בלוג החיים בבית

ממשיכים ממשיכים, אנחנו מחכות למילותיך כמו אויר לנשימה, אל תלחצי, את פשוט עושה לנו נורא נורא טוב בעומק הנפש .

יום שישי בבוקר, הילדות עסוקות ושנינו קצת חסרי מעש ומתגלה חלל מתאים בדיוק לפרוק את כל הכעסים מכל השבוע. אנחנו מתווכחים ורבים ונעלבים כמו שני שונאים. כמו אוייבים.
מביך לספר על הצד הזה. כל חיי הורגלתי שההורים לא רבים. לא כועסים. בטח לא ליד הילדים, ובטח לא ברצינות תהומית כזאת. שנאה.
אני מתביישת לספר על הכעסים בינינו, וגרוע מזה, מתביישת להכיר בהם. החיים כל כך עמוסים, אנחנו כל כך בנתינה אינסופית, אבל לא זה לזה.
בלב פנימה כעס גדול, למה הוא לא גם אבא שלי? למה הוא כזה מתוק מכיל סבלני ומבין לילדות, ואלי לא? ורגשות האשם. הילד המתוק שהתאהבתי בו, איך אין לי מעט מהרכות האינסופית לילדות, גם כלפיו.
והכעס. מה הוא לא רואה שאני צריכה חיבוק ועיסוי בכתפיים ההרוסות שלי. שבדיוק כשאני הכי זוועתית אני הכי רוצה אותו? והנכות המחורבנת שלי, הגאווה הזאת. לא להגיד לו. לא לבקש. שיראה לבד ואם הוא לא רואה לבד זה עוד הוכחה שהוא בן זוג גרוע. ואם אני צריכה לבקש אז זה כבר לא שווה.

למה במקום לשים קלטת לילדות ושייעלמו, הוא לוקח אותן לטיול "שיהיה לך קצת ספייס" . מה אני צריכה להשאר פה לבד עם הספייס המחורבן.
איפה האיש שאהב אותי ושהיה כל כולו בשבילי.
הוא כל כך אכול רגשי אשם על שאני נתונה לילדות יותר ממנו, שנדמה שכל משאת נפשו זה להצליח להשאיר אותי לבד. להציל אותי מהן. שיהיה לך קצת זמן לבד.
לא עכשיו!!! אל תלך עכשיו, יא עיוור, יא בן טיפש שלא מבין כלום שכמוך.

ובתוך כל הבלגן, ההתארגנות העצבנית לטיול עם הילדות שבכלל בקושי התעוררו, טלפון.
חברה שולחת אלינו זוג חברים שנמצאים בסביבה ו"אנחנו חייבים לפגוש אותם".
תודה רבה באמת.
מהתארגנות לטיול זה הופך למירוץ מטורף לסדר את הבית.
הילדות מקטרות שהן רעבות, המרפסת מלאה בוץ מהכלבות, אין שום מקום לשבת.
תוך רבע שעה אנחנו משפחה ייצוגית. שתי ילדות (נזופות) יושבות על כורסאות (כי צעקו עליהן שלא תעיזו לרדת עד שהרצפה תתייבש)
התה צמחים מוכן ואנחנו מקדמים את הבאים בחיוכים ונינוחות שהרי אנחנו משפחה נינוחה וחייכנית ונאמר להם מן הסתם שהם חייבים לפגוש אותנו.

והמשפחה הזאת, כאלה חמודים, תוך דקות אני שומעת אותי ואותו צוחקים צחוק אמיתי, מדברים מצחיקים שהאבא שם מספר. הילדים מתוקים ובני שיחה, האמא כולה שמחת חיים, אשה גדולה לבושה בדים בדים צבעוניים, לא מפסיקה לדבר לשנייה. גם בעלה לא מפסיק לדבר לשנייה. הם בעצם מדברים אחד בתוך השני כל הזמן, אני שמה לב פתאם, והחיבה אליהם רק הולכת וגוברת.
בסוף הביקור שהיה בן שעה בערך, אנחנו מורידים כוסות בחיוך. נהנינו.
עוברת רבע שעה וברור כל כך שזה לגמרי בידיים שלנו אם להמשיך על זרם האויר הרענן הזה או לחזור לקדרות מקודם.
חוזרים לקדרות מקודם. יוצא האויר. הוא אורז את הילדות לטיול, אני מלווה אותם לחצר, ובחצר הפתעה. שכנה מבוגרת מקצה הרחוב, כזו שהולכת לאט, לאט, לאט, ושעד היום רק אמרנו לה שלום שלום, מדשדשת בתשומת לב רבה לכל צעד, בתוך השביל, בדרך אלינו. היא לא מבחינה בנו ואנחנו עומדים על המרפסת ומסתכלים בה. כשהיא כבר ממש קרובה למדרגות המרפסת היא מרימה את הראש ובחיוך רחב ומבטא גרמני כבד אומרת "שלום לכם! החלטתי לבוא לבקר!"
איזה יופי! אני מחלצת על רקע השתיקה הרועמת שלו. נכנסת למטבח וכותבת לו שלא יילכו עדיין.
מכינים תה צמחים ואני מתיישבת איתה במרפסת. הוא שם קלטת לילדות ונעלם בחדר העבודה.
היא מתיישבת בכבדות על הכורסא במרפסת. מרימה את הראש אחרי מלאכת ההתיישבות הקשה וסידור הרגליים שלא נשמעות לה, ושופכת עלי שוב את החיוך הרחב ההוא. מדברת מעט. לוגמת מהתה. מדברת על ליבו של הכלב הזקן שבא איתה, עוד מעט סוויטי פאי, עוד מעט נמשיך. תן לי לשבת קצת. מרימה אלי עיניים גדולות, כחולות, יפות, ואומרת בעברית שלא ברור לי אם היא משובשת או אומנותית "הוא לא מסכים את הזיקנה. הוא לא יכול לראות זקן."
מביך אותי לחשוב בפניה יא איזה אשה יפה היא היתה. הייתי רוצה לחשוב עכשיו יא איזה אשה יפה. אבל כל כולה קורן אשה שהיתה יפהפיה.
אנחנו מדברות וככל שהשיחה מתקדמת אני לא מצליחה להיחלץ מהתחושה הלא ברורה, האם היא שומעת מה שאני אומרת? האם היא מבינה את השפה לגמרי?
היא מדברת כל כך מעט, ומגיבה רק בקושי למה שאני אומרת, גם לא בהבעה. ההבעה שלה נשארת כל הזמן אותו הדבר. שרידים של החיוך הענק האחרון נשארים לה על הפנים כל הזמן. לא ברור אם זו שלווה גדולה או סוג של טמטום. אז אני עוברת למילים פשוטות וקול רם מאד.
הוא מצטרף אלינו כעבור זמן . מתיישב ופונה אליה בכמה משפטים שקטים וארוכים שבסופם שאלה, והיא למבוכתי הרבה עונה לו, לגמרי בצלילות. שמעה הכל והבינה הכל. בטח חשבה שאני מפגרת.

ואז, אחרי שהחלפנו דיעות על מזג האויר, אני נזכרת ששכנה זקנה מאד שלה אושפזה לא מזמן. אני שואלת לשלומה, והיא מספרת שהיא כבר לא בבית חולים. שהיא עכשיו בבית סיעודי מצויין בקיבוץ לידנו. אבל אין לה יותר כסף להמשיך את השהות שם. אז מה יהיה? אני שואלת.
אף אחד לא יודע מה יהיה כי היא לא רוצה לדבר על זה. היא לא רוצה לזכור שאין לה כסף אז היא לא מדברת על זה. היא היחידה מהמשפחה שלה שעדיין בחיים. וזה עולה 8000 שקל לחודש שם.
אבל מה עושים זקנים שאין להם כסף ואין להם משפחה? כבר נראיתי מטומטמת, אז אפשר להמשיך. כי אני באמת לא יודעת.
אוי זה רע מאד. היא אומרת. ומתחילה לדבר לאט, לאט,
בשישה שבועות שהייתי עם הרגליים הייתי במקום שהיה לוקסוס. הכל נקי, כולם מקבלים אוכל בזמן, נותנים להם לעשות כל מיני עבודות, לפעמים יש קצת מוסיקה, המטפלים- אני באמת לא מבינה איך אפשר להגיד לאדם מבוגר ממך "היי מושיקו מה המצב היום ?" אבל זה נראה להם שזה טוב להגיד ככה למישהו מבוגר והם באמת עושים הכל טוב, אבל האנשים האלה כל היום בתוך החדר הגדול הזה עם הפלורסנטים. איך אפשר להיות בריא כל היום עם הפלורסנטים? לא יוצאים החוצה בכלל. וזה היה מקום לוקסוס.
קראתי בעיתון, היא ממשיכה, שיש 1500 זקנים שמחכים למיטה בבית אבות ממשלתי. בינתיים הם בבית לבד וביטוח לאומי נותן להם שעתיים ביום. מטפלת באה לשעתיים. וכל שאר הזמן הם לבד. עם הפיפי במיטה. בלי אף אחד לדבר.
והיא מדברת על הכל בעיניים הגדולות והחיוניות האלה. כאילו כל הנושא לא ממש נוגע לה, אבל מעניין אותה באופן מסויים. זה הרושם שמתקבל כי ההבעה שלה לא משתנה. והיא מסכמת "אז באמת יותר טוב לה שם בקיבוץ, שאפשר לצאת החוצה הרבה ויפה שם".
לא ברור לי איך להמשיך את השיחה משם. אני ישר דואגת, אבל איך היא תמשיך בקיבוץ? הרי נגמר לה הכסף! מה יהיה? אולי צריך להתגייס? אולי שתעבור לגור איתנו? ובחיי שאני כבר מדמיינת אותנו מנקים לה את הפיפי והקקי מהסדינים והגוף. נהיה לי כאב ראש.
אבל הנה החיוך הענק זורח שוב והיא אומרת:
טוב שיש ילדים קטנים ברחוב. הרחוב כבר מזדקן. והאנשים קשים. קשים. אני צריכה מוטיבציה ללכת בגלל הרגליים.
לוקח לי כמה שניות להתעשת ולהבין את מה שאולי היה רמז! קשת קליטה שכמותי! ואני אומרת לה כמעט בהקלה, בתודה, על שפילסה לי דרך ממיטת הזקנה ההיא חזרה אל המרפסת שלנו : אז תבואי לבקר אותנו! ככה יהיה לך תירוץ לצאת מהבית וללכת!
והיא מנידה בראשה ואומרת כן...זה מה שחשבתי. אם יש לאן ללכת אז אפשר להתאמץ לא לשכב על הספה. שם כל כך נוח וטוב! הו הו הו ! היא פורצת בצחוק לבבי. על הספה עם השמיכה הכי טוב!...הו הו הו!
אנחנו צוחקים יחד איתה.
היא קמה בעמל רב ונפרדת.
הוא שולף את הילדות מהקלטת והם הולכים לטיול.

