בלוג כל סוף והתחלה בשמחה

[הגבירה_בחום*]

גם אני מלווה, ומהנהנת חזק להסכמה (יש לי חבר שבמצבים שכאלה דורש מימון פיזותרפיה לצוואר (-:), ומחבקת.
גם אני תופסת עצמי במקומות שבו הסיכוי להתחבר לשמחה נראה כ"כ קלוש חרף כל הררי הטוב שמקיפים אותי...- איזו אירוניה...
ומבינה כל פעם מחדש עד כמה תמצית האושר, בסופו של דבר היא היכולת להיות שמחה בחלקי ולהכיר תודה.
תודה על המילים שלך @}

[עירית_לוי]

הי יקרה,

הגעתי לכתוב קצת על הספר.

אז ככה.
כשהוחלט פה ליישם את 'מעשה האהבה',
זה היה עוד לפני שנודע לי על התאים שמשתנים להם בצוואר הרחם,
וזה היה מבחינתנו בכלל בהקשר של הספר הזה כנתיב לשחרור ולהארה.

אחר כך הגיעה הבשורה.
ואז הבנתי כמה הבחירה הזאת היתה רלוונטית גם מהבחינה הזאת. מבלי שידעתי מראש.

בארי לונג כותב בהקשר של הרחם, כך:
"האומללות הבסיסית של האישה - חוסר הסיפוק התמידי שלה - נובעת מכך שהגבר איבד את יכולתו להגיע אליה באופן גופני. התפרצויותיה הרגשיות, הדכאונות, דמעות התסכול ואפילו המתח הקדם וסתי ותחלואי הרחם השונים המובילים לעיתים לכריתתו - כל אלה נובעים מכשלונו המיני של הגבר לאסוף או לשחרר בעת מעשה האהבה את האנרגיות הנקביות המעודנות הטמונות בה. אנרגיות מופלאות ואלוהיות אלו הן עזות ורגישות ביותר וכל עוד אינן נאספות ונשארות אצורות באישה, כפי שקורה היום, הן מתנוונות והופכות להפרעות נפשיות ורגשיות, ולבסוף מתגבשות לכדי עיוותים פיזיים. הרחם מוליד את כל הדברים."

וכך זה הפך להיות לנו לא רק נתיב לשחרור ולהארה, אלא גם נתיב לריפוי מאוד ספציפי.

.
.
אהבת עולם,
מנסה לענות לשאלות שלך עד שעדינה תצטרף:

_מה שלא כלכך הבנתי - אם מתרכזים רק בגוף ולא ברגש - זה נראה כאילו בעצם אפשר לעשות את זה עם כל אחד, ולאו דווקא צריך להיות בזוגיות אוהבת. כי הרי לא צריך את הרגש בשביל זה.
אז איך זה מסתדר?_
בהחלט נדרש שתהיה אהבה בין בני הזוג. זה למיטב הבנתי.

ההתמקדות בתחילת התרגול היא בתחושת הגוף, בהרגשה הפיזית ולא בדימויים ובפנטזיות - וזאת על מנת להישאר נוכחים וכדי שתוכלי לאהוב באמת את מי שמולך ולא את הרעיונות שלך לגביו, ואת ההשלכות שלך עליו.
ובתור התחלה, כדי להיפטר מכל מה שאנחנו מעמיסים על המוח שלנו שלא קשור לרגע הזה, ומההרגל רב השנים לעשות זאת, הוא מציע תרגול שמתמקד בכאן ועכשיו: בתחושה הפיזית הגולמית, שהיא כמובן נקייה מכל מחשבה.

התחושה הפיזית היא העוגן שמאפשר לך להישאר נוכחת.

כאשר בארי לונג מדבר על רגש ועל רִגשיוּת מיותרים הוא מתכוון להתרגשות מינית שלא קשורה למי שנמצא מולך,
אלא לריגוש מיני, לעוררות דמיונית שלא קשורה לכאן ולעכשיו ושמקבלת חיים משלה ברגע שאת עוצמת עיניים ונשאבת לעולמות פנימיים.

ואז זה כבר לא הרגש הטהור של אהבה. זו התרגשות שגם לא קשורה למושא האהבה שלך, וגם שמיתרגמת אחר כך לרגשות שליליים שנצברים בתוכך כמו פחד ותסכול.

_וגם, דבר נוסף שלא הבנתי - מה זאת אומרת לוותר על הליטופים והנשיקות?
בשבילי ליטופים ונשיקות זה לא 'משחק מקדים' - זה חשוב לא פחות מהחדירה. אולי אפילו יותר.
ולא רק כ'הכנה' לחדירה - אלא כחוויה מסעירה שעומדת בפני עצמה.
והרי אפשר כלכך לחוות את הגוף דרך ליטופים. דרך מגע בכל הגוף.
אני תמיד מרגישה כלכך זקוקה לזה.
להרגיש ככה את כ-ל הגוף שלי.
ואם הוא אומר להתרכז בתחושות הפיזיות - אז למה לא ליטופים? זו חוויה פיזית עצומה.
אז מה, הוא אומר להתמקד רק באיברי המין?!_
לא לא, ממש לא.
ובטח שיש ליטופים ונשיקות. ובכל הגוף.
ובכלל, כל מה שהוא מציע זה רק להתחלה. אחרי שהופכים למיומנים בנוכחות וביכולת לאהוב באמת, חוזרים לעשות מה שמתחשק.
הוא מציע להימנע, בהתחלה, מכמה דברים כמו נשיקות עם הלשון כדי לא להפריע לגופים להיפגש ולאהוב.
הרעיון הוא לא לעורר בך גירוי וריגוש מיני שמנותק מאהבה אלא להגיע לעונג צרוף שכל כולו אנרגיה של אהבה טהורה ובלתי מותנית.

ומה, לדבריו, להסתכל בעיניים אחד של השני תוך כדי הסקס ולהרגיש את האהבה מתגברת, או לומר מילים של אהבה, זה למשל, לא רצוי?
מאוד רצוי.
הוא מציע את שניהם. מבט וביטוי מילולי.
להגיד ולבטא את מה שחשים ומרגישים ברגע הנוכחי.
ויותר מזה, הוא מציע לא לעצום עיניים.
שניהם:
עיניים פקוחות, ביטוי מילולי של התחושות שעולות בכל רגע נתון - עוד ועוד,
בדיוק בשביל להישאר כאן ועכשיו וכדי לא לברוח לדימויים שמופיעים אצלך כאשר את עוצמת עיניים ונשאבת לעולם הדמיון הפנימי שלך.

זה ענה לך?
.

בכל אופן, לא פשוט לי להעביר את הרעיונות של בארי לונג בכמה מילים.
מה גם שלספר שלו יש מטען אנרגטי שאפשר לחוש בו רק תוך כדי הקריאה.
בשבילי המפגש עם המילים שלו הוא חוויה אנרגטית חזקה (ממש זרמים), ויש דברים שנטמעים בי בכלל ברובד ההוא, מעבר ולפני ההבנה שלי.
הספר הזה הוא למעשה ספרון קטנטון כך שמי שזה מסקרן אות/ה הכי טוב פשוט לקרוא. זה נותן מענה לכל השאלות והתהיות.

[עדינה_ניפו*]

איזה יופי שכתבת עירית. תודה

כשאמצא זמן אכנס לכתוב, יש לי הרבה שאני רוצה לכתוב אבל מעט זמן לזה...

[שמחת_ציון*]

"אמא, כשאני אהיה מת את תוכלי לעמוד דום בצפירה ולכבד אותי?"

איך מגיבים למשפט כזה? אני הייתי משתתקת מהלם במקום (עכשו מול המסך הוא דווקא שעשע אותי)

אנחנו לא חתומות על שום דבר.
אבל אתן היורשות החוקיות (הילדים ובן הזוג הם היורשים) אם אין מה לרשת החברות יפנו לבית משפט
כדי להתיעץ עם עו"ד
אם אחותך מטפלת בכל העניינים המנהלים של אמא (איזה נורא לחשוב ולכתוב את זה כך) תפני את החברות אל אחותך.

[שמחת_ציון*]

אחרי ששאלתי את עו"ד הבית אני מדייקת את תשובתי לגבי החובות.

אם אמא לא השאירה כסף ואין לה כל נכסים אין את מי לתבוע.
יתכן וירצו לתבוע אותכן (היורשות) ותצטרכו להוכיח שלא הורשתן כלום.
אם יש עיזבון אפילו קטנטון אז צריך לשלם את החובות מכספי העיזבון.

ושוב נראה לי כ"כ נורא להתעסק בקטנות האלו
שולחת חיבוקים

[עדינה_ניפו*]

_אחרי ששאלתי את עו"ד הבית אני מדייקת את תשובתי לגבי החובות.

אם אמא לא השאירה כסף ואין לה כל נכסים אין את מי לתבוע.
יתכן וירצו לתבוע אותכן (היורשות) ותצטרכו להוכיח שלא הורשתן כלום._

אכן אין לנו שום ירושה ולא נראה לי שתהיה בעיה להוכיח את זה.
תודה לך.

[עדינה_ניפו*]

רוצה לכתוב ולא רוצה לכתוב... ככה כל הזמן.

