ביד רכה

[אני_אני*]

היי יולי קו
מה שמשך את תשומת לבי ונגע בי הכי עמוק זה התיאור שלך הכל כך מדויק של הדינמיקה במערכת היחסים בין סבתך לביתה שדומה מאוד לדינמיקה במערכת יחסים שלי עם אימא שלי ולא רק זה, יש לי כמה חברות שהדינמיקה במערכת יחסים ביניהן לבין האימא שלהן דיי דומה למה שתיארת כאילו מדובר "בדפוס רווקות".
האם תוכלי להרחיב בנושא?

_יש לי במשפחה מישהי שגרה עד גיל מבוגר בבית אמה (האב נפטר שנים קודם), האחים הגדולים עזבו את הבית ובנו את חייהם.
היא נשארה וטפלה בבית ובאם. האמא הזאת (שהיא גם סבתא שלי) פשוט השתמשה בבת הזאת שנים ובמקביל מררה את חייה, זלזלה בה, והעליבה אותה, כי כמוך, היא לא התחתנה._

_זוהי תבנית שחוזרת בהרבה משפחות חולות (בעיקר אם ההורים הם קורבנות של משפחות מסרסות רגשית):
אחד הילדים מוותר על חייו העצמאיים, ונשאר בבית, מטפל בהורים, וככל שהוא נותן יותר כך הביקורת והסלידה ממנו גוברות. הוא הופך לכרית האגרוף המשפחתית._
מהם הסיבות/הגורמים להתנהגות המתעללת של האימא?
האם תוכלי להמליץ לי על חומר שאוכל לקרוא בנושא?
אם עירית יכולה לעזור אשמח לשמוע גם ממנה.

[יולי_קו]

אני אני??? יקרה,

קראתי מזמן ספר שאמא שלי המליצה לי עליו, ששמו 'הורים מרעילים', היא אומרת (וצודקת) שכל הורה פוגע בילדיו, כי תמיד יש טעויות, גם אצל ההורים הכי מודעים ומשתדלים.

הנה מה שמצאתי על הספר: http://www.matarbooks.co.il/index.php?book=0046


אם הבנתי נכון עירית עסוקה, אבל את יכולה לכתוב לה הודעה ובקשה בדף הבית שלה.
חוץ ממנה את יכולה להזמין לכאן גם את חני בונה, אורנה שפרון, בשמת א, סאלי תדמור, ועוד נשים חכמות ורגישות שעוברות כאן באתר.
את יכולה אפילו לפתוח דף שזה הנושא שלו (את יודעת איך?)
אפשר גם להעביר לשם את ההתחלה מפה, יש גמדים פה שיעשו את זה בשבילך אם תבקשי!
כי כמו שראית מסביבך, את לא היחידה, והדיון יכול לעזור לך ולאחרים.

אם לא אספיק לפני כיפור אני מאחלת לך כל טוב, אהבה, צמיחה אישית והמון רכות.
תשמרי על עצמך! כבוגרת זה התפקיד שלך!

[אני_אני*]

יולי קוהיקרה,
תודה על האיחולים, מאחלת לך כל שתבקשי. למדתי ממך הרבה.
אני אחכה לעירית לכשהיא תתפנה.

[יצירתית*]

שלום לכולן,

אני חוזרת לכאן כי מרגישה שאני זקוקה לקצת עידוד ופרספקטיבה נוספת...
אולי חלקכן זוכרות שעבדתי בזמנו בפרילאנס עם לקוח, סיפרתי אז על בעיות שהיו לי איתו ועל כך שהוא הלקוח היחיד שלי וכו'. מאז הדברים קצת התגלגלו והתפתחו, הצלחתי למצוא לקוחות חדשים (ההוא כבר נעלם לי לגמרי) וכבר עשיתי כמה עבודות קטנות.
כרגע אני עובדת על פרוייקט די גדול שמורכב מכמה משימות שונות בשביל אחד מהם. יש כמה דברים שמפריעים לי:

אני לא מצליחה להשתחרר מהדאגה לגבי הכסף שאני מקבלת על כל עבודה, כי לרוב זה מעט מדי ולפעמים ממש מעט מדי, הדברים כמעט תמיד לוקחים לי יותר זמן משחשבתי ואני מאוד נלחצת וחושבת על זה כל הזמן. מפחדת "לצאת פראיירית" ולהרגיש שנדפקתי כי לא חישבתי טוב זמנים ועלויות. הייתי רוצה להצליח לשחרר את זה ולהפסיק לחשוב על זה ברגע שסיכמתי מחיר עם לקוח אבל זה ממשיך להסתובב לי בראש ולהטריד אותי, מה גם שאני בכל זאת חייבת לשמור על לוח זמנים סביר ולעקוב אחרי הזמן ולכן זה נשאר לי כל הזמן בתודעה.
אני עדיין בתחילת הדרך כפרילאנסרית ואני יודעת שלוקח קצת זמן להשתפשף ולהצליח להעריך נכון, אבל עדיין אני מרגישה שקשה לי לדעת כמה זמן כל דבר ייקח ואיך לתמחר כי כל עבודה נראית לי שונה ומצריכה גישה שונה, זה גם תלוי קצת בלקוח, עד כמה הוא מטריח ונודניק או לא... אני כמובן מגבילה אותם מבחינת כמות השינויים שהם יכולים לדרוש אבל לא תמיד אפשר להתקטנן על כל דבר ואני בכל זאת רוצה שהם יהיו מרוצים.

בכל אופן אני מאוד משתדלת לא להילחץ אבל קשה לי, אני כן נלחצת, מרגישה איטית מדי, כועסת על עצמי שלא מצליחה לחשב נכון וגם לא מרגישה כל כך שאני משתפרת בזה, וגם עולים לי ספקות ופחדים לגבי הדרך הזו: אולי זה תמיד יהיה מלחיץ כל כך? אולי זה לא שווה את הטרחה והמאמץ כי זה לא יהיה מספיק רווחי וזה גם המון כאב ראש, אולי כבר עדיף לי להיות שכירה... אולי אני לא בנויה לזה כי אין לי עצבים מפלדה ואני נלחצת בקלות ואני גם לא הכי מהירה בעולם.
כשאני מנסה לדרוש מחיר גבוה יותר עבור העבודה שלי זה לרוב לא מתקבל ואנשים מבהירים לי שלדעתם זה יקר מדי וייקח זמן רב מדי, והם מכירים מישהו שיכול לעשות את זה בחצי מהזמן והכסף (לא יודעת אם באמת המחירים שלי גבוהים כל כך או שהם סתם מנסים לעשות משא ומתן...) ואז אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא בסדר שאני דורשת מחירים כאלה ותוהה איך אנשים מצליחים לשרוד בצורה כזו. ואז אני מגיעה למסקנה שהם כנראה הרבה יותר מהירים ממני? לא יודעת...

בחרתי באורח החיים הזה כי אני אוהבת את החופש והנוחות של להיות בבית שלי ולארגן את הזמן שלי איך שאני רוצה, לצאת להפסקה ארוכה באמצע היום כדי לעשות הליכה בשמש אם בא לי וכדומה, אבל כשאני כבר מצליחה למצוא עבודה אני כל כך נלחצת שאני כבר פחות נהנית. ממש לא רוצה להרים ידיים ולחזור להיות שכירה (בשכר שגם מן הסתם לא יהיה גבוה בתחום שלי אבל כן יהיה לי את הביטחון ולא אצטרך כל היום להתווכח עם אנשים במיילים על כמה העבודה שלי שווה...). רוצה למצוא דרך לא להילחץ יותר. בכלל. לקבל את זה ממש בשלווה ובלי לחץ ואני לא יודעת אם זה אפשרי למישהי חרדתית ולחוצה כמוני...

מאוד אשמח לתגובות ועצות.
תודה!

[יצירתית*]

ורק עוד מילה לגבי מחירים - אני יודעת שהמחירים שלי ממש לא הכי גבוהים בשוק ובכל זאת אני כל הזמן מקבלת תגובות כאלה של זעזוע כביכול מהמחיר. אני תוהה אם זה קשור איכשהו לאיזושהי אנרגיה אצלי, כמו בדף מה זה כסף (לא בטוחה אם השם מדויק), שאני לא מצליחה למשוך אלי כסף או אנשים שמסוגלים ומוכנים לשלם סכום יפה על עבודה טובה. תמיד אלו שמגיעים אלי טוענים שאין להם הרבה תקציב, הם חברה קטנה ומתחילה וכו' וכו'. הייתי רוצה ליפול דווקא על כאלה שלא מפריע להם לשלם יותר!

קשה לי עם המסרים השליליים האלה של "לא", "לא מתאים" "מי את בכלל" "למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן" שאני שומעת, או נדמה לי ששומעת, מאחורי הדברים. אני יודעת שאני עושה עבודה טובה והייתי רוצה להרוויח בהתאם, נמאס לי להרוויח פרוטות. אבל אני במקביל מודעת לזה שהתפיסות שלי לגבי כסף לא מספיק חיוביות, איך אפשר לשנות את זה?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

קראתי, יש לי משהו להגיד אבל גם שני גברים רעבים ונודניקים. אם לא תהיה תגובה עד מחר, תתזכרי אותי בבקשה בדף שלי?

[יצירתית*]

תודה הולכת, אשמח לשמוע ממך כשתתפני.

[יצירתית*]

אה סליחה, לא ידעתי שזו את:) כרגע גיליתי. אנסה לזכור להזכיר. והולכת לקרוא בדף החדש שלך.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בכיף
אני מאוד מכירה את ההרגשה הזו. היא תופסת מקום בהארד דיסק שזה לא ייאמן. חצי מהריכוז שלי יכול (היה) ללכת על להתעצבן על העניין הזה. לדעתי, כדאי להתייחס לעניין הזה בתור נושא ללימוד - כמו למשל לנהל רישום של: מה המשימה, כמה זמן חשבת שייקח, כמה זמן לקח, מה לדעתך הסיבות. איך תמחרת ואיך היית מתמחרת אם היית יודעת מראש. להתייחס ל"בזבוז" הזה בתור משהו שאכן אובד, אבל חיוני לצורך קבלת הנתונים הללו, כדי לקבל תמונה מלאה יותר שממנה אפשר לעשות את השיקול: אם אני מבקשת כך וכך, והוא מעוניין לשלם כך וכך, האם, מתוך ניסיון העבר, זה ישתלם לי? או שכבר עדיף שאנשום קצת בחוץ\אתפוס שנ"צ\משהו אחר שאמנם לא מביא כסף אבל גם לא גורם לי תחושה שמכרתי את הזמן שלי בזול?

לדעתי, שאלת התמחור, היא שאלת המיליון דולר עבור עצמאיים. כולם-כולם-כולם. אין תשובה טובה, יש רק ניסיון וטקטיקות שבאות מהניסיון. כלומר-החדשות הרעות (סוג של, צריך להכניס למשבת הזאת משהו) הן שאכן קיים קושי. הטובות הן שאפשר ללמוד טכניקות ברורות, קיימות ושרירות איך מתמודדים איתו.
ראשית, אני מניחה שאת יודעת שכדאי להכיר את מחירי השוק, ואז קל לך יותר לדעת אם מי שמולך מבקש משהו מוגזם או לא.
שנית, אני חושבת שיכול להיות נחמד להתקשר לכמה בעלי עסקים שמציעים שירות דומה לשלך ולהציב אותם בפני אותה נקודה: לבקש לקבל את המוצר\שירות שלהם ביותר זול. מה הם אומרים? זה יופי של מידע להשתמש בו.
שלישית, תמיד חשבתי שאם אני מבטאת בקול את המובן מאליו, הבנאדם שמולי עלול להתעצבן. מסתבר, שזה לא ככה. גם אם אמרת משהו שלך נשמע ברור, אולי עבור האדם שמולך אלו חדשות, או סתם שיקול שלא היה לו בראש. וגם אם הוא אומר לך "כן, זה ברור אבל" המילים שלך נשארות אצלו בראש.
רביעית, גם בקטע של ההתנגדויות לדעתי כדאי לעשות רישום - מה היתה ההתנגדות, מה אמרת, מה היה טוב ומה לא. אני חושבת שמישהו שמנוסה, פשוט יודע לעשות שני דברים בצורה טובה: הראשון הוא לדעת "למשש" את הלקוח שמולו, כמה הוא באמת יכול ומוכן לשלם, והשני הוא "לעלות" או "לרדת מהעץ" כמו שצריך. כלומר, גם אם בתחילת השיחה הוצג מחיר גבוה בתור משהו שלא ניתן למיקוח, להכיר את הדרך לרכך את הדברים בסוף, אם רוצים, כדי להבהיר שיש מקום למו"מ. להתרגל לשגר בנוחיות משפטים כמו "אני מבינה שזה המחיר שציפית לו, אבל במחיר הזה אני לא אוכל לתת לך מוצר איכותי. מוצר איכותי דורש שעות השקעה, ולכן המחיר הוא כך וכך. במוצר איכותי תוכל להשתמש גם עבור כך וכך, אם תרצה. אם אתה מעוניין במשהו פחות מזה, אתה כנראה לא הלקוח שלי." וגם - "אני מבינה את השיקול שלך לסירוב. אם תשנה את דעתך אתה מוזמן ליצור איתי קשר" ואפשר גם להוסיף "ואני אשמח לעבוד איתך, בלי להתחייב כמובן מראש שהלו"ז שלי יהיה פנוי".
זה יכול להיות סוג של פוקר. זה לא תמיד. תרצי להמשיך במייל? נראה לי ששאר הדברים שיש לי בראש טכניים מדי מכדי לשפוך אותם כאן ...

[יצירתית*]

תודה לך הולכת יקרה, האמת שחיכיתי קצת לשמוע ממך ואני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו שקראתי אותך, שאולי אני לא כזאת טיפשה שלא מצליחה להעריך ולתמחר...

האמת שעבר עלי יום קשה, הלקוח קצת מעצבן וצריך קצת לריב איתו על דברים במיילים, כל פעם מנסה להשיג עוד משהו או לשנות דברים שסיכמנו עליהם לפני תחילת העבודה. יש גם דברים שחשבתי שסוכמו בצורה ברורה אבל מסתבר שכל אחד מאיתנו הבין משהו קצת אחר וזה יצר חיכוכים. רוב היום הרגשתי לחוצה וחרדה כשראיתי שהעבודה מתקדמת לאט מדי, עבדתי עם תחושה לא נעימה של דפיקות לב ולחץ בבטן, כל הזמן עם המחשבות מסתובבות בראש על כך שאני יוצאת פראיירית, שאני טיפשה שהסכמתי למחיר שהוא הציע, שאני לא מבינה למה באתר שבו אני מוצאת עבודות המחירים כל כך נמוכים ואני מרגישה מחוייבת להוריד את המחירים שלי כמעט בחצי...
בן זוגי בדק באינטרנט מה המחיר הממוצע לשעה לעבודת פרילאנס בתחום שלי, היה כתוב שם שזה די משתנה ויש טווח רחב של מחירים אבל הממוצע הוא בדיוק המחיר שאני כל פעם מנסה לבקש ומסרבים לי. אז אני לא מבינה מה זה הממוצע הזה ולמי הוא מתייחס. או אולי האתר שאני משתמשת בו לא מתאים. מרגישה מאוד לחוצה ומודאגת מכמה זמן עוד ייקח לי וכמה חיכוכים עוד יהיו לי איתו בדרך. הייתי רוצה פשוט לשכוח מעניין הזמן והדאגה מכך שהמחיר נמוך מדי לזמן שזה לוקח לי, כלומר לשים לב לזמן כמו שאמרת אבל בצורה ניטראלית לחלוטין ועניינית בלי כל הרגשות הקשים שמעורבים ובלי לחשוב על זה כל דקה.

תודה על ההתייחסות ובהחלט אשמח להמשיך במייל אם תוכלי, מה הכתובת שלך?

[יצירתית*]

אגב את המחיר שאני מבקשת קבעתי בזמנו אחרי שבדקתי בעצמי מה המחירים בשוק, פשוט כל פעם התגובה היא זעזוע כזה שכבר התחלתי לפקפק בעצמי...

[יצירתית*]

מה שמאוד מטריד אותי גם היא המחשבה ש - אולי זה לעולם לא ישתנה. כלומר, אולי תמיד לא אצליח למצוא לקוחות שישלמו יותר, אולי אני לא מספיק מקצועית או מהירה או השלם את החסר כדי שישלמו לי יותר. או כי אני לא מכירה תוכנות מסויימות (אני עובדת בתחום גרפי).
וגם - אולי לעולם לא אצליח לא להילחץ מהדברים האלה. לא להילחץ מתימחור, מלקוחות מעצבנים וחצופים ומהעבודה עצמה.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מבינה. אני חושבת שסביר ביותר שזה בדיוק מה שאני הייתי מרגישה. אני עדיין מרגישה את החסרת חצי הפעימה כשמישהו מטיח בי סוגים שונים של "לא". עוזר לי, לפני שאני מנהלת שיחה טלפונית, להיזכר שאני יכולה להסתכל על העניין משני כיוונים: איזה באסה אם זה לא יסתדר, ואיזה כיף אם זה מסתדר. אם אני מתמקדת בשניה, יותר נחמד וקל לי.
בשמחה! המייל שלי הוא [email protected]

[יצירתית*]

תודה הולכת, כתבתי לך מייל:)

[חברה_של*]

_מכרה שיש לי איתה קשר יומיומי כעסה עלי על משהו לפני מספר שבועות, ולאחר שהסברתי לה בבירור מה המצב, לא קיבלה את זה, המשיכה לכעוס ולהתלונן ולקטר , ודיברה אלי בכעס ובצעקות ובעלבונות.
לא הבנתי איך נכנסתי לדיאלוג המעצבן הזה, ניסיתי להישאר רגועה וממוקדת, אך עניתי לה בצורה ברורה! אסרטיבית!
בשלב כלשהו היא ענתה "טוב, אז מתי תדעי?"
"לא יודעת! אמרתי לך כבר 3 פעמים. מקוה שהיום - אבל אני באמת לא יודעת"
סימנו את השיחה כשהיא איימה עלי שתדווח עלי משהו. (לא משפיע עלי).

אחרי כמה ימים הבאתי לה דבר מה שהיא היתה צריכה , היא לקחה זאת ממני בעצבים ובכעס!
הלכתי.
הבוקר ראיתי אותה , הייתי במצב רוח מרומם, ואמרתי לה בוקר טוב לבבי עם חיוך, היא התעלמה ממני והלכה והביטה לכיוון השני.
היא כועסת עלי על בעיה שהיא אפילו לא רצתה לשמוע את הפיתרון, ועכשיו לא מוכנה להפסיק לכעוס._

יום אחד זה עבר לה מעצמה.
התחילה לצחוק ולחייך ופחות או יותר יוצאת מגדרה להיות חמה וחביבה אלי, אפילו יותר מאשר קודם.
קסמי קסמים.

[עירית_לוי]

שלום לכולם ולכולן,
צר לי על ההיעדרות.
עכשיו אני כאן .
רואה שהמשיך דיון ער, וזה משמח מאוד.

אם יש משהו מהדברים שנכתבו, ושלא הגבתי להם, והם עדיין רלוונטיים, אשמח להגיב כעת. כתבו שוב או הפנו אותי למיקום ספציפי במעלה הדף.

שבת שלום!

[אני_אני*]

עירית שלום,
אני התחלתי את הדיון הזה עם יולי קו ואני אשמח לשמוע את דעתך בנושא. זה מה שיולי קו כתבה על אחות של אימא שלה וזה בדיוק מה שקרה לי ואני מכירה עוד רווקות שמתמודדות עם אותו דפוס.

_יש לי במשפחה מישהי שגרה עד גיל מבוגר בבית אמה (האב נפטר שנים קודם), האחים הגדולים עזבו את הבית ובנו את חייהם.
היא נשארה וטפלה בבית ובאם. האמא הזאת (שהיא גם סבתא שלי) פשוט השתמשה בבת הזאת שנים ובמקביל מררה את חייה, זלזלה בה, והעליבה אותה, כי כמוך, היא לא התחתנה.

זוהי תבנית שחוזרת בהרבה משפחות חולות (בעיקר אם ההורים הם קורבנות של משפחות מסרסות רגשית):
אחד הילדים מוותר על חייו העצמאיים, ונשאר בבית, מטפל בהורים, וככל שהוא נותן יותר כך הביקורת והסלידה ממנו גוברות. הוא הופך לכרית האגרוף המשפחתית_

מה הסיבות/הגורמים להתנהגות המתעללת מצד האם?

האם את מכירה את התופעה הזו? האם הסיבה היא הרווקות המאוחרת?

מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את ההתנהגות המתעללת של האימא?

תודה לך.

[יש_לי_שאלה*]

עירית היי,
איזה כיף שחזרת. (-:

רוב הזמן אני מרגישה תחושת "חוסר נוחות" כשאני נמצאת עם אחותי, אחרי כמעט כל מפגש איתה אני חוזרת עם תחושה לא נעימה וכביכול אין סיבה, למראית עין היא מחייכת ונחמדה אליי ומביעה דאגה כלפיי ולא עושה שום דבר רע באופן גלוי ואני מאוד מבולבלת. (אני רוצה לציין שבילדות היא התעללה בי)

למה אני מרגישה תחושת חוסר נוחות בחברתה? מה הגוף בא לאותת לי? מה אני צריכה להבין וללמוד מזה? האם אני צריכה להיזהר?

[יצירתית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי עירית, ברוכה השבה
אשמח לשמוע תובנות אם יש לך...
אני חווה כרגע תקופה קשה, לא מצליחה להרוויח מספיק, מרגישה שכל מה שאני מנסה, מבחינה מקצועית או יצירתית לא מצליח לי.

לא מצליחה להשתחרר מהתחושות הקשות האלה של ייאוש, חוסר תקווה לגבי העתיד, תחושה שאין לי כבר למה לצפות וששום דבר טוב לא יקרה. שאני מעדיפה כבר לא לנסות ולהתלהב כי הכשלונות כואבים וצורבים. אני מכירה אנשים מבוגרים ממני שלא הצליחו בתחום היצירתי בו הם עוסקים, לאחרונה נדמה לי שגם לי זה יקרה, שאם עד כה לא הצלחתי זה כבר לא יבוא... לא מצליחה להסתכל על עצמי בחמלה ולעזור לעצמי לצאת מזה. למעשה, אני לא בטוחה שאני רוצה. המצב הנפשי הזה שומר עלי מכשלונות נוספים כפי שעזרת לי להבין. מרגישה שאין בי כבר את הכוחות לדחוף את עצמי קדימה, זה קשה לי מדי.
לפני כמה שבועות עוד חשבתי שאני מצליחה להתקדם עם העבודה העצמית ולהאמין בעצמי יותר, אבל עכשיו הכל אבד לי והתמסמס ואיבדתי לגמרי את הכיוון והכוונה.

מצטערת על המגילה העצובה הזו:) נעים לי שחזרת בכל מקרה, מקווה שאת בטוב.

[עירית_לוי]

תודה לכן. כיף לחזור

.
אני אני,

_מה הסיבות/הגורמים להתנהגות המתעללת מצד האם?
האם את מכירה את התופעה הזו? האם הסיבה היא הרווקות המאוחרת?
מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את ההתנהגות המתעללת של האימא?_

לא קראתי את התכתובת שלך עם יוליקו אלא רק את מה שציינת כאן, ומהקצת שקראתי זו נשמעת חוויה קשה ומחלישה, שמן הראוי שתיפסק מיד.

אני לא חושבת שההתעללות נובעת מהרווקות המאוחרת.
ואני לא יכולה לומר בוודאות מהו הדבר אצל אמך שגורם לה להתעלל בך. אני יכולה להניח שזה קשור למצוקות הרגשיות שלה עצמה שמחפשות פורקן ומזור, לצערנו בדרך לא בריאה ובכתובת הלא נכונה.

בכל אופן, אמא שלך והסיבות שלה הן לא הנקודה שחשובה לנו. הייתי מתמקדת בך ובחלק שבך שמאפשר לדבר הזה להמשיך להתקיים. חלילה לא מתוך כוונה להתייחס אליך כאל אשמה בדבר, אלא כמישהי רוצה להתמקם בעמדה חדשה מול העולם - עמדה כזאת שלא תתן יותר לעולם רשות לאף אדם להתייחס אליה כך. אי אפשר לשנות את האנשים המתעללים אבל כן בהחלט אפשר לשנות את מה שאנחנו מרשים או לא מרשים להם לעולל לנו.

ולכן, העבודה הפנימית שהייתי מציעה קשורה לזקיפת הקומה שלך, להכרה בערך שלך, ולהכרה בך שאת ראויה לטוב. ואם לקשור את זה לנושא של הרווקות - אני יכולה לומר שיש סיכוי שהעבודה על תפיסת הערך העצמי תפתח גם משהו בתחום של הזוגיות ותאפשר את יצירתה.

מה התחושה שלך לגבי מה שתיארתי כאן?
כתבי ונמשיך .




יש לי שאלה,

_רוב הזמן אני מרגישה תחושת "חוסר נוחות" כשאני נמצאת עם אחותי, אחרי כמעט כל מפגש איתה אני חוזרת עם תחושה לא נעימה וכביכול אין סיבה, למראית עין היא מחייכת ונחמדה אליי ומביעה דאגה כלפיי ולא עושה שום דבר רע באופן גלוי ואני מאוד מבולבלת. (אני רוצה לציין שבילדות היא התעללה בי)
למה אני מרגישה תחושת חוסר נוחות בחברתה? מה הגוף בא לאותת לי? מה אני צריכה להבין וללמוד מזה? האם אני צריכה להיזהר?_

אני מציעה לבחון שני כיוונים. יכול להיות שמדובר באחד מהם או בשילוב של שניהם. הכיוון הראשון הוא לבחון האם אולי מגיע ממנה מסר מחליש/מקטין/זולל אנרגיה שמועבר בדרך סמויה. לפעמים זה עובר בשפת הגוף, לפעמים בשדר לא מילולי ולפעמים בין השורות. לעיתים לאדם שמולנו יש צורך רגשי ולא מודע (שלא מתוך כוונה רעה) להקטין את מי שלידו גם אם הוא אוהב ומעריך אותו.

