ביד רכה

שליחה על ידי תמי* » 25 אפריל 2018, 22:09

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, אז מתי לדעתך זה עזר לך? תוכלי לתת דוגמא? כלומר, באילו נסיבות אמרת לעצמך ״אני לא שווה״ או ״זה לא מגיע לי״ וזה היה יעיל?
בלי קשר לתדירות, אני לא מצליחה לחשוב איך אמירות כאלה יכולות לדרבן להצלחה. כלומר, מה הן מייצרות שלא סתם מועך?

זה לא בדיוק נסיבות. זה היה חלק ממכלול שלם של התקדמות.
ואני עצמי לא יודעת אם ואיך זה עזר. אולי זה פשוט לא הזיק בגלל התדירות של זה. איך אפשר לדעת?
אגב, אני גם לא מחשיבה את עצמי מצליחה. לא על עצמי דיברתי בכלל.
דיברתי על דמויות באמת מצליחות.
ואני חושבת שזה מדרבן הצלחה כי בלב שלי אני יודעת שאני כן שווה. ולהרגיש פתאום בעוז את ה"לא שווה" הזה מדרבן אותי מאוד להוכיח שאני כן.

הנה, אתן לך דוגמה קטנה וממש ממש מעכשיו.
בכל העולם, ובאנגליה במיוחד, ניסיון נחשב פי מיליון יותר מלימודים. כולם מחפשים ניסיון כדי להתקדם. הדרך לשם עוברת בהתנדבות ולי זה סבבה כי אני אוהבת להתנדב ועשיתי זאת ממש כל חיי הבוגרים.
בגלל הביקוש לזה, נהיה אשכרה קשה להתנדב בארגונים רציניים. מתייחסים לזה מבחינת הדרישות כמו עבודה בשכר וכל המיונים בהתאם. ממש לא יאומן שכולנו נלחמים על לעשות משהו בחינם.
לפני די הרבה זמן, ועוד ממש בלי קשר לצורך שלי בעוד שורה בקורות החיים, הצעתי להתנדב בעמותה שאני מאוד מחשיבה ולתרום להם עבודה עם קבוצה של אנשים שנאבקים באוכל. סורבתי.
פניתי אחר כך שוב והצעתי את כישורי המחקר שלי בחינם. סורבתי.
אחר כך הצעתי משהו אחר ושוב סורבתי, ולא רק בעמותה הזו.
בכל הפעמים האלה הגשתי מסמכים תחת ההנחה שאני מתת האל לארגונים האלה. כאילו, מה עוד אפשר לבקש? באה אישה עם כישורים וניסיון מוכחים ורוצה לתת. אבל לא.
לאט לאט ירדו הציפיות שלי. הבנתי שאני לא כזאת שווה כאן. לא יודעת מה הסיבות אבל אף אחד לא רצה אותי. אפילו כשרציתי להצטרף כמגשרת בין קורבנות ותוקפים (הקריירה הקודמת שלי, ושוב, הכשרה וניסיון ומה לא...) דחו אותי אפילו בלי להסביר למה.
התחושה שאני לא ראויה, לא רצויה, לא שווה, חלחלה בי לאט לאט.
התחלתי לפנות בצורה אחרת, ממקום יותר נמוך. לא בגלל איזו צניעות שחליתי בה פתאום, אלא ממש מתוך תחושה שמשהו אצלי כנראה לא מתאים. לא בסדר.
נחשי מה קרה? קיבלתי משהו שמאוד רציתי. אני לגמרי מוכשרת מדי בשבילו, אבל הוא בתחום שלי והוא מהנה ואני אוכל לעשות אותו לאורך זמן (תומכת בסדנאות שבהן מלמדים אנשים לבשל בתוך הקהילה).

עכשיו תשאלי, ובצדק, איך התחושה שאני לא שווה עזרה פה בכלל?
היא אילצה אותי לשנות כיוון. להציג את עצמי אחרת. לבוא נמוכה בכוונה. להשתמש בהומור.
היא דחפה אותי להוכיח שיש מקום שבו אני אצליח להתנדב למרות שדחו אותי שוב ושוב ושוב וזה היה כואב. שאני כן שווה. והיא גם מנחה אותי להוכיח מאוד את עצמי כאשר אתחיל כדי שיקדמו אותי.
אף אחד בעולם לא יגיד לי שמה שיש לי להציע לא מתאים. זה בולשיט. אבל משהו בי שאני לא יודעת מהו לא שווה כאן. וזה מכאיב ומדרבן אותי להוכיח להם אחרת.

הבנתי משהו אולי. שהקולות האלה מסוג "אני לא שווה" הם טובים אולי כדי להתנגח בהם.
כלומר, אם מה שהם עושים זה לאפשר לעצמי להתווכח איתם (לא נכון, אני כן שווה, אני אראה לכם. או - לא נכון, אני לא סתומה, סתם טעיתי בתום לב) אז הם מועילים לי ומקדמים אותי.
במקומות שבהם אני כן מרגישה או אפילו יודעת שאני שווה, אבל החיים לכאורה מראים לי אחרת, מועיל לי לאפשר לחיים לדבר אלי את שפתם כדי שאוכל לצעוק עליהם בחזרה את שפתי שלי. לפעמים זה גם עובד

אבל זה כן עובר ממש ממש דרך היעדר חמלה. זה לא משחק בכאילו...

שליחה על ידי תמי* » 26 אפריל 2018, 13:12

צילי, תודה. עכשיו זה באמת מובן יותר.
כן, אני יכולה להבין שהקולות האלה מסוג "אני לא שווה" הם טובים אולי כדי להתנגח בהם.
אני חושבת שהשאלה העקרונית היא מה החוויה הבסיסית שלך בעולם, הראשונית. כי אם החוויה היסודית שלך היא שאת סתומה, באמת סתומה, אז אני לא בטוחה שקולות כאלה יקדמו אותך. ואם אין לך תחושה בסיסית שאת שווה ושיש לך מה לתרום לעולם - אני חושבת שהתנסויות כאלה לא יובילו למקום טוב.
אבל כן, כשנקודת המוצא שלך היא חיובית, כשאת מרגישה שאת שווה ושיש לך מה לתרום, אז יש לך כוחות להתנגח כשאת מקבלת מסר אחר.
זה מזכיר לי את השיחה שהיתה לנו כאן לפני כמה זמן על ביקורת. אני טענתי שביקורת היא לעיתים מאוד יעילה. וזה בדיוק מה שהתכוונתי - לביקורת מסוג כזה שמעודד שינוי ושיפור.

מזכירה שאנחנו מדברות על הצלחה ואנשים מצליחים. אני מאמינה שרוב מי שמצליח, גם אם הוא משתמש בקולות האלה, בבסיס שלו יש יכולת ומסוגלות ואיזו ידיעה פנימית שהוא יכול ושווה.
אז אולי באמת אלו האנשים שהקולות האלה משרתים אותם.

שליחה על ידי תמי* » 26 אפריל 2018, 13:36

אני מאמינה שרוב מי שמצליח, גם אם הוא משתמש בקולות האלה, בבסיס שלו יש יכולת ומסוגלות ואיזו ידיעה פנימית שהוא יכול ושווה.
מסכימה.

שאלה מעניינת.
הרהרתי בזה הבוקר ועלה לי משהו,
ואני לא יודעת אם זה נכון, לא הספקתי לחשוב על זה לעומק ממש, אבל אניח פה בכל זאת -
אני חושבת שזה תלוי אם ההצלחה המבוקשת היא מסוג של להוסיף משהו או להוריד משהו.
יד רכה מועילה במיוחד כשרוצים להצליח לא לעשות משהו, להפסיק משהו.
אולי פחות רלוונטית כשרוצים להצליח להתחיל משהו, ליצור פעולה חיובית.

_נדמה לי (וגם את זה תבדקי) שהם מכסים על פחד אחר. פחד להתנסות, פחד לטעות, פחד להיכשל תוך כדי החיפוש. וגם, פחד לחוות את השפעת הכישלון על תפיסת הערך העצמי. ואם בזה העניין, הייתי מישירה מבט אליהם ולא אל הפחדים שמעליהם.
מה דעתך?_

אני עושה תרגיל בדמיון מודרך - שבו יש לי אפשרות לבדוק כמה כיוונים, אבל בלי לסכן את ההכנסה שלי. במקרה כזה, נראה לי שהחשש מתגמד, והניסיון דווקא הופך להיות נחמד, מעניין, מפתח ולא מאיים, מעין משחק של "בואו נראה מה עוד יש בעולם". אם זה לא יעבוד, סביר להניח שעלול להופיע קול שאומר "ואולי את לא כזו מוצלחת אם גם הכיוון הזה לא הלך" אבל יש מצב שהוא גם לא יהיה ממש מחריש אוזניים...

עירית_לוי

צילי,

התחלתי לפנות בצורה אחרת, ממקום יותר נמוך. לא בגלל איזו צניעות שחליתי בה פתאום, אלא ממש מתוך תחושה שמשהו אצלי כנראה לא מתאים. לא בסדר.
אם מתאים לך, מתעכבת על זה. האם מה שדירבן אותך היה הצורך להוכיח להם שאת כן שווה? או דיבור עצמי מחליש? כי זה לא אותו הדבר בעיני. מה היה הדיבור הפנימי שלך לעצמך ברגעים הללו?

.

יעלי,

_אני חושבת שזה תלוי אם ההצלחה המבוקשת היא מסוג של להוסיף משהו או להוריד משהו.
יד רכה מועילה במיוחד כשרוצים להצליח לא לעשות משהו, להפסיק משהו.
אולי פחות רלוונטית כשרוצים להצליח להתחיל משהו, ליצור פעולה חיובית._
אני מבינה את הלך המחשבה שלך

אבל מכירה הרבה דוגמאות של יד רכה שהיתה יעילה גם במקרים של רצון להתחיל משהו. אתן לך כמה דוגמאות של תהליכים שליוויתי:

מישהי שרצתה להתחיל להופיע על במות אבל חששה מאוד להציב את עצמה בחזית, חשופה לעין כל, לביקורת ולחוסר אהדה. העבודה שלנו היתה במקום לדחוף אותה לעמוד על במה, לטפל בפחד מביקורת, להפריד בינה לבין הביקורת של האחרים, לחזק את תפיסת הערך העצמאית שלה שלא קשורה לאחרים, ולהעז להראות את עצמה.

מישהי שלא הצליחה לשבת ולסיים דוקטורט במשך כמה שנים. הבנו שהפחד החוסם הוא הרגע שיגיע מיד לאחר סיום הדוקטורט, הרגע שבו הפוטנציאל שלה ייבחן כביכול בחיים האמיתיים, ושכמנגנון הגנה - היא מעדיפה להישאר בתפקיד של לומדת מאשר בתפקיד של אשת קריירה. העבודה היתה על לטפל בפחדים הללו ולבסס העזה להתנסות. לא רק לדרבן את עצמה לסיים כפי שהיא ניסתה לעשות, אלא קודם לתת תשומת לב לפחדים.

עוד מישהי שלא הצליחה לסיים, הפעם תואר שני. הפחד שמנע ממנה להגיש את התזה היה הפחד מעימות עם בעלה על הרצון שלה להישאר בבית עם הילדים. כל עוד היא היתה סטודנטית היתה לה כביכול הצדקה להיות בבית. סיום הלימודים היה דורש ממנה - או לצאת לעבוד בחוץ ולשלוח את הילדים למסגרות, או להתעמת עם בעלה ולהתעקש על האני מאמין שלה והרצון שלה לגבי גידול הילדים. עבדנו על ביסוס זקיפות קומה וההעזה הזאת (וכנ"ל, לא על לדחוף אותה לסיים).

ודוגמא אחרונה. מישהי עם עודף משקל גדול מאוד (מאוד) שרצתה להתחיל תהליך של ירידה במשקל. נסיונות שלה לדחוף את עצמה בכוח לא הועילו. זיהינו שעודף המשקל מאפשר לה להימנע ממערכות יחסים רומנטיות ובכלל לא לנסות ליצור קשר, משאיר אותה, בתפיסה שלה, שמורה. נתן לה הצדקה בעיניה למה בכלל לא כדאי לנסות. היתה לה כמיהה לקשר אבל גם פחד עצום ממנו, ועבדנו קודם כל על מערך הפחדים שהיה שם.

יש עוד המון כאלה

.

הולכת,

_נדמה לי (וגם את זה תבדקי) שהם מכסים על פחד אחר. פחד להתנסות, פחד לטעות, פחד להיכשל תוך כדי החיפוש. וגם, פחד לחוות את השפעת הכישלון על תפיסת הערך העצמי. ואם בזה העניין, הייתי מישירה מבט אליהם ולא אל הפחדים שמעליהם.
מה דעתך?
אני עושה תרגיל בדמיון מודרך - שבו יש לי אפשרות לבדוק כמה כיוונים, אבל בלי לסכן את ההכנסה שלי. במקרה כזה, נראה לי שהחשש מתגמד, והניסיון דווקא הופך להיות נחמד, מעניין, מפתח ולא מאיים, מעין משחק של "בואו נראה מה עוד יש בעולם". אם זה לא יעבוד, סביר להניח שעלול להופיע קול שאומר "ואולי את לא כזו מוצלחת אם גם הכיוון הזה לא הלך" אבל יש מצב שהוא גם לא יהיה ממש מחריש אוזניים..._
יש לך אפשרות לנסות במציאות כיוונים שאינם מסכנים הכנסה?
וגם: האם את מסכימה לשקול את האפשרות שאם כיוון שניסית לא הצליח, זה לא מעיד שום דבר על הערך שלך (על כמה שאת מוצלחת)?

אם מתאים לך, זו שאלה שאת יכולה לשאול כמה וכמה פעמים על מנת שתחלחל פנימה לרבדים היותר עמוקים. ועל מנת לבסס את ההפרדה בין התנסות שלא צלחה / תוצאה / מעשה - לבין המהות האמיתית שלך והערך שלך. אין אף פעם קשר בין שני אלה.

עירית,

אבל מכירה הרבה דוגמאות של יד רכה שהיתה יעילה גם במקרים של רצון להתחיל משהו. אתן לך כמה דוגמאות של תהליכים שליוויתי: זה כל כל מוכר לי... מעצמי

לפעמים אני "רוצה" משהו מאוד, אבל לא עושה אותו. זה פשוט לא קורה. עובר יום, יומיים, לפעמים יותר - ולא קורה. ואז, אני מנסה לשים לב למה כן קורה - אם היה לי שבוע או שבועיים מטורפים, או דברים אחרים שעלו למעלה פתאום בסדר העדיפויות, אני מסמנת לעצמי את העניין. אבל לפעמים, גם כשיש לי הזדמנות לעשות את אותו המשהו, פתאום שטיפת כלים נראית אקוטית (או שיטוט בבאופן...

) ואז אני מנהלת עם עצמי דיאלוג של "בואי, גברת, בואי תספרי לי מה באמת העניין. לא כועסת, לא מענישה, רק רוצה להבין מה מפחיד בסיפור שאת מספרת לעצמך..."

ולפעמים אני מודה בפני עצמי...

יש לך אפשרות לנסות במציאות כיוונים שאינם מסכנים הכנסה? עניין של תזמון וזמן פנוי. כרגע, לא ברור בכלל לכמה זמן, יש לי הכנסה שלא דורשת ממני את כל הזמן הפנוי שלי (ואני מן הסתם בחרדות שזה יברח ממני..) ולכן אני מגששת כיווני בדיקה. מצד שני, אני עם בני הצעיר על הידיים כל היום כולו. בפעמיים-שלוש שניסיתי לגייס לעזרתי מטפלת (ואני מכירה אותה שנים, היא גם המטפלת של הבכור) כדי שתצא איתו לסיבוב של חצי-שעה שעה ואוכל לנהל פגישה/סשן פיזיותרפיה/לשתות כוס קפה/לתרגל 2 תנוחות רצופות של יוגה - קיבלתי בחזרה ילד בוכה מרה תוך חצי שעה-שעה לכל היותר. אני מרגישה שזה מגביל אותי מאוד, אם כי לא מרפה את ידיי... מצד שלישי - קקופוניית הקולות של "עסק קטן לא שורד" "לא מתחילים עסק עם תינוק על הידיים" "אין לך מרווח טעות כלכלי להתחיל עסק" לא עוזרת...
האם את מסכימה לשקול את האפשרות שאם כיוון שניסית לא הצליח, זה לא מעיד שום דבר על הערך שלך (על כמה שאת מוצלחת)? happy לא כל כך... כלומר, כן ולא, תלוי בדיאלוג בראש. צד אחד אומר שלא מעט אנשים "מצליחים" נכשלו הרבה לפני שהצליחו, וצד אחר אומר שזה סתם תירוץ, מצליחן הוא מצליחן, ואולי אני סתם מספרת לעצמי סיפורים ומאמינה שאני יכולה... כלומר, אם כן, איפה ההצלחה הזו התחבאה עד היום? אני חושבת שברגע שאני פורמת את הקשר בין התנסות שלא צלחה לערך עצמי, אני עושה את זה על ידי קישור שלו להצלחה אחרת, וזה מתנה אותו בדיוק באותו הדבר...

