ביד רכה
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
צעד על שביל חצץ
הייתי רוצה לספר על השלב שלי במסע ולשמוע אילו שאלות כדאי לי לשאול את עצמי כדי להנות יותר מהדרך
כמובן!
נקודה רגישה במיוחד מבחינתי היא נשים שדורשות שיעשו בשבילן משהו, ולא משנה מה, שמעולם לא היה על דעתי שיש למישהו אחריות חוץ ממני לעשות.
מקווה שהבנתי נכון את מה שהתכוונת לומר פה .
אכתוב מה הבנתי ומה עלה בי, ותגידי אם כן או לא.
את אומרת שיש לך יכולת לחוש חמלה כלפי מגוון של התנהגויות פרט למקרים בהם ההתנהגות של האדם מתקשרת אצלך לפינוק או לרוע. מלבד המקרים הללו את מצליחה להסביר לעצמך שלאותו אדם היו נסיבות מקלות ולהבין שהוא לא אשם.
אני חושבת שלכל אחד מאיתנו קשה מאוד לחוש חמלה כלפי דפוס או נקודת תורפה שלנו עצמנו אין שלום עם ההשתקפות שלה בתוכנו. למשל: אם בשלב מוקדם בחייך למדת מתגובות הסביבה שפינוק זה דבר רע ומגונה – מהר מאוד את תגיעי למסקנה שזה "מסוכן" עבורך להיחשב מפונקת – ואת תעשי הכל כדי לא להיחשב כזאת. את תעשי את זה כדי לחוש אהובה ו"בסדר". זוהי טקטיקה של הישרדות רגשית. את תלמדי לשנוא ולגַנות את התכונה הזאת, ו"תעבדי שעות נוספות" כדי להסתיר ולהכחיד כל ביטוי שעלול להסגיר את עצם קיומה בתוכך – את עצם קיומו של הפן הזה בתוכך.
אסטרטגיית ההישרדות הזאת משאירה אותנו מפולגים מבפנים: מצד אחד שונאים את הפן שהחלטנו שהוא ראוי לגינוי ומצד שני כמהים לתת לו ביטוי ורשות: כמהים להעז להיות כאלה. כל אחד והפן המוכחד שלו שאליו הוא מתגעגע ושונא באותה נשימה: "המפונק", "האגואיסט", "האגרסיבי", "השתלטן", "השקרן" וכו'.
ואז, כאשר אנחנו רואים מולנו אדם שמעז להיות כזה, שיש לו את החופש להיות כזה, קשה לנו מאוד לחוש חמלה כי אנחנו נתונים בתוך סערת רגשות עזה: אנחנו גם שונאים את התכונה הזאת כי כך הרגלנו את עצמינו לעשות, ואנחנו גם מקנאים קינאה עזה בחופש שיש לאותו אדם להיות כזה. איך הוא מעז? ולמה אני לא מעזה? עולה פחד לבטא את הפן הזה, עולה כאב על עצם הדיכוי המתמשך שלו, עולים כעס ובלבול. בתוך סערת רגשות כזו די הגיוני שהגישה לחמלה תיחסם.
בלתי אפשרי לחוש חמלה ואהבה כלפי משהו שבתוכנו אנחנו מסוכסכים איתו. גם אי אפשר לעקוף את הסכסוך ולגייס חמלה מבלי לפתור אותו.
אם רוצים כן לחוש שם חמלה (רק אם רוצים) - זה הרגע לעצור ולהפסיק להתאמץ לגייס חמלה. (כן, הפוך ). ומתישהו להתחיל לכוון את הפוקוס פנימה אל עבר המקום שמבקש שנכיר בו ונעשה איתו שלום. בהמשך, כאשר תתחיל לעלות החמלה כלפי פנים, היא תעלה באופן טבעי וללא מאמץ כלפי חוץ. וכמו כל דבר מהסוג הזה, לאט לאט ועם הרבה אורך רוח.
הייתי רוצה לספר על השלב שלי במסע ולשמוע אילו שאלות כדאי לי לשאול את עצמי כדי להנות יותר מהדרך
כמובן!
נקודה רגישה במיוחד מבחינתי היא נשים שדורשות שיעשו בשבילן משהו, ולא משנה מה, שמעולם לא היה על דעתי שיש למישהו אחריות חוץ ממני לעשות.
מקווה שהבנתי נכון את מה שהתכוונת לומר פה .
אכתוב מה הבנתי ומה עלה בי, ותגידי אם כן או לא.
את אומרת שיש לך יכולת לחוש חמלה כלפי מגוון של התנהגויות פרט למקרים בהם ההתנהגות של האדם מתקשרת אצלך לפינוק או לרוע. מלבד המקרים הללו את מצליחה להסביר לעצמך שלאותו אדם היו נסיבות מקלות ולהבין שהוא לא אשם.
אני חושבת שלכל אחד מאיתנו קשה מאוד לחוש חמלה כלפי דפוס או נקודת תורפה שלנו עצמנו אין שלום עם ההשתקפות שלה בתוכנו. למשל: אם בשלב מוקדם בחייך למדת מתגובות הסביבה שפינוק זה דבר רע ומגונה – מהר מאוד את תגיעי למסקנה שזה "מסוכן" עבורך להיחשב מפונקת – ואת תעשי הכל כדי לא להיחשב כזאת. את תעשי את זה כדי לחוש אהובה ו"בסדר". זוהי טקטיקה של הישרדות רגשית. את תלמדי לשנוא ולגַנות את התכונה הזאת, ו"תעבדי שעות נוספות" כדי להסתיר ולהכחיד כל ביטוי שעלול להסגיר את עצם קיומה בתוכך – את עצם קיומו של הפן הזה בתוכך.
אסטרטגיית ההישרדות הזאת משאירה אותנו מפולגים מבפנים: מצד אחד שונאים את הפן שהחלטנו שהוא ראוי לגינוי ומצד שני כמהים לתת לו ביטוי ורשות: כמהים להעז להיות כאלה. כל אחד והפן המוכחד שלו שאליו הוא מתגעגע ושונא באותה נשימה: "המפונק", "האגואיסט", "האגרסיבי", "השתלטן", "השקרן" וכו'.
ואז, כאשר אנחנו רואים מולנו אדם שמעז להיות כזה, שיש לו את החופש להיות כזה, קשה לנו מאוד לחוש חמלה כי אנחנו נתונים בתוך סערת רגשות עזה: אנחנו גם שונאים את התכונה הזאת כי כך הרגלנו את עצמינו לעשות, ואנחנו גם מקנאים קינאה עזה בחופש שיש לאותו אדם להיות כזה. איך הוא מעז? ולמה אני לא מעזה? עולה פחד לבטא את הפן הזה, עולה כאב על עצם הדיכוי המתמשך שלו, עולים כעס ובלבול. בתוך סערת רגשות כזו די הגיוני שהגישה לחמלה תיחסם.
בלתי אפשרי לחוש חמלה ואהבה כלפי משהו שבתוכנו אנחנו מסוכסכים איתו. גם אי אפשר לעקוף את הסכסוך ולגייס חמלה מבלי לפתור אותו.
אם רוצים כן לחוש שם חמלה (רק אם רוצים) - זה הרגע לעצור ולהפסיק להתאמץ לגייס חמלה. (כן, הפוך ). ומתישהו להתחיל לכוון את הפוקוס פנימה אל עבר המקום שמבקש שנכיר בו ונעשה איתו שלום. בהמשך, כאשר תתחיל לעלות החמלה כלפי פנים, היא תעלה באופן טבעי וללא מאמץ כלפי חוץ. וכמו כל דבר מהסוג הזה, לאט לאט ועם הרבה אורך רוח.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
במילה אחת - מדוייק . הרי כל הפוסל במומו פוסל, או במקרה הזה במום שהוא היה "מת" שיהיה לו.
ועכשיו, אני מרשה לעצמי ללכת לישון, למרות שמסתובבות אצלי בראש נחיל דבורים חסר סבלנות שדורש ממני לשפוך כאן ועכשיו את כל מה שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו.
לילה טוב!
ועכשיו, אני מרשה לעצמי ללכת לישון, למרות שמסתובבות אצלי בראש נחיל דבורים חסר סבלנות שדורש ממני לשפוך כאן ועכשיו את כל מה שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו.
לילה טוב!
ביד רכה
_אז אני צריכה להתרווח ולהתחיל מראש להתבטל ולראות טלווזיה עם הנאה פשוטה?
זה לא שאני באמת ככה כל הזמן, רק זה מופיע הרבה ברקע ומפריע לי בחיים._
תני לעצמך ליהנות מזה. הנאה פשוטה נטולת אשמה
לא הצלחתי בזה.
יש לי הרבה מתח סביב העניין ואשמה מצטברת. יושבת וסובלת ולא מצליחה לקום.
זה לא שאני באמת ככה כל הזמן, רק זה מופיע הרבה ברקע ומפריע לי בחיים._
תני לעצמך ליהנות מזה. הנאה פשוטה נטולת אשמה
לא הצלחתי בזה.
יש לי הרבה מתח סביב העניין ואשמה מצטברת. יושבת וסובלת ולא מצליחה לקום.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
ג'ולי,
_לא הצלחתי בזה.
יש לי הרבה מתח סביב העניין ואשמה מצטברת. יושבת וסובלת ולא מצליחה לקום._
כן, זה לא אתגר פשוט .
בואי ננסה למוסס יחד את תחושת האשמה.
תכתבי מה עולה מהבטן, וכמה שיותר דברים:
"אני אשמה כי....?"
_לא הצלחתי בזה.
יש לי הרבה מתח סביב העניין ואשמה מצטברת. יושבת וסובלת ולא מצליחה לקום._
כן, זה לא אתגר פשוט .
בואי ננסה למוסס יחד את תחושת האשמה.
תכתבי מה עולה מהבטן, וכמה שיותר דברים:
"אני אשמה כי....?"
ביד רכה
אני אשמה כי אני בבטלה.
אני אשמה כי אני לא נהנית מהבטלה.
אני אשמה כי יש דברים שצריך לטפל בהקדם ולא עשיתי
אני אשמה כי כל יום הבטחתי לעשות דברים , ולא קיינתי את ההבטחות שלי.
אני אשמה כי אולי הילד שלי נפגע מהעייפות והדחיינות שלי
אני אשמה כי בטוח הזוגיות שלי נפדעת מכך
אני אשמה כי אני חוזרת שוב על אותם הדברים ללא התקדמות.
אני אשמה כי לא הצלחתי להתמקם עדיין בחיים שלי.
אני אשמה כי אני לא מצליחה לאהוב את עצמי כפי שכאן למדתי שהייתי צריכה, ובלי זה לא אתקדם.
אני אשמה כי אני לא נהנית מהבטלה.
אני אשמה כי יש דברים שצריך לטפל בהקדם ולא עשיתי
אני אשמה כי כל יום הבטחתי לעשות דברים , ולא קיינתי את ההבטחות שלי.
אני אשמה כי אולי הילד שלי נפגע מהעייפות והדחיינות שלי
אני אשמה כי בטוח הזוגיות שלי נפדעת מכך
אני אשמה כי אני חוזרת שוב על אותם הדברים ללא התקדמות.
אני אשמה כי לא הצלחתי להתמקם עדיין בחיים שלי.
אני אשמה כי אני לא מצליחה לאהוב את עצמי כפי שכאן למדתי שהייתי צריכה, ובלי זה לא אתקדם.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
ג'ולי יקרה,
ראשית, חשוב לי לומר שאני לא חושבת שאת אשמה בכל הדברים הללו. חשוב לי שתשמעי את זה מבחוץ.
שנית, נראה לי שתחושת האשמה עולה, ונשארת באופן עיקש, משום שהיא משמשת אותך כמנגנון הגנה.
כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
מסכימה לבחון את זה? נסי לומר שאת לא אשמה ותראי איזה רגש עולה. נסי לדמיין אותך אומרת לאנשים אחרים (בן זוג, חברה, מישהו אחר) שאת לא אשמה ותבדקי מה עולה.
פחד? רגשות אחרים? ואם פחד - מה מפחיד?
ראשית, חשוב לי לומר שאני לא חושבת שאת אשמה בכל הדברים הללו. חשוב לי שתשמעי את זה מבחוץ.
שנית, נראה לי שתחושת האשמה עולה, ונשארת באופן עיקש, משום שהיא משמשת אותך כמנגנון הגנה.
כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
מסכימה לבחון את זה? נסי לומר שאת לא אשמה ותראי איזה רגש עולה. נסי לדמיין אותך אומרת לאנשים אחרים (בן זוג, חברה, מישהו אחר) שאת לא אשמה ותבדקי מה עולה.
פחד? רגשות אחרים? ואם פחד - מה מפחיד?
-
- הודעות: 10
- הצטרפות: 29 יוני 2014, 20:48
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר.
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
ג'ולי,
_כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר._
אני מבינה.
אני אגיד לך מה נראה לי שקורה, כיצד מנגנון ההגנה הזה פועל, ואת תבדקי ותגידי אם זה מתחבר לך למשהו:
נראה לי שההאשמה העצמית שלך משמשת אותך כמנגנון הגנה מפני גינוי שעלול לבוא מבחוץ, מאנשים אחרים. משהו כמו "להקדים תרופה למכה", או במקרה הזה, "להקדים מכה למכה חזקה יותר". גינוי והאשמה שיבואו מבחוץ נחווים מבחינתך כמכה קשה ומכאיבה במיוחד. וכדי להימנע מזה, את באופן לא מודע מקדימה את המקטרגים, את אלו שעלולים לבקר אותך, ומבקרת אותך בעצמך. את כביכול מוסרת מסר של "אני יודעת שאני לא בסדר, והנה חסכתי לכם לבוא ולהגיד לי את זה, חסכתי לכם להגיד לי שאני לא בסדר שאני מתבטלת, או שאני לא בסדר כי לא בישלתי, או שאני לא בסדר כי הבטחתי ולא קיימתי".
זה מנגנון הגנה עם מחיר גבוה כי ההלקאה העצמית גורמת לך לסבל רב, אבל המערך הרגשי שלך מאמין שזה כלום לעומת הכאב הנורא שתחווי את תשמעי את כל זה מאחרים. אם תשמעי שזה מה שאחרים חושבים. כל זה כמובן מתרחש ברובד פנימי ולא מודע. הנפש שלנו מאוד מתוחכמת .
עכשיו, אם המגננה הזאת מפני ביקורת שתבוא מבחוץ היא אכן הטריגר להאשמה העצמית שמתמשכת, יש לנו פתח. יש לנו גישה ל-איך אפשר למוסס את תחושת האשמה. קודם תבדקי (בתחושת בטן) אם זה מרגיש לך הכיוון, ואם כן, אוכל להציע כיצד להשתמש בפתח הזה. אם לא, נחפש פתח אחר.
מה דעתך?
_כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר._
אני מבינה.
אני אגיד לך מה נראה לי שקורה, כיצד מנגנון ההגנה הזה פועל, ואת תבדקי ותגידי אם זה מתחבר לך למשהו:
נראה לי שההאשמה העצמית שלך משמשת אותך כמנגנון הגנה מפני גינוי שעלול לבוא מבחוץ, מאנשים אחרים. משהו כמו "להקדים תרופה למכה", או במקרה הזה, "להקדים מכה למכה חזקה יותר". גינוי והאשמה שיבואו מבחוץ נחווים מבחינתך כמכה קשה ומכאיבה במיוחד. וכדי להימנע מזה, את באופן לא מודע מקדימה את המקטרגים, את אלו שעלולים לבקר אותך, ומבקרת אותך בעצמך. את כביכול מוסרת מסר של "אני יודעת שאני לא בסדר, והנה חסכתי לכם לבוא ולהגיד לי את זה, חסכתי לכם להגיד לי שאני לא בסדר שאני מתבטלת, או שאני לא בסדר כי לא בישלתי, או שאני לא בסדר כי הבטחתי ולא קיימתי".
זה מנגנון הגנה עם מחיר גבוה כי ההלקאה העצמית גורמת לך לסבל רב, אבל המערך הרגשי שלך מאמין שזה כלום לעומת הכאב הנורא שתחווי את תשמעי את כל זה מאחרים. אם תשמעי שזה מה שאחרים חושבים. כל זה כמובן מתרחש ברובד פנימי ולא מודע. הנפש שלנו מאוד מתוחכמת .
עכשיו, אם המגננה הזאת מפני ביקורת שתבוא מבחוץ היא אכן הטריגר להאשמה העצמית שמתמשכת, יש לנו פתח. יש לנו גישה ל-איך אפשר למוסס את תחושת האשמה. קודם תבדקי (בתחושת בטן) אם זה מרגיש לך הכיוון, ואם כן, אוכל להציע כיצד להשתמש בפתח הזה. אם לא, נחפש פתח אחר.
מה דעתך?
-
- הודעות: 10
- הצטרפות: 29 יוני 2014, 20:48
ביד רכה
שלום עירית,
ניסיתי להמשיך את העבודה עם השאלות וגם קראתי כאן את ההתכתבות עם ג'ולי שאני די מזדהה איתה.
בימים האחרונים אני מרגישה הרבה מצוקה ובלבול, הרבה לחץ והאשמה עצמית. גם היה תאקל קטן עם אמא שלי על איזו שטות, שבמהלכו היא דיברה אליי בטון מאשים וביקורתי וניסתה לדחוק אותי לעמדה שבה אני אמורה להתגונן ולהצדיק את עצמי. בסיטואציה כזאת אני מרגישה מאוד חרדה וכועסת, מיד מתחילה לצעוק עליה כי אני מרגישה מותקפת. החבר שלי אומר שאני חייבת ללמוד לא להתייחס ולא להתרגש מדברים כאלה וזה באמת מה שהייתי רוצה, שהיא תנסה לעשות לי רגשי אשם על משהו טיפשי וזה פשוט לא יזיז לי. אבל נורא קשה לי. זה ממש זורק אותי לתחושות מאוד קשות שמתוכן קשה לי למצוא בחזרה את האיזון, ולמרות שאני יודעת שאני לא אשמה כאן בכלום התגובה הרגשית שלי היא כל כך מהבטן וכל כך ילדותית ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
מרגישה שנמאס לי מהכל, מכל המבוך הפנימי שלי שכל דבר קטן מוציא אותי מאיזון...
תודה על ההקשבה.
ניסיתי להמשיך את העבודה עם השאלות וגם קראתי כאן את ההתכתבות עם ג'ולי שאני די מזדהה איתה.
בימים האחרונים אני מרגישה הרבה מצוקה ובלבול, הרבה לחץ והאשמה עצמית. גם היה תאקל קטן עם אמא שלי על איזו שטות, שבמהלכו היא דיברה אליי בטון מאשים וביקורתי וניסתה לדחוק אותי לעמדה שבה אני אמורה להתגונן ולהצדיק את עצמי. בסיטואציה כזאת אני מרגישה מאוד חרדה וכועסת, מיד מתחילה לצעוק עליה כי אני מרגישה מותקפת. החבר שלי אומר שאני חייבת ללמוד לא להתייחס ולא להתרגש מדברים כאלה וזה באמת מה שהייתי רוצה, שהיא תנסה לעשות לי רגשי אשם על משהו טיפשי וזה פשוט לא יזיז לי. אבל נורא קשה לי. זה ממש זורק אותי לתחושות מאוד קשות שמתוכן קשה לי למצוא בחזרה את האיזון, ולמרות שאני יודעת שאני לא אשמה כאן בכלום התגובה הרגשית שלי היא כל כך מהבטן וכל כך ילדותית ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
מרגישה שנמאס לי מהכל, מכל המבוך הפנימי שלי שכל דבר קטן מוציא אותי מאיזון...
תודה על ההקשבה.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
שלום לך יצירתית,
ניסיתי להמשיך את העבודה עם השאלות
יופי.
זה עובד לך? את מצליחה לשאול ולתת למה שעולה לעלות בלי לנסות לתת את ה"תשובה הנכונה"? אם את צריכה עוד הכוונה לגביהן, תגידי.
וגם קראתי כאן את ההתכתבות עם ג'ולי שאני די מזדהה איתה.
האם גם הרעיון של האשמה-עצמית כמנגנון הגנה מפני האשמה מבחוץ רלוונטי לך? אם כן, אפשר לעשות עבודה גם דרכו.
למרות שאני יודעת שאני לא אשמה כאן בכלום התגובה הרגשית שלי היא כל כך מהבטן וכל כך ילדותית ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
אני מכירה היטב את הטלטלות הרגשיות הללו שמעורבים בהם כאב ופחד ובלבול, ואת תחושת המיאוס מהן. אני מאוד מבינה מה עובר עליך .
את מתארת כאן את הפער הכה-מתסכל בין הרובד הרציונלי שמבין, לרובד הרגשי שמגיב "מבלי לשאול אף אחד" – פער שקיים תמיד בתוך תהליך של שחרור דפוסים. את נמצאת בשלב ביניים בו השכל כבר יודע שאת לא לא-בסדר, אבל המערך הרגשי עדיין לא יישר-קו עם ההבנה הזאת: ברובד הזה את כן מאמינה שאת לא-בסדר.
התגובתיות שאת מתארת מעידה על כך שיש בך פצע ישן וכואב של "אני אשמה ולא בסדר". כל עוד הפצע הזה יהיה קיים - לא יעזור אם השכל ישלח אליו הוראה לא להתייחס ולא להתרגש. מי שמנהל את העניינים זה הרובד הרגשי ולכן חשוב לעשות עבודה שמכוונת גם אליו. יותר מזה, אם את בוחרת לפעול כלפי הדפוס ביד רכה, חשוב שלא תנסי ללחוץ על עצמך לא להתייחס ולא להתרגש. פעולה כזאת מתכחשת לפצע ולא לוקחת אותו בחשבון, ולכן משמרת את המצב כפי שהוא. יש שם פצע, והוא מבקש התייחסות וריפוי.
כל התנגשות כזאת עם אמא שלך, עם כל כמה שהיא מכאיבה, מתישה ומבאסת, היא גם הזדמנות לריפוי הפצע. היא הזדמנות משום שבניגוד לימים רגילים בהם הפצע מכוסה בהרבה שכבות של פלסטר כדי שלא יכאיב ולא יפריע לך לתפקד – בעת ההתנגשות הפצע פתאום חשוף, הכאב נוכח, ואפשר לעבוד איתו. ברגעים כאלה נפתחת הגישה אל הרובד הרגשי, שכאמור, כדאי לעבוד גם איתו כדי באמת להשתחרר מתפיסות עצמיות מחלישות.
איך משתמשים בהזדמנות הזאת לצמיחה? ממש כעת, כל עוד הפצע חשוף, והכאב והחרדה נוכחים, את יכולה לומר לעצמך: אני פוגשת כעת בתוכי כאב ישן שעולה על מנת להשתחרר ממני. כאב של "אני לא בסדר". אני מאפשרת לו לעלות ולהשתחרר, ותוך כדי כך אני לא מאמינה לו, אני לא מזדהה עם הרעיון שאני לא בסדר.
תראי אם את מתחברת לרעיון ולכיוון העבודה הזה (מותר גם לא ). ואם את צריכה הבהרות או הרחבה שלו – בשמחה.
ניסיתי להמשיך את העבודה עם השאלות
יופי.
זה עובד לך? את מצליחה לשאול ולתת למה שעולה לעלות בלי לנסות לתת את ה"תשובה הנכונה"? אם את צריכה עוד הכוונה לגביהן, תגידי.
וגם קראתי כאן את ההתכתבות עם ג'ולי שאני די מזדהה איתה.
האם גם הרעיון של האשמה-עצמית כמנגנון הגנה מפני האשמה מבחוץ רלוונטי לך? אם כן, אפשר לעשות עבודה גם דרכו.
למרות שאני יודעת שאני לא אשמה כאן בכלום התגובה הרגשית שלי היא כל כך מהבטן וכל כך ילדותית ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
אני מכירה היטב את הטלטלות הרגשיות הללו שמעורבים בהם כאב ופחד ובלבול, ואת תחושת המיאוס מהן. אני מאוד מבינה מה עובר עליך .
את מתארת כאן את הפער הכה-מתסכל בין הרובד הרציונלי שמבין, לרובד הרגשי שמגיב "מבלי לשאול אף אחד" – פער שקיים תמיד בתוך תהליך של שחרור דפוסים. את נמצאת בשלב ביניים בו השכל כבר יודע שאת לא לא-בסדר, אבל המערך הרגשי עדיין לא יישר-קו עם ההבנה הזאת: ברובד הזה את כן מאמינה שאת לא-בסדר.
התגובתיות שאת מתארת מעידה על כך שיש בך פצע ישן וכואב של "אני אשמה ולא בסדר". כל עוד הפצע הזה יהיה קיים - לא יעזור אם השכל ישלח אליו הוראה לא להתייחס ולא להתרגש. מי שמנהל את העניינים זה הרובד הרגשי ולכן חשוב לעשות עבודה שמכוונת גם אליו. יותר מזה, אם את בוחרת לפעול כלפי הדפוס ביד רכה, חשוב שלא תנסי ללחוץ על עצמך לא להתייחס ולא להתרגש. פעולה כזאת מתכחשת לפצע ולא לוקחת אותו בחשבון, ולכן משמרת את המצב כפי שהוא. יש שם פצע, והוא מבקש התייחסות וריפוי.
כל התנגשות כזאת עם אמא שלך, עם כל כמה שהיא מכאיבה, מתישה ומבאסת, היא גם הזדמנות לריפוי הפצע. היא הזדמנות משום שבניגוד לימים רגילים בהם הפצע מכוסה בהרבה שכבות של פלסטר כדי שלא יכאיב ולא יפריע לך לתפקד – בעת ההתנגשות הפצע פתאום חשוף, הכאב נוכח, ואפשר לעבוד איתו. ברגעים כאלה נפתחת הגישה אל הרובד הרגשי, שכאמור, כדאי לעבוד גם איתו כדי באמת להשתחרר מתפיסות עצמיות מחלישות.
איך משתמשים בהזדמנות הזאת לצמיחה? ממש כעת, כל עוד הפצע חשוף, והכאב והחרדה נוכחים, את יכולה לומר לעצמך: אני פוגשת כעת בתוכי כאב ישן שעולה על מנת להשתחרר ממני. כאב של "אני לא בסדר". אני מאפשרת לו לעלות ולהשתחרר, ותוך כדי כך אני לא מאמינה לו, אני לא מזדהה עם הרעיון שאני לא בסדר.
תראי אם את מתחברת לרעיון ולכיוון העבודה הזה (מותר גם לא ). ואם את צריכה הבהרות או הרחבה שלו – בשמחה.
ביד רכה
תודה עירית לוי על הליווי והתמיכה.
הסתובבתי היום בתחושות קשות בגלל כל מיני דברים שהלחיצו אותי לגבי העבודה (אני עובדת מהבית כרגע וזה גם קצת מלחיץ), ומה שקרה עם אמא שלי, וגם כל מה שתיארתי כאן לפני כן לגבי תחושת הבלבול וחיפוש הכיוון שלי. נוצר מין סיר לחץ שהיה לי קשה להתמודד איתו. ניסיתי להתרכז בשאלות שנתת לי ולראות מה עולה לי מולן, יש בי התנגדות לרובן ומין תחושה שהמוח כאילו בורח מהתמודדות איתן וכמעט לא קולט את השאלה. לגבי השאלות האלה:
_-האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאף אחת מכן לא אשמה? לא את ולא אימך?
מה שכן קצת הצלחתי לעשות היום הוא להתמקד במחשבה שמותר לי להרגיש חרדה, לחוצה מדברים בעבודה, מותר לי שיהיה לי קשה להתחיל משימה חדשה שמלחיצה אותי ושאני לא מקבלת עליה מספיק כסף לדעתי, מותר לי באמצע כל הלחץ מזה ללכת לעשות קצת ספורט ולהתקלח במקום לשבת מול המחשב ולהילחץ ולהרגיש רע. מותר לי לחכות שאחזור לאיזון נפשי כלשהו לפני שאני ממשיכה לעבוד אפילו אם אני בלחץ של זמן. אני חושבת שדרך המחשבות על כך שמותרים לי הדברים האלה הצלחתי להרגיע קצת את התחושות הקשות והמועקה הגדולה ולחזור לאיזשהו איזון שאיפשר לי להמשיך לעבוד אחרי הפסקה. קשה קצת להגיע למקום הזה בלי לעבור דרך כל משוכות ה"אסור לי" ותחושת הלא בסדר, אבל הצלחתי בזה, לפחות עד הפעם הבאה...
אם כי כמובן עולים לי עכשיו כשאני כותבת את זה חששות שאולי אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה למצוא תירוצים ולעבוד פחות? אני יודעת שכשאני לחוצה אני עובדת פחות במצטבר וגם פחות טוב, אבל עדיין מנקר בי החשש שאולי אני עושה לעצמי יותר מדי הנחות.
הסתובבתי היום בתחושות קשות בגלל כל מיני דברים שהלחיצו אותי לגבי העבודה (אני עובדת מהבית כרגע וזה גם קצת מלחיץ), ומה שקרה עם אמא שלי, וגם כל מה שתיארתי כאן לפני כן לגבי תחושת הבלבול וחיפוש הכיוון שלי. נוצר מין סיר לחץ שהיה לי קשה להתמודד איתו. ניסיתי להתרכז בשאלות שנתת לי ולראות מה עולה לי מולן, יש בי התנגדות לרובן ומין תחושה שהמוח כאילו בורח מהתמודדות איתן וכמעט לא קולט את השאלה. לגבי השאלות האלה:
_-האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאף אחת מכן לא אשמה? לא את ולא אימך?
- האם את יכולה לראות שכל אחת מכן עשתה ועושה כמיטב יכולתה?
- האם את מסכימה לשקול את האפשרות לוותר לגמרי על הרעיון שמישהו "צריך" להיות האשם?
- אילו רגשות עולים בך כאשר את חושבת על הרעיון שיתכן ואף אחד אינו אשם?_
מה שכן קצת הצלחתי לעשות היום הוא להתמקד במחשבה שמותר לי להרגיש חרדה, לחוצה מדברים בעבודה, מותר לי שיהיה לי קשה להתחיל משימה חדשה שמלחיצה אותי ושאני לא מקבלת עליה מספיק כסף לדעתי, מותר לי באמצע כל הלחץ מזה ללכת לעשות קצת ספורט ולהתקלח במקום לשבת מול המחשב ולהילחץ ולהרגיש רע. מותר לי לחכות שאחזור לאיזון נפשי כלשהו לפני שאני ממשיכה לעבוד אפילו אם אני בלחץ של זמן. אני חושבת שדרך המחשבות על כך שמותרים לי הדברים האלה הצלחתי להרגיע קצת את התחושות הקשות והמועקה הגדולה ולחזור לאיזשהו איזון שאיפשר לי להמשיך לעבוד אחרי הפסקה. קשה קצת להגיע למקום הזה בלי לעבור דרך כל משוכות ה"אסור לי" ותחושת הלא בסדר, אבל הצלחתי בזה, לפחות עד הפעם הבאה...
אם כי כמובן עולים לי עכשיו כשאני כותבת את זה חששות שאולי אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה למצוא תירוצים ולעבוד פחות? אני יודעת שכשאני לחוצה אני עובדת פחות במצטבר וגם פחות טוב, אבל עדיין מנקר בי החשש שאולי אני עושה לעצמי יותר מדי הנחות.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
בשמחה .
מה שעולה לי הוא בעיקר כעס. עולה לי שאני רוצה שהיא תהיה אשמה, כלומר שאני לא רוצה "לוותר" לה כל כך בקלות על האשמה שלה (זה מן הסתם לא רק קשור להקשר שבו זה הועלה אלא בכלל, יש לי הרבה כעסים עליה).
ראשית, הכעס שעולה בך הוא לגיטימי. הכעס הנוכחי, וכל שאר הכעסים שיש בך ביחס אליה.
הוא עולה משום שיש בך הרבה הרבה כאב. כאשר כאב אינו מטופל – הוא מצטבר ומצטבר כאנרגיה שמחפשת פורקן. כאשר היא לא מוצאת פורקן היא יוצרת במערכת הנפשית אי-שקט, תסכול ובסופו של דבר גם כעס.
מצב כזה, כאשר הוא מתמשך, גורם לסבל רב. הוא מסיט את תשומת הלב שלך מהחיים עצמם, הוא מתיש אותך ומחליש אותך.
אם את מרגישה שזהו רגע שכבר נכון לך להיפרד מהכעס (מותר גם לא, לא כל רגע הוא הרגע נכון), אפשר לבדוק מה יאפשר לך לעשות זאת. בשלב ראשון אפשר לברר:
יופי. כל הכבוד.
ואני שמחה שזה הקל עליך מעט.
מה שאת מתארת הוא הגיוני: בגלל שבמשך כל כך הרבה שנים מה שנתן את הטון זה אי-הרשות, הדרך אל הרשות צריכה לעבור דרך ה"אסור": זה השריר היותר מיומן והוא קופץ ראשון. הרשות היא שריר שאת מתחילה להפעיל עכשיו, והוא עוד יצטרך להתחזק, כל פעם עוד קצת. ה"אסור" יעלה באופן אוטומטי ואת תוכלי להביא מולו את ה"מותר", להיזכר שמותר.
אם כי כמובן עולים לי עכשיו כשאני כותבת את זה חששות שאולי אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה למצוא תירוצים ולעבוד פחות? אני יודעת שכשאני לחוצה אני עובדת פחות במצטבר וגם פחות טוב, אבל עדיין מנקר בי החשש שאולי אני עושה לעצמי יותר מדי הנחות.
זו התגובה האוטומטית שעולה אצל רובנו מול מדיניות של יד רכה. את פוגשת כעת אחת הסיבות שבגללן המערכת הרגשית שלך בחרה במדיניות היד הקשה. אנחנו חוששים שבלי לדחוף בכוח ובלי התאמץ לא נשיג את מה שאנחנו רוצים, ואנחנו חוששים שניחשב (בעיני עצמנו או בעיני אחרים) "לא רציניים" ו"לא בסדר".
אני מציעה להביט על זה כעל תגובה סבירה, טבעית, ובעיקר אוטומטית - ובו בזמן לא להאמין לה. לנסות לא להאמין לה .
שיהיה יום קל ופשוט
בשמחה .
מה שעולה לי הוא בעיקר כעס. עולה לי שאני רוצה שהיא תהיה אשמה, כלומר שאני לא רוצה "לוותר" לה כל כך בקלות על האשמה שלה (זה מן הסתם לא רק קשור להקשר שבו זה הועלה אלא בכלל, יש לי הרבה כעסים עליה).
ראשית, הכעס שעולה בך הוא לגיטימי. הכעס הנוכחי, וכל שאר הכעסים שיש בך ביחס אליה.
הוא עולה משום שיש בך הרבה הרבה כאב. כאשר כאב אינו מטופל – הוא מצטבר ומצטבר כאנרגיה שמחפשת פורקן. כאשר היא לא מוצאת פורקן היא יוצרת במערכת הנפשית אי-שקט, תסכול ובסופו של דבר גם כעס.
מצב כזה, כאשר הוא מתמשך, גורם לסבל רב. הוא מסיט את תשומת הלב שלך מהחיים עצמם, הוא מתיש אותך ומחליש אותך.
אם את מרגישה שזהו רגע שכבר נכון לך להיפרד מהכעס (מותר גם לא, לא כל רגע הוא הרגע נכון), אפשר לבדוק מה יאפשר לך לעשות זאת. בשלב ראשון אפשר לברר:
- מה מפחיד או מרתיע בלוותר על הכעס כלפיה?
- מה מפחיד או מרתיע בלוותר על זה שהיא אשמה?
- אם אני אוותר על הכעס כלפיה אז...?
יופי. כל הכבוד.
ואני שמחה שזה הקל עליך מעט.
מה שאת מתארת הוא הגיוני: בגלל שבמשך כל כך הרבה שנים מה שנתן את הטון זה אי-הרשות, הדרך אל הרשות צריכה לעבור דרך ה"אסור": זה השריר היותר מיומן והוא קופץ ראשון. הרשות היא שריר שאת מתחילה להפעיל עכשיו, והוא עוד יצטרך להתחזק, כל פעם עוד קצת. ה"אסור" יעלה באופן אוטומטי ואת תוכלי להביא מולו את ה"מותר", להיזכר שמותר.
אם כי כמובן עולים לי עכשיו כשאני כותבת את זה חששות שאולי אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה למצוא תירוצים ולעבוד פחות? אני יודעת שכשאני לחוצה אני עובדת פחות במצטבר וגם פחות טוב, אבל עדיין מנקר בי החשש שאולי אני עושה לעצמי יותר מדי הנחות.
זו התגובה האוטומטית שעולה אצל רובנו מול מדיניות של יד רכה. את פוגשת כעת אחת הסיבות שבגללן המערכת הרגשית שלך בחרה במדיניות היד הקשה. אנחנו חוששים שבלי לדחוף בכוח ובלי התאמץ לא נשיג את מה שאנחנו רוצים, ואנחנו חוששים שניחשב (בעיני עצמנו או בעיני אחרים) "לא רציניים" ו"לא בסדר".
אני מציעה להביט על זה כעל תגובה סבירה, טבעית, ובעיקר אוטומטית - ובו בזמן לא להאמין לה. לנסות לא להאמין לה .
שיהיה יום קל ופשוט
ביד רכה
תודה עירית.
מה שעולה לי מול השאלות האחרונות שלך הוא: מרתיע אותי לוותר על הכעס כי אני מרגישה שהוא משמש לי מגננה נגדה. אני מרגישה הרבה פעמים שהיא פולשת לי לתחום האישי ורוצה לדעת כל דבר וגם שופטת כל דבר, ואלו דפוסים שעברו גם אלי וגורמים לי סבל וזה מכעיס ומעציב אותי. כשאני כועסת עליה זו הדרך שלי להתגונן, הכעס הוא תגובה שנראית לי הגיונית מול ההתנהגות שלה שקשה לי איתה. אני מודעת לזה שזה דפוס שלא עוזר לי באמת ולא מחזק אלא רק מחליש אותי, גם בעיניה. אבל קשה לי להגיב אחרת, אני מרגישה שאם לא אכעס זה כאילו אני נותנת לדברים שהיא אומרת לגיטימציה. כאילו אני מסכימה איתה ונותנת לה לנהל כל שיחה וכל אינטראקציה. באמת שהייתי רוצה למצוא דרך אחרת להתמודד עם זה ולא לכעוס אבל בכל זאת לא לתת לה את מה שהיא רוצה.
מה שעולה לי מול השאלות האחרונות שלך הוא: מרתיע אותי לוותר על הכעס כי אני מרגישה שהוא משמש לי מגננה נגדה. אני מרגישה הרבה פעמים שהיא פולשת לי לתחום האישי ורוצה לדעת כל דבר וגם שופטת כל דבר, ואלו דפוסים שעברו גם אלי וגורמים לי סבל וזה מכעיס ומעציב אותי. כשאני כועסת עליה זו הדרך שלי להתגונן, הכעס הוא תגובה שנראית לי הגיונית מול ההתנהגות שלה שקשה לי איתה. אני מודעת לזה שזה דפוס שלא עוזר לי באמת ולא מחזק אלא רק מחליש אותי, גם בעיניה. אבל קשה לי להגיב אחרת, אני מרגישה שאם לא אכעס זה כאילו אני נותנת לדברים שהיא אומרת לגיטימציה. כאילו אני מסכימה איתה ונותנת לה לנהל כל שיחה וכל אינטראקציה. באמת שהייתי רוצה למצוא דרך אחרת להתמודד עם זה ולא לכעוס אבל בכל זאת לא לתת לה את מה שהיא רוצה.
ביד רכה
למעשה אני כל הזמן במגננה מולה, סגורה ועצורה כדי שלא תפלוש לי. זה עולה לי בהרבה אנרגיות ואשמה כלפיה שאני לא מצליחה להיות יותר חמה ופתוחה איתה, אבל קשה לי לשמור על הגבולות מולה וזה מתבטא בכעס וקרירות.
ביד רכה
אוי.
עובר עלי גל של חרדה.
אני מתפקדת בצורה בלתי יעילה בעליל. בלימודים כמו בבית.
אני עוברת על השאלות ואני מסכימה לראות את הסבל שלי וגם לוותר עליו, ואני מלאת חמלה כלפי, ומוכנה להשתמש בהזדמנות הזו לצמיחה ושחרור מדפוסים מיותרים, וגם להיות רכה כלפי.
כנראה זה כמו בלידה, ועכשיו אני ביאוש שלפני הסוף, כשבטוחים שכלום לא זז וזאת בעצם ההפוגה לפני 3 צירי לחץ והנה התינוק בחוץ.
קשה לי.
עובר עלי גל של חרדה.
אני מתפקדת בצורה בלתי יעילה בעליל. בלימודים כמו בבית.
אני עוברת על השאלות ואני מסכימה לראות את הסבל שלי וגם לוותר עליו, ואני מלאת חמלה כלפי, ומוכנה להשתמש בהזדמנות הזו לצמיחה ושחרור מדפוסים מיותרים, וגם להיות רכה כלפי.
כנראה זה כמו בלידה, ועכשיו אני ביאוש שלפני הסוף, כשבטוחים שכלום לא זז וזאת בעצם ההפוגה לפני 3 צירי לחץ והנה התינוק בחוץ.
קשה לי.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
ביד רכה
כנראה זה כמו בלידה, ועכשיו אני ביאוש שלפני הסוף, כשבטוחים שכלום לא זז וזאת בעצם ההפוגה לפני 3 צירי לחץ והנה התינוק בחוץ
כן, כן!
כן, כן!
ביד רכה
היי יוליקו, גם אני חשבתי שאולי מה שעובר עלי בימים האחרונים קשור לקריאה כאן ולעבודה עם השאלות, שאולי דברים עולים וצפים. אם כך זה דווקא חיובי לא? בא לך אולי לספר מה מטריד אותך וגרם לך לחרדה?
ביד רכה
לא יודעת.
נורא עמוס לי, ואני אוהבת כשיותר רגוע.
עכשיו הזוגי רוצה שנתחיל לארוז, ואני רוצה להתפנות ללמידה ולתרגול,אבל על הדרך צצים מליוני ארועי סופשנה, כך שאני רק רצה לכבות שריפות, וגם הוא.
נורא עמוס לי, ואני אוהבת כשיותר רגוע.
עכשיו הזוגי רוצה שנתחיל לארוז, ואני רוצה להתפנות ללמידה ולתרגול,אבל על הדרך צצים מליוני ארועי סופשנה, כך שאני רק רצה לכבות שריפות, וגם הוא.
ביד רכה
מצד שני יתכן שעמוס לי כי אני מארגנת עומס בכדי ליצור הפרעה יזומה.
ביד רכה
מצד שני יתכן שעמוס לי כי אני מארגנת עומס בכדי ליצור הפרעה יזומה.
למה את חושבת שזה קורה?
למה את חושבת שזה קורה?
ביד רכה
אני אוהבת ללמוד בנחת. לוקח לי זמן 'להכנס לזה'.
גם לבגרויות ומבחנים אחרים זה כך.
עכשיו עם המשפחה יש חלונות זמן קצרים. צריך להכנס ולצאת לפרקי זמן קצרים.
זה מערבב לי את המח.
גם לבגרויות ומבחנים אחרים זה כך.
עכשיו עם המשפחה יש חלונות זמן קצרים. צריך להכנס ולצאת לפרקי זמן קצרים.
זה מערבב לי את המח.
ביד רכה
וואי, באופן הוא 'תרופה' יעילה.
היום עם כל מריחת הזמן הבאתי את הזוגי לרכבת,
העברתי את הרכב טסט,
הכנתי פופ-קורן כפול 3 לילדים והבאתי לבית הספר (היום הם מסיימים את שנת הלימודים) יחד עם ריבות של סבא למורים שאנחנו אוהבים,
וחזרתי הביתה ואז לבית הספר להביא לבכור משחק שבקש,
למדתי כמה דברים בתאוריה,
נחתי, אכלתי,
דיברתי עם אנשים שאני אוהבת,
עשיתי תרגילים לשרירי בטן (פיזיותרפיה לאחר הניתוח),
ואני הולכת לשלם עכשיו משהו בעיריה.
לא רע בשביל התמרחות... ובתאוריה למדתי 2 מסלולי מרידיאנים קלים, וחזרתי על אחד אחר.
אה, וגם הורדתי כביסה.
יצירתית, נעים לי שאת מתעניינת. עזרת לי. שינית שם?
היום עם כל מריחת הזמן הבאתי את הזוגי לרכבת,
העברתי את הרכב טסט,
הכנתי פופ-קורן כפול 3 לילדים והבאתי לבית הספר (היום הם מסיימים את שנת הלימודים) יחד עם ריבות של סבא למורים שאנחנו אוהבים,
וחזרתי הביתה ואז לבית הספר להביא לבכור משחק שבקש,
למדתי כמה דברים בתאוריה,
נחתי, אכלתי,
דיברתי עם אנשים שאני אוהבת,
עשיתי תרגילים לשרירי בטן (פיזיותרפיה לאחר הניתוח),
ואני הולכת לשלם עכשיו משהו בעיריה.
לא רע בשביל התמרחות... ובתאוריה למדתי 2 מסלולי מרידיאנים קלים, וחזרתי על אחד אחר.
אה, וגם הורדתי כביסה.
יצירתית, נעים לי שאת מתעניינת. עזרת לי. שינית שם?
ביד רכה
שמחה שנעים לך ושהצלחת לעשות את כל זה היום:)
כן, שיניתי לשם מקוצר וחיובי קצת יותר. אתמול התחלתי לעבוד עם הספר ״דרך האמן״, מכירה?
כן, שיניתי לשם מקוצר וחיובי קצת יותר. אתמול התחלתי לעבוד עם הספר ״דרך האמן״, מכירה?
ביד רכה
אכתוב מאוחר יותר, אבל בגדול אני שמחה בשבילך.
ביד רכה
תודה אשמח לשמוע מה דעתך על הספר.
ביד רכה
היה לי טוב לתרגל כך באותה תקופה. קראתי לפני מעט זמן דברים שכתבתי בדפי הבוקר, וזה אפילו היה מעניין, למרות שזו בכלל לא המטרה שלהם.
כיום העבודה הפנימית שלי היא בכיוון אחר, ומכיוון שיש רק 24 שעות ביממה...
האמת היא שבאיזשהו שלב התאים לי לעבור לדברים אחרים, אבל אני לא זוכרת מה היה בדיוק. אולי יצאנו לטיול ארוך שהוציא אותי משגרת תרגול.
לפי מיטב זכרוני התרגילים בסוף הספר הלהיבו אותי פחות מהראשונים.
הפקתי תועלת מהרשימות השונות, שהכנתן מצריכה התבוננות פנימית, ומביצוען של המטלות, שפינקו אותי בעצמי.
מה אצלך?
מעניין שחשבתי להציע לך לבחור ניק חדש, ואז החלטתי להניח לך להתבטא בלי משהו שעלול להיות מובן כביקורת.
אני שמחה שזה הגיע מהפנימיות שלך.
כיום העבודה הפנימית שלי היא בכיוון אחר, ומכיוון שיש רק 24 שעות ביממה...
האמת היא שבאיזשהו שלב התאים לי לעבור לדברים אחרים, אבל אני לא זוכרת מה היה בדיוק. אולי יצאנו לטיול ארוך שהוציא אותי משגרת תרגול.
לפי מיטב זכרוני התרגילים בסוף הספר הלהיבו אותי פחות מהראשונים.
הפקתי תועלת מהרשימות השונות, שהכנתן מצריכה התבוננות פנימית, ומביצוען של המטלות, שפינקו אותי בעצמי.
מה אצלך?
מעניין שחשבתי להציע לך לבחור ניק חדש, ואז החלטתי להניח לך להתבטא בלי משהו שעלול להיות מובן כביקורת.
אני שמחה שזה הגיע מהפנימיות שלך.
ביד רכה
היי יוליקו,
תודה על השיתוף. מעניין אותי אם הרגשת שזה פתח אצלך משהו מבחינה של יצירה ועשייה או יותר שלווה פנימית? אני דווקא מאוד מתחברת בינתיים לרוב הדברים ומקווה שלא אתן לכל מיני ספקות לעמוד בדרכי עם זה.
תודה על השיתוף. מעניין אותי אם הרגשת שזה פתח אצלך משהו מבחינה של יצירה ועשייה או יותר שלווה פנימית? אני דווקא מאוד מתחברת בינתיים לרוב הדברים ומקווה שלא אתן לכל מיני ספקות לעמוד בדרכי עם זה.
ביד רכה
יותר שלווה פנימית, ואפילו מדוייק יותר לומר יותר הקשבה פנימית. וזה בדיוק מה שרציתי.
היצירתיות עלתה מעט, אבל לא המון, א צ ל י .
אצלך הדברים שונים. נראה לאיזה כיוון זה יתפתח.
פשוט לכי על זה, בדיוק לפי הספר, עם ריכוך כשלא מתאפשר (בלי רגשי אשמה ונוקשות).
היצירתיות עלתה מעט, אבל לא המון, א צ ל י .
אצלך הדברים שונים. נראה לאיזה כיוון זה יתפתח.
פשוט לכי על זה, בדיוק לפי הספר, עם ריכוך כשלא מתאפשר (בלי רגשי אשמה ונוקשות).
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
מה שעולה לי מול השאלות האחרונות שלך הוא: מרתיע אותי לוותר על הכעס כי אני מרגישה שהוא משמש לי מגננה נגדה.
את נוגעת כאן בנקודה חשובה: הצורך שלך להגן על עצמך מפני פלישה לגבולות שלך. כעס הוא אכן התגובה האינסטינקטיבית שעולה אצל רובנו כדי לבסס גבול. והוא עולה ביתר-שאת כאשר הגבולות הפנימיים שלנו אינם מבוססים היטב, וכאשר מי שמולנו לא מכבד אותם.
למרות שכעס הוא התגובה האינסטינקטיבית שעולה במצבים כאלה, ולמרות שבאופן מיידי ונקודתי הכעס יכול לשמש כאמצעי הרתעה - למעשה, הוא אינו יעיל כלל בביסוס גבולות. יותר מזה, כמו שאני רואה את זה, הכעס רק מחליש את הגבול. לאורך זמן, האדם שאנו מפעילים מולו את הכעס כאמצעי מגן, לא מתייחס לגבול ברצינות וממשיך לחצות אותו.
למה זה קורה? משום שכאשר את כועסת, הכעס ממקם אותך בעמדה של קורבן. זוהי עמדה שיש בה תחושת חולשה וקטנוּת וחוסר אונים. ולכן, כאשר את מתמקמת בעמדת הקורבן - ברובד הגלוי את מתקוממת מול מעשה הפלישה הבלתי ראוי, אבל מתחת לפני השטח, בשדר שאת משדרת, את ממשיכה לתת את הרשות למעשים הללו. הפער הזה מתרחש משום שברובד המודע ברור לך שזה שגוי ושזה אסור, וברובד הלא מודע עדיין לא. הפער הזה משמר את הסטטוס שלך ככזאת שאפשר לעשות לה את זה.
את כמובן לא אשמה בכל זה. התפיסה הלא מודעת הזאת היא פצע ילדות ישן שמדבר ושנותן את הטון. ו- שאפשר לרפא אותו.
מה דעתך על הכיוון הזה?
אם תרצי, הנה כמה שאלות שאפשר לעבוד עימן כדי להכשיר את הקרקע הפנימית לשינוי הזה. הן מכוונות בעיקר לרבדים העמוקים והפחות מודעים שלך:
.
יוליקו,
עובר עלי גל של חרדה.
חיבוק חם .
אני מסכימה עם יצירתית: כאשר עובדים עם שאלות מסוג כזה, ובכלל, כאשר פותחים את הדברים - הם צפים אל פני השטח ועשויים ליצור טלטלה רגשית. את מפרה את האיזון הרגשי שלך על מנת לעלות למדרגה הבאה. את עושה את זה מבחירה, אבל זה כמובן לא מונע את הגלים .
יותר מזה: העבודה הפנימית שאת עושה, למעשה, מבקשת מהדפוסים שלך להסכים לזוז הצידה. הדפוסים הם מנגנוני ההגנה שלך. וברגע שההסכמה מבשילה, ואת מאפשרת להם לזוז הצידה, טבעי שלצד ההסכמה הזאת תעלה חרדה. מנגנוני הגנה הם אלה ששמרו עד כה על החרדה מלעלות, מנעו ממך להגיע למצבים שמעוררים את החרדה הזאת.
אבל, מאחר ועבדת עם הסכמה ולא ניסית לתלוש מעצמך את מנגנוני ההגנה בכוח, סימן שהמערך הרגשי שלך בשל: הוא יעמוד בזה. הטלטלה הזאת לא קלה לך ולא נעימה, אבל היא לא תמוטט אותו. וכמו שראית, היא גם היתה קצרה יחסית.
בכל אופן, בזמנים כאלה כדאי לזכור את הנקודה הזאת ולקחת אותה בחשבון. לזכור את ההקשר ולנסות לא להיבהל כשזה קורה. וגם - להיות קשובה לעצמך ולשים לב מתי נכון לעשות הפוגה מהכניסה פנימה ומהתרגול: מתי הנפש מבקשת לעצור ולנשום רגע.
לא רע בשביל התמרחות...
אכן .
מה שעולה לי מול השאלות האחרונות שלך הוא: מרתיע אותי לוותר על הכעס כי אני מרגישה שהוא משמש לי מגננה נגדה.
את נוגעת כאן בנקודה חשובה: הצורך שלך להגן על עצמך מפני פלישה לגבולות שלך. כעס הוא אכן התגובה האינסטינקטיבית שעולה אצל רובנו כדי לבסס גבול. והוא עולה ביתר-שאת כאשר הגבולות הפנימיים שלנו אינם מבוססים היטב, וכאשר מי שמולנו לא מכבד אותם.
למרות שכעס הוא התגובה האינסטינקטיבית שעולה במצבים כאלה, ולמרות שבאופן מיידי ונקודתי הכעס יכול לשמש כאמצעי הרתעה - למעשה, הוא אינו יעיל כלל בביסוס גבולות. יותר מזה, כמו שאני רואה את זה, הכעס רק מחליש את הגבול. לאורך זמן, האדם שאנו מפעילים מולו את הכעס כאמצעי מגן, לא מתייחס לגבול ברצינות וממשיך לחצות אותו.
למה זה קורה? משום שכאשר את כועסת, הכעס ממקם אותך בעמדה של קורבן. זוהי עמדה שיש בה תחושת חולשה וקטנוּת וחוסר אונים. ולכן, כאשר את מתמקמת בעמדת הקורבן - ברובד הגלוי את מתקוממת מול מעשה הפלישה הבלתי ראוי, אבל מתחת לפני השטח, בשדר שאת משדרת, את ממשיכה לתת את הרשות למעשים הללו. הפער הזה מתרחש משום שברובד המודע ברור לך שזה שגוי ושזה אסור, וברובד הלא מודע עדיין לא. הפער הזה משמר את הסטטוס שלך ככזאת שאפשר לעשות לה את זה.
את כמובן לא אשמה בכל זה. התפיסה הלא מודעת הזאת היא פצע ילדות ישן שמדבר ושנותן את הטון. ו- שאפשר לרפא אותו.
מה דעתך על הכיוון הזה?
אם תרצי, הנה כמה שאלות שאפשר לעבוד עימן כדי להכשיר את הקרקע הפנימית לשינוי הזה. הן מכוונות בעיקר לרבדים העמוקים והפחות מודעים שלך:
- האם אני מסכימה להכיר בכך שלא ראוי לשפוט ולבקר אותי?
- האם אני מסכימה להכיר בכך שלא ראוי לחצות את הגבולות שלי?
- האם אני מסכימה להפסיק לתת את הרשות לעשות זאת?
- האם אני מסכימה מעתה לאפשר רק התייחסות מעצימה כלפיי?
.
יוליקו,
עובר עלי גל של חרדה.
חיבוק חם .
אני מסכימה עם יצירתית: כאשר עובדים עם שאלות מסוג כזה, ובכלל, כאשר פותחים את הדברים - הם צפים אל פני השטח ועשויים ליצור טלטלה רגשית. את מפרה את האיזון הרגשי שלך על מנת לעלות למדרגה הבאה. את עושה את זה מבחירה, אבל זה כמובן לא מונע את הגלים .
יותר מזה: העבודה הפנימית שאת עושה, למעשה, מבקשת מהדפוסים שלך להסכים לזוז הצידה. הדפוסים הם מנגנוני ההגנה שלך. וברגע שההסכמה מבשילה, ואת מאפשרת להם לזוז הצידה, טבעי שלצד ההסכמה הזאת תעלה חרדה. מנגנוני הגנה הם אלה ששמרו עד כה על החרדה מלעלות, מנעו ממך להגיע למצבים שמעוררים את החרדה הזאת.
אבל, מאחר ועבדת עם הסכמה ולא ניסית לתלוש מעצמך את מנגנוני ההגנה בכוח, סימן שהמערך הרגשי שלך בשל: הוא יעמוד בזה. הטלטלה הזאת לא קלה לך ולא נעימה, אבל היא לא תמוטט אותו. וכמו שראית, היא גם היתה קצרה יחסית.
בכל אופן, בזמנים כאלה כדאי לזכור את הנקודה הזאת ולקחת אותה בחשבון. לזכור את ההקשר ולנסות לא להיבהל כשזה קורה. וגם - להיות קשובה לעצמך ולשים לב מתי נכון לעשות הפוגה מהכניסה פנימה ומהתרגול: מתי הנפש מבקשת לעצור ולנשום רגע.
לא רע בשביל התמרחות...
אכן .
ביד רכה
תודה, עירית. איזה כיף שבאת:) אני מאוד מתחברת למה שכתבת. התשובה שלי על השאלות שהצגת היא כן לכולן (גם מהבטן כך נראה לי). אבל למה אם כך אני בכל זאת לא ממש מצליחה בזה? ואיך אפשר להגיב בצורה ששומרת על הגבולות שלי מבלי לפגוע ולהתעצבן...? (זה אולי כבר נושא לדיון אחר)
שוב תודה על התמיכה ותשומת הלב.
שוב תודה על התמיכה ותשומת הלב.
ביד רכה
עכשיו אחרי שכתבתי את זה פתאום עלה בי קול מהסס שאומר ״את בטוחה שהתשובה שלך היא באמת כן? אולי רק נדמה לך ואת מטעה?״
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
הי יצירתית יקרה ,
התשובה שלי על השאלות שהצגת היא כן לכולן (גם מהבטן כך נראה לי). אבל למה אם כך אני בכל זאת לא ממש מצליחה בזה?
אני חושבת שהסיבה לכך היא הפער שהזכרתי: הפער בין הרובד הרציונלי שאומר "כן", ויודע שלא ראוי לחצות את הגבולות שלך ולא ראוי להתייחס אליך בצורה שיפוטית, לבין הרובד הרגשי-הפנימי שלא משוכנע בזה עד הסוף. ברובד הפנימי הזה יושבות כל התפיסות שאימצנו במהלך חיינו: כל המסקנות שהגענו אליהן לגבי עצמנו, מסקנות שנוגעות לערך העצמי שלנו ומעצבות את התפיסה שלנו לגביו: כמה אני שווה, כמה אני אהובה, כמה אני רצויה, מה מותר לעשות לי ומה אסור, כמה אני בסדר או לא-בסדר, כמה אני אשמה או לא-אשמה.
אם עמוק בפנים את מאמינה שאת לא-בסדר, אז כאשר מישהו יאמר שאת אשמה, ישפוט ויבקר אותך – את תסכימי איתו. אני מדברת על הרובד העמוק, הפנימי, הרגשי, הלא מודע.
הרובד הגלוי שלך יתקומם ויתעצבן ויגיד "מה פתאום!", וירצה לפגוע ולהכאיב למי שמכאיב לך כך, אבל הרובד הפנימי יגיד: "כן, נכון. הרי אני בבסיס שלי לא בסדר, אז את צודקת. מגיע לי. תמשיכי".
ובגלל שעמוק בפנים זה מה שאת מאמינה בו, את תשדרי שמותר. כלומר: הגבול שתנסי להציב לא יהיה גבול חד משמעי שאף אחד לא מעז לעבור.
כל עוד זה כך, את לא באמת מצליחה לשמור על הגבולות שלך. "משמר הגבול" שלך, שהוא בעצם התפיסות העצמיות שלך, משתף פעולה עם "הפולשים" .
מה שמוביל לשאלה השנייה שלך:
ואיך אפשר להגיב בצורה ששומרת על הגבולות שלי מבלי לפגוע ולהתעצבן...? (זה אולי כבר נושא לדיון אחר)
להתחיל לשנות את התפיסות הפנימיות. כלומר, לא רק לחפש "איך להגיב?" אלא בעיקר "מי להיות?". כלומר: מה תהיה ההוויה של האישה הזאת? מה יאפשר לי להיות מישהי שמאמינה שהיא תמיד בסדר ואף פעם לא אשמה?
ולמעשה – לשנות את התפיסות העצמיות שלך, את "משמר הגבול" שלך. הגבולות שלך יישמרו ויכובדו ויהיו ברורים - כאשר את תאמיני שמה שמנסים להטיח בך אינו נכון. כאשר את תדעי את זה לא רק ברובד הרציונלי אלא גם ברובד הפנימי הרגשי. כאשר תהיה הלימה בין שני הרבדים.
עכשיו אחרי שכתבתי את זה פתאום עלה בי קול מהסס שאומר ״את בטוחה שהתשובה שלך היא באמת כן? אולי רק נדמה לך ואת מטעה?״
יש בך חלק שאומר "כן" וחלק שאומר "לא". זוהי הסיבה להיסוס . החלק הרציונלי אומר "כן". החלק הרגשי, כאמור, לא בטוח עד הסוף.
השאלות שהצעתי הם תרגיל טוב ויעיל כדי להתחיל ליצור שינוי באמונה הזאת: כדי להתחיל לבסס ידיעה פנימית עמוקה שאת לא אשמה ושאסור ולא ראוי לשפוט אותך.
את יכולה להוסיף לרשימת השאלות שאלה אחת נוספת שאומרת את אותו הדבר בניסוח קצת אחר:
כשזה יקרה, יהיה לך קל ופשוט יותר בכל החזיתות של חייך: הדינאמיקה שלך מול אמא שלך, אבל לא רק. גם ביצירה, במציאת הנישה המקצועית, בתחושת הביטחון (לעומת חרדה), ביחסים הזוגיים, ביחסים עם חברות וקולגות, וכן הלאה.
האם זה נתן מענה לשאלות שלך? .
אם לא, תשאלי עוד.
התשובה שלי על השאלות שהצגת היא כן לכולן (גם מהבטן כך נראה לי). אבל למה אם כך אני בכל זאת לא ממש מצליחה בזה?
אני חושבת שהסיבה לכך היא הפער שהזכרתי: הפער בין הרובד הרציונלי שאומר "כן", ויודע שלא ראוי לחצות את הגבולות שלך ולא ראוי להתייחס אליך בצורה שיפוטית, לבין הרובד הרגשי-הפנימי שלא משוכנע בזה עד הסוף. ברובד הפנימי הזה יושבות כל התפיסות שאימצנו במהלך חיינו: כל המסקנות שהגענו אליהן לגבי עצמנו, מסקנות שנוגעות לערך העצמי שלנו ומעצבות את התפיסה שלנו לגביו: כמה אני שווה, כמה אני אהובה, כמה אני רצויה, מה מותר לעשות לי ומה אסור, כמה אני בסדר או לא-בסדר, כמה אני אשמה או לא-אשמה.
אם עמוק בפנים את מאמינה שאת לא-בסדר, אז כאשר מישהו יאמר שאת אשמה, ישפוט ויבקר אותך – את תסכימי איתו. אני מדברת על הרובד העמוק, הפנימי, הרגשי, הלא מודע.
הרובד הגלוי שלך יתקומם ויתעצבן ויגיד "מה פתאום!", וירצה לפגוע ולהכאיב למי שמכאיב לך כך, אבל הרובד הפנימי יגיד: "כן, נכון. הרי אני בבסיס שלי לא בסדר, אז את צודקת. מגיע לי. תמשיכי".
ובגלל שעמוק בפנים זה מה שאת מאמינה בו, את תשדרי שמותר. כלומר: הגבול שתנסי להציב לא יהיה גבול חד משמעי שאף אחד לא מעז לעבור.
כל עוד זה כך, את לא באמת מצליחה לשמור על הגבולות שלך. "משמר הגבול" שלך, שהוא בעצם התפיסות העצמיות שלך, משתף פעולה עם "הפולשים" .
מה שמוביל לשאלה השנייה שלך:
ואיך אפשר להגיב בצורה ששומרת על הגבולות שלי מבלי לפגוע ולהתעצבן...? (זה אולי כבר נושא לדיון אחר)
להתחיל לשנות את התפיסות הפנימיות. כלומר, לא רק לחפש "איך להגיב?" אלא בעיקר "מי להיות?". כלומר: מה תהיה ההוויה של האישה הזאת? מה יאפשר לי להיות מישהי שמאמינה שהיא תמיד בסדר ואף פעם לא אשמה?
ולמעשה – לשנות את התפיסות העצמיות שלך, את "משמר הגבול" שלך. הגבולות שלך יישמרו ויכובדו ויהיו ברורים - כאשר את תאמיני שמה שמנסים להטיח בך אינו נכון. כאשר את תדעי את זה לא רק ברובד הרציונלי אלא גם ברובד הפנימי הרגשי. כאשר תהיה הלימה בין שני הרבדים.
עכשיו אחרי שכתבתי את זה פתאום עלה בי קול מהסס שאומר ״את בטוחה שהתשובה שלך היא באמת כן? אולי רק נדמה לך ואת מטעה?״
יש בך חלק שאומר "כן" וחלק שאומר "לא". זוהי הסיבה להיסוס . החלק הרציונלי אומר "כן". החלק הרגשי, כאמור, לא בטוח עד הסוף.
השאלות שהצעתי הם תרגיל טוב ויעיל כדי להתחיל ליצור שינוי באמונה הזאת: כדי להתחיל לבסס ידיעה פנימית עמוקה שאת לא אשמה ושאסור ולא ראוי לשפוט אותך.
את יכולה להוסיף לרשימת השאלות שאלה אחת נוספת שאומרת את אותו הדבר בניסוח קצת אחר:
- האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אף פעם לא אשמה?
כשזה יקרה, יהיה לך קל ופשוט יותר בכל החזיתות של חייך: הדינאמיקה שלך מול אמא שלך, אבל לא רק. גם ביצירה, במציאת הנישה המקצועית, בתחושת הביטחון (לעומת חרדה), ביחסים הזוגיים, ביחסים עם חברות וקולגות, וכן הלאה.
האם זה נתן מענה לשאלות שלך? .
אם לא, תשאלי עוד.
ביד רכה
היי עירית:)
אז בעצם מה שאת מציעה זה לשאול את עצמי את השאלות האלה, לדוגמה פעם ביום במשך תקופה? אפילו אם כל פעם התשובה היא כן (או שנראה לי שהיא כן)?
קשה לי קצת עם המחשבה שאני "אף פעם" לא אשמה, זה כמובן מתקשר קצת לדיון במעלה הדף על אדם טוב/אדם רע וכדומה אבל גם בלי להיכנס להגדרות האלה, איך אפשר להגיד בלב שלם שאני אף פעם לא אשמה בכלום? הרי כמובן שלפעמים אני חסרת רגישות, פוגעת או מזלזלת באחרים... קשה לי עם הניסוח הזה של השאלה. אני יודעת שכבר הסברת את זה קודם ואולי כבר קצת נמאס לך אבל זו נקודה שבעייתית לי קצת.
כשאני חושבת על זה אני מניחה שאולי הניסוח שלך מביא בחשבון את ההבדל בין אחריות לאשמה. את לא אומרת שאני (ובעצם כולנו) לא אחראית על כלום אלא שאני לא אשמה בכלום, שזה שונה אבל תמיד מרגיש לי שאני לא מצליחה ליישם את ההבדל הזה, כי בעיניי אם אני אחראית על משהו או על מישהו ו"נכשלתי במילוי תפקידי" כתוצאה ממשהו שיכולתי לשלוט בו - אני אשמה ומרגישה רע. מה יכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת? כלומר, איך אני אמורה להרגיש/להגיב במצב כזה? מה להגיד לעצמי (ולאחרים שנפגעו או שעדים לכך)?
אז בעצם מה שאת מציעה זה לשאול את עצמי את השאלות האלה, לדוגמה פעם ביום במשך תקופה? אפילו אם כל פעם התשובה היא כן (או שנראה לי שהיא כן)?
קשה לי קצת עם המחשבה שאני "אף פעם" לא אשמה, זה כמובן מתקשר קצת לדיון במעלה הדף על אדם טוב/אדם רע וכדומה אבל גם בלי להיכנס להגדרות האלה, איך אפשר להגיד בלב שלם שאני אף פעם לא אשמה בכלום? הרי כמובן שלפעמים אני חסרת רגישות, פוגעת או מזלזלת באחרים... קשה לי עם הניסוח הזה של השאלה. אני יודעת שכבר הסברת את זה קודם ואולי כבר קצת נמאס לך אבל זו נקודה שבעייתית לי קצת.
כשאני חושבת על זה אני מניחה שאולי הניסוח שלך מביא בחשבון את ההבדל בין אחריות לאשמה. את לא אומרת שאני (ובעצם כולנו) לא אחראית על כלום אלא שאני לא אשמה בכלום, שזה שונה אבל תמיד מרגיש לי שאני לא מצליחה ליישם את ההבדל הזה, כי בעיניי אם אני אחראית על משהו או על מישהו ו"נכשלתי במילוי תפקידי" כתוצאה ממשהו שיכולתי לשלוט בו - אני אשמה ומרגישה רע. מה יכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת? כלומר, איך אני אמורה להרגיש/להגיב במצב כזה? מה להגיד לעצמי (ולאחרים שנפגעו או שעדים לכך)?
ביד רכה
ותודה יוליקו על ההמלצה לגבי הספר, אני בהחלט אנסה.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
אז בעצם מה שאת מציעה זה לשאול את עצמי את השאלות האלה, לדוגמה פעם ביום במשך תקופה? אפילו אם כל פעם התשובה היא כן (או שנראה לי שהיא כן)?
כן, בדיוק.
השאלה פונה אל כל הרבדים שלך ו"מדברת" עם כולם. היא יוצרת דיאלוג מכבד ומאפשר, ובאמצעות כך מרככת את ההתנגדות. מעצם המפגש שלך עם השאלה מתחילים לקרות דברים בפנים.
מה שחשוב בתרגול הזה זה לא התשובה שעולה אלא עצם המפגש עם השאלה.
קשה לי קצת עם המחשבה שאני "אף פעם" לא אשמה, זה כמובן מתקשר קצת לדיון במעלה הדף על אדם טוב/אדם רע וכדומה אבל גם בלי להיכנס להגדרות האלה, איך אפשר להגיד בלב שלם שאני אף פעם לא אשמה בכלום? הרי כמובן שלפעמים אני חסרת רגישות, פוגעת או מזלזלת באחרים... קשה לי עם הניסוח הזה של השאלה. אני יודעת שכבר הסברת את זה קודם ואולי כבר קצת נמאס לך אבל זו נקודה שבעייתית לי קצת.
ראשית, לא נמאס לי, תרגישי נוח . זו אכן נקודה חמקמקה. חמקמקה אך חשובה, ולכן תשאלי כמה שתצטרכי.
שנית, אם השאלה הספציפית הזאת מעלה כזאת התנגדות את יכולה להניח לה כרגע, היא אינה הכרחית. אפשר להשיג את אותה המטרה גם באמצעות השאלות האחרות.
ולבסוף, כדאי לעשות הבחנה בין האדם שאת לבין המעשה שלך. הערבוב הזה - זה המקום בו כולנו נופלים, והוא זה שפוגע שוב ושוב בתפיסת הערך העצמי שלנו.
בואי נניח שאמרת משהו שהביע זלזול באדם אחר ופגע בו. בואי אפילו נניח שזהו דפוס חוזר אצלך ושאת נוהגת לעשות זאת מפעם לפעם. זה עדיין לא הופך אותך לאדם פחות טוב, לאדם שערכו ירד או לאדם שמגיע לו שיתייחסו אליו בצורה מאשימה ומחלישה. את עשית את המעשה, את אחראית להשלכות שלו, אבל את לא לא-בסדר באופן בסיסי כאדם. אף פעם.
.
כי בעיניי אם אני אחראית על משהו או על מישהו ו"נכשלתי במילוי תפקידי" כתוצאה ממשהו שיכולתי לשלוט בו - אני אשמה ומרגישה רע. מה יכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת? כלומר, איך אני אמורה להרגיש/להגיב במצב כזה? מה להגיד לעצמי (ולאחרים שנפגעו או שעדים לכך)?
מה שיכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת זו הסכמה אמיתית לקחת אחריות: להיות מוכנה לעמוד מאחורי המעשה הזה. להגיד (קודם כל לעצמך): זה אני עשיתי, זה שלי, טעיתי. במקביל, חשוב לדעת שזה שטעיתי לא מוריד מערכי. אוקיי? אז בתשובה לשאלתך, יש כאן שני מרכיבים חשובים: אחד – להסכים לעמוד מאחורי המעשה. שתיים – לדעת שהוא לא מוריד מערכי.
תחושת האשמה – ההלקאה העצמית - היא דרך של הנפש שלנו להימנע מלקחת אחריות. כאשר לא ברור לך שהמעשה לא מוריד מערכך זה עלול להיראות לנפש שלך מאוד מסוכן לקחת עליו אחריות ולעמוד מאחוריו.
זה לגבי ההרגשה. לגבי התגובה: מה לעשות או מה לומר לאחרים שנפגעו – לאחר שעמדת מאחורי המעשה (ולא התנערת ממנו למשל באמצעות אשמה או הלקאה עצמית) את יכולה להביט קדימה ולבחור מה לעשות בעניין: אם זה רלוונטי אפשר להתנצל, או לבדוק מה אפשר לעשות כדי לתקן (לא תמיד אפשר או צריך). לעצמך חשוב לומר שפעלת מתוך אוטומט ולא מתוך רוע (ביד רכה ), ושאת רוצה ללמוד לפעול אחרת. שימי לב שהכוונה האמיתית היא זו שהופכת את זה לאחריות. אפשר למשל להתנצל אבל שהמנגינה של ההתנצלות תהיה עדיין מנגינה של אשמה והלקאה עצמית.
האם זה ענה לך?
אם לא, תשאלי עוד. זו בעיני נקודה חשובה.
אז בעצם מה שאת מציעה זה לשאול את עצמי את השאלות האלה, לדוגמה פעם ביום במשך תקופה? אפילו אם כל פעם התשובה היא כן (או שנראה לי שהיא כן)?
כן, בדיוק.
השאלה פונה אל כל הרבדים שלך ו"מדברת" עם כולם. היא יוצרת דיאלוג מכבד ומאפשר, ובאמצעות כך מרככת את ההתנגדות. מעצם המפגש שלך עם השאלה מתחילים לקרות דברים בפנים.
מה שחשוב בתרגול הזה זה לא התשובה שעולה אלא עצם המפגש עם השאלה.
קשה לי קצת עם המחשבה שאני "אף פעם" לא אשמה, זה כמובן מתקשר קצת לדיון במעלה הדף על אדם טוב/אדם רע וכדומה אבל גם בלי להיכנס להגדרות האלה, איך אפשר להגיד בלב שלם שאני אף פעם לא אשמה בכלום? הרי כמובן שלפעמים אני חסרת רגישות, פוגעת או מזלזלת באחרים... קשה לי עם הניסוח הזה של השאלה. אני יודעת שכבר הסברת את זה קודם ואולי כבר קצת נמאס לך אבל זו נקודה שבעייתית לי קצת.
ראשית, לא נמאס לי, תרגישי נוח . זו אכן נקודה חמקמקה. חמקמקה אך חשובה, ולכן תשאלי כמה שתצטרכי.
שנית, אם השאלה הספציפית הזאת מעלה כזאת התנגדות את יכולה להניח לה כרגע, היא אינה הכרחית. אפשר להשיג את אותה המטרה גם באמצעות השאלות האחרות.
ולבסוף, כדאי לעשות הבחנה בין האדם שאת לבין המעשה שלך. הערבוב הזה - זה המקום בו כולנו נופלים, והוא זה שפוגע שוב ושוב בתפיסת הערך העצמי שלנו.
בואי נניח שאמרת משהו שהביע זלזול באדם אחר ופגע בו. בואי אפילו נניח שזהו דפוס חוזר אצלך ושאת נוהגת לעשות זאת מפעם לפעם. זה עדיין לא הופך אותך לאדם פחות טוב, לאדם שערכו ירד או לאדם שמגיע לו שיתייחסו אליו בצורה מאשימה ומחלישה. את עשית את המעשה, את אחראית להשלכות שלו, אבל את לא לא-בסדר באופן בסיסי כאדם. אף פעם.
.
כי בעיניי אם אני אחראית על משהו או על מישהו ו"נכשלתי במילוי תפקידי" כתוצאה ממשהו שיכולתי לשלוט בו - אני אשמה ומרגישה רע. מה יכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת? כלומר, איך אני אמורה להרגיש/להגיב במצב כזה? מה להגיד לעצמי (ולאחרים שנפגעו או שעדים לכך)?
מה שיכול להחליף את ההרגשה הרעה הזאת זו הסכמה אמיתית לקחת אחריות: להיות מוכנה לעמוד מאחורי המעשה הזה. להגיד (קודם כל לעצמך): זה אני עשיתי, זה שלי, טעיתי. במקביל, חשוב לדעת שזה שטעיתי לא מוריד מערכי. אוקיי? אז בתשובה לשאלתך, יש כאן שני מרכיבים חשובים: אחד – להסכים לעמוד מאחורי המעשה. שתיים – לדעת שהוא לא מוריד מערכי.
תחושת האשמה – ההלקאה העצמית - היא דרך של הנפש שלנו להימנע מלקחת אחריות. כאשר לא ברור לך שהמעשה לא מוריד מערכך זה עלול להיראות לנפש שלך מאוד מסוכן לקחת עליו אחריות ולעמוד מאחוריו.
זה לגבי ההרגשה. לגבי התגובה: מה לעשות או מה לומר לאחרים שנפגעו – לאחר שעמדת מאחורי המעשה (ולא התנערת ממנו למשל באמצעות אשמה או הלקאה עצמית) את יכולה להביט קדימה ולבחור מה לעשות בעניין: אם זה רלוונטי אפשר להתנצל, או לבדוק מה אפשר לעשות כדי לתקן (לא תמיד אפשר או צריך). לעצמך חשוב לומר שפעלת מתוך אוטומט ולא מתוך רוע (ביד רכה ), ושאת רוצה ללמוד לפעול אחרת. שימי לב שהכוונה האמיתית היא זו שהופכת את זה לאחריות. אפשר למשל להתנצל אבל שהמנגינה של ההתנצלות תהיה עדיין מנגינה של אשמה והלקאה עצמית.
האם זה ענה לך?
אם לא, תשאלי עוד. זו בעיני נקודה חשובה.
ביד רכה
תודה עירית, זה יותר ברור עכשיו.
אם לסכם, בעינייך לא צריכה להיות מלווה הרגשה רעה בכלל כשאנחנו מבינים שטעינו/פגענו במישהו, או אפילו עשינו ביודעין משהו לא מוסרי או מכאיב?
את בעצם מדברת על התייחסות עניינית לסיטואציה ממקום של מה אפשר לעשות אם אפשר, הפקת לקחים לעתיד ואז לעבור הלאה? התחושות שיכולות להתעורר הן צער על מה שקרה ואמפטיה למי שנפגע וגם אולי לעצמנו, אבל לא תחושה של אשמה? כשאני חושבת על זה, אולי בעצם תחושת האשמה היא מיסוך של האמפטיה (חמלה) שלנו כלפי האחר, כי המיקוד של תחושת האשמה הוא בנו ובמה שאחרים חושבים עלינו כתוצאה ממעשינו, לא באמת במה שהם מרגישים. זו בעצם תגובה אנוכית שמתחפשת לתגובה של איכפתיות אמיתית (לא שופטת את זה, רק מתארת:)). מקווה שזה ברור. האם לזה התכוונת?
אני חושבת כאן בקול רם אז זה אולי קצת מבולבל. בעצם אותו דבר אולי נכון גם לגבי דברים כמו מה שג'ולי תיארה וגם מה שאני תיארתי לגבי היצירה, שבעצם במקום להתמקד במה שנעשה או מה שאפשר לעשות, בכלל במקום להתמקד בחיים עצמם ובעשייה יש נטייה לאשמה עצמית שמעבירה את המיקוד למה חושבים/יחשבו עלינו. מה שמוזר לי זה שהרבה יותר קשה להתמודד עם הדפוס הזה מאשר עם הקשיים שבעשייה עצמה... כנראה כי הוא נועד להגן עלינו מההשלכות שאנחנו חושבות שתהיינה ל"כישלונות" שלנו (דיברתי בשם רבים אבל לא בהכרח עלייך, ג'ולי:)).
טוב בעצם נראה לי שזה פחות או יותר מה שכבר הסברת עירית לוי אבל במילים אחרות, אז את לא חייבת לענות, סתם נפלו לי פה כמה אסימונים כנראה
המון תודה לך.
אם לסכם, בעינייך לא צריכה להיות מלווה הרגשה רעה בכלל כשאנחנו מבינים שטעינו/פגענו במישהו, או אפילו עשינו ביודעין משהו לא מוסרי או מכאיב?
את בעצם מדברת על התייחסות עניינית לסיטואציה ממקום של מה אפשר לעשות אם אפשר, הפקת לקחים לעתיד ואז לעבור הלאה? התחושות שיכולות להתעורר הן צער על מה שקרה ואמפטיה למי שנפגע וגם אולי לעצמנו, אבל לא תחושה של אשמה? כשאני חושבת על זה, אולי בעצם תחושת האשמה היא מיסוך של האמפטיה (חמלה) שלנו כלפי האחר, כי המיקוד של תחושת האשמה הוא בנו ובמה שאחרים חושבים עלינו כתוצאה ממעשינו, לא באמת במה שהם מרגישים. זו בעצם תגובה אנוכית שמתחפשת לתגובה של איכפתיות אמיתית (לא שופטת את זה, רק מתארת:)). מקווה שזה ברור. האם לזה התכוונת?
אני חושבת כאן בקול רם אז זה אולי קצת מבולבל. בעצם אותו דבר אולי נכון גם לגבי דברים כמו מה שג'ולי תיארה וגם מה שאני תיארתי לגבי היצירה, שבעצם במקום להתמקד במה שנעשה או מה שאפשר לעשות, בכלל במקום להתמקד בחיים עצמם ובעשייה יש נטייה לאשמה עצמית שמעבירה את המיקוד למה חושבים/יחשבו עלינו. מה שמוזר לי זה שהרבה יותר קשה להתמודד עם הדפוס הזה מאשר עם הקשיים שבעשייה עצמה... כנראה כי הוא נועד להגן עלינו מההשלכות שאנחנו חושבות שתהיינה ל"כישלונות" שלנו (דיברתי בשם רבים אבל לא בהכרח עלייך, ג'ולי:)).
טוב בעצם נראה לי שזה פחות או יותר מה שכבר הסברת עירית לוי אבל במילים אחרות, אז את לא חייבת לענות, סתם נפלו לי פה כמה אסימונים כנראה
המון תודה לך.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אם לסכם, בעינייך לא צריכה להיות מלווה הרגשה רעה בכלל כשאנחנו מבינים שטעינו/פגענו במישהו, או אפילו עשינו ביודעין משהו לא מוסרי או מכאיב?
נכון.
בהחלט יכולה להיות תחושת חמלה כלפי הכאב של מי שנפגע. של אמפתיה וצער. אלה הן תחושות אותנטיות.
תחושה של אשמה, של הרגשה רעה כלפי עצמנו, היא לא תחושה אותנטית. יש לה תפקיד. היא באה לחפות עלינו. היא (מרשה לעצמי לומר) מה שנקרא "כיסוי תחת" .
או כמו שאת תיארת את זה:
המיקוד של תחושת האשמה הוא בנו ובמה שאחרים חושבים עלינו כתוצאה ממעשינו, לא באמת במה שהם מרגישים. זו בעצם תגובה אנוכית שמתחפשת לתגובה של איכפתיות אמיתית (לא שופטת את זה, רק מתארת:))
וטוב לשמוע על האסימונים .
נכון.
בהחלט יכולה להיות תחושת חמלה כלפי הכאב של מי שנפגע. של אמפתיה וצער. אלה הן תחושות אותנטיות.
תחושה של אשמה, של הרגשה רעה כלפי עצמנו, היא לא תחושה אותנטית. יש לה תפקיד. היא באה לחפות עלינו. היא (מרשה לעצמי לומר) מה שנקרא "כיסוי תחת" .
או כמו שאת תיארת את זה:
המיקוד של תחושת האשמה הוא בנו ובמה שאחרים חושבים עלינו כתוצאה ממעשינו, לא באמת במה שהם מרגישים. זו בעצם תגובה אנוכית שמתחפשת לתגובה של איכפתיות אמיתית (לא שופטת את זה, רק מתארת:))
וטוב לשמוע על האסימונים .
ביד רכה
תודה על הליווי והתמיכה, אני קוראת כמה פעמים את דברייך כל פעם ונותנת לזה לחלחל.
ערב טוב @} (מנסה לעשות אייקון של פרח, מקווה שיצליח)
ערב טוב @} (מנסה לעשות אייקון של פרח, מקווה שיצליח)
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
בשמחה. ותודה.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
תודה, עירית
אני מגלה איים בזרם. כאילו עם הזמן התאפשרה נסיגה של הים, שפל שמאפשר לשרטט קווי מתאר של איים להתבונן בהם.
יש אי ועליו תמונת פניה של אמי. היא מבוגרת וחולנית, אני בת הזקונים שלה והיא הדמות שאליה אני משווה את אי-עצמי. יותר מדי מפעולותי ומניעיי נושאים את נזר הקוצים "כדי לא להיות כמוה". היא בעלת אופי קשה, גרושה, מנהלת מערכת יחסים שלילית בעיניי, ומייצגת עבורי דמות חסרת אונים. אני מתעצבנת עליה בקלות, וזה לא מגיע לה. אין לי עניין אמיתי במה שמתרחש איתה, אין בינינו תקשורת. אני מתעניינת בשלומה ומתקשרת אליה בגלל מידה לא מבוטלת של "ריגשי".
אבל למה בעצם?
הרי עם השנים, מתפנים בליבי (ובראשי) יותר מקום לדבר העלום הזה שנקרא "נסיבות". אני כבר לא חורצת דין נוסח "אם באמת היית רוצה היית עושה את זה", כי אני מגלה את נחת זרוען של הנסיבות. מי שסבו נפטר לפני מבחן חשוב - אולי יאריך את התואר בשנה. מי שהוריו היו עניים, אולי לא זכה לתזונה מתאימה. אלו דוגמאות ערטילאיות, כמובן. אבל מי שהגיע לארץ זרה בגיל מבוגר, לא כל האפשרויות פרושות בפניו. ועם זאת אני מבקרת אותה בליבי: מדוע לא התקדמה, דאגה להשכלה, לרשת חברים, לתכנון העתיד? כי קשה לתכנן את העתיד כשאתה עובד 12 שעות ביום כדי להביא לילדים שלך אוכל. ועדיין, השורה התחתונה לא משתנה, גם לא כשברור לי שחלק ניכר מהקושי באופי שלה שכל כך יוצר בי אנטי, גם הוא יכול להיות תוצר של נסיבות החיים שלה, שללא ספק אינם פשוטים.
זה יוצר בי דיסוננס שאני לא יודעת לפתור. אני מתבוננת בבן שלי, מערסלת אותו בזרועותיי מחייכת אליו. אני יודעת שגם אותי ערסלו וחייכו אלי. אני צופה מראש הר גבוה עד כמה לא פשוטה מלאכת האמהות: ההזנה, הטיפוח, הדאגה, ההובלה בעדינות, הכל, המון דברים מתישים שנוגסים בזמן פנוי לעשות דברים אחרים, לנוח. אני יודעת שגם אותי הזינו וטיפלו, פינקו והרעיפו אהבה. אני יצאתי מרחם אמי כמו שהבן שלי יצא מרחמי (למעט הקיסרי, כמובן, מוסיף הקול הציני בראשי). ועדיין, ההקשר הזה בלתי נתפס עבורי. אין בי את גל החום והאהבה כלפיה, הוא לא נמשך מהאמהות שלי לאמהות שלה. אני חושבת שאני אפילו לא חשה כלפיה חמלה, אולי רק רחמים, ולפעמים גם הם מהולים בכעס. אני לא יכולה להכיל אותה, את כאביה ואת עצבונה וזה מעורר בי אשמה. אני קרה כלפיה וחד גונית. שלום אמא, מה שלומך? כרגיל, כואב פה, שם, אני לא ישנה, אנחה. הייתי אצל הרופא, הוא שלח אותי לבדיקה.
אני מהנהנת, אולי שואלת על עוד בדיקות, תוצאות. משפטים כלליים, מרוחקים.
מה יקרה אם אנסה להכיל אותה? אוצף לגמרי. אני מגבילה את השיחות ביננו ומקצרת אותן כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל אותה יותר. כשאני מקבלת שטף אינפורמציה לגבי נתונים מחיי היומיום שלה וממה שראתה בטלוויזיה, שלא מעניינים אותי, וברור לי שאני בערך האדם היחיד איתו היא יכולה לחלוק את כל אלו - וזה גדול עליי. זה מכביד עלי ומעיק.
אני גם מאשימה אותה באנוכיות, בכך שלא עזרה לי כשהייתי זקוקה לעזרה אחרי הלידה. שהרבה פעמים היא לא רואה אף אחד חוץ מעצמה וגם לא מבינה מה לא בסדר בסצינה הזו. למשל - כשהבן שלי היה קטן יותר, היא הגיעה לבקר, ביחד עם חמותי ואחיינית שלי. היות וכל אחת מהן לא ראתה אותי הרבה זמן, הקקופוניה היתה נוראה. אמי לא מדברת בעברית, השאר כן. במקום להבין את הקושי שלי לתפעל את כל ההצגה (כמו שעשתה חמותי), לראות שאני מתרוצצת בין כולם וגם מנסה להיות אמא לילד שצריך להאכיל-להחליף-להשכיב בזמן
אני מגלה איים בזרם. כאילו עם הזמן התאפשרה נסיגה של הים, שפל שמאפשר לשרטט קווי מתאר של איים להתבונן בהם.
יש אי ועליו תמונת פניה של אמי. היא מבוגרת וחולנית, אני בת הזקונים שלה והיא הדמות שאליה אני משווה את אי-עצמי. יותר מדי מפעולותי ומניעיי נושאים את נזר הקוצים "כדי לא להיות כמוה". היא בעלת אופי קשה, גרושה, מנהלת מערכת יחסים שלילית בעיניי, ומייצגת עבורי דמות חסרת אונים. אני מתעצבנת עליה בקלות, וזה לא מגיע לה. אין לי עניין אמיתי במה שמתרחש איתה, אין בינינו תקשורת. אני מתעניינת בשלומה ומתקשרת אליה בגלל מידה לא מבוטלת של "ריגשי".
אבל למה בעצם?
הרי עם השנים, מתפנים בליבי (ובראשי) יותר מקום לדבר העלום הזה שנקרא "נסיבות". אני כבר לא חורצת דין נוסח "אם באמת היית רוצה היית עושה את זה", כי אני מגלה את נחת זרוען של הנסיבות. מי שסבו נפטר לפני מבחן חשוב - אולי יאריך את התואר בשנה. מי שהוריו היו עניים, אולי לא זכה לתזונה מתאימה. אלו דוגמאות ערטילאיות, כמובן. אבל מי שהגיע לארץ זרה בגיל מבוגר, לא כל האפשרויות פרושות בפניו. ועם זאת אני מבקרת אותה בליבי: מדוע לא התקדמה, דאגה להשכלה, לרשת חברים, לתכנון העתיד? כי קשה לתכנן את העתיד כשאתה עובד 12 שעות ביום כדי להביא לילדים שלך אוכל. ועדיין, השורה התחתונה לא משתנה, גם לא כשברור לי שחלק ניכר מהקושי באופי שלה שכל כך יוצר בי אנטי, גם הוא יכול להיות תוצר של נסיבות החיים שלה, שללא ספק אינם פשוטים.
זה יוצר בי דיסוננס שאני לא יודעת לפתור. אני מתבוננת בבן שלי, מערסלת אותו בזרועותיי מחייכת אליו. אני יודעת שגם אותי ערסלו וחייכו אלי. אני צופה מראש הר גבוה עד כמה לא פשוטה מלאכת האמהות: ההזנה, הטיפוח, הדאגה, ההובלה בעדינות, הכל, המון דברים מתישים שנוגסים בזמן פנוי לעשות דברים אחרים, לנוח. אני יודעת שגם אותי הזינו וטיפלו, פינקו והרעיפו אהבה. אני יצאתי מרחם אמי כמו שהבן שלי יצא מרחמי (למעט הקיסרי, כמובן, מוסיף הקול הציני בראשי). ועדיין, ההקשר הזה בלתי נתפס עבורי. אין בי את גל החום והאהבה כלפיה, הוא לא נמשך מהאמהות שלי לאמהות שלה. אני חושבת שאני אפילו לא חשה כלפיה חמלה, אולי רק רחמים, ולפעמים גם הם מהולים בכעס. אני לא יכולה להכיל אותה, את כאביה ואת עצבונה וזה מעורר בי אשמה. אני קרה כלפיה וחד גונית. שלום אמא, מה שלומך? כרגיל, כואב פה, שם, אני לא ישנה, אנחה. הייתי אצל הרופא, הוא שלח אותי לבדיקה.
אני מהנהנת, אולי שואלת על עוד בדיקות, תוצאות. משפטים כלליים, מרוחקים.
מה יקרה אם אנסה להכיל אותה? אוצף לגמרי. אני מגבילה את השיחות ביננו ומקצרת אותן כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל אותה יותר. כשאני מקבלת שטף אינפורמציה לגבי נתונים מחיי היומיום שלה וממה שראתה בטלוויזיה, שלא מעניינים אותי, וברור לי שאני בערך האדם היחיד איתו היא יכולה לחלוק את כל אלו - וזה גדול עליי. זה מכביד עלי ומעיק.
אני גם מאשימה אותה באנוכיות, בכך שלא עזרה לי כשהייתי זקוקה לעזרה אחרי הלידה. שהרבה פעמים היא לא רואה אף אחד חוץ מעצמה וגם לא מבינה מה לא בסדר בסצינה הזו. למשל - כשהבן שלי היה קטן יותר, היא הגיעה לבקר, ביחד עם חמותי ואחיינית שלי. היות וכל אחת מהן לא ראתה אותי הרבה זמן, הקקופוניה היתה נוראה. אמי לא מדברת בעברית, השאר כן. במקום להבין את הקושי שלי לתפעל את כל ההצגה (כמו שעשתה חמותי), לראות שאני מתרוצצת בין כולם וגם מנסה להיות אמא לילד שצריך להאכיל-להחליף-להשכיב בזמן
ביד רכה
אני מתעוררת בחרדה בשעות מוזרות של הלילה.