עוד משהו בקשר לביקור המשפחה בבוקר:
הם סיפרו שאמרו לבנם בן השתים עשרה שישב איתנו שם שהילדים שלנו לא הולכים לבית ספר והוא אמר "מסכנים אז אין להם הפסקות" .
רציתי לזכור לכתוב את זה.
ואז הוא הוסיף"כי אני אוהב בהפסקות לשחק כדורגל"
"כן" הוסיף האבא "הוא מתאמן בלילות על הצלעות שלי" הם כולם צוחקים והאמא משבחת את הילדה "אבל היא יכולה לישון אפיל בתוך קליפת אגוז ולא מפריעה לי בכלל"
מה אתם ישנים ביחד???אני שואלת בהפתעה.
כן, היא מסבירה בפשטות, מזרון ליד מזרון ליד מזרון, היא מחווה עם היד כמו שאני עושה כשאני מסבירה.
התמלאתי נינוחות מוקדם מדי ופניתי ישר לעניין, ושאלתי:
אבל מי ישן ליד מי? והיא אומרת הוא לידו והיא לידי.
אז יוצא שאתם לא ישנים אחד ליד השני?
כן...היא אומרת במבוכה, זה באמת לא מומלץ...
אני ממהרת להסביר ששאלתי כי גם אצלנו זה ככה, אבל המלל העצום של המשפחה התוססת הזאת לא נותן לזה להישמע, והשיחה קולחת לתיאורים מצחיקים של האבא מהמיטה המשפ]חתית שלהם. אני מבטיחה לעצמי לחזור לזה אחר כך כדי להבהיר, אבל זה לא יוצא.
האמא מספרת שבארצות שונות שביקרה בהן ראתה שהילדים ישנים עם האמא עד גיל מאוחר והאבא בכלל ישן במקום אחר. הוספתי שגם אני שמעתי שזה כך בכמה תרבויות. ושלי אמר לשלה:
אתה מבין, אנחנו בעצם צריכים לישון בחדר אחר, והוא מחווה תנועה רחבה בשתי ידיים, ועוצם עיניים, ואומר בחיוך : בהיכל פרטי! ושלה מוסיף: והיחיד שמותר לו להכנס זה הבטלר! ושניהם מפליגים בתיאורים על הפדיקוריסט ושאר נותני שירותים שמותר להם להכנס רק באישור מיוחד וצוחקים מאד.
הלב שלי מתמלא. זו פעם ראשונה שאני שומעת אותו כך, מסתלבט עם עוד גבר על חוויות האב במיטה המשפחתית.

קראתי הכל בנשימה אחת. שומרת עוד כמה להמשך.

אוהבת לבקר אצלך.

למה הוא לא גם אבא שלי? למה הוא כזה מתוק מכיל סבלני ומבין לילדות, ואלי לא? כן.
מזדהה

רק עכשיו גיליתי את הדף שלך.
קראתי חלק.
התרגשתי. הזלתי דימעה.
צחקתי.
נהניתי כל כך.
מחכה לעוד.

קראתי עכשיו מה כתבתי במרומי הדף על שומר בשער. מיהרתי להתהלל.
אתמול הודיעו בני משפחה שהם רוצים לבוא אלינו היום, שבת בבוקר, שהם יהיו כאן בתשע וחצי. אמרתי להם שתשע וחצי זה קצת מוקדם. אז הם הציעו לקחת את הילדות אם אנחנו רוצים להמשיך לישון. ממש לא התחשק לי לקום ולהכין את הילדות בשעה כזאת, לא התחשק לי שאף אחד יבוא ביום שבת בתשע וחצי. ואמרתי את זה בקול חלש מדי. באי נוחות,. כי מישהו שלא גר כאן ורצה נורא להפגש היה אמור גם לבוא ומי שהביאו אותו היו להוטים להפגיש אותו איתנו. גם אם זה לא נוח לנו.
ובעשרים לעשר הבוקר, לא יכולתי לסבול את התחושה שאני לא יודעת אם תכף באים אלינו או לא אז הרמתי טלפון. והתבשרתי: אנחנו אצלכם עוד עשר דקות עם גבינות מעולות שקנינו בדרך.
אנחנו עדיין עם פיג'מות, אמרתי, ומהצד השני צחוק "לא נורא, זה לא מפריע לנו".
(אני חוששת להמשיך כי קוראות הדף יתמלאו כלפיי בוז. אני כל כך רוצה להמשיך לקבל הערכה , לכתוב רק דברים מרשימים, ובכן, זה לא הולך להיות מרשים.)
הם הגיעו עם הגבינות.
מה זה הריח הזה? חמין?
וואו. ממש מתאים לנו חמין במקום גבינות.
כשהם ליוו אותי למטבח אל מקור הריח שאלו "זה כבר מוכן? " אמרתי שכן. חבל שלא ידעתי שבעלי צפה כבר את המתרחש ואמר להם בפעם הראשונה ששאלו שעדיין לא מוכן.זה לא שהוא שקרן קמצן, להיפך, הוא כל כך אוהב לבשל ולהאכיל אנשים, אבל הכנו אותו יחד והרחנו אותו כל הלילה וציפינו לאכול אותו ביחד לבד כל היום כמו חזירים. גם לא היתה כמות גדולה כל כך מהדברים הטעימים. לא היו לנו תכניות לאורחים לארוחת צהריים.
והם כל כך שמחו ש"יש חמין" שפשוט אי אפשר היה לעצור את זה.
אני לא מתנצלת כאן ולא מסבירה. לא בשביל זה אני כותבת כאן. פשוט אי אפשר היה לעצור את זה ובעשר בבוקר מצאנו את עצמנו עורכים שולחן ומגישים להם בלב כבד את החמין שלנו.
מה אפשר היה לעשות? להגיד להם שלא תכננו לאכול את זה עכשיו? שאין הרבה? שלא בא לנו לכבד? אני יודעת שיש אנשים שהיו מסוגלים להגיד את זה.אפילו בנימוס ועדינות שהיו הופכים את מניעת החמין מהם לליגיטימית ונוחה. אולי רוב האנשים היו יודעים מה לעשות באותו רגע. . אבל בנאדם בא רעב ומריח את האוכל שהכנת לצהריים ומודיע שהוא רוצה אותו. אנחנו, שנינו, פשוט לא מצויידים בכלים המתאימים להגיב על זה בצורה שתהיה טובה לנו.
הם ישבו בשמחה וראו את המפה הישנה שקיבלנו מקרובת משפחה משותפת והחליפו בינהם דברים " זאת המפה של..." ואז הגשתי את הסיר והם אמרו " אה! גם הסיר הזה של..."
יש משהו במשפחה הזאת, הם פשוט הוועדה לספירת נכסים ומלאי. כל דבר שאנחנו מקבלים יד שנייה ממישהו במשפחה נזכר ונספר בכל ביקור כ"החפץ של...".
בתור תפרנים בעיקרון וממחזרים בשמחה, הרבה מה"רכוש" שלנו הוא דברים שהיו פעם של מישהו אחר. והדברים האלה עוברים ספירה בקול רם בכל ביקור משפחתי. הנה הספה של ליאורה. כבר לפני חמש עשרה שנה היא זרקה אותה.. אוי את משתמשת בתיק של גליה! אלה לא המפות של סבתא? תראה הם משתמשים במפה של סבתא. אני לא סבלתי את המפות שלה אף פעם.
אה! אני רואה שאת לובשת את הטרנינג שלי.
והסיר. הסיר של החמין. הסיר הזה היה אמור להיות שלי. מעניין שהוא הגיע אליכם.
רציתי לקחת את הסיר של החמין, לעטוף אותו במפה של סבתא, להכניס לתיק של גליה, להושיב את כולם על הספה של אחותה הצולעת של ליאורה ולהטיס אותם מפה על סילון השעועית שייצא להם מהתחת.
במקום זה אמרתי "חבר'ה כל מה שבבית הזה הוא של הבית הזה"
אבל כבר אמרתי את זה בעבר בסיטואציות דומות. הם לא קולטים שזה לא מנומס, שזה גס רוח ודוחה, למנות לבנאדם שוב ושוב את כל הדברים שהוא קיבל ממך וממכריך. . הם לא רשעי לב. אולי זה סוג של נוסטלגיה בינם לבין עצמם. הם פשוט לא מבינים שלא מתנהגים ככה. נתת נסעת. עזוב אותנו בשקט עם הזכרון הציודי המדהים שלך.