הכיוון האחר הוא הפרשנות שלך עצמך למשהו אצל אחותך או למשהו בדינאמיקה ביניכן שמחלישה אותך כך. אולי השוואה לא מודעת שלך אליה. אולי זיכרון לא מודע מהילדות שעדיין יושב אצלך תודעה. או כל דבר אחר ש"זורק" אותך להרגשה השלילית שאת מתארת. וזה יכול להיות כאמור שילוב של שני הכיוונים הללו.

מה דעתך? האם משהו מה נותן לך קצה חוט?

ואם תוכלי גם להרחיב מעט על אותה תחושת אי נוחות שאת חווה, זה יוכל לעזור לנו בבירור הזה. האם התחושה מתחילה הפגישה או רק לאחריה? אילו מחשבות נלוות אליה? אילו רגשות? אילו תחושות פיזיות?




יצירתית,

צר לי לשמוע על התקופה הקשה.

• האם את יכולה לזהות טריגר שהוביל אותך לתחושות הללו? משהו שקרה לאחרונה? משהו שחווית?
• מה את מרגישה שאת צריכה כרגע? מה יתמוך בך? מה יזין אותך?
• האם את מסכימה כרגע, בתקופה הזאת, לא לנסות לדחוף את עצמך קדימה?

תראי מה עולה לך מול זה ונמשיך .

[יצירתית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי עירית,
תודה לך.

היו כמה טריגרים.
קודם כל ניסיתי למכור עבודות שלי, זה בינתיים לא מצליח לי ואין לי כל כך אנרגיות או ידע כדי לתקן את זה. מרגישה שעשיתי מה שיכולתי ושאני יודעת לעשות ומעבר לזה זה ייקח לי הרבה זמן ומאמצים להבין בכלל איך לשפר ולעשות מה שצריך בשביל זה.
ניסיתי גם התחלה של פרוייקט יצירתי, משהו יותר אישי אבל קשה לי להשתחרר מהפחדים לגבי מה יחשבו ואיך זה יתקבל אצל מי שיראה את זה. ניסיתי קצת, התאכזבתי מהתוצאה, פחדתי להמשיך והפסקתי. מאז אני מרגישה חסרת תקווה ואנרגיות כי זה היה משהו שכל הזמן חשבתי עליו ורציתי לעשות, ואז כשכבר פיניתי לזה קצת זמן הרגשתי שזה לא מצליח לי ואולי זה בכלל לא רעיון טוב.
מה שאני צריכה כרגע... לא יודעת. התחושה היא קשה, שלא מגיעה לי תמיכה ואני לא רוצה בכלל לעזור לעצמי. רוצה להיעלם יותר מכל:)

[עירית_לוי]

יצירתית,

נראה לי שמה שקרה זה ששתי ההתנסויות שתיארת הזכירו לך את עצם קיומו של ה"שד" שלך – את הדבר שממנו את הכי מפחדת: כישלון וביקורת. כאשר ה"שד" שממנו אנחנו הכי מפחדים מגיח אל פני השטח, או מזכיר לנו שהוא קיים – מנגנוני ההגנה שלנו עושים הכל כדי להימנע מלפגוש אותו. במקרה הזה הם יצרו בך שיתוק ועצירה. שיתוק ועצירה שמטרתם היא להימנע מכל פעולה שיש לה פוטנציאל לגרום לך לחוות כישלון או ביקורת. הם עצרו לגמרי את תהליך היצירה שלך.

כל מה נלווה לזה, כל המחשבות והרגשות שתיארת: הייאוש, המחשבות השחורות לגבי העתיד, חוסר האנרגיה, הרצון להעלם וכו' – כל אלה הם הכלים של מנגנון ההגנה שלך לעצור אותך ולשמור עליך מפני ה"שד".

מה שאפשר לעשות מול זה - זה להסכים לפגוש את ה"שד", כדי להפסיק לפחד ממנו. כדי שהוא יפסיק לרדוף אותך, כדי להפוך לבעלת הבית של עצמך שבוחרת את מי לפגוש ומתי, לעומת להיות מישהי שכל חייה בורחת ונזהרת ועוקפת "שדים" . לטפח את ההסכמה לכך, ואת החוסן שלך והידיעה שאת מסוגלת לעשות את זה מבלי "להתפרק". ובמקביל לטיפוח ההסכמה הזאת, לא פחות חשוב - לחזק את ההבנה לגבי מהות השד: לא להזדהות איתו, לא להאמין לרעיון שאת בטוח תיכשלי, ובעיקר לא להאמין לרעיון שאם לא תצליחי או אם תקבלי ביקורת – זה משהו שמעיד ומשפיע על הערך שלך.

מה דעתך על הכיוון הזה?

[יש_לי_שאלה*]

עירית היקרה,


הכיוון הראשון הוא לבחון האם אולי מגיע ממנה מסר מחליש/מקטין/זולל אנרגיה שמועבר בדרך סמויה. לפעמים זה עובר בשפת הגוף, לפעמים בשדר לא מילולי ולפעמים בין השורות. לעיתים לאדם שמולנו יש צורך רגשי ולא מודע (שלא מתוך כוונה רעה) להקטין את מי שלידו גם אם הוא אוהב ומעריך אותו.

אני מתחברת מאוד לכיוון הזה. אני אנסה לתאר את הקשר בינינו בקצרה. היא אחותי היחידה הגדולה, שנים ניסיתי לרצות אותה ובשנתיים האחרונות הפסקתי.

כשאני מביעה את דעתי ולא משנה מה, תמיד היא פוסלת את מה שאני אומרת, מרגישה, חושבת. היא משתלטת על רוב השיחה, היא אף פעם לא מבקשת דברים, אני תמיד צריכה לנחש מה היא רוצה ואם לא קלטתי מה היא רוצה, היא דואגת להעניש אותי בדרכים סמויות כמו, התרחקות, קור, התעלמות. (רוב הזמן היא קרה ואדישה כלפיי היא טיפוס כזה, אבל כאן זה מוקצן) אני מגלה שהיא מסתירה ממני דברים, אומרת חצאי אמיתות, היא מדברת בצורה עמומה ולא ברורה, היא מתנשאת מעליי כל הזמן יש לי, ויש לי וקניתי, ועשיתי, וטיילתי והייתי ונסעתי וקנו לי והכינו לי וכו' (ויש לה). היא לא מתעניינת במיוחד בי ובחיי, היא מתקשרת רק כשיש לה אינטרס. רוב הקשר בינינו זה שיחות על הבעיות שלה עם בעלה, הילדים שלה, החברות שלה. היום אני כמעט ולא הולכת לבית שלה, למעט מפגשים משפחתיים, בעלה והילדים שלה מאוד אוהבים אותי, יש בינינו קשר חם והם מזמינים אותי כל הזמן ואני לא הולכת לשם משום שאני לא מרגישה בנוח איתה. כשהיא בחו"ל ויוצא לי ללכת לשם אני ממש מרגישה כיף ונוח.

היא מדברת אליי במסרים כפולים וזה מה שמבלבל אותי, מצד אחד היא "נחמדה אליי" מביעה דאגה, לעתים לא קרובות יכולה להזמין אותי להצגה, ארוחה, יכולה לעשות למעני במצבים מסוימים. ומצד שני כל המסרים האחרים.

היא אף פעם לא התעמתה איתי, לא אמרה לי שמפריע לה משהו, לא הראתה לי בפנים שהיא כועסת, פגועה, תמיד היא משחקת אותה "נחמדה, ודואגת לי".


ואם תוכלי גם להרחיב מעט על אותה תחושת אי נוחות שאת חווה, זה יוכל לעזור לנו בבירור הזה. האם התחושה מתחילה הפגישה או רק לאחריה? אילו מחשבות נלוות אליה? אילו רגשות? אילו תחושות פיזיות?

אני מגיעה אליה עם אנרגיות טובות ותוך מהלך השהייה איתה אני מתחילה להרגיש שאני מאבדת את האנרגיות, שמצב הרוח שלי יורד, שאני הופכת להיות עצבנית. וכשאני עוזבת אותה אני מרגישה רע, עם רגשי אשמה או נחיתות או תחושה של חוסר ערך, או לא טובה וכו'.

דוגמה נוספת, אני נמצאת איתה לבד בנסיעה, הגעתי נינוחה ופתאום תוך כדי הנסיעה אני מרגישה את הגוף שלי לא רגוע, מכווץ, לא משוחרר בעיקר את בית החזה. ואז אנחנו נפגשות עם חברה משותפת ועם החברה אני שמה לב שאני מרגישה משוחררת וחופשיה גם כשאחותי איתנו.

אני נזכרת שלפני מס' שנים, טיפלתי בילדים שלה, והייתי הולכת לשם הרבה והיו מצבים שהגוף שלי היה זועק חוסר נוחות שהייתי חייבת לעזוב את המקום.

וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, רק לאחרונה אני מתחילה לשים לב לשיטות שהיא פועלת. מאוד קשה לזהות זאת כי הכול סמוי, זה נראה כאילו היא "לא עושה שום דבר".

אני לא מרגישה בנוח איתה, אני זזה מצד לצד מהחוסר נוחות, הגוף שלי מתכווץ בעיקר בחזה כמו מתקפל כלפי פנים, לעתים קשה לי להסתכל עליה בעיניים, לעתים אני קולטת מבטים לא נעימים ממנה.

לאורך כל השנים הרגשתי בגללה חוסר אונים, כאב, פגיעה, כעס ואף פעם לא יכולתי להצביע על משהו שהיא עשתה, ומי יאמין לי, כי כלפי חוץ "היא לא עושה כלום". והיום אני לא מוכנה להמשיך עם זה.

מה אני אמורה להסיק מכל זה? מה זה בא ללמד אותי?

אני אשמח לשמוע מה דעתך.

[יצירתית*]

תודה עירית,
מה שכתבת מדוייק לי מאוד. זה בדיוק מה שקרה... אבל אני כל כך משותקת על ידי זה שכבר איבדתי אפילו את הרצון להמשיך.
כלומר, אני ממשיכה ואמשיך מתוך כך שאין לי ברירה ואני לא יכולה שלא להמשיך. אבל אני מפחדת לקוות שדברים יצליחו. ולא רואה סיבה שהם יצליחו, נראה לי שפשוט יש הרבה יותר אנשים שנכשלים מכאלה שמצליחים, אז למה שאני אהיה דווקא בין אלו שמצליחים? כל המחשבות שלי בנושא שליליות.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

יצירתית, עירית, מאזינה לכן בשקט
זה עוזר לדעת שגם אני ככה, לא מעט פעמים?

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

מה אני אמורה להסיק מכל זה? מה זה בא ללמד אותי?

בואי נברר את השאלות הללו ביחד.
ההנחה היא שאחותך דואגת "להקטין" אותך כדי לחוש טובה יותר, ולכן את מרגישה את עצמך נחלשת ומתכווצת באינטראקציות איתה. אגב, אני משערת שהיא לא עושה את זה במודע או מכוונה רעה. אבל כך או כך, בשורה התחתונה - משהו בדינאמיקה מולה מחליש אותך ועושה לך לא טוב.

השאלה היא מי את רוצה להיות מול זה?
וגם: מה לדעתך יאפשר לך להישאר מחוברת לעוצמה שלך ולא להיחלש מולה?
תראי מה עולה ונמשיך את הבירור משם.




יצירתית,

אני ממשיכה ואמשיך מתוך כך שאין לי ברירה ואני לא יכולה שלא להמשיך. אבל אני מפחדת לקוות שדברים יצליחו. ולא רואה סיבה שהם יצליחו, נראה לי שפשוט יש הרבה יותר אנשים שנכשלים מכאלה שמצליחים, אז למה שאני אהיה דווקא בין אלו שמצליחים? כל המחשבות שלי בנושא שליליות.

אני מבינה לגמרי.
במצב הנוכחי, כאשר את דוחפת את עצמך לעשייה בכוח - יש סיכוי שאת מחזקת עוד יותר את מנגנוני ההגנה, ובהתאמה – את תחושת הייאוש.
ולכן, אני שואלת – מה דעתך לעבוד על הכיוון של טיפוח הסכמה לפגוש את השד ועל הכיוון של חידוד אי ההזדהות עם הרעיון שמה שיקרה ישפיע על הערך שלך?
מתחברת? מסכימה?
(לא חובה ולא בכוח כמובן ).

[יצירתית*]

כן, אני מתחברת לזה עד כמה שאני מצליחה במצבי הנוכחי. איך ממשיכים מכאן?

[יש_לי_שאלה*]

השאלה היא מי את רוצה להיות מול זה?


אני רוצה להיות חזקה ושזה לא ישפיע עלי. אבל מה שחשוב לי באמת זה לדעת לפי כל הסימנים, האם יש בה עוינות כלפיי? האם אני צריכה להתרחק ממנה? האם אני צריכה להיזהר ממנה? האם אני לא רצויה אצלה? כי אם אני יודעת שיש לה כוונות רעות כלפיי אני צריכה לדאוג לעצמי ולמנן את הקשר איתה למינימום, רק למה שנחוץ, וחשוב לי לעשות את הדברים נכון.

אגב, אני משערת שהיא לא עושה את זה במודע או מכוונה רעה. אבל כך או כך,

גם מתעללים לא עושים את זה במודע. האם אני צריכה לגלות הבנה ולהישאר בקשר שמחליש אותי?

וגם: מה לדעתך יאפשר לך להישאר מחוברת לעוצמה שלך ולא להיחלש מולה?

לטפל בכפתורים שהיא בעצמה יצרה לי אותם.

תודה לך.

[אורי*]

הרבה אני חושבת על הדף הזה ביד רכה
זה מאוד חדש לי להתייחס לעצמי ככה, אני רגילה כל כך לכעוס על עצמי ולהעמיד את עצמי מול אתגרים שאני לא יכולה לעמוד בהם, ולהתייאש מעצמי.
לרוב אני לא ממש מצליחה להתייחס לעצמי ביד רכה אבל אני מצליחה לרצות להתייחס לעצמי ביד רכה וזה כבר חידוש

בשבוע שעבר כתבתי בדף שלי על הקושי שלי מול הילדים הגדולים יותר שלי לעומת התינוקת, ושקל לי לי מול הקטנה, וקשה לי להתחבר לגדולים, ולא נהנית להיות איתם ולשחק איתם, ואז דנד י כתבה לי שגם היא ככה עם הקטנה שלה ושיותר קל לה עם הקטנה, שלהרבה נשים זה נראה לה קשה יותר עם גדולים מאשר עם תינוקות ובכלל,זה הורמונלי לאישה מניקה שיותר מתחברת עם התינוקות שלה.
ואז הרגשתי שאני נורמלית קצת פתאום. וזה הקל עליי והבנתי שאני תמיד מרגישה פגומה באיזה אופן. תמיד באופן בסיסי אני לא בסדר, משהו בי לא בסדר ופגום שצריך לתקן. זו ההרגשה שלי, ובין השאר גם האמהות שלי פגומה וצריכה תיקון.
וחשבתי על הדף זה וחשבתי מה עירית היתה שואלת
משהו כמו:
האם את מוכנה לקבל את זה שאת בסדר כמו שאת?
רק שאלה אחת הצלחתי לשאול (וכמובן לענות: לא)
ובאתי לכאן לקבל עוד שאלות ...


אחרי ההבנה הזו שאני מרגישה שמשהו בי פגום וצריך תיקון גם היה לי תקל עם בעלי שלא הבין מאיפה אני באה לו עם הכעס שלי. אני נורא איטית ומתארגנת מאוד לאט והכל לוקח לי כל כך הרבה אנרגיות, והוא לעומתי זריז מאוד ויעיל מאוד ומספיק הכל. והוא תמיד מחכה לי.. אתמול הייתי בדרך למקלחת והתמהמהתי והסתכלתי מסביב.
אז הוא אמר לי: יאללה, רצית לעשות משהו אז תעשי אותו, פשוט תכנסי למקלחת.
שאלתי: 'מה?? '
הוא: 'את טוענת כל הזמן שאת לא מתארגנת שהכל לוקח לך הרבה מדי זמן, אז אני מנסה לעזור לך, אל תעצרי ותסתכלי סביב פשוט תכנסי להתקלח. '
התעצבנתי ואמרתי לו שהוא לא אני ולא במקומי ושלא יסביר לי ויגיד לי מה לעשות ואיך.
אחר כך גם ניסיתי להסביר לו שזה לא העניין רק לעשות את הדברים שאני חיה יותר מלעשות אותם בקצב המסויים שלי. ניסיתי להסביר לאדם שלא מבין בכלל את העניין הזה.

והבנתי שמה שאני צריכה בכל העניין הזה של ההתארגנות והקושי שלי עם זה, זה לא דרכים להתגבר על הבעיה, כדי שאני אהיה אחרת,טובה יותר,יעילה יותר. אני דוקא צריכה הכרה בזה שככה אני,וזאת אני, ושזה בסדר. והבנתי שמה שנפגעתי זה שהרושם הוא שבעצם אני לא טובה, והוא מנסה לתקן אותי על ידי העזרה שלו. ומבחינתו הוא מנסה לעזור,אבל מבחינתי זה מכעיס נורא.
וזו רק דוגמא לתחושה הזו שאני פגומה וצריך לתקן אותי

[עירית_לוי]

יצירתית,

כן, אני מתחברת לזה עד כמה שאני מצליחה במצבי הנוכחי. איך ממשיכים מכאן?

אם כך, אז ממש לאט לאט לאט.
אני מציעה קודם כל רק לטפח את ההסכמה לעשות את זה ועדיין לא ממש לעשות את זה.
למשל, לעבוד כמה ימים עם שתי השאלות:

• האם אני מסכימה להרגיש את הפחד שלי מפני כישלון וביקורת על מנת להפסיק לפחד מהם?
• האם אני מסכימה לזכור שכישלון או ביקורת שלילית לא באמת ישפיעו על הערך שלי?

רק שתי אלה. רק לפגוש אותן. מותר להגיד "לא".

מה את אומרת?




יש לי שאלה,

אבל מה שחשוב לי באמת זה לדעת לפי כל הסימנים, האם יש בה עוינות כלפיי? האם אני צריכה להתרחק ממנה? האם אני צריכה להיזהר ממנה? האם אני לא רצויה אצלה? כי אם אני יודעת שיש לה כוונות רעות כלפיי אני צריכה לדאוג לעצמי ולמנן את הקשר איתה למינימום, רק למה שנחוץ, וחשוב לי לעשות את הדברים נכון.

קשה לי לומר על סמך שיחתנו כאן.
הייתי מקשיבה לתחושת הבטן שלך. מה היא אומרת?
אגב, האם ניסית לדבר איתה על זה פעם בכנות (בטוב) ולברר מהי עמדתה ותחושותיה?

_אגב, אני משערת שהיא לא עושה את זה במודע או מכוונה רעה.
גם מתעללים לא עושים את זה במודע. האם אני צריכה לגלות הבנה ולהישאר בקשר שמחליש אותי?_

לא, חלילה! כאשר אמרתי שסביר להניח שאחותך לא פועלת מתוך כוונה רעה, המטרה לא היתה לעודד אותך להמשיך להסכים להתנהגות מחלישה, אלא לתמוך בך לא ליפול לבור הקורבנוּת מולה. כי אם את תהפכי אותה, בתפיסתך, ל"רעה" בכל הסיפור את עלולה להשיג בדיוק את ההיפך ממה שאת רוצה. אמרת שאת רוצה להיות חזקה מולה, ואילו עמדה של קורבנוּת תחליש אותך מאוד מאוד.

אני מאמינה שמה שמאפשר לנו להציב גבול ברור מול אחרים ולא לאפשר להם לפגוע בנו זוהי עמדה זקופה ויציבה. הוויה שיש בה עוצמה ואין בה קורבנות. זה הדבר שהייתי מכוונת אליו. להיות מישהי שאי אפשר לפגוע בה, גם לא בצורה סמויה ומתוחכמת. ההתחזקות וההתייצבות הזאת יכולה גם לאפשר לך כן להישאר איתה בקשר (בכל זאת, היא אחותך. אני מניחה שלא בקלות היית מוותרת עליה), ולהפסיק להיות "שק האגרוף", כלומר לשנות את הדינאמיקה של הקשר.

האם הצלחתי להסביר את כוונתי ביחס לכוונה הטובה/רעה של אחותך והעמדה שלך מול זה? אם לא, תשאלי עוד משום שזו נקודה חשובה בעיני.


_מה לדעתך יאפשר לך להישאר מחוברת לעוצמה שלך ולא להיחלש מולה?
לטפל בכפתורים שהיא בעצמה יצרה לי אותם._

אני מסכימה איתך שטיפול בכפתורים יאפשר לך להתחזק ולהתייצב מולה.
אם תרצי לפתוח את זה כאן, את מוזמנת .




אורי,

לרוב אני לא ממש מצליחה להתייחס לעצמי ביד רכה אבל אני מצליחה לרצות להתייחס לעצמי ביד רכה וזה כבר חידוש

תתחדשי על החידוש! זוהי מדרגה ראשונה וחשובה.
מהתיאורים שלך עולה שהכמיהה שלך לחוש בסדר על ידי עצמך נוכחת כבר בחיים שלך במידה ניכרת, וזה טוב. זהו טריגר טוב ליצור שינוי בתחום הזה. את רואה משהו חדש שלא ראית לפני כן, וזו נקודה שאי אפשר לחזור ממנה אחורה, רק לנוע קדימה .

הבנתי שאני תמיד מרגישה פגומה באיזה אופן. תמיד באופן בסיסי אני לא בסדר, משהו בי לא בסדר ופגום שצריך לתקן. זו ההרגשה שלי, ובין השאר גם האמהות שלי פגומה וצריכה תיקון.

התחלת לעבוד על זה נהדר!
בואי נתחיל עם כמה שאלות שיעזרו לנו לברר ממה עשוי הדפוס שלך ולהמשיך היכן שנעצרת:

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת בסדר בדיוק כפי שאת?
• תנסי לדמיין שאת אומרת שאת נפלאה בדיוק כפי שאת, או שמישהו אחר אומר שאת נפלאה בדיוק כפי שאת. מה מפחיד בזה? אם מפחיד. מהם הרגשות שעולים לך מול הרעיון הזה?
• מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך שאת בסדר כפי שאת?

תראי מה עולה לך מולן, בלי לחשוב יותר מדי, עדיף אם אפשר תשובות "מהבטן", ונמשיך.

[יש_לי_שאלה*]

אגב, האם ניסית לדבר איתה על זה פעם בכנות (בטוב) ולברר מהי עמדתה ותחושותיה?

לאחרונה הרגשתי שאני מאוד רוצה להציף את "היחסים שלנו", ולהעלות אותם על פני השטח איתה, כי דיי לא מתאים לי יותר הצביעות הזו. אני באמת רוצה לדעת מה קורה. אך אני לא יודעת אם יש לי עם מי לדבר? היא לא טיפוס שלוקח אחריות, שמודה בטעויות שלו, היא מכחישה הכול, כולם אשמים היא תמיד צודקת ועוד זה בעיה. גם אם אני באה לשיחה ממקום כנה ולא ממקום של אשמה, אני לא חושבת שזה יעבוד. הלוואי שזה יקרה.


הייתי מקשיבה לתחושת הבטן שלך. מה היא אומרת

אני לא צריכה תחושות בטן, מספיק להסתכל על ההתנהגות שלה לאורך כל השנים. היא התעללה בי נפשית כל תקופת הבגרות שלי. היא אחות גדולה שבחיים לא תמכה, קנתה, טיפלה דאגה לי. כל השנים התעלמה ממני, ריכלה עליי, השחירה אותי. כל השנים אם היא התייחסה זה רק בשביל לצאת ידי חובה ושהיא לא תראה רע בעיני המשפחה והסביבה. לצערי, היא לא ראתה מקום לשתי אחיות בבית, היא רצתה להיות היחידה, הבלעדית והשולטת. אני הפרעתי לה.

כי אם את תהפכי אותה, בתפיסתך, ל"רעה" בכל הסיפור את עלולה להשיג בדיוק את ההיפך ממה שאת רוצה.

את יכולה להסביר לי בבקשה למה את מתכוונת?

(בכל זאת, היא אחותך. אני מניחה שלא בקלות היית מוותרת עליה),

את האמת הייתי מוותרת עליה בקלות. את יודעת הייתה לה יום הולדת לפני שבועיים ופעם ראשונה שעולה בי המחשבה שאני לא רוצה לחגוג לה כי אני לא שמחה שהיא נולדה. לצערי, לאורך כל שנות חיי ראיתי ממנה בעיקר סבל וכאב, היא גרמה לי נזק גדול בשנות הילדות שהיו לו הלשכות קשות על חיי בבגרות ולקח לי הרבה זמן לסלוח לה.

מה אני יכולה לעשות במצב הזה? איך אני יכולה לבנות מערכת יחסים בינינו שמתנהלת על "אש קטנה" ?
מצד אחד, אני לא רוצה לנתק את הקשר, מצד שני אני לא רוצה קשר קרוב איתה. איך אני מתנהלת בין שני המצבים? אני לא רוצה לייצר אנטגוניזם מצידה, חשוב לי לשמור על יחסים מכבדים עד כמה שניתן.

[יצירתית*]

תודה לך עירית @}

אני אנסה. כרגע יש בי התנגדות במיוחד לשאלה השניה לגבי הערך, ואני חושבת שזה שורש העניין כפי שכבר דובר כאן. גם לראשונה יש לי התנגדות אבל פחות חזקה.
אנסה להמשיך עם זה, תודה.