שבת שלום!

עירית_לוי

ואז אני מנהלת עם עצמי דיאלוג של "בואי, גברת, בואי תספרי לי מה באמת העניין. לא כועסת, לא מענישה, רק רוצה להבין מה מפחיד בסיפור שאת מספרת לעצמך..."

ולפעמים אני מודה בפני עצמי...
נהדר

מצד שני, אני עם בני הצעיר על הידיים כל היום כולו. בפעמיים-שלוש שניסיתי לגייס לעזרתי מטפלת (ואני מכירה אותה שנים, היא גם המטפלת של הבכור) כדי שתצא איתו לסיבוב של חצי-שעה שעה ואוכל לנהל פגישה\סשן פיזיותרפיה\לשתות כוס קפה\לתרגל 2 תנוחות רצופות של יוגה - קיבלתי בחזרה ילד בוכה מרה תוך חצי שעה-שעה לכל היותר. אני מרגישה שזה מגביל אותי מאוד, אם כי לא מרפה את ידיי...
אני באופן אישי חושבת שזה הצד המכריע. נשמע לי שוב ושוב מבין השורות שלך שזה לא הטיימינג הנכון לך להסתער על המשימה. השאלה שלי לגבי כיוונים שלא מסכנים הכנסה כוונה להמשך, לא לזמן הווה. נראה לי שכרגע האתגר יהיה ללמוד לתת לעצמך מנוח ורשות להתמקד במשימת האימהות בלבד, להבין שאת כבר נפלאה ונהדרת, ולא צריכה להוכיח את ערכך בשום דרך שהיא. מה את אומרת?

האם את מסכימה לשקול את האפשרות שאם כיוון שניסית לא הצליח, זה לא מעיד שום דבר על הערך שלך (על כמה שאת מוצלחת)? happy לא כל כך... כלומר, כן ולא, תלוי בדיאלוג בראש. צד אחד אומר שלא מעט אנשים "מצליחים" נכשלו הרבה לפני שהצליחו, וצד אחר אומר שזה סתם תירוץ, מצליחן הוא מצליחן, ואולי אני סתם מספרת לעצמי סיפורים ומאמינה שאני יכולה... כלומר, אם כן, איפה ההצלחה הזו התחבאה עד היום? אני חושבת שברגע שאני פורמת את הקשר בין התנסות שלא צלחה לערך עצמי, אני עושה את זה על ידי קישור שלו להצלחה אחרת, וזה מתנה אותו בדיוק באותו הדבר...
אני מבינה. אני משערת שיש משהו שנחווה כמפחיד מאוד עבור הזהות העצמית שלך בבקשה שלנו לא לקשור את הערך שלך לשום תוצאה חיצונית. ולכן אני מציעה לנסות לפרום את הקשר הזה לאט ובעדינות. זה כמו קרקע שנשמטת מתחת לרגליים ויוצרת חוויה של סכנה קיומית. אם אני לא עומדת על זה אז על מה כן? סתם באוויר?

אם אנחנו מבקשות מהזהות העצמית שלך לא להישען על שום תוצאה חיצונית, אנחנו צריכות להציע לה תחליף. כלומר משהו אחר להישען עליו. והמשהו הזה לא קשור למחשבה רציונלית אלא לידיעה פנימית שאינה מוסברת במילים. לתחושה לא מילולית שיושבת בתוכך. האתגר הוא ללמוד להתחבר לידיעה הזאת. היא שם, ממתינה לך

.
מציעה תרגיל קטן: האם את יכולה לנסות להתחבר לרגע קצר לידיעה הפנימית של מי את, שלך הערך המהותי שלך שלא תלוי בשום דבר? לעצום עיניים ולחפש קצה חוט, אפילו לשבריר שנייה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
אני רוצה להיעזר בגישת היד הרכה לשחרר כאב שמתערבל בתוכי.
לפני כ 9 חודשים, שתי נשים שאני מכירה פגעו בי (לדבריהם מתוך כוונות טובות בלבד) ולאחר מכן התנצלו.
קיבלתי את ההתנצלות מתוך מקום של חולשה .
הייתי גם באמצע קושי משפחתי רב מכיוונים שונים, וגם פחדתי להתעמת מולן עם האמת שלי.
אני מוצאת שאני עדיין חושבת על זה כל יום, וזה כואב לי, הייתי רוצה לשחרר את זה אבל זה עדיין מערבל אותי בפנים.
עשיתי הרבה עבודה עצמית ורציונליזציה של הפגיעה, ועדיין אותה נקודה פגועה מאוד בולטת.
בעצת בעלי ניסיתי לחשוב על איזו פגיעה זה יושב לי בדיוק והבנתי שאותן שתי נשים גרמו לי להרגיש מאוד מאוד קטנה.
בנוסף הכעס שנותר בי הוא כעס עצמי על כך שלא התעמתתי מולן שלא אמרתי להן בצורה ישירה ודוגרית מה הפריע לי באופן מדוייק בדבר שהן עשו.
אני כועסת על עצמי שוויתרתי להן, כביכול, שהחלקתי את העניין.
וקשה לי לשחרר את הכעס הזה על עצמי, כבר זמן רב.

שלום צעירה,

עד שעירית תגיע אני כותבת לך.

מהכתיבה שלך עולה הרבה כאב והרבה כעס על עצמך, למרות רצון ועבודה פנימית בשביל לשחרר ולעבור הלאה.
האם את מסכימה לשאול את עצמך כמה שאלות ולבדוק איזו תשובה עולה אצלך?

מה שעשיתי היה ללקט משפטים משיחות במעלה הדף, רובן ציטוטים ממה שעירית כתבה במצבים דומים לפי הבנתי, וגם להעלות רעיונות שלי, בהשראת מה שלמדתי מעירית (עירית, תודה רבה!).

דמייני את עצמך עונה להן את התשובה המתאימה והשלמה לפי הבנתך בדיוק בזמן הנכון.
מהי החוויה שלך שם? מה את חושבת? מה את מרגישה? מה את חשה בגוף?
(אל תחשבי יותר מדי. תני למילים לעלות מהבטן).
תראי מה עולה, ונמשיך משם.

הרבה פעמים נוצר קישור שהוא לא נכון - בין להציב גבול לבין לכעוס. כלומר, תפיסה לפיה גבול אפשר או צריך להציב באמצעות כעס (כלומר ההיפך מחמלה).
גבול אפשר להציב גם לא באמצעות כעס. יותר מזה, הכעס יכול אפילו להחליש את הגבול. אני חושבת שגבול שמוצב באמצעות כעס אינו גבול שמקשיבים לו ושלאורך זמן מכבדים אותו.

מה הרווח שלי בלכעוס עליהן?
מה הרווח שלי בלכעוס על עצמי?
מה אהיה בלי הכעס עליהן?
מה אהיה בלי הכעס על עצמי?

אם מתאים לך אפשר להמשיך מפה.

אני מחבקת אותך.

עירית_לוי

היי צעי רה, היי יולי קו

יולי קו נתנה יופי של דרך להתחיל ממנה. אשמח להצטרף לדיון לאחר שתגיבי.

אני באופן אישי חושבת שזה הצד המכריע. נשמע לי שוב ושוב מבין השורות שלך שזה לא הטיימינג הנכון לך להסתער על המשימה. השאלה שלי לגבי כיוונים שלא מסכנים הכנסה כוונה להמשך, לא לזמן הווה. נראה לי שכרגע האתגר יהיה ללמוד לתת לעצמך מנוח ורשות להתמקד במשימת האימהות בלבד, להבין שאת כבר נפלאה ונהדרת, ולא צריכה להוכיח את ערכך בשום דרך שהיא. מה את אומרת? happy
את צודקת. וזה קשה קשה קשה. אני פשוט מטיחה את עצמי כנגד הקיר הזה בכל פעם - לוקחת על עצמי עןד משימה במקום לישון. אני אומרת שתיאורטית אני בעד - פרקטית, אני צריכה להבין (או להרגיש) איך מגיעים לשם...
האם את יכולה לנסות להתחבר לרגע קצר לידיעה הפנימית של מי את, שלך הערך המהותי שלך שלא תלוי בשום דבר? לעצום עיניים ולחפש קצה חוט, אפילו לשבריר שנייה.
ריק. ריק שקיים לשבריר שנייה ומיד מתמלא ב"כך עשיתי" ו"כך הצלחתי" ומיד בעקבותיהם - "כך לא הצלחתי"...

אוף, עירית, איך מגדלים את היציבות הפנימית הזו?

עירית_לוי

הולכת והרוח בפניי,

לאט לאט

אולי יהיה יעיל להתחיל דווקא מלטפח את ההסכמה לשחרר את ההכרח להוכיח את ערכך. הנה כיוון אחד אפשרי:

על מנת שתאפשרי לעצמך ללכת לישון או לנוח, במקום להסתער על עוד משימה, נדרש לטפח בתוכך את ההסכמה להרגיש את הרגשות שעולים מול המחשבה ללכת לישון. כלומר לטפח את ההסכמה להרגיש רגשות שליליים ביחס לערך העצמי שלך. רגשות שהם אינם האמת אבל בגלל מטעני עבר – הם עולים ברגע ההוא. והם מרגישים ממשיים ואמיתיים ובלתי נסבלים מבחינת עוצמת הכאב שלהם.

מה שקורה כרגע זה שעל מנת שלא להרגיש את הרגשות הללו, המערכת הרגשית שלך נמנעת מהם באמצעות עשייה שיכולה כביכול להוכיח ערך: "הנה, אני אשב עכשיו ואוכיח לעצמי שאני כן שווה. אני אעבוד קשה. אני ארים עכשיו פרוייקט שיצליח חבל על הזמן. כן, זה מה שאני אעשה". כל אלה לא בהכרח נאמרים במודע. המערכת הרגשית שלך מוכנה לשלם מחיר גבוה תמורת הלא-להרגיש הזה. חלק מהמחיר הוא קיצוץ בזמן המנוחה והשינה.

מה שאפשר לעשות מול זה - זה לטפח לאט, לא מיד, ולא בכוח, הסכמה כן להרגיש.
לפני שאני ממשיכה תבדקי אם זה כיוון שנראה לך שבא לך לנסות אותו.

היי עירית,
תודה שחזרת לעבוד איתי על זה. זה בכיוון, אבל לא ממש זה. יש פה שני דברים, בהקשר של עבודה-מנוחה:
האחד, כשאני נגררת לפתוח מחשב בשעות הערב והלילה, שיקול הדעת שלי (וכוח הרצון) מרוטים ועייפים, ואני מוצאת את עצמי נגררת מכתבה לכתבה באיזה אתר חדשות, כאשר לכל הכתבות האלו אין שום השפעה על מידה האושר או הטוב בחיי - ובכלל הקשרק שלהן לחיים שלי מוטל בספק. אני פשוט לא מצליחה לכבות וללכת לישון, למרות שברור לי שזה מה שכדאי לעשות.
במישור האחר - הערך העצמי שלי מקושר ליכולת שלי לתרום להכנסה בבית. אני מרגישה שחשוב לי מאוד לעבוד בעבודה מכניסה - כלומר להשתכר סכומים "מכובדים" עבור מה שאני עושה. זה החלק שמערער אותי - לא לדעת במה ארצה/אוכל לעבוד (מבחינת הגדרת זהות), ולא לדעת מה יהיה מצב היציבות הפיננסית שלי.

_דמייני את עצמך עונה להן את התשובה המתאימה והשלמה לפי הבנתך בדיוק בזמן הנכון.
מהי החוויה שלך שם? מה את חושבת? מה את מרגישה? מה את חשה בגוף?_
אני לא בטוחה מה אני חשה בגוף, יכול להיות אפילו תחושות לא כ"כ טובות ונוחות.
אבל במקום כלשהו אני מרגישה ביטוי עצמי של האמת שמפעפעת בי.
בגוף יתכן שאני מרגישה פחד. פחד להביע את כל זה. פחד שהכעס יקטלג אותי כילדותית.
באותם הרגעים הגבתי בצורה מאוד מכובדת, מבוקרת, אבל כשהן התנצלו בצורה לא מלאה, (התנצלו אלי ולא אל בעלי שגם בו פגעו, ונתנו צידוקים להתנהגות שלהן בעצם ביקשו שאני אבין אותן ולא שהן יבינו אותי ואת ההלם שאני חשתי) .
שתיהן ביקשו שהדברים יחזרו להיות כמו מקודם, אמרתי כן בסדר, כי לא היו לי כוחות להתווכח, אבל בפועל מלבד העובדה ששתיהן הגיעו לניחום אבלים כשישבתי שבעה (פעמיים בחצי שנה האחרונה) לא ראיתי אותן ולא דיברתי איתן, בניגוד לפעם שהיינו בקשר יומיומי או כל שבוע.

_הרבה פעמים נוצר קישור שהוא לא נכון - בין להציב גבול לבין לכעוס. כלומר, תפיסה לפיה גבול אפשר או צריך להציב באמצעות כעס (כלומר ההיפך מחמלה).
גבול אפשר להציב גם לא באמצעות כעס. יותר מזה, הכעס יכול אפילו להחליש את הגבול. אני חושבת שגבול שמוצב באמצעות כעס אינו גבול שמקשיבים לו ושלאורך זמן מכבדים אותו._
אמנם הצבתי גבול, הן הבינו שמה שקרה היה לא לעניין, ועשיתי זאת כלל בלי להביע כעס. הרגשתי כעס , הלם ובילבול רב אך לא הבעתי את זה כלל.
בפועל קמתי, אמרתי תודה רבה על האירוח, עלי ללכת, אני לא מעוניינת להמשיך את השיחה, ובהודעה טלפונית אמרתי שנעשה כאן מעשה שחצה את הגבולות שלי ופגע גם בי ובבעלי.
כמה ימים אח"כ כל אחת מהן התקשרה להתנצל, בפועל נשאר לי משהו בלב שעוד המשיך לעורר בי כעס. כעס עליהן וכעס על עצמי.
חשוב לי לפרק את הכעס הזה ולהיות מסוגלת להמשיך הלאה בחיי, מבלי להיזכר בכל פעם בסיטואציה הזאת.
אני מאמינה שבלי הכעס הזה אהיה קצת יותר משוחררת, קצת פחות עול על הכתפיים, קצת פחות כעס בחיי היומיום שלי.

מה שענית זו התחלה מצויינת.

בגוף יתכן שאני מרגישה פחד. פחד להביע את כל זה. פחד שהכעס יקטלג אותי כילדותית.

מה מפחיד אותך בלהיות ילדותית? את לא יכולה לשמוע את נימת השאלה, אז אני מדגישה שאין פה שיפוטיות או זלזול.
האם את זוכרת עוד פעם, אולי את האירוע הראשון, שפחד כזה עלה?

קחי את השאלות הללו
_מה הרווח שלי בלכעוס עליהן?
מה הרווח שלי בלכעוס על עצמי?
מה אהיה בלי הכעס עליהן?_
מה אהיה בלי הכעס על עצמי?

והפכי אותן לגרסה הזאת:
מה הרווח שלי בלפחד מלכעוס (לפחד להיות ׳בוגרת׳)?
מה הרווח שלי בלהיות בוגרת (ההיפך מילדותית)?
מה אהיה אם אהיה לפעמים ילדותית? בעיני עצמי? בעיני ׳כולם׳ או אדם מסויים?
מה אני מפסידה בלהיות בוגרת?
מה הרווח בלהיות לפעמים ילדותית?

את יכולה לעבור שאלה שאלה, ולענות לעצמך את התשובה המיידית שעולה. לא מה שעולה מהראש, אלא מה שעולה בגוף, שצץ מהר בראש.

עירית יקרה, צעירה יקרה,
אם מפריע שאני כותבת פה נא לסמן לי!
אני רוצה להשתתף, אבל לא להפריע.

עירית_לוי

הולכת והרוח בפניי,

האחד, כשאני נגררת לפתוח מחשבת בשעות הערב והלילה, שיקול הדעת שלי (וכוח הרצון) מרוטים ועייפים, ואני מוצאת את עצמי נגררת מכתבה לכתבה באיזה אתר חדשות, כאשר לכל הכתבות האלו אין שום השפעה על מידה האושר או הטוב בחיי - ובכלל הקשרק שלהן לחיים שלי מוטל בספק. אני פשוט לא מצליחה לכבות וללכת לישון, למרות שברור לי שזה מה שכדאי לעשות.
כן, אני מבינה

. יש לדעתי שני דברים שאת יכולה לעשות על מנת לאט לאט להצליח לכבות וללכת לישון:

לא לגנות אותך על זה. לשקול את הרעיון שאולי זה בסדר כאשר עייפים, לעשות משהו שדומה לסתם לבהות. לבהות בטלוויזיה או לקרוא כתבות סתמיות. שממש מותר. לפעמים המוח והנפש כל כך צריכים מנוחה שזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות בשביל להוריד הילוך. לפעמים אין כוח למשהו "מפותח" יותר כמו מדיטציה, או מאמר חכם, או סרט טוב. וזה לא נורא. אני לא אומרת שזה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות בשביל להירגע ולנוח, או שאת צריכה לעודד את עצמך לעשות את זה יותר - אבל כן מציעה להתחיל מאי התנגדות לעצמך. גם אם הפעולה הזאת היא לא הדבר הכי מיטיב ומפתח בעולם, היא לא נוראית, יש לה תועלת או שתיים, ולמערכת הרגשית שלך יש כפי הנראה סיבות טובות לאמץ אותה. מה שמוביל אותי לסעיף השני:

לנסות לעשות את התרגיל הבא: ברגע הזה שבו עולה בך המחשבה לכבות את המחשב וללכת לישון, לבדוק מהו הרגש שעולה מול האפשרות הזאת. כלומר לדמיין שאת תכף מכבה ולבדוק מה תרגישי אז. יש סיכוי שההישאבות שלך לעוד כתבה ועוד כתבה היא סוג של סם מאלחש שעוזר לך לא להרגיש רגשות לא נעימים למיניהם. הרגעים הללו שבסוף היום, לאחר שהסתיימה כל העשייה, רגע לפני השינה, הם הרגעים בהם אנחנו עשויים לפגוש רגשות שדחקנו במהלך היום. התרגיל יכול לתת לך מענה האם אכן בזה מדובר, ואם אכן בזה מדובר, הוא יכול לעזור לך לזהות מהו אותו רגש או אותם רגשות שמהם את נמנעת. לאחר מכן אפשר יהיה לחשוב מה ואם לעשות מולם.

במישור האחר - הערך העצמי שלי מקושר ליכולת שלי לתרום להכנסה בבית. אני מרגישה שחשוב לי מאוד לעבוד בעבודה מכניסה - כלומר להשתכר סכומים "מכובדים" עבור מה שאני עושה. זה החלק שמערער אותי - לא לדעת במה ארצה/אוכל לעבוד (מבחינת הגדרת זהות), ולא לדעת מה יהיה מצב היציבות הפיננסית שלי.
גם כאן אפשר לנסות לעבוד על טיפוח ההסכמה להרגיש את הרגשות השליליים (שהם כאמור אינם האמת). את הרגשות שעולים מול אי הידיעה ואי הבהירות ביחס ליכולת ההשתכרות שלך. מן הסתם אלו הם רגשות שמעוררים בך פחד גדול. על מנת להתחיל לפרום את התלות של תפיסת הערך העצמי ביכולת ההשתכרות, ההסכמה להרגיש (ובהמשך גם ההבנה שהרגש אמנם מרגיש אמיתי אך הוא אינו מעיד על האמת) יכולה להיות צעד מקדם ומועיל.

מה דעתך על כל אלה?

.

יולי קו יקרה, את אף פעם לא מפריעה. להיפך.

.
.
צעי רה,

אני רוצה להציע זווית נוספת:

_חשוב לי לפרק את הכעס הזה ולהיות מסוגלת להמשיך הלאה בחיי, מבלי להיזכר בכל פעם בסיטואציה הזאת.
אני מאמינה שבלי הכעס הזה אהיה קצת יותר משוחררת, קצת פחות עול על הכתפיים, קצת פחות כעס בחיי היומיום שלי._
חכי רגע. אני מבינה היטב את הרצון לשחרר את הכעס מהמערכת ולפנות את כל האנרגיה שהוא זולל ממך. עד שזה יקרה, אני מאמינה שיש לו שימוש ותועלת עבור המערכת הרגשית שלך שמרגישה שהיא זקוקה לו לצורך הגנה מפני כאב שהוא כפי הנראה גדול ובלתי נסבל. הכאב הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהכעס לא מסכים לזוז הצידה למרות שאת מאוד רוצה. אני חושבת שמה שאת חווה נובע מהפער בין הרובד המודע והרציונלי שלך שמבין שיהיה לך טוב יותר בלעדי הכעס, לבין הרובד הרגשי שחושש לשחרר את הכעס לדרכו. וכדאי להקשיב ולכבד גם את הרובד הרגשי.

בנוסף, בהמשך לדבריה של יולי קו, שימי לב שהכעס מסמן לך את הגבול שלך ואת הכוח שלך. הוא צועק לך "עד כאן". הוא לא רק מודיע לאחרים שיש פה גבול שאין לחצותו, אלא גם מחבר אותך אל עצמך. את לא מדכאת את מה שאת מרגישה אלא מודעת להיכן נמצאים הגבולות שלך ומתי הם נחצו. יש פה גם משהו חיובי. נכון שאת לא רוצה להישאר עם הכעס כי יש לו מחיר, וכי הוא לא כל כך יעיל לאורך זמן בהצבת הגבול לאחרים כמו ש יולי קו הזכירה, אבל עד שהוא יעלם הוא שומר עליך ומחזק אותך. כאשר תהיי בשלה לשחרר אותו, תשחררי.

ולכן, לפני שהייתי נוגעת בכעס, הייתי מתייחסת אל מה שיש מתחתיו. נדמה לי שמתחת לכל מה שאת מתארת שוכן כאב רב שלא קשור ישירות אל שתי הנשים הללו (ושקשור אולי לפגיעה שזיהית באמצעות השיחה עם בעלך). כאב שנוצר כפי הנראה שנים רבות קודם לכן, ושתי הנשים הללו היו טריגר שהציף אותו אל פני השטח, טריגר שיצר שרשרת של תגובות בתוכך. אני חושבת שטיפול עדין וזהיר בכאב הזה עשוי להתחיל להתיר את שרשרת התגובות שהצפת הכאב יצרה. ובהמשך גם לשחרר את הכעס שהוא אחת החוליות בשרשרת הזאת.

אם מתאים לך במקביל לבחון גם את הכיוון הזה, את יכולה לבדוק ולהרחיב מעט יותר – מהי החוויה הרגשית הבלתי נסבלת שהרגשת רגע לפני שעלה הכעס? מה חווית באירוע (או אירועי) הפגיעה עצמו?

_ולכן, לפני שהייתי נוגעת בכעס, הייתי מתייחסת אל מה שיש מתחתיו. נדמה לי שמתחת לכל מה שאת מתארת שוכן כאב רב שלא קשור ישירות אל שתי הנשים הללו (ושקשור אולי לפגיעה שזיהית באמצעות השיחה עם בעלך). כאב שנוצר כפי הנראה שנים רבות קודם לכן, ושתי הנשים הללו היו טריגר שהציף אותו אל פני השטח, טריגר שיצר שרשרת של תגובות בתוכך. אני חושבת שטיפול עדין וזהיר בכאב הזה עשוי להתחיל להתיר את שרשרת התגובות שהצפת הכאב יצרה. ובהמשך גם לשחרר את הכעס שהוא אחת החוליות בשרשרת הזאת.

אם מתאים לך במקביל לבחון גם את הכיוון הזה, את יכולה לבדוק ולהרחיב מעט יותר – מהי החוויה הרגשית הבלתי נסבלת שהרגשת רגע לפני שעלה הכעס? מה חווית באירוע (או אירועי) הפגיעה עצמו?_
כן, יכול להיות שכפי שכתבתי קודם. הן הקטינו מאורע חשוב מאוד ובתוך זה הן הקטינו את היכולת שלי לקבל החלטות טובות ונבונות בשבילי.
הן הקטינו את שיקול דעתי.
באיזשהו מקום הן לקחו על עצמן את התפקיד של אמא שלי.
הן גם הסבירו מדוע, אמא שלי לדעתן לא היתה עם יכולת לתפקד כאמא באותה תקופה, והן לקחו זאת על עצמן. מתוך תחושת אחריות עלי.
אבל זה לא היה המצב באופן מדוייק.
אמא שלי למרות כל העומס שהיא נמצאה היתה מסוגלת למלא את תפקידה , ובנוסף לכך, שיקול הדעת שלי לא היה מוטה. כושר השיפוט שלי היה תקין ושיקול הדעת שלי היה נכון.
בנוסף לכך, יכול להיות שהייתי מעריכה ומקבלת בשמחה את ההתערבות שלהן לו היו פונות אלי בגובה העיניים ומציעות את עזרתן, או לו היו אומרות לי באופן ישיר שהן לוקחות על עצמן את התפקיד של "האמא" ומספרות לי מראש מה הן עשו, כלומר לו היתה לי בחירה בעניין, אך הן הציגו לי את הדברים בצורה הפוכה.
הן קודם עשו, אח"כ הזמינו אותי אליהן "לשוחח" / "לתת חיבוק" ולאכול סלט.... ורק אח"כ תוך כדי השיחה הן שמטו את הקרקע מתחת לרגליי וסיפרו לי אז על הסיבה להזמנה ולשיחה.... בשלב ההוא כאמור קמתי אמרתי תודה רבה , אך לא תודה והלכתי, תוך שאני חשה בילבול, והלם.
הרגשתי מרומה ומבולבלת מאוד.
מאז כאמור הכעס תפח והתבשל בתוכי על כך.

קראתי את שאר הדברים גם את דברייך יולי קו ותודה, אולי אחזור לזה גם גם בהמשך, אבל זה תפס אותי במיוחד .

עירית_לוי

_הן הקטינו מאורע חשוב מאוד ובתוך זה הן הקטינו את היכולת שלי לקבל החלטות טובות ונבונות בשבילי.
הן הקטינו את שיקול דעתי._
לפני שארחיב אני רוצה לוודא איתך שהבנתי אותך נכון:
שתי הנשים הללו עשו פעולה כלשהי מאחורי גבך, בשמך או עבורך, מבלי לברר איתך אם את מעוניינת בכך? הבנתי נכון?

ואז, בתגובה לכך, את חשת:

תחושת קטנוּת (כי עשו במקומך מבלי לקחת אותך ואת דעתך בחשבון),
תחושה של "רימו אותי" (כי עשו מאחורי גבך),
תחושת בלבול והפתעה (כי ממש לא ציפית לזה).

?
תבדקי אם שלוש התחושות הללו מתארות נכון את החוויה, ואם יש מילה או מילים נוספות שחשוב לך להוסיף לתיאור שלה (לא בהכרח, רק אם משהו חסר).
ואז נמשיך.

ועוד שתי שאלות

האם אי שם במהלך הדרך נתת לעצמך רשות אמיתית לכעוס?
האם כרגע את יכולה לראות שלגיטימי מאוד שיעלה כעס בסיטואציה כמו זו שחווית?

שתי הנשים הללו עשו פעולה כלשהי מאחורי גבך, בשמך או עבורך, מבלי לברר איתך אם את מעוניינת בכך? הבנתי נכון?
נכון לגמרי.

אז, בתגובה לכך, את חשת:

תחושת קטנוּת (כי עשו במקומך מבלי לקחת אותך ואת דעתך בחשבון),
תחושה של "רימו אותי" (כי עשו מאחורי גבך),
תחושת בלבול והפתעה (כי ממש לא ציפית לזה).

?
כן.
קטנות אולי פחות מהכל, אבל בהחלט גם זה היה שם.
קטנות אותי וקטנות של הדברים שעמדו על הפרק.

האם אי שם במהלך הדרך נתת לעצמך רשות אמיתית לכעוס?
לא ממש.

האם כרגע את יכולה לראות שלגיטימי מאוד שיעלה כעס בסיטואציה כמו זו שחווית?
כן, אבל אני לא מרגישה לגיטימציה לבטא אותה.

בנוסף יש בי כעס עצמי, כי אני הרגשתי שהן זוממות משהו לא לגמרי תקין ומתאים, ובכל זאת נפלתי לתוך המלכודת שלהן, כלומר, כשדיברתי על התחושות הללו עם בעלי הוא אמר לי מראש להתעמת איתן ואני סירבתי, אמרתי שנדבר איתן ונראה מה הן רוצות במקום להגיד להן טלפונית אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר...
אז אני כועסת על עצמי על כך שלא פעלתי ע"פ עצתו, וכועסת על עצמי על כך שבזמן שהן התנצלו לא הטחתי בהן את כל הכעס הזה, אלא קיבלתי את ההתנצלות ואמרתי שהכל בסדר. כששום דבר בעצם לא היה בסדר.

עירית_לוי

_אז, בתגובה לכך, את חשת:

תחושת קטנוּת (כי עשו במקומך מבלי לקחת אותך ואת דעתך בחשבון),
תחושה של "רימו אותי" (כי עשו מאחורי גבך),
תחושת בלבול והפתעה (כי ממש לא ציפית לזה).

?
כן.
קטנות אולי פחות מהכל, אבל בהחלט גם זה היה שם.
קטנות אותי וקטנות של הדברים שעמדו על הפרק._
כן, מבינה. בואי נבדוק משהו. כאמור, קשה לשחרר כעס מבלי שנוגעים ומטפלים בכאב ששוכן מתחתיו. כל עוד הכאב קיים בעוצמה שכזו אנחנו זקוקים לכעס כדי שיגן עלינו (וטוב שהוא קיים כדי להגן). לכן, אני מנסה עכשיו לחפש כרגע יחד איתך מהו הפצע שכל כך מכאיב שם מתחת לכעס.

אז תבדקי –

האם מה שמכאיב כל כך היא המחשבה ש"מותר ואפשר לפגוע בי כך (לרמות ולהקטין)"?
או אולי המחשבה ש"מגיע לי שיפגעו בי בצורה כזאת"?
או אולי המחשבה ש"אני היא מישהי שפוגעים בה כך"?

חשוב לי להבהיר - אני לא חושבת שברובד הרציונלי המודע את מאמינה שמגיע לך דבר כזה. אני מנסה לחפש מהי התפיסה הלא מודעת ששוכנת מתחת לפני השטח ומכאיבה לך כל כך. בסדר?

אז אל תיבהלי מלבחון את התפיסות הללו.

_האם אי שם במהלך הדרך נתת לעצמך רשות אמיתית לכעוס?
לא ממש._
אני מבינה לגמרי מדוע לא נתת לעצמך את הרשות. אבל קחי בחשבון שקשה לשחרר משהו שמתנגדים אליו ודוחקים אותו פנימה. האם את יכולה עכשיו לראות שהיה מותר לך אז לכעוס? שזה בסדר? שזה נורמלי?

_האם כרגע את יכולה לראות שלגיטימי מאוד שיעלה כעס בסיטואציה כמו זו שחווית?
כן, אבל אני לא מרגישה לגיטימציה לבטא אותה._
תוכלי לפרט מדוע?

_בנוסף יש בי כעס עצמי, כי אני הרגשתי שהן זוממות משהו לא לגמרי תקין ומתאים, ובכל זאת נפלתי לתוך המלכודת שלהן, כלומר, כשדיברתי על התחושות הללו עם בעלי הוא אמר לי מראש להתעמת איתן ואני סירבתי, אמרתי שנדבר איתן ונראה מה הן רוצות במקום להגיד להן טלפונית אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר...
אז אני כועסת על עצמי על כך שלא פעלתי ע"פ עצתו, וכועסת על עצמי על כך שבזמן שהן התנצלו לא הטחתי בהן את כל הכעס הזה, אלא קיבלתי את ההתנצלות ואמרתי שהכל בסדר. כששום דבר בעצם לא היה בסדר._
אני מאמינה שעוד מעט, לאחר שתביני מה בך גרם לכאב בעוצמה כל כך גדולה ולכעס שעלה בעקבותיו (שזה מה שאנחנו עושות, מתבוננות על הפצע הישן), יהיה לך קל יותר לשחרר את הכעס על עצמך. התהליך הזה של הפניית הפוקוס פנימה הוא אקט של לקיחת אחריות. הרבה פעמים כאשר אנחנו לא מצליחים לקחת אחריות על משהו, אנחנו בוחרים (לא במודע כמובן) בהלקאה עצמית, כדי להרגיש שאנחנו כן עושים משהו בנדון. שזה כן איכשהו בידיים שלנו.

ועד שזה יקרה, מציעה לך גם לשקול את הרעיון שאולי נפלת למלכודת שלהן ולא התעמתת איתן כי היו לך סיבות טובות לכך. אולי פחדת מזה? (שזה ממש נורמלי) או האמנת בהן? או לא רצית להאמין שהן אכן זוממות משהו כי המחשבה הזאת מפחידה ומערערת? לא משנה מהי הסיבה, את בנאדם וזה בסדר לא להצליח לזהות דבר כזה בהתחלה.

חלק נוסף מלקיחת אחריות (כתחליף לאשמה) יהיה למשל להחליט שאת רוצה ללמוד בעתיד בסיטואציות כאלה לסמוך על האינטואיציות שלך ולהעז לפעול במתאם להן. זה לא בהכרח קל או פשוט אבל את יכולה להחליט שאת מכוונת את עצמך ללמידה כזאת: שזה בסדר שלא הצלחת אז, שהיו לך סיבות טובות, ושאת רוצה ללמוד כן להצליח.
מה את אומרת?

_כן, אני מבינה happy. יש לדעתי שני דברים שאת יכולה לעשות על מנת לאט לאט להצליח לכבות וללכת לישון:

לא לגנות אותך על זה. לשקול את הרעיון שאולי זה בסדר כאשר עייפים, לעשות משהו שדומה לסתם לבהות. לבהות בטלוויזיה או לקרוא כתבות סתמיות. שממש מותר. לפעמים המוח והנפש כל כך צריכים מנוחה שזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות בשביל להוריד הילוך. לפעמים אין כוח למשהו "מפותח" יותר כמו מדיטציה, או מאמר חכם, או סרט טוב. וזה לא נורא. אני לא אומרת שזה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות בשביל להירגע ולנוח, או שאת צריכה לעודד את עצמך לעשות את זה יותר - אבל כן מציעה להתחיל מאי התנגדות לעצמך. גם אם הפעולה הזאת היא לא הדבר הכי מיטיב ומפתח בעולם, היא לא נוראית, יש לה תועלת או שתיים, ולמערכת הרגשית שלך יש כפי הנראה סיבות טובות לאמץ אותה. מה שמוביל אותי לסעיף השני_ ניסיתי, חוזרת לדווח שעובד

לנסות לעשות את התרגיל הבא: ברגע הזה שבו עולה בך המחשבה לכבות את המחשב וללכת לישון, לבדוק מהו הרגש שעולה מול האפשרות הזאת. כלומר לדמיין שאת תכף מכבה ולבדוק מה תרגישי אז. יש סיכוי שההישאבות שלך לעוד כתבה ועוד כתבה היא סוג של סם מאלחש שעוזר לך לא להרגיש רגשות לא נעימים למיניהם. הרגעים הללו שבסוף היום, לאחר שהסתיימה כל העשייה, רגע לפני השינה, הם הרגעים בהם אנחנו עשויים לפגוש רגשות שדחקנו במהלך היום. התרגיל יכול לתת לך מענה האם אכן בזה מדובר, ואם אכן בזה מדובר, הוא יכול לעזור לך לזהות מהו אותו רגש או אותם רגשות שמהם את נמנעת. לאחר מכן אפשר יהיה לחשוב מה ואם לעשות מולם. זה מרגיש כמו סוג של סטופ לוס - למכור מניה מפסידה ולקבע את ההפסד. אני מרגישה שהיום לא היה מלא כמו שרציתי במה שרציתי, ואם אלך לישון עכשיו - אקבע את תחושת ההחמצה, הבזבוז, התסכול. עוד יום בפלונטר שלי עם עצמי.

_במישור האחר - הערך העצמי שלי מקושר ליכולת שלי לתרום להכנסה בבית. אני מרגישה שחשוב לי מאוד לעבוד בעבודה מכניסה - כלומר להשתכר סכומים "מכובדים" עבור מה שאני עושה. זה החלק שמערער אותי - לא לדעת במה ארצה/אוכל לעבוד (מבחינת הגדרת זהות), ולא לדעת מה יהיה מצב היציבות הפיננסית שלי.
גם כאן אפשר לנסות לעבוד על טיפוח ההסכמה להרגיש את הרגשות השליליים (שהם כאמור אינם האמת). את הרגשות שעולים מול אי הידיעה ואי הבהירות ביחס ליכולת ההשתכרות שלך. מן הסתם אלו הם רגשות שמעוררים בך פחד גדול. על מנת להתחיל לפרום את התלות של תפיסת הערך העצמי ביכולת ההשתכרות, ההסכמה להרגיש (ובהמשך גם ההבנה שהרגש אמנם מרגיש אמיתי אך הוא אינו מעיד על האמת) יכולה להיות צעד מקדם ומועיל._ כלומר פשוט להתסכל באיך זה מרגיש כשזה עולה? אני חושבת שזה קשור בצורך שלי להיות עצמאית (כלומר הקושי שלי להסתמך על מישהו, בעיקר פיננסית, ולהודות בפני עצמי שאני לא עצמאית. קשה לי לדמיין להיות תלויה פיננסית בבן הזוג), וגם לא מעט עניין של אגו. ההשתכרות תמיד היתה חלק מהותי שלי מול עצמי ומול הסביבה, ויהיה לי קשה למדי לפרום את זה מעצמי.

מה דעתך על כל אלה? happy שאת מעולה!

אני מנסה למקד מחשבות בענייני תעסוקה, והשיחות שלי עם עצמי מגיעות קצת למבוי סתום (כי קהל העונים קצת חד גוני

) אשמח אם תוכלו לשתף אותי במה שאתן חושבות:
אני מניחה שמקום העבודה הנוכחי שלי יסתיים במוקדם או במאוחר, ולכן חושבת מה ארצה לעשות הלאה. מצד אחד, אני מגיעה מרקע טכנולוגי-הייטקיסטי, וזה תחום שחבל לי לוותר עליו כי כושר ההשתכרות בו הוא טוב, יש לי ניסיון והשכלה רלוונטיים שלא הייתי רוצה פשוט "לזרוק". מצד שני - אני שואלת את עצמי אם אני מכוונת לעבודה משרדית "רגילה" והתשובה היא "ממש לא" (היום העבודה שלי שונה, כי אני גם עובדת הרבה מהבית וגם בריטיינר - אבל נקודת המוצא שלי היא שזה סוג עבודה חד פעמי). האם זה משהו שארצה לעשות עד גיל 70? לא. האם זה מעניין אותי באופן אישי? לא. האם הייתי לוקחת מרצוני החופשי, ביוזמתי ולהנאתי הפרטית קורסים רלוונטיים? לא.
מה כן? ארומתרפיה (אולי), סטורי-טלינג, יצירת תוכן והפקה, עבודה עם עסקים על יצירת אסטרטגיה שיווקית בדיגיטל. הכיוון הוא משהו יצירתי, דינמי, שמאפשר גם עבודת צוות
מצד אחד עולה פה תמונה די ברורה שמשקפת שאין בי משיכה לצד הטכנולוגי. מול זה עולה הקול ששואל אם אני בטוחה שמיפיתי את כל האפשרויות בצד הטכנולוגי? מה עם עבודה דומה למה שיש עכשיו (סוג של אנליזת שווקים\מוצרים למשקיעים)? מה עם עבודות פחות "שבלוניות" שכן מצריכות שילוב כישורים - הבנה טכנולוגית, רפואית, לצד יצירתיות? כאן יש קול קצת סקפטי שאומר "לא מכיר"...
מצד אחד - אני מרגישה שאין בי משיכה להייטק הזה, ושאולי אם אמצא כיוון עצמאי (יצירתי? טיפולי?) אוכל להכשיר את עצמי ולמצוא את התחום הזה שבו אני כן מתעניינת ולכן לומדת ומתפתחת עם הזמן ולכן אוכל לקוות לעסוק במשהו שגם בגיל 70 יש לו ערך. מצד שני - עולה הקושי והחשש שלא ברור מה הוא התחום הזה, והחשש המובנה מול הצורך למצוא לקוחות כל הזמן...

אשמח לתובנות...

עירית_לוי

ניסיתי, חוזרת לדווח שעובד

נהדר

זה מרגיש כמו סוג של סטופ לוס - למכור מניה מפסידה ולקבע את ההפסד. אני מרגישה שהיום לא היה מלא כמו שרציתי במה שרציתי, ואם אלך לישון עכשיו - אקבע את תחושת ההחמצה, הבזבוז, התסכול. עוד יום בפלונטר שלי עם עצמי.
אוקיי. מבינה, ומציעה, אם מתאים לך, להמשיך את התרגיל: לבחון בכל ערב מה את מרגישה, לזהות ולהזכיר לעצמך בזמן אמת שאי כיבוי המחשב הוא דרך להימנע מלהרגיש את רגש X, ולבחור. כאשר כל בחירה לגיטימית. אדגים לך למה הכוונה:

אם אני אכבה עכשיו את המחשב אחווה/ארגיש... (נניח תחושת החמצה וקיבוע שלה. בכל ערב יכול לעלות רגש אחר. ככל שתתמידי עם התרגיל יש סיכוי שתגיעי לרבדים עמוקים יותר של רגשות שיושבים שם מתחת).
אני מבינה שאני נשארת על המחשב על מנת להימנע מלהרגיש את הרגש הבלתי נסבל הזה.
אני בוחרת להמשיך לגלוש כדי לא לחוות את זה. או: אני בוחרת לכבות את המחשב ולהסכים להרגיש את הרגש הזה תוך שאני לוקחת בחשבון שהוא לא מעיד על האמת ביחס אלי.
אם בחרת לא לכבות: אני נותנת לעצמי לגיטימציה מלאה להמשיך להיות על המחשב כדי לא להרגיש את הרגש הקשה הזה. זה טבעי והגיוני לבחור כך.

זה יכול להיות מסע מעניין ומועיל פנימה. וכאמור, תבדקי אם זו דרך עבודה שמתאימה לך.

כלומר פשוט להתסכל באיך זה מרגיש כשזה עולה? אני חושבת שזה קשור בצורך שלי להיות עצמאית (כלומר הקושי שלי להסתמך על מישהו, בעיקר פיננסית, ולהודות בפני עצמי שאני לא עצמאית. קשה לי לדמיין להיות תלויה פיננסית בבן הזוג), וגם לא מעט עניין של אגו. ההשתכרות תמיד היתה חלק מהותי שלי מול עצמי ומול הסביבה, ויהיה לי קשה למדי לפרום את זה מעצמי.
כן.
למשל: "כשאני חושבת על כך שאני לא מכניסה כרגע מספיק כסף אני מרגישה לא שווה. או חסרת ערך. או תלויה ונזקקת ולכן לא שווה". תבדקי מהי החוויה השלילית האותנטית שעולה נכון לאותו רגע.
"ואני יודעת שלמרות שאני מרגישה כך, והרגש נחווה כאמיתי לגמרי, אני גם יודעת/זוכרת שזו לא האמת לגביי שאני לא שווה אם אני לא מכניסה כרגע מספיק כסף. אני יודעת שהרגש הזה עולה בגלל תפיסה שלילית ישנה ושגויה שלי ביחס לעצמי. זה הפצע שמדבר כאן".

אני מנסה למקד מחשבות בענייני תעסוקה, והשיחות שלי עם עצמי מגיעות קצת למבוי סתום
אם היית כבר משוחררת מהפצע של "אני לא שווה" ומהתלות של תפיסת הערך העצמי שלך במימוש המקצועי שלך וביכולת ההשתכרות, אם כל אלה לא היו ברקע - מה היית בוחרת?
כל זה כמובן לצד זה שזה בסדר גמור לבחור כרגע במשהו שמספק לך ביטחון כלכלי גם אם הוא לא משאת חייך, בטח כאשר את כל כך כנה עם עצמך. אני חושבת שיש סיכוי (לא בטוח, אבל יש סיכוי) שתהליך הגילוי הזה יקח זמן, ושזה בסדר. כלומר, תראי שאת לא מעמיסה עליך, לצד הדילמה שאת עוסקת בה, גם לחץ לפתור אותה מהר ובדחיפות.

עירית... האם את עדיין כאן?

עירית_לוי

כן

איזה כיף!
היו לי רשימות בראש של תובנות ושאלות לחלוק איתך (אני מניחה בזהירות שאם את פה, אז מתאים), אבל הראש שלי ריק, אז אני הולכת כולי מבסוטה לישון

לילה טוב (פרח)

עירית_לוי

מתאים בהחלט. מוזמנת

עירית שלום!!!
גם לי יש שאלה ׳קטנה׳...
התחלתי ללמוד השנה רפואה סינית (זה חלום ישן שלי) בבית ספר שנחשב מעולה ורציתי ללמוד בו לפני 5 שנים כשגרתי במקום אחר. מאז זרמו הרבה מים בירדן, עברתי דירה, והתברר לי שאותו בית ספר פתח סניף בעיר שאני גרה בה (עם אותם מורים ואותה תכנית), ונרשמתי! הלימודים דומים במתכונתם למה שסיפרתי לך במעלה הדף: סופי שבוע כל חודשיים, ושינון בבית. הכיתה נהדרת- המון עזרה הדדית. בקיצור - תענוג! אני מכירה כרגע לא מעט מהחומר, כי אני עוסקת בתחום כבר שנים, אבל יש דברים חדשים, וזה גם מדייק לי את הידע וההבנה העמוקה של הצ׳י קונג, כי אחד המורים נותן המון גם בתחום הזה.
אבל-!!!! שוב חוזר עניין הלמידה בבית. מהסדנה האחרונה עבר כמעט חודש, ולא שיננתי בכלל! (קצת בראש, קצת הסברתי לקולגות, אבל לא פתחתי את המחברות). החודש הקרוב קצת עמוס, אבל אני יכולה להספיק, העניין הוא שאני רוצה להגיע לזה מבפנים ולא ב׳אונס׳ כמו שעשיתי לפני הסדנה הקודמת (שבוע של למידה אינטנסיבית והזנחת המשפחה , שקדמו להם שבועות של התעוררות מבוהלת ב4 בבוקר בתחושת אשמה ולחץ).
האם תסכימי לעזור לי לברר את זה?

עירית_לוי

יוליקו, בטח.. בשמחה.
ברכות על הלימודים

אני לגמרי מסכימה איתך שלא יהיה נכון לעשות את השינון בכוח. המחירים של זה, לפי מה שאת מתארת, הם גדולים.
שתי שאלות בתור התחלה:

האם את יודעת לשים את האצבע על מהות ההתנגדות שיש בך לשינון? כלומר מה עולה בך כשאת חושבת על משימת השינון?
האם את מסכימה ללכת על האופציה של לעשות את הקורס מבלי לשנן? כלומר להתענג על הלמידה בכיתה ולוותר על השינון בבית. למה לא בעצם?

תודה!

אולי ההתנגדות לשינון קשורה לזה שאני גדולה, ואני אחליט עלי...
בסדנאות הקודמות והמורה הזמין להשתתף בחימום בוקר לפני תחילת יום הלימודים (זה מעולה). באחת הפעמים הגעתי חצי שעה באיחור כי הייתי עייפה. זה לא אופייני לי, כי אני קמה מוקדם לרוב, ומתרגלת, אבל הרגשתי את הצורך להחליט בעצמי. שלא יכריחו אותי.
יש גם את התחושה שבעברית אני מעולה, אבל בשפות אחרות אני מתאמצת להבין, ושבא לי שיהיה לי קל.

בקשר ללא לשנן: נראה לי שבגדול זה לא כדאי.
כרגע יחסית קל לי כי אני מכירה מהעבר לא מעט מהחומר, אבל אני מניחה שדי מהר זה ישתנה. אני מרגישה (או אולי חושבת?) שעדיף בנחת להכנס לרוטינה טובה, שתקל עלי בהמשך (חלונות זמן לתרגול, שולחן פנוי), מאשר לזלזל (כי בכל זאת יש דברים שאני לא יודעת בחומר העכשווי), ואז לעזוב כי הם המשיכו בלעדי.
לו לא הייתי סובלת, אולי הייתי פשוט משתתפת רק בסדנאות כמו שהצעת, אבל יש בזה גם סבל, תחושת חרדה, אשמה. יש זמנים שזה מפריע לי לישון, או גורם לי להתעורר בסביבות 4-5 בבוקר עם דפיקות לב (לא כל לילה, אבל יש זמנים ששבוע רצוף).
זה מה שעולה לי כרגע.
בעיקרון היום היה לי יום פנוי ללמידה. אז ניקיתי את הבית אחרי מסיבת נר ראשון שהיתה אצלנו (היו המון אנשים), הלכתי להחליף משהו בחנות, הלכתי לחטיבה של בני לסדר 2 עניינים דחופים והייתי שם המון זמן בשביל זה , הזמנתי את אבי ילדי למסעדה (הוא עבד היום בבית), ואז קראתי ונחתי. פינקתי אותו ואת בתי ברפלקסולוגיה. כתבתי בבאופן.
לקחתי ביד את הקלסרים של החומר, והנחתי אותם.
ועכשיו אני כותבת לך.

עירית_לוי

כן... מבינה

מציעה לחקור עוד קצת לעומק את מהות ההתנגדות.
אם מתאים לך, הנה סדרת שאלות (שאת בטח כבר מכירה) שתעזור לגרד את השכבה העליונה.
חשוב לענות מהבטן ולא מהשכל. לא לסנן את התשובה הממש ראשונה שעולה לך, ולא לבלום אותה באמצעות שיפוטים למיניהם.

האם אני מסכימה לשנן?
מה מפחיד אותי בלשנן? (אם מפחיד)
מה מטריד אותי בלשנן? (אם מטריד)
מה מעצבן אותי בלשנן? (אם מעצבן)
על מה אצטרך לוותר על מנת להתחיל לשנן?
מה לא אוכל לעשות יותר אם אסכים להתחיל לשנן?
מי לא אוכל להיות יותר אם אתחיל להסכים לשנן?
מה יידרש ממני על מנת להתחיל לשנן?
מה יתאפשר לי אם אתחיל להסכים לשנן?
האם אני מסכימה לשנן?

מתאים לך לנסות?

•לא מסכימה לשנן!
•לא פוחדת (כשקראתי שוב עלה לי שיש לי פחד מלשנן ואז לגלות שאני לא מספיקה/לא זוכרת/לא מבינה- כלומר תלמידה גרועה ולא במשבצת של החכמה בה אני רוצה לראות את עצמי.).
•מטריד ומעצבן (מה ההבדל מבחינתך? דרגת הפרעה?)- משעמם, הרבה עבודה שחורה ואיטית: לסכם, ללמוד מילים חדשות בשפה זרה.
•על מה אצטרך לוותר? זמן פנוי, קריאה לכייף שלי, גלישה בבאופן, זמן פנוי, פחות זמן עם הילדים או גמישות עם החברים, להיות יותר מסודרת מבחינת זמנים, פחות ספונטנית. פחות זמן ליצירה. ((אבל ידעתי והסכמתי לזה מראש!!!)). בקריאה שנייה נראה לי שאצטרך לעזוב את ׳מה שבא לי׳ של גיל ההתבגרות לטובת מקום יותר בשל, מפוקח, מאורגן.
•מה לא אוכל לעשות יותר אם אתחיל לשנן? קודם כל לא אוכל להתבכיין על זה שאני לא משננת

) לא אוכל בכל רגע לעשות מה שבא לי.
•מה לא אוכל להיות אם אתחיל לשנן- זאת שיודעת הכל מאוד בקלות (עובדה- הנה אני צריכה להתאמץ ולתרגל בשביל לדעת יותר).
•מה ידרש ממני על מנת להתחיל לשנן? כמו בתרגול מדיטציה וצ׳י קונג- למצוא איך להכניס את זה לחיים בדרך שזורמת לי עם כל שאר הדברים- מקום וזמן. למשל מדיטציה אני אוהבת לעשות/להיות

בשעות מאוד מוקדמות כשהבית שקט ולפני שכולם מתעוררים, וללמוד אני אוהבת באותם תנאים, אבל לא חובה מוקדם.
הייתי רוצה מקום שקט ופנוי בבית רק לזה, ובאמת אתמול במקום לענות על השאלות הללו (כשראיתי שענית לי הקפדתי לברוח מהן ואפילו לא להציץ

ורק הערב מאוחר התפניתי להיות איתן) פיניתי את השולחן העמוס שלי ועכשיו הוא ריק ופנוי (!!!), ורק המקום לרגליים מלא עדיין לגמרי בבדים ליצירה. הבעיה היא שהספרים והמחשב בחדר אחר (סלון), אז זה לא לגמרי נוח, וחוץ מזה כשאהובי בבית לרוב הוא עובד ממש ליד, ואז זה עשוי להפריע לי בשבועות שהוא נמצא בבית (שיחות עבודה), ולפעמים הוא ישן עד מאוחר, אז אני עשויה להפריע לו. עדיין לא פתרתי את זה. אני כן יכולה ללמוד בסלון בנוחות כשהילדים לא נמצאים, אבל לא להשאיר את הדברים פרושים.
בעצם מה שידרש ממני זה להסכים שזה נעים בעצם ללמוד (וזה באמת ככה כשאני נכנסת לזה), ושאני בעצם אוהבת לדעת בדיוק את זה, ושזה חלק מהתהליך.
•אם אתחיל לשנן תתאפשר לי שלוות נפש, שמחה, קלות, דוגמא אישית לילדים, ראיית עצמי בצורה יותר חיובית, יציאה ממרד גיל ההתבגרות,
• האם אני מסכימה לשנן? כן!!!

)))))
עכשיו לילה ואני אחרי יום שלם ובלילה הקודם ישנתי מעט מאוד (4 שעות), אז אני צונחת לישון.
מה עולה מתוך מה שכתבתי?

עירית,
קודם כל תודה ענקית על מה שאת עושה.
חוץ מזה, הצחיק אותי הלא!!! הראשון והכן!!! האחרון. זה גדול!
לילה טוב!

עירית_לוי

הצחיק אותי הלא!!! הראשון והכן!!! האחרון. זה גדול!
כן, יש שם תנועתיות. אגב, לפעמים היא הפוכה. מתחילים ב"כן" ואז עולה "לא" וחוזר חלילה.
נדרשת סבלנות ונדרש לתת מקום לכל תחושה בכל רגע

.
ואל תתבאסי אם יעלה שוב לא. זה חלק מהדינאמיקה של העבודה מול התנגדות והימנעות.

כשקראתי שוב עלה לי שיש לי פחד מלשנן ואז לגלות שאני לא מספיקה/לא זוכרת/לא מבינה- כלומר תלמידה גרועה ולא במשבצת של החכמה בה אני רוצה לראות את עצמי
יש לי הרגשה שאולי שם המקור הכי עמוק להימנעות שלך משינון. אם את מסכימה לבדוק את זה אשמח שתרחיבי מעט על הפחד הזה.

אויש גם אני צריכה לשנן. שתי נקודות על מרידיאן הלב, שתי נקודות על מרידיאן הטחול, שתי נקודות על מרידיאן הכבד, שתי נקודות על מרידיאן הכליות.
מאוד מבלבל אותי, מילא לזכור KID1 ואת המיקום שלה, ואת שמה המעיין המבעבע (ובשתי הרגליים המעיינות המבעבעים), זה קל, כי אנחנו כל הזמן חוזרים על זה. אני גם מכירה את SP21 DA BAO, המעטפת הגדולה (לא בטוח שזה התרגום הכי מוצלח) אבל דווקא נדרשתי ללמוד את SP3 ועוד אחת מהראשונות (אוף שכחתי) ואני לא מצליחה לזכור את השמות שלהן!
אז השאלה שלך, יולי קו, הזכירה לי שגם אני לא רוצה לשנן. משהו מפריע לי בזה. כאילו ללמוד בעל פה וזה לא נכנס לי לראש כי זה לא בא בצורה שנוחה לי לזכור את הדברים.
אני זוכרת מתוך תירגול, אם חוזרים שוב ושוב על המקום. לא אם נותנים לי 4-5 מרידיאנים בבת אחת כשעל כל אחד 2-3 נקודות חדשות והכל מתערבב לי בראש. זה לא לימוד אורגני, זה שינון מלאכותי בלי הקשר. אולי הייתי טובה בזה בשנות בית הספר, אבל זה סוג הלמידה שאת שוכחת מייד אחרי המבחן. אני לא רוצה יותר למידה כזאת. אני רוצה ללמוד ככה שיישאר לי בראש. ובשביל זה צריך ללמוד בצורה אחרת.

עירית_לוי

אני לא רוצה יותר למידה כזאת.
כן... בשמת, אני לגמרי מתחברת.
יוליקו, אולי ההתנגדות וההימנעות באות לומר לך משהו בהקשר הזה.

הנה מה שכתבתי אתמול:

יש עוד כמה רבדים לדעתי.
היום הדפסתי מסמך מורחב ומפורט יותר מהעותק שעבדנו עליו בכיתה, שקיבלתי במייל לפני שבוע (43 עמודים במקום 25! חודש אחרי הסמינר הרלוונטי! מעצבן)- כלומר עשיתי משהו לכיוון הלמידה, ואפילו הכנסתי את הדפים לקלסר. עלעלתי בדפים בזמן שהכנסתי אותם. הרבה אני יודעת, אבל לא הכל.

היום אני מוסיפה:

קודם כל משהו שנוגע לבן זוגי (הנה, לא כתבתי אהובי, ויש פה כעס): הוא ורוב חברינו נחשבים לכאלה שנמצאים בצד החכם של האנושות. גם אני שם, אבל בלי תעודות אקדמיות ( טוב, גיאוגרפיה תואר ראשון בהצטיינות, אבל מה זה לעומת דוקטורטים במתמטיקה/פיזיקה...- רק מוסיפה שאני לא מרגישה טפשה ולא רוצה להיות באקדמיה רק בשביל דיפלומות).
מאז שהתחלתי ללמוד ואפילו קצת קודם הוא מביא לידיעתי כל מיני מחקרים שמראים שרפואה סינית זה שטויות, לא מדעי, לא מוכח.
זה די מעצבן אותי, כי אני מרגישה שמצד אחד זה מחליש אותי, ומצד שני שאין לי ממש לגיטימציה לבקש ממנו שישמור את דעותיו לעצמו, ושזה לא עושה לי טוב, כי הרי הוא משתף אותי במידע רלוונטי, ולכן עלי להודות לו, להתעניין, ואולי אף לשנות את הבחירה שלי.
אתמול בלילה דיברתי איתו וביקשתי שיניח לי. הוא אמר שכתחביב זה לא מזיק, אבל אם אני רוצה לרפא אנשים... כדאי שאשקול את המידע הזה. ביקשתי שיניח לי. אמרתי לו שגם אני מכבדת את הבחירות שלו, פה ושם יכולה להעלות תהיות (די נדיר, אישי ולא מדעי), אבל ממש לרוב מפרגנת לו ומאפשרת.
אז הצהרתי שיניח לי.
הוא הסכים איתי שגם רפלקסולוגיה ושיאצו לא תמיד מגובים במחקרים ושאני המטפלת הכי טובה שהוא נתקל בה, אז שאולי גם הרפואה הסינית דרכי תהייה יעילה ללקוחות שלי.
אולי גם הכיוון הזה ישחרר משהו.

אחרי הכן של שלשום הלכתי כאמור לצלם, אבל בשאר הזמן הפנוי עשיתי דברים בשביל הבית והמשפחה. חלק דחופים וחלק ממש לא.
היום כבר משטרתי, המטבח מסודר, אין מספיק כביסה.
הולכת תיכף לתרגל צ׳י קונג ולהתכונן לשלושת השיעורים שאני מלמדת היום,
ואז יהיו לי שעתיים ללמידה.

רוצה להספיק לסכם משהו מהסמינר הראשון (להעתיק 10 כרטיסיות) ולהתחיל לעבור כל סיכומי הסמינר השני.

אז במקום לגשת מיד לתרגול גיליתי שיש כביסה דחופה למחר, וכתבתי בדף באופן על שגיאות בעברית.
יש הצדקה- אני מלמדת עברית וזו שאלה שעלתה בשיחה עם תלמידה (לצ׳י קונג...

). המכנסיים האלו נחוצים לבן-זוגי לשבוע הקרוב, והוא נוסע מחר בצהריים.

ניגשת לתרגל.

בשמת,
אני מאוד מתחברת למה שכתבת.

עירית_לוי

יוליקו, את יכולה להרחיב קצת על מהות הלימודים? על החלק של השינון, מה זה יתן ויאפשר, איך מקבלים הסמכה וכו'.
אני רוצה שתהיה לי מול העיניים תמונה ברורה יותר של מה זה הדבר הזה שאת בהימנעות ממנו..
בסדר?

עירית_לוי

אז הצהרתי שיניח לי.
וסחתיין על הגבול!

מאז שהתחלתי ללמוד ואפילו קצת קודם הוא מביא לידיעתי כל מיני מחקרים שמראים שרפואה סינית זה שטויות, לא מדעי, לא מוכח
אלה לא מחקרים, אלא "מחקרים". כלומר משהו של אנשים עם אג'נדה, לא מדעי וחסר הבנה, שיש להם מטרה להלחם בכל רפואה שאיננה הרפואה הקונבנציונאלית מסיבות של סטאטוס, יוקרה וכסף.
כי גם אני מכירה מחקרים, ולי כן יש דוקטוראט בהצטיינות יתרה, אז לא יעזור לו להתנשא עלי.
אנשים שקוראים לעצמם מדענים אבל החשיבה שלהם מוגבלת והם לא מסוגלים להבין תיאוריות ששונות משלהם, אלה מוגבלים וצרי אופקים בכל תחום שהוא. מדע זה לא. וראי כמה הערות שציטטתי מהספר המוח המרפא, אודות צרות האופקים של המחקר ברפואה (שאיפשרה לתיאוריות שקריות של אנשים שרצו להשתלט על עמדות כוח להשפיע, ואת המחקר הטהור - סילפה ועיכבה לשנים רבות). ודרך אגב, חשיבה צרה ומוגבלת אופיינית במיוחד לדוקטורים במתמטיקה ובפיזיקה (ובכימיה). לא בטוחה שאני יודעת למה, אבל לדעתי זה נובע מאופן ההכשרה שלהם.

הוא חושב שהוא בא אלייך עם "האמת" האחת שאין בלתה?
ושאת טועה ומבזבזת את זמנך על קשקושים?
זה יחסו אלייך וזה מיטב שיפוטו לגבי החוכמה והאינטליגנציה שלך?
מה אני אגיד. מזה אני למדה שהוא בעצמו לא יודע לקרוא באופן ביקורתי את ה"מחקרים" הנ"ל, ושאין לו שמץ של מושג ברפואה סינית. די חבל.
כיוון שהוא נשוי לך, ואמור לדעת למי הוא נשוי, המינימום שהייתי מצפה ממנו, היה לבוא אלייך עם שאלות. לבוא עם ענווה וספק. לתהות. להניח שאת מבינה ויודעת מה שאת עושה (את בתחום כבר שנים) ושאולי המחקרים השוללים שמצא - דווקא לא מבינים ואולי פשוט טועים ומטעים.
גם אני מצטרפת ל-עירית לוי לגבי הגבול הברור. מצויין! את ממש לא צריכה שידכאו אותך ולא שיתקעו לך מקלות בגלגלים. (מזכיר לי את כל הנשמות הטובות שרצו להביא לי את כל האסונות שהיו אי פעם במשגב לדך כשרציתי ללדת שם. אבל כמובן את האסונות בלידה באיכילוב לא תביאו, כי יותר חשוב להניא אותי מללדת לידה טבעית עם מיילדת לפי בחירתי מאשר להתבונן נכוחה בסטאטיסטיקות לגבי לידות בבתי החולים...).

תודה על התמיכה!!!!!
התחלתי ללמוד ברכבת ל(עיר בירה באירופה) עם הילדים לידי. אתן יודעות מה? זה היה כייף!!! למדתי שעתיים, ונהנתי. שיננתי, ונהנתי.
למחרת מוקדם בבוקר התעוררתי, מדטתי, התקלחתי (באופן טבעי, בלי שעון מעורר, לפני כולם), ולמדתי, ושיננתי, ונהנתי!
אז רק בקיצורצ׳יק:

תודה!
נשאר מה לברר, עירית, השאלות מעולות. זה מרגיש טוב לברר את זה, אבל לא הרגע, כי מיד עם שליחת הקטע הזה אלך למחברות שלי.
זה הרגיש מעולה לשים גבול.
לרוב הוא מאוד תומך! עכשיו הוא החליש וזה עשה לי טוב להבהיר תחומים וגבולות. הוא מכבד את הבקשה שלי.
להתראות פה בקרוב, ויום לימודים מוצלח ופורה!

עירית_לוי

איזה יופי יוליקו!

תיהני מהלימודים!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא זוכרת אם זה אחד המקומות מהם הבאתי את זה.אבל למדתי שלהרגיש מה שאני מרגישה מאוד עוזר להתקדם
זאת אומרת, אם אני עצובה להרשות לעצמי להרגיש עצובה, או מפוחדת או כועסת. להרשות לעצמי להרגיש באופן כללי, ולא לנסות לעשות רציונליזציה כל הזמן, או "להתקדם הלאה" בהחלטיות.
אני לא מצלליחה לעשות את זה עכשו
יש לי בעיה עם שן אחת. חור גדול כנראה.וגם סתימת אמלגם ליד. ואני מודאגת מאוד מהשן הזאת. ואני מניקה בנוסף לזאת. אז דחיתי ודחיתי ואי אפשר להתעלם עוד. חייבת לפחות בדיקת רופא ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה.
המון רגשות מעורבבים שאני דוחקת הצידה ובעיקר המון דאגה ופחד שאני דוחקת הצידה.

עירית_לוי

היי מינה

מה דעתך לנסות את הדבר הבא: למשך כמה ימים, או אפילו רק יום אחד –
במקום להרשות לעצמך להרגיש את כל הרגשות - להרשות לעצמך לדחות את הטיפול בשיניים. יש הבדל בין לדחות ואז להרגיש פחד, דאגה ואשמה לגבי זה ולתת לרגשות הללו רשות, לעומת לדחות ולתת לזה רשות מוחלטת, לעצם הדחייה, למשך זמן תחום ומוגבל.
.
אני משערת (ותבדקי) שאולי כרגע לתת לעצמך רשות להרגיש את כל הרגשות שישנם שם מתחת לפני השטח, זה קצת יותר מדי עבור המערך הרגשי שלך (אולי מציף מדי, אולי גדול מדי לכרגע, ולא משנה למה), ולכן זה לא מצליח לך.
.

רק רשות לדחות. למשך זמן תחום שתחליטי עליו, שירגיש לך מרגיע מצד אחד, ולא חסר אחריות מצד שני.
מה את אומרת?

כותבת קצת מבולגן:

במקום ללכת ללמוד אצל חברה 8 שעות (בשביל מסגרת, היא לא לומדת איתי), נשארתי בבית.
למה? בני חולה ונשאר בבית, ולא ידעתי מה יהיה איתו. לא רציתי להשאיר אותו בעצמו. הוא ישן רוב היום ולא הפריע. ולמה שיפריע בעצם?
חוץ מזה ירד המון גשם בבוקר, ולא התחשק לי לצאת.
אז למדתי די הרבה, אבל גם בישלתי מרק טעים, וגם הפעלתי ותליתי שתי מכונות כביסה (כביסה מאוד קל לי לתפעל), ותחזוקת הבית הזו איווררה אותי. אני מעריכה שלמדתי אולי 4 שעות, אולי יותר. בלי לחץ. קמתי כל פעם שהתחשק לי לזוז, וגם היה לי קל להתרכז. קצת הייתי עם בני, ועכשיו הבנות הגיעו. אני נחה טיפה, ומתחשק לי להמשיך (!).
יש מחשבה ה שעולה לי:
אנחנו ניבחן על החומר של שני הסמינרים הראשונים (כל סמינר מורכב משלושה ימי הרצאות וחוברת עזר).
כרגע מסוכם לי בצורה טובה הראשון(חצי היה מסוכם כבר מלפני חודשיים), וקראתי חצי ממה שכתבתי בשני, ולא קראתי בכלל בחוברת (כ30 עמודים), ולא סיכמתי כלום עדיין, מה גם שקיבלנו לפני שבועיים במייל הרחבה שלה ל40 עמודים (מה זה? השתגעתם!!!).

אז אני מרוצה ממה שעשיתי, ושעשיתי בכלל!!!!

אבל... יש לי אבל...

כרגע אני צריכה עוד כמה ימים כאלה, אחרת לא אספיק. יש לי גם את שישי, אבל הוא רחוק, פוחדת לצאת מהשוונג. ברביעי יש לי שלוש שעות בבוקר. כלומר יש רגש של פחד. אני בהיכון מפני הטיגריס ששמו ׳אין מספיק זמן׳, אבל פחות מקודם.

תודה על התמיכה!!!

קראתי עכשיו את השאלה שלך עירית לגבי הפחד.
הנה אני מתבוננת בו:

עירית_לוי

יולי קו, נשמע שיצרת תנועה ותנופה ממש יפה.
וגם נשמע שכבר אין הימנעות אלא להיפך. הפחד שינה צורה... אם הבנתי אותך נכון.

פחד לצאת מהתנופה הנוכחית- רוצה לבסס הרגל למידה כחלק מהחיים. כמו תרגול מדיטציה וצ׳י קונג. כמו צחצוח שיניים.
פחד שלא יספיק לי הזמן- בדרך כלל כשאני לומדת אני זקוקה לארבעה סיבובים. הראשון הוא הכי ארוך ומתקדם לאט. יכול להמשך ימים או שבועות. האחרון קצרצר- יכול להמשך דקות, ממש רפרוף קליל, לוודא שבאמת הכל ברור.
עכשיו נשארו לי שבועיים וחצי , אהההה- בזכותך בדקתי ובעצם יש לי שלושה וחצי שבועות!!!! זכיתי בשבוע נוסף!!!! אבל מתוכם נהיה כמה ימים בנסיעה לרגל שמחה משפחתית, שאוכל ללמוד בה ממש מעט.
פחד מלא להבין, לא לזכור.

שמתי לב שכשאני בחרדה מלא ללמוד אני מתעוררת בלילה (הרבה פעמים בסביבות ארבע, אבל יתכן גם קודם או אחר כך, ואני מתעוררת ב׳בום׳ (כמו מכת אדרנלין), וזה מעיק באזור הבטן העליונה.
הפחדים של עכשיו ממוקדים יותר באזור הלב.

עירית_לוי

יולי קו,
מול הפחדים הללו -
למה את זקוקה?
מה יקל עליך?
מה יתמוך בך?

אמש לא למדתי. במקום זה תמכתי בבני בזמן שכתב עבודה בהסטוריה באיטלקית (!) זה לא טריוויאלי לו. לא ההסטוריה, לא האיטלקית, אלא מה לכתוב.
היום עבדתי כל היום.
מחר!

עירית_לוי

אני מחפשת איזשהו בסיס פנימי יציב, מדף סלע להישען עליו בתהליך הזה של החיפוש הפנימי, מסע החיים ושאר המילים הנרדפות. אני מחפשת להיאחז במשהו שאני יודעת בתוך כל ים אי הידיעה הזה. אני עובדת מהבית, ומגדלת תינוק בן 11 חודש (ואת אחיו הגדול. ואת בן זוגי. ואותי, מדי פעם). אני מאוד מודה על האפשרות שיש לי, להיות בבית עם התינוק שלי וגם לקבל משכורת. אבל - אני מרגישה שאני לא יודעת מתי העבודה הזו תיגמר (חלק ניכר מהזמן התחושה היא שהפרוייקט עלול להסתיים כל רגע), וגם סובלת מחוסר חברה אנושית ומחוסר תחושה שאני לומדת, מתפתחת, רוכשת כלים חדשים. מהסיבה הזו ניסיתי לחפש עבודה נוספת במשרה חלקית - אבל אני לא מוצאת כאלו. עושה רושם שזה הכל משרה מלאה... ניסיתי לגשש בתחום קרוב (השקעות והון סיכון) - ועושה רושם שגם שם הכל במשרה מלאה, במשרד. ואני מתוסכלת, כי אני מרגישה שהפתרון היחיד מול התקיעות הזו הוא לבחור - להיות בבית עם הילד, או לצאת לעבודה במשרה מלאה, גמישה במקרה הממש טוב. מצד אחד, להכניס ילד למסגרת ולצאת לעבוד כבר ניסיתי, בסבב הקודם (עם הבכור). מצד אחד זו אכן היתה הקלה, לצאת מהבית. מצד שני, סבלתי מאוד מהצורך להיפרד ממנו. אז לכאורה, מכאן עולה, שכל זמן שאני יכולה להישאר בבית, כדאי לי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית, אני מנסה לבדוק עם עצמי מתי, בעצם, אני כן ארגיש שאני רוצה שהילד יהיה במסגרת, ואני אצא לעבוד? בגיל שנה וחצי? שנתיים? שלוש? ואני לא יודעת. ואם אני לא יודעת, לא ברור לי עד מתי אני דוחה את ההחלטה. עד שהעבודה הנוכחית כבר לא תהיה אפשרית בשבילי? אני חוששת שגם ייקח לי זמן למצוא עבודה חדשה (והרי עדיף לחפש תוך כדי עבודה), וגם זה לא מספק לי מענה מול הקושי להיות לבד עם ילד בבית. אני מרגישה שאני לא יודעת יותר מאשר יודעת - האם להישאר בתחום הזה, שבו אין כל כך משרות חלקיות? האם אי פעם ארצה לחזור לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות ישיבה במשרד, לא כולל פקקים? האם העובדה שלא נהניתי מהתפקידים שלי עד עכשיו מצביעה על התפקיד, או שפשוט לא מצאתי את החברה הנכונה? האם בכלל, לחזור לעבוד, משמעותו סיפוק והנאה, או שבל מקרה אשתעמם מול אנספור המצגות המיותרות, הלחצים והסטרס, תרבות ארגונית שלא מעניינת אותי וקולגות, שלאו דווקא אהנה לעבוד איתם? האם להתפשר לגבי הזמן שיש לי לבלות עם המשפחה כדי לנסות למצוא עשיה "משמעותית", או "להוריד את הראש" עד גיל 40, כשהילדים יהיו קצת יותר גדולים, ועד אז לנסות למצוא את המשרה הגמישה ביותר האפשרית?
מצד אחד החופש שלי יקר לי - היכולת לבנות את סדר היום שלי לפי החלטות שלי. זה פרמטר משמעותי בעיניי. גם היכולת לבלות זמן עם הילד שלי, לא להלחץ אם הוא חלילה חולה, להכין אוכל בריא. מצד שני - אני מרגישה צורך המשהו שימלא אותי, והרוטינה של כביסות-בישולים-קניות מתחילה לחנוק קצת. הייתי רוצה לשים אותה בצד לתקופה, לנוח מהמעגל הזה.
תובנות ותמיכה יתקבלו בשמחה.

עירית_לוי

אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית
הייתי מתחילה מהעניין של התעסוקה העתידית. לא מתעלמת מהקושי להיות עם ילד ועם תחזוקת בית, אבל מתחילה מהעניין השני

ושואלת -

האם את מסכימה לסמוך על כך שכאשר יגיע הרגע הנכון והמתאים תהיה לך תעסוקה מספקת ומשמעותית בעתיד?
האם את מסכימה להניח לדאגה לגבי תעסוקה עתידית?
מה נחוץ לך כדי להניח לדאגה הזאת?
מה נחוץ לך כדי לסמוך על זה שזה יגיע?

.
לא יודעת אם זה כיוון שנכון לך ללכת בו. תבדקי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה

עירית_לוי

אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה
פלונית, רוצה לפרט?

" האם את מסכימה לסמוך על כך שכאשר יגיע הרגע הנכון והמתאים תהיה לך תעסוקה מספקת ומשמעותית בעתיד?" ובכן - לא. כלומר כן, אבל לא

הלב אומר כן - הכל יהיה בסדר. גם אם תישארי בבית 3 שנים, יהיה בסדר. המקצוע שלך מבוקש, יש לך ניסיון, את חכמה, מוכשרת, מודעת לצרכים ולרצונות של האנשים סביבך, אמביציוזית, אוהבת לקדם ולעשות.... אבל הראש אומר לא. הוא אומר - כבר חיפשת פעם עבודה במשך שנה. הוא אומר - שום דבר לא מובטח לך. הוא אומר - זה סיכון מאוד גדול שאת לוקחת. להניח ולקוות שהכל יהיה בסדר זה דבר אחד, אבל האמת תתגלה רק כשתתחילי באמת לחפש. ואני באמת פוחדת להתחיל לחפש, מתישהו, ולגלות - שטעיתי. ושאני בבעיה.
" האם את מסכימה להניח לדאגה לגבי תעסוקה עתידית?". הייתי רוצה להניח לה. הייתי רוצה להיות יותר בכאן ועכשיו. אבל העובדה היא שזה חוזר אלי, או שאולי אני חוזרת לזה, וזה מטריד אותי. יותר מזה - תשאלי אותי "מה היית רוצה שיקרה כדי לדעת בביטחון שהכל יהיה בסדר?" ולא אוכל לענות לך. אולי חוץ מזכיה בלוטו של סכום מאוד משמעותי, שנותן הרגשה של בטחון כלכלי.
" מה נחוץ לך כדי להניח לדאגה הזאת?"

ועכשיו אני רואה שאת באמת שואלת... חוץ מסכום כסף שמהווה "כרית בטחון" - אין לי רעיון אחר. וכנראה עצם התחושה שהמרווח הכלכלי שלי לא ממש רחב (כלומר הגיבוי למקרה של בעיה לא גדול) מוסיפה לחשש.
" מה נחוץ לך כדי לסמוך על זה שזה יגיע? " אני מרגישה שאני באמת לא יכולה. פוחדת. חוששת. הודפת את הרעיון ממני והלאה. גם אם הייתי פוגשת אישה שאני מעריכה, עם ניסיון שרלוונטי לתעשיה שלי - שהיתה אומרת לי "אני מכירה אותך. אני מכירה את שוק העבודה. הכל יהיה בסדר, את תסתדרי" - לא הייתי מצליחה לסמוך על זה. גם אם היא הייתה חותמת איתי על חוזה, שכשארצה - אוכל להתחיל לעבוד בחברה שלה. כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד והדברים משתנים כל הזמן.
גם התחושה של חוסר עשיה מעיק עלי. אני מנסה למצוא מקום במשרה חלקית (לא רוצה להציע את עצמי פרו-בונו, אלא אם כן זה לתקופה), או קורס לעשות און ליין, וזה לא מתקדם. כל עוד אני לא יודעת שזה חיוני לי מבחינה מקצועית - אני לא מצליחה להפנות לזה משאבים. היות ויש כמה אפשרויות לימוד, אני בכלל לא מצליחה לבחור בינהן (זו תחושה של - ומה אם בכלל לא אשתמש בזה בעתיד?) ומה שמעניין אותי מבחינה אישית - גם כן לא מקבל משאבים.
מה דעתך?

עירית_לוי

הולכת והרוח בפניי

,

הלב אומר כן - הכל יהיה בסדר. גם אם תישארי בבית 3 שנים, יהיה בסדר. המקצוע שלך מבוקש, יש לך ניסיון, את חכמה, מוכשרת, מודעת לצרכים ולרצונות של האנשים סביבך, אמביציוזית, אוהבת לקדם ולעשות.... אבל הראש אומר לא.
יש פה חוסר הסכמה בין הלב לראש, או במילים אחרות, בין הידיעה הפנימית שלך, המשהו הזה בתוכך שיודע שהכל יהיה בסדר - לבין הפחדים שמתרוצצים לך בראש, במחשבות, ושמפריעים למשהו הזה שיודע, לקחת את המושכות לידיים ולאפשר לך שקט, שלווה ונינוחות מול הסיטואציה.
.

ואז, מה שאפשר לעבוד עליו, זה על לחזק את המקום של הלב ושל הידיעה הפנימית העמוקה, שנקייה מפחדים,
ועל להרגיע ולשכך את הפחדים (או להישיר אליהם מבט כדי לראות שהם רק שדים).

האם את יכולה להתחבר לרגע אל הלב ולהישאר מחוברת במשך כמה שניות לידיעה הזאת? תנסי. לכמה שניות. את יכולה לעצום עיניים כאשר את שואלת את עצמך את זה.
האם את יכולה לראות שהפחדים הם רק שדים, שעולים מהמקומות הלא שלמים אצלך, והם לא בהכרח האמת? לשקול את זה. להיות מחוברת אפילו רק לכמה שניות להבנה שאלה הם רק שדים.

מה עולה בך מול שתי השאלות הללו?
.

גם אם היא הייתה חותמת איתי על חוזה, שכשארצה - אוכל להתחיל לעבוד בחברה שלה. כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד והדברים משתנים כל הזמן.
נכון... גם אם תזכי בלוטו, שזה מה שנניח היה מרגיע אותך, אי אפשר לדעת מה יקרה עם הכסף הזה. גם כסף כזה יכול להיגמר פתאום. אפשר למשל להשקיע אותו בטעות כהשקעה גרועה והוא יכול להיעלם. אי אפשר אף פעם באמת לדעת מה יקרה בעתיד. אין תעודות ביטוח מהסוג הזה

.
.

מה שאומר שהשריר שאפשר לחזק כאן, והאתגר שאפשר לכוון אליו - הוא היכולת להכיל חוסר וודאות, ולעמוד מולו בטוחה ונינוחה.

מה דעתך על המטרה הזאת?
מה יתאפשר בחייך אם תרחיבי, ולו במעט, את היכולת שלך להכיל חוסר וודאות?

.

כל עוד אני לא יודעת שזה חיוני לי מבחינה מקצועית - אני לא מצליחה להפנות לזה משאבים.
אני חושבת (ותבדקי) שגם הנקודה הזאת קשורה ליכולת להכיל חוסר וודאות ביחס לעתיד.
.

שלום עירית,
אני מבצבצת פה רק בכדי לספר שאני לומדת ונהנית. לא לגמרי באופן סדיר, אבל יותר מקודם, וזה משולב גם באירוע משפחתי וחופשה של הילדים שלי.
אני גם מקבלת את זה שיש זמנים שלא בא לי, ומרשה לעצמי להתפזר באהבה לנושאים אחרים, ואחר כך קצת יותר קל לי להתמקד.
במקביל אני מנסה לפתור ולהכיל פלונטרים רגשיים ואחרים, ויש מצב שזה עוזר לי לפנות כחות ללמידה.
תודה וחיבוק!

עירית_לוי

נהדר! נהדרת את. מרגש לשמוע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא בטוחה שזה המקום לשאול, אבל אשאל בכל מקרה ואשמח להכוונה והנחייה מתאימה.
פעם שמעתי ממישהי כאן באתר (אולי עירית לוי) את הביטוי "לא לנשום את זה פנימה" - מה הכוונה?
האם אפשר להרחיב?
מה עושים בסיטואציה שבה צועקים עלי ומטיחים בי עלבונות, ואני רוצה "לא לנשום את זה פנימה" - ?

עירית_לוי

היי פלונית

_פעם שמעתי ממישהי כאן באתר (אולי עירית לוי) את הביטוי "לא לנשום את זה פנימה" - מה הכוונה?
האם אפשר להרחיב?
מה עושים בסיטואציה שבה צועקים עלי ומטיחים בי עלבונות, ואני רוצה "לא לנשום את זה פנימה" - ?_
לא ביטוי שלי, לא נתקלתי בו, אבל יכולה להבין למה הכוונה.
עד שמי שיצרה אותו תענה, אני יכולה לענות כמיטב הבנתי.
הייתי פועלת בשני רבדים:
.
רובד אחד הוא פעולות מיידיות:

יצירת כוונות שמפרידות בינך לבין הרעל שמגיע מבחוץ. למשל, לומר לעצמך בלב משפטים כמו: "זה לא שלי, זה לא קשור אלי, אני לא מאפשרת לזה להיכנס אלי פנימה, אני לא מאמינה למסר שמגיע, לא מזדהה איתו" וכדומה.
הפרדות אנרגטיות למיניהן: למשל, ברגע שזה קורה לדמיין כדור אור שעוטף אותך ושומר עליך. או רוכסן ענק שאת רוכסת ושמפריד בינך לבין אותו אדם והמסרים שלו. או כל דבר אחר כזה שתמציאי. אפשר לשלב את הדמיון המודרך הזה עם המשפטים מהסעיף הקודם.

.
רובד אחר של עשייה הוא עמוק יותר וזו עבודה לטווח ארוך, לא רק ברגע שבו מוטחת בך אלימות. כאשר את מזדהה עם המסרים המוטחים בך, קל להם הרבה יותר לחדור אליך, ואת "נושמת אותם פנימה" בלי לרצות ובלי להתכוון לכך. ב-מזדהה אני מתכוונת למאמינה להם ברמה מודעת, ולרוב ברמה הלא מודעת (מאמינה שאת כזאת כמו שהם אומרים / מאמינה שמגיע לך שיטיחו בך וכו').
.
ואז, אפשר לעבוד על אי הזדהות: לכוון לכך שאת תאמיני באמת בתוך תוכך שאת לא ראויה לספוג רעל כזה, שלא מגיע לך, שאת לא מאפשרת לדברים כאלה לקרות, ושאם במקרה הם מתרחשים לידך, הם לא קשורים אליך (אלא למשל לכאב או לקושי של אותו אדם), ואת באמת ובאופן טבעי יכולה לא להזדהות עם המסרים. ככל שמידת ההזדהות הולכת וקטנה, כך דברים כאלה פחות ופחות נוגעים בך, ובדרך כלל פחות מתרחשים מלכתחילה.
.
מה את אומרת? מתחברת?
אשמח להרחיב אם תרצי.

היי עירית, שבת שלום

_ האם את יכולה להתחבר לרגע אל הלב ולהישאר מחוברת במשך כמה שניות לידיעה הזאת? תנסי. לכמה שניות. את יכולה לעצום עיניים כאשר את שואלת את עצמך את זה.
האם את יכולה לראות שהפחדים הם רק שדים, שעולים מהמקומות הלא שלמים אצלך, והם לא בהכרח האמת? לשקול את זה. להיות מחוברת אפילו רק לכמה שניות להבנה שאלה הם רק שדים.

מה עולה בך מול שתי השאלות הללו?_

כפתור אדום גדול שנלחץ ומעיר את כל האזעקות הפנימיות. לא יכולה, גם לא כמה שניות. כל הרציונאל מתחיל לצעוק עלי שאני מנסה לשכנע את עצמי לחיות בלה-לה לנד, שזה לא אחראי, שיש חיים אמיתיים שם בחוץ וצריך להתפרנס, ומווישפול טינקינג לא מגיעים רחוק, ואפילו כאן בפורום נשים שגידלו ילדים בחינוך ביתי כמה שנים כתבו כמה קשה היה להן למצוא עבודה אחר כך...ברדק שלם.
אני יודעת שזה סיפור שאני מספרת לעצמי, שאלו שדים, אבל המילים שהם אומרים מרגישים לי אמיתיים ומשכנעים מאוד. אני צריכה להכניס סיפור אחר במקום, לא מספיק לי לדעת שהסיפור שלהם לא דווקא אמיתי. אני מרגישה עד כמה הראיה שלי מוגבלת על ידי הסיפורים שאני מספרת: אני יכולה לעשות/לעבוד/להיות רק כך וכך, זו אני. אבל אני לא מצליחה להתעורר, להתבונן מעבר לשדים הללו. זה מרגיש לי כמו לשמוט מעקה בטיחות, כמו להסתכל לתוך חלל ענק וחסר נקודת אחיזה. מצד אחד - אני מאוד אוהבת גיוון והרפתקנות, מידה מסויימת של לא נודע, מצד שני - מעבר למידה מסויימת זה מכניס אותי לאי שקט.
באופן מסויים אני מודעת לאי ודאות, וחיה איתה, אבל רק תוך ניהול סיכונים ורציונאליזציה תמידית. לחיות לחלוטין באי ודאות ולהאמין שהכל יהיה בסדר מרגיש לי כמו להפקיד את עצמי בידי אלוהים, להיסחף ברוח, להתרפק על הגלים ולצוף. אלו לא דברים שאני טובה בהם

אני יודעת שלא לחלוטין אני קובעת את מסלול חיי, ואני יכולה לעשות את המיטב בתוך מה שנתון, אבל בפנים יש אי שקט והסערה חוגגת

_מה שאומר שהשריר שאפשר לחזק כאן, והאתגר שאפשר לכוון אליו - הוא היכולת להכיל חוסר וודאות, ולעמוד מולו בטוחה ונינוחה.

מה דעתך על המטרה הזאת?
מה יתאפשר בחייך אם תרחיבי, ולו במעט, את היכולת שלך להכיל חוסר וודאות?_
זה מרגיש לי כמו מטרה טובה. אני לא יודעת מה ישתנה בחיי, אולי ארגיש רגועה יותר ופתוחה ליותר אפשרויות. אני חושבת שזה קשור לא רק לאי וודאות, אלא גם לתחושת היפר אחריות - שכל צרה/בעיה/ אתגר שעלול לעלות, אני אהיה זו שתיפול עליה האחריות להתמודד איתו. שהאחרים יפטרו את עצמם ב"אני לא יודע מה עושים/לא מסוגל להתמודד עם זה" ואני אהיה זו שצריכה להתמודד

תודה עירית

חשבתי על זה עוד, ומה שעולה הוא שחוסר הוודאות הוא לא מה שתופס את כל הנפח. אני במטוטלת של "רוצה לעבוד-לא רוצה לוותר על החופש שלי וזמן עם הילדים" לא רק בגלל החשש מחוסר יציבות תעסוקתי (שאכן קיים ומשמעותי) אלא גם בגלל שאני רוצה לצאת מהבית, ללמוד לעשות עוד, להתפתח, להרגיש שאני בונה ותורמת למשהו, וכן - גם מרוויחה עוד כסף. אבל השדים שמרימים ראש אומרים ככה:

אין משרות שמתאימות למה שאת רוצה. גם אם המשרה גמישה - עדיין תצטרכי לעזוב את הילד להרבה שעות. יהיו פקקים, יהיה לחץ בבוקר ולחץ להספיק הכל
הדינמיקה במשרד היא לאו דווקא מה שאת מחפשת מבחינת קשרים אנושיים. יכול להיות שכל אחד יישב בקיוביקל שלו ולא תחליפו מילה מעבר לישיבות משעממות ופוליטיקה משרדית
שוב המון שעות במשרד, ללא תזוזה, באור מלאכותי ואנשים חולים מסביב

אבל גם להישאר איפה שאני עכשיו לא גורם לי לתחושת שלמות. אני פשוט מניחה שאם אני חייבת לבחור בין שני העולמות - אני מעדיפה להישאר עם הילד בבית, כדי לנצל את ההזדמנות עד שהיא כבר לא תהיה קיימת, ואז לצאת לעבוד, כי זה מה שיש.

אבל העובדה היא, שהאי שקט עדיין שם...

עירית_לוי

כפתור אדום גדול שנלחץ ומעיר את כל האזעקות הפנימיות. לא יכולה, גם לא כמה שניות.
אני מבינה. אם כך, ממש חשוב לכבד את מה שעולה. אם זה נחווה כמפחיד מדי, מפחיד עד משתק, כדאי להניח ולנסות להקיש על דלת אחרת של הנפש

..

בנוסף, מול מה שאת מתארת אני חושבת שאם הנפש מבקשת וודאות, חשוב כן לתת לה וודאות כלשהי ובהירות. אי אפשר להיכנס בה בכוח ורק לנסות להרחיב את היכולת לחיות בלעדיה. יש פה בעיני בקשה די ברורה של הנפש.

השאלה היא מה כן ייתן לך ביטחון? כלומר, מהו האיזון שנכון לך אישית לחיות בו, בטווח שבין וודאות ובהירות - לבין הלא נודע? מה יאפשר לך להרגיש שאת חופשיה לנוע בעולם ולבחור, מבלי שאת לוקחת סיכון שהוא עצום ובלתי אפשרי עבורך?

_אבל השדים שמרימים ראש אומרים ככה:
אין משרות שמתאימות למה שאת רוצה. גם אם המשרה גמישה - עדיין תצטרכי לעזוב את הילד להרבה שעות. יהיו פקקים, יהיה לחץ בבוקר ולחץ להספיק הכל_
שזה למעשה אומר לקחת כל מיני סיכונים. ללכת אל עבר עתיד שאף אחד לא מבטיח לך שיהיה וורוד. זהו סוג של חוסר וודאות.
מה שמוביל אותי לעוד מחשבה, שאולי כדאי לבדוק (אולי כבר בדקנו?:-) לא זוכרת) את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך. תבדקי אם זה כיוון מתאים...

מה יאפשר לך להרגיש שאת חופשיה לנוע בעולם ולבחור, מבלי שאת לוקחת סיכון שהוא עצום ובלתי אפשרי עבורך? הלוואי שידעתי. איך מגלים? אולי איזושהי כרית ביטחון, מקום בטוח לחזור אליו, מנטור להתייעץ איתו? לא בטוחה...

עירית_לוי

הלוואי שידעתי. איך מגלים? אולי איזושהי כרית ביטחון, מקום בטוח לחזור אליו, מנטור להתייעץ איתו? לא בטוחה...
אולי תנסי לדמיין את הסיטואציה האידיאלית מבחינתך: שיש בה איזון נכון בין המינונים. בין ההתנסות והתחדשות - לבין גורמים משרי ביטחון וודאות.
מקום בטוח, מנטור, כמו שהצעת - וכל דבר אחר שיהווה רשת ביטחון ויתן לך שקט במידה מסויימת. סיטואציות שלא ירגישו כמו קפיצת התאבדות מסוכנת מדי. סיטואציות שמכבדות הן את הדחף להתפתח ולצמוח, והן את הצורך שלך בבהירות וביציבות.

סיטואציות מציאותיות ונגישות, או כל דבר שעולה על הדעת?
את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך.
מאוד. ממש. כמו שלט ענק מעל האיילון של ההכרה שלי. אני חישוב נתונים וסיכונים מהלך. כזו שלא מחזיקה תיק למקרי אסון בקנה מידה לאומי רק בגלל שאין מקום נגיש בבית...

עירית_לוי

סיטואציות מציאותיות ונגישות, או כל דבר שעולה על הדעת?
תתחילי מכל דבר שעולה.

_את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך.
מאוד. ממש. כמו שלט ענק מעל האיילון של ההכרה שלי. אני חישוב נתונים וסיכונים מהלך. כזו שלא מחזיקה תיק למקרי אסון בקנה מידה לאומי רק בגלל שאין מקום נגיש בבית..._
כן... מבינה לגמרי. בדקתי איתך את זה כי יכול להיות שלצד העבודה על הכלה של חוסר וודאות, יהיה מועיל לדבר קצת עם התפיסה הזאת. להטיל בה ספק. לחשוף אותה לאור, לפרוק אותה מנשקה. להביט עליה לרגעים כעל מנגנון הגנה ולא כעל האמת.
כי היא זו שמחזירה בקיום את הקושי הגדול להיות עם חוסר וודאות. אם מבחינתך התפיסה הזאת היא האמת, אז חוסר וודאות זו קפיצת התאבדות וודאית...
מוכנה להיכנס איתה לדיאלוג?

מוכנה להיכנס איתה לדיאלוג? כן, למרות שהיא אכן מאוד מושרשת...

עירית_לוי

אם מתאים לך, הנה סדרת שאלות להתחיל ממנה. אל תחשבי הרבה לפני שאת עונה. אין תשובה נכונה. המטרה היא להניע דיאלוג:

האם את מסכימה לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
האם את מסכימה לשקול את הרעיון שהעולם הוא מקום טוב ובטוח?
מה מפחיד בלוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
מה נחוץ לך על מנת לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
על מה תצטרכי עוד לוותר כאשר תוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
מה יידרש ממך על מנת לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
מה לא תוכלי לעשות יותר לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
מי לא תוכלי להיות יותר לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
מה יתאפשר לך לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
האם את מסכימה לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?

היי עירית,

אני אשמח להתייעץ איתך לגבי משהו - אני מעוניינת להרשם לתוכנית אקדמית כלשהי, תחרותית במיוחד, ובשביל לעשות את זה אני צריכה לגשת למבחן ממיין. המבחן הוא באנגלית (גם הלימודים) וברמה גבוהה במיוחד (עם חלק מילולי, חלק כמותי וחלק של כתיבה אקדמית). ניגשתי למבחן הזה בערך לפני עשר שנים (כשעוד הייתי צעירה ויפה ובעלת שאיפות מרחיקות לכת

) וקיבלתי ציונים שלא היו טובים מספיק כדי להתקבל לתוכנית הזו. יש הרבה מכשולים בדרך (גם אם אתקבל, מדובר בלימודים עמוסים ותובעניים, שאני מאוד מאוד רוצה לעשות אבל לא יודעת טכנית עד כמה אהיה מסוגלת להצליח בהם, משלל סיבות). אני מתלבטת מאוד מה לעשות. לחכות - חיכיתי כבר עשר שנים, הדבר הזה עדיין מעניין אותי ומאוד הייתי רוצה לעשות אותו. לעשות - עשיתי פעם אחת וזה לא הצליח, אני לא יודעת מה יהיה שונה הפעם. לא לעשות - אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שאין לי את היכולת לעשות את זה?

אשמח לשמוע מה דעתך!
תודה

עירית_לוי

היי אפי,
אני שומעת מבין השורות שלך מצד אחד תשוקה גדולה כן ללמוד בתכנית הזאת, ומצד שני חשש שגם הפעם לא תצליחי להתקבל, ומחשבה להימנע מלנסות שוב.
העניין שהכמיהה כן מדברת מתוכך ולא כ"כ מרפה, כבר עשר שנים, ונראה לי שזו גם הסיבה שאת לא מניחה מיד או בקלות לרעיון הזה

.

שאלה אחת - היא למה כן לנסות? כלומר מה שם מושך אותך? מה זה ייתן לך? איך זה ישמח אותך? וכו'. למה כן.
ושאלה שנייה - היא למה לא? מה מפחיד או מכאיב או מרתיע במחשבה שאולי שוב לא תתקבלי? לאיזו חוויה רגשית את נזרקת כשאת מדמיינת את זה?

אם מתאים לך לחשוב על שתי השאלות האלה, ולכתוב, נוכל לבדוק יחד מה כדאי.

בטח, בשמחה - תודה!

למה כן לנסות?
אני פועלת בתוך עולם שבו להכשרה אקדמית יש חשיבות מאוד גדולה, גם מבחינת המשכורת וגם מבחינת יכולת התקדמות עתידית. זאת אומרת, אם אני לא אעבור את ההכשרה הזו היכולת שלי להתקדם (בנתיב מאוד מסויים, אבל זו הדרך שבה אני רוצה ללכת) ייחסם. כבר עשר שנים שהדרך הזו חסומה בפני, ואני מתקדמת בכל מיני כיוונים אחרים, אבל מאוד מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת להתפתח בדרך הזו. זה ייתן לי הכרה מקצועית, ובעיקר יפתח בפני דלתות שסגורות בפני כרגע.

למה לא?
קודם כל, כי אני מעריכה שמבחינה טכנית, גם אם אני אצליח לשפר את הציונים שלי לעומת הפעם הקודמת שבה ניגשתי לבחינה, לא יהיה מדובר בשיפור משמעותי דרמטי, ככה שאני מעריכה, באופן כן, שהציונים שלי לא יהיו פתאום באחוזונים העליונים, אלא יישארו ממוצעים מינוס. במצב כזה אני אבזבז הרבה זמן וכוח וכסף ומשאבים משפחתיים, לטובת משהו שבסופו של דבר (שוב) לא יעבוד, ואין ספק שזה לא מצב שאני רוצה להיות בו.
מעבר לזה, כמובן שבחינת הכניסה, היא רק - בחינת כניסה, ואחריה מגיעות שנים של עבודה. לכאורה, יש לי את הידע והניסיון והכישורים להתמודד עם דרישות תוכנית לימודים שכזו אבל בפועל אני מאוד חוששת שזה יהיה יותר מדי ואני לא אצליח להתמודד עם זה בהצלחה.

טוב, הכתיבה כאן הצליחה לשכנע אותי שמדובר ברעיון שסופו להכשל

ממשיכה לחשוב...

עירית_לוי

מבינה.
כאשר עושים בחירה כדאי בעיני לבחון מוכנות לנשיאה בהשלכות. זה מה שאת בעצם עושה כרגע. אני רוצה להציע לך לשים לב שאת בוחנת את ההשלכות של שתי הבחירות, לא רק של כן לנסות אלא גם את ההשלכות של לא לנסות:

למשל, אם תבחרי שכן לגשת לבחינה - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של השקעת משאבים? האם את מסכימה לשאת בהשלכות של אי הצלחה?

ואם תבחרי שלא לגשת - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של זה? מהן תהיינה? למשל - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של ההרגשה שלך בעוד עשר או עשרים או שלושים שנה אם תוותרי? שווה גם לבחון מה עשויה להיות אותה הרגשה? החמצה? הלקאה עצמית? תסכול? תחושת קורבנות (מלשון הקרבה) כלפי בני המשפחה שלך? הרגשה אחרת?

אז כיוון מחשבה אחד הוא לשים על כף המאזניים את ההשלכות של כל בחירה ולבחון אותן בכנות.

.
כיוון נוסף הוא לבחון האם ישנה כרגע חוויה רגשית שאת נמנעת ממנה ושהיא בעצם זו ש(אולי גם) משפיעה על הבחירה. למשל, אם את חוששת שאם שוב לא תקבלי ציון מספק, תהיה לזה השפעה על תפיסת הערך העצמי שלך. כלומר תיזרקי לחוויה של נחיתות או חוסר ערך. במקרה כזה, בעיני, זו הזדמנות לעשות עבודה על הפרדה בין ביצועים לבין תפיסת הערך העצמי. הזדמנות לתרגל תפיסת ערך עצמי שאינה נשענת על הצלחה או כישלון, והזדמנות לבסס עוגן פנימי עצמאי ובלתי תלוי. בקיצור, הזדמנות טובה לעליית מדרגה יפה ביחסים שלך עם עצמך.

אבל לפני הכל, תבחני מהם המניעים של שתי הבחירות. מניעים מכל הסוגים. אלה שעל פני השטח ואלה העמוקים יותר.

אני כאן

היי, שוב תודה.

מתחילה ממה שהרגיש לי כמו העיקר -
למשל, אם את חוששת שאם שוב לא תקבלי ציון מספק, תהיה לזה השפעה על תפיסת הערך העצמי שלך. כלומר תיזרקי לחוויה של נחיתות או חוסר ערך.

אין לי מספיק מילים בכדי להבהיר עד כמה זה המצב. עד כמה החשש הזה עצר אותי מלנסות. האופן שבו אני מתכוננת לבחינות הוא - מתחילה מלאת מוטיבציה, נתקלת בקשיים, חווה צניחה של המוטיבציה, מעבירה את הזמן עד המבחן, נבחנת ומקבלת ציון ממוצע מינוס. היכולת שלי להשאר במקום שבו קשה לי, שבו אני לא מבינה, שבו אני לא מרגישה שהדברים ברורים לי, היא סופר נמוכה. לפני נקודת ההתחלה (נניח, עכשיו) אני חושבת - הו, הפעם זה יהיה שונה. אני באמת אחפור במקומות האלה שבהם אני לא מצליחה, עד שאצליח. אבל כשרגע האמת מגיע, פעם אחרי פעם אחרי פעם, אני פשוט זזה הצידה כשנהיה קשה ומחכה שהגל יעבור ואני אוכל לצאת מתחת למים. איך זה גורם לי להרגיש? על הפנים. ממש על הפנים. כאילו פספסתי את השיעור בחיים שבו מלמדים אותך ללכת דרך חוסר ההבנה עד שיוצאים מבינים בצד השני.

אם תבחרי שכן לגשת לבחינה - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של השקעת משאבים? האם את מסכימה לשאת בהשלכות של אי הצלחה?
העניין הוא שבשלב הנוכחי של חיי אני מרגישה שהשקעת המשאבים לא תבוא על חשבון דברים שלי אלא על חשבון דברים שקשורים בילדים/משפחה. ההשלכות של אי הצלחה יהיו בעיקר להשאר איפה שאני עכשיו.

ואם תבחרי שלא לגשת - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של זה? מהן תהיינה? למשל - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של ההרגשה שלך בעוד עשר או עשרים או שלושים שנה אם תוותרי? שווה גם לבחון מה עשויה להיות אותה הרגשה? החמצה? הלקאה עצמית? תסכול? תחושת קורבנות (מלשון הקרבה) כלפי בני המשפחה שלך? הרגשה אחרת?
מניחה שבמקרה הזה תהיה בעיקר תחושת פספוס. אבל יש משהו כמעט מנחם ומפתה במחשבה הזו של - אם הייתי מנסה, אולי הייתי מצליחה, אולי הייתי הופכת ל-X וכובשת את היעד Y, אבל היי, בכלל לא ניסיתי, ככה שכל האפשרויות הפוטנציאליות עדיין נשארות תיאורטית כמשהו שאולי יכול היה לקרות, לו רק הייתי מנסה.

עירית_לוי

מתחילה ממה שהרגיש לי כמו העיקר -
אם כך לדעתי כדאי להתמקד קודם בזה.
נראה לי שדיון על הסכמה לשאת בהשלכות יהיה אפקטיבי או רלוונטי יותר לאחר מכן.

היכולת שלי להשאר במקום שבו קשה לי, שבו אני לא מבינה, שבו אני לא מרגישה שהדברים ברורים לי, היא סופר נמוכה.
אבל כשרגע האמת מגיע, פעם אחרי פעם אחרי פעם, אני פשוט זזה הצידה כשנהיה קשה ומחכה שהגל יעבור ואני אוכל לצאת מתחת למים. איך זה גורם לי להרגיש? על הפנים. ממש על הפנים. כאילו פספסתי את השיעור בחיים שבו מלמדים אותך ללכת דרך חוסר ההבנה עד שיוצאים מבינים בצד השני.

קודם כל ולפני הכל, האם את מסכימה להביט על עצמך בחמלה פה?
האם את מסכימה להבין שהחוויה של "אני לא מבינה "היא כנראה בלתי נסבלת עבורך? כלומר שלא סתם את בורחת ממנה.
את לא בורחת ממנה כי את לא חזקה מספיק או לא חכמה מספיק או לא מפותחת מספיק או לא בסדר מספיק.
את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.
את יכולה להביט על זה לרגע כך?

את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.

לגמרי. מסכימה עם כל מילה.

היי, אפי יקרה
אני לא עירית
וגם לא אשת מקצוע
סתם קוראת שמשכילה ומשיגה הרבה פה באתר (מלשון מושגים)

אני רוצה לספר לך שהמון אנשים מוכנים לא לנסות, בשביל האשלייה הזו שאולי אם היו מנסים - היו מצליחים
וזה בסדר.
זה מותר.
זה מנגנון שמגן עלינו.

אני יכולה לשתף על עצמי, עברתי מסלול לימודים מפרך. היו את החבר'ה שבחוץ, לפני כל בחינה, היו חייבים לתרץ למה הם ממש-ממש לא יכלו ללמוד הפעם. וזה אחרי חודש-חודשיים של שינון. סוג של הגנה על עצמם מפני מקרה של חוסר מעבר. וזו זכותם.
אבל אני, הייתי להיפך.
לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.
וכשלא עברתי. וגם זה קרה. זה היה קשה. מאוד. אבל מה שחיזק אותי היתה הידיעה שעשיתי הכי טוב שיכולתי. לא פחות.

למה אני בוחרת לכתוב לך את זה כאן ועכשיו?

מהתמודדויות אחרות שלי למדתי, שכאשר אני נחשפת להתמודדות בדרך אחרת משלי, משהו בתוכי מתרחב. זה לא שמיד הדרך שלי להגיב או להתמודד משתנה, ממש לא. ואגב - זה גם לא אומר שדרך אחרת בהכרח תמיד טובה יותר מהשניה. אבל זה כן מרחיב את אפשרות הבחירה, ובחוויה שלי, גם את הנינוחות בדרך.

זה כמו ההבדל בין יום שאת ממהרת לאיסוף ילד מהמסגרת, ויש פקקים, ואת בלחץ אם תספיקי, לאותו המצב כאשר את יודעת ששכנה חביבה תהיה שם בשעה היעודה ותשמח לגבות אותך במקרה הצורך.
זה לא שבהכרח תשתמשי באפשרות הזו, וברור שחשוב לך להגיע בזמן, אבל משהו בלחץ נרגע ומאפשר לך שיקול דעת ובחירה.

מאחלת לך שתעשי מה שטוב לך @}
רחשי לבבך יורוך את הדרך (השקוף לסיהרא - לוחמי התמורות)

מהתמודדויות אחרות שלי למדתי, שכאשר אני נחשפת להתמודדות בדרך אחרת משלי, משהו בתוכי מתרחב.

מבינה לגמרי על מה את מדברת, ואני באמת מאוד שמחה ללמוד ולגלות על מנגנוני התמודדות והתנהגות שונים משלי (גם בדברים הכי טכניים של היום יום, כמו איך נשים אחרות מארגנות את הבישולים או כל דבר אחר). אז תודה רבה על זה!

לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.

אז לגבי זה, אני ממש מרגישה שמעולם, אני חושבת, לא יכולתי להגיד דבר כזה. זה לא שאני לומדת חזק חזק חזק ואז מגיעה למבחן ומתרצת למה לא יכולתי ללמוד. אני יושבת ללמוד, ואז עושה מיליון דברים אחרים, או לומדת אבל לא מצליחה באמת לפצח את הנקודות שבהן אני לא יודעת, ומגיעה למבחן כשאני באמת לא מוכנה.

שלום עירית, שלום אפי,

אני צופה שקטה, ומאוד מתעניינת בשיחה שלכן.

אפי, השאלות שלך מהדהדות אצלי עמוק.

שתי הפנינים שליקטתי:

• מוכנות לנשיאה בהשלכות של בחירה בכל אחת מהבחירות.
• חוויה רגשית שאני נמנעת ממנה ושמשפיעה על הבחירה- הזדמנות לעבודה להפרדת ערך עצמי מביצועים.

עירית,
אשמח עם תרחיבי על כלים לביסוס תחושת הערך העצמי באופן בלתי תלוי בביצועים.

אפי,
זה בסדר מבחינתך שאני שואלת?

אפי,
בקשר למה שכתבת מעלי כתגובה-

_לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.״

אז לגבי זה, אני ממש מרגישה שמעולם, אני חושבת, לא יכולתי להגיד דבר כזה. זה לא שאני לומדת חזק חזק חזק ואז מגיעה למבחן ומתרצת למה לא יכולתי ללמוד. אני יושבת ללמוד, ואז עושה מיליון דברים אחרים, או לומדת אבל לא מצליחה באמת לפצח את הנקודות שבהן אני לא יודעת, ומגיעה למבחן כשאני באמת לא מוכנה._

האם יש לך אפשרות ללמוד עם אנשים אחרים?
אני מצאתי שלימוד כזה עוזר לברר ביחד נקודות קשות
(מי שהבין מסביר לשאר, חלוקת מטלות, ...), וגם משמש מסגרת תומכת לעמידה בלוח זמנים.

עירית_לוי

_אני רוצה לספר לך שהמון אנשים מוכנים לא לנסות, בשביל האשלייה הזו שאולי אם היו מנסים - היו מצליחים
וזה בסדר.
זה מותר.
זה מנגנון שמגן עלינו._
דו כיפת, אהבתי!

.

אפי,

_את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.
לגמרי. מסכימה עם כל מילה._
היית רוצה לנסות ללמוד כן להכיל את הסיטואציה? זה משהו שיש לך חשק / כוח לנסות להתמודד איתו ולפגוש?

.
.
יולי קו,

אשמח עם תרחיבי על כלים לביסוס תחושת הערך העצמי באופן בלתי תלוי בביצועים.
ניתן לומר, בהכללה, שתלות של ערך עצמי בביצועים מעידה על תחושת חוסר כלשהי בערך. כאשר הערך מבוסס דיו אין לנפש צורך לחפש על מה להישען. מה שאומר שההישענות הזאת היא משהו שבא לתמוך ולהגן. היא מגיעה כדי לתת תחושה של יש-ערך על פני אין-ערך ("יש לי תואר שני אז אני שווה". "אני מרוויח כך וכך אז אני שווה". וכו').

תחושה האין-ערך היא מכאיבה מאוד וההישענות על הצלחות, על ביצועים מוצלחים, היא פתח מילוט מפני הכאב הזה. בקיצור, אפשר להבין למה הנפש נוטה להישען

. זה הדבר הכי שפוי מצידה לעשות בהינתן המצב.

אני מאמינה בדרך שמכוונת לחיבור של האדם לעצמו, שמכוונת להסכמה לפגוש את כאב חוסר הערך במקום לברוח ממנו, לפגוש אותו על מנת לקלוט כמה הוא שגוי ולשחרר אותו, ושמכוונת לשחרור האמונות השגויות של חוסר ערך.

אני יכולה להציע תרגיל אחד (שנדמה לי שכבר הצעתי פה פעם מזמן באחד הדפים

אולי נתקלת בו). תרגיל שמכוון להסרת שכבות של הישענות ומתחיל לכוון לדרך שתיארתי בפיסקה הקודמת.
זו סדרה של שאלות שצריך לבנות און ליין בהתאם לתשובות שעולות. אפשר לעשות אותו עם חבר/ה ששואל את השאלות. השאלה הראשונה קשורה לזהות של האדם המדובר. לאחד הדברים שהוא נוטה להשעין את הזהות שלו עליהם.
למשל:
מי אני אם אני לא רואת חשבון? (ונניח שעולה התשובה: אני אמא של נועם ורוני)
מי אני אם אני לא אמא של נועם ורוני? (אני אשתו של נדב)
מי אני אם אני לא אשתו של נדב?
מי אני אם אני לא הבת של... אחות של... חברה של... גרה ב... טובה ב... וכו' וכו'. כל דבר שעולה – לשאול ומי אני אם אני לא הדבר הזה?
מטרת התרגיל היא לא להעלות תשובה שכלתנית - אלא לכוון לתחושה כלשהי. לחוויה רגשית כלשהי שמהותה חיבור למהות העמוקה של האדם.

עירית,
תודה.
התשובה שלך מחברת אותי לשאלה שנשאלתי כשהייתי בת 28 בערך.
מישהו קרוב שאל אותי משהו כמו- למה אלוהים ברא את העולם, או - לו היית אלוהים היית בוראת את העולם/את החיים?
ואז פרצה ממני התשובה בשמחת חיים אדירה- כן!!! ככה!!!
הוא אמר שמעולם לא קיבל תשובה יותר טובה. הרוח הייתה חיה.
היום אני חשה פחות בטוחה.

היית רוצה לנסות ללמוד כן להכיל את הסיטואציה? זה משהו שיש לך חשק / כוח לנסות להתמודד איתו ולפגוש?

בשמחה. איך עושים את זה?

עירית_לוי

_הרוח הייתה חיה.
היום אני חשה פחות בטוחה._
כן, החיים משאירים בנו חותם. מאמינה שאפשר לחדש את החיבור הנהדר שחווית...

.

בשמחה. איך עושים את זה?
מציעה להתחיל משני דברים.
האחד, הוא להביט שוב ושוב בחמלה על זו שבורחת כי הפחד והכאב גדולים מדי עבורה מכדי להכיל אותם. בכל פעם שעולה התבאסות עצמית, את מזכירה לעצמך שאת לא לא-בסדר! אלא שבאותם רגעים בהם את לא מבינה משהו בעת למידה (וזה נורמלי לא להבין. אי אפשר תמיד מיד להבין הכל), את חווה חוויה קשה ופועלת מתוך מנגנון הגנה.
בסדר?

זה בהיר ונגיש לך כיצד לדבר אל עצמך ברכות ביחס למה שקורה לך שם?

הדבר השני הוא להתחיל להבין מה ולמה את חווה שם. אם מתאים לך, אפשר להתחיל משתי שאלות:

מה מפחיד בלהרגיש שאת לא יודעת?
מה מכאיב בלהרגיש שאת לא יודעת?

תנסי יותר להרגיש את התשובות ופחות לחשוב כאשר את שואלת את עצמך את שתי השאלות האלה.