בלוג גמד קרוב

מבקשת להמשיך לשמוע את המוזיקה בתוכי שמנחה אותי ולרקוד לצליליה.. אמן

אמן! אמן!
איזה יופי..
איזה משב רוח של אופטימיות את מביאה, דוקא בזמן האריזה של
שארית התום בארגזי קרטון
(כן, שוב השיר הזה,
מה לעשות הוא התחיל להתנגן בי..)
את יודעת, אני חושבת שאחד הדברים הקשים שנלווים לפרידה, זה הפרידה מעצמינו. ממי שהיינו בתוך מערכת היחסים.
כאילו , בגלל שהיחסים הסתיימו, אז מי שהיינו בתוכם, מאבד את תוקף הקיום שלו. אפילו בזכרון.
חוצמזה, איך שלא נסתכל על זה- זו פיסת חיים, שמאחורינו, ומי שהיה שם איתנו, מי שיכול לזכור אותנו מאז, כבר לא באיזור.
הרבה פעמים אני חושבת על זה שגם אם יהיה לי בנזוג אחר, חדש, ואפילו אם בדרך נסית ובלתי צפויה, נישאר יחדיו שנים ארוכות, הוא לעולם לא יוכל להסתכל בי, לזכור (ולהזכיר לי) איזה נהדרת היית כשהייתי בת 20 ו 30.
מצד שני יש בזה גם משהו מנחם וקליל.
בלי מטענים עודפים. אפשר כל פעם להמציא את עצמינו מחדש. הכל פתוח.

_אני הולך, אני הולך היום
לה לה לה לה לה לה לה_

מאחלת לך ולגמדים מעבר קל
והרבה שמחה, בביתכם החדש! @}

את יודעת, אני חושבת שאחד הדברים הקשים שנלווים לפרידה, זה הפרידה מעצמינו. ממי שהיינו בתוך מערכת היחסים.
כאילו , בגלל שהיחסים הסתיימו, אז מי שהיינו בתוכם, מאבד את תוקף הקיום שלו. אפילו בזכרון.
כמה שאת צודקת
ובכלל תודה על כל מה שאמרת.

מקצת מחוויות היום שעבר:

קודם כל התפלק לילה של שנת איכות כי הקטנים לא באו למיטתי בלילה. ממש בטעות כנראה.
השתטחתי קצת בירידה במדרגות ועכשיו סימן סגול בצורת אוסטרליה מעטר את ישבני
בעבודה הפתיעה פתאום אישה זקנה מאוד תימניה שפשוט הפצירה בי בנחישות לקנות איזה קילו חילבה שהיא הכינה. אחרי המון סירובים כולל מציאת כפית שלה שכמעט דחפה לי בעצמה לפה, הבנתי שאין מוצא חוץ מלקנות ולעזור לה. חשבתי למי אתן את זה ונפרדתי מ30 ש"ח. היא בירכה אותי וצבטה לי בלחי. צחקתי לי ונאנחתי עמוקות.
היא אמרה שאלוהים יהיה בעזרי ושיהיה לי טוב. צדקה היה לי יום מעולה...!
אחרי הגן החלטתי לנצל את הזמן האחרון שלנו במרכז פה ולקחתי את הקטנים לקאנטרי, מה שהתגלה ככיף. דודתי המקסימה פתאום הוםיעה ועזרה.

לדודה שלי מגיע פוסט משלה. אין ואי אפשר לצפות ולספור את טוב ליבה שלא נגמר.
6. דודה שלי עצרה אחרי הקאנטרי ועל הדרך קנתה לבתי נעלי התעמלות נוצצות "שיהיה לכיתה א" מה שדחיתי כבר שבועות.

האכלנו את הילדים, נפרדנו, וחזרתי איתם הביתה. במיטה, אחרי פיגמה וצחצוח שיניים ללא נדנוד!, שניהם הרעיפו עלי חיבוקים ונשיקות שלא היו מביישות מאהב ספרדי, והלכו פעם ראשונה לישון לבדם אחרי לילה טוב!!

פשוט עזבתי את החדר וחשבתי שעוד אצטרך לחזור ולא.!...
זה לא קרה מאז שאיה נולדה לפני 6 שנים. רק קצת לאחרונה התחלתי לפמפם להם שאמא הולכת לעיניניה בערב. והלכתי לעיניני!

עכשיו יש לי במקרר קילו חילבה. מישהו?

אוי גמד, כמה צחקתי

במיטה, אחרי פיגמה וצחצוח שיניים ללא נדנוד!, שניהם הרעיפו עלי חיבוקים ונשיקות שלא היו מביישות מאהב ספרדי, והלכו פעם ראשונה לישון לבדם אחרי לילה טוב!! פשוט עזבתי את החדר וחשבתי שעוד אצטרך לחזור ולא.!...זה לא קרה מאז שאיה נולדה לפני 6 שנים.
זה בגלל המצווה עם החילבה, לא קלטת?

השתטחתי קצת בירידה במדרגות ועכשיו סימן סגול בצורת אוסטרליה מעטר את ישבני
ראי בזה סימן מהיקום... נדמה לך שאת בירידה, אבל הנפילה שאת חווה היא רק משהו בדרך לגילוי עולמות חדשים ומרתקים

עכשיו יש לי במקרר קילו חילבה. מישהו?
תני לאיזו שכנה שמניקה... אומרים שזה מגביר חלב, לא? או שתשמרי לאחותך בפריזר לאחרי הלידה!

לילה טוב

איזה כיף ערימת החיוביות הזאת! וואו..

ובמיוחד: ראי בזה סימן מהיקום... נדמה לך שאת בירידה, אבל הנפילה שאת חווה היא רק משהו בדרך לגילוי עולמות חדשים ומרתקים
אהבתי..!

לילה לילה
מחר אני עוברת. הכל ארוז. הבית נראה משונה והולך לאיבוד.
כל החפצים שלי מקבלים זוית דרמטית באור החלש.
היום הייתי עם אמי בבית החדש, נסענו לגיחה קטנה לנקות ולארגן.
אמא שלי כנראה לא התכוונה אבל יצאו לה כל מיני מילים כמו: ג'יפה/ איזור נוראי/ מה זה ככה הפחים,קטן/עלוב... לא מאורגן...

בתחילה התנגדתי, למה היא אומרת לי כאלה מילים היא לא חושבת שזה ישבור את רוחי? במקום לעודד!
אח"כ לאט לאט הבטתי מסביב. הבית הקטן הזה החדש שמצאתי חמוד לי אבל הוא באמת עשוי להיראות עלוב בעיניה. והופה.. הנה גם בעיני הוא עלוב וקטן.
צפו תמונות מברלין. מהבית היפה שהיה לי, לנו. מההשקעה המטורפת באיבזורו והפיכתו לנוח ונאה. מהסביבה הסימפטית, מהחיים שם. שוב נפלתי למלכודת הזו והחנקתי דמעות.
לא רציתי לבכות ליד אמי.
המשכנו לנקות עד שסיימנו. הודיתי לה מאוד שבאה איתי. בלב חשבתי הלואי ולא היית רואה.
בסוף לא שלטתי יותר ובכיתי באוטו. אמרתי לה חבל שלא ראית את הבית שלי שם בברלין. את ההשקעה.
היא ניסתה לעודד ולהעלים את כל מה שאמרה. בדרכה המגושמת קצת. הרי הדברים כבר נאמרו.
אבל... זה המקום שאני יכולה להרשות לעצמי עכשיו וזה שלי. ופנים הבית יפה ונעים. בדרך תהיתי מה יהיה באוגוסט עם הילדים והעבודה.
כשחזרתי הביתה, היה השיר יהיה טוב ברדיו...
וגם פתאום הבליחה מין פרסומת למקום בילוי עם ילדים באיזור פרדס חנה באוגוסט... מישהו שומע אותי.
לילה טוב.

ערב מצורצר בדירה החדשה ואני יושבת כאן וחושבת לי...
בטח פעם אני אקרא את כל הגיגיי כאן ופשוט לא אאמין למה שעבר עלי כאן כאן בגלגול המתהפך הזה שלי..
או יותר מוזר, בטח פעם בתי תקרא את הדברים ההזויים שכתבתי ולא תאמין, או שכן, אולי עד אז העולם יהיה מטורף עוד יותר...
היום הערב הראשון שהילדים ישנים אצלי. לקח זמן להכין את הדירה הזו למגורים ולא נחתי כלל. ימים של סחיבות אינטנסיביות, ריקון ארגזים, סידורים ונקיון ועוד נקיון.
בין לבין התגלו שכנים טובים. ונחמדים להפליא. סבא זקן מלמעלה הביא לי זיתים שהחמיץ ודאג לציידיני בחלב שלא ארעב. (מצאתי רק את הקרטון עם הקורנפלקס..)
שכנה חמודה מלמטה עם אותו שם כמו שלי הזמינה אותי אליה קצת לנפוש במזגן, אצלי לא התקינו עדיין. יתקינו ביום ג.
חיים השכן צפצף והביא לי עיתון ואמר לי שאני כמו בת בשבילם. הוא ואשתו חמודים בלי סוף ודואגים לי יפה. באמת נראה שיהיה בסדר.
למה אני עצובה?
אני לרוב בסדר. אבל קשה לי קשה לי קשה.
איך מסכינים עם החיים שרקחנו לעצמינו. איך נרגעים מלהפסיק לשפוט את עצמינו ואת הדרך שלנו? חיים את החיים הכי טוב שיכולים...
אתמול שמעתי את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=YsoR4NUqYII

אהבתי את השורה הזו: the thought that u found takes u to town, smashes your face, burns at your heart, then u go home and turn it in to art

והתפרקתי לי קצת אחכ הרגשתי קצת יותר טוב.
היום עברתי במושבה וקניתי כל מיני דברים מחשבת אלף פעם מה באמת חשוב... לא ברור י איך אתנהל עם המשכורת המצחיקה שלי.
ראיתי את יושבי האוהלים נפנפתי להם מהאופניים, אם לא הייתי כה לחוצה להגיע הביתה ולהכין אותו לקטניי הייתי עוצרת ויושבת איתם, כי אין. אין באמת דרך שפויה לחיות במדינה הזו בכבוד.
כמובן אין ספק שפרידה מבנזוג היא צעד כלכלי גרוע להחריד.

אה כן, ויש גם אותו. את האקס. ההתנהלות איתו היא סיפור בפני עצמו. אני לא מצליחה להישאר אדישה מולו וכמובן שלא עוזר להכות על חטא בשאלות המתבקשות של: מה באמת חשבתי לי כשהתחתנתי איתו..?!?1
הרי הכתובת היתה על הקיר, הרי קיבלתי סימנים וזעק לי קול פנימי, ומה לא.. התאהבתי בפנטזיה, ברעיון נשגב. ככ אופייני.
כמו שעכשיו התאהבתי עד כלות ברעיון בהול ומרגש שהוציא אותי מאיזון ושלא יכולתי לוותר עליו.
אני לומדת אז כדאי שאודה על השיעור הזה. תודה.

_אה כן, ויש גם אותו. את האקס. ההתנהלות איתו היא סיפור בפני עצמו. אני לא מצליחה להישאר אדישה מולו וכמובן שלא עוזר להכות על חטא בשאלות המתבקשות של: מה באמת חשבתי לי כשהתחתנתי איתו..?!?1
הרי הכתובת היתה על הקיר, הרי קיבלתי סימנים וזעק לי קול פנימי, ומה לא.._
כל מילה.
מה שבד״כ עוזר לי להתמודד עם החכמה שבדיעבד כ״כ ברורה- זה להנמיך קצת את המבט לגובה של האפרוח- המתנה שכן קרתה מהמפגש..

וחוץ מזה יש לי רק שתי מילים לכתוב לך: דג חתול
ככה, כי אני אוהבת אותך ויודעת שעוד תבואי אלי עם חיוך על הפרצוף, להגיד לי תודה. (אצלי עבד כמו קסם).

הי גמד,
מה שלומך?
מקוה שאת מחייכת הרבה @}

חיוך שבין הדמעות, זה חיוך טוב.

((-))
אווייי.
אני אשאר בסביבה, אם מתחשק לך לדבר.
שלי בארץ חמדת אבות.
ארץ חמדת אבות אמרתי, לא אמהות.

גמד יקרה, תראי מה מצאתי... חשבתי עלייך, אולי יעזור...
http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%99% ... %91%D7%94/

היי חזרתי וחזר לי החיוך..

לכל המודאגים באשר אלי אני בטוב.
דברים מתחילים להסתדר לי כאן במושבה הקטנה. ואני רואה את האור מעבר..
יש מסגרות, יש ילדה שמצאה לה חברות, יש צהרון מקסים, יש גן נעים וחמוד ופעוט שמתרגל בקלילות יחסית,
יש עבודה חדשה מאתגרת, מקצועית ומסקרנת. יש עצמאות וכוח ויש חשיבה בהירה.
יש חברות ותחושת עיטוף. יש בית מסודר מאורגן מחדש בזכות בת דודה מקסימה ומארגנת בתים מקצועית, כך שהמרחב מפתיע בנעימותו.
יש אומץ. ואולי אולי עוד הפתעות בתיק השינוי הגדול הזה שתפרתי לעצמי.
יש כמובן גם עצב לפעמים על ילד שמתגעגע ורוצה את אבא. אבל בסך הכל
האופטימיות חוגגת..
מקוה לא לאבד אותה ולהמשיך לאהוב את כל מה שיש

_האופטימיות חוגגת..
מקוה לא לאבד אותה ולהמשיך לאהוב את כל מה שיש_
אמן, אמן!
כמה משמח לקרוא! התגעגעתי וקיוותי שזה שאת לא פה זה בגלל שאת עסוקה ובטוב..

יש עבודה חדשה מאתגרת, מקצועית, ומסקרנת.
וואו, בתחום שלך ?? תראי איך הכל מתחיל לזרום (חמסה, חמסה)

ואולי אולי עוד הפתעות בתיק השינוי הגדול הזה שתפרתי לעצמי.
מסקרנת, את.
תיכנסי לספר ולשמח, כשיהיה מה, טוב?

נשמע מדהים!!! האומץ לשנות מתחיל להתגלות כמשתלם

אני בטוחה שזו רק ההתחלה והעתיד צופן לך עוד הפתעות קסומות @}

מודה שהדחף לכתוב כאן לא תקף אותי בחודש חודשיים האחרונים
מאז התהפך העולם שוב ושוב
והוא מוסיף להפוך ולהפוך בי ללא רחם...
תקופה לא פשוטה. מילים שכתבתי ושכתבו לי פה נוסכות בי עידוד ואומץ.
רוצה להסתכל למציאות בעינים ולא לפחד
ללכת לקראת היומיום בעוז ולא לכשול ולא ללכת שפופה בצעדים קטנים
מנערת את עצמי.. נו..
מחטיפה לעצמי סטירת עידוד חיובית... ויאללה! לדרך. שוב! קיבינימט

חייבת לרוץ, אבל כ״כ שמחתי לראות אותך כאן, שהייתי חייבת להשאיר לך @}
ולשלוח

נורא מאוחר אך כותבת בכל זאת
מרחוק שומעת את קריאות הפרות בבית הספר החקלאי...
ערב עמום ונוגה ועם מחשבה בהירה אחת.. איך לנטרל רגשות.
אחרי שבוע סיוטי למדי ברורה לי מאוד העובדה שעלי לפעול עם האקס בצורה קרה ומנוטרלת רגשות.
עד עתה נדמיתי לחשוב שאנו בטוב. שאנחנו עוד חברים טובים, שדברים יגיעו להכרה ויובנו לאט לאט.
אך לא. איך ליצור את השינוי בי. איך לא לגעוש ולהתכעס על דברים פשוטים, איך להיות מעל זה?
יש המון עצב שנובע מהתחושה שכל העסק הזה הוא כישלון.
אני זוקפת לרגע את הראש ושוב משתופפת. אבל לא! לא מסכימה לכך! סופסוף אני רואה את הטוב וההכרחי ביציאה מקשר עם אישיות כל כך מסרסת, פוגעת והרסנית.
לא עוד רוצה לתקן, להשאיר פתח לחזרה, סיכוי לאיחוד המשפחה. לא ולא.
אני חושבת שכל מה שקורה, כל הקושי הרב הוא טוב כדי שאגיע סופסוף להכרה הזו!
תודה

נשמע שאת בדרך הנכונה יקירתי

לשחרר אהבה (או שמא - התאהבות?) גדולה מהעבר זה לא קל, אבל כנראה שלא נועדתם להיות ביחד...
בטוח שמחכה לך משהו הרבה יותר טוב, ממש מעבר לפינה @}

אחרי שבוע סיוטי...עם האקס...עד עתה נדמיתי לחשוב שאנו בטוב

זה בא והולך בגלים כאלה, אני מניחה.
עבודה עצמית והזמן שחולף, ממתנים ומשנים פרספקטיבה, אבל (עדיין?) יש את הרגעים האלה, שמצטערים שאין דרך להפרד וזהו.
ש-ל-ו-ם ולא להתראות!

איך לא לגעוש ולהתכעס על דברים פשוטים?
מה שעזר לי בתקופה כזו לשמור או לחזור לפוקוס, היה לזכור, שאני רוצה להתנהג אל עצמי יפה. בלי קשר אליו, בטח לא נגדו. פשוט כי באחריותי, להיות נחמדה אלי.
חיבוק

תודה יקרות

באחריותי, להיות נחמדה אלי
יו זה מעולה תודה.
אני כרגע במין מקום כזה לא רגוע. היום נפגשנו עם האיש בסוסים. הבת שלי עשתה שיעור ואנחנו צפינו כי הילדים כבר אצלי הרבה זמן והקטן מאוד רצה כבר לפגוש אותו.
לאורך כל המפגש הוא נראה בדיסטנס ועגמומי ומסתיר משהו. כששאלתי אם הכל בסדר. כן וכו. אבל התלונות הרגילות. אין לי כאן חברים בכלל- כשאני מספרת לו על כל מיני אנשים.
הכל פה לאומני - כשהוא רואה דיסקים של ספורי התנך שנקנו לילדי. טוב, מה חדש? אבל איכשהוא הוא נראה לי עצוב ופגיע מאוד.
הבנתי שהוא חושב על העזיבה שלו.
פתאום נלחצתי שהוא אולי יעזוב מוקדם ממה שחשב. לפי העצב וההרהורים האלה זה נראה כאילו הוא עוזב בשבוע הבא..!
אני לא רוצה לחשוב עליו עוזב אותנו מהיום למחר זה יהיה ככ קשה לקטנים! ושלא לדבר על עוזב בלי לחתום על שום הסכם, בלי להתגרש, בלי לגשר כלום.
זה קצת משאיר את הכל באויר וזה לא טוב. אם זה יקרה אני אתמודד עם מה שיהיה אבל זה מרגיש מבאס מאכזב.. ככה כל הקשר הזה נגמר בעליבות כזו?..
כתבתי לו מייל שהרגשתי שהוא עצוב וחושב על העזיבה שלו ושאני מבקשת שנסגור דברים לפני שהוא נוסע.
נראה מה יהיה מכאן.

טול טול ו"טרחנית" למה מחקתן את הדברים שרשמתם כאן?
או שמישהו אחר מחק? מוזר

מנקודת המבט שלו, באמת נראה קשה לגור כאן...
ונראה לי שעשית בחכמה כי אין לדעת עד כמה קרוב רגע העזיבה שיש מצב שהוא בלתי נמנע...

_מנקודת המבט שלו, באמת נראה קשה לגור כאן...
ונראה לי שעשית בחכמה כי אין לדעת עד כמה קרוב רגע העזיבה שיש מצב שהוא בלתי נמנע..._
אנחה עמוקה.. אכן, לצערי מסכימה. נשמע לי מוכר עד מאוד.
ובתור אחת שכבר אחרי, הרבה אחרי, תרשי לי לעודד אותך שהשד פחות נורא מאיך שהוא (קרוב לוודאי) מצטייר לך כרגע.
נשיקות <אמא דבש>

אני יודעת שבטח יהיה בסדר... איכשהוא.
סתם, סתם קצת עצוב לי על הקטנים שממש קשורים לאביהם.

סתם קצת עצוב לי על הקטנים שממש קשורים לאביהם

אפילו מאד עצוב, לא קצת.
אבל לילדים יש אמא ואבא שאוהבים אותם.
תזכרו את זה ותנסו למצוא את הטוב ביותר האפשרי בשביל המשפחה שלכם.
עוד יבואו הרבה ימים שמחים, גם אם עכשיו מרגיש כאילו הלב נקרע רק מהמחשבה.

את צודקת ותודה.
אתמול הייתי שוב במעמקי הבור השחור כנראה מפאת תסמונת חודשית שכמו נפלה עלי מאיזהשהוא עולם אפל.
הייתי בבית (לאחרונה בחורף הורידו לי משמרות בעבודה P-:), אירגנתי, סידרתי ומידי פעם נעצרתי ליבב.. כמו אחרונת הפליטות מפולניה או לחילופין אחרונת עקרות הבית הנואשות...
זה הרגיש נורא. גם תחושה כזו שאני לא מצליחה לשקם את החיים ולהתחיל איזה הלך רוח חדש. זה עבר קצת. היום כבר קמתי אחרת

האיש לשעבר עובד במלוא הקיטור ואינו יכול לקבל את הילדים עד שיסיים. הם אצלי מזה שבועיים, וזה בסדר גמור, אך קשה. קשה לי קצת עם שניהם לבד. והם ככ מתגעגעים אליו.
הקטן שואל כל הזמן אמא, אבא קחתותי? וממש נקרע הלב.
לפני יומיים הזמנתי אותו לאכול מרק בערב. ידעתי שהוא לבד, חי על גאנק פוד עד שיסיים את הפרויקט ואולי רעב קצת לאוכל בייתי.
הוא שאל, מה עשיתי שזכיתי לכל זה? אם לא שמת לב, הצעות מהסוג הזה באות כל הזמן לכיוונך. כך שאין כאן שומדבר חדש. כך אמרתי והתכוונתי.
הוא הגיע ואכלנו יחד כולנו, זה הרגיש נכון וטוב. הילדים שמחו לראותו וישבו איתנו והיה נעים לרגע.
הוא הזדרז לחזור לעבודתו. בדלת שאלתי אותו אם יקח את הילדים ביום שלישי כמו שאמר. והוא הודיע שלא. והוא לא יודע מתי כן.. רביעי? לא. חמישי? לא...
אני נערכת לעוד שבוע שכזה.
אני מרגישה שחייבת לאפשר לו לעבוד. כדי שכשהילדים יבואו אליו הוא יוכל להיות איתם בטוב.
לא להקשות עליו כאן. לעזור לו להישאר בארץ, עד שארגיש שהמחיר גדול עלי מידי. הוא כל כך מתמסכן. הכל חרא לו, הכל קשה.
תלונות על כל מוסד ממשלתי בערך. בסדר צודק.. אין לו חברים, בעיני אין בו פתיחות לאף אחד. שרף את כל הגשרים. בסוף יהיה לי גבול שלא יוכל להכיל את כל זה כבר.
כרגע אני עוד בסדר.
חייבת לכונן את ענין הגירושים. חייבת למצוא יעוץ משפטי.שלא יעזוב בטרם נטפל בענין הזה ואז אחפש איפה הוא.
למרות היומיום המבולבל הזה שלי, אני ממש מודה על כל מה שיש לי. על עזרה ותמיכה של חברות מקסימות. על ילדים מהממים כמו שלי..
על משפחה נהדרת. על רגעים שלי עם עצמי, על שנת צהריים ברוכה..
על בגד, ואוטו ובית. הכל בסדר.

ערב.
בא לי לכתוב פה אבל לא באות לי המילים.
כתוב כאן למעלה "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך"
אני חוששת שאני לא שואפת אותם עד הסוף. זה נכון שאני אוהבת אותם למרות כל מה שרקחתי לעצמי. אבל איכשהוא מכל מה שעברתי עדיין פועל לו שם בתוכי איזה פחד.
והוא שמונע ממני לשאוף עמוק.. לא סתם אני אסתמטית..
עצוב לי ואני מנסה לתרגם את זה למילים וזה קשה כי אין לי באמת הסבר רציונלי לעצב.
בא לי לראש המשפט אני עצובה כי אני ככ אוהבת את בתי.

כלומר זה יכול להיות באמת כל דבר בחיי, אבל אלה לא דברים שלא התמודדתי איתם כבר. לא יכול להיות שפתאום שכחתי איך.
זה עוד ועוד מילים עלובות שאני שומעת מכיוון אביהם של הילדים שלי שאני עדין מתפלאת שהן נזרקות לעברי סתם כך ושוב פוגעות. הרי זה סוג של "די פולט" שלו לפגוע ולחשוב כה מעוות.
איך זה שזה עדין כל כך מפריע לי? וכנראה שזה תמיד יפריע.
נראה לי שאני קרקע נוחה עבורו לבטא את אותן מילים כי אני מקשיבה לו. אני מפסיקה להקשיב לו! כמו שהפסקתי את השיחה הזו איתו. די בוא נעזוב, זה לא עוזר לנו ולא פותר דבר.
שנינו נעשה מאמץ עילאי לארגן לביתנו מחר יומולדת מקסים. עם שמחה ובלי שום מרמור ביננו. כמה שזה שיעור שנזרק אלינו, לאחד כוחות למען הילדים.
אין שום טינה מחר. לא ציניות ולא לגלוג או מועקה.
יש רק את השמחה המזוככת שהיא נולדה וחיה. והיא כל כך אהובה!
הלואי הלואי שיכולתי לתת לה מציאות מעט יותר קלה עבורה.
עדיין.. תודה שאני יכולה לא להתפרק לחתיכות לידה אלא רק כאן עכשיו. ותודה שאני יכולה לאפשר לעצמי לפעמים להחלש. ותודה שאני מתחזקת בסוף...
ערב אחד היום. מתוך אלפי ערבים שיבואו ושהיו ושאזכר בהם פעם ואבין הכל.
אני פשוט מבקשת לי עוד כוח.
אמן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פשוט מבקשת לי עוד כוח.
נשמע שיש לך בתוכך המון כוח.
שולחת לך

שבת רגועה ונעימה.

_אני פשוט מבקשת לי עוד כוח.
נשמע שיש לך בתוכך המון כוח.
שולחת לך
שבת רגועה ונעימה._

תודה לכן. זה בא במקום

עירית_לוי

שלללללום לך!
ידעתי שנפרדתם כי כתבת לי אז, אבל רק עכשיו ראיתי את הבלוג ואת כל מה שעברת.
שולחת חיבוק וכוחות, ואהבה ואמונה.
חוצמזה, את מוזמנת בשמחה רבה להתקשר כדי להתייעץ או סתם לקבל חיזוק.

הי גמד

שמחהעל המילים שלך אצלי. קראתי אותך פה ובדף של אמא חוששת?.
הוף. לא קל. אבל את מעוררת תחושה של שלמות, עוצמה ואומץ למרות כל הקושי והפחדים.
הכי מהכל את נשמעת עם לב רחב ובאופן כללי פשוט נהדרת אז אל תאמיני לאף מילה עלובה שהוא זורק לעברך.
נראה לי שאני קרקע נוחה עבורו לבטא את אותן מילים כי אני מקשיבה לו. אני מפסיקה להקשיב לו!
בדיוק!!!

אני לא רוצה לחשוב עליו עוזב אותנו מהיום למחר זה יהיה ככ קשה לקטנים!
כתבת וקראתי את זה ב 5.1. האפרוח היתה אז עם אבא.
המילים האלו שלך, בתזמון הזה, נפלו על קרקע פוריה והציפו זכרונות מיום הפרידה..
כשאני מסתכלת על הזכרון הזה מפרספקטיבה של שנתיים אחרי-זה נכון מה שכולם אומרים, ש ילדים מתרגלים.
אמנם בתנו מאד מתגעגעת לאביה בשבועות שהיא לא פוגשת אותו אבל היא גם מאד נהנית מהשבוע עם אבא, בחופשה.
הקשר ביניהם הוא בפירוש אחר מאשר אם הוא היה חי איתה, או לפחות מתראה איתה על בסיס שבועי, אך הוא קשר מאד טוב ומשמעותי.

<זה לא סותר לרגע את העובדה שיש בין אבש'לה וביני לפחות חיכוך אחד, בכל מפגש.
חיכוך זו מילה מנומסת, כמעט נעימה, לתאר ש (עדיין?) יש בינינו הרבה איכסה.

מה שכן, כבר תקופה שאני מרגישה שלמרות שמבחוץ זה לגמרי נשמע כמו מריבה, וגם אני נשמעת כך בתוכה,
מבפנים, לפחות ברוב המקרים, זה לא באמת נוגע בי ואני נשארת מנותקת.
כאילו המריבה תחומה בי, באיזה חדר שבתוכו "אול הל ברייקס לוס" וכשאני יוצאת ממנו, זה נשאר שם>.

א-ב--ל, וזה אבל ענקי,
אבש'לה לא עבר לגור בארצו. המעבר הזה מרחף כמו ענן, מההתחלה, בידיעה שזה יקרה פעם, בעתיד, לא עכשיו.
הזמן חלף והענן מתחיל להתקרב לכווננו, אך הוא לא מאד קרוב. אצלכם הוא עוד שניה כבר כאן.
מן הסתם תכיפות הפגישות בין ילדינו לאביהם, תרד אז משמעותית.
בגלל שעוברים שבועות בהם האפרוח לא רואה את אביה- אני מצליחה להבין שהיא תתרגל.
אבל הלב נעשב כבד מהמחשבה על כמה הגעגועים יהיו לה קשים. אני רואה איך קשה לה יותר, בפעמים שהמרחק בין הביקורים מתארך.
אני מוצאת נחמה כשאני רואה שאם שבמפגש הבא, הם נוסעים יחד לחו"ל, הידעה על כך, מהווה עבורה אור גדול בקצה המנהרה.
יואו כתבתי לך מגילה... ^{התכוונתי לעודד אותך במה ששיתפתי מקוה שיצא ככה..}
לילה טוב

מסכימה עם דבריה של אמא דבש שעברה ועוברת באמת תהליך מטלטל
לא יותר מטלטל מהתהליך שעוברת the girl next door

כאילו שזוגיות זה לא דבר מסובך ממילא, הלכנו וסיבכנו עוד קצת ע"י התחברות עם מישהו שביתו בארץ אחרת.
אז נכון שיש משו קשה יותר בפרידה מישהו כזה, בטח לילדים, אבל יש גם פלוסים..
כשהוא לא כאן, כל האנרגיה שמלווה את המפגש איתו.. פוף מתפוגגת כלא היתה.
עם אבא (מקומי או זר) שגר בארץ זה לא אפשרי

_הוא כל כך מתמסכן. הכל חרא לו, הכל קשה.
תלונות על כל מוסד ממשלתי בערך. בסדר צודק.. אין לו חברים, בעיני אין בו פתיחות לאף אחד. שרף את כל הגשרים_
אה, וגם זה נעלם

(מוכר כ"כ)

בנזוגי לשעבר הציע קחי אחד, תביא לי אחת ונחיה ככה אני בגרמניה ואת פה
פתאום עכשיו קפץ לי לראש המשפט ההזוי הזה שציטטת. ממש "אורה הכפולה"

טוב, נו, לא מפתיע, אריך קסטנר היה הלוא גרמני.
<מודה שכשקראתי כילדה קטנה, מאד אהבתי את הספר והצלחתי להתעלם מהמופרכות של הפרדת התאומות ושמירתן בסוד זו מזו.. אבל זה תמיד הציק לי..>

יואוא ככ מאוחר בלילה ואני ממש מרגישה חובה ללכת לישון... אבל איכשהוא דברים ששמעתי היום מהדהדים בי.
אני בתחושה שהגיע מין זמן שלי לפרוץ. שאני מדשדשת במקום מבחינה מקצועית כבר המון זמן. הפוטנציאל קיים ואני כבר ש-נים לא מוציאה את עצמי לאור.
אני כרגע על סף כל מיני החלטות חשובות והרגשות. ממש במין צומת או תחושה שאני רוצה לתת משהו מעצמי אבל לא מוצאת דרך.
למה? יש המון סיבות, כל תחושת הכיבוי שריפות הזו. הרי אני מתעסקת כל הזמן בקיום.. בדברים שוטפים בעבודה-איסוף-חוגים-טסט לאוטו-אירגון-סידור-פרידה מבנזוג אחרי 15 שנים-התחלקות בילדים-....
איך לעבור את היומיום עם שניים ולהישאר שפויה ולהנות אפילו... בזה אני חושבת שעשיתי דרך די ארוכה וטובה. זה כבר הישג קטן. אבל כל השאר מרגיש לי כמו תירוצים ופחד לפעול. אני לא רוצה את הפחד הזה.. אני לא רוצה להיות שם במקום הזה שדוחה הכל לטובת השוטף, החיים קורים! אני דוחה את המקצוע שלי כבר שנים!
מרגישה שזה מתסכל אותי עכשיו. שנים אני בתחושה שלא קורצתי מהחומר האמיץ שפותח עסק. גם איזה עסק אני יכולה לפתוח.
ועם זאת קצתי בעבודה לשם קיום אצל בוסיות אחרות שמגשימות את עצמן. עלי להגיע להגשמה שלי. איך עושים את זה.
כתבתי קצת ב דף תמיכה להתפרנס ממה שאני אוהבת מיד כשראיתי את שם הדף נכנסתי.. אבל אני בתחושה שהמסע האישי שלי חייב לעבור יעוץ.

היום אבא אחד חמוד מהגן ובנו היו אצלינו לאחה"צ ובין לבין כל הפעילות כשהצלחנו לסיים משפט אחד הוא אמר משהו כמו תגידי את השקעת פעם אחת ממש זמן בלחשוב מה את רוצה וחושבת לעשות? כי אני מרגיש שהכל כמו רעש בראש שלך ולא ממש מחשבות מסודרות. את צריכה כבר להגיע למקצוע שמייצב אותך כלכלית. וצדק מאוד.

אני בתחושה של חיפוש מידע ויעוץ. מתחברת לבלוגים מעוררי השראה על נשים כמו זה http://women365.tumblr.com/
אי שם באמצע סיפור על אוריתי! אורית חברה שלי מהלימודים שכבר שנים כותבת בלוג קומיקס מקסים ומטלטל וחושפני במיוחד. בלי פחד ועם המון יופי ואומץ.
חשבתי על המרחק ביננו ועל כל הפעמים שכמעט חזרנו להיות בקשר ואיכשהוא התפספס ונדמה לי שאני מבינה עכשיו שאולי פחדתי להתמודד שוב עם מישהי שלמדה בדיוק כמוני ובעיני מצליחה להתפרנס ממקצוע האיור או לפחות מגשימה את עצמה בתחום הזה וזו מראה לפנים איפה אני נמצאת עכשיו. והפחד מההתמודדות הזו אולי מונע ממני לפגוש חברה שאני כל כך אוהבת.
וזה מביא אותי למחשבה שאני בדיוק נפרדתי עכשיו מעוד מראה-בוקס לפנים של בנזוג מאייר יודע כל. שההתמודדות עם הקריירה שלו והאין קריירה שלי היתה יומיומית...
אני כבר שנה וחצי פה בארץ, וכל הזמן בתחושה של ריצה מדבר לדבר. כל החזיתות האלה שיש להתמודד איתן... אין רגע שקט.
מבקשת להבין את הכיוון שלי ולמצוא תשובות. ממשיכה לחתור...

איך לעבור את היומיום עם שניים ולהישאר שפויה ולהנות אפילו... בזה אני חושבת שעשיתי דרך די ארוכה וטובה. זה כבר הישג קטן.
זה הישג גדול, אל תזלזלי!

מרגישה שזה מתסכל אותי עכשיו. שנים אני בתחושה שלא קורצתי מהחומר האמיץ שפותח עסק. גם איזה עסק אני יכולה לפתוח
יקירתי, במקצוע שלך זה לא פשוט לפתוח עסק... בישראל קשה להתפרנס בלעדית מאמנות... ולדעתי העבודות שלך (לפחות שתיים שיצא לי לראות פעם... ובניגוד לשתי עבודות של האקס שלך שיצא לי לראות...) הן לא מהסוג המסחרי שמתאים (למשל) לעיטור כתבות בעיתוני סוף השבוע, אלא כאלה שפונות אל הרגש, אולי מתאימות לספרי ילדים או מתנות אישיות... והמכירה שלהן היא בעקרון יותר סיזיפית כי לא מדובר בלקוחות ענק אלא בהרבה קטנים... בכל אופן, זה נהדר שמתחיל לך החשק לעשות עם העבודה שלך משהו גדול יותר, ויש דרכים רבות להגיע לתודעה ולהתחיל לעשות מזה כסף גם אם בינתיים זה רק "מהצד"... אני מציעה שתתחילי מלחשוב מה את רוצה למכור ולמי, לבנות לעצמך תיק עבודות ברשת, ולהפיץ בערוצים המתאימים לקהל היעד שלך... היום בעידן האינטרנט זה יותר פשוט מבעבר לקבל חשיפה רחבה ולקדם מכירות!
בסך הכל את מתמודדת עם המון דברים, ואני ממליצה שתעשי את זה בלי לחץ, כל פעם עוד קצת, בשביל הכיף... ולאט לאט יכול להיבנות משהו, אם תתמידי ולא תילחצי ותתייאשי מ"גודל המשימה"... זה אפשרי...

תודה הולכת ממי על העידוד!
אני מוצאת את עצמי בשעות מוזרות מגלגלת שמות של העסק העצמאי שלי... וכל מיני רעיונות נופלים עלי בזמנים מצחיקים. אתמול קפצתי מהמקלחת לרשום משהו שעלה לי...
אני מרגישה דברים שעולים בי וזה מעניין. מקוה לעדכן בחדשות טובות. שיהיה יום מצוין.

שמות זה כיף

והשראה שבאה בשעות לא שגרתיות... זה אומר שברובד הלא פיזי העסק מבקש כבר להתממש!
כנראה שהפרידה מהחיים הקודמים שלך הניעה משהו עמוק בפנים...

עירית_לוי

בהצלחה!
נשמע שאת בפתחו של מסע לחיזוק האמונה שלך בעצמך. את מתחילה להסכים לראות מי את, להכיר במי שאת, ולעמוד מאחורי מי שאת.

תודה בנות. עירית, זה לא פשוט, זו גם הכרה במגבלות שלי
אני עכשיו מבינה שכנראה בלי תמיכה וליווי של התהליך העיסקי אני אולי לא אצליח לצאת מהבועה הזו של רעיונות בלי מעשים.
מרגישה שחייבת מטרות ותהליך מכוון שבסופו יש מוצר שמוכר או כמה מוצרים שאני מכינה אותם או יודעת איך ליצר אותם בכמות.
זה אומר שברובד הלא פיזי העסק מבקש כבר להתממש! זה נכון אני גם מרגישה את זה ולא יודעת לקרוא לזה בשם. את ממש מבינה ענין.
אני כרגע מנסה לעשות מאסטר בלהיפטר מכל מיני פחדים.
היום עבדתי בהאנגר גדול באיזור פה קרוב, שבו מוכרים אביזרים ורהיטים למבוגרים ולילדים. המון דברים יפיפיים ומיוחדים, והייתי מוקפת ביופי.
הבעלים של החנות הציעה לי לעבוד אצלה 4 פעמים קבועות בשבוע, מה שמצד אחד מפחיד אותי כלכלית ומצד שני משאיר לי יומיים בשבוע לעיסוק בתחום שלי ובייצור ואומנות.
המשכורת היא בערך אותה משכורת, רק בלי נסיעות אבל זה כאן בסביבה. והעולם הזה הוא קצת יותר קרוב לתחום שלי.
כלומר יש עוד אפשרויות שיכולות להיפתח מבחינת עולם העיצוב והמכירה של עבודות קטנות, או צביעה של רהיטים.
אז למה אני כל כך מהססת לעזוב את העבודה השניה, הבטוחה והרחוקה הזאת..

עירית_לוי

עירית, זה לא פשוט, זו גם הכרה במגבלות שלי
נכון.
זה אומר להסכים לעמוד לגמרי מאחורי מי שאת: להכיר בגדולה שלך ובעוצמה שלך, ובאותה נשימה להתייחס בחמלה ובקבלה אל נקודות התורפה שלך.
וזה מן הסתם דורש לפגוש כל מיני פחדים שמתחילים לעלות כרגע אל פני השטח שלך.

אז למה אני כל כך מהססת לעזוב את העבודה השניה, הבטוחה והרחוקה הזאת..
זה מאוד טבעי שתפחדי.
הפחד הוא לא רק לוותר על המוכר והבטוח, הפחד הוא גם לנקוט עמדה ביחס לעצמך. להגיד: "זאת אני וזה מה שאני יודעת לעשות. תראו!"
זה מפחיד משום שיש משהו שהוא מאוד "מסוכן" מבחינה רגשית בעמדה הזאת. תיאורטית, כשמישהו מזדקף, הוא גם עלול "לחטוף"...

נראה לי שלאט לאט את מתחזקת ומוכנה ללכת לשם, לעמדה הזאת. נראה לי שזה מה שקורה לך בימים אלו. את מבשילה ומוכנה לקחת את הסיכון...

_הבעלים של החנות הציעה לי לעבוד אצלה 4 פעמים קבועות בשבוע, מה שמצד אחד מפחיד אותי כלכלית ומצד שני משאיר לי יומיים בשבוע לעיסוק בתחום שלי ובייצור ואומנות. המשכורת היא בערך אותה משכורת, רק בלי נסיעות אבל זה כאן בסביבה. והעולם הזה הוא קצת יותר קרוב לתחום שלי.
כלומר יש עוד אפשרויות שיכולות להיפתח מבחינת עולם העיצוב והמכירה של עבודות קטנות, או צביעה של רהיטים.
אז למה אני כל כך מהססת לעזוב את העבודה השניה, הבטוחה והרחוקה הזאת.._
נשמע כמו הזדמנות נהדרת, למה זה מפחיד כלכלית אם השכר זהה? ומהי העבודה השניה והבטוחה שכל כך קשה לוותר עליה?

_אני עכשיו מבינה שכנראה בלי תמיכה וליווי של התהליך העיסקי אני אולי לא אצליח לצאת מהבועה הזו של רעיונות בלי מעשים.
מרגישה שחייבת מטרות ותהליך מכוון שבסופו יש מוצר שמוכר או כמה מוצרים שאני מכינה אותם או יודעת איך ליצר אותם בכמות._
זה נכון שתמיכה וליווי עסקי יכולים לעזור מאוד! אם את רוצה אפשר לחשוב ביחד כאן בדף

נסי לכתוב לנו מה המטרות שלך, מה המוצרים שאת יודעת, יכולה ורוצה ליצור? גם אם יש רעיונות מאוד כלליים - זו התחלה!

תודה!! כמה שזה מועיל כשאתן כאן!
היום הייתי בחנות הגדולה והיפה שאני מוכרת בה רהיטי ילדים והיה לא רע. ראיתי את עצמי מתחילה ממש לעבוד שם ועוזבת את חנות הבגדים הטבעיים שאני עובדת בה עדין.
יש הרבה פוטנציאל בעבודה שלי בחנות הזו, הענין הוא שכרגע אי אפשר לדעת מה החלק שלי במיזם הזה כי יש המון תוכניות גרנדיוזיות ויפות לבעלים.
כעיקרון היא צריכה ממני יכולות מכירה ועבודה שוטפת בחנות ואולי יהיו עוד מיזמים שם כגון אומנים שמציגים ועובדים שם, או דברים שאני אוכל למכור שם בחנות באופן בלעדי.

יש כל מיני דברים שאני יכולה להכין כמו הדפסים של איורים שלי לחדרי ילדים, את זה כן אפשר ביצור המוני, כריות, תמונות.
המטרות שלי.. טוב זה קשה אולי באמת לא ממש הקדשתי זה מספיק מחשבה. או שאני פשוט לא יודעת לנסח במילים. אבל אני אנסה..
מטרה אחת בטוחה היא להיות עצמאית כלכלית ולהתפרנס מתחום האומנות, אם זה ציורים שלי, איורים או עבודות. להצליח למכור המון. למתג את העסק ולפרוח.
ותמיד ליצור ולעבוד בכיף.
זה הרעיון הכללי...

עירית_לוי

זה נשמע כמו מטרה מעולה!

נכון..? והנה היא מתהווה.
אתמול בערב הייתי אצל ידיד יקר שקצת עשה לי קואוצינג בשיטת nlp למי שמכיר, פלוס דברים שהוסיף מניסיונו ושיטותיו.
ממש נכנסנו לעובי הקורה בפנטזיה, מה הייתי מדמיינת רוצה שואפת. שאלות מנחות שהוציאו ממני משאלה שלא ידעתי שהיא קיימת בי אבל איכשהוא ממש נבעה ממני כמעיין..
בתשובה אחת לשאלותיו אמרתי שאני אשמח למכור בחנות אינטרנט שאקים ברשת. שאל: רק ברשת או באופן מעשי? ובאמת מעניין יהיה למכור בחנות אמיתית..
וככה זה פשוט יצא ממני שאני רוצה לפתוח חנות. כל הפרטים המדויקים פשוט רצו לי בראש ממראה הקירות עד לסוג השטיחים.. כתבנו הכל.
גובה המשכורת, שותפים/ות, איזור, קונסטלציה של סטודיו עם חנות, אומדן של זמן וכו וכו, המון פרטים. למרות שלא ידעתי שזה מה שבא לי, המחשבה והדימיון על כך ריגשו ושימחו אותי.
וכאן באו משחקי תפקידים של הביקורת והמציאות. ממש החלפתי כובעים, הייתי זו שמבקרת ומגנה, וזו שמביאה הכל לפסים מציאותיים, והתפתח דיון גם בין כל הדמויות שהייתי ושנמצאות בתוכי.
אני מספרת על כך בפשטנות אך התהליך היה עמוק ומרתק.
עכשיו כשאני חושבת על זה רק לפני כמה ימים הבנתי שאני רוצה יעוץ וליווי והנה נברא פתאום.
מה שנותר כרגע זה לצעוד בצעדים קטנים לכיוון הרעיון. לברר, לחשוב על קונספט, על פרודוקטים וכו'..
כבר סיפרתי לחברה שרציתי שתצטרף אלי כשותפה, זו היתה המשימה הראשונה. נתקלתי בתגובה אוהדת אך באמת זה היה לה קשה קצת להיפתח לכך כי זה מצריך מבחינתה שינוי גדול..
מעבר לאיזור הזה, ויתור על עבודתה כשכירה עם משכורת בטוחה ונורמלית. בכל מקרה אני שומרת על גמישות מחשבתית ויודעת כמה זה נשמע בתחילה כמהמורה כספית מוטרפת..
אני נותנת לענין להתגלגל אצלה בראש קצת ויודעת שאם היא לא תצטרף אמצא ודאי חיבור אחר וטוב.
הענין מתהווה אצלי בנתיים בראש וזה לכשלעצמו מעניין ומרתק אותי. להיות בתוך ענן מחשבה על חלום.
גם אם זה להתמודד עם כל מיני תפקידי ביקורת אצלי בראש.. האני ששמה לי מקלות בגלגלים או מוציאה רוח מהמפרשים. עכשיו לפחות אני שמה את הקולות האלה בתוך המסגרת הזו שיש לה תפקיד מוגדר.
וזה מקל על כל התהליך כי אני מרשה לה להשמיע את קולה ועם זאת מבינה את תפקיד התת מודע שמתקומם לה ובוחר לחיות את החלום.
לדברי המאמן והשיטה אין דבר שהתת מודע מדמיין שהוא בלתי אפשרי לו. עובדה שדימיינתי משכורת שפויה ונורמלית ולא מיליון שקל. דימיינתי דברים ברי ביצוע.
עכשיו נותר לחשוב על מוצרים, על רעיונות, אפשרויות מימון. אין לי מושג איך לממן אך עדיין שמחה להקדיש לכך מחשבה בסופהשבוע הקרוב שקצת פנוי מילדים.
מחכה לשבת קצת על האינטרנט ולקבל השראה! עלי לספק כמה תשובות כבר ביום ראשון...

עירית_לוי

איזה יופי!
בהצלחה

אני נהנית לקרוא אותך
את מכירה את האתר www.esty.com?
אפשר להתחיל בקטן דרך שם, מאד פשוט לפתוח שם חנות מקוונת ולמכור אמנות לאנשים מכל העולם.

טעיתי בקישור זה www.etsy.com

תודה לך
אני מכירה את האתר, בטח! ואולי כדאי שאזיז קצת את הטוסיק ואתחיל להבין איך מפרסמי שם או פותחים חנות, אני דוחה את זה כבר חודשים כי אין לי זמן להתעמק בסוגיה..
אבסורד לא? כן.. נו... תודה לך על התזכורת!

ואולי כדאי שאזיז קצת את הטוסיק ואתחיל להבין איך מפרסמי שם או פותחים חנות
זה קלי קלות, כדאי לך באמת. צריך, למיטב זכרוני, חשבון פיי פאל שיודע גם לגבות כסף, וזהו, פחות או יותר. בהצלחה!
(אל תשכחי לפרסם כאן קישור כשתעלי דברים, ונוכל לפרגן בקנייה

)

כיף לשמוע מכל מי שקורא כאן ולא ידעתי..
אתמול בלילה ניסיתי להיכנס לשם ולקרוא את האותיות הקטנות של החוקים וכו. דילגתי על מלא וקראתי חלקים שנראו לי חשובים. לא הגעתי עדיין לאיך לפתוח חשבון פיי פאל.
לא הספקתי כי הייתי עם הקטנים אחרי שאביהם היה אמור לקחתם לוויקאנד, אבל לא יכל כי היתה לו עבודה למסור.
אני החלטתי לא להתעצבן מזה יותר או להתמרמר בפנים או בחוץ. כל פעם שהם נשארים אצלי מעבר לזמן זה כיף וזו מתנה והזדמנות נוספת להיות איתם.
ובאמת היה לנו ערב מקסים אתמול. עם מקלחת של כולנו וארוחת ערב ועוגה שהכנו יחד, ומשחקים, ריקודים וסרט. נרדמו מוקדם מרוצים ומחייכים. שני מלאכים כאלה.
אבל כשהוא אמר לי שיקח למחרת ועשיתי תוכניות ורוצה כבר לקדם את עיניני קשה לי שלא להתמרמר כשעד 13:00 הוא לא עונה לטלפון. ואני כל הזמן ברגשות אשם על ההתמרמרות...
ראיתי שמהזמן בבוקר שבו לבסוף אחרי שוב-ריקודים, משחקים,איפור ופעילות הלכנו לסוסים, וכבר לא נהנית ויש בי עצבות ומין חוסר אונים כזה.
אני יודעת שזה לא בגלל שאני כביכול "כבולה" עם הילדים. להפך, אני בזמן האחרון ככ נהנית מכל רגע איתם. זה הענין הזה שלא סופרים אותי, ולא אכפת לו מכלום שלי והוא רק רואה את עצמו מול עיניו.
למה זה מחליש אותי ככה? למה זה תמיד ככ מעציב ומרפה את ידי שרק בא לי לבכות. הרי לא ממש אמור להיות לי כבר אכפת ממנו לא?..
בנוסף גם סיפרה לי הבת הגדולה שלי בשמחה והתלהבות שכשהם יהיו בגרמניה (עוד כחודש וחצי) לחג הפסחא לשבועיים בערך, הם נוסעים לאיזה בית נופש עם כל מיני חברים של אבא ושל חברה שלו.
שזה דבר שתמיד רצינו לעשות ולא היה לנו מספיק כסף או מספיק אנשים להשתתף בזה.
מלבד הדאגות שם עם מי יהיו הילדים שלי אנשים שאני לא מכירה, גם אני מתפלאת שיש כסף פתאום לזה.
עכשיו כשככ קשה לנו כלכלית. אני מפרגנת להם לעשות חיים אבל גם פוחדת שמה שהוא אומר לי הוא לא האמת.
וגם אני פוחדת שלילדים יהיה ככ כיף וחופש שם ויהיה להם אחכ קשה לחזור לשגרה בארץ. או שלא ירצו לחזור והוא כמובן יהנהן ויעודד את זה.
אוף מסובך

עירית_לוי

_זה הענין הזה שלא סופרים אותי, ולא אכפת לו מכלום שלי והוא רק רואה את עצמו מול עיניו.
למה זה מחליש אותי ככה? למה זה תמיד ככ מעציב ומרפה את ידי שרק בא לי לבכות. הרי לא ממש אמור להיות לי כבר אכפת ממנו לא?.._

מבאס לאללה.

בואי תבדקי איך את יכולה "לסגור את הפינה הזאת", את הפינה שכל כך מחלישה אותך, ולא לאפשר לאנרגיה שלך לזלוג משם.
כלומר - מה את יכולה לעשות בצורה חדשה ואחרת? מה נדרש בדינאמיקה ביניכם שלא יאפשר לו להשאיר אותך כך עד הרגע האחרון?
אולי להתנסח אחרת? אולי לא להשאיר את הכדור בידיו (ואותך פאסיבית ובעמדת המתנה)? אולי לדרוש משהו?
אני יודעת שזה לא רק משהו טכני, אלא משהו עמוק יותר שהשתרש בתקשורת שלכם לאורך השנים. ובכל זאת - שווה לחפש. שווה לבדוק מה את יכולה לעשות כדי למקם את המושכות בידיים שלך.

עירית_לוי

וכל זה כמובן אם מתאים ונכון לך ללכת לכיוון הזה, אם זהו הזמן הנכון להתעמק בשאלות מסוג כזה.
אם לא - אפשר לשים אותן בצד

.
אני מסייגת כי אחרי שכתבתי הבנתי שאני לא בטוחה שזה מה שרצית.

תודה עירית, דוקא בחנתי שוב את השאלות האלה ובדקתי. אז תודה!
ערב מכורבל
אחרי קריאה שרירותית לא ארוכה בבלוג הקודם והלא יאומן שלי בלוג גמד במרחקים אני שוב בהלם מהעולם שלי היום ההפוך ב180 מעלות למה שהיה. העוצמה של החיים גדולה מהדימיון.
סתם בחרתי קטע אקראי בערך באמצע לקראת הסוף וממנו המשכתי מעט.
למה? זה היה ספונטני פתאום, אך אני משערת שזה נבע מהרצון שלי לדעת שוב איך זה לחיות בזוגיות עם מי שהייתי ובתקופה אחרת, ולהרגיש שוב את האימהות החדשה לילדה קטנה ומתוקה. יחידה.
איך קראתי לו אהובי למרות הכל והרגשתי כך באמת. אהבתי אותו בכל ליבי עם כל התחושות המעורבבות יחד.
לאחרונה ראיתי את הסרט "בלו ולנטיין" שבו משחקים זוג שחקנים מדהים סיפור של זוג אוהב ולו בעיות וקשיים עד שנדמה שהאהבה דעכה לאישה ויש ככ הרבה כעס.
בסרט זה נראה ככ פשוט שהכעס הוא הוא ההוכחה לכך שהאהבה חיה ובועטת כי אחרת לא היו נעלבים או מחשיבים ככ את דברי האחר או נסערים ככ.
מתחשק לומר להם תפסיקו לריב אתם הרי כל כך אוהבים! פשוט תתחבקו. פשוט תהיו עדינים קצת זה עם זה. הכאב בעיניים שלהם פשוט נוגע.
וזה הרי כמעט עלינו. יכול להיות שגם אנחנו אוהבים עדיין כל כך ולכן נסערים עדין זה מזה.
אני מיד כתבתי לי' שורה שסיימתי לראות את הסרט והוא עצוב וכמו עלינו. הוא אמר בתגובה שאכן עצוב ולכן שלח לי את הסרט. שנינו הסכמנו כמה הכל קשה ומדכא...
כמו שיחה שלא נתבטא לעולם כי כאילו כל אחד לא רוצה לומר את מה שעמוק בלב. שנינו לא יודעים רק מקבלים ריקושטים למחשבות שלנו.
שוב חזרה בי המחשבה שאולי עם הרבה מאמצים ושינויים נצליח לחיות יחד ולהנות ממה שנותר, מהמשפחה.
שוב בא פחד ומעט יאוש כשנזכרת שוב בקולות ודרך הביטוי והדיבור המחליש והתפל הזה.
התחושה שכמה צעדים שאלך קדימה תמיד רגע אחד של דיבור עצבני איתו יחזיר אותי תמיד לעמדה חלשה ואבודה ומיואשת.
חברתו נמצאת כאן איתו כרגע. באה לביקור. גמלה בי החלטה להיפגש עם שניהם ושנדבר כולנו. אני הרי רוצה מאוד שיהיה מאושר וטוב לב... למען הילדים. ששנינו נהיה כך.
למה לא להכיר יותר טוב את חברתו ושאולי בנוכחותה נצליח לדבר כולנו בטונים יותר עדינים. ולמען השם בלי לריב סופסוף. אפשר לחלום על כזה דבר?
היום כשנפגשנו לכמה דקות ליד האוטו, היא היתה בתוך הבית ואנחנו בחוץ. התחבקנו ודיברנו קצת על הסרט. נעצבנו. היה רגע של פתיחות.
הכל יכול להתערער ברגע אחד של לחץ או רוגז שלו. אבל אני לא רוצה לפחד יותר.

עירית_לוי

אבל אני לא רוצה לפחד יותר.

גמד , מה שלומך?
המשכתי ללוות אותך, אך בשתיקה בתקופה האחרונה.
הפוסט האחרון שלך הותיר אותי חסרת מילים.. את נשמעת לי מאד אמיצה...

מקוה שבמקביל לכל ההתרחשויות עם האקס את ממשיכה להתקדם על הגל השמח של יצירה, צמיחה ומימוש הפנטזיה. @}

_נעלמת קצת.
געגועיי .._
כתבת את זה אצלי יום אחרי שביקרתי אצלך.. ^{לדעתי זו לא פעם ראשונה שפספסת אותי אצלך..}
חושבת עלייך, ומקוה שהימים הלא פשוטים האלו- עוברים עלייך ברוגע יחסי..

ערב אופטימי ורגשני משהו.
הולכת וגומלת בי החלטה כמו עוד הרבה החלטות בזמן האחרון בהרבה מישורים וחזיתות,
לאחד את משפחתי.
מבקשת מהמלאכים הדרכה פנימית, ידיעה ואומץ. אהבה כבר יש.
עידכונים והרהורים בקרוב.

גמד עם שק הפתעות, את!

מאחלת לך הצלחה בהגשמת משאלותייך

http://www.youtube.com/watch?v=KRUErh47sao)

עירית_לוי

גם אני מאחלת לך הצלחה בהגשמת משאלותייך

גמד יקרה, את לא מפסיקה להפתיע

מאמינה בחוכמה, ברגישות ובאהבה שבך שיובילו אותך למקום נכון @}
עוד שבוע יומולדת...

(L) תודה שאתן כאן! פשוט עוזר כל כך ונעייייייייים..

לא אמרתי שאין בילבול כן?.. אבל זו התחושה הכללית. של לאחד.
אני שומעת מבחוץ המון קולות של התנגדות. ומנסה בתוכי להבין כרגע מה אני באמת רוצה.
זה כל כך קשה. אבל הייתי לפחות רוצה לדעת את האמת שלנו.
יש כל כך הרבה דברים שמפריעים כרגע לאמת. יש את החברה שלו, יש את המרירות של משפחתי עליו, יש גם כעס מכיוונו, ויותר מהכל יש את העובדה שעדין לא דיברנו פעם אחת מאז הפרידה.
פשוט לדבר.. לשפוך את כל מה שבלב, ולהקשיב לשני. לא הקשבנו פעם אחת זה לזה. אבל זה מתקרב. ככה אני לפחות מרגישה.

ובתוך כל זה השינוי התעסוקתי שמגשש בי. הרצון לפריצת דרך, הרעיונות והיצירתיות שמאפיינת אותי בימים אלו.
המחשבה והצורך להגיע לפרנסה מתוך היצירה שלי. הרצון לעצמאות.
קצת מציף. אבל חיובי.

אמא דבש, איזה שיר יפה!
זוכרת אותו עוד מהסרט המדהים "עד סוף העולם" שאהוב עלי במיוחד.
והולכת ריגשת אותי עם המשפט הזה שלך..
מאמינה בחוכמה, ברגישות ובאהבה שבך שיובילו אותך למקום נכון
תודה אהובה

אני שומעת מבחוץ המון קולות של התנגדות.
תסמכי על עצמך גמד, אל תתני לקולות הספקניים מבחוץ להוציא לך את הרוח מהמפרשים...
את חייבת לעצמך, לאהובך (לשעבר?) ולילדייך את הבדיקה העמוקה פנימה, את ההקשבה הנקיה ממרחק הזמן וכל מה שקרה.
מה שאת כותבת כאן לאחרונה מאוד אמיץ ומעורר השראה אמיתית
האמת היא רבת פנים וראוי להתייחס אליהם לעומק, ולנסות לתת לה מקום מאחורי כל רעשי הרקע שעל פני השטח.
זה תהליך מבורך שיוביל אותך לשלמות פנימית עם כל מה שקרה וקורה
יהיו אשר יהיו תוצאותיו - את תדעי שהלכת עם זה עד הסוף....

האמת היא רבת פנים וראוי להתייחס אליהם לעומק, ולנסות לתת לה מקום מאחורי כל רעשי הרקע שעל פני השטח.
זה כל כך נכון. אני מתאמנת כרגע בלהקשיב לעצמי. למה זה כה קשה לי?
אתמול הייתי בבית של י' עם הילדים כי הוא הלך לשיעור עברית באולפן (!) וחויתי הרבה בילבול..
כשאני רואה אותו איכשהוא דברים מתהפכים ואני פתאום לא יודעת מה אני רוצה. אני יודעת שאני רוצה לשמוע ולהקשיב ולהשמיע לו מה שיש לי בלב על כל הפרידה. המסע הזה.
קמתי היום במחשבה מעורפלת ומטרידה.. אולי אני רוצה לחזור להיות עם י רק כי יש לי נטיה לנחמד את הכל ואני שוכחת או מדחיקה את הרע מהמוח כל הזמן?
אני יודעת שאני כרגע על גל מסוים של אופטימיות ותקוה ויצירה ורעיונות על עצמאות. אני מנסה לבנות משהו. אולי עלי להמשיך רגע לבד בלי להתבלבל מהבדידות שם?
מצד שני קשה כל החזיתות האלה בבת אחת.. עשיתי מדיטצית בוקר שהיתה מלאה ברעשים ומחשבות.. הכי לא שקט....
יהיו אשר יהיו תוצאותיו - את תדעי שהלכת עם זה עד הסוף....
אני יודעת שזה ענין של החלטה ויש כאן המון המון עבודה לעשות. המון מרחב לתת, לא לשקוע לטעויות העבר.
זה לא יקרה מחר ורק אם תהיה תחושה נכונה וזה יזרום אז זה יוכל להתבצע עד הסוף.
הסוף זה- או שיחרור והליכה כל אחד בדרך שלו תוך כבוד לשני והרבה הבנה, סליחה והכרה בפרידה המודעת שלא מתוך לחץ וטירוף כמו שזה נראה עד עכשיו,
או הליכה לעתיד משותף עם איחוד המשפחה, מעבר לבית לשנינו ומציאת דרך חדשה ושיוויונית ושמחה ללכת במסע שלנו.
אני לא יודעת מה יהיו תוצאות השיחה או השיחות ביננו. אבל זו השאיפה, ואת זה אני רוצה לגלות.

עירית_לוי

קוראת אותך...

קוראת אותך... וטוב שכך.. אני חושבת הרבה עליך.

הסוף זה- או שיחרור והליכה כל אחד בדרך שלו תוך כבוד לשני והרבה הבנה, סליחה והכרה בפרידה המודעת שלא מתוך לחץ וטירוף כמו שזה נראה עד עכשיו, או הליכה לעתיד משותף עם איחוד המשפחה, מעבר לבית לשנינו ומציאת דרך חדשה ושיוויונית ושמחה ללכת במסע שלנו.

כל הכבוד על האומץ לבדוק את הדברים מחדש ממקום אחר
התוצאה הסופית "על הנייר" פחות חשובה... חשובה השלמות העצמית עם התהליך

הי גמד, עניתי לך אצלי אך באתי לבקר גם כאן.
כמה שמחתי שהכרת את השיר מ"עד סוף העולם".
הבקשה שלך להדרכה מהמלאכים, היא שהזכירה לי אותו. יום למחרת, כששמעתי אותו בלופ אינסופי, ודמעתי מהשורה:"walk me through this one, don't leave me alone"
היתה לי תחושת דז'ה-וו חזקה, ונזכרתי שהשיר הזה היה חלק מפס הקול שליווה תקופה חשוכה של חיי.
רציתי למחוק, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. חוצמזה שזה באמת שיר יפה. (למרות שמבחינת התמונה - הבחירה היתה לא פשוטה:" טוב איזה קליפ פחות מזעזע בקיטשיותו?"

)

תתחדשי על הבלוג!
שמחתי לראות שגל היצירתיות והיוזמה העסקית ממשיך אצלך. הבנתי גם, שהחלטת לקחת את הצעת העבודה החדשה, ושהיא תורמת להתפתחות שלך.
בראבו! הלוואי שתצליחי!

לגבי השאיפה לאיחוד המשפחה- נזכרתי שפעם, מזמן, כתבתי לך:
מי יודע אילו עוד טוויסטים מפתיעים בעלילה העתיד צופן לכם?
זוכרת?

.
אני מנחשת שההבנה שלך הזו, יוצרת עומס רגשי, וטבעי לרצות לשתף. אבל, אולי כדאי לדבר עם אנשים שפחות מעורבים רגשית.
המרירות של משפחתךכלפי האיש לדוגמא, יכולה להפעיל אותך לשני הכוונים. מחד יכולה להוות מכשול,
ומאידך עלולה גם לעורר בך איזשהו רצון לגונן עליו ולהיות "בעדו", יותר משהיית אילולי פגשת בהתנגדות.
כך גם העובדה שיש לו חברה. לכאורה, מכשול לאיחוד. מאידך- גם עלול להוות גורם מדרבן.
<באמת שיש כמה דברים בטבע האנושי שהם ממש, אבל ממש , גול עצמי..>
בקיצור, מאחלת לך להקשיב בעיקר לעצמך, אפילו אם קצת רועש בפנים.
למרות החששות שהבעת, את נשמעת לי כ"כ אמציה ומפוקסת!
כמו ההולכת, גמאני-
מאמינה בחוכמה, ברגישות ובאהבה שבך שיובילו אותך למקום נכון.
@}

אמא דבש אין את פשוט מקסימה עם המילים האלה שלך.
חיממת את ליבי

פחחחחחחחחחחח זה מה שיש לי לכתוב עכשיו.
עם כל ההתחדשות וההתרגשות של היצירה החדשה שמתחילה בי עכשיו, יש ככ הרבה דברים שמושכים אותי למטה וקשההההההה...
הקטנים ואביהם המעיק עוזבים ביום חמישי, מה שלא מפריע לקטון לפתח כאב אוזניים דו ערבי, ולגדולה להביא כינים הביתה.
מחר יום פסח בבי"ס אני דואגת לכל האוכל. ועל הבוקר עושה טיפול כינים.
לאיש לשעבר (ב"ה!) יש בעיה עם מכונת הכביסה, וערימות של בגדים ותחתונים וגרבי בוץ נחתו על ביתי כמו הפצצת מחסן הומלס (מה זה הסמרטוטים האלה? טוב קיפלתי יפה לפחות)
אה, במקרה התגלו בין ערימות המגבות המהוהות גם זוג תחתונים סקסיים אדומים, איזה יופי?
אני בימים המיוחדים האלה של החודש והכל מציק ומעיק. וכשקטון מתלונן, הכל נראה דרמטי. לקחתי לרופאה ולדיקור, אבל מזל שהמדקרת מקסימה ומדהימה כך שהיה נעים בכל מקרה אצלה
הגעתי הביתה סחוטה ומשוועת לרגיעה. וגם מזל שהקטן כל כך חמוד ומקסים.
אני כל כך אתגעגע אליו!! עצוב לי. .
רציתי להכין לקטנים את כל ההפתעות לטיסה ולנסיעה ואין לי רגע דל. הולכת לעשות קצת עכשיו ולנחות למיטה בקפיצת ראש.
וכל הקטע עם כל הלחץ הזה הוא שברגע שהם יסעו אני דקה אחת אנשום בהקלה ואחרי שניה יהיה לי שקט מידי ועגום...
פשוט פחחחחחחחחחחח

טוב בוקר אחרי.. הכל נראה קצת יותר רגוע..
למתוקה שלי אין כינים, פשוט שיער מלוכלך ומגרד מן הסתם כי היא סרבנית חפיפות רצינית ואביה מוותר לה. ואח"כ לא מבדיל בין חתיכות קטנטנות של קשקשים לביצי כינים..
והוא כשהוא בלחץ הוא פשוט נעשה לא שפוי, אין לי מילים אחרות לזה. צעקות, לחץ וניתוקי טלפון. אבל לפחות היא נקיה מהן.
טוב אבל אני ממש לא רוצה לשמוח מהר מידי. יש מצב שזה בסוף כן.
נראה לי ששומעים עלי שאני במחזור... כל הפולניות העירקית שלי יוצאת לה בלי שליטה ובלי בושה ובלי חשבון.. הצילו!
חוצמזה שאני באטרף מהנסיעה שלהם אז מותר לי..

שליחה על ידי דיירת* » 27 מרץ 2012, 16:28

מאחלת לך שתדעי לנצל את הזמן לעצמך ולהנות. להיות קשובה לעצמך , לזהות מה חסר לנפשך ולגופך , ואז לבקש אותו - ולקבל אותו

לגמרי מותר לך!
ומה שאמרה הדיירת

עירית_לוי

לגמרי מותר לך!

מאחלת לך שתדעי לנצל את הזמן לעצמך ולהנות. להיות קשובה לעצמך , לזהות מה חסר לנפשך ולגופך , ואז לבקש אותו - ולקבל אותו
אמןןןןן
תודה דיירת וחיבוק חזרה יקרות על התמיכה באש ובמים...
יש עוד יומיים בערך להעביר עד לטיסה והמתח בשיאו.. היום כבר היה לנו ריב טלפוני מסוג מוכר ולא אהוב של פעם בעקבות איזו הערה שלי שהקפיצה פיוזים לא מעטים..
כמעט התחלתי להתמסכן עם עצמי עד שהחלטתי שדי. אחרי כל התקופה האחרונה שאנחנו משתדלים לעמוד בסוג של יענו כבוד הדדי חצי פאסיב אגרסיב.. לא נראה לי נעים שיסע ככה או שבכלל נעביר ככה את טרום הטיסה.
אז הבנתי שזה סתם לחץ על כפתורים כי הם די משוחררים כבר ממילא עכשיו והתנצלתי שזה באמת לא הכי חשוב להתווכח עכשיו על נושאים לא רלונטים וכנראה שזה באמת מתוך לחץ,
מה שבאמת קצת פרק אותו מנשקו ומעמדתו התפוסה.
אני מקוה שנעביר בשלום את מחר וחצי, אני ממש בפעילות גבוהה, כביסות, אריזה של תרופות, מנסה לחשוב מה צריך עוד למה חשוב שידע ואיך להסביר לו בלי שיבטל אותי אחרי מילה אחת, כי הוא לא מקשיב לי ולוקח כל דבר שאני אומרת לו בקשר לילדים בתור הוכחה שאני לא סומכת עליו. פפפפפפ זה ככ מעייף.
ועוד עכשיו זקוקים לי בעבודה יותר מתמיד. היום ומחר אני לבד שם. מקוה שהשבוע הזה יגמר בשלוה גדולה..
לא הספקתי שניה לתכנן את הזמן שלי בלי הילדים, מקוה לעשות זאת מחר... לילה טוב טוב.

אחר צהריים עמוס וקשה במיוחד.
קרו מאז יום חמישי המון דברים.
הקטנים נסעו להם עם אביהם ומבלים בנעימים כך נשמע.
בנתיים אני חזרתי משדה התעופה לבילוי לילה אצל חברה בת"א ומשם בטיסה לעבודה של יום שישי רק כדי להיות מפוטרת בהתראה של שבועיים.
בנוסף לפיטורים הפתאומיים הבוסית שלי שכזכור דיברתי עליה באהדה פה הפכה את עורה ולקראת הצהריים נהפכה מפלצת קטנה בעקבות איזה ענין פעוט.
רגזה וצעקה עלי כאילו אני טירונית בקורס שטיחי דלתות ועד היום לא שמעתי ממנה מילה. חזרתי הביתה בשישי בצהריים לקפוץ ראש למיטה, רק כדי לגלות שפרצו לי לבית בזמן שלא הייתי בו ופשוט הפכו את הבית על פיו.
אחרי רבע שעה של בכי תמרורים התקשרתי לאחותי המדהימה שהתיצבה למרות 3 ילדותיה. וחברה מקסימה אחרת עזרה במשך 4 השעות הקרובות לקפל ולסדר בלי סוף.
אכן ברגעים כאלה מגלים כמה אהבה יש לך וכמה את ברת מזל.
ואני בורכתי בחברים ובמשפחה רחבי לב במיוחד. אמי אף התרתה בי לא לחזור לאותה אישה מרת נפש ושהיא תעזור בתשלומים. אין כמו אמא. חברה מדהימה אחרת שעשתה דיקור לקטן הודיעה שזרקה את הצק שנתתי.
בנתיים גם היה סופ"ש מקסים בפרדס חנה. הרבה אומנות ושוקי קחתן מלבבים, מה שעזר מאוד למצב הרוח.
השיא היה בהופעה מקסימה של שרון עזריה ובשיחה נעימה וקרובה.
עכשיו אני מסדרת כבר כמה שעות ומנקה את שאריות הבלגן והלכלוך. מבט בלוחות התעסוקה העכיר את רוחי מאוד. אין לי עבודה ואני רוצה לפתוח עסק.
יתכן שאאלץ למצוא משהו חסר נשמה כדי לשרוד ולהאכיל את הנשמה בעסק המבוקש שיפתח ויצליח בגדול..

מבקשת קצת התחשבות מהמלאכים... תודה

אוי גמד, איזה סיוט! ואיזה מזל שיש לך כזו תמיכה. ונשמע שכל הצרות הללו לא שברו את רוחך...
הרבה בהצלחה

כיף שגם את כאן אמא אופטימית

עירית_לוי

ואוו, כמה דברים להכיל זו זמנית... כל הכבוד על הרוח האופטימית!
באמת זכית עם תמיכה שכזאת.
מאחלת לך מעתה ימים מבורכים בטוב

עירית תודה לך
זה בא והולך. מכל מה שעבר עלי ביום שישי, כל הסידור והכאב על הפלישה והויתור על התוכניות שהיו לי לתקופה שילדיי בחופש והעסק שאני רוצה להקים ולא יכולה עכשיו, כי צכה למצוא קודם כל עבודה שהיא עוגן לכל יוזמה התחלתית, הכי הכי קשה לי וכואב על הבוסית שצעקה עלי בלי חשבון ולא התנצלה עד היום.
יש מסביבי אנשים שאומרים שזה ברור להם שהיא היתה בעייתית אבל לי זה לא היה ברור. איכשהוא. רק בדיעבד, מה שמטריד אותי לגבי מידת האמון והקרדיט שאני מיד נותנת לאנשים בלי לחשוב.

אוי גמד, ראיתי את כל זה רק עכשיו

ובאמת הדבר הטוב הוא שאת מוקפת במשפחה וחברים אוהבים ותומכים!

אני בטוחה שאת בסוף תמצאי עבודה שבה יהיו בוסים שיודעים להעריך את כל מה שאת נותנת ולכבד אותך יותר,
ונדמה שכל הדברים האלה ובעיקר הפריצה הם סימן מהיקום שקשור לשיקום הגבולות שלך.
כשקראתי את התיאור על הכביסה המלוכלכת שהאקס שלח אלייך כולל התחתונים של בת זוגו הנוכחית היתה לי הרגשה רעה של פלישה ואפילו ניצול.
את אדם טוב לב ונדיב מאין כמוהו ויש אנשים שמקבלים זאת כמובן מאליו שאת תמיד תכילי את הבעיות שלהם, תכבסי ואפילו תקפלי...
אולי הגיע הזמן לשנות את המצב הזה... קודם כל מבפנים, משהו בערך העצמי שלך, ואחר כך זה ישתקף גם בחוץ - בבן הזוג, בבוסים וכו'.

עירית_לוי

אני מצטרפת לכל מילה של ההולכת.
נדמה שאכן הגיע הזמן לדאוג לעצמך. לגבולות שלך. ל-מה מותר ומה אסור לעשות לך. לשים אותך בראש סדר העדיפויות של עצמך מכל הבחינות

אתן כל כך צודקות.
זה קשה. כל פעם אני מרגישה שאני מתקדמת קצת ויש לי גבולות כל כך נהדרים.. ובסוף מסתבר שעוד פעם איפשרתי דריכה עלי.
אחר כך זה גם מפליא אותי שצועקים ודורכים עלי פתאום אחרי שהתחפשתי בכל דרך אפשרית לשטיחון..
אני לא מלקה את עצמי רק מתבוננת בענין בפליאה. לומדת..

לא מותק, מה פתאום שטיחון. יש אחת פתחה בלוג להקמת עסק - ממליצה לך להציץ, היא מלאת יוזמה וכשרון ואופטימיות!
המעבר בין זוגיות להורות ותו לא- יותר מורכבת אצלכם כנראה כי האבא של ילדייך לא מכאן ולא נהנה להיות כאן. אז את מתבלבלת וחושבת שהאחריות היא שלך- אבל היא, באמת שלא! את רק צריכה להבין את זה באמת, והגבולות יהיו לך ברורים יותר. (גם אם יהיה איחוד, יש גבולות לאחריות אבל זה כבר סיפור אחר..). חייבת לרוץ. מקוה להמשיך אח״כ.
מקוה שהימים מהנים ושהתאוששת מהטראומה (את גיבורה!)
חיבוק.

עירית_לוי

זה קשה. כל פעם אני מרגישה שאני מתקדמת קצת ויש לי גבולות כל כך נהדרים.. ובסוף מסתבר שעוד פעם איפשרתי דריכה עלי.

כן, זה באמת קשה, וגם חמקמק מן העין.
הסיבה לכך היא שהמנגנון ש"מאפשר" הוא סוג של מנגנון הגנה רגשי. כן, אני יודעת שמוזר לראות בו מנגנון הגנה, כי הרי בשורה התחתונה הוא גובה מחיר גבוה של פגיעה אז מה פתאום הגנה??

אבל האמת היא שהוא מעין טקטיקה של הנפש, וככזה אין לו כוונה שתחשפי אותו בקלות. יש לו אינטרס שתמשיכי.

טוב שאת מביטה בו ללא הלקאה עצמית ולומדת אותו.
אני מציעה במסגרת הלמידה הזאת - לבחון כיצד הוא מגן עליך,
ולאחר שתגלי תוכלי גם לבחון האם את רוצה/מסוגלת/בשלה להתנהל בעולם ללא ההגנה שלו. זהו פתח אפשרי להתקדם ממנו. אם נכון לך כמובן...

חג שמח

תודה על שפע ההתיחסות המעצימה. תודה.
אמא דבש צחקתי הרבה ממך.
ועירית, אני מנסה להבין מה נותנת לי ההגנה הזו שהיא בעצם לאפשר שידרכו עלי. אני אשמח אם תשאלי עוד שאלה מנחה כי אני קצת אובדת עצות ומילים...
הייתי שמחה סופסוף להתעמק בזה, אז רק אם מתאים לך.

בנתיים עבר לו הסדר המוזר ללא ילדיי. ובעודי מתגעגעת לאיש חמוד שפגשתי לא מזמן, הרהרתי בנושא הזה של שטיחוניות. שמעתי את אמי מתנצלת ומתנצלת בלי סוף על כ מיני שטויות.
דאגתי שגם אני נשמעת קצת טרחנית עם התנצלויות. חשבתי על כך שעם האיש החמוד החדש שפגשתי אני לראשונה לא מרגישה פחותת ערך או צורך להתנצל.
אני סופסוף אני. וזה מרגיש נעיםםםםם.
לילה טוב

איזה כף איש חמוד חדש! שימשיך להיות נעים וטוב.
וחג שמח!