בלוג אמא בחינוך ביתי

ללכת לשבת בבית קפה מעושן ולשתות קפה ורום ושוקולד חם.
בדיוק עלה בדעתי אתמול, שצריך להקים את מפגשים ליליים של אמהות מותשות באזור חיפה
גם אני חייבת אויר לנשימה. ומקום לבכי.

גם אני חייבת אויר לנשימה. ומקום לבכי.

גם אני. גם אני. מה עושים?

נו נו - מה זה מה עושים?
נפגשים.

אפשר בשבת אחה"ץ, בשעות בהן התינוקים פחות זקוקים לכן.

> מיעצת כי גם אני רוצה, אבל לא רואה את עצמי אוספת את עצמי כ"כ רחוק בשביל זה <

_ללכת לשבת בבית קפה מעושן ולשתות קפה ורום ושוקולד חם.
בדיוק עלה בדעתי אתמול, שצריך להקים את מפגשים ליליים של אמהות מותשות באזור חיפה?גם אני חייבת אויר לנשימה. ומקום לבכי._

גם אני. גם אני. מה עושים?

חברות נהדרות שלי

תודה.
מי באה איתי לרום חם בקפה נטו?:-]

אני

חברות נהדרות שלי
אני ככה:-]

מאז שחזרתי. הכול נראה הרבה יותר טוב. תודה@}

קפה הפוך קטן עם איריש קרים ועוגיה מלוחה. רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה רוחי הסוערת לנוח. הקפאין סער בתוך מחשבותי, אני שלא שתיתי קפה עם קפאין כמעט שנתיים. כמו משימה סיזיפית, לנסות ולהרדם כשמחשבות סוערות מתנפצות כמו גלי ים אל מזח שמורות עפעפיי. כשסוף סוף נרדמתי השלווה שטה על מימי חלומותיי והתעוררתי אל בוקר חדש, כמו החול הנקי שטוף ורענן לאחר ליל סערה.
בהיר, נקי, ללא שמחה.
ללא עצב.
פשוט
כאן ועכשיו, וכבר יותר טוב לי עכשיו.

בטח כבר כתבתי את זה, אבל אני חייבת שוב, את כותבת מדהים, כל כך מרגש.

זה הגוף שלך
כואבות לי הפטמות. בקול רם ובשקט, הן כואבות. כואב לי הציצי. כואב לי להניק, הרגישות עלתה והמגע האינטנסיבי נעשה קשה ולא נעים. שנה ושבעה חודשים אני כבר מניקה ונדמה שאין לי עוד מילה בנושא.
כואב לי הציצי, אני אומרת לילדה, וסוגרת את חזיית ההנקה כסוגרת דלת בפני אורח על ספי.
כואב הציצי, היא בוכה, בהזדהות, ביסורים. אמא, כואב הציצי.
בוכה בוכה בוכה ולא נרגעת. בעיקרון, רק ציצי, הנקה נוספת על הציצי הכאוב ירגיע אותה.
אני לא יכולה, אני אומרת לה. זה כואב לי, כואב לי הציצי. את רוצה מים? יוגורט?
יוגורט, היא מתרצה. מקבלת יוגורט, 3 כפיות ושוב "אמא, ציצי-שון (לישון)". לא מים. לא אוכל. ציצי.
אנחנו שוכבות במיטה ואני מסבירה לה שכעת היא תרדם בלי ציצי בפה, כואב לי. היא בוכה, בכעס ובעצב ואני גם כואבת בנשמה.
אף אחד לא סיפר לי על הצד הזה של ההנקה. הצד האפל, התלות הזו, התלות.
חיבוק, היא מבקשת.
נשכבת עלי, ראשה על חזי, ידיה מחבקות ואני מחבקת אותה. כמה טוב לנו, איזו מתוקה, כמה טוב ככה.
בוכה ואני מתופפת עליה בקצב פנימי ולאט לאט, חצי שעה בערך והיא ישנה. מתגלגלת הצידה ואני מביטה בפניה הישנות, כולי אהבה ורוך וחמלה לתינוקת הזו, בתי. ככה אנחנו חבוקות עוד זמן מה והיא מתגלגלת הצידה הלאה ממני, ישנה.
אני רוצה להגמל מהנקה. כן, להגמל ולא לגמול. זו אני המניקה ואני הנגמלת מהמגע מהחיבור מהקשר בעוצמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות כרגע- אבל החיבוק הוא תחליף נהדר.
הנה, להמשיך להרדים בלי ציצי.
להפסיק את הנקות השחר שמתחילות בארבע וחצי ואז שש וחצי ואז שמונה.
להוריד את הנקת ההרדמות של שנת הצהריים וזהו, רק זיכרון ישאר.
לאט, בהדרגה, בהתמדה.
סה"כ חמש הנקות ביממה והנה הורדנו היום אחת- ונשארו ארבע.

אני מנסה לשחרר, להשתחרר, לגדול ולסמוך על אחרים. טיפין טיפין והציצי באמצע,
מטפטף נתיב מתוק של חיבור מהיר (adsl בחלב אם) שצריך למצוא לו תחליף...
לילה טוב.

עלו לי דמעות בעיניים.

ועוד אחד

עוזרת בית.
אני רוצה מישהי שתבוא הנה, תזיז את הריהוט מצד לצד, תנקה ותשטוף מעל ומתחת ומסביב, וגם את התריסים, ואת החלונות
ותפתח לי נתיב נקי לנשום ונתיב נקי לחלומות.
לא, לא בעקרון. בנזוגי שלי, שמאמין בכל לבו שהוא ינקה את הבית אבל עובד עד מאוחר וחוזר עייף ועובד גם מחר-
פיסה אחר פיסה והבית עודנו טבול באבק.
אף אחת לא תעשה עבודה מושלמת, יסודית, כמוהו.
אבל עדיף ניקיון חלקי מלכלוך תמידי, לא?
ומתי יצא לאיש לנקות את הבית באופן יסודי?
מזמן.
נכון, אני חושבת שאני יכולה גם בעצמי, אבל אם הילדה לא לידי- וסבתא לוקחת אותה מקסימום לשעתיים, בהן בד"כ אני יוצאת לסידורים או מספיקה לנקות קצת (בסגנון פליי ליידי) ולבשל משהו.
פלייליידי זה בסדר, אבל אני רוצה להתחיל ממצב נקי.
שמישהו אחר יתחיל.

לגבי הורדת הנקות: יכול להיות שאת ההנקה של לפנות בוקר תוכלי להמיר בפשפוש -- אם זה מה שמעיר אותה.

