שקיעה בצפון מזרח,
אני חושבת שזה מתחיל לקרות. כלומר, התחיל כבר לפני שבאתי הנה. מה שנכתב פה עוזר לי לזהות ולנסח. יכול להיות שההיזכרות הזאת מתבטאת בכך שפתאום יש לי קול ואני מתחילה להיות מסוגלת להשמיע אותו. זה משהו שאני חשה כמעט בכל מישורי החיים. גם בעבודה, גם בבית, מול חברים, משפחה, מול ביקורת, מול החדשות אפילו. זה עדיין קול חלוש, שלא נוגע בדברים הרוחשים בעומק, אבל גם זה לא היה קודם...
נהדר!
ושימי לב שיש במקביל אולי עדיין גם פחד לבטא את הקול הזה. הפחד הזה הוא נורמלי וטבעי, ובגללו כנראה השתקת עד היום את קולך. התרגלת להאמין שיותר "בטוח" עבורך להימנע מלהשמיע אותו. אל תגַני אותך או את הפחד ברגעים בהם (אולי, עדיין) לא תצליחי לשמוע את הקול או להשמיע אותו במלוא עוצמתו, ובטח שלא על השנים בהן לא השמעת אותו. ההימנעות היתה, ולעיתים עדיין תהיה, מנגנון הגנה. טקטיקה להישרדות רגשית. הנפש שלנו נזקקת למנגנוני הגנה ומשתמשת בהם (וטוב שכך). הפרידה מהמנגנונים הללו לוקחת זמן ודורשת סבלנות. לכן, ההצעה שלי היא כל הזמן להביט עליך, על הפחד, ועל ההימנעות בעיניים מבינות ואוהבות. אם וכאשר ישנה או תהיה עדיין הימנעות.
אני אדם מאד חסר סבלנות וקשים לי תהליכים ארוכים. יש לי דרכי התמודדות מוזרות. כאילו אני על נדנדה.
אולי יקל עליך לשמוע שכולנו כאלה. כולנו רוצים להגיע לנקודת הסיום, לעשות "וי" על המשימה – ובעיקר - להיות בוודאות. הוודאות נותנת לנו תחושה של קרקע יציבה ושל ביטחון. ולמרות הכמיהה הזאת של רוב האנשים לתהליכם מהירים, השינויים של רובנו הם לא שינויים מידיים. הם הדרגתיים, הם דורשים מוּכנות פנימית והבשלה של המערך הפנימי-רגשי, ויש בהם אלמנט של "נדנדה" כמו שאת מתארת. לעיתים הנדנדה נוצרת בגלל המתח והפער בין הרובד הרציונלי (השכל, הראש, ההבנה) שהוא מהיר יותר, לבין הרובד הרגשי, שלוקח לו יותר זמן להשתנות ולהסתגל, וליישר קו עם הקצב של הראש.
הנה הזדמנות, כאשר את מתארת את דרך ההתמודדות הייחודית והמסויימת שלך (שבעיני היא נורמלית וטבעית כאמור), ואת הדרך בה את עושה את השינוי שלך - להביט על עצמך בחמלה ובהבנה. להרכיב "משקפיים " טובות ואוהבות, וממש להשתמש
במילים כאלה, מילים שמתארות אותך ואת דרך ההתנהלות שלך בהבנה ובקבלה.
היום אני במקום בו ההצהרות האלה פחות ופחות משפיעות. זה מה שיש לי להציע עכשיו. אני לא מוכנה לשקר/להתנצל/להחניק. אני יודעת שזה כואב לו מאד. אני מנסה לגרום לעצמי לבקש ממנו לקרוא את הספר. אולי זה יתניע משהו. רק שאני לא בטוחה שאני רוצה... פה אני נשברת. ופה אני צריכה כנראה הכי הרבה חמלה עצמית, להגיד לי שזה בסדר שאני לא אוהבת יותר, שאני רוצה לבד. אוף, זה נורא קשה.
כן, זה באמת בסדר שא תלא אוהבת ושאת רוצה להיות לבד. כל מה שאת מרגישה וכל מה שאת לא מרגישה. כל מה שאת רוצה וכל מה שאת לא רוצה. כל זה בסדר
. אלה הם בדיוק הרגעים להשתמש בחמלה העצמית.