לכל מי שקורא ונמצא בשלבי גועל מתקדמים מחוסר האסרטיביות אני מזכירה שזה הבלוג שלי. זה הבלוג שאני נתתי לכם. אני רואה שאתם משתמשים בו ! באמת לא אהבתי אותו כל כך. הוא נראה נורא.
(-:
ומה הם עשו אחרי שהתהפכו להם העיניים מהשובע וקיטרו על כך שאחת עשרה בבוקר והם כבר מפוצצים?
הלכו הביתה ולקחו את הגבינות איתם (-:

רציתי לקחת את הסיר של החמין, לעטוף אותו במפה של סבתא, להכניס לתיק של גליה, להושיב את כולם על הספה של אחותה הצולעת של ליאורה ולהטיס אותם מפה על סילון השעועית שייצא להם מהתחת.

D-:
אוי כמה צחקתי.....

מרשים, מקסים, מצחיק, מעצבן ואמיתי!

לכל מי שקורא ונמצא בשלבי גועל מתקדמים מחוסר האסרטיביות אני מזכירה שזה הבלוג שלי. זה הבלוג שאני נתתי לכם. אני רואה שאתם משתמשים בו ! באמת לא אהבתי אותו כל כך. הוא נראה נורא.
מתה על הבלוג שלך! את נפלאה! (גם אני צחקתי בקול... ולפעמים מוחה דמעה, מתרגשת, מזדהה ונהנית מאוד). תודה!

<ליזה ליזה ממחשב אחר>

תודה. איזה כיף שיש אתכן. בחי שעבר כל הכעס מהבוקר.

יש משהו במשפחה הזאת, הם פשוט הוועדה לספירת נכסים ומלאי. כל דבר שאנחנו מקבלים יד שנייה ממישהו במשפחה נזכר ונספר בכל ביקור כ"החפץ של...".
עוד לא המשכתי לקרוא, נעצרתי כאן והרגשתי שאני חייבת להגיב. אני כל-כך מכירה את זה, זה יכול להפוך אותי מהבנאדם השלו ונינוח לכאורה שאני, לפקעת עצבנית וטורפת... ובכלל כל הסיטואציה הזאת, התחושה שדוחקים אותך לפינה ואין לך אפשרות לברוח למרות שכל הברברנים (ויסלחו לי כולם באתר...) יגידו לי: תחשבי מה זה אומר עלייך, תנסי להתסכל על זה מהכיוון ההוא ואולי מהכיוון ההוא וכו' וכו' ובסופו של דבר כל מה שבא לי זה לצרוח: די !!! אל תכניסו אותי לפינות ...
בקיצור, אני איתך (גם בלי שקראתי את ההמשך)

גדול!!
סוף סוף דף שיש בו לא רק מילים יפות והתנהגות למופת.
אלא חיים אמיתיים.

אמא נכון שזה לא נכון שכולם חייבים ללכת לצבא?

מה שלומך מי אלמה איך הילדות איך הבעל הכל בסדר?
הכל בסדר סבתא, מה שלומך?
איך עם הקור שלא יתקררו הקטנות תשמרי.
כן, נורא קר. איך אצלך? הפעלת חימום?
בטח צריך חימום תזהרו תשאירו חלון פתוח. איך בעלך מה שלומו אל תרגיזי אותו. עוזר לך בבית שיהיה בריא? שתהיו בריאים שאלוהים יביא לכם רק אושר אתם העיניים שלי.
והשיחה ממשיכה. היא ממטירה ברכות ואזהרות.
ואז כמעט מסיימים את השיחה והיא אומרת היתה לי התרגזות קצת היום עם הדוד שלך.
הוא רוצה שאני יעשה מצוקה את יודעת מה זה? מצוקה, שאם קורה משהו. עכשיו הכניס לי שגעון בראש. למה צריך ככה ממה, שהבנאדם יחשוב כל הזמן הנה קורה לי משהו. הנה התעלפתי הנה אירוע מוחי מה צריך הדמיון הזה בראש.
אמר לי אם יהיה משהו את לוחצת ואנחנו יודעים ויודעים במשרד. מי צריך את זה. אמרתי לו ואם אתם לא בבית. יהיה להם מפתח לבית שלי? לא. הם יפרצו ויכנסו. ישברו לי הדלת? ימח שמם מה פתאם שישברו לי הדלת. זה דלת יקר. מי צריך את זה.
אמר לי אמא מה יותר חשוב החיים שלך או הדלת?
אמרתי לא יאבא מתים פעם אחת, לא אלף פעמים.
אמר לי מה פתאם את לא תמותי.
מה את אומרת ממה? לעשות המצוקה הזה?
אני שואלת אותה על הטלפון המיוחד ההוא שהתקינו לה. שרק אם מפילה אותו הם שומעים. ואם אני יפול במקלחת?
ואיפה הלחצן מצוקה, במקלחת? שאלתי.
על היד שלי.
על היד שלך???? הזדעזעתי ולא הסתרתי את זה ממנה.
את רואה את מבינה אותי ממה.
אני באמת מבינה אותה. היא לא רוצה להיות אסון מתקרב. סכנה שעומדת להתרחש. ללכת עם צמיד מצוקה עליך כל הזמן!
והיא מוסיפה: אם אני יוצאת בחדר מדרגות זה כבר לא שווה כלום. רק בתוך הבית. ומה אם אני יפול בחדר מדרגות? את רואה עכשיו כל הזמן לחשוב אם אני יפול איפה אני יפול. עשו ממני משוגעת.

ריפוי בצחוק עשית לי היום. תודה @}

הלכו הביתה ולקחו את הגבינות איתם
מזעזע!

הצחקת אותי לאללה

נ

והיא מוסיפה: אם אני יוצאת בחדר מדרגות זה כבר לא שווה כלום. רק בתוך הבית. ומה אם אני יפול בחדר מדרגות? את רואה עכשיו כל הזמן לחשוב אם אני יפול איפה אני יפול. עשו ממני משוגעת.

את כותבת מקסים.
ןמקסים שאת כותבת

וואו, קראתי את כל הבלוג בנשימה אחת, מקסים, אמיתי, מהחיים.
תמשיכי, אני רוצה עוד!!
ותודה על מה שכתבת כאן עד כה.

ריפוי בצחוק עשית לי היום. תודה

מקסים, אמיתי, מהחיים

תמשיכי, אני רוצה עוד!!

פתאם נזכרתי בטיול שעשיתי עם סבתא שלי. הדוד כעס שאני מטלטלת אותה. אמא שלי , דואגת וקצת זעופה, נשארה עם הקטנה באוטו כי היה חם מדי, או קר מדי, לא זוכרת.
ואנחנו שתינו, הולכות שלובות זרוע מפטפטות וצוחקות, משוחררות מעול הבנות שלנו .
מטיילות בתוך אתר נוצרי. יש שם גבעה קטנה ואני אומרת לה בואי נלך מסביב זה קצת קשה כאן, והיא בעליצות אומרת מה קשה, לא קשה, ומטפסת בקלילות של עז הרים כבדה וגאה. פתאם, היא מחליקה. אל אלוהים. מחליקה לי, כבדה, אני נעמדת מאחוריה, תומכת ומחליקה גם. היא נופלת על הישבן, רגליה מונפות למעלה, השמלה מתרוממת ולפני שהספקתי לנשום משותקת מאימה אני שומעת אותה צוחקת, גועה בצחוק, מנגבת דמעות. "ראית מה זה ממה, הסבתא שלך נתנה לישו את התחת..." וכולה רועדת מצחוק.
שכחתי את זה לגמרי. כי אחר כך חזרנו הביתה וכל מה שקרה.
מעתיקה לפה. נכתב לפני שלוש שנים.

