טוב, אני אנסה להתייחס לדבריכן לאט לאט, טיפין טיפין, על פי הסדר שבו הם נכתבו.
אחר כך אולי יהיה מקום לערוך את הדיון כולו ולהעביר אותו לדף נפרד.
תגובה לדברי
סיגל ב:
כדאי לזכור שלעתים קרובות יש פער בין הרצון המפורש לרצון האמיתי (אני)
_אני לא בטוחה שאנחנו נדע להבחין בין השניים, גם האמהות הרגישות והקשובות שאנחנו.
אני עדיין חושבת שיש מקום לתת פול ריספקט (ואני תיכף ארחיב על ענייני הפגיעה בזולת) לרצון המפורש. שוב - זה לטעמי חזק מספיק._ (
סיגל ב)
בסך הכל אני מסכימה איתך שברירת המחדל היא לכבד את הרצון המפורש שהובע, אם אין סיבה חזקה לא לעשות כן.
איך יודעים להבחין בין הרצון המפורש לרצון האמיתי? לפעמים לא יודעים, כמובן. אבל, לפעמים, הרצון מתברר כששואלים את הילד מדוע הוא רוצה X או Y (העצה המצוינת הזו שלך - לשאול את הילד, במקום להניח הנחות אוטומטיות על הסיבות להתנהגותו - קצת נבלעה בלהט הדיון, וראוי לחזור ולהזכיר אותה). ולעיתים קרובות ההתנהגות שמטרידה אותנו חוזרת על עצמה במשך תקופה, ומאפשרת לנו לחשוב עליה בין לבין, להעלות השערות ולבחון אותן.
ילד יכבד את מי שיכבד אותו. יחס גורר יחס וילדים מחקים את מה שהם רואים. ואם ילד גדל בבית שבו הוריו מכבדים אותו, הוא גדל להיות ילד שמכבד את הוריו ואת זולתו.
אני מסכימה שזה הדבר החשוב ביותר - לכבד את ילדינו. כל השאר זה בשוליים, עניינים טכניים וסמנטים. יחד עם זאת, כפי שכבר כתבתי, אני לא רואה סתירה בין כבוד לילד לבין ציפייה ממנו שיהיה בנאדם. להפך.
_אם יש מישהו שהילד לא מכבד - הייתי בודקת אם יש לו סיבה טובה.
הייתי בודקת למשל אם המישהו הזה לא מעל בכבוד הילד, או התייחס אליו באופן לא ראוי, שגורר תגובה כזו מהילד.
"באופן לא ראוי" יכול להיות כמובן משהו סופר נורמטיבי (גננת שאינה מתחשבת ברצון ילדי הגן למשל) - אך כזה שלא היית רוצה אצלך בבית._
כשמדובר ביחס עקבי ומתמשך של חוסר כבוד כלפי מבוגר מסוים, אני מסכימה שרצוי לבדוק את הסיבה. כשמדובר בהתנהגות נקודתית יותר, לא תמיד זה קשור לאדם הספציפי שאליו ההתנהגות מופנית. מכל מקום, כשאני מתבוננת בילדים בני גילה של הדס, אני מתרשמת שהם עסוקים מאוד בשאלת הכוח שיש להם מול המבוגרים, וחוצפה קשורה יותר לניסיון לערער על הכוח והסמכות מאשר לחוסר כבוד. זה מה שנקרא 'בדיקת גבולות'. לדעתי מאחורי התנהגות חוצפנית עומדת משאלה שאני, המבוגר, אעמוד איתן בהתקפה ולא אתן לילד לרמוס אותי, אבל גם לא אבזה אותו ולא אשתמש לרעה בכוחי היחסי.
_ואם לחזור לסיפור "החג שמח":
אמירה נייטרלית ונקייה בסגנון: "אנחנו נוהגים לברך אנשים בברכת חג שמח לקראת החג", מספיקה לטעמי. היא נותנת את תמרור ההכוונה שאת רוצה לתת (הנחלת נורמות משפחתיות וחברתיות), אבל משאירה מקום לשיקול דעת ולרצון עצמאי._
אז אולי לא הבהרתי:
הדס מכירה היטב את הנורמות. לא בכך העניין. מה שהפריע לי בסיטואציה היה אך ורק ההתעלמות המופגנת מדברי הגננות.
אני רוצה לנסות גם להרחיב קצת בנוגע לאופן שבו הגבתי, שאולי לא הובן נכון. אני הזמנתי את הדס, בלי ללחוץ עליה ובלי לנזוף בה, להיכנס לתפקיד של ילדה ידידותית לסביבה, והיא קיבלה את ההזמנה בשמחה גלויה. אם היא הייתה מסרבת, הייתי מרפה והיינו הולכות לדרכנו. זה לא עד כדי כך חשוב בעיני.
להדס יש גלריית דמויות שלמה שהיא משחקת בה שעות רבות ביום. לפעמים היא אלה ואני אמא-יוּדית, ואז היא ילדה בת שש, שעושה דברים של ילדות גדולות. לפעמים היא רוּ ואני אמא-קנגה, ואז היא תינוק קטן שמבלה בתוך הכיס שלי, יונק ומתפנק. ולפעמים היא גור-אריות ואני אמא-לביאה, ואנחנו מולכות ביער ביד רמה, צדות וטורפות.
להבנתי, כל דמות כזו מאפשרת להדס לבטא, לחקור, לפתח ולעדן חלקים שונים באישיותה. באמצעות רוּ היא יכולה לחזור ולהיות תינוקת, גור-האריות מאפשר לה להיות כוחנית ותוקפנית, וכן הלאה. התווספותה של אלה לגלריית הדמויות מעידה, להרגשתי, שהדס מתעניינת עכשיו בשאלה מה זה להיות ילדה בוגרת, והתכונות החיוביות שהיא מייחסת לאלה מעניינות ומושכות אותה. מאחורי ההזמנה שלי 'להתנהג כמו אלה' עמד המסר: "אשמח אם תבטאי עכשיו את צד-אלה שלך". לכן (וכאן אני כבר גולשת לתשובה שלי לדברי
עירית לוי) המסר
לא היה "אַת לא בוגרת כמו אלה", אלא בדיוק להפך. הבהרתי את עצמי?
כשאת "תובעת" - לא נשאר מקום לשני דברים: לא לרצון העצמאי שלה ולא לשיקול דעת שלה. ב"תביעה", את בעצם משאירה את שיקול הדעת אצלך באופן בלבדי.
כפי שניסיתי להבהיר בפיסקה האחרונה, באותה סיטואציה בגן לא תבעתי מהדס להתנהג כך או אחרת, אלא הצעתי ועודדתי. את התביעות אני שומרת לסיטואציות שבהן יש פגיעה מובהקת בזולת (או בי. גם אני זולת לצורך העניין).
אני מעדיפה שהמסר הזה ישודר באופן נייטרלי ונקי מכעסים. כי הכעס אינו משרת את המטרה.
בהחלט.
אני רוצה להציע לך נקודת מבט, לפיה גם מאחורי התנהגות "שלילית" כזו, עלולים להסתתר צורך או מצוקה.
מסכימה.
לא לומר "חג שמח" (...) את חושבת שזה מסוג המקרים שפוגעים בזולת?
אני מקווה שהבהרתי עכשיו שלא.
לעומת זאת, הורים כמונו, שמשתדלים לתת פוּל רִיסְפֵּקְט לרצונות של ילדינו, עלולים לגדל ילדים מפונקים ורודנים. (אני)
אנחנו כנראה לא מדברות על אותו פול ריספקט. (
סיגל ב)
הניסוח שלי לא היה מספיק בהיר. אני לא חושבת שיש דופי כלשהי בהתייחסות מכבדת לרצונות של ילדינו, באופן שבו את ואני מבינות אותה. להפך.
אני רק טוענת שלא תמיד זה מספיק. לא עבור כל ילד. לא בכל שלב התפתחותי.
סיגל ב ו-
עירית לוי, אני קוראת בדבריכן אמונה ומשאלה חזקה, שאותה גישה של כבוד שאתן נוקטות עכשיו תבטיח שבנותיכן (וילדיכן העתידיים) יהפכו לילדים רגישים ומתחשבים. ייתכן (אני מאחלת לכן) שזה המקרה אצלכן. במשפחה שלי זה לא עובד כך. הכבוד הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. אין לי ספק שהדס זקוקה לכך שנתעמת איתה פה ושם, ואפילו נכעס ונריב. השאלה שלי היא רק איך לנהל את העימותים האלה בצורה מכבדת ומועילה.
_זו הייתה התעלמות מתריסה: 'עכשיו אתן לא מעניינות אותי'. בזמן האחרון הדס מתנהגת כך לעתים קרובות, ולא רק כלפי הגננות.
יש לך מושג מה עומד מאחורי זה?_
זה עדיין לא ברור לי לגמרי. הכיוון הוא ברוח הדברים שכתבתי למעלה - סוג של ערעור על סמכות וחקירת יחסי הכוחות בינה לבין הגננות. 'אני אומרת שאתן לא חשובות לי, כדי להרגיש חזקה מולכן ולא להיות כל כך פגיעה'.
.
.
).
.
)
)
הלב נקרע.