בלוג לגדל ילדים בלי ויכוחים

[קלמנ_טינה*]

ברגע שניגשתי לסגור בחגיגיות את הבלוג הישן שלי (פשש פשש פשש בלוג בלי חיתולים), הבנתי שהוא היה כלי חשוב בהתמודדות שלי עם האתגר שטמון ב{{}}לגדל ילדים בלי חיתולים. עכשיו התינוקת שלי כבר פעוטה דעתנית ופעלתנית ביותר, ואחיה הגדול בן כמעט עשר ועם מאפיינים דומים להבהיל.
וחשבתי שעקרונות רבים של לגדל ילדים בלי חיתולים תקפים גם לאתגר שעומד לפני, לגדל את הילדים שלי בלי ויכוחים.
למה אני מתכוונת ב{{}}בלי ויכוחים?
לתקשורת מקרבת
לאסרטיביות
להקשבה
להעדפת מעשים על פני דיבורים
לנשימה איטית ועמוקה
לוויתור על ציפיות

ועוד הרבה דברים אחרים שאני צריכה להשתפר בהם... (-;
פרטים בהמשך.

[סאלוש*]

אהבתי את השם... יצירתי ביותר.
בהצלחה בבלוג ובנושא.
כשאני מוצאת את עצמי במונולוג ויכוחי ארוך מול הילדים שלי, אני מרגישה שאני משעממת את עצמי, ויודעת באותו הרגע כמה חסר תוחלת המעשה שלי...

[ילדת_טבע*]

איך ידעת?
בדיוק סיימתי ויכוח חסר סיכוי ותכלית מול החיפושית בת הארבע עם הלשון בחוץ.
זאת, החפושית, יכולה, בכישרון רב לעמוד בראש כל מועדון ויכוחים. עד שהנשמה לא יוצאת למי שעומד מולה היא לא מניחה. אלופה. תמיד היתה. מרגע שידעה לעמוד על דעתה (חודשיים?). בכל פעם אני נגררת למלכודת שהיא מניחה לי. מבחינתה אני מרגישה אחר כך שזה כמו קטרזיס, היא נלחמת בוכה צועקת ואחר כך יכולה להתחיל הכל מחדש כמו אחרי שינה טובה ורגועה, שקטה כמו מי הכנרת בבוקר. ואני? אני לא לומדת. בכל פעם נופלת בפח. אם אני מנסה לחמוק היא תופסת אותי בסבוב. אין שום סיכוי לצאת מזה יבשים.
כמובן שתמיד זה רק בא כסמפטום למשהו אחר, נאמר רעב או צורך במגע או משהו אחר אבל אם אני מנסה לספק את הצורך לפני שהויכוח מוצא מבחינתה אין שום סיכוי שהיא תהיה מוכנה לקבל את זה. "קודם כל אני אצווח ואדמע ורק אחר כך אהיה מוכנה שיחבקו אותי". ניקוי.
יודעת שהכי מומלץ לא להגיע בכלל למצב שהיא נאמר רעבה ואז לא נכנסים לפינה הזו איתה אבל כאמור, גם שיטה זו נוסתה בהצלחה די צולעת כי גם הויכוח מבחינתה הוא צורך, מעורר תאבון שכזה.
מחכה לשמוע את הטכניקות והסיפורים שלך.

[קלמנ_טינה*]

בוקר.
צריך להוריד את הכלב והגדול צריך להמשיך אחר כך לבית הספר.
אמנם רק רבע לשמונה, אבל כבר ברור שהוא לא יוריד אותו בעצמו (הלימודים מתחילים בשמונה וחצי, ובית הספר במרחק פחות מעשר דקות הליכה).
אז מתארגנים. אני רוצה שנצא יחד כי עם התינוקת זה די ניג'וס לטייל עם הכלב: לא פעם יש לו אג'נדה הפוכה מזו של התינוקת הדעתנית שלי, ואני עומדת לי עם רצועה מתוחה ביד אחת ותינוקת מושכת ביד השנייה: שניים אוחזין באמא, זה אומר שלי היא, וזו אומרת שלי.

בקיצור, אני לא להוטה לטייל איתו לבד ומחכה שהגדול יואיל לנעול נעליים ולצאת.
לכאורה, משימה פשוטה שלוקחת רגע. אבל נעילת נעליים היא סאגה בפני עצמה, שאורכת הבוקר עשרים דקות.
אז אחרי הפעם העשירית (פשוטו כמשמעו) שאמרתי לו לנעול נעליים הוא השיב: "אבל יש עוד רבע שעה".
אני: ?? (לפי חשבוני כבר כמעט אין פנאי בכלל לטיול משותף)

מתברר שהוא חישב 15 דקות לטיול עם הכלב, מהן עשר דקות לכיוון בית הספר.
אני, לעומת זאת, סבורה שרק להגיע לפינה עם התינוקת ייקח רבע שעה, ומבינה שאמשיך לבדי את הטיול במשך כחצי שעה. אני נעשית עצבנית ונרגנת. התוכניות שלי משתבשות ושיקול הדעת שלי לא מעניין אותו בכלל. אני מתחילה להתקרבן בלבי ("למה ילד בן 10 נועל נעליים במשך עשרים דקות...") ולהריץ תסריטי מסכנות בראש ("עכשיו אני אגרר אחרי הכלב ופוצ' תבכה, או שהיא תרצה לנדנדה והכלב שוב יברח לי כמו לפני שבוע").

כבר התחלתי להתווכח ולהוכיח אותו, אבל אז נזכרתי שפתחתי בלוג... 0-:
אז אמרתי לו "לא משנה. עזוב".
הוא השיב בחשדנות: "מה?"
"לא משנה. בוא נצא".
נעל נעליים ויצאנו. ואכן, אחרי רבע שעה הגענו לפינה. הטיול התקצר מאוד, והוא המשיך בדרכו לבית הספר.

והטיול?
דווקא היה בסדר. הכלב היה ממושמע, פוצ' היתה בסך הכל באזור, בלי דרישות קיצוניות במיוחד.

אבל אני עדיין תוהה איך יכולתי לטייל כראוי בלי ויכוחים על הבוקר.

[קלמנ_טינה*]

אז מה היה לנו?
קודם כל, היו לי ציפיות שלא רציתי לוותר עליהן, ומכאן הכל התחיל.
שנית, הודעתי על התוכניות שלנו אבל לא ביררתי בזמן המתאים איך הגדול רואה את לוח הזמנים, ולכן לא הבנתי למה הוא כל כך שאנן.
שלישית (ובזה כואב להודות), חיכיתי לעימות. כאילו כדי להוכיח שהוא איטי וחולמני, לא עזרתי לו לנעול את הנעליים אלא רק חזרתי ואמרתי לו לנעול אותן וציפיתי שיעשה את זה בעצמו. כלומר, שייכשל בזה בעצמו. אולי אם הייתי יוצרת סיטואציה פשוטה יותר, הוא היה נעול בזמן בלי ויכוחים ועניינים.

...באמת?
ואולי הציפייה להימנע מטיול נורא מעצבן היא לא כזה פינוק?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כבר התחלתי להתווכח ולהוכיח אותו, אבל אז נזכרתי שפתחתי בלוג...


<קוראת בעניין>

[מיצי_החתולה*]

<קוראת בעניין>

[כרמליטל*]

דברים שלמדתי בלימודי ימימה:

אני נעשית עצבנית ונרגנת. התוכניות שלי משתבשות ושיקול הדעת שלי לא מעניין אותו בכלל. אני מתחילה להתקרבן בלבי ("למה ילד בן 10 נועל נעליים במשך עשרים דקות...") ולהריץ תסריטי מסכנות בראש ("עכשיו אני אגרר אחרי הכלב ופוצ' תבכה, או שהיא תרצה לנדנדה והכלב שוב יברח לי כמו לפני שבוע").

כל התחושות הללו הם ניסיונות שלנו לקבל מקום, הן נותנות לנו תחושת קיום בדיוק איפה שחסר, בדיוק במקומות שאנו נושאים איתנו מילדות. מקומות של חוסר-אונים, מקומות של תחושת דחייה.
אני מסכן/עצבני/נרגן/קורבן - משמע אני קיים. אני מרגיש מאוד חזק את המסכנות הזו, משמע אני קיים. יש לי משמעות. וכך אני ממלא את החלל.
למה שלא נמלא את החלל בחמלה, בקבלה ובאהבה (שלנו את עצמנו). האין זה עדיף?
והילדים פה הם רק שחקנים בחיינו שמפגישים אותנו עם כל מיני מקומות שבנו. כל השאר מיותר! כל הויכוחים מיותרים. התועלת היחידה שלהם היא שהם מביאים איתם אי-שקט שמאפשר לנו להתבונן על עצמנו ולחבק את עצמנו.

יכולה למחוק אם לא מתאים לך....

[אסנת_ש*]

הי קלמנ טינה אני נהנית לקרא אותך @}

אפשר להוסיף כמה הירהורים לים ההרהורים שלך? (אם לא אז תמחקי)
המחשבה הראשונה שעלתה לי. האם ויכוחים זה דבר רע? כלומר אם עושים אותם בדרך מכבדת את שני הצדדים (ציינת תקשורת מקרבת) . למה להמנע מהם? (לגדל ילדים בלי ויכוחים). האם זה בכלל אפשרי להמנע מהם? אולי הצורך שלנו בזה שלא יהיו ויכוחים הוא כדי שיהיה לנו יותר שקט והרמוניה? שהכל יזרום חלק ויהיה כמו בסרט של מרי פופינס... כי כשאני מסתכלת עליהם אני רואה שאנחנו אנשים נפרדים. יש להם רצונות בדיוק כמו לי. יש להם שטיקים כמו לי (אגב גם לי יש אחד כזה בבית שלוקח לו לנעול סנדלים/נעליים במשך 10 דקות, וזה בהחלט מוציא מהדעת כשממהרים. אבל פיתחתי אסטרטגיות למניהם שמתאימים לי (-: )
טוב. קוראים לי עכשיו אני אמשיך כשאתפנה...

[אלטר_אגו*]

אוי, כמה מצויין!

[אמא_נוסעת*]

מתכננת להתמכר....
נושא רלוונטי מאין כמותו. לצערי.... (-:

[אינדי_אנית*]

הרבה פעמים אצלי, כשאני מתחילה להתווכח בסיטואציה (בהתחלה עם עצמי :
אני מתחילה להתקרבן בלבי ("למה ילד בן 10 נועל נעליים במשך עשרים דקות.. ולהריץ תסריטי מסכנות בראש ("עכשיו אני אגרר אחרי הכלב ופוצ' תבכה, או שהיא תרצה לנדנדה והכלב שוב יברח לי כמו לפני שבוע"). ואח"כ עם הסביבה ), אני שמה לב שבעצם אני מגיבה בהתנגדות.
כבר הבנתי שכשאני מגיבה בהתנגדות אז אני לא בסיטואציה אלא במקום אחר שחושב שילדים צריכים.... ומבוגרים צריכים... ובכלל צריך גבולות....ואיך היא תלמד.... ו%%$%#*&^ אחרים.
ואז אני פשוט מנקה את ההתנגדות ונשארת עם סיטואציה שמשקלה נמוך ב90% על כתפי מאשר זו שהיתה קודם..
כי אני לא רוצה להתנגד. אני רוצה להיות בעד. עושה לי יותר טוב.

בקיצור כלל האצבע פה הוא לבדוק האם אני פה בהתנגדות למשהו או מישהו..

יש לי עוד סימנים להתנגדות הזאת. לחץ בחזה או בבטן, שיניים חשוקות.

[אינדי_אנית*]

וגם רציתי להגיד שזה בלוג ממש מעולה ומאוד מדבר אלי @}

[מארז_אהבה*]

רגע רגע סליחה, מה זה כל הקדושה הזאת? בלי כפייה -- הסכמנו. בלי גבולות -- הבנו. אבל עכשיו גם להתווכח זה אאוט? יעני, עכשיו כולנו נרחף פה על ענני קונצנזוס קוסמי והבנה הדדית טלפתית וגם לא נוכל להשתמש בוויכוח ככלי להזזת הזולת מדעתו באמצעות השכנוע (או ההתשה)?! גם משא ומתן כבר לא לגיטימי, עם הממזרים הקטנים האלה?
תגידו מה נטרק איתכן? הרסתן אותי!

[קלמנ_טינה*]

כמה תגובות... (ככה זה כשעוברים מהשוליים הסהרוריים של הבליחיתולים למיינסטרים של ויכוחים עם ילדים, כנראה).

האם זה בכלל אפשרי להמנע מהם? אולי הצורך שלנו בזה שלא יהיו ויכוחים הוא כדי שיהיה לנו יותר שקט והרמוניה? שהכל יזרום חלק ויהיה כמו בסרט של מרי פופינס...
אולי הכותרת הנכונה היתה צריכה להיות "לגדל ילדים בלי ויכוחים מיותרים", או "לגדל ילדים בלי כל כך הרבה ויכוחים"... /-:
אבל זה נשמע פחות שנון P-:
אבל ברצינות, אני מבינה למה את מתכוונת.
אני לא מעוניינת בחיי מרי פופינס פלקטיים, אבל אצלי יש לעתים קרובות מדי תחושה שאלו לא ויכוחים הוגנים, כי בסופו של דבר הילדים תלויים בי, ולכן במקרים רבים המלה האחרונה היא שלי. זה מין ויכוח עם העריץ הנאור.
ולעתים אחרות אני מרגישה שהוויכוחים האלה הם ביטוי לביקורתיות היתר שלי,
או לחוסר ההחלטיות שלי.
או לחוסר ההקשבה והסבלנות שלי.
יש כל כך הרבה ויכוחים שהיה אפשר להימנע מהם. לפעמים אני מרגישה את הילד משקף לי את הווכחנות הזאת ואני יודעת שהוא למד את זה ממני. זאת תחושה די מבאסת, אם לנקוט לשון המעטה.

יש לי עוד סימנים להתנגדות הזאת. לחץ בחזה או בבטן, שיניים חשוקות.
ואצלי: הפסקת נשימה. זה קורה הרבה לפני שהעימות פורץ, ולוקח לי זמן מה להבין שאני שם... לפעמים זיהוי מוקדם יכול למנוע ויכוח מיותר.

[קלמנ_טינה*]

אוכל - ויכוחים עם העריץ הנאור

והנה עוד דוגמה מהשבועות האחרונים.
הילד, שדווקא ניחן בחך לא ילדותי בכלל (הוא אוהב חצילים!), בוחר כבר זמן מה בתפריט ילדים קלאסי ובלתי מזין בעליל, וגם בכלל אין לו כל כך תיאבון.
(אין צורך בייעוץ תזונתי, תודה).
אני חושקת שיניים ולא מעירה הערות סרקסטיות על לחם לבן, גבינה צהובה, תפוחי אדמה בטונות, פסטה עם כלום ועוד מיני שיקוצים.

אבל ויכוחים על אוכל הם דוגמה מצוינת לוויכוח כזה שבו הילד תלוי בי ולכן הוויכוח בעייתי.
ראשית, הוא לא יכול להכין בעצמו כל מה שהוא רוצה (את הרוב כן), וגם לא תמיד רוצה (הוא ילד ורוצה טיפול מהוריו).
אז אני תמיד יכולה להטיל וטו, עקרונית.
שנית, הוא לא תמיד יכול להעריך את ההשפעה המצטברת או המיידית של התזונה שלו על חייו, כי הוא ילד. אין לו ידע ולא יכולת להסתכל קדימה בצורה כזאת.
אז אני מרגישה אחראית לומר לו דברים כמו "זה גורם לנזלת" או "עודף סוכר יפריע לך להתרכז בהמשך היום".
שלא לדבר על לעודד אותו לאכול סלט (בדרך כלל הוא מת על סלט ירקות).
ויכוחים על אוכל הם משהו שאני ממש משתפרת בהימנעות ממנו, בשם העיקרון של כבוד האדם והאיזון שמתישהו מפצה על תקופות של ג'אנקפוד.
לפני שנה-שנתיים הייתי הרבה יותר נוקשה וביקורתית בקשר להרגלי התזונה שלו.

עכשיו אני בעיקר מנסה למנוע מהתינוקת לטעום, באלגנטיות מרבית

[קלמנ_טינה*]

עכשיו גם להתווכח זה אאוט?
פספסתי אותך, וחייבת להגיב (את כזאת מצחיקה!).
לא, להתווכח באמת זה סבבה.
להתווכח כל הזמן זה אאוט.
להתווכח על שטויות קטנוניות זה אאוט.
ולחיות בבית שבו כמעט כל דבר הוא נושא למשא ומתן זה מה זה אאוט!
(דוגמה טרייה מהיום: אבי הטף ואני מתים לחזור מהים, ומשדלים את הילד לזוז כבר ולהיפרד מחברתו. אחרי שסוףסוף הצלחנו הוא מתבקש להתלבש ולבוא כבר הביתה. "עוד שלושה ביסים", הוא עונה. למה? ככה. כי ברירת המחדל היא לשאת ולתת. זה מעצבן אימים).

[אסנת_ש*]

מה שכתבתי קודם לא התכוונתי לבקר אותך על שם הדף. אלא לתהות איתך על משמעות הויכוחים עבורנו. טוב זה מה שקורה שכותבים עם שלושה ילדים מסביב. שאחד יונק ובועט במקלדת, ושניים אחרים צריכים דברים. (טוב זה מה שאני עושה גם עכשיו (-: )

לפעמים אני מרגישה את הילד משקף לי את הווכחנות הזאת ואני יודעת שהוא למד את זה ממני. זאת תחושה די מבאסת, אם לנקוט לשון המעטה.
לגמרי מסכימה איתך. גם אצלי זה ככה. הילד לא יכול להיות עקשן אם אין לו מישהו להיות עקשן מולו שהוא עקשן בדיוק כמוהו.

דוגמה טרייה מהיום: אבי הטף ואני מתים לחזור מהים, ומשדלים את הילד לזוז כבר ולהיפרד מחברתו. אחרי שסוףסוף הצלחנו הוא מתבקש להתלבש ולבוא כבר הביתה. "עוד שלושה ביסים", הוא עונה. למה? ככה. כי ברירת המחדל היא לשאת ולתת. זה מעצבן אימים).
מראייה צרה שלי של סיטואציה אחת. דוקא נראה לי שהוא רוצה עצמאות. הוא רוצה להחליט על עצמו, להיות מבוגר כמוכם. נראה לך? כי כאן גם מתחבר לי גם הפטנטים ששאלת אותי. כי הם באו לאחר הבנה עמוקה שלי,שהילד בבסיס לא רוצה להתנגח איתי, הוא רוצה לשתף פעולה ושיאהבו אותו. אבל עם זאת הוא רוצה עצמאות ושיראו אותו כיחודי. לכן כל הדיונים שלנו לגבי דברים שאנחנו "צריכים" לעשות הוא לא על כן ולא. אלא על איך או מתי. למשל הוא נתן לכם יופי של דרך (טוב אני כבר יודעת מהכרות איתו שהוא ילד מיוחד ומקסים) "עוד שלושה ביסים", הוא עונה כך הוא משתף אתכם פעולה אבל גם שומר על הצרכים שלו. את מצליחה לרדת לסוף דעתי?

[מארז_אהבה*]

את וכחנית? זה חדש.
טוב נו, אולי ניפגש כבר?

[אילה_בשדה_הדגן*]

אם יש משהו שהם רוצים,אבל אני יכולה להסתדר גם בלי,הכי פשוט זה להפוך את זה למותנה בלעשות דבר מסויים אז אין ויכוח.

ועוד דבר : כשאני מוצאת את עצמי מדברת יותר מדי,פקה פקה...
שיטת ה'עד 3 '.-מתאים מאוד לגילאים קטנים.ענבל מאוד מתלהבת מזה שאני סופרת לה, אם היא רוצה להתמקח(בכל זאת היא הכרישה רצינית) ומבקשת עד 7 ,זה יותר טוב מזה שאני ארגיש בת 70.

שיטת ה'יש לך 3 דברים לעשות (נניח קומפוסט,כיור ,מדף),הכל תוך 10 דק''-מתאימה למי שאצלו הכל נמשך נצח אם בכלל.

[פלוני_אלמונית*]

"עוד שלושה ביסים", הוא עונה כך הוא משתף אתכם פעולה אבל גם שומר על הצרכים שלו.
אני מבינה את זה, אבל זה עדיין מעורר בי התנגדות. כי בסיפור שלי המשפט הזה בא אחרי שהצרכים שלו כבר מולאו וסופקו באלף דרכים אחרות, ואנחנו כבר היינו עם הלשון בחוץ. הרגשתי שבשם הצרכים שלו אנחנו פשוט נמרחים. זה עורר בי את התחושה ששום דבר לא טוב כפשוטו, ותמיד אפשר למתוח אותנו עוד קצת. אולי אני צריכה לחזור לעיין ב{{}}מהי הכלה.

ואת צודקת, הוא באמת רוצה לשתף פעולה ושיאהבו אותו וגם לשמור על עצמאותו. הייתי רוצה למצוא דרך לתעל את הרצון הזה בעצמאות לאפיק יותר קונסטרוקטיבי. עצמאות לא חייבת להיות לעומתית בצורה כל כך שטחית ("אני לא מסכים לעשות בדיוק מה שאומרים לי"). היא יכולה להיות גם יצירתית ("אני עושה גם דברים שלא ביקשו ממני, כי החלטתי")

שיטת ה'יש לך 3 דברים לעשות (נניח קומפוסט,כיור ,מדף),הכל תוך 10 דק''-מתאימה למי שאצלו הכל נמשך נצח אם בכלל
ולא מתאימה למי שיש לו קשיי התארגנות, קשב וריכוז P-:
אבל תודה.

[פלוני_אלמונית*]

לא עזרתי לו לנעול את הנעליים אלא רק חזרתי ואמרתי לו לנעול אותן וציפיתי שיעשה את זה בעצמו. כלומר, שייכשל בזה בעצמו
הי, הילד בן 10 (כמעט)!
למה צריך לעזור לו לנעול את הנעליים? (בהנחה שהכל תקין)
אני מניחה, שטכנית, הוא מסוגל לנעול נעליים כבר כמה שנים טובות, כך שאם הוא לא נועל אותן, זה לא בגלל שהוא לא יכול, אלא בגלל שמסיבה כלשהי, הוא לא רוצה.
לנעול לו אותן, זה הרבה יותר עריצי מלשכנע (להתווכח?). וזה אפילו לא נאור.
זה פולש לו למרחב האישי (שכבר קיים בגיל הזה), זה לחלוטין לא מתחשב במי שהוא, וזה גם מסיר ממנו אחריות, מהסוג שבעיני הוא בהחלט כבר יכול וצריך לקחת.

תיאום זמנים וציפיות - בעיני זה מפתח למניעה של המון המון צרות, עם הילדים, וגם עם מבוגרים. כשאני מצליחה לקלוט שיש פער בין המציאות (או התכניות שלי למציאות) לבין הציפיות של הילדים, ופשוט לתאם - זה כל כך הרבה פעמים מונע תאקלים, וריבים.

במקום לנעול לו את הנעליים, הייתי אומרת לו (בשלב כמה שיותר מוקדם, אולי אפילו בערב) את סדר היום המתוכנן, ובגיל הזה, בהחלט כבר אפשר להשתמש בשעות מדויקות: "אני רוצה שכולנו נהיה מוכנים עד שעה שבע וחצי. בשבע וחצי בדיוק,נצא לטיול עם הכלב, וכשנחזור, בערך בשמונה, יהיה לך זמן לקחת את התיק וללכת לבי"ס". אם יש לו קשיי התארגנות, אפשר לעזור לו בתזכורות (אבל צריך לשים לב לא לעבור את גבול הנדנוד), או בחלוקת זמנים יותר קצרה, למשימות מחולקות יותר.
כשמגיע הזמן, גם אם הוא עדיין לא מוכן, לצאת.
בלי כעס, בלי ויכוחים, בלי משא ומתן.
אם אפשרי, לדאוג שזה לא יהיה צ'ופר בשבילו (לדאוג שהטיול יהיה גם פינוק בשבילו, ולא רק משימה - לפחות בתקופה הראשונה, כתמריץ). אבל בכל מקרה, להעביר את המסר, שלוח הזמנים חשוב (בהנחה שהוא אכן חשוב), ושצריך לעמוד בו. אולי יהיו כמה פעמים קשות, אבל בהמשך הוא ילמד להתארגן כדי להיות מוכן בזמן.

אני גם חושבת שיש איזושהי בעייתיות בהגדרת המשימה.
האם לצאת עם הכלב זו מטלה שלו? שלך? זה משהו שהוא אוהב לעשות, או חייב לעשות? הוא עוזר לך או את עוזרת לו?
אם זו מטלה שלו - תני לו את הקרדיט לעשות את זה בדרך שלו, כל עוד הוא מסיים את זה בזמן להגיע לבי"ס (שוב - תיאום זמנים וציפיות) - אם זה כך, אז לחבר את הטיול של הפעוטה, על דרישותיה ועיכוביה, זה דבר מפריע.
אם זו מטלה שלך, והוא רק מצטרף - אז אולי זו דרישה גדולה מדי להפיל עליו בשלב כזה, והפתרון יכול להיות אולי הפוך - הוא נשאר עם הפעוטה בבית, בזמן שאת עושה טיול עם הכלב, לבד.
אם זה טיול משותף, הוא צריך להיות גם בשבילו, ולא רק בתפקיד.
נדמה לי שהרעיון הובן....

[אסנת_ש*]

שהצרכים שלו כבר מולאו וסופקו באלף דרכים אחרות, ואנחנו כבר היינו עם הלשון בחוץ. הרגשתי שבשם הצרכים שלו אנחנו פשוט נמרחים. זה עורר בי את התחושה ששום דבר לא טוב כפשוטו, ותמיד אפשר למתוח אותנו עוד קצת.
נשמע ממש מתסכל. את נשמעת לי שאת ממש זקוקה להקלה, ושדברים ילכו קצת יותר בפשטות ובזרימה. לפי מה שאת אומרת , שלפי התחושה שלך את הלכת לקראתו והוא לא ממש הראה נכונות ללכת לקראתך? . אני מודעת לזה שאני יודעת רק על סיטואציה אחת ולא יודעת את כל התמונה. לכן מה שאני אומרת לא יכול להיות מדוייק לך. (-:

חוץ מזה . אני לא ממש סגורה על המשמעות של בלוג. ויש לי משום מה תחושה שאני לא פועלת לפי ה"חוקים" כי יכול להיות שזה בכלל לא מתאים לך מה שאני מקשקשת. אז סליחה אם כך הדבר.

[קלמנ_טינה*]

פלונית, חבל שכתבת בעילום שם, יש לך תובנות חשובות מאוד והערות לעניין. אולי תחזרי עם שם שאפשר להזדהות איתו יותר? (-:
אני גם חושבת שיש איזושהי בעייתיות בהגדרת המשימה
נכון. טיול הבוקר הוא משימה שלו, אבל הוא ממסמס אותה כי הוא לא אוהב לטייל עם הכלב וכשהוא יוצא לבד הוא יוצא ידי חובה וממהר לחזור, או מושך את הזמן בכוונה כדי שיהיה מאוחר מדי והוא לא יוכל להוציא את הכלב בלי לאחר לבית הספר (היום, למשל, אמרנו לו שעדיף שיאחר בחמש דקות ויוציא את הכלב, כי האחרים לא יכולים - אבא והתינוקת חולים, ואני חייבת להישאר איתם).

הוא בן עשר! את צודקת, כמובן. כשאמרתי שהייתי צריכה לעזור לו עם הנעליים לא התכוונתי פיזית לקשור לו את השרוכים, אלא לשבת לידו ולדאוג שזה יקרה, או לעזור לו להתרכז במשימה בלי להיגרר לאלף משימות משנה אחרות בדרך...

אחת הבעיות היא שאני עצמי טיפוס לא מסודר במיוחד, אבל מצליחה לעמוד בזמנים למרות זאת. אם היית שואלת אותי בשבע בבוקר מתי צריך לצאת לא הייתי יכולה להגיד לך. אבל איכשהו אני (כמעט) תמיד עומדת בהתחייבויות שלי. חבל, היה עדיף לילד כזה אמא שיכולה לקבוע לוחות זמנים. הוא מאוד אוהב שדברים ברורים ומסודרים (אבל באותה נשימה אוהב גם על זה להתווכח...).

ול{{}}אסנת ש: יש לי משום מה תחושה שאני לא פועלת לפי ה"חוקים"
לא, התייעצות בצוותא זה בדיוק מה שרציתי. תודה!

[פלוני_אלמונית*]

הפלונית ממקודם זו אני. אני פשוט במחשב שלא רוצה להטביע בו את חותמי יותר מדי.
אם פי 3

אני חושבת, שהגעת למצב שבו את רואה שההתנהלות הקיימת, הנוחה - היא לא יעילה, ובעצם לא כל כך נוחה.
לכן צריך לשנות. גם אם זה דורש מאמץ והתארגנות אחרת מצדכם.
נשמע שיש צורך בהגדרות יותר ברורות - שרצוי לסכם בשיחה מראש (משותפת, שמשקפת גם את הצרכים והרצונות שלכם, וגם את שלו), וברגע האמת, רק להזכיר את הסיכום, כעובדה קיימת, שלא מתווכחים עליה. (אם רוצים לשנות - אפשר לדבר על זה אחר הצהריים - לא עכשיו כשלחוץ). וגם בהקפדה, לפחות למשך תקופה, על אופן הביצוע.
זה נשמע אולי קצת "סדר יום נוקשה", אבל כשיש התחייבויות, לפעמים זה מה שדרוש, וזה מקל על כולם - יודעים מה לצפות, יודעים איך להתארגן. אחרי שמתרגלים לשגרה, אפשר גם להיות יותר גמישים.

[אמאל'ה*]

<קוראת בעניין>
גם אני כמובן.

[סירופ_מייפל*]

תודה לך! מסמנת לי ת'דף @}

[גלי_לי*]

איזה יופי של דף!!! אני מחפשת את הנושא הזה כבר כמה חודשים...
למישהי (מישהו) יש עצות למנוע ויכוחים מיותרים עם ילדה כמעט בת 3? מה אפשר לצפות בגיל כזה?
לפני כחודש נולדה לה אחות, יש קצת בעיות הנקה ואני מניקה הרבה מאד שעות ביום, מקורקעת לספה וללישה של השד (אחרת הקטנה לא יונקת...), תוך כדי הנקה אני מנסה לשכנע את הגדולה להביא גרביים כי היא קצת חולה והרצפה קרה או מנסה לשכנע אותה לחכות לי במקלחת ולא לצאת כי עוד לא שטפתי לה את השמפו מהראש (התחלנו ואז הוזעקתי להניק), