הי לכולן ולכולם
לקח לי קצת זמן לחזור לכתוב. הימים הללו לא קלים...
.
יצירתית,
יש עוד הרבה כאלה והן גם עלו לי כל פעם מתוך מחשבות חדשות. זה הרגיש די טבעי ודינאמי וגם היה לי יותר קל לענות כן על רוב השאלות. רציתי לדעת אם יש חשיבות לעובדה שהשאלות באות "מבחוץ", כלומר ממך עירית לוי או ממשתתפות אחרות כאן, או שאפשר ורצוי לעשות תהליך כמו שעשיתי היום עם מה שעולה לי מעצמו? ושאלו יהיו שאלות חדשות כל פעם? או שחשוב לחזור ולפגוש את אותן שאלות במשך תקופה?
אפשר ורצוי לעשות תהליך ספונטני כמו זה שעשית. זה נהדר. אפשר לחזור על אותן שאלות, ואפשר ליצור שאלות חדשות בכל פעם מתוך הקשבה לקריאה הפנימית שעולה. ואם במקרה מגיעים למבוי סתום בו לא מצליחים לגייס רכות וחמלה מבפנים, אפשר לבקש עזרה מבחוץ. גם זה לגיטימי.
יש יתרונות לעבודה עצמית שכזאת ויש יתרונות לעבודה עם עזרה מבחוץ. היתרון המשמעותי של עבודה עצמית הוא שכך המערכת הפנימית שלנו לומדת ומתרגלת שפה של חמלה עצמית. הרי כל הרעיון הוא להטמיע את השפה ואת הגישה הזאת - ולחיות מתוכה באופן עצמאי וספונטני. אז כאמור, זה נהדר. במקביל, היתרון של עזרה מבחוץ הוא שעזרה כזאת מגיעה מתוך "משקפיים" אחרים. מתוך נקודת מבט שרואה אותך תמיד בגדולתך ולא משנה מה קורה, נקודת מבט שבאופן טבעי נקייה מהתפיסות העצמיות המקטינות שלך ולא שותפה להן. לכן, שאלות שיגיעו מתוך פרדיגמה חיצונית לך יכולות לאתגר בצורה אחרת את המערך הרגשי שלך.
בקיצור, גם זה טוב וגם זה טוב.
.
וגם אשמח לשמוע ממי שרוצה מה עולה לכן מול מה שכתבתי ואם יש לכן רעיונות חדשים איך להמשיך מכאן. אני באמת מנסה לבסס כאן משהו חדש אצלי והפחד הגדול שלי הוא כל הזמן ש"אחזור אחורה" ולא אצליח לעמוד בזה ולעשות שינוי אמיתי, שאם ארפה ולא אתרגל (מהמילה "תרגיל") או לא אשתדל לחשוב על זה ולשים לב לתגובות שלי אאבד את הכל... זה קצת מצחיק כי יש בזה משהו פרדוקסלי, הרי הגישה הרכה היא בדיוק להרפות ולא להכריח או לנסות לשלוט, מצד שני השינוי כן דורש מודעות ותגובה למה שעולה במחשבות, זה חייב להיות בכל זאת סוג של מאמץ, רק לשבת ולכתוב את כל זה או לחשוב על זה באמת.
הכיוון שלקחת את עצמך אליו נשמע לי מצויין.
הפחד שלך שמא תחזרי אחורה הוא טבעי ומובן, והוא זה שגורם לכולנו לנסות לאחוז בשינוי בכוח (לעומת
ביד רכה). אני חושבת שאם את חשה שיש פה מאמץ, כדאי לעצור לרגע. מערך הדפוסים וההרגלים שלך לא רוצה להשתנות. הוא לא רוצה שתשני אותו. הוא מבחינתו מגן עליך ונחוץ לך מאוד ולא יסכים לוותר לך כל כך בקלות. סביר להניח שמול לחץ להשתנות אותו מערך יתכווץ ויתקשח, וירחיק אותך מהשינוי שאת כמהה לו.
לכן, היד הרכה אכן חשובה פה. נדרש להסכים להמתין, להסכים להכיר בכך שלחץ רק יפריע ויעכב אותך. לזכור שהשינוי יתרחש, בקצב שלו, בקצב שנכון לך. שיש דברים שצריכים להבשיל. כשיגיע הרגע והם יהיו בשלים, זה יקרה מעצמו או שתספיק דחיפה קטנה מצידך. המאמץ לא יהיה נחוץ.
בנוסף, מעבר להכרה הנ"ל, מה שיכול לתמוך בך להפחית את הלחץ והמאמץ זו ההכרה בכך שהכל בסדר. שאת
בסדר כבר עכשיו ושהשינוי לא באמת יעלה את ערכך. הוא לא יהפוך אותך לאדם יותר שווה
. למעשה, לנתק את תפיסת הערך העצמי שלך מהתוצאה של שינוי. להפנות תשומת לב ליצירת ההפרדה הזאת.
מה את אומרת?
.
עוד משהו, אולי הכי חשוב. התחלתי לעבוד על משהו חדש. ממש טרי. אני נורא נורא מפחדת שהדפוסים המוכרים שלי יהרסו לי את זה עוד לפני שבכלל התחלתי, כי כבר עכשיו עולים לי ספקות לגבי הרעיון, הביצוע והסיכוי של זה להצליח. איך מונעים את התהליך הזה...?
לספקות יש תפקיד: למנוע ממך לקחת את הסיכון. נראה לי שהם מתפקדים כאן כמנגנון הגנה.
מול הספקות - אפשר לחזק את האמונה שלך בעצמך ואת ההסכמה לתת לרעיון שלך סיכוי למרות הסיכון.
אם הכיוון הזה מתאים לך את יכולה ליצור שאלות שיתמכו בחיזוק האמונה שלך בעצמך ובטיפוח ההסכמה (אם תרצי עזרה בניסוח, תגידי).
אורי,*
ברוכה הבאה
לא קראתי לזה כך כשסלחתי לעצמי על הנסיעה הזו חזור, אבל אחר כך חשבתי על זה כך, שלראשונה בחיי באמת התייחסתי אל עצמי קצת יותר ב יד רכה? מתוך הכרה במגבלות שלי. ולכן אני כותבת כאן.
נהדר!
_ונראה לי שאני צריכה עוד מזה. לא לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא. ואני לא הרבה דברים. בודאי שלא להשוות עצמי לבעלי (שכל הזמן היה לי בראש ש: לו,זה לא היה קורה) שהוא באופן טבעי זריז הרבה יותר ממני, ולא נדרשות לו כל אנרגיות התכנון שלי, הדברים פשוט מתנהלים לו. (הוא צוחק עליי שאני מכוונת את השעון שלי 7 דקות קודם, למרות שאני יודעת שהשעון ממהר, זה עוזר לי להגיע בזמן)
אבל גם היה לי עצוב על שאני כזו ועל זה שמסתבר שזה מאוד מאוד מגביל אותי בחיים, עד כדי כך שרק עכשו אני נעשית מודעת לזה בכלל._
אני חושבת שמה שיקל עליך לחזק את היד הרכה, אלה שני דברים:
- לקבל את העובדה שזו מי שאת. ושזה בסדר שזו מי שאת. ושזה לא מעיד על ערכך: זה לא מוריד מערכך ולא הופך אותך לאדם פחות טוב. בדיוק שכמו שהדברים שבאים לך בקלות לא מעלים את ערכך. לנתק את תפיסת הערך העצמי מהתכונה הזו שלך (במקום לנסות בכוח להפוך אותך לאדם שאת לא כדי להרגיש שאת "שווה").
- להפנות חמלה כלפי הקושי שלך. חמלה לעומת רחמים עצמיים. זה בור שמהמקום בו את עומדת יהיה קל ליפול אליו. אז רק שימי לב . כאשר אנחנו חווים קושי אנחנו זקוקים להכרה בקושי. אנחנו צריכים שמישהו יראה ויבין לליבנו, ויגיד לנו: "וואלה, זה באמת לא קל. אני רואה אותך ואני מבין מה את מרגישה". אני חושבת שכל אדם צריך את זה, בכל גיל. כאשר זה לא קורה - אנחנו מנסיים לתת למענה לצורך הזה באמצעות התמקמות בעמדה של מסכנות, וכך לגייס את ההכרה ואת תשומת הלב. הבעיה היא שהעמדה הזאת גם לא נותנת מענה מספק לצורך, והיא גם מחלישה ופוגעת בתפיסה העצמית שלנו.
אם שני הדברים הללו מדברים אליך, אוכל להציע שאלות לעבוד עימן. אם את רוצה לקחת את זה לכיוון אחר, אמרי לאן
.
חברה של,
אלה גם שאלות לשאול את עצמי כל יום? או לענות כאן ונתקדם?
התכוונתי לענות כאן, פעם אחת, ומכאן נתקדם. למרות שאם מביטים עליהן שוב יכולות לעלות עוד תשובות מקדמות.
אני רוצה לדעת שהיא לא מסתובבת ומכפישה אותי
זו באמת חוויה מאוד מאוד לא נעימה.
את בעצם מדברת על רצון עמוק להיות במצב בו גם היא וגם אחרים לא חושבים שאת לא-בסדר, ולא שופטים אותך. חווית ה"אני לא בסדר" היא חוויה מכאיבה מאוד עבורך. הסיטואציה הזאת משקפת לך עד כמה חשוב לחזק את העוגן הפנימי שלך, את הידיעה שאת במהות שלך תמיד בסדר ולא משנה מה קרה. ככל שהעוגן הזה יתחזק, והידיעה הפנימית הזאת תתחזק, את תיטלטלי פחות במקרים כגון אלה.
הנה שני דברים שאת יכולה לעשות באופן מיידי שיקלו עליך –
1- לעבוד כמה וכמה ימים עם השאלות הבאות:
- האם אני מסכימה להכיר בכך שאני תמיד בסדר?
- האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אף פעם לא ראויה לגינוי?