אני אספר לך מה אני שומעת בין השורות שלך: אני שומעת כמיהה עזה להישאר מחוברת אל עצמך ואל הקול הפנימי שלך, קול שהושתק זמן רב וכעת מתעורר. אני שומעת כאב גדול ותסכול על השתקה ודיכוי של שנים. אני רואה שההתעוררות והביטוי דורשים התגייסות של משאבי הנפש שלך, ושאת אכן מצליחה לגייס אותם. את מצליחה להתחבר לקול שלך, ולהעז לבטא אותו - ואת מרגישה ערה וחיה בזכות זה.
במקביל, התעוררות הקול הפנימי והביטוי שלו – מתנגש לעיתים (באופן טבעי) עם רצונות של אנשים אחרים ומעוררים אצלך ואצלם תסכול וחוסר שביעות רצון הדדית. כל אלה יחד: הכמיהה לביטוי, הכאב על השתקה של שנים, ההעזה שמתגבשת לה, ההתנגשות בין רצונות, והתסכול - יוצרים בתוכך כאוס. יוצרים בלבול. ומול הבלבול הזה יש סיכוי שאת חשה צורך לקבל החלטות ולהגיע לוודאות. וודאות לגבי המחשבות שלך, הרגשות שלך והעתיד שלך.
אני מבינה היטב את כל הכמיהות והרצונות הללו, ואני רוצה להציע לך להאט. אני לא מכוונת אותך לקבל החלטה לכאן או לכאן. כל החלטה שתקבלי היא בעיני לגיטימית. אני אומרת את מה שאני אומרת כאן בזהירות רבה. אלה הם החיים שלך ואף אדם בעולם לא יודע יותר טוב ממך מה נכון לך. מה שאני כן מציעה זה לקבל את ההחלטה מתוך חיבור לעצמך ולא מתוך תגובה אוטומטית. כלומר, שמי שתבחר זו תהיה באמת
את, כמו שאת כל כך כמהה לעשות, ולא תחושה של פחד או מצד שני תחושה של דחיפות (זו יכולה להיות דחיפות לכל מיני דברים. דחיפות להשמיע את קולך. דחיפות לקבל החלטה שהיא עצמאית שלך ומנוגדת ל"דעת הקהל" וכן הלאה). אני מבינה שזהו כבר תהליך מתמשך, ואת אומרת שאת כבר לא בתוך עין הסערה. אני מבינה מה את אומרת
. רק תבדקי מי באמת הוא זה שבוחר את הבחירה.
לגבי הרגשות שלך אל בן זוגך: אני חושבת שכאשר חווים דיכוי, בטח לאורך זמן, אי אפשר באמת לחוות רגש של אהבה. לא כלפי עצמך, ובטח לא כלפי מי שבתפיסה שלך היה שותף לאותו דיכוי. כלומר מי שמולו נחוותה ההשתקה של הקול. כאשר יש לנו דפוס או נטייה להימנע מלהשמיע את קולנו, הרבה פעמים זה נראה שאדם
אחר משתיק אותנו, או ש"בגללו", מסיבה כלשהי שקשורה אליו או לאישיות שלו, נמנענו מביטוי עצמי חופשי.
אני מאמינה שדבר כזה יכול לקרות כאשר מראש אנחנו באנו עם הדפוס של ההימנעות. עם פחד, לרוב פחד לא מודע, מביטוי עצמי חופשי: עם משקע ילדות ישן שהפך למה שאפשר כאמור לכנות "טקטיקת הישרדות רגשית". מי שנכנס איתנו למערכת יחסים, בלי לשים לב ישתף פעולה עם הדפוס. לא כי הוא אדם רע. כי דפוסים של אנשים שונים "מתלבשים" זה על זה ויוצרים "שיתופי פעולה" רבים ומגוונים.
למה אני מתארת לך את כל זה כך?
אחד, כי יש סיכוי שהיעלמות הרגשות קשורה לעובדה שבן זוגך הוא
האדם (הדמות) שמולו השתקת את קולך, ולא בגלל מי שהוא באמת.