אז בנתיים,
על חתולים ושות'
עוד חתולה המליטה לנו כאן, בבית בתוך אחת ממגירות הבגדים שלי...
הסיפור הזה לא נגמר, אנחנו ממש חווה לגידול חתולים.
אם יש מי מכן שרוצה לחלץ אותי מהמצב המגוחך הזה כבר ולקחת גור, אנא!!!
לא מבינה את המצב הזה. כל העולם מרגיש גדול עלי ועוד מתווסף לא עוד ועוד חתולים לא רצויים (לא אוהבת חתולים בכלל אז הגעתי למצב שיש לי 4 חתולים בוגרים ועכשיו עוד 5 גורים?!!!!)
תסלחו לי על מה שאני הולכת להגיד אבל מזל שבשבוע שעבר בטעות דרסתי את אחד הכלבים שלנו )-:
דווקא את הכלבים אני כן אוהבת אבל די, כמה אפשר?!
הייתי שמחה להישאר רק עם התרנגולות.
אני אדם פרקטי מאד בהוויתי. אוהבת דברים פרקטיים.
למשל בגינה, לא מבינה את העניין עם פרחים נטו או עצי נוי?
אם יש צמח, אז שיהיה שימושי, אכיל, או לתה ואותו דבר לגבי עצים.
מתנות - תנו לי משהו שאני צריכה (למרות שבשנים האחרונות יש לי חברה שנותנת לי כל יומולדת תכשיטים שאני ממש אוהבת ושמחה לקבל ממנה)
וחיות - אוהבת עיזים ותרנגולות.
מה זה כלב, חתול, דגים באקווריום?!! מה עושים איתם? מסתכלים עליהם?
לא יודעת, בי זה לא נוגע. אני רוצה חלב, ביצים...
ומתה על הריח של עז!

הכשת נחש
היום הילדים שלי הלכו לפרדס, הם בנו שם "מחנה" איפשהו לפני כמה זמן כשהיה עוד חורפי ומרבים ללכת לשם יחדיו שלושת הבנים.
אני אמא גאה שיש לי כבר 3 בנים שיוצאים אל הפרדס לבדם לבלות יחד, משוחררים, בטוחים בעצמם
ואני אמא לא דאגנית למרות שמידי פעם שאלתי את עצמי לאחרונה לגבי נחשים ועקרבים שם...

הקיצר, כשעה אחרי שיצאו אני שומעת צווחות אימה, שני בנים (חברים שהלכו איתם) באים בריצה מטורפת לתוך הבית וצועקים שאבשלום נעקש מנחש.
והוא אחריהם צורח עד השמיים והיד שלו נשפך דם.

מפה לשם (אין לי כח לכל הפרטים) הוא ואבא שלו עכשיו בבית החולים.
עשו לו מלא בדיקות... נראה שהכל בסדר, היד נפוחה וקשה אבל מלבד זה הוא בסדר.
נראה שיצאנו מזה בשלום.
הוא נשאר שם את הלילה רק למעקב ובע"ה יחזרו בבקר.
הדרמה פה פשוט חוגגת.
אלוהים בטובו לא משאיר לי רגע להתבוסס ברפש של עצמי (מה שקורה בכל רגע פנוי שיש לי).
אני כותבת את זה לא בציניות, אלא באמת בהודיה.
בתקווה שבקרוב לא אזדקק לדרמות האילו יותר.

טלפון נייד
טוב, הבלתי יאמן (וככל הראה הבלתי נמנע) קרה.
האיש ואני רכשנו לראשונה בחיינו סלולרי.
קרה. פשוט.
האמת קצת משמח אותי.
לא צריך יותר לחפש טלפונים ציבוריים שאין כמעט בשום מקום כבר.
לא צריך להיכנס ללחץ כל פעם שאני מאחרת למקום מסויים ולא יכולה להסביר שאני בדרך אבל אאחר ושלא ילכו, או יתחילו או או או...
כבר לא יכולה להצהיר שאני ובעלי כנראה היחידים בארץ ללא פלפון.
גם בזה אני כבר לא מיוחדת )-: (-:

[עדינה_ניפו*]

החיים גדולים עלי
ככה אני מרגישה כבר זמן רב.
מרגישה שלא מצליחה לארגן את החיים שלי כמו שהייתי רוצה.
מהקטן עד הגדול.
למשל, דבר קטן - ימי שישי, אני כבר שנים רוצה להיכנס אל השבת עם בית נקי ואוכל מוכן.
אבל שוב ושוב לא מצליחה וזה מכניס אותי לדיכאון, עצבות, כעס...
כל שבת אותו הלחץ, המתח בבית...
ניסיתי לרדת מהרצון והציפייה לזה אבל לא הולך.

עוד דוגמא - הילדים שלי.
מרגישה לגמרי חסרת אונים מולם, במיוחד מול האמצעי שכל היום צועק ומקלל אותי.
מה לאזעזל קורה פה?
זה ממש קשה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה?
חמישים פעם ביום הוא צורח עלי שאני מטומטמת ובת...
זה מביך אותי אפילו לכתוב את זה.
ישר שואלת את עצמי מה אני עושה לא בסדר?

עוד דוגמא - כבר שבועות שאני רוצה להתחיל ללכת בימי שישי לשיעור ציור בתל אביב.
פשוט לא מצליחה להתארגן על הלוגיסטיקה של זה.
עוד שבוע עובר ושוב לא הצלחתי למצוא סידור לילדים, האוטו התקלקל לנו אתמול, בלה בלה בלה...

ויש עוד אנספור דוגמאות שלא רוצה לפרט אותם כאן.

יודעת שיש לי הרבה ציפיות ואולי חלקן לא רלוונטיות לאיפה שאני נמצאת כיום אבל אני חשה בגדול שמשהו עמוק עוצר אותי מלהתקדם כרגע בחיים שלי.
אני מרגישה שאני ממש רצה במקום.
אז החלטתי לעשות מעשה ודיברתי עם מישהי היום על סוג של אימון.
מקווה להתחיל בקרוב...
זה משמח אותי, מרגש אותי (-: פותח לי פתח של אור, זה חשוב.
רק האמונה שבקרוב דברים יתחילו לזוז כבר מעלה בי את האנרגיה, מכניס תחושה חיובית לחיים.

[מי_מה*]

עכשיו תורי להזדהות איתך. הנה אחרי הכל , עם או בלי טלפון נייד אף אחת מאתנו לא כזאת מיוחדת כי אנחנו קצת אותו הדבר (ובאותה נשימה בארוררר שכל אחת מאתנו מיוחדת במינה) גם אני רוצה לכתוב ולא רוצה לכתוב... ככה כל הזמן. ותיאור השבת שלך התישב עלי בול וגם הקטעים עם הבן שלך רק שאצלי זה הבכור. אוף , היום היו לנו סצנות... ישר לרשויות הרווחה או לשירות הפסיכולגי לילד, לא חשוב למי, העיקר לא אלי, כי נמאס לגמרי...
רצה איתך במקום ומתפללת שבסוף נגיע רחוק
חיבוק ושבת שלום

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_מרגישה לגמרי חסרת אונים מולם, במיוחד מול האמצעי שכל היום צועק ומקלל אותי.
מה לעזאזל קורה פה?
זה ממש קשה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה?
חמישים פעם ביום הוא צורח עלי שאני מטומטמת ובת..._

עדינה, קחי ממה שאני אומרת מה שאת רוצה ואם את לא רוצה זה גם בסדר גמור (-:

אומנם אני אמא פחות מנוסה ממך, אבל אני מדברת פה מהשכל הישר ומקצת הנסיון שלי.
אז לשאלתך : מה לעשות - לדעתי : להציב גבולות ברורים.

לפני כמה זמן הייתה אצלי איזו חברה עם בתה. היינו בגן משחקים והחברה ביקשה כמה פעמים שנחזור הבייתה. אני ניסיתי לעשות עסקה עם בתי וסיכמנו שעוד 3 מתקנים הולכים. אבל עד שזה יצא אל הפועל, החברה הייתה לחוצה ללכת ואני הרגשתי לא נעים ואמרתי לביתי שאין כבר זמן.
וואי וואי וואי מה שהיה.
כל הדרך צרחות, אבל צרחות! עם גידופים והשתוללות. כשהגענו הבייתה היא נתנה לי מעין אגרוף בבטן - וזהו. אני לא שלטתי יותר ונתתי לה מכה על הפרצוף (זה יצא על המצח).
ברור לך שמפה הדרמה המשיכה. אני ביקשתי ממנה להפסיק לדבר איתי, שאני לא מסוגלת להקשיב לה ושתלך לחדר.
באיזה שהוא שלב , היא הגיעה למטבח והתחילה שוב לצרוח עלי ואמרה לי בפקודה: עכשיו את תלכי לחדר! שמעת אותי? עכשיו את תלכי לחדר.
לקח לי זמן להגיב והייתי אובדת עיצות ובסוף באופן שלא מובהר לי עד הסוף, נתתי לה את הנאום האמהי המחלחל משהו:
" אני אמא שלך ואת הבת שלי ובינתיים אני אומרת מה לעשות פה . את קצת התבלבלת "
לא יודעת אבל זה כמעט סידר את הכל. כמובן שהגיע הרגע שישבנו ביחד וחיבקתי אותה לאורך זמן כדי להרגיע אותה, אבל הרגשתי שעשיתי לה איזה סדר ונעים לה בו.
אני עד עכשיו די מתחלחת מזה שאמרתי את זה, כמובן שבערב ניהלנו שיחה שקטה על כל מה שהיה ואמרתי לה מה אני חושבת על מה שהיה וכולי, תשמעי היא ממש תקעה לי אגרוף בבטן...יש גבול.
סליחה על האורך.@}