ההריון של בתי הושג לאחר שנה פלוס של ניסיונות ביחד עם טיפול באיקלאקומין, ובסוף הצלחנו אחרי דיקור סיני אצל מרגוליס, במכבי טבעי.
לפני שבועיים התחלתי שוב ללכת לדיקור סיני, אך להיות כנה- כבר 7 חודשים שאנחנו מנסים, הרופא רשם שוב איקלאקומין אך הפעם אני לא לוקחת, מנסה לבטוח בגוף שלי ולתת לו צ'אנס טבעי.
אז זהו,
אני חיה לי מווסת לווסת, עם שבועיים מורטי עצבים לקראת התאריך המיוחל, בו אני ספק מייחלת לווסת ספק לאיחור, ותמיד יש איחור, ופעם אחת היה הריון אבל נפל, וכל שאר הפעמים- איחור של תקווה שמתמוסס אחרי הבדיקה והתוצאה השלילית.
אני חולמת הרבה, וזוכרת את החלומות.
לפני כמה ימים חלמתי שאני בהריון, עם בטן ענקית והילדה על מותניי. ככה הבנתי שהחלום הזה הוא על הריון שיהיה ולא שהיה.
עד החלום הזה, כל פעם בשבועיים של ההמתנה חלמתי עם הדם, על הווסת, מן רמז קטן כזה שאין עובר.
אז אני חולמת לי...

_אני רוצה מישהי שתבוא הנה, תזיז את הריהוט מצד לצד, תנקה ותשטוף מעל ומתחת ומסביב, וגם את התריסים, ואת החלונות
ותפתח לי נתיב נקי לנשום ונתיב נקי לחלומות._

וואלה, אם היית גרה יותר קרוב, הייתי באה
שלוש, ארבע (מקסימום חמש) שעות וכל הבית זז, מתנער, מתאוורר, פותח לך אויר לנשימה...
זה לא בשמים לוטם, אפשר לעשות את זה וזה באמת פותח ומאפשר נשימה לנשמה.
אולי את 'לכודה' בסימפטום 'הכל או לא כלום'??
בכל מקרה, אם תשימי לך את זה בראש סדר העדיפויות, זה יקרה.
בסך הכל אמרת את זה מאוד ברור, והייקום שמע משהו

תנסי לחזור על זה עוד כמה וכמה פעמים (אני צוחקת, אבל אני גם ממש רצינית...)- בסוף יבוא משהו שיאפשר לך את ה'טיפול 10.000' הזה.

בסך הכל אמרת את זה מאוד ברור, והייקום שמע משהו

אל תשאלו מה כבר עשיתי מאז ההצהרה הזו...
ניקיתי את החלונות בסלון (חלונות ענקיים)
ניקיתי את המקרר
את השיש בכיור באמבטיה פיניתי וסידרתי ואת המראות בחדר האמבטיה
הכיור היה נקי ומבריק כמה ימים
ולגבי השטיפה...בע"ה...תבוא מישהי...

ותודה לכן!

את מודעת לשיטת מודעות לפריון? אני יודעת שההיכרות הזו עזרה לנו מאוד בניסיונות לגיא, עם ביוצים מאוד לא סדירים.
אני למדתי מהספר הזה ויש גם פה באתר דפים של רונה בראון נדמה לי.

אל תשאלו מה כבר עשיתי מאז ההצהרה הזו...

מפגשים מעצימים
^{(השמות שונו ועוותו על מנת לשמור על פרטיות האנשים)}
ביום חמישי הלכתי לחתונה של קרוב רחוק קרוב. כן, כן. זו לא שגיאה. הנכד של אח של סבתא שלי. "הדוד הנרי".
לבשתי שמלה אדומה מקטיפה רכה ומחמיאה ששאלתי מליזה ליזה({}), עליונית מקטיפה שחורה ונעלי סירה קצרות.
לבשתי עינבל יפה, עם מייקאפ ואודם לנקום ריחני, ואפילו את הפאוץ' המרוט המרתי בתיק יד שחור ונשי שלקחתי בהשאלה מחמותי.
הבת והאב נשארו לישון בבית וחזרתי להיות הבת של הורי, אספתי אותם מביתם במכונית היפה של האיש והגענו לאולם.
בכניסה, כמובן, עומדים בשורה הורי החתן ואנו מברכים אותם. מרגישה פתאום כל כך קרובה, שייכת. מתיקות. האנשים הללו מתוקים באמת, בלי העמדות פנים, ואני מיד נוזלת לשיחות קטנות שופעות מתיקות. שייכת.
בזה אחר זה מגיעים הקרובים והקרובות, בני דודים דרגה שניה, שלישית והלאה והיחד הזה משכר אותי, ורק כוס קיווי מוקצף במלון מונחת בידי.
רויטל אותה ראיתי לאחרונה לפני 20 שנים כשמצאה את בחיר ליבה בניו-יורק ועברה לגור איתו.
הסבתא קרוליין שפגשתי בפעם הקודמת לפני 16 שנים, והיא יפה כשהייתה, מלאת חיוניות, חוכמה וחיוכים, נוטפת אהבה ולבושה בחליפה כחולה מבריקה שעושה ממנה מלכה. בעלה הנרי, אחיה של סבתא שלי.
מתוך משפחה של 13 ילדים ושני הורים ממונקאטש, שרדו שניהם, האח והאחות.
האחות נדרה נדר-ולא הפרה אותו מעולם. להקפיד שלא לספר את שם אמה הצדיקה שהלכה לגזים, בכדי שלא יקראו "על שם".
בשעה 22:00 הלכתי, הסעתי את סבא שלי לביתו (סבתא שלי, אחותו של הנרי הושארה בבית על ידי סבי, שהחליט שהיא תעשה לא בושות, עם האלצהיימר-והוא סיפר כמה שהיא התעצבה שלא תיהיה בארוע. אבל מאז ומעולם סבא שלי שולט בה ביד רמה ותמיד מאמין שהוא לטובתה:-().
הגעתי הביתה וכול כולי געגועים.
כשהייתי ילדה לא היה חג ושבת שלא פגשתי את המשפחה של הדוד הנרי. הנרי תמיד היה מקסים וקרוליין אשתו, היו כמו סבא וסבתא נוספים.שלוש בנותיהן ורויטל במיוחד, היו דודות מתוקות ונעימות והיה תמיד תענוג לבקר אותן ולהתארח.
ביום שישי נסענו אל ביתם של הורי החתן, כל הבנות והנכדים והסבים שם עד יום א'-הטיסה לאמריקה. ישבנו לקידוש שישי ולארוחת ערב עם מרק עוף צח שרק המרק של ליזה ליזה יכול להתחרות עימו.
הבת שלי קצת התביישה. לאחרונה סיגלה לה טריק חדש- מדמה עצמה כישנה עד שהיא מתרגלת. ככה איש אינו מציק לה והגרויים נרגעים. הצעתי לה קצת ציצי והיא ינקה, בעודי מדברת עם סבתא קרוליין המתוקה.
ובניגוד לכל אמרות השפר שציפיתי לשמוע, שמעתי שקרוליין הניקה את בנותיה. הראשונה עד גיל 4. השניה עד גיל 3. השלישית עד גיל שנתיים. ועל השלישית, רויטל, סיפרה שדיברה מוקדם ובארוחה משפחתית צעקה לאמה- אימא, תני לי את הציצי השני! (והאם היתה נבוכה מעט:-]). קרוליין שמחה לצפות בי מניקה ועטפה אותי בתחושה נעימה. אני בבית.
שאר הקרובים קלטו את ההנקה ופשוט זרמו סביבנו כמו מים. אחרי שהילדה קצת התחילה לתקשר, לא נדחפו ולא נגעו. כיבדו אותה, כאדם. תענוג.
הדוד הנרי תפס איתי שיחה, אחרי התמונה המשפחתית על הספה.
דוד הנרי, איש נחמד באמת. דוגרי, שאל אותי הדוד : מה סבתא שלך אמרה על שם הנינה?
כן, אני יודעת, אמרתי לו. זה נשמע כמו השם של אמכם, ז"ל. ליאה.
את יודעת, הוא מקרב את ראשו לאזני (לאחר שבץ שעבר, הוא מדבר בלחש, מתאמץ למצוא את המילים ולבטאן אך לא מוותר), השם השני של בכורתנו הוא לאה, ובתה הבכורה של רויטל גם על שמה של אמי ליאה.
כאב לי, הוא אומר, שלאחותי היחידה שנותרה, אין הנצחה של אמנו היקרה בשמות של בני משפחתה.
תודה לך, הנרי אומר, שקראת לבתך ליאה, ליה, אפילו במקרה. ואיך סבתא הגיבה, הוא שואל.
סבתא הזילה דמעה כשסיפרנו לה, וכל פעם מחדש כשהיא קוראת לנינה : ליאה,ליאה קטנה...(מה זה משנה שבכלל התכוונו ל"ליה", אני מבינה עתה את הגורלות והנצחיות שטמונים ב"ליאה").
סבא הנרי מזיל דמעה, נותן לי נשיקה נרגשת על הלחי. תודה לך, תודה שבאת, תודה על ליה, הוא לוחש במאמץ.
אני בבית. הסבתא קרוליין שואלת בזהירות אם אני בבית עם הבת. אני מספרת לה בזהירות, כדורכת על ביצים, שכן, הילדה איתי בבית, לטווח ארוך. קרוליין מחייכת, מושיטה יד ומלטפת את הכתף שלי. יופי, היא אומרת. יופי.
סיפרתי לאמא שלי על סבתא קרוליין וההנקה לטווח הארוך, מצויידת סוף סוף בתחושה שאני ממשיכה מסורת ולא הראשונה שצולחת נתיב זה. אמי מצידה, מספרת לי עוד פרט חשוב שחמק ממני- סבתא קרוליין לא שלחה את בנותיה לגני ילדים. כל אחת מהבנות היתה בבית עד גיל כיתה א'. עד גיל שש.
אני בבית.