היו לי חלומות מוזרים הלילה, אולי אפילו בהקיץ.
אתמול ארזנו רוב היום, וכל הזמן רציתי ללמוד.
תרגלתי רק תרגיל אחד כחצי שעה.
לא פתחתי ספרים.
אני מבינה את עצמי ומחבקת את עצמי.
אני חומלת עלי. אני מסכימה להשתחרר מהדפוס הזה.
באופן מוזר נראה לי שאצליח בבחינות בגלל מי שאני (האם מכיוון שאני בכל זאת עדיין משלמת בסבל?)
היו לי חלומות מוזרים הלילה, אולי אפילו בהקיץ.
אתמול ארזנו רוב היום, וכל הזמן רציתי ללמוד.
תרגלתי רק תרגיל אחד כחצי שעה.
לא פתחתי ספרים.
אני מבינה את עצמי ומחבקת את עצמי.
אני חומלת עלי. אני מסכימה להשתחרר מהדפוס הזה.
באופן מוזר נראה לי שאצליח בבחינות בגלל מי שאני (האם מכיוון שאני בכל זאת עדיין משלמת בסבל?)
ביד רכה
היי יוליקו,
רציתי רק לומר שאני קוראת. מכירה את התחושה הזו שהחיים והבן זוג קוראים לך לעשות כל מיני דברים שלא סובלים דיחוי, בזמן שאת מרגישה שמה שלקחת על עצמך בתחום אחר גם הוא לא סובל דיחוי ואפילו חשוב יותר. אבל את חייבת למצוא פשרה בין שניהם והתחושה היא של וויתור זמני על עצמך ועל סדר העדיפויות שלך וזה קשה. אולי אני מפספסת אותך אבל ככה זה נקרא לי...
רציתי רק לומר שאני קוראת. מכירה את התחושה הזו שהחיים והבן זוג קוראים לך לעשות כל מיני דברים שלא סובלים דיחוי, בזמן שאת מרגישה שמה שלקחת על עצמך בתחום אחר גם הוא לא סובל דיחוי ואפילו חשוב יותר. אבל את חייבת למצוא פשרה בין שניהם והתחושה היא של וויתור זמני על עצמך ועל סדר העדיפויות שלך וזה קשה. אולי אני מפספסת אותך אבל ככה זה נקרא לי...
ביד רכה
ניסחת בדיוק, רק במילים שונות. תודה על ההבנה והנוכחות.
ביד רכה
בבקשה יוליקו. מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב היום.
מרגישה שהעולם זורק אותי להתמודדויות עם שמירת גבולות היום. העבירו קצת ביקורת בעבודה על משהו שעשיתי וביקשו לשנות, הרגשתי שהבקשה קצת לא הוגנת כי לא סיפקו לי אלמטים שהיו חסרים כדי לדעת מראש מה הכיוון שרצו, ובעיקר בגלל שתימחרתי את כל העבודה הזאת נמוך מדי אז נוסף על כך להשקיע בזה עוד זמן זה מרגיז. זה קליינט שאני עובדת איתו כבר כמה שבועות והכל עובר דרך אימיילים אז יש לי גם קצת נטייה להיות יותר רגישה לכל מילה שמגיעה ממנו, כי אין את הקלילות הזו שמאפיינת דיבור פנים מול פנים. לגבי המשימה הספציפית הזו הוא ביקש ככה בהתפתלות שאעשה לו מחיר, כי הוא כבר חרג מהתקציב, וכי כביכול זה "לא הרבה עבודה" (ממש...).
פחדתי לאבד אותו כי אני עדיין ממש מתחילה כפרילאנסרית ואין לי קליינטים אחרים, אז הסכמתי אבל מאז אני אוכלת את עצמי שביקשתי כל כך מעט ושלוקח לי הרבה יותר מדי זמן. מתה כבר לגמור את זה כי אני עובדת בהפסד, וגם היה לי קשה כל פעם להתיישב לעשות את זה כי היו לי תחושות מרירות לגבי כל העניין, כלפיו וכלפי עצמי.
אז עכשיו עם הבקשה הזו לתיקונים, עניתי שהתבססתי על האלמנטים שהיו, שמה שהוא מבקש עכשיו די שונה. לא מיד התקפלתי ואמרתי שאעשה ואין בעיה. התשובה שלו הייתה שאתמחר את זה ועוד כמה הצעות ייעול לעתיד. תגובת הבטן שלי - אני לא בסדר. הוא כועס. הוא חושב שאני מעצבנת/מתקטננת/מתחשבנת/יקרנית. לא ירצה לעבוד איתי יותר. הייתי צריכה לדעת מראש שלא לעשות ככה ושזה לא מה שהוא רוצה, אני אשמה שזה קרה. הוא חושב שאני לא מקצועית, שאני עושה טעויות שלא מתאימות ושזה עולה לו כסף.
הלכתי לספר את זה לבן זוג. הוא אמר "זה דווקא חיובי, הוא מכבד אותך". אני מבינה למה הוא אומר את זה אבל עדיין מרגישה קצת מטולטלת. כל דבר קטן כזה ישר מפחיד ומלחיץ אותי.
מרגישה שהעולם זורק אותי להתמודדויות עם שמירת גבולות היום. העבירו קצת ביקורת בעבודה על משהו שעשיתי וביקשו לשנות, הרגשתי שהבקשה קצת לא הוגנת כי לא סיפקו לי אלמטים שהיו חסרים כדי לדעת מראש מה הכיוון שרצו, ובעיקר בגלל שתימחרתי את כל העבודה הזאת נמוך מדי אז נוסף על כך להשקיע בזה עוד זמן זה מרגיז. זה קליינט שאני עובדת איתו כבר כמה שבועות והכל עובר דרך אימיילים אז יש לי גם קצת נטייה להיות יותר רגישה לכל מילה שמגיעה ממנו, כי אין את הקלילות הזו שמאפיינת דיבור פנים מול פנים. לגבי המשימה הספציפית הזו הוא ביקש ככה בהתפתלות שאעשה לו מחיר, כי הוא כבר חרג מהתקציב, וכי כביכול זה "לא הרבה עבודה" (ממש...).
פחדתי לאבד אותו כי אני עדיין ממש מתחילה כפרילאנסרית ואין לי קליינטים אחרים, אז הסכמתי אבל מאז אני אוכלת את עצמי שביקשתי כל כך מעט ושלוקח לי הרבה יותר מדי זמן. מתה כבר לגמור את זה כי אני עובדת בהפסד, וגם היה לי קשה כל פעם להתיישב לעשות את זה כי היו לי תחושות מרירות לגבי כל העניין, כלפיו וכלפי עצמי.
אז עכשיו עם הבקשה הזו לתיקונים, עניתי שהתבססתי על האלמנטים שהיו, שמה שהוא מבקש עכשיו די שונה. לא מיד התקפלתי ואמרתי שאעשה ואין בעיה. התשובה שלו הייתה שאתמחר את זה ועוד כמה הצעות ייעול לעתיד. תגובת הבטן שלי - אני לא בסדר. הוא כועס. הוא חושב שאני מעצבנת/מתקטננת/מתחשבנת/יקרנית. לא ירצה לעבוד איתי יותר. הייתי צריכה לדעת מראש שלא לעשות ככה ושזה לא מה שהוא רוצה, אני אשמה שזה קרה. הוא חושב שאני לא מקצועית, שאני עושה טעויות שלא מתאימות ושזה עולה לו כסף.
הלכתי לספר את זה לבן זוג. הוא אמר "זה דווקא חיובי, הוא מכבד אותך". אני מבינה למה הוא אומר את זה אבל עדיין מרגישה קצת מטולטלת. כל דבר קטן כזה ישר מפחיד ומלחיץ אותי.
ביד רכה
צעד על שביל חצץ ,
רק רציתי להגיד שאני קוראת.
רק רציתי להגיד שאני קוראת.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
תודה, זה נעים וחשוב לי לדעת. גם אני
קוראת, כמובן
קוראת, כמובן
ביד רכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
_עכשיו, אם המגננה הזאת מפני ביקורת שתבוא מבחוץ היא אכן הטריגר להאשמה העצמית שמתמשכת, יש לנו פתח. יש לנו גישה ל-איך אפשר למוסס את תחושת האשמה. קודם תבדקי (בתחושת בטן) אם זה מרגיש לך הכיוון, ואם כן, אוכל להציע כיצד להשתמש בפתח הזה. אם לא, נחפש פתח אחר.
מה דעתך?_
חשבתי על זה מספר ימים.
יכול להיות שזה הטריגר ואני לא מודעת לזה?
זה לא כל כך הרגיש מדויק או צילצל בפעמון של הדל , ניסיתי לשבת עם זה קצת לראות אם זה ירגיש יותר מתאים, אחרי כמה ימים, אבל עדיין לא כל-כך.
אז אולי זה לא זה, ואולי זה כן ואני לא מודעת למנגנון הזה?
_עכשיו, אם המגננה הזאת מפני ביקורת שתבוא מבחוץ היא אכן הטריגר להאשמה העצמית שמתמשכת, יש לנו פתח. יש לנו גישה ל-איך אפשר למוסס את תחושת האשמה. קודם תבדקי (בתחושת בטן) אם זה מרגיש לך הכיוון, ואם כן, אוכל להציע כיצד להשתמש בפתח הזה. אם לא, נחפש פתח אחר.
מה דעתך?_
חשבתי על זה מספר ימים.
יכול להיות שזה הטריגר ואני לא מודעת לזה?
זה לא כל כך הרגיש מדויק או צילצל בפעמון של הדל , ניסיתי לשבת עם זה קצת לראות אם זה ירגיש יותר מתאים, אחרי כמה ימים, אבל עדיין לא כל-כך.
אז אולי זה לא זה, ואולי זה כן ואני לא מודעת למנגנון הזה?
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
צעד על שביל חצץ יקרה,
מה יקרה אם אנסה להכיל אותה? אוצף לגמרי.
אני מבינה לגמרי.
במצב הנוכחי ברור מדוע אינך יכולה להכיל אותה, ומדוע אם תנסי – את תוצפי. טוב שאת יודעת להיות קשובה ליכולת שלך ושומרת על הגבולות שלך.
הדינאמיקה של המפגש בינך לבין אמא שלך אינה קלה לך, והיא מסעירה בכל פעם מחדש את הנפש שלך. זה מחזיר אותי לשיחתנו מלפני כמה ימים בנוגע לקושי לחוש חמלה מול תכונות מסויימות (זוכרת? מול פינוק ורוע). גם כאן, במערכת היחסים שלך עם אמא שלך, נראה לי שמה שיהיה נכון לעשות - זה להשתמש בסערות שמתעוררות בך על מנת לבדוק מה בתוכך מבקש ממך התייחסות. ואני מניחה שזה מה שאת מכוונת אליו בעצם השיחה על הקשר ביניכן וכל מה שהוא מעורר בך. האם הבנתי אותך נכון?
שלום פנימי עם כל ההיבטים שלך יוכל לסייע לך לעשות שלום עם אמא שלך. גם אם זה לא יהיה שלום מלא ומוחלט, עבודה מסוג כזה תאפשר לך להישאר קצת יותר שוות נפש במפגש עימה: לא להיטלטל, לא להיות מוצפת, ולבסס את הגבולות שלך ביתר פשטות ועם פחות מאמץ.
ההדהוד הזה ביניכן לא אומר שאת "העתק" שלה, בהחלט לא . אני רואה את השוני ביניכן. ואני גם רואה שההתנהלות שלה נוגעת במקומות כואבים ולא פתורים שלך שמתערבבים לך עם אלו שלה, וכאמור - מטלטלים אותך. היא מאותתת לך היכן כדאי לגעת ולטפל על מנת שיהיה לך קל יותר בחיים, גם מולה אבל גם בלי קשר אליה: בינך לבינך ובינך לבין העולם.
מה דעתך? האם זה הכיוון שנכון לך ללכת בו?
אם כן, ותרצי, אוכל להציע כיצד להחיל לגשש שם.
ואם לא, אמרי לי מה כן, ואלך איתך...
יוליקו,
_אני מבינה את עצמי ומחבקת את עצמי.
אני חומלת עלי. אני מסכימה להשתחרר מהדפוס הזה._
נהדר! וגם: מותר לך לחוש חרדה .
באופן מוזר נראה לי שאצליח בבחינות בגלל מי שאני (האם מכיוון שאני בכל זאת עדיין משלמת בסבל?)
אני לא חושבת שאת מאמינה שתצליחי כי את משלמת בסבל. אני מרגישה שהאמונה הזאת מתבססת על ההכרה שלך בערכך ומעידה על התחזקות. יכול להיות אולי אולי שיש פה שריד למנגנון של "הצלחה תמורת סבל", אבל אני חושבת שמה שבעיקר נוכח בך כעת זה האמון שלך בעצמך.
יצירתית,
הלכתי לספר את זה לבן זוג. הוא אמר "זה דווקא חיובי, הוא מכבד אותך". אני מבינה למה הוא אומר את זה אבל עדיין מרגישה קצת מטולטלת. כל דבר קטן כזה ישר מפחיד ומלחיץ אותי.
אני מסכימה עם דבריו של בן זוגך: הלקוח הזה קיבל את המסר של הגבול שלך, והוא מכבד אותו. זה אומר שהגבול הוצב באופן יעיל!
ואני חושבת שזה מאוד טבעי שבתגובה לכך את מיטלטלת. מאוד טבעי.
את מיטלטלת כי את עושה צעדים ראשונים ללא מנגנון ההגנה שלך: המנגנון של לרַצות ולאפשר לחצות את הגבולות שלך. כל הכבוד אגב על ההעזה, זה לא מובן מאליו .
הסיבה שעד היום נהגת לאפשר חציית גבול מסוג כזה, ושנהגת לוותר על הדרישה שלך לתשלום - היתה מתוך הפחד שהוא לא יהיה שבע רצון (יחשוב שאת X,Y,Z ויכעס). הפחד להיחשב לא בסדר והתפיסה הבסיסית שאת אשמה היו גורמים לך לוותר ולרַצות.
אז זה טבעי ונורמלי שללא מנגנון ההגנה הזה תחושי את מה שאת חשה כעת: מטולטלת, חרדה ומתוחה. זה לא היה סביר שהיית מציבה גבול ולא מפחדת.
עכשיו נשאר לקיים דיאלוג פנימי בינך לבינך:
ג'ולי,
_זה לא כל כך הרגיש מדויק או צילצל בפעמון של הדלת , ניסיתי לשבת עם זה קצת לראות אם זה ירגיש יותר מתאים, אחרי כמה ימים, אבל עדיין לא כל-כך.
אז אולי זה לא זה, ואולי זה כן ואני לא מודעת למנגנון הזה?_
אם זה לא מרגיש מדוייק אני מציעה לסמוך על תחושת הבטן שלך ולחפש תשובה אחרת. הדיאלוג עם תחושת הבטן שלך חשוב פה מאוד בעיני .
בואי נחזור לזה:
_כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר._
כתבת כאן מה את מרגישה. יופי.
עכשיו בואי תנסי לבחון:
מה יקרה אם אנסה להכיל אותה? אוצף לגמרי.
אני מבינה לגמרי.
במצב הנוכחי ברור מדוע אינך יכולה להכיל אותה, ומדוע אם תנסי – את תוצפי. טוב שאת יודעת להיות קשובה ליכולת שלך ושומרת על הגבולות שלך.
הדינאמיקה של המפגש בינך לבין אמא שלך אינה קלה לך, והיא מסעירה בכל פעם מחדש את הנפש שלך. זה מחזיר אותי לשיחתנו מלפני כמה ימים בנוגע לקושי לחוש חמלה מול תכונות מסויימות (זוכרת? מול פינוק ורוע). גם כאן, במערכת היחסים שלך עם אמא שלך, נראה לי שמה שיהיה נכון לעשות - זה להשתמש בסערות שמתעוררות בך על מנת לבדוק מה בתוכך מבקש ממך התייחסות. ואני מניחה שזה מה שאת מכוונת אליו בעצם השיחה על הקשר ביניכן וכל מה שהוא מעורר בך. האם הבנתי אותך נכון?
שלום פנימי עם כל ההיבטים שלך יוכל לסייע לך לעשות שלום עם אמא שלך. גם אם זה לא יהיה שלום מלא ומוחלט, עבודה מסוג כזה תאפשר לך להישאר קצת יותר שוות נפש במפגש עימה: לא להיטלטל, לא להיות מוצפת, ולבסס את הגבולות שלך ביתר פשטות ועם פחות מאמץ.
ההדהוד הזה ביניכן לא אומר שאת "העתק" שלה, בהחלט לא . אני רואה את השוני ביניכן. ואני גם רואה שההתנהלות שלה נוגעת במקומות כואבים ולא פתורים שלך שמתערבבים לך עם אלו שלה, וכאמור - מטלטלים אותך. היא מאותתת לך היכן כדאי לגעת ולטפל על מנת שיהיה לך קל יותר בחיים, גם מולה אבל גם בלי קשר אליה: בינך לבינך ובינך לבין העולם.
מה דעתך? האם זה הכיוון שנכון לך ללכת בו?
אם כן, ותרצי, אוכל להציע כיצד להחיל לגשש שם.
ואם לא, אמרי לי מה כן, ואלך איתך...
יוליקו,
_אני מבינה את עצמי ומחבקת את עצמי.
אני חומלת עלי. אני מסכימה להשתחרר מהדפוס הזה._
נהדר! וגם: מותר לך לחוש חרדה .
באופן מוזר נראה לי שאצליח בבחינות בגלל מי שאני (האם מכיוון שאני בכל זאת עדיין משלמת בסבל?)
אני לא חושבת שאת מאמינה שתצליחי כי את משלמת בסבל. אני מרגישה שהאמונה הזאת מתבססת על ההכרה שלך בערכך ומעידה על התחזקות. יכול להיות אולי אולי שיש פה שריד למנגנון של "הצלחה תמורת סבל", אבל אני חושבת שמה שבעיקר נוכח בך כעת זה האמון שלך בעצמך.
יצירתית,
הלכתי לספר את זה לבן זוג. הוא אמר "זה דווקא חיובי, הוא מכבד אותך". אני מבינה למה הוא אומר את זה אבל עדיין מרגישה קצת מטולטלת. כל דבר קטן כזה ישר מפחיד ומלחיץ אותי.
אני מסכימה עם דבריו של בן זוגך: הלקוח הזה קיבל את המסר של הגבול שלך, והוא מכבד אותו. זה אומר שהגבול הוצב באופן יעיל!
ואני חושבת שזה מאוד טבעי שבתגובה לכך את מיטלטלת. מאוד טבעי.
את מיטלטלת כי את עושה צעדים ראשונים ללא מנגנון ההגנה שלך: המנגנון של לרַצות ולאפשר לחצות את הגבולות שלך. כל הכבוד אגב על ההעזה, זה לא מובן מאליו .
הסיבה שעד היום נהגת לאפשר חציית גבול מסוג כזה, ושנהגת לוותר על הדרישה שלך לתשלום - היתה מתוך הפחד שהוא לא יהיה שבע רצון (יחשוב שאת X,Y,Z ויכעס). הפחד להיחשב לא בסדר והתפיסה הבסיסית שאת אשמה היו גורמים לך לוותר ולרַצות.
אז זה טבעי ונורמלי שללא מנגנון ההגנה הזה תחושי את מה שאת חשה כעת: מטולטלת, חרדה ומתוחה. זה לא היה סביר שהיית מציבה גבול ולא מפחדת.
עכשיו נשאר לקיים דיאלוג פנימי בינך לבינך:
- האם את מסכימה לראות שאת לא לא-בסדר?
- האם את מסכימה לראות שאת לא אשמה ביחס לתוספת העבודה שהוא מבקש?
- האם את מסכימה לראות שהבקשה שלך לגיטימית?
- האם את מסכימה לראות שהפחדים שעולים בך, עולים מתוך כאב ישן ואינם בהכרח רלוונטיים למציאות? (כלומר שהם בעצם "סרט" שאת נכנסת אליו בגלל הפחדים והתפיסות העצמיות?)
- האם את מסכימה לראות שלגיטימי שהפחדים הללו יעלו?
ג'ולי,
_זה לא כל כך הרגיש מדויק או צילצל בפעמון של הדלת , ניסיתי לשבת עם זה קצת לראות אם זה ירגיש יותר מתאים, אחרי כמה ימים, אבל עדיין לא כל-כך.
אז אולי זה לא זה, ואולי זה כן ואני לא מודעת למנגנון הזה?_
אם זה לא מרגיש מדוייק אני מציעה לסמוך על תחושת הבטן שלך ולחפש תשובה אחרת. הדיאלוג עם תחושת הבטן שלך חשוב פה מאוד בעיני .
בואי נחזור לזה:
_כדי לברר אם זה אכן כך, אפשר לשאול - מה מפחיד בלומר "אני לא אשמה בכל אלה"?
להגיד אני לא אשמה ממש גורם לי להרגיש מתחמקת ומשקרת את עצמי.
אפילו להרגיש שנאה או תיעוב או גינוי לעצמי עוד יותר._
כתבת כאן מה את מרגישה. יופי.
עכשיו בואי תנסי לבחון:
- מה מפחיד בלהצהיר על עצמך כלא אשמה בכל הדברים הללו?
- מה יידרש ממך לעשות או להיות אם תצהירי על עצמך כלא אשמה?
- מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר מכן?
ביד רכה
תודה עירית לוי @}
התשובות שעולות לי הן מין "כן" מהוסס כזה, אני אמשיך לעבוד עם זה וגם עם השאלות הקודמות. מצאתי שעזר לי כמעט מיד אחרי ה"תקרית" עם הלקוח, לכתוב לעצמי רשימה של "מותר לי" על דף: מותר לי לטעות, מותר לי לא להבין, מותר לי לתמחר את התיקון, מותר לי להילחץ וכדומה... וגם כתבתי לעצמי שזה בסדר אפילו אם הוא כועס או באמת חושב עלי את כל הדברים הרעים האלה ואפילו אם הוא לא ירצה לעבוד איתי יותר. זה שכתבתי את זה עזר קצת למסר להפוך למוחשי ומסודר יותר לתחושתי.
שוב תודה לך מעומק הלב על התמיכה ועל כל מה שאת נותנת כאן מעצמך, זה ממש לא מובן מאליו.
התשובות שעולות לי הן מין "כן" מהוסס כזה, אני אמשיך לעבוד עם זה וגם עם השאלות הקודמות. מצאתי שעזר לי כמעט מיד אחרי ה"תקרית" עם הלקוח, לכתוב לעצמי רשימה של "מותר לי" על דף: מותר לי לטעות, מותר לי לא להבין, מותר לי לתמחר את התיקון, מותר לי להילחץ וכדומה... וגם כתבתי לעצמי שזה בסדר אפילו אם הוא כועס או באמת חושב עלי את כל הדברים הרעים האלה ואפילו אם הוא לא ירצה לעבוד איתי יותר. זה שכתבתי את זה עזר קצת למסר להפוך למוחשי ומסודר יותר לתחושתי.
שוב תודה לך מעומק הלב על התמיכה ועל כל מה שאת נותנת כאן מעצמך, זה ממש לא מובן מאליו.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
(המחשב היה קצת ברוגז - יש המשך)... היא בחרה להיעלב, שלא נתתי לה זכות קדימה על פני כל השאר, ושלא הכרחתי את כולם לדבר בשפה שברורה לה. לא עזר ששאלתי אותה אם היא לא ראתה את הקושי שהייתי בו (הייתי באמת קרובה להתפרקות). היא ענתה שאם לא אתאמן בהתמודדות עם הקושי, איך אצליח להשתפר במקומות שקשים לי.
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים בגילוי לב, להסביר לה מה מכעיס או מעליב אותי, ואיך הייתי מעדיפה שדברים יהיו אחרת. על אילו נושאים אני מבקשת שלא נדבר, ואם היא תבחר לדבר עליהם, שתיקח בחשבון שאעביר נושא. זה לא הוביל לשיפור בתקשורת, או לגלוי לב מצדה, או לתחושה שמשהו נעשה קל יותר ביננו.
ואני לא רוצה להסתובב עם התחושה הלא נעימה שאיתה אני מסתובת כלפי אמא שלי, ולא להיות מונעת מהצורך לא להיות כמוה. יותר מזה - לפעמים אני מרגישה שאני שמחה לאיד על הקשיים שלה. לא על המצב הבריאותי חלילה, אלא על עצם העובדה שאנחנו מבקרים בעיר המגורים שלה לעתים רחוקות יחסית (נניח, פעם בחודש) ולכן לא יוצא לה לראות את הנכד שלה הרבה. זו מין תחושת "מגיע לך" שמאוד צורמת לי.
אשמח לתובנות.
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים בגילוי לב, להסביר לה מה מכעיס או מעליב אותי, ואיך הייתי מעדיפה שדברים יהיו אחרת. על אילו נושאים אני מבקשת שלא נדבר, ואם היא תבחר לדבר עליהם, שתיקח בחשבון שאעביר נושא. זה לא הוביל לשיפור בתקשורת, או לגלוי לב מצדה, או לתחושה שמשהו נעשה קל יותר ביננו.
ואני לא רוצה להסתובב עם התחושה הלא נעימה שאיתה אני מסתובת כלפי אמא שלי, ולא להיות מונעת מהצורך לא להיות כמוה. יותר מזה - לפעמים אני מרגישה שאני שמחה לאיד על הקשיים שלה. לא על המצב הבריאותי חלילה, אלא על עצם העובדה שאנחנו מבקרים בעיר המגורים שלה לעתים רחוקות יחסית (נניח, פעם בחודש) ולכן לא יוצא לה לראות את הנכד שלה הרבה. זו מין תחושת "מגיע לך" שמאוד צורמת לי.
אשמח לתובנות.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
נראה לי שמה שיהיה נכון לעשות - זה להשתמש בסערות שמתעוררות בך על מנת לבדוק מה בתוכך מבקש ממך התייחסות. ואני מניחה שזה מה שאת מכוונת אליו בעצם השיחה על הקשר ביניכן וכל מה שהוא מעורר בך. האם הבנתי אותך נכון?
אני לא בטוחה שהבנתי...
אני לא יודעת אם זה הכיוון, אבל הוא נראה לי שווה בדיקה. איך הולכים בו?
משהו שפתאום עלה בי - המחשבה של "עד כמה אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו לרשות אחרים? מין תיאוריית החובה של קאנט (קאנט, נכון?) כי אם הייתה לה חובה בפניי להגר למדינה זרה ולחוות קשיים, האם אני כרוכה בעבותות של חובה אליה? אל הבן שלי? אל מעגל אחר בקרבתי? מה מידת החופש שאני רשאית לדרוש לעצמי מאחרים ומה החובה שלי כלפיהם? אני חושבת שיש כאן נקודה כואבת ועמוקה. אני חושבת ככה כי סוג המחשבות שמסוגל להציף אותי בעצב ובתחושת חוסר אונים מתחיל במילים "אני לעולם אהיה חייבת להעמיד את עצמי לרשות רצונם של אחרים". המחשבה הזו ספציפית נוגעת לצורך לקום בבוקר לעבודה כשיש לי רצונות אחרים (אולי נשמע פשוט וקטן, אל מפה מתחילה תחושת ה"השתעבדות" והתלות הלא רצונית שלי באחרים), אבל זה כמובן הרבה יותר כללי. מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים __של י ולא חיים גנריים מוכתבים?
אני לא בטוחה שהבנתי...
אני לא יודעת אם זה הכיוון, אבל הוא נראה לי שווה בדיקה. איך הולכים בו?
משהו שפתאום עלה בי - המחשבה של "עד כמה אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו לרשות אחרים? מין תיאוריית החובה של קאנט (קאנט, נכון?) כי אם הייתה לה חובה בפניי להגר למדינה זרה ולחוות קשיים, האם אני כרוכה בעבותות של חובה אליה? אל הבן שלי? אל מעגל אחר בקרבתי? מה מידת החופש שאני רשאית לדרוש לעצמי מאחרים ומה החובה שלי כלפיהם? אני חושבת שיש כאן נקודה כואבת ועמוקה. אני חושבת ככה כי סוג המחשבות שמסוגל להציף אותי בעצב ובתחושת חוסר אונים מתחיל במילים "אני לעולם אהיה חייבת להעמיד את עצמי לרשות רצונם של אחרים". המחשבה הזו ספציפית נוגעת לצורך לקום בבוקר לעבודה כשיש לי רצונות אחרים (אולי נשמע פשוט וקטן, אל מפה מתחילה תחושת ה"השתעבדות" והתלות הלא רצונית שלי באחרים), אבל זה כמובן הרבה יותר כללי. מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים __של י ולא חיים גנריים מוכתבים?
ביד רכה
היי צעד,
מאוד מתחברת למה שכתבת על החובה כלפי אחרים. גם אותי זה מטריד, במיוחד כשאני חושבת על להביא ילדים (אני כבר בגיל שאני צריכה לחשוב על זה ברצינות), האם לא יהיה לי יותר מדי עמוס וקשה ההתחייבות הזו שאין ממנה חזרה? בעיקר מטריד אותי, מה יקרה אם ייוולד לי ילד שאני בכלל לא מתחברת אליו או לא מרגישה אליו אהבה, ובכל זאת אהיה מחוייבת אליו לחלוטין. מצטערת אם אני לוקחת את זה למקומות שלא מתאימים לך אבל כל מה שכתבת מאוד מהדהד אצלי לדברים שמעסיקים אותי מאז ומתמיד. אולי זה גם קשה יותר לאנשים שיש להם נטייה לרצות (מנוקד בפתח) ולנסות תמיד להקריב את הרצונות והצרכים שלהם מול אלה של האחר.
מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים שלי ולא חיים גנריים מוכתבים?
באמת שאלה מטרידה.
ולגבי מה שסיפרת על אמא שלך, מאוד הזדהיתי עם זה -
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים בגילוי לב, להסביר לה מה מכעיס או מעליב אותי, ואיך הייתי מעדיפה שדברים יהיו אחרת. על אילו נושאים אני מבקשת שלא נדבר, ואם היא תבחר לדבר עליהם, שתיקח בחשבון שאעביר נושא. זה לא הוביל לשיפור בתקשורת, או לגלוי לב מצדה, או לתחושה שמשהו נעשה קל יותר ביננו.
התחושה הזו שהדפוסים תקועים ומקובעים, ושתקשורת מהסוג שיש לי עם חברות, או שיש כאן בבאופן, שבה מדברים בגלוי על מה שמפריע ומחפשים פיתרון, שני הצדדים מתנצלים וכדומה - זה פשוט לא אפשרי איתה (עם אמא שלי). כאילו אין בכלל דיאלוג אמיתי.
מעניין אותי, אם גדלת כאן בארץ כילדה, איך הסתדרת עם אמא שלא דוברת את השפה? אני שואלת כי אני מכירה אנשים שגדלו עם הורים שדיברו עברית ברמה מאוד בסיסית ושזה עורר אצלם די הרבה כעס על ההורים שלא השתדלו יותר, בושה בהורים שלא מתבטאים טוב, חוסר סבלנות כלפיהם, תחושה שהם חייבים להסתדר לבד בהרבה תחומים וסידורים מגיל צעיר כי ההורים פשוט לא מתקשרים ברמה גבוהה מספיק לעזור. כמובן שזה לא המקור או הבסיס לכל ואני אפילו לא יודעת אם זה קשור אלייך איכשהו אבל משהו במה שכתבת הזכיר לי את זה, ולכן מעניין אותי איך חווית את זה בגילאים מוקדמים יותר והאם זה מתקשר במשהו למה שאת מרגישה היום כלפי אימך.
מאוד מתחברת למה שכתבת על החובה כלפי אחרים. גם אותי זה מטריד, במיוחד כשאני חושבת על להביא ילדים (אני כבר בגיל שאני צריכה לחשוב על זה ברצינות), האם לא יהיה לי יותר מדי עמוס וקשה ההתחייבות הזו שאין ממנה חזרה? בעיקר מטריד אותי, מה יקרה אם ייוולד לי ילד שאני בכלל לא מתחברת אליו או לא מרגישה אליו אהבה, ובכל זאת אהיה מחוייבת אליו לחלוטין. מצטערת אם אני לוקחת את זה למקומות שלא מתאימים לך אבל כל מה שכתבת מאוד מהדהד אצלי לדברים שמעסיקים אותי מאז ומתמיד. אולי זה גם קשה יותר לאנשים שיש להם נטייה לרצות (מנוקד בפתח) ולנסות תמיד להקריב את הרצונות והצרכים שלהם מול אלה של האחר.
מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים שלי ולא חיים גנריים מוכתבים?
באמת שאלה מטרידה.
ולגבי מה שסיפרת על אמא שלך, מאוד הזדהיתי עם זה -
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים בגילוי לב, להסביר לה מה מכעיס או מעליב אותי, ואיך הייתי מעדיפה שדברים יהיו אחרת. על אילו נושאים אני מבקשת שלא נדבר, ואם היא תבחר לדבר עליהם, שתיקח בחשבון שאעביר נושא. זה לא הוביל לשיפור בתקשורת, או לגלוי לב מצדה, או לתחושה שמשהו נעשה קל יותר ביננו.
התחושה הזו שהדפוסים תקועים ומקובעים, ושתקשורת מהסוג שיש לי עם חברות, או שיש כאן בבאופן, שבה מדברים בגלוי על מה שמפריע ומחפשים פיתרון, שני הצדדים מתנצלים וכדומה - זה פשוט לא אפשרי איתה (עם אמא שלי). כאילו אין בכלל דיאלוג אמיתי.
מעניין אותי, אם גדלת כאן בארץ כילדה, איך הסתדרת עם אמא שלא דוברת את השפה? אני שואלת כי אני מכירה אנשים שגדלו עם הורים שדיברו עברית ברמה מאוד בסיסית ושזה עורר אצלם די הרבה כעס על ההורים שלא השתדלו יותר, בושה בהורים שלא מתבטאים טוב, חוסר סבלנות כלפיהם, תחושה שהם חייבים להסתדר לבד בהרבה תחומים וסידורים מגיל צעיר כי ההורים פשוט לא מתקשרים ברמה גבוהה מספיק לעזור. כמובן שזה לא המקור או הבסיס לכל ואני אפילו לא יודעת אם זה קשור אלייך איכשהו אבל משהו במה שכתבת הזכיר לי את זה, ולכן מעניין אותי איך חווית את זה בגילאים מוקדמים יותר והאם זה מתקשר במשהו למה שאת מרגישה היום כלפי אימך.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
לגבי ילד - נראה לי שאין ממש תשובה, וגם לא דרך לדעת לפני שמגיעים לשם. נכון, אולי באמת תרצי לברוח לרילוקיישן עד שהוא יהיה בן 18, אבל אולי גם תרצי רק להיות איתו, להביט בתהליך המופלא של ברייה שמתהווה מתוכך, אל גוף עצמאי ונפש ייחודית? זה הרי פלא שאין שני לו, אם מתבוננים מקרוב...
בדיוק, זה העניין של דפוסים מקובעים שקשה לי איתו. מצד שני, אני מרגישה שיש בהצהרה הזו סוג של התנשאות מצידי - "תראו אותי, אני הצלחתי להביא את עצמי להתבונן על עצמי מהצד, לגלות שאני מקובעת בדפוסים שלא משרתים אותי ולפעול כדי לשנות את זה. זה אומר שגם אתם, בעצם, יכולים לעשות את אותו הדבר, ופשוט לא עושים (מתעצלים? משהו אחר? בכל מקרה, בקונוטציה שלילית)." זה יכול להיות לא נכון.
לגבי ההורים - כל מה שאמרת וגם יותר. מצד אחד זה נתן לי כלים רבים מאוד להסתדר בעצמי. מצד שני, אין לי קרקע מתחת לרגליים. פשוט ככה. אלו חיים בתחושה של חוסר רשת ביטחון, כי אם אטעה אין מי שיתקן אחרי. אין מי שייתן לי עצה ואין מי שיתווה לי נתיב, וזה (בשבילי) יוצר פחד משתק. העולם נראה גדול עליי. אני חסרת הגנה וחסרת "שורשים" (אבל זה בגלל כמה מאפיינים מאוד ספציפיים של המשפחה שלי, כנראה). זה בהחלט יוצר כעס על ההורים, כי אני חושבת שלכל ילד יש את הצורך להתגאות בהורים שלו, ומציאות כזו בהחלט עלולה לשלול את היכולת הזו. זה גם גרם לי להיות היפר-אחראית. על עצמי, על כל העולם. לא לדעת לטעות. זה נורא בעיני לא לדעת לטעות. שנים של התכווצות מול כל טעות וכינויי גנאי עצמיים "מחמיאים" נוסח "מפגרת אחת, לא יכולת לחשוב קצת?" רק עכשיו אני מרפה, רק עכשיו אני מתירה לעצמי. ועדיין, היכולת לטעות לא זמינה לי. אני מנסה לקבל את ההחלטה שתהיה נכונה ויהי מה (בין היתר בגלל הפחד מהמחיר הכלכלי) וזו דרך קשה מאוד ללמוד את החיים.
ואגב, אני מבינה מאוד את החשש שלך מהמו"מ עם הלקוח. מבינה ממש. עקב חשש כזה בדיוק הסכמתי לעבודה בשכר נמוך משמעותית מהמקובל בשוק - חששתי שאם אנסה לנהל מו"מ, פשוט לא ייקחו אותי, וזה סביר להניח פשוט לא נכון (ואם זה היה נכון, סביר להניח שהייתי רק מרוויחה מהסירוב הזה). למדתי גם שאם הצד השני אומר דברים שכל כוונתם היא לדחוק אותי לכיוון שאליו הוא רוצה לנתב את השיחה (חורג מהתקציב, לא הרבה עבודה), אני יכולה לשחק במשחק ה"מריחות" הזה גם: "אני ממש מבינה אותך, לקוח יקר, אני יודעת איך הפרוייקטים האלו מתנהלים מתוך אילוצים והפתעות לא צפויות. אבל כמות העבודה שדרושה כדי לספק את מה שאתה מבקש צפויה להיות רבה, מתישה, ודורשת מומחיות וכלים מקצועיים ברמה גבוהה, היות וחשוב לי מאוד לספק לך תוצר באיכות גבוהה ביותר שישרת בדיוק את הצרכים שלך". מה שנקרא - אם כבר התחלת "למרוח" אותי, אין בעיה, קבל את הממרח בחזרה. אני מאוד משתדלת להרגיש שזה בעצם משחק. כמו משחק בברבי, שבו כל אחד מהצדדים ממציא טקסט, שבולט בתיאטרליות ובחוסר הטבעיות שלו, בשביל לשחק את הסצינה - ככה גם כאן. קצת כמו "fake it until you make it". קצת כמו בבדיחה ההיא עם העובד שבא להתקבל למקום חדש - "אתה התחלת קודם"...
ואגב, גם אם הוא היה כועס, הייתי רוצה לאמן את עצמי להישאר רגועה במצב כזה ולעשות שיקול "בראש קר" - האם להתפשר, או לנסות "ללכת ראש בראש", כי בהחלט יכול להיות שהצד השני מנסה את "שיטת מצליח". במילים אחרות, הייתי רוצה להיות מסוגלת לא להתקפל על המקום כשעושים לי "בו" במו"מ, או בכל סיטואציה אחרת.
בדיוק, זה העניין של דפוסים מקובעים שקשה לי איתו. מצד שני, אני מרגישה שיש בהצהרה הזו סוג של התנשאות מצידי - "תראו אותי, אני הצלחתי להביא את עצמי להתבונן על עצמי מהצד, לגלות שאני מקובעת בדפוסים שלא משרתים אותי ולפעול כדי לשנות את זה. זה אומר שגם אתם, בעצם, יכולים לעשות את אותו הדבר, ופשוט לא עושים (מתעצלים? משהו אחר? בכל מקרה, בקונוטציה שלילית)." זה יכול להיות לא נכון.
לגבי ההורים - כל מה שאמרת וגם יותר. מצד אחד זה נתן לי כלים רבים מאוד להסתדר בעצמי. מצד שני, אין לי קרקע מתחת לרגליים. פשוט ככה. אלו חיים בתחושה של חוסר רשת ביטחון, כי אם אטעה אין מי שיתקן אחרי. אין מי שייתן לי עצה ואין מי שיתווה לי נתיב, וזה (בשבילי) יוצר פחד משתק. העולם נראה גדול עליי. אני חסרת הגנה וחסרת "שורשים" (אבל זה בגלל כמה מאפיינים מאוד ספציפיים של המשפחה שלי, כנראה). זה בהחלט יוצר כעס על ההורים, כי אני חושבת שלכל ילד יש את הצורך להתגאות בהורים שלו, ומציאות כזו בהחלט עלולה לשלול את היכולת הזו. זה גם גרם לי להיות היפר-אחראית. על עצמי, על כל העולם. לא לדעת לטעות. זה נורא בעיני לא לדעת לטעות. שנים של התכווצות מול כל טעות וכינויי גנאי עצמיים "מחמיאים" נוסח "מפגרת אחת, לא יכולת לחשוב קצת?" רק עכשיו אני מרפה, רק עכשיו אני מתירה לעצמי. ועדיין, היכולת לטעות לא זמינה לי. אני מנסה לקבל את ההחלטה שתהיה נכונה ויהי מה (בין היתר בגלל הפחד מהמחיר הכלכלי) וזו דרך קשה מאוד ללמוד את החיים.
ואגב, אני מבינה מאוד את החשש שלך מהמו"מ עם הלקוח. מבינה ממש. עקב חשש כזה בדיוק הסכמתי לעבודה בשכר נמוך משמעותית מהמקובל בשוק - חששתי שאם אנסה לנהל מו"מ, פשוט לא ייקחו אותי, וזה סביר להניח פשוט לא נכון (ואם זה היה נכון, סביר להניח שהייתי רק מרוויחה מהסירוב הזה). למדתי גם שאם הצד השני אומר דברים שכל כוונתם היא לדחוק אותי לכיוון שאליו הוא רוצה לנתב את השיחה (חורג מהתקציב, לא הרבה עבודה), אני יכולה לשחק במשחק ה"מריחות" הזה גם: "אני ממש מבינה אותך, לקוח יקר, אני יודעת איך הפרוייקטים האלו מתנהלים מתוך אילוצים והפתעות לא צפויות. אבל כמות העבודה שדרושה כדי לספק את מה שאתה מבקש צפויה להיות רבה, מתישה, ודורשת מומחיות וכלים מקצועיים ברמה גבוהה, היות וחשוב לי מאוד לספק לך תוצר באיכות גבוהה ביותר שישרת בדיוק את הצרכים שלך". מה שנקרא - אם כבר התחלת "למרוח" אותי, אין בעיה, קבל את הממרח בחזרה. אני מאוד משתדלת להרגיש שזה בעצם משחק. כמו משחק בברבי, שבו כל אחד מהצדדים ממציא טקסט, שבולט בתיאטרליות ובחוסר הטבעיות שלו, בשביל לשחק את הסצינה - ככה גם כאן. קצת כמו "fake it until you make it". קצת כמו בבדיחה ההיא עם העובד שבא להתקבל למקום חדש - "אתה התחלת קודם"...
ואגב, גם אם הוא היה כועס, הייתי רוצה לאמן את עצמי להישאר רגועה במצב כזה ולעשות שיקול "בראש קר" - האם להתפשר, או לנסות "ללכת ראש בראש", כי בהחלט יכול להיות שהצד השני מנסה את "שיטת מצליח". במילים אחרות, הייתי רוצה להיות מסוגלת לא להתקפל על המקום כשעושים לי "בו" במו"מ, או בכל סיטואציה אחרת.
ביד רכה
מצד אחד זה נתן לי כלים רבים מאוד להסתדר בעצמי. מצד שני, אין לי קרקע מתחת לרגליים. פשוט ככה. אלו חיים בתחושה של חוסר רשת ביטחון, כי אם אטעה אין מי שיתקן אחרי. אין מי שייתן לי עצה ואין מי שיתווה לי נתיב, וזה (בשבילי) יוצר פחד משתק. העולם נראה גדול עליי. אני חסרת הגנה וחסרת "שורשים" (אבל זה בגלל כמה מאפיינים מאוד ספציפיים של המשפחה שלי, כנראה). זה בהחלט יוצר כעס על ההורים, כי אני חושבת שלכל ילד יש את הצורך להתגאות בהורים שלו, ומציאות כזו בהחלט עלולה לשלול את היכולת הזו. זה גם גרם לי להיות היפר-אחראית. על עצמי, על כל העולם. לא לדעת לטעות. זה נורא בעיני לא לדעת לטעות. שנים של התכווצות מול כל טעות וכינויי גנאי עצמיים "מחמיאים" נוסח "מפגרת אחת, לא יכולת לחשוב קצת?" רק עכשיו אני מרפה, רק עכשיו אני מתירה לעצמי. ועדיין, היכולת לטעות לא זמינה לי. אני מנסה לקבל את ההחלטה שתהיה נכונה ויהי מה (בין היתר בגלל הפחד מהמחיר הכלכלי) וזו דרך קשה מאוד ללמוד את החיים.
מאוד מבינה אותך. מכירה מקרוב מישהי כזאת. תמיד היא חזקה, אחראית, כל-יודעת... אני בטוחה שזה מאוד קשה ומעייף התחושה הזו שאם את לא תטפלי בהכל ותדאגי להכל, הכל יתמוטט מסביבך. ושאסור לטעות. זה גם יוצר הרבה זהירות ופחד לקחת סיכונים, לנסות משהו בלתי-צפוי, לצאת להרפתקה קטנה... והרי כולנו צריכים וזקוקים לזה מדי פעם.
תודה על מה שכתבת לגבי המו"מ עם הלקוח. קשה לי בסיטואציות כאלה כי הגישה שלי היא לפעמים שאפשר למצוא לי תחליף בקלות ומי אני בכלל. אני מקווה שעם הזמן אני אשתפשף ואדע כבר מה לענות ואיך לנהל כאלו דברים, מה שקרה אח"כ הוא שהוא קיבל את המחיר שהצעתי (אחרי ששוב ביקש התחשבות) ואח"כ ניצל את זה כדי לבקש ככה על הדרך שאעשה עוד משהו, בבחינת "אם את כבר עושה אז...". לא נגררתי לזה ואמרתי שאבדוק. לא התחייבתי שאעשה. כבר הייתי קצת יותר רגועה עם זה. אבל מפחידה אותי המחשבה שיהיו לי סיטואציות כאלה ביומיום עכשיו כל הזמן אם זו הדרך שבחרתי, לעבוד מהבית.
מאוד מבינה אותך. מכירה מקרוב מישהי כזאת. תמיד היא חזקה, אחראית, כל-יודעת... אני בטוחה שזה מאוד קשה ומעייף התחושה הזו שאם את לא תטפלי בהכל ותדאגי להכל, הכל יתמוטט מסביבך. ושאסור לטעות. זה גם יוצר הרבה זהירות ופחד לקחת סיכונים, לנסות משהו בלתי-צפוי, לצאת להרפתקה קטנה... והרי כולנו צריכים וזקוקים לזה מדי פעם.
תודה על מה שכתבת לגבי המו"מ עם הלקוח. קשה לי בסיטואציות כאלה כי הגישה שלי היא לפעמים שאפשר למצוא לי תחליף בקלות ומי אני בכלל. אני מקווה שעם הזמן אני אשתפשף ואדע כבר מה לענות ואיך לנהל כאלו דברים, מה שקרה אח"כ הוא שהוא קיבל את המחיר שהצעתי (אחרי ששוב ביקש התחשבות) ואח"כ ניצל את זה כדי לבקש ככה על הדרך שאעשה עוד משהו, בבחינת "אם את כבר עושה אז...". לא נגררתי לזה ואמרתי שאבדוק. לא התחייבתי שאעשה. כבר הייתי קצת יותר רגועה עם זה. אבל מפחידה אותי המחשבה שיהיו לי סיטואציות כאלה ביומיום עכשיו כל הזמן אם זו הדרך שבחרתי, לעבוד מהבית.
ביד רכה
לגבי זה:
בדיוק, זה העניין של דפוסים מקובעים שקשה לי איתו. מצד שני, אני מרגישה שיש בהצהרה הזו סוג של התנשאות מצידי - "תראו אותי, אני הצלחתי להביא את עצמי להתבונן על עצמי מהצד, לגלות שאני מקובעת בדפוסים שלא משרתים אותי ולפעול כדי לשנות את זה. זה אומר שגם אתם, בעצם, יכולים לעשות את אותו הדבר, ופשוט לא עושים (מתעצלים? משהו אחר? בכל מקרה, בקונוטציה שלילית)." זה יכול להיות לא נכון.
אני ממש לא חושבת שיש כאן איזושהי התנשאות או יהירות מצידך, ממש ממש לא. אני חושבת שזה ניסיון כנה לגשר על פערים ולהגיע לאיזושהי הבנה בכלים שאת מכירה ושולטת בהם, ושהצד השני ככל הנראה לא. אולי זה גם איזשהו ביטוי של פער דורות ותרבויות, אני חושבת שהדור של ההורים שלנו (לא יודעת בת כמה את אבל אני מניחה שאיפשהו בין שלושים לארבעים?) גדל באופן כללי עם פחות תקשורת מילולית, עם ההורים שלו ובכלל, פחות דגש על פתירת סכסוכים, תרבות דיון וכדומה. אולי גם היה פחות זמן לזה, אני יודעת שהסבים שלי משני הצדדים היו עסוקים בעבודה קשה, הגירה לארץ אחרת, עברו מלחמות... לטפל בילדים נחשב אז לרחוץ, להאכיל, לדאוג לבגדים, ואם הצלחת בזה אז כל הכבוד לך... זה פשוט לא אותו דור ולא אותה חוויית ילדות והורות.
בדיוק, זה העניין של דפוסים מקובעים שקשה לי איתו. מצד שני, אני מרגישה שיש בהצהרה הזו סוג של התנשאות מצידי - "תראו אותי, אני הצלחתי להביא את עצמי להתבונן על עצמי מהצד, לגלות שאני מקובעת בדפוסים שלא משרתים אותי ולפעול כדי לשנות את זה. זה אומר שגם אתם, בעצם, יכולים לעשות את אותו הדבר, ופשוט לא עושים (מתעצלים? משהו אחר? בכל מקרה, בקונוטציה שלילית)." זה יכול להיות לא נכון.
אני ממש לא חושבת שיש כאן איזושהי התנשאות או יהירות מצידך, ממש ממש לא. אני חושבת שזה ניסיון כנה לגשר על פערים ולהגיע לאיזושהי הבנה בכלים שאת מכירה ושולטת בהם, ושהצד השני ככל הנראה לא. אולי זה גם איזשהו ביטוי של פער דורות ותרבויות, אני חושבת שהדור של ההורים שלנו (לא יודעת בת כמה את אבל אני מניחה שאיפשהו בין שלושים לארבעים?) גדל באופן כללי עם פחות תקשורת מילולית, עם ההורים שלו ובכלל, פחות דגש על פתירת סכסוכים, תרבות דיון וכדומה. אולי גם היה פחות זמן לזה, אני יודעת שהסבים שלי משני הצדדים היו עסוקים בעבודה קשה, הגירה לארץ אחרת, עברו מלחמות... לטפל בילדים נחשב אז לרחוץ, להאכיל, לדאוג לבגדים, ואם הצלחת בזה אז כל הכבוד לך... זה פשוט לא אותו דור ולא אותה חוויית ילדות והורות.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
אני מבינה על מה את מדברת. ראשית זו תחושת "זה לא הוגן שאת מתחילה שיחה בצורה חמוצה," ושנית - זה גורר תגובת מגננה אוטומטית, מין צורך לשלב ידיים על החזה לפני שממשיכים. דרושה ענידות, מודכות ועוד איזה רכיב פנימי שקשה לי להגדיר במילה כדי גם להבחין בזה בזמן וגם להחליט (אם רוצים) שאת תהיי החכמה מבין שתיכן ותנהלי את השיחה ממקום אח. אני לא בטוחה שהמילה "רך" מתאימה כאן, אלא "מודע": אני רואה לפי הבעת הפנים שלך שמשהו לא לרוחך, ולמרות שזה לא בתחום השיפוט שלי, בואי תספרי לי במה אני יכולה לעזור לפעמים הנכונות הזו לעשות מעבר ולהיות במד ל הבנאדם מוציאה אותו מהתל של החמיצות (היא הרי החליטה על כיוון המונולוג עוד לפני שפגשה אותך, זו את שהיית צריכה להחליט על המקום איך להגיב). לפעמים לא.
ביד רכה
אוף. שוב תאקל מעצבן עם אמא שלי. ושוב על משהו שהיא פשוט לא אמורה להתערב בו בכלל. כלומר משהו שהיא חושבת שנוגע לה בדרך כלשהי כי זה קשור לסידורים טכניים לגבי חופשה משפחתית, אבל שבעצם לא נתון לשיפוטה והחלטתה. אני כנראה עשיתי טעות במהלך השיחה, כי הודעתי לה על ההחלטה שלי לגבי זה (משהו לגבי סידורי שינה במקום) והתגובה שלה הייתה פאסיב-אגרסיב כזו של "טוב, תעשי" קריר כזה שמיד הבנתי שהיא החליטה שהיא כועסת על זה. אני בכוונה אומרת "החליטה" כי היא יכולה הייתה גם באותה מידה פשוט לקבל את הבחירה שלי ורק לשמוח על הגעתי לחופשה ולהתמקד בזה. הטעות שלי הייתה ששאלתי אותה "נו מה, את כועסת?" שנאמר קצת בכעס מצדי אבל המניע האמיתי שלו היה פחד שהיא כועסת עלי. שעשיתי משהו לא בסדר בכך שהחלטתי מה שהחלטתי. שהיא לא מרוצה ממני.
בכלל לא הייתי צריכה לשאול את זה אלא להתעלם ולהמשיך הלאה לנושאים אחרים. אבל זה ברור שזה היה יוצא מתישהו, אם לא עכשיו אז בעוד שבועיים או בזמן החופשה עצמה, או אפילו בעוד שנה כשהיא תכעס על משהו אחר ואז תזכיר גם את זה באותה נשימה.
קראתי עכשיו למעלה את מה שעירית כתבה לי בפעם שעברה שקרה משהו כזה. זה קצת עוזר. אבל התחושה של "אני לא בסדר" שהיא גורמת לי היא כל כך חזקה שגם כשאני חושבת על לבוא להיעזר כאן או על לעזור לעצמי על ידי כתיבה והשאלות של עירית וכדומה, המחשבה והתחושה שעולות אצלי היא שכאילו אלה כלי נשק זערוריים שאין להם שום משמעות וכוח כנגדה, ושאם היא הייתה יודעת שככה זה משפיע עלי או בכלל מה קורה אצלי בראש היא הייתה ממש חושבת שאני מפגרת.
שבעצם אני כאילו חוטאת פעמיים, פעם אחת בכך שלא התנהגתי כפי שהיא רצתה וציפתה ופעם שניה בכך שאני "מתרגשת" ממנה, כי בעבר לפעמים כשאמרתי לה שדברים שהיא אומרת מכאיבים או פוגעים היא הייתה מוציאה לי משהו כמו "מה את מתרגשת, מה אכפת לך מה אני חושבת, תעשי מה שאת רוצה" מזלזל כזה. כי בעצם מה שהיא רוצה ומצפה זה לא שאעשה את ההיפך ממה שאני רוצה וחושבת כי ככה היא רוצה, אלא שפשוט אעשה ואחשוב אוטומטית כמוה על כל דבר כי הרי היא תמיד צודקת. היא באמת מאמינה בזה, שהיא תמיד יודעת הכל וצודקת לגבי כל דבר ועניין, ומי שחושב אחרת או עושה אחרת הוא פשוט טמבל כזה שלא מבין מהחיים שלו.
בכלל לא הייתי צריכה לשאול את זה אלא להתעלם ולהמשיך הלאה לנושאים אחרים. אבל זה ברור שזה היה יוצא מתישהו, אם לא עכשיו אז בעוד שבועיים או בזמן החופשה עצמה, או אפילו בעוד שנה כשהיא תכעס על משהו אחר ואז תזכיר גם את זה באותה נשימה.
קראתי עכשיו למעלה את מה שעירית כתבה לי בפעם שעברה שקרה משהו כזה. זה קצת עוזר. אבל התחושה של "אני לא בסדר" שהיא גורמת לי היא כל כך חזקה שגם כשאני חושבת על לבוא להיעזר כאן או על לעזור לעצמי על ידי כתיבה והשאלות של עירית וכדומה, המחשבה והתחושה שעולות אצלי היא שכאילו אלה כלי נשק זערוריים שאין להם שום משמעות וכוח כנגדה, ושאם היא הייתה יודעת שככה זה משפיע עלי או בכלל מה קורה אצלי בראש היא הייתה ממש חושבת שאני מפגרת.
שבעצם אני כאילו חוטאת פעמיים, פעם אחת בכך שלא התנהגתי כפי שהיא רצתה וציפתה ופעם שניה בכך שאני "מתרגשת" ממנה, כי בעבר לפעמים כשאמרתי לה שדברים שהיא אומרת מכאיבים או פוגעים היא הייתה מוציאה לי משהו כמו "מה את מתרגשת, מה אכפת לך מה אני חושבת, תעשי מה שאת רוצה" מזלזל כזה. כי בעצם מה שהיא רוצה ומצפה זה לא שאעשה את ההיפך ממה שאני רוצה וחושבת כי ככה היא רוצה, אלא שפשוט אעשה ואחשוב אוטומטית כמוה על כל דבר כי הרי היא תמיד צודקת. היא באמת מאמינה בזה, שהיא תמיד יודעת הכל וצודקת לגבי כל דבר ועניין, ומי שחושב אחרת או עושה אחרת הוא פשוט טמבל כזה שלא מבין מהחיים שלו.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
בשמחה רבה, ותודה לך על המילים החמות .
התשובות שעולות לי הן מין "כן" מהוסס כזה, אני אמשיך לעבוד עם זה וגם עם השאלות הקודמות.
יופי.
מצאתי שעזר לי כמעט מיד אחרי ה"תקרית" עם הלקוח, לכתוב לעצמי רשימה של "מותר לי" על דף.
נהדר.
"מותר לי" זה אחד ה-תרגולים היעילים.
בהצלחה.
אנחנו כאן.
שבעצם אני כאילו חוטאת פעמיים, פעם אחת בכך שלא התנהגתי כפי שהיא רצתה וציפתה ופעם שניה בכך שאני "מתרגשת" ממנה,
את נמצאת כעת בחוויה של גינוי גדול מאוד: את כביכול לא-בסדר כי בחרת בסידורי שינה מסויימים, ואת לא-בסדר כי את מתרגשת מהתגובה של אמא שלך.
זוהי חוויה שאימצת במהלך השנים, ואת מזדהה איתה. לאט לאט התחלת להאמין שמה שאמא שלך נותנת לך לחוש הוא נכון: את לא בסדר.
אני מבינה את התחושה שלך לגבי עוצמת החוויה ושמולה התרגול לא יהיה אפקטיבי במיוחד.
אני מציעה, בכל זאת, לנסות, ולתת לעצמך את כל הלגיטימציה שאת כמהה לה ושאינך מקבלת ממנה:
מותר לי לפחד מהכעס שלה,
מותר לי לנסות לשכך את הכעס שלה ולשכנע אותה לא לכעוס עלי,
מותר לי להתרגש מהתגובות שלה,
מותר לי להיות כמהה לאישור שלה.
מותר לך . באמת. מדובר במשקע עמוק וישן שמכאיב לך נורא. טבעי ולגיטימי שהנפש שלך תעשה הכל כדי להעלים את הכאב הזה, כדי לשכך את הכעס שנחווה כמו גירוי בלתי נסבל על פצע פתוח. זוהי תגובה אינסטינטיבית והישרדותית.
מציעה להתחיל מזה.
מה את אומרת?
צעד על שביל חצץ,
אני לא יודעת אם זה הכיוון, אבל הוא נראה לי שווה בדיקה. איך הולכים בו?
ההתנגדות העזה שעולה בך מול אמא שלך עולה משום שהמפגש עימה נוגע בנקודות רגישות.
בואי תנסי לבדוק מהי החוויה הרגשית שאת "נזרקת" אליה בתוך האינטראקציה עם אמא שלך? מהם הכאבים שנחשפים?
מתוך התיאור שלך אותה כמרוכזת בעצמה, ואם אני מבינה נכון, אחד הכאבים שנוצרו בך במהלך השנים מולה זה הכאב של "לא רואים אותי". את חווה אותו כמו פצע פתוח שלא טופל, ושבכל אינטראקציה מול אמא שלך הוא מגורה שוב ושוב. בחברתה את כפי הנראה הדעת למסקנה בנוסח (דייקי אותי אם יש צורך): "אני לא חשובה, לא מגיע לי שיראו אותי, אני בסוף סדר העדיפויות". זוהי מסקנה מכאיבה מאוד שמעצבת תפיסה עצמית מסויימת. היא יושבת ברובד העמוק והלא מודע. גם אם את כרגע יודעת שזה לא נכון, יש סיכוי שבתוך תוכך את כן מאמינה למסר הזה. המסקנה הפנימית-רגשית היא הפצע.
[הערת ביניים חשובה: אני חלילה לא מאשימה את אמך, הדברים הללו קורים לא מכוונה רעה אלא מחוסר מודעות, והם קורים גם כאשר כן ישנה מודעות (אני יכולה לראות על עצמי ועל ההורות שלי). אני חושבת שכל אחד מאיתנו מותיר את חותמו על ילדיו בצורה כזאת או אחרת, נרצה או לא נרצה. כולנו באים "פצועים" ולא שלמים, ורוצים ומתכוונים לטוב].
אז אם את מסתובבת בעולם עם פצע פתוח כזה - כאשר את פוגשת את ההתנהלות שלך אמך, את לא יכולה להכיל אותה. זה כמו לגעת בפצע פתוח: ברור וטבעי שתקפצי מכאב. ואם נחזור לרעיון שהמפגש עימה מאותת לך במה כדאי לטפל כדי שיהיה לך קל יותר להסתובב בעולם, מולה ובכלל - אז אפשר לומר שהאתגר כאן הוא לשחרר את התפיסה ש"לא רואים אותי" (או לא מחשיבים אותי, או שאני לא ראויה להיראות או לא חשובה) – ולבסס במקומה תפיסה חדשה לפיה "רואים אותי, אני ראויה להיראות".
זהו הכאב שאני יכולה לזהות ממה שכתבת. תבדקי האם זה נכון בעיניך או לא, או מה נדרש לדייק בניסוח. כמו כן, את יכולה לבדוק אם ישנם כאבים נוספים שלא עלו כאן עדיין.
.
מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים שלי ולא חיים גנריים מוכתבים?
אני מבינה את הכאב שכרוך בכל מה שאת מתארת .
אני לא מכירה את תאוריית החובה של קאנט, אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול לבחור, וחופשי לבחור מה לעשות עם חייו. ואני חושבת שאת החופש הזה כל אחד יכול לתת לעצמו.
