בלוג אמא בלמידה מתמדת
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה שאתן מלוות אותי גם למקומות פחות נעימים. הכתיבה הזו (על הגוף, על הבדידות) קשה לי יותר, פחות זורמת, ואני מרגישה שהיא מציירת אותי באור מלנכולי יותר ממה שהייתי רוצה לראות את עצמי. ובכל זאת, יש בה גרעין של אמת שבגללו אני כותבת בכל זאת. ואולי לא במקרה דווקא הקטע האחרון, עם כל המלנכוליות וחוסר הליטוש, עורר הכי הרבה תגובות מזדהות.
אמא חדשה, בקשר למרחק הנכון: את יודעת, החיפוש אחריו הוא תהליך דינמי לגמרי, אין רגע שבו נוכל לנוח על זרי הדפנה ולומר "הגענו". מה שהבנתי לאחרונה הוא שהזדהות-יתר וריחוק-יתר הם לעתים קרובות פנים שונות של אותו מטבע.
וזה מזכיר לי רעיון שקראתי כאן, אני חושבת, ומאוד מדבר אלי: לפעמים נדמה לנו שאנחנו חסרי אונים מול קושי של מישהו אחר, כשבעצם יש משהו מאוד משמעותי שאפשר לעשות למענו: לומר לו - "כן, זה באמת קשה". לאמירה כזו יכול להיות ערך עצום, כי הילד (או המבוגר) מקבל אישור לכך שיש קושי אמיתי שם בחוץ, כלומר, הבעיה אינה בו. אמירה כזו גם נותנת הרגשה שאנחנו רואים אותו, מבינים אותו ומסוגלים להתמודד עם רגשותיו, קשים ככל שיהיו.
אמא של ליה - כיף שהצטרפת. אני דווקא מאוד חושבת שאפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. אחרת, מה אנחנו עושות פה בעצם?
הסיפור על מראת האימים הזכיר לי נשכחות. גם אני הלכתי פעם לשיעורים של איזו אושיה בתחום הריקודים עם רצפי התנועות, עם מראת אימים כנ"ל. אחרי שיעור או שניים לא נדרש שום רמז מצדה בעניין התאמתי לשיעורים: אני כבר הסקתי מסקנות בעצמי .
ובעניין היוגה: תודה, זה רעיון נהדר @}.
אמא חדשה, בקשר למרחק הנכון: את יודעת, החיפוש אחריו הוא תהליך דינמי לגמרי, אין רגע שבו נוכל לנוח על זרי הדפנה ולומר "הגענו". מה שהבנתי לאחרונה הוא שהזדהות-יתר וריחוק-יתר הם לעתים קרובות פנים שונות של אותו מטבע.
וזה מזכיר לי רעיון שקראתי כאן, אני חושבת, ומאוד מדבר אלי: לפעמים נדמה לנו שאנחנו חסרי אונים מול קושי של מישהו אחר, כשבעצם יש משהו מאוד משמעותי שאפשר לעשות למענו: לומר לו - "כן, זה באמת קשה". לאמירה כזו יכול להיות ערך עצום, כי הילד (או המבוגר) מקבל אישור לכך שיש קושי אמיתי שם בחוץ, כלומר, הבעיה אינה בו. אמירה כזו גם נותנת הרגשה שאנחנו רואים אותו, מבינים אותו ומסוגלים להתמודד עם רגשותיו, קשים ככל שיהיו.
אמא של ליה - כיף שהצטרפת. אני דווקא מאוד חושבת שאפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. אחרת, מה אנחנו עושות פה בעצם?
הסיפור על מראת האימים הזכיר לי נשכחות. גם אני הלכתי פעם לשיעורים של איזו אושיה בתחום הריקודים עם רצפי התנועות, עם מראת אימים כנ"ל. אחרי שיעור או שניים לא נדרש שום רמז מצדה בעניין התאמתי לשיעורים: אני כבר הסקתי מסקנות בעצמי .
ובעניין היוגה: תודה, זה רעיון נהדר @}.
-
- הודעות: 1594
- הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
- דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
קראתי את כל הבלוג במכה
ואני בכלל לא אמא.
פשוט כיף לקרוא:- )
ואני בכלל לא אמא.
פשוט כיף לקרוא:- )
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אמא בלמידה מתמדת,
יש בי סערה שאני מנסה להבין לאחר קריאת הדף. אני חושבת שהרצון הזה והצורך המתמיד בלמידה וחשיבה בהורות מלווה את כולנו ונותר לי רק לברך על הסיפורים והסב-טקסט שהכל אפשרי ופתוח. אז תודה.
אולי קשה לי עם כך שאני לא רואה את עצמי במקום שלך כרגע ומאוד מנסה להתמודד עם איזשהו קושי שלי ושל הקטנה ואין לי כל כך קצה חוט להתחיל להתמודד ואשמח על עזרתך.
רציתי לשאול לדעתך לגבי מקרה ה"קקי" שלנו.
"את קקי" ו/או "את פיפי" - אני זוכה לפנינים שכאלה בשבועות האחרונים - לא כל כך יודעת איך להתייחס אליהם.
בהתחלה התעלמתי, אחר כך התיחסתי בהומור - יש לנו כלבה שמאוד אוהבת לאתר תלי קקי של חתולים - "תראי, אם הייתי קקי היו מריחים אותי". אחר כך עברתי לבקש שלא אאוזכר כך כי זה מעליב (ואחרי ששהיתי בגן ברור לי <עכשיו כשאני כותבת כאן, ברור לי עוד יותר> שהילדונת מנסה ללמוד התמודדות עם אמירות כאלה בגן וזה כבר סיפור אחר לגמרי אבל שם התגובה לאמירות הללו מתמצה ב: אנחנו לא קוראים לקקי אם אנחנו לא צריכים לשרותים...מה שבאופן מפתיע לא פותר את גלי האמירות האלו.)
ולעיתים כעסתי כי זה קיבל מימד של התמודדות של הקטנה: במקום להגיד לא רוצה למשל.
חצי עולם הופך להיות קקי ואחר כך מגיע בכי קורע לב.
לפני מספר ימים ראיתי את זה בגן, מישהו אומר לה אמירה מטופשת שכזו והיא פורצת בבכי שחודר את חדרי הלב והופך אותם מהחוץ פנימה. ואני מרגישה שאין לה כרגע פתרון לבעיה והמצוקה היא שגם לי לא.
ניסיתי ללמד אותה "להחזיר" או ללכת משם ולשחק במקום אחר ולה יש קושי <לדעתי> להתמודד עם הציפייה הזו שלי. וזו בעייה כי זה מוביל אותה לדילמה למי להקשיב קודם כי הגננים נגד ... מה שקרה ללא כוונה.
הצורך שלי ללמד אותה "להחזיר" נוגע במקום כלשהו בילדות שלי למרות שאין לי זכרון ספציפי לשייך אליו את הפגיעות הזו.
תמיד לימדו אותי להיות ילדה טובה וללכת להגיד וכמובן שלא להחזיר והגן שבו היא נמצאת מורה על אותה שיטה. הכל טוב ויפה אבל זה לא מצליח למגר אלימות של שני ילדים מהגן כלפי כל הילדים האחרים. שני ילדים בגיל של הילדונת שלי. (גן 3-5) והיא 3.5
אני לא רוצה שתהיה פה חוויה מעצבת אישיותית שהיא זו שחוטפת מכות והיא זו שנשארת בלי מילים שמעליבים ומרביצים לה.
וואו, לא התכוונתי להכביד אבל הדברים פרצו ממני.
ואגב, האם את ממליצה על הספר שקראת והאם תוכלי לשתף בתובנות שהרגשת שעזרו לך?
יש בי סערה שאני מנסה להבין לאחר קריאת הדף. אני חושבת שהרצון הזה והצורך המתמיד בלמידה וחשיבה בהורות מלווה את כולנו ונותר לי רק לברך על הסיפורים והסב-טקסט שהכל אפשרי ופתוח. אז תודה.
אולי קשה לי עם כך שאני לא רואה את עצמי במקום שלך כרגע ומאוד מנסה להתמודד עם איזשהו קושי שלי ושל הקטנה ואין לי כל כך קצה חוט להתחיל להתמודד ואשמח על עזרתך.
רציתי לשאול לדעתך לגבי מקרה ה"קקי" שלנו.
"את קקי" ו/או "את פיפי" - אני זוכה לפנינים שכאלה בשבועות האחרונים - לא כל כך יודעת איך להתייחס אליהם.
בהתחלה התעלמתי, אחר כך התיחסתי בהומור - יש לנו כלבה שמאוד אוהבת לאתר תלי קקי של חתולים - "תראי, אם הייתי קקי היו מריחים אותי". אחר כך עברתי לבקש שלא אאוזכר כך כי זה מעליב (ואחרי ששהיתי בגן ברור לי <עכשיו כשאני כותבת כאן, ברור לי עוד יותר> שהילדונת מנסה ללמוד התמודדות עם אמירות כאלה בגן וזה כבר סיפור אחר לגמרי אבל שם התגובה לאמירות הללו מתמצה ב: אנחנו לא קוראים לקקי אם אנחנו לא צריכים לשרותים...מה שבאופן מפתיע לא פותר את גלי האמירות האלו.)
ולעיתים כעסתי כי זה קיבל מימד של התמודדות של הקטנה: במקום להגיד לא רוצה למשל.
חצי עולם הופך להיות קקי ואחר כך מגיע בכי קורע לב.
לפני מספר ימים ראיתי את זה בגן, מישהו אומר לה אמירה מטופשת שכזו והיא פורצת בבכי שחודר את חדרי הלב והופך אותם מהחוץ פנימה. ואני מרגישה שאין לה כרגע פתרון לבעיה והמצוקה היא שגם לי לא.
ניסיתי ללמד אותה "להחזיר" או ללכת משם ולשחק במקום אחר ולה יש קושי <לדעתי> להתמודד עם הציפייה הזו שלי. וזו בעייה כי זה מוביל אותה לדילמה למי להקשיב קודם כי הגננים נגד ... מה שקרה ללא כוונה.
הצורך שלי ללמד אותה "להחזיר" נוגע במקום כלשהו בילדות שלי למרות שאין לי זכרון ספציפי לשייך אליו את הפגיעות הזו.
תמיד לימדו אותי להיות ילדה טובה וללכת להגיד וכמובן שלא להחזיר והגן שבו היא נמצאת מורה על אותה שיטה. הכל טוב ויפה אבל זה לא מצליח למגר אלימות של שני ילדים מהגן כלפי כל הילדים האחרים. שני ילדים בגיל של הילדונת שלי. (גן 3-5) והיא 3.5
אני לא רוצה שתהיה פה חוויה מעצבת אישיותית שהיא זו שחוטפת מכות והיא זו שנשארת בלי מילים שמעליבים ומרביצים לה.
וואו, לא התכוונתי להכביד אבל הדברים פרצו ממני.
ואגב, האם את ממליצה על הספר שקראת והאם תוכלי לשתף בתובנות שהרגשת שעזרו לך?
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שלום לך לי,
כמה דברים שעולים לי בקריאה ראשונה של הדברים שכתבת -
אולי הציפיות מהקטנה שלך להתנהג כך או אחרת, רק מוסיפות כרגע למצוקה שלה. אולי הפוקוס צריך להיות על עיבוד החוויה ולא על אימון לתגובה הולמת. פשוט לתת לה כמה שיותר מקום לספר ולשתף בחוויות, ולהגיב באופן שמשקף את הרגשות שלה 'זה ממש לא נעים', או 'זה באמת מעליב'.
כדאי גם לנסות להפוך את העלבון שלה לכעס. למדתי שכעס (לפעמים, כשהוא מוצדק) בריא יותר מעלבון, כי המועקה מוצאת פורקן, כי יש מה לעשות עם הרגש שמרגישים, והדימוי העצמי לא נפגע. אני זוכרת שפעם קרה מקרה דומה עם הדס. היא ביקשה ממני שנשחק ברכבת, כשעיקר המשחק מבחינתה היה לצעוק 'אין מקום לאיה על הרכבת!'. מתישהו נפל לי אסימון שהיא משחזרת משהו שקורה לה בגן. התברר שזו הייתה דינמיקה חוזרת - 2 ילדות גדולות יותר היו מתיישבות על כרית גדולה ומשחקות ברכבת, הדס הייתה מבקשת להצטרף, והן נהנו לומר לה שאין מקום בשבילה. כשנודע לי על זה באמת התעצבנתי עליהן (מה הן חושבות לעצמן! מי הן חושבות שהן!), ואני חושבת שהכעס שלי עשה להדס טוב. עשינו יחד חיקויים נלעגים שלהן, צועקות 'אין מקום להדס על הרכבת', וזה הצחיק אותה וחיזק אותה מולן.
כתבת שאת לא יודעת איך להתייחס לקללות והעלבות מצדה. השאלה היא איזה מודל את רוצה לתת לה להתמודדות עם העלבונות שמופנים כלפיה בגן. בהרגשה שלי, המודל צריך להיות: 'אני מזהה את העלבון ואני לא מסכימה שידברו אלי ככה, אבל גם לא לוקחת ללב'. מה דעתך?
<צריכה עכשיו ללכת לעבוד. גם קוראים אחרים מוזמנים בחפץ לב להגיב>
כמה דברים שעולים לי בקריאה ראשונה של הדברים שכתבת -
אולי הציפיות מהקטנה שלך להתנהג כך או אחרת, רק מוסיפות כרגע למצוקה שלה. אולי הפוקוס צריך להיות על עיבוד החוויה ולא על אימון לתגובה הולמת. פשוט לתת לה כמה שיותר מקום לספר ולשתף בחוויות, ולהגיב באופן שמשקף את הרגשות שלה 'זה ממש לא נעים', או 'זה באמת מעליב'.
כדאי גם לנסות להפוך את העלבון שלה לכעס. למדתי שכעס (לפעמים, כשהוא מוצדק) בריא יותר מעלבון, כי המועקה מוצאת פורקן, כי יש מה לעשות עם הרגש שמרגישים, והדימוי העצמי לא נפגע. אני זוכרת שפעם קרה מקרה דומה עם הדס. היא ביקשה ממני שנשחק ברכבת, כשעיקר המשחק מבחינתה היה לצעוק 'אין מקום לאיה על הרכבת!'. מתישהו נפל לי אסימון שהיא משחזרת משהו שקורה לה בגן. התברר שזו הייתה דינמיקה חוזרת - 2 ילדות גדולות יותר היו מתיישבות על כרית גדולה ומשחקות ברכבת, הדס הייתה מבקשת להצטרף, והן נהנו לומר לה שאין מקום בשבילה. כשנודע לי על זה באמת התעצבנתי עליהן (מה הן חושבות לעצמן! מי הן חושבות שהן!), ואני חושבת שהכעס שלי עשה להדס טוב. עשינו יחד חיקויים נלעגים שלהן, צועקות 'אין מקום להדס על הרכבת', וזה הצחיק אותה וחיזק אותה מולן.
כתבת שאת לא יודעת איך להתייחס לקללות והעלבות מצדה. השאלה היא איזה מודל את רוצה לתת לה להתמודדות עם העלבונות שמופנים כלפיה בגן. בהרגשה שלי, המודל צריך להיות: 'אני מזהה את העלבון ואני לא מסכימה שידברו אלי ככה, אבל גם לא לוקחת ללב'. מה דעתך?
<צריכה עכשיו ללכת לעבוד. גם קוראים אחרים מוזמנים בחפץ לב להגיב>
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה והרבה. חסרה לי החוליה של ה"איך" או שאני זקוקה לבאור נוסף אם ניתן בבקשה.
למשל הסיטואציה שעולבים בה בגן "את קקי" או למשל היום בבוקר "אני לא רוצה לשחק איתך" מה לעשות ? איך לשחזר את הסיטואציה בצורה טובה?
עניתי לילדונת באותו רגע שהיא קיבלה את ה"אני לא רוצה לשחק איתך" שאין שום בעייה, גם אנחנו לא רוצים לשחק איתה.... אבל זה הרי רחוק מלהיות מספק.
למשל הסיטואציה שעולבים בה בגן "את קקי" או למשל היום בבוקר "אני לא רוצה לשחק איתך" מה לעשות ? איך לשחזר את הסיטואציה בצורה טובה?
עניתי לילדונת באותו רגע שהיא קיבלה את ה"אני לא רוצה לשחק איתך" שאין שום בעייה, גם אנחנו לא רוצים לשחק איתה.... אבל זה הרי רחוק מלהיות מספק.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הי לי,
שאלה טובה, "איך". קראת את 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו'? אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא איך לעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם. זה ספר מצוין, הומניסטי, פרקטי מאוד, עמוס בדוגמאות לדיאלוגים ממשיים עם ילדים. אני חושבת שהוא יוכל לעזור לך למצוא את הפתרונות שלך לסיטואציות שאיתן את מתמודדת.
אני מרגישה שלומר אין שום בעייה, גם אנחנו לא רוצים לשחק איתה זה מעט בעייתי. (באופן עקרוני. אולי בהקשר המסוים זה היה לגמרי מתאים). אם הקטנה שלך מרגישה שהיא כן הייתה רוצה לשחק עם הילדה שדחתה אותה, ואת אומרת בקול את ההפך, אז -
האם זו ילדה שפוגעת בה באופן קבוע? האם את מרגישה שהבת שלך תמיד בתפקיד הנפגעת בגן, או שמגוון התפקידים שלה רחב יותר? זו נראית לי שאלה מאוד משמעותית. אם האפשרות האחרונה נכונה, אולי המצוקה שלה פחות קשה משנדמה לך. (הדס ודנה, שיש ביניהן חברות אמיצה ונוגעת ללב, לעתים קרובות מטיחות זו בזו אמירות כמו 'אני לא רוצה לשחק איתך', ונעלבות זו מזו. להרגשתי הן משתמשות ביחסים ביניהן כדי לתרגל ולבדוק היבטים של יחסים בכלל, במקום שהוא בטוח מבחינתן. באופן כללי, נראה לי שזה מה שילדי גן עושים ביחסים ביניהם. הבעיה נוצרת רק כשיש התקבעות על תפקידים של מעליבים ונעלבים).
הנושא הזה ראוי מאוד לדף משלו. מה דעתך? @}
שאלה טובה, "איך". קראת את 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו'? אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא איך לעזור לילדים להתמודד עם רגשותיהם. זה ספר מצוין, הומניסטי, פרקטי מאוד, עמוס בדוגמאות לדיאלוגים ממשיים עם ילדים. אני חושבת שהוא יוכל לעזור לך למצוא את הפתרונות שלך לסיטואציות שאיתן את מתמודדת.
אני מרגישה שלומר אין שום בעייה, גם אנחנו לא רוצים לשחק איתה זה מעט בעייתי. (באופן עקרוני. אולי בהקשר המסוים זה היה לגמרי מתאים). אם הקטנה שלך מרגישה שהיא כן הייתה רוצה לשחק עם הילדה שדחתה אותה, ואת אומרת בקול את ההפך, אז -
- היא עלולה להרגיש שאת לא מבינה איך היא מרגישה באמת.
- היא לומדת ומפנימה מודל של התכחשות לרגשות האמיתיים שלה.
האם זו ילדה שפוגעת בה באופן קבוע? האם את מרגישה שהבת שלך תמיד בתפקיד הנפגעת בגן, או שמגוון התפקידים שלה רחב יותר? זו נראית לי שאלה מאוד משמעותית. אם האפשרות האחרונה נכונה, אולי המצוקה שלה פחות קשה משנדמה לך. (הדס ודנה, שיש ביניהן חברות אמיצה ונוגעת ללב, לעתים קרובות מטיחות זו בזו אמירות כמו 'אני לא רוצה לשחק איתך', ונעלבות זו מזו. להרגשתי הן משתמשות ביחסים ביניהן כדי לתרגל ולבדוק היבטים של יחסים בכלל, במקום שהוא בטוח מבחינתן. באופן כללי, נראה לי שזה מה שילדי גן עושים ביחסים ביניהם. הבעיה נוצרת רק כשיש התקבעות על תפקידים של מעליבים ונעלבים).
הנושא הזה ראוי מאוד לדף משלו. מה דעתך? @}
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
ועוד רציתי להוסיף שמבין השורות את נשמעת לי אמא נהדרת - קשובה, רגישה, מכבדת וחושבת - ואולי הכי חשוב להתחבר מחדש לביטחון בעצמך ובקטנה שלך. קצת יותר או קצת פחות ניסוי ותעייה, ותמצאו את הפתרונות שלכן.
בלוג אמא בלמידה מתמדת
היום בבוקר ניסיתי להדגים איתה את הסיפור שלך על איה והרכבת.
יש ילד שהקטנטונת סיפרה עליו שהוא מכעיס אותה ואז בררנו בעדינות מה היתה בדיוק הסיטואציה,
הוא הילד המציק ומביא המון מילים לא נאות לגן. פעם ראשונה ששמעתי "חרא" שוב אני משערת שהוא משחזר משהו שהוא שמע ואין הדבר נובע מהגיגי ליבו.
ואז "כאילו" דיברתי אליו והילדונת שיתפה פעולה לשלוש שניות וא הפסיקה ואמרה: אבל אמא, גיא לא באמת פה.... זה היה מר מתוק.
אלך לרכוש את הספר המומלץ אבל מראש אני נגד ספרים יודעי כל. כן להחכים מדברים של אנשים חכמים אבל לא פתרון לכל. כמו עם תאוריות בפסיכולוגיה.
ותודה על האמירה שאודה שהיתה חשובה לי לשמוע. אני בהחלט מקווה שזה עניין של ניסוי ותעייה. קצת רחקה ממני הידיעה שזה בטווח השגה.
יש ילד שהקטנטונת סיפרה עליו שהוא מכעיס אותה ואז בררנו בעדינות מה היתה בדיוק הסיטואציה,
הוא הילד המציק ומביא המון מילים לא נאות לגן. פעם ראשונה ששמעתי "חרא" שוב אני משערת שהוא משחזר משהו שהוא שמע ואין הדבר נובע מהגיגי ליבו.
ואז "כאילו" דיברתי אליו והילדונת שיתפה פעולה לשלוש שניות וא הפסיקה ואמרה: אבל אמא, גיא לא באמת פה.... זה היה מר מתוק.
אלך לרכוש את הספר המומלץ אבל מראש אני נגד ספרים יודעי כל. כן להחכים מדברים של אנשים חכמים אבל לא פתרון לכל. כמו עם תאוריות בפסיכולוגיה.
ותודה על האמירה שאודה שהיתה חשובה לי לשמוע. אני בהחלט מקווה שזה עניין של ניסוי ותעייה. קצת רחקה ממני הידיעה שזה בטווח השגה.
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אני לא יודעת איך לפתוח דף בנושא סליחה. לא רציתי לגזול את הדף הזה ממך את כותבת מקסים.
תודה על כל העזרה.
תודה על כל העזרה.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
לי,
בהצלחה רבה. את מוזמנת להיכנס ולספר איך הדברים מתפתחים.
בהצלחה רבה. את מוזמנת להיכנס ולספר איך הדברים מתפתחים.
-
- הודעות: 113
- הצטרפות: 27 יולי 2002, 23:17
- דף אישי: הדף האישי של קרן_אור*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
קראתי את כל מה שכתבת ונהנתי!
אני מעריכה אותך על המודעות לעצמך, על חוש ההומור והחוכמה.
את אמא נהדרת!
אני מעריכה אותך על המודעות לעצמך, על חוש ההומור והחוכמה.
את אמא נהדרת!
בלוג אמא בלמידה מתמדת
את כותבת נפלא, ברגישות, בחוכמה ובמודעות גדולה מאוד.
אני קוראת את הסיפורים שלך בהנאה גדולה!
אני קוראת את הסיפורים שלך בהנאה גדולה!
-
- הודעות: 24
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2005, 16:06
- דף אישי: הדף האישי של גמד_להשכרה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
קראתי בנשימה אחת ואהבתי את הכתיבה, את הסיפורים ואותך! תודה
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה על התגובות מחממות הלב.
בשבועות האחרונים אני מתלבטת מה לעשות עם הדף הזה. אני לא בטוחה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב בז'אנר הסיפורים הנוכחי, ולא יודעת האם הדף יכול להכיל כתיבה אחרת, שמשקפת צדדים אחרים באימהוּת ובאישיות שלי.
מכל מקום, הבוקר שוב יש לי חשק לספר סיפורים. אז הנה מקבץ של סיפורים קטנים שקרו אתמול. רובם ממחישים רעיונות שכבר כתבתי עליהם בעבר.
בשבועות האחרונים אני מתלבטת מה לעשות עם הדף הזה. אני לא בטוחה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב בז'אנר הסיפורים הנוכחי, ולא יודעת האם הדף יכול להכיל כתיבה אחרת, שמשקפת צדדים אחרים באימהוּת ובאישיות שלי.
מכל מקום, הבוקר שוב יש לי חשק לספר סיפורים. אז הנה מקבץ של סיפורים קטנים שקרו אתמול. רובם ממחישים רעיונות שכבר כתבתי עליהם בעבר.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
כשהגעתי לאסוף את הדס מהגן, מצאתי אותה במצב רוח רע. עד מהרה התברר לָמה.
היא ניגשה לדנה ואמרה לה בהתרסה: "היום את לא באה אלי!".
"מה קרה, חמודות, רבתן?", שאלתי.
"הדס הרביצה לי", אמרה דנה.
"הרבצת לה, הדסי? לָמה?" (ניסיתי להתעניין בלי להיות שיפוטית. לתת לכל אחת הזדמנות להשמיע את נקודת מבטה ולשמוע את נקודת המבט של חברתה).
"היא חטפה לי בכוח את השעון מהיד", אמרה הדס.
"השעון הזה הוא שלי", הסבירה דנה.
"אבל...", אמרה הדס בהתרגשות, "אם אני רוצה לקחת אותו רק ליום אחד, אני יכולה." היה ברור שהיא יודעת שאין כלל כזה במציאות. ההשתוקקות שלה לשעון, והכלל שהמציאה כביטוי לתפישה פרטית של צדק וחלוקה הוגנת, נגעו ללב.
ברגע הבא קרה דבר מפתיע: דנה ניגשה למגירה שלה, הוציאה את השעון והושיטה אותו ללא מילים להדס. הדס הייתה המומה ונרגשת. היא ניגשה לדנה וחיבקה אותה, ואני נמסתי בצד. איזה מתוקות .
היא ניגשה לדנה ואמרה לה בהתרסה: "היום את לא באה אלי!".
"מה קרה, חמודות, רבתן?", שאלתי.
"הדס הרביצה לי", אמרה דנה.
"הרבצת לה, הדסי? לָמה?" (ניסיתי להתעניין בלי להיות שיפוטית. לתת לכל אחת הזדמנות להשמיע את נקודת מבטה ולשמוע את נקודת המבט של חברתה).
"היא חטפה לי בכוח את השעון מהיד", אמרה הדס.
"השעון הזה הוא שלי", הסבירה דנה.
"אבל...", אמרה הדס בהתרגשות, "אם אני רוצה לקחת אותו רק ליום אחד, אני יכולה." היה ברור שהיא יודעת שאין כלל כזה במציאות. ההשתוקקות שלה לשעון, והכלל שהמציאה כביטוי לתפישה פרטית של צדק וחלוקה הוגנת, נגעו ללב.
ברגע הבא קרה דבר מפתיע: דנה ניגשה למגירה שלה, הוציאה את השעון והושיטה אותו ללא מילים להדס. הדס הייתה המומה ונרגשת. היא ניגשה לדנה וחיבקה אותה, ואני נמסתי בצד. איזה מתוקות .
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
בימים האחרונים הדס הפכה לילדה ששמה אלה. ילדה אידיאלית, לטעמה של הדס. היא בת שש, כבר נשרו לה כמה שיני חלב, יש לה שיער חום חלק והיא הולכת לכיתה אלף. אני אמא שלה ואני אוהבת לשיר לה שירים. קוראים לי יוּדית. יוּדית רביץ. כל ערב, לפני השינה, אני שרה לה את השירים מהדי.וי.די שלנו, 'גם אני רוצה חיבוק' (מומלץ בחום, אם יורשה לי להעיד על עיסתי ).
אתמול היה היום האחרון לפני חופש פסח. כשהדס עזבה את הגן, הגננות קראו אחריה 'חג שמח' והיא לא ענתה. שאלתי: 'את רוצה להגיד להן חג שמח?', והיא אמרה שלא.
עד לאחרונה הייתה לי מדיניות ברורה בסיטואציות כאלה, שהתגבשה בעקבות קריאה בדף תגיד תודה. כשהדס נמנעה מלאמר 'תודה', 'להתראות' וכדומה, פשוט אמרתי את דברי הנימוס המצופים בעצמי.
בזמן האחרון אני מרגישה שהגישה הזו כבר לא מתאימה לה. עכשיו, כשהיא כבר בת רבע לארבע, נראה לי אינטואיטיבית שהיא מצפה שאצפה ממנה להיות בנאדם. לוותר לה על גילוי דרך ארץ כלפי אנשים מוּכָּרים (אני לא מדברת על זרים, שמהם היא אולי מתביישת) - בהרגשה שלי זה משחית. מאחר שאני וכל שאר הדמויות שמקיפות את הדס נוהגות כלפיה בהמון רכות וסלחנות, גילויים של פינוק (במובן של spoil), השחתה וחוצפה מטרידים אותי מאוד.
כשעמדנו בשער אמרתי להדס: "אולי בכל זאת תיכנסי להיפרד מהגננות?"
"לא רוצה".
פתאום עלה לי רעיון: "את יודעת, אֵלה, את כבר ילדה בוגרת, בת שש. וילדה בוגרת מתנהגת בנימוס. כשאומרים לך 'חג שמח' את עונה, כי לא לענות זה מעליב".
זה עבד, הסוויץ' לתפקיד הילדה אֵלה (שמייצגת, להבנתי, צד חיובי באישיות של הדס). הדס רצה בשמחה גלויה לתוך הגן וקראה "חג שמח!".