[עדינה_ניפו*]

אז לשאלתך : מה לעשות - לדעתי : להציב גבולות ברורים.
נו, התשובה המתבקשת.
לא מורידה מערכה בכלל אבל נדמה לי שעניין הגבולות נוגע (לפחות אצלי) במקום עמוק ומבולבל.
לצערי עם האמצעי שלי כבר הגעתי אינספור פעמים למצב של אלימות פיזית, סטירות, מכות בטוסיק... (מה שלא קורה עם האחרים)
צעקות, להעמיד אותו "במקומו" להבהיר לו מי כאן "הבוס"...
ניסיתי ברכות, בקשיחות, על הראש...
הוא מרגיש לי בלתי חדיר, לא יודעת איך להגיע אליו, איך ליצור אצלו תחושת אמפאטיה כלפי...?
לפעמים נראה לי שהוא לקח על עצמו בצורה הכי קיצונית משאר הילדים שלנו את התפקיד לשקף לי ולאבא שלו את המקומות הכי פגועים וכאובים שלנו.
בקיצור, מרגישה שאני זקוקה לעין מבחוץ, עזרה מבחוץ כבר (הרבה שנים שבעלי אומר את זה ואני חשבתי שלא צריך. עכשיו הכל מחמיר מאד, שזה לא פלא עם המצב הלא קל בכלל בבית בחודשים האחרונים. כולנו די על הפנים )-:)

[עדינה_ניפו*]

הערת אגב,
מסתבר שאין כמו הכשת נחש ליצור bonding מחדש בין כולנו
כנראה סוג של ניעור שהיינו זקוקים לו...

[מתחדשת*]

רוצה לכתוב לך הרבה דברים אבל המחשבות לא יורדות לי מהראש ליד למקלדת.
אולי יותר מאוחר...

[רישגלית*]

השארתי לך הודעה בטלפון... (-:

[הגבירה_בחום*]

מזדהה עם התחושות שלך, כרגיל ולמרות המצב השונה מאוד שלנו.
כמובן שאין לי לומר ולו מילה מנסיוני בכל הקשור לילדים, אבל בעניין הצבת הגבולות, או אי הצבתם אני עושה דוקטורט כבר שנים...
אני מרגישה איך יש לי את הפוטנציאל להיות נהר שוצף ואדיר ובמקומו, אני ממצה מן מינימום שבמינימום, זרזוף שתן שכזה, ולפעמים מרגישה שגם את המינימום הזה יש לי בקושי את הכוח לקיים.
כ"כ מזדהה איתך בכל המחשבות והרצונות שלי לעשות דברים וליזום יוזמות שאף פעם לא קורות, כי.. כי.. כי כנראה אני לא עד כדי כך רוצה אותם כדי לעשות משהו בעניינם.
אני רק יכולה לספר שבימים האחרונים, אני מזכירה לעצמי שכל מה שאני זקוקה לו באמת (לא מה שאני חושבת שאני זקוקה לו...) קיים כבר עכשיו. ומה שלא קיים, כנראה שאני לא באמת זקוקה לו ברגע הזה, כי כשהוא יגיע - זה בדיוק יהיה הרגע שבו אזדקק לו באמת.
ואיכשהו, היום, המחשבה הזאת מצליחה לעודד אותי, אז חשבתי לבוא ולחלוק אותה גם איתך (-:

[ורד_דרור*]

אולי תוכלו את והאיש לשבת יחד עם רשימת דברים שאת רוצה לעשות ויחד תנסו לארגן את זה כך שזה יקרה. נשמע שרוב העומס ההפקתי של החיים, שלך ושל המשפחה, מוטל על כתפייך. אם זה כך, אולי יש מקום לבקש עזרה מבעלך ולו בדברים הקטנים, הכאילו טריוויאליים שאינם טריוויאליים כלל וכלל
אוהבת אותך.

[מי_מה*]

הוו
(נאנחת איתך מקרב לב)

[שבע_יהלום*]

עדינה עדינה חיבוק גדול מאוד.
קראתי במהרה כי כבר זמן מה לא ידעתי מה שלומך ורציתי כבר לדעת, והתערבבו אצלי רגשות, של לרצות לעזור לך איכשהו, של להבין כמה אני חסרת ניסיון מולך, של להתעצבן מהחיים האלה ולשמוח באתר הזה.
אני לא אתיימר לתת לך עצות, כי באמת, אין לי ניסיון. רק אומר לך - זנקי על האופציה של טיפול/ אימון. קחי אותה בשתי ידיים, בשמחה. מגיעה לך עזרה ונקודת ראיה תומכת מן הצד.
בקשר לילדך האמצעי, אולי בגלל שעדיין אין לי ילדים, איכשהו מצאתי את עצמי רואה קודם את הדברים מהעיניים שלו. כשהייתי קטנה אמנם לא קיללתי אבל הייתי ילדה עצבנית וצעקנית (שמרביצה לאחיה קטן, לימים חברה הטוב ביותר). ממרום גילי וטיפולי הנוכחי, אני מבינה שצועקים כשרוצים למשוך תשומת לב, ויותר מזה-כשהקול הפנימי מושתק בכח, כשרוצים להגיד משהו, ולא אומרים אותו, אז צועקים דברים אחרים.
משתפת אותך, אולי תמצאי קשר, אולי זה יעזור.
שיהיה שבוע טוב ומבורך למרות ובגלל הכל.

[עדינה_ניפו*]

ני רק יכולה לספר שבימים האחרונים, אני מזכירה לעצמי שכל מה שאני זקוקה לו באמת (לא מה שאני חושבת שאני זקוקה לו...) קיים כבר עכשיו. ומה שלא קיים, כנראה שאני לא באמת זקוקה לו ברגע הזה, כי כשהוא יגיע - זה בדיוק יהיה הרגע שבו אזדקק לו באמת.
כן, אני מסכימה איתך בעניין הזה והמחשבה הזאת בהחלט מורידה ממני את הלחץ אבל יחד עם זה אני מזהה מקום בתוכי שבשל לאיזה שינוי רציני.
אז לפעמים אני חושבת שזה אומר להעיף את בעלי מהבית אבל במחשבה יותר מעמיקה ורגועה אני רואה במדויק כמה דפוסים מאד מאד ברורים שאני תקועה בהם אבל לא רואה דרך לצאת מהם, להיפרד, להשתחרר מהם.
בדיוק אמרתי לבעלי הערב שזאת בהחלט השנה הקשה ביותר בחיי אבל כל כמה שאני חווה את הקושי הזה ולפעמים מרגישה מיואשת לגמרי אני גם יודעת שכל מה שעולה וצף עכשיו מעל פני השטח זה הכל דברים שהיו קבורים ומודחקים בתוכי ועם כל המוות ושאר "הצרות" והמכאובים שבאו עלינו בחודשים האחרונים אני ממש יודעת שיש לי רק להודות על ההזדמנות שהחיים נותנים לי לפגוש את מה ששוכן שם מתחת לפני השטח ובטוח הינם בחלקם גם גורמים לכל מיני תחלואים שונים שיש לי כבר משנים, להתקפי חרדה, לטיקים שונים שיש לי מאז ילדותי ועוד כל מיני...
ואיכשהו, היום, המחשבה הזאת מצליחה לעודד אותי, אז חשבתי לבוא ולחלוק אותה גם איתך
תמיד שמחה על זה (-:


אולי תוכלו את והאיש לשבת יחד עם רשימת דברים שאת רוצה לעשות ויחד תנסו לארגן את זה כך שזה יקרה.
ניסיתי ושוב ניסיתי... יש משהו "תקוע" בכל המערך המשפחתי שלנו כרגע. ככה מרגיש לי לפחות.
אבל בסדר, לאט לאט, צעד צעד...

רק אומר לך - זנקי על האופציה של טיפול/ אימון. קחי אותה בשתי ידיים, בשמחה. מגיעה לך עזרה ונקודת ראיה תומכת מן הצד.
כן, כך בדיוק אני מרגישה!
אני מבינה שצועקים כשרוצים למשוך תשומת לב, ויותר מזה-כשהקול הפנימי מושתק בכח, כשרוצים להגיד משהו, ולא אומרים אותו, אז צועקים דברים אחרים.
כן, זה מאד ברור במקרה של האמצעי שלי. הוא הכי פחות וורבאלי מבין כולם. מתקשה מאד לבטא את עצמו במילים ורואים את התיסכול שלו מזה.
הייתי רוצה למצוא דרך לסייע לו בזה. אני חושבת שזה היה יכול קצת לעזור גם כן.

[רסיסים_של_אור*]

עדינה אהובה,
הימים חולפים והנה פתאם עדכון כזה ארוך ומפורט ממך...

גם לי הרעיון של אימון נשמע טוב מאד.

יחד עם זה רוצה להגיד לך, בהסתכלות אחורה וגם על העכשיו שמרגיש לי שהדבר הכי משמעותי שעשה אצלנו שינוי ועדיין זה שאחרי המון המון המון זמן ששמעתי (בכל מיני מקומות וגם בכל הטיפולים שעשיתי) שאני צריכה לטפל בעצמי ולדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי וכו' וכו' - התחלתי סופסופ, בצעדים קטנים אך משמעותיים, להפוך את הרעיונות האלה למציאות.