את לא אחראית לבחירה של אמא שלך ולא אמורה לפצות אותה עליה.
אני מאמינה שכאשר משתחררים (אפילו מעט בתור התחלה) מסוגיית האשמה (האשמה שלי או האשמה של האחר) ומוציאים את הפרמטר של 'אשמה' מהמשוואה, כל הנושא של חובה שאת מתארת כאן הופך פשוט יותר.
כאשר זה יקרה אני מאמינה שאת תרגישי פחות אשמה לעשות כל מיני דברים שעכשיו נתפסים בעיניך כ"לא בסדר": למשל, לשים אותך בראש סדר העדיפויות, לחשוב על עצמך, ולהיות "אגואיסטית" באופן חיובי ובריא . אני רואה את הקשר בין הכאב שעולה בך מול הסוגיה הזו לבין כאב שעולה מול אמא שלך. נראה לי שכאשר הוא ישתחרר מעט, גם עם זה יהיה לך קל יותר.
מה דעתך?
_אני שוקלת האם להחביא את לוח השנה באחת המגירות? להתעמת ישירות?
הרי זה לכאורה דבר קטן, אבל יש בזה אמירה של התגרות מולי (אני טועה? זה רק בראש שלי?) אני אף פעם לא סימנתי X על לוח השנה._
לתחושתי לא מדובר בהתגרות.
ההצעה שלי היא לא להחביא את לוח השנה, וגם לא להתעמת, אלא לבקש בפשוטת. זו בקשה לגיטימית.
מה את אומרת?
אז טיפה טיפה הבוקר הרגשתי שזה לא פייר שהכל נופל עלי כך, שאם 3 ימים אני לא נמצאת אני צריכה לתקן את כל המערכת.
טבעי שתעלה תחושה כזאת.
מה שיכול למנוע נפילות קטנות כאלה לבור הקוֹרבנוּת זה לתת הכרה לקושי, ורשות לחוש אותו. כאשר אין הכרה כזאת הדרך של הנפש לחפש אחר הכרה ולקבל אותה היא באמצעות ה"לא פייר" הזה שמבטא מסכנות וקוֹרבנוּת.
מה עושים? בפעם הבאה שאת חווה קושי – מיד תכירי בו ותתני לו לגיטימציה: קשה לי כאשר אני חוזרת לעבודה ומישהי לא עשתה את עבודתה ועכשיו יש לי עומס. זה באמת לא קל ולא נעים ומתסכל, ולגיטימי שאחוש כך. מותר לי לחוש כך.
ההכרה והלגיטימציה יכולות לחסוך לך את התוספת של תחושת הקורבנות. ההרגל לתת הכרה הוא משהו שאפשר לתרגל, לבסס ולחזק.
ועד שזה יקרה, תני לעצמך רשות לחוש את כל מה שאת חשה, כולל זה שזה לא פייר . מבינה אותך.
מה את אומרת?
כי זה בעצם מה שרציתי למוסס את החמיצות שלה, מבלי לוותר על עצמי.
רק מוסיפה, שלא תמיד אפשר למוסס את החמיצות, ולכן, מה שחשוב להכניס למודעות ש צעד על שביל חצץ מציעה, זה את ההבנה שזה לא קשור אליך. שהיא כרגע לא מרוצה, אבל היא לא לא-מרוצה ממך. הראש יודע שזה לא קשור אליך אבל המערך הרגשי מאמין שכן. זה מתיישב על ההרגל שלך לחשוב מראש שאת לא-בסדר. זה נוגע בנקודה רגישה. לכן עולה בך הקושי.
התנסות כזאת היא הזדמנות לריפוי הנקודה הרגישה כי היא נלחצת שועלה אל פני השטח. הזדמנות להזכיר למערך הרגשי שאת לא-לא בסדר ושזה לא באמת קשור אליך.
מה שאפשר כן לעשות כאן ביד-רכה זה להיות רכה דווקא כלפי עצמך: להבין לליבך, לתת רשות לקושי שעולה בך מולה, להפנות חמלה כלפי הפצע הישן, ולתת לעצמך לרשות להיות כרגע עם הדפוס הנוכחי.
מה דעתך?
בשמחה רבה, ותודה לך על המילים החמות .
התשובות שעולות לי הן מין "כן" מהוסס כזה, אני אמשיך לעבוד עם זה וגם עם השאלות הקודמות.
יופי.
מצאתי שעזר לי כמעט מיד אחרי ה"תקרית" עם הלקוח, לכתוב לעצמי רשימה של "מותר לי" על דף.
נהדר.
"מותר לי" זה אחד ה-תרגולים היעילים.
בהצלחה.
אנחנו כאן.
שבעצם אני כאילו חוטאת פעמיים, פעם אחת בכך שלא התנהגתי כפי שהיא רצתה וציפתה ופעם שניה בכך שאני "מתרגשת" ממנה,
את נמצאת כעת בחוויה של גינוי גדול מאוד: את כביכול לא-בסדר כי בחרת בסידורי שינה מסויימים, ואת לא-בסדר כי את מתרגשת מהתגובה של אמא שלך.
זוהי חוויה שאימצת במהלך השנים, ואת מזדהה איתה. לאט לאט התחלת להאמין שמה שאמא שלך נותנת לך לחוש הוא נכון: את לא בסדר.
אני מבינה את התחושה שלך לגבי עוצמת החוויה ושמולה התרגול לא יהיה אפקטיבי במיוחד.
אני מציעה, בכל זאת, לנסות, ולתת לעצמך את כל הלגיטימציה שאת כמהה לה ושאינך מקבלת ממנה:
מותר לי לפחד מהכעס שלה,
מותר לי לנסות לשכך את הכעס שלה ולשכנע אותה לא לכעוס עלי,
מותר לי להתרגש מהתגובות שלה,
מותר לי להיות כמהה לאישור שלה.
מותר לך . באמת. מדובר במשקע עמוק וישן שמכאיב לך נורא. טבעי ולגיטימי שהנפש שלך תעשה הכל כדי להעלים את הכאב הזה, כדי לשכך את הכעס שנחווה כמו גירוי בלתי נסבל על פצע פתוח. זוהי תגובה אינסטינטיבית והישרדותית.
מציעה להתחיל מזה.
מה את אומרת?
צעד על שביל חצץ,
אני לא יודעת אם זה הכיוון, אבל הוא נראה לי שווה בדיקה. איך הולכים בו?
ההתנגדות העזה שעולה בך מול אמא שלך עולה משום שהמפגש עימה נוגע בנקודות רגישות.
בואי תנסי לבדוק מהי החוויה הרגשית שאת "נזרקת" אליה בתוך האינטראקציה עם אמא שלך? מהם הכאבים שנחשפים?
מתוך התיאור שלך אותה כמרוכזת בעצמה, ואם אני מבינה נכון, אחד הכאבים שנוצרו בך במהלך השנים מולה זה הכאב של "לא רואים אותי". את חווה אותו כמו פצע פתוח שלא טופל, ושבכל אינטראקציה מול אמא שלך הוא מגורה שוב ושוב. בחברתה את כפי הנראה הדעת למסקנה בנוסח (דייקי אותי אם יש צורך): "אני לא חשובה, לא מגיע לי שיראו אותי, אני בסוף סדר העדיפויות". זוהי מסקנה מכאיבה מאוד שמעצבת תפיסה עצמית מסויימת. היא יושבת ברובד העמוק והלא מודע. גם אם את כרגע יודעת שזה לא נכון, יש סיכוי שבתוך תוכך את כן מאמינה למסר הזה. המסקנה הפנימית-רגשית היא הפצע.
[הערת ביניים חשובה: אני חלילה לא מאשימה את אמך, הדברים הללו קורים לא מכוונה רעה אלא מחוסר מודעות, והם קורים גם כאשר כן ישנה מודעות (אני יכולה לראות על עצמי ועל ההורות שלי). אני חושבת שכל אחד מאיתנו מותיר את חותמו על ילדיו בצורה כזאת או אחרת, נרצה או לא נרצה. כולנו באים "פצועים" ולא שלמים, ורוצים ומתכוונים לטוב].
אז אם את מסתובבת בעולם עם פצע פתוח כזה - כאשר את פוגשת את ההתנהלות שלך אמך, את לא יכולה להכיל אותה. זה כמו לגעת בפצע פתוח: ברור וטבעי שתקפצי מכאב. ואם נחזור לרעיון שהמפגש עימה מאותת לך במה כדאי לטפל כדי שיהיה לך קל יותר להסתובב בעולם, מולה ובכלל - אז אפשר לומר שהאתגר כאן הוא לשחרר את התפיסה ש"לא רואים אותי" (או לא מחשיבים אותי, או שאני לא ראויה להיראות או לא חשובה) – ולבסס במקומה תפיסה חדשה לפיה "רואים אותי, אני ראויה להיראות".
זהו הכאב שאני יכולה לזהות ממה שכתבת. תבדקי האם זה נכון בעיניך או לא, או מה נדרש לדייק בניסוח. כמו כן, את יכולה לבדוק אם ישנם כאבים נוספים שלא עלו כאן עדיין.
.
מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים שלי ולא חיים גנריים מוכתבים?
אני מבינה את הכאב שכרוך בכל מה שאת מתארת .
אני לא מכירה את תאוריית החובה של קאנט, אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול לבחור, וחופשי לבחור מה לעשות עם חייו. ואני חושבת שאת החופש הזה כל אחד יכול לתת לעצמו.
את לא אחראית לבחירה של אמא שלך ולא אמורה לפצות אותה עליה.
אני מאמינה שכאשר משתחררים (אפילו מעט בתור התחלה) מסוגיית האשמה (האשמה שלי או האשמה של האחר) ומוציאים את הפרמטר של 'אשמה' מהמשוואה, כל הנושא של חובה שאת מתארת כאן הופך פשוט יותר.
כאשר זה יקרה אני מאמינה שאת תרגישי פחות אשמה לעשות כל מיני דברים שעכשיו נתפסים בעיניך כ"לא בסדר": למשל, לשים אותך בראש סדר העדיפויות, לחשוב על עצמך, ולהיות "אגואיסטית" באופן חיובי ובריא . אני רואה את הקשר בין הכאב שעולה בך מול הסוגיה הזו לבין כאב שעולה מול אמא שלך. נראה לי שכאשר הוא ישתחרר מעט, גם עם זה יהיה לך קל יותר.
מה דעתך?
_אני שוקלת האם להחביא את לוח השנה באחת המגירות? להתעמת ישירות?
הרי זה לכאורה דבר קטן, אבל יש בזה אמירה של התגרות מולי (אני טועה? זה רק בראש שלי?) אני אף פעם לא סימנתי X על לוח השנה._
לתחושתי לא מדובר בהתגרות.
ההצעה שלי היא לא להחביא את לוח השנה, וגם לא להתעמת, אלא לבקש בפשוטת. זו בקשה לגיטימית.
מה את אומרת?
אז טיפה טיפה הבוקר הרגשתי שזה לא פייר שהכל נופל עלי כך, שאם 3 ימים אני לא נמצאת אני צריכה לתקן את כל המערכת.
טבעי שתעלה תחושה כזאת.
מה שיכול למנוע נפילות קטנות כאלה לבור הקוֹרבנוּת זה לתת הכרה לקושי, ורשות לחוש אותו. כאשר אין הכרה כזאת הדרך של הנפש לחפש אחר הכרה ולקבל אותה היא באמצעות ה"לא פייר" הזה שמבטא מסכנות וקוֹרבנוּת.
מה עושים? בפעם הבאה שאת חווה קושי – מיד תכירי בו ותתני לו לגיטימציה: קשה לי כאשר אני חוזרת לעבודה ומישהי לא עשתה את עבודתה ועכשיו יש לי עומס. זה באמת לא קל ולא נעים ומתסכל, ולגיטימי שאחוש כך. מותר לי לחוש כך.
ההכרה והלגיטימציה יכולות לחסוך לך את התוספת של תחושת הקורבנות. ההרגל לתת הכרה הוא משהו שאפשר לתרגל, לבסס ולחזק.
ועד שזה יקרה, תני לעצמך רשות לחוש את כל מה שאת חשה, כולל זה שזה לא פייר . מבינה אותך.
מה את אומרת?
כי זה בעצם מה שרציתי למוסס את החמיצות שלה, מבלי לוותר על עצמי.
רק מוסיפה, שלא תמיד אפשר למוסס את החמיצות, ולכן, מה שחשוב להכניס למודעות ש צעד על שביל חצץ מציעה, זה את ההבנה שזה לא קשור אליך. שהיא כרגע לא מרוצה, אבל היא לא לא-מרוצה ממך. הראש יודע שזה לא קשור אליך אבל המערך הרגשי מאמין שכן. זה מתיישב על ההרגל שלך לחשוב מראש שאת לא-בסדר. זה נוגע בנקודה רגישה. לכן עולה בך הקושי.
התנסות כזאת היא הזדמנות לריפוי הנקודה הרגישה כי היא נלחצת שועלה אל פני השטח. הזדמנות להזכיר למערך הרגשי שאת לא-לא בסדר ושזה לא באמת קשור אליך.
מה שאפשר כן לעשות כאן ביד-רכה זה להיות רכה דווקא כלפי עצמך: להבין לליבך, לתת רשות לקושי שעולה בך מולה, להפנות חמלה כלפי הפצע הישן, ולתת לעצמך לרשות להיות כרגע עם הדפוס הנוכחי.
מה דעתך?
ביד רכה
היי עירית לוי,
תודה על דברייך. באמת זה בדיוק מה שעשיתי, ישבתי וכתבתי רשימה ארוכה מאוד של "מותר לי" לגביה, לגבי הסיטואציה הספציפית איתה ולגבי עוד דברים שמטרידים אותי. עלה לי הרבה כאב תוך כדי ונכתבו גם דברים כמו "מותר לי להרגיש מטומטמת". כתבתי את כל זה די בדמעות. ועכשיו אני כבר לא מרגישה את הלחץ הזה והכאב לגבי מה שקרה. אז באמת, כנראה שזה עובד:) מרגישה שיותר קל לי עם ה"מותר לי" מאשר עם השאלות שיש לי מולן קצת יותר התנגדות ו"אבל..." שעולים. אבל נראה לי שאלו תירגולים שמשלימים אחד את השני ולא בהכרח עונים על אותו צורך. ה"מותר לי" מרגיש לי יותר כמו עזרה ראשונה. השאלות זה יותר ניסיון ליצור בסיס אחר לטווח הארוך ולא תמיד קל להתמודד עם זה כי זה מעלה הרבה ספקות ומצוקות.
תודה על דברייך. באמת זה בדיוק מה שעשיתי, ישבתי וכתבתי רשימה ארוכה מאוד של "מותר לי" לגביה, לגבי הסיטואציה הספציפית איתה ולגבי עוד דברים שמטרידים אותי. עלה לי הרבה כאב תוך כדי ונכתבו גם דברים כמו "מותר לי להרגיש מטומטמת". כתבתי את כל זה די בדמעות. ועכשיו אני כבר לא מרגישה את הלחץ הזה והכאב לגבי מה שקרה. אז באמת, כנראה שזה עובד:) מרגישה שיותר קל לי עם ה"מותר לי" מאשר עם השאלות שיש לי מולן קצת יותר התנגדות ו"אבל..." שעולים. אבל נראה לי שאלו תירגולים שמשלימים אחד את השני ולא בהכרח עונים על אותו צורך. ה"מותר לי" מרגיש לי יותר כמו עזרה ראשונה. השאלות זה יותר ניסיון ליצור בסיס אחר לטווח הארוך ולא תמיד קל להתמודד עם זה כי זה מעלה הרבה ספקות ומצוקות.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יצירתית,
ה"מותר לי" מרגיש לי יותר כמו עזרה ראשונה. השאלות זה יותר ניסיון ליצור בסיס אחר לטווח הארוך ולא תמיד קל להתמודד עם זה כי זה מעלה הרבה ספקות ומצוקות.
נכון. את עושה הבחנה מדוייקת בין שני הדברים.
שמחה שהעזרה הראשונה הקלה. נהדר שכל כך מהר אימצת לך את זה ככלי.
ה"מותר לי" מרגיש לי יותר כמו עזרה ראשונה. השאלות זה יותר ניסיון ליצור בסיס אחר לטווח הארוך ולא תמיד קל להתמודד עם זה כי זה מעלה הרבה ספקות ומצוקות.
נכון. את עושה הבחנה מדוייקת בין שני הדברים.
שמחה שהעזרה הראשונה הקלה. נהדר שכל כך מהר אימצת לך את זה ככלי.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
אז המחשבה הזאת באה מהעולם הפנימי שלי? או במילים אחרות, ואני שואלת באמת, ואני לא מפחדת מחוסר רכות כלפיי עכשיו, אני קצת פרנואידית?
כן, היא באה מהעולם הפנימי שלך.
אם נוציא מהמילה פראנויה את המשמעות השלילית המחלישה שלה, אז כן, כולנו קצת פרנואידים. אין מישהו שלא נכנס מדי פעם לאיזה "סרט". . אנחנו מרכיבים משקפיים עם עדשות מאוד מסויימות ורואים דרכן את העולם מתוך התפיסות העצמיות שלנו. אל הנטייה הטבעית והכלל אנושית הזאת כדאי להתייחס ביד רכה.
_לבקש בפשטות=להתעמת (אצלי לפחות) לפחות לפי הכוונה שלי, לא התכוונתי להתפוצץ עליה, אלא להעיר לה/ לבקש בפשטות, זו נראית לי התעמתות ישירה... ונראה לי פשוט חבל, אם זה סתם.
בסוף חשבתי על פיתרון אחר בכלל._
שמחה שמצאת פיתרון.
בכל אופן, לגבי בקשה פשוטה או התעמתות – לדעתי הכל יהיה תלוי ב"מנגינה" של המילים שלך.
לפי דעתה, זה צריך להיות אחרת, ואם זה לא מתנהל אחרת, זו אשמתי. זו דעתה, היא טועה, כי זה לגמרי לא קשור אלי, אבל זה מסובך להסביר לה.
אוקיי, אם כך, אז להפריד בין דעתה לבין דעתך. לראות שדעתה מטלטלת אותך ובתגובה לחזק את דעתך החיובית על עצמך. להפוך את דעתך החיובית על עצמך לעוגן שאת יכולה להישען עליו כאשר מבחוץ מגיעות רוחות מחלישות. אי אפשר לשלוט ברוחות ולגרום להן לא להגיע. אפשר לחזק את העוגן.
_הדפוס הנוכחי הוא זה שחושב מראש שאני לא בסדר?
אוקי, נכון, ואני כנראה רציתי לדלג על השלב הזה, כלומר רציתי קודם להיות רכה כלפיה ולמוסס את החמיצות שלה לפני שאני מטפלת בדפוס שלי, כן?_
כן, וכן .
כן, היא באה מהעולם הפנימי שלך.
אם נוציא מהמילה פראנויה את המשמעות השלילית המחלישה שלה, אז כן, כולנו קצת פרנואידים. אין מישהו שלא נכנס מדי פעם לאיזה "סרט". . אנחנו מרכיבים משקפיים עם עדשות מאוד מסויימות ורואים דרכן את העולם מתוך התפיסות העצמיות שלנו. אל הנטייה הטבעית והכלל אנושית הזאת כדאי להתייחס ביד רכה.
_לבקש בפשטות=להתעמת (אצלי לפחות) לפחות לפי הכוונה שלי, לא התכוונתי להתפוצץ עליה, אלא להעיר לה/ לבקש בפשטות, זו נראית לי התעמתות ישירה... ונראה לי פשוט חבל, אם זה סתם.
בסוף חשבתי על פיתרון אחר בכלל._
שמחה שמצאת פיתרון.
בכל אופן, לגבי בקשה פשוטה או התעמתות – לדעתי הכל יהיה תלוי ב"מנגינה" של המילים שלך.
לפי דעתה, זה צריך להיות אחרת, ואם זה לא מתנהל אחרת, זו אשמתי. זו דעתה, היא טועה, כי זה לגמרי לא קשור אלי, אבל זה מסובך להסביר לה.
אוקיי, אם כך, אז להפריד בין דעתה לבין דעתך. לראות שדעתה מטלטלת אותך ובתגובה לחזק את דעתך החיובית על עצמך. להפוך את דעתך החיובית על עצמך לעוגן שאת יכולה להישען עליו כאשר מבחוץ מגיעות רוחות מחלישות. אי אפשר לשלוט ברוחות ולגרום להן לא להגיע. אפשר לחזק את העוגן.
_הדפוס הנוכחי הוא זה שחושב מראש שאני לא בסדר?
אוקי, נכון, ואני כנראה רציתי לדלג על השלב הזה, כלומר רציתי קודם להיות רכה כלפיה ולמוסס את החמיצות שלה לפני שאני מטפלת בדפוס שלי, כן?_
כן, וכן .
ביד רכה
לי זה נקרא כאילו שהחדשה (זו היא שהתכוונת אליה שהזיזה דברים במשרד ועשתה איקסים נכון?) מנסה לסמן לעצמה טריטוריה ולהרגיש בבית במקום העבודה, כנראה בגלל חוסר ביטחון שלה. זה לא בהכרח קשור אלייך או נתפס אצלה כניסיון לדחוק אותך. זה נשמע לי כמו מישהי שמנסה להקיף את עצמה בסימונים פיזיים ואישורים לנוכחותה וחשיבותה במרחב הפיזי המשותף הזה. אולי זה מה שנקרא גם אצל עירית ולכן אמרה שלדעתה זו לא התגרות?
אם זה הכיוון אולי יש דרך לגרום לה להרגיש בנוח על ידי הזמנה ממך לעשות משהו בכיוון שתיתן לה לגיטימציה, למשל להתייעץ איתה לגבי איפה כדאי לסדר מסמכים שצריך למצוא להם מקום, להגיד שחשבת לקנות עציץ קטן ואם יש לה המלצות, סתם איזה משהו סמלי שייתן לה תחושה שהנוכחות שלה רצויה ושיש לה השפעה במרחב הזה. אולי אני בכלל לא בכיוון ואני גם מבינה מאוד את התחושות שלך בנושא, את ממש לא חייבת ללכת לקראתה בצורה כזאת. זה גם תלוי כמובן במה שמתאים או לא מבחינת ההיררכיה ביניכן ואת יכולה להתאים את זה - לדוגמה אם את המנהלת שלה ולא מתחשק לך לתת לה את המקום הזה של מישהי ששואלים לדעתה זה לגיטימי. אז אולי יתאים רעיון אחר, למשל לפנות לה איזה מדף קטן שאת לא ממש צריכה ולהגיד שהיא יכולה להשתמש בו. אני סתם זורקת ככה רעיונות וזה הכל תלוי במה סוג העבודה ואיך נראה המרחב שלכן ועוד המון דברים אז אולי זה בכלל לא מתאים. סתם כיוון חשיבה נוסף.
אם זה הכיוון אולי יש דרך לגרום לה להרגיש בנוח על ידי הזמנה ממך לעשות משהו בכיוון שתיתן לה לגיטימציה, למשל להתייעץ איתה לגבי איפה כדאי לסדר מסמכים שצריך למצוא להם מקום, להגיד שחשבת לקנות עציץ קטן ואם יש לה המלצות, סתם איזה משהו סמלי שייתן לה תחושה שהנוכחות שלה רצויה ושיש לה השפעה במרחב הזה. אולי אני בכלל לא בכיוון ואני גם מבינה מאוד את התחושות שלך בנושא, את ממש לא חייבת ללכת לקראתה בצורה כזאת. זה גם תלוי כמובן במה שמתאים או לא מבחינת ההיררכיה ביניכן ואת יכולה להתאים את זה - לדוגמה אם את המנהלת שלה ולא מתחשק לך לתת לה את המקום הזה של מישהי ששואלים לדעתה זה לגיטימי. אז אולי יתאים רעיון אחר, למשל לפנות לה איזה מדף קטן שאת לא ממש צריכה ולהגיד שהיא יכולה להשתמש בו. אני סתם זורקת ככה רעיונות וזה הכל תלוי במה סוג העבודה ואיך נראה המרחב שלכן ועוד המון דברים אז אולי זה בכלל לא מתאים. סתם כיוון חשיבה נוסף.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
זה נשמע לי כמו מישהי שמנסה להקיף את עצמה בסימונים פיזיים ואישורים לנוכחותה וחשיבותה במרחב הפיזי המשותף הזה. אולי זה מה שנקרא גם אצל עירית ולכן אמרה שלדעתה זו לא התגרות?
כן. בדיוק. הפעולה לא היתה קשורה אליך אלא אליה. מה שנקרא - "זה לא נגדך, זה בעדה".
כן. בדיוק. הפעולה לא היתה קשורה אליך אלא אליה. מה שנקרא - "זה לא נגדך, זה בעדה".
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 18:25
ביד רכה
תיארת הצבת גבול, ואז תיארת משבר , ושזה לא התקבל בצורה הרמונית.
בדף שלי קצרים, העליתי (נראה לי די בהתחלה) את העניין עם הגבולות וזה חוזר על עצמו, ונראה שקשה מאוד מאוד מאוד, להציב גבול ולהישאר בהרמוניה, זאת אומרת הצד שמולו מוצב הגבול, ב 99.9% לא מקבל את זה יפה.
חווה את זה כדיסהרמוניה, או כאילו "אני לא בסדר" "לא נחמדה" "לא מקסימה" כפי שהיית עד עכשיו או אפילו יותר מזה (לא אומרת את זה עלייך - אבל) אגרסיבית, תוקפנית, שתלטנית....
כמובן זה מה שמעצים את הקושי בהצבת הגבול...
אז זה הפלונטר
האם יש או יכולה להיות דרך להציב גבול שיתקבל בצורה פשוטה ונעימה או האם זה בלתי אפשרי?,
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?
יצירתית,
זה נשמע לי כמו מישהי שמנסה להקיף את עצמה בסימונים פיזיים ואישורים לנוכחותה וחשיבותה במרחב הפיזי המשותף הזה.
כן.
אם זה הכיוון אולי יש דרך לגרום לה להרגיש בנוח על ידי הזמנה ממך לעשות משהו בכיוון שתיתן לה לגיטימציה, למשל להתייעץ איתה לגבי איפה כדאי לסדר מסמכים שצריך למצוא להם מקום, להגיד שחשבת לקנות עציץ קטן ואם יש לה המלצות, סתם איזה משהו סמלי שייתן לה תחושה שהנוכחות שלה רצויה ושיש לה השפעה במרחב הזה
כשמך כן את, יצירתית.
ממש נתת לי חומר למחשבה פה, שלא הייתי חושבת על זה אחרת.
תודה רבה
אוקיי, אם כך, אז להפריד בין דעתה לבין דעתך. לראות שדעתה מטלטלת אותך ובתגובה לחזק את דעתך החיובית על עצמך.
הבנתי... ולקבל את זה בינתיים שאני מגיבה מתוך הדפוס / פצע שלי ולא לדרוש מעצמי להיות רכה ומכילה כלפיה, כן?
כי היתה כאן הלקאה עצמית על כך באותו הרגע ובשעה שאחרי. . .
בדף שלי קצרים, העליתי (נראה לי די בהתחלה) את העניין עם הגבולות וזה חוזר על עצמו, ונראה שקשה מאוד מאוד מאוד, להציב גבול ולהישאר בהרמוניה, זאת אומרת הצד שמולו מוצב הגבול, ב 99.9% לא מקבל את זה יפה.
חווה את זה כדיסהרמוניה, או כאילו "אני לא בסדר" "לא נחמדה" "לא מקסימה" כפי שהיית עד עכשיו או אפילו יותר מזה (לא אומרת את זה עלייך - אבל) אגרסיבית, תוקפנית, שתלטנית....
כמובן זה מה שמעצים את הקושי בהצבת הגבול...
אז זה הפלונטר
האם יש או יכולה להיות דרך להציב גבול שיתקבל בצורה פשוטה ונעימה או האם זה בלתי אפשרי?,
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?
יצירתית,
זה נשמע לי כמו מישהי שמנסה להקיף את עצמה בסימונים פיזיים ואישורים לנוכחותה וחשיבותה במרחב הפיזי המשותף הזה.
כן.
אם זה הכיוון אולי יש דרך לגרום לה להרגיש בנוח על ידי הזמנה ממך לעשות משהו בכיוון שתיתן לה לגיטימציה, למשל להתייעץ איתה לגבי איפה כדאי לסדר מסמכים שצריך למצוא להם מקום, להגיד שחשבת לקנות עציץ קטן ואם יש לה המלצות, סתם איזה משהו סמלי שייתן לה תחושה שהנוכחות שלה רצויה ושיש לה השפעה במרחב הזה
כשמך כן את, יצירתית.
ממש נתת לי חומר למחשבה פה, שלא הייתי חושבת על זה אחרת.
תודה רבה
אוקיי, אם כך, אז להפריד בין דעתה לבין דעתך. לראות שדעתה מטלטלת אותך ובתגובה לחזק את דעתך החיובית על עצמך.
הבנתי... ולקבל את זה בינתיים שאני מגיבה מתוך הדפוס / פצע שלי ולא לדרוש מעצמי להיות רכה ומכילה כלפיה, כן?
כי היתה כאן הלקאה עצמית על כך באותו הרגע ובשעה שאחרי. . .
ביד רכה
תכלת שמים, בבקשה
_אז תיארת הצבת גבול, ואז תיארת משבר , ושזה לא התקבל בצורה הרמונית.
בדף שלי קצרים, העליתי (נראה לי די בהתחלה) את העניין עם הגבולות וזה חוזר על עצמו, ונראה שקשה מאוד מאוד מאוד, להציב גבול ולהישאר בהרמוניה, זאת אומרת הצד שמולו מוצב הגבול, ב 99.9% לא מקבל את זה יפה.
חווה את זה כדיסהרמוניה, או כאילו "אני לא בסדר" "לא נחמדה" "לא מקסימה" כפי שהיית עד עכשיו או אפילו יותר מזה (לא אומרת את זה עלייך - אבל) אגרסיבית, תוקפנית, שתלטנית....
כמובן זה מה שמעצים את הקושי בהצבת הגבול...
אז זה הפלונטר
האם יש או יכולה להיות דרך להציב גבול שיתקבל בצורה פשוטה ונעימה או האם זה בלתי אפשרי?,
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?_
באמת גם אני תוהה לגבי זה...
_אז תיארת הצבת גבול, ואז תיארת משבר , ושזה לא התקבל בצורה הרמונית.
בדף שלי קצרים, העליתי (נראה לי די בהתחלה) את העניין עם הגבולות וזה חוזר על עצמו, ונראה שקשה מאוד מאוד מאוד, להציב גבול ולהישאר בהרמוניה, זאת אומרת הצד שמולו מוצב הגבול, ב 99.9% לא מקבל את זה יפה.
חווה את זה כדיסהרמוניה, או כאילו "אני לא בסדר" "לא נחמדה" "לא מקסימה" כפי שהיית עד עכשיו או אפילו יותר מזה (לא אומרת את זה עלייך - אבל) אגרסיבית, תוקפנית, שתלטנית....
כמובן זה מה שמעצים את הקושי בהצבת הגבול...
אז זה הפלונטר
האם יש או יכולה להיות דרך להציב גבול שיתקבל בצורה פשוטה ונעימה או האם זה בלתי אפשרי?,
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?_
באמת גם אני תוהה לגבי זה...
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
_האם יש או יכולה להיות דרך להציב גבול שיתקבל בצורה פשוטה ונעימה או האם זה בלתי אפשרי?,
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?_
תלוי באיזה שלב.
מהנסיון שלי, אם זו הפעם הראשונה או הפעמים הראשונות שזה נעשה מול אדם מסויים או מול סיטואציה מסויימת, בדרך כלל תהיה צרימה, וזה לא יהיה הרמוני או "אלגנטי", מכמה סיבות:
1-
כשלומדים דפוס חיובי חדש לוקח זמן עד שמתמקמים בו היטב, עד שמרגישים בו בבית ופועלים מתוכו בנינוחות ובטבעיות. לוקח זמן למצוא את העוצמה הנכונה של הגבול. במקרה שלי ניסיתי כבר בעבר להציב אותו ועשיתי את זה בצורה עדינה (כנראה עדינה מדי) כי פחדתי להיתפס "לא נחמדה". גם הפעם אגב, עשיתי את זה עדין, וכאשר ראיתי שהמסר לא ממש עבר, עשיתי את זה שוב והפעם בחדות ובתקיפות. אני מרגישה שזה לא היה מדוייק, ושאני עדיין צריכה ללמוד את המידה המדוייקת. זה סוג של למידה, של ניסוי וטעייה.
2-
לפעמים אחרי שבמשך זמן רב כל כך נמנעים מלעשות משהו, כדי להגיע לאיזון חייבים לעשות אותו בפעם הראשונה באופן חד וחזק. בואי נניח שאת נוהגת ברכב וכבר כמה זמן ההגה שלך נוטה יותר מדי ימינה, פתאום את מבחינה בזה ולוקחת את ההגה חזק שמאלה. הדרך לאיזון במקרה הזה היתה חייבת לעבור דרך נטייה חזקה לצד השני. זה קורה גם עם דפוסים: המחוג נוטה מדי ימינה, מבחינים בכך ולוקחים אותו חזק שמאלה, כדי שלבסוף יגיע לאמצע. כלומר, יש מקרים בהם כדי להגיע לאיזון, אין ברירה אלא לעבור קודם בנקודת הקיצון ההפוכה.
3-
אחרי שבמשך תקופה נמנעים להציב גבול, מתחילים לצבור מטען, וכאשר סוף סוף מעזים, המטען משתחרר בצורה תקיפה, לפעמים תקיפה מדי. כמו סיר לחץ בלי פתחי ניקוז. אם בשלב מסויים נפתח סוף סוף את המכסה, יש סיכוי שנחטוף הֵדֵף . זה מה שלדעתי קרה אצלי הפעם.
4-
ככל שההבנה החדשה מחלחלת עמוק יותר, ויורדת מהרבדים הרציונליים אל הרבדים הרגשיים-הפנימיים, כך יש סיכוי שהגבול יוצב בצורה פשוטה ולכן גם יתקבל בצורה פשוטה. ככל שאני יותר שלמה עם המסר, כך הוא יתקבל על ידי הצד השני בצורה פשוטה שיש בה השלמה. במקרה שתיארתי אני כבר במידה רבה פחות מפחדת שהיא תחשוב שאני לא-בסדר אבל הביטחון הזה עוד צריך לגדול ולבוא ממקומות עמוקים יותר.
וכמובן יש בתוך המשוואה פרמטרים נוספים שמשפיעים על אופן התגובה של הצד השני:
1-
למערכות יחסים יש היסטוריה אשר במהלכה נצברים מטענים משני הצדדים. ככל שהמטענים גדולים יותר או נוגעים בנקודות רגישות יותר של שני הצדדים, כך יקח יותר זמן עד שהגבול יוצב ויתקבל באופן הרמוני. זה לא בלתי-אפשרי, אבל זה יכול לקחת קצת זמן.
2-
במהלך אותה היסטוריה נוצר "הסכם לא כתוב" בין שני הצדדים. "אני מרשה לך לעשות כך, ואני לא מרשה לך לעשות כך". וכאשר אחד הצדדים פתאום שם גבול חדש הוא "מפר חוזה". כאשר מפרים לך חוזה את נרעשת, באופן טבעי, ומתקוממת. אם הייתי "מפרה" אותו מוקדם יותר, יכול להיות שזה היה מתקבל באופן פשוט יותר (לא בטוח), ואם הייתי "מפרה" אותו רק עוד עשר שנים, סביר להניח שזה היה קשה יותר.
3-
ולבסוף, יש את האדם שעומד מולנו, עם נקודות התורפה והרגישויות שלו. אין לנו שליטה על זה. אין לנו שליטה על האם הוא יחווה את זה כהקטנה (גם אם וידאנו שמצידנו זה נעשה בצורה לא-מקטינה). אין לנו שליטה מה הוא יחשוב, מה הוא ירגיש וכיצד הוא יגיב. הרצון לשלוט בזה הוא טבעי ונובע מהרצון לא לחוות כאב: לא לחוות מתקפה ולא לחוות אי אהבה כלפינו. אבל הוא לא אפשרי.
האם זה נתן לך (לכן) מענה?
.
.
_הבנתי... ולקבל את זה בינתיים שאני מגיבה מתוך הדפוס / פצע שלי ולא לדרוש מעצמי להיות רכה ומכילה כלפיה, כן?
כי היתה כאן הלקאה עצמית על כך באותו הרגע ובשעה שאחרי_
בדיוק.
קשה עד לעיתים בלתי אפשרי להגיב בחמלה כלפי האחר כאשר אנו מופעלים: כאשר דפוס מופעל בתוכנו.
כאשר תהיה בך בשלות להביט עליה בחמלה, זה יקרה בקלות ובפשטות. אי אפשר ולא רצוי לאלץ את עצמך לעשות את זה בכוח.
האם תמיד הצד השני חווה את זה כהקטנה שלו?_
תלוי באיזה שלב.
מהנסיון שלי, אם זו הפעם הראשונה או הפעמים הראשונות שזה נעשה מול אדם מסויים או מול סיטואציה מסויימת, בדרך כלל תהיה צרימה, וזה לא יהיה הרמוני או "אלגנטי", מכמה סיבות:
1-
כשלומדים דפוס חיובי חדש לוקח זמן עד שמתמקמים בו היטב, עד שמרגישים בו בבית ופועלים מתוכו בנינוחות ובטבעיות. לוקח זמן למצוא את העוצמה הנכונה של הגבול. במקרה שלי ניסיתי כבר בעבר להציב אותו ועשיתי את זה בצורה עדינה (כנראה עדינה מדי) כי פחדתי להיתפס "לא נחמדה". גם הפעם אגב, עשיתי את זה עדין, וכאשר ראיתי שהמסר לא ממש עבר, עשיתי את זה שוב והפעם בחדות ובתקיפות. אני מרגישה שזה לא היה מדוייק, ושאני עדיין צריכה ללמוד את המידה המדוייקת. זה סוג של למידה, של ניסוי וטעייה.
2-
לפעמים אחרי שבמשך זמן רב כל כך נמנעים מלעשות משהו, כדי להגיע לאיזון חייבים לעשות אותו בפעם הראשונה באופן חד וחזק. בואי נניח שאת נוהגת ברכב וכבר כמה זמן ההגה שלך נוטה יותר מדי ימינה, פתאום את מבחינה בזה ולוקחת את ההגה חזק שמאלה. הדרך לאיזון במקרה הזה היתה חייבת לעבור דרך נטייה חזקה לצד השני. זה קורה גם עם דפוסים: המחוג נוטה מדי ימינה, מבחינים בכך ולוקחים אותו חזק שמאלה, כדי שלבסוף יגיע לאמצע. כלומר, יש מקרים בהם כדי להגיע לאיזון, אין ברירה אלא לעבור קודם בנקודת הקיצון ההפוכה.
3-
אחרי שבמשך תקופה נמנעים להציב גבול, מתחילים לצבור מטען, וכאשר סוף סוף מעזים, המטען משתחרר בצורה תקיפה, לפעמים תקיפה מדי. כמו סיר לחץ בלי פתחי ניקוז. אם בשלב מסויים נפתח סוף סוף את המכסה, יש סיכוי שנחטוף הֵדֵף . זה מה שלדעתי קרה אצלי הפעם.
4-
ככל שההבנה החדשה מחלחלת עמוק יותר, ויורדת מהרבדים הרציונליים אל הרבדים הרגשיים-הפנימיים, כך יש סיכוי שהגבול יוצב בצורה פשוטה ולכן גם יתקבל בצורה פשוטה. ככל שאני יותר שלמה עם המסר, כך הוא יתקבל על ידי הצד השני בצורה פשוטה שיש בה השלמה. במקרה שתיארתי אני כבר במידה רבה פחות מפחדת שהיא תחשוב שאני לא-בסדר אבל הביטחון הזה עוד צריך לגדול ולבוא ממקומות עמוקים יותר.
וכמובן יש בתוך המשוואה פרמטרים נוספים שמשפיעים על אופן התגובה של הצד השני:
1-
למערכות יחסים יש היסטוריה אשר במהלכה נצברים מטענים משני הצדדים. ככל שהמטענים גדולים יותר או נוגעים בנקודות רגישות יותר של שני הצדדים, כך יקח יותר זמן עד שהגבול יוצב ויתקבל באופן הרמוני. זה לא בלתי-אפשרי, אבל זה יכול לקחת קצת זמן.
2-
במהלך אותה היסטוריה נוצר "הסכם לא כתוב" בין שני הצדדים. "אני מרשה לך לעשות כך, ואני לא מרשה לך לעשות כך". וכאשר אחד הצדדים פתאום שם גבול חדש הוא "מפר חוזה". כאשר מפרים לך חוזה את נרעשת, באופן טבעי, ומתקוממת. אם הייתי "מפרה" אותו מוקדם יותר, יכול להיות שזה היה מתקבל באופן פשוט יותר (לא בטוח), ואם הייתי "מפרה" אותו רק עוד עשר שנים, סביר להניח שזה היה קשה יותר.
3-
ולבסוף, יש את האדם שעומד מולנו, עם נקודות התורפה והרגישויות שלו. אין לנו שליטה על זה. אין לנו שליטה על האם הוא יחווה את זה כהקטנה (גם אם וידאנו שמצידנו זה נעשה בצורה לא-מקטינה). אין לנו שליטה מה הוא יחשוב, מה הוא ירגיש וכיצד הוא יגיב. הרצון לשלוט בזה הוא טבעי ונובע מהרצון לא לחוות כאב: לא לחוות מתקפה ולא לחוות אי אהבה כלפינו. אבל הוא לא אפשרי.
האם זה נתן לך (לכן) מענה?
.
.
_הבנתי... ולקבל את זה בינתיים שאני מגיבה מתוך הדפוס / פצע שלי ולא לדרוש מעצמי להיות רכה ומכילה כלפיה, כן?
כי היתה כאן הלקאה עצמית על כך באותו הרגע ובשעה שאחרי_
בדיוק.
קשה עד לעיתים בלתי אפשרי להגיב בחמלה כלפי האחר כאשר אנו מופעלים: כאשר דפוס מופעל בתוכנו.
כאשר תהיה בך בשלות להביט עליה בחמלה, זה יקרה בקלות ובפשטות. אי אפשר ולא רצוי לאלץ את עצמך לעשות את זה בכוח.
ביד רכה
האם זה נתן לך (לכן) מענה?
כן, תודה @}
כן, תודה @}
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
עירית,
ראשית תודה על הנכונות לעזור ולהדריך.
שנית, אני לא מצליחה להתכוונן על הדבר הזה שמעצבן אותי. ברור לי שאמא שלי ממלאת חזק מאוד את המשבצת "מעצבן". בצורה כזו שברירת המחדל היא שאני אתעצבן עליה, גם אם היא אמרה\עשתה משהו שאצל מישהו אחר היה זוכה לתגובה הרבה יותר שקולה מצידי. כאילו שברגע שהיא נכנסת לתמונה, אני מחפשת סיבות להעלות את הסעיף (לעצמי?)
בעניין הריכוז העצמי, אני אנסה לכוון אותך יותר טוב כי אני מרגישה שהפצע הפתוח הזה שתיארת הוא לא שלי. אמנם היא מרוכזת בעצמה, אבל זה לא קבוע ולא מדוייק - הרבה פעמים היא הקריבה משלה בשבילי, וחסחכה מעצמה כדי לתת לי, גם כשהאמצעים לרשותה היו מאוד דלים. אני זוכרת סצינה מסויימת כשהייתי בערך בת 12, יצאתי במוצ"ש לחברה, וראיתי אותה יוצאת מהבית, זמן קצר אחריי, לעודה שנייה שהיא לקחה, בניקיון. והיא נראתה לי שפופה כל כך, עייפה ומעוררת רחמים שכמעט פרצתי בבכי. הרגשתי שהיא עושה את זה במידה מסויימת בשבילי, כדי שיהיה אוכל בבית (אולי זה היה נכון ואולי לא, כלומר אולי היא רצתה עבודה שנייה כדי שיהיה לה תקציב לצ'פר את עצמה, אבל ככה זה נחקק בי). ועד היום, היא אוהבת לפנק אותי בסכומים שגדולים עליה, למרות שזה גורם לי לאי נוחות ובמידה רבה מיותר בעיניי (במיוחד קניית בגדים בסכומים של 3 ספרות). לעיתים רחוקות יוצא לי לשכנע אותה להמיר את ה"פינוק" לסתם כוס קפה איפושהו.
הכעס הוא לא כל כך על זה שהיא לא רואה אותי (ואחרים, אגב), אלא על חוסר היכולת שלה, על התמימות וה"ראש קטן" כשהיא עושה את זה. כלומר יש כאן קוצר ראייה, לא התעלמות. איך שאני רואה את הדברים, היא פשוט לא מבחינה, לא מבינה, אולי לא זוכרת עד כמה הסיטואציות בהן אני נמצאת לפעמים הן קשות. וההיתממות הזו, זו נראית לי מילה מוצלחת, זה מה שמרגיז. כלומר, ההרגשה היא "את באמת לא מבינה? את באמת לא רואה?" כאילו אני מדברת לטמבלית. אני לא רוצה להתייחס לאמא שלי כטמבלית. האמת היא שהרבה פעמים זה הדיאלוג שנוצר - כנראה המון מתוך זה שאני באמת עם "חוכמת חיים" גדולה משלה, מכורח הנסיבות.
מפה לא ברור לי איך להתקדם...אני די בטוחה שיש פה פצע שמגיב בצורה חדה בכל פעם שלוחצים עליו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו. האם "אני רוצה אמא בטוחה בעצמה, מבוססת, בבריאות טובה, שמסוגלת לדאוג לעצמה וללמד אותי אודות החיים - ולא ההיפך" זה פצע?
לגבי החובות שלנו כלפי אחרים - עולה בי התנגדות גדולה כלפי מה שאמרת. הנטיה שלי היא לרצות לגמול למישהו שפעל לטובתי מתוך הזזת טובתו שלו הצידה. זה אכן יוצר אשמה, ומחנק ודטרמיניזם, אבל אני לא רואה משהו אחר.
ראשית תודה על הנכונות לעזור ולהדריך.
שנית, אני לא מצליחה להתכוונן על הדבר הזה שמעצבן אותי. ברור לי שאמא שלי ממלאת חזק מאוד את המשבצת "מעצבן". בצורה כזו שברירת המחדל היא שאני אתעצבן עליה, גם אם היא אמרה\עשתה משהו שאצל מישהו אחר היה זוכה לתגובה הרבה יותר שקולה מצידי. כאילו שברגע שהיא נכנסת לתמונה, אני מחפשת סיבות להעלות את הסעיף (לעצמי?)
בעניין הריכוז העצמי, אני אנסה לכוון אותך יותר טוב כי אני מרגישה שהפצע הפתוח הזה שתיארת הוא לא שלי. אמנם היא מרוכזת בעצמה, אבל זה לא קבוע ולא מדוייק - הרבה פעמים היא הקריבה משלה בשבילי, וחסחכה מעצמה כדי לתת לי, גם כשהאמצעים לרשותה היו מאוד דלים. אני זוכרת סצינה מסויימת כשהייתי בערך בת 12, יצאתי במוצ"ש לחברה, וראיתי אותה יוצאת מהבית, זמן קצר אחריי, לעודה שנייה שהיא לקחה, בניקיון. והיא נראתה לי שפופה כל כך, עייפה ומעוררת רחמים שכמעט פרצתי בבכי. הרגשתי שהיא עושה את זה במידה מסויימת בשבילי, כדי שיהיה אוכל בבית (אולי זה היה נכון ואולי לא, כלומר אולי היא רצתה עבודה שנייה כדי שיהיה לה תקציב לצ'פר את עצמה, אבל ככה זה נחקק בי). ועד היום, היא אוהבת לפנק אותי בסכומים שגדולים עליה, למרות שזה גורם לי לאי נוחות ובמידה רבה מיותר בעיניי (במיוחד קניית בגדים בסכומים של 3 ספרות). לעיתים רחוקות יוצא לי לשכנע אותה להמיר את ה"פינוק" לסתם כוס קפה איפושהו.
הכעס הוא לא כל כך על זה שהיא לא רואה אותי (ואחרים, אגב), אלא על חוסר היכולת שלה, על התמימות וה"ראש קטן" כשהיא עושה את זה. כלומר יש כאן קוצר ראייה, לא התעלמות. איך שאני רואה את הדברים, היא פשוט לא מבחינה, לא מבינה, אולי לא זוכרת עד כמה הסיטואציות בהן אני נמצאת לפעמים הן קשות. וההיתממות הזו, זו נראית לי מילה מוצלחת, זה מה שמרגיז. כלומר, ההרגשה היא "את באמת לא מבינה? את באמת לא רואה?" כאילו אני מדברת לטמבלית. אני לא רוצה להתייחס לאמא שלי כטמבלית. האמת היא שהרבה פעמים זה הדיאלוג שנוצר - כנראה המון מתוך זה שאני באמת עם "חוכמת חיים" גדולה משלה, מכורח הנסיבות.
מפה לא ברור לי איך להתקדם...אני די בטוחה שיש פה פצע שמגיב בצורה חדה בכל פעם שלוחצים עליו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו. האם "אני רוצה אמא בטוחה בעצמה, מבוססת, בבריאות טובה, שמסוגלת לדאוג לעצמה וללמד אותי אודות החיים - ולא ההיפך" זה פצע?
לגבי החובות שלנו כלפי אחרים - עולה בי התנגדות גדולה כלפי מה שאמרת. הנטיה שלי היא לרצות לגמול למישהו שפעל לטובתי מתוך הזזת טובתו שלו הצידה. זה אכן יוצר אשמה, ומחנק ודטרמיניזם, אבל אני לא רואה משהו אחר.
ביד רכה
קרה לי נס:
איבדתי אתמול את כרטיס האשראי שלי (אז מה הנס? הנה זה בא),
ואז תפעלתי עיניינים לביטול וכו' בצורה עיניינית.
רק מאוחר יותר עבר לי בראש מה היה כאן, או יותר נכון מה ל א היה כאן:
לא היו בכלל כעס על עצמי, או על העולם (מסכנוּת), רגשי אשמה, הצטדקות (מול הזוגי), או כל רגש אחר שעלול להפריע לי או להחליש אותי!
עברה לי רק מחשבה אחת בראש: אם כך ברור שאני עמוסה עכשיו ושקשה לי להתרכז כל הזמן ב 100 אחוזים
(הזוגי לקח את הכרטיס שלי לשלם על משהו כי הארנק שלי היה בשלוף ושלו לא, ואז החזיר אותו כשלי לא היה נוח להכניס לארנק, אז שמתי בכיס, והבוקר הוא לא היה שם).
זה היה קל ונעים להתנהל ככה.
אני חושבת שמה שקרה היה תוצאה ישירה של העבודה בדף הזה.
איבדתי אתמול את כרטיס האשראי שלי (אז מה הנס? הנה זה בא),
ואז תפעלתי עיניינים לביטול וכו' בצורה עיניינית.
רק מאוחר יותר עבר לי בראש מה היה כאן, או יותר נכון מה ל א היה כאן:
לא היו בכלל כעס על עצמי, או על העולם (מסכנוּת), רגשי אשמה, הצטדקות (מול הזוגי), או כל רגש אחר שעלול להפריע לי או להחליש אותי!
עברה לי רק מחשבה אחת בראש: אם כך ברור שאני עמוסה עכשיו ושקשה לי להתרכז כל הזמן ב 100 אחוזים
(הזוגי לקח את הכרטיס שלי לשלם על משהו כי הארנק שלי היה בשלוף ושלו לא, ואז החזיר אותו כשלי לא היה נוח להכניס לארנק, אז שמתי בכיס, והבוקר הוא לא היה שם).
זה היה קל ונעים להתנהל ככה.
אני חושבת שמה שקרה היה תוצאה ישירה של העבודה בדף הזה.
ביד רכה
יוליקו,
אני מתבאסת בשבילך על איבוד הכרטיס אבל - וואו! ממש הרשמת אותי! ועוד תגובה אוטומטית כזאת בלי לשבת לעבוד על עצמך... שמחה לדעת שזה יכול לקרות ככה מעצמו.
לי יש נטייה תמיד להאשים את עצמי כמובן בכל דבר שקורה לי כמעט.
פעם היו לי עשים בדירה וממש הרגשתי בושה ואשמה על כך שזה כנראה בגלל שהשארתי משהו שהם נכנסו לתוכו. המחשבה על כך שיש לי איפשהו בדירה איזו שקית נשכחת שרוחשת עשים ממש הדירה שינה מעיניי, בעיקר בגלל התחושה שזו אשמתי שלא נזהרתי. היה לי מאוד קשה להתייחס לכל העניין בקלילות ובצורה עניינית. נכון שזה נשמע ממש מוגזם...?:)
אני מתבאסת בשבילך על איבוד הכרטיס אבל - וואו! ממש הרשמת אותי! ועוד תגובה אוטומטית כזאת בלי לשבת לעבוד על עצמך... שמחה לדעת שזה יכול לקרות ככה מעצמו.
לי יש נטייה תמיד להאשים את עצמי כמובן בכל דבר שקורה לי כמעט.
פעם היו לי עשים בדירה וממש הרגשתי בושה ואשמה על כך שזה כנראה בגלל שהשארתי משהו שהם נכנסו לתוכו. המחשבה על כך שיש לי איפשהו בדירה איזו שקית נשכחת שרוחשת עשים ממש הדירה שינה מעיניי, בעיקר בגלל התחושה שזו אשמתי שלא נזהרתי. היה לי מאוד קשה להתייחס לכל העניין בקלילות ובצורה עניינית. נכון שזה נשמע ממש מוגזם...?:)
-
- הודעות: 4315
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
ביד רכה
אם זו הפעם הראשונה או הפעמים הראשונות שזה נעשה מול אדם מסויים או מול סיטואציה מסויימת, בדרך כלל תהיה צרימה, וזה לא יהיה הרמוני או "אלגנטי", מכמה סיבות:
עירית, כמה יפה הסברת. (סעיפים 1,2,3 מהסריה הראשונה נראים לי כמו אותו דבר, אבל טוב שפירטת אותם.)
_לא היו בכלל כעס על עצמי, או על העולם (מסכנוּת), רגשי אשמה, הצטדקות (מול הזוגי), או כל רגש אחר שעלול להפריע לי או להחליש אותי!
זה היה קל ונעים להתנהל ככה.
אני חושבת שמה שקרה היה תוצאה ישירה של העבודה בדף הזה._
איזה יופי יוליקו!
עירית, כמה יפה הסברת. (סעיפים 1,2,3 מהסריה הראשונה נראים לי כמו אותו דבר, אבל טוב שפירטת אותם.)
_לא היו בכלל כעס על עצמי, או על העולם (מסכנוּת), רגשי אשמה, הצטדקות (מול הזוגי), או כל רגש אחר שעלול להפריע לי או להחליש אותי!
זה היה קל ונעים להתנהל ככה.
אני חושבת שמה שקרה היה תוצאה ישירה של העבודה בדף הזה._
איזה יופי יוליקו!
ביד רכה
שלחתי את הילדות ליום של קייטנה, למרות שהבינונית לא התלהבה, אבל הסכימה.
תוכנן יום בחוץ, והוא אכן בוצע, למרות שהיה די קריר ומאוד גשום (מי אמר אירופה ולא קיבל?) הכל אפור ורטוב וטחוב.
ובכל זאת הן נהנו מאוד.
ואני הספקתי המון!
למדתי, נמרחתי, תרגלתי, דברתי בטלפון, ביקרתי בבאופן.
היה יום טוב.
תוכנן יום בחוץ, והוא אכן בוצע, למרות שהיה די קריר ומאוד גשום (מי אמר אירופה ולא קיבל?) הכל אפור ורטוב וטחוב.
ובכל זאת הן נהנו מאוד.
ואני הספקתי המון!
למדתי, נמרחתי, תרגלתי, דברתי בטלפון, ביקרתי בבאופן.
היה יום טוב.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
צעד על שביל חצץ,
מפה לא ברור לי איך להתקדם...אני די בטוחה שיש פה פצע שמגיב בצורה חדה בכל פעם שלוחצים עליו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו. האם "אני רוצה אמא בטוחה בעצמה, מבוססת, בבריאות טובה, שמסוגלת לדאוג לעצמה וללמד אותי אודות החיים - ולא ההיפך" זה פצע?
קודם כל תודה על הכיוונון והדיוק. אנחנו נמשיך עד שנמצא את הכפתור שגורם לך להיות כה מופעלת מול אמא שלך: שגורם לך להתעצבן כך באופן אוטומטי ומיידי, ונראה מה נדרש כדי שתהיה חופשיה מהתגובתיות הזאת. ברור לי עד כמה את כמהה, כבר הרבה זמן, לחופש הזה.
הפצע הוא חוויה כלשהי שמתעוררת בתוכך כאשר את נמצאת בחברתה של אימך. חוויה שקשורה לתפיסה עצמית כלשהי, ושזכורה לך כחוויה מכאיבה (שהותירה בך רישום של כאב) ובכל פעם שאת חווה אותה שוב את חווה מחדש את אותו הכאב. הכמיהה לאמא שהיא המודל ההפוך שתיארת כאן היא כמיהה למצב בו הכאב הבלתי נסבל הזה מפסיק. מצב בו ניצבת מולך אישה שאת חשה נעים בחברתה, ולא אישה שמכלול האישיות והדפוסים שלה מחזיר אותך אל אותה חוויה ומגרה לך שוב את הפצע הפתוח.
אני מנסה, מתוך התיאורים שלך, להגדיר את החוויה שעולה בך. עזרי לי לדייק את זה:
היא נראתה לי שפופה כל כך, עייפה ומעוררת רחמים שכמעט פרצתי בבכי. הרגשתי שהיא עושה את זה במידה מסויימת בשבילי
היא אוהבת לפנק אותי בסכומים שגדולים עליה
זה באמת נשמע כמו חוויה מאוד מכאיבה שנצרבה בך.
את מתארת אישה שפופה, שמקריבה המון. שמרגישה צורך לתת ולתת ולתת בצורה שנתפסת על ידיך כנתינת יתר שבאה על חשבונה. במובן מסויים אישה שמצמצמת את עצמה ואת הצרכים שלה כדי שמישהו אחר יקבל משהו. המישהו הזה הוא את. נראה לי שמכאיב להיות בעמדה שאדם אחר מצמצם את עצמו כך למענך.
עכשיו, בואי נביט על הילדה שהיית ועל החוויה הרגשית שהילדה שהיית חוותה (ושאת ממשיכה לחוות עד היום כמו פצע פתוח): את מזדהה עם אמא שלך ואת אמפטית כלפיה, כלפי דמות ה"קורבן" שהיא כאן, ובאותה נשימה את גם מרגישה כביכול כ"תוקפן" שבגללו היא צריכה להשתופף כך. אני מתארת לעצמי שזה יכול ליצור חוויה מתמשכת של אשמה וכעס: את חשה אשמה שבגללך היא מקריבה כך, ובו בזמן את גם כועסת עליה, על שהיא ממקמת אותך בניגוד לרצונך בעמדה הזאת.
מה דעתך?
אלא על חוסר היכולת שלה, על התמימות וה"ראש קטן" כשהיא עושה את זה. כלומר יש כאן קוצר ראייה, לא התעלמות. איך שאני רואה את הדברים, היא פשוט לא מבחינה, לא מבינה, אולי לא זוכרת עד כמה הסיטואציות בהן אני נמצאת לפעמים הן קשות. וההיתממות הזו, זו נראית לי מילה מוצלחת, זה מה שמרגיז.
זה מתקשר לי למה שכתבתי בפיסקה הקודמת:
האישה הזאת היא לא רק שפופה, היא גם חלשה, תמימה וחסרת אונים - באופן שמתסכל אותך בכל פעם מחדש. זה מעצים את תחושת האשמה העצמית והכעס עליה על שהיא גורמת לך לחוש כך.
לפני שאמשיך, תבדקי אם הפעם זה מתקרב לתיאור הכאב ששוכן בתוכך.
אם לא, אמרי מה עולה בך מול זה, נמשיך לחפש.
יוליקו,
כל הכבוד על הנס שיצרת. ואוו.
וגם על היום.
יעלי לה,
תודה.
כן, מסכימה איתך. הסעיפים הללו הם בעיני כמה היבטים שונים של אותו הדבר.
מפה לא ברור לי איך להתקדם...אני די בטוחה שיש פה פצע שמגיב בצורה חדה בכל פעם שלוחצים עליו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו. האם "אני רוצה אמא בטוחה בעצמה, מבוססת, בבריאות טובה, שמסוגלת לדאוג לעצמה וללמד אותי אודות החיים - ולא ההיפך" זה פצע?
קודם כל תודה על הכיוונון והדיוק. אנחנו נמשיך עד שנמצא את הכפתור שגורם לך להיות כה מופעלת מול אמא שלך: שגורם לך להתעצבן כך באופן אוטומטי ומיידי, ונראה מה נדרש כדי שתהיה חופשיה מהתגובתיות הזאת. ברור לי עד כמה את כמהה, כבר הרבה זמן, לחופש הזה.
הפצע הוא חוויה כלשהי שמתעוררת בתוכך כאשר את נמצאת בחברתה של אימך. חוויה שקשורה לתפיסה עצמית כלשהי, ושזכורה לך כחוויה מכאיבה (שהותירה בך רישום של כאב) ובכל פעם שאת חווה אותה שוב את חווה מחדש את אותו הכאב. הכמיהה לאמא שהיא המודל ההפוך שתיארת כאן היא כמיהה למצב בו הכאב הבלתי נסבל הזה מפסיק. מצב בו ניצבת מולך אישה שאת חשה נעים בחברתה, ולא אישה שמכלול האישיות והדפוסים שלה מחזיר אותך אל אותה חוויה ומגרה לך שוב את הפצע הפתוח.
אני מנסה, מתוך התיאורים שלך, להגדיר את החוויה שעולה בך. עזרי לי לדייק את זה:
היא נראתה לי שפופה כל כך, עייפה ומעוררת רחמים שכמעט פרצתי בבכי. הרגשתי שהיא עושה את זה במידה מסויימת בשבילי
היא אוהבת לפנק אותי בסכומים שגדולים עליה
זה באמת נשמע כמו חוויה מאוד מכאיבה שנצרבה בך.
את מתארת אישה שפופה, שמקריבה המון. שמרגישה צורך לתת ולתת ולתת בצורה שנתפסת על ידיך כנתינת יתר שבאה על חשבונה. במובן מסויים אישה שמצמצמת את עצמה ואת הצרכים שלה כדי שמישהו אחר יקבל משהו. המישהו הזה הוא את. נראה לי שמכאיב להיות בעמדה שאדם אחר מצמצם את עצמו כך למענך.
עכשיו, בואי נביט על הילדה שהיית ועל החוויה הרגשית שהילדה שהיית חוותה (ושאת ממשיכה לחוות עד היום כמו פצע פתוח): את מזדהה עם אמא שלך ואת אמפטית כלפיה, כלפי דמות ה"קורבן" שהיא כאן, ובאותה נשימה את גם מרגישה כביכול כ"תוקפן" שבגללו היא צריכה להשתופף כך. אני מתארת לעצמי שזה יכול ליצור חוויה מתמשכת של אשמה וכעס: את חשה אשמה שבגללך היא מקריבה כך, ובו בזמן את גם כועסת עליה, על שהיא ממקמת אותך בניגוד לרצונך בעמדה הזאת.