[אורי*]

תודה עירית
.מהתיאורים שלך עולה שהכמיהה שלך לחוש בסדר על ידי עצמך נוכחת כבר בחיים שלך במידה ניכרת, וזה טוב. זהו טריגר טוב ליצור שינוי בתחום הזה.
זה בזכות הדף הזה,למרות שאני לא נוכחת בו הרבה וממש לא קראתי הכל,מה שכן קראתי סיפק לי הרבה חומר למחשבה וחיכה להפנמה, ומשהו נכנס כנראה



-האם את מסכימה להכיר בכך שאת בסדר בדיוק כפי שאת?
לא. אבל רוצה לרצות להסכים.
כרגע אני נראית לעצמי לא בסדר כי אובייקטיבית נראה לי שזה פוגע בהתנהלות החיים,שלי ושל סביבתי, שהחיים שלי מאוד צולעים ולא זורמים ולא מתפקדים מספיק ומרגישה שזה בגללי, ולכן לא מרגישה שזה בסדר להיות כמו שאני אלא צריכה להשתנות.

-תנסי לדמיין שאת אומרת שאת נפלאה בדיוק כפי שאת, או שמישהו אחר אומר שאת נפלאה בדיוק כפי שאת. מה מפחיד בזה? אם מפחיד. מהם הרגשות שעולים לך מול הרעיון הזה?
לא נכון. אני לא. זה סתם שטויות.
יש לי פרפור בלב אל מול המשפט הזה.
אם מישהו אומר לי את המשפט הזה הוא כנראה לא מכיר אותי באמת ולכן אומר.
וחוץ מזה שהתוצאות במציאות רק מראות שהמשפט הזה לא נכון. איך שהחיים שלי נראים.איך שהילדים שלי מרגישים.איך שהבעל שלי מרגיש. איפה שאנחנו גרים. זה שאני לא עובדת. השעה שבה אני כותבת כאן.

-מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך שאת בסדר כפי שאת?
להיות אחרת. להשתנות

אני לא מרגישה שאני מדייקת,אני מרגישה מעורפלת,לא מצליחה לתפוס משהו
לא בהיר לי

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

ראשית, אני מבינה את הקושי המתמשך שאת מתארת, ואת הכאב, ואת הכמיהה ליצור כאן שינוי.

_כי אם את תהפכי אותה, בתפיסתך, ל"רעה" בכל הסיפור את עלולה להשיג בדיוק את ההיפך ממה שאת רוצה.
את יכולה להסביר לי בבקשה למה את מתכוונת?_
את אומרת שאת רוצה להתחזק מול אחותך: שאת רוצה להתמקם בעמדה ששיש בה יציבות וחיבור לעוצמה וזקיפות קומה, על מנת שאחותך פחות תרשה לעצמה לפגוע בך, וגם על מנת שאת פחות תיפגעי ופחות תיקחי ללב אם היא תנסה לעשות זאת.
אם תטפחי בתוכך את התפיסה שאחותך היא ה"רעה" בסיפור, ותזיני אותה עוד ועוד (את התפיסה), את למעשה ממקמת את עצמך מולה בעמדה או בתפקיד של הקורבן המסכן וחסר האונים שעשו לו עוול: "אני המסכנה והיא האשמה והלא בסדר". זוהי עמדה שיכולה לתת לך לרגע תחושה טובה של אני בסדר, ואני צודקת. זוהי עמדה שמבחינה רגשית מאוד נעים לשהות בה זמן מה. אבל, היא משמרת אותך (בתפיסה העצמתי הפנימית שלך) כקטנה וחלשה. בדיוק ההפך מהעמדה שאת שואפת לבנות לעצמך.

חשוב לי להדגיש שמה שאני אומרת כאן לא סותר את העובדה שההתנהגות שלה כלפייך היא לא לעניין וראוי שתיפסק. זה לא שאת לא צודקת (את כן), זה רק שלעמדה של "היא הרעה" יש בעיני השפעה מכרעת על הלך הרוח שלך. ולהלך הרוח שלך תהיה השפעה על היכולת שלך ליצור את השינוי שאת כמהה לו.

לכן, הייתי מסתכלת עליה כמישהי שעושה את מה שהיא עושה מסיבותיה שלה, שלא משנה כרגע מה הן, ולא כי היא רעה. ושוב, ההבנה הזאת לא מכוונת לתת לגיטימציה למעשים שלה, אלא רק לשמור אותך מחוברת לעוצמה שלך ולא חלשה וקורבנית.

נקודה נוספת שחשוב לי להדגיש היא, שהרעיון הזה לא סותר את העובדה שחשוב שתתני מקום לכאב ולתסכול שלך. אם את מנסה לא ליפול לעמדת הקורבן, ולתרגל זקיפות קומה - זה לא אומר שאת אמורה לדכא ולהדחיק את הרגשות הללו. חשוב שתביני ליבך ושתתייחסי בחמלה לכאב שלך. וחשוב שתתני לו מספיק הכרה ("כן, זה קרה, וכן, זה לא הגיע לי, וכן, זה כאב מאוד וכואב עד היום"). כאשר אנחנו לא מקבלים הכרה לפגיעה שנעשתה בנו אנחנו נוטים להשתמש בעמדת הקורבנות כדי לקבל אותה. זו נטייה טבעית של כולנו לזלוג לקורבנות כדי לקבל הכרה. טבעית אך לא הכרחית.

האם ההסבר הזה נתן לך מענה? תשאלי עוד אם יש צורך. יש לזה כמה היבטים ואשמח לכולם יהיו בהירים לך.

_מה אני יכולה לעשות במצב הזה? איך אני יכולה לבנות מערכת יחסים בינינו שמתנהלת על "אש קטנה" ?
מצד אחד, אני לא רוצה לנתק את הקשר, מצד שני אני לא רוצה קשר קרוב איתה. איך אני מתנהלת בין שני המצבים? אני לא רוצה לייצר אנטגוניזם מצידה, חשוב לי לשמור על יחסים מכבדים עד כמה שניתן._
אני חושבת שכדי שאת תצליחי "לשרוד" מערכת יחסים ביניכן, על אש קטנה, ולא תרצי לברוח גם ממנה, יהיה כדאי לעבוד על ההתחזקות הפנימית שלך, כאמור כדי לתת פחות רשות לפגיעה בך.
מה דעתך?




יצירתית,

_אני אנסה. כרגע יש בי התנגדות במיוחד לשאלה השניה לגבי הערך, ואני חושבת שזה שורש העניין כפי שכבר דובר כאן. גם לראשונה יש לי התנגדות אבל פחות חזקה.
אנסה להמשיך עם זה, תודה._
יופי. לאט לאט.
ההתנגדות טבעית, זה אומר שיש עם מה לעבוד.




אורי,

כרגע אני נראית לעצמי לא בסדר כי אובייקטיבית נראה לי שזה פוגע בהתנהלות החיים,שלי ושל סביבתי, שהחיים שלי מאוד צולעים ולא זורמים ולא מתפקדים מספיק ומרגישה שזה בגללי, ולכן לא מרגישה שזה בסדר להיות כמו שאני אלא צריכה להשתנות.
ההכרה בכך שאת בסדר, לא תמנע ממך בהמשך לשנות את מה שתרצי לשנות (אם תרצי).
האם גם את רוצה לשנות את הדברים הללו כדי שיזרמו או שהמוטיבציה העיקרית כרגע היא רק כדי "לשמח" את האחרים? (בן זוגך או אחרים נוספים).

_לא נכון. אני לא. זה סתם שטויות.
יש לי פרפור בלב אל מול המשפט הזה.
אם מישהו אומר לי את המשפט הזה הוא כנראה לא מכיר אותי באמת ולכן אומר.
וחוץ מזה שהתוצאות במציאות רק מראות שהמשפט הזה לא נכון. איך שהחיים שלי נראים.איך שהילדים שלי מרגישים.איך שהבעל שלי מרגיש. איפה שאנחנו גרים. זה שאני לא עובדת. השעה שבה אני כותבת כאן._
אני מבינה.
מה מפחיד?
מה מפחיד שיקרה אם זה ייאמר?
מהו הפרפור הזה בלב?

_אני לא מרגישה שאני מדייקת,אני מרגישה מעורפלת,לא מצליחה לתפוס משהו
לא בהיר לי_
אני מבינה את התחושה, אבל מבחינתי את מדייקת. יצאנו לדרך ואנחנו מחפשות יחד קצות חוט. התשובות שלך מאוד עוזרות לנו. עוד מעט תהיה לך בהירות.

[אורי*]

ההכרה בכך שאת בסדר, לא תמנע ממך בהמשך לשנות את מה שתרצי לשנות (אם תרצי).
זו פשוט לא האמת. האמת היא שאני לא בסדר איך שאני. זה אפילו לא בטוח קשור לשינוי כן או לא ואם זה ימנע או לא.
וגם,איך יכול להיות שאני בסדר,אבל העשייה שלי לא בסדר? זה נובע אחד מהשני. והעשייה שלי לא בסדר. האמת שאין כמעט עשייה. וכן נכנסים גם האחרים שאני משווה את עצמי אליהם ואל העשיה שלהם.
מה מפחיד?
אין לי תשובה עדיין

[עירית_לוי]

אורי,

איך יכול להיות שאני בסדר,אבל העשייה שלי לא בסדר? זה נובע אחד מהשני. והעשייה שלי לא בסדר. האמת שאין כמעט עשייה.
זוהי נקודה חשובה.
משהו בתרבות שלנו יצר אצל רובנו ערבוב בין הערך שלנו באופן בסיסי, לבין התוצרים שלנו, ערבוב שגורם לסבל רב, והוא קיםי רק בתפיסה שלנו. הוא לא קיים באמת. ולכן ברור לך כשמש שאם את לא עושה משהו שאת "אמורה" לעשות, את לא בסדר. אבל זה ממש לא כך .

תראי, מותר לי לא להצליח, מותר לי לטעות, מותר שיהיו לי כל מיני נקודות תורפה וחולשות ודפוסים, מותר לי אפילו לפשל בגדול – ועדיין אני אהיה בסדר, בבסיס שלי, כאדם. עדיין אהיה ראויה להערכה ולאהבה שלי אלי ושל האחרים אלי. הערך שלנו (=האני בסדר/לא בסדר, מספיק טובה/לא מספיק טובה) הוא משהו שבאנו איתו לעולם הזה ושום דבר לא יכול לשנות אותו או לגרוע ממנו. תסתכלי על ילד פעוט: הוא נפלא ונהדר ובעל ערך מהותי ומשמעותי. אם הוא עכשיו יפיל וישבור כלי יקר, האם זה יגרע מערכו? ברור שלא.

ולכן, מה שאפשר לעשת כאן זה להתחיל להפריד את מה שחובר בטעות. להפריד בין המעשים שלך (או אי המעשים), בין מה שלא מצליח לך כרגע לעשות – לבין האם את בסדר או מספיק טובה.
לפני שאמשיך, אמרי לי מה את חושבת ומרגישה לגבי הכיוון הזה?

וכן נכנסים גם האחרים שאני משווה את עצמי אליהם ואל העשיה שלהם.
זה משהו שקורה באופן טבעי: כולנו משווים את עצמנו לאחרים. כל עוד אנחנו בני אדם שחיים בסביבה של בני אדם אחרים, אנחנו נעשה באופן אוטומטי השוואה. השאלה החשובה היא האם אנחנו נסיק מההשוואה הזאת על הערך שלנו או לא. האם נסבול ממנה או לא. וכאשר הערך העצמי אינו מבוסס מספיק מבפנים, וכאשר אין לנו ידיעה מספיק ברורה לגביו, אנחנו נחפש לו אינדיקציות מבחוץ. האתגר אל מול זה (וגם אל מול הנושא שאנו מדברות עליו באופן כללי) הוא לחזק את הידיעה הפנימית לגבי הערך שלך על מנת שתוכלי להישען עליה ולהסתפק בה. הידיעה הזאת היא לא רק ידיעה "בשכל" אלא בעיקר ידיעה שהיא בחוויה, שהיא מתחת ומעבר למילים. היא תחושה. היא קיימת בך, רק שהיא לא ברורה לך מספיק. ואותה אפשר ללמוד לחזק ולבסס.
מה דעתך? מתחברת לרעיון כרעיון?

_מה מפחיד?
אין לי תשובה עדיין_
זה בסדר . אנחנו נלך קצת מסביב לזה ונגלה את זה מכיוון אחר. לאט לאט.

[אורי*]

לפני שאמשיך, אמרי לי מה את חושבת ומרגישה לגבי הכיוון הזה?
מרגישה שזה לא נכון
שלפעוט מותר לעשות שטויות ולהפיל ולשבור כי הוא עוד לא מספיק שולט על מעשיו, אבל למבוגר אסור. אז לפעוט ערכו לא יקבע לפי מה שעשה,אלא ממילא יהיה קיים, אבל למבוגר ערכו יקבע לפי מה שיעשה. זה מה שאני מרגישה לגמרי, שערכי נקבע לפי המעשים שלי.

לכן, מה שאפשר לעשת כאן זה להתחיל להפריד את מה שחובר בטעות. להפריד בין המעשים שלך (או אי המעשים), בין מה שלא מצליח לך כרגע לעשות – לבין האם את בסדר או מספיק טובה.
הייתי מאוד רוצה להפריד. אבל לא מרגישה שזה נכון בכלל.
ההרגשה שעולה בי אל מול המילים האלה היא התרסה. מין 'אוף' כזה.



מה דעתך? מתחברת לרעיון כרעיון?
נשארת בגדר הרצון
רוצה להתחבר לרעיון, אבל לא מתחברת
מרגישה שלהתחבר לרעיון כזה זה לחיות באשליות.

(עוד מחשבה שעולה לי מהצד זה מחשבה על אנשים אחרים,מבוגרים אחרים: האם הם בעיניי שווים משהו כשלעצמם בלי קשר למעשיהם? האם מול אנשים אחרים אני יכולה לנתק את הקשר הזה ומול עצמי לא?
אין לי ממש תשובה, רק מן הרגשה כזו שלעצמי אני לא עושה שום הנחות,ולאחרים אולי כן. מול אחרים אני רכה יותר)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אורי,
אם מותר לי - אני מקשיבה לעירית כבר כמה זמן. ובהתחלה זה הרגיש לי בדיוק כמו שנדמה לי שאני שומעת אותך: "אם נשמע לכן שאני בסדר, אתן לא מבינות כלום. אני לא בסדר, ואם לא אשנה משהו בהתנהגות שלי, גם ה"בסדריות" שלי תישאר ללא שינוי. יש אנשים שהם בסדר, אבל הם לא אני". והרעיון שאני בעצם בסדר, כבר עכשיו, בלי לזוז מילימטר מהקולות שיוצרים אציל קקופוניה שלמה בראש של אשמה, וחששות, ותסכולים וחרטות - היה לא פחות מביזארי בשבילי. ומהמקום ההוא, גם היה קשה לי לדמיין משהו אחר. אז הנה - היום אני במקום אחר, מקום שממנו רואים את נווה המדבר שעירית מדברת עליו. לפעמים, אני כבר שם. לפעמים, אני חוזרת לנדוד קצת במדבר.
מרגע שהתחלת להסתכל פנימה, הדברים מתחילים להתנועע מעצמם. התזוזה של הלוחות הטקטוניים הללו אולי יוצרת לפעמים אי נוחות...

[אורי*]

בדיוק כמו שנדמה לי שאני שומעת אותך: "אם נשמע לכן שאני בסדר, אתן לא מבינות כלום. אני לא בסדר, ואם לא אשנה משהו בהתנהגות שלי, גם ה"בסדריות" שלי תישאר ללא שינוי. יש אנשים שהם בסדר, אבל הם לא אני". והרעיון שאני בעצם בסדר, כבר עכשיו, בלי לזוז מילימטר מהקולות שיוצרים אציל קקופוניה שלמה בראש של אשמה, וחששות, ותסכולים וחרטות - היה לא פחות מביזארי בשבילי.
ב-ד-י-ו-ק !!
כל מילה שלך, הולכת,הגדרת מעולה
מעודד לדעת שאת במקום אחר עכשו (ואיזה יופי:-))

[יצירתית*]

_לפני שאמשיך, אמרי לי מה את חושבת ומרגישה לגבי הכיוון הזה?
מרגישה שזה לא נכון
שלפעוט מותר לעשות שטויות ולהפיל ולשבור כי הוא עוד לא מספיק שולט על מעשיו, אבל למבוגר אסור. אז לפעוט ערכו לא יקבע לפי מה שעשה,אלא ממילא יהיה קיים, אבל למבוגר ערכו יקבע לפי מה שיעשה. זה מה שאני מרגישה לגמרי, שערכי נקבע לפי המעשים שלי.

לכן, מה שאפשר לעשת כאן זה להתחיל להפריד את מה שחובר בטעות. להפריד בין המעשים שלך (או אי המעשים), בין מה שלא מצליח לך כרגע לעשות – לבין האם את בסדר או מספיק טובה.
הייתי מאוד רוצה להפריד. אבל לא מרגישה שזה נכון בכלל.
ההרגשה שעולה בי אל מול המילים האלה היא התרסה. מין 'אוף' כזה.

מה דעתך? מתחברת לרעיון כרעיון?
נשארת בגדר הרצון
רוצה להתחבר לרעיון, אבל לא מתחברת
מרגישה שלהתחבר לרעיון כזה זה לחיות באשליות.

(עוד מחשבה שעולה לי מהצד זה מחשבה על אנשים אחרים,מבוגרים אחרים: האם הם בעיניי שווים משהו כשלעצמם בלי קשר למעשיהם? האם מול אנשים אחרים אני יכולה לנתק את הקשר הזה ומול עצמי לא?
אין לי ממש תשובה, רק מן הרגשה כזו שלעצמי אני לא עושה שום הנחות,ולאחרים אולי כן. מול אחרים אני רכה יותר)_


אורי, ציטטתי את כל התגובה שלך כי אני מרגישה וחושבת בדיוק כמוך... ברור לי שזה מה שעומד בבסיס העניין וגם לי זה נראה "קל" מדי, להגיד לעצמי שאני פשוט בסדר כבר עכשיו. כשאני מרגישה שכל כך הרבה דברים איתי לא בסדר, לא מספיקים. אני יודעת שהגישה של עירית פרודוקטיבית יותר אבל קשה לי לראות אותה כיותר "נכונה" או צודקת, למרות שלפעמים אני כן מצליחה. אבל אולי אני מצליחה בזה בעיקר ברגעים שאני במילא מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי, וברגע שאני מאכזבת את עצמי במשהו אני חוזרת לגישה המוכרת של להרגיש רע עם מי שאני ועם ההישגים שלי עד כה.

ברור לי שזה בדיוק ההבדל בין גישה של חמלה עצמית ובין גישה של self-esteem (דימוי עצמי גבוה).
בגישה הראשונה יש הכלה של עצמי גם ברגעים החלשים יותר ועם כשלונות, מגרעות וכו'. בגישה השניה אין כל כך מקום לזה, יש צורך תמידי להזין את הדימוי הטוב הזה של עצמי, לרוב על ידי השוואה לאחרים שמוטה לטובתי, וזה הרבה יותר שביר. אני חושבת שמה שעוזר לי קצת ושדי חדש לי עדיין, הוא לזכור ברגעים של משבר וכישלון שאני לא יוצאת דופן ושזה קורה לכולם. כי הנטייה שלי היא לחשוב שכולם מצליחים, כולם יודעים מה הם עושים ורק אני לא. או שזה שאני פתאום נכשלת או לא מצליחה, מעביר אותי לקטגוריה אחרת, של ה"לוזרים". ובעצם התמונה השלמה יותר היא שכולם לפעמים נכשלים ולפעמים מצליחים, לכולם יש מגרעות, ושכל זה נורמלי וטבעי.
אולי זה יכול לעזור גם ל אורי כי נראה לי שלשתינו, ש"תקועות" בדפוס הזה, יש נטייה להשוות את עצמנו לאחרים. אז כאן לא מדובר על ההשוואה הרגילה, זו טובה יותר ממני כי X, אני יותר טובה מX כי כך וכך. אלא על התפיסה הכללית יותר שאני בעצם כמו כולם, שיש בזה הרבה נחמה ופחות בדידות.
הבעיה היא שכשאני מאוכזבת מעצמי או מדברים מסויימים בחיים שלי שאני לא מצליחה לשנות או לשפר או לא יודעת איך, אני לא מצליחה לזכור את זה. אני חוזרת מיד לאוטומט של ההלקאה העצמית ותחושת חוסר הערך, וממש מרגישה את הנחמה וההקלה שבכך, שמתי לב לזה מאוד הפעם, כמה שזה היה מנחם להגיד לעצמי שאני חסרת ערך, שאין טעם לנסות כלום, שאין לי שום סיכוי להצליח ושאני לא טובה מספיק.

[אורי*]

_ברור לי שזה בדיוק ההבדל בין גישה של חמלה עצמית ובין גישה של self-esteem (דימוי עצמי גבוה).
בגישה הראשונה יש הכלה של עצמי גם ברגעים החלשים יותר ועם כשלונות, מגרעות וכו'. בגישה השניה אין כל כך מקום לזה, יש צורך תמידי להזין את הדימוי הטוב הזה של עצמי, לרוב על ידי השוואה לאחרים שמוטה לטובתי, וזה הרבה יותר שביר._
נתפסתי למילים האלה כי פתאום עולה בי מחשבה לגבי ילדים
איך לעשות את זה עם ילדים (כשבעיקרון מולם הרבה יותר קל לי לומר שהם טובים כמו שהם בלי לעשות דבר), אני נוטה לנסות לחזק את הבטחון והדימוי העצמי ו להזין את הדימוי הטוב הזה . אבל אולי כדאי לעשות אחרת.
איך?

[יצירתית*]

_איך לעשות את זה עם ילדים (כשבעיקרון מולם הרבה יותר קל לי לומר שהם טובים כמו שהם בלי לעשות דבר), אני נוטה לנסות לחזק את הבטחון והדימוי העצמי ו להזין את הדימוי הטוב הזה . אבל אולי כדאי לעשות אחרת.
איך?_

אני חושבת שמה שכדאי לעשות הוא להדגיש בפניהם את הכוח שיש להם לעשות ולשנות, להשקיע בדברים שהם רוצים לבצע, וכשהם נכשלים במשהו לומר להם שזה קורה לכולם וזה חלק מהחיים וזו הזדמנות ללמידה ושינוי, להחליף אסטרטגיה ולנסות שוב.
אני גדלתי עם אמא שכל הזמן הדגישה את התכונות המולדות הטובות שלי וזה לא עשה לי טוב. זה מן הסתם עדיף מאמא ששולחת מסרים שליליים ומקטינים אבל זה לא ממש עזר לי להתמודד עם כישלון (וגם לא עם הצלחה) לשמוע כל הזמן שאני פשוט מוכשרת מלידה ומבריקה מלידה וכל זה. זה בדיוק לחזק את הדימוי העצמי החיובי ולא לתת כלים להתמודד עם כישלון או מכשולים. אמא שלי גם בבירור חשבה שאני טובה יותר, מוכשרת יותר, חכמה יותר משאר הילדים וזה לא ממש עזר לי. זה באמת לא פשוט לשלוח מצד אחד מסר חיובי שייתן לילד תחושה שהוא טוב ומוצלח מבלי להעביר את המסר שהוא יותר טוב מאחרים ולהשוות אותו אליהם... אני חושבת שהיה עדיף אם אמא שלי הייתה מתמקדת יותר במסרים לגבי עשייה ולא לגבי כישרון.

[יצירתית*]

או אולי עדיף פשוט לא להתייחס יותר מדי להישגים, כשרונות וכיוצא בזה... להוריד את הפוקוס מזה. לתת לילד את הכלים והעזרה שהוא צריך ולעודד חשיפה לעיסוקים שונים אבל בלי כל הזמן לשלוח מסרים על זה, אלא אם כן הילד מבקש הכוונה או עידוד. אין לי ילדים עדיין אז לא ממש התנסיתי בזה בעצמי אבל ברור לי שזה די מורכב.

[יש_לי_שאלה*]

תודה על תשובתך. אני אמנע מלהשתמש במילה "רעה", כדי לא ליפול לאנרגיה קורבנית. ואני יודעת שחשוב לתת ביטוי והכרה לרגשות שלי.

אחותי היא טיפוס פסיבי אגרסיבי, ולצערי משכתי לאורך כל חיי טיפוסים כאלה, הם הופיעו בעיקר במקומות העבודה וגם חלק מהחברות. הם נחמדות אליי למראית עין. יש להן צורך לשלוט ואם אני לא עושה מה שהן רוצות, הן מחכות לי בפינה, ומכניסות לי סכין בגב והכול בחיוך. שתיים גרמו לפיטורין שלי, לכלכו עליי אצל הבוס, השחירו אותי וכו'.

למה אני מושכת טיפוסים כאלה לחיי? איך אפשר להתמודד עם טיפוס פסיבי אגרסיבי כאלה?

עוד משהו, אני מאוד מבולבלת. הכרתי מישהי בעבודה והתחברנו, רוב הזמן אני אוהבת לדבר איתה כי היא מאוד חכמה, ולעתים היא מדברת יותר מידי אז זה מתחיל להעיק עליי ואני מוצאת תירוץ שיש לי עבודה ואני עוזבת אותה. כשאני נפגשת איתה אני מרגישה שהגוף שלי מאותת לי חוסר נוחות, מתנדנד מצד לצד , קשה לי להסתכל עליה בעיניים ולוקח לי זמן עד שאני מצליחה להרגיע את הגוף כדי להרגיש ניחוחה איתה.

האם תוכלי לומר לי בבקשה למה אני מרגישה כך איתה? מה הגוף שלי מנסה לאותת לי? למה אני מרגישה חוסר נוחות איתה?

