בלוג דיכאון אחרי לידה של חמוצית זה קורה עכשיו

[חמוצית*]

כן זה קורה עכשיו. לא האמנתי שזה יתפוס אותי.
חשדתי.
חיכיתי לזה אחרי הלידה הראשונה.
שהבנתי שעברתי את זה בשלום. זה תפס אותי עכשיו, קצת אחרי הלידה השנייה. זה אמיתי
זה כמו בור שחור
זה כמו לטבוע
אני מסתובבת הרבה באתר
אבקש לשמור על אנונימיות בבלוג ממי שמזהה אותי. תודה
זה מה שכתבתי הערב:

פגשתי אותה אתמול.
ציפורניה היו משוחות בלק ורוד ורענן. עיניה מאופרות בגוווני סגול. על גופה ג'ינס המדגיש את גיזרתה החטובה וחולצה פרחונית קלילה. היא חייכה בנימוס כשפתייה מאירות בגלוס חושני. התינוקת שלה בת חמישה חודשים. התינוקת לבשה חליפה ורודה ומהממת של מותג ידוע. הבגדים היו כמובן נקיים מאד ללא סימני פליטות וללא רטיבות של רוק. חצי מהזמן התינוקת בכלל ישנה על הגב, רגועה לחלוטין. היא סיפרה שהתינוקת ישנה כל הלילה. היא מכניסה אותה למיטה בשמונה והקטנה המתוקה מתעוררת בסביבות שבע שבע וחצי שופעת חיוכים. היא סיפרה שאחרי הלידה הקיסרית שעברה (בפעם הבראה אני חותמת מראש על קיסרי – "מה אני צריכה את כל הבלאגן מסביב"?) היא ובעלה לא ישנו שבוע. היה מאד קשה, הם שמו לזה סוף. עכשיו הם ישנים מעולה. היא כמובן מניקה, הפריזר שלה מלא סטוקים של חלב ששאבה. היא גם לומדת לתואר שני ולא מוותרת על הקפה השבועי עם החברות בלי התינוקות והילדים.
ישבתי שם והתבוננתי בה. פעם גם אני הייתי אמא מאושרת, כמעט כמוה, הכל אצלי היה מושלם ואפילו יותר. את הבכורה שלי ילדתי בבית בלידה מדהימה. הנקתי אותה שנתיים, כשהייתה בת חודשיים חזרתי לעבוד קצת בשיעורים ובטיפולים שאני נותנת ואוהבת. בישלתי, אירחתי חברות עם תינוקות ופעוטות, הסתובבתי איתה בסידורים והלבשתי אותה ורוד.
אבל כשישבתי שם בסדנא של ליווי התפתחותי התחלתי להרגיש כמו תפוח אדמה מבושל או יותר נכון כמו סופגניה שהוציאו ממנה את כל הריבה. גם בדיוק היה חנוכה והיה חורף בחוץ. באתי מהכפר כדי להוציא את עצמי, לפגוש אימהות אחרות, זה יעשה לך ממש טוב! לכי, תיפגשי, ייעצו לי כל מיני בעלות ניסיון. אז התקשרתי. כולן נחמדות, באמת! מפגש אחד עולה 80 שקל, לא חשוב, נספוג את המחיר. נסעתי בגשם שוטף עם תינוק שצרח באוטו עד שנרדם שלבש עדיין את הפיג'מה מהלילה. הגעתי וקיבלו אותי בחיוכים מתוקים, ממש אימהות מכילות. ישר התחילו עם התרגילים, חצי מהתינוקות בכלל צרחו ולא רצו את התרגילים ואני כל כך שמחתי ששלי עדיין ישן. אני בטוחה שהוא יתפתח בקצב שלו, בכיף שלו. עם אחותו הגדולה לא הלכתי לשום סדנא. רב הזמן הייתי איתה במיטה והנקתי אותה. היינו בחממה, הגנתי עליה ולא חיפשתי דבר מלבדה. מאז שהוא נולד אני בקושי מוצאת יד או רגל. לפעמים אפילו לחתוך עגבניה או לשטוף צלחת וכוס נראים לי כפרוייקטים מסובכים נורא.
בין התרגילים הן מפטפטות. על מתכונים, על אוכל מרוסק, סוגי חיתולים, חדרי כושר, על ההיא שהייתה שבוע שעבר וההיא שלא הודיעה וזה לא בסדר...ישבתי שם שותקת רב הזמן, בקושי יכולתי להשחיל מילה בתוך בליל הקשקושים. גם לא רציתי. היה מאד נחמד. יש שם את הציוד הכי משוכלל. בריכת כדורים, ג'ימבורי, כריות מגניבות. התינוק שלי בכלל לא צריך את זה. הוא צריך אמא מאושרת ושמחה ומאז שהוא נולד אני רב הזמן לא.
אני אמא לשני ילדים והם הכי מקסימים ויפים באמת! הגדולה עוד מעט בת שלוש וחלק מהיום היא בגן. להיות כל היום עם התינוק שלי פשוט מתסכל אותי. עם שניהם זה נראה לי כרגע פשוט בלתי אפשרי. אני רק רוצה להניח אותו ולעשות את הדברים שלי. לשבת עם עצמי, לצייר, לקרוא, לכתוב, לשתות כוס קפה. בשקט. לבד. האיש שלי יוצא לפגישות ואני אחוזת קנאה, הוא חוזר ואני אחוזת כעס. משעמם לי. אני רוצה לחזור לעבוד. אחרי הלידה הראשונה חזרתי בלי בעיה, השיעורים, הקבוצות והמטופלים שלי חיכו לי. הפעם אין לי מוטיבציה, אין לי זמן וחשק להרים טלפון ואני לא יודעת מה לעשות קודם שכבר יש לי איזו דקה פנויה. בבוקר אני מארגנת את הגדולה, אחרי שהיא סוף סוף סוף בגן (ביקשו להביא עד שמונה ורבע גג! אני מצליחה להגיע בקושי בתשע וגם אז עם הלסת בחוץ) אני חוזרתהביתה ומחפשת מה לעשות, איך למלא את היומן כדי שלא אסתובב סביבו התינוק וסביב הבלאגן בבית שאני ממש רוצה אבל לא מגיעה לסדר. אז אני נוסעת לעיר ו?מבזבזת כסף.
איך זה קרה לי? מהפנטזיה על חינוך ביתי, מלידות בית מדהימות, מחיתולים אקולוגיים ושמניים ארומטים. מהנקה רצופה וצרכנות נבונה? אני יושבת באמצע היום, אחרי סדנא מיותרת במיוחד, במסעדת ג'אנק פודמסריחה במיוחד, עם תינוק בעגלה, אוכלת חרא של אוכל ובוכה.
אני חושבת על האמא המושלמת הזו שפגשתי בבוקר. עכשיו היא בטח מתבוננת על הנסיכה שלה ישנה במיטה מעוצבת בגוון שמנת. אני מאחלת להן לילה טוב, גם לי.

[רויטל_S*]

וואו קוראת ומזדהה עמוקות , ככה עברה עליי השנה הראשונה לאמהות ... מה כן מבטיחה שזה עובר , הטריק לדעתי הוא לשתף לשתף לשתף ...תתפלאי כמה נשים היו שם ...קבלי חיבוק חזק מכאן ... עוד מעט יהיו לי תובנות מחושבות ולא ספונטניות כמו התגובה הנוכחית

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת על האמא המושלמת הזו שפגשתי בבוקר

אויש כמה שזה מבלבל וטובעני... אבל שוב אנחנו נופלים לבור הזה של להשוות את הפנים שלנו עם החוץ של מישהו אחר. ואפילו אם האמא הזו באמת מושלמת, מה לך ולה ? אוליהיא מאירה לך זרוקרי סימני שאלה על הבחירות שלך? כל-כך מכירה את התחושה הזו... איך זה שהתינוקות של אחרים גם יונקים וגםישנים מעולה גם ביום וגם בלילה ורק שלי צריכים כל הזמן מנשא ויונקים כל הלילה ורוב היום... ועוד ועוד כהנה וכהנה.
אז הנה באתי להגיד לך שאני כמוך והתינוקות שלי כמו התינוקות שלך ואולי עדיף לך דווקא לפגוש אמהות שהן יותר כמוך? ואוליבעצם את רק רוצה לפגוש קצת את עצמך ?

(בוכים לי...)

[רסיסים_של_אור*]

ורוצה להגיד לך גם כמה המקום הזה קשה ובעיקר תחושת הבדידות העצומה מצד אחד וכובד האחריות מצד שני. יצור חי קטן וחסר אונים שתלוי בנו (ותלוי עלינו) באופן כל-כך בלעדי ועל מי אנחנויכולות להתלות ככה ? אותי כל תינוק זורק מחדש לצורך עצום במישהו שיהיה שם לגמרי בשבילי, שיכיל אותי, שיעריך אותי שיתן לי תמיכה ואהבה וגיבוי (כאילו במקביל לתינוק החסר אונים שאני צריכה לגדל כמה התינוקת המאד חסרה שבי ומבקשת את שלה...).

אולי באמת אם תשתפי כאן נוכל לעזור לך . אני גיליתי שברגע שהתחלתי להגיד בקול שקשה לי בבת אחת היתה לי הקלה עצומה

[א*]

קוראת אותך.
המתנה של הדיכאון אחרי לידה הקודם שלי היה שגיליתי(מחדש?) את אמא שלי ואת החברות שלי.
בשנה הזו "'קיטרתי"כמו שלא קיטרתי בחיים שלי לחברות שלי, שיחות הקיטורים האלו היו בשבילי כמו אוויר לנשימה.
וגם הכרחתי את עצמי לצאת, לשבת בחוץ ולבהות באנשים,לקבל קצת שמש,היה קשה כי עשיתי את זה בלי ההתלהבות והמוטיבציה שהדרך כלל מלווה את זה.
ליבי איתך,תמשיכי לכתוב.

[ההולכת_בדרכים*]

ליבי איתך,תמשיכי לכתוב.

נראה שתמיכה יכולה לעזור כאן, בכל הרבדים - ממישהו שישתתף איתך בטיפול הפיזי בתינוק (בייביסיטר, חילופי אמהות, סבתא...) ועד לפרגן לעצמך טיפול אישי מחזק כלשהו (משיאצו ועד ימימה - הכל הולך )

פעם גם אני הייתי אמא מאושרת, כמעט כמוה, הכל אצלי היה מושלם ואפילו יותר. את הבכורה שלי ילדתי בבית בלידה מדהימה. הנקתי אותה שנתיים, כשהייתה בת חודשיים חזרתי לעבוד קצת בשיעורים ובטיפולים שאני נותנת ואוהבת. בישלתי, אירחתי חברות עם תינוקות ופעוטות, הסתובבתי איתה בסידורים והלבשתי אותה ורוד.
ידוע שעם שניים זה אחרת... יש כאלה שיותר קל להן עם השני ויש כאלה שלהיפך.
בכל מקרה זה לא אותו הדבר, הרי כל הזמן ותשומת הלב שלך כבר בנויים בצורה שונה.

[או_רורה*]

מבינה אותך.
גם לי זה היה, בייחוד בראשון.
בשני הייתי כל כך מופתעת שזה לא המצב, כל כך שמחה שלא עברתי שוב קיסרי, שאני מתחברת לתינוק וגם מצליחה להניק ונהנית מזה - וואו, רק זה הציל אותי.
עכשיו.... מזדהה עם תחושותייך, מרגישה כמה בעצמי.
הם כבר בני שלוש וחצי, ושנה ו9 ואני חוזרת לעבוד.
השאלה במה.
עצתי לך (מה שאני לא עשיתי..) קחי שעתיים שלוש ביום של עזרה בבוקר עם התינוק, כשהגדולה בגן.

[פלוני_אלמונית*]

פעם ראשונה שאני מגיבה פה לאיזשהו דף... (ואני קוראת המון), הענין ממש קרוב ללבי.
אני עכשיו עם השניה בבית, לא נראה לי בדיכאון אחרי לידה, אבל בהחלט לא נהנית...
עם הראשונה הכל היה כל כך מדהים וכיף מהשניה הראשונה,
ועם זאת אני לא מצליחה לישון, כל הזמן עייפה ומעוכה, ופשוט לא נהנית!
לקח לי זמן לעשות סוויץ' ולהחליט שלא נורא שאני לא נהנית, ושגידול הילדים הוא לפעמים משימה ולא בילוי
אבל עדיין קשה לי עם ההשוואה לחופשת הלידה הקודמת שהיתה פשוט הזמן הכי טוב בחיים שלי.
בגלל כל הקושי לקח לי הרבה יותר זמן להתאהב בה (תודה לאל שזה קרה לבסוף) וגם לא נראה לי שאישאר איתה בבית עוד הרבה,
אם אצליח למצוא עבודה ראויה.
מה שכן עוזר לי זה באמת לקטר לאחותי, לאמא ולחברות, שחלקן במצב דומה לשלי, מי יותר ומי פחות,
ובעיקר להפסיק להשוות ולפנטז על חופשת הלידה הקודמת, כנראה שאין כמו הילד הראשון ולא יהיה
(מצד שני, שמעתי הרבה על נשים שסבלו נורא עם הילד הראשון כי היו לחוצות ומפוחדות ודוקא בפעם השניה הכל זרם יותר קל).
לדעתי, זה הרבה תלוי באופי של התינוק, אם הוא יותר קליל וכמובן ישן יותר טוב, העולם נראה אחרת.
טוב לא נראה לי שתרמתי פה יותר מדי תובנות, אבל לפחות
שתדעי שרבות רבות מאיתנו איתך בדיוק, גם אם התינוקת שלנו לובשת ורוד... (:

[חמוצית*]

זה באמת תומך התגובות שלכן ולדעת שמישהו קורא ומזדהה ומבין. שאני לא לבד.אני יודעת שמלא נשים חוות את זה אבל כשזה בביתך זה פשוט חזק כל כך, אני מרגישה הלומה.
אני מרגישה שהכל אני יודעת אבל המציאות כאילו נותנת לי כאפה וצוחקת לי בפרצוף.
עכשיו אני עייפה. אחרי לילה ארוך במיוחד.
העייפות הזו קשה לתאר אותה והתחושה שפשוט בא לי לארוז כמה תיקים ולברוח.
חופשה. לילה של שינה שלמה. כבר שלוש שנים שלא ישנתי לילה רצוף אחד!
שלוש שנים אני מרגישה שהגוף שלי אינו ברשותי.
ואני מקטרת ושונאת לקטר
מאמא שלי אני מקבלת תגובות של: את עצלנית, את מפונקת, את פסימית ואת עוד תתגעגעי לתקופה שהם היו קטנים
אני אתגעגע, נכון. אבל עכשיו אני עייפה, עכשיו קשה, עכשיו אני מרגישה מרוחה בפיפי, עכשיו יש לי קשקשים בשיער ולא חפפתי כבר שבועיים.

התחלתי סוג של ייעוץ טיפולי וכל הג'יפה רק יוצאת לי החוצה ומחמירה את התחושות. כל הילדות ההזויה והאלימה שלי, ההורים הדפוקים, הנזקקות שלי לאהבה.
התחושה הכללית היא שאני רוצה מישהו שיהיה כאן כל הזמן ישרת אותי יכין לי אוכל יארגן את הבית ישב איתי וייצחק איתי ויעשה לנו קפה.
האיש שלי עושה את זה כמה שרק יכול אבל גם חייב לפרנס כך שהרבה פעמים אנחנו במילכוד.כיוון שהוא עצמאי הוא הרבה פעמים מתפנה ואני מרגישה כ"כ דפוקה שאני בקושי מתפקדת וזקוקה לו ומרגישה כ"כ אשמה שבגללי אינו עובד ובגללי הפרנסה שלנו בירידה.
אני משתוקקת להתחבר שוב לאנרגיית החיים והעשייה שלי אבל אני מרגישה במידרון רציני, מפולת ושני ילדים קטנים שהכי זקוקים לי בעולם.
הרבה רגעים אני מרגישה שאני פשוט לא כאן, לא איתם, אף על פי שפיזית אנחנו יחד.
אני מפנטזת על רגעי שקט, על רגע של לבד.
קשה לי כרגע לראות איך המצב הזה משתנה
תודה

[אינדי_אנית*]

קוראת אותך וכל כך מבינה.. עד היום קשה לי נורא עם אמהות שנהנות עם הילד הראשון שלהם בגלל שלי ההתחלה היתה כלכך קשה!

נורא קשה אחרי לידת הילד השני. בן כמה הוא? מה שהכי עולה לי זה פשוט להציע לך להפגש עם אמהות מכאן,למרות שגם ביננו יש את המוצלחות למראה שמעוררות קנאה, לפחות הילדים שלנו בעלי סיכוי גבוה יותר להיות עם סימני פליטות על הבגדים

ומתוקה גם אם קשה לך לראות איך המצב משתנה אני מבטיחה לך שהוא ישתנה, ואפילו די מהר. אולי יכול לעזור לך פשוט לזכור את זה.

[שבלול_ושבלולה*]

האיש שלי עושה את זה כמה שרק יכול אבל גם חייב לפרנס כך שהרבה פעמים אנחנו במילכוד.כיוון שהוא עצמאי הוא הרבה פעמים מתפנה ואני מרגישה כ"כ דפוקה שאני בקושי מתפקדת וזקוקה לו ומרגישה כ"כ אשמה שבגללי אינו עובד ובגללי הפרנסה שלנו בירידה.
כ"כ מבינה אומנם אנחנו עוד עם הראשון אבל אישי לומד יומיים בשבוע ובשאר הימים עובד פול טיים
כשהוא מגיע מצפה ממנו להיות עם הקטן וכן, לתת גם לי קצת תשומת לב.
העולם מצייר את האמהות הנשארות בבית כבטלניות, כל הזמן מחזקת את עצמי בידיעה שהרבה יותר קל להשאיר את התינוק אצל מטפלת, ללכת לעבוד ויותר קשה להתמודד אתו בבית.
הבית שלי נראה כמו "דיר חזירים" ואני לא מצליחה להביא את עצמי לסדר אותו- מרגישה כאילו רודפת אחרי הזנב
אז החלטתי- כל פעם קצת, ולא נורא אם ג'יפה לומדת להתעלם (עד יום ו'- בו שולחת את הקטן עם אבא שלו ומתחילה בתרפיית הניקיון)
מנסה לא להסתכל לצדדים איך ההיא אמא לדוגמה וההיא כזו וכזו יודעת שמסתכלים עלי ואומרים אותם דברים (הם הרי רואים רק מה שבחוץ...)
הפרנסה אולי בירידה אבל בגלל החלטה משותפת של רצון לגדל את הילדים עם מקסימום זמן הורים לשים ילד אצל מטפלת עולה לעתים יותר מאשר אנחנו נרוויח לא?
אני שומעת ממך עד כמה את עייפה- נראה לי שזהו כבר גלגל שקשה לעצור אבל אולי תנסי ולו ליום אחד להביא משהיא שתהיה עם הקטן, תנקה ותטייל איתו ואת רק תישני ותישני
תמלאי מצבורים ותוכלי לנסות לצאת מהלופ.
ומה שאמרו לי לבדוק זה רמת ברזל ואולי גם קנדידה. רמת ברזל נמוכה יכולה לגרום לדיכאון ועייפות וכך גם הקנדידה.
מזדהה עם כל מילה
וכל מה שכותבת אלו עצות גם לעצמי ודברים שאני כל הזמן חוזרת ואומרת לבבואה העייפה שבראי
תודה לך על השיתוף ועל המקום שאת נותנת לי לפתוח

[חמוצית*]

התינוק שלי בן ארבעה חודשים
הגדולה שלי תהיה החודש בת 3
היא בגן
בהתחלה היה לי קשה מאד שהיא בגן אבל עוד יותר קשה לי שהיא בבית
אני בכלל בכלל בכלל לא רואה את עצמי מסתדרת עם שניהם,לבד
אני, שהחלום שלי הוא חינוך ביתי
שחקרתי את הנושא לפני כמה שנים בלימודי התואר
שלא ראיתי ולא הבנתי איך אפשר לשלוח למסגרת
הרגשתי כמי שיורדת למחתרת
כמי שנכשלה
היום קצת יותר קל לי עם זה שהיא בגן
אבל הפנטזיה, אוי אוי הפנטזיה
תגידו, איך זה מסתדר לכם בסוף?
ואיך זה מסתדר למי שלא שולח למסגרת את הגדולים?

אני חמוצית אחוזת קנאה וכאב מחכה שהסערה תחלוף ואוכל לשבת עם ילדיי בדשא בפיקניק להרגיש שמש חורפית טובה ומלטפת ולהנות

תודה על ההקשבה

[ר*]

הסערה אכן תחלוף בעזרת השם
ואת אכן תשבי עם ילדייך בדשא בשמש ותהיי שמחה ואוהבת...

נשמה,קוראת את מילותייך והן עצובות ומגיעות לליבי, אך הדברים אכן ישתנו!
לא יודעת אם בא לך עצות אבל אוסיף רק שאני מאמינה מאוד בגוף וביכולתו למצוא לנו הריפוי הנכון לנו, כתבת שאת ביעוץ טיפולי:
לעיתים לדבר על העבר, הילדות וההורים הדפוקים רק מעלה שוב ושוב את העצב ומקבע את המציאות הזו בראשנו וגופנו,
עבודה עם ההגוף עדינה ותומכת כמו תראפיה סומטית או יוגה תרפיה יכולה בעיני לעזור הרבה יותר...
אם תהיי מעוניינת אשמח להמליץ על מטפלים...
ובינתיים חיבוקים וחיזוקים וליל מנוחה.

[טדליק_נהנאנע*]

וואו ,
מבינה, מזדהה עם חלקים גדולים, ורואה מרגיעון:
"גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך"
אין לי אפשרות לכתוב את כל מה שעלה בראשי בעקבות הקריאה - ציפלוף בן חודשיים ומחצה נמצא ביד ימין בעוד בוציק בן 3.8 דורש לצפות בטלוויזיה במקום ללכת לישון כשמחר הוא הולך לגן (אמנם אנטרופוסופי ונפלא, אבל לא חינוך ביתי כבר מגיל 3).
אני הייתי אחרי לידת הבוציק במין דכאון אחרי לידה, עם תחושת בדידות איומה, צרות הנקה, וכהנה וכהנה. למרות שההתאהבות בו היתה פשוט מעל ומעבר, וגם התקשורת.
עם ציפלוף הדברים יותר קלים, לידת בית נפלאה, צרות הנקה אבל אני כבר מכירה ומתמודדת, קצת בודדה אך לא בדכאון, לא יודעת איך לחזור לעבוד ובמה.
הקושי העיקרי הוא בחוסר הפניות שלי לבוציק. אני מרגישה שהוא מקבל את השיירים שלי, מכיוון שציפלופיק דורש את כל זמני ופניותי.
הוא ישן כמעט רק על הידיים ולא אוהב כלל כשמניחים אותו. הוא גם לא אוהב מנשאים כך שידיים ידיים ידיים ידיים 23.13 שעות ביממה.
ולבי שבור בשל בוציק.

[אינדי_אנית*]

4 חודשים- עוד חודש הוא כבר יהיה סקרן יותר וירד יותר מהידיים כדי לחקור את העולם..
פתאום תוכלי לצאת איתו יותר ולהסתובב.. ההבדל בין 4 חודשים לחמישה חמישה וחצי הוא מאוד גדול..

מעניין אותי לדעת, מה כן היית יכולה עכשיו לעשות שיעשה לך טוב? או יותר נכון היית רוצה לעשות?

[מאירה*]

חמוצית, אני יודעת שזה קשה
עברתי דכאון בעצמי, רק רציתי לומר שזה עוזר להסתכל שנייה מבחוץ
ולנסות לקבל פרפורציייה כמה שזה זמני, תינוקך יגדל ומהר ובקרוב הכל ישתנה
אני מבטיחה שזה ישתנה !
בינתיים אני ממליצה על 2 דברים: ראשון - פרחי באך, שווה! מלבד ההרגשה הטובה זה גם יעזור לראות את המציאות כמו שהיא בלי כל המסביב.
ושנית- לדבר לדבר לדבר!!!!!!!!!!!
אני לא מכירה אותך אבל מצבך מוכר לי עד כאב את מוזמנת להתקשר אלי ופשוט לדבר
איתי בבוקר קשה או סתם ברגע של משבר- 3746719 050
אני לא אשת מקצוע או משהו" סתם" אמא, אבל אשמח לעזור.

[חמוצית*]

אימהות מתוקות
המילים שלכן מנחמות עד דמעות

הלילה היה קשה עד מאד
19:00 בערך התינוק נרדם
21:00 בערך הגדולה נרדמה בקלות יחסית (לפעמים נדרשת הרבה סבלנות וזמן)
22:00 בערך תינוק מתעורר יונק יונק יונק
23:00 אני נשכבת במיטה "לישון"
1:15 הגדולה קמה לפיפי
כמעט 2:00 תינוקי מתעורר לינוק
3:40 גדולה קמה לפיפי
4:50 תינוקי מתעורר לינוק ו-בוקר טוב!
מתישהו נרדם שוב, גם אני, ב-6:45 גם הגדולה מתעוררת
באמצע הלילה האיש שלי ואני מתווכחים,אנחנו כועסים עייפים ממורמרים
הוא טוען שהעקשנות שלי והגישה של "אני יודעת הכי טוב איך לגדל ילדים" דפקה אותנו
שבגלל זה הם לא ישנים
והביא את הדוגמא של הבת דודה שהתינוקות שלה מגיל 0 פשוט ישנים כל הלילה
עבר הלילה
הנה יום חדש בוקר שישי
ואני? תקועה עם תינוקי בבית
וזה כאילו אף פעם אף פעם אף פעם לא נגמר
בוקר צהריים ערב לילה בוקר צהריים ערב לילה בוקר צהריים ערב לילה בוקר צהריים ערב לילה
הצילו!!!!!!!!!

מעניין אותי לדעת, מה כן היית יכולה עכשיו לעשות שיעשה לך טוב? או יותר נכון היית רוצה לעשות?
הייתי רוצה לנסוע לשבוע לסיני בלי ילדים בלי מחוייבות לשכב חמישה ימים על החוף לקרוא ספרים ולישון בחושה
הייתי רוצה לנסוע לבד ברכבת לבקר חברה שאני אוהבת שגרה רחוק היא ללא ילדים ולשבת איתה מול הים ולקשקש
הייתי רוצה חברה שאני מרגישה איתה נוח מאד שתבוא אליי תפנק אותי תטפל בי תדבר איתי תכין לי תחזיק את התינוק
הייתי רוצה שלא יהיה לנו מתח כספי ושהאיש שלי יהיה פנוי רק בשבילי ובשביל הילדים
הייתי רוצה שאמא שלי תיתן לנו באמת ובאהבה ולא מתוך קורבנות ולא מתוך שיפוט וביקורת היא חושבת שאנחנו מפונקים/עצלנים בנתיים אי אפשר לסמוך על המילה שלה היא אומרת שתבוא וברגע האחרון מודיעה שלא. היא מגיעה לכאן ועסוקה כל הזמן בטלפונים שלה ומה שהיא כבר כן עושה זה בתחושה של "אני עושה לכם טובה וזה קשה לי נורא"

_אני לא מכירה אותך אבל מצבך מוכר לי עד כאב את מוזמנת להתקשר אלי ופשוט לדבר
איתי בבוקר קשה או סתם ברגע של משבר_
אני בטח לא אעיז לחייג לאישה שאיני מכירה אבל כ"כ כ"כ תודה
הלוואי שהכל יעבור גם אני אוכל להציע עצמי ולעזור למי שתזדקק

אני רוצה לים. הכי אני אוהבת את הים בסערה
אני מרגישה שאני טובעת

[רסיסים_של_אור*]

אוי חמוצית יקרה...

קודם כל קוראת כאן על הדיווח שינה שלכם ונראה לי שהתינוק שלכם יישן מעולה !!!! הכל שאלה של פורפורציה, לספר לך על הקימות של התאומים שלנו ? יכולים להתעורר בין שמונה לעשר (בלילה בשעתיים האלה כאילו) בערך 10 פעמים... יש כמובן גם לילות יותר טובים אבל מה שאת מתארת הוא מעולה ואין לכם שום בעיות שינה או משהו שצריך לריב עליו !!

חוצמזה, אחרי שקראתי את מה שכתבת על אמא שלך מתחזקת בי התחושה שהדכאון הזה הוא פשוט הרבה הרבה כאב שעולה ומציף. כשאנחנו נותנות ומתמסרות לתינוק קטן ישר עולה בנו החסך של מה שאין לנו או שלהרגשתנו לא קיבלנו והאמהות שלנו עם הנתינה על תנאי שלהן מאד מאד מערערות ומבלבלות אותנו. במקום שהן יהיו מקום חומל, אוהב, עוטף ותומך בתקופה הזו הן עשויות לבא עם הרבה שיפוט ולהוציא לנו את כל הרוח שגם ככה אין לנו מהמפרשים !!

לי מרגיש שיכול לעזור לך אם כמ פעמים ביום מישהו יבוא ויגיד לך כמה את נהדרת ומופלאה וכמה מדהים שאת מטפלת בתינוק שלך וכמה זה ראוי להערכה !!!

ושבת שלום.

[א*]

סעי לים !
(אני מציעה ברצינות....).
לא תוכלי לחזור להיות רווקה בלי ילדים, אבל לפעמים כמה רגעים כאלו של "כאילו" שאנחנו יכולות להרשות לעצמינו כאימהות ,מזיכרות לנו מי היינו ומי אנחנו ונותנות לנו כוח.
פשוט...תשאבי בקבוק וסעי....

[חושבת*]

לטפל. איזה טיפול שמתאים לך. תבדקי, תשווי, תשקלי. אבל לא לוותר.
דכאון לאחר לידה עלול להפוך לדיכאון קליני. לא כדאי להשאר לבד.
בהצלחה לך..

[לימור*]

לי מרגיש שיכול לעזור לך אם כמ פעמים ביום מישהו יבוא ויגיד לך כמה את נהדרת ומופלאה וכמה מדהים שאת מטפלת בתינוק שלך וכמה זה ראוי להערכה !!!
רעיון מעולה!
מאמצת אותו עם ווארציה קלה: 'פשוט' אגיד זאת לעצמי
זה בחינם, זמין ונכון.....

[פלונית*]

אני מאוד מבינה אותך.
את נשמעת לי אמא מאוד טובה.מאוד טוטלית.
למרות הקושי את לא בוחרת בתחליפי חלב, בשיטות "הרדמת בכי" במסגרת/מטפלת מגיל 0.
את משקיעה בילדים שלך ,גם מתוך הדיכאון, גם בשארית כוחותייך.
תיטפחי לעצמך על השכם על זה.

כמה דברים שעולים לי כשאני קוראת אותך.אולי משהו מזה ידבר אלייך.

1. את בטיפול - בזמן דיכאון יש צורך בטיפול אוסף,מעצים ומחזק ולא בטיפול מפרק וחופר (מפרק וחופר זה טוב ועושה טיפול שורש לביות שלנו,זה פשוט לא מתאים בתקופות כאלו)
2. דיכאון=פסק זמן של הנפש, הנפש שומרת עלייך ועל הכוחות שלך,אולי היא שולחת לך דיכאון כדי שתורידי הילוך? תיקחי על עצמך פחת פרוייקטים?תזמי פחות דברים שאח"כ תצטרכי בקושי רב לתחזק? תנוחי בן לידה ללידה?[

אולי להגיד תודה לדיכאון? להבין את ייעודו ולהגיע לייעוד גם בלעדיו?

1. דרך היציאה מהדיכאון=לחזק ולהגביר את מה שמחזק ולהפחית את מה שמקשה.
2. להתחיל מטיפול עצמי פיזי: הקפדה על שנת צהריים,ללכת לישון מוקדם, לאכול מזין ובריא.

[חמוצית*]

עד כמה שזה מפליא אותי
סוף השבוע עבר בנעימות יחסית
לא הסתכלתי על השעון כל היום וחיכיתי שהם יירדמו
הצלחתי לישון עם התינוקי צהריים
והייתי כאן
עם כל המטלות שפשוט עשיתי ופתאום לא היה לי קשה, זרם לי לבשל מרק ולארגן קצת את החדרים
איכשהו זה שאמא שלי בחו"ל שבועיים כאילו משחרר אותי
אין לי ציפיות
היא לא מעצבנת בטלפון
גם לגדולה יש מצב רוח נהדר אני מרגישה שאיזשהו משבר גדילה עבר עליה ופתאום בסופ"ש הזה היא נראתה לי גדולה ובוגרת ומפותחת הרגשתי איך האהבה שלי אליה חוזרת ומפעפעת
אני יודעת שזה זמני
אני ידועה במצבי הרוח שלי אבל השבת הרגשתי מאוזנת.
לא במאניה ולא בדיפרסיה
מאוזנת
וזה כל כך נעים
אני חושבת שזה גם בגלל שהאיש היה איתנו כל הזמן שישי שבת
אני לא רוצה להיות לבד
ופלונית-תודה על זה:
_2. דיכאון=פסק זמן של הנפש, הנפש שומרת עלייך ועל הכוחות שלך,אולי היא שולחת לך דיכאון כדי שתורידי הילוך? תיקחי על עצמך פחת פרוייקטים?תזמי פחות דברים שאח"כ תצטרכי בקושי רב לתחזק? תנוחי בן לידה ללידה?[
אולי להגיד תודה לדיכאון? להבין את ייעודו ולהגיע לייעוד גם בלעדיו?_

[גלי_לי*]

הי חמוצית
נראה שמתעוררת "מתוקיות" עדינה כשסוער בחוץ
אין לי הרבה מה להוסיף חוץ מהזדהות, גם אני עברתי לשניים לפני חודש והאויר נהיה לי דחוס
אם עד עכשיו הגדולה באה איתנו לכל חופשה בארץ ובחו"ל, להופעות ומסיבות ומעולם לא נזקקנו לבייביסיטר, אני עכשיו מרגישה צורך להיות ללא ילדים מדי פעם (ואם היה אפשרי מדי יום...) ולא רואה את עצמי נוסעת לחופשה או בילוי עם שניים....
בכל אופן רציתי להמליץ על הספר "בודהיזם לאמהות" שנותן לי הרבה כוחות להרפות קצת את שרירי הצוואר כשאני מניקה, להבין שמחשבות הסבל שלי הן זמניות, להתמלא בכוחות...

[אינדי_אנית*]

וגם לא להתקע בבית עם התינוקי..צאו החוצה(לא היום ) לכי למקומות שיש בהם נשים עם תינוקות (מפגש, משחקיה, חברות).
תכניסי קצת תוכן לחיים שלכם. תצאי מהשרשרת הבלתי נגמרת של ימים ללא שום הבדל ביניהם. @}

[עולם_חדש_מופלא*]

קוראת אותך, שולחת חיזוקים, ושמחה שעבר עלייך סופ"ש מאוזן.

[רונ_צ'ה*]

http://www.nefeshm.co.il/ - אישה יקרה ונדירה.

[פלונית*]

מה שלומך,חמוצית?

[חמוצית*]

פגשתי אותה היום. פתחתי איתה שיחה בתור בסופר.
בתקופה האחרונה אני מסוגלת לפתוח שיחה כמעט עם כל אחד. מסתבר שהכישורים החברתיים שלי לא נעלמו לגמרי.
החלטתי לצאת עם התינוקי לסידורים אחרי ששמנו את הגדולה בגן.
התינוקי במנשא ואני מחזיקה עגלת סופר בשתי ידי ומסתובבת בין המדפים עמוסי השפע. הקופסאות יפות, המבצעים מפתים. בית חרושת של אשליות. היה לי מאד נעים בסופר. שקט, אנשים מסתובבים ואני מרגישה שאני שייכת למשהו.
היא הייתה דתייה צעירה עם פעוט בן שנה פלוס ששכב בעגלה עם מוצץ ועיניים חלולות. שאלתי בעדינות "הוא חולה?" והיא ענתה בנחמדות: "לא, הוא איתי בבית". איך שמחתי ישר סיפרתי לה שעם הגדלוה הייתי עד שנתיים וחצי ואז גם התחלתי להרגיש אשמה שעכשיו היא בגן ואני מסתובבת בסופר מחפשת מזור.

השיחה התגגלה ובאיזשהו שלב אמרתי "אני לא מבינה איך נשים עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים מסתדרות" ואז היא אמרה ברוך :"לי יש שישה שיהיו בריאים". בשנה שעברה הייתה עם שניים בבית עכשיו רק עם הקטן שבעגלה. היא כמובן נראתה מאושרת ומסופקת מעשיית המצוות שלה ומתחושת הייעוד שלה. 12 שנים היא יולדת ומניקה.
נהנתי לדבר איתה וברכנו זו את זו "שיהיו בריאים"
קניתי לי קצת ממתקים
החלטתי להתייחס אל החלק של הילדה שבי
שרוצה צ'ופר
שזקוק למגע
שיודע לשחק ולצחוק ולשמוח ואחרי כמה רגעים לכאוב ולצעוק
חלק בי הוא עוד ילדה
קטנה
לא מקובלת
מסכנה
בודדה
וזקוקה
חווית האימהות מאד מחדדת אצלי את התחושות הללו
יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ורק עוד אחד

בא לי לעבוד במפעל. לקום בשש, לצאת ליום עבודה שחור ולחזור אחה"צ. להתקלח, ללבוש טרניניג ונעלי בית נוחות ולבהות בטלוויזיה שאין לי
בא לי שהכל יהיה פשוט וברור וידוע מראש
יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום

תודה על ההתענינות

[רסיסים_של_אור*]

_חלק בי הוא עוד ילדה
קטנה
לא מקובלת
מסכנה
בודדה
וזקוקה
חווית האימהות מאד מחדדת אצלי את התחושות הללו
יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ורק עוד אחד
בא לי לעבוד במפעל. לקום בשש, לצאת ליום עבודה שחור ולחזור אחה"צ. להתקלח, ללבוש טרניניג ונעלי בית נוחות ולבהות בטלוויזיה שאין לי
בא לי שהכל יהיה פשוט וברור וידוע מראש
יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום_


כתבת כל-כך יפה ואמיתי ואני מזדהה ומתחברת כל-כך !!!

[פלונית*]

את כותבת מדהים,כאילו את כותבת אותנו,אני בטוחה שהכתיבה שלך עוזרת לרבות.
אם היאר עוזרת גם לך.
המשיכי לכתוב בבקשה...

[חמוצית*]

סחטתי חלב ויצאתי מהבית
חזרתי לתינוק צורח וסבתא עצבנית
הוא סירב לקחת את הבקבוק
היא נלחצה כי היו לה טלפונים ובקושי יכלה לדבר.
יצאתי בעשר
חזרתי בשתיים עשרה

הייתי בפגישת עבודה בניסיון לחזור איכשהו לשעה שעתיים בשבוע
חזרתי הביתה מותשת
מרוקנת
עייפה
ורעבה

אני לא יודעת מה אני רוצה
לעבוד?
להיות בבית?
לעשות קריירה?
אני מרגישה שאי אפשר גם וגם וגם
אני רוצה לשבת בבית קפה לבד
להיות עשירה ומצליחה
רוצה לארגן את הבית
ושהילדים שלי תמיד יהיו נקיים ומסודרים
לא בא לי להתעסק עם פיפי

אני מניקה אותו על אוטומט
ולפעמים מספרת סיפור לגדולה בלי לסתכל על השעון ולחשוב:מתי כבר ערב או מתי האיש יגיע כבר?

היום זה ממש חזק לי שאני לא יודעת מה אני רוצה שאני לא רוצה
הולכת למיטה להניק ולישון עד שהאיש יביא את הגדולה

כ"כ רוצה להיות במיטה הרכה והמחבקת כל הזמן כל הזמן כל הזמן

תודה שאתן קוראות אותי
זה מנחם

[חמוצית*]

אני מרגישה שמה שכתבתי בפוסט הקודם שכאן מעליי מאד מבולבל
זו אכן תקופה מבלבלת
מתעתעת
לא תיארתי לי שהאימהות תביא אותי לתהומות כאלו
לא תיארתי לי שזה יקרה אחרי שעברתי בשלום את המהפך בפעם הראשונה
הלידה של התינוק השני פתאום גילתה לי
שאני אמא
עד אז הייתי אמא של תינוקת/פעוטה חמודה ומתוקה
ובאחת הפכתי אמא לילדה בכורה תובענית
ולתינוק מתוק וחסר אונים
באחת התנפצו לי הפנטזיות
וממש ראיתי איך הן שבורות ומנופצות על הרצפה
החלומות, החזונות
הכל כאילו נלקח ממני, נגנב
ממש הוסתר ממני כל העת
הייתי עיוורת?
סירבתי לראות?
הכחשתי?
אני מרגישה שאחת החוויות הכי עמוקות שמלוות את ה"דיכאון" הזה זו החוויה של ניפוץ הפנטזיה
הוויתור שלי על האשלייה
ואז ההצפה של הפחדים-עד חרדות
ואני שואלת את עצמי השכם וערב:
איפה אני?
האישה הבטוחה, היודעת
איפה הזאבה לביאה הגדולה
התעוזה שלי
התשוקה
האומץ
למה אני לא מצליחה להשתמש בכוחות שלי עכשיו? באימהות?

מישהי כאן למעלה כתבה-האוויר נהיה דחוס
אין לי אוויר
אני כותבת כאן
דומעת
טובעת

[ר*]

שולחת חיבוקים מעומק ליבי
גם כשקשה לראות זאת- הכול זמני
וההרגשה שלך תתחלף ותשתנה.
יש כוח לבקשה,לתפילה- אולי תוכלי להשתמש בזה עכשיו?

שולחת עוד אויר צלול

[ענת_גיגר*]

שולחת עוד אויר צלול

[שחף_אהובי*]

קוראת אותך

_איפה אני?
האישה הבטוחה, היודעת
איפה הזאבה לביאה הגדולה
התעוזה שלי
התשוקה
האומץ_

היא תחזור.

[חוה_בת_חיים*]

זוכרת היטב את המצב הזה . בדיוק לפני 38 שנה .וזוכרת את אמי מזדהה איתי.. ומספרת לי על אמא שלה .
איך לנחם אותך ?
טוב שאת משתפת . האישה הבטוחה , היודעת לא רק שהיא תחזור אלא היא קיימת חיה ובועטת ברגע זה -
זה מתבטא בכך שהיא מזהה קשיים דרך תופעות שלא הכירה ... או אולי אפילו תופעות שהכרת כילדה קטנה ועכשיו זה עולה .(האם את בכורה או שניה וכו'?)
זה מתבטא באופן שאת מציירת , באומץ רב , את פגישתך עם סטריאוטיפים אודות "חיים יפים " והתנפצותם .. - הזדמנות לפתח סטריאוטיפים חדשים
עכשיו את מעמיקה את הווית האמהות אשר מחייבת אותנו להרהר מחדש בסוגיית הקנאה בין אחים , הכיעור של התובענות , האינדיבידואליות ... ההתמסרות - האהבה ....
לחיזוק כללי אני מציעה לשתות סירופ פלורדיקס . או ויטמין B קומפלקס , לקבל עזרה בנקיון הבית ובישול ולישון כשהילד ישן בבקר בזמן שהקטנה בגן .
הכל זמני.
מה שנחמד בדורנו שהחיים מאוד ארוכים ויהיה לך מספיק זמן להגשים פנטזיות נוספות.
בינתיים שוב

[מיטה_לה_פופיתה*]

אחרי הלידה הראשונה התחלתי להרגיש שאני שוקעת. הייתי לבד. גם לבד בבית כל הזמן וגם לבד חברתית. לא ידעתי מה עושים עכשיו...
תמיד אומרים לצאת להיות עם אמהות אחרות אבל לא היו אמהות אחרות בסביבה שלי, לא כאלו שרציתי להיות בחברתן בכל אופן, נזכרתי במקום שבוע עשיתי קורס הכנה ללידה ושם היו מפגשי אמהות נושאיים. הלכתי למפגש נסיון. זה עשה לי את כל ההבדל. היו שם אמהות בדיוק כמוני, אף אחת לא היתה "מוצלחת" יותר כולן היו רגילות לחלוטין, בלי הילה של קדושה סביב הראש והלב נפתח בשיחות, לכולן היו קשיים כאלו ואחרים ופתאום ראיתי שאיפה שלי קשה לאחרת קל ולהפך. זה שם הכל בפרופורציות. זה נתן לי כלים להתמודדות. זה הוציא אותי מהבית ומהתהום שהתחלתי ליפול אליה.
לא הייתי קוראת לזה דיכאון שלאחר לידה אבל כן בהחלט דיכדוך.
מאוד ממליצה לך לחפש מקום כזה. לא משהו סביב הילדים. משהו סביב האמהות. מפגשי אמהות מדברות. מעגלי אמהות. הילד/ה יתפתח גם בלי חוגים (אם כי גם זו עילה להוציא מהבית וגם חוג כזה עשיתי אז כשהחורף היכה וזה היה מאוד שימושי, למעשה שימושי לי עד היום). אם כבר אז משהו שהוא בשביל עצמך ולא שופינג דבילי, משהו לנפש, לרוח.
אחרי הלידה השניה כבר הייתי הרבה יותר מאופסת וברור לי שזה היה בדיוק בגלל אותו מעגל נשים ההוא. אמנם נשארתי לבד בלי קהילה ובלי חברה ובודדה בבית בימים אבל הייתי מחוזקת פנימית וידעתי שמאחורי עומדות אלפי שנים של אמהות ואמהותי המיטולוגיות עומדות שם ותומכות בי. מעגל נשים טוב עושה את כל ההבדל.
קבלי חיבוק חיזוק והמון בהצלחה ברור לי שתצליחי.

[מאירה*]

שולחת לך חיבוק
תנסי להפגש עם אמהות אחרות
שגם בבית
זה כלכך כלכך מכניס לפרופורציות.
אני איתך..
תתחזקי, את לא לבד.

[חמוצית*]

יום שישי
פגשתי את עצמי

התינוקי התעורר ברבע לחמש בבוקר
הגדולה ישנה עמוק
7:00 הגדולה התעוררה וגם האיש
האיש לקחת את הגדולה לגן בשעה 7:45 והתינוק היה שוב עייף
נכנסתי איתו למיטה הגדולה שלנו הנקתי ונרדמנו
שינה טובה אמיתית ומתוקה
התעוררתי ב-11:00
תינוקי שבע ורגוע אחרי שינה טובה
הנחתי אותו על מזרון לידי
וחתכתי לי סלט גדול עם מלא אבוקדו
הכנתי לי חביתת ירק מעולה
עשיתי לי נס קפה
וטוסט טעים מפיתה
לקחתי את התינוקי החוצה ששכב בנחת בעגלה עם צעצוע
וישבתי בשמש נעימה עם ארוחת הבוקר המפנקת לי שהכנתי לעצמי
עד עכשיו אני שבעה מהשינה המתוקה הזו ומהארוחה הזו
הצלחתי לתת לעצמי
הצלחתי להכין
הצלחתי להנות!
אני רוצה לשוב ולאהוב אותי ולתת לעצמי

האמא שבי זועקת בתוכי לתת לעצמי!
אני חייבת להקשיב לה!

[מי_מה*]

איזה יופי של ארוחה עם שמש חורף נעימה. זה שם , זה שם תמיד בשבילך, החום וההזנה רק צריך למצוא איך לקחת. מאחלת לך הרבה הזדמנויות ובינתיים יש לך כאן אוזניים קשובות וכתפיים תומכות.

[ר*]

נפלאה!
כל הכבוד לך!
כשאת שוקעת נסי לחוש את התחושה שהרגשת כש:
_הצלחתי לתת לעצמי
הצלחתי להכין
הצלחתי להנות!_

[גלי_לי*]

הי חמוצית
כל פעם יוצא שאני כותבת לך אחרי רגע קטן ומשמח של אופטימיות אצלך,
זו אני שכתבתי שהאויר נהיה דחוס, אני מאד מאד מזדהה איתך
אני מרגישה שהמעבר לשניים הוא מאד קשה לי, ונראה שהעומס הפיזי הוא דוקא החלק הקל. אליו עוד איכשהו הייתי מוכנה, כמה שאפשר להיות מוכנים
מה שבא בהפתעה זה העומס הנפשי, הצרכים הפיזיים של התינוקת יחד עם הצרכים הרגשיים של הגדולה שהיא בעצם לא ממש גדולה, עוד לא בת 3 ועד לפני שנייה היא הייתה הנסיכה ששנינו מעריצים בעיוורון.
פתאום נפקחו העיניים ויש רגעים שהיא נראית לי טרוריסטית. ואחרי שאני עונה על הצרכים של שתיהן, אני מרגישה שלא נשארת לי טיפת אנרגיה אחרת. מרוקנת לחלוטין.
אני גרה במקום קסום עם קהילה מדהימה ותומכת של משפחות צעירות שלפחות 5 מהן בשלב שלנו ועברו לאחרונה לשני ילדים. ועם זאת ימים שלמים אני מסתגרת בבית ולא מסתובבת הרבה, אני לא מעיזה לקרוא לזה דכאון אחרי לידה, אבל רגעי דכדוך תמיד הציפו אותי ברגעים מפתיעים. התשובות שאני מקבלת כרגע הן דוקא בתוך הבית ופחות מאמהות אחרות, אני קוראת הרבה על איך להתמודד עם הגדולה כי מצאתי שזה אולי הקושי הכי גדול שלי ושם רגשות האשם הכי כבדים כשיוצא ואני מאבדת את הסבלנות אליה. אני מרגישה שכל יום שעובר ללא ריבים קשים איתה, מחזק אותי יותר בדרכי.
אני כאדם אופטימי מאמינה שתמצאי את דרכך גם אם זה ייקח לך עוד זמן, והלוואי והדף הזה, השיתוף, והעצות עוזרים לך. מקווה שתמצאי את הדרך להכיל את הזמן הזה.
זה לא זמן להחלטות על עבודה ועניינים אחרים, חכי עם זה קצת
ארוחות בוקר שכאלה - מגיעות לך יום יום, פנקי את עצמך עוד ועוד!!!

[חמוצית*]

זה נכון
יש נקודות אור
יש לי רגעים של חיוך של הנאה של אנרגיה ושל עשייה
הם מעטים מדי
התחושה עכשיו היא שוב תחושה של חור שחור
איש המקצוע איתו אני משוחחת לא איבחן במפורשות את הדיכאון
רק אמר פעם בתוך שיחה קולחת: "כן, דיכאון אחרי לידה זו מכה אמיתית, זה קורה כ"כ הרבה מדי בימינו"
אני חושבת על החברה שלנו המערבית הצרכנית. כמה חסר, כמה בדידות, כמה כאב
אני רוצה לשוב ולאהוב את עצמי את האישה שבי
עברתי דרך כה ארוכה, לפחות כך חשבתי
והנה אני מגלה עד כמה אני בעצם בורה וחסרת אונים
מרגישה כעס ושנאה
מרגישה את כובד הגוף יחד עם כובד הנשמה
מתגעגעת לעצמי
לקלילות לצחוק לספונטניות לתשוקה
משעמם לי

ביום חמישי הקרוב אני מוזמנת להעביר סדנא של שעתיים בתחום שלי
מישהי שמכירה אותי שנים רבות סגרה איתי לפני חודש וחצי
לצערי, התחייבתי לה
אני מרגישה שאני צריכה לגייס משאבים מטורפים
צריכה לעטות על עצמי גלימה שלא מתאימה לי כעת
צריכה להתחפש
ולצאת
ולהשאיר את הקטנים בבית
ולמצוא כוחות
משאבים
אני מכירה את היכולות שלי והכוחות
אני מרגישה כ"כ רחוקה מזה עכשיו

אני צריכה לעשות לקטן אמבטיה
ולגדולה ארוחת ערב
לא בא לי

צריך וצריך וצריך
מטריד אותי החוב לביטוח לאומי
והשיקים של האיש שצריך להפקידבבנק עד מחר אחרת המינוס, המינוס...
ושכמה אימהות היום אחרי הגן הציעו לי לבוא איתן
והלכתי
והרגשתי כל כך לא במקום
כל כך דפוקה
לא שייכת
תיזזתי את האיש שיביא לי מלא דברים
כעסתי עליו שניסה להגיד לי דברים טובים

קשה לאהוב אותי ככה
אני לא שמחה
ואין לי סבלנות לילדים

[עולם_חדש_מופלא*]

[לו_לי*]

הי חמוצית
אם זה עוזר במשהו, כולנו כאן קוראות אותך ורוצות לחבק אותך במילותינו...
תמשיכי לכתוב ולשתף, ואנחנו נמשיך לחבק עוד ועוד
יהיו בוודאי עוד רגעי אור ורגעים פחות מוארים ואף חשוכים
את שייכת
את שייכת אלינו, לאיש שלך ולקטנטנים שלך
את שייכת בוודאי לעוד הרבה מקומות שאת לא רואה כרגע מתוך הרגעים האפלים
אולי בבוקר עם האבוקדו והשמש תוכלי לראות קצת יותר
יכול להיות שאת הרגעים המוארים כרגע את מוצאת לא במחשבות בראש
אלא בחושים של הגוף, באור השמש, בארוחה טעימה, בנשימות עמוקות,
מסאז לגב הזה שמחזיק ילדים על הידיים, לעורף, לרגליים, לכל המקומות העייפים
תנוחי
תמשיכי לשתף
תפנקי את עצמך

[חמוצית*]

אני מנסה לשדר "העסקים כרגיל"
אך בתוכי אני נמקה
מתחילים לשים לב
היום יצאתי עם תינוקי (מבצע לכשעצמו) ופגשתי ידידה עם תינוק
והיא אומרת: "מה קרה, את נראית לא טוב, עצובה, עייפה?"
והשתדלתי היום בבוקר
להתקלח
להתלבש בבגדים נקיים וצבעוניים
לדבר על דברים קלילים של אימהות ותינוקות
אבל אני מרגישה את העייניים שלי הכואבות
העיינים שלי שמסגירות
עיניים לחות
עיניים שקופות
מוטרדות
אני לא שמחה
לא עם הילדים
לא עם האיש
לא עם העבודה
אני מסתובבת כזרה כאלמונית
מסתובבת בכסות מתפרקת
בזיוף
וזה מתקלף
וזה יוצא
אי אפשר להסתיר
אני נגלית לעולם
בחולשתי
בכאבי
בדפיקותי
ושוב הכעס על אמא שלי על אבא שלי
על כל הבדידות ארוכת השנים שלי והנסיונות להוכיח, להתבלט, להיות עריצה מושכת ושולטת
אני צריכה להניח את המושכות
להוריד את הדגל מקצה התורן
להכניס את הזנב בין הרגליים
ולהסתכל לכל המצב הזה עמוק עמוק לתוך העיניים
אוי אוי עיניים
רק תנו לי עיניים ואגיד לכם מה קורה

תודה למי שקורא/ת

[פלוני_אלמונית*]

וואו.
לא קראתי הכל,אבל,אני כמו כמה בתגובות שכן קראתי מזדהה מאוד.
החודשים הראשונים עם השניה שלי היו קשים,יש לנו בערך אותו הפרש.
בהתחלה היא עדיין לא הייתה בגן כי לא התאפשר לנו לשלוח מכל מיני סיבות.
חלק מהסיבות היו שבדיוק חודש אחרי הלידה עברנו דירה,ולא רצינו להנחית על הגדולה כל כך הרבה שינויים בבת אחת.
וזה היה קשה קשה קשה.
אבל אני זוכרת רגע אחד,שהקטנה בדיוק נרדמה אחרי סדרת צרחות מטורפת של גזים(?),שהתישבתי על הספה,ופתאום עברה לי מחשבה בראש- זה עובר
התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה-איך לא הזכרת לי שזה עובר??דרשתי ממנה שכל פעם שתשמע אותי מיואשת תזכיר לי שזה עובר.
ההנקה מסתדרת,הם ישנים יותר טוב,מתקשרים יותר,ואנחנו לומדות איך לג'נגל עם כדור בידיים.
שאני כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי דבילי,אבל אז,בתוך ימים שלמים וארוכים של בדידות,בלי עזרה כמעט בכלל,זה היה עבורי קרש הצלה.
אז אני מזכירה לך-זה עובר.
חיבוק גדול

[רסיסים_של_אור*]

ההתנסות שלי עם דכאון אחרי לידה הראתה לי שיש בתוכי פשוט הרבה הרבה כאב והכאב הזה כבר לא מוכן להיות מושתק / מוחנק / מולבש בקפידה ומאופר הוא רוצה לעבור עיבוד, לעלות על פני השטח, להתבטא, להתפרץ ולפעמים הוא קצת איים לחנוק ולהטביע.

אני חושבת שהוא עולה אחרי לידות כיוון ששם, מול התינוק הקטנטנן הזה שהוא כל-כך תובעני כלפינו, עולים כל החסרים שלנו ובעוחם המערבי ובצורת החיים שלנו המהירה, הלא רגישה, הדורסנית הנשמות שלנו הולכות ונאנקות תחת עול הבדידות ומצד שני הסטנדרטים הרגשיים מבחוץ כל הזמן עולים ועולים.

לי מרגיש שצריך לתת לכאב הזה לבוא ולצאת, זה לא בהכרח רע אולטמטיבי. יש מי שזה עולה לה אחרי לידות ויש מי שבדרך ובזמן אחרים.

מחבקת אותך

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לדבר על דברים קלילים של אימהות ותינוקות
למה לך?
דברי על מה שאת באמת מרגישה.
את תיתפלאי לגלות כמה נשים שותפות להרגשה שלך.
רוצה לשתף אותך שלי יש תאומים בני חודשיים וקצת שלא מוכנים להיות מונחים לרגע!
הימים שלנו ארוכים ארוכים ונראים כמו סשן אחד ארוך של הנקה ונשיאה.
רק בימים האחרונים התחלתי קצת לנשום כי לקחתי נערה שכנה בתשלום זול מאוד
שתבוא להחזיק תינוק.
אני שמה לה מנשא והיידה, יש עלי רק אחד ולא שניים!!!
נכון שזה נשמע הזוי אבל זו הקלה ענקית.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וגם רציתי להגיד לך שעייפות יכולה לעשות שמות בנשמה.
האם בעלך יכול לקום אל הגדולה בלילה?

[שמחת_ציון*]

חמוצית יקרה

מי עוזר לך? זאת שאלת המפתח מההתנסות האישית שלי בדכאון אחרי לידה.
אני מסכימה עם רסיסים שצריך לתת לכאב הזה לבוא ולצאת
אבל בשביל זה צריך גם תמיכה לא רק וירטואלית.
אמא, אחות, בעל, נערה בתשלום שתשמור על הילדים, עזרה בנקיון או בבישולים.
תפרגני לעצמך את אחרי לידה ולא חייבת לסחוב את כול העולם על כתפיך

[קוראת*]

גם אני מקשיבה

[פלונית*]

קראתי ובכיתי והזדהתי מאוד.

את מרגישה בכול ליבי שאת אישה ואמא חזקה וחכמה ושאת תצאי מהעצב הזה,
בזמנך, אל מקום יפה וטוב יותר עם עצמך ואמהותך.
פשוט יודעת את זה, רק מהאופן בו את כותבת.
לתקופות האלה יש תפקיד עצום בצמיחה שלנו.

שולחת לך חיבוק גדול ומבין ואוהב.

[רסיסים_של_אור*]

_אבל בשביל זה צריך גם תמיכה לא רק וירטואלית.
אמא, אחות, בעל, נערה בתשלום שתשמור על הילדים, עזרה בנקיון או בבישולים.
תפרגני לעצמך את אחרי לידה ולא חייבת לסחוב את כול העולם על כתפיך_

חשוב לי נורא להתייחס לנקודה הזו ואם אני משתלטת לך על הבלוג תעירי לי ואני אתפנה. אבל אני חושבת שזה לב ליבה של כל הסוגיה או לב ליבו של הדכאון. לו היינו חוות תמיכה אמיתית, לו היתה לנו אמא או קרובת משפחה אחרת מספיק קרובה ומאד אוהבת, מקבלת ותומכת אני לא חושבת שהדכאון היה עולה וצף ומאיים להטביע. לי אישית מרגיש שחלק גדול מהתחושות הקשות נעוצות בתחושה שאנחנו כל-כך לבד עם גודל האחריות הזו של לגדל יצור חי ואנו בעצמנו זקוקות כל-כך להיות גם נישאות, נתמכות, אהובות, מוכלות.

וכשבאות ההמלצות האלה על מישהי שתהיה שם בשבילינו, האם זה תלוי בנו שיהיה כך ? הרי זו בדיוק הבעיה. שאין לנו. וגיליתי גם שמי שאין לה או לא היה לה עוד יותר מתקשה למצוא לה תחליפים כיוון שמערכת היחסים הבסיסית הראשונית ההיא של אמא ובת כל-כך מעורערת ומשליכה על כל שאר מערכות היחסים.

אני לא יודעת מה יכול לעשות לך טוב באופן אישי, אני חושבת שכל אחת מאתנו מוצאת בסופו של דבר את הפתרונות שנכונים לה (נניח אני היום, כשהרגשתי שעוד שניה בבית אני פשוט מתאשפזת, יצאתי עם כולם לגינה הציבורית ואיך שהוא שם, נפתח לי קצת המחנק בגרון וחזרתי עם הרבה פחות דמעות בקנה ...) ואין שום דבר שאת "צריכה" או "חייבת" לעשות רק הרבה הרבה חמלה, הכלה ואהבה שאותה אולי אולי אנחנו יכולות להציע לתת ולחלוק איתך בתהליך הזה שלך. וגם אני מאמינה ומרגישה ש את תצאי מהעצב הזה, בזמנך, אל מקום יפה וטוב יותר עם עצמך ואמהותך.

[חמוצית*]

תודה. כל כך תודה
היום הוא בנתיים יום טוב
אני מרגישה שהכתיבה שלי כאן ובעיקר ההתיחסות שלכן
הקריאה שלכן
הפירגון
ההבנה
ההזדהות
האהבה
התמיכה שלכן
כל אלו מחברים אותי להיות כחרוז בתוך החוט השזור לאורך הדורות
דורות של נשים של אימהות
הלוואי זה לא היה רק וירטואלי
הלוואי ועכשיו היייתן איתי
מבשלות איתי
מפטפטות
מחזיקות רגע את התינוק
היינו יורדות יחד לרחוץ ערומות בנהר ומצחקקות...

קשה לי בעולם גברי ציני ומנוכר

[רסיסים_של_אור*]

[גלי_לי*]

כן... לנהר !!!!!!!

[שביל_החלב*]

חמוצית, את מתוקית.
מרגשת.
קוראת אותך ושולחת אהבה על הגלים הוירטואלים.................
..........גריינתי אותך........
.........

[חמוצית*]

גם בתקופה של דיכאון יש רגעים טובים שמחים ומשמחים
אני לומדת שהמפתח הוא איזון
יש בחיינו גם וגם וגם וגם
הכל מהול בהכל

היום אחזתי בתינוקי
דיברתי אליו
שרתי אליו
דיגדגתי אותו
הוא התגלגל מצחוק
הרמתי
חיבקתי
והר הכלים לא הציק לי
והאבק שעל השטיח לא הטריד

ולא טבעתי ביגון המשימות והאפרוריות והבדידות

נזכרתי בתקופה אחרת- לפני שהיתה לי זוגיות לפני שהיו לי ילדים
כמה בדידות
כמה כמהתי
והנה אני-גדלה ומתפתחת
ילדתי מגופי ילדים מדהימים
אני אישה חכמה ויוצרת
ואני גאה בי
ובעוד כמה ימים של דיכאון(נניח מחר בבוקר) אני אקרא את מה שכתבתי כאן ושאתן כל כך חיזקתן אותי ואזכר שיש לי גם רגעים מדהימים
של שפע אהבה ונחת

[גלי_לי*]

חמוצית את מהממת
איזה כייף לראות גם את רגעי האור
תודה שאת משתפת
ואל תדאגי אנחנו נמשיך להית איתך פה גם מחר ובכל מזג אויר

[פלונית_במלכוד*]

חמוצית יקרה
תודה על המילים המקסימות שלך.בכל ליבי אני שולחת לך אנרגיות טובות עוטפת ומחבקת אותך.יש לי הרבה מה לומר לך אבל אשאיר את זה לזמן שאהיה פחות עייפה ויותר מפוקסת. לילה טוב!

[חמוצית*]

פגשתי אותה אתמול בחנות למוצרי ילדים ותינוקות
היא דפקה על דלת תא ההנקה
אני עסקתי בתינוק בוכה עייף ורעב. הגעתי לתא חמש דקות לפניה וניסיתי להתרגל לאור הבוהק ולפוסטרים האופטימיים.
התא היה מרווח ומעוצב
ספות אדומות
מוביילים צבעוניים ונוצצים
כשפתחתי לה את הדלת היא הסתכלה ומיד אמרה "וואו זו את, אני חייבת להניק יש מקום?" "בטח" קראתי בחדווה "יש מלא מקום, האמת את ממש מוכרת לי"
היא הייתה רזה מאד, בלונדינית, נראתה עייפה ומוטרדת. מיד השיחה קלחה.
היא סיפרה על הלידה הקשה. שלמרות שרצתה הכי טבעי בעולם זה לא יצא. סיפרה על הדימום, הזירוזים, הוואקום...
שאלתי אותה מהיכן אנחנו מכירות והיא מיד ענתה "מה זאת אומרת, מהיוגה" יחד שכבנו מיזרון לי מיזרון ביוגה לנשים הרות
ואז היא אומרת "אין לך מושג איך השפעת עליי, את אישה שלא שוכחים, מיוחדת, מדהימה". בלי שליטה ובלי לחשוב דמעות נוזלות לי מהעיניים, מהנשמה.
התרגשתי, שאלתי אותה ,מה, למה" והיא אמרה שנראתי תמיד כל כך משוחררת וסיפור לידת הבית הראשונה שבה אותם והמורה ליוגה גם סיפרה על הלידה השנייה, המדהימה ושזה משהו מיוחד ואיה יופי ועוד ועוד.
ואני? אני עדיין אותה ילדה קטנה ואומללה לא תמיד האישה הזו המדהימה
ואני לומדת שיש בי הכל
הכוח העוצמה
כמו הכאב והתהום
אני לומדת לחיות עם מלא כובעים, עם מלא צורות ומצבים-שלי
וזה מתחיל להיות בסדר
ההבנה העמוקה שיש בי גם וגם וגם וגם
ההבנה הזו עוזרת לי לקבל עצמי
ולאהוב עצמי
קצת יותר
ונכון היו לי לידות מדהימות.

אתן יודעות מה עוזר לי לצאת מהדיכאון:
קודם כל תוכנית, לכל יום תוכנית, אפילו משהו קטן.
אתמול סוף סוף יצאתי לסידורים בביטוח לאומי ועשיתי מזה ממש יום כיף
ואני מתבוננת באנשים ופותחת שיחות חופשי חופשי

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב בימים האחרונים ואפילו אני עם שני הקטנטנים לבד מהצהריים כי האיש קיבל פרוייקט גדול וחייב לעבוד ולפרנס ואני ממש בסדר עם זה, אפילו כבר יצא לי לחשוב לעצמי לפני כמה ימים איך נהיה לי יותר קל איתם ומה בעצם היה לי כ"כ קשה. זה קצת הצחיק אותי.

תודה

[פלוני_אלמונית*]

חמוצית,

את עולמית !

רציתי גם להגיד לך שהשתתפות בקבוצת אמהות ותינוקות עזרה לי מאוד. יש קבוצות או מפגשים מסוגים ומאפיינים שונים. אולי אחת מהן תמצא חן בעיניך?

[רסיסים_של_אור*]

בדיוק אמרתי לעצמי היום שאני חייבת להכנס לכאן ולשאול לשלומך והנה את מעדכנת ואני כל-כך מזדהה, עם כל מילה אפילו עם זה שהנה הימים האחרונים קצת יותר קלים, אפילו שהבעל כבר שני לילות לא ממש כאן ואני ימים שלמים עם כל החבורה.

את באמת אישה מדהימה. ואני חושבת שזה שאנחנו מסכימות ללכת דרך הכאב מעשיר אותנו ומוסיף לנו הרבה הרבה עומק ואמת לחיים. כי (כמו שהזכירה לי אורנה שפרון) כנשים אנחנו חובות את המחזוריות של החיים שממילא קיימת גם בטבע, אין זריחה בלי שקיעה, אין אור בלי חושך, אין יום בלי לילה...

[חמוצית*]

אני חמוצית
קצת מתוקה
קצת חמוצה
אני אישה
אני אמא
אני חמוצית
לפעמים קצת חמציצית
אני יוצרת
אני גדולה
כשהבכורה שלי נולדה
בצירי הלחץ
בתוך הבריכה
נהמתי שם:
"כן, כן, אני יולדת, אני גדולה, אני יולדת, אני יולדת, אני גדולה, כן, כן"
אני גדולה
אבל גם קטנה
אני דקיקה
ומאד עבה
עצמאית ותלותית
פורחת ונובלת
עשירה ענייה
בדיכאון ובשמחה
בסבלנות ובקצת כעס
בליטוף ובריחוק
בדחייה ובקרבה
אני חמוצית
מעט מרירה
מעט ממתיקה
מלאה אהבה
לומדת להיות פתוחה ואהובה
אני יוצאת מהדיכאון
ומסתגלת לשינוי האישי המשפחתי הפיזי
זה אפשרי
הכל אפשרי

תודה לתומכות היקרות לנשות השבט שלי הרחוקות
אוהבת
חמוצית

[מי_מה*]

מרגשת!
ממש צמרמורת עשית לי.
ואיזה כייף לשמוע בשורות טובות. שתבואנה עוד ועוד @}

[אום_שלום*]

חמוצית את מקסימה @}

[פלוני_אלמונית*]

תודה תודה על הדף הזה. ולך על השיתוף הזה.
מצאתי את עצמי בוכה לא פעם תוך כדי קריאה. גם אני בתקופת דכדוכית שאחרי לידה. מתפקדת אבל די על אוטומט, הלב שלי נמצא ומחפש מקום אחר. לא יודעת איזה... בוכה הרבה, בלי סיבה. ותחושה של רע לי שלא עובר. בגלל שזו לא לידה ראשונה, ולא פעם ראשונה שזה קורה לי אני יודעת שזה עובר גם עובר.
מצאתי כאן המון הבנות ותובנות: "היתרון" בדכדוך שמבקש לעצור רגע לתת לעצמינו, לדאוג, לפנק את עצמינו. לדעת שזו תקופה רגישה ולא לצפות להתנהל בה כרגיל. אלא להחליט על יעדים קטנים ומשימות קטנות שבכל זאת גורמות להרגיש חיות.
אני מתנהלת ככה, ויש הרבה דברים טובים בזה. אני כמו בתוך בועה. עובדת בחוץ עושה פרויקטים. אבל גם דואגת לעצמי מאוד בעזרה שאני "קונה"- ביביסיטר, ניקיון חוגים שאני לומדת עכשיו שעושים לי טוב.
מסכימה מאוד עם מה שכתבו לך כאן בנוגע לחברות ולדיבור, לי זה מאוד עוזר. וגם עצה קטנה אם אפשר: תנסי כמה שפחות להעזר באמא שלך. שווה לקנות עזרה בכסף.לא נראה שהיא עושה לך טוב.
אבל באמת שאני בקטע של לכתוב עצות, אלא בעיקר לחזק אותך ואני איתך קוראת אותך. תמשיכי לכתוב. תודה גדולה.

[רסיסים_של_אור*]

תראי איזה מדהים ואיזה מדהימה את, תראי כמה נשים נתרמות ונתמכות ע"י השיתוף שלך בדרך שרבות מאתנו מדשדשות בה ומרגישות לעתים קרובות כל-כך לבד !!!! פתיחת הלב שלך ממלאת ומעניקה מעל ומעבר

[חמוצית*]

יש משהו בקשר שלי עם אמא שלי שהוא עמוק ולא פתור (אוח, אוח, אימהות ובנות)
אני מרגישה שזה מחלחל למערכת היחסים שלי עם הבת שלי בת השלוש
כבר כמה חודשים, מאז שבני נולד, אני מרגישה את הפער וההבדל במערכת היחסים
ייתכן וזה גם בגלל שהוא ילד שני והיא הבכורה
אבל עמוק בפנים אני מרגישה שזה בגלל שהיא בת והוא בן
וכל התקופה ה"מדכאת" היא בעצם השינוי הגדול באימהות מאחת לשניים
השינוי שפתאום יש לי ילדה גדולה מול הפרצוף
התינוקי כאילו ברקע, קל לי לטפל בו אבל המהות, המציאות, השינוי ובעיקר אני ומה נהיה ממני - כל זה עצום ובלתי נתפס
ואכן כשהתחלתי לקחת עזרה בתשלום סימלי מנערה חביבה, דבר שממש לא עשיתי עם הבכורה
גיליתי כמה זה קל ונעים ונוח
לא לבקש מאמא
כמה זה עיניני ולא ריגשי
כמה זה פשוט.
כשנמצאים למטה זה נראה הכל
זה מרגיש אבוד
אתה חש שאף אחד לא מבין אותך ולא יכול
ואז אמא באה ואומרת כמה אני עצלנית ומפונקת
אוי אוי אוי
העזרה החיצונית
היציאה החוצה
זה עובד!

אתמול בלילה שכבתי במיטה הגדולה הגדולה
התינוקי ישן על האיש בחדר השני
הגדולה ישנה במיטת יחיד הצמודה למיטה הגדולה, אבל במיטה נפרדת
שכבתי לבד
פתחתי ידיים ורגליים
וחשתי כמו אחרי מהלומה
כבר קרוב לארבע שנים
הריון, לידה, הנקה, הריון+הנקה, לידה, הנקה
הגוף מרגיש חרוש
אני מרגישה את השינוי בגוף
זה נעים
זה מתיש
זה הכל
להיות אמא.
תודה על ההקשבה, אחיות שלי. קוראת כמה פעמים את כל התגובות שלכן ושמחה לקרוא נשים נוספות שחשות כך, ללמוד שאנחנו לא לבד! ושמחה לפתוח הכל ומשחררת את זה אליכן ואל הרוח.

[גלי_לי*]

יא חמוציתי,
לא ראיתי שהתעדכן הדף
נכנסתי לשאול מה איתך...
וגיליתי שהפסדתי כל כך הרבה
איזה כייף, יוצאים מהדכאון
את אכן מדהימה
ושוב כרגיל אני מזדהה עד מאד
גם לי היו לידות סבבה, השניה ממש קלילונת,
אמרו שכשההריון קשה, הלידה קלה
או שכשהלידה קלה, קשה אחרי הלידה
וכל מיני כאלה
חברה אחרת אמרה לי שלא קשה לה ללדת אותם, זה לגדל אותם שלא קל לה
אני מתגעגעת ללידה המדהימה שהיתה לי
ולאהבה העצומה שהיא הביאה
שלפעמים קשה להבחין בה בימים אלה
כשאני עם תינוקת בוכה במנשא חופפת ראש לילדה הגדולה שיושבת בגיגית עם מים שכבר התקררו ואם אני לא אחפוף לה היום כבר יהיו לה רסטות ובכלל כואב לי הגב
אבל זה כמה רגעים דחוסים, ובסך הכל כשאני חושבת על זה, מדי יום נולדות אצלי אהבה וסבלנות חדשות
כן באופן מפתיע ברמה הרגשית נהייה יותר קל
עכשיו צריך ללמד את "האיש", הוא קצת בפיגור, 10 דקות הוא עם שתיהן והוא חוטף התמוטטות עצבים

איך לימדתן אותם, אמהות ?

תמשיכי לכתוב לנו גם עליצה וגם עצובה
כדי שניגדל יחד איתך

[פלוני_אלמונית*]

חמוצית כיף לשמוע שאת בטוב.
שרק ימשיך ככה!

[או_רורה*]

האמת, האיש לימד אותי....
עם הפרש של שנה ושמונה, היה לי קשה עד אימה.
והוא... גם אחרי יום שלם איתם, עדיין...
הוא מלמד אותי סבלנות איתם כל פעם מחדש.....

[חמוצית*]

דברים שאמא אומר לי לפעמים, כשקשה לי:

• לי, בתקופתי היה הרבה יותר קשה היו פחות אמצעים ופחות מודעות
• קצת עייפות לא הרגה אף אחד
• פגשתי מישהי פרודה עם שלושה ילדים, כל הפרנסה עליה 8-10 שעות ביום עובדת בנקיונות, אז חמוצית, באמת, די להתפנק
• את עוד תתגעגעי חתקופה הזו
• חכי חכי,זה לא נהיה יותר קל שהם גדלים....תראי אותך
• את כל היום דוחפת ציצי. לגדולה בכלל לא נתת צ'אנס וגם איתו,אי אפשר כל היום ציצי....
• נו? איך היה הלילה? נו, איך ישנתם?

נכון תומך?

[רסיסים_של_אור*]

יכולה להוסיף לך לא מעט לרשימה... המסקנה כמובן היא שאנחנו חייבות לעצמנו את השחרור הזה מהאמא שלנו, להתרחק, להתנתק ואולי מתוך הריחוק לעדכן את סטטוס הקשר הזה ולייצב אותו מחדש. אני חושבת שכל זמן שאנחנו מתעקשות לנסות להיות ה"ילדה" שלהן אנחנו לא מרשות לעצמנו להיות במלוא העוצמה שלנו ויש לנו הרבה עוצמה !

[חמוצית*]

יכולה להוסיף לך לא מעט לרשימה... המסקנה כמובן היא שאנחנו חייבות לעצמנו את השחרור הזה מהאמא שלנו, להתרחק, להתנתק ואולי מתוך הריחוק לעדכן את סטטוס הקשר הזה ולייצב אותו מחדש. אני חושבת שכל זמן שאנחנו מתעקשות לנסות להיות ה"ילדה" שלהן אנחנו לא מרשות לעצמנו להיות במלוא העוצמה שלנו ויש לנו הרבה עוצמה !

אוח, רסיסים שלי. קוראת אותך שוב ושוב זה כה נכון. כה מדוייק. תודה מותק

[חמוצית*]

כשעשיתי תרגיל עם המטפל שלי הוא ביקש ממני להיזכר באחת הסיטואציות שהכי קשה לי בהן ולהגיד במילים מה החוויה בגוף ולמה אני הכי זקוקה בזמן הקושי.

אני יודעת -
הכלה
חיבוק
עיטוף
הגנה
חום
שאני לא לבד
כמו תינוקי

ואני מדמיינת לי את ההגנה שלי, את המרכז שלי ומשתדלת לזכור זאת ברגעים קשים

ו-וואלה זה עוזר!

[חמוצית*]

הי אני עוד כאן
אם כי המצב השתפר פלאים
פשוט הרבה יותר קל לי
גם ברגעים הפחות נוחים, הרגעים של העייפות, הרעב, הבלאגן
אני לומדת להתמודד ולתפקד
ואני לומדת להכיר ולאהוב את האמא שאני
מרגישה הרבה פחות בדיכאון
לדבר
לשתף
לטפל
לכתוב
לרקוד
זה עוזר!

[ההולכת_בדרכים*]

כיף לשמוע! אני עוקבת אחרייך כל הזמן...

[גלי_לי*]

הי חמוצית
איזה יופי לשמוע שאת בטוב
את מוזמנת להמשיך ולשתף

[לומדת_אימהות*]

באמת טוב לגלות את הדף שלך,חמוצית. זה מנחם.תודה שהפנית אותי אליו. מוזמנת לבוא לדף שלי.@}

[לומדת_אימהות*]

_איפה אני?
האישה הבטוחה, היודעת
איפה הזאבה לביאה הגדולה
התעוזה שלי
התשוקה
האומץ_

כול כך מזדהה. יכולתי לכתוב את זה בעצמי,עם עוד כמה משפטים כאן..

[חמוצית*]

פגשתי אותה אתמול
אישה בגיל שלי, בין 30 ל 35
היא נראתה עצובה ועייניה רעבות
הרגשתי את מבטה הסורק אותי מלמטה למעלה
קודם הנעליים, המכנסיים החולצה, התינוק במנשא, הראש, השיער.
המבט עבר לילדתי בת השלוש
"פעם שלישית גלידה" זרק האיש שלי מרחוק.
רבע חיוך עלה בלחייה
גם אני חייכתי ושלחתי שלום שקט
הינהון קל בראש והמשכנו בטיול
"טיול"-נסענו לעיר הגדולה להתפנק
פרחים בשבילי
בלון וגלידה לילדה
"מי זו"?שאלתי. מתוך סקרנות, חטטנות או אני לא יודעת מה...
היא מהחב'רה של עוזי (שם בדוי), ההוא מ...
קלטתי אותה ואני גם יודעת (מסתבר שהיא חברה של חברה של חברה)
אין לה זוגיות והיא רוצה
אין לה ילדים וזה נראה לה מדהים
ואז הרגשתי שמחה על מה שיש לי. איש מדהים וילדים מתוקים.
ואז הרגשתי צער שאני שמחה בחלקי כשאני רואה,או חושבת שאני רואה את מצוקתו וכמיהתו של האחר
והרגשתי שמחה שאנחנו נראים יפה ככה מטיילים עם הילדים
הרגשתי אכזבה שלפעמים קשה לי והתמונה הזו שהאישה רואה לא משקפת
והרגשתי נחת
והרגשתי כאב
צחקתי
בערב בכיתי
הגדולה קיבלה מכה ואחרי רגע שכחה
תינוקי בכה
ינק נרדם
נרגע

החיים מטלטלים אותי בכל רגע נתון
לומדת להישאר מאוזנת
ולהיטלטל בכיף עד מה שאפשר

[מי_מה*]

נהדרת. כתבת יפה ונוגע.

[אום_שלום*]

נהדרת. כתבת יפה ונוגע. @}

[אפרת*]

הנה משהו מענין על דיכאון אחרי לידה
http://onlife.co.il/משפחה/הריון-ולידה/1 ... עילות-המוח

[אור*]

סתם השערה:
אולי דכאון לאחר לידה מתרחש משום שחושבות שכאשר יוולד התינוק/ת נהיה מאושרים והכל מושלם, וזה לא באמת קורה, כי שום דבר שנשיג לא יגרום לנו להיות מאושרים, אושר זה כאן ועכשיו.

[אמא_של_גור*]

פעם ראשונה שכותבת כאן ולא יודעת אם עושה את זה כמו שצריך (טכנית), מקווה שכן.
הגור נולד לפני חודש וחצי. ילד ראשון. לידה ממש לא כמו שרציתי וקיוויתי. לא תכננתי לידה טבעית אבל היה לי ברור שהוא יהיה איתי אחרי הלידה והוא לא. היתה מצוקה, בקושי יצא, עשו וואקום, נולד לא נושם, לקחו אותו ממני עוד לפני שהספקתי לראות, בקושי הספקתי למשש אותו שלוש שניות בזמן שמהר מהר חתכו את חבל הטבור וזהו. לקחו אותו, אין לי מושג מה עשו לו. ראיתי אותו רק אחרי כמה שעות, יפה ובהיר, ישן בקופסה של פגים, תינוק גדול בפגייה. כי רצו להשגיח עליו. יומיים היה שם ולא נתנו לי להחזיק, בקושי לגעת דרך הקופסה. כל כמה שעות באתי לבקר אותו שם ובכל פעם בכיתי. האחיות בפגייה לא הבינו למה אני בוכה. גם עכשיו אני בוכה. בעצם מרגישה שכל הזמן אני בוכה. עליו ועליי. עליו כי יש לו אמא לא שמחה. בדיכאון? לא יודעת. עצובה מאוד, זה בטוח. זה לא הוגן בשבילו. למה הבאתי אותו אם אני לא שמחה איתו, עליו? מרגישה אשמה נוראית על זה. הוא מתוק, יפה, בהתחלה היה קשה לינוק אבל התעקשתי ותוך שבוע הוא כבר רק ינק ועכשיו כבר קל יותר עם זה, הוא לא תינוק קשה אני חושבת, הוא גדל יפה (אולי גדל יותר מדי? וגם עם זה קשה לי וגם על זה מרגישה אשמה, על זה שקשה לי עם זה שיש לי תינוק גדול ולא קטנטן כמו שכנראה דמיינתי ורציתי). הוא חמוד, אני אוהבת אותו, אני לא מאוהבת. כמה רציתי להתאהב בו. אני ישנה איום ונורא גם כשהוא ישן. מתעוררת כל כמה דקות, מתעוררת מחלומות רעים בהם אני עוזבת אותו ומנסה לחזור אליו ולא מצליחה. ביעותים. לא מצליחה לישון איתו במשך היום, בלילה בקושי. אוכלת גרוע, אין לי כוח להכין וגם אוכל שחברות טובות מביאות בקושי יש לי כוח וחשק לחמם. אוכלת שטויות. יודעת שזה גרוע למצב הנפשי. אבל איך במצב נפשי כזה יכולה לעשות משהו טוב בשביל עצמי כמו לאכול, או לישון?
לתינוק שלי יש אבא אבל לי אין בן זוג. הבדידות קשה מנשוא למרות שלכאורה יש אנשים. בעצם לא לכאורה, באמת יש אנשים, חברים טובים, עוזרים, באים להיות איתי-איתנו. הבדידות היא כנראה לא הלבד אלא משהו אחר לגמרי. אני מכירה היטב בדידות מחיי הקודמים, אבל הבדידות של החיים החדשים (שמרגישה שעדיין לא ממש קיימים לי) היא אחרת לגמרי מהבדידות שהכרתי. בדידות של להיות לבד עם תינוק שתלוי בי כל כולו, חייו תלויים בחיי. איך אפשר לשאת דבר כזה. אני בוכה בלי סוף, בוכה גם עכשיו, לא יודעת מה יהיה. כל כך רוצה להיות שמחה, להיות שמחה איתו ובשבילו וגם איתי ובשבילי, גם אם לא שמחה כל הזמן לפחות שמחה חלק מהזמן או אם אפשר רוב הזמן. ורוצה לישון טוב - לא בהכרח הרבה, רק לישון בלי להתעורר כל רגע מחלומות נוראים ובלי פחדים שילוו אותי בכל שנייה. ורוצה לדעת שהמצב הזה לא יימשך לנצח. מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת ככה, שלפני חודש היה הרבה יותר קשה וכבר עכשיו יותר טוב מקודם, אבל כרגע לא מצליחה להאמין לעצמי. אני לא יודעת מה יהיה.

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה, אמא של גור, מאיפה את בארץ ? שואלת כדי שאולי יהיה אפשר לבא ולשבת ולדבר או להזמין אותך אלינו ולחבק אותך ולחזק אותך מקרוב.

התחושות שאת חווה הם מאד מאד טבעיים ואני זוכרת את צעמי חווה אותם עם התינוק הראשון אבל בעצם גם אחר כך כמעט עם כל אחד מילדיי. כובד האחריות, הבלעדיות וההתמסרות הזו ליצור חסר הישע הם מאד מאד עוצמתיים ונצבעים כאינסופיים במיוחד אחרי לילות בלי שינה ותחושה שהכל רק רצף דביק ובלתי נגמר של הנקות-פליטות-החלפות חיתולים וחזור חלילה יום אחרי יום אחריו יום...

אני יודעת שקשה לזכור את זה כרגע אבל אפילו תינוקות לא נשארים תינוקות. הם גדלים וצריך לעבור את זה דקה אחרי דקה ופתאם מגלים שאנחנו במקום טיפה אחר !

חוצמזה, נשמע שעברתם חוויה מאד מאד לא קלה ומטלטלת ממש בתחילת הדרך ויש לך הרבה על מה להתאל אפילו שיש לך תינוק חי ובריא ומתוק בידיים כרגע. מניסיוני, ההפרדה בין האמא לתינוק שלה בימים הראשונים היא בלתי נסבלת וגוררת הרבה הרבה תחושות קשות לאמא ! תרשי לעצמך לחוות את התחושות האלה בלי ביקורת עצמית, תני לעצמך את הזמן והמקום לבכות את ההתחלה שלכם ומשם תוכלי לצמוח עוד ועוד למעלה.