מה דעתך?
אלא על חוסר היכולת שלה, על התמימות וה"ראש קטן" כשהיא עושה את זה. כלומר יש כאן קוצר ראייה, לא התעלמות. איך שאני רואה את הדברים, היא פשוט לא מבחינה, לא מבינה, אולי לא זוכרת עד כמה הסיטואציות בהן אני נמצאת לפעמים הן קשות. וההיתממות הזו, זו נראית לי מילה מוצלחת, זה מה שמרגיז.
זה מתקשר לי למה שכתבתי בפיסקה הקודמת:
האישה הזאת היא לא רק שפופה, היא גם חלשה, תמימה וחסרת אונים - באופן שמתסכל אותך בכל פעם מחדש. זה מעצים את תחושת האשמה העצמית והכעס עליה על שהיא גורמת לך לחוש כך.
לפני שאמשיך, תבדקי אם הפעם זה מתקרב לתיאור הכאב ששוכן בתוכך.
אם לא, אמרי מה עולה בך מול זה, נמשיך לחפש.
יוליקו,
כל הכבוד על הנס שיצרת. ואוו.
וגם על היום.
יעלי לה,
תודה.
כן, מסכימה איתך. הסעיפים הללו הם בעיני כמה היבטים שונים של אותו הדבר.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
משהו במה שכתבת מרגיש לי מאוד מדוייק. אני צריכה לחשוב על זה כדי להבין טוב יותר. חבל לי וכואב לי שכנראה לעולם לא נצליח לנהל שיחה ברמה שאני כמהה לה - שיחה של שתי נשים בוגרות על אשר בנפשן, ועל מה שזימנו להן החיים ומה הן למדו מזה.
ביד רכה
צעד על שביל חצץ,
לי זה נקרא דומה למה שעירית תיארה, אבל הייתי מוסיפה את המילים "בושה" ו"רחמים" שאולי חסרות שם. מה דעתך? זה נקרא לי כאילו את מתביישת באמא שלך, בחולשות שלה, במה שאחרים אולי חושבים עליה ורואים בה. ואת גם מרחמת עליה, והכעס וחוסר הסבלנות שעולים בך הם על כך שהיא כאילו הפקירה אותך בשטח להסתדר לבד. במקום להיות דמות חזקה ומרשימה בעינייך ובעיני הסביבה היא חלשה ושפופה, חסרת אונים. אולי איפשהו את מפחדת שגם עלייך יחשבו שאת חלשה, מעוררת רחמים, תמימה? ואת לא נותנת לעצמך את המקום כן להיות לפעמים כזאת וזה מה שמרתיח אותך. במקום להיתמך ולהיעזר בה את מרחמת עליה, וזה לא מה שרצית. רצית אמא שהיא עוגן, שאפשר לבוא ולהתנחם אצלה ולהישען עליה. וזה לא מה שקיבלת.
זה אולי נשמע אותו דבר כמו מה שעירית אמרה אבל בכל זאת נראה לי קצת שונה.
את יודעת, זה מצחיק כי אמא שלי היא בדיוק ההיפך ממה שתיארת, אבל אני לא חושבת שזה יותר טוב בכלל... כלומר זו כמעט הקיצוניות השניה, אמא שלי כל כך חזקה וכל כך יציבה ובטוחה בעצמה שאני מרגישה שהיא פשוט קצת חנקה אותי ולא ממש "ראתה" אותי כפי שאני באמת ולא נתנה לי מקום להיות מי שאני. אני כל הזמן בעמדת הילדה מולה עדיין, כאילו היא עוד לא מקבלת אותי כאדם מבוגר ושלם. אני לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו ההשוואה הזאת, אני פשוט חושבת על זה שלכולנו יש את הכמיהה הזו לדמות אם חזקה ויציבה ועם זאת מכילה ומאפשרת, תומכת בלי לשפוט. וזה די אידיאל בלתי מושג שקשה לאדם אחד למלא בשלמות. ואולי אם היית "מקבלת" אמא כמו שלי שאף פעם לא מראה חולשה, בכלל לא היית נהנית מזה כל כך...
לי זה נקרא דומה למה שעירית תיארה, אבל הייתי מוסיפה את המילים "בושה" ו"רחמים" שאולי חסרות שם. מה דעתך? זה נקרא לי כאילו את מתביישת באמא שלך, בחולשות שלה, במה שאחרים אולי חושבים עליה ורואים בה. ואת גם מרחמת עליה, והכעס וחוסר הסבלנות שעולים בך הם על כך שהיא כאילו הפקירה אותך בשטח להסתדר לבד. במקום להיות דמות חזקה ומרשימה בעינייך ובעיני הסביבה היא חלשה ושפופה, חסרת אונים. אולי איפשהו את מפחדת שגם עלייך יחשבו שאת חלשה, מעוררת רחמים, תמימה? ואת לא נותנת לעצמך את המקום כן להיות לפעמים כזאת וזה מה שמרתיח אותך. במקום להיתמך ולהיעזר בה את מרחמת עליה, וזה לא מה שרצית. רצית אמא שהיא עוגן, שאפשר לבוא ולהתנחם אצלה ולהישען עליה. וזה לא מה שקיבלת.
זה אולי נשמע אותו דבר כמו מה שעירית אמרה אבל בכל זאת נראה לי קצת שונה.
את יודעת, זה מצחיק כי אמא שלי היא בדיוק ההיפך ממה שתיארת, אבל אני לא חושבת שזה יותר טוב בכלל... כלומר זו כמעט הקיצוניות השניה, אמא שלי כל כך חזקה וכל כך יציבה ובטוחה בעצמה שאני מרגישה שהיא פשוט קצת חנקה אותי ולא ממש "ראתה" אותי כפי שאני באמת ולא נתנה לי מקום להיות מי שאני. אני כל הזמן בעמדת הילדה מולה עדיין, כאילו היא עוד לא מקבלת אותי כאדם מבוגר ושלם. אני לא יודעת אם זה עוזר לך במשהו ההשוואה הזאת, אני פשוט חושבת על זה שלכולנו יש את הכמיהה הזו לדמות אם חזקה ויציבה ועם זאת מכילה ומאפשרת, תומכת בלי לשפוט. וזה די אידיאל בלתי מושג שקשה לאדם אחד למלא בשלמות. ואולי אם היית "מקבלת" אמא כמו שלי שאף פעם לא מראה חולשה, בכלל לא היית נהנית מזה כל כך...
ביד רכה
אני גם חושבת שזה מאוד קשה להרגיש בושה או רחמים על הורה, זה מן הסתם יוצר מערבולת של רגשות קשים ופחדים עד כדי פחד מנטישה (כי אם הוא/היא אמורים לטפל בי אבל הם כל כך שבריריים וחלשים, מה יקרה לי?), ומאוחר יותר זלזול וכעס, ואחר כך תחושת אשמה שכך את חושבת על ההורה. כי זה נכנס לקטגוריה של דברים ש"אסור" לחשוב על ההורים ותחושות שלא נחשבות לגיטימיות כלפיהם, כי הרי הורים צריך לכבד. זו מין תחושה של היפוך מטלטל ומפחיד שבו הילד הופך למבוגר האחראי באיזשהו אופן וזה מאוד קשה (גם אם זה לא קורה בפועל, זו מין התבגרות טרם זמנה שנכפתה עלייך, המבט המפוכח הזה על קשייה של אימך).
ביד רכה
ואני מבינה למה.
אני מסכימה שהתגובה שלי לגיטימית ומובנת.
אני מסכימה לפעול בדפוסים חדשים 'דפוס ביטול כרטיס האשראי' גם בעיניין הלימודים ומעבר הדירה, כי זה מאוד נעים.
אני מסכימה לתת לתהליך הלמידה הרגשית הזה את כל הזמן הנחוץ לו להבשלה.
המילים שלכן מאוד תומכות בי. ממש ויטמינים. (ויטמין 'בי' ) אין לכן מושג כמה. המון.
אני מסכימה שהתגובה שלי לגיטימית ומובנת.
אני מסכימה לפעול בדפוסים חדשים 'דפוס ביטול כרטיס האשראי' גם בעיניין הלימודים ומעבר הדירה, כי זה מאוד נעים.
אני מסכימה לתת לתהליך הלמידה הרגשית הזה את כל הזמן הנחוץ לו להבשלה.
המילים שלכן מאוד תומכות בי. ממש ויטמינים. (ויטמין 'בי' ) אין לכן מושג כמה. המון.
ביד רכה
לדעתי זה בהחלט בסדר להתנהל כמו שעשית.
זאת אפשרות אחת מתוך קשת שלמה של תגובות אפשריות, ואפשר לבחור בה.
זאת אפשרות אחת מתוך קשת שלמה של תגובות אפשריות, ואפשר לבחור בה.
ביד רכה
יכולת או לענות לה או לא לענות. נכון.
אבל בשילוב איזו תגובה פנימית (כעס, פחד, שלווה, שעשוע...).
ולא לשכוח את תוכן התשובה שלך. אם את בוחרת לענות:
תשובה מקצועית, הודעה שאת עסוקה, ואולי גם מתי תתפני (זועמת או מנומסת), חצי מזה וחצי מזה...).
אבל בשילוב איזו תגובה פנימית (כעס, פחד, שלווה, שעשוע...).
ולא לשכוח את תוכן התשובה שלך. אם את בוחרת לענות:
תשובה מקצועית, הודעה שאת עסוקה, ואולי גם מתי תתפני (זועמת או מנומסת), חצי מזה וחצי מזה...).
ביד רכה
תכלת שמים,
אני חושבת שנהגת בדיוק בדיוק כמו שצריך!! חוץ מזה שבאמת בפעם הבאה אפילו אל תעני לפני שאת כבר במצב צבירה מתאים יותר. אני מכירה את הדילמות האלה ואת תחושת האשמה וכל הקולות שיש לך בראש.... קצת כמו מה שסיפרתי לגבי הלקוח שלי.
אני חושבת שממש צדקת והתגובה הטובה ביותר היא פשוט לא לענות. חלילה לא להסביר שאת עסוקה או לא פנויה, השתיקה מדברת בעד עצמה וגם לא נותנת פתח לאי הבנה או כעס. לכתוב שאת לא פנויה זה אפילו קצת מוזר כי זה נראה כאילו, לענות על השאלה היא לא יכולה אבל לסמס משהו אחר כן...
בקיצור, לדעתי טוב עשית וזה גם מה שהייתי מייעצת לך להמשיך לעשות בעתיד.
אני חושבת שנהגת בדיוק בדיוק כמו שצריך!! חוץ מזה שבאמת בפעם הבאה אפילו אל תעני לפני שאת כבר במצב צבירה מתאים יותר. אני מכירה את הדילמות האלה ואת תחושת האשמה וכל הקולות שיש לך בראש.... קצת כמו מה שסיפרתי לגבי הלקוח שלי.
אני חושבת שממש צדקת והתגובה הטובה ביותר היא פשוט לא לענות. חלילה לא להסביר שאת עסוקה או לא פנויה, השתיקה מדברת בעד עצמה וגם לא נותנת פתח לאי הבנה או כעס. לכתוב שאת לא פנויה זה אפילו קצת מוזר כי זה נראה כאילו, לענות על השאלה היא לא יכולה אבל לסמס משהו אחר כן...
בקיצור, לדעתי טוב עשית וזה גם מה שהייתי מייעצת לך להמשיך לעשות בעתיד.
ביד רכה
ובאמת, אלא אם כן את עובדת באיזה תפקיד בטחוני שבו את אמורה להגיב לאירועים שוטפים, זה מובן וברור שאת לא חייבת ואפילו מוטב שלא לענות להודעות או שיחות אחרי שעות העבודה. את ממש בסדר וצודקת שהצבת גבול.
ביד רכה
אז הנה מה שקרה לי עכשיו: אני מחכה מאתמול בערב לאישור של הלקוח על הצעת מחיר שלי לאיזו משימה קטנה שהוא ביקש (מחיר לא גבוה בכלל אגב). כרגע קיבלתי תשובה שבסוף הוא הסתדר וכבר לא צריך, תודה וכו'.
התגובה שלי: תחושת דחייה, פחד, הוא בטח חושב שאני יקרנית וכל אותה מקהלה מפעם שעברה בתוספת פחדים כלליים יותר לגבי עתידי המקצועי וגם תחושה שאני לא באמת טובה בכלום, סתם בינונית כזו (זה גם בגלל שהסתכלתי במודעות דרושים שפחות או יותר בתחום שלי אבל שאין לי בדיוק את הכישורים הנדרשים). מרגישה לחוצה ומפחודת.
אני שוב בהמתנה לגביו כי צריכים לעבוד עכשיו על משהו אחר אבל לא יודעת מתי זה יתחיל, כבר קרה שחיכיתי שבוע שישלח לי עוד עבודה ונלחצתי. כמובן שאין לו שום מחוייבות לגבי בקטע הזה, ובאמת התחלתי לחפש עוד לקוחות כדי למלא את החורים האלה ולא לשים את כל הביצים בסל אחד, אבל זה ישר זורק אותי לתחושות של "אולי אני טיפשה שאני מנסה להיות פרילאנסרית וזה בכלל לא מתאים לי כי אני יותר מדי לחוצה וחרדתית".
שמצד אחד יש בזה משהו, מצד שני אני מרגישה שזה בדיוק מה שמתאים לי כרגע, עם כל הקושי. שיש כאן משהו שאני רוצה ללמוד. מצד שלישי, אני כרגע נעזרת כלכלית בבן זוגי וזה ממש לא אידיאלי. מרגישה אשמה כלפיו שאני לא עוזבת את כל זה ומחפשת בנרות עבודה כשכירה. אבל משהו בי מרגיש שאני רוצה וצריכה עכשיו להיות בבית, שאני צריכה את המרחב הזה ואת הרגעים המתים האלה ואת כל ההתמודדות הזו עם מה שעולה.
התגובה שלי: תחושת דחייה, פחד, הוא בטח חושב שאני יקרנית וכל אותה מקהלה מפעם שעברה בתוספת פחדים כלליים יותר לגבי עתידי המקצועי וגם תחושה שאני לא באמת טובה בכלום, סתם בינונית כזו (זה גם בגלל שהסתכלתי במודעות דרושים שפחות או יותר בתחום שלי אבל שאין לי בדיוק את הכישורים הנדרשים). מרגישה לחוצה ומפחודת.
אני שוב בהמתנה לגביו כי צריכים לעבוד עכשיו על משהו אחר אבל לא יודעת מתי זה יתחיל, כבר קרה שחיכיתי שבוע שישלח לי עוד עבודה ונלחצתי. כמובן שאין לו שום מחוייבות לגבי בקטע הזה, ובאמת התחלתי לחפש עוד לקוחות כדי למלא את החורים האלה ולא לשים את כל הביצים בסל אחד, אבל זה ישר זורק אותי לתחושות של "אולי אני טיפשה שאני מנסה להיות פרילאנסרית וזה בכלל לא מתאים לי כי אני יותר מדי לחוצה וחרדתית".
שמצד אחד יש בזה משהו, מצד שני אני מרגישה שזה בדיוק מה שמתאים לי כרגע, עם כל הקושי. שיש כאן משהו שאני רוצה ללמוד. מצד שלישי, אני כרגע נעזרת כלכלית בבן זוגי וזה ממש לא אידיאלי. מרגישה אשמה כלפיו שאני לא עוזבת את כל זה ומחפשת בנרות עבודה כשכירה. אבל משהו בי מרגיש שאני רוצה וצריכה עכשיו להיות בבית, שאני צריכה את המרחב הזה ואת הרגעים המתים האלה ואת כל ההתמודדות הזו עם מה שעולה.
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 18:25
ביד רכה
ובאמת, אלא אם כן את עובדת באיזה תפקיד בטחוני שבו את אמורה להגיב לאירועים שוטפים.
לא עובדת בתפקיד בטחוני...
תודה רבה יוליקו ויצירתית.
זה עניין גם להתרגל להרגיש נח בהצבת הגבול, אחרי שנים של שמיעת קולות מחלישים.
התגובה שלי: תחושת דחייה, פחד, הוא בטח חושב שאני יקרנית.
מוכר מוכר, אבל כמו שאמרת לי קודם על עניין אחר, הוא בטח פשוט הסתדר עם עצמו, והחליט שעדיף כך בלי לשלם עוד כסף.
זאת אומרת מאוד יכול להיות שזה עניין של הכסף, אבל זה לא נגדך, אלא בעדו.
ואכן זה דורש ממך עכשיו הכלה של הפחד הזה.
בזה שאת נעזרת כלכלית בבן זוגך ולהרגיש נח עם המקום הזה
לא עובדת בתפקיד בטחוני...
תודה רבה יוליקו ויצירתית.
זה עניין גם להתרגל להרגיש נח בהצבת הגבול, אחרי שנים של שמיעת קולות מחלישים.
התגובה שלי: תחושת דחייה, פחד, הוא בטח חושב שאני יקרנית.
מוכר מוכר, אבל כמו שאמרת לי קודם על עניין אחר, הוא בטח פשוט הסתדר עם עצמו, והחליט שעדיף כך בלי לשלם עוד כסף.
זאת אומרת מאוד יכול להיות שזה עניין של הכסף, אבל זה לא נגדך, אלא בעדו.
ואכן זה דורש ממך עכשיו הכלה של הפחד הזה.
בזה שאת נעזרת כלכלית בבן זוגך ולהרגיש נח עם המקום הזה
ביד רכה
תודה תכלת שמים.
כן, קשה לי להיעזר... וכן אנ יודעת לגבי הלקוח שזה לא נגדי, סתם עם כל הפרוייקט הזה די נדחקתי לפינה לתחושה שכמעט לא לגיטימי לבקש כסף על העבודה שלי.
והנה עכשיו אחרי אותו עניין, הוא מבקש עוד איזה משהו קטן ו"ממש זריז" שברור לי מזה שזו בעצם בקשה שאעשה לו בחינם. וזה מרגיז. עניתי לו שאעשה, לא נקבתי במחיר. זה כבר סוף הפרויקט וזה אכן קטן, אבל זה העיקרון שבדבר. לכן החלטתי שברגע שאסיים את זה אני אשלח לו מייל שזה היה בונוס, שעזרתי בשמחה אבל שזה לא יכול לחזור על עצמו יותר מדי העניין הזה שכאילו זה קטן וזריז כי כל דבר לוקח זמן. מרגישה שחשוב לי כאן להציב גבול ואפילו לא מאוד מפחדת מזה משום מה...
פתאום אני תוהה אם התרחקתי כאן מדי מנושא ואופי הדף בכתיבה על זה.
כן, קשה לי להיעזר... וכן אנ יודעת לגבי הלקוח שזה לא נגדי, סתם עם כל הפרוייקט הזה די נדחקתי לפינה לתחושה שכמעט לא לגיטימי לבקש כסף על העבודה שלי.
והנה עכשיו אחרי אותו עניין, הוא מבקש עוד איזה משהו קטן ו"ממש זריז" שברור לי מזה שזו בעצם בקשה שאעשה לו בחינם. וזה מרגיז. עניתי לו שאעשה, לא נקבתי במחיר. זה כבר סוף הפרויקט וזה אכן קטן, אבל זה העיקרון שבדבר. לכן החלטתי שברגע שאסיים את זה אני אשלח לו מייל שזה היה בונוס, שעזרתי בשמחה אבל שזה לא יכול לחזור על עצמו יותר מדי העניין הזה שכאילו זה קטן וזריז כי כל דבר לוקח זמן. מרגישה שחשוב לי כאן להציב גבול ואפילו לא מאוד מפחדת מזה משום מה...
פתאום אני תוהה אם התרחקתי כאן מדי מנושא ואופי הדף בכתיבה על זה.
-
- הודעות: 149
- הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
- דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*
ביד רכה
עירית ויצירתית שתיכן צודקות ומדוייקות. השאלה שלך, עירית, האם אני חשה כעס על אמא שלי על כך שאני בעמדת החייבת, נשמעת לי נכונה. גם בגלל שיש לי איזה זכרון עמום על משפטים שנזרקו לחלל האוויר על זה שלהורים שלי בעצם היו חיים מאוד מבוססים, עם קריירה וחברים וכסף וידע ויכולת להסתדר בארץ מוצאם ושהם הגיעו לכאן בשביל הילדים שלהם. אבל כל הנושא מרגיש לי לא נגיש, מודחק, פקעת חוטים מעורפלת...
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
ביד רכה
יוליקו,
.
.
תכלת שמים,
ועדיין יש לי צורך להפריח שאלה לאוויר העולם הייתי בסדר?
מותר שיהיה לך כזה צורך. זה לגיטימי מאוד. את פועלת מולו אוטומטים פנימיים חזקים ומתמשכים של גינוי. כאשר עומדים מול מערך כה רחב ומיומן, ופועלים בניגוד לו, צריך וכדאי בהתחלה לקבל חיזוקים מבחוץ. כדי לא לעמוד לבד מול המערך הזה. אז טוב ששאלת .
וכן, גם בעיני פעלת בצורה נכונה וקשובה לעצמך.
מבטיחה לך שבהמשך הדרך, ככל שההכרה שזה בסדר תחלחל אליך, הצורך הזה יקטן.
אני רואה אצלי שכל עוד אני לא יודעת לגמרי (לא בראש, אלא בפנים, עמוק) ש"זה בסדר" - יש לי צורך לקבל אישור מבחוץ למעשה, או צורך להצדיק אותו בעצמי, מילולית. אחד הסימפטומים לכך הוא לופים של שיחות בתוך הראש שלי עם אותו אדם בהן אני "מדברת" אליו ומסבירה לו מדוע אני צודקת בזה שעשיתי כך וכך.
.
.
יצירתית,
אני מציעה לעשות שני דברים:
1- כמו שכבר עשית בימים האחרונים באופן נהדר – לתת רשות ולגיטימציה לכל הרגשות שעולים בך, מכל הסוגים. לתת רשות ולגיטימציה לבחירות המקצועיות שלך, לתת רשות ולגיטימציה לכל הצרכים שלך. למשל: "מותר לי לחוש פחד, דחייה, מותר לי להיות לחוצה. זה טבעי. אני מבינה מדוע זה קורה וזה לגיטימי. מותר לי שיעלו בי ספקות לגבי הבחירות המקצועיות שלי. מותר לי לא לחפש עבודה כשכירה, מותר לי לרצות להיות כרגע בבית". וכן הלאה וכן הלאה. מול כל מה שעולה, בזמן אמת.
2- להטיל ספק בתפיסות הפנימיות המחלישות שלך, ולהשתמש ברגע הלא קל הזה כדי לעלות מדרגה בתפיסה העצמית החיובית. את יכולה ליצור לך שאלות של הסכמה ולעבוד עימן. הנה כמה רעיונות שאולי יתאימו לך:
.
צעד על שביל חצץ,
עירית ויצירתית שתיכן צודקות ומדוייקות. השאלה שלך, עירית, האם אני חשה כעס על אמא שלי על כך שאני בעמדת החייבת, נשמעת לי נכונה. גם בגלל שיש לי איזה זכרון עמום על משפטים שנזרקו לחלל האוויר על זה שלהורים שלי בעצם היו חיים מאוד מבוססים, עם קריירה וחברים וכסף וידע ויכולת להסתדר בארץ מוצאם ושהם הגיעו לכאן בשביל הילדים שלהם. אבל כל הנושא מרגיש לי לא נגיש, מודחק, פקעת חוטים מעורפלת...
אם כך, מה שאפשר לעשות, זה להתחיל לברר זה מה יאפשר לך להשתחרר מהחוויה המתמשכת של אשמה, כעס, בושה ורחמים. כרגע כמעט כל אינטראקציה עם אמא שלך מציפה בתוכך את החוויה הזאת, והחוויה גורמת לך לסבל ולכאב. את כאמור רוצה להיות חופשיה מ"הכלא" הזה של התגובתיות הלא רצונית הזאת ביחס אליה.
אמרנו שנוצר מעין משחק תפקידים בו אמא שלך היא כביכול ה"קורבן", ואת היא כביכול ה"תוקפן". הוא נוצר לא במודע ולא מכוונה רעה. את נקלעת שלא מבחירה ושלא באשמתך לעמדה הזאת, לתפקיד הזה. כל עוד את "כלואה" בו סביר להניח שאת תגיבי באופן אוטומטי ולא רצוני. אני רואה אותך (=אני קוראת אותך) ואני מאמינה שעכשיו, כיום, יש לך את היכולת להשתחרר מהתפקיד הזה, לאט, בסבלנות ובעדינות רבה (בעיקר כלפי עצמך).
אני מציעה כצעד ראשון בדרך לריפוי המרחב שבינך לבין אמא שלך - לגעת בנקודה הזאת, ולראות מה יאפשר לך להשתחרר או לשחרר את עצמך מתפקיד ה"תוקפן". משמעות התפקיד הזה היא שאמא שלך הקריבה למענך, צימצמה את עצמה (וממשיכה לצמצם בהווה) ואת אשמה בזה. זהו כביכול חוב שאת נושאת על גבך כלפיה. ותחושת החוב הזה כאמור מעוררת בך אשמה, בושה, רחמים וכעס.
אם מתאים לך, הנה סדרת שאלות, שאני מציעה לענות עליה מ"הבטן", עד כמה שניתן. מטרתה להציף דברים שעימם נוכל לעבוד. שימי לב שאנו נוגעות פה בנושא עמוק וכואב, ואני רוצה לבקש ממך להיות קשובה מאוד לעצמך תוך כדי, לבדוק האם כל צעד הוא נכון לך והאם הוא במידה שאת יכולה להכיל.
הנה השאלות:
...
שבת שקטה לכולם
.
.
תכלת שמים,
ועדיין יש לי צורך להפריח שאלה לאוויר העולם הייתי בסדר?
מותר שיהיה לך כזה צורך. זה לגיטימי מאוד. את פועלת מולו אוטומטים פנימיים חזקים ומתמשכים של גינוי. כאשר עומדים מול מערך כה רחב ומיומן, ופועלים בניגוד לו, צריך וכדאי בהתחלה לקבל חיזוקים מבחוץ. כדי לא לעמוד לבד מול המערך הזה. אז טוב ששאלת .
וכן, גם בעיני פעלת בצורה נכונה וקשובה לעצמך.
מבטיחה לך שבהמשך הדרך, ככל שההכרה שזה בסדר תחלחל אליך, הצורך הזה יקטן.
אני רואה אצלי שכל עוד אני לא יודעת לגמרי (לא בראש, אלא בפנים, עמוק) ש"זה בסדר" - יש לי צורך לקבל אישור מבחוץ למעשה, או צורך להצדיק אותו בעצמי, מילולית. אחד הסימפטומים לכך הוא לופים של שיחות בתוך הראש שלי עם אותו אדם בהן אני "מדברת" אליו ומסבירה לו מדוע אני צודקת בזה שעשיתי כך וכך.
.
.
יצירתית,
אני מציעה לעשות שני דברים:
1- כמו שכבר עשית בימים האחרונים באופן נהדר – לתת רשות ולגיטימציה לכל הרגשות שעולים בך, מכל הסוגים. לתת רשות ולגיטימציה לבחירות המקצועיות שלך, לתת רשות ולגיטימציה לכל הצרכים שלך. למשל: "מותר לי לחוש פחד, דחייה, מותר לי להיות לחוצה. זה טבעי. אני מבינה מדוע זה קורה וזה לגיטימי. מותר לי שיעלו בי ספקות לגבי הבחירות המקצועיות שלי. מותר לי לא לחפש עבודה כשכירה, מותר לי לרצות להיות כרגע בבית". וכן הלאה וכן הלאה. מול כל מה שעולה, בזמן אמת.
2- להטיל ספק בתפיסות הפנימיות המחלישות שלך, ולהשתמש ברגע הלא קל הזה כדי לעלות מדרגה בתפיסה העצמית החיובית. את יכולה ליצור לך שאלות של הסכמה ולעבוד עימן. הנה כמה רעיונות שאולי יתאימו לך:
- האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי הכישורים והיכולות כדי להצליח?
- האם אני מסכימה להקשיב לקול הפנימי שבחר להיות פרילנסרית?
- האם אני מסכימה להפסיק להקשיב לקולות המחלישים שבתוכי?
- האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שבתוכי?
- האם אני מסכימה לזכור שהם קולות ישנים שעולים מתוך כאבי העבר והם אינם רלוונטיים להווה שלי?
.
צעד על שביל חצץ,
עירית ויצירתית שתיכן צודקות ומדוייקות. השאלה שלך, עירית, האם אני חשה כעס על אמא שלי על כך שאני בעמדת החייבת, נשמעת לי נכונה. גם בגלל שיש לי איזה זכרון עמום על משפטים שנזרקו לחלל האוויר על זה שלהורים שלי בעצם היו חיים מאוד מבוססים, עם קריירה וחברים וכסף וידע ויכולת להסתדר בארץ מוצאם ושהם הגיעו לכאן בשביל הילדים שלהם. אבל כל הנושא מרגיש לי לא נגיש, מודחק, פקעת חוטים מעורפלת...
אם כך, מה שאפשר לעשות, זה להתחיל לברר זה מה יאפשר לך להשתחרר מהחוויה המתמשכת של אשמה, כעס, בושה ורחמים. כרגע כמעט כל אינטראקציה עם אמא שלך מציפה בתוכך את החוויה הזאת, והחוויה גורמת לך לסבל ולכאב. את כאמור רוצה להיות חופשיה מ"הכלא" הזה של התגובתיות הלא רצונית הזאת ביחס אליה.
אמרנו שנוצר מעין משחק תפקידים בו אמא שלך היא כביכול ה"קורבן", ואת היא כביכול ה"תוקפן". הוא נוצר לא במודע ולא מכוונה רעה. את נקלעת שלא מבחירה ושלא באשמתך לעמדה הזאת, לתפקיד הזה. כל עוד את "כלואה" בו סביר להניח שאת תגיבי באופן אוטומטי ולא רצוני. אני רואה אותך (=אני קוראת אותך) ואני מאמינה שעכשיו, כיום, יש לך את היכולת להשתחרר מהתפקיד הזה, לאט, בסבלנות ובעדינות רבה (בעיקר כלפי עצמך).
אני מציעה כצעד ראשון בדרך לריפוי המרחב שבינך לבין אמא שלך - לגעת בנקודה הזאת, ולראות מה יאפשר לך להשתחרר או לשחרר את עצמך מתפקיד ה"תוקפן". משמעות התפקיד הזה היא שאמא שלך הקריבה למענך, צימצמה את עצמה (וממשיכה לצמצם בהווה) ואת אשמה בזה. זהו כביכול חוב שאת נושאת על גבך כלפיה. ותחושת החוב הזה כאמור מעוררת בך אשמה, בושה, רחמים וכעס.
אם מתאים לך, הנה סדרת שאלות, שאני מציעה לענות עליה מ"הבטן", עד כמה שניתן. מטרתה להציף דברים שעימם נוכל לעבוד. שימי לב שאנו נוגעות פה בנושא עמוק וכואב, ואני רוצה לבקש ממך להיות קשובה מאוד לעצמך תוך כדי, לבדוק האם כל צעד הוא נכון לך והאם הוא במידה שאת יכולה להכיל.
הנה השאלות:
- האם אני מסכימה להפסיק לשתף פעולה עם "המשחק התפקידים" הזה?
- האם אני מסכימה לשחרר את עצמי מעמדת ה"תוקפן"?
- האם אני מסכימה לוותר על התפקיד הזה?
- מה מפחיד אותי (אם מפחיד) בלוותר עליו?
- מה לא אוכל יותר לעשות בלעדיו?
- מי לא אוכל יותר להיות בלעדיו?
...
שבת שקטה לכולם