[עירית_לוי]

אורי,

אני חוזרת מיד לאוטומט של ההלקאה העצמית ותחושת חוסר הערך, וממש מרגישה את הנחמה וההקלה שבכך, שמתי לב לזה מאוד הפעם, כמה שזה היה מנחם להגיד לעצמי שאני חסרת ערך, שאין טעם לנסות כלום, שאין לי שום סיכוי להצליח ושאני לא טובה מספיק.
הנקודה הזאת ש יצירתית העלתה היא נקודה חשובה. ההלקאה העצמית היא סוג של מנגנון הגנה מול תחושה של חוסר ערך. היא סוג של אשליה נעימה של משהו שיתן לנו להרגיש טוב מול חווית ה"לא בסדר": מול משהו שלא עשינו, מול דפוס שלא משתנה, מול משהו בנו שהוא לא מספיק טוב, לדעתנו, וכן הלאה. למשל: אם ציפיתי מעצמי (או מישהו אחר ציפה ממני) לנקות את הבית, ולא ניקיתי, ההלקאה העצמית שתבוא לאחר מכן נתפסת על ידי כסוג של עונש שמגיע לי: הייתי לא בסדר, נענשתי, וכך האיזון חוזר כביכול למקומו: עכשיו הכל בסדר. ההלקאה מופיעה כעונש שמגיע לי, ואם קיבלתי אותו, ויותר מזה – אם הענקתי לעצמי את העונש במו ידי - אז עכשיו אני קצת פחות "לא בסדר". זהו סוג של משכך כאבים מול החוויה המכאיבה של "אני לא בסדר".

ואם לקשור את זה לשיחה של 'מה מפחיד' בלהגיד שאני "כן בסדר", אז אולי זה נתפס כמפחיד לוותר על המנגנון הזה? תבדקי. לכל אחד יכול לעלות שם פחד קצת אחר. אז זה כיוון אפשרי אחד לבדיקה.
.
.
כמו שכתבה הולכת והרוח בפניי, נדרש לתת לזה קצת זמן הפנמה ועיכול. ברור לי לגמרי מדוע הרעיון מעורר בך התנגדות (גם אני בן אדם שחווה חוויות של בני אדם ). אני מציעה לתת לרעיון הזה להיות לידך, לנסות, לשקול ולראות מה יקרה, בלי לדחוק בעצמך.
.
.
_איך לעשות את זה עם ילדים (כשבעיקרון מולם הרבה יותר קל לי לומר שהם טובים כמו שהם בלי לעשות דבר), אני נוטה לנסות לחזק את הבטחון והדימוי העצמי ו להזין את הדימוי הטוב הזה . אבל אולי כדאי לעשות אחרת.
איך?_
אני מאמינה שיש שני דברים מרכזיים שמשפיעים כאן. האחד הוא באמת ההתייחסות שלנו אל הילדים: התייחסות מעצימה ומחזקת ומנותקת מתוצרים ומהשוואות, כפי שעלה בשיחתכן כאן.
השני, והוא מאוד מאוד משמעותי בעיני, זו ההתייחסות שלנו לעצמנו. הילדים מעתיקים את ההוויה שלנו. לכן, גם אם נצליח להתייחס אליהם בצורה הכי מעצימה ובונה שיש – עדיין, אם נתייחס אל עצמנו בצורה מחלישה, נוקשה ולא מקבלת, הם יעתיקו את ההתייחסות הזאת אל עצמם (והנה עוד מוטיבציה לעשות את השינוי הפנימי ).

כאן, אגב, כדי לא לייצר לחץ פנימי מיותר כלפי עצמנו, כדאי לזכור שאין מושלם. לא נצליח לייצר עבור הילדים שלנו חווית חיים סטרילית ולהשאיר אותם עם ערך עצמי שהחיים כלל לא נגעו בו (וזו עדיין חידה בשבילי מדוע נוצרנו עם הבאג הזה ). וגם הם, כמונו, יידרשו לאתגר של לבסס ערך עצמי עצמאי. כמובן שהשאלה היא עד כמה הפער יהיה עמוק ומכאיב (הפער בין הערך השלם שלהם לבין הדרך בה הם תופסים את הערך שלהם). יש בהחלט "עבודת מניעה" וטיפוח שאפשר לעשות, רק - תוך כדי, לזכור שאין מושלם.
.
.
תראי, בבסיס של הכמיהה שלך להרגיש בסדר, את למעשה רוצה לאהוב את עצמך. והרעיון שלך לאהבה עצמית מתבסס על המחשבה (תקני אותי אם אני טועה) שאת תוכלי לאהוב אותך ותסכימי לאהוב אותך כאשר תהיי מושלמת. כלומר, כאשר כל הדברים בך יהיו "בסדר גמור". כאשר תעשי את כל מה שאת "אמורה" לעשות, כאשר לא יהיו לך חסרונות ונקודות תורפה, וכאשר לא תהיה לך או לאחרים אף טענה נגדך. זוהי הנחת עבודה שאי אפשר לעבוד איתה משום שאף אחד מאיתנו לא יוכל אף פעם "לעשות וי" על הכל. אם נחכה שהכל בנו יתיישר לפני איזושהי טבלה או סטנדרט, לא נאהב את עצמנו אף פעם. נגיע ליום האחרון בחיינו ועדיין לא נאהב את עצמנו. יש כאן אשליה שיוצרת מלכוד, וחבל לחיות בתוכו.
מה דעתך על כיוון המחשבה הזה?
נוכל לבחון אותו אם את מתחברת.




יש לי שאלה,

למה אני מושכת טיפוסים כאלה לחיי?
יש סיכוי שזה קורה משום שיש לך אתגר מולם, מול מה שהם מציפים בתוכך. אני מאמינה שאנחנו מזמנים לעצמנו התנסויות שתואמות את האתגר ההתפתחותי הנוכחי הרלוונטי שלנו, וכל עוד אנחנו עדיין לומדים את הלמידה המסויימת הזאת, ההתנסויות מהסוג הזה ימשיכו להגיע. חלילה לא כעונש , אלא כהזדמנות שביקשנו לעצמנו.

בואי נבדוק יחד מהו האתגר המסויים שלך כרגע. חשוב לעשות את הבירור הזה בתוך הקשר נטול שיפוטיות עצמית. כלומר, אנחנו מחפשות את ה"כפתור" אצלך שמשתף פעולה עם ההתנהגות הפוגענית, אבל זה לא אומר שאת אשמה או לא בסדר בגללו, בסדר?
ובכן: אם את מוצאת את עצמך שוב ושוב בחברת אנשים שפוגעים בך, אפשר לבדוק (ותראי אם זה נשמע לך נכון) האם יש חלק בתוכך שמוכן לזה ושבמובן מסויים מסכים לזה. אולי משהו בתפיסת הערך העצמי שלך יוצר את האמונה הסמויה שלך שזה מגיע לך. מה דעתך? תראי אם זה מרגיש לך כיוון נכון, ואם לא, ננסה לדייק את זה.

איך אפשר להתמודד עם טיפוס פסיבי אגרסיבי כאלה?
אם מה שהצעתי בפיסקה הקודמת נכון, אז דרך ההתמודדות תהיה לבסס בתוכך את ההבנה הברורה והחד משמעית שאסור לפגוע בך. ההבנה הזאת תשדר גבול ברור ולא תתן יותר רשות למעשים מהסוג הזה. אני מניחה שההבנה הזאת קיימת אצלך ברובד הרציונלי, אבל ברובד הרגשי היא לא ברורה וחד משמעית. אבל קודם בואי נראה אם מה ששיערתי אכן מדוייק מבחינתך, ורק לאחר מכן נמשיך לברר דרכי התמודדות.

האם תוכלי לומר לי בבקשה למה אני מרגישה כך איתה? מה הגוף שלי מנסה לאותת לי? למה אני מרגישה חוסר נוחות איתה?
לא ברור לי עד הסוף.
אולי את מרגישה באינטואיציה שיש פה חצייה של גבולות מבחינתה?
אולי את חוששת מפגיעה שעלולה להגיע לאחר ההתקרבות שלכן (כמו שקורה לך כאמור לא פעם)?

בנוסף, כדי להבין יותר, אשמח לעוד קצת מידע ממך:

• מה את מרגישה בחברתה מעבר לאיתותים של הגוף?
• מה בדיוק מעיק?
• מה את מרגישה ביחס לעצמך באותם רגעים?
• מה את מרגישה ביחס אליה באותם רגעים?
• מה מפחיד אותך באותם רגעים?
• אילו מחשבות עוברות לך בראש שם?

[טלי_ב*]

יוצאת לשנייה(באמת לשנייה, אני לא אמורה להיות פה...) מהשקט שלי כאן בדף, כדי לשתף במשהו שעוזר לי מול חוויית הלא-בסדר שדיברתן עליה.
כשיותר מדי רחוק בשבילי וקשה לי לחשוב שאני באמת עשויה להיות בסדר כמו שאני עכשיו על אף שלא עשיתי כך וכך, אני מוצאת שקל לי יותר, כשלב ביניים, לוותר כליל על ציר הבסדר-לא-בסדר. כלומר, אני קל לי יותר לוותר על תחושת הלא בסדר אם אני לא "חייבת" באותה נשימה גם להגיד על עצמי שאני כן בסדר.
בהתחלה קל יותר להרגיש לא זה ולא זה מאשר להרגיש ממש בסדר (לי לפחות). גם פילוסופית אני מוצאת שזה פשוט יותר.
ואז אני אומרת לעצמי, אוקי, אז שיפוט מוסרי בצד, מה הכי מועיל לעשות כרגע. ונדמה לי שכולנו מסכימות שהדרך של עירית מועילה מאוד.
מה דעתכן? מה דעתך, עירית?

[אורי*]

_תראי, בבסיס של הכמיהה שלך להרגיש בסדר, את למעשה רוצה לאהוב את עצמך. והרעיון שלך לאהבה עצמית מתבסס על המחשבה (תקני אותי אם אני טועה) שאת תוכלי לאהוב אותך ותסכימי לאהוב אותך כאשר תהיי מושלמת. כלומר, כאשר כל הדברים בך יהיו "בסדר גמור". כאשר תעשי את כל מה שאת "אמורה" לעשות, כאשר לא יהיו לך חסרונות ונקודות תורפה, וכאשר לא תהיה לך או לאחרים אף טענה נגדך. זוהי הנחת עבודה שאי אפשר לעבוד איתה משום שאף אחד מאיתנו לא יוכל אף פעם "לעשות וי" על הכל. אם נחכה שהכל בנו יתיישר לפני איזושהי טבלה או סטנדרט, לא נאהב את עצמנו אף פעם. נגיע ליום האחרון בחיינו ועדיין לא נאהב את עצמנו. יש כאן אשליה שיוצרת מלכוד, וחבל לחיות בתוכו.
מה דעתך על כיוון המחשבה הזה?_
נשמע הגיוני בשכל
אבל לא מתיישב על הלב

צריכה לחשוב על מה שכתבת ועל העונשים שאני נותנת לעצמי
דורש קצת הפנמה

העניין הוא שאת האמירה הזו שאני בסדר כמו שאני פגשתי לראשונה כשפתחת את הדף וכתבתי בו אי אז. וכנראה זה כל כך לא התקבל על דעתי שלא המשכתי, עזבתי ולא יכולתי יותר לדבר בנושא. כל כך זר לי זה היה. חזרתי לפה בלי הפנמה. (אולי מתוך רצון כן לקבל אליי הפעם את הרעיון הזה?)

[יש_לי_שאלה*]

כמו שכתבתי לך, יש לי אחות עם התנהגות "פסיבית אגרסיבית". היא אוהבת לשלוט ואני סבלתי ממנה המון. וגם בסביבה שלי יש טיפוסים כאלה לא מעטים. זו הפכה להיות בשבילי "סביבה נורמלית".

יש סיכוי שזה קורה משום שיש לך אתגר מולם, מול מה שהם מציפים בתוכך.

איזה אתגר יש לי מולם?


ההתנסויות מהסוג הזה ימשיכו להגיע. חלילה לא כעונש

קשה לי מאוד, איך אני עוצרת את ההתנסויות האלה? דיי, אני סובלת מזה.

האם יש חלק בתוכך שמוכן לזה ושבמובן מסויים מסכים לזה. אולי משהו בתפיסת הערך העצמי שלך יוצר את האמונה הסמויה שלך שזה מגיע לך. מה דעתך? תראי אם זה מרגיש לך כיוון נכון, ואם לא, ננסה לדייק את זה.

אני מאמינה שיש חלק כזה בתוכי כי זו הסביבה שלי, זה היחס שאני מורגלת אליו מילדות אני לא מכירה יחס אחר. בגלל שאני רגילה ליחס רע וזה לא נראה לי חריג ,אני רוצה לשים לב לזה, איך אני יכולה ללמוד לזהות יחס רע?



כלומר, אנחנו מחפשות את ה"כפתור" אצלך שמשתף פעולה עם ההתנהגות הפוגענית, אבל זה לא אומר שאת אשמה או לא בסדר בגללו, בסדר?

איך אני יכולה למצוא את "הכפתור" שמשתף פעולה עם התנהגות הפוגענית? מה אדם שלא סבל מהתנהגות פוגענית עושה כשהוא נתקל בה? מה אני צריכה לעשות כשאני נתקלת עם התנהגות פוגענית? מה שחשוב לי זה קודם לזהות אותה. איך יהיה לי קל לזהות התנהגות פוגענית?


אם מה שהצעתי בפיסקה הקודמת נכון, אז דרך ההתמודדות תהיה לבסס בתוכך את ההבנה הברורה והחד משמעית שאסור לפגוע בך

איך אני מטמיעה את ההבנה שאסור לפגוע בי כשכול החיים פגעו בי ואני חושבת שזה בסדר, אני מקבלת את זה שפוגעים בי כי אני רגילה לזה. זה לא נראה לי משהו חריג.

אז דרך ההתמודדות תהיה לבסס בתוכך את ההבנה הברורה והחד משמעית שאסור לפגוע בך.

אני הייתי רוצה להרגיש בתוכי חד משמעית שאסור לפגוע בי. איך אני עושה את זה?


אולי את מרגישה באינטואיציה שיש פה חצייה של גבולות מבחינתה?

כשאני נפגשת איתה, היא מדברת כל כך הרבה שזה פשוט העיק עליי, אני מרגישה מותשת לפעמים, זיהיתי גם שהיא הייתה ממציאה כל מיני סיפורים, מגזימה, גם משקרת. אני לא הוכחתי אותה על הדברים האלה כי הבנתי שזה שלה.

אולי את חוששת מפגיעה שעלולה להגיע לאחר ההתקרבות שלכן (כמו שקורה לך כאמור לא פעם)?

אני מתחברת לזה. את תוכלי להגיד לי למה הגעת לזה? האם החשש שלי מוצדק או שסתם אני חוששת בגלל ניסיון העבר? האם הגוף שלי מזהה שיכולה להיות פגיעה אמיתית ממנה?

-מה את מרגישה בחברתה מעבר לאיתותים של הגוף?

כשאני נמצאת בחברתה הגוף שלי מאותת לי כל כך חזק, אני ממש מרגישה את הוויברציות שלו, ולעתים קרובות אחרי זמן מסוים אני כבר לא רוצה להישאר איתה יותר. אני רוצה לברוח ממנה. ולעומת זאת, כשאני מדברת איתה בטלפון אני יכולה לדבר איתה שעות ואני מרגישה בנוח, ונהנית מאוד לדבר איתה. אני מרגישה מבולבלת משום שפנים מול פנים אני מתקשה להיות בחברתה הגוף שלי צועק לא נוח לי ואין לי מושג למה זה קורה, ובטלפון אני נהנית לדבר איתה ואני יכולה לדבר איתה שעות.

-מה את מרגישה ביחס לעצמך באותם רגעים?

כשאני נפגשת איתה פשוט לא נוח לי, הגוף שולט בי אני עסוקה באי נוחות מאשר מה אני מרגישה ביחס לעצמי, ובטלפון אני מרגישה מצוין איתה גם ביחס לעצמי, היא תומכת, מפרגנת, המזל שלי שאין לי זמן לפגוש ולדבר איתה בעבודה כך שאני מדברת איתה הרבה בטלפון.

מה את מרגישה ביחס אליה באותם רגעים?

אני מרגישה לא נעים לי שאני מרגישה אליה ככה ואני לא מבינה מה קורה לי. אני אפילו קצת כועסת על עצמי שזה קורה אבל אין לי שליטה על זה.

-מה מפחיד אותך באותם רגעים?

מפחיד אותי שהגוף מגיב ככה. מה קורה כאן? זה לא נעים.

-אילו מחשבות עוברות לך בראש שם?

מה קורה לי, אני רוצה ללכת, אני מרגישה לא נוח. יאללה שייגמר.

אני רוצה לציין ש- רוב המפגשים איתה ככה אני מרגישה. לעתים כשאני נפגשת איתה אני ממש עובדת על עצמי להרגיע את הגוף עד שלאט לאט הוא נרגע ואז אני יכולה להיות איתה יותר זמן מהרגיל. בשיחות הטלפון איתה אני מדברת איתה שעות וממש כיף לי ואני נהנית מאוד.

[יש_לי_שאלה*]

היי עירית,





ההנחה היא שאחותך דואגת "להקטין" אותך כדי לחוש טובה יותר, ולכן את מרגישה את עצמך נחלשת ומתכווצת באינטראקציות איתה. אגב, אני משערת שהיא לא עושה את זה במודע או מכוונה רעה. אבל כך או כך, בשורה התחתונה - משהו בדינאמיקה מולה מחליש אותך ועושה לך לא טוב.

היום ביליתי כמה שעות עם אחותי והתחלתי לשים לב קצת לדברים, היא התחילה לספר לי "כמה היא עוזרת לאנשים, היא עזרה למישהי למצוא עבודה, ועזרה למישהי אחרת למצוא משרד לעשות סטג' ועזרה למשהי אחרת לבטל את הקנס וכו' ובזמן הזה שהיא מספרת לי אני מרגישה בגוף חוסר נוחות וקשה לי להסתכל עליה בעיניים.

מה זה אומר?

[אורי*]

אני מוצאת שקל לי יותר, כשלב ביניים, לוותר כליל על ציר הבסדר-לא-בסדר.
מנסה לחשוב על זה,לא כל כך מצליחה לצאת מהציר הזה

[עירית_לוי]

טלי ב,

קל לי יותר לוותר על תחושת הלא בסדר אם אני לא "חייבת" באותה נשימה גם להגיד על עצמי שאני כן בסדר.
אני חושבת שזה רעיון נפלא! מעין מדרגת ביניים: אני לא כן-בסדר, כרגע אני רק לא לא-בסדר.
תודה טלי.




אורי,

_צריכה לחשוב על מה שכתבת ועל העונשים שאני נותנת לעצמי
דורש קצת הפנמה_
זה בהחלט דורש זמן. קחי לך אותו ותבדקי.
אנחנו כאן .




יש לי שאלה,

איזה אתגר יש לי מולם?
כמו שכתבתי, אולי מדובר בזה:
אפשר לבדוק (ותראי אם זה נשמע לך נכון) האם יש חלק בתוכך שמוכן לזה ושבמובן מסויים מסכים לזה. אולי משהו בתפיסת הערך העצמי שלך יוצר את האמונה הסמויה שלך שזה מגיע לך. מה דעתך?
ואם זה אכן כך, אז האתגר יהיה לבסס תפיסה הפוכה: שזה לא מגיע לך, ושאת ראויה אך ורק ליחס מעצים ומכבד. האתגר הוא לשנות משהו במערכת היחסים שלך עם עצמך. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מקרינה ומשליכה על שאר מערכות היחסים.

קשה לי מאוד, איך אני עוצרת את ההתנסויות האלה? דיי, אני סובלת מזה.
כאמור, באמצעות שינוי התפיסה הפנימית. שינוי התפיסה הפנימית ישנה את מה שאת משדרת לאנשים (את ההוויה שלך, את ה"מנגינה" שאת משדרת לעולם) ואת הדרך בה את מגיבה אל ההתנהגות שלהם.

אני מאמינה שיש חלק כזה בתוכי כי זו הסביבה שלי, זה היחס שאני מורגלת אליו מילדות אני לא מכירה יחס אחר. בגלל שאני רגילה ליחס רע וזה לא נראה לי חריג ,אני רוצה לשים לב לזה, איך אני יכולה ללמוד לזהות יחס רע?
אני חושבת שזה בדיוק מה שאת עושה עכשיו: את מתבוננת ובוחנת את התחושות שלך. האם ההתנהגות הספציפית הזאת מחלישה אותי או מעצימה אותי? האם זה נעים לי לא או לא נעים לי? האם טוב לי כאן או לא טוב לי כאן? מה שלומי עכשיו? מה אני מרגישה?

במקביל לזיהוי (וכדי לשכלל ולהעמיק אותו), לא פחות חשוב יהיה להפנות את הפוקוס פנימה ולטפל ביחס שלך לעצמך, וזה כבר ישליך החוצה. כלומר, זה יאפשר או לא יאפשר את היחס של האחרים אליך. אני מאמינה (ותבדקי אם את מתחברת לזה) שההתייחסות שלך לעצמך היא זו שמסמנת לאחרים את הגבולות שלך.

איך אני יכולה למצוא את "הכפתור" שמשתף פעולה עם התנהגות הפוגענית? מה אדם שלא סבל מהתנהגות פוגענית עושה כשהוא נתקל בה? מה אני צריכה לעשות כשאני נתקלת עם התנהגות פוגענית? מה שחשוב לי זה קודם לזהות אותה. איך יהיה לי קל לזהות התנהגות פוגענית?
לגבי הזיהוי, התייחסתי בפיסקה הקודמת.
"הכפתור" הוא כאמור בעיני ההתייחסות שלך לעצמך. שם המפתח. זו דעתי, וחשוב לי שאת תבדקי אם את מתחברת לזה .

איך אני מטמיעה את ההבנה שאסור לפגוע בי כשכול החיים פגעו בי ואני חושבת שזה בסדר, אני מקבלת את זה שפוגעים בי כי אני רגילה לזה. זה לא נראה לי משהו חריג.
אני הייתי רוצה להרגיש בתוכי חד משמעית שאסור לפגוע בי. איך אני עושה את זה?
עצם השיחה שלנו כאן, והשיחה שלך עם עצמך על "האם מותר או אסור לפגוע בי" כבר מתחילה להזיז משהו בתפיסה הפנימית.
ההטמעה דורשת את טיפוח ההסכמה העמוקה לכך שזה באמת אסור. אם מתאים לך, את יכולה לעבוד עם שתי שאלות ההסכמה שלהלן למשך זמן מה:

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאסור לפגוע בי?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה ליחס מכבד ומעצים?

המטרה כאן היא לא לענות "כן", מותר לומר "לא" אם זה מה שעולה באותו הרגע. המטרה היא לפגוש את השאלה ולתת לה לפעול את פעולתה (הסמויה והטובה ).

בנוסף, ובמקביל, את יכולה לבחון אם יש בך משהו שאוחז בתפיסה הישנה. למשל, האם יש משהו מפחיד בלוותר על האמונה שזה בסדר לפגוע בך? (במבט ראשון זה יראה לך שלא, מה פתאום?! כדאי להקדיש לזה גם מבט שני ושלישי ).

_אולי את חוששת מפגיעה שעלולה להגיע לאחר ההתקרבות שלכן (כמו שקורה לך כאמור לא פעם)?
אני מתחברת לזה. את תוכלי להגיד לי למה הגעת לזה? האם החשש שלי מוצדק או שסתם אני חוששת בגלל ניסיון העבר? האם הגוף שלי מזהה שיכולה להיות פגיעה אמיתית ממנה?_
זו היתה השערה שאין לי דרך לדעת אם היא נכונה, אלא רק לך . בתשובה לשאלתך כיצד הגעתי לזה: כאשר מישהו נפגע בעבר הוא עשוי לשאת איתו את מטען הפגיעה ולהיות זהיר. לפעמים הזהירות היא במקומה ולפעמים היא מיותרת. אני מבינה היטב (גם באופן אישי ) את הצורך שלך לקבל נקודת מבט חיצונית, ואת התסכול מכך שלא עולה בך תשובה חד משמעית. באמת שאני מבינה. אבל אין מנוס מלשכלל את ערוץ התקשורת שלך עם עצמך ועם האינטואיציה שלך. האתגר כאן באמת לנקות את הערוץ הזה מרעשי רקע כגון פחדים מהעבר או תפיסות עצמיות מקטינות, אפרופו שיחתנו כמה פיסקאות כאן מעל. בכל אופן, אני מחזירה אותך לשים את הפוקוס על העבודה על שינוי מערכת היחסים שלך עם עצמך. ככל שהיא תתבסס כחיובית ומעצימה, כך היכולת שלך לקרוא את המציאות ואת ההתנסויות החברתיות בצורה מדוייקת - תגדל.

אני רוצה לציין ש- רוב המפגשים איתה ככה אני מרגישה. לעתים כשאני נפגשת איתה אני ממש עובדת על עצמי להרגיע את הגוף עד שלאט לאט הוא נרגע ואז אני יכולה להיות איתה יותר זמן מהרגיל. בשיחות הטלפון איתה אני מדברת איתה שעות וממש כיף לי ואני נהנית מאוד.
תראי, אני מאוד בעד להקשיב לשדרים שעולים בנו מבפנים. מצד שני, אני חושבת שלא צריך לעשות שום דבר בכוח או מתוך התנגדות לעצמנו. אם כרגע נעים וכיף לך לדבר איתה בטלפון, ומאוד לא נעים לך לדבר איתה פנים אל פנים, אולי כדאי לכוון שכך שהאינטראקציות ביניכן יהיו בעיקרן טלפוניות? רק לכרגע. ואז, בהמשך, לבחון שוב את התחושות ולבדוק איך נכון לך להמשיך.

_היום ביליתי כמה שעות עם אחותי והתחלתי לשים לב קצת לדברים, היא התחילה לספר לי "כמה היא עוזרת לאנשים, היא עזרה למישהי למצוא עבודה, ועזרה למישהי אחרת למצוא משרד לעשות סטג' ועזרה למשהי אחרת לבטל את הקנס וכו' ובזמן הזה שהיא מספרת לי אני מרגישה בגוף חוסר נוחות וקשה לי להסתכל עליה בעיניים.
מה זה אומר?_
לא בטוחה (תבדקי ). אולי הפרגון שלה לעצמה לוחץ לך על הכפתור של הערך העצמי. אולי בתגובה לתיאורים שלה נוצרת אצלך בראש השוואה בינך לבינה ואת מסיקה מההשוואה (מסקנה לא נכונה) שאת לא-שווה. מה ששוב מוביל אותנו לאותו האתגר של שינוי בתוך מערכת היחסים שלך עם עצמך: עליית מדרגה בערך עצמי ובאהבה העצמית. מה דעתך?

[יש_לי_שאלה*]

האתגר הוא לשנות משהו במערכת היחסים שלך עם עצמך. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מקרינה ומשליכה על שאר מערכות היחסים.

תארי לי בבקשה, איך צריכה להיראות מערכת היחסים שלי עם עצמי? או שתתארי לי את המערכת יחסים שלך עם עצמך? (-: , וכיצד מערכת היחסים שלי עם עצמי מקרינה על שאר מערכות היחסים?

אני חושבת שזה בדיוק מה שאת עושה עכשיו: את מתבוננת ובוחנת את התחושות שלך. האם ההתנהגות הספציפית הזאת מחלישה אותי או מעצימה אותי? האם זה נעים לי לא או לא נעים לי? האם טוב לי כאן או לא טוב לי כאן? מה שלומי עכשיו? מה אני מרגישה?

אם ההתנהגות של האחר מחלישה אותי, לא נעימה לי לא טובה לי מה אני אמורה לעשות עם זה, תנחי אותי? (אני זקוקה לנקודת מבט בריאה שלך)
תביני שגדלתי במשפחה מחלישה, לא טובה, לא נעימה ואני עדיין בסביבה כזו, וזה נראה לי רגיל ונורמלי, במקום ללכת ממצב/אדם שעושה לי רע אני מוצאת את עצמי נשארת, ואני כותבת את זה בכאב רב . אני זקוקה לשמוע קולות חיצוניים בריאים זה מה שחסר לי. לדוגמא: אני צריכה שיגידו לי, שמגיע לי יחס טוב ומכבד ושאני צריכה להתרחק ממקומות שלא טובים לי וכו' אין לי את הקולות האלה בתוכי.


איך אני יכולה למצוא את "הכפתור" שמשתף פעולה עם התנהגות הפוגענית?

הכפתור" הוא כאמור בעיני ההתייחסות שלך לעצמך. שם המפתח.

אני לא כל כך הבנתי מה הקשר בין הדברים. אני רוצה לדעת איך אני משתפת פעולה עם התנהגות הפוגענית, ומה אני צריכה לעשות כדי לשנות זאת?

-האם אני מסכימה להכיר בכך שאסור לפגוע בי?

אני מרגישה ניטרלית, אני לא מרגישה הסכמה חד משמעית שאסור לפגוע בי. אני צריכה לשמוע את זה ממישהו שיגיד לי שאסור לפגוע בי. כי אם ההורים שלי והמשפחה שלי שאמורים להגן עליי פוגעים בי בלי סוף, אם הם נותנים את הלגיטימציה לפגוע בי מי אני שאני לא אסכים, כנראה שזה מה שאני ראויה לו.

-האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה ליחס מכבד ומעצים?

אני מרגישה ספקות.

האתגר כאן באמת לנקות את הערוץ הזה מרעשי רקע כגון פחדים מהעבר או תפיסות עצמיות מקטינות, א

אני באמת זקוקה לנקודת מבט חיצונית בריאה כי יש בתוכי המון רעשי רקע.

אני מאמינה שהגוף שלי לא משקר שצפויה לי כאן פגיעה כי רק איתה אני מרגישה ככה, אם הייתי מרגישה ככה עם כולם הייתי מבינה שהבעיה היא בי. הרגשתי רק עם אנשים שפגעו בי. .

אני מאמינה שאני צריכה להקשיב לשדרים שעולים בי מבפנים ובמקביל להמשיך בקשר איתה לא להתנגד, כמובן להיות עם היד על הדופק.

מה שאני חווה מהחברה זה משהו חריג, זה קרה לי מעט מאוד בחיים, מסרים סותרים, אני באמת מאמינה שהגוף שלי לא משקר שצפויה לי כאן פגיעה ממנה כי רק איתה אני מרגישה ככה והיא ידועה בעבודה כאדם צבוע ולא מקובל, אם הייתי מרגישה ככה עם הרבה אנשים הייתי מבינה שהבעיה היא בי.

באופן כללי,מה המסרים האלה של חוסר נוחות עם אדם, התכווצות, רצון ללכת או חוסר יכולת להסתכל לו בעיניים אומרים לי? מה אני אמורה להבין מזה? כי אסור לזלזל כי תקשורת לא מילולית קובעת ב- 93%.

אולי הפרגון שלה לעצמה לוחץ לך על הכפתור של הערך העצמי. אולי בתגובה לתיאורים שלה נוצרת אצלך בראש השוואה בינך לבינה ואת מסיקה מההשוואה (מסקנה לא נכונה) שאת לא-שווה. מה ששוב מוביל אותנו לאותו האתגר של שינוי בתוך מערכת היחסים שלך עם עצמך: עליית מדרגה בערך עצמי ובאהבה העצמית. מה דעתך?

אני מסכימה איתך שאני צריכה לחזק את האהבה והערך העצמי שלי כך שלא אושפע מהצורך שלה לדבר כמה היא מוצלחת וטובה.

[יש_לי_שאלה*]

שההתייחסות שלך לעצמך היא זו שמסמנת לאחרים את הגבולות שלך.

איך זה קורה?

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

_האתגר הוא לשנות משהו במערכת היחסים שלך עם עצמך. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מקרינה ומשליכה על שאר מערכות היחסים.
תארי לי בבקשה, איך צריכה להיראות מערכת היחסים שלי עם עצמי? או שתתארי לי את המערכת יחסים שלך עם עצמך? , וכיצד מערכת היחסים שלי עם עצמי מקרינה על שאר מערכות היחסים?_
קודם כל, חשוב לי לומר שאני לא מדברת ממרומי איזשהו אולימפוס של-חופש-מוחלט-מדפוסים, או של אהבה עצמית מושלמת. גם אני, כמו כולם, בתהליך, אי שם על הסקאלה.
באופן בסיסי, השאיפה היא שבמערכת היחסים שלנו עם עצמנו תהיה אהבה, הערכה וקבלה [לעומת הצד השני של הסקאלה בה כל אלה לא קיימים, ובמקומם ישנה המחשבה שאני לא ראוי להיות אהוב, לא מספיק טוב ומתנגד לעצמי ולכל מה שמרכיב אותי]. אני מאמינה שמערכת היחסים הזאת, הראשונית, שלנו עם עצמנו משפיעה ומעצבת את כל שאר מערכות היחסים שלנו בחיינו. את מערכות היחסים שלנו עם אנשים, אבל לא רק (זה יכול להיות גם את מערכת היחסים שלנו עם כסף למשל, או אוכל, וכן הלאה).

כלומר, ההתייחסות העצמית הזאת מושלכת גם החוצה: קל ופשוט לקבל את האדם האחר כפי שהוא, כאשר אני מקבלת את עצמי כפי שאני. קל יותר לא-לאפשר לאדם אחר להתייחס אלי בצורה מחלישה, כאשר אני מעריכה את עצמי כראוי ויודעת שאני לא ראויה ליחס מחליש שכזה. את בטח מכירה את החוויה בה את נמצאת במצב רוח ממש טוב, וכמה קל לך באותו הרגע להיות חיובית כלפי אנשים אחרים או סתם "לאהוב את העולם". זה פועל בדיוק כך. אפשר לומר שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מוקרנת תמיד על מסך, וכך אפשר ללמוד עליה. המסך הוא מערכת היחסים עם האחר, ולכל אחד יש כמה וכמה "מסכים" כאלה בחייו. החוץ מעיד על הפְּנים, וקל הרבה יותר ליצור שינוי בחוץ כאשר מפנים את הפוקוס אל הפְּנים, ומשפיעים עליו. את החוץ עצמו קשה (או בלתי אפשרי, תלוי את מי את שואלת) לשנות.

האם זה נתן לך מענה?

אם ההתנהגות של האחר מחלישה אותי, לא נעימה לי לא טובה לי מה אני אמורה לעשות עם זה, תנחי אותי?
אם ההתנהגות של האדם האחר מחלישה אותך או לא נעימה לך את יכולה לנסות לשנות את המצב על ידי בקשה להפסיק את ההתנהגות, או לחילופין - להתרחק. לא תמיד האדם שממול מוכן או בשל לשמוע ולשנות, ולפעמים אין מנוס מלצאת מהסיטואציה ולהתרחק. מה שכן, חשוב שאם את מחליטה לבקש, שתעשי את זה בצורה עניינית, לא מאשימה ולא קורבנית כדי שהבקשה תהיה אפקטיבית וכדי להגדיל את הסיכויים שתענה בחיוב.

_איך אני יכולה למצוא את "הכפתור" שמשתף פעולה עם התנהגות הפוגענית?
הכפתור" הוא כאמור בעיני ההתייחסות שלך לעצמך. שם המפתח.
אני לא כל כך הבנתי מה הקשר בין הדברים. אני רוצה לדעת איך אני משתפת פעולה עם התנהגות הפוגענית, ומה אני צריכה לעשות כדי לשנות זאת?_
תראי, אם ההתייחסות שלך לעצמך כוללת בתוכה את האמונה שמותר לפגוע בך (לעומת האמונה ההפוכה שאת ראויה אך ורק ליחס מכבד ומעצים) – אז כאשר תפגשי מישהו שמסיבותיו הוא ינסה להתנהג התנהגות שהיא פוגענית, יש סיכוי טוב שאת לא תעצרי אותו ולא תחסמי אותו: את לא תשימי לו גבול אלא תאפשרי לו לעשות זאת. האיפשור שלך (לעומת אי האיפשור) הוא שיתוף הפעולה שהתכוונתי אליו. האיפשור הזה הוא לא משהו שנעשה במודע או בכוונה. מעצם קיומה של האמונה ההיא, זה פשוט קורה.

בנוסף ובמקביל, האמונה הזאת משדרת לעולם את השדר ש"כאן אפשר" (=שבי אפשר לפגוע, אני לא אעצור אתכם). בדרך סמויה ולא מילולית אנשים קולטים את השדר הזה, והם מצידם משתפים איתו פעולה. לא כל האנשים כמובן, אלא אלה שיש להם נטייה (דפוסית) לכך. חשוב לי שוב להדגיש שאת לא אשמה בשדר הזה ובאיפשור הזה. את לא לא-בסדר בגללו, ואת בטח לא אשמה בפגיעות שאת חווית. זו נקודה שחשוב לא ליפול בה כאשר מדברים על הכפתור שמשתף פעולה עם ההתנהגות הפוגענית, בסדר?

האם החלק הזה בהיר וברור?

ולחלק השני של השאלה שלך - כדי לשנות זאת נדרש לשנות את האמונה הפנימית הזאת – ולבסס במקומה את האמונה ההפוכה שהזכרתי: שאסור לפגוע בך ושאת ראויה אך ורק ליחס מעצים ומכבד. עד שזה יקרה כדאי לעשות בדיוק את מה שאת עושה בימים אלו: לפתח ערנות ותשומת לב למתי מתרחשת פגיעה, האם נעים לי או לא נעים לי כרגע? האם אני מרגישה מועצמת או מוחלשת באינטראקציה הזאת? בנוסף, ההקשבה שלך לגוף שלך היא כלי נהדר ויכולת נהדרת שלך, תסמכי עליך ועליו (על הגוף) .

_האם אני מסכימה להכיר בכך שאסור לפגוע בי?
אני מרגישה ניטרלית, אני לא מרגישה הסכמה חד משמעית שאסור לפגוע בי. אני צריכה לשמוע את זה ממישהו שיגיד לי שאסור לפגוע בי. כי אם ההורים שלי והמשפחה שלי שאמורים להגן עליי פוגעים בי בלי סוף, אם הם נותנים את הלגיטימציה לפגוע בי מי אני שאני לא אסכים, כנראה שזה מה שאני ראויה לו._
אז קודם כל אני ואמרת לך עכשיו שאסור לפגוע בך. חד משמעית, אסור. אסור לפגוע בך. וכל מי ששותפה לקריאה ולכתיבה כאן בדף תגיד לך את אותו הדבר. אסור לפגוע בך. אוקיי?
ושנית, אני מציעה לך לקחת את שתי השאלות הללו בשתי ידיים ולשאול אותן שוב ושוב מדי יום (לפחות פעם ביום) במשך כל השבוע הקרוב. וכמו שאמרתי, לתת להן לפעול עלייך את פעולתן הסמויה והטובה. ההסכמה שאת מטפחת כאן היא גם ברובד המודע וגם ברבוד הלא מודע.

_ההתייחסות שלך לעצמך היא זו שמסמנת לאחרים את הגבולות שלך.
איך זה קורה?_
עניתי על זה בתשובה לשאלה לגבי "הכפתור" שמשתף פעולה עם התנהגות הפוגענית. תראי אם זה נתן לך מענה. אם לא, תשאלי עוד עד שיהיה בהיר לגמרי .

[עירית_לוי]

תודה מ. יקרה על הפרגון החם.
תמיד שמחה כשאני מצליחה לסייע כך, ואת פרטנרית מיוחדת במינה לעבודה הזאת.

[יש_לי_שאלה*]

היי עירית,

המסך הוא מערכת היחסים עם האחר, ולכל אחד יש כמה וכמה "מסכים" כאלה בחייו. החוץ מעיד על הפְּנים, וקל הרבה יותר ליצור שינוי בחוץ כאשר מפנים את הפוקוס אל הפְּנים, ומשפיעים עליו. את החוץ עצמו קשה (או בלתי אפשרי, תלוי את מי את שואלת) לשנות.

בסה"כ אני מרוצה היום ממערכות היחסים שיש לי עם אחרים. מה אם יש לי רק בעיה עם אחותי שהיא לא אוהבת אותי והיא עוינת עליי, מה זה אומר על מערכת היחסים עם עצמי?


האמונה הזאת משדרת לעולם את השדר ש"כאן אפשר" (=שבי אפשר לפגוע, אני לא אעצור אתכם). בדרך סמויה ולא מילולית אנשים קולטים את השדר הזה, והם מצידם משתפים איתו פעולה.

האם החלק הזה בהיר וברור?

ברור ביותר. תודה

כדאי לעשות בדיוק את מה שאת עושה בימים אלו: לפתח ערנות ותשומת לב למתי מתרחשת פגיעה, האם נעים לי או לא נעים לי כרגע? האם אני מרגישה מועצמת או מוחלשת באינטראקציה הזאת?

היום נפגשתי עם אחותי ואימא שלי ובעקבות השיחה שניהלנו התחלתי להרגיש רע. אני חושבת שהרגשתי רע בגלל שהם לחצו לי על "כפתור" שהוא בעיה שלי שאני צריכה לפתור. מה אני אמורה לעשות עם זה? האם אני צריכה לקום וללכת?

תודה

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

בסה"כ אני מרוצה היום ממערכות היחסים שיש לי עם אחרים. מה אם יש לי רק בעיה עם אחותי שהיא לא אוהבת אותי והיא עוינת עליי, מה זה אומר על מערכת היחסים עם עצמי?
קודם כל נהדר.
קשה לי ממרחק שכזה לומר. בכל מקרה זה טוב ומחזק לטפח את מערכת היחסים שלך עם עצמך כך שתהיה בה אהבה עצמית והערכה עצמית.

היום נפגשתי עם אחותי ואימא שלי ובעקבות השיחה שניהלנו התחלתי להרגיש רע. אני חושבת שהרגשתי רע בגלל שהם לחצו לי על "כפתור" שהוא בעיה שלי שאני צריכה לפתור. מה אני אמורה לעשות עם זה? האם אני צריכה לקום וללכת?
תלוי בך, ותלוי עד כמה את סובלת. בגדול נראה לי שאם הן לא מתייחסות אליך באופן ישיר בצורה שמחלישה אותך, והתחושה הרעה היא תולדה של פרשנות שלך (כך אני מבינה את מה שכתבת לגבי ה"כפתור" שלך) אז אולי עדיף לנסות להישאר ולהזכיר לעצמך שמה שאת חווה איננו אמיתי. אם תתארי לי מה בדיוק קרה, מהו אותו "כפתור" שנלחץ בך, ומהי אותה בעיה שהגדרת כשלך, אוכל לנסות להסביר למה הכוונה ש"איננו אמיתי".

[יש_לי_שאלה*]

בגדול נראה לי שאם הן לא מתייחסות אליך באופן ישיר בצורה שמחלישה אותך, והתחושה הרעה היא תולדה של פרשנות שלך

במחשבה שנייה, יש התייחסות ישירה אליי שאמורה להחליש אותי, אם האימא אומרת בפנים שלי שהיא רוצה לתת לאחותי את הצמיד המיוחד, הגדול שלה, ששווה מלא כסף מתנה. ואז אחותי אומרת לה שתביא לי את הצמיד, אז אימא שלי אומרת לא, אני אתן לה את הצמיד הקטן ואת תקבלי את הצמיד הגדול.

אחותי מאוד דומה לאימא שלי, שתיהן לא אוהבות אותי, אני שונה מהן, יש ביניהן ברית שהייתה מופנית נגדי כל השנים. העניין עם הצמיד לחץ לי על הכפתור שאימא שלי הפלתה ביני לבין אחותי כל השנים וקיפחה אותי. אחותי תמיד זכתה בכול המנעמים גם בגלוי.

מה אני יכולה לעשות עם זה, היא לא רוצה לתת לי?

שנים בכיתי על הקיפוח הזה, היה בתוכי המון כאב, אבל הבנתי שאין לי מה לעשות עם זה.
.

[אורי*]

חשבתי קצת שוב בהקשר של ילדים
על כך שאת הקטנה שלי אני מקבלת לגמרי איך שהיא כי היא תינוקת, וגם אם אני עייפה עד מאוד והיא קמה בלילה לשחק (כמו אתמול), וגם אם היא יונקת כל רגע או זורקת את האוכל,או רוצה שארים אותה בדיוק כשאני ממש צריכה את הידים שלי,או לא משנה מה. אז אני מקבלת אותה לגמרי,אוהבת אותה לגמרי, היא לא אמורה לעשות דבר, גם אם הייתי רוצה שחלק מהדברים יהיו אחרת ויהיה לי קל יותר,אז היא בעיניי בסדר איך שהיא, טובה איך שהיא.
אבל עם הגדולים יותר שלי אני כבר מצפה לדברים אחרים, וכשהם לא ממלאים את הציפיה (בעיקר הגדולה בת 6) אז אני מרגישה בתוכי עד כמה אני לא מקבלת אותה שהיא בסדר וטובה כמו שהיא.. וחשבתי אולי חלק מהעבודה שאני צריכה לעשות זה מול הילדים, לקבל אותם כבסדר איך שהם,לא משנה מה עשו. הם ראויים לאהבה ולקבלה במלואם,לא משנה מה דברים ארחים.
אני קצת עייפה אז לא מספיק בהירה לעצמי, אבל מן שבריר מחשבה שכזה שחלק מתהליך הריפוי יכול לעבור שם ולהגיע לשם. כי לשם אני בעצם רוצה להגיע, אבל אולי משם גם יהיה לי יותר קל לעבור עוד קודם כי למען הילדים שלי אני אתאמץ, וגם כי הילדים הם בשלב ביניים בעצם,מצד אחד אני לא מתייחסת אליהם כתינוקות שהכל בסדר במה שיעשו, מצד שני אני כן מבינה שהם ילדים ומתייחסת אליהם ככאלה ללא היכולות של מבוגר ועל כן ללא הציפיות ממבוגר. ובגלל שהם ביניים אולי יותר קל להחזיר אותם לבסיס הזה,כמו של תינוק. ובגלל שפנימית כבר יש לי את החוויה הזו מול התינוקת שלי,אולי יהיה קל לי יותר לנסות להעביר אותה קצת מולם.
הרהורים...

ובמקביל לכל זה עומדת אני עצמי שגם אליי ארצה להגיע בדרך הזו

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

שנים בכיתי על הקיפוח הזה, היה בתוכי המון כאב, אבל הבנתי שאין לי מה לעשות עם זה.
אני יכולה לתאר לעצמי את הכאב.
כרגע מה שניתן וכדאי (בעיני) לעשות זה לאפשר לכאב הזה להתנקז החוצה, ובמקביל לנתק בין החוויה לבין המשמעויות והמסקנות שהסקת ממנה. יש פה מטען של כאב ושל מסקנות עצמיות (של ערך עצמי) שחבל שתמשיכי לשאת איתך.
מה דעתך על הכיוון? מבררת לפני שמפרטת כיצד.




אורי,

_אולי חלק מהעבודה שאני צריכה לעשות זה מול הילדים, לקבל אותם כבסדר איך שהם...
שבריר מחשבה שכזה שחלק מתהליך הריפוי יכול לעבור שם ולהגיע לשם._
אם זה שביל גישה שמאפשר לך להיכנס לכל הנושא הזה של קבלה עצמית - אז נהדר.
קחי בחשבון שהיחסים שלך עם אחרים הם תמיד השתקפות שלך היחסים שלך עם עצמך. אני מאמינה שבלתי אפשרי לקבל את האחרים לגמרי כפי שהם אם זה לא קיים במערכת היחסים הראשונית, כלומר במערכת היחסים שלך עם עצמך.
אז כשביל גישה, כמקום להתחיל ממנו, ודרכו לעבור לטפל אח"כ גם ביחסים שלך עם עצמך - זה נהדר .

[יש_לי_שאלה*]

_כרגע מה שניתן וכדאי (בעיני) לעשות זה לאפשר לכאב הזה להתנקז החוצה, ובמקביל לנתק בין החוויה לבין המשמעויות והמסקנות שהסקת ממנה. יש פה מטען של כאב ושל מסקנות עצמיות (של ערך עצמי) שחבל שתמשיכי לשאת איתך.
מה דעתך על הכיוון? מבררת לפני שמפרטת כיצד._

הכיוון נראה לי מאוד, משום שהיו הרבה השלכות בחיים שלי בגלל ההפליה הזו שאימי עשתה ביני לבין אחותי. הרגשתי נחותה, לא טובה, פחות מכולם, לא מגיע לי, וכו'. והייתי רוצה לרפא זאת.


תודה

[זקוקה_לעזרה*]

עירית לוישלום,
יש לי תכונה, דחף חזק ובלתי נשלט להתערב, להשיא עצות ולדחוף את האף מבלי שהתבקשתי בעניינים של הסביבה הקרובה שלי, אני באוטומט מגיבה ואני רוצה להפסיק עם זה. לדוגמה: דוד שלי בא ומספר לי שאשתו מאשימה אותו ולא יורדת ממנו על משהו שהוא עשה בתום לב ואז אני רוצה לנחם ולעודד אותו שהוא לא אשם וזה יכול לקרות לכולם כי כואב לי לראות אותו ככה, ואז בלי להבין איך אני חוטפת ממנו התנגדות בחזרה. ממה נובע הצורך הזה שלי להתערב? מה התפיסה הבריאה לגבי "התערבות"? מה הגבולות הנכונים לזה (גדלתי בבית פולשני ושתלטן)? אני רוצה להביע חמלה והזדהות לאדם איך אני עושה זאת נכון? תודה!!!

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

הכיוון נראה לי מאוד, משום שהיו הרבה השלכות בחיים שלי בגלל ההפליה הזו שאימי עשתה ביני לבין אחותי. הרגשתי נחותה, לא טובה, פחות מכולם, לא מגיע לי, וכו'. והייתי רוצה לרפא זאת.

אחת הדרכים לעבוד עם כאב היא להסכים לפגוש אותו ולחוות אותו על מנת לאפשר לו להשתחרר. האינסטינקט הטבעי שלנו מול כאב (פיזי וגם רגשי) הוא להתכווץ, להפסיק לנשום, או למעשה, לברוח ממנו. אני מאמינה שהפעולה האינסטינקטיבית הזאת של בריחה והימנעות אמנם מאפשרת לנו לתפקד ברגעים הללו, אבל היא מקבעת ומשמרת את הכאב בתוכנו כמטען שממשיך ללכת איתנו.
עבודה מודעת מול ההרגל האוטומטי הזה תהיה, ראשית, בזמן אמת כאשר הכאב עולה, לשאול – "האם אני מסכימה לפגוש כעת את הכאב שעולה בי על מנת שישתחרר ממני?" אין כמובן הכרח לומר "כן".
ואז, אם עולה הסכמה, אפשר לקחת נשימה עמוקה, לדמיין שאת מתרחבת (לעומת האינסטינקט של כיווץ והפסקת נשימה), ולתת לזה כמה שניות. עצם הנשימה וההתרחבות מהוות סוג של מפגש עם הכאב. וזה יכול להיות ממש קצר. העיקר שתהיה תנועה שהיא הפוכה מהתנועה הרגילה.

במקביל לנשימה וההתרחבות, לא פחות חשוב, זה לעבוד על לא להזדהות עם הכאב, לא להאמין לו. את יכולה למשל לומר לעצמך שאת חשה את הכאב הקַטנוּת וחוסר הערך אבל את יודעת שהוא לא אמיתי. כלומר שאת לא באמת קטנה וחסרת ערך.

זה משהו שצריך לתרגל. אפשר להתחיל רק עם החלק הראשון ואחרי שאת מיומנת בו להוסיף את השני. מניסיוני זה יעיל לשחרור מטעני הכאב, יעיל להתחזקות וזקיפות קומה (כי במקום לברוח באופן תמידי מהכאב את מישירה אליו מבט ויודעת שתעמדי בזה), ויעיל לשחרור האמונות המחלישות הנלוות לכאב.

מה דעתך על סוג כזה של עבודה?
ואם משהו לא ברור לגמרי בהנחיות, אמרי וארחיב.




זקוקה לעזרה,

ממה נובע הצורך הזה שלי להתערב?
אני לא יודעת, בואי נבדוק יחד.
נתחיל מ: מה מפחיד אותך בלא להתערב ולא לתת את העצה שעומדת לך על קצה הלשון? דמייני אותך לרגע לא עושה את זה, ותבדקי אילו מחשבות, רגשות ותחושות עולים בך אז. תראי מה עולה ומשם נמשיך.

מה התפיסה הבריאה לגבי "התערבות"? מה הגבולות הנכונים לזה (גדלתי בבית פולשני ושתלטן)? אני רוצה להביע חמלה והזדהות לאדם איך אני עושה זאת נכון?
ראשית, זה באמת מאוד מבלבל, כי האדם שמולך בא ושיתף אותך במשהו שמטריד אותך, וזה עשוי להראות כמו סוג של פתח למתן עזרה.

אני יכולה לומר שבאופן כללי נכון (בעיני) להתערב או לסייע כאשר הצד השני נותן את הרשות לכך, בצורה ישירה או עקיפה. זו יכולה להיות רשות שניתנת בצורת בקשה ישירה לעצה שמגיעה מיוזמתו, זו יכולה להיות רשות שניתנת לאחר שאת שואלת אותו האם הוא מעוניין כרגע בעצה או עזרה לאחר שסיפר מה שסיפר, וזו יכולה להיות רשות שנשענת על הרקע של היחסים שלך עם אותו אדם. למשל, את כבר יודעת, בלי לשאול שאדםX ירצה בדרך כלל רק שתקשיבי ותביני לליבו, אדם Y ירצה לשמוע את דעתך הכנה, ואדם Z ירצה עצות פרקטיות. זה מתאפשר כאשר יש היסטוריה של היכרות ביחסים.
בשורה תחתונה, ההצעה שלי לבדוק האם ישנה רשות לכך. להתרגל לשםי לב לכך, ולחזק את המודעות לנושא של הרשות.

בנוסף, אם את חווה חוסר בהירות לגבי גבולות באופן כללי, שווה לך לבחון גם את נושא הגבולות שלך עצמך. כלומר, עד כמה לאנשים אחרים יש או אין רשות לפלוש לגבולות שלך, עד כמה את ערה ל-האם זה בסדר או לא בסדר שאדם מסויים יאמר או יעשה מולך משהו. כאשר נושא הגבולות שלנו עצמנו בהיר וברור לנו, זה משפיע גם על כמה נהיה ערים וברורים ביחס לגבולות של האדם האחר.

האם זה נתן לך מענה?

[אורי*]

_אם זה שביל גישה שמאפשר לך להיכנס לכל הנושא הזה של קבלה עצמית - אז נהדר.
קחי בחשבון שהיחסים שלך עם אחרים הם תמיד השתקפות שלך היחסים שלך עם עצמך. אני מאמינה שבלתי אפשרי לקבל את האחרים לגמרי כפי שהם אם זה לא קיים במערכת היחסים הראשונית, כלומר במערכת היחסים שלך עם עצמך.
אז כשביל גישה, כמקום להתחיל ממנו, ודרכו לעבור לטפל אח"כ גם ביחסים שלך עם עצמך - זה נהדר_
כן , זה מה שהתכוונתי
זו עוד נקודה להתייחס אליה
זה גם קשה, אבל נראה לי שבמקביל כעוד דרך, כעוד מחשבה זה יכול לעזור לי
מנסה..

[עירית_לוי]

[זקוקה_לעזרה*]

עירית שלום,


תחיל מ: מה מפחיד אותך בלא להתערב ולא לתת את העצה שעומדת לך על קצה הלשון? דמייני אותך לרגע לא עושה את זה, ותבדקי אילו מחשבות, רגשות ותחושות עולים בך אז. תראי מה עולה ומשם נמשיך.

למה זה צריך להפחיד אותי? זה אינסטינקט אצלי, אני מוצאת את עצמי באוטומט מתערבת. אני מרגישה שאני מרגישה חייבת להתערב. כשאני חושבת לעומק, יש לי צורך לנחם את האחר, להיות נחמדה, אמפתית, איכפתית לאחר. זה מרגיש לי מוזר ולא טבעי לשתוק ולא לדבר.


_בנוסף, אם את חווה חוסר בהירות לגבי גבולות באופן כללי, שווה לך לבחון גם את נושא הגבולות שלך עצמך. כלומר, עד כמה לאנשים אחרים יש או אין רשות לפלוש לגבולות שלך,

האם תוכלי לעזור לי להסביר לי את נושא הגבולות של עצמי?

עד כמה את ערה ל-האם זה בסדר או לא בסדר שאדם מסויים יאמר או יעשה מולך משהו.

האם תוכלי להאיר לי את הנושא? מה בסדר, ומה לא בסדר שאדם מסוים יעשה מולי? אני באה מבית סימביוטי שהתערבו בו כל הזמן ואין לי יכולת להבחין מה בסדר ומה לא.

תודה לך

[יש_לי_שאלה*]

עירית, @}

אחת הדרכים לעבוד עם כאב היא להסכים לפגוש אותו ולחוות אותו על מנת לאפשר לו להשתחרר.

האם תחושת הקיפוח תיעלם לי לחלוטין אם אחווה את הכאב מס' פעמים שאדרש? האם לא ארגיש אותה יותר כשאחווה סיטואציות דומות בהווה?

לא פחות חשוב, זה לעבוד על לא להזדהות עם הכאב, לא להאמין לו. את יכולה למשל לומר לעצמך שאת חשה את הכאב הקַטנוּת וחוסר הערך אבל את יודעת שהוא לא אמיתי. כלומר שאת לא באמת קטנה וחסרת ערך.

קשה לי לא להאמין למה שאני חשה, אני חשה תחושת קיפוח. למה לא להזדהות עם הכאב של התחושת קיפוח? למה זה כל כך חשוב לי להגיד לעצמי שאני חשובה, כשמה שהרגשתי זה שאני פחות מאחרים ולא חשובה?

אני רוצה לעשות את העבודה.

[מי_כלי*]

הי עירית
אני רוצה להעלות סוגיה כלשהי.
היא מציקה לי כבר זמן מה, אבל לקח לי זמן להבין שזה מציק לי כי זה מתרחש במקום העבודה, בו אני עובדת רק פעם בשבוע.
המזכירה, אשה מקסימה וחביבה, עם חוש הומור ותמיד היו ביננו יחסים טובים ואפשרות לשיחה זורמת וקלילה...
המנהל שלנו הוא קמצן שלא מעריך כלל את העבודה המסורה והקשה שלה.
הוא נותן לה מקסימום אחריות ותפקידים ומינימום תנאים.
הדבר מתבטא גם מבחינת שעות עבודה, היא צריכה להספיק המון במעט זמן, תחת הרבה מאוד לחץ, והן מבחינת חוסר תגמול כלכלי וחוסר הערכה כללית לעבודה הקשה והאחריות הרבה שהוא מטיל עליה....
בשבועות האחרונים היא נהיית יותר ויותר מרירה , עצבנית ומתוסכלת... אני מסכימה איתה בכל ליבי ומבינה את חוסר ההגינות , את התיסכול, את תחושת הניצול וההשפלה. לגמרי מבינה.
ב - 15 פעמים הראשונות הקשבתי לעצבים שלה על המנהל, על חוסר ההגינות, על הטכנאית ההיא שמתנהגת בחוסר מקצועיות ובחוסר אכפתיות וכו' וכו' וכו'
הקשבתי הסכמתי הוספתי דוגמאות משלי (למרות שזה לא באמת עניין אותה), חשבתי שא' היא צודקת ויש כאן אי צדק וב' אם אקשיב לה לפחות היא תדע ותרגיש שיש מי שמקשיב לה ומבין לליבה.
אך בשבועות האחרונים זה נהיה כבר מוגזם, בכל פעם היא עצבנית וכועסת עוד יותר ויותר. בכל פעם אני מרגישה שיותר זעם וכעס מופנים כלפיי , כאילו שאני הכתובת.
זה גם חוזר על עצמו.
אני יודעת , אני שמעתי, אני הסכמתי והזדהיתי, הצעתי, השתתפתי, הבעתי עניין.... די! מה עוד אני יכולה לעשות?
זה כבר לא נעים לי לשמוע את אותם סיפורים שוב ושוב... אני מכירה את הסיפורים בע"פ, ולתחושתי היא כבר לא עוזרת לעצמה , אלא מעצימה את הכעס שלה, ואת תחושת הקורבנות, וכל מה שאני אומרת גם כבר לא עוזר.
אני מנסה להקל, אפילו מכינה לה קפה, כי אני יודעת שלה אין זמן...ועוזרת לה בדברים קטנים כשאני יכולה בתיוקים ובפקסים.
בפעם אחרת ראיתי שהיא באמת לחוצה , אז אמרתי אעזור לך, וכשהתפנה לי עשיתי טלפונים בשבילה ושלחתי פקסים.
עכשיו היא כבר מבקשת ממני בפנים זעופות ואפילו בלי להגיד תודה (זה לא שאני צריכה את התודה, זה הגישה החיוך ההערכה ההכרה) ...
היום היא התחילה שוב עם העצבים והכעס,
אמרתי לה את רוצה שאדבר עם המנהל? לי אין בעיה אני עובדת פה פעם בשבוע, אני לא צריכה להיזהר ממנו...
את רוצה שאדבר עם הטכנאית הזאת? בכלל לא אכפת לי, אני לא כפופה לה, ולא מכירה אותה, אבל אגיד לה מה דעתי....
לא לא אל תטרחי, היא אומרת..
אז אמרתי לה, את יודעת שאני מסכימה איתך, מעבר לזה אין לי מה להגיד כ"כ או לעשות...
(הרי כבר הקשבתי - הרבה הרבה מאוד, וספגתי והסכמתי ועזרתי והזדהיתי...מה עוד??)

נוצר מצב שהיא כ"כ מעוצבנת שגם ליד הלקוחות והמטופלים היא מקטרת כ"כ ומתייחסת אליהם בעצבים מרוב התיסכול שלה, באופן שאשה אחת כבר אמרה לי ש"היא לא נחמדה" ומיד הגנתי עליה, אמרתי היא כן נחמדה רק יותר מדי לחוצה, כי לא מעריכים כלל את העבודה הקשה שלה. ..
אבל זה לא מקצועי ולא נעים לאנשים שבאים מבחוץ... וגם לא נעים לי לעבוד בסביבה שכזאת...
היום כשיכולתי ישבתי בחדר אחר כי לא נעים לי לשמוע את זה שוב ושוב...
פעם היה לי כיף לשבת איתה היום כבר לא.
האם יש דרך שאני יכולה להגיד לה שאני לא מעוניינת לשמוע כבר?
או לשדר שזה כבר לא נעים לי?
כי היא הופכת אותי למושא הכעס באופן עקיף... ודי! גם לי מגיע לעבוד באווירה נעימה ומכבדת.
אני לא רוצה להיות מגעילה, ולהפסיק לכבד אותה בקפה או לסרב לשלוח פקסים בשבילה אם אני יכולה... אבל אני רוצה להגיד ששבעתי מהתלונות ....

[עירית_לוי]

זקוקה לעזרה,

למה זה צריך להפחיד אותי? זה אינסטינקט אצלי, אני מוצאת את עצמי באוטומט מתערבת. אני מרגישה שאני מרגישה חייבת להתערב. כשאני חושבת לעומק, יש לי צורך לנחם את האחר, להיות נחמדה, אמפתית, איכפתית לאחר. זה מרגיש לי מוזר ולא טבעי לשתוק ולא לדבר.
לא, זה לא צריך להפחיד. אבל, אם מדובר בתגובה שהיא אוטומטית כפי שאת מתארת, אם את כביכול "מוכרחה" להגיב (התגובה "לא שואלת אותך" אלא עולה מעצמה) - סביר להניח שהתגובה שלך באה בתגובה לרגש או חוויה כלשהי שעולים בך מול המצוקה של האדם שעומד מולך. וגם, סביר להניח שאם תימנעי מלהגיב, את תישארי עם חוויה לא נעימה מסוג כלשהו. לכן, מטרת השאלה שלי היתה לברר מהו תפקידו של האוטומט בהתנהלות שלך. כאשר מבינים כיצד פועל מנגנון אוטומטי ומהו תפקידו, אפשר להתחיל לאט לאט "לפרק" אותו. מטרתן של השאלות שלי היא תמיד לברר מה יש מתחת כדי למצוא את המפתח ליצירת השינוי .

עכשיו, אני מסכימה איתך שזה לא טבעי לשתוק מול אדם במצוקה, וברור שתגובה כלשהי היא נדרשת ואף חשובה. ואם אני מבינה נכון, את רוצה למצוא את התגובה שתהיה הולמת ותואמת גם את הצורך של מי שעומד מולך, תגובה שלא תחווה עבורו כצרימה או פלישה.

את אומרת שהצורך הרגשי שפועל ברקע ושמפעיל את התגובה האוטומטית שלך הוא לנחם ולסייע לאדם שמולך. אני מציעה כאן כמה שאלות שמטרתן להציף אל פני השטח עוד מידע. אם מתאים לך, את מוזמנת לענות עליהן, ורצוי לענות ממש מהבטן מבלי לסנן או לספק תשובות "הגיוניות":

• מהו הצורך שנוסף שקיים מתחת לצורך שלך לנחם ולהיות נחמדה ואכפתית?
• אם אני אנחם אותו אז....?
• אם אני לא אנחם אותו אז...?

.
האם תוכלי להאיר לי את הנושא? מה בסדר, ומה לא בסדר שאדם מסוים יעשה מולי? אני באה מבית סימביוטי שהתערבו בו כל הזמן ואין לי יכולת להבחין מה בסדר ומה לא.
זוהי שאלה מאוד רחבה. בואי ננסה למקד אותה ביחד. אני מתחילה מהשאלה הבאה: מה מהדברים שאנשים בסביבתך (חברים, אנשים בעבודה וכו') עושים או אומרים לך הוא נעים לך? ומה אינו נעים לך או מעורר בך תחושת אי-נוחות?




יש לי שאלה,

_אחת הדרכים לעבוד עם כאב היא להסכים לפגוש אותו ולחוות אותו על מנת לאפשר לו להשתחרר.
האם תחושת הקיפוח תיעלם לי לחלוטין אם אחווה את הכאב מס' פעמים שאדרש? האם לא ארגיש אותה יותר כשאחווה סיטואציות דומות בהווה?_
אני מאמינה שהתחושה תפחת, שהכאב פחות יטלטל אותך, ושאת תחושי פחות "לא שווה" או "לא ראויה" בגלל שקופחת. בכל אופן, חשוב לי להדגיש שמדובר בתהליך מדורג ולא במחיקה מוחלטת של החוויה. אני מאמינה שאנחנו תמיד נחווה כאב. השאלה היא עד כמה ניטלטל ממנו (עד כמה "ניקח אותו קשה"), ועד כמה נאמין לפרשנות שיכולה להתלוות לכאב. למשל, אני יכולה לחוות דחייה על ידי חבר. סביר להניח שאחווה כאב כתוצאה מהדחייה. השאלה היא עד כמה זה יפיל אותי לקרשים, והשאלה השנייה היא עד כמה אני אחשוב/ארגיש/אאמין שאני לא שווה או לא ראויה להיות אהובה ורצויה בגלל אירוע הדחייה. ככל שפחות מיטלטלים ופחות מאמינים לפרשנות שיכולה להתלוות לאירועים מכאיבים – כך חווים את חוויות החיים בצורה שהיא יותר מאוזנת ויציבה. התרגול שהצעתי מכוון להגיע לשם.

קשה לי לא להאמין למה שאני חשה, אני חשה תחושת קיפוח. למה לא להזדהות עם הכאב של התחושת קיפוח? למה זה כל כך חשוב לי להגיד לעצמי שאני חשובה, כשמה שהרגשתי זה שאני פחות מאחרים ולא חשובה?
מה שחשוב בעיני זה לא להסיק מהאירוע הנקודתי על הערך שלך באופן כללי. כלומר, לדעת שמה שקרה בסיטואציה מסויימת (או בסיטואציות חוזרות ונשנות) לא הופך אותך באופן גורף לאדם פחות שווה או פחות חשוב מאחרים. החוויות הללו מכאיבות ביתר שאת כי אנחנו מאמינים שהן מעידות עלינו ועל הערך שלנו כבני אדם. הכוונה שלי היתה לא לא-להאמין שאמא שלך עושה או כך או אחרת, אלא לא-להאמין למה שזה אומר עלייך.

האם שתי השאלות שלך קיבלו מענה?




מי כלי,

_האם יש דרך שאני יכולה להגיד לה שאני לא מעוניינת לשמוע כבר?
או לשדר שזה כבר לא נעים לי?
כי היא הופכת אותי למושא הכעס באופן עקיף... ודי! גם לי מגיע לעבוד באווירה נעימה ומכבדת.
אני לא רוצה להיות מגעילה, ולהפסיק לכבד אותה בקפה או לסרב לשלוח פקסים בשבילה אם אני יכולה... אבל אני רוצה להגיד ששבעתי מהתלונות ...._
כאשר עומדים מול אדם שנעשה לו עוול, והוא בוחר (לרוב לא במודע ולא מכוונה רעה, אלא מתוך חוסר אונים) להתמקם בעמדה של קוֹרבּנוּת ומסכנוּת, באמת יש סיכוי שיקרה מה שקרה לך. לפי התיאור שלך אותה אישה מתחפרת בעמדת הקוֹרבּנוּת. כאשר אנחנו מתחפרים שם, אנחנו נחפש כל הזמן את מי להאשים, הנפש תחפש כל הזמן על מי לכעוס. הכעס שלה לא מכוון ישירות אליך כמובן, אבל בגלל שאת האוזן הקשבת שלה, ואצלך היא פורקת אותו, אז את היא זו שסופגת אותו. ואולי, לפעמים, בלי לשים לב, בגלל שאת מסכימה להקשיב, היא גם מכוונת אותו אליך, רק כי היא מותנית בימים לא קלים אלה לחפש על מי לכעוס.

אני חושבת שטוב שאת מבחינה במחיר שאת מתחילה לשלם על התמיכה בה, ושאת ערה לגבולות ולצרכים שלך. מה שאני נוטה לעשות במקרים כאלה זה לעודד את המתלונן להפנות את טענותיו הלגיטימיות אל מי שיכול לפעול לטובת שינוי. מגיע הרגע שבו ההקשבה וההכלה עלולות להפוך לאקט שמטפח ומעודד את הקוֹרבּנוּת, ושם כדאי לעצור.

אני הייתי ממשיכה לסייע לה ולהקשיב לה, אבל הייתי בוחנת בכל רגע ורגע - האם הפעולה שאני עושה כרגע (שולחת פקס/מכינה קפה/מקשיבה לתלונות וכן הלאה) מטפחת את עמדת הקורבן או מעודדת אותה לפעול מתוך עוצמה? לא תמיד תדעי להבחין, אבל ככל שתשאלי יותר, כך ההבחנה בין השניים תתבהר לך גם בזמן אמת. אני מאמינה שההבחנה הזאת שלך עבור עצמך תסמן את הגבולות שלך מולה, וגם אולי (אולי) גם תסייע לה לשנות את מצבה.

מה את אומרת?

[זקוקה_לעזרה*]

סביר להניח שהתגובה שלך באה בתגובה לרגש או חוויה כלשהי שעולים בך מול המצוקה של האדם שעומד מולך. וגם, סביר להניח שאם תימנעי מלהגיב, את תישארי עם חוויה לא נעימה מסוג כלשהו.

אם הבנתי אותך נכון, כשאני רואה אדם במצוקה הוא מעורר בי רגש שלילי או חוויה לא נעימה שלי מהעבר, ולכן אני מרגישה צורך להגיב ואם אני לא אגיב אני אשאר תקועה עם החוויה הלא נעימה שלי.

כאשר מבינים כיצד פועל מנגנון אוטומטי ומהו תפקידו, אפשר להתחיל לאט לאט "לפרק" אותו. מטרתן של השאלות שלי היא תמיד לברר מה יש מתחת כדי למצוא את המפתח ליצירת השינוי

אני חושבת שהאדם האחר מעורר בי את המצוקה שלי ולכן אני מרגישה צורך להגיב.

עכשיו, אני מסכימה איתך שזה לא טבעי לשתוק מול אדם במצוקה, וברור שתגובה כלשהי היא נדרשת ואף חשובה.

מה שהפריע לי זה שאני לא מגיבה מתוך בחירה אלא מוצאת את עצמי מגיבה באוטומט, אין לי שליטה על זה.

-מהו הצורך שנוסף שקיים מתחת לצורך שלך לנחם ולהיות נחמדה ואכפתית?

אני חושבת שהצורך הוא אישי שלי שיהיו נחמדים ואכפתיים אליי.

-אם אני אנחם אותו אז....?

אז הוא כבר לא ישקף לי את המצוקה שלי, זה ירגיע אותי.


-אם אני לא אנחם אותו אז...?

אני אמשיך להרגיש רע.

מה מהדברים שאנשים בסביבתך (חברים, אנשים בעבודה וכו') עושים או אומרים לך הוא נעים לך?

כשאנשים מתייחסים אליי, מכבדים אותי, מקבלים אותי, דואגים לי, אכפתיים ממני, מחבבים אותי, מפרגנים לי, מכירים במה שאני עושה, מעריכים אותי, ישרים איתי, כנים איתי, מזמינים אותי.

ומה אינו נעים לך או מעורר בך תחושת אי-נוחות?

כשדוחים אותי, עוינים אותי, לא מתייחסים אליי, שונאים אותי, מתייחסים אליי בזלזול, משקרים עליי, מבקרים אותי, שופטים אותי, מעלילים עליי, שלא כנים איתי, כשמעליבים אותי, כשצוחקים עליי, כשנוטשים אותי, כשצוחקים עליי, כשלא מחשיבים אותי, כשצבועים ולא ישרים איתי, כשמנסים לפגוע בי מאחורי הגב. כשמצווים ונותנים לי פקודות, כשצועקים עליי, נוזפים בי, יורדים עליי. כשמתערבים לי בחיים ואומרים לי מה לעשות, כשמדברים עליי מאחורי הגב ומשחירים אותי.

זה מה שעולה לי כרגע.

[יש_לי_שאלה*]

השאלה היא עד כמה ניטלטל ממנו (עד כמה "ניקח אותו קשה"), ועד כמה נאמין לפרשנות שיכולה להתלוות לכאב. למשל, אני יכולה לחוות דחייה על ידי חבר. סביר להניח שאחווה כאב כתוצאה מהדחייה. השאלה היא עד כמה זה יפיל אותי לקרשים,

אם הזכרת דחייה, אני חווה דחייה באופן קשה מאוד שמפיל אותי לקרשים. אני חוויתי במשפחה דחייה קשה מאימא שלי ומאחותי, הן לא רצו אותי במשפחה ולא בחיים שלהן,והמסקנה שהסקתי מזה "שאף אחד לא רוצה אותי". שחזרתי שוב ושוב את חווית הדחייה בבגרות ללא שליטה, איך אני יכולה לרפא את הפצע הזה?

והשאלה השנייה היא עד כמה אני אחשוב/ארגיש/אאמין שאני לא שווה או לא ראויה להיות אהובה ורצויה בגלל אירוע הדחייה. ככל שפחות מיטלטלים ופחות מאמינים לפרשנות שיכולה להתלוות לאירועים מכאיבים –

איך לשנות את הפרשנות שלי לחוויית הדחייה? מה אני צריכה להגיד לעצמי כדי לא להרגיש,לא להאמין שאני לא שווה או לא ראויה כשאני חווה דחייה בהווה?

לדעת שמה שקרה בסיטואציה מסויימת (או בסיטואציות חוזרות ונשנות) לא הופך אותך באופן גורף לאדם פחות שווה או פחות חשוב מאחרים.


החוויות הללו מכאיבות ביתר שאת כי אנחנו מאמינים שהן מעידות עלינו ועל הערך שלנו כבני אדם. הכוונה שלי היתה לא לא-להאמין שאמא שלך עושה או כך או אחרת, אלא לא-להאמין למה שזה אומר עלייך

כשאימא שלי קיפחה אותי הרגשתי והאמנתי כל השנים שאני לא חשובה ושאני נחותה. היום כשאני עושה את עבודה הריפוי למשל, בסיטואציה שסיפרתי לך עם הצמיד, הרגשתי את הכאב של הקיפוח שהיא עשתה ביני לבין אחותי לא בעוצמה שהייתי מרגישה כשלא הייתי מודעת. האם אני צריכה להגיד לעצמי באותו רגע שאני חווה את הקיפוח שאני שווה וראויה, והחוויה הזאת לא אומרת לי כלום על הערך שלי? האם זו כוונתך?

[עירית_לוי]

זקוקה לעזרה,

אם הבנתי אותך נכון, כשאני רואה אדם במצוקה הוא מעורר בי רגש שלילי או חוויה לא נעימה שלי מהעבר, ולכן אני מרגישה צורך להגיב ואם אני לא אגיב אני אשאר תקועה עם החוויה הלא נעימה שלי.
כן. יש לנו נטייה טבעית לנסות ולברוח מחוויות לא נעימות. יש בנו פחד לחוות אותן שוב, ואינסטינקט שמסייע לנו להימנע מלחזור לשם שוב ושוב. זהו מנגנון שעובד טוב בתור "עזרה ראשונה" לנפש שלא מעוניינת לחוש כאב, אבל יש לו מחיר של דפוס התנהגות אוטומטי.

אני חושבת שהאדם האחר מעורר בי את המצוקה שלי ולכן אני מרגישה צורך להגיב.
זה נשמע הגיוני.
האם את יכולה לומר עומד משהו על המצוקה הזאת? מהי אותה מצוקה שעולה בך כאשר את נוכחת לעוול שנגרם לאדם האחר? מהו בדיוק העוול הזה שכה מפחיד אותך? אין פה תשובה נכונה או הגיונית. הכי טוב זה לתת ל"בטן" לענות.

מה שהפריע לי זה שאני לא מגיבה מתוך בחירה אלא מוצאת את עצמי מגיבה באוטומט, אין לי שליטה על זה.
כן, בהחלט, ואני מבינה אותך.
מגיע הרגע (כמו הרגע הזה שלך) שבו אנחנו מבינים שאנחנו משלמים מחיר על ההגנות שהנפש שלנו יצרה לעצמה במהלך השנים, ומתחילים לבחון מחדש את ה"עיסקה" . המחיר כאן הוא קודם כל, כמו שאת מתארת, תגובות שעולות בך מבלי "לשאול אותך" (הן בוחרות לעלות במקום שאת תבחרי אותן), ושנית, מחיר של פגיעה ביחסים עם האנשים מולם זה קורה לך. זהו בדיוק הרגע בו מתחילה להבשיל המוכנות להיפרד מההגנות ולנסות להסתדר בלעדיהן.

_-מהו הצורך שנוסף שקיים מתחת לצורך שלך לנחם ולהיות נחמדה ואכפתית?
אני חושבת שהצורך הוא אישי שלי שיהיו נחמדים ואכפתיים אליי.

• אם אני אנחם אותו אז....?

אז הוא כבר לא ישקף לי את המצוקה שלי, זה ירגיע אותי.

• אם אני לא אנחם אותו אז...?

אני אמשיך להרגיש רע._
את יכולה לראות שעל מנת להיפרד מהתגובה האוטומטית, נדרש ממך להסכים לפגוש או להסכים להרגיש את המצוקה שלך שעולה בתוכך, מבלי להיבהל ממנה. כלומר, להסכים לעשות תנועה שהיא הפוכה מההימנעות. מה זה אומר תנועה הפוכה? אם עד היום החוויה המפחידה של "אני במצוקה" (עד שנגדיר אותה נתתי לה שם כללי כזה) רדפה אחריך, ואת ברחת ממנה באמצעות תגובה אוטומטית, הרי שמרגע שתבחרי בתנועה ההפוכה, את עוצרת, מפסיקה לברוח, מסתובבת אחורנית, ניגשת לחוויה, מישירה אליה מבט ואומרת לה, "את יודעת מה, בסדר, אני מסכימה לפגוש אותך, בואי". כלומר, את הופכת למעשה ל"בעלת הבית" של הסיטואציה. את מחליטה, את בוחרת, ולא היא. סוג כזה של עבודה יכול לשחרר אותך מהאוטומט. כמובן שלא בבת אחת, אלא בתהליך מדורג וסבלני.
האם כיוון העבודה הזה באופן כללי מדבר אליך?
אם כן, נמשיך לשם, ואם לא, אמרי ונחפש כיוון אחר.

_האם תוכלי להאיר לי את הנושא? מה בסדר, ומה לא בסדר שאדם מסוים יעשה מולי? אני באה מבית סימביוטי שהתערבו בו כל הזמן ואין לי יכולת להבחין מה בסדר ומה לא.
זוהי שאלה מאוד רחבה. בואי ננסה למקד אותה ביחד. אני מתחילה מהשאלה הבאה: מה מהדברים שאנשים בסביבתך (חברים, אנשים בעבודה וכו') עושים או אומרים לך הוא נעים לך? ומה אינו נעים לך או מעורר בך תחושת אי-נוחות?_
זה מה שעולה לי כרגע.
מהתשובות שלך עולה הבחנה מאוד ברור ה בין מה שנעים לך ומעצים אותך, לבין מה שלא נעים לך ומחליש אותך. אז בתשובה לשאלתך, בעיני ניתן לומר שכל מה שמעצים אותך ונעים לך – הוא גם משהו שבסדר שיקרה לידך ואפשר לתת לו רשות, וכל מה שמחליש אותך ולא נעים לך – רצוי לא לאפשר אותו ולא לתת לו רשות. האם זה ענה לך על השאלה?




יש לי שאלה,

אם הזכרת דחייה, אני חווה דחייה באופן קשה מאוד שמפיל אותי לקרשים. אני חוויתי במשפחה דחייה קשה מאימא שלי ומאחותי, הן לא רצו אותי במשפחה ולא בחיים שלהן, והמסקנה שהסקתי מזה "שאף אחד לא רוצה אותי". שחזרתי שוב ושוב את חווית הדחייה בבגרות ללא שליטה, איך אני יכולה לרפא את הפצע הזה?
ראשית, זה ובאמת פצע מכאיב, ובאמת כאשר אנחנו מסתובבים עם פצע פתוח ולא מטופל, עצם קיומו מושך אליך חוויות והתנסויות שמזכירות לך את קיומו, וגורמות לו לכאוב שוב ושוב.
הדרך גם מול הפצע הזה של דחיה, היא אותה דרך: להסכים לפגוש (להתרחב לעומת להתכווץ ולברוח) ולא להזדהות, כלומר לזכור שהמסקנה שהסקת כתוצאה מהדחייה איננה נכונה.
בתשובתי מלפני כמה ימים תיארתי את זה קצת יותר בהרחבה. את יכולה לחזור ולקרוא. ראי כאן: ביד רכה (2014-11-15T12:52:52). ותקראי גם את מה שכתבתי ל זקוקה לעזרה כאן מעל לתשובתי הנוכחית אליך.
ואם משהו עדיין דורש הבהרה, בבקשה אמרי.

איך לשנות את הפרשנות שלי לחוויית הדחייה? מה אני צריכה להגיד לעצמי כדי לא להרגיש,לא להאמין שאני לא שווה או לא ראויה כשאני חווה דחייה בהווה?
בדיוק את מה שכתבת כאן . שזה לא נכון שאת לא שווה או לא ראויה.
זה דורש לעשות הפרדה בין החוויה לבין הפרשנות שנלווית לחוויה. הדרך להתחיל להאמין בכך שזה לא נכון היא לעשות שוב ושוב את ההפרדה הזאת בזמן אמת. למשל, לומר לעצמך: "אני חווה כעת את כאב הדחייה, חלק אחד בי מרגיש אותו לגמרי, וחלק אחר שבי זוכר שהמסקנה שהסקתי של "אני לא שווה" בגלל הדחייה, איננה נכונה". בהמשך את יכולה להשתמש במשפט מקוצר ("זוהי לא האמת שאני לא שווה ולא ראויה. זה בסדר אם בהתחלה את לא תאמיני לזה (לא הגיוני שמיד תאמיני) ורק תאמרי אותו. לאט לאט המסר הזה יחלחל להכרה שלך ויעורר את הזיכרון של הידיעה העמוקה שלך בדבר הערך שלך.
אוקיי? אם זה לא ברור תשאלי עוד.

כשאימא שלי קיפחה אותי הרגשתי והאמנתי כל השנים שאני לא חשובה ושאני נחותה. היום כשאני עושה את עבודה הריפוי למשל, בסיטואציה שסיפרתי לך עם הצמיד, הרגשתי את הכאב של הקיפוח שהיא עשתה ביני לבין אחותי לא בעוצמה שהייתי מרגישה כשלא הייתי מודעת. האם אני צריכה להגיד לעצמי באותו רגע שאני חווה את הקיפוח שאני שווה וראויה, והחוויה הזאת לא אומרת לי כלום על הערך שלי? האם זו כוונתך?
בדיוק!
וגם, שאת מסכימה לחוות את הכאב (לעומת לברוח ממנו) על מנת לאפשר לו להשתחרר מתוכך, על מנת לאפשר לשינוי שאת מייחלת לו לקרות.

[מי_כלי*]

מה את אומרת?
אני מבינה שזה מאוד פנימי , חמקמק, משתנה מרגע לרגע.

מה שאני נוטה לעשות במקרים כאלה זה לעודד את המתלונן להפנות את טענותיו הלגיטימיות אל מי שיכול לפעול לטובת שינוי.
חלק מהתסכול שלה (וגם שלי) שאין כ"כ למי...אלא אם כן היא תרצה לעזוב.
אני יכולה לנסות לשאול אותה או להעלות רעיונות יחד איתה, האם יש עוד מישהו שלא חשבנו עליו?

מגיע הרגע שבו ההקשבה וההכלה עלולות להפוך לאקט שמטפח ומעודד את הקוֹרבּנוּת, ושם כדאי לעצור.
זהו, זיהיתי שהגענו לרגע הזה, ולקחתי אחורה פנה.
אני חושבת שאולי היא קצת חשה בזה, כשאמרתי לה "את יודעת שאני מסכימה איתך, מעבר לזה אין לי כ"כ מה לעשות..."
אולי אני יכולה לחזור על משפט זה מולה כשזה עולה. (אני רואה אותה פעם בשבוע, זה לא יתיישן כ"כ מהר).

חשוב לי לדעת לשים גבול חד, כשהיא מתחילה את הסיפור מחדש בזמן שנמצאים אנשים אחרים בחדר , מטופלים.
הם באים ומבקשים את תשומת ליבה, היא עמוסה עד מעל לראש בדברים קודמים, במקום לדבר אליהם בצורה עניינית ונעימה ולהסביר שהיא תתפנה אליהם ברגע שתוכל, היא מזעיפה פנים אליהם ועונה להם לעיתים בצורה לא הכי נעימה, ואז מתעלמת מהם פונה אלי ואומרת "את רואה? הם אומרים שאני יכולה להתעסק ב - 15 הדברים הנ"ל, אבל תראי איזה עומס...ו... וגם.....וכו'"
והסיפור מתחיל מחדש... שם אני בעצם , מתפקדת כקהל , נותנת לה במה, ובעצם אני קהל שבוי, אני שם, ואני צריכה אז להיות שם. (לא יכולה לצאת).
זה לא יעיל, זה לא מתאים למקום, זה לא אדיב, זה לא מקצועי וזה גם לא נעים לי....
כמו שאמרתי כשאני יכולה אני מחפשת איפה אני יכולה להקל מעליה, ולזרז עניינים... (לפעמים אני עושה זאת בצורה שהיא דווקא לא מרוצה בסוף).
אבל לעמוד ולהקשיב לקיטורים דווקא כשאנשים אחרים נמצאים זו הדרך שלה למחות למנהל, אלא שהוא נמצא במקום אחר בארץ, מרחק שעות נסיעה.
הוא לא רואה את זה ולא שומע את זה ולא יודע על זה.
כשאני נשארת עומדת שם אני כאילו מסכימה לזה, ובעצם אני לא מסכימה לזה (כלומר לתוכן כן, לקיטורים בכמות ובצורה - לא)

מהו הגבול שאני יכולה להגיד/לעשות?

ולא רק אני, לפעמים נכנסת מזכירה אחרת לחדר, וזה מתחיל ומעורר אותה מחדש, כי יש לה קהל חדש... אני בוודאי לא יכולה לעצור את זה, אבל אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את האנרגיה הקיטורית התמידית סביבי, אני גם לא אוהבת איך שזה נראה מבחוץ..
וכאן השאלה תהיה איך אני שמה מסביבי את הגבול בתוך סיטואציה שאני כביכול רק פסיבית? (במקרה הזה אפילו לא קהל פאסיבי, אלא פשוט קיימת נוכחת מסביב) .

[זקוקה_לעזרה*]

האם את יכולה לומר עומד משהו על המצוקה הזאת? מהי אותה מצוקה שעולה בך כאשר את נוכחת לעוול שנגרם לאדם האחר? מהו בדיוק העוול הזה שכה מפחיד אותך? אין פה תשובה נכונה או הגיונית. הכי טוב זה לתת ל"בטן" לענות.

המצוקה שלו נגעה "בפצע שלי" שדומה מאוד למה שהוא סיפר, הוא מראה שלי למצוקה שלי ואני מגיבה אליו בייעוץ ועידוד מהמקום הכואב שלי. הוא סיפר לי על אשתו השתלטנית שיורדת לו לחיים והוא לא מבין על מה וזה פצע שלי.

_נדרש ממך להסכים לפגוש או להסכים להרגיש את המצוקה שלך שעולה בתוכך, מבלי להיבהל ממנה. כלומר, להסכים לעשות תנועה שהיא הפוכה מההימנעות. מה זה אומר תנועה הפוכה? אם עד היום החוויה
המפחידה של "אני במצוקה" (עד שנגדיר אותה נתתי לה שם כללי כזה) רדפה אחריך, ואת ברחת ממנה באמצעות תגובה אוטומטית_

האם כיוון העבודה הזה באופן כללי מדבר אליך?

כן, מאוד. התחלתי כן להיות בתוך החוויה הקשה ולנגוע בכאב וזה גורם לי לבכי עז, האם זו התגובה שצריכה להיות כשאני נוגעת בכאב?

עיני ניתן לומר שכל מה שמעצים אותך ונעים לך – הוא גם משהו שבסדר שיקרה לידך ואפשר לתת לו רשות, וכל מה שמחליש אותך ולא נעים לך – רצוי לא לאפשר אותו ולא לתת לו רשות. האם זה ענה לך על השאלה?

האם כך אני קובעת את הגבולות שלי?

[יש_לי_שאלה*]

ראשית, זה ובאמת פצע מכאיב, ובאמת כאשר אנחנו מסתובבים עם פצע פתוח ולא מטופל, עצם קיומו מושך אליך חוויות והתנסויות שמזכירות לך את קיומו, וגורמות לו לכאוב שוב ושוב.

אני משחזרת שוב ושוב בהווה שלי חוויות שליליות שמעוררות לי את הפצעים הכואבים מהילדות שלי וזה גורם לי לכאב ולתסכול רב. האם הטיפול בפצעים יעצור אצלי את המעגל הכואב הזה?<האם בזה שאעבור דרך הכאב ולא אזדהה איתו אוכל לעצור את הבעיה?

[מודאגת*]

עירית שלום,

אני נהנית מאוד לקרוא את החומרים שלך.

אני בשנות השלושים המאוחרות. גדלתי במשפחה מזניחה, ויש לי המון צרכים לא מסופקים מהילדות לדוגמה: אהבה, הקשבה, תשומת לב, הדרכה, וכו' ואני מרגישה שיש בתוכי "ילדה רעבה" ממש נזקקת שדורשת שימלאו לה את הצרכים האלה. האם יש דרך למלא את הצרכים האלה? מה אני יכולה לעשות כדי לרפא את הנזקקות הזו? האם "הצרכים הלא מסופקים" מהילדות ימשיכו לנהל אותי?

[עירית_לוי]

מי כלי,

_חלק מהתסכול שלה (וגם שלי) שאין כ"כ למי...אלא אם כן היא תרצה לעזוב.
אני יכולה לנסות לשאול אותה או להעלות רעיונות יחד איתה, האם יש עוד מישהו שלא חשבנו עליו?_
לפנות שוב למנהל (או למנהל של המנהל), לומר לו בענייניות, באסרטיביות ומתוך זקיפות קומה שמה שהיא יכולה להספיק בזמן שיש לרשותה זה את X ו-Y, ואת Z, עם כל הרצון הטוב, אין לה אפשרות לעשות. כלומר: להחזיר אליו את האחריות שהוא נתן לה מבלי לספק לה את המשאבים לעמוד בה. להסביר שהיא רוצה לעמד באחריות הזאת אבל שהיא זקוקה לעזרה. באופן מאוד טבעי היא ניצבת חסרת אונים מול אחריות שאין לה את המשאבים לעמוד בה. כרגע, במקום להחזיר אליו את האחריות, היא משאירה אותה אצלה, ונשארת ממורמרת ביחס לכך. מול חוסר אונים קל ליפול לבור הקוֹרבנות כפי שקרה לה. זה טבעי, היא לא אשמה בכך.

יש פה פרמטר משמעותי והוא ההסכמה המוצהרת שלה כביכול (אולי ההסכמה הלא מודעת והלא מוצהרת) כן לנסות לעמוד בדרישה שלו וכן לקחת על עצמה את האחריות שניתנה לה. אי-ההסכמה שלה אינה מבוטאת בצורה אקטיבית וישירה אלא בצורה פאסיבית. ואי הסכמה פאסיבית - לא רק שאינה נשמעת אלא שגובה מחיר נוסף, ממנה ומהסביבה.
האם הנקודה הזאת בהירה מספיק?
ומה דעתך?

וכאן השאלה תהיה איך אני שמה מסביבי את הגבול בתוך סיטואציה שאני כביכול רק פסיבית? (במקרה הזה אפילו לא קהל פאסיבי, אלא פשוט קיימת נוכחת מסביב) .
מעבר לתמיכה הפרקטית בה לפנות למי שהטיל עליה אחריות ללא המשאבים לעמוד באחריות,
עולה לי רעיון לעבוד על משהו פנימי בתוכך: ליצור מצב בו את פחות ופחות מופעלת, ופחות ופחות מגיבה לקורבנות שלה. ברור שבאופן טבעי התנהלות כמו שלה היא מאוד מפעילה ומאוד מטרידה. העבודה הפנימית יכולה להיות על טיפוח ההסכמה להפסיק לשתף פעולה עם הקורבנות שלה, ועל טיפוח ההסכמה להפסיק להגיב לקורבנות שלה. אי ההסכמה לשתף פעולה יכולה בעצם לשדר לה שאת כבר לא פרטנרית. לעיתים סוויץ' פנימי מהסוג הזה יכול להשפיע על המציאות כאילו "בלי לגעת בה". וזה לא במקום תמיכה פרקטית בה, אלא בנוסף.
מה דעתך?




זקוקה לעזרה,

כן, מאוד. התחלתי כן להיות בתוך החוויה הקשה ולנגוע בכאב וזה גורם לי לבכי עז, האם זו התגובה שצריכה להיות כשאני נוגעת בכאב?
זו תגובה טבעית אפשרית.
מה שחשוב זה שתזכרי בזמן שזה קורה שאת בחרת לחוות את החוויה ולא לברוח ממנה - על מנת להתנקות ממנה, על מנת להשתנות ולצמוח.
בנוסף, חשוב שלא תזדהי עם התוכן של הכאב. לא להזדהות זה למשל לדעת שהמצוקה שאת חווה לא מעידה על כך שמגיע לך לחוות מצוקה, או על כך שאם פגעו בך את "לא שווה". שזה לא נכון. בדרך כלל כואב לנו כי אנחנו מסיקים מסקנות מאירוע מסויים על הערך שלנו כבני אדם.

_שכל מה שמעצים אותך ונעים לך – הוא גם משהו שבסדר שיקרה לידך ואפשר לתת לו רשות, וכל מה שמחליש אותך ולא נעים לך – רצוי לא לאפשר אותו ולא לתת לו רשות. האם זה ענה לך על השאלה?
האם כך אני קובעת את הגבולות שלי?_
מה שהופך את הרעיון הזה להוות גבול, הוא זה שאת יודעת ושברור לך שלא ראוי לפגוע בך. שאת מאמינה, גם ברובד הרציונלי הגלוי וגם ברובד הרגשי הפנימי שאת ראויה אך ורק ליחס מכבד. על פניו זה נראה מאוד הגיוני ברור לדעת את זה – הרי "מה פתאום שאני אחשוב שאני לא ראויה ליחס מכבד?". אבל במערך הרגשי שלנו יושבות הרבה פעמים תפיסות מחלישות ולא תמיד מודעות מהסוג הזה. והתפיסות הפנימיות מהסוג הזה הן אלה שבדרך כלל מסמנות את הגבולות.

לכן, כדי לקבוע את הגבולות, חשוב, קודם כל לדעת מה בסדר ומותר ומה לא בסדר ואסור שיקרה לידך (כמו שראינו שאת יודעת), אבל בנוסף, נדרש שאת תדעי ותאמיני גם בתוך תוכך שאת לא ראויה לכך שיפגעו בך. ואלו הם ניואנסים שאפשר לטפח בעבודה פנימית. האם זה נתן לך מענה?




יש לי שאלה,

אני משחזרת שוב ושוב בהווה שלי חוויות שליליות שמעוררות לי את הפצעים הכואבים מהילדות שלי וזה גורם לי לכאב ולתסכול רב. האם הטיפול בפצעים יעצור אצלי את המעגל הכואב הזה?
אני מאמינה שהטיפול בפצעים יכול לשנות את הדינאמיקה של מעגל הכאב הזה. לדעתי תמיד נחווה כאב (כל עוד אנו חיים נחווה כאב מכל מיני סוגים), רק השאלה היא עד כמה ניטלטל ממנו, עד כמה הוא יזלול לנו אנרגיה ויגרום לנו לסבל. ככל שהמרכז הפנימי יציב יותר קל החוויה פשוטה יותר.

האם בזה שאעבור דרך הכאב ולא אזדהה איתו אוכל לעצור את הבעיה?
זה כלי שמנסיוני יכול לסייע. את תצטרכי לבדוק שהוא נכון לך. לדעתי כדאי בנוסף גם לחזק את העוגן הפנימי שלך כדי שתרגישי שאת חסונה מספיק על מנת לחוות כאב מבלי "להתפרק", וכדי שיהיה לך קל פחות ופחות להזדהות עם התוכן שנלווה לכאב. עוגן פנימי מבוסס על אהבה ועל הערכה עצמית, על תחושה של חיבור למשאבים הנפשיים, וכן הלאה.

האם את מרגישה שזה ענה לך על השאלות?





מודאגת,

אני בשנות השלושים המאוחרות. גדלתי במשפחה מזניחה, ויש לי המון צרכים לא מסופקים מהילדות לדוגמה: אהבה, הקשבה, תשומת לב, הדרכה, וכו' ואני מרגישה שיש בתוכי "ילדה רעבה" ממש נזקקת שדורשת שימלאו לה את הצרכים האלה. האם יש דרך למלא את הצרכים האלה? מה אני יכולה לעשות כדי לרפא את הנזקקות הזו? האם "הצרכים הלא מסופקים" מהילדות ימשיכו לנהל אותי?

ראשית, הייתי מציעה לא להיבהל מחוויית ה"נזקקוּת", לא לגַנות אותה ובטח שלא לגַנות אותך בגללה. כאשר אנחנו חושבים על נזקקוּת, עולה בנו לרוב קונוטציה של משהו שהוא לא בסדר ושצריך לתקן. משהו כמו " נזקקוּת היא לא בסדר". ולכן, אחד הדברים הראשונים שהייתי עובדת עליהם הוא על יצירת שלום פנימי עם ה"נזקקת" שבתוכך, עם ה"רעבה", שאולי לפעמים היא נתלית או נצמדת או לא מסופקת, ושמותר לה להיות כזאת . הייתי מטפחת היטב את מערכת היחסים שלך איתה ואת ערוץ התקשורת שלכן.

שנית, הייתי עובדת על המקור לצורך. כלומר, הייתי בודקת מהו מקום בתוכך שצריך אהבה והקשבה ותשומת לב. האם זהו המקום בתוכך שמאמין שאת "לא אהובה"? או שאת "לא רצויה"? או "בלתי נראית"? או "לא ראויה להיות נראית"? או "לא משמעותית"? או משהו אחר. או כמה מהם יחד, כמובן.
כלומר, הייתי מאתרת את התפיסות העצמיות הללו ועובדת עליהן. ואז - מזינה אותך בתפיסות עצמיות חיוביות על מנת שהצורך לקבל מענה מבחוץ ילך וייחלש. ככל שתישעני על הזנה פנימית (=על תפיסות עצמיות חיוביות), כך תזדקקי פחות ופחות להזנה חיצונית. אגב, אנחנו, כבני אדם, תמיד נידרש להזנה החיצונית הזאת במידה כזו או אחרת. כי איזה אדם לא רוצה לחוש אהוב או מוערך או רצוי?. השאלה עד כמה נבוא רעבים "לארוחה". רעבים כמו מישהו שלא אכל מאז הצהריים או רעבים כמו מישהו שלא אכל שבוע?

מה דעתך על שני הצעדים הללו?

[מי_כלי*]

הי, תודה עירית

לפנות שוב למנהל (או למנהל של המנהל), לומר לו בענייניות, באסרטיביות ומתוך זקיפות קומה שמה שהיא יכולה להספיק בזמן שיש לרשותה זה את X ו-Y, ואת Z, עם כל הרצון הטוב, אין לה אפשרות לעשות. כלומר: להחזיר אליו את האחריות שהוא נתן לה מבלי לספק לה את המשאבים לעמוד בה. להסביר שהיא רוצה לעמד באחריות הזאת אבל שהיא זקוקה לעזרה.
שאני אפנה אליו?
כששאלתי אותה היא אמרה לי לא לעשות זאת ואני חוששת שזה רק יזיק לה, הוא יכול להגיד לי זה לא עניינך ולכעוס עליה שהיא כביכול עירבה אותי.
היא לא מסכימה להגיד לו. היא אומרת שהיא אמרה לו ושהוא אטום. ( מה שנכון)

_האם הנקודה הזאת בהירה מספיק?
ומה דעתך?_
לי וודאי שכן... זה לא אומר שהיא תקשיב לי בנקודה זו, אך אני יכולה גם לנסות את זה.

העבודה הפנימית יכולה להיות על טיפוח ההסכמה להפסיק לשתף פעולה עם הקורבנות שלה, ועל טיפוח ההסכמה להפסיק להגיב לקורבנות שלה.
משהו כמו : אני מאפשרת לעצמי כרגע לא להגיב לקורבנות שלה
?
מותר לי לא להיות מופעלת רגשית מכך.
?

[עירית_לוי]

מי כלי,

_שאני אפנה אליו?
כששאלתי אותה היא אמרה לי לא לעשות זאת ואני חוששת שזה רק יזיק לה, הוא יכול להגיד לי זה לא עניינך ולכעוס עליה שהיא כביכול עירבה אותי.
היא לא מסכימה להגיד לו. היא אומרת שהיא אמרה לו ושהוא אטום. ( מה שנכון)_
לא, לא התכוונתי שאת תפני אליו, אלא היא.
אני הייתי מציעה לה שוב לפנות אליו, ומדגישה את חשיבות הלך הרוח האסרטיבי שתיארתי, זה שמחזיר את האחריות למנהל. אם היא לא מעוניינת, זה כבר עניין שלה, וזה יחזיר אותך לאתגר של לבחור מי להיות מול העמדה בה היא מתמקמת: משתפת פעולה או לא משתפת פעולה.

_העבודה הפנימית יכולה להיות על טיפוח ההסכמה להפסיק לשתף פעולה עם הקורבנות שלה, ועל טיפוח ההסכמה להפסיק להגיב לקורבנות שלה.
משהו כמו : אני מאפשרת לעצמי כרגע לא להגיב לקורבנות שלה
?
מותר לי לא להיות מופעלת רגשית מכך.
?_
כן. כל ניסוח שיסייע לך להיות שם. תבדקי מה עושה לך כל משפט, האם הוא מרגיש לך מדוייק או יעיל.
את יכולה גם לעבוד עם שאלות של הסכמה. למשל:

• האם אני מסכימה להפסיק לשתף פעולה עם הקורבנות שלה? או:
• האם אני מסכימה להפסיק להגיב לקורבנות שלה? או:
• האם אני מסכימה לתת לעצמי את הרשות לא להגיב לקורבנות שלה?

לגבי "מופעלת רגשית", תבדקי. אם את רואה שבאופן אוטומטי את כן מופעלת, אז קודם כל כדאי שתתני לעצמך את הרשות להיות כזאת, להיות מופעלת. וזאת על מנת לא להתנגד אל מה שיש. אולי משהו כמו: "האם אני מסכימה לתת לעצמי את הרשות להיות מופעלת רגשית מולה?" אח"כ אפשר להוסיף לזה: "האם אני מסכימה לתת לעצמי את הרשות להיות מופעלת רגשית מולה, ויחד עם זאת לא לשתף פעולה עם הקורבנות שלה?".

מה דעתך?

[מודאגת*]

עירית שלום.
את נפלאה (-:

לכן, אחד הדברים הראשונים שהייתי עובדת עליהם הוא על יצירת שלום פנימי עם ה"נזקקת" שבתוכך, עם ה"רעבה", שאולי לפעמים היא נתלית או נצמדת או לא מסופקת, ושמותר לה להיות כזאת . הייתי מטפחת היטב את מערכת היחסים שלך איתה ואת ערוץ התקשורת שלכן.

אני מקבלת את "הילדה הנזקקת והרעבה" בתוכי, אני מבינה אותה, ובצדק היא מרגישה כך. אך זה פוגע בי משום שכשמישהו מתייחס אליי באכפתיות ובתשומת לב ועוד "הילדה שבי" הופכת להיות אובססיבית עליו וקשה לה לוותר על עליו כי הוא מספק לה צרכים שמעולם לא סופקו לה ושהיא כל כך צריכה, והיא הופכת להיות תלויה בו והתלות הזאת שמה אותה בעמדה של חולשה ולא תמיד האדם הזה נשאר בחייה.

האם זהו המקום בתוכך שמאמין שאת "לא אהובה"? או שאת "לא רצויה"? או "בלתי נראית"? או "לא ראויה להיות נראית"? או "לא משמעותית"? או משהו אחר. או כמה מהם יחד, כמובן.

כן. חלק מהם.

הייתי מאתרת את התפיסות העצמיות הללו ועובדת עליהן. ואז - מזינה אותך בתפיסות עצמיות חיוביות על מנת שהצורך לקבל מענה מבחוץ ילך וייחלש. ככל שתישעני על הזנה פנימית (=

איך אני עושה זאת? את יכולה לתת לי דוגמא.

שאלה עד כמה נבוא רעבים "לארוחה". רעבים כמו מישהו שלא אכל מאז הצהריים או רעבים כמו מישהו שלא אכל שבוע?

אני רוצה להגיע לארוחה רעבה מהצהריים (-: הבעיה שלי שאני מורעבת כמו מישהו שלא אכל שבוע.

[יש_לי_שאלה*]

אני מאמינה שהטיפול בפצעים יכול לשנות את הדינאמיקה של מעגל הכאב הזה.

מה שאני רוצה זה לא לשחזר שוב ושוב את הדפוס הכואב, כי אני מרגישה שאין לי שום שליטה על שיחזור הדפוס.

[עירית_לוי]

מודאגת, תודה .

אני מקבלת את "הילדה הנזקקת והרעבה" בתוכי, אני מבינה אותה, ובצדק היא מרגישה כך. אך זה פוגע בי משום שכשמישהו מתייחס אליי באכפתיות ובתשומת לב ועוד "הילדה שבי" הופכת להיות אובססיבית עליו וקשה לה לוותר על עליו כי הוא מספק לה צרכים שמעולם לא סופקו לה ושהיא כל כך צריכה, והיא הופכת להיות תלויה בו והתלות הזאת שמה אותה בעמדה של חולשה ולא תמיד האדם הזה נשאר בחייה.
אכן יש לזה מחיר כבד שמשפיע מאוד על מערכות היחסים שלך. אני מבינה היטב את התסכול ואת הכאב שנלווים לכזאת חוויה של תלות ואחיזה, ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת. וברור לי שזוהי הסיבה שבגללה את רוצה ליצור לעצמך חוויה של עצמאות רגשית וקיומית. העניין הוא שכדי שזה יקרה - כדאי לנסות להישאר לזמן מה בקבלה ובהבנה של הנזקקת שבתוכך מבלי למהר ולהביא לשיחה את המחיר שאת משלמת "בגללה" . זה טבעי לגמרי שנושא המחיר עולה, אך כאשר זה נכנס לשיחה על קבלה, הוא מסיט אותנו ממנה.

הקבלה הזאת היא משהו שכדאי לשהות בו ולא למהר לעבור לשלב הבא (השלב של "איך אני מעיפה את הדפוס הזה כמה שיותר מהר" ) - משום שקבלה אמיתית שלך אותה היא אחת המדרגות החשובות בדרך ליצירת החופש שאת רוצה. ככל שתפחת ההתנגדות שלך אליה ואליך, כך יהיה לך קל יותר לבסס עצמאות אל מול התלות. מול ההתנגדות מנגנוני ההגנה נשארים נוקשים וקשה לעבוד עימם ולשנות את הדפוסים (למשל, ליצור הזנה עצמית של תפיסות חיוביות כפי שאת רוצה). זו המהות של ביד רכה. לכן, הייתי מקדישה לא מעט זמן לטיפוח אמיתי וסבלני של קבלת התלותית/הנזקקת שבך. תבדקי איך את מרגישה עם הרעיון, ואם תרצי להרחיב את השיחה לשם כדי להבין כיצד לעשות זאת, אמרי לי.

_האם זהו המקום בתוכך שמאמין שאת "לא אהובה"? או שאת "לא רצויה"? או "בלתי נראית"? או "לא ראויה להיות נראית"? או "לא משמעותית"? או משהו אחר. או כמה מהם יחד, כמובן.
כן. חלק מהם.
הייתי מאתרת את התפיסות העצמיות הללו ועובדת עליהן. ואז - מזינה אותך בתפיסות עצמיות חיוביות על מנת שהצורך לקבל מענה מבחוץ ילך וייחלש. ככל שתישעני על הזנה פנימית (=
איך אני עושה זאת? את יכולה לתת לי דוגמא._
בשמחה. אני צריכה שתגידי מהי אותה תפיסה שלילית שאת מזהה בתוכך. כתבת שחלק מהרשימה שכאן. תוכלי לומר מהי בדיוק? .




יש לי שאלה,

_אני מאמינה שהטיפול בפצעים יכול לשנות את הדינאמיקה של מעגל הכאב הזה.
מה שאני רוצה זה לא לשחזר שוב ושוב את הדפוס הכואב, כי אני מרגישה שאין לי שום שליטה על שיחזור הדפוס._
אני מבינה אותך לגמרי. השחזור הוא אכן אוטומטי והוא יוצר חוויה של סבל ושל חוסר אונים. אני באמת מבינה.
השינוי את מבקשת דורש מפגש עם הדפוס בצורה נכונה ובונה כך שיאפשר את שינוי התפיסות העצמיות השליליות שיושבות בבסיסו. למעשה, כל מה שדיברנו עליו עד כה.

[מי_כלי*]

לא, לא התכוונתי שאת תפני אליו, אלא היא.
הלא יאמן קרה, והיא אכן פנתה למנהל עוד לפני שהייתי שם, כנראה הגיעו מים עד נפש, (ואולי העובדה שהזכרתי לה שמלבד להקשיב ולהבין , בלי לדבר איתו ישירות, שום דבר לא ייפתר - ?)
והוא אכן הגיע מרחוק כדי לראות במה באמת דברים אמורים, ראה את מה שראה חשב את מה שחשב ונראה מה הלאה.... אבל היא מרוצה
מרוצה מהתגובה החיובית שקיבלה ממנו (ואני מרוצה שאזרה אומץ לפנות אליו שוב ובאסרטיביות, כי עובדה שהוא הקשיב הפעם.)


לגבי "מופעלת רגשית", תבדקי. אם את רואה שבאופן אוטומטי את כן מופעלת, אז קודם כל כדאי שתתני לעצמך את הרשות להיות כזאת, להיות מופעלת. וזאת על מנת לא להתנגד אל מה שיש
קשה לי להגיד, אני מרגישה אשמה אם אני לא מגיבה , כלומר אם אני יושבת וקוראת או מתעסקת בענייניי והיא מקטרת ומתלוננת יש קול בתוכי שאומר, יא אגואיסטית אל תשבי סתם, תגיבי....
האם זה נחשב אוטומטי? הרי אוטומטית אני מתנתקת וזקוקה לקול הפנימי הזה שיגיד לי אל תהיי "אוטיסטית" תגיבי, תתיחסי, תהיי בן-אדם... ואז אני מופעלת ומגיבה.

[עירית_לוי]

מי כלי,
איזה יופי .

_קשה לי להגיד, אני מרגישה אשמה אם אני לא מגיבה , כלומר אם אני יושבת וקוראת או מתעסקת בענייניי והיא מקטרת ומתלוננת יש קול בתוכי שאומר, יא אגואיסטית אל תשבי סתם, תגיבי....
האם זה נחשב אוטומטי? הרי אוטומטית אני מתנתקת וזקוקה לקול הפנימי הזה שיגיד לי אל תהיי "אוטיסטית" תגיבי, תתיחסי, תהיי בן-אדם... ואז אני מופעלת ומגיבה._
התגובה האוטומטית הראשונה שעולה בך היא תגובת התנתקות. ההתנתקות נשמעת לי כמו תגובה שסיגלת לעצמך לאחרונה על מנת להגן עליך מפני "משחק התפקידים" שהחלק להתיש אותך. ואולי טוב שהיא עולה.
בעקבותיה עולה תגובה שגם היא נשמעת לי אוטומטית (אבל תבדקי כמובן מה דעתך): מה שמייצר את התגובה זו תחושת אשְמה. אם לא תגיבי לקיטורים שלה את תחושי אשַמה על היותך אגואיסטית. כלומר, מה שמפעיל אותך זה הצורך לחוש שאת לא לא-בסדר ולא אגואיסטית. נראה לי שמי שבוחר להגיב זו לא את אלא הרצון להרגיש או להוכיח שאת כן-בסדר. מה דעתך?

[יש_לי_שאלה*]

השינוי את מבקשת דורש מפגש עם הדפוס בצורה נכונה ובונה כך שיאפשר את שינוי התפיסות העצמיות השליליות שיושבות בבסיסו. למעשה, כל מה שדיברנו עליו עד כה.

הבנתי שאני אמורה לפגוש את כאב הדחייה, לעבור דרכו להכיל אותו ובמקביל לעשות הפרדה בין הכאב לבין הפרשנות שלי, להגיד שהוא עובר דרכי כדי להתנקות וזה לא אומר כלום עליי.
האם לזה את מתכוונת כשאת אומרת "מפגש עם הדפוס בצורה נכונה ובונה"? איך מתאפשר שינוי התפיסות השליליות, האם זה מתנקה באוטומט?

[מודאגת*]

לכן, הייתי מקדישה לא מעט זמן לטיפוח אמיתי וסבלני של קבלת התלותית/הנזקקת שבך. תבדקי איך את מרגישה עם הרעיון, ואם תרצי להרחיב את השיחה לשם כדי להבין כיצד לעשות זאת, אמרי לי.

אני מודעת כבר די זמן לחלק התלותי/הנזקק שבתוכי, אני מבינה גם שזה מגיע מחסכים ומצרכים שלא סופקו, אני מרגישה את הרעב הזה ואת התלות וההיאחזות שזה גורם לי להרגיש לאדם שמספק לי את הצרכים האלה, אני יכולה לומר לך שזה אפילו גורם לי להיות אובססיבית כלפי האדם האחר, תביני עד כמה אני מורעבת, ועם כל זה אני מקבלת את המקום הנזקק והתלותי.

האם תוכלי להרחיב ולהבין כיצד לעשות זאת?

בשמחה. אני צריכה שתגידי מהי אותה תפיסה שלילית שאת מזהה בתוכך. כתבת שחלק מהרשימה שכאן. תוכלי לומר מהי בדיוק? .

התפיסה השלילית שאני מזהה בתוכי והמקום שבתוכי שמאמין שאני לא אהובה, לא רצויה, לא חשובה, לא מגיע לי, לא ראויה.

[מי_כלי*]

תגובה האוטומטית הראשונה שעולה בך היא תגובת התנתקות.
אני עוד חושבת על זה, אני לא חושבת שזו תגובה, אלא שזו אני הבסיסית. זה לא עלה רק לאחרונה.

מה שמפעיל אותך זה הצורך לחוש שאת לא לא-בסדר ולא אגואיסטית. נראה לי שמי שבוחר להגיב זו לא את אלא הרצון להרגיש או להוכיח שאת כן-בסדר. מה דעתך?

כן כן כן.

[עירית_לוי]

יש לי שאלה,

_הבנתי שאני אמורה לפגוש את כאב הדחייה, לעבור דרכו להכיל אותו ובמקביל לעשות הפרדה בין הכאב לבין הפרשנות שלי, להגיד שהוא עובר דרכי כדי להתנקות וזה לא אומר כלום עליי.
האם לזה את מתכוונת כשאת אומרת "מפגש עם הדפוס בצורה נכונה ובונה"?_
בדיוק!
בנוסף, כדאי מדי פעם לחזק ולטפח את ההכרה בכך שאת מסוגלת לעמוד במפגש עם הכאב, שיש לך את המשאבים הפנימיים לכך.

איך מתאפשר שינוי התפיסות השליליות, האם זה מתנקה באוטומט?
כן, אפשר לומר שמהלך כזה יוצר את השינוי: עד עכשיו, ההימנעות מהמפגש עם הכאב יצר מעין אחיזה בתפיסות השליליות. תדמייני שיש בתוכך תפיסה שלילית ומכאיבה, וברגע שמופיע הפוטנציאל לחוש את אותו הכאב (נניח שמישהו עושה משהו שלוחץ על הפצע ומעיר אותו), מנגנוני ההגנה שלך יוצרים כיווץ שעוטף את הפצע - כלומר את התפיסה השלילית המכאיבה – וכמו אומר: "אל תתקרבו אלי, אל תדברו עלי, אל תגעו בי, זה כואב מדי." הכיווץ, בעודו מונע כאב, הוא גם משַמֵר את התפיסה ומונע כל תנועה ושינוי. רק כדי שלא יכאב.

לעומת זאת, ברגע שאת מסכימה לתנועה ההפוכה של: מפגש עם הכאב, התרחבות והכלה, את גם מאפשרת לכאב לצאת (את כבר לא אוחזת בו בחוזקה) וגם, בגלל שאפשר סוף סוף לגעת בו, אפשר להתחיל לדבר על זה שהוא בכלל לא אמיתי. שהתפיסה השלילית המכאיבה כלל אינה אמיתית. ב"לדבר" הכוונה היא לשיח פנימי שלך עם עצמך.

האם זה נתן לך מענה?




מודאגת,

אני יכולה לומר לך שזה אפילו גורם לי להיות אובססיבית כלפי האדם האחר, תביני עד כמה אני מורעבת
כן, אני מבינה היטב ואני גם מודעת למחיר שאת מן הסתם משלמת על כך. אני מניחה שההיאחזות והאובססיה באדם האחר מעצימות ומשמרות את חווית הקטנוּת שלך מול האיש (ובכלל), הן לא מאפשרות לך לבחון מדי פעם באופן נקי וענייני האם הקשר הזה עודנו טוב לך, הן גורמות לעיתים לוותר או לבטל או לא לראות את הצרכים והרצונות שלך בתוך המשוואה, ולבזבז אנרגיה רבה על העיסוק באדם האחר. האם זה מה שאת חווה?

_ועם כל זה אני מקבלת את המקום הנזקק והתלותי.
האם תוכלי להרחיב ולהבין כיצד לעשות זאת?_
כן. ראשית כדאי לנסות להפסיק להתייחס אל התלותית/הנזקקת שבך במונחים של "טוב ורע". את אמנם משלמת מחיר על הדפוס הזה, אבל הוא לא רק "רע" . הנפש שלך בחרה להשתמש בו משום שהיא הפיקה ממנו עד היום תחושה מסויימת של ביטחון. אני אסביר: הכמיהה לחוש שאני אהובה ורצויה היא צורך בסיסי, ניתן לומר אפילו צורך קיומי. אנחנו זקוקים לזה כמו שאנחנו זקוקים למזון, לשינה וכו'. ואם הידיעה הפנימית ש"אני אהובה ורצויה" חסרה, כלומר היכולת להזנה עצמית חסרה, הנפש מוצאת לה דרך לקבל את זה מבחוץ אמצעות הישענות על ביטויי אהבה מאנשים אחרים. עבור הנפש זה בבחינת - לקבל את ההזנה הזאת מבחוץ או למות. התלות ה"לא רצויה" הזאת היא בעצם חיונית.

אז ניתן לומר שבזכות ההזנה החיצונית הזאת של תחושת אהבה, הנפש שלך תפקדה והגיעה עד הלום. התלות וההישענות על האדם האחר שימשו לך עד היום כמנגנון הגנה. מנגנון ששירת אותך ושאת בחרת בו. חשוב לראות גם את הצד הזה של הדפוס. נכון שעכשיו את רוצה לבחור אחרת, את רוצה ללמוד לספק לעצמך הזנה עצמית פנימית. את לא רוצה לפגוש אנשים מתוך רעב כזה גדול. טוב מאוד. אבל עד שזה יקרה (וזה הרי לא יקרה בבת אחת) את תמשיכי להשתמש גם בהזנה החיצונית. וזה כאמור לא רע. זה נחוץ.

מבינה את כוונתי? זוהי נקודת מבט אחרת לחלוטין על דפוס שלכאורה נראה עד לרגע זה מיותר לגמרי ושרצוי "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. אי אפשר "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. ולא כדאי "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. לא כדאי משום שתנועה מסוג הזה מעוררת ברובד העמוק פחד ("אמאל'ה, מה אני אעשה בלי לחוש אהובה מבחוץ??"). פחד מעורר את מנגנון ההגנה (=אחיזה והיצמדות עוד יותר חזקה אל מקור הזנה חיצוני). כלומר, כל תנועה של התנגדות שלך לעצמך ולדפוס שלך (התנגדות הגיונית, "כי אני סובלת", "כי המחיר שאני משלמת גבוה", "כי אני מתנהגת בצורה אובססיבית") – כל התנגדות כזאת, עלולה להיות בבחינת גול עצמי.

אז הנקודה הראשונה אם כך היא להביט על הדפוס לא רק כ"רע" ומיותר - אלא כמשהו שיש לו גם תפקיד חשוב. הנקודה השנייה היא לקבל את התלותית/הנזקקת כחלק ממך ולאהוב אותה. למה זה חשוב? מה שאת בעצם רוצה לעשות בכל המהלך הזה, זה לבסס בתוכך תשתית עצמאית של אהבה עצמית כדי לבוא פחות "רעבה" אל מערכות יחסים. המשמעות של האהבה העצמית הזאת שאת רוצה - היא לאהוב ולקבל אותך כפי שאת כרגע, עם הנקודות החזקות שלך אבל גם עם נקודות התורפה שלך. לא לאהוב אותך רק בזכות היתרונות שלך, אלא לאהוב את כל כולך, כולל את הפן התלותי. זוהי המהות של אהבה עצמית. אז יש פה קטע . כדי להפוך לפחות תלותית את נדרשת קודם כל לאהוב את התלותית. לקבל אותה, להבין לליבה ולגלות חמלה כלפיה. הקבלה אינה סותרת את הרצון ואת הנחישות ליצור שינוי אלא דווקא תומכת בהם.

אלה הן שתי נקודות שאת יכולה להרהר בהן לעומק, ולהתחיל להביט דרכן על עצמך ועל ההתנהלות שלך ביומיום. לזהות בזמן אמת את התנועה הפנימית של התנגדות, לזהות את הרצון להיפטר בדחיפות מהדפוס ומהחלק הזה שמרכיב אותך, ולבדוק אם את יכולה להחליף אותם בקבלה ובהבנה שמבוססות על כל מה שתיארתי פה.

מה דעתך?
(אם משהו ממה שכתבתי כאן דורש הבהרה, אמרי לי).

התפיסה השלילית שאני מזהה בתוכי והמקום שבתוכי שמאמין שאני לא אהובה, לא רצויה, לא חשובה, לא מגיע לי, לא ראויה.
אוקיי. בואי נתחיל מזה:

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה להיות אהובה?
• מה מפחיד (אם מפחיד) אותך בלהכיר בכך?
• מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך?

מי כלי,

_תגובה האוטומטית הראשונה שעולה בך היא תגובת התנתקות.
אני עוד חושבת על זה, אני לא חושבת שזו תגובה, אלא שזו אני הבסיסית. זה לא עלה רק לאחרונה._
אוקיי.

_מה שמפעיל אותך זה הצורך לחוש שאת לא לא-בסדר ולא אגואיסטית. נראה לי שמי שבוחר להגיב זו לא את אלא הרצון להרגיש או להוכיח שאת כן-בסדר. מה דעתך?
כן כן כן._
מבינה .
הייתי עובדת (עם שאלות של הסכמה או בכל דרך אחרת) על לבסס את ההכרה בדברים הבאים:

• את אף פעם לא לא-בסדר.
• את אף פעם לא אשֵמה.
• מותר לך לא לשתף פעולה עם הקוֹרבנוּת שלה.
• אי שיתוף פעולה עם הקורבנות שלה לא הופך אותך לאשמה/לא בסדר /אגואיסטית.
• אי שיתוף פעולה עם הקורבנות שלה רק יעשה (לה) טוב ולא להפך.

[מודאגת*]

אני מניחה שההיאחזות והאובססיה באדם האחר מעצימות ומשמרות את חווית הקטנוּת שלך מול האיש (ובכלל), הן לא מאפשרות לך לבחון מדי פעם באופן נקי וענייני האם הקשר הזה עודנו טוב לך, הן גורמות לעיתים לוותר או לבטל או לא לראות את הצרכים והרצונות שלך בתוך המשוואה, ולבזבז אנרגיה רבה על העיסוק באדם האחר. האם זה מה שאת חווה?

זה שם אותי בעמדה נחותה מולו. הוא מרשה לעצמו הכול ולי אסור כי אני הנזקקת והתלויה ואני פוחדת מנטישה. אין לי זכות בחירה בקשר בכלל, אני מוותרת על הצרכים שלי, אני פוחדת להגיד דברים שמפריעים לי, אני הולכת על ביצים בקשר שחס ושלום הצד השני לא יכעס או יהיה לא מרוצה. הצד השני הוא המוביל בקשר, אני מתנהלת איתו לפי מה שמתאים לו ולא לי. וזה מחיר כבד.

זוהי נקודת מבט אחרת לחלוטין על דפוס שלכאורה נראה עד לרגע זה מיותר לגמרי ושרצוי "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. אי אפשר "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. ולא כדאי "להעיף" אותו כמה שיותר מהר. ל

אני מבינה את מה שאת כותבת.

אז הנקודה הראשונה אם כך היא להביט על הדפוס לא רק כ"רע" ומיותר - אלא כמשהו שיש לו גם תפקיד חשוב. הנקודה השנייה היא לקבל את התלותית/הנזקקת כחלק ממך ולאהוב אותה.

אני לא רואה את הצורך הזה כצורך רע ומיותר כי הוא שימש אותי והגן עליי כל החיים כי הייתי חלשה והייתי זקוקה לו, אבל היום אני מרגישה חזקה יותר ואני מרגישה בשלה להסיר אותו.


בעצם רוצה לעשות בכל המהלך הזה, זה לבסס בתוכך תשתית עצמאית של אהבה עצמית כדי לבוא פחות "רעבה" אל מערכות יחסים. המשמעות של האהבה העצמית הזאת שאת רוצה -

איך אני יכולה להגיע למערכות יחסים פחות רעבה, מה אני צריכה לעשות?
מה יכול למלא היום את הצרכים הלא מסופקים של "הילדה שבי"? (צורך באהבה, הדרכה, דאגה, אכפתיות, חשיבות, תשומת לב, קבלה, וכו'?)

כדי להפוך לפחות תלותית את נדרשת קודם כל לאהוב את התלותית. לקבל אותה, להבין לליבה ולגלות חמלה כלפיה. הקבלה אינה סותרת את הרצון ואת הנחישות ליצור שינוי אלא דווקא תומכת בהם.
אולי אני לא מבינה מה זה אומר לאהוב את התלותיות שלי? אני מקבלת אותה, הייתי זקוקה לה כי הייתי חלשה, אולי לאהוב אותה פחות.

-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה להיות אהובה?
כן. אני לא מרגישה כך.

-מה מפחיד (אם מפחיד) אותך בלהכיר בכך?
אני לא פוחדת.

מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך?
לחוות את זה בפועל מהסביבה הקרובה כי אני לא מכירה את החוויה הזו. איך אפשר להרגיש אהובה וראויה אם אף פעם לא התנהגו אליי כך?

[יש_לי_שאלה*]

היי עירית,

אני לוקחת אישית את ההתנהגות של האדם האחר, וזה עושה לי חיים קשים. לפעמים אני מבינה שזה לא אישית נגדי ורוב הזמן לא.

איך אני יכולה לבסס בתוכי את הידיעה שהתנהגות של האדם האחר קשורה אליו יותר מאשר ממני? ולמה אני לוקחת אישית כל דבר?