אתמול היה היום האחרון לפני חופש פסח. כשהדס עזבה את הגן, הגננות קראו אחריה 'חג שמח' והיא לא ענתה. שאלתי: 'את רוצה להגיד להן חג שמח?', והיא אמרה שלא.
עד לאחרונה הייתה לי מדיניות ברורה בסיטואציות כאלה, שהתגבשה בעקבות קריאה בדף תגיד תודה. כשהדס נמנעה מלאמר 'תודה', 'להתראות' וכדומה, פשוט אמרתי את דברי הנימוס המצופים בעצמי.
בזמן האחרון אני מרגישה שהגישה הזו כבר לא מתאימה לה. עכשיו, כשהיא כבר בת רבע לארבע, נראה לי אינטואיטיבית שהיא מצפה שאצפה ממנה להיות בנאדם. לוותר לה על גילוי דרך ארץ כלפי אנשים מוּכָּרים (אני לא מדברת על זרים, שמהם היא אולי מתביישת) - בהרגשה שלי זה משחית. מאחר שאני וכל שאר הדמויות שמקיפות את הדס נוהגות כלפיה בהמון רכות וסלחנות, גילויים של פינוק (במובן של spoil), השחתה וחוצפה מטרידים אותי מאוד.
כשעמדנו בשער אמרתי להדס: "אולי בכל זאת תיכנסי להיפרד מהגננות?"
"לא רוצה".
פתאום עלה לי רעיון: "את יודעת, אֵלה, את כבר ילדה בוגרת, בת שש. וילדה בוגרת מתנהגת בנימוס. כשאומרים לך 'חג שמח' את עונה, כי לא לענות זה מעליב".
זה עבד, הסוויץ' לתפקיד הילדה אֵלה (שמייצגת, להבנתי, צד חיובי באישיות של הדס). הדס רצה בשמחה גלויה לתוך הגן וקראה "חג שמח!".
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
"איה, רוצה לצאת מהאמבטיה?"
"לא."
שתי דקות אחר-כך:
"איה חמודה, בואי נצא מהאמבטיה. המים מתקררים."
"לא."
(וחוזר חלילה, בווריאציות שונות, חמש או שש פעמים).
בסוף נזכרתי ש הדרך הקלה ביותר היא לעזור לה to get into it, ובמילים אחרות - צריך פשוט לעשות לה חשק לצאת.
"איהל'ה, רוצה לראות שירים של יוּדית?"
"כן!"
זרועות קטנטנות הושטו קדימה ו-הופ, למגבת.
"לא."
שתי דקות אחר-כך:
"איה חמודה, בואי נצא מהאמבטיה. המים מתקררים."
"לא."
(וחוזר חלילה, בווריאציות שונות, חמש או שש פעמים).
בסוף נזכרתי ש הדרך הקלה ביותר היא לעזור לה to get into it, ובמילים אחרות - צריך פשוט לעשות לה חשק לצאת.
"איהל'ה, רוצה לראות שירים של יוּדית?"
"כן!"
זרועות קטנטנות הושטו קדימה ו-הופ, למגבת.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
במחשבה נוספת על שני הסיפורים האחרונים, איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת?
-
- הודעות: 397
- הצטרפות: 26 מאי 2005, 18:33
- דף אישי: הדף האישי של תמר_מתחילה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
מומלץ בחום, אם יורשה לי להעיד על עיסתי ).
איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת? כי היא באמת גלויה מאד. הורות מכבדת לא עומדת בסתירה לדרישות המציאות, ולהסתדרות עם צרכי וערכי המשפחה.
לוותר לה על גילוי דרך ארץ כלפי אנשים מוּכָּרים (אני לא מדברת על זרים, שמהם היא אולי מתביישת) - בהרגשה שלי זה משחית. מסכימה איתך. נימוס אלמנטרי הוא חיוני. לא בקשת ממנה לחבק ולנשק את הגננות, רק להפרד מהן יפה. גם "המניפולציה" ביציאה מהאמבטיה לא נראית לי נוראית- לא הבטחת לה פרס או גמול על התנהגות שאת מעונינת בה, פשוט החלפת פעילות אחת בפעילות אחרת (נדמה לי שזו חזרה על דבריך מאיפשהו למעלה).
(אני שמחה שחזרת לכתוב)
איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת? כי היא באמת גלויה מאד. הורות מכבדת לא עומדת בסתירה לדרישות המציאות, ולהסתדרות עם צרכי וערכי המשפחה.
לוותר לה על גילוי דרך ארץ כלפי אנשים מוּכָּרים (אני לא מדברת על זרים, שמהם היא אולי מתביישת) - בהרגשה שלי זה משחית. מסכימה איתך. נימוס אלמנטרי הוא חיוני. לא בקשת ממנה לחבק ולנשק את הגננות, רק להפרד מהן יפה. גם "המניפולציה" ביציאה מהאמבטיה לא נראית לי נוראית- לא הבטחת לה פרס או גמול על התנהגות שאת מעונינת בה, פשוט החלפת פעילות אחת בפעילות אחרת (נדמה לי שזו חזרה על דבריך מאיפשהו למעלה).
(אני שמחה שחזרת לכתוב)
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
לדעתי אין שום בעיה בלהציע פעילות חלופית על מנת לסיים אמבטיה שמתארכת ומתארכת במידה כזאת שכבר ממש לא מתאימה לך.
להתייחס בכבוד לבנותייך אין פירושו לבטל את עצמך או להתעלם מצרכייך ורצונותייך. את מכבדת אותן אבל גם את עצמך.
לגבי ההתנהגות המנומסת, אם יש לך ספק לגבי איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת, את יכולה לשאול את עצמך:
היא מאפשרת לך לבדוק האם התובנות שהגעת אליהן לפני זמן מה וכבר נכנסו למערכת האוטומטית והטבעית שלך - האם הן רלוונטיות לכל מצב, האם הן משרתות אותך ואת בנותייך בכל סיטואציה.
ושוב - תודה גדולה על הדף הזה. את אמא מעוררת השראה
להתייחס בכבוד לבנותייך אין פירושו לבטל את עצמך או להתעלם מצרכייך ורצונותייך. את מכבדת אותן אבל גם את עצמך.
לגבי ההתנהגות המנומסת, אם יש לך ספק לגבי איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת, את יכולה לשאול את עצמך:
- עד כמה זה באמת משחית בעינייך, לעומת -
- עד כמה זה "שלך", כלומר יושב על אישו שלך בנושא של להיות מנומסת, להיות בסדר כלפי הסובבים אותך. כלומר, עד כמה זה בעצם משהו שלך שאת משליכה עליה.
היא מאפשרת לך לבדוק האם התובנות שהגעת אליהן לפני זמן מה וכבר נכנסו למערכת האוטומטית והטבעית שלך - האם הן רלוונטיות לכל מצב, האם הן משרתות אותך ואת בנותייך בכל סיטואציה.
ושוב - תודה גדולה על הדף הזה. את אמא מעוררת השראה
-
- הודעות: 117
- הצטרפות: 12 יולי 2005, 23:18
- דף אישי: הדף האישי של נועה_נועה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
פעם ראשונה שראיתי את הדף. קראתי ללא עצירות (טוב נו, אחת להנקה)
אני נפעמת ממך.
<כמה נחמד שהילדים ישנים לפעמים )
אני נפעמת ממך.
<כמה נחמד שהילדים ישנים לפעמים )
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אני מסכימה עם כל מילה של עירית לוי.
רוצה להציע משהו כאן, אם לא מתאים אפשר למחוק .
_כשעמדנו בשער אמרתי להדס: "אולי בכל זאת תיכנסי להיפרד מהגננות?"
"לא רוצה"._
מעניין אותי לדעת (והאמת אולי עשית את זה, אבל מכך שלא ציינת זאת אני מניחה שלא), מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היית שואלת אותה "למה?". מעניין מה היא הייתה עונה.
הסיבה שאני מתעכבת על זה היא כי בראש שלי, ילדים לא עושים דברים "סתם". יש משהו מאחורי זה.
אולי היה לה תקל מעצבן עם הגננות היום?
אולי סתם היא במצב רוח מתכנס ואין לה חשק או כוח "להיות נחמדה"?
אולי משהו מטריד אותה?
אולי אלף דברים, אבל בכל מקרה, אני מנסה להצביע על כך שמאחורי ה"לא רוצה" שלה, יושב משהו שאולי תרצי לדעת עליו. ולתת לו מקום. (ואולי גם תרגישי שזה קצת יותר חשוב לך מלומר לגננות "חג שמח").
האמת היא שאין לי ספק שהאמא הרגישה שאת, לא חוסכת מבנותיה מקום לכל רגש והתמודדות שעולים בהן.
זה ניכר בך.
אני רק מנסה לחדד כאן איזו זווית:
הציפייה שלנו מהילדים לנהוג לפי כללי נימוס מקובלים יכולה לפעמים לבוא על חשבון משהו חשוב שלהם.
כי כללי הנימוס לא לוקחים בחשבון את הרגע, את הכאן והעכשיו, ואת המקום המסוים שנמצא בו אדם באותו רגע.
טוב, אני קצת מאריכה, ובכלל נכנסתי רק לומר שתי מילים ולברך על כך שחזרת לכתוב כאן בבלוג המשובח הזה.
אני מקווה שלא נשמעתי ביקורתית, אלא יותר כמי שחושבת איתך ביחד ומעלה רעיונות.
אם לא הצלחתי בזה, איתך הסליחה @}.
רוצה להציע משהו כאן, אם לא מתאים אפשר למחוק .
_כשעמדנו בשער אמרתי להדס: "אולי בכל זאת תיכנסי להיפרד מהגננות?"
"לא רוצה"._
מעניין אותי לדעת (והאמת אולי עשית את זה, אבל מכך שלא ציינת זאת אני מניחה שלא), מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היית שואלת אותה "למה?". מעניין מה היא הייתה עונה.
הסיבה שאני מתעכבת על זה היא כי בראש שלי, ילדים לא עושים דברים "סתם". יש משהו מאחורי זה.
אולי היה לה תקל מעצבן עם הגננות היום?
אולי סתם היא במצב רוח מתכנס ואין לה חשק או כוח "להיות נחמדה"?
אולי משהו מטריד אותה?
אולי אלף דברים, אבל בכל מקרה, אני מנסה להצביע על כך שמאחורי ה"לא רוצה" שלה, יושב משהו שאולי תרצי לדעת עליו. ולתת לו מקום. (ואולי גם תרגישי שזה קצת יותר חשוב לך מלומר לגננות "חג שמח").
האמת היא שאין לי ספק שהאמא הרגישה שאת, לא חוסכת מבנותיה מקום לכל רגש והתמודדות שעולים בהן.
זה ניכר בך.
אני רק מנסה לחדד כאן איזו זווית:
הציפייה שלנו מהילדים לנהוג לפי כללי נימוס מקובלים יכולה לפעמים לבוא על חשבון משהו חשוב שלהם.
כי כללי הנימוס לא לוקחים בחשבון את הרגע, את הכאן והעכשיו, ואת המקום המסוים שנמצא בו אדם באותו רגע.
טוב, אני קצת מאריכה, ובכלל נכנסתי רק לומר שתי מילים ולברך על כך שחזרת לכתוב כאן בבלוג המשובח הזה.
אני מקווה שלא נשמעתי ביקורתית, אלא יותר כמי שחושבת איתך ביחד ומעלה רעיונות.
אם לא הצלחתי בזה, איתך הסליחה @}.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
איך המניפולטיביות הגלויה הזו מתיישבת עם הורות מכבדת?
כי היא באמת גלויה מאד.
כן, כנראה שזה המפתח. אני חושבת על זה בימים האחרונים. מנסה לחדד לעצמי מה אני בעצם עושה כשאני משתמשת בדמותה הדמיונית של אלה כדי להניע את הדס להתנהג באופן מסוים. הבוקר, למשל, הדס נעצה מבטים באיה, שהתענגה על מעדן הבית - כפית של טחינה גולמית מעורבבת בחצי גביע יוגורט. הרגשתי שהיא בהתלבטות פנימית אם לנסות לטעום מן המעדן (הדס החליטה מזמן שהיא לא אוהבת טחינה). הזכרתי לה שבתור ילדה בת שש, היא לפעמים טועמת דברים שהיא לא מכירה. ובאמת, הדס נעתרה וטעמה.
השאלה שמעסיקה אותי היא, האם יש משהו לא הגון במניפולציה הזו. בשלב זה נדמה לי שהתשובה שלילית. בפעמים שבהן השתמשתי באופן זה בדמות של אלה, בעצם הצעתי להדס לתת ביטוי לצד מסוים שלה (נגיד, הצד הידידותי לסביבה; הצד שמעז לנסות דברים חדשים). עודדתי אצלה את אותן תכונות שאני מעודדת גם בדרכים אחרות. מהות ההצעה והאינטרס שמאחוריה היו ברורים להדס לגמרי, ולא הופעל שום לחץ, גלוי או סמוי, להיענות להצעה.
את יכולה לשאול את עצמך [...] עד כמה זה "שלך", כלומר יושב על אישו שלך בנושא של להיות מנומסת, להיות בסדר כלפי הסובבים אותך. כלומר, עד כמה זה בעצם משהו שלך שאת משליכה עליה.
תודה שחידדת את השאלה. זו בהחלט נקודה למחשבה.
באופן כללי, אין ספק שהייתי יכולה למצוא דוגמאות מובהקות הרבה יותר להתנהגויות לא מנומסות של הדס. מה שהיא לא אומרת בהזדמנויות מסוימות, מטריד אותי הרבה פחות ממה שהיא כן אומרת בהזדמנויות אחרות .
_מאחורי ה"לא רוצה" שלה, יושב משהו שאולי תרצי לדעת עליו. ולתת לו מקום.
[...] הציפייה שלנו מהילדים לנהוג לפי כללי נימוס מקובלים יכולה לפעמים לבוא על חשבון משהו חשוב שלהם.
כי כללי הנימוס לא לוקחים בחשבון את הרגע, את הכאן והעכשיו, ואת המקום המסוים שנמצא בו אדם באותו רגע._
תודה על התזכורת. ניסחת זאת מצוין. וממש אין צורך להתנסח בכל כך הרבה זהירות והסתייגות: אני שמחה על כל תגובה שמאירה זוויות שלא לקחתי בחשבון. זה הופך את הבלוג למעניין ומפרה יותר.
את גם לא צריכה לחשוש מהאפשרות שהתגובה לא רלוונטית למקרה כפי שאירע במציאות. כל תגובה לא יכולה אלא להתייחס לסיפור שנכתב על המקרה, שבהכרח מייצג אותו באופן חסר. זה בסדר גמור. ממילא הדיאלוג בינינו אינו מתייחס רק למקרה הספציפי אלא משמש נקודת מוצא למחשבות על ההורות בכלל, ואינו מתנהל רק בין שתינו, אלא בינינו לכל הקוראים הגלויים והסמויים בדף. לכן ההערות של כולכן רצויות ומבורכות בכל מקרה @}.
כי היא באמת גלויה מאד.
כן, כנראה שזה המפתח. אני חושבת על זה בימים האחרונים. מנסה לחדד לעצמי מה אני בעצם עושה כשאני משתמשת בדמותה הדמיונית של אלה כדי להניע את הדס להתנהג באופן מסוים. הבוקר, למשל, הדס נעצה מבטים באיה, שהתענגה על מעדן הבית - כפית של טחינה גולמית מעורבבת בחצי גביע יוגורט. הרגשתי שהיא בהתלבטות פנימית אם לנסות לטעום מן המעדן (הדס החליטה מזמן שהיא לא אוהבת טחינה). הזכרתי לה שבתור ילדה בת שש, היא לפעמים טועמת דברים שהיא לא מכירה. ובאמת, הדס נעתרה וטעמה.
השאלה שמעסיקה אותי היא, האם יש משהו לא הגון במניפולציה הזו. בשלב זה נדמה לי שהתשובה שלילית. בפעמים שבהן השתמשתי באופן זה בדמות של אלה, בעצם הצעתי להדס לתת ביטוי לצד מסוים שלה (נגיד, הצד הידידותי לסביבה; הצד שמעז לנסות דברים חדשים). עודדתי אצלה את אותן תכונות שאני מעודדת גם בדרכים אחרות. מהות ההצעה והאינטרס שמאחוריה היו ברורים להדס לגמרי, ולא הופעל שום לחץ, גלוי או סמוי, להיענות להצעה.
את יכולה לשאול את עצמך [...] עד כמה זה "שלך", כלומר יושב על אישו שלך בנושא של להיות מנומסת, להיות בסדר כלפי הסובבים אותך. כלומר, עד כמה זה בעצם משהו שלך שאת משליכה עליה.
תודה שחידדת את השאלה. זו בהחלט נקודה למחשבה.
באופן כללי, אין ספק שהייתי יכולה למצוא דוגמאות מובהקות הרבה יותר להתנהגויות לא מנומסות של הדס. מה שהיא לא אומרת בהזדמנויות מסוימות, מטריד אותי הרבה פחות ממה שהיא כן אומרת בהזדמנויות אחרות .
_מאחורי ה"לא רוצה" שלה, יושב משהו שאולי תרצי לדעת עליו. ולתת לו מקום.
[...] הציפייה שלנו מהילדים לנהוג לפי כללי נימוס מקובלים יכולה לפעמים לבוא על חשבון משהו חשוב שלהם.
כי כללי הנימוס לא לוקחים בחשבון את הרגע, את הכאן והעכשיו, ואת המקום המסוים שנמצא בו אדם באותו רגע._
תודה על התזכורת. ניסחת זאת מצוין. וממש אין צורך להתנסח בכל כך הרבה זהירות והסתייגות: אני שמחה על כל תגובה שמאירה זוויות שלא לקחתי בחשבון. זה הופך את הבלוג למעניין ומפרה יותר.
את גם לא צריכה לחשוש מהאפשרות שהתגובה לא רלוונטית למקרה כפי שאירע במציאות. כל תגובה לא יכולה אלא להתייחס לסיפור שנכתב על המקרה, שבהכרח מייצג אותו באופן חסר. זה בסדר גמור. ממילא הדיאלוג בינינו אינו מתייחס רק למקרה הספציפי אלא משמש נקודת מוצא למחשבות על ההורות בכלל, ואינו מתנהל רק בין שתינו, אלא בינינו לכל הקוראים הגלויים והסמויים בדף. לכן ההערות של כולכן רצויות ומבורכות בכל מקרה @}.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
מה שהיא לא אומרת בהזדמנויות מסוימות, מטריד אותי הרבה פחות ממה שהיא כן אומרת בהזדמנויות אחרות .
אז אל מה שהיא כן אומרת - את יכולה להתייחס כאשר זה קורה.
מה שאני עושה עם בתי (שהיא אמנם בגיל אחר) זה מתייחסת ספציפית למה שהיא כן אומרת ונראה לי לא מתאים, אבל עוזבת לגמרי את מה שהיא-לא-עושה-ושהייתי-רוצה-שהיא-כן.
את ההתנהגויות ה"חיוביות" אני משאירה לה (משתדלת ) ללמוד מחיקוי על מנת שתהיינה אמיתיות ותצמחנה מבפנים, ומעדיפה שלא תעשה אותן על מנת לרַצות אותי.
ועל ההתנהגויות ה"שליליות" אני מגיבה. לפעמים נושמת עמוק לפני כן כדי לא להיות אוטומטית ושיפוטית, אלא עניינית ונקייה.
אז אל מה שהיא כן אומרת - את יכולה להתייחס כאשר זה קורה.
מה שאני עושה עם בתי (שהיא אמנם בגיל אחר) זה מתייחסת ספציפית למה שהיא כן אומרת ונראה לי לא מתאים, אבל עוזבת לגמרי את מה שהיא-לא-עושה-ושהייתי-רוצה-שהיא-כן.
את ההתנהגויות ה"חיוביות" אני משאירה לה (משתדלת ) ללמוד מחיקוי על מנת שתהיינה אמיתיות ותצמחנה מבפנים, ומעדיפה שלא תעשה אותן על מנת לרַצות אותי.
ועל ההתנהגויות ה"שליליות" אני מגיבה. לפעמים נושמת עמוק לפני כן כדי לא להיות אוטומטית ושיפוטית, אלא עניינית ונקייה.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אמא בלמידה מתמדת,
תודה לך על דברייך.
אני אנצל את ההזמנה רחבת הלב שלך ואמשיך עוד קצת לחלוק את מחשבותיי.
קודם כל, שוב מסכימה עם מה ש-עירית לוי הוסיפה (אבל בכך אין כל חדש ).
רציתי רגע לחזור לאיזה רגע ב- סיפור שהזכרתי קודם:
מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היית שואלת אותה "למה?". מעניין מה היא הייתה עונה.
חשבתי על זה אחר כך, והגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה (לי, כאמא לילדה בסיטואציה כזו) מה היא היתה עונה.
חשבתי על זה, שבכלל לא צריכה להיות לה סיבה "טובה" לא לרצות לומר "חג שמח".
חשבתי על זה, שעצם זה שהיא לא רוצה לומר - זה מספיק. זה מספיק חזק כדי שלא אבקש ממנה לעשות משהו בניגוד לרצונה.
גם אם אין סיבה. גם אם זו רק גחמה.
יש משהו בעיניי שחשוב יותר - טוב, הרבה יותר - מלהיות מנומס:
זה להיות נאמן לעצמך.
וכדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לו.
גם אם זה אומר להיות נאמן לקפריזות שלו, לגחמות שלו או לרצונות הפשוטים שלו. לתת פוּל רִיסְפֵּקְט.
ואם יש התנגשות עם הצרכים שלנו, אז יש מה לעשות (ובדיוק הבלוג הזה מלא בדוגמאות נפלאות לזה).
אני אגב מאמינה ענקית בלימוד דרך חיקוי שציינה פרח.
הבת שלי, אמנם רק בת שנתיים, אבל חנה בבלי היתה מאוד גאה בה - אם הייתי מרשה לה להיות גאה במשהו שקשור לבת שלי .
אומרת "תודה" על כל דבר - אבל על כל דבר - שנוחת אצלה ביד.
אומרת "בבקשה" כשהיא נותנת.
אומרת "סליחה", כשהיא מנסה לעבור ומישהו חוסם אותה.
טוב, לא התכוונתי כל כך להשוויץ, אלא רק להדגים איך ילדה שלא אמרו לה בחיים "תגידי..." יודעת לומר כל מה שצריך.
כמובן שעד גיל 6 הבת שלי עוד תראה לי שהדברים לא כל כך פשוטים, אבל אולי זה בדיוק העניין:
היא יודעת "איך להתנהג". השאלה היא מה היא רוצה לעשות עם זה.
ובדרך כלל, נקודת המוצא שלי היא שהרצון שלה שווה לרצון שלי. בטח בסיטואציה כזו.
תודה לך על דברייך.
אני אנצל את ההזמנה רחבת הלב שלך ואמשיך עוד קצת לחלוק את מחשבותיי.
קודם כל, שוב מסכימה עם מה ש-עירית לוי הוסיפה (אבל בכך אין כל חדש ).
רציתי רגע לחזור לאיזה רגע ב- סיפור שהזכרתי קודם:
מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היית שואלת אותה "למה?". מעניין מה היא הייתה עונה.
חשבתי על זה אחר כך, והגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה (לי, כאמא לילדה בסיטואציה כזו) מה היא היתה עונה.
חשבתי על זה, שבכלל לא צריכה להיות לה סיבה "טובה" לא לרצות לומר "חג שמח".
חשבתי על זה, שעצם זה שהיא לא רוצה לומר - זה מספיק. זה מספיק חזק כדי שלא אבקש ממנה לעשות משהו בניגוד לרצונה.
גם אם אין סיבה. גם אם זו רק גחמה.
יש משהו בעיניי שחשוב יותר - טוב, הרבה יותר - מלהיות מנומס:
זה להיות נאמן לעצמך.
וכדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לו.
גם אם זה אומר להיות נאמן לקפריזות שלו, לגחמות שלו או לרצונות הפשוטים שלו. לתת פוּל רִיסְפֵּקְט.
ואם יש התנגשות עם הצרכים שלנו, אז יש מה לעשות (ובדיוק הבלוג הזה מלא בדוגמאות נפלאות לזה).
אני אגב מאמינה ענקית בלימוד דרך חיקוי שציינה פרח.
הבת שלי, אמנם רק בת שנתיים, אבל חנה בבלי היתה מאוד גאה בה - אם הייתי מרשה לה להיות גאה במשהו שקשור לבת שלי .
אומרת "תודה" על כל דבר - אבל על כל דבר - שנוחת אצלה ביד.
אומרת "בבקשה" כשהיא נותנת.
אומרת "סליחה", כשהיא מנסה לעבור ומישהו חוסם אותה.
טוב, לא התכוונתי כל כך להשוויץ, אלא רק להדגים איך ילדה שלא אמרו לה בחיים "תגידי..." יודעת לומר כל מה שצריך.
כמובן שעד גיל 6 הבת שלי עוד תראה לי שהדברים לא כל כך פשוטים, אבל אולי זה בדיוק העניין:
היא יודעת "איך להתנהג". השאלה היא מה היא רוצה לעשות עם זה.
ובדרך כלל, נקודת המוצא שלי היא שהרצון שלה שווה לרצון שלי. בטח בסיטואציה כזו.
-
- הודעות: 3030
- הצטרפות: 19 יולי 2003, 21:25
- דף אישי: הדף האישי של עודד_המחפש*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
וכדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לו.
כשקראתי את המשפט הזה חשבתי שאני הייתי כותב:
כדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לעצמנו.
כי בעצם זו הדוגמה האישית של "להיות נאמן לעצמך".
אישית, אני מרגיש שלהיות נאמן לעצמי יותר קשה אפילו מלהיות נאמן לילדיי, אם הולכים עם זה עד הסוף.
וזאת, כמובן, בלי להמעיט מהחשיבות של הדברים של סיגל ב, שאני מסכים איתם לגמרי.
כשקראתי את המשפט הזה חשבתי שאני הייתי כותב:
כדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לעצמנו.
כי בעצם זו הדוגמה האישית של "להיות נאמן לעצמך".
אישית, אני מרגיש שלהיות נאמן לעצמי יותר קשה אפילו מלהיות נאמן לילדיי, אם הולכים עם זה עד הסוף.
וזאת, כמובן, בלי להמעיט מהחשיבות של הדברים של סיגל ב, שאני מסכים איתם לגמרי.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הו, אִתגרתם אותי . (ברוך הבא, עודד. לכבודך אני משתמשת כאן לראשונה ב-'ם' של גוף-זכר-רבים).
אני חושבת שהמקור העיקרי לפערים בינינו הוא שלא תיארתי כהלכה את ההקשר של אותה סיטואציה בסוף היום בגן. על קצה המזלג, ההתעלמות מהגננות לא נבעה מביישנות או ממצוקה. זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
כפי שכתבתי למעלה, עד לאחרונה הרגשתי שנכון לנקוט בגישה שתיארה עירית לוי. בזמן האחרון אני מרגישה שהגישה הזו כבר לא מתאימה להדס, שנמצאת בשלב התפתחותי עם מאפיינים ייחודיים משלו.
וזה מתקשר ישירות לשאלת הרצון של הדס. אני מסכימה, כמובן, עם סיגל ב בעניין המשקל הרב שראוי לייחס לרצונות שלה. עם זאת, כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי (צריך לתת דוגמאות או שזה מיותר? כי יש לי דוגמאות מלוא חופניים). אני בפירוש חושבת שהדס רוצה שלא אוותר לה בסיטואציות כאלה. שאתבע ממנה לכבד את האנשים שסביבה ממש כפי שהם מכבדים אותה. לכן כתבתי ש- נראה לי אינטואיטיבית שהיא מצפה שאצפה ממנה להיות בנאדם.
בנוגע לשאלה מתי להתערב –
שתיכן (בעקבות משפט שלי) הבדלתן בין 'התנהגות שלילית' לבין 'הימנעות מהתנהגות חיובית'. עירית לוי כתבה: _מה שאני עושה עם בתי (שהיא אמנם בגיל אחר) זה מתייחסת ספציפית למה שהיא כן אומרת ונראה לי לא מתאים, אבל עוזבת לגמרי את מה שהיא-לא-עושה-ושהייתי-רוצה-שהיא-כן.
את ההתנהגויות ה"חיוביות" אני משאירה לה (משתדלת) ללמוד מחיקוי על מנת שתהיינה אמיתיות ותצמחנה מבפנים, ומעדיפה שלא תעשה אותן על מנת לרַצות אותי.
ועל ההתנהגויות ה"שליליות" אני מגיבה._
זו הבחנה יפה ומועילה, אבל, לדעתי, לא תמיד היא תופסת. בפועל קשה לשרטט את הגבול המדויק בין שתי הקטגוריות, ויש הימנעויות שהן בפירוש בגדר התנהגות שלילית.
הנה דוגמה קיצונית ממשפחה שאני מכירה. לזוג אנשים נחמדים להפליא, יש שני ילדים - בן 8 ובת 4 - שיכולים לככב בכל ספר על נזקי ההורות נעדרת הסמכות. הם מפונקים, רודנים וחוצפנים. אחד מביטויי החוצפה שלהם הוא היחס לסבים ולדודים. הדרך היחידה לזכות מהם בהתייחסות כלשהי היא להביא להם מתנה. למעשה, הם לא מוכנים לפגוש קרובי משפחה אם לא מובטח להם מראש שיקבלו מתנה. מתנה מזכה את הנותן בכרבע שעה של יחס, ואילו בשארית המפגש הוא זוכה להתעלמות מופגנת. ככה זה, למשל, בביקורים של סבא. "מסתכלים דרכו כאילו הוא אוויר", אמרה לי בעצב בתו, "כשהוא שואל שאלה – לא עונים לו. כשהוא עוזב – מסרבים להיפרד ממנו".