- האם אני מסכימה לזכור שאני בסדר גם כאשר מבחוץ נשמעים קולות אחרים?
- האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שמגיעים מבחוץ?
2- בכל פעם שאת חושבת עליה וחווה מצוקה, את יכולה להניח יד על מרכז בית החזה שלך ולומר לעצמך בלב או בקול רם: "אני בסדר. אני תמיד בסדר." זה אמור לפעול כמו עזרה ראשונה מרגיעה וזה גם מנצל את ההזדמנות בה את חווה כאב וממנף את הקושי לבנייה של העוגן הפנימי.
שזה מצב זמני שיסתיים.
זה אכן מצב זמני שיסתיים. מה נחוץ לך כדי לאמץ את הפרספקטיבה הזאת?
שלא יהיו השלכות או מסקנות שיגרמו לי נזק צדדי.
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתוכלי להתמודד עם כל השלכה שלא תהיה?
_וגם שלא תצעק עלי.
אני מפחדת לגשת אליה, כי היא צועקת עלי או מדברת אלי בצורה קולנית, כועסת ומזלזלת, אני לא רוצה להעיר לה על זה, כי זה יחריף את הכעס שלה._
את בעצם רוצה לשמור על עצמך מפני "אש ישירה". זה טוב.
את יכולה להחליט להימנע ככל הניתן מלפגוש אותה בזמן הקרוב, ואם את כן פוגשת אותה את יכולה להשתמש בכמה טריקים אנרגטיים כדי לשמור עליך ועל האנרגיה שלך מלדלוף. אם זה מדבר אליך אוכל להציע כמה רעיונות פשוטים.
היתה לי שיחה עם עצמי בראש שבו במקום התגובה החזקה מדי שהיתה לי אליה כשצעקה אלי הייתי יכולה להגיד משהו כמו גב' אני לא רוצה לחנך אותך, ואת יכולה לדבר כפי שמתאים לך, אבל לי זה לא מתאים כך.
האם היה מונע את הכעס העכשווי?
האם יש תועלת בהפקת לקחים לאחר מכן?
האם אני יכולה להיות מוכנה לפעם הבאה? האם העובדה שאני מכניסה את עצמי לכוננות ספיגה בעצם מכינה את הקרקע הזאת? מקרבת אלי סיטואציה כזו?_
אני חושבת שהפקת לקחים היא חיובית במקרה כזה ולא בהכרח מזמינה סיטואציה דומה.
מה שאת מתארת הוא מצב בו את לא מופעלת מיד, כלומר מצב בו המעשה שלה לא לחץ לך על כפתור הפעלה אוטומטי. במצב כזה יש לך זמן לזהות מה קרה ומה נדרש ממך כדי להציב לה גבול בצורה עניינית ויעילה.
זה יקרה באופן טבעי ככל שה"פצע" שלך (פצע ה"אני לא בסדר") ילך ויירפא. בינתיים, כל עוד הפצע כואב, אפשר לתרגל את מה שאת מתארת. את יכולה למשל להחליט שמעתה בכל פעם שמישהו צועק עלייך/מבקר אותך את לוקחת נשימה עמוקה. הנשימה הזאת יכולה למנוע ממך ליפול למצב האוטומטי. עוד דבר שאפשר לעשות זה לדמיין אותך מתרחקת קצת ממנה. המרחק מיוצר עבורך מרחב בו את יכולה לשקול את התגובה.
בכל מקרה, זה לא קל ולוקח זמן ללמוד להגיב כך משום שהמנגנונים האוטומטיים שלנו הם מהירים ותגובתיים. במסגרת ביסוס הידיעה העמוקה ש"אני תמיד בסדר" אל תכעסי על עצמך אם במקרה תופעלי שוב, ותני לעצמך את הרשות ואת הזמן ללמוד בקצב שלך.
צעד על שביל חצץ,
עשית יופי של עבודה עם השאלות.
האם אני מסכימה להיפרד מהן? לא ממש, לא כרגע...
זה בסדר גמור. כאשר תהיי בשלה להיפרד מהן זה יקרה.
אני מוכנה לשקול אפשרויות אחרות, כי באמת יכול להיות שהדבקות שלי בחמשת החששות מעלה מונעים ממני תסריטים אפשריים אחרים
יופי. זו נקודה חשובה להתחיל ממנה. באמצעותה אפשר להתחיל לסלול את הדרך לפרידה מהאמונות הללו.
מה שאפשר לעשות זה "לקרוא לילד בשמו", כלומר לנסות לתייג את האמיתות הללו כמנגנון הגנה. איך עושים את זה בפועל? בכל פעם שעולה מחשבה כזו, את יכולה להזכיר לעצמך שזוהי אמת שגורמת לך להישאר במקום העבודה הנוכחי ולא לקחת סיכון. שזהו מנגנון הגנה שמונע ממך לקחת סיכון. ושלגיטימי להשתמש בו.
גם אם את עדיין מאמינה לאמת הזאת, התיוג שלה כך - כמנגנון הגנה - שוב ושוב יכול להחליש אותה.
מה דעתך על הכיוון הזה?