נפלא. @}

שלום חברה יקרה- קראתי ממך מילים מופלאות (לקח לי קצת זמן להכנס לכאן מאז שדיברנו והזכרת את הבלוג), ואני מרגישה קרובה מתוך כל הקרבה הזאת שאיפשרת כאן איתך, ומרגישה זכות גדולה בכך. כמעט כל מה שקראתי גרם לי לרצות להתקשר אלייך ולשאול ולהגיב ולומר ולחייך ולייעץ ולבקש עצה ולהודות.
אבל מאוחר עכשיו לטלפונים אז אני רק כותבת מעט לפני השינה ואתקשר מחר. גם השבוע לא אוכל להענות להזמנה לבוא למפגשים- מורה רוחני של הקבוצה שלנו נמצא כאן לשבועיים ואני נוסעת כל יום עם ירון וסתיה לשיחות ושיעורים איתו שמרגשים אותי ומציפים בידיעה ובערגה ובעונג. אז אולי בעוד שבועיים.

חזרתי להניק לפני השינה. נראה שההרדמה יותר נעימה לשתינו.

חזרתי להניק לפני השינה. נראה שההרדמה יותר נעימה לשתינו.
רעיון מעולה.
אצלי השיטה היתה הפוכה.
מורידים לאט לאט ל0 את ההנקות שאינן קשורות בשינה וכשזה יציב.(בערך חודש) לדעתי בטח לא פחות, אפשר להתחיל עם ההנקות לפני השינה, צהריים ולילה.
שתקתי, לא רציתי להגיד כלום, אבל עכשיו אמרתי, ואני מקווה שזה יעזור לכן.

=זהירות- מעצבן=וימחק מתישהו
מה יותר הגיוני?
כשגשם בחוץ וסוער, כשקר ביותר ולא נעים להשתרך בחוץ, לחפש חניה או לטפס 4 קומות עם ילדונת על הידיים-
מה יותר הגיוני-
לחנות ליד הבית ולעלות עם המעלית לבית מחומם או לשלוח את בתך ונכדתך להתבוסס בשלוליות כי "לא בא לך לצאת מהבית כי קר"?
^שוב אני כועסת על אמי. דווקא היה שיפור. והנה האגוצנטריות הזו.
מתקשרת אלי ומתאוננת שלא ראתה אותנו כבר המון זמן. בואו אלי, מבקשת אמי. ספורטאית, פיגורה של בקבוק קולה מזכוכית, מטפסת 4 קומות ורצה על מכוני כושר.
בואי את אלינו, אני אומרת לה. קר ולא נעים בחוץ. בואי תשמחי את ליה.
לא, אומרת אמא שלי. אין לי כוח, אני עייפה, מותשת. בואו אלי, נורא בא לי לראות את ליה.
לא יותר הגיוני שתבואי את לכאן?
לא, היא פוסקת. אני רוצה לראות אתכן, היא מדגישה את ה"אני".
טוב, "אני" לא יוצאת מהבית כרגע. אם את רוצה- בואי. אני אומרת.
אז אני לא אפגוש אתכם השבוע, היא משחררת בפולניות מצויה. בשישי אנחנו לא נמצאים כאן כל היום ומחר מהצהריים אני עסוקה.
בואי מחר בבוקר, אני מציעה לה.
בואי את, היא פוסקת.
שיח חירשים.
אני מתעצבנת ממילה למילה, ממשפט למשפט. האם באמת היא רוצה לראותנו או שזה בעצם תכסיס התחמקות פולני?
לא מאמינה שהיא תבוא מחר בבוקר. ואני?
כל כך הרבה פעמים הגעתי בגשם זלעפות וברוחות קרות כי היא כל כך ביקשה, ובסוף הצטערתי. כי כשהיא מותשת היא מושיבה את הילדה מול הטלויזיה ומקשקשת בטלפון. הילדה משתעממת ובוכה לי. וככה מעבירים שעה ב"נעימים".^

מותר לשאול משהו?:
למה למחוק מתישהו?
למה להקטין את דבריך?
למה לא להוציא, לכעוס, לצעוק. לומר. לא לשמור.
את כל-כך צודקת. אל תבטלי את עצמך.

ב דרך צודקת - אל תבטלי את עצמך.
משהו שרציתי להגיד לך כבר מזמן בכל מיני הקשרים אחרים.

לוטם - קראתי את הדברים שכתבת על אמך. כל כך מוכר. לאו דוקא הדיאלוג כמו התחושה: היא מעצבנת אותי ...
פעם ניסיתי להבין למה אמא שלי כל כך מעצבנת אותי. בסופו של דבר כוונותיה טובות ואני רואה את זה והיא עדינה ומתאמצת כל כך לעזור לי ועדיין התחושה הזאת... ויום אחד נפל לי האסימון: אני מגיבה כמוה, כמו שהיא מגיבה לאמא שלה והרי סבתא שלי לא כל כך מעצבנת כמו שהיא נשמעת מפיה של אמא שלי ועדיין התחושה הזו... אני פשוט גדלתי עם התובנה שאמא זה דבר מעצבן. ופתאום הבנתי שאם לא אעשה מאמץ גדול לשנות את זה, לא יעזרו לי ההנקה, המיטה המשפחתית, ההתעקשות שלי להיות איתה כל יום כל היום, אם אמשיך לראות באמא שלי דבר מעצבן, זה המסר שהילדה שלי תקבל על אמהות. עדיין אמא שלי מאוד מעצבנת אותי הרבה פעמים אבל אני משתדלת להרים את המסך הזה ולראות דרכו את האמת. משתדלת להגיד את הדברים כמו שהם. לא רק להתעצבן אלא גם להסביר מה בדיוק מרגיז אותי. לרוב אני לא מצליחה. אבל זה תהליך.

ב דרך צודקת - אל תבטלי את עצמך.משהו שרציתי להגיד לך כבר מזמן בכל מיני הקשרים אחרים.
איך? איך לא?

שאלה טובה.
אולי תתחילי מלקרוא שוב את ההודעה הפותחת את הבלוג הזה (אבל החליפי את הכותרת ל - "משהו על הערכה עצמית", או מוטב - "משהו על אהבה עצמית").
נסי להביט על עצמך כמו על אדם שאת אוהבת ורוצה שיהיה לו טוב, נסי לפעול לטובתו של האדם הזה.

1.05

יום רביעי בצהריים, חזרנו מהבית של ב דרך . הילדה מסבירה לי הסבר שלם בלי מילות קישור. אחרי שהבנתי- התרגשתי מדבריה שנשמעו כך:
בוקר. גן שועים(=שעשועים). גלשה(מגלשה)-סולם-דנדה(נדנדה).
אחי-ליה. צבעים. ציור. יפה.
ביי-ביי אחי. ביי-ביי ליה. הביתה.

מרגש מרגש מרגש. בבוקר יום ג' הלכנו לגן שעשועים, ליה עלתה וירדה שוב ושוב במגלשה ובסולם, התנדנדה בנדנדה, ואז הגיע אחי. לאחי היו צבעים-גירים עימם ציירנו כולנו ציורים על המדרכה של הגן. אח"כ התקדרו השמיים ונפרדנו לדרכנו, והלכנו הביתה.

אני וליה נגמלות מהנקות היום ועברנו לפעמיים ביממה- בוקר וערב. אז שם, אצל טללית, היא ביקשה הרבה- כל פעם שמישהו ינק או מישהי הציעה...אבל הסחתי אותה ורק כשהגענו הביתה היא ינקה, די הרבה- ימין, שמאל ושוב ימין אבל מרוכז ולא שלוקים כל היום. ככה שזו הקלה בשבילי ומה שנשאר מאוד מפנק את שתינו במין רגע של אינטימיות.

לפעמים אני נופלת כאחוזת דיבוק לתהומות של עצב ואימלול עצמי. חששות ופחדים הופכים למפלצות לא רציונאליות וסוחפים אותי לתוך טייפון רטוב של דמעות מלוחות.
ואז אחרי כמה ימים אני נזכרת שכבר כמה ימים לא נטלתי את הרמדי שלי, באך. חוזרת ואחרי יומ-יומיים- הים שלי שקט, השקט שאחרי הסערה. הרגישת שלי יורדת, השלווה עולה. אפשר שוב לצוף על הגב ולתת לגלים לקחת אותי לאן שהחיים מתגלגלים.
אבל מתחת לפני המים, תמיד נשאר הפוטנציאל, תמיד גרה המפלצת מלוך-נס, ולמרות שאני צפה לי על הים בשלווה, בלב נשאר רסיס של חרדה.
אני אולי לא נורמלית, ואלי בכל אחד ואחת יש רסיס כלשהו של אי-שפיות אבל רסיס אי-שפיותי פוגם בשלווה שלי. הצטדקות, הסברים מיותרים, התנצלויות חינם, בהם אני מנסה להוכיח לעצמי שהמחשבות שלי לגיטימיות. שהמעשים שלי לגיטימים. שאני אדם ראוי ונכון, שאני צודקת.
ומהו הצדק הזה?
מזונה של המפלצת מלוך-נס, אותו מזון המפתה אותה לטרוף את גלי הים שלי ולהסעיר אותי ברגשי נחיתות ופחדים חברתיים.
לארוחת הבוקר טרפה המפלצת את הצדק המעוות של בית ספר יסודי אשכול, בו האשים אותי המנהל , ילדה קטנה בכיתה ד', שהסיבה שבשלה מציקים לי הילדים היא ש-אני מושכת את זה לעצמי. למה אתם מכים אותה, הוא שאל את אלון, ראש חוליית המחבלים. "מגיע לה" אמר אלון למנהל. "מגיע לך" הודיע לי המנהל בחומרה. "את מביאה את זה על עצמך ולי אין מה לעשות בעניין".
לארוחת צהריים טרפה המפלצת את חוש הצדק של מירב ברון, שהיתה הבוסית שלי בשרות הצבאי והעלתה אותי למשפט צבאי מיותר ונסתה לזרוק אותי לכלא. שהתעללה בי יום יום ושעה שעה תחת פיקודה. נכון שקבלתי נגדה וגם היא עפה מהמערכת לבסוף, אך הצדק שהטיפה לי, הקרבה עצמית ללא לאות, את אפפעם לא מספיק טובה, ללא קשר מה תעשי, והחבר שלך מוצא חן בעיני ולכן אשקר שישנתם יחד בדירה גם אם זה לא קרה- נשאר וטבע את אותותיו במחשבותיי והתנהגותי.
שתי ארוחות גדולות ועוד הרבה קטנות, נשנושים.
כך או אחרת, אני חיה מעל ומתחת לפני המים, כשיסודות הצדק המעוותים מאכלים בי חלקות טובות.
אני אוהבת את משפחתי, את חברותיי, את ילדיהן.
כולי תקווה שעם השנים יתמוססו בי החששות, החרדות, התחושה הזו שלעולם איני טובה דיי.
אמן.

אבל מתחת לפני המים, תמיד נשאר הפוטנציאל, תמיד גרה המפלצת מלוך-נס, ולמרות שאני צפה לי על הים בשלווה, בלב נשאר רסיס של חרדה.
כל כך מוכר.
_כולי תקווה שעם השנים יתמוססו בי החששות, החרדות, התחושה הזו שלעולם איני טובה דיי.
אמן._
אמן @}

האשים אותי המנהל , ילדה קטנה בכיתה ד', שהסיבה שבשלה מציקים לי הילדים היא ש-אני מושכת את זה לעצמי.
אני רואה שגם לך היה מנהל אידיוט )-: לא ייאמן.
שולחת לך

לוטם מרווני היקרה
נכנסת לבלוג שלך (בשקט, בשקט).
מתחברת אליך. את מתארת באופן ויזואלי כלכך מצבים ריגשיים, נפשיים.
אז חיבוק(()) ופרח @}
יש מקומות נפשיים קשים, יש רגעים קשים
את צומחת. ברגישות ובמודעות.

אני מקווה שאת יודעת או מרגישה שגם אני פה. ממלמלת אחרייך אמן אמן אמן.

בלוג נהדר
נהניתי לקרוא אותך
נשיקות לך ולליה
ואהנה להמשיך ולקרוא

שלום לוטם ממש יפה כל כך אמיתי ומהלב. נהניתי לקרוא:-|

תודה לכן@}

הזכרון הכי מוקדם.
אני זוכרת שהביאו ובנו לי את המיטה האדומה. לפי אמא שלי, הייתי אז בת 3 חודשים. זוכרת את התמונה שהיתה תלויה לי מעל המיטה עד גיל 6 חודשים (רקע ורוד, ילדה קטנה על גזע עץ כרות וכלבלב). ולא, זה לא מצילומים כי אין כאלו.
זוכרת את הבית שבו גרנו,ברחוב הגליל, לפרטי פרטים. הורי עזבו אותו כשהייתי כמעט בת 3. גם את החצר, גם את האיש הזקן שהיה אומר: "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות".
זוכרת את הגן הראשון (הייתי בת שנה וחצי) ואיך ישבתי על המדרגה ומיררתי בבכי ואף גננת לא באה, והילדים שיחקו באמבטיה של עגלת תינוק כחולה ולאהתיחסו אלי. עד שאמא שלי חזרה ולא השיבה אותי לשם יותר. הייתי בבית עד גיל 4.
זוכרת בגיל שנתיים בערך (לפי אמא) המון אירועים. באחד מהם ילד של השכנים עשה קקי על השטיח בחדר שלי. כי הוא היה "בלי חיתולים".
בקיצור, יש לי זיכרון מאוד רחוק וקדום, הרבה לפני שה"זיכרון" לפי ה"פסיכולוגיה" בכלל מתקבע. אני חושבת שזה אינדיבידואלי. לי יש זיכרון צילומי ועד היום אני משתמשת בו לתועלתי. אולי בזכות זה אני יכולה לשחזר זכרונות כה מוקדמים.

מה לגבי זכרונות מגילגולים קודמים? סתם, פשוט יש לי הרגשה שהייתי שם...

זכרונות- אמא תיקנה אותי. את המיטה האדומה בנו כשהייתי בת 4 שבועות. התמונה היתה תלויה עד גיל חודשיים מעל מיטתי, אז עברנו דירה. היה זה ציור עבודת יד של חברתו לשעבר של הדוד.
הזכרונות הכי מוקדמים שלי הם מגיל חודש.
ויש גם מגלגולים קודמים, כמובן!

מדהים מה שאת מספרת. @}

זהו דף בלוג @}
{משהו על הגשמה עצמית:
להיות בבית זו ההגשמה העצמית שלי.
עוד בהריון כבר הייתי בטוחה שכשהתינוקת תגיע לגיל 3 חודשים היא תושאר עם סבתא שלה ואני אחזור במרץ ללימודי התיזה. רק כשהיא היתה בת 9 שבועות והתחלתי לפתח דיכאון עמוק על זה שאנחנו נפרדות ככה, ומה לי ולמעבדה בשלב זה של חיי, חדרה ההכרה לליבי.
לא מעניין אותי ללמוד כרגע. הלימודים והמחקר נראים לי כבזבוז זמן יקר (הזמן שלי כאן עם ליה) וגם- לא מושך אותי- שום נושא לא נראה לי שווה דיו בשביל להפסיד זמן ליה.
לא מעניין אותי להתעסק בפרנסה בכלל.בכלל לא.
צר עולמי כעולם נמלה (וזה לא עצוב בכלל) ורחב עולמי כמו האהבה הענקית שממלאת כל חלקה בליבי.
אני לא מטפסת על הקירות. לא משעמם לי. אין לי רגע דל.
כל יום עובר וחולף ונצבר, כל לילה מתעטף סביבנו כמו שמיכת נוצות רכה. טוב לי.
לא אגזים כשאומר כי - מעולם לא היה לי טוב יותר.
סיימתי י"ב ומיד הייתי בקד"צ. סיימתי קד"צ ישר לטירונות ושירות צבאי. סיימתי צבא הישר לעבודה אינטנסיבית כמדריכת טיולים, חרשתי את הארץ הזו ומאחורי עדת זוועטוטים (לא שגיאת כתיב) מצווחים ומורתם הלחמניה. התחנפתי לנהגי אוטובוס כדי שיכניסו אותנו לשבילי עפר מלאי בורות, כדי שיפעילו את המזגן בחום ויחממו בקור. השקעתי הון על נעלי הליכה טובות ("טכניקה" אם מישהי תוהה) והייתי כמו השבלול עם תרמיל וכל ביתי בתוכו. לא נחתי לרגע.
שלוש שנים עבדתי מראשון עד חמישי עם תלמידים. שישי-שבת הדרכתי מבוגרים וטיולי משפחות. המושג- שבת בבוקר היה עבורי 5 בבוקר בתחנת האיסוף עם תרמיל על הגב וחמישה ליטרים של מיים.
חסכתי את הכסף הדרוש לי ללימודי תואר ראשון והתחלתי ללמוד. לא נפשתי, לא נחתי. סיימתי לימודיי בהצלחה וישר נרשמתי לתואר שני.
זו היתה שנה נהדרת.
אני והבטן ההריונית שלי הלכנו לקורסים בשלווה ובנחת. אבל עדיין לא הברזתי כמעט (חוץ מכל מיני סקירות ובדיקות ומשבוע 33 הייתי בשמירת הריון בבית). השמירה היתה לי חוויה איומה. שיעמם לי בטרוף. לא מצאתי שום סיבה שבעולם להאריך את חופשת הלידה מעבר למתוכנן, ובפגישות עם המנחה שלי (שכמובן בא אלי) רקמנו את תוכנית ההמשך.
הלידה, בשבוע 40, היתה לי רק הפסקה. אחרי הלידה עוד קראתי אמרים וסיכמתי.
לאט לאט למדתי לנשום. לנשום איתה, לישון איתה, לחגוג את העירנות.
התחברתי לעצמי, לנשיות שבי, לאמהות שבי, לכוחות האדירים.
אני מרגישה שזו ההגשמה העצמית שלי.
ואני מאושרת.

כשסבא של בעלי גסס ביסורים איומים, וכל המערכות שלו כבר קרסו וברגעי הצלילות הבודדים שלו הוא ביקש "תנו לי למות!", הצטערתי שאי אפשר לגאול אותו מיסוריו. אפילו לא הסכימו לנתק אותו מהמכשור בטענה שהוא דיבר "לא בצלילות"...בסופו של דבר האיש אגר את כוחותיו האחרונים ותלש את הצינורות מגופו, ונפח נשמתו. אמרו שמצאו אותו עם חיוך על הפנים.
חבל שאין מוות הומני גם לאנשים שמבקשים זאת.

ניכנסתי כדי "להחזיר" לליה את הגרביים והגעתי לכאן. קראתי כמעט הכל, מדהים. מה מדהים? כמה אנחנו לא יודעים על מי שנמצא מולנו....
הזדהתי עם המון דברים שכתבת -בעצם כמעט עם הכל, וסיפור הלידה של ליה הדהים אותי- לקח לי עוד כמה שורות להבין שמצבה של סבתך שונה, בכיתי. פתאום שאני כותבת אני מבינה שאולי עליה סיפרת לפני שבוע. היא עדין פה ?
תודה על השיתוף

ממש יפה כל כך אמיתי ומהלב.
(-:

הקשתי בגוגל תזה והגעתי אליך

מתגעגעת @}

הקשתי בגוגל תזה והגעתי אלי
מילת חיפוש קצת רחבה, לא?
וחוצמיזה אני שמחה שהגעת אלי:-]
מתגעגעים

לקוח ממקום אחר...

אמא שכתבה שהיא רוצה להוציא את הילד, בן כשנה, מה"גן" כי היא מתגעגעת ועצובה ונראה לה שגם הפעוט. הגיבה לה גננת וכך אמרה:
[דעתי כגננת (לא כאמא)
תוכן: את צריכה למצוא לעצמך עיסוק- עבודה ,לצאת מהבית להיות עסוקה. לא עשית לה שום רע, להפך פתחת לה עולם חדש שמתאים לגילה ויהיה לה כייף, נכון היא אולי מתגעגעת, נכון יהיו אולי ילדים שיציקו לה, אבל זה לא כל כך נורא. מה שאת צריכה זה לחזור לעולם המבוגרים ל4 שעות ביום ולתת לה הרגשה של בטחון ושל כייף ולא של אומללות ופחד. ולמה אני אומרת את זה כגננת ולא כאמא ? כי גם אני מחוברת לילדי בפולניות נוראה, אולם כגננת אני מכירה את סוגי ההורים השונים ומנסיוני יודעת שצריך לשחרר קצת את החבל, מהר מאוד גם הילד וגם ההורה יוצאים נשכרים מקצת לחוד, הפגישות והגעגועים רק מחזקים את האהבה ואת הבטחון באהבה. ]

אני לא יכולתי מול הגננת הזו לשתוק. . . :

את לא צריכה למצוא לעצמך עיסוק, אם את מרגישה שאת רוצה להיות עם בתך- זה העיסוק האולטמיטיבי בשבילך.
"להפך פתחת לה עולם חדש שמתאים לגילה" -כל תורת ההתפתחות מצביעה על כך שילדים בגיל הזה, עם הוריהם ובבית נמצאים בעולם הכי טוב עבורם. המעון (ואני מדגישה "מעון"ולא "גן", כי ""גן" זה מגיל 5- גן חובה ולא רגע לפני) נועד לשמש מסגרת שמירה מאורגנת על הפעוטות בזמן שהוריהם יוצאים מהבית על מנת להתפרנס. כמו שאני רואה את זה, המעון הוא ברירה, אם יש ברירה- עדיף לפעוט להיות אם אמא. אם אין ברירה- המעון הוא אופציה טובה לגידול ילד שאמו ואביו מפרנסים.
"ויהיה לה כייף, נכון היא אולי מתגעגעת, נכון יהיו אולי ילדים שיציקו לה, אבל זה לא כל כך נורא. - לא כל כך נורא???

אין לי מילים.

"מה שאת צריכה זה לחזור לעולם המבוגרים ל4 שעות ביום ולתת לה הרגשה של בטחון ושל כייף ולא של אומללות ופחד" - אם מה שהילד חווה זה אומללות ופחד, כתוצאה מפרידה מוקדמת מדי מההורה, הפתרון אינו להורה "עולם המבוגרים". עולם המבוגרים מלא במבוגרים עצובים, בעלי פחדים ותסכולים או הדחקה רבה. אין בעולם זה שום דבר שירפא את האם ואת הילד מ"אומללות ופחד" שנובעת מהמעון. שום דבר.
" כי גם אני מחוברת לילדי בפולניות נוראה" זה נהדר להיות מחוברת לילדייך! ככל שאת יותר מחוברת, כך את אוהבת יותר
"שצריך לשחרר קצת את החבל" לשחרר? וכי הילד כבול לאמו??? מה, הוא בכלא? מה, הוא כלב הקשור ברצועה??? מה זה בכלל הביטוי הזה, "לשחרר"?

לוטם מרווני.
ניכנסתי עכשיו וקראתי רק חלק.
את כותבת ניפלא, מרגש, מהלב ומביפנים.
תמשיכי.

ביומהולדת 29 כתבתי כאן-
15/4/04
בשנה הזו
הייתי הרה והייתי הר
הייתי שַלְוַה והייתי קוצים
הייתי כאב והייתי נעים
הייתי דרור חופשיה כציפור
ועתה אני אם קשורה ואוהבת
אמא אדמה ואמא דואגת
לחם הארץ ומלח ים
עתה אני עינבל
של החול החם
של דשא ירוק
של אושר ושל צחוק

והנה, שנה אחרי, ואני בת 30
הרה אך לא הר (אולי גבעה)
הכל נשאר כשהיה והכל השתנה.

מרגש.
תודה על הפתיחות.

שליחה על ידי מ_י* » 20 מאי 2005, 06:41

נהנתי לקרוא. את כותבת יפה מאד.
אי שם למעלה כתבת על התלות בהנקה, על זה שלא מדברים על זה. מעסיק גם אותי כיום. למרות שהקטנצ'יק שלנו הוא כבר הרביעי שלי את הגדולים לא רק הנקתי, ולא נוצרה התלות הזו, ועכשיו זאת הפתעה לא נעימה שמתלווה להנקה המלאה. לא פשוט לי עם זה.

בודדה, תמיד בודדה.
פוגשת-מדברת- משוחחת אבל תמיד בודדה.
מכילה בתוכי את הריקנות הזו, את הגעגועים לחברה ואת האאוטסידריות שלי.
אני מתהלכת בימים החמים האלו כארי בסוגר, השמש בחוץ חמה לי מדי, מלהטת שבילים של זיעה במורד גופי, עיפות שורה עלי ואני מציצה מתוך הבית רק כשהיא שוקעת, מותירה אוויר סמיך ולח הנח על הכרמל.
ואני בודדה. כאן בבית, ילדה ועוד קילו וחצי של תינוק פעיל ברחם אימו, והמון דברים שצריך לעשות אך העייפות והבדידות מנצחות בחוסר עשיה משווע.
עוד ערימת כביסה לקפל, עוד ארוחת צהריים להכין, עוד פעם ללכת לסופר כי נגמרו כמה מצרכים.
עם אם בודדה כמוני, ילדיי יהיו בודדים גם הם?
אני מתקשרת לחברה אחת ואחר כך לאחרת. לזו חתונה, זו חולה (תיהי בריאה!), זו עסוקה ואחרת עובדת. לאחר ארבעה טלפונים אני מניחה את השפופרת, די, נגמר. לבדיתי לבדיתי.

את כותבת מאוד יפה מצאתי את עצמי קוראת כימעט הכול

תודה.

סיפור הויבק של אדם

בן, אדם
נולדת ממני
הייתי לכלי נאמן למרכז
לציר האמצע
שחלף מבעדי
חלף ונמוג
ובעודו זורם
דרכי
כברק מהשמיים לאדמה
מבעד לעץ הבודד בשדה
הוצתה בי אש חדשה
אש האהבה.

איני זוכרת דבר מן הצירים כעת
מלבד התמסרותי המוחלטת, המושלמת
לתהליך.
רק את צירי הלחץ אני זוכרת כל פעם מחדש
וכשאני נוגעת בגופך הפעוט
אני נכמרת ומתמלאת
בחמלה
בן שלי
אדם
ברוך בואך
לכאן.

בן שבועיים היום.
פוקח עיניים, בולע עולם
ער באחת לפנות בוקר וישן בבוקר אחרי היניקה.
בת שנתיים וארבעה חודשים, ושלושה ימים.
עינייך בוכות כשאדם יונק ואני שוכבת על צידי ומניקה. "אמא-בואי" את מבקשת ואני מסבירה שרק עוד רגע.
עינייך צוחקות כשאנו מציירות ומשתוללות
עינייך עייפות בתום לילה עמוס בכי תינוק.
עינייך נעצמות בערב ואת ישנה
אני מחבקת אותך בחיקי ואת חוזרת להיות הנסיכה הקטנה שלי.

לוטם יקרה,
כיף לך שיש שניים לחבק, שלושה. ממש משפחה אמיתית.
איך ליה היא מסתכלת על אדם במשך היום? היא הקטנה הגדולה, זה כל כך מבלבל וגם נכון.
לגבי הברית, המוהל של אושרי אמר לנו בזמן הברית(!) שהברית היא מנהג ולא חובה, שכל יהודי נשאר יהודי בידיוק באותה 'רמה' עם או בלי ברית. המוהל היה רב קונסרבטיבי.
נשיקות וחיבוקים

מתגעגעת אליך וחושבת עליך הרבה, באתי להציץ לראות מה עובר עליך וראיתי שעברת תקופה לא קלה

טוב, לפחות מהסוף נושבת רוח אופטימית

תמשיכי לכתוב, זה מקסים!

"אמא, קוטג' זה בריא?"

כן. בריא.

"וגם ביצה זה בריא?"

כן.

"אז אני רוצה שתכיני לי קוטג' בריא עם ביצה בריאה מאוד."

הבכורה משכנעת אותי להכין לה שוב ביצה עם קוטג'. כאן עולה השאלה- האם 3 כאלו ביום אוגניות וכו'- זה עדיין אוכל בריא? וזאת תוך התחשבות בעובדה ששבוע שלם היא לא אכלה בגלל הוירוס המגעיל של השלשולים והכאבים בבטן..?

במשך יומיים רק שתיתי, ביום הראשון חליטות בבונג ושומר ואתמול איזוסטאר.
לא מתוך התענות הנפש והגוף אלא בגלל שדבק בי הוירוס הארצי הזה, של בטן.
שקעתי במחשבות וחרדות רבות הציפו אותי, פחדים מטורפים, לחלוטין לא רציונלים. ניגשתי ולקחתי מהרמדי שלי, זו שלא נגעתי בה כמה שבועות.
אני שוב זקוקה לאיזון הזה, המחשבות מציפות אותי לכיוונים שליליים. עם כל הטוב שנמצא כאן- אני רואה רק רע.
כן, הצחוק של ינוקא, ממלא אותי בעינוגי אושר. והצחוק של ליה, מדבק אותי לצחקק איתה בין תלתליה המקפצים. איתם אני למעשה בסדר גמור. והנה, הם נרדמים ובמקום לנום ולנוח אני מוצפת חושבת ולא נרדמת.
בניתי מסגרת, שגרה יומית שמאפשרת לנו יחד נעים למדי. אומנם אני לפעמים נזקקת להפעיל סמכות ולהפסיק להתווכח- אני קובעת עובדה- הולכים לנוח ולא מתחילה רצף נצחי של ויכוח מתוחכם עם הבכורה. ו
מה אני מנסה להגיד?
יש הרבה דברים שאיני מרוצה מהם בחיים שלי כרגע.

אי סדר
רשימת ה"צריך" שלעולם תישאר, אולי תכניה יתחלפו באחרים
מרגישה שהחברות הוותיקות מתרחקות ממני ולא נעים לי להתקשר כי הן לא מתקשרות...
מרגישה שאני מתרחקת מהאיש, רואה אותו מעט מדי ועיפה מדי, מתגעגעת.

ודווקא עם הבית אני מתחילה להתארגן, כאילו בזכות השניים אני לומדת לנצל טוב יתר את הזמן.
טוב לי בבית, אז אני משקיעה בו.
נראה לי שלא בריא לי לצאת כל יום כל יום מהבית. פעם בשבוע זה בהחלט מספיק, אפילו בלי בכלל. הנה, חלפו שבועיים וחצי שבהם המחלה הזו באה ולימדה אותנו להיות ביחד בשלווה ובבית.
אני לא מתגעגעת למפגשים ההמוניים, לא מתגעגעת למפגשים החברתיים. רק מתגעגעת לחברות.

השמחה היא המטרה שלי?
השלווה?
האיזון?
ימים עוברים כמו היום בשלווה. בלי לצאת אלא כשצריך, בלי לריב. ככה, שקט כזה. נעים.
כל מה שניסיתי לבשל היום לא צלח. הגזר נישרף, הרוטב של הפסטה גם כן. האורז המעורב העלה חיפושיות שצפו בזמן הרתיחה, וככה 30 שקלים של תערובת ירדו לטימיון. בהתחלה חשבתי שהחומים הם זרעי הכמון ששמתי לתיבול, אבל פתאום הם ניראו לי כמו חידקניות אז הוצאתי והתבוננתי ואחרי שספרתי 6 רגליים וזיהיתי בוודאות את הראשים שלהן, עלה בי הקבס והשלכתי את התבשיל לפח.

פגשתי בסופר מישהי שלמדה איתי בתואר הראשון. מסיימת כבר את הדוקטוראט, הבטתי בהערכה בגזרתה החטובה, בגופה שלא ידע סיפור לידה. נראית כמו שנראתה לפני 6 שנים, יפה יפה. אני מולה, עם הקרחת שעשיתי לעצמי, עם ינוקא בתוך המנשא הסגול הארוך והילדה בכסא האדום שבעגלת הקניות מרגישה שפרשתי מהמירוץ, מרגישה כמו איזו עקרת בית מוזנחת, עוזרת בית, זאתי עם החלוק הפירחוני של שנות החמישים, מביטה לפתע העיין בוחנת בתכולת העגלה שלי-
חמאה, שמנת, יוגורטים, לחם שיפון, ירקות, פירות, אורז קטניות, אוכל.
מרגישה רחוקה כל כך מהאקדמיה, הזוהר של החלוק הלבן מהמעבדה, המכשירים, החיות, המרצים, הפרופסור.
כולם נעמדים לפתע כמו דמויות גזורות ממגזין וכולם בוחנים לפתע אותי, את הילדים התלויים סביבי, עלי, ישראלסקי פרימיטיבסקי.
כל המחשבות האלו רצות לי בראש בעודי מחייכת בעוז אל המכרה.
והנה היא מחייכת בביישנות, מבקשת להציץ בינוקא שבמנשא, מביטה בילדה שבעגלה, ואומרת בלחש-
יש כאלו שעסוקים בתארים ויש כאלו שעסוקים במה שחשוב באמת- אמרה והביטה בילדים במבט כמה. הספקת לעשות שני ילדים ואני בסה"כ עושה דוקטורט.

אני בסה"כ ביצה
מתוך גר בארץ נוכריה.
ולכן אני כל הזמן לומדת ולא יודעת שום דבר . אני רק ביצה.

מתפעלת ממה שאת כותבת. וגם מהאיך.

נעים לי לדעת שקוראים את מה שאני כותבת:-D תודה@}

_אני בסה"כ ביצה
מתוך גר בארץ נוכריה.
ולכן אני כל הזמן לומדת ולא יודעת שום דבר . אני רק ביצה._

יו, לוטם, בדיוק מה שבעלי אומר כל הזמן על עצמו (ויש לו כבר דוקטורט).

אני, אישית, ביצית

.

לוטם יומן למידה ביתי

לוטם
הצצתי ונפגעתי... אני בחיים לא נכנסת לבלוגים ..לא יודעת...אבל כשנכנסתי לכתוב לך ראיתי שיש גם בלוג החלטתי להציץ.... ואני מוכרחה לומר לך שאת מ-ד-ה-י-מ-ה.ריגשת אותי העשרת אותי והייתי ממשיכה רק שהינוקא מתפתל עליי ונוהם אז אני עפה. לילה טוב ו..תמשיכי.

ימי הקיץ החמים וקבוצת הורים יתחילו בקרוב לחפש בשמיים ובארץ הפעלות ומיני הסחות הדעת מהשעמום האיום ונורא שיבוא לילדיהם בע"ה.

אין רע בשיעמום. כשהילדים רגילים שאומרים להם כל הזמן מה לעשות, ולהורים אין ראש להגיד לילדים מה לעשות, מגיע המשפט הבא:

"אמא, משעמם לי"

אז פותחים טלויזיה, ומחשב, והולכים לקניון, ורצים לקיטנות ושוכחים לנשום. בסוף יום כזה ההורה קרוע מעייפות. אין מתיש מלרדוף אחרי השעמום ולנסות לנצח אותו.בסוף, בשבועיים האחרונים של אוגוסט, אלו שאין בהם קייטנות ולהורים כבר אין שום רוח במפרשים בשביל לזוז, הופכים את הילדים לבטטות ומשאירים אותם לנפשם. אחרי שהם מסיימים להתלונן ולהשתעמם ולחפש את עצמם, הם מוצאים.

וכשהם מוצאים את עצמם וסוף סוף מגלים שאין דבר כזה שיעמום, כי אתה אומר לעצמך מה לעשות ומתי, ויכול להמציא עם המוח הנהדר שנתן לך הבורא כל דבר, ושכל מיני דברים שמעניינים אותך פתאום צצים כמו פטריות אחרי הגשם, אז מגיע הראשון בספטמבר והם צריכים לחבוש מחדש את ספסל הלימודים וללמוד שוב לעשות כל הזמן מה שאומרים להם, ולחשוב את מה שאומרים להם, וללמוד את מה שמעניין את המורים שלהם ובקצב של המורים שלהם.

וכל שאר הדברים המעניינים שהם למדו לא מעניינים אפאחד, רק אותם, והם חייבים מהר למחוק את עצמם לדעת וללמוד כמו תוכים את מה שהם צריכים. כי אחרת עם יותר מדי מחשבה עצמאית הם ישתעממו בשיעורים.

אז זה ככה, וזה פשוט מאוד. או שאתה ילד שחושב וממציא ומדמיין ויוצר, ואתה לא משועמם אף פעם בבית ובחופשים אבל משועמם בכתה, ואז יש לך 12 שנים להעביר בשיעמום (או לפחות עשרה חודשים מדי שנה).

או שאתה ילד שויתר על המחשבה העצמאית, וההמצאות, והיצירות שבאות מהנשמה שלו ומהלב שלו ומהדימיון שלו, ילד שמניח לאחרים להגיד לו מה לעשות. ואז יש לך 12 שנים להקשיב למורות ולעשות מה שהן אומרות או 10 חודשים בשנה שלא משעמם לך וחודשיים בשנה שההורים שלך מטפסים על הקירות וכן משעמם לך.

כך או כך- זה לא שחור ולבן. יש הרבה מצבי ביניים, וכמעט כל ילד מהסוג שלא משעמם לא בביה"ס יכול להפוך לכזה שכן משעמם לו, ולהיפך.

כולם ישמחו ליצור דברים. יצירה מעוררת את הדימיון ויכולה לתת פתח לשפע משחקים.

656509]+יצירה בליבוד-אוואטאר 404[/po].JPG

בסוף, בשבועיים האחרונים של אוגוסט, אלו שאין בהם קייטנות ולהורים כבר אין שום רוח במפרשים בשביל לזוז, הופכים את הילדים לבטטות ומשאירים אותם לנפשם. אחרי שהם מסיימים להתלונן ולהשתעמם ולחפש את עצמם, הם מוצאים.
יפה. אז השבועיים האלה הם שווי ערך אם לא יותר, לכל 12 החודשים שבהם ילדי החינוך הביתי מחפשים את עצמם בבית, אותם 12 חודשים שבהם הם עוברים ממפגש למפגש, שבסופם הם יוצאים מותשים ומיואשים מהפרצופים המדוכאים שהם פוגשים בו, פרצופים של ילדים שלא חווים את הלהיות ביחד עם קבוצת ילדים על בסיס יום-יומי, לבנות דינמיקות, להתמודד עם מצבים בלי שאמא תגונן במקום שמזמן אין צורך בו.

לך חפש את האויבים שלך במקום אחר, פלוני אלמוני.

בן, אני אומרת לו. כבר מאוחר, אני רוצה שנלך לישון.
"כשהייתי עובר בתוך הבטן שלך, הייתי את" הוא אומר לי.
"עכשיו אני לא את, וגם את מבוגרת ואני ילד".
בדרך שלו הוא מסביר לי יפה, למה אני לא יכולה לדבר אליו ב"נעשה ונשמע".
ככה זה. הוא כבר לא אני.

656509]+ילד ים 791[/po].JPG

מושג הזמן
בן: פעם כשלא היו דפים כתבו על עלים?
אבא: כנראה שכן, וגם כתבו על אבנים.
בן: יוווו, אבא, כשהיית ילד, לא היו דפים?

חיסון טבעי נגד שפעת- המתכון שלי לעצירת השפעת כשהיא עוד קטנה
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.a ... Id=1886811

משהו שקראתי בספר יונה ונער של מאיר שלוו ואהבתי.
בשביל העופות הנודדים, אלו שמבלים חורף בישראל וקייץ באירופה, "הביתה" זה כל השנה. כשהם עפים מאירופה לישראל הם בסה"כ עוברים לחדר השני בבית שלהם. וככה אני מתייחסת לישראל כולה. כרגע כפר תבור זה הבית שלי, וגם חיפה, וגם קריית שמונה, וגם כרמיאל, וחניתה. כל מקום שגרתי בו בעבר או אגור בו בעתיד הוא עוד חדר בישראל, הבית שלי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם את מהאילומינטי?

בטח!

בטח!