אני רוצה, אם כן, להציע שהמבחן להתנהגות שצריך להתייחס אליה בשלילה הוא העמדה הפנימית של הילד. כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה במכוּון או מתוך זלזול ברגשותיו של אותו זולת, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית. לעומת זאת, כשנדמה לי שההתנהגות הפוגעת נעשתה מעמדה אחרת (למשל, מתוך מצוקה, ביישנות או חוסר הבנה של הסיטואציה) – אני מנסה לזהות איזה צורך עומד מאחורי ההתנהגות, ולהיענות לאותו צורך.
_יש משהו בעיניי שחשוב יותר - טוב, הרבה יותר - מלהיות מנומס:
זה להיות נאמן לעצמך.
וכדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לו.
גם אם זה אומר להיות נאמן לקפריזות שלו, לגחמות שלו או לרצונות הפשוטים שלו. לתת פוּל רִיסְפֵּקְט._
סיגל ב, אם להיות נאמן לעצמך פירושו להיות נאמן בכל רגע נתון לקפריזות ולגחמות שלך, גם אם הן באות על חשבון הזולת, אז אני לא מסכימה.
נחזור רגע לשני הילדים מהדוגמה שהבאתי למעלה. האם הם נאמנים לעצמם? עושה רושם שכן. האם הם חופשיים מלחץ לרַצות את ההורים? נראה כך. ובכל זאת ברור שמשהו השתבש מאוד.
בזמן האחרון מתחוור לי שהאתגר המרכזי של הורים המשתדלים לגדל את ילדיהם באווירה של כבוד, הוא לגדל ילדים שמסוגלים לראות ולכבד את הזולת. הורים סמכותנים עלולים לגדל ילדים צייתנים ומנומסים אך כבויים. לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים.
לכן אני חושבת שבכל פעם שאנחנו מעלימים עין מהתנהגות שלא נראית לנו, כדאי לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו נמנעים מעימות כי זה משרת את צרכי הילד, או מפני שלנו עצמנו קשה מסיבה כלשהי להתעמת איתו. זה יכול להיות החשש מ'סצינה' לעיני זרים, קושי להרגיש או לבטא כעס, קושי ליישב בין קיומו של עימות לבין הדימוי שיש לנו על ילדינו ועל עצמנו כהורים, ועוד ועוד.
אני חושבת שהמקור העיקרי לפערים בינינו הוא שלא תיארתי כהלכה את ההקשר של אותה סיטואציה בסוף היום בגן. על קצה המזלג, ההתעלמות מהגננות לא נבעה מביישנות או ממצוקה. זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
כפי שכתבתי למעלה, עד לאחרונה הרגשתי שנכון לנקוט בגישה שתיארה עירית לוי. בזמן האחרון אני מרגישה שהגישה הזו כבר לא מתאימה להדס, שנמצאת בשלב התפתחותי עם מאפיינים ייחודיים משלו.
וזה מתקשר ישירות לשאלת הרצון של הדס. אני מסכימה, כמובן, עם סיגל ב בעניין המשקל הרב שראוי לייחס לרצונות שלה. עם זאת, כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי (צריך לתת דוגמאות או שזה מיותר? כי יש לי דוגמאות מלוא חופניים). אני בפירוש חושבת שהדס רוצה שלא אוותר לה בסיטואציות כאלה. שאתבע ממנה לכבד את האנשים שסביבה ממש כפי שהם מכבדים אותה. לכן כתבתי ש- נראה לי אינטואיטיבית שהיא מצפה שאצפה ממנה להיות בנאדם.
בנוגע לשאלה מתי להתערב –
שתיכן (בעקבות משפט שלי) הבדלתן בין 'התנהגות שלילית' לבין 'הימנעות מהתנהגות חיובית'. עירית לוי כתבה: _מה שאני עושה עם בתי (שהיא אמנם בגיל אחר) זה מתייחסת ספציפית למה שהיא כן אומרת ונראה לי לא מתאים, אבל עוזבת לגמרי את מה שהיא-לא-עושה-ושהייתי-רוצה-שהיא-כן.
את ההתנהגויות ה"חיוביות" אני משאירה לה (משתדלת) ללמוד מחיקוי על מנת שתהיינה אמיתיות ותצמחנה מבפנים, ומעדיפה שלא תעשה אותן על מנת לרַצות אותי.
ועל ההתנהגויות ה"שליליות" אני מגיבה._
זו הבחנה יפה ומועילה, אבל, לדעתי, לא תמיד היא תופסת. בפועל קשה לשרטט את הגבול המדויק בין שתי הקטגוריות, ויש הימנעויות שהן בפירוש בגדר התנהגות שלילית.
הנה דוגמה קיצונית ממשפחה שאני מכירה. לזוג אנשים נחמדים להפליא, יש שני ילדים - בן 8 ובת 4 - שיכולים לככב בכל ספר על נזקי ההורות נעדרת הסמכות. הם מפונקים, רודנים וחוצפנים. אחד מביטויי החוצפה שלהם הוא היחס לסבים ולדודים. הדרך היחידה לזכות מהם בהתייחסות כלשהי היא להביא להם מתנה. למעשה, הם לא מוכנים לפגוש קרובי משפחה אם לא מובטח להם מראש שיקבלו מתנה. מתנה מזכה את הנותן בכרבע שעה של יחס, ואילו בשארית המפגש הוא זוכה להתעלמות מופגנת. ככה זה, למשל, בביקורים של סבא. "מסתכלים דרכו כאילו הוא אוויר", אמרה לי בעצב בתו, "כשהוא שואל שאלה – לא עונים לו. כשהוא עוזב – מסרבים להיפרד ממנו".
אני רוצה, אם כן, להציע שהמבחן להתנהגות שצריך להתייחס אליה בשלילה הוא העמדה הפנימית של הילד. כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה במכוּון או מתוך זלזול ברגשותיו של אותו זולת, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית. לעומת זאת, כשנדמה לי שההתנהגות הפוגעת נעשתה מעמדה אחרת (למשל, מתוך מצוקה, ביישנות או חוסר הבנה של הסיטואציה) – אני מנסה לזהות איזה צורך עומד מאחורי ההתנהגות, ולהיענות לאותו צורך.
_יש משהו בעיניי שחשוב יותר - טוב, הרבה יותר - מלהיות מנומס:
זה להיות נאמן לעצמך.
וכדי לגדל ילד נאמן לעצמו, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו נאמנים לו.
גם אם זה אומר להיות נאמן לקפריזות שלו, לגחמות שלו או לרצונות הפשוטים שלו. לתת פוּל רִיסְפֵּקְט._
סיגל ב, אם להיות נאמן לעצמך פירושו להיות נאמן בכל רגע נתון לקפריזות ולגחמות שלך, גם אם הן באות על חשבון הזולת, אז אני לא מסכימה.
נחזור רגע לשני הילדים מהדוגמה שהבאתי למעלה. האם הם נאמנים לעצמם? עושה רושם שכן. האם הם חופשיים מלחץ לרַצות את ההורים? נראה כך. ובכל זאת ברור שמשהו השתבש מאוד.
בזמן האחרון מתחוור לי שהאתגר המרכזי של הורים המשתדלים לגדל את ילדיהם באווירה של כבוד, הוא לגדל ילדים שמסוגלים לראות ולכבד את הזולת. הורים סמכותנים עלולים לגדל ילדים צייתנים ומנומסים אך כבויים. לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים.
לכן אני חושבת שבכל פעם שאנחנו מעלימים עין מהתנהגות שלא נראית לנו, כדאי לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו נמנעים מעימות כי זה משרת את צרכי הילד, או מפני שלנו עצמנו קשה מסיבה כלשהי להתעמת איתו. זה יכול להיות החשש מ'סצינה' לעיני זרים, קושי להרגיש או לבטא כעס, קושי ליישב בין קיומו של עימות לבין הדימוי שיש לנו על ילדינו ועל עצמנו כהורים, ועוד ועוד.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
בזמן האחרון מתחוור לי שהאתגר המרכזי של הורים המשתדלים לגדל את ילדיהם באווירה של כבוד, הוא לגדל ילדים שמסוגלים לראות ולכבד את הזולת. הורים סמכותנים עלולים לגדל ילדים צייתנים ומנומסים אך כבויים. לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים _לתת פוּל רִיסְפֵּקְט_ לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים.
קשה לי לתאר לעצמי ילד שחי וגדל במרחב מכַבד לחלוטין, ובסופו של דבר הוא עצמו אינו מכבד אחרים.
נראה לי שהדרך לגדל ילדים שמכבדים אחרים - היא לגדל אותם מתוך כבוד מלא אליהם וגם אל עצמנו.
גם זה, לדעתי, נלמד באמצעות חיקוי. הרי ילדים לא מחקים רק את מה שאנחנו עושים אלא גם, ואולי בעיקר, את ההוויה שלנו.
נראה לי שכל דרך אחרת לנסות להפוך אותם לכאלה שמכבדים אנשים אחרים אחרים - מכניסה אותנו למילכוד:
אם את מתנגדת, למשל, ל התעלמות מתריסה של הדס, ואת מנסה לשנות אותה - ברוב המקרים, לדעתי, תשיגי את ההיפך.
כלומר, את רק תעצימי את התכונה הזאת, מכיוון שההתנגדות מקבעת במַקום (אני נוכחת לזה בכל פעם מחדש כאשר אני מתנגדת למשהו בי עצמי, למשהו אצל בתי, למשהו אצל בן זוגי וכדו').
לעומת זאת, אם תקבלי אותה כפי שהיא כרגע, תוותרי לגמרי על השיפוטים של 'בסדר' או 'לא בסדר' ופשוט תתני לה להיות מי שהיא, יש סיכוי שמשהו שם ישתנה מעצמו.
לקבל זה כמובן לא סותר את העובדה שאת יכולה לבטא את עמדתך הברורה. רק חשוב לעשות זאת בענייניות ומתוך קבלה מלאה של המצב הקיים (כן, כן, אני יודעת שקל להגיד )
מעבר לעובדה שההתנגדות לא יעילה, לדעתי היא גם מפספסת קצת את הנושא של מתן כבוד לילד, מכיוון שבמַקום בו יש התנגדות - אין כבוד אמיתי.
אני רוצה, אם כן, להציע שהמבחן להתנהגות שצריך להתייחס אליה בשלילה הוא העמדה הפנימית של הילד. כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה מתוך זלזול ברגשותיו או בצרכיו, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית. לעומת זאת, כשנדמה לי שההתנהגות הפוגעת נעשתה מעמדה אחרת (למשל, מתוך מצוקה, ביישנות או חוסר הבנה של הסיטואציה) – אני מנסה לזהות איזה צורך עומד מאחורי ההתנהגות, ולהיענות לאותו צורך.
מסכימה, כל עוד העמדה השלילית מלווה בקבלה, ונקייה משיפוטים.
בקיצור - מה שאני מנסה בעצם לומר זה שהאתגר שאני רואה מול עיני, בהורות שלי, הוא שחרור וקבלה אמיתית.
קבלה של כל מה שלא קורה כפי שהייתי רוצה שיקרה.
הקבלה הזאת היא-היא בעיני הכבוד האמיתי.
קשה לי לתאר לעצמי ילד שחי וגדל במרחב מכַבד לחלוטין, ובסופו של דבר הוא עצמו אינו מכבד אחרים.
נראה לי שהדרך לגדל ילדים שמכבדים אחרים - היא לגדל אותם מתוך כבוד מלא אליהם וגם אל עצמנו.
גם זה, לדעתי, נלמד באמצעות חיקוי. הרי ילדים לא מחקים רק את מה שאנחנו עושים אלא גם, ואולי בעיקר, את ההוויה שלנו.
נראה לי שכל דרך אחרת לנסות להפוך אותם לכאלה שמכבדים אנשים אחרים אחרים - מכניסה אותנו למילכוד:
אם את מתנגדת, למשל, ל התעלמות מתריסה של הדס, ואת מנסה לשנות אותה - ברוב המקרים, לדעתי, תשיגי את ההיפך.
כלומר, את רק תעצימי את התכונה הזאת, מכיוון שההתנגדות מקבעת במַקום (אני נוכחת לזה בכל פעם מחדש כאשר אני מתנגדת למשהו בי עצמי, למשהו אצל בתי, למשהו אצל בן זוגי וכדו').
לעומת זאת, אם תקבלי אותה כפי שהיא כרגע, תוותרי לגמרי על השיפוטים של 'בסדר' או 'לא בסדר' ופשוט תתני לה להיות מי שהיא, יש סיכוי שמשהו שם ישתנה מעצמו.
לקבל זה כמובן לא סותר את העובדה שאת יכולה לבטא את עמדתך הברורה. רק חשוב לעשות זאת בענייניות ומתוך קבלה מלאה של המצב הקיים (כן, כן, אני יודעת שקל להגיד )
מעבר לעובדה שההתנגדות לא יעילה, לדעתי היא גם מפספסת קצת את הנושא של מתן כבוד לילד, מכיוון שבמַקום בו יש התנגדות - אין כבוד אמיתי.
אני רוצה, אם כן, להציע שהמבחן להתנהגות שצריך להתייחס אליה בשלילה הוא העמדה הפנימית של הילד. כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה מתוך זלזול ברגשותיו או בצרכיו, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית. לעומת זאת, כשנדמה לי שההתנהגות הפוגעת נעשתה מעמדה אחרת (למשל, מתוך מצוקה, ביישנות או חוסר הבנה של הסיטואציה) – אני מנסה לזהות איזה צורך עומד מאחורי ההתנהגות, ולהיענות לאותו צורך.
מסכימה, כל עוד העמדה השלילית מלווה בקבלה, ונקייה משיפוטים.
בקיצור - מה שאני מנסה בעצם לומר זה שהאתגר שאני רואה מול עיני, בהורות שלי, הוא שחרור וקבלה אמיתית.
קבלה של כל מה שלא קורה כפי שהייתי רוצה שיקרה.
הקבלה הזאת היא-היא בעיני הכבוד האמיתי.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_קשה לי לתאר לעצמי ילד שחי וגדל במרחב מכַבד לחלוטין, והוא עצמו אינו מכבד אחרים.
נראה לי שהדרך לגדל ילדים שמכבדים אחרים - היא לגדל אותם מתוך כבוד מלא אליהם וגם אל עצמנו._
אני מסכימה, אבל ייתכן שאנחנו חלוקות בתוכן שאנחנו יוצקות לתוך המושג 'כבוד'. לדעתי, יחס מכבד כרוך בהכרח גם בתביעות מסוימות מהילדים, תביעות שמותאמות לאופי הילד, לגילו ולנסיבות. הציפייה שלי מהדס לגלות מידה של דרך ארץ כלפי העולם היא חלק מהכבוד שלי אליה.
לקבל זה כמובן לא סותר את העובדה שאת יכולה לבטא את עמדתך הברורה. רק חשוב לעשות זאת בענייניות ומתוך קבלה מלאה של המצב הקיים.
מסכימה.
תוכלי להרחיב קצת על ההתנגדות ונזקיה, או להזכיר לי איפה כבר כתבת על זה? עוד לא ירדתי לסוף דעתך בעניין זה @}.
נראה לי שהדרך לגדל ילדים שמכבדים אחרים - היא לגדל אותם מתוך כבוד מלא אליהם וגם אל עצמנו._
אני מסכימה, אבל ייתכן שאנחנו חלוקות בתוכן שאנחנו יוצקות לתוך המושג 'כבוד'. לדעתי, יחס מכבד כרוך בהכרח גם בתביעות מסוימות מהילדים, תביעות שמותאמות לאופי הילד, לגילו ולנסיבות. הציפייה שלי מהדס לגלות מידה של דרך ארץ כלפי העולם היא חלק מהכבוד שלי אליה.
לקבל זה כמובן לא סותר את העובדה שאת יכולה לבטא את עמדתך הברורה. רק חשוב לעשות זאת בענייניות ומתוך קבלה מלאה של המצב הקיים.
מסכימה.
תוכלי להרחיב קצת על ההתנגדות ונזקיה, או להזכיר לי איפה כבר כתבת על זה? עוד לא ירדתי לסוף דעתך בעניין זה @}.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי
אני לא בטוחה שאנחנו נדע להבחין בין השניים, גם האמהות הרגישות והקשובות שאנחנו.
אני עדיין חושבת שיש מקום לתת פול ריספקט (ואני תיכף ארחיב על ענייני הפגיעה בזולת) לרצון המפורש. שוב - זה לטעמי חזק מספיק.
כמו שאנחנו לא יושבים לעשות ניתוחים עם בן הזוג שלנו, אם הרצון שלו כרגע ב-X או Y היה אמיתי או אחר.
אפשר קודם כל ריספקט, ובלי קשר, לנסות ולראות אם מסתתר כאן קושי או צורך.
אבל לטעמי, לא כדאי לדלג על הכבוד לרצון המפורש שקיבל ביטוי חיצוני.
שאתבע ממנה לכבד את האנשים שסביבה ממש כפי שהם מכבדים אותה.
הפילוסופיה ההורית שאני מחזיקה בה גורסת שהכל עובד להיפך.
ילד יכבד את מי שיכבד אותו. יחס גורר יחס וילדים מחקים את מה שהם רואים. ואם ילד גדל בבית שבו הוריו מכבדים אותו, הוא גדל להיות ילד שמכבד את הוריו ואת זולתו.
יחד עם זאת, ברגע שהילד יוצא למערכות יחסים משמעותיות נוספות בחייו, יש גם לכך השפעה.
או במילים אחרות: אם יש מישהו שהילד לא מכבד - הייתי בודקת אם יש לו סיבה טובה.
הייתי בודקת למשל אם המישהו הזה לא מעל בכבוד הילד, או התייחס אליו באופן לא ראוי, שגורר תגובה כזו מהילד.
"באופן לא ראוי" יכול להיות כמובן משהו סופר נורמטיבי (גננת שאינה מתחשבת ברצון ילדי הגן למשל) - אך כזה שלא היית רוצה אצלך בבית.
ובכלל לענייני אתבע : אני מעדיפה משהו יותר כמו הכוונה. אמנם הבת שלי צעירה יותר ואני לא מתמודדת עם כאלה סוגיות, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לה: "לא כדאי לעשות כך וכך כי כך וכך, אבל לשיקולך. הבחירה שלך".
ואם לחזור לסיפור "החג שמח":
אמירה נייטרלית ונקייה בסגנון: "אנחנו נוהגים לברך אנשים בברכת חג שמח לקראת החג", מספיקה לטעמי. היא נותנת את תמרור ההכוונה שאת רוצה לתת (הנחלת נורמות משפחתיות וחברתיות), אבל משאירה מקום לשיקול דעת ולרצון עצמאי. עכשיו הילדה תעשה כרצונה, בהתחשב בכל מכלול השיקולים: הנורמות ומה שעובר עליה כרגע. כשאת "תובעת" - לא נשאר מקום לשני דברים: לא לרצון העצמאי שלה ולא לשיקול דעת שלה. ב"תביעה", את בעצם משאירה את שיקול הדעת אצלך באופן בלבדי.
כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה במכוּון או מתוך זלזול ברגשותיו של אותו זולת, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית.
בוודאי. בוודאי שבכל פעם שיש פגיעה בזולת יש צורך ואף הכרח לעצור את פגיעה ולשדר מסר שזה לא נהוג במחוזותינו. אגב, אני מעדיפה שהמסר הזה ישודר באופן נייטרלי ונקי מכעסים. כי הכעס אינו משרת את המטרה.
יחד עם זה, אני רוצה להציע לך נקודת מבט, לפיה גם מאחורי התנהגות "שלילית" כזו, עלולים להסתתר צורך או מצוקה.
אפרסקי ם, אם להיות נאמן לעצמך פירושו להיות נאמן בכל רגע נתון לקפריזות ולגחמות שלך, גם אם הן באות על חשבון הזולת, אז אני לא מסכימה.
חס וחלילה, ואם כך הובן מדבריי אז לא התנסחתי טוב.
בוודאי שהגבול הוא בפגיעה בזולת.
אני ניסיתי להדגיש שיש מקום גם לגחמות ולקפריזות בכל הטווח הענק הזה שמשתרע עד גבול הפגיעה בזולת.
ולא לומר "חג שמח" - יכול להיות גחמה רגעית, שגם אם היא כזו, לטעמי יש לתת לה כבוד.
את חושבת שזה מסוג המקרים שפוגעים בזולת?
לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים.
אנחנו כנראה לא מדברות על אותו פול ריספקט.
בואי נעזוב רגע את הביטוי הזה - נדמה לי שה"פול" שבו עלול להיות קצת מטעה, וזה כבר יצא מההקשר המקורי שבו זה הופיע כאן בדיון.
הכבוד שאני מדברת עליו הוא כזה שקודם כל, לילד יש רצונות ואני מכבדת אותם. נקודה. גם לי יש רצונות וגם אותם אני מכבדת. נקודה. בכל פעם שיש התנגשות בין שני הרצונות, אני מחפשת פתרון שנותן מענה סביר לרצונות של שני הצדדים. ובכל מקרה, עצם החיפוש, גם אם לא הגעתי לפתרון שכולם מרוצים ממנו במאה אחוז (אלא רק בשבעים), עצם החיפוש משדר לילד וגם לי, תחושה של כבוד לצרכים של כל אחד מאיתנו. תחושה של התחשבות והדדיות.
בדרך גידול כזו, לדעתי הילדים אינם מפונקים ורודנים, אלא דווקא מכבדים ומכובדים.
באופן אישי, אני יכולה לומר לך שהגישה הזו מאוד מוכיחה את עצמה אצלנו בבית.
שבכל פעם שאנחנו מעלימים עין מהתנהגות שלא נראית לנו, כדאי לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו נמנעים מעימות כי זה משרת את צרכי הילד, או מפני שלנו עצמנו קשה מסיבה כלשהי להתעמת איתו.
כאמור, אני לא נוהגת להתעלם מהתנהגויות שפוגעות בזולת, ולא חושבת שראוי לנהוג כך. נהפוכו.
יחד עם זאת, אני לא בטוחה לאילו עוד התנהגויות את מתכוונת כאן. תרצי להרחיב?
זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
יש לך מושג מה עומד מאחורי זה?
(לא חייבת לענות כמובן ).
אני לא בטוחה שאנחנו נדע להבחין בין השניים, גם האמהות הרגישות והקשובות שאנחנו.
אני עדיין חושבת שיש מקום לתת פול ריספקט (ואני תיכף ארחיב על ענייני הפגיעה בזולת) לרצון המפורש. שוב - זה לטעמי חזק מספיק.
כמו שאנחנו לא יושבים לעשות ניתוחים עם בן הזוג שלנו, אם הרצון שלו כרגע ב-X או Y היה אמיתי או אחר.
אפשר קודם כל ריספקט, ובלי קשר, לנסות ולראות אם מסתתר כאן קושי או צורך.
אבל לטעמי, לא כדאי לדלג על הכבוד לרצון המפורש שקיבל ביטוי חיצוני.
שאתבע ממנה לכבד את האנשים שסביבה ממש כפי שהם מכבדים אותה.
הפילוסופיה ההורית שאני מחזיקה בה גורסת שהכל עובד להיפך.
ילד יכבד את מי שיכבד אותו. יחס גורר יחס וילדים מחקים את מה שהם רואים. ואם ילד גדל בבית שבו הוריו מכבדים אותו, הוא גדל להיות ילד שמכבד את הוריו ואת זולתו.
יחד עם זאת, ברגע שהילד יוצא למערכות יחסים משמעותיות נוספות בחייו, יש גם לכך השפעה.
או במילים אחרות: אם יש מישהו שהילד לא מכבד - הייתי בודקת אם יש לו סיבה טובה.
הייתי בודקת למשל אם המישהו הזה לא מעל בכבוד הילד, או התייחס אליו באופן לא ראוי, שגורר תגובה כזו מהילד.
"באופן לא ראוי" יכול להיות כמובן משהו סופר נורמטיבי (גננת שאינה מתחשבת ברצון ילדי הגן למשל) - אך כזה שלא היית רוצה אצלך בבית.
ובכלל לענייני אתבע : אני מעדיפה משהו יותר כמו הכוונה. אמנם הבת שלי צעירה יותר ואני לא מתמודדת עם כאלה סוגיות, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לה: "לא כדאי לעשות כך וכך כי כך וכך, אבל לשיקולך. הבחירה שלך".
ואם לחזור לסיפור "החג שמח":
אמירה נייטרלית ונקייה בסגנון: "אנחנו נוהגים לברך אנשים בברכת חג שמח לקראת החג", מספיקה לטעמי. היא נותנת את תמרור ההכוונה שאת רוצה לתת (הנחלת נורמות משפחתיות וחברתיות), אבל משאירה מקום לשיקול דעת ולרצון עצמאי. עכשיו הילדה תעשה כרצונה, בהתחשב בכל מכלול השיקולים: הנורמות ומה שעובר עליה כרגע. כשאת "תובעת" - לא נשאר מקום לשני דברים: לא לרצון העצמאי שלה ולא לשיקול דעת שלה. ב"תביעה", את בעצם משאירה את שיקול הדעת אצלך באופן בלבדי.
כשברור לי שהפגיעה בזולת נעשתה במכוּון או מתוך זלזול ברגשותיו של אותו זולת, אני מתערבת ומביעה את עמדתי השלילית.
בוודאי. בוודאי שבכל פעם שיש פגיעה בזולת יש צורך ואף הכרח לעצור את פגיעה ולשדר מסר שזה לא נהוג במחוזותינו. אגב, אני מעדיפה שהמסר הזה ישודר באופן נייטרלי ונקי מכעסים. כי הכעס אינו משרת את המטרה.
יחד עם זה, אני רוצה להציע לך נקודת מבט, לפיה גם מאחורי התנהגות "שלילית" כזו, עלולים להסתתר צורך או מצוקה.
אפרסקי ם, אם להיות נאמן לעצמך פירושו להיות נאמן בכל רגע נתון לקפריזות ולגחמות שלך, גם אם הן באות על חשבון הזולת, אז אני לא מסכימה.
חס וחלילה, ואם כך הובן מדבריי אז לא התנסחתי טוב.
בוודאי שהגבול הוא בפגיעה בזולת.
אני ניסיתי להדגיש שיש מקום גם לגחמות ולקפריזות בכל הטווח הענק הזה שמשתרע עד גבול הפגיעה בזולת.
ולא לומר "חג שמח" - יכול להיות גחמה רגעית, שגם אם היא כזו, לטעמי יש לתת לה כבוד.
את חושבת שזה מסוג המקרים שפוגעים בזולת?
לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים.
אנחנו כנראה לא מדברות על אותו פול ריספקט.
בואי נעזוב רגע את הביטוי הזה - נדמה לי שה"פול" שבו עלול להיות קצת מטעה, וזה כבר יצא מההקשר המקורי שבו זה הופיע כאן בדיון.
הכבוד שאני מדברת עליו הוא כזה שקודם כל, לילד יש רצונות ואני מכבדת אותם. נקודה. גם לי יש רצונות וגם אותם אני מכבדת. נקודה. בכל פעם שיש התנגשות בין שני הרצונות, אני מחפשת פתרון שנותן מענה סביר לרצונות של שני הצדדים. ובכל מקרה, עצם החיפוש, גם אם לא הגעתי לפתרון שכולם מרוצים ממנו במאה אחוז (אלא רק בשבעים), עצם החיפוש משדר לילד וגם לי, תחושה של כבוד לצרכים של כל אחד מאיתנו. תחושה של התחשבות והדדיות.
בדרך גידול כזו, לדעתי הילדים אינם מפונקים ורודנים, אלא דווקא מכבדים ומכובדים.
באופן אישי, אני יכולה לומר לך שהגישה הזו מאוד מוכיחה את עצמה אצלנו בבית.
שבכל פעם שאנחנו מעלימים עין מהתנהגות שלא נראית לנו, כדאי לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו נמנעים מעימות כי זה משרת את צרכי הילד, או מפני שלנו עצמנו קשה מסיבה כלשהי להתעמת איתו.
כאמור, אני לא נוהגת להתעלם מהתנהגויות שפוגעות בזולת, ולא חושבת שראוי לנהוג כך. נהפוכו.
יחד עם זאת, אני לא בטוחה לאילו עוד התנהגויות את מתכוונת כאן. תרצי להרחיב?
זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
יש לך מושג מה עומד מאחורי זה?
(לא חייבת לענות כמובן ).
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
טוב. כתבתי וכתבתי ולא ראיתי את התגובות האחרונות. הולכת לקרוא.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תוכלי להרחיב קצת על ההתנגדות ונזקיה, או להזכיר לי איפה כבר כתבת על זה? עוד לא ירדתי לסוף דעתך בעניין זה (אמא בלמידה מתמדת)
לא זוכרת איפה כתבתי.
אנסה להבהיר:
התנגדות - מקבעת.
קבלה - פותחת פתח לשינוי.
במאמר מוסגר: אי אפשר לעשות על זה מניפוליצות, כלומר, אי אפשר "לקבל-משהו-בשביל-שהוא-ישתנה". הקבלה צריכה להיות אמיתית.
מה שמקשה (עלי בכל אופן) בכל העניין הוא שלכאורה נראה שקבלה פירושה מתן לגיטימציה לדבר הזה שאנחנו לא אוהבים.
למשל עם הדס - אולי מה שקיים אצלך ברקע זה החשש שאם תקבלי ולא תתנגדי להתעלמות שלה מאנשים, ההתנהגות הזאת תישאר.
אבל לא. קבלה פירושה פשוט קבלה, משהו שהוא נטול שיפוטים. משהו שנותן לדברים פשוט להיות כפי שהם.
ראיתי שזה נכון להתנגדות שלי למשהו אצלי (תכונה, מצב, דפוס התנהגות), או להתנגדות שלי למשהו אצל מישהו אחר.
אני, בשביל לקבל ככה באופן נקי, צריכה לשחרר שליטה (אמן ).