ושתיים, כי את מחפשת מוצא מההלקאה העצמית: התיאור הזה הוא סוג של לקיחת אחריות מצידך על כל מה שקרה. אני מדגישה: 'אחריות' ולא 'אשמה'. כאשר את רואה את החלק שלך, הלא מודע, בדינאמיקה, את יכולה לאט לאט לצאת מעמדת האשמה ולעבור ולהתמקם בעמדה של מי שלוקחת אחריות על הסיפור. ואני מדגישה שוב:
אחריות במובחן מאשמה. אחריות שיש בה אהבה שלך לעצמך. וחמלה. והבנה. ככל שתקחי אחריות, כך יהיה לך קל יותר להיפרד מהאשמה ולסלוח לעצמך סליחה אמיתית.
תבדקי היטב אם מה שכתבתי מדבר אליך ואם את מתחברת לזה. בסיטואציות טעונות ומבלבלות שכאלה חשוב מתמיד להקשיב לעצמך ולבדוק מה את לוקחת מכל העצות, הדעות והקולות החיצוניים שאת שומעת ושעוד תשמעי - ומה לא. את מכירה אותך הכי טוב ויודעת הכי טוב מה נכון עבורך.
את מוזמנת לכתוב מה עולה בך מול מה שתיארתי, ונראה יחד לאן נכון לך לקחת את זה.
.
.
.
קן תפילותיי,
יקרה. ראשית, ליבי איתך ואני מאחלת לך בהצלחה רבה
.
שנית,
יולי קו ו
בשמת א כיוונו אותך בצורה נפלאה בעיני אל עמדת היד-הרכה! עמדה שאכן יש לה את הפוטנציאל להקל עליך.
אני רוצה להוסיף כמה מילים מנקודת מבטי, ותבדקי אם הכיוון הזה מדבר אליך:
אני חושבת שמה שקורה לך שם בעת ההמתנה במרפאה, זה שאת חווה חוויה חזקה מאוד של חוסר אונים. גם כך, תהליך של טיפולי הפריון עשוי לעורר את החוויה הזאת: יש לו את הפוטנציאל לכך. ואז, ההמתנה המתמשכת לרופאה מזקקת ומנקזת את כל מה שאת חווה כבר זמן רב - אל תוך רגע מאוד מסויים. רגעי ההמתנה נצבעים בצבעים עזים, מפחידים ומכאיבים של תחושת קטנוּת וחוסר אונים. היא מציפה במלוא עוצמתה חוויה שאת כבר חווה
גם כך סביב התהליך.
האם את יכולה לראות כמה זה נורמלי והגיוני להגיב בתסכול ובכעס מול חוויה שכזאת? כל אדם יחווה חוסר אונים מול סיטואציה אחרת, כל אחד ומה ש"זורק" אותו. אבל חוסר אונים הוא מפחיד, בלשון המעטה, עבור כל אדם.
ולכן, לחוויה של חוסר אונים יש פוטנציאל לזרוק אותנו חזק ועמוק אל תוך בור הקוֹרבנוּת. זוהי טקטיקה של הישרדות רגשית, של ניסיון להיחלץ מהחוויה. אם מזהים את זה, אפשר לעשות עם זה עבודה. אפשר לבדוק מה נדרש כדי לוותר על העמדה הזאת, מה נדרש כדי להתמודד אחרת עם החוויה המבהילה הזאת. כל זה כמובן בעיניים אוהבות, רכות ומבינות.
השאלות והכיוונים שהוצעו לך הם נהדרים.
אם את מתחברת לתיאור שלי – אז אפשרות נוספת היא לעבוד עם חווית חוסר האונים:
- להכיר בכך שזה מה שאת חווה, לתת תוקף והכרה לחוויה המפחידה והלא נעימה הזאת.
- להפנות חמלה ואמפתיה כלפייך בעת החוויה. כעת, בדיעבד, ובעתיד, אם תיקלעי שוב לאותה החוויה.
- לזהות את רגע הנפילה אל בור הקוֹרבנוּת כניסיון להיחלץ מחוויית חוסר האונים ולחפש טקטיקות חילוץ מעצימות יותר.
אם את מתחברת, כתבי וארחיב כיצד. כל הכיוונים האחרים שהוצעו נשמעים לי אף הם מועילים. תבדקי לאן ואיך נכון לך ללכת עם זה
.
מכיון שכתבת פה עכשיו ואין לך דף, אני 
) שאפשר להביט עליה ולתרגל את ההפרדה.