שינוי דפוסים זו עבודה קשה ומייגעת, במיוחד שיש כל-כך הרבה נפילות ולא מדובר במסלול ישיר... לי לפחות היה מזעזע, קשה ומכאיב לראות איך אני בעצמי מפילה את עצמי לבורות שאף אחת לא רצה לדחוף אותי אליהם... לראות את עצמי כבר כל-כך מודעת ובכל זאת חוזרת על אותו דפוס ישן, אבל יחד עם זה אני רוצה לכתוב לך ולהצהיר שיש תקווה !!! לאט לאט, עקב בצד אגודל, דברים משתנים ואני מצליחה להניח לחלק מהדפוסים ללכת ולאמץ משהו חדש וטוב יותר לתוכי.

כמו שאת יודעת הדיבור עם אלוהים מאד עוזר לי בדרך וגם השיעורים האלה של הרב ארז שאיכשהו מטפטף לי עוד ועוד למח שאני טובה, שיש בי דברים טובים, שכל צעד קטן שלי הוא מדהים ונפלא אפילו אם אני נופלת עוד הרבה בדרך וכו' וכו'...

וגם רציתי לספר לך לגבי
בדיוק אמרתי לבעלי הערב שזאת בהחלט השנה הקשה ביותר בחיי אבל כל כמה שאני חווה את הקושי הזה ולפעמים מרגישה מיואשת לגמרי אני גם יודעת שכל מה שעולה וצף עכשיו מעל פני השטח זה הכל דברים שהיו קבורים ומודחקים בתוכי ועם כל המוות ושאר "הצרות" והמכאובים שבאו עלינו בחודשים האחרונים אני ממש יודעת שיש לי רק להודות על ההזדמנות שהחיים נותנים לי לפגוש את מה ששוכן שם מתחת לפני השטח ובטוח הינם בחלקם גם גורמים לכל מיני תחלואים שונים שיש לי כבר משנים, להתקפי חרדה, לטיקים שונים שיש לי מאז ילדותי ועוד כל מיני...
שיוצא לי הרבה לאחרונה להתסכל אחורה ולראות והתפלא באיזה חור שחור ותהומות עמוקים הייתי ובזכותם אני יודעת להעריך כל-כך את רגעי האור, את ימי השפיות, את השמחה האמיתית במה שיש לך, את השקט והשלוה שלפעמים נוחתים עליי וכו' וכו'

מחבקת אותך חיבוק גדול גדול ומזכירה לך כמה את אמיצה ואמיתית ומופלאה ככה, בדיוק כמו שאת

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מקווה שזה בסדר לשאול: בת כמה הייתה אמך כשנפטרה?
היא נראית כל כך צעירה!

[עדינה_ניפו*]

בת כמה הייתה אמך כשנפטרה?
58 )-:
יאללה, לא צריכה עוד להילחם... היא היתה כזאת לוחמת, שורדת... לא קל, זה מתיש.
אני מאמינה שעכשיו היא נחה.
היא גם לא צריכה להזדקן.
היא גם לא צריכה יותר לשנוא את הבעלים של הבנות שלה ולא צריכה להרגיש שהבנים של הבנות שלה שונאים אותה!

(רק שתדעו שאני מתה לישון אבל הקטנה עושה לי את המוות הלילה, לא יודעת מה קורה איתה. אולי היא לא מרגישה טוב. לא יכולה להוריד אותה מהידיים...)

[עשב_השדה*]

עדינוש עדינה ואהובה
סוף סוף אחרי ל כך הרבה זמן את נותנת מוצא למצוקה
הרגשתי כבר ימים רבים שהחיים כסחרחרה סביבך
מתוקה, את אמא לארבעה ילדים
כל אחד שונה מהשני כל אחד וצרכיו המיוחדים
רק הנתון הזה מספיק בכדי ליצור עומס גדול מאד
אז באמת באמת, קודם כל הרבה חמלה לעצמך
הטעני, הגדירי לעצמך זמן ומרחב כל יום , תכבשי לך חלקת חיים והתמידי להחזיק בה
זה לא אנוכי זה הכרחי, גם בשביל עצמך , שזה מספיק וחשוב, וגם למען המשפחה שכולה
נשענת על כוחותיך ואת משמשת לה עמוד תווך
ושזה יהיה ממש ברור וקדוש לכולם
זמן לפאולה או לכתיבה או ל"מסע" או לציור אבל שכולם ידעו כל יום שעכשיו אמא עסוקה!זה חשוב
רק אחרי שתמסדי את זה בבית תתחילי להתעסק עם צרכיו של האמצעי
נשמע שהוא במצוקה ושעזרה מבחוץ נחוצה כאן
זה לא מבטיח תמיד פתרון, אבל זו התחלה

בתור אמאלשניים, שאחד מהם עבר התבגרות קשה ביותר, (היום בן 19), כולל אלימות ומצוקה מתמשכת
אני יכולה לספר לך שזה לא נגמר כי פשוט רוצים
זו ממש ממש עבודה
היו תקופות שישבתי וכתבתי לו מכתב ואז תיקנתי וניסחתי יותר נקי , יותר חיובי, יותר מקבל,
יותר אוהב ככה, אפילו שש שבע טיוטות עד שיצא טוב
ואז הוא סירב לקרוא, אבל בכל זאת האהבה עברה אליו ואני התפתחתי בתוך זה מאד ובעיקר
היחסים שלנו היום מדהימים, מה שלא חשבתי שיהיה
למדתי לקבל את כל התנהגויותיו (לא להסכים אבל לקבל)להבין, לעשות הפרדה, גם אם הוא ילדך האהוב, זה שלו ולא אומר עליך דבר,זה הוא לא את
זה קשה ביותר כי מי רוצה אלימות בבית,
ואז להעמיד גבולות בקצרה ולא לחזור על עצמי יותר מפעם אחת
ולפנות מקום למשהו חיובי כל פעם מחדש

יש מה לעשות אבל את צריכה להטען כי הותשת השנה ,לקחת עזרה , לדרוש מעצמך פחות ולפרגן לעצמך במודע על כל דבר, בקולרם שכולם ישמעו
איזו חכמה אני שהחלטתי כך וכך, איזה אינטואיציה טובה היתה לי בקשר לזה וזה,
איזו רגועה אני , איך אני מוכשרת , ועוד ועוד,
והאמת יש לך המון על מה לפרגן, באמת, ולהפגין את זה ולבקש מדוד פרגון ישיר וברור פעם ביום לפחות
זה לא חוסר צניעות זו חמלה אמיתית
כתבתי המון, אם תרצי עוד אשמח
בכל אופן קבלי ממני חיבוק של הערכה גדולה וכוחות להמשך הדרך(())

[עשב_השדה*]

אוי קראתי על הקטנה, אני מקווה שהיא כבר בסדר,
הנה עוד קצת אהבה

[אהבת_עולם*]

_החיים גדולים עלי
ככה אני מרגישה כבר זמן רב.
מרגישה שלא מצליחה לארגן את החיים שלי כמו שהייתי רוצה.
מהקטן עד הגדול._

מזדהה מאוד !

[רסיסים_של_אור*]

_יש מה לעשות אבל את צריכה להטען כי הותשת השנה ,לקחת עזרה , לדרוש מעצמך פחות ולפרגן לעצמך במודע על כל דבר, בקולרם שכולם ישמעו
איזו חכמה אני שהחלטתי כך וכך, איזה אינטואיציה טובה היתה לי בקשר לזה וזה,
איזו רגועה אני , איך אני מוכשרת , ועוד ועוד,
והאמת יש לך המון על מה לפרגן, באמת, ולהפגין את זה ולבקש מדוד פרגון ישיר וברור פעם ביום לפחות
זה לא חוסר צניעות זו חמלה אמיתית_

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואו עשב השדה,
איזו כתיבה, כמה תבונה. ממש ממש התרגשתי!!

עדינה,
תשמעי, אם ככה נראים אצלכם בני 58 אז יש לך גנים לא רעים בכלל.
שיהיה שבוע טוב וזורם ומאוורר ומאפשר @}

[מי_מה*]

_וואו עשב השדה,
איזו כתיבה, כמה תבונה. ממש ממש התרגשתי!!_
עדינה אחותי, שבוע טוב @}
היום בספירת העומר זה הוד שבנצח. אני מרשה לעצמי לנחש שזה יבוא לך טוב כמו שזה בא לי ומצטטת טיפה:

"קבלת עול, כתוצאה מענוה, היא מרכיב הכרחי במידת ההתמדה. ..."
"האתגר היומי

בבוקר כשאתה מתעורר, הודה לה', על הנשמה שנתן לך"
אפילו שאני אומרת מודה אני בכל בוקר, הבוקר היה לזה טעם אחר ומתוק יותר

[עדינה_ניפו*]

טוב נתחיל מהסוף,
מימה-
איזה קטע, הבקר עברה בי המחשבה שאני לא עוקבת אחר הספירות וחשבתי לעצמי שבטח מימה עוקבת, אני לא צחקת!!!
אז תודה ששמעת אותי או שאני שמעתי אותך (-:

[עדינה_ניפו*]

עשב יקרה,
הגעתי למשפט הזה
_תכבשי לך חלקת חיים והתמידי להחזיק בה
זה לא אנוכי זה הכרחי, גם בשביל עצמך , שזה מספיק וחשוב, וגם למען המשפחה שכולה
נשענת על כוחותיך ואת משמשת לה עמוד תווך
ושזה יהיה ממש ברור וקדוש לכולם_
וישר התמלאו לי העיניים בדמעות.
למה הדבר הזה כל כך קשה לי לעשות?
נשמע כל כך פשוט אבל בפועל כבר שנים שאני מנסה להגיע למצב שבו יש לי זמן קבוע לעצמי ביום או בשבוע ולא מצליחה.
זה למשל אחד הדברים שאני מקווה למצוא לו עם הזמן דרך ליישם על ידי עזרה מבחוץ.

וזה המשפט השני שהיכה בי חזק
יש מה לעשות אבל את צריכה להטען כי הותשת השנה
כן, באמת הותשתי, מכל הכיוונים.
הותשנו כולנו, מוות של אמא שלי ושל אמא של בעלי חודש אחרי חודש ועוד המוות של סבא ושל סבתא שלי השנה...
ועוד כמה ארועים קשים...

באמת כל כך יפה כתבת,
תודה.

[עדינה_ניפו*]

אחותי רבקה עכשיו העלתה את זה לפייסבוק.
איזו מתוקה היא.
היא הלכה למקום הקבורה של אמא שלי אתמול ואספה אבנים, כתבה עליהם את כל השמות של הילדים שלה והחתולים שלה...
לי באופן אישי אין עניין במקום קבורה אבל העסוק של אחותי בזה נוגע מאד לליבי

אחותי גבריאל (זאת שכאן בארץ) העלתה עכשיו רעיון מאד מרגש.
אנחנו הבטחנו לרבקה שאיכשהו נארגן לה כרטיס טיסה לארץ בקיץ הזה.
מאז שעזבנו בשנת 91' רבקה לא הגיעה לביקור אחד בארץ.
יש לה כאן ים של חברים שהיא שומרת איתם על קשרכל השנים ומתה כבר לבוא לבקר אבל אין לה את הכסף לזה.
היא חיה חיים לא קלים שם, אמא חד הורית ל3 בנים, מפרנסת את עצמה, מתמודדת עם מחלת המניה דיפרסיה כבר 10 שנים, עם לא מעט אישפוזים, עליות וירידות...
בשנים האחרונות שומרת בקפידה מדהימה על יציבות
ועכשיו בשנה האחרונה טיפלה באמא שלנו במסירות אינסופית בביתה עד יומה האחרון.

אז הרעיון של גבריאל הוא לעשות איזה ערב התרמה קטן בכדי לאסוף כסף לכרטיס טיסה עבור רבקה.
גבריאל בדיוק מסיימת ליצור הופעה של השירים שלה וזה יכול להתאים בול.
אפשר להזמין את כל החברים של רבקה מימים ימימה... חברים שלנו... אתכן....!!

[הגבירה_בחום*]

מצטטת גם אני ומהנהנת בהסכמה

_תכבשי לך חלקת חיים והתמידי להחזיק בה
זה לא אנוכי זה הכרחי, גם בשביל עצמך , שזה מספיק וחשוב, וגם למען המשפחה שכולה
נשענת על כוחותיך ואת משמשת לה עמוד תווך
ושזה יהיה ממש ברור וקדוש לכולם_
מרגישה גם אני (כמי שעוברת שנה קשה לי בעצמי) איך אי אפשר ליצור וליזום ולחולל שינוי אמיתי בלי שהסוללות טעונות, לפחות בחלקן.
אני רואה איך זה פשוט לא קורה מהמקום המרוקן הזה, ולא יעזור לכמה "שיחות מוטיבציה" אני מושיבה את עצמי, או כמה כמה אני דוחקת בעצמי, בלי הנחת הבסיסית של תחושת מליאות, זה מרגיש חסר סיכוי...
ולגבי
כן, אני מסכימה איתך בעניין הזה והמחשבה הזאת בהחלט מורידה ממני את הלחץ אבל יחד עם זה אני מזהה מקום בתוכי שבשל לאיזה שינוי רציני.
אני לא חושבת שזה סותר אחד את השני, להיפך, כמו כל ההפכים, הם יושבים בד"כ יחד, שני צדדים של אותו המטבע. אני מגלה שוב ושוב איך זה קורה בכל כ"כ הרבה מישורים (זה חזק לי במיוחד בעבודה עם הגוף ביוגה), שהשלב הראשון ביכולת להתקדם קדימה, הוא קודם כל ההבנה של המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, וההסכמה לעבוד בדיוק בדיוק עם מה שיש לי עכשיו (בסיסי והתחלתי ככל שיהיה לדעתי) ולא עם שום שלב מתקדם יותר שנמצא בפנטזיה שלי, ואני מוצאת שזה מאוד לא פשוט לפעמים...

נשמע מאוד מרגש המחווה שאתן רוצות לעשות לאחותך. הלוואי ויסתייע @}

[אמא_נמרה*]

נשמע מאוד מרגש המחווה שאתן רוצות לעשות לאחותך. הלוואי ויסתייע

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מניה דיפרסיה שלושה בנים ואם יחידה??
וואחד התמודדות!!
נו, אז קטן עלי האתגרים שלי...
מקווה מאוד שהיא תגיע במהרה לארץ ותריח את ריח האדמה הכל כך ייחודי לישראל הקטנה.

[עשב_השדה*]

נשמע מאוד מרגש המחווה שאתן רוצות לעשות לאחותך. הלוואי ויסתייע,
תזמיני אותי להופעה אינשאאלללה
וגם נוכל להכיר פנים אל פנים סוף סוף,
זה רעיון שבהחלט יכול לצאת אל הפועל ,מרגש...

שלושה בנים...... ואוו לבד.... ועוד מצליחה לשמור על יציבות בשנים האחרונות
מעורר הערכה, אזה אנשים ואיזה התמודדויות יש העולם
וואו...

[עשב_השדה*]

למה הדבר הזה כל כך קשה לי לעשות?
חלק מהסיבות לכך בעיני הן בילט אין באמהות שעם כל תינוק היא אהבה טוטאלית
ואז כשהם גדלים אנחנו שוכחות לחזור אל המרכז של עצמנו
וחלק זה עניין מגדרי עתיק, כלומר
במשך אלפי דורות ציפו מאיתנו הנשים, לבטל את צרכינו בפני כל אהובי ליבנו,
וזו כמובן טעות גדולה ביותר מין עיוות בתפישת האהבה,זה פוגע בכולם לא רק בנו
זה פוגע בציווי האלוהי בעיני, ואולי מתוך תובנה כזו הצלחתי להתחיל ולחולל שינויים
(עוד נכונו לי כמה וכמה נוספים כמובן)
מין התבוננות מחדש בעניין השרתות(מושג סופי) וגילוי ששרתות של האמת אינה דורשת ואפילו עומדת בסתירה עם התבטלות
בכולם יש אלוהי , גם בי, גם בך, ואין לאף אחד ערך רב יותר על השני.

[ורד_דרור*]

הי עדינה, מה שלום אבשלום?

[עשב_השדה*]

הי עדינה
תודה שנכנסת אלי לבלוג
ומה אצלך?אצלכם?
בזמנך החפשי כמובן...........
הרבה שמחה
עשב

[עדינה_ניפו*]

הי עדינה, מה שלום אבשלום?
הוא בסדר גמור, תודה. עבר בשלום ב"ה.


ומה אצלך?אצלכם?
קשה לי להיכנס ולכתוב לאחרונה.
המצב אצלי לא קל בכלל. עומדת בפני התמודדויות קשות מאד עבורי.
אולי כאשר תחלוף הסערה אחזור לכתוב קצת, מתוכה כבר נמאס לי...

נשיקות לכולכן

[שבע_יהלום*]

קשה לי לדעת שאת בסערה ושנמאס לך לכתוב מתוכה, אז בינתיים אני אכתוב לך.
שאני חושבת עליך
ורוצה להזכיר לך שזה יעבור.
ואחכ יהיה יותר טוב משהיה מקודם.
וזה לא מפחית מהקושי של עכשיו.
אל תלקי את עצמך על שום דבר אהובה. על שום תגובה או מחשבה או חוסר יכולת ואל תאיצי בעצמך.
את חזקה גם כשאת חלשה.
כשאני חושבת על עצמי בהמון הימים הקשים מנשוא שעברתי, אני לא מבינה למה הקשיתי על עצמי בשאלות, כאילו לא היה מספיק נורא גם ככה, ולא פשוט נתתי לזה להיות (פשוט מאוד! משהו),
גם אם זה אומר לבכות כ ל היום ולהיות מגעילה, לצרוח ולרצות לדפוק את הראש בקיר (ולא רק את הראש שלי).

<כמו לפעמים כשאני חולה, במקום לרבוץ כל היום במנוחה עם טישיו וספרים ובהיות, אני מלאה עצמי במחשבות שאולי אני לא מספיק חולה כדי לא לקפל כביסה, או חושבת בכלל על איזה דפוקים החיים שלי, ומתעטשת ובוכה>

אני מתגעגעת אליך מרוב שבא לי שכבר ניפגש.

[עשב_השדה*]

(())(())(())(())(())(())

@}@}@}@}@}@}@}

[שבע_יהלום*]

חושבת עליך, דואגת לשלומך, מחכה שתוכלי, ושולחת אהבה.

[מתחדשת*]

גם אני.

[עדינה_ניפו*]

הזמן כל כך קשה. כל כך מבלבל.
עם המוות של אמא שלי לא היה לי קשה כמו שעכשיו קשה לי.
אולי כי במוות יש משהו מוחלט וברור ולא ניתן לבחירתי והמקום שאני עומדת בו היום הוא לגמרי קשור לחיים שלי, ליום יום שלי, להכרח שלי לעמוד מול משהו שהכי קשה לי בעולם לקבל ולעשות עם זה עבודה עצמית.
גם כאן אין לי ברירה אלא לקבל את מה שעובר עלי ואותה תחושת חוסר אונים עולה בי כמו שעלתה עם המוות. אני צריכה לקבל נתון מסוים בחיים שלי ואני לא רוצה לקבל אותו.
חושבת שאני לא מסוגלת לקבל אותו אבל ברור שאין לי ברירה ולכן יודעת שבסופו של דבר אקבל אותו והחיים שלי ימשיכו בדיוק כמו שהם ממשיכים עכשיו עם כל הניסיון שלי לעצור את מה שקורה בהם.
הכל נוגע לי בנקודות הכי כואבות.
בקושי הכי עמוק שלי לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי.
הרי החיים כל הזמן מעמתים אותנו עם הדברים האילו. זה לא שזה איזה משהו יוצא דופן אבל במתחושה שלי כרגע זה כמו להצטרך לגעת באש בגופי החשוף.
לעמוד מול האש לדעת שאני צריכה לזרוק את עצמי פנימה, שאין שום דרך מסביב, רק ללכת דרך ואני רצה הלוך חזור, סביב סביב, מחפשת פתח מפלט אבל אין!

הלכתי השבוע לשיעור ציור סוף סוף. כבר שנים שאני רוצה לחזור לצייר, ללמוד, אבל כל הזמן מרגישה שזה בלתי אפשרי במצב הקיים.
אז הנה, עשיתי את זה. דוד נשאר בבית עם כל הילדים, כולל התינוקת ואני נסעתי לתל אביב לשיעור של 4 שעות.
היה הכי כיף בעולם. כל השעה הראשונה הייתי על סף הבכי מרב אושר.
הדבר היחיד שהיה מאכזב הוא שהאמנתי שהשיעור הזה יהיה לי לישועה מהקושי של החיים שלי אבל כשחזרתי הביתה הכל נפל עלי בחזרה.
אין דרך סביב, רק לפגוש את הקושי הזה.
אין קיצור דרך.
החיים/ המציאות מראים לי חזק יותר מכל מחשבה בתוכי שזה בדיוק מה שאני צריכה לחוות עכשיו.
עוזר לי לחשוב שאני כנראה יכולה להתמודד עם זה ושאני אצא מזה גדולה ומחוזקת יותר.
עוזר לי להאמין שיש תכלית לניסיון שאני עומדת בו עכשיו.

אז אני ממשיכה לנשום וצריכה עכשיו להתפנות לילדים שלי קצת... אולי להכין ארוחת צהריים... להיות אמא...
אני רוצה לברוח כל הזמן, כל הזמן ואין לי שום דרך, זה לא ייאמן!!!!!!!!!
אני מניחה שאני צריכה להודות על זה.
פעם עם כל קושי הייתי מיד נוסעת לסיני לאיזה שבוע שבועיים... ועכשיו - אני הולכת לתלות כביסה!

[ורד_דרור*]

_דוד נשאר בבית עם כל הילדים, כולל התינוקת ואני נסעתי לתל אביב לשיעור של 4 שעות.
היה הכי כיף בעולם. כל השעה הראשונה הייתי על סף הבכי מרב אושר._
יופי יופי יופי יופי!
עוד!
אני לא נוהגת לצטט צהובונים אבל עכשיו כתוב לי פה "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" אז הייתי חייבת...

[אשה_שמחה*]

_היה הכי כיף בעולם. כל השעה הראשונה הייתי על סף הבכי מרב אושר.
יופי יופי יופי יופי!_
מצטרפת לעידוד, כל כך שמחה בשבילך!


אני רוצה לברוח כל הזמן, כל הזמן ואין לי שום דרך, זה לא ייאמן!!!!!!!!!
אני כל כך מכירה את התחושה הזו. ואיזה חסד זה שבתוך כל מה שאת עוברת ועברת יש בך אמונה.

[עשב_השדה*]

היי כתבתי קודם ונמחק לי
מצטרפת למעודדות
_פעם עם כל קושי הייתי מיד נוסעת לסיני לאיזה שבוע שבועיים...
מה רע לנסוע קצת? זה לא בריחה זו טעינה לגיטימית של הסוללות,
תפרגני , מקסימום תקחי את הפיצית ושדוד ישאר לארבעה ימים עם האחרים, אם את עדיין מניקה,
אם לא אז גם לבד מותר לך,
את לגמרי ראויה ויכולה לפרגן לעצמך,
ממש ממש מבינה , ורוצה לעזור לך לעלות להעלות את רוחך,שיודעת היטב להתרומם לגבהים ולהטען שם.
ועכשיו - אני הולכת לתלות כביסה!
הקטע הזה של כביסה לששה אנשים מוכר לי מחברה עם ארבעה, זה לעולם לא נגמר וגם זה לא בורח לשום מקום,
חייבים לקחת זמן מתוך החלטה , חייבים ואפשר,.......

[שבע_יהלום*]

ואיזה חסד זה שבתוך כל מה שאת עוברת ועברת יש בך אמונה

[מי_מה*]

[רסיסים_של_אור*]

[עירית_לוי]

גם ממני.

[חמו_מה*]

מבינה מאוד את האושר שמצאת בציור. אל תוותרי עליו.
אצלי האומנות מנערת אותי מעצמי . אומנות היא לפעמים יותר עוצמתית מתפילה , יותר זולה מפסיכולוג.... @}

[סגו_לה*]

פעם עם כל קושי הייתי מיד נוסעת לסיני לאיזה שבוע שבועיים... ועכשיו - אני הולכת לתלות כביסה!
נשמע לי כמו שורה משיר,

[רסיסים_של_אור*]

אהובה,

כתבתי עכשיו משהו בדף של הלונדונית (הלידה השקטה שלי) ופתאם כשקראתי את זה חשבתי שאולי יהיה נכון גם עבורך אז אני מעתיקה לכאן:

_שמעתי היום שיעור שהזכיר לי משהו חשוב שרציתי להזכיר גם לך, דווקא כשהכל נראה כל-כך קשה ונורא ושחור מסביב: הקדוש ברוך הוא אוהב אותך !!! הוא אוהב כל אחד ואחת מאתנו כילד אישי ויקר שלו.
לפעמים הוא לוקח אותנו בנתיב לא ברור (לנו) ומאתגר אותנו מאד מאד אבל הכל לטובה ומאהבה.
אולי הידיעה הזו תעזור לך ותתן כוחות.
מחבקת אותך בכל ליבי
שבת שלום ובשורות טובות _

[עדינה_ניפו*]

אצלי האומנות מנערת אותי מעצמי .
כן, אני מחכה כל יום כבר ליום ראשון, ממש ממש בהתרגשות, יותר ממה שהייתי לפני שהתחלתי שבוע שעבר!!!!!!!!!!!!!!!!

הקדוש ברוך הוא אוהב אותך !!!
כן, האמת אומרת את זה לעצמי הרבה בימים האחרונים.
אומרת לעצמי גם שאם אני צריכה לעמוד בניסיון הזה כנראה שאני חזקה מספיק בשביל זה (למרות שכמו שאת יודעת לא ממש מרגישה מספיק חזקה רב הזמן) ושהכל מאלוהים ומאהבה.
כשאני מצליחה לראות את הדברים דרך העיניים האילו, אפילו אם זה רק לרגע אחד, זה מביא לי שלווה ושקט ואני יכולה שוב לנשום.

תודה לכולכן על האהבה and the caring.

[שבע_יהלום*]

אוף עדינה איך התפספסנו אתמול!
ובעבודה כמעט לא יכולה לדבר, והערב חגגנו לאבא שלי יומולדת, ואז סידורים, ועד שהגיע זמן שהתפניתי (עכשיו...) כבר מאוחר להתקשר.
אבל-
ביום ראשון בשבוע הבא את בתל אביב? אני מתפנה בשמונה וחצי, ונשארת לישון. שנקבע?

[ענת*]

הי עדינה !
זאת ענת ( של ניפו...ליזה...הגבוהה...המודל...) זוכרת ?
מאז הלידה של בני גיליתי את האתר הזה ומשוטטת בו הרבה, והנה גיליתי אותך (-:
אני לא יודעת אם זה הדף הנכון לכתוב לך כך, בכל אופן מקווה שאתם מרגישים טוב,
ואשמח לדבר אם תרצי - גם על בכלל וגם על בפרט (-:

[עדינה_ניפו*]

וואוא ענת, השם שלך עלה לפני איזה יומיים פה... איזה כיף לשמוע ממך.
ומזל טוב!!!!!!!!!!!
אולי תתקשרי?
אני אבדוק אם יש לי את הטלפון המעודכן שלך...
נשיקות גדולות

[ענת*]

עוד מעט בטח דרור יתעורר
ואז אתקשר
(מה המספר?)
אני ב- 04-6336541

[פלוני_אלמונית*]

<אהבת עולם כותבת:>

עדינה, פתאום גיליתי שיש דף מעשה האהבה לפי בארי לונג.
מה דעתך להעתיק לשם את הדיון מהדף שלך?

[עדינה_ניפו*]

הרבה זמן לא הייתי כאן.
מרגישה הודיה נעימה לקראת השבת הזאת.
הבית נקי, אני באמצע בישולים טעימים והבת הקטנה שלי שהיתה לפני כשבועיים בת שנה (לא יאמן! הזמן טס...) מסתובבת לי בין הרגליים בחולצה קיצית עם פסים וורוד ותכלת ומכנסיים ורודים מתוקים וכל הוורוד הזה הוא מתוק להפליא, מפתיע אותי כמה אני אוהבת את זה (-: חשבתי שאת הבת שלי אני אלביש רק באוורולים וצבעים של "בנים"... ואני פשוט מתמוגגת מה"בַתִיות" הזאת!!!
היא כזאת אינטנסיבית.
יש לה מבט יוקד, מתבונן וחם. היא רצינית נורא ויחד עם זאת מה זה מצחיקה, ממש ליצן, מצחיקה את כולנו!
ויש לה כח רצון ועקשנות שמוציאים אותי מדעתי (שור שור!).
ואני כולי מאוהבת עד השמיים.
ואני מאד מגעגעת לאמא שלי בימים האחרונים ומקווה שהיא כאן איתנו מלווה אותנו ומחייכת כמוני מהאושר והעושר שממלאים את חיי.
בעוד כמה ימים יום ההולדת גם שלה...ובאותו היום זה גם חצי שנה בדיוק למותה.
געגועים

שבת של שלום ואהבה וטוב ורכות וחיוך ואושר והודיה ועוד כל מה שעולה על דעתכן...

[רישגלית*]

שבת של שלום ואהבה וטוב ורכות וחיוך ואושר והודיה ועוד גם ממני @}

[סגו_לה*]

מזדהה עם ההנאה המטורפת הזאת מהמתוק הורוד הזה...ניסיתי גמילה מורוד,הכי רחוק שהגעתי היה ירקרק עם סיומת ורודה.
רגעי החסד האלו יכולים להשכיח מאיתנו את שעות הכאב שהרצנו,כאילו שבאותו רגע,כל מה שיש,הוא רק טוב.
זה להזכר במה שאנחנו באמת.
שמחה,
אור,
אושר
תענוג.

[רסיסים_של_אור*]

מצטרפת למזדהות ושמחה כל-כך לקרוא את המילים הנעימות שלך !!

גם אני מוצאת את עצמי מתבוננת בילדה המופלאה שלי ומלאת תודה יומיומית על הזכות שניתנה לי להיות אמא שלה !!!

חיבוקים ונשיקות ושבת מלאה שלום

[עירית_לוי]

שבת שלום ואהבה גם ממני

[חמו_מה*]

מאוד מרגש התמונה המלאה הזאת של כל קשת הרגשות ביחד.
כל כך מבינה את זה. @}

[שבע_יהלום*]

עשית לי בבת אחת חשק לעוגת קצפת/ לאוסף המחקים הצבעוניים שלי מהילדות/ לקנות חולצה ורודה/ שתהיה לי בת/ להיות ילדה בעצמי/ לפגוש אותך כבר.
תודה.
כמה שמחה פיזרת פה וכמה רגשות בכמה מילים.
שבת ברוכה יקירה.

[עדינה_ניפו*]

חם בלב לקרוא את התגובות שלכן בנות יקרות, תודה

ברקע מתנגן בקולי קולות הדיסק של הענק בגנו שאמא שלי נתנה לילדים פעם.
הבכור שוכב על השולחן על בטנו ומקשיב ושלושת האחרים (וזה כולל את הקטנה) מסביבו רוקדים בהתרגשות!

היתה שבת נעימה כל כך, רגועה ושלווה.
יצאתי עם המרכזי היום להעיף עפיפון. את העפיפון הזה אמא שלי נתנה לו לפני שנה וחצי ליום ההולדת שלו.
זה לא סתם עפיפון, זה העפיפון הכי טוב שהעפתי אי פעם, פה במושב שלנו כולנו מכירים אותו ויודעים שהוא אלוף העפיפונים!
הוא גדול וצבעוני עם תמונה של תוכי והוא עף הכי גבוה והכי טוב אפילו בימים בלי רוח.
היום המרכזי אמר - אולי סבתא ציפורה מעיפה את העפיפון הזה עכשיו, אולי היא שלחה את הרוח להעיף אותו?!
אמא שלי אהבה מאד מאד להעיף עפיפונים, היא אהבה ים, אהבה לעשות מדורות, אהבה ציפורים (תוכים בייחוד) ואת הילדים שלי (-:
אוף, טוב עכשיו אני בוכה.

רוצה לכתוב על עניינים זוגיים קצת אבל אולי יותר מאוחר...

שבוע טוב

[עשב_השדה*]

היי מתוקית ורודית, את וביתך,
לא יעזור לנו , ואני פמיניסטית שורפת חזיות בעברי,
יש הבדל ביו בנים לבנות,
אנחנו הרבה הרבה יותר לא? D-: בטח יותר ורודות אבל גם עוד המון תכונות
סתאאאאאאם לא באמת, שלא יעלבו הבנים ויש ביניהם רכים וחמים וחכמים
אבל שמלת פרחים זרוקה על תינוקת בת שנה עושה לי את זה D-:
חוצמזה התגעגתי ושמחתי לראות שחזרת
חיבוק חם
עשב

[עדינה_ניפו*]

אתמול הקטן (בן כמעט 5) רוצה להישאר בבית לבד בזמן שאני יוצאת לכל מיני סידורים.
הוא מנסה לשכנע אותי ואני מסבירה לו שאני לא מוכנה להשאיר אותו לבד בבית למשך כמה שעות.
אז האמצעי (בן 6 וחצי) המתוק הזה צועק לי מהחדר השני
"מה לבד? הוא נשאר עם אלוהים!"

[סגו_לה*]

"מה לבד? הוא נשאר עם אלוהים!"

גדול !!

[עירית_לוי]

גדול!

[שמחת_ציון*]

[רסיסים_של_אור*]

"מה לבד? הוא נשאר עם אלוהים!"

נשמע שממש הצלחת בחינוך שלהם !!!! (כותבת לך כאן כי כבר מאוחר להתקשר - היינו מאושפזים ובעצם חזרנו הביתה רק אתמול, אני משתדלת לשרוד בין רגעי ה- HIGH לרגעי ה- DOWN... הקטנטנים מקסימים ומתישים....)

נשיקות

[מי_מה*]

מרגשת ומקסימה. איחולים מאוחרים לילדת היומולדת שתהא דרכה סוגה בשושנים וחיבוקים אמיצים לאמא של ילדת היומולדת.

[אוד_ליה*]

מתרגשת לקרוא אותך ומתגעגעת @}

[עשב_השדה*]

שמחה לראות שיש עאן פעילות מחודשת
שמח לראות את הדף במה חדש

וואלה עברה שנה מהלידה המופלאה ההיא....(-:

[אהבת_עולם*]

[עדינה_ניפו*]

הרבה זמן לא הייתי כאן
אני לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב אבל התגעגעתי, אז אתחיל, נראה מה עולה...

לאחרונה אני שוב מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בנושא המוות.
לפעמים זה מעורר בי קלסטרופוביה (סביר להניח שכבר אמרתי את זה פעם, זה לא דבר חדש) על כך שיש דבר שהוא בלתי נמנע שיקרה לי ביום מן הימים ואין לי עליו שום שליטה.
זה גורם לי להרגיש שאני כמו כלואה בתוך מקום קטן וסגור (כמו ארון קבורה) ואני לא יכולה לצאת ממנו, לא יכולה להזיז את הגוף, להתמתח, להשתחרר... הרגשה איומה.
ואז הפיתרון היחיד שאני מגיעה אליו הוא להרפות.
אתמול הרפיתי לתוך ההרגשה של המחנק, הקלוסטרופוביה. במקום לחפש להשתחרר מההרגשה הקשה, במקום לחפש דרך מוצא פתחתי את זרועותיי אל ההרגשה (לקוח מדברים שאני מלקטת מ עירית לוי ברחבי האתר), נשמתי אל תוך המחנק והמצוקה.
וההרפיה קרתה.
אני מבינה שהעיסוק שלי במוות הוא ניסיון שלי להתמודד עם החיים שלי עצמם.

אני יכולה לראות ביתר בהירות היום איך כל עיסוק שלי בדרמה של חיי הוא בגדול הדרך שבה אני מתמודדת באופן לא מודע עם מה שאין לי עליו שליטה.
הדרמה היא הבריחה שלי מהמציאות, מהכאן ועכשיו, מהפחד שלי להרפות ולקבל את העובדה שהחיים הם "לא ידוע" אחד גדול.
הרצון להיאחז במשהו.
העיקר לא להרגיש את התלישות הזאת, את זה שאין לי מושג מה יביא הרגע הבא ושאין לי עליו שום שליטה.
לפעמים אני יכולה להרגיש קלסטרופוביה כי אני נמצאת בתוך הגוף שלי, לפעמים זה מרגיש לי כמו משהו כל כך מוגבל שאני כלואה בתוכו וכל מה שאני רוצה זה לצאת לרגע אחד מתוכו ולהסתכל על עצמי מבחוץ (לשמחתי המבט במראה מרגיע אותי).
ואותו הדבר לגבי העתיד, לפעמים משגע אותי שאני לא יודעת מה יהיה בעתיד, שאין לי דרך לראות את העתיד, מרגישה כלואה בתוך הרגע הזה וזה גם יכול לגרום לי לאותה תחושת מחנק...
זה קרה לי בהריון האחרון,
כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי חושבת "אילו רק הייתי יכולה לקבל הצצה אל מה שיהיה בלידה ואחריו..." וזה היה מטריף אותי.
הייתי יושבת ומנסה לאמץ את המח שלי בכל הכח "להיזכר" אולי יש דרך לראות מה יהיה ורק שכחתי אותה?!

כל הדברים האילו מחזירים אותי כל פעם מחדש לאותו מקום בלתי נמנע, שאין שום דבר מלבד הנשימה וההרפייה, זאת הדרך היחידה לחיות בשלוות נפש, למצוא את האושר שאני רוצה.
כל השאר הם משחק אחד גדול. דבר אחד יכול לשמח אותי, הדבר הבא מעציב אותי ואז חוזר חלילה...
והדברים באמת משפיעים עלי, אני לא מצליחה להיות במקום שהם לא משפיעים עלי, הכל משפיע עלי.
אבל אני יודעת שזה הכל כמו תפאורה למשחק הזה שקוראים לו החיים.
לפעמים אני לא מבינה למה אני כל כך מושפעת אם אני רואה את האשליה?
אבל אני יודעת שאם אני נכנעת למסע הזה, נותנת לו לסחוף אותי, אני יכולה להינות משלל הצבעים והחוויות...
ואני חווה דברים שלא ציפיתי להם, שאני לא מכוונת אליהם.

[שירת_הים*]

את כל כך מרגשת בכתיבה שלך במה שאת עוברת.שמחה שחזרת לכתוב ולשתף.קוראת אותך תמיד אבל תמיד ברקע.שה' ייתן לך כוחות להתמודד עם מה שצופנים החיים.והרבה שמחה ואור שיכסה את החושך.

[אום_שלום*]

כל הדברים האילו מחזירים אותי כל פעם מחדש לאותו מקום בלתי נמנע, שאין שום דבר מלבד הנשימה וההרפייה, זאת הדרך היחידה לחיות בשלוות נפש, למצוא את האושר שאני רוצה.
כמה נכון @}

שמחה שחזרת לכתוב ולשתף

[ריש_גלית*]

גם אני שמחה לקרוא אותך שוב.
@}
_לפעמים זה מעורר בי קלסטרופוביה (סביר להניח שכבר אמרתי את זה פעם, זה לא דבר חדש) על כך שיש דבר שהוא בלתי נמנע שיקרה לי ביום מן הימים ואין לי עליו שום שליטה.
זה גורם לי להרגיש שאני כמו כלואה בתוך מקום קטן וסגור (כמו ארון קבורה) ואני לא יכולה לצאת ממנו, לא יכולה להזיז את הגוף, להתמתח, להשתחרר... הרגשה איומה._
חוויתי את זה בכתיבה לפני כמה ימים, ומאז אני כמעט משותקת (הנה, קוראת וכותבת בבאופן במקום לנצל את זמן הכתיבה שלי "לדבר האמיתי"): כתבתי קטע קלסטרופובי שהוא חלק מהסיפור, ופתאום לא יכולתי לשאת את זה. ניסיתי לומר לעצמי כל מיני דברים שיעזרו לי להיות נוכחת אל מול הלא-נודע (המוות שלי-עצמי, העלילה שמסתבכת בסיפור שאני כותבת), אבל אני יודעת שגם כאן יש רק דרך אחת שתוציא אותי מהתקיעות: לכתוב. שזה אותו הדבר כמו לומר "להיות" או "לעשות" או "לאהוב".
ועכשיו אני הולכת לעשות את זה (-:.

[עשב_השדה*]

היי כמה טוב שחזרת לכתוב,
והעתוי מושלם בשבילי
איך את לא רואה את זה,?
את עצמך כמו שאת ,שער אל החיים במלואם
וזה כל כך מורגש מכל מילה שאת כותבת כאן
@}@}@}@}@}|L||L||L|

[רסיסים_של_אור*]

_כל הדברים האילו מחזירים אותי כל פעם מחדש לאותו מקום בלתי נמנע, שאין שום דבר מלבד הנשימה וההרפייה, זאת הדרך היחידה לחיות בשלוות נפש, למצוא את האושר שאני רוצה.
כל השאר הם משחק אחד גדול. דבר אחד יכול לשמח אותי, הדבר הבא מעציב אותי ואז חוזר חלילה..._
אהובה יקרה נראה לי שנתת לי כלי ממש גדול לימים האלה ובכלל ! פשוט לנשום והופס הקושי הנוכחי כבר מאחורי ואני ברגע שאחרי...
גדול ותודה שחזרת לכתוב

[מתחדשת*]

את כל כך מרגשת בכתיבה שלך במה שאת עוברת.שמחה שחזרת לכתוב ולשתף

התגעגעתי @}

[עדינה_ניפו*]

איזה כיף למצוא כאן את כל התגובות שלכן (-:
תודה

ככל שאני מנסה עם הראש להבין את זה, ככה אני מתרחקת ומבינה עד כמה זה בלתי נתפס והעומס של המחשבה מערפלת אותי לגמרי ואף מייאשת אותי לפעמים אבל אם אני מצליחה לתת לגוף שלי להגיב, ללב לדבר ולהיפתח ולהרגיש אני יכולה לחוות את האי ידיעה/הבנה הזאת כמשהו שנושא אותי אל הנצחיות, אל חוויה שהיא מעבר לזמן, מעבר לקופסא הקטנה שבראש שלי, משחררת אותי.
זה משהו שכתבתי לעצמי היום והנה הלילה זה רלוונטי כל כך.
עם כל מה שאני לא מבינה לגבי מה שהחיים שלי מגישים לי אני מצליחה הלילה להישאר עם לב פתוח, ובלי מאמץ בכלל, איזה כיף!
הלב שלי אומר לי בבהירות שהכל בסדר, שהכל טוב, אפילו מצוין אפילו שמבחוץ נראה, בוא נאמר - לא משהו.

עכשיו רק נותר לי להצליח להירדם

שה' ייתן לך כוחות להתמודד עם מה שצופנים החיים.והרבה שמחה ואור שיכסה את החושך.
אמן
תודה{@

[עדינה_ניפו*]

(לא מצליחה לישון)
היום הבנים שמו בפול ווליום את מריונטה סול (למי שלא מכירה, מוזיקת רוק כבד) בסלון/מטבח שלנו (קרוון קטן למי ששכח) והתחילו לרקוד סביב השולחן אוכל ולעשות תנועות של נגינה על גיטרות חשמליות (מהקטן עד הגדול, בנֵי 8, 6, 5) ואז הקטנה תיפסה לה על השולחן (שם היא מבלה את רק היום כשהיא בבית) נעמדה ללא בגדים מלבד החיתול הקטן שלה כשהיא עדיין לגמרי לא יציבה על הרגליים והחלה עושה תנועות מגושמות עם הראש וכל הגוף של רוקיסטית מדופלמת!!
איזה פיספוס שאין לי מצלמה.
אולי עדיף ככה כי אחרת הייתי מקרקרת סביבה כל היום עם המכשיר הזה!

זהו, לילה טוב

[עדינה_ניפו*]

טוב, זה מתחיל להיראות כמו פייסבוק, איכס!
אבל איזה חרא, אני לא מצליחה לישון, אוףףףףףף
למה אף אחת לא ערה בשעה הזאת? לא אמורות להיות כאן אימהות מניקות שיושבות ב 5:00 בבקר מול מסך המחשב?
איפה ההרפייה והנשימה שדיברתי עליהן? למה הן לא עוזרות לי להירדם ולא מכבות את הראש המוטרד?
קל לדבר.
קשה יותר ליישם.
אבל גם את זה אני מקבלת, שיהיה, לא יכולה לדלג על שום שלב, מסתבר שאני חייבת ללכת דרך החרא, לצעוד בתוכו, שוב !
להרגיש הכל.
העצב, הכעס, האכזבה, הפחד...
BRING IT ON כמו שאומרים.
נראה כאן מי מפחד?!!! יאללה...
נושמת נשימה עמוקה וחוזרת לספה עם ספר הפעם, אולי זה יעזור.

[עשב_השדה*]

עיניים מאוזן לאוזן,
בובי

[חמו_מה*]

שיתוף : אתמול קראתי מה שכתבת על הנשימה וההרפיה, ואיך בסופו של דבר, המציאות הפנימית יכולה לקבוע את הלך הרוח. לא היה לי זמן לכתוב תגובה כי נסענו כל המישפוחה לפארק. שכבתי על שמיכה על הדשא, והסתכלתי על הקו שבו העצים פוגשים את השמים. הושטתי 2 ידיים לצדדים, ועשיתי מה שכתבת, ויצא נהדר, ממש הרגשתי איך אני משתחררת מכל המטענים.....
(רק עכשיו קראתי את ההמשך, וראיתי, שהיה לך קשה לישון.... ) אולי זה עובד רק אם אנחנו מקשיבים לאחרים שינחו אותנו.
שמישהו אחר יגיד : עכשיו תנוחי, תנשמי, תרפי.... @}