אז עד עכשיו דיברתי על זה שההתנגדות לא יעילה.
מעבר לזה שהיא גול עצמי, יש כאן עוד משהו. יש לה מסר עבור בתך, או כל אדם אחר לצורך העניין.
המסר שמסתתר מאחורי ההתנגדות הוא שיש בה, בהדס, משהו שהוא לא בסדר. זה מסר שעובר גם באופן לא מילולי או באופן עקיף ויוצר תוית. "לא בוגרת כמו אלה", "לא מנומסת", "לא כמו שאמא היתה מצפה" וכו'.
כאשר מישהו מתחיל להסתכל על עצמו מתוך משקפיים של "אני לא בסדר" הוא מתחיל לאט לאט להאמין בזה ולשכוח שאלו בכלל לא המשקפיים שלו.
אני למשל, ביליתי חלק גדול מאוד מחיי בלהוכיח ש"אני כן בסדר", ואח"כ השקעתי (ועדיין לפעמים) אנרגיה ועבודה עצמית בלהיפרד מהמשקפיים הללו.
ייתכן שאנחנו חלוקות בתוכן שאנחנו יוצקות לתוך המושג 'כבוד'. (אמא בלמידה מתמדת)
יכול להיות.
אם אני צריכה לתמצת את זה במשפט אחד, אז בשבילי לכבד מישהו זה לתת לו להיות מי שהוא.
את מדברת על תביעות וציפיות.
אני הייתי בודקת אם בתביעות ובציפיות יש גם חופש לבחור מי או מה להיות.
מה שאני מנסה לומר הוא שאת יכולה להיות עמדה למשהו (למשל "אני מאמינה שחשוב לכבד אנשים"), ובכוונה כתבתי 'להיות' ולא 'לנקוט', כי זה בעיקר משהו 'להיות', לדעתי, ופחות 'לעשות', ועדיין לתת לילדייך חופש בחירה להיות מה שהם יבחרו להיות.
לא זוכרת איפה כתבתי.
אנסה להבהיר:
התנגדות - מקבעת.
קבלה - פותחת פתח לשינוי.
במאמר מוסגר: אי אפשר לעשות על זה מניפוליצות, כלומר, אי אפשר "לקבל-משהו-בשביל-שהוא-ישתנה". הקבלה צריכה להיות אמיתית.
מה שמקשה (עלי בכל אופן) בכל העניין הוא שלכאורה נראה שקבלה פירושה מתן לגיטימציה לדבר הזה שאנחנו לא אוהבים.
למשל עם הדס - אולי מה שקיים אצלך ברקע זה החשש שאם תקבלי ולא תתנגדי להתעלמות שלה מאנשים, ההתנהגות הזאת תישאר.
אבל לא. קבלה פירושה פשוט קבלה, משהו שהוא נטול שיפוטים. משהו שנותן לדברים פשוט להיות כפי שהם.
ראיתי שזה נכון להתנגדות שלי למשהו אצלי (תכונה, מצב, דפוס התנהגות), או להתנגדות שלי למשהו אצל מישהו אחר.
אני, בשביל לקבל ככה באופן נקי, צריכה לשחרר שליטה (אמן ).
אז עד עכשיו דיברתי על זה שההתנגדות לא יעילה.
מעבר לזה שהיא גול עצמי, יש כאן עוד משהו. יש לה מסר עבור בתך, או כל אדם אחר לצורך העניין.
המסר שמסתתר מאחורי ההתנגדות הוא שיש בה, בהדס, משהו שהוא לא בסדר. זה מסר שעובר גם באופן לא מילולי או באופן עקיף ויוצר תוית. "לא בוגרת כמו אלה", "לא מנומסת", "לא כמו שאמא היתה מצפה" וכו'.
כאשר מישהו מתחיל להסתכל על עצמו מתוך משקפיים של "אני לא בסדר" הוא מתחיל לאט לאט להאמין בזה ולשכוח שאלו בכלל לא המשקפיים שלו.
אני למשל, ביליתי חלק גדול מאוד מחיי בלהוכיח ש"אני כן בסדר", ואח"כ השקעתי (ועדיין לפעמים) אנרגיה ועבודה עצמית בלהיפרד מהמשקפיים הללו.
ייתכן שאנחנו חלוקות בתוכן שאנחנו יוצקות לתוך המושג 'כבוד'. (אמא בלמידה מתמדת)
יכול להיות.
אם אני צריכה לתמצת את זה במשפט אחד, אז בשבילי לכבד מישהו זה לתת לו להיות מי שהוא.
את מדברת על תביעות וציפיות.
אני הייתי בודקת אם בתביעות ובציפיות יש גם חופש לבחור מי או מה להיות.
מה שאני מנסה לומר הוא שאת יכולה להיות עמדה למשהו (למשל "אני מאמינה שחשוב לכבד אנשים"), ובכוונה כתבתי 'להיות' ולא 'לנקוט', כי זה בעיקר משהו 'להיות', לדעתי, ופחות 'לעשות', ועדיין לתת לילדייך חופש בחירה להיות מה שהם יבחרו להיות.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
טוב, אני חושבת על דבריכן ורוצה להגיב, אבל אצטרך להתאפק לפחות עד הערב.
פה ושם האימהות הממשית קודמת לזו הוירטואלית .
בינתיים, תודה על הדברים מעוררי המחשבה.
(לפני רגע, במטבח, אבא של איה אמר לה: "תעשי לי טובה ואל תשפכי את היוגורט", ואיה, בתגובה, שלחה יד וליטפה את ראשו. כבר שכחנו שסבתא אילפה אותה שככה עושים טובה ).
פה ושם האימהות הממשית קודמת לזו הוירטואלית .
בינתיים, תודה על הדברים מעוררי המחשבה.
(לפני רגע, במטבח, אבא של איה אמר לה: "תעשי לי טובה ואל תשפכי את היוגורט", ואיה, בתגובה, שלחה יד וליטפה את ראשו. כבר שכחנו שסבתא אילפה אותה שככה עושים טובה ).
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
ואיה, בתגובה, שלחה יד וליטפה את ראשו
איזו חמודה
מחכה לקרוא אותך...
איזו חמודה
מחכה לקרוא אותך...
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
טוב, אני אנסה להתייחס לדבריכן לאט לאט, טיפין טיפין, על פי הסדר שבו הם נכתבו.
אחר כך אולי יהיה מקום לערוך את הדיון כולו ולהעביר אותו לדף נפרד.
תגובה לדברי סיגל ב:
כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי (אני)
_אני לא בטוחה שאנחנו נדע להבחין בין השניים, גם האמהות הרגישות והקשובות שאנחנו.
אני עדיין חושבת שיש מקום לתת פול ריספקט (ואני תיכף ארחיב על ענייני הפגיעה בזולת) לרצון המפורש. שוב - זה לטעמי חזק מספיק._ (סיגל ב)
בסך הכל אני מסכימה איתך שברירת המחדל היא לכבד את הרצון המפורש שהובע, אם אין סיבה חזקה לא לעשות כן.
איך יודעים להבחין בין הרצון המפורש לרצון האמיתי? לפעמים לא יודעים, כמובן. אבל, לפעמים, הרצון מתברר כששואלים את הילד מדוע הוא רוצה X או Y (העצה המצוינת הזו שלך - לשאול את הילד, במקום להניח הנחות אוטומטיות על הסיבות להתנהגותו - קצת נבלעה בלהט הדיון, וראוי לחזור ולהזכיר אותה). ולעיתים קרובות ההתנהגות שמטרידה אותנו חוזרת על עצמה במשך תקופה, ומאפשרת לנו לחשוב עליה בין לבין, להעלות השערות ולבחון אותן.
ילד יכבד את מי שיכבד אותו. יחס גורר יחס וילדים מחקים את מה שהם רואים. ואם ילד גדל בבית שבו הוריו מכבדים אותו, הוא גדל להיות ילד שמכבד את הוריו ואת זולתו.
אני מסכימה שזה הדבר החשוב ביותר - לכבד את ילדינו. כל השאר זה בשוליים, עניינים טכניים וסמנטים. יחד עם זאת, כפי שכבר כתבתי, אני לא רואה סתירה בין כבוד לילד לבין ציפייה ממנו שיהיה בנאדם. להפך.
_אם יש מישהו שהילד לא מכבד - הייתי בודקת אם יש לו סיבה טובה.
הייתי בודקת למשל אם המישהו הזה לא מעל בכבוד הילד, או התייחס אליו באופן לא ראוי, שגורר תגובה כזו מהילד.
"באופן לא ראוי" יכול להיות כמובן משהו סופר נורמטיבי (גננת שאינה מתחשבת ברצון ילדי הגן למשל) - אך כזה שלא היית רוצה אצלך בבית._
כשמדובר ביחס עקבי ומתמשך של חוסר כבוד כלפי מבוגר מסוים, אני מסכימה שרצוי לבדוק את הסיבה. כשמדובר בהתנהגות נקודתית יותר, לא תמיד זה קשור לאדם הספציפי שאליו ההתנהגות מופנית. מכל מקום, כשאני מתבוננת בילדים בני גילה של הדס, אני מתרשמת שהם עסוקים מאוד בשאלת הכוח שיש להם מול המבוגרים, וחוצפה קשורה יותר לניסיון לערער על הכוח והסמכות מאשר לחוסר כבוד. זה מה שנקרא 'בדיקת גבולות'. לדעתי מאחורי התנהגות חוצפנית עומדת משאלה שאני, המבוגר, אעמוד איתן בהתקפה ולא אתן לילד לרמוס אותי, אבל גם לא אבזה אותו ולא אשתמש לרעה בכוחי היחסי.
_ואם לחזור לסיפור "החג שמח":
אמירה נייטרלית ונקייה בסגנון: "אנחנו נוהגים לברך אנשים בברכת חג שמח לקראת החג", מספיקה לטעמי. היא נותנת את תמרור ההכוונה שאת רוצה לתת (הנחלת נורמות משפחתיות וחברתיות), אבל משאירה מקום לשיקול דעת ולרצון עצמאי._
אז אולי לא הבהרתי:
הדס מכירה היטב את הנורמות. לא בכך העניין. מה שהפריע לי בסיטואציה היה אך ורק ההתעלמות המופגנת מדברי הגננות.
אני רוצה לנסות גם להרחיב קצת בנוגע לאופן שבו הגבתי, שאולי לא הובן נכון. אני הזמנתי את הדס, בלי ללחוץ עליה ובלי לנזוף בה, להיכנס לתפקיד של ילדה ידידותית לסביבה, והיא קיבלה את ההזמנה בשמחה גלויה. אם היא הייתה מסרבת, הייתי מרפה והיינו הולכות לדרכנו. זה לא עד כדי כך חשוב בעיני.
להדס יש גלריית דמויות שלמה שהיא משחקת בה שעות רבות ביום. לפעמים היא אלה ואני אמא-יוּדית, ואז היא ילדה בת שש, שעושה דברים של ילדות גדולות. לפעמים היא רוּ ואני אמא-קנגה, ואז היא תינוק קטן שמבלה בתוך הכיס שלי, יונק ומתפנק. ולפעמים היא גור-אריות ואני אמא-לביאה, ואנחנו מולכות ביער ביד רמה, צדות וטורפות.
להבנתי, כל דמות כזו מאפשרת להדס לבטא, לחקור, לפתח ולעדן חלקים שונים באישיותה. באמצעות רוּ היא יכולה לחזור ולהיות תינוקת, גור-האריות מאפשר לה להיות כוחנית ותוקפנית, וכן הלאה. התווספותה של אלה לגלריית הדמויות מעידה, להרגשתי, שהדס מתעניינת עכשיו בשאלה מה זה להיות ילדה בוגרת, והתכונות החיוביות שהיא מייחסת לאלה מעניינות ומושכות אותה. מאחורי ההזמנה שלי 'להתנהג כמו אלה' עמד המסר: "אשמח אם תבטאי עכשיו את צד-אלה שלך". לכן (וכאן אני כבר גולשת לתשובה שלי לדברי עירית לוי) המסר לא היה "אַת לא בוגרת כמו אלה", אלא בדיוק להפך. הבהרתי את עצמי?
כשאת "תובעת" - לא נשאר מקום לשני דברים: לא לרצון העצמאי שלה ולא לשיקול דעת שלה. ב"תביעה", את בעצם משאירה את שיקול הדעת אצלך באופן בלבדי.
כפי שניסיתי להבהיר בפיסקה האחרונה, באותה סיטואציה בגן לא תבעתי מהדס להתנהג כך או אחרת, אלא הצעתי ועודדתי. את התביעות אני שומרת לסיטואציות שבהן יש פגיעה מובהקת בזולת (או בי. גם אני זולת לצורך העניין).
אני מעדיפה שהמסר הזה ישודר באופן נייטרלי ונקי מכעסים. כי הכעס אינו משרת את המטרה.
בהחלט.
אני רוצה להציע לך נקודת מבט, לפיה גם מאחורי התנהגות "שלילית" כזו, עלולים להסתתר צורך או מצוקה.
מסכימה.
לא לומר "חג שמח" (...) את חושבת שזה מסוג המקרים שפוגעים בזולת?
אני מקווה שהבהרתי עכשיו שלא.
לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים. (אני)
אנחנו כנראה לא מדברות על אותו פול ריספקט. (סיגל ב)
הניסוח שלי לא היה מספיק בהיר. אני לא חושבת שיש דופי כלשהי בהתייחסות מכבדת לרצונות של ילדינו, באופן שבו את ואני מבינות אותה. להפך.
אני רק טוענת שלא תמיד זה מספיק. לא עבור כל ילד. לא בכל שלב התפתחותי.
סיגל ב ו-עירית לוי, אני קוראת בדבריכן אמונה ומשאלה חזקה, שאותה גישה של כבוד שאתן נוקטות עכשיו תבטיח שבנותיכן (וילדיכן העתידיים) יהפכו לילדים רגישים ומתחשבים. ייתכן (אני מאחלת לכן) שזה המקרה אצלכן. במשפחה שלי זה לא עובד כך. הכבוד הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. אין לי ספק שהדס זקוקה לכך שנתעמת איתה פה ושם, ואפילו נכעס ונריב. השאלה שלי היא רק איך לנהל את העימותים האלה בצורה מכבדת ומועילה.
_זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
יש לך מושג מה עומד מאחורי זה?_
זה עדיין לא ברור לי לגמרי. הכיוון הוא ברוח הדברים שכתבתי למעלה - סוג של ערעור על סמכות וחקירת יחסי הכוחות בינה לבין הגננות. 'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
אחר כך אולי יהיה מקום לערוך את הדיון כולו ולהעביר אותו לדף נפרד.
תגובה לדברי סיגל ב:
כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי (אני)
_אני לא בטוחה שאנחנו נדע להבחין בין השניים, גם האמהות הרגישות והקשובות שאנחנו.
אני עדיין חושבת שיש מקום לתת פול ריספקט (ואני תיכף ארחיב על ענייני הפגיעה בזולת) לרצון המפורש. שוב - זה לטעמי חזק מספיק._ (סיגל ב)
בסך הכל אני מסכימה איתך שברירת המחדל היא לכבד את הרצון המפורש שהובע, אם אין סיבה חזקה לא לעשות כן.
איך יודעים להבחין בין הרצון המפורש לרצון האמיתי? לפעמים לא יודעים, כמובן. אבל, לפעמים, הרצון מתברר כששואלים את הילד מדוע הוא רוצה X או Y (העצה המצוינת הזו שלך - לשאול את הילד, במקום להניח הנחות אוטומטיות על הסיבות להתנהגותו - קצת נבלעה בלהט הדיון, וראוי לחזור ולהזכיר אותה). ולעיתים קרובות ההתנהגות שמטרידה אותנו חוזרת על עצמה במשך תקופה, ומאפשרת לנו לחשוב עליה בין לבין, להעלות השערות ולבחון אותן.
ילד יכבד את מי שיכבד אותו. יחס גורר יחס וילדים מחקים את מה שהם רואים. ואם ילד גדל בבית שבו הוריו מכבדים אותו, הוא גדל להיות ילד שמכבד את הוריו ואת זולתו.
אני מסכימה שזה הדבר החשוב ביותר - לכבד את ילדינו. כל השאר זה בשוליים, עניינים טכניים וסמנטים. יחד עם זאת, כפי שכבר כתבתי, אני לא רואה סתירה בין כבוד לילד לבין ציפייה ממנו שיהיה בנאדם. להפך.
_אם יש מישהו שהילד לא מכבד - הייתי בודקת אם יש לו סיבה טובה.
הייתי בודקת למשל אם המישהו הזה לא מעל בכבוד הילד, או התייחס אליו באופן לא ראוי, שגורר תגובה כזו מהילד.
"באופן לא ראוי" יכול להיות כמובן משהו סופר נורמטיבי (גננת שאינה מתחשבת ברצון ילדי הגן למשל) - אך כזה שלא היית רוצה אצלך בבית._
כשמדובר ביחס עקבי ומתמשך של חוסר כבוד כלפי מבוגר מסוים, אני מסכימה שרצוי לבדוק את הסיבה. כשמדובר בהתנהגות נקודתית יותר, לא תמיד זה קשור לאדם הספציפי שאליו ההתנהגות מופנית. מכל מקום, כשאני מתבוננת בילדים בני גילה של הדס, אני מתרשמת שהם עסוקים מאוד בשאלת הכוח שיש להם מול המבוגרים, וחוצפה קשורה יותר לניסיון לערער על הכוח והסמכות מאשר לחוסר כבוד. זה מה שנקרא 'בדיקת גבולות'. לדעתי מאחורי התנהגות חוצפנית עומדת משאלה שאני, המבוגר, אעמוד איתן בהתקפה ולא אתן לילד לרמוס אותי, אבל גם לא אבזה אותו ולא אשתמש לרעה בכוחי היחסי.
_ואם לחזור לסיפור "החג שמח":
אמירה נייטרלית ונקייה בסגנון: "אנחנו נוהגים לברך אנשים בברכת חג שמח לקראת החג", מספיקה לטעמי. היא נותנת את תמרור ההכוונה שאת רוצה לתת (הנחלת נורמות משפחתיות וחברתיות), אבל משאירה מקום לשיקול דעת ולרצון עצמאי._
אז אולי לא הבהרתי:
הדס מכירה היטב את הנורמות. לא בכך העניין. מה שהפריע לי בסיטואציה היה אך ורק ההתעלמות המופגנת מדברי הגננות.
אני רוצה לנסות גם להרחיב קצת בנוגע לאופן שבו הגבתי, שאולי לא הובן נכון. אני הזמנתי את הדס, בלי ללחוץ עליה ובלי לנזוף בה, להיכנס לתפקיד של ילדה ידידותית לסביבה, והיא קיבלה את ההזמנה בשמחה גלויה. אם היא הייתה מסרבת, הייתי מרפה והיינו הולכות לדרכנו. זה לא עד כדי כך חשוב בעיני.
להדס יש גלריית דמויות שלמה שהיא משחקת בה שעות רבות ביום. לפעמים היא אלה ואני אמא-יוּדית, ואז היא ילדה בת שש, שעושה דברים של ילדות גדולות. לפעמים היא רוּ ואני אמא-קנגה, ואז היא תינוק קטן שמבלה בתוך הכיס שלי, יונק ומתפנק. ולפעמים היא גור-אריות ואני אמא-לביאה, ואנחנו מולכות ביער ביד רמה, צדות וטורפות.
להבנתי, כל דמות כזו מאפשרת להדס לבטא, לחקור, לפתח ולעדן חלקים שונים באישיותה. באמצעות רוּ היא יכולה לחזור ולהיות תינוקת, גור-האריות מאפשר לה להיות כוחנית ותוקפנית, וכן הלאה. התווספותה של אלה לגלריית הדמויות מעידה, להרגשתי, שהדס מתעניינת עכשיו בשאלה מה זה להיות ילדה בוגרת, והתכונות החיוביות שהיא מייחסת לאלה מעניינות ומושכות אותה. מאחורי ההזמנה שלי 'להתנהג כמו אלה' עמד המסר: "אשמח אם תבטאי עכשיו את צד-אלה שלך". לכן (וכאן אני כבר גולשת לתשובה שלי לדברי עירית לוי) המסר לא היה "אַת לא בוגרת כמו אלה", אלא בדיוק להפך. הבהרתי את עצמי?
כשאת "תובעת" - לא נשאר מקום לשני דברים: לא לרצון העצמאי שלה ולא לשיקול דעת שלה. ב"תביעה", את בעצם משאירה את שיקול הדעת אצלך באופן בלבדי.
כפי שניסיתי להבהיר בפיסקה האחרונה, באותה סיטואציה בגן לא תבעתי מהדס להתנהג כך או אחרת, אלא הצעתי ועודדתי. את התביעות אני שומרת לסיטואציות שבהן יש פגיעה מובהקת בזולת (או בי. גם אני זולת לצורך העניין).
אני מעדיפה שהמסר הזה ישודר באופן נייטרלי ונקי מכעסים. כי הכעס אינו משרת את המטרה.
בהחלט.
אני רוצה להציע לך נקודת מבט, לפיה גם מאחורי התנהגות "שלילית" כזו, עלולים להסתתר צורך או מצוקה.
מסכימה.
לא לומר "חג שמח" (...) את חושבת שזה מסוג המקרים שפוגעים בזולת?
אני מקווה שהבהרתי עכשיו שלא.
לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים. (אני)
אנחנו כנראה לא מדברות על אותו פול ריספקט. (סיגל ב)
הניסוח שלי לא היה מספיק בהיר. אני לא חושבת שיש דופי כלשהי בהתייחסות מכבדת לרצונות של ילדינו, באופן שבו את ואני מבינות אותה. להפך.
אני רק טוענת שלא תמיד זה מספיק. לא עבור כל ילד. לא בכל שלב התפתחותי.
סיגל ב ו-עירית לוי, אני קוראת בדבריכן אמונה ומשאלה חזקה, שאותה גישה של כבוד שאתן נוקטות עכשיו תבטיח שבנותיכן (וילדיכן העתידיים) יהפכו לילדים רגישים ומתחשבים. ייתכן (אני מאחלת לכן) שזה המקרה אצלכן. במשפחה שלי זה לא עובד כך. הכבוד הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. אין לי ספק שהדס זקוקה לכך שנתעמת איתה פה ושם, ואפילו נכעס ונריב. השאלה שלי היא רק איך לנהל את העימותים האלה בצורה מכבדת ומועילה.
_זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
יש לך מושג מה עומד מאחורי זה?_
זה עדיין לא ברור לי לגמרי. הכיוון הוא ברוח הדברים שכתבתי למעלה - סוג של ערעור על סמכות וחקירת יחסי הכוחות בינה לבין הגננות. 'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
-
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הי אמא, שמחה לראות שחזרת לכתוב, ואני שמחה על הדיון המענין הזה.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
מדוע היא מרגישה פגיעה?
מדוע היא מרגישה צורך להרגיש חזקה מולן?
אשמח אם תבטאי עכשיו את צד-אלה שלך
זה גם סוג של ציפייה שלך.
אני תוהה (שואלת): האם כשאת רוצה שהיא תבטא צד מסוים, יש בזה אולי מסר, שהצד הנוכחי שלה לא טוב בעינייך?
כשאני מתבוננת בילדים בני גילה של הדס, אני מתרשמת שהם עסוקים מאוד בשאלת הכוח שיש להם מול המבוגרים, וחוצפה קשורה יותר לניסיון לערער על הכוח והסמכות מאשר לחוסר כבוד. זה מה שנקרא 'בדיקת גבולות'. לדעתי מאחורי התנהגות חוצפנית עומדת משאלה שאני, המבוגר, אעמוד איתן בהתקפה ולא אתן לילד לרמוס אותי, אבל גם לא אבזה אותו ולא אשתמש לרעה בכוחי היחסי.
מחשבה:
אל תהיי בטוחה שמה שאת רואה אצל ילדים אחרים, תקף גם לגבי ילדתך.
אותם "שלבים התפתחותיים" שהפסיכולוגים מדברים עליהם, תקפים אולי לילדים שגדלים לפי חינוך מערבי סטנדרטי. ילדים שלא זוכים לכבוד לרצונות שלהם ולא לאוטונומיה על עניינים שקשורים לעצמם ולגופם. אל לנו להתפלא שאחר כך מגיע שלב שבו הם "בודקים גבולות". אבל הדס ואיה גדלות אחרת. ממה שאת מספרת כאן בבלוג הן חוות הורות מכבדת וקשובה שלא מובילה אותן באופן אוטומטי לאותו "שלב התפתחותי" הכרחי.
(אגב, על נושא של בדיקת גבולות אני שומעת בכל גיל אפשרי, ולכן אני לא מקבלת את זה כ- "שלב התפתחותי", אלא יותר כריאקציה למה שקורה במציאות. זה לא סותר כמובן תקופות שבהן ילדים מבקשים לעצמם יותר עצמאות - השאלה היא איך אנחנו מגיבים לזה).
מה שכן, ייתכן מאוד שמה שהדס מבטאת זו איזו ריאקציה למשהו שקורה בגן. אני מניחה שדרך ההתנהגות של הגננות בגן, אינה זהה לדרך שלך והדס מגיבה לזה.
מה דעתך?
<ממהרת, לא עורכת>
מדוע היא מרגישה פגיעה?
מדוע היא מרגישה צורך להרגיש חזקה מולן?
אשמח אם תבטאי עכשיו את צד-אלה שלך
זה גם סוג של ציפייה שלך.
אני תוהה (שואלת): האם כשאת רוצה שהיא תבטא צד מסוים, יש בזה אולי מסר, שהצד הנוכחי שלה לא טוב בעינייך?
כשאני מתבוננת בילדים בני גילה של הדס, אני מתרשמת שהם עסוקים מאוד בשאלת הכוח שיש להם מול המבוגרים, וחוצפה קשורה יותר לניסיון לערער על הכוח והסמכות מאשר לחוסר כבוד. זה מה שנקרא 'בדיקת גבולות'. לדעתי מאחורי התנהגות חוצפנית עומדת משאלה שאני, המבוגר, אעמוד איתן בהתקפה ולא אתן לילד לרמוס אותי, אבל גם לא אבזה אותו ולא אשתמש לרעה בכוחי היחסי.
מחשבה:
אל תהיי בטוחה שמה שאת רואה אצל ילדים אחרים, תקף גם לגבי ילדתך.
אותם "שלבים התפתחותיים" שהפסיכולוגים מדברים עליהם, תקפים אולי לילדים שגדלים לפי חינוך מערבי סטנדרטי. ילדים שלא זוכים לכבוד לרצונות שלהם ולא לאוטונומיה על עניינים שקשורים לעצמם ולגופם. אל לנו להתפלא שאחר כך מגיע שלב שבו הם "בודקים גבולות". אבל הדס ואיה גדלות אחרת. ממה שאת מספרת כאן בבלוג הן חוות הורות מכבדת וקשובה שלא מובילה אותן באופן אוטומטי לאותו "שלב התפתחותי" הכרחי.
(אגב, על נושא של בדיקת גבולות אני שומעת בכל גיל אפשרי, ולכן אני לא מקבלת את זה כ- "שלב התפתחותי", אלא יותר כריאקציה למה שקורה במציאות. זה לא סותר כמובן תקופות שבהן ילדים מבקשים לעצמם יותר עצמאות - השאלה היא איך אנחנו מגיבים לזה).
מה שכן, ייתכן מאוד שמה שהדס מבטאת זו איזו ריאקציה למשהו שקורה בגן. אני מניחה שדרך ההתנהגות של הגננות בגן, אינה זהה לדרך שלך והדס מגיבה לזה.
מה דעתך?
<ממהרת, לא עורכת>
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
עירית לוי, תודה על ההבהרה. אני מקווה שבעקיפין עניתי גם לדברייך.
כשאני חושבת על הדברים שכתבת על התנגדות בהקשר של תכונות אופי, הם מתקבלים על דעתי לחלוטין. אם אתנגד לכך שהדס היא מלפפון ואנסה בכל מאודי להפוך אותה לעגבניה, אגרום לה נזק גדול. התפקיד שלי הוא לספק את מה שדרוש לה כדי לשגשג, ולא לנסות לשנות אותה. (ההבחנה הזו רלוונטית, למשל, לכובד התנועה של הדס).
עם זאת, וכאן אולי אנחנו חלוקות, אני חושבת שמותר לי לא לקבל התנהגויות מסוימות שלה. יתר על כן, אני חושבת שזו חובתי. אני מסכימה שחיוני למצוא את הדרך לעשות זאת בלי להעביר את המסר שמשהו פגום בה עצמה, אבל חושבת שזה אפשרי. כמו שכתבתי, להרגשתי באותה סיטואציה בגן המסר לא היה "את לא בוגרת כמו אלה", אלא בדיוק להפך: "יש בך צד בוגר ומתחשב, ואשמח אם תבטאי אותו עכשיו".
כשאני חושבת על הדברים שכתבת על התנגדות בהקשר של תכונות אופי, הם מתקבלים על דעתי לחלוטין. אם אתנגד לכך שהדס היא מלפפון ואנסה בכל מאודי להפוך אותה לעגבניה, אגרום לה נזק גדול. התפקיד שלי הוא לספק את מה שדרוש לה כדי לשגשג, ולא לנסות לשנות אותה. (ההבחנה הזו רלוונטית, למשל, לכובד התנועה של הדס).
עם זאת, וכאן אולי אנחנו חלוקות, אני חושבת שמותר לי לא לקבל התנהגויות מסוימות שלה. יתר על כן, אני חושבת שזו חובתי. אני מסכימה שחיוני למצוא את הדרך לעשות זאת בלי להעביר את המסר שמשהו פגום בה עצמה, אבל חושבת שזה אפשרי. כמו שכתבתי, להרגשתי באותה סיטואציה בגן המסר לא היה "את לא בוגרת כמו אלה", אלא בדיוק להפך: "יש בך צד בוגר ומתחשב, ואשמח אם תבטאי אותו עכשיו".
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אמא בלמידה מתמדת,
האם מה שאת בעצם אומרת זה, שבנוסף, או לצד מתן כבוד לילד, את חושבת שיש גם צורך להביע עמדה?
אם כן, אז אני מסכימה איתך לגמרי
יותר מזה, אני מאמינה שאת צריכה להיות את. להיות שם. את, יחד עם האני מאמין שלך.
זה חלק מלתת כבוד לה ולעצמך.
אבל -
ואולי זה המקום בו אנחנו חלוקות. אשמח לשמוע מה דעתך על הנקודה הספציפית הזאת:
הפרמטר הנוסף שהייתי מוסיפה לכל זה, הוא לתת לילד חופש לבחור בעצמו מי להיות.
כלומר, השאיפה שלי היא להיות נוכחת לגמרי שם, להיות אני עם כל מה שאני מאמינה בו ועם הערכים שלי, להצביע על כיוון אם אני מרגישה שזה מה שנכון לי לעשות, אבל לוותר על הציפיות שלי ממנה. ואוהו יש לי ציפיות. איך לא תהיינה?
לציפיות יש מחיר.
הן גורמות לילד להבין שיש מודל מסויים שהוא בסדר, אבל אם הוא יבחר אחרת מהדבר הזה - אז הוא לא בסדר.
הן מעצבות לגמרי. הן נוטולות את החופש לבחור באמת ויוצרות אדם מרַצה.
המקום הזה של להביע עמדה ובו זמנית לתת חופש הוא חמקמק ביותר.
זה בדיוק האתגר שלי כרגע (ולכן תודה על השיחה הזאת).
זה דורש ממני לשחרר. ולסמוך. לסמוך עלי, עליה. על החיים. על המרחב המכבד בו היא גדלה. לסמוך שיהיה בסדר.
כשאני חושבת על הדברים שכתבת על התנגדות בהקשר של תכונות אופי, הם מתקבלים על דעתי לחלוטין. אם אתנגד לכך שהדס היא מלפפון ואנסה בכל מאודי להפוך אותה לעגבניה, אגרום לה נזק גדול. התפקיד שלי הוא לספק את מה שדרוש לה כדי לשגשג, ולא לנסות לשנות אותה. (ההבחנה הזו רלוונטית, למשל, לכובד התנועה של הדס).
את בעצם עושה הבחנה בין תכונות שאת מוכנה להשלים איתן (למשל כובד תנועה), לבין תכונות שאת לא מוכנה לקבל (למשל חוסר נימוס מתריס).
אבל העניין הוא שההתנגדות כטקטיקה - ולא משנה התנגדות למה - היא מקבעת.
אנסה להסביר. תסתכלי לרגע כיצד את רואה את הדס בימים אלו בהם אנחנו מנהלות פה את הדיון הזה. דרך אלו "משקפיים" את מסתכלת עליה? (ותמיד יש צבע כלשהו לעדשות של המשקפיים. אני חושבת שאין דבר כזה להסתכל על אדם שאת מכירה דרך עדשות שקופות).
אני מניחה (אבל אולי אני טועה. אם כן - לא אמרתי כלום ) שמעצם ההתעסקות וההתנגדות ל"חוסר נימוס המתריס" זה מה שאת רואה.
כלומר, בעודך מביטה עליה דרך המשקפיים של "הדס מתנהגת בחוסר נימוס מתריס", את מחפשת להם הוכחות, וכמובן מוצאת כאלה. כשמחפשים - מוצאים.
את מתמקדת בחוסר הנימוס ומעצימה אותו.
אם המשקפיים הללו לא היו קיימים, יכול להיות שבכלל לא היית רואה את ההתנהגויות הללו כשהן היו קורות. הן היו אולי עוברות לידך ולא "מקפיצות" לך כל כך.
ההתמקדות מעצימה ומקבעת.
השחרור - ממסמס.
התנגדות היא סוג של התמקדות.
מה דעתך?
האם מה שאת בעצם אומרת זה, שבנוסף, או לצד מתן כבוד לילד, את חושבת שיש גם צורך להביע עמדה?
אם כן, אז אני מסכימה איתך לגמרי
יותר מזה, אני מאמינה שאת צריכה להיות את. להיות שם. את, יחד עם האני מאמין שלך.
זה חלק מלתת כבוד לה ולעצמך.
אבל -
ואולי זה המקום בו אנחנו חלוקות. אשמח לשמוע מה דעתך על הנקודה הספציפית הזאת:
הפרמטר הנוסף שהייתי מוסיפה לכל זה, הוא לתת לילד חופש לבחור בעצמו מי להיות.
כלומר, השאיפה שלי היא להיות נוכחת לגמרי שם, להיות אני עם כל מה שאני מאמינה בו ועם הערכים שלי, להצביע על כיוון אם אני מרגישה שזה מה שנכון לי לעשות, אבל לוותר על הציפיות שלי ממנה. ואוהו יש לי ציפיות. איך לא תהיינה?
לציפיות יש מחיר.
הן גורמות לילד להבין שיש מודל מסויים שהוא בסדר, אבל אם הוא יבחר אחרת מהדבר הזה - אז הוא לא בסדר.
הן מעצבות לגמרי. הן נוטולות את החופש לבחור באמת ויוצרות אדם מרַצה.
המקום הזה של להביע עמדה ובו זמנית לתת חופש הוא חמקמק ביותר.
זה בדיוק האתגר שלי כרגע (ולכן תודה על השיחה הזאת).
זה דורש ממני לשחרר. ולסמוך. לסמוך עלי, עליה. על החיים. על המרחב המכבד בו היא גדלה. לסמוך שיהיה בסדר.
כשאני חושבת על הדברים שכתבת על התנגדות בהקשר של תכונות אופי, הם מתקבלים על דעתי לחלוטין. אם אתנגד לכך שהדס היא מלפפון ואנסה בכל מאודי להפוך אותה לעגבניה, אגרום לה נזק גדול. התפקיד שלי הוא לספק את מה שדרוש לה כדי לשגשג, ולא לנסות לשנות אותה. (ההבחנה הזו רלוונטית, למשל, לכובד התנועה של הדס).
את בעצם עושה הבחנה בין תכונות שאת מוכנה להשלים איתן (למשל כובד תנועה), לבין תכונות שאת לא מוכנה לקבל (למשל חוסר נימוס מתריס).
אבל העניין הוא שההתנגדות כטקטיקה - ולא משנה התנגדות למה - היא מקבעת.
אנסה להסביר. תסתכלי לרגע כיצד את רואה את הדס בימים אלו בהם אנחנו מנהלות פה את הדיון הזה. דרך אלו "משקפיים" את מסתכלת עליה? (ותמיד יש צבע כלשהו לעדשות של המשקפיים. אני חושבת שאין דבר כזה להסתכל על אדם שאת מכירה דרך עדשות שקופות).
אני מניחה (אבל אולי אני טועה. אם כן - לא אמרתי כלום ) שמעצם ההתעסקות וההתנגדות ל"חוסר נימוס המתריס" זה מה שאת רואה.
כלומר, בעודך מביטה עליה דרך המשקפיים של "הדס מתנהגת בחוסר נימוס מתריס", את מחפשת להם הוכחות, וכמובן מוצאת כאלה. כשמחפשים - מוצאים.
את מתמקדת בחוסר הנימוס ומעצימה אותו.
אם המשקפיים הללו לא היו קיימים, יכול להיות שבכלל לא היית רואה את ההתנהגויות הללו כשהן היו קורות. הן היו אולי עוברות לידך ולא "מקפיצות" לך כל כך.
ההתמקדות מעצימה ומקבעת.
השחרור - ממסמס.
התנגדות היא סוג של התמקדות.
מה דעתך?
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שוִיץ (בונוס למתמידֵי-קְרוֹא)
"אבא שלי יכול לנדנד הכי חזק שהוא יכול!"
"אבא שלי יכול לנדנד הכי חזק שהוא יכול!"
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
עירית לוי,
תודה מיוחדת על התגובה האחרונה. נתת לי הרבה חומר למחשבה.
את בעצם עושה הבחנה בין תכונות שאת מוכנה להשלים איתן (למשל כובד תנועה), לבין תכונות שאת לא מוכנה לקבל (למשל חוסר נימוס מתריס).
לא, לא לזה התכוונתי. ההבחנה היא בין תכונות (=מה שנתפס אצלי כחלק מהותי מהדס), לבין התנהגויות שנראות לי חולפות ודינמיות, התנהגויות שאמנם משקפות משהו חשוב שקורה כרגע, אך בכל זאת מצויות בפריפריה של אישיותה.
מובן שקשה לשרטט את הגבול בין שתי הקטגוריות, ולכן דיברתי על דימוי המלפפון והעגבניה. אני משתדלת מאוד להיזהר מהמקום שבו אני מצפה משתיל המלפפון שלי להיות עגבניה, מנסה להפוך אותו לעגבניה או רואה בו עגבניה לא מוצלחת. בה בעת, אני חושבת שעלי לספק לשתיל המלפפון את התנאים שיאפשרו לו לממש את מלוא הפוטנציאל המלפפוני שלו, כלומר להפוך למלפפון בריא ושמח. וכחלק מתפקידי זה, עלי לנקוט עמדה ברורה כלפי התנהגויות שליליות.
אני רוצה לחזור לרגע לדוגמה שהבאתי למעלה:
לזוג אנשים נחמדים להפליא, יש שני ילדים - בן 8 ובת 4 - שיכולים לככב בכל ספר על נזקי ההורות נעדרת הסמכות. הם מפונקים, רודנים וחוצפנים. אחד מביטויי החוצפה שלהם הוא היחס לסבים ולדודים. הדרך היחידה לזכות מהם בהתייחסות כלשהי היא להביא להם מתנה. למעשה, הם לא מוכנים לפגוש קרובי משפחה אם לא מובטח להם מראש שיקבלו מתנה. מתנה מזכה את הנותן בכרבע שעה של יחס, ואילו בשארית המפגש הוא זוכה להתעלמות מופגנת. ככה זה, למשל, בביקורים של סבא. "מסתכלים דרכו כאילו הוא אוויר", אמרה לי בעצב בתו, "כשהוא שואל שאלה – לא עונים לו. כשהוא עוזב – מסרבים להיפרד ממנו".
לו היית אימם של הילדים האלה, איך היית מגיבה להתנהגותם במהלך ביקורו של הסבא? (אולי דרך תגובתך אצליח להבין את ההבדל החמקמק שבין נקיטת עמדה לבין התנגדות / ציפיות. סיגל ב, גם את מוזמנת, כמובן, להגיב.)
תודה מיוחדת על התגובה האחרונה. נתת לי הרבה חומר למחשבה.
את בעצם עושה הבחנה בין תכונות שאת מוכנה להשלים איתן (למשל כובד תנועה), לבין תכונות שאת לא מוכנה לקבל (למשל חוסר נימוס מתריס).
לא, לא לזה התכוונתי. ההבחנה היא בין תכונות (=מה שנתפס אצלי כחלק מהותי מהדס), לבין התנהגויות שנראות לי חולפות ודינמיות, התנהגויות שאמנם משקפות משהו חשוב שקורה כרגע, אך בכל זאת מצויות בפריפריה של אישיותה.
מובן שקשה לשרטט את הגבול בין שתי הקטגוריות, ולכן דיברתי על דימוי המלפפון והעגבניה. אני משתדלת מאוד להיזהר מהמקום שבו אני מצפה משתיל המלפפון שלי להיות עגבניה, מנסה להפוך אותו לעגבניה או רואה בו עגבניה לא מוצלחת. בה בעת, אני חושבת שעלי לספק לשתיל המלפפון את התנאים שיאפשרו לו לממש את מלוא הפוטנציאל המלפפוני שלו, כלומר להפוך למלפפון בריא ושמח. וכחלק מתפקידי זה, עלי לנקוט עמדה ברורה כלפי התנהגויות שליליות.
אני רוצה לחזור לרגע לדוגמה שהבאתי למעלה:
לזוג אנשים נחמדים להפליא, יש שני ילדים - בן 8 ובת 4 - שיכולים לככב בכל ספר על נזקי ההורות נעדרת הסמכות. הם מפונקים, רודנים וחוצפנים. אחד מביטויי החוצפה שלהם הוא היחס לסבים ולדודים. הדרך היחידה לזכות מהם בהתייחסות כלשהי היא להביא להם מתנה. למעשה, הם לא מוכנים לפגוש קרובי משפחה אם לא מובטח להם מראש שיקבלו מתנה. מתנה מזכה את הנותן בכרבע שעה של יחס, ואילו בשארית המפגש הוא זוכה להתעלמות מופגנת. ככה זה, למשל, בביקורים של סבא. "מסתכלים דרכו כאילו הוא אוויר", אמרה לי בעצב בתו, "כשהוא שואל שאלה – לא עונים לו. כשהוא עוזב – מסרבים להיפרד ממנו".
לו היית אימם של הילדים האלה, איך היית מגיבה להתנהגותם במהלך ביקורו של הסבא? (אולי דרך תגובתך אצליח להבין את ההבדל החמקמק שבין נקיטת עמדה לבין התנגדות / ציפיות. סיגל ב, גם את מוזמנת, כמובן, להגיב.)
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תגובה ל סיגל ב (קצת מתפזר, הדיון הזה. כמו שיחה בין חברות כשהילדים מסתובבים ברקע. אז איפה היינו? אני רק מורידה את איה מקצה הסולם וכבר חוזרת אליך):
_'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
מדוע היא מרגישה פגיעה?
מדוע היא מרגישה צורך להרגיש חזקה מולן?_
פגיעוּת זו אולי מילה חריפה מדי. הדס עסוקה עכשיו בנושא של כוח ביחסים. לא סתם היא מבלה זמן רב כל כך בתור גור-אריות (שכחתי לציין שהוא מאוד מפחיד, הגור). לתופעה שתיארתי יש מקבילות ביחסים של הדס עם החברים שלה. כל החבורה (ארבעה ילדים מהגן, כולם אהובים עלי מאוד) חוקרת כרגע את הנושא באינטנסיביות.
אני תוהה (שואלת): האם כשאת רוצה שהיא תבטא צד מסוים, יש בזה אולי מסר, שהצד הנוכחי שלה לא טוב בעינייך?
המסר הוא שאני מעדיפה שהדס תתנהג בדרך ארץ (כאמור, היא לגמרי מודעת לכך שהתעלמות מדבריו של הזולת היא התנהגות מעליבה). יש כאן בהחלט הבעת עמדה, ובהקשרים מסוימים אני חושבת שזה לגיטימי. צריך רק לזכור שמדובר באירוע מאוד מינורי בעוצמותיו הרגשיות.
_מה שכן, ייתכן מאוד שמה שהדס מבטאת זו איזו ריאקציה למשהו שקורה בגן. אני מניחה שדרך ההתנהגות של הגננות בגן, אינה זהה לדרך שלך והדס מגיבה לזה.
מה דעתך?_
אני לא מרגישה שזה הכיוון. התופעה הזו (התעלמות כשמדברים אליה) חוזרת לא רק בגן. מצד שני, הפוקוס הגדול שהיא קיבלה כאן בדיון לא משקף את משקלה במציאות.
תנוח דעתך, להדס יש גננות נפלאות והיא הולכת לגן בשמחה. נכון, דרך ההתנהגות שלהן אינה זהה לשלי. גם דרך ההתנהגות של אבא של הדס ושל סבתא שלה (דמות מרכזית בחייה) אינה זהה לשלי. לטעמי, כל עוד כולם מכבדים את הדס וקשובים לצרכים שלה, אפשר רק לברך על הבדלי הסגנון.
_'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
מדוע היא מרגישה פגיעה?
מדוע היא מרגישה צורך להרגיש חזקה מולן?_
פגיעוּת זו אולי מילה חריפה מדי. הדס עסוקה עכשיו בנושא של כוח ביחסים. לא סתם היא מבלה זמן רב כל כך בתור גור-אריות (שכחתי לציין שהוא מאוד מפחיד, הגור). לתופעה שתיארתי יש מקבילות ביחסים של הדס עם החברים שלה. כל החבורה (ארבעה ילדים מהגן, כולם אהובים עלי מאוד) חוקרת כרגע את הנושא באינטנסיביות.
אני תוהה (שואלת): האם כשאת רוצה שהיא תבטא צד מסוים, יש בזה אולי מסר, שהצד הנוכחי שלה לא טוב בעינייך?
המסר הוא שאני מעדיפה שהדס תתנהג בדרך ארץ (כאמור, היא לגמרי מודעת לכך שהתעלמות מדבריו של הזולת היא התנהגות מעליבה). יש כאן בהחלט הבעת עמדה, ובהקשרים מסוימים אני חושבת שזה לגיטימי. צריך רק לזכור שמדובר באירוע מאוד מינורי בעוצמותיו הרגשיות.
_מה שכן, ייתכן מאוד שמה שהדס מבטאת זו איזו ריאקציה למשהו שקורה בגן. אני מניחה שדרך ההתנהגות של הגננות בגן, אינה זהה לדרך שלך והדס מגיבה לזה.
מה דעתך?_
אני לא מרגישה שזה הכיוון. התופעה הזו (התעלמות כשמדברים אליה) חוזרת לא רק בגן. מצד שני, הפוקוס הגדול שהיא קיבלה כאן בדיון לא משקף את משקלה במציאות.
תנוח דעתך, להדס יש גננות נפלאות והיא הולכת לגן בשמחה. נכון, דרך ההתנהגות שלהן אינה זהה לשלי. גם דרך ההתנהגות של אבא של הדס ושל סבתא שלה (דמות מרכזית בחייה) אינה זהה לשלי. לטעמי, כל עוד כולם מכבדים את הדס וקשובים לצרכים שלה, אפשר רק לברך על הבדלי הסגנון.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
השאיפה שלי היא להיות נוכחת לגמרי שם, להיות אני עם כל מה שאני מאמינה בו ועם הערכים שלי, להצביע על כיוון אם אני מרגישה שזה מה שנכון לי לעשות, אבל לוותר על הציפיות שלי ממנה. זה דורש ממני לשחרר. ולסמוך. לסמוך עלי, עליה. על החיים. על המרחב המכבד בו היא גדלה. לסמוך שיהיה בסדר.
תודה, עירית לוי, זה מאוד רלוונטי עבורי.
תודה, עירית לוי, זה מאוד רלוונטי עבורי.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אמא בלמידה מתמדת,
@}
ובהזדמנות זו תודה על הדיון המעניין והמפרה.
ממתינה בעניין לקרוא את פרח.
(נהנית מכל מילה שלך @})
@}
ובהזדמנות זו תודה על הדיון המעניין והמפרה.
ממתינה בעניין לקרוא את פרח.
(נהנית מכל מילה שלך @})
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אגב,
המסר הוא שאני מעדיפה שהדס תתנהג בדרך ארץ
אם תרצי, אפשר לקחת את המשפט הזה ולבחון אותו דרך דבריה של פרח:
השאיפה שלי היא להיות נוכחת לגמרי שם, להיות אני עם כל מה שאני מאמינה בו ועם הערכים שלי, להצביע על כיוון אם אני מרגישה שזה מה שנכון לי לעשות, אבל לוותר על הציפיות שלי ממנה. זה דורש ממני לשחרר. ולסמוך. לסמוך עלי, עליה. על החיים. על המרחב המכבד בו היא גדלה. לסמוך שיהיה בסדר.
המסר הוא שאני מעדיפה שהדס תתנהג בדרך ארץ
אם תרצי, אפשר לקחת את המשפט הזה ולבחון אותו דרך דבריה של פרח:
השאיפה שלי היא להיות נוכחת לגמרי שם, להיות אני עם כל מה שאני מאמינה בו ועם הערכים שלי, להצביע על כיוון אם אני מרגישה שזה מה שנכון לי לעשות, אבל לוותר על הציפיות שלי ממנה. זה דורש ממני לשחרר. ולסמוך. לסמוך עלי, עליה. על החיים. על המרחב המכבד בו היא גדלה. לסמוך שיהיה בסדר.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
ועוד משהו (אחרון בהחלט להפעם )
רציתי לא רק להודות לך על הדיון, אלא גם להביע את הערכתי אלייך עליו.
על עצם קיומו, על השיתוף - לא טריוויאלי בכלל, והרווח הוא כולו שלנו. כולנו לומדים.
@}
רציתי לא רק להודות לך על הדיון, אלא גם להביע את הערכתי אלייך עליו.
על עצם קיומו, על השיתוף - לא טריוויאלי בכלל, והרווח הוא כולו שלנו. כולנו לומדים.
@}
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
טוב. אסור להבטיח הבטחות...
חשבתי על משהו.
בעקבות מה שכתבת:
הדס עסוקה עכשיו בנושא של כוח ביחסים.
כל החבורה (ארבעה ילדים מהגן, כולם אהובים עלי מאוד) חוקרת כרגע את הנושא באינטנסיביות.
ניסיתי לדמיין לי תסריט.
הדס חוקרת כרגע בחייה את הכוח שלה ביחסים. כחלק מהחקירה היא עושה כל מיני נסיונות, חלקם באים לידי ביטוי ביחסים שלה עם הסביבה. לפעמים זה יוצא שהיא מתנהגת באופן שפחות מקובל עלייך (לא משהו שפוגע בזולת כמובן).
השאלה שלי היא כזאת:
נגיד שלמרות שהיא מתנהגת באופן שלא מקובל עליך, נגיד שלא תגיבי ולא תעשי כלום.
קצת כמו תינוק בן שנה וחצי שחוקר את מהירות צניחת המים מהכוס לרצפה, ואנחנו נותנים לו להתנסות.
אז נגיד שלא תעשי כלום.
כמובן שבד בבד, את תמשיכי להיות את כמו שאת: אומרת חג שמח לכולם, מחייכת, מברכת לשלום אנשים - מנומסת כהרגלך. רק בלי דיאלוג בנושא עם הדס.
מה לדעתך יקרה?
האם את חושבת, שבתום החקירה שלה ולאחר מיצויה המלא, היא תשאר לתמיד ילדה-לא-מנומסת לאמא מנומסת?
האם את חושבת שלחקירה שלה יש יותר השפעה מחיים שלמים איתך, שבהם את - מעצם התנהגותך היומיומית הפשוטה - מנחילה נורמות וערכים שבהם את מאמינה?
האם את חושבת שאם לא תגידי כלום - היא תגדל להיות אדם ללא תרבות ודרך ארץ?
שאלות אמיתיות (לא בטוחה איזה טון עובר, כותבת על כל מקרה).
חשבתי על משהו.
בעקבות מה שכתבת:
הדס עסוקה עכשיו בנושא של כוח ביחסים.
כל החבורה (ארבעה ילדים מהגן, כולם אהובים עלי מאוד) חוקרת כרגע את הנושא באינטנסיביות.
ניסיתי לדמיין לי תסריט.
הדס חוקרת כרגע בחייה את הכוח שלה ביחסים. כחלק מהחקירה היא עושה כל מיני נסיונות, חלקם באים לידי ביטוי ביחסים שלה עם הסביבה. לפעמים זה יוצא שהיא מתנהגת באופן שפחות מקובל עלייך (לא משהו שפוגע בזולת כמובן).
השאלה שלי היא כזאת:
נגיד שלמרות שהיא מתנהגת באופן שלא מקובל עליך, נגיד שלא תגיבי ולא תעשי כלום.
קצת כמו תינוק בן שנה וחצי שחוקר את מהירות צניחת המים מהכוס לרצפה, ואנחנו נותנים לו להתנסות.
אז נגיד שלא תעשי כלום.
כמובן שבד בבד, את תמשיכי להיות את כמו שאת: אומרת חג שמח לכולם, מחייכת, מברכת לשלום אנשים - מנומסת כהרגלך. רק בלי דיאלוג בנושא עם הדס.
מה לדעתך יקרה?
האם את חושבת, שבתום החקירה שלה ולאחר מיצויה המלא, היא תשאר לתמיד ילדה-לא-מנומסת לאמא מנומסת?
האם את חושבת שלחקירה שלה יש יותר השפעה מחיים שלמים איתך, שבהם את - מעצם התנהגותך היומיומית הפשוטה - מנחילה נורמות וערכים שבהם את מאמינה?
האם את חושבת שאם לא תגידי כלום - היא תגדל להיות אדם ללא תרבות ודרך ארץ?
שאלות אמיתיות (לא בטוחה איזה טון עובר, כותבת על כל מקרה).
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה גם ממני, לשתיכן
מסכימה עם סיגל ב.
מעבר לזה שהדיון הזה מעניין מאוד עבורי, הוא מאפשר לי לעצור את המהלך האוטומטי של החיים ולבחון אם מה שאני מאמינה בו ושואפת אליו אכן מתקיים במציאות.
מהבוקר ועד עכשיו, למשל, הסתכלתי על כל האינטרקציות של בתי ושלי דרך המשקפיים של הדיון שלנו. וכך, כאשר הדיון קיים ונוכח לי ברקע הוא עוזר לי לשים לב לדברים בזמן אמת ולעשות את השינויים שאני רוצה.
לו היית אימם של הילדים האלה, איך היית מגיבה להתנהגותם במהלך ביקורו של הסבא? אולי דרך תגובתך אצליח להבין את ההבדל החמקמק שבין נקיטת עמדה לבין התנגדות / ציפיות.
ההבדל בין התנגדות לבין נקיטת עמדה נטולת שיפוטים באה לידי ביטוי, בעיני, בעיקר במי שאני (בהוויה שלי) ופחות במה שאני עושה או אומרת.
לכן, הייתי מקפידה על הוויה מסויימת שמיד אתייחס אליה בפירוט.
הרי אפשר לנסח משפט לא שיפוטי כמו: "סבא פה והוא ישמח לדבר איתכם קצת אם בא לכם. גיא, רוצה להראות לו את המטוס שהרכבנו אתמול?" - אבל לומר אותו מתוך הוויה שיפוטית לגמרי. לכן, חשוב לשים לב גם למה שאומרים או עושים אבל גם, ואולי יותר, להוויה שמתוכה פועלים.
ברמת ההוויה הייתי שמה לב לדברים הבאים:
מה הם מרגישים לגביו, מה הם חושבים, מה נעים להם או מה לא נעים להם ביחס לביקור הזה.
מקשיבה. לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את כל מה שיש להם לומר.
מעבר לעובדה ששיחה כזאת יכולה לספק אינפורמציה חשובה ולהאיר כמה נקודות לא ברורות, אני מאמינה שהיא עשוייה ליצור שינוי רק מעצם קיומה.
אבל-
אם הייתי באמת במצב של זוג ההורים שתיארת, והייתי רוצה ליצור שינוי משמעותי, הייתי מסיטה את הפוקוס מהילדים - אלי, ובודקת מה בהורות שלי יוצר את המצב הנוכחי. מה החלק שלי בזה שהם מגיבים כך.
תגובה נקודתית "נכונה" לא תספיק, לדעתי, כאשר קיים משהו חזק יותר ברקע שיוצר את ההתנהגויות הללו.
הייתי בודקת:
זה מסביר קצת יותר?
מסכימה עם סיגל ב.
מעבר לזה שהדיון הזה מעניין מאוד עבורי, הוא מאפשר לי לעצור את המהלך האוטומטי של החיים ולבחון אם מה שאני מאמינה בו ושואפת אליו אכן מתקיים במציאות.
מהבוקר ועד עכשיו, למשל, הסתכלתי על כל האינטרקציות של בתי ושלי דרך המשקפיים של הדיון שלנו. וכך, כאשר הדיון קיים ונוכח לי ברקע הוא עוזר לי לשים לב לדברים בזמן אמת ולעשות את השינויים שאני רוצה.
לו היית אימם של הילדים האלה, איך היית מגיבה להתנהגותם במהלך ביקורו של הסבא? אולי דרך תגובתך אצליח להבין את ההבדל החמקמק שבין נקיטת עמדה לבין התנגדות / ציפיות.
ההבדל בין התנגדות לבין נקיטת עמדה נטולת שיפוטים באה לידי ביטוי, בעיני, בעיקר במי שאני (בהוויה שלי) ופחות במה שאני עושה או אומרת.
לכן, הייתי מקפידה על הוויה מסויימת שמיד אתייחס אליה בפירוט.
הרי אפשר לנסח משפט לא שיפוטי כמו: "סבא פה והוא ישמח לדבר איתכם קצת אם בא לכם. גיא, רוצה להראות לו את המטוס שהרכבנו אתמול?" - אבל לומר אותו מתוך הוויה שיפוטית לגמרי. לכן, חשוב לשים לב גם למה שאומרים או עושים אבל גם, ואולי יותר, להוויה שמתוכה פועלים.
ברמת ההוויה הייתי שמה לב לדברים הבאים:
- הייתי בודקת מה אני משדרת בלי מילים, מה אני אומרת בין השורות, ובאינטונציה שלי. מה בעצם אני אומרת בלי להגיד.
- הייתי מסתכלת על התגובה שלי מהזוית של הילדים, ובודקת אם היה להם שם חופש לבחור באמת מה לעשות עם ההצעה שלי. אם זו היתה הצעה או פקודה במסווה.
- הייתי מוודאת שאני לא מוסרת להם את המסר שהם לא בסדר אם הם מתנהגים ככה.
- הייתי מוודאת שאני מוסרת להם את המסר שאני יכולה ומוכנה להכיל את ההתנהגות הנוכחית שלהם גם אם אני לא מסכימה איתה או חושבת שעדיף אחרת.
מה הם מרגישים לגביו, מה הם חושבים, מה נעים להם או מה לא נעים להם ביחס לביקור הזה.
מקשיבה. לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את כל מה שיש להם לומר.
מעבר לעובדה ששיחה כזאת יכולה לספק אינפורמציה חשובה ולהאיר כמה נקודות לא ברורות, אני מאמינה שהיא עשוייה ליצור שינוי רק מעצם קיומה.
אבל-
אם הייתי באמת במצב של זוג ההורים שתיארת, והייתי רוצה ליצור שינוי משמעותי, הייתי מסיטה את הפוקוס מהילדים - אלי, ובודקת מה בהורות שלי יוצר את המצב הנוכחי. מה החלק שלי בזה שהם מגיבים כך.