סבתא וסבא שלי באים לביקור. עם לישון והכול. הם זקנים וזה לא פשוט, אבל הם נענים להפצרותי רבות השנים, ובאים. הם שוהים כמה ימים והכול נהדר. ובבוקר שבו הם מתכוננים לנסיעה חזרה, הביתה, סבא קם מהספה ומתחיל ללבוש מכנסיים.
"תשב! למה ככה בעמידה?!"
רגלו מחפשת את פתח המכנס, עיניו מתגלגלות למעלה, וכל גופו הגדול, הכבד, מתחיל לנוע לאט לאט באלכסון. היד מושטת באוויר לתפוס, אבל שום דבר לא שם לאחוז בו. והנפילה אטית, מתמשכת. שלושתנו מביטות בו, אף אחת לא זזה, כולנו קופצות, מכולנו בוקעת קריאה רמה, והנה הוא צונח בכבדות על הרצפה.
"שירותים", הוא אומר, "שירותים".
והוא יושב בשירותים בדלת פתוחה ובוכה. "מלכה, מלכה", הוא מייבב.
"שום דבר, מה קרה לך, תפסיק", היא צועקת עליו בפחד.
לקרוא לאמבולנס?
"מה פתאום! אנחנו נוסעים הביתה עכשיו".
מלבישים אותו והוא נתמך בה והולכים לאוטו. אמא שלי מתניעה, חיוכים מאולצים, "הכול בסדר, אל תדאגי. את עכשיו אסור לך לדאוג, תלכי אל הקטנה".
הוא כבר יושב בתוך האוטו, ופתאום יוצא. "שירותים, שירותים", והולך לכיוון הגינה. עומד שם שרפרף עץ, מסגרת של שרפרף ערבי ישן, נמוך, שמושב הקש כבר התפורר ממנו. הוא מנסה להתיישב ומפשיל מכנסיים.
"מה אתה עושה, השתגעת", היא לוחשת. אבל הוא כבר קורס אל השרפרף. הוא עושה.
"הוא עושה, בואי תחזיקי אתי". ושלושתנו מחזיקות אותו מכל הצדדים.
"לך אסור עם הבטן, תלכי אל הקטנה".
"זה בסדר, אמא".
אנחנו מחזיקות. והוא עושה. אנחנו מריחות את הריח הקשה, מסתכלות זו בזו במבוכה. סמוכות כל כך אחת אצל השנייה. ואצל הריח. סבתא ואמא ונכדה, מחזיקות, והוא כבד.
פתאום מישהי מתחילה לצחוק. כולנו צוחקות, כובשות את הצחוק. לא יאה למעמד, רועדות בצחוק מחודש. והנה קריאה מתוך הבית: "אמא!! זהו!"
תנגבי לבד, מתוקה, אני צועקת חזרה.
"אבל אמא, זה קקי!!!"
תנגבי!
"אמ-ממ-מא!!" היא לא מאמינה שצעקתי עליה לנגב לבד. קולה נשבר בבכי זועם והיא פותחת בנאום ארוך.
"תלכי אליה".
"מה תלכי אליה?", אני צוחקת. אבל זה כבר לא מצחיק, כי סבתא כבר לא צוחקת. היא בוכה ומתחילה למלמל מלמולים מיואשים. "מה יהיה עכשיו, אלוהים ישמור. מה יהיה אתנו עכשיו. איך כל הדרך עכשיו".
זה נמשך בערך נצח. הקטנה צורחת בפנים על האסלה, ואנחנו בחוץ, פירמידה מוזרה, בקרבנו גוף גדול שמגיר קקי שחור ונוזלי ומסריח מאוד מאוד. "זהו", הוא אומר. אני רצה להביא נייר טואלט.
"אל תרוצי עם הבטן".
אני מסתכלת אל אמא שלי.
"אל תרוצי", היא אומרת לי בשקט. "תלכי לאט, הכול בסדר".

שליחה על ידי עין* » 07 דצמבר 2004, 20:56

אוי,
לבכות את עשית לי
וצמרמורת גם

|דמעות|

אויש.

מנמיכה את הווליום לטונים הרגילים של היום יום. (תודה רבה לכן על ההשתתפות בכל הדרמות (-: )

הגדולה עוברת ליד הטלויזיה בדיוק כשיש חדשות. ושואלת אותי "מה זה שפיכות דמים בגלל הדת? "
אני מזכירה לה מה זה דת, שדיברנו על זה פעם, עם דוגמאות לאנשים מסביבנו ואיך לאנשים דתיים יש מקומות קדושים, וחלקם נלחמים עליהם לפעמים ורוצים שהם יהיו רק שלהם, ובמלחמה נשפך דם כי פוצעים זה את זה והורגים זה את זה.
ואני נזכרת שפעם כבר דיברנו על זה והיא אמרה "אבל למה הם לא משתפים אחד את השני במקומות האלה? " ובטוחה שהיא תגיד עכשיו אותו הדבר, אבל לא, היא אומרת:
זה מצב שבו שניים רבים והשלישי זוכה.
מי זה השלישי? שאלתי
"השלישי זה האדמה. כי הם רבים נגיד על בניין יפה, ואז הוא נהרס והאדמה מקבלת אותו . צריך להגיד להם שהם לא יקבלו כלום ככה."

אמא נכון שזה לא נכון שאני חייבת ללכת לצבא?
אנחנו שתינו במטבח. אמא וילדה ואני עונה ללא היסוס: נכון.
והיא ממשיכה להתבונן בי, כאילו מרגישה שלא עניתי הכל.
את לא חייבת. אם לא תרצי תוכלי להסביר להם למה ולא ללכת.
היא מזדעקת. מי זה הם?? לא רוצה להסביר להם! אני לא רוצה לדבר איתם בכלל. את תסבירי להם.
טוב. אני אסביר להם.
אתם תבואו איתי ותסבירו להם?
כן.
לא. אני גם לא רוצה שאתם תסבירו.

אמא אבל את יודעת למה אני לא רוצה ללכת לשם?
למה?
כי אני לא רוצה להיהרג.
אני חשבתי על זה כשישנתי עם סבתא במטה כשאבא של סבתא מת בשבעה ימים והחלטתי את זה. סבתא נרדמה אפילו שהיא אמרה שתשאר ערה עד שאני ארדם ואני לא נרדמתי וחשבתי את זה.

הקטנה שואלת :
אמא ממה אני עשוייה?
מבשר ודם. ונשמה. יוצאת לי תשובה מוכנה ואז אני רוצה להוסיף ומאהבה של אבא ואמא ומשמש ופרחים ומתיקות
אבל היא שומעת בשר ודם ונשמה ואומרת "אה." והולכת לענייניה.

מרוב חרדה לא לדעת מה לעשות עם הילדות כל יום בבית אני מארגנת לנו בלי משים משהו לכל יום.
לא תכננתי את זה, ככה יצא.
ואחרי בערך שנה של משהו כל יום, הורדתי כמה משהו-אים. מישהו תמה. מישהו התאכזב. מישהו נעלב. והיו לנו שלושה ימים רצופים בלי שנצטרך לצאת מהבית.
מכה על המצח בתדהמה. שלושה ימים רצופים בלי תכנית מוגדרת ופתאם חזרו לפה שקט ושלווה יחסיים. אמא רגועה, ילדות קצת יותר רגועות. הכל בעצלתיים, ולא מתבטלים ולא משתעממים כלל.
וברגעים שכן, מסתבר שהשד לא כזה נורא.

זה מפחיד אותי לפעמים לראות, איך הכל תלוי במצב רוח שלי. זה גדול עלי להיות עד כדי כך עקרת הבית. עיקר הבית.
אמא עצבנית, אבא וילדות עצבניים. אמא מסתובבת באפס מעשה ומבולבלת, כולם גם כך.
אמא שמחה ומאורגנת בראש, כולם שלווים ומבסוטים.
אמא במחזור....חבל על הזמן.

אני כל כך אוהבת את בעלי המתוק החכם הטוב לב המיוחד מאין כמוהו.
ושונאת אותו מעמקי נפשי כשרואה איך כל פעם מחדש במקום לאזן את המזג הרע שאני מפזרת פה בבית הוא מתכסה בו כמו בשמיכת פוך. כאומר "המפקד אמר שמרגישים רע עכשיו."
מייד מריצה לנגד עיני את כל הזוגות שאני מכירה וחושבת: אצלה זה לא ככה. כשהיא מתפרצת ונטרפת בעלה לוקח את הילדים, מרחיק אותם מהאש, מחבק אותה בחיוך סלחני ואומר לה הכל בסדר אנחנו אוהבים אותך. נצא עכשיו לטיול ותרגעי לך ואל תחשבי על הבית.
לא קופץ ראש פנימה עם הילדות על הגב.

אבל הוא הרי כן עושה את זה לפעמים. כן מרחיק, כן מחבק, כן אומר. וכשהוא עושה את זה אני הרי מסתכלת בו כמו שמסתכלים בבוגד. משאיר אותי לבד עם החרא שלי, הא???

פעם בן זוג שלמזלי לא התחתנתי איתו אמר לי "את, אפילו עם אדם בגן עדן היית רבה." כמה שנאתי אותו על המשפט הזה. כמה הייתי ראויה לו.

אני רוצה להיות איתם רק טובה. רק טובה. הם כאלה טובים. רכים. תמימים. סומכים עלי.

כאומר "המפקד אמר שמרגישים רע עכשיו."
גדווווווול!
חזרתי אחרי שבוע ללא אינטרנט ומיד ניכנסתי לראות מה חדש אצלך.
איזה בנות מדהימות.
איזה משפחה כיפית.
עם כל החרא הנילווה...

וואו
מדהים !!!
מגיע לכולם לקרוא את זה לא רק לנו
ספר!!!
>אילה לא משתמשת בסמני קריאה אפעם<

כן, נכון. כתיבה מעולה.
תודה,
עוד!

מקסים.
_תודה,
עוד!_

יש לנו בחצר רקפות בר. המון. והן מתחילות לפרוח והן יפות.
הקטנה ניגשת ואומרת וואו איזה יופי בואו תראו, ומתכופפת וקוטפת. הגדולה פורצת בצווחות מה עשית???אסור לקטוף!!! את לא יודעת שזה מוגן?! טיפשה אחת!
אמאאאאאאא!!! היא מטומטמת! היא ילדה כזאת מטומטמת!!! ופונה אליה: את ממש מטומטמת.

למה בכלל אסור לקטוף? הרי זה לא ימנע מהן לפרוח שוב בשנה הבאה כי לא מוציאים את הפקעת, או הבצל, או מה שיש לה שם מתחת לאדמה. אולי זה כן משפיע על הרבייה שלהן? בטוח לא אם קוטפים פרח אחד מתוך שיח שלם.
למה יש לנו את הציווי הישראלי הזה, שבעיקר עוזר לנו להיות ילדים טובים וחכמים בעיני המדריך כשאנחנו נוזפים באחרים, המטומטמים?

היום הגדולה עסוקה בפנים ואנחנו יוצאות לחצר. אחרי שעה קלה הקטנה ניגשת אלי עם רקפת קטופה ואומרת אמא קחי קטפתי לך רקפת.
אני לוקחת, שותפה לעבירה המתוקה, מודה לה מאד ומקרבת לאף.
זו אולי פעם ראשונה שאני מחזיקה רקפת קטופה מהשדה, ותהיתי אם בכלל יש לה ריח.
הרחה אחת, ואין שום ריח. אחר כך עוד הרחה יותר עמוקה ועקשנית, וריח קטן, מתוק, מרוכז, עדין וורוד ממלא את האף.

סליחה
רציתי לשים כלב מרחרח ולא יצא
לא התכוונתי להיכנס

כבר התגעגעתי...

והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת.
תודה למאיר אריאל היקר על המשפט הזה.
מתעוררת ומשתדלת לא לזוז. שהיא לא תרגיש אותי ותטפס לי על הציצי. כמו כבולה בכלא קטן וחמים, שוכבת ללא תנועה, צריכה פיפי, צריכה טישו לאף, רוצה להסתדר יותר טוב מתחת לשמיכה, למתוח רגליים, להתהפך על הבטן, ולא זזה. עוד שנייה מתוקה כזאת, לפני ההתנפלות עלי. המחשבות האלה בדרך כלל כל כך רועשות שהן מעירות אותה.
ואז כשכבר אני לכודה מתחת לגוף שטיפס עלי, עדיין מתה לעשות פיפי, עדיין אף נוזל, אני מתחילה לנסות להתעודד. טוב, הנה הבוקר. התחיל יום. נראה מהחלון יום יפה. אפשר לעשות משהו כיפי. היום אעשה את זה ואת זה ואת זה ואת זה...
וכבר מתעייפת מתכניות ומתרגזת על הזמן הקצר ועל הזמן שמתבזבז פה בהנקה במיטה כשאני כבר מתה לקום ולהפוך את העולם.
זה כמעט מתכון ליום מחורבן. כל התכנונים האלה. התשוקה לכל כיוון. גם לצאת מוקדם מהבית לטיול כי יום יפה, אבל גם לעשות כביסות, כי הרי יום יפה, גם קיפול כל הכביסה שזרוקה בבית, גם עוגה גם לסרוג, או לקצר סוף סוף את כל המכנסיים הארוכים מדי לגדולה. כן, זה מה שאעשה, אשב לי בחמימות על הספה ואתפור! גם לבקר חברים גם להספיק מטלות מרגיזות כמו דואר ובנק ומשרד הפנים ווטרינר.
והן מוחות לי את הכל עם הבקשות שלהן, הצרכים שלהן, ארוחת בוקר, טלויזיה! על הבוקר! ולקרוא סיפור תוך כדי! ולא רוצות להתלבש בכלל, ובכלל רוצות לעשות בית מכל החפצים בסלון שזה כולל להזיז את הספה למרכז החדר. ואז פתאם צבעי גואש, ואתן הרי עדיין בפיג'מות. נעים לנו ככה אמא. ואז הן שוב רעבות, וכבר כמעט צהריים ולא הספקנו כלום. לא עשינו כלום. לא הספקנו.

אין פה אף אחד אז מי זה עם שוט וצל כזה גדול מעל הראש שלי?

אז בוקר אחד יצאנו למחצלת שטופת השמש, עם פיג'מות. מה אכפת לי. ואמרתי לעצמי, כלום, כלום את לא מתכננת. ישבנו והקטנה מיד התחילה לעצב בית דמיוני עם חלקי גרוטאות , רחוק מאיתנו, שרה לעצמה שירים ומדברת אל הילדים שלה שהושיבה שם ומאכילה אותם בחמצוצים.
הגדולה שואלת אם אפשר מדורה והבערתי מדורה קטנה.
היא מבחינה בשקית עם קוביות עץ שמצאנו פעם ליד בית שבנו לו גג וזרקו את השאריות. אמא אני רוצה לנסר את זה.
מיד דמיינתי אותה לא מצליחה לנסר את הקובייה העבה, והמסור מחליק לה והיא נחתכת. היא מבקשת שוב והבטן מתכווצת לי בהתנגדות, אני כמעט מתחילה לרטון בטונים הרגילים "לא, לא, נעשה משהו אחר" אבל בולעת את זה. מה לא לא. למה לא לא כל הזמן. שתלך להביא לה מסור ותפסיקי כבר להתערב ולתכנן את העולם.
היא הולכת לחפש. אני נשארת בשמש החורפית ליד המדורה ושומעת ארגזים נופלים מארון השירות במרפסת האחורית. תכולתם מתפזרת על הרצפה. יד קטנה מפשפשת בהם ולא מעלה מסור וצעקה אמא אני לא מוצאת.
אז תחפשי יותר טוב.
כולי עסוקה בכיבוש ההתנגדות לכל האירוע. תניחי לה תניחי לה תניחי לה.
והיא ממשיכה לקרוא ולקרוא אז קמתי.
לפעמים אפשר פשוט להחליט לפני שרואים משהו: עיני לא יחשכו! לא. אני אסתכל וזה יהיה בסדר. וכך היה ובכלל לא התרגשתי מכל הבלגן. מה יש. אפשר לחשוב.
התחלתי לפשפש איתה בארון ונגעתי במשהו בתוך ארגז כבד במדף העליון. משכתי החוצה, והנה ביד שלי ערכת גילוף בעץ, הערכה שלי האהובה שלא ראיתי כבר שנים והייתי בטוחה שאבדה באחד המעברים.
איזה כיף. שמחה רבה, ואני מציעה לה ללמד אותה לגלף בעץ על אחת הקוביות. מציירים ציור, מוציאים את כל המסביב לאט ובעדינות, ואז אפשר למרוח בצבע ולהדפיס את הציור הרבה פעמים. רוח חזקה מתחילה והיא מסתובבת סביבי ומתחילה לרוץ עם הכלבה, לא יושבת, כולה משובה, רצה בין העצים עם הכלבה, הרוח סביבה כמעט נושאת אותה והיא בעוז כזה מכוונת את הדרך למרות הרוח, מופיעה ומסתתרת ומופיעה בין העצים. כמו שלהבת. כמו שלהבת רוח. כמה היא יפה ועזה הילדה שלי. ואז היא קורסת לידי על המחצלת ואומרת אני גם רוצה ושולחת ידיים אל העבודה שלי .
אני נפרדת מהלוח שהשקעתי בו עבודה עדינה, לא בשמחה. ציירתי לב גדול, מארבע הפינות עוד ארבעה לבבות קטנים, ואת שמה מגולף מלמטה. (קצת טיפשי אם רוצים שזה יהיה הדפס, כי יודפס בכתב ראי, אבל לא זכרתי.)
הסברתי קצת איך להמשיך וקמתי. מגבי אני שומעת אותה אומרת בשקט מוזר "אמא."
הסתובבתי, היא יושבת זקופה, השיער שלה מתנופף על הכל ומכסה גם את פניה , והיא יושבת כך ללא תנועה.
מה קרה? אני מתקרבת קצת והיא רצינית מאד, קפואה. ואז ראיתי את הדם שזורם לה מהאצבע. מתפרץ, נחשול דם גדול מאצבע כזאת קטנה. כשהיא רואה שראיתי היא מתחילה להתייפח אבל נשארת ללא תנועה, כאילו פוחדת שאם תזוז יישפך לה כל הדם מהגוף.
אוי, נחתכת, מתוקה שלי. חכי, אני אביא כורכום. אני אביא טבק (אמרו לי פעם שטבק עוצר דם). אני אביא רסקיו. חכי.
לא רוצה, היא אומרת בשיניים נעולות, אל תעשי כלום. אמא. אל תלכי. לא! היא פוקדת עלי. תראי את הדם שלי. הוא מלכלך את המחצלת.
היא מבוהלת מאד ולא מרשה לי ללכת להביא משהו. לידה יש כוס מים ששתינו קודם ואני מציעה לה לטבול את האצבע, תוך שניה המים אדומים מאד מאד, והיא קצת נרגעת ומרשה לי ללכת, לא לפני שמוודאת שהמים לא ייכנסו לה דרך החתך לגוף.
קמתי והסתכלתי עליה טיפה מרחוק. היא הוציאה את היד מהמים והחזיקה אותה כך באויר מולה, מרפק מוגבה,זרוע ארוכה ודקה וחזקה מתעקלת וכף יד תלויה ברפיון מול פניה. יושבת זקופה ורגליה מקופלות תחתיה, שיער סתור מכסה את פניה, מוקפת בעשן המדורה. כמו אנדיאנית שעומדת לשאת דברים.

ויתרתי על הבהלה לכורכום, חזרתי אליה ואמרתי לה את יודעת שאת אינדיאנית וקוראים לך שלהבת רוח?

היא מתאמצת לא לחייך בתוך המצב הדרמטי, כדי שלא יתפוגג, ושואלת אותי בנזיפה, בשפתיים חשוקות כולאות חיוך וגבינים מכווצים, ויד עדיין תלויה באויר ומטפטפת: אז אם השם הזה כל כך מתאים לי אז למה לא קראתם לי ככה?

ההקשבה שלך לבת שלך מאפשרת לה להיות נוכחת בשבילך כמו שלהבת רוח, להיות סופה, להיות אינדיאנית, להיות ילדה, להיות נוכחת למה שקורה.
זה מופלא.
אני קוראת כל מילה שלך. מחכה תמיד לעוד.
רוצה להכיר אותך באמת.
לקרוא אותך זה כמו מדיטציה.
להיות כאן ועכשיו, עם חושים ערים, לראות את המראות, לשמוע את הקולות.
רוצה עוד... מה שתכתבי...

ויתרתי על הבהלה לכורכום, חזרתי אליה ואמרתי לה את יודעת שאת אינדיאנית וקוראים לך שלהבת רוח?
אני בוכה.
אתן נהדרות ויפות. תודה על השיתוף.

וואו , איזה צמרמורת עשית לי..
פעם ראשונה שלי פה אורחת אצלך...

תודה!

לא יכולתי להתאפק וקראתי את כל הדף בביס אחד.

את פשוט מדהימה ותודה רבה לך על הדף הזה.

ראית כמה מחמאות?
מצטרפת לכולם. @}

מצטרפת לכולם. תענוג

רוצה עוד... מה שתכתבי...

קניתי שלוש לפתות וסלק אחד והתקשרתי לסבתא שלי. אבל היא לא היתה בבית. הייתי חייבת להכין אז ביקשתי ממנו לעזור לי.
והוא סילק את כל ההיסוס, לקח את הפרוסות שחתכתי שם בצנצנת שפך מעל מים רותחים חומץ מלח ושלושה גרגרים גדולים של פלפל. סגר היטב ואמר לי "ועכשיו אצלכם שמים את זה לשלוש ימים תחת הכיור ליד הקונומיקה"
ועוד פעם התפלאתי, איך זה שאנחנו אהובים אם אנחנו בעצם אחים.

בערב התקשרתי לסבתא והיא אמרה "לא ככה, ממה. קודם לשים הפנג'ה והלפת חתוך במלח כל הלילה שייצא לו כל הקשה. אחר כך בבוקר לשפוך על זה מים רותחים, להוציא המים רק כשקר ולשים מים חדש עם המלח והחומץ. יהיה לך מהר.
את, את שלך תשימי כמה ימים בשמש. כומו העיראקים הוא עשה לך"

ולימון את יודעת לעשות?
תקחי שיהיו יפים צהובים לא עם הרבה קליפה.
תשימי בשקית ניילון בלי כלום בפריזה.
בבוקר תשימי עליו מלח, ייצא לו המים של הקרח אל תוסיפי מים. תלחצי אותו ככה ככה טוב עם היד עד שיהיה, תוסיפי פפריקה אתם אוהבים פפריקה? אם אתם רוצים אפשר הפפריקה החריף. לערבב מלח ובצנצנת לסחוט עליו שני לימונים ככה שיכסה אותו. למחרת בבוקר תראי שנהיה קצת וירד, תסחטי עוד מיץ עד שיכסה אותו. תחכי שלושה ימים יהיה לך מוכן.

היום הייתי אצל האמא שלך ראיתי הזיתים ששלחת לה. אני לא עושה ככה. בשביל מה הרבה עבודה. את שמה אותו עם איזה ברזל משקולת ככה כבד עם הרבה מלח יהיה לך אחרי שבוע, ויוצאים מקומטים .ככה היתה עושה האמא שלי בירושליים, כל הזקנות ככה, הפרימיטיביות, את יודעת, שמו ברזל ככה כבד, היה יוצא יופי.
אבל זיתים יפים נתת לה. ויררתי לה את הקטנים, בינתיים עשתה מג'דרה אכלנו עם סלט היה טוב. ככה עבר היום ממה.

איזה כיף שחזרת.
עוד, אם אפשר.

עונג שבת של ממש, תודה @} @} @}

אמא, נגיד שאת היית האמא ואנחנו היינו הילדות שלך וזה היה הבית שלנו.

הקטנה ואבא יוצאים לבקר חברים. ואנחנו נשארות ומשחקות רמי קוב ומשוחחות. הכלבים משמיעים רעש מחוץ לדלת והיא קופצת "אוףףףף! שהיא לא תחזור עכשיו. הכל יתקלקל. אוי אמא היה הרבה יותר כיף לפני שהיא היתה. יכולנו לשבת ככה ולדבר ואף אחד לא היה מפריע.
אוף! אני רוצה להרוג אותה. לא. אמא, סליחה, לא התכוונתי להרוג, אבל אני רוצה לדחוף אותה חזרה לתוך הבטן שלך ושאף אחד לא יפריע לנו."
אני שואלת אותה בצחוק בלי לחשוב "אז אולי נשלח אותה לגן וזהו?"
והיא משתתקת, חושבת, ואומרת בפנים רציניות "לא, זה כבר מוגזם."

"לא, זה כבר מוגזם."
מכניס את איומי הרצח לפרופורציה... (איפה הדף על הילד שקשה לו עם האח החדש, איפה?)

איזה דף (פעם ראשונה שלי כאן).
את כותבת את הטקסט של הלב (גם) שלי.
תודה.

ענקיות! כולכן! (-:

איזה קסם, נושמים לרווחה..........................................
תודה

סבתא שלך הורסת, הבנות שלך מדהימות, בעלך טפו טפו, ואת קוסמת.

תודה

אני הולכת לבד לקנות בגדים. מהאוטו אני כל הזמן רואה שם כמה חנויות עם שלטים "סריגים במבצע" והולכת בשמחה רבה לבדוק מה זה. נכנסת לחנות המוארת חזק נורא, רצפת פרקט וחלל גדול עם כמה קולבים בצדדים וישר נהיה לך לא נעים שאת לא דוגמנית ובכל זאת נכנסת לשם, ואין איפה להסתתר בתוך הבמה הלא צפויה הזאת. אין מנשא להתחבא מאחוריו, אין ילדה להסות אותה בהתכופפות כך שיראו אותך פחות.
נכנסת נכנסת, תחשבי מה שאת רוצה, המוכרת כבר מתקרבת אלייך וחיוך גדול נפרש ומותח לה את הליפסטיק "שלום! מה שלומך? "
מה מה שלומי עכשיו. תעזבי אותי בשקט. ממתי מוכרות שואלות מה שלומך? למה כל כך רואים אותי כאן, ועוד בכל המראות מסביב?
שלומי טוב, תודה, לא, לא צריכה עזרה, רק מסתכלת.
מפנה אליה את הגב ובוחרת כמה "סריגים" כדי להימלט איתם לחדר ההלבשה.
מה זה המילה הזאת סריגים בכלל. החולצה הראשונה שאני מורידה מהקולב קטנה כל כך, שלרגע אני רוצה לשאול את המוכרת אם זה לילדים, ולמזלי בזמן עוצרת את השאלה המביכה ומסתכלת על המידה. מידה אחד. אחד? אוקיי. הלאה, שתיים, גם נראה די קטן. הצבעים יפים נורא והבד רך ונעים. לוקחת מספר שלוש ונכנסת לתא ההלבשה.
זה הדוק וקצר בצורה נוראית, ולזוועתי אין מראה בפנים. למה לקטול את עצמך ככה? אולי זה יפה לך? אני יוצאת ישר לתוך הליפסטיק של המוכרת שעומדת מחייכת מחוץ לתא. איזה ייאוש. כבר לפי העיניים שלה אני רואה את מה ששניה אחרי זה אני רואה במראה. זוועה. הנה, אולי תנסי את זה היא אומרת לי בטוב לב ואני נכנסת עם עוד בגד ילדים אבל לשמנות, ושוב נאלצת לצאת אליה ולראות את זה במראה. נכנסת מהר חזרה, לבגדים שלי, ומקווה לחלוף על פניה לפני שתספיק אבל היא כבר שואלת לא מצא חן בעינייך? אולי משהו אחר?
יש לכם מידה ארבע אני שואלת.
לא... היא עונה בטוב לב והטיית ראש חיננית ובשניה הזאת אני מספיקה לפתח שנאה לשיער המבריק הקפיצי שלה, החולצה הצמודה בטירוף המתפקעת מעל שני ציצים ענקיים ומסתיימת קצת מתחתם כדי לגלות פופיק ממולא בחרוז , וזוג מכנסיים לוחצים על אגן של ילד בן שמונה.
נכנסת לחנות השניה, ושם, לא ייאמן, תאומה של האשה מקודם. אני שואלת אותה ברפרוף על הסריגים היפים "יש לכם מידה ארבע?" שאלה שגורמת לגבות המרוטות עד דק וצבועות מאד שלה להתעקל בתמיהה "ארבע?? לא... לא."
נכנסת לחנות השלישית וצועקת על המוכרת על גבותיה ציציה חולצתה ההדוקה וגם החרוז "יש לכם מידה ארבע?!"
והיא, העיניים שלה מתעגלות בהפתעה ושעשוע, סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש, לוקחת את הזמן לסיים לעיסת מסטיק שהתעכבה, מנענעת את תלתליה ואומרת "לא... אנחנו לא מחזיקים מידות כאלה"
"תגידי לי, יא עמוד עם שדיים, אם הייתי באה לכאן עם עגלה ותינוק היית מתנהגת קצת יותר יפה? קצת פחות בזילזול? יש לך מושג מה זה להיות אחרי לידה? ועוד שלוש שנים אחרי לידה? ונראה לך שעם האין בטן הזאת יש לך בכלל מקום לרחם מאחורי החרוז הדבילי הזה? ומה את עושה כאן עם הפה הצבוע הלועס הזה והמכנסיים שלא נותנים לך לנשום, את לא אמורה להיות בבית ספר? איך את לא מתביישת לעבוד במקום כזה שמוכר דברים כאלה ועוד ללבוש אותם?! לא קר לך ככה? ומי בכלל קונה אותם? איפה המצאתם שיש בני אדם בגודל כזה ועם טעם כזה, הא?"

<נראה לי לא רלוונטי להוסיף שהנאום האחרון לא התקיים. גם פנטזיה זה סוג של מציאות>

תודה

בדיוק בדיוק בדיוק!

צחקתי כל כך.
גדוווווווווול.
עוד!

עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עו עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד
בבקשה

זהו.
עוד ועוד ועוד.
זה כל כך טעים לקרוא אותך!

שליחה על ידי שיחות* » 05 מרץ 2005, 12:55

תודה{@

שליחה על ידי שיחות* » 05 מרץ 2005, 13:05

יש לנו הרגשה שלקטנה שלנו יש זכרונות.
"במירון יש הרבה מדורות אבל אתם לא יודעים את זה"
כבר לא מתייחסים בצחוק כשהיא אומרת לנו "כשהייתי גדולה אז..."
או כששואלים אותה איך היא יודעת, על משהו שאמרה, היא עונה בכובד ראש "אני יודעת את זה ממזמן. זה לא אתם לימדתם אותי."
וגם כשסיפרה לנו שכשהיא רצתה לצאת מבטן אמא אמרה קקי קקי, אבל זה היה היא. וגם כשהיא יצאה מהבטן היא ישנה והתעוררה ואמרה אמא אמא כי היא חשבה שזה אמא אבל זה היה אבא, והיא מוסיפה בצחוק ורציתי מאבא ציצי...וזה באמת, בדיוק מה שהיה. כי אחרי הלידה אמא הלכה לישון ואבא החזיק אותה על הידיים הרבה שעות והיא התעוררה אליו.

שליחה על ידי שיחות* » 05 מרץ 2005, 13:09

במיטה המשפחתית קורים דברים מצחיקים. למשל שאחות קטנה מתוך שינה מחפשת ציצי אצל אחות גדולה. והאחות הגדולה אומרת לה ברכות שכמעט לא נשמעת במשך היום: "אני לא אמא מתוקה, אין לי חלב..."

או שאמא זעפנית מגלה שכמעט בוקר ועדיין יונקים את יניקת הלילה והיא לא הצליחה לישון, אז היא אומרת בחוסר סבלנות: "זהו ציצי. אני סופרת עכשיו עד עשר ובעשר את חוזרת לישון"
ומתחילה לספור, אחת, שתים, ואז אחות גדולה מרימה ראש ובעיניים עצומות גוערת: "בלב! בלב!"
סליחה אני אספור בשקט אני אומרת לה והיא עונה: "לא! בכלל בלי קול! תספרי בלב! זה לא נעים לה ככה!"

שליחה על ידי שיחות* » 05 מרץ 2005, 13:11

"אמא נמאס לי כבר להתעורר כל בוקר כי את וקטנה רבות על ציצי! פשוט תתני לה ציצי ושהיא תהיה בשקט!"

את מקסימה וכותבת נהדר@}
גמני רוצה עודדדדדדד......!!!!

כבר התגעגעתי

הקטנה שלך "גדולה"!
והגדולה גם...

עודדדדדדד

שליחה על ידי טלי* » 05 מרץ 2005, 22:09

גם אני כאן קוראת, מתרגשת ומתפוצצת מצחוק.

שליחה על ידי אלן* » 06 מרץ 2005, 06:53

סליחה , אבל ככה עושים? התחלתי לקרוא באחה"צ של שבת, אני לבד בבית עם שתי הילדות. לא יכולתי להפסיק, התפוצצתי מצחוק מול המחשב, (הן מסתכלות עלי בתמיהה) אחרי כמה רגעים קלטתי שאני מתחילה לנזול ללא שליטה, ים של דמעות. ובכלל לא ברור לי למה, כאילו ננגע איזה כפתור מכווץ והכל נרעד, אשכרה בלי שליטה. רצתי לאמבטיה לשטוף פנים, שלא יבהלו ממני הקטנות (ממש... שאני לא אבהל...)ואז הקטע של השיעור באולם הגדול גמר עלי לגמרי. אוי איזה בכי... ושוב צחוק מטלטל בדיון על מקורות הקקי, ובכי וצחוק בסיפור על הטיול הלא מנומס. מה יהיה? ככה עושים?
כשתוציאי את הספר אני רוצה לקנות אותו, וגם לחברות שלי. טוב, אני אחכה בנתיים בסבלנות ואבוא לקרוא אותך כאן
תודה.

כמה חיכיתי כבר שיהיה המשך..., איזו משפחה יש לך, לפעמים נדמה לי שלא יכול להיות שאתם אמיתיים, מופלאים כאלה, ואת כותבת אתכם כל כך יפה, תענוג לקרוא.

התגעגעתי !
תודה לך יקירה.

ואת כותבת אתכם כל כך יפה, תענוג לקרוא.
אילו בנות ואיזו אמא. מקסים

שליחה על ידי שיחות* » 07 מרץ 2005, 08:11

תודה לכולכן

שליחה על ידי שיחות* » 07 מרץ 2005, 08:43

תסמונת ושתי
כבר הרבה זמן יש לי שם בשבילה, אבל עדיין לא גדלות נפש לתאר אותה ולהודות שהיא גרה אצלנו בבית.
אולי לכבוד פורים אשאב אומץ מאחיותינו שמן המקורות.

ובכן, כשהכרנו, בעלי ואני, היינו כבר אחרי כברת דרך. ובערך דקה אחרי כשהכרנו, הפכנו הורים ומשפחה, נורא מהר. תקופת ההתאהבות המתוקה והדייטים הקסומים והשיכרות ביחד היתה קצרה, קצרה נורא.
כך יצא שהכרתי את החבר הטוב שלו מימי נעוריו כשכבר הייתי עם בטן די גדולה.
והחבר הזה, איך לומר, עיצבן אותי. לא טרחתי לנסות לברר למה. הוא פשוט עיצבן אותי. אבל היה ברור שזה פשוט כי הוא טיפוס מעצבן.
עם הזמן, התחילו בהיסוס להגיע עוד חברים אל הבית של החבר הטוב שלהם שפתאם הפך נשוי עם אשה ענקית שעושה פרצופים.
זה היה כמעט קבוע, הם יושבים במלוא רווקותם ספוגת הניקוטין, באי נוחות גדולה מאד על קצה הספה ומחייכים אלי בכאב פה כמו לאמא או דודה, רווקים מתבגרים, עירוניים, סטודנטים נצחיים, אינטליגנטים מאד ופלספנים מהתחת, לא סותמים את הפה בהתפלספויות משעממות עם שמות ומושגים וציטוטים שאני לא מכירה.
בעלי היקר נמס, נשבה באהבה אליהם שהתרחקה ממנו כל כך, מתמוגג, פותח את הפה וגם לו יוצאים כל הדיבורים האלה. השמות האלה, הפלבולי עיניים המלומדים האלה. מעשנים בלי סוף ולא סותמים. כעבור שעה קלה של נימוס הם עוברים לשבת בחוץ, ואז שומעים את הגעיות המשוחררות, את הבדיחות הקולניות, "כן, כמו שוורצמן!!!הו הו הו!!!הא הא הא!! הביא לנו הבעה שוורצמנית מהמשובחות!!! חה חה חה!!" וכוס מתהפכת, ובקבוק נוסף נפתח, והעשן מיתמר. ואיזה כיף להם.
ואני בפנים, בתוך כל השמלות המתקמטות שלי, מעוכה מבדידות וקנאה ועלבון.
פעם בשנה אולי, באים אליו חברי נעורים, ואני עושה עניין. הוא לא מעיז לצעוק לי מבחוץ "תעמידי מים מותק" או משהו כזה. אבל אני ממציאה את זה בראש וכועסת עליו גם על מה שלא אמר. להיפך, הוא נכנס מדי פעם, והעיניים שלו קרועות מהחיוך שפרח בהן בחוץ והאשמה שמעגלת אותן עם הכניסה לבית והפגישה במבט שלי.
"הכל בסדר?"
"כן! מה לא בסדר? למה שלא יהיה בסדר??!"
הוא מבין, היקר החמוד שלי שאין טעם להזמין את הפרה ההרה המנומנמת לתוך הדבר כל כך של בנים הזה. כבר לא זוכרת במדוייק, הוא בטוח הזמין אינספור פעמים, רק כדי לראות איך הם משתתקים, נבוכים, ואיך אני נכנסת פנימה באיזו אמתלה (צריכה להעמיד מכונה...)

אני מקנאה.
ושונאת אותם.
גם איך שהם מדברים איתו. בטוחים באהבתו אליהם וכמעט מושלים בו, באופן שרק לי מותר.

ואז, באו חברים חדשים. שהכרנו ביחד. איש ואשה. ביחד. חדשים לשנינו, מקסימים בעיני שנינו.
לא חלפו שבועות ספורים, הקשר בין הבנים התחזק (גם בין הבנות, מאד, אני מאוהבת בחברה היקרה שקיבלתי במתנה, וגם הוא, איש טוב מופרע וחכם, תענוג) ואני התחלתי שוב, להרגיש את הטינה העמומה הזאת. מה הוא כל כך נהנה איתו. מה לעזאזל הוא כל כך נהנה איתו. ואם יש לו זמן לשבת ככה בכיף, הוא יכול לשבת גם איתי. כבר שעתיים הם יושבים בחוץ. הוא יכול היה להגיד לו סליחה אני מתגעגע אל אשתי. הילדות ישנות אז תתחפף, כי זה הזמן שלי איתה.

חייבת להגיד שמזדהה.
מצד אחד אני אומרת לבעלי "לך, צא עם חברים שלך" או "לך לבקר חבר בלעדי".
אבל בלב תמיד יש הרגשה של "מה יש, לא מספיק טוב לך איתי? מה, למה לצאת בילעדי?" וכדומה.
ותמיד כשהוא מבטל , לא ביגללי, אלא מכל סיבה אחרת, יש איזה חיוך בלב.
אבל את, כרגיל, כותבת את זה הכי טוב!! @}

בטוחים באהבתו אליהם וכמעט מושלים בו, באופן שרק לי מותר.
אהבתי.

וואו, בלוג מדהים! כתיבה סוחפת ואמיתית! כמה נעים ומרומם את מצב רוחי.
המשיכי לשתף ולכתוב כל כך יפה.

שליחה על ידי עננה* » 10 מרץ 2005, 21:49

גם אני קוראת אותך
מקסימה שכמוך
כותבת כל-כך יפה ונוגע

גם דחקות את לוקחת בהומור. נפלאה

@} איזה יופי.

ואם יש לו זמן לשבת ככה בכיף, הוא יכול לשבת גם איתי. כבר שעתיים הם יושבים בחוץ. הוא יכול היה להגיד לו סליחה אני מתגעגע אל אשתי. הילדות ישנות אז תתחפף, כי זה הזמן שלי איתה.
צודקת במאתיים אחוז
איזה בלוג מדההההההים

שליחה על ידי שיחות* » 18 מרץ 2005, 11:52

אמא, בחדר של חני, זה לא שהילדים לוחשים, זה שחני צועקת.

שליחה על ידי שיחות* » 18 מרץ 2005, 12:11

יכולנו להיות מליונרים היום, ממה.
שתי בתים שש חדרים על שתי דונם. היה טוב הסבא, תמים. היה טיפש זכרונו לברכה. היה באמת טוב.
איך עשו לו האחים שלו הרעים, אני גם בקבר לא יסלח להם ימח שמם.
שמה בבית של חמתי, מה עשתה לי אני אספר לך לא תאמיני לי. אשה קשה היתה. קשה.
איפה שמעת כלה חדשה צריכה לישון עם הדלת פתוח?
היה ככה חדר ובשביל ליכנס בפנים החדר שינה עוברים בחדר שלה איפה שהיא יושנת. אמרה אין לסגור הדלת. בלילה השלישי כבר התרגזתי אמרתי לה אם את רוצה את הילד שלך בשביל מה חיתנת אותו. אמרה לי אני עם סכין יחתוך לך הלשון הזה שיודע לדבר. אמרתי לה את הראש שלך תחתכי.
עינו את הסבא בשביל שיברח ישאיר להם הבית אבל הוא מסכן לא הבין.
יום אחד יצאתי לכמה דקות לא יודעת איפה הייתי צריכה ללכת, ויקשתי ממנה תשמור על התינוק הדוד שלך. היה קטן אולי כמה חודשים.
כשחזרתי ראיתי הילד ככה כמו מסטול. שאלתי מה עשית לו. אמרה שום דבר.
אחר כך גיסתי אמרה לי היא עישנה סיגריה ואת העשן הוציאה לו בתוך האוזן, הכלבה, שירדם. היית מאמינה ככה ממה התנהגות כזאתי? עד היום לא שומע טוב אוזן אחת אולי בגללה. מי יודע מה עשתה לו שלא ראיתי.
לקחתי אותו ככה תינוק ברחתי משמה לבית של ההורים שלי בירושלים.
אחר כך בא הסבא ככה עם מזוודה, אמר לי זה מה שיש לנו. צעקתי עליו אתה טיפש איך נתת להם ככה לקחת לך הכל. אמר לי, מסכן, מה את רוצה, לקחת הילד הלכת פה בירושלים, אמרת לי או אני או הם. אני רוצה אותך. מה יש לי שמה.
ככה היה טוב הסבא כל החיים עד יום שמת.

מה את רוצה, לקחת הילד הלכת פה בירושלים, אמרת לי או אני או הם. אני רוצה אותך. מה יש לי שמה.
|דמעות|

שליחה על ידי שיחות* » 18 מרץ 2005, 13:50

היה החיים קשה, מי אלמה. לא כמו היום. מה את חושבת.
האנשים לא היה להם כלום. היו טפשים. היו עניים. אבל לא יודעת איך, היו יותר שמחים. גם היום שמחים שתהיו לי בריאים, אבל לא יודעת, היה להם יותר קל. יותר היו יושבים. יותר היו מדברים. יותר היו צוחקים. האבא שלי זכרונו לברכה אהב אורחים. אהב שמח. היו באים, אחד עם פנדרו אחד עם טרבוקה אחד עם קמנג'ה אחד עם עוד, היו מנגנים...היו עוברים אנשים שואלים מה קרה פה בחצר של אסתר מסיבה. היתה צועקת עליהם האמא שלי יאללה יאללה פה תמיד מסיבה. פחדה מעין הרע. היתה פרימיטיבית מסכנה.
אשה קשה היתה. לא כמו היום איך אתם נותנים ככה לילדים, שתהיו לי בריאים.
היתה מוציאה אותי בחצר ככה בשלג של ירושליים, יאללה, דליים דליים מים חמים לשפוך לשפוך על האבנים מהשלג, ילדה קטנה הייתי. לא היה רחמים בלב שלה.
את חושבת היה לאנשים כמו היום?
אני שוטפת כלים והיא עומדת לידי ומספרת, עיניה תרות את המטבח ואומרת:
ככה היה לשים הכלים על השיש להתייבש מסודר? מה פתאם!
כואב לי שזו הדוגמא שבחרה לתת מהמטבח, מה לא היה. כאילו להמחיש כמה אי אפשר להסביר עד כמה לא היה.
אז, ממה, אפילו לעשות קפה לאורח, את יודעת כמה עבודה? היתה שולחת אותי האמא שלי יאללה שריקה תעשי קוואיקו. אני יוצאת בחוץ, היה המטבח בחוץ מה את חושבת, על השירותים אני לא רוצה לדבר, להדליק הפרימוס. ווא עלא עיני, אין נפט, להביא הנפט, שמה נפט, החלק הקטן בפנים כמו סיכה של הפרימוס יוצא, נופל, להכניס אותו חזרה, כבר קיללת האורח והקפה שלו. היה קשה החיים.
אבל היה שמחה בלב. היום אנשים עשירים אבל כמה שאת עושה שמח בכל זאת עצוב בלב.

היו פרימיטיבים. איך פחדו מעין הרע.
חמתי, הרעה, אם היתה יוצאת את הבית והיית שואלת אותה איפה את הולכת היתה דופקת עם הידיים ומסתובבת בחזרה, אומרת מה שרציתי לעשות לא יהיה. ככה האמינה. היתה חוזרת!
גם הסבא שלך נדבק בו. כשהיה הולך בשוק להביא לי הדברים היה אומר "רחתי מא תיסאליני" אני הולך, אל תשאלי אותי. יעני שלא אשאל לאן הולך שאז יילך ולא יצליח. ככה היו פרימיטיבים. אוי ובוי הייתי מנקה הרצפה עם המטאטא אחרי שיצאתם. היה כועס! תעזבי המטאטא מהיד שלך! לא תנקי עכשיו משוגעת! ככה היה אומר לי. למה פחד, שאסור לנקות עם המטאטא אחרי שהלכו. שלא יחזרו. אני אף פעם לא האמנתי בכל זה. לא פחדתי. עד היום לא מפחדת. מתים פעם אחת, לא אלף פעמים. מה יש לפחד.