תגובה נקודתית "נכונה" לא תספיק, לדעתי, כאשר קיים משהו חזק יותר ברקע שיוצר את ההתנהגויות הללו.
הייתי בודקת:
- כמה כבוד יש במרחב שאני יוצרת סביבם: כבוד להם, לעצמי, לבן זוגי, לאנשים אחרים.
- כמה אני מדכאת אותם לעומת כמה חופש אני מותירה להם.
- כמה מניפולציות אני מפעילה עליהם ביומיום על מנת להשיג את מה שאני רוצה (הנקודה הזאת עלתה לי בעקבות מה שסיפרת על מתנות תמורת יחס).
- עד כמה אני נוכחת בזמן השהות המשותפת שלנו במהלך היום לעומת עד כמה אני מגיבה ממקומות אוטומטיים.
- על אילו נקודות רגישות שלי ה"חוצפה" שלהם דורכת לי.
- מה לא פתוּר אצלי בתחום הזה ואני מעבירה הלאה אליהם.
זה מסביר קצת יותר?
-
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
בלוג אמא בלמידה מתמדת
"את יודעת, אֵלה, את כבר ילדה בוגרת, בת שש. וילדה בוגרת מתנהגת בנימוס. כשאומרים לך 'חג שמח' את עונה, כי לא לענות זה מעליב".
אני חושבת שיש פה משהו נוסף, שלא התייחסתן אליו: אמא בלמידה מתמדת, את שמת את האצבע על הנקודה שבמקרה הספציפי הזה, לא לענות פוגע בצד השני. יכול להיות שהיא לא חשבה על זה, או לא ידעה את זה בוודאות, ורצתה (או לא רצתה) לבדוק את העניין. ולהגדיר לה את זה ישירות בצורה הפשוטה הזאת עוזר לה ללמוד להתמקד גם על הזולת ורגשותיו - שזו מיומנות נורא בסיסית ונחוצה בחיים, שלא עומדת בסתירה למימוש הרצון העצמי (אני יכולה להיות קשובה לאין-קץ לבן-זוגי - ואז בכל זאת לעשות את מה שנכון לי בניגוד לדעתו ולרגשותיו. אוי כמה שזה קשה לפעמים, ואוי כמה שנחוץ לעשות את השילוב הזה). ואולי האמירה הזאת שמה את הרצונות שלה בפרספקטיבה חדשה: היא רצתה להתעלם מהגננת שחביבה עליה, אבל לא במחיר כזה. ולנוכח פריט המידע הזה (מידע, לא ביקורת) היא שיקללה את רצונותיה ותגובתה מחדש, ושינתה את התנהגותה מרצונה.
כל עוד לא נשים את "לא לפגוע בזולת" במעמד מקודש, זה נראה לי חיובי.
וסתם סיפור הרהורי בענייני נימוס: פעם עבדתי עם ילד אחד, ומהרבה סיבות זה היה קשה שלא לתאר. סיימתי את העבודה אתו בהקלה גדולה כאשר הגיעה מרפאה בעיסוק חדשה ולקחה את המשך הטיפול בו. ואז, יום אחד, פגשתי את אמו, ופטפטנו לנו חצי דקה, והיא אמרה לי תודה על כך שעבדתי אתו את כל הזמן הזה, ואני חייכתי ועניתי לה: "זה היה תענוג לעבוד אתו".
שניה אחר כך אני הולכת לחדר ותופסת את עצמי: תענוג? אתו??? הרי זה היה סיוט לא נורמלי, לא מצאתי את הדרך אליו, היו המון מאבקי כוחות כל הזמן, ולא היתה כמעט שום התקדמות למטרות שקבענו ושינינו וקבענו מחדש. גורנישט. כשלון. תסכול עד הגג (הוא דווקא חיבב אותי, הבן-אלף. תמיד קידם את פני בברכה, במסדרון).
תראו, אין מישהי שגרועה בשקרים יותר ממני. לא יכולה לשקר, נקודה. וגם כשאני כן, השקר חייב להיות ממש ממש קרוב למציאות, ועדיין זה עולה לי בבריאות. לקח לי המון המון זמן עד שלמדתי את ההבדל בין שקר לבין טאקט. ובכל זאת, כאן פתאום, באמת באופן ספונטני ומתוך ליבי, מצאתי את עצמי אומרת משהו שהיה בניגוד גמור למה שהרגשתי כל הזמן, אבל באותו רגע זו היתה אמת. אני נשבעת לכן. באותו רגע - זה מה שהרגשתי, לחלוטין ובכלל. לא שיקרתי, לא העמדתי פנים, לא סתם אמרתי משהו מתוך נימוס - באמת באמת הרגשתי ככה.
אני מפרשת את זה בהסבר שכנראה האמירה הזאת היתה מאוד מאוד נחוצה לאם, למתוך בה ולעודד אותה בדרך כלשהי. אז באותו רגע פשוט הרגשתי ככה, מבפנים, כדי שאוכל להגיד זאת וזה יהיה אמיתי. היענות לצרכי הזולת.
האם זה בא על חשבון רגשותי האמיתיים? כלל לא, כי שניה אחר כך כבר חזרתי לעצמי והשתאיתי על הסיטואציה.
אז כן, קשה ללכת על הקו העדין של להיות נאמנת לעצמי וגם אשה טובה לזולת, ואני, כבוגרת, נאבקת בזה עכשיו. מנסה להיות נאמנה לעצמי, וזה קשה קשה קשה. לא הקשב לרצון עצמו, אלא השילוב. קשה היישום בתנאים מורכבים, כשחיי שלי וחיי אחרים שזורים זה בזה לבלתי הפרד. אז אולי אני קורבן הנסיבות שדיכאו את רצוני ועדין משתפת פעולה עם הדיכוי וממשיכה להחזיק בתזה של "לחנך ילדים להתנהג יפה אל הזולת" על חשבון עצמם - אבל אני לא מאמינה שזה כל כך חד-צדדי. צריך איכשהו לאחוז את המקל בשני קצותיו, ולא לוותר. הכי טוב זה בו-זמנית, כשאפשר, ולפעמים לסירוגין: פעם בקצה הזה ופעם בקצה ההוא. אותו יום היה תורו של קצה הנימוס וההליכות. רגע אחר כך יהיה תור הרצונות והמאוויים.
צריך רק לזכור שמדובר באירוע מאוד מינורי בעוצמותיו הרגשיות.
אהה. כאן הסוד. לדרג, לדרג, לדרג. לראות את החיים בסקאלה, לא בדילמה של או-או. (לאפרסקים )
אני חושבת שיש פה משהו נוסף, שלא התייחסתן אליו: אמא בלמידה מתמדת, את שמת את האצבע על הנקודה שבמקרה הספציפי הזה, לא לענות פוגע בצד השני. יכול להיות שהיא לא חשבה על זה, או לא ידעה את זה בוודאות, ורצתה (או לא רצתה) לבדוק את העניין. ולהגדיר לה את זה ישירות בצורה הפשוטה הזאת עוזר לה ללמוד להתמקד גם על הזולת ורגשותיו - שזו מיומנות נורא בסיסית ונחוצה בחיים, שלא עומדת בסתירה למימוש הרצון העצמי (אני יכולה להיות קשובה לאין-קץ לבן-זוגי - ואז בכל זאת לעשות את מה שנכון לי בניגוד לדעתו ולרגשותיו. אוי כמה שזה קשה לפעמים, ואוי כמה שנחוץ לעשות את השילוב הזה). ואולי האמירה הזאת שמה את הרצונות שלה בפרספקטיבה חדשה: היא רצתה להתעלם מהגננת שחביבה עליה, אבל לא במחיר כזה. ולנוכח פריט המידע הזה (מידע, לא ביקורת) היא שיקללה את רצונותיה ותגובתה מחדש, ושינתה את התנהגותה מרצונה.
כל עוד לא נשים את "לא לפגוע בזולת" במעמד מקודש, זה נראה לי חיובי.
וסתם סיפור הרהורי בענייני נימוס: פעם עבדתי עם ילד אחד, ומהרבה סיבות זה היה קשה שלא לתאר. סיימתי את העבודה אתו בהקלה גדולה כאשר הגיעה מרפאה בעיסוק חדשה ולקחה את המשך הטיפול בו. ואז, יום אחד, פגשתי את אמו, ופטפטנו לנו חצי דקה, והיא אמרה לי תודה על כך שעבדתי אתו את כל הזמן הזה, ואני חייכתי ועניתי לה: "זה היה תענוג לעבוד אתו".
שניה אחר כך אני הולכת לחדר ותופסת את עצמי: תענוג? אתו??? הרי זה היה סיוט לא נורמלי, לא מצאתי את הדרך אליו, היו המון מאבקי כוחות כל הזמן, ולא היתה כמעט שום התקדמות למטרות שקבענו ושינינו וקבענו מחדש. גורנישט. כשלון. תסכול עד הגג (הוא דווקא חיבב אותי, הבן-אלף. תמיד קידם את פני בברכה, במסדרון).
תראו, אין מישהי שגרועה בשקרים יותר ממני. לא יכולה לשקר, נקודה. וגם כשאני כן, השקר חייב להיות ממש ממש קרוב למציאות, ועדיין זה עולה לי בבריאות. לקח לי המון המון זמן עד שלמדתי את ההבדל בין שקר לבין טאקט. ובכל זאת, כאן פתאום, באמת באופן ספונטני ומתוך ליבי, מצאתי את עצמי אומרת משהו שהיה בניגוד גמור למה שהרגשתי כל הזמן, אבל באותו רגע זו היתה אמת. אני נשבעת לכן. באותו רגע - זה מה שהרגשתי, לחלוטין ובכלל. לא שיקרתי, לא העמדתי פנים, לא סתם אמרתי משהו מתוך נימוס - באמת באמת הרגשתי ככה.
אני מפרשת את זה בהסבר שכנראה האמירה הזאת היתה מאוד מאוד נחוצה לאם, למתוך בה ולעודד אותה בדרך כלשהי. אז באותו רגע פשוט הרגשתי ככה, מבפנים, כדי שאוכל להגיד זאת וזה יהיה אמיתי. היענות לצרכי הזולת.
האם זה בא על חשבון רגשותי האמיתיים? כלל לא, כי שניה אחר כך כבר חזרתי לעצמי והשתאיתי על הסיטואציה.
אז כן, קשה ללכת על הקו העדין של להיות נאמנת לעצמי וגם אשה טובה לזולת, ואני, כבוגרת, נאבקת בזה עכשיו. מנסה להיות נאמנה לעצמי, וזה קשה קשה קשה. לא הקשב לרצון עצמו, אלא השילוב. קשה היישום בתנאים מורכבים, כשחיי שלי וחיי אחרים שזורים זה בזה לבלתי הפרד. אז אולי אני קורבן הנסיבות שדיכאו את רצוני ועדין משתפת פעולה עם הדיכוי וממשיכה להחזיק בתזה של "לחנך ילדים להתנהג יפה אל הזולת" על חשבון עצמם - אבל אני לא מאמינה שזה כל כך חד-צדדי. צריך איכשהו לאחוז את המקל בשני קצותיו, ולא לוותר. הכי טוב זה בו-זמנית, כשאפשר, ולפעמים לסירוגין: פעם בקצה הזה ופעם בקצה ההוא. אותו יום היה תורו של קצה הנימוס וההליכות. רגע אחר כך יהיה תור הרצונות והמאוויים.
צריך רק לזכור שמדובר באירוע מאוד מינורי בעוצמותיו הרגשיות.
אהה. כאן הסוד. לדרג, לדרג, לדרג. לראות את החיים בסקאלה, לא בדילמה של או-או. (לאפרסקים )
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה לכן, סיגל ב ו עירית לוי. גם אני בוחנת את האינטראקציות של הימים האחרונים דרך משקפי הדיון הזה, ומה שמתחדד לי הוא בעיקר השאלות שהוא מעורר אצלי. מאוד מעניינת ההצעה שלך, עירית לוי. חבל שאני לא יכולה לתת לַהורים לקרוא אותה.
האינטואיציה שלי בנוגע למשפחה הספציפית הזו, היא שלֵב הבעיה אינו חוסר כבוד, מניפולטיביות או דיכוי מצד ההורים. יש שם אינטראקציה בין ילד עם מזג לא פשוט מלידה, לבין הורים שמתקשים מאוד להפעיל סמכות, להתעמת ולכעוס. הכניעוּת המתמשכת שלהם לכל גחמותיו השחיתה אותו פשוטו כמשמעו, ובהמשך השחיתה גם את אחותו. למותר לציין שהוא סובל מבעיות חברתיות, שהגיעו עד כדי סירוב מוחלט ללכת לבית הספר. שום דבר באינטראקציה עם ההורים לא הכין אותו לעולם היחסים שבחוץ.
בסיכומו של דבר, נדמה לי שמוקד ההבדלים בהשקפותינו נעוץ ביחסנו למושג סמכות. בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות. אם הבנתי נכון אותך, סיגל ב, את רומזת שילדים שגדלים באווירה מכבדת לא זקוקים שיציבו להם גבולות: אותם "שלבים התפתחותיים" שהפסיכולוגים מדברים עליהם, תקפים אולי לילדים שגדלים לפי חינוך מערבי סטנדרטי. ילדים שלא זוכים לכבוד לרצונות שלהם ולא לאוטונומיה על עניינים שקשורים לעצמם ולגופם. אל לנו להתפלא שאחר כך מגיע שלב שבו הם "בודקים גבולות". אבל הדס ואיה גדלות אחרת. ממה שאת מספרת כאן בבלוג הן חוות הורות מכבדת וקשובה שלא מובילה אותן באופן אוטומטי לאותו "שלב התפתחותי" הכרחי.
אני מאמינה שיש מקום למושגים סמכות וגבולות, ורוצה להפנות את המבט לבעיות שנוצרות לעתים כתוצאה מקושי בהפגנת סמכות. (וואו, מוזר להרגיש הריאקציונרית שבחבורה ). כאמור, השאלה שמעסיקה אותי היא איך להשתמש בסמכות בצורה מכבדת ומועילה.
ברוכה הבאה תמרוש רוש. הסיפור על השיחה עם אמו של המטופל מקסים ונוגע ללב.
ולהגדיר לה את זה ישירות בצורה הפשוטה הזאת עוזר לה ללמוד להתמקד גם על הזולת ורגשותיו
אני חושבת ששמת את האצבע על משהו נכון.
בזמן האחרון קורה הרבה שאני מציעה להדס לדמיין את עצמה בנעליו של הזולת.
לדוגמה, הדס ואלון קבעו ללכת יחד לגינת משחקים אחרי הגן. גילי (ילדה נוספת בחבורה) ביקשה להצטרף אליהם, והדס קראה בקול רם: "אנחנו לא רוצים עוד חבֵרה". כשלא הגבתי לדבריה היא חזרה על כך שוב.
(למיטב הבנתי את אותה סיטואציה, על פי הטונים וההקשר, הקריאה לא נבעה מקושי ספציפי עם גילי או עם המשחק בשלישייה, אלא הייתה, שוב, קשורה לחקירה הכללית של נושא הכוח ביחסים).
אמרתי לה בשקט, בצד: "הדסי, תחשבי מה היה קורה אם אלון וגילי היו קובעים לשחק יחד בגינה ואַת היית רוצה להצטרף. מה היית מרגישה אם גילי הייתה אומרת 'אנחנו לא רוצים חברה שלישית'?"
"הייתי עצובה", אמרה הדס.
"אני חושבת שגם גילי עצובה כשאת אומרת את זה", אמרתי.
וזה עבד. בסיטואציה הזו ובלא מעט סיטואציות אחרות. בעקבות ההצעה להיכנס לנעלי הזולת - ללא לחץ או מניפולציה כלשהי - הדס בחרה בהתנהגות מתחשבת יותר.
אוף. אני עולה על גדותיי מרוב דברים שהייתי רוצה לכתוב בתגובה ישירה ועקיפה על דבריכן, וגם מהרהורים טריים בעקבות חוויותינו בימים האחרונים. כל הכתיבה הזו תיאלץ כנראה לחכות, כי בשלושת הימים הבאים אני נשארת לבדי עם הילדות. שיהיה על מצפונכן, שבמקום לנצל את הדקות האחרונות של הלילה לשינה אני יושבת כאן וכותבת!
האינטואיציה שלי בנוגע למשפחה הספציפית הזו, היא שלֵב הבעיה אינו חוסר כבוד, מניפולטיביות או דיכוי מצד ההורים. יש שם אינטראקציה בין ילד עם מזג לא פשוט מלידה, לבין הורים שמתקשים מאוד להפעיל סמכות, להתעמת ולכעוס. הכניעוּת המתמשכת שלהם לכל גחמותיו השחיתה אותו פשוטו כמשמעו, ובהמשך השחיתה גם את אחותו. למותר לציין שהוא סובל מבעיות חברתיות, שהגיעו עד כדי סירוב מוחלט ללכת לבית הספר. שום דבר באינטראקציה עם ההורים לא הכין אותו לעולם היחסים שבחוץ.
בסיכומו של דבר, נדמה לי שמוקד ההבדלים בהשקפותינו נעוץ ביחסנו למושג סמכות. בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות. אם הבנתי נכון אותך, סיגל ב, את רומזת שילדים שגדלים באווירה מכבדת לא זקוקים שיציבו להם גבולות: אותם "שלבים התפתחותיים" שהפסיכולוגים מדברים עליהם, תקפים אולי לילדים שגדלים לפי חינוך מערבי סטנדרטי. ילדים שלא זוכים לכבוד לרצונות שלהם ולא לאוטונומיה על עניינים שקשורים לעצמם ולגופם. אל לנו להתפלא שאחר כך מגיע שלב שבו הם "בודקים גבולות". אבל הדס ואיה גדלות אחרת. ממה שאת מספרת כאן בבלוג הן חוות הורות מכבדת וקשובה שלא מובילה אותן באופן אוטומטי לאותו "שלב התפתחותי" הכרחי.
אני מאמינה שיש מקום למושגים סמכות וגבולות, ורוצה להפנות את המבט לבעיות שנוצרות לעתים כתוצאה מקושי בהפגנת סמכות. (וואו, מוזר להרגיש הריאקציונרית שבחבורה ). כאמור, השאלה שמעסיקה אותי היא איך להשתמש בסמכות בצורה מכבדת ומועילה.
ברוכה הבאה תמרוש רוש. הסיפור על השיחה עם אמו של המטופל מקסים ונוגע ללב.
ולהגדיר לה את זה ישירות בצורה הפשוטה הזאת עוזר לה ללמוד להתמקד גם על הזולת ורגשותיו
אני חושבת ששמת את האצבע על משהו נכון.
בזמן האחרון קורה הרבה שאני מציעה להדס לדמיין את עצמה בנעליו של הזולת.
לדוגמה, הדס ואלון קבעו ללכת יחד לגינת משחקים אחרי הגן. גילי (ילדה נוספת בחבורה) ביקשה להצטרף אליהם, והדס קראה בקול רם: "אנחנו לא רוצים עוד חבֵרה". כשלא הגבתי לדבריה היא חזרה על כך שוב.
(למיטב הבנתי את אותה סיטואציה, על פי הטונים וההקשר, הקריאה לא נבעה מקושי ספציפי עם גילי או עם המשחק בשלישייה, אלא הייתה, שוב, קשורה לחקירה הכללית של נושא הכוח ביחסים).
אמרתי לה בשקט, בצד: "הדסי, תחשבי מה היה קורה אם אלון וגילי היו קובעים לשחק יחד בגינה ואַת היית רוצה להצטרף. מה היית מרגישה אם גילי הייתה אומרת 'אנחנו לא רוצים חברה שלישית'?"
"הייתי עצובה", אמרה הדס.
"אני חושבת שגם גילי עצובה כשאת אומרת את זה", אמרתי.
וזה עבד. בסיטואציה הזו ובלא מעט סיטואציות אחרות. בעקבות ההצעה להיכנס לנעלי הזולת - ללא לחץ או מניפולציה כלשהי - הדס בחרה בהתנהגות מתחשבת יותר.
אוף. אני עולה על גדותיי מרוב דברים שהייתי רוצה לכתוב בתגובה ישירה ועקיפה על דבריכן, וגם מהרהורים טריים בעקבות חוויותינו בימים האחרונים. כל הכתיבה הזו תיאלץ כנראה לחכות, כי בשלושת הימים הבאים אני נשארת לבדי עם הילדות. שיהיה על מצפונכן, שבמקום לנצל את הדקות האחרונות של הלילה לשינה אני יושבת כאן וכותבת!
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הרי יכולתי פשוט לומר: "הדסי, אם היית אומרת לגננת 'חג שמח' והיא לא הייתה עונה, מה היית מרגישה?"
< עשרה ימים לקח לאסימון הזה לרדת >
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
האינטואיציה שלי בנוגע למשפחה הספציפית הזו, היא שלֵב הבעיה אינו חוסר כבוד, מניפולטיביות או דיכוי מצד ההורים. יש שם אינטראקציה בין ילד עם מזג לא פשוט מלידה, לבין הורים שמתקשים מאוד להפעיל סמכות, להתעמת ולכעוס. הכניעוּת המתמשכת שלהם לכל גחמותיו השחיתה אותו פשוטו כמשמעו, ובהמשך השחיתה גם את אחותו.
מה דעתך לגבי ההשערה שלב הבעיה הוא דווקא כן בחוסר כבוד, אבל בחוסר כבוד של ההורים לעצמם?
היענות לכל גחמה ששמה את ההורה בסוף סדר העדיפויות, אינה מכבדת אותו.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים, אפילו אם היתה מופעלת קצת "סמכות"?
ההשערה שלי היא שגם אם הם היו מנסים במצב כזה "להפעיל סמכות", הם היו נתקלים בהתנגדות ומגיעים די מהר למאבקים בינם לבין הילד. אולי. השערה.
<ממהרת לצאת. אתייחס לשאר הדברים בערב>
מה דעתך לגבי ההשערה שלב הבעיה הוא דווקא כן בחוסר כבוד, אבל בחוסר כבוד של ההורים לעצמם?
היענות לכל גחמה ששמה את ההורה בסוף סדר העדיפויות, אינה מכבדת אותו.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים, אפילו אם היתה מופעלת קצת "סמכות"?
ההשערה שלי היא שגם אם הם היו מנסים במצב כזה "להפעיל סמכות", הם היו נתקלים בהתנגדות ומגיעים די מהר למאבקים בינם לבין הילד. אולי. השערה.
<ממהרת לצאת. אתייחס לשאר הדברים בערב>
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_היענות לכל גחמה ששמה את ההורה בסוף סדר העדיפויות, אינה מכבדת אותו.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים_
מסכימה איתך לגמרי. וברור שבראש ובראשונה, ההורים צריכים לשנות משהו בהוויה שלהם, ולהבין שהילדים זקוקים לנוכחותם המלאה, על רגשותיהם וצרכיהם כאנשים נפרדים. מכאן כבר ייגזרו המילים והמעשים.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים_
מסכימה איתך לגמרי. וברור שבראש ובראשונה, ההורים צריכים לשנות משהו בהוויה שלהם, ולהבין שהילדים זקוקים לנוכחותם המלאה, על רגשותיהם וצרכיהם כאנשים נפרדים. מכאן כבר ייגזרו המילים והמעשים.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
גונבת בכל זאת חלון זמן קטן כדי להרהר על אירועי הימים האחרונים.
(זו לא הכרזה על סיום השיחה הקודמת, רק פתיחת שיחה חדשה לצִדה).
השבוע ביקרו אותנו חברים שלא פגשנו זמן רב - ישראלי שנשוי לאמריקאית ושתי בנותיהן הקטנות, בערך בגילן של הדס ואיה.
בתחילת הביקור, אנה (הבכורה) חיזרה בעדינות אחרי הדס, והדס דחתה אותה.
אנה הייתה מנומסת וחברותית. הדס הייתה עצבנית ומסתגרת.
לזמן מה נפלתי לפח שאורב לי תמיד, פח ההשוואות וההתבוננות על הדס מבחוץ. הרגשתי מבוכה ואפילו צביטה של צער נוכח ההשוואה בין הדס לבין אנה, הילדה המלאכית.
אמיר, החבר שלנו, קלט ברגישותו הרבה את הסיטואציה, ועשה כלפָּי מחווה של רוחב לב: הוא התחיל לספר לי בטון מבודח על מעלליה של אנה בבית. התעשתתי (או אולי התעשתּי? הצילו) ונרגעתי, גם מפני שהבנתי שהוא עצמו לא שופט את התנהגותה של הדס לחומרה.
בהמשך, הדס נרגעה ומצב רוחה השתפר פלאים. אנה והיא שקעו במשחקים למשך שעות, עד סוף הביקור. היה תענוג לראות אותן יחד, מצליחות לגשר על הזרוּת והבדלי השפה. (ההורים של אנה התמוגגו כשגילו שגם את הדס היא הצליחה לגרור למשחק הדמיון האהוב עליה: אמא שמשכיבה את בִּתה לישון).
אחר כך חשבתי לעצמי על כל אותן סיטואציות שבהן הייתי אני בעמדה של אמיר, כשהדס בתפקיד הילדה המלאכית. האם הייתי מספיק בטוחה ונינוחה כדי לנהוג בנדיבות, כמוהו?
יומיים אחר-כך נסענו לבקר מכרים שגם אותם לא ראינו כשנה. בתחילת הביקור הדס הייתה לחוצה מהמפגש עם האנשים הזרים, והמארחת הפטירה: "היא עוד אף פעם לא הייתה ממש רגועה בבית שלנו". בעקבות ההערה הזו הרגשתי איך אני נדרכת, לא פנויה לגמרי להגיב להדס באופן נקי, שקשוב אך ורק לצרכים שלה, אלא גם מתבוננת עליה ועלינו מבחוץ. האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'? גם הערה אחרת של המארחת, על בת מכרים שהיא 'ילדה מקסימה', הכניסה אותי למתח. האם גם הדס מצטיירת כילדה מקסימה בעיני המארחת הזו?
מאוחר יותר במהלך אותו מפגש, הדס נרגעה ואפילו ניגשה בביטחון לילד זר ויצרה איתו קשר, ללא תיווך. נהניתי לראות אותם רצים ומשתוללים יחד על הדשא, ובכל זאת, המועקה שלי לא פגה. המועקה הזו והמחשבות שליוו אותה, מצביעות על המקום שבו עדיין יש לי דרך לעשות.
(זו לא הכרזה על סיום השיחה הקודמת, רק פתיחת שיחה חדשה לצִדה).
השבוע ביקרו אותנו חברים שלא פגשנו זמן רב - ישראלי שנשוי לאמריקאית ושתי בנותיהן הקטנות, בערך בגילן של הדס ואיה.
בתחילת הביקור, אנה (הבכורה) חיזרה בעדינות אחרי הדס, והדס דחתה אותה.
אנה הייתה מנומסת וחברותית. הדס הייתה עצבנית ומסתגרת.
לזמן מה נפלתי לפח שאורב לי תמיד, פח ההשוואות וההתבוננות על הדס מבחוץ. הרגשתי מבוכה ואפילו צביטה של צער נוכח ההשוואה בין הדס לבין אנה, הילדה המלאכית.
אמיר, החבר שלנו, קלט ברגישותו הרבה את הסיטואציה, ועשה כלפָּי מחווה של רוחב לב: הוא התחיל לספר לי בטון מבודח על מעלליה של אנה בבית. התעשתתי (או אולי התעשתּי? הצילו) ונרגעתי, גם מפני שהבנתי שהוא עצמו לא שופט את התנהגותה של הדס לחומרה.
בהמשך, הדס נרגעה ומצב רוחה השתפר פלאים. אנה והיא שקעו במשחקים למשך שעות, עד סוף הביקור. היה תענוג לראות אותן יחד, מצליחות לגשר על הזרוּת והבדלי השפה. (ההורים של אנה התמוגגו כשגילו שגם את הדס היא הצליחה לגרור למשחק הדמיון האהוב עליה: אמא שמשכיבה את בִּתה לישון).
אחר כך חשבתי לעצמי על כל אותן סיטואציות שבהן הייתי אני בעמדה של אמיר, כשהדס בתפקיד הילדה המלאכית. האם הייתי מספיק בטוחה ונינוחה כדי לנהוג בנדיבות, כמוהו?
יומיים אחר-כך נסענו לבקר מכרים שגם אותם לא ראינו כשנה. בתחילת הביקור הדס הייתה לחוצה מהמפגש עם האנשים הזרים, והמארחת הפטירה: "היא עוד אף פעם לא הייתה ממש רגועה בבית שלנו". בעקבות ההערה הזו הרגשתי איך אני נדרכת, לא פנויה לגמרי להגיב להדס באופן נקי, שקשוב אך ורק לצרכים שלה, אלא גם מתבוננת עליה ועלינו מבחוץ. האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'? גם הערה אחרת של המארחת, על בת מכרים שהיא 'ילדה מקסימה', הכניסה אותי למתח. האם גם הדס מצטיירת כילדה מקסימה בעיני המארחת הזו?
מאוחר יותר במהלך אותו מפגש, הדס נרגעה ואפילו ניגשה בביטחון לילד זר ויצרה איתו קשר, ללא תיווך. נהניתי לראות אותם רצים ומשתוללים יחד על הדשא, ובכל זאת, המועקה שלי לא פגה. המועקה הזו והמחשבות שליוו אותה, מצביעות על המקום שבו עדיין יש לי דרך לעשות.
בלוג אמא בלמידה מתמדת
איזה דיון מפרה ומלמד. תודה לכולכן!
-
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
בלוג אמא בלמידה מתמדת
השיחה החדשה שלך מרתקת
תמשיכי
תמשיכי
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שיהיה על מצפונכן, שבמקום לנצל את הדקות האחרונות של הלילה לשינה אני יושבת כאן וכותבת!
סגרנו
בסיכומו של דבר, נדמה לי שמוקד ההבדלים בהשקפותינו נעוץ ביחסנו למושג סמכות. בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות. (אמא בלמידה מתמדת)
אני לא טוענת שבהורות שלי אין מקום לסמכות. מה שאני אומרת זה שהפוקוס שלי הוא לא עליה.
ברור שהיא קיימת שם ברקע, אבל היא לא אישו. היא לא מטרה. היא לא הכלי העיקרי שלי, והיא בעיקר לא ההקשר שמתוכו אני פועלת.
מה שראיתי, עד כה בכל אופן, זה שכאשר אנחנו מגיעות למקום שהוא קו אדום בשבילי, ואני מציבה אותו, זה עובר בסדר, זה מתקבל בסדר מצידה.
אני חושבת שכאשר מה שיש סביבה כל הזמן הוא כבוד ואהבה, וכאשר אני שלמה עם הקו האדום, וכאשר אני לא מציבה אותו באופן אוטומטי אלא אני ממש נוכחת שם, אין עניין.
אני לא צריכה לקום ולשלוף מהסל את ה'סמכות' הזאת. מקווה שאני מצליחה להעביר במילים את מה שאני מתכוונת אליו.
קחי למשל את המשפחה ההיא שנתת כדוגמא.
שתינו מסתכלות על המצב אליהם הם נקלעו ושואלות "מה זה הדבר הזה שחסר שם, שאם היה קיים היה משנה את התמונה?".
אם אני מבינה נכון – בעיניך חסרה סמכות (תקני אותי אם לא). בעיני חסר כבוד.
אם הם יקחו על עצמם למשל לעבוד על להיות יותר סמכותיים, זה לא יספיק ואפילו עשוי לפספס את המטרה.
כמו שכתבתי קודם – במצב כזה להוסיף סמכות יוביל, למאבקים בינם לבין הילדים. הסמכות היתה נתקלת בהתנגדות גדולה.
לכן, לדעתי, במצב כזה סמכות היא לא המוקד העיקרי, אלא משהו אחר, רחב יותר ברקע. כבוד. נוכחות. משהו מסוג כזה.
כמה שאלות שכדאי לדעתי לשאול בהקשר של הפעלת סמכות:
ראקציונרית יקרה , אני מסכימה איתך שקושי לנקוט עמדה גם הוא בעייתי, וגם הוא מופעל ממנגנון אוטומטי או מנקודה רגישה ולא פתורה מהעבר.
וכאשר יש כזה קושי, כאשר העמדה לא ננקטת בלב שלם או ממקום ברור – הילד מקבל מסר מבלבל ומגיב בהתאם.
כל עוד לא מקדשים את המושגים 'גבולות' ו'סמכות' ולא הופכים אותם למטרה נעלה שמצדיקה כפייה או התנהגות לא מכבדת – אין לדעתי בעיה.
סגרנו
בסיכומו של דבר, נדמה לי שמוקד ההבדלים בהשקפותינו נעוץ ביחסנו למושג סמכות. בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות. (אמא בלמידה מתמדת)
אני לא טוענת שבהורות שלי אין מקום לסמכות. מה שאני אומרת זה שהפוקוס שלי הוא לא עליה.
ברור שהיא קיימת שם ברקע, אבל היא לא אישו. היא לא מטרה. היא לא הכלי העיקרי שלי, והיא בעיקר לא ההקשר שמתוכו אני פועלת.
מה שראיתי, עד כה בכל אופן, זה שכאשר אנחנו מגיעות למקום שהוא קו אדום בשבילי, ואני מציבה אותו, זה עובר בסדר, זה מתקבל בסדר מצידה.
אני חושבת שכאשר מה שיש סביבה כל הזמן הוא כבוד ואהבה, וכאשר אני שלמה עם הקו האדום, וכאשר אני לא מציבה אותו באופן אוטומטי אלא אני ממש נוכחת שם, אין עניין.
אני לא צריכה לקום ולשלוף מהסל את ה'סמכות' הזאת. מקווה שאני מצליחה להעביר במילים את מה שאני מתכוונת אליו.
קחי למשל את המשפחה ההיא שנתת כדוגמא.
שתינו מסתכלות על המצב אליהם הם נקלעו ושואלות "מה זה הדבר הזה שחסר שם, שאם היה קיים היה משנה את התמונה?".
אם אני מבינה נכון – בעיניך חסרה סמכות (תקני אותי אם לא). בעיני חסר כבוד.
אם הם יקחו על עצמם למשל לעבוד על להיות יותר סמכותיים, זה לא יספיק ואפילו עשוי לפספס את המטרה.
כמו שכתבתי קודם – במצב כזה להוסיף סמכות יוביל, למאבקים בינם לבין הילדים. הסמכות היתה נתקלת בהתנגדות גדולה.
לכן, לדעתי, במצב כזה סמכות היא לא המוקד העיקרי, אלא משהו אחר, רחב יותר ברקע. כבוד. נוכחות. משהו מסוג כזה.
כמה שאלות שכדאי לדעתי לשאול בהקשר של הפעלת סמכות:
- מתי אני מפעילה את סמכותי כהורה? באילו מינונים? כמה פעמים ביום אני פועלת מתוך: "טוב, אני האמא ואני אחליט"? עד כמה זה הדבר הראשון שאני "שולפת" ברגעי מצוקה?
- האם הייתי פועלת כך גם אם מולי היה עומד אדם מבוגר? האם הייתי מרשה לעצמי?
- האם אני עושה זאת באופן אוטומטי (כי היא לא "תחליט עלי", כי כך התנהגו איתי, כי אין לי כבר סבלנות, כי אני "חייבת" שמשהו יקרה בדרך שבה אני רוצה שזה יקרה, וכו' וכו') או מתוך שיקול דעת? כאשר המנגנון של סמכות מופעל באופן אוטומטי, קל מאוד ליפול למקומות של חוסר כבוד ושל כפייה.
ראקציונרית יקרה , אני מסכימה איתך שקושי לנקוט עמדה גם הוא בעייתי, וגם הוא מופעל ממנגנון אוטומטי או מנקודה רגישה ולא פתורה מהעבר.
וכאשר יש כזה קושי, כאשר העמדה לא ננקטת בלב שלם או ממקום ברור – הילד מקבל מסר מבלבל ומגיב בהתאם.
כל עוד לא מקדשים את המושגים 'גבולות' ו'סמכות' ולא הופכים אותם למטרה נעלה שמצדיקה כפייה או התנהגות לא מכבדת – אין לדעתי בעיה.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
ובכל זאת, המועקה שלי לא פגה. המועקה הזו והמחשבות שליוו אותה, מצביעות על המקום שבו עדיין יש לי דרך לעשות.
<מקשיבה. תמשיכי>
<מקשיבה. תמשיכי>
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אם אני מבינה נכון – בעיניך חסרה סמכות (תקני אותי אם לא).
סמכות לא במובן של קבלת החלטות חד-צדדית ושימוש בסנקציות, אלא במובן של לקיחת אחריות על מה שקורה במשפחה. סמכות במובן של הנהגה (נדמה לי ש אורנה שפרון כתבה על זה פעם). סמכות במובן של השמעת קול ברור ובטוח בעצמו.
לדעתי, במצב כזה סמכות היא לא המוקד העיקרי, אלא משהו אחר, רחב יותר ברקע. כבוד. נוכחות.
ראית את מה כשכתבתי מוקדם יותר היום?
ברור שבראש ובראשונה, ההורים צריכים לשנות משהו בהוויה שלהם, ולהבין שהילדים זקוקים לנוכחותם המלאה, על רגשותיהם וצרכיהם כאנשים נפרדים. מכאן כבר ייגזרו המילים והמעשים.
נדמה לי שאנחנו רואות עין בעין.
(יום מתוק מדבש עבר על כוחותינו. לילה טוב )
סמכות לא במובן של קבלת החלטות חד-צדדית ושימוש בסנקציות, אלא במובן של לקיחת אחריות על מה שקורה במשפחה. סמכות במובן של הנהגה (נדמה לי ש אורנה שפרון כתבה על זה פעם). סמכות במובן של השמעת קול ברור ובטוח בעצמו.
לדעתי, במצב כזה סמכות היא לא המוקד העיקרי, אלא משהו אחר, רחב יותר ברקע. כבוד. נוכחות.
ראית את מה כשכתבתי מוקדם יותר היום?
ברור שבראש ובראשונה, ההורים צריכים לשנות משהו בהוויה שלהם, ולהבין שהילדים זקוקים לנוכחותם המלאה, על רגשותיהם וצרכיהם כאנשים נפרדים. מכאן כבר ייגזרו המילים והמעשים.
נדמה לי שאנחנו רואות עין בעין.
(יום מתוק מדבש עבר על כוחותינו. לילה טוב )
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
סמכות לא במובן של קבלת החלטות חד-צדדית ושימוש בסנקציות, אלא במובן של לקיחת אחריות על מה שקורה במשפחה. סמכות במובן של הנהגה (נדמה לי ש אורנה שפרון כתבה על זה פעם). סמכות במובן של השמעת קול ברור ובטוח בעצמו.
בדיוק לזה התכוונתי
נדמה לי שאנחנו רואות עין בעין.
אכן.
< לילה טוב ובהצלחה ביומיים הקרובים >
בדיוק לזה התכוונתי
נדמה לי שאנחנו רואות עין בעין.
אכן.
< לילה טוב ובהצלחה ביומיים הקרובים >
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הכניעוּת המתמשכת שלהם לכל גחמותיו השחיתה אותו פשוטו כמשמעו, ובהמשך השחיתה גם את אחותו.
_היענות לכל גחמה ששמה את ההורה בסוף סדר העדיפויות, אינה מכבדת אותו.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים_
מצטרפת להסכמה על דברי עירית לוי.
הרעיון בכבוד לילד אינו אומר הורה מרצה וסמרטוט, שעסוק כל היום בהיענות לכל גחמה.
אני רוצה לתאר רגע שני מקרי קיצון ביחסי הורים וילדים:
זוהי הדרך שבה לוקחים בחשבון את הרצון של שני הצדדים - ובכל פעם שיש קונפליקט מחפשים פתרון שעונה באופן סביר על צרכי כולם.
אגב, לפעמים, מעצם זה שאתה מחפש - גם אם אחר כך מצאת פתרון לא מי יודע מה מבחינת אחד הצדדים - עדיין, עצם החיפוש, עצם הקדשת הזמן והאנרגיה לחפש כזה פתרון - היא בפני עצמה מסר של כבוד. (אני כותבת את כל זה פחות לך, אמא בלמידה מתמדת - כאמור את בעצמך חיה כך, אלא יותר בהקשר של אותו זוג שסיפרת עליו).
ושווה, פשוט שווה לחפש, ואם פתרון א' לא עובד אז לנסות את ב' ואם לא ב' אז את ג', ולא להרים ידיים כי פתרון אחד או שניים לא עבדו. אגב, כאשר התקשורת היא מול ילדים גדולים יחסית שכבר מדברים ומביעים את עצמם באופן שוטף, חשוב לתת להם להיות חלק אינטגרלי בחיפוש אחר פתרון. (זה מדהים לראות אילו פתרונות נפלאים מביאים ילדים ויש לזה תרומה אדירה).
וכל זה שווה, כי מקבלים אווירה אחרת בבית. זה שווה כי ככה בדיוק נבנה כבוד הדדי, זה שווה כי ככה אנחנו רוצים להתייחס לילדים שלנו - כמו אל בני אדם, כמו אל כל בן אדם שאני מצוי איתו בקונפליקט.
ואז, ומתוך דרך שלישית זו,
בעניין
בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות.
אני בתחושה, שבמערכת יחסים כזו, אין צורך בהגדרת סמכות. זו צומחת מאליה מבלי שום צורך לעשות משהו אקטיבי בכיוונה.
דווקא המאמץ למצוא את שביל הזהב שיספק את כולם - כאשר על המהלך הזה מנצח בעצם ההורה - הוא זה שמביא עימו יחד עם עוד הרבה דברים טובים, גם סמכות טבעית של הורה, אשר פעמים רבות - אין בה כל צורך.
הסמכות של ההורה עולה מאליה מעצם היותו מנהיג המשפחה (מי כתב את זה פעם, צפריר? אורנה?) מעצם היותו לוקח אחריות על מה שמתרחש במשפחה (זה כבר במילים שלי). ומה יותר מנהיגותי, מאשר לקחת אחריות על קונפליקטים ולהוביל חיפוש לפתרון טוב לכל הצדדים?
מה יותר סמכותי מזה?
_היענות לכל גחמה ששמה את ההורה בסוף סדר העדיפויות, אינה מכבדת אותו.
בתוך מרחב כזה איך ילד יכול בכלל ללמוד על כבוד לאחרים_
מצטרפת להסכמה על דברי עירית לוי.
הרעיון בכבוד לילד אינו אומר הורה מרצה וסמרטוט, שעסוק כל היום בהיענות לכל גחמה.
אני רוצה לתאר רגע שני מקרי קיצון ביחסי הורים וילדים:
- הורים שכופים על ילדם, שמצפים ממנו לציות, שלא נותנים מקום לרצונות שלו - הם קובעים הכל.
- הורים שמרצים את ילדם, שעוברים לדום בכל פעם שהוא מבקש משהו וממלאים אחר רצונו בצייתנות - הוא קובע הכל.
זוהי הדרך שבה לוקחים בחשבון את הרצון של שני הצדדים - ובכל פעם שיש קונפליקט מחפשים פתרון שעונה באופן סביר על צרכי כולם.
אגב, לפעמים, מעצם זה שאתה מחפש - גם אם אחר כך מצאת פתרון לא מי יודע מה מבחינת אחד הצדדים - עדיין, עצם החיפוש, עצם הקדשת הזמן והאנרגיה לחפש כזה פתרון - היא בפני עצמה מסר של כבוד. (אני כותבת את כל זה פחות לך, אמא בלמידה מתמדת - כאמור את בעצמך חיה כך, אלא יותר בהקשר של אותו זוג שסיפרת עליו).
ושווה, פשוט שווה לחפש, ואם פתרון א' לא עובד אז לנסות את ב' ואם לא ב' אז את ג', ולא להרים ידיים כי פתרון אחד או שניים לא עבדו. אגב, כאשר התקשורת היא מול ילדים גדולים יחסית שכבר מדברים ומביעים את עצמם באופן שוטף, חשוב לתת להם להיות חלק אינטגרלי בחיפוש אחר פתרון. (זה מדהים לראות אילו פתרונות נפלאים מביאים ילדים ויש לזה תרומה אדירה).
וכל זה שווה, כי מקבלים אווירה אחרת בבית. זה שווה כי ככה בדיוק נבנה כבוד הדדי, זה שווה כי ככה אנחנו רוצים להתייחס לילדים שלנו - כמו אל בני אדם, כמו אל כל בן אדם שאני מצוי איתו בקונפליקט.
ואז, ומתוך דרך שלישית זו,
בעניין
בעיניכן - תקנו אותי אם אני טועה - בתוך מערכת יחסים מכבדת, (כמעט ו)אין מקום וגם אין צורך בסמכות.
אני בתחושה, שבמערכת יחסים כזו, אין צורך בהגדרת סמכות. זו צומחת מאליה מבלי שום צורך לעשות משהו אקטיבי בכיוונה.
דווקא המאמץ למצוא את שביל הזהב שיספק את כולם - כאשר על המהלך הזה מנצח בעצם ההורה - הוא זה שמביא עימו יחד עם עוד הרבה דברים טובים, גם סמכות טבעית של הורה, אשר פעמים רבות - אין בה כל צורך.
הסמכות של ההורה עולה מאליה מעצם היותו מנהיג המשפחה (מי כתב את זה פעם, צפריר? אורנה?) מעצם היותו לוקח אחריות על מה שמתרחש במשפחה (זה כבר במילים שלי). ומה יותר מנהיגותי, מאשר לקחת אחריות על קונפליקטים ולהוביל חיפוש לפתרון טוב לכל הצדדים?
מה יותר סמכותי מזה?
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אוי, איזה קטע, רק עכשיו ראיתי את כל התכתובת האחרונה ביניכן על ענייני הסמכות.
<משאירה ולא עורכת. בכל זאת השעה...>
<משאירה ולא עורכת. בכל זאת השעה...>
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
~שתי מחשבות שהיו לי על-
בתחילת הביקור הדס הייתה לחוצה מהמפגש עם האנשים הזרים, והמארחת הפטירה: "היא עוד אף פעם לא הייתה ממש רגועה בבית שלנו". בעקבות ההערה הזו הרגשתי איך אני נדרכת, לא פנויה לגמרי להגיב להדס באופן נקי, שקשוב אך ורק לצרכים שלה, אלא גם מתבוננת עליה ועלינו מבחוץ. האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'?~
מחשבה מספר אחת:
עוברת אורח כתבה פעם: "יש אנשים שמחזקים את האוטומט ויש אנשים שמחזקים את ההקשבה הפנימית. שימי לב באילו אנשים את מקיפה את עצמך" (ציטוט מהזיכרון של משפט שאני מצטטת לעצמי די הרבה).
בפרפרזה על המשפט הזה, אני יכולה להגיד שיש אנשים שמחזקים אצלי את הקֶשב למה שאחרים חושבים עלי ואת ההתבוננות על עצמי מבחוץ, ויש כאלה שבחברתם אני נינוחה ופנויה לשים לב למה שחשוב לי באמת. ככל שזה תלוי בי, אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים מהסוג השני, כמו אמיר, אבא של אנה.
מחשבה מספר שתיים:
פעם, בגיל 22 או 23, הייתה לי שיחה טובה עם איש חכם אחד. השיחה נסובה על הקשר שלי עם הורי, ואני אמרתי שלעתים קרובות אני שואלת את עצמי איך הם רואים אותי. האם הם גאים בי? האם הם מודאגים בנוגע אלי? האם הם רואים בי אישה צעירה בעיצומו של תהליך חיובי של התפתחות, או מישהי תועה ואבודה?
האיש הקשיב בסבלנות ואחר-כך אמר לי שהוא מרגיש שבעצם אני מתארת את השאלות שמעסיקות אותי בנוגע לחיים שלי. האם אני יכולה להיות גאה בעצמי על הישגי? האם המצב שלי מדאיג? האם הכאבים שלי הם כאבי גדילה או עדות לאובדן דרך?
זו הייתה הבחנה מדויקת.
עכשיו אני חושבת שכאשר אני מוטרדת מהשאלה האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'?, אני בעצם מבטאת קושי או ספק שעלו אצלי ואינם קשורים לעיניים הזרות. משהו בהתנהגות של הדס באותה סיטואציה עורר אצלי דאגה.
במרחק של כמה ימים מהאירוע אני חושבת שהדאגה הזו לא הייתה מוצדקת. נראה שיש לי עבודה לעשות על הקושי שלי לקבל התנהגויות מסוימות של הדס, את המקומות שבהם היא פשוט ילדה רגילה בת ארבע.
בתחילת הביקור הדס הייתה לחוצה מהמפגש עם האנשים הזרים, והמארחת הפטירה: "היא עוד אף פעם לא הייתה ממש רגועה בבית שלנו". בעקבות ההערה הזו הרגשתי איך אני נדרכת, לא פנויה לגמרי להגיב להדס באופן נקי, שקשוב אך ורק לצרכים שלה, אלא גם מתבוננת עליה ועלינו מבחוץ. האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'?~
מחשבה מספר אחת:
עוברת אורח כתבה פעם: "יש אנשים שמחזקים את האוטומט ויש אנשים שמחזקים את ההקשבה הפנימית. שימי לב באילו אנשים את מקיפה את עצמך" (ציטוט מהזיכרון של משפט שאני מצטטת לעצמי די הרבה).
בפרפרזה על המשפט הזה, אני יכולה להגיד שיש אנשים שמחזקים אצלי את הקֶשב למה שאחרים חושבים עלי ואת ההתבוננות על עצמי מבחוץ, ויש כאלה שבחברתם אני נינוחה ופנויה לשים לב למה שחשוב לי באמת. ככל שזה תלוי בי, אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים מהסוג השני, כמו אמיר, אבא של אנה.
מחשבה מספר שתיים:
פעם, בגיל 22 או 23, הייתה לי שיחה טובה עם איש חכם אחד. השיחה נסובה על הקשר שלי עם הורי, ואני אמרתי שלעתים קרובות אני שואלת את עצמי איך הם רואים אותי. האם הם גאים בי? האם הם מודאגים בנוגע אלי? האם הם רואים בי אישה צעירה בעיצומו של תהליך חיובי של התפתחות, או מישהי תועה ואבודה?
האיש הקשיב בסבלנות ואחר-כך אמר לי שהוא מרגיש שבעצם אני מתארת את השאלות שמעסיקות אותי בנוגע לחיים שלי. האם אני יכולה להיות גאה בעצמי על הישגי? האם המצב שלי מדאיג? האם הכאבים שלי הם כאבי גדילה או עדות לאובדן דרך?
זו הייתה הבחנה מדויקת.
עכשיו אני חושבת שכאשר אני מוטרדת מהשאלה האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'?, אני בעצם מבטאת קושי או ספק שעלו אצלי ואינם קשורים לעיניים הזרות. משהו בהתנהגות של הדס באותה סיטואציה עורר אצלי דאגה.
במרחק של כמה ימים מהאירוע אני חושבת שהדאגה הזו לא הייתה מוצדקת. נראה שיש לי עבודה לעשות על הקושי שלי לקבל התנהגויות מסוימות של הדס, את המקומות שבהם היא פשוט ילדה רגילה בת ארבע.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
מה שמזכיר לי ש-
בנזוגי היפנה את תשומת לבי לעובדה מעניינת. מעל שולחן העבודה שלו יש תמונה מצחיקה של הדס בשיער פרוע, מתבוננת ישירות למצלמה ומחייכת חיוך ממזרי. מעל שולחן העבודה שלי יש שלוש תמונות שלה, ובכולן מבטה מופנה הצִדה. היא נראית שקועה בעולמה הפנימי, ספק ישנה ספק מהורהרת.
כל אחד מאתנו בחר את התמונות שמייצגות את הפנטזיה שלו על הדס. פנטזיה שהייתה שם עוד לפני שנולדה. בנזוגי דמיין ילדה שמחה ומלאת חיים, אפילו סוערת. אני דמיינתי ילדה שקטה עם עולם פנימי אינסופי.
האתגר הוא, כמובן, לזהות את הפנטזיות האלה ולהשתחרר מהשפעתן.
בנזוגי היפנה את תשומת לבי לעובדה מעניינת. מעל שולחן העבודה שלו יש תמונה מצחיקה של הדס בשיער פרוע, מתבוננת ישירות למצלמה ומחייכת חיוך ממזרי. מעל שולחן העבודה שלי יש שלוש תמונות שלה, ובכולן מבטה מופנה הצִדה. היא נראית שקועה בעולמה הפנימי, ספק ישנה ספק מהורהרת.
כל אחד מאתנו בחר את התמונות שמייצגות את הפנטזיה שלו על הדס. פנטזיה שהייתה שם עוד לפני שנולדה. בנזוגי דמיין ילדה שמחה ומלאת חיים, אפילו סוערת. אני דמיינתי ילדה שקטה עם עולם פנימי אינסופי.
האתגר הוא, כמובן, לזהות את הפנטזיות האלה ולהשתחרר מהשפעתן.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה על ההבחנות <מנסה להסתכל דרכן גם על עצמי.>
את מדהימה.
את מדהימה.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הדיון על סמכות עורר בי מחשבות על האחריות של ההורה מול זו של הילד.
כדי לא לפלוש לך (לגמרי) לבלוג פתחתי דף חדש: אחריות ההורה מול אחריות הילד.
מוזמנות.
כדי לא לפלוש לך (לגמרי) לבלוג פתחתי דף חדש: אחריות ההורה מול אחריות הילד.
מוזמנות.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_עכשיו אני חושבת שכאשר אני מוטרדת מהשאלה האם לעיניים זרות היא נראית ילדה 'קשה'? 'מפונקת'?, אני בעצם מבטאת קושי או ספק שעלו אצלי ואינם קשורים לעיניים הזרות. משהו בהתנהגות של הדס באותה סיטואציה עורר אצלי דאגה.
במרחק של כמה ימים מהאירוע אני חושבת שהדאגה הזו לא הייתה מוצדקת. נראה שיש לי עבודה לעשות על הקושי שלי לקבל התנהגויות מסוימות של הדס, את המקומות שבהם היא פשוט ילדה רגילה בת ארבע._
כרגיל, תענוג לקרוא.
במרחק של כמה ימים מהאירוע אני חושבת שהדאגה הזו לא הייתה מוצדקת. נראה שיש לי עבודה לעשות על הקושי שלי לקבל התנהגויות מסוימות של הדס, את המקומות שבהם היא פשוט ילדה רגילה בת ארבע._
כרגיל, תענוג לקרוא.
-
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
את מדהימה.
כרגיל, תענוג לקרוא.
כל אחד מאתנו בחר את התמונות שמייצגות את הפנטזיה שלו
איזו הבחנה מעניינת! תודה.
קורה הרבה שאני מציעה להדס לדמיין את עצמה בנעליו של הזולת.
לקחתי ממך טיפ חשוב.
כרגיל, תענוג לקרוא.
כל אחד מאתנו בחר את התמונות שמייצגות את הפנטזיה שלו
איזו הבחנה מעניינת! תודה.
קורה הרבה שאני מציעה להדס לדמיין את עצמה בנעליו של הזולת.
לקחתי ממך טיפ חשוב.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
בהמשך לשיחתנו על סמכות -
אתמול בלילה קרה אירוע לא פשוט. אחרי שלושה ימים נעימים אך מתישים עם הדס ואיה, אורי חזר הביתה (אני מקווה שהכינוי ימצא חן בעיניך, אורי ). מאוחר יותר בערב, איה הקיאה שלוש פעמים ברצף. הקאות מסיביות שגררו בכל פעם החלפות מצעים ובגדים, מקלחות ושטיפת ריצפה. וירוס, כנראה.
אחר-כך איה והדס נרדמו, ואורי יצא לשמירה על הישוב.
נרדמתי, עייפה מאוד, ואז הדס התעוררה מחלום רע וקראה לאבא. נכנסתי אליה ואמרתי שאבא יצא. הדס הגיבה קשה. היציאה שלו מהבית בלי להגיד לה מראש גרמה לה לחרדה וזעם. לא עצם ההיעדרות שלו עירער אצלה משהו, אלא העובדה שכאשר היא ישנה מתרחשים דברים בבית ללא ידיעתה. היא צרחה והשתוללה, לא אפשרה לי להתקרב אליה, ולא הנמיכה את הקול כשביקשתי שנדבר בשקט כדי לא להעיר את איה. לסיטואציה הזו כבר היה תקדים לפני כמה חודשים, ואז הצלחתי לשמור על שלווה ולהרגיע אותה. הפעם הייתי כנראה בקצה שלי, וכששמעתי את איה מתעוררת ובוכה הרגשתי איזה מיתר פנימי פוקע בתוכי. מצאתי את עצמי צועקת על הדס, וגם תפסתי את הידיים שלה ומנעתי ממנה לעשות משהו שהיה מסלים את הסיטואציה (לא זוכרת כרגע מה זה היה).
אחר כך התעשתתי והדס נרגעה. סיכמנו שנדבר עם אבא והוא ישתדל להודיע לה לפני כל יציאה בלילה, כדי שלא תיבהל כל כך. הצעתי לה לישון אתי ועם איה, והיא נענתה.
מאוחר יותר, במיטה, שכבנו חבוקות ואני אמרתי לה בדמעות: "הדסי, אני מצטערת שצעקתי עליך קודם". הדס אמרה: "גם החזקת לי בכוח את היד". "כן", אמרתי, "סליחה".
הדס נמסה לתוך זרועותיי ונרדמה, ובבוקר התעוררה בטוב.
בעקבות הדיון שלנו כאן על סמכות, אני חושבת שבכל הסיטואציה הדרמטית הזו, הרגע שבו הפגנתי סמכות היה הרגע שבו התנצלתי בכנות בפני הדס. הרגשתי שזה בא אצלי ממקום של לקיחת אחריות על חלקי בסיטואציה, והפרדה בין הדברים שהם בתחום אחריותה של הדס לבין הדברים שהם בתחום אחריותי. אני חושבת שההתנצלות במובן מסוים סימנה עבור הדס את המקום שבו עובר הגבול בין תחומי האחריות שלה ושלי. הצלחתי להבהיר את עצמי?
כל זה כמובן מתחבר להבחנה שלך, עירית לוי, על אחריות ההורה מול אחריות הילד (הייתי כותבת בדף ההוא, אבל משום מה לא נוח לי לספר דבר אישי כל כך מחוץ לבלוג שלי. כאן יש לי אשליה מוזרה של פרטיות).
אתמול בלילה קרה אירוע לא פשוט. אחרי שלושה ימים נעימים אך מתישים עם הדס ואיה, אורי חזר הביתה (אני מקווה שהכינוי ימצא חן בעיניך, אורי ). מאוחר יותר בערב, איה הקיאה שלוש פעמים ברצף. הקאות מסיביות שגררו בכל פעם החלפות מצעים ובגדים, מקלחות ושטיפת ריצפה. וירוס, כנראה.
אחר-כך איה והדס נרדמו, ואורי יצא לשמירה על הישוב.
נרדמתי, עייפה מאוד, ואז הדס התעוררה מחלום רע וקראה לאבא. נכנסתי אליה ואמרתי שאבא יצא. הדס הגיבה קשה. היציאה שלו מהבית בלי להגיד לה מראש גרמה לה לחרדה וזעם. לא עצם ההיעדרות שלו עירער אצלה משהו, אלא העובדה שכאשר היא ישנה מתרחשים דברים בבית ללא ידיעתה. היא צרחה והשתוללה, לא אפשרה לי להתקרב אליה, ולא הנמיכה את הקול כשביקשתי שנדבר בשקט כדי לא להעיר את איה. לסיטואציה הזו כבר היה תקדים לפני כמה חודשים, ואז הצלחתי לשמור על שלווה ולהרגיע אותה. הפעם הייתי כנראה בקצה שלי, וכששמעתי את איה מתעוררת ובוכה הרגשתי איזה מיתר פנימי פוקע בתוכי. מצאתי את עצמי צועקת על הדס, וגם תפסתי את הידיים שלה ומנעתי ממנה לעשות משהו שהיה מסלים את הסיטואציה (לא זוכרת כרגע מה זה היה).
אחר כך התעשתתי והדס נרגעה. סיכמנו שנדבר עם אבא והוא ישתדל להודיע לה לפני כל יציאה בלילה, כדי שלא תיבהל כל כך. הצעתי לה לישון אתי ועם איה, והיא נענתה.
מאוחר יותר, במיטה, שכבנו חבוקות ואני אמרתי לה בדמעות: "הדסי, אני מצטערת שצעקתי עליך קודם". הדס אמרה: "גם החזקת לי בכוח את היד". "כן", אמרתי, "סליחה".
הדס נמסה לתוך זרועותיי ונרדמה, ובבוקר התעוררה בטוב.
בעקבות הדיון שלנו כאן על סמכות, אני חושבת שבכל הסיטואציה הדרמטית הזו, הרגע שבו הפגנתי סמכות היה הרגע שבו התנצלתי בכנות בפני הדס. הרגשתי שזה בא אצלי ממקום של לקיחת אחריות על חלקי בסיטואציה, והפרדה בין הדברים שהם בתחום אחריותה של הדס לבין הדברים שהם בתחום אחריותי. אני חושבת שההתנצלות במובן מסוים סימנה עבור הדס את המקום שבו עובר הגבול בין תחומי האחריות שלה ושלי. הצלחתי להבהיר את עצמי?
כל זה כמובן מתחבר להבחנה שלך, עירית לוי, על אחריות ההורה מול אחריות הילד (הייתי כותבת בדף ההוא, אבל משום מה לא נוח לי לספר דבר אישי כל כך מחוץ לבלוג שלי. כאן יש לי אשליה מוזרה של פרטיות).
-
- הודעות: 784
- הצטרפות: 20 דצמבר 2005, 05:55
- דף אישי: הדף האישי של בלה_שנדמה_לה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
קוראת כל הזמן ומרותקת.
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים.
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הצלחתי להבהיר את עצמי?
לגמרי.
תודה על השיתוף.
לגמרי.
תודה על השיתוף.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הרגע שבו הפגנתי סמכות היה הרגע שבו התנצלתי בכנות בפני הדס.
מאוד מתחברת.
כרגיל, תענוג לקרוא.
מאוד מתחברת.
כרגיל, תענוג לקרוא.
-
- הודעות: 1707
- הצטרפות: 14 דצמבר 2005, 10:27
- דף אישי: הדף האישי של טלי_מא*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_קוראת כל הזמן ומרותקת.
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים._
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים._
-
- הודעות: 3987
- הצטרפות: 27 דצמבר 2003, 21:55
- דף אישי: הדף האישי של לוטם_מרווני*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_קוראת כל הזמן ומרותקת.
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים._
מצטרפת להודיה.
אני קוראת ומתרגשת. תודה@}
תודה לך ולכולכן על הבלוג המצוין והדיונים הפורים._
מצטרפת להודיה.
אני קוראת ומתרגשת. תודה@}
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אני מודה לכן מעומק הלב על התגובות. מאוד מרגש אותי להיווכח שאני מובנת, שהכתיבה שלי מגיעה ונוגעת. (לא תמיד אני מתעכבת להודות על התגובות, כי עדיין לא מצאתי דרך לעשות זאת באופן שיבטא באמת את רגשותיי ולא יישמע בנאלי).
סוכר, סירופ גלוקוזה, מים, ג'לטין, חלבון, חומרי טעם וריח, עמילן, צבע מאכל E-122
רשימת האוצרות התזונתיים הללו מופיעה על גבי שקית ענקית של מרשמלו, שהדס התבייתה עליה היום בסופר. אף פעם לא היה לנו מרשמלו בבית (נו מה), אבל כשהדס רוצה משהו, לעתים קרובות היא מפתחת כלפיו השתוקקות כאילו כל אושרה תלוי בו.
מובן שלפעמים אני מסרבת לבקשות כאלה, אבל לרוב אני משתדלת להיענות להן. גיליתי שכאשר הדס משתוקקת לשמוע 'כן', היא תסכים ברצון לקבל את ה'כן' הזה גם בהסתייגויות ותנאים.
היום, בסופר, כשהמרשמלו הפך לרגע לדבר שהיא הכי רוצה בעולם, יכולתי גם לסרב. אבל ראיתי שהמרשמלו קורץ לה ומסקרן אותה, ולבי נכמר. אמרתי לה: "את יודעת מה, הדסי, אני מסכימה. אבל בתנאי שתאכלי רק מרשמלו אחד ביום". ההסכמה שלי כל-כך שימחה אותה, שהיא קיבלה את התנאי ברצון ובלי היסוס. קנינו את השקית (6.25 ש"ח לשקית ענקית. שקית קטנה יותר לא הייתה), והיא אכלה רק מרשמלו אחד, באושר רב. ספק אם מחר היא תחפש את השקית. אני לא חושבת שזה באמת כל-כך טעים לה.
אני נזכרת עכשיו במקרים נוספים שבהם ה "טוב, אבל-" הזה עבד. בארוחת ליל שבת, אחרי שהדס כבר אכלה שני קינוחים, רוני (הבתדודה שלה, בת 7), שלפה מהמקרר את הקינוח שהכינה לבד: עוגיות בצורות שונות, עשויות מתערובת לכדורי שוקולד. רוני הניחה 4 עוגיות כאלה על צלחת, והכריזה שאלה העוגיות של הדס. הדס הביטה בי במבט מצפה לאישור. גם במקרה זה, העוגיות סיקרנו אותה וקרצו לה. כל העוגיות . הצעתי שתטעם עוגיה אחת, ואת השאר ניקח איתנו הביתה, למחר. הדס הסכימה ברצון ולמחרת שכחה מכל העניין.
באחת השבתות האחרונות הרגשנו שהדס רואה יותר מדי וידיאו, וסיכמנו איתה שהיא תעשה הפסקה עד לצפייה שאחרי חפיפת הראש בערב (זה טקס קבוע: אחרי החפיפה אורי מסרק את התלתלים של הדס מול הטלוויזיה, באחוות מתולתלים. לטענתו, רק כשהיא שקועה בטלוויזיה היא לא מתלוננת שפתיחת הקשרים מכאיבה לה).
מאוחר יותר, בשתיים בערך, הדס בכל זאת רצתה מאוד לראות עוד קלטת. אמרנו לה: "הדסי, סיכמנו שתראי היום וידיאו רק עוד פעם אחת, אחרי החפיפה. אבל אם את רוצה, את יכולה לחפוף ראש עכשיו ואז תוכלי לראות כשאבא יסרק אותך". היא הסכימה בשמחה.
לדרך הזו יש המון יתרונות בעיני. היא מחזקת את הברית שלי עם הדס, הופכת את הזמן המשותף לנעים יותר ומקלה עלי להגיד 'לא' במקרים שבהם באמת חשוב לי לסרב. אבל יותר מכל, הדרך הזו מעניקה להדס חווייה שבה הרצונות שלה מקבלים פול ריספקט (בפרפרזה על הדברים שלך, אור-לי). אני עדיין זוכרת את ההתרגשות העמוקה שהייתה לי כילדה, כשביקשתי מאמא שלי שנכין בובות מירקות לטו בשבט, כמו שראיתי בתוכנית של בתיה עוזיאל, והיא הסכימה. אני מאמינה שהכבוד הזה לרצונות שלי איפשר לי להפוך לאדם עם תחושה ברורה של עצמיות ומשמעות.
סוכר, סירופ גלוקוזה, מים, ג'לטין, חלבון, חומרי טעם וריח, עמילן, צבע מאכל E-122
רשימת האוצרות התזונתיים הללו מופיעה על גבי שקית ענקית של מרשמלו, שהדס התבייתה עליה היום בסופר. אף פעם לא היה לנו מרשמלו בבית (נו מה), אבל כשהדס רוצה משהו, לעתים קרובות היא מפתחת כלפיו השתוקקות כאילו כל אושרה תלוי בו.
מובן שלפעמים אני מסרבת לבקשות כאלה, אבל לרוב אני משתדלת להיענות להן. גיליתי שכאשר הדס משתוקקת לשמוע 'כן', היא תסכים ברצון לקבל את ה'כן' הזה גם בהסתייגויות ותנאים.
היום, בסופר, כשהמרשמלו הפך לרגע לדבר שהיא הכי רוצה בעולם, יכולתי גם לסרב. אבל ראיתי שהמרשמלו קורץ לה ומסקרן אותה, ולבי נכמר. אמרתי לה: "את יודעת מה, הדסי, אני מסכימה. אבל בתנאי שתאכלי רק מרשמלו אחד ביום". ההסכמה שלי כל-כך שימחה אותה, שהיא קיבלה את התנאי ברצון ובלי היסוס. קנינו את השקית (6.25 ש"ח לשקית ענקית. שקית קטנה יותר לא הייתה), והיא אכלה רק מרשמלו אחד, באושר רב. ספק אם מחר היא תחפש את השקית. אני לא חושבת שזה באמת כל-כך טעים לה.
אני נזכרת עכשיו במקרים נוספים שבהם ה "טוב, אבל-" הזה עבד. בארוחת ליל שבת, אחרי שהדס כבר אכלה שני קינוחים, רוני (הבתדודה שלה, בת 7), שלפה מהמקרר את הקינוח שהכינה לבד: עוגיות בצורות שונות, עשויות מתערובת לכדורי שוקולד. רוני הניחה 4 עוגיות כאלה על צלחת, והכריזה שאלה העוגיות של הדס. הדס הביטה בי במבט מצפה לאישור. גם במקרה זה, העוגיות סיקרנו אותה וקרצו לה. כל העוגיות . הצעתי שתטעם עוגיה אחת, ואת השאר ניקח איתנו הביתה, למחר. הדס הסכימה ברצון ולמחרת שכחה מכל העניין.
באחת השבתות האחרונות הרגשנו שהדס רואה יותר מדי וידיאו, וסיכמנו איתה שהיא תעשה הפסקה עד לצפייה שאחרי חפיפת הראש בערב (זה טקס קבוע: אחרי החפיפה אורי מסרק את התלתלים של הדס מול הטלוויזיה, באחוות מתולתלים. לטענתו, רק כשהיא שקועה בטלוויזיה היא לא מתלוננת שפתיחת הקשרים מכאיבה לה).
מאוחר יותר, בשתיים בערך, הדס בכל זאת רצתה מאוד לראות עוד קלטת. אמרנו לה: "הדסי, סיכמנו שתראי היום וידיאו רק עוד פעם אחת, אחרי החפיפה. אבל אם את רוצה, את יכולה לחפוף ראש עכשיו ואז תוכלי לראות כשאבא יסרק אותך". היא הסכימה בשמחה.
לדרך הזו יש המון יתרונות בעיני. היא מחזקת את הברית שלי עם הדס, הופכת את הזמן המשותף לנעים יותר ומקלה עלי להגיד 'לא' במקרים שבהם באמת חשוב לי לסרב. אבל יותר מכל, הדרך הזו מעניקה להדס חווייה שבה הרצונות שלה מקבלים פול ריספקט (בפרפרזה על הדברים שלך, אור-לי). אני עדיין זוכרת את ההתרגשות העמוקה שהייתה לי כילדה, כשביקשתי מאמא שלי שנכין בובות מירקות לטו בשבט, כמו שראיתי בתוכנית של בתיה עוזיאל, והיא הסכימה. אני מאמינה שהכבוד הזה לרצונות שלי איפשר לי להפוך לאדם עם תחושה ברורה של עצמיות ומשמעות.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אני עדיין זוכרת את ההתרגשות העמוקה שהייתה לי כילדה, כשביקשתי מאמא שלי שנכין בובות מירקות לטו בשבט, כמו שראיתי בתוכנית של בתיה עוזיאל, והיא הסכימה. אני מאמינה שהכבוד הזה לרצונות שלי איפשר לי להפוך לאדם עם תחושה ברורה של עצמיות ומשמעות.
כל הכבוד לאמא שלך.
נשמע נפלא.
טוב, אבל
מוכר מאוד גם אצלנו.
אכן עובד כמו קסם.
אני אגב קוראת לזה: "קודם כל: כן".
זה עוזר לי לחשוב חיובי ולראות איך כן מאפשרים ובאילו תנאים ואפשרויות.
@}
כל הכבוד לאמא שלך.
נשמע נפלא.
טוב, אבל
מוכר מאוד גם אצלנו.
אכן עובד כמו קסם.
אני אגב קוראת לזה: "קודם כל: כן".
זה עוזר לי לחשוב חיובי ולראות איך כן מאפשרים ובאילו תנאים ואפשרויות.
@}
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שלשום הייתי בלוויה שוברת לב. לוויה של אישה צעירה שהשאירה אחריה ילדה בת חמש. לאורך כל הלוויה התנגן לי בראש השיר 'בואי אמא' של לאה נאור.
הבוקר, כשהגענו לגן, הגננות עוד היו בהתיעצויות אחרונות מה לספר לילדים בצפירה. היה ברור שהילדים הגדולים יזהו מיד את הקושי שלהן עם העיסוק בנושא, ויציפו אותן בשאלות.
חורים שחורים, מעבר לכל דמיון.
יש ימים שבהם להרף עין אני מבינה איזו פריבילגיה עצומה זו, להיות פנויה למחשבות, ללבטים ולקשיים שממלאים את הבלוג הזה.
כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי איתו גם את.
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא
איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא,
ותראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל.
הבוקר, כשהגענו לגן, הגננות עוד היו בהתיעצויות אחרונות מה לספר לילדים בצפירה. היה ברור שהילדים הגדולים יזהו מיד את הקושי שלהן עם העיסוק בנושא, ויציפו אותן בשאלות.
חורים שחורים, מעבר לכל דמיון.
יש ימים שבהם להרף עין אני מבינה איזו פריבילגיה עצומה זו, להיות פנויה למחשבות, ללבטים ולקשיים שממלאים את הבלוג הזה.
כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי איתו גם את.
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא
איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא,
ותראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל.
-
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
בואי אמא
השיר הזה כל כך נוגה. אני לא אוהבת אותו. אני דומעת רק מקריאת המלים.
השיר הזה כל כך נוגה. אני לא אוהבת אותו. אני דומעת רק מקריאת המלים.
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 16:02
בלוג אמא בלמידה מתמדת
לדרך הזו יש המון יתרונות בעיני. היא מחזקת את הברית שלי עם הדס, הופכת את הזמן המשותף לנעים יותר ומקלה עלי להגיד 'לא' במקרים שבהם באמת חשוב לי לסרב. אבל יותר מכל, הדרך הזו מעניקה להדס חווייה שבה הרצונות שלה מקבלים פול ריספקט
and also support her to understand slowly slowly that she is responsible for her own life.
i mean:
when you say ''yes'' but with some limit, you mark an area for her within she is managing the things.
you give her the sense that she can control her own world.
when you count on her that she will eat only one marshmelo as you agree between you two, it is empowering for her.
i'm not sure that i clear myself well in english.
till next week i wont have hebrew fonts (family trip).
and also support her to understand slowly slowly that she is responsible for her own life.
i mean:
when you say ''yes'' but with some limit, you mark an area for her within she is managing the things.
you give her the sense that she can control her own world.
when you count on her that she will eat only one marshmelo as you agree between you two, it is empowering for her.
i'm not sure that i clear myself well in english.
till next week i wont have hebrew fonts (family trip).
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 16:02
בלוג אמא בלמידה מתמדת
בואי אמא
it is so sad in this context
it is so sad in this context
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
i'm not sure that i clear myself well in english.
הבהרת מצוין.
בואי אמא
השיר הזה תמיד משרה עלי עצב עמוק. משהו בנימה הנואשת שלו (הן בלחן הקודם והן בלחן החדש והיפה של יוני רכטר), תמיד מעורר אצלי הרגשה שהילד מתחנן אל אימו 'בבקשה אל תמותי, אני עדיין זקוק לך כל כך'.
אכן
הבהרת מצוין.
בואי אמא
השיר הזה תמיד משרה עלי עצב עמוק. משהו בנימה הנואשת שלו (הן בלחן הקודם והן בלחן החדש והיפה של יוני רכטר), תמיד מעורר אצלי הרגשה שהילד מתחנן אל אימו 'בבקשה אל תמותי, אני עדיין זקוק לך כל כך'.
אכן
-
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
_בואי אמא
אני לא אוהבת אותו. אני דומעת רק מקריאת המלים._
הלב נקרע.
אני מאמינה שהכבוד הזה לרצונות שלי איפשר לי להפוך לאדם עם תחושה ברורה של עצמיות ומשמעות.
גם אני.
וכמה טוב לקרוא אותך פורטת את המקרים היומיומיים האלו ומנתחת אותם, מניחה אותם עבורנו לבדיקה פנימית - אישית. מלא חומר למחשבה.
הדס הסכימה ברצון ולמחרת שכחה מכל העניין.
אצלנו זה לא עובד. הגברת לא שוכחת כלום, אפילו מזכירה לי דברים מלפני שנה!
אני לא אוהבת אותו. אני דומעת רק מקריאת המלים._
הלב נקרע.
אני מאמינה שהכבוד הזה לרצונות שלי איפשר לי להפוך לאדם עם תחושה ברורה של עצמיות ומשמעות.
גם אני.
וכמה טוב לקרוא אותך פורטת את המקרים היומיומיים האלו ומנתחת אותם, מניחה אותם עבורנו לבדיקה פנימית - אישית. מלא חומר למחשבה.
הדס הסכימה ברצון ולמחרת שכחה מכל העניין.
אצלנו זה לא עובד. הגברת לא שוכחת כלום, אפילו מזכירה לי דברים מלפני שנה!
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
הגברת לא שוכחת כלום, אפילו מזכירה לי דברים מלפני שנה!
נו טוף, ילדים מחוננים זו צרה צרורה .
אבל גם אם הדס הייתה דבקה במרשמלו ולא שוכחת מקיומו, מרשמלו אחד ביום זו עיסקה שאני מסוגלת לחיות איתה.
נו טוף, ילדים מחוננים זו צרה צרורה .
אבל גם אם הדס הייתה דבקה במרשמלו ולא שוכחת מקיומו, מרשמלו אחד ביום זו עיסקה שאני מסוגלת לחיות איתה.
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שלשום בבוקר הדס הודיעה שהיא לא הולכת לגן. שאלתי אותה לָמה. משהו מפריע לה בגן? הדס אמרה: "הגננות כל הזמן מפריעות לנו כשאנחנו עסוקים, ורוצות שנפסיק ונעשה משהו אחר".
את התלונה הזו כבר שמעתי ממנה כמה ימים קודם. הגננות של הדס באות מרקע של חינוך פתוח, והגישה שלהן בדרך כלל גמישה ומכבדת. ובכל זאת, גן זה גן. יש מפגש בוקר, ארוחות ופעילויות אחרות שנעשות בקבוצה וצריכות להתחיל בנקודת זמן אחת לכולם. דווקא האינטימיות של הגן - מעט ילדים, שתי גננות, חלל אחד לא גדול - מגבילה את היכולת לאפשר לילדים לא לקחת חלק בפעילויות המשותפות.
הצעתי להדס שכשנגיע לגן, אני אעזור לה לפנות לאחת הגננות, הדס תאמר מה מפריע לה וביחד הן ינסו למצוא פתרון לבעיה. הדס הסכימה. כשהגענו לגן היא הזכירה לי את הסיכום בינינו, ואני שאלתי את אחת הגננות אם היא מוכנה להצטרף אלינו לכמה דקות.
אמרתי לגננת, בנוכחות הדס: "הדס רוצה לדבר איתך על משהו שמפריע לה בגן. חשבנו שאולי תוכלו למצוא ביחד פתרון לבעיה שלה".
"מה מפריע לך, הדסי?", שאלה הגננת.
הדס חזרה על תיאור הבעיה. קשה לה כשקוטעים אותה כשהיא שקועה במשחק.
בתגובה, הגננת הסבירה להדס את ההיגיון שמאחורי הדרישות בגן. כלומר, מדוע הדרישות מוצדקות והדס היא זו שצריכה להסתגל אליהן.
ראיתי את האכזבה על פניה של הדס. הרגשתי שהיא מצפה שיכירו בקושי שלה וינסו ללכת לקראתה, אפילו כברת דרך סמלית. מבחינתה, כשדיברנו על 'למצוא פתרון לבעיה', ההנחה הייתה שמשהו במציאות ישתנה בעקבות השיחה.
בסוף - לא בלב שלם - התערבתי בשיחה. אמרתי: "אולי אפשר לנסות להודיע קצת מוקדם יותר שצריך להפסיק לשחק, כדי שלהדס יהיה יותר זמן להתכונן לסיים?". הגננת ענתה לי בטון מצטדק: "תאמיני לי, אנחנו מודיעות להם הרבה זמן מראש".
היה לי חבל שהיא הגיבה כך. התגובה שלה התייחסה להצעה שלי במישור המציאותי לגמרי, כאילו זו שיחה שמתנהלת רק בין שתינו. בדיעבד אני חושבת שאולי היא קיבלה בטעות את הרושם שיש לי ביקורת עליה, וחשה צורך להתגונן. אולי אם הייתי עוזבת את הגן מיד בתחילת השיחה, הגננת הייתה פנויה להקשיב להדס וקולטת את ההזדמנות שטמונה בסיטואציה.
הדס עברה על הנושא לסדר היום, לפחות עד להודעה חדשה.
את התלונה הזו כבר שמעתי ממנה כמה ימים קודם. הגננות של הדס באות מרקע של חינוך פתוח, והגישה שלהן בדרך כלל גמישה ומכבדת. ובכל זאת, גן זה גן. יש מפגש בוקר, ארוחות ופעילויות אחרות שנעשות בקבוצה וצריכות להתחיל בנקודת זמן אחת לכולם. דווקא האינטימיות של הגן - מעט ילדים, שתי גננות, חלל אחד לא גדול - מגבילה את היכולת לאפשר לילדים לא לקחת חלק בפעילויות המשותפות.
הצעתי להדס שכשנגיע לגן, אני אעזור לה לפנות לאחת הגננות, הדס תאמר מה מפריע לה וביחד הן ינסו למצוא פתרון לבעיה. הדס הסכימה. כשהגענו לגן היא הזכירה לי את הסיכום בינינו, ואני שאלתי את אחת הגננות אם היא מוכנה להצטרף אלינו לכמה דקות.
אמרתי לגננת, בנוכחות הדס: "הדס רוצה לדבר איתך על משהו שמפריע לה בגן. חשבנו שאולי תוכלו למצוא ביחד פתרון לבעיה שלה".
"מה מפריע לך, הדסי?", שאלה הגננת.
הדס חזרה על תיאור הבעיה. קשה לה כשקוטעים אותה כשהיא שקועה במשחק.
בתגובה, הגננת הסבירה להדס את ההיגיון שמאחורי הדרישות בגן. כלומר, מדוע הדרישות מוצדקות והדס היא זו שצריכה להסתגל אליהן.
ראיתי את האכזבה על פניה של הדס. הרגשתי שהיא מצפה שיכירו בקושי שלה וינסו ללכת לקראתה, אפילו כברת דרך סמלית. מבחינתה, כשדיברנו על 'למצוא פתרון לבעיה', ההנחה הייתה שמשהו במציאות ישתנה בעקבות השיחה.
בסוף - לא בלב שלם - התערבתי בשיחה. אמרתי: "אולי אפשר לנסות להודיע קצת מוקדם יותר שצריך להפסיק לשחק, כדי שלהדס יהיה יותר זמן להתכונן לסיים?". הגננת ענתה לי בטון מצטדק: "תאמיני לי, אנחנו מודיעות להם הרבה זמן מראש".
היה לי חבל שהיא הגיבה כך. התגובה שלה התייחסה להצעה שלי במישור המציאותי לגמרי, כאילו זו שיחה שמתנהלת רק בין שתינו. בדיעבד אני חושבת שאולי היא קיבלה בטעות את הרושם שיש לי ביקורת עליה, וחשה צורך להתגונן. אולי אם הייתי עוזבת את הגן מיד בתחילת השיחה, הגננת הייתה פנויה להקשיב להדס וקולטת את ההזדמנות שטמונה בסיטואציה.
הדס עברה על הנושא לסדר היום, לפחות עד להודעה חדשה.
-
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
אולי אפשר "להודיע" לגננת מראש שתהיה שיחה כזאת, בטלפון או משהו כזה, ואז בשיחה המקדימה לבקש את עצתה של הגננת כיצד לתת להדס תחושה שמנסים להתייחס לבקשתה? מה דעתך? אולי זה יחסוך את ההתגוננות של הגננת שתפסה (בניגוד לכוונתך) את הסיטואציה כבעלת מבנה של ביקורת. אני מציעה זאת כי לאנשים מאוד קשה שלא להתגונן אל מול "ביקורת", צריך המון ביטחון עצמי, ואז המבוקר נכנס להצטדקויות או להסברים במקום לחשוב על פתרונות מעשיים...
הבלוג שלך פשוט נפלא. הסיטואציות שאת מתארת כל כך מחכימות, והדיונים בו כל כך מעניינים ומוצלחים. באופן אישי, הם נוגעים בעניינים שהכי מעסיקים אותי בגידול ילדים. תודה
הבלוג שלך פשוט נפלא. הסיטואציות שאת מתארת כל כך מחכימות, והדיונים בו כל כך מעניינים ומוצלחים. באופן אישי, הם נוגעים בעניינים שהכי מעסיקים אותי בגידול ילדים. תודה
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
ממ, את צודקת. באותו בוקר לא הייתה לי אפשרות לדבר עם הגננת מראש, אבל אני חושבת שזה רעיון טוב לתפוס איתה שיחה, שאולי תישא פירות בפעם הבאה שתתפתח סיטואציה דומה.
ותודה על הפידבק. ההזדמנות הזו להפריה הדדית מאוד מרגשת ומשמחת אותי.
ותודה על הפידבק. ההזדמנות הזו להפריה הדדית מאוד מרגשת ומשמחת אותי.
-
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
בלוג אמא בלמידה מתמדת
תודה על מה שכתבת בדף שלי@}
-
- הודעות: 270
- הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42
בלוג אמא בלמידה מתמדת
שלשום זכינו לתיקון לשיחה עם הגננת מלפני חודש. הבוקר שוב נפתח בהכרזה של הדס שהיא לא הולכת לגן. הפעם, כששאלתי מה מפריע לה בגן, היא אמרה: "בשינה היה לנו אור קטן עם ציור של טוויטי, והגננות לקחו אותו. זה לא נעים לי להיות בחושך". וכך, שוב,
_הצעתי להדס שכשנגיע לגן, אני אעזור לה לפנות לאחת הגננות, הדס תאמר מה מפריע לה וביחד הן ינסו למצוא פתרון לבעיה. הדס הסכימה. כשהגענו לגן היא הזכירה לי את הסיכום בינינו, ואני שאלתי את אחת הגננות אם היא מוכנה להצטרף אלינו לכמה דקות.
אמרתי לגננת, בנוכחות הדס: "הדס רוצה לדבר איתך על משהו שמפריע לה בגן. חשבנו שאולי תוכלו למצוא ביחד פתרון לבעיה שלה".
"מה מפריע לך, הדסי?", שאלה הגננת.
הדס חזרה על תיאור הבעיה._
הפעם הגננת הייתה נינוחה וקשובה. היא הסבירה להדס שטוויטי נלקח בגלל שהילדים הוציאו והכניסו אותו מ / אל השקע בקיר, וזה מסוכן. היא הציעה שבצהריים היא תשאיר את התריס מעט פתוח כדי להכניס אור לחדר, וביקשה מהדס להזכיר לה לעשות זאת.
הדס הייתה מאושרת. הפעם הרגשתי שהבעיה עצמה לא הייתה חשובה לה במיוחד, אלא האופן שבו התנהלה השיחה. אני שמחה שמעכשיו יש להדס ולגננת מודל משותף לפתרון בעיות, ומקווה שבעתיד הן ישתמשו בו גם ללא התיווך שלי.
_הצעתי להדס שכשנגיע לגן, אני אעזור לה לפנות לאחת הגננות, הדס תאמר מה מפריע לה וביחד הן ינסו למצוא פתרון לבעיה. הדס הסכימה. כשהגענו לגן היא הזכירה לי את הסיכום בינינו, ואני שאלתי את אחת הגננות אם היא מוכנה להצטרף אלינו לכמה דקות.
אמרתי לגננת, בנוכחות הדס: "הדס רוצה לדבר איתך על משהו שמפריע לה בגן. חשבנו שאולי תוכלו למצוא ביחד פתרון לבעיה שלה".
"מה מפריע לך, הדסי?", שאלה הגננת.
הדס חזרה על תיאור הבעיה._
הפעם הגננת הייתה נינוחה וקשובה. היא הסבירה להדס שטוויטי נלקח בגלל שהילדים הוציאו והכניסו אותו מ / אל השקע בקיר, וזה מסוכן. היא הציעה שבצהריים היא תשאיר את התריס מעט פתוח כדי להכניס אור לחדר, וביקשה מהדס להזכיר לה לעשות זאת.
הדס הייתה מאושרת. הפעם הרגשתי שהבעיה עצמה לא הייתה חשובה לה במיוחד, אלא האופן שבו התנהלה השיחה. אני שמחה שמעכשיו יש להדס ולגננת מודל משותף לפתרון בעיות, ומקווה שבעתיד הן ישתמשו בו גם ללא התיווך שלי.
-
- הודעות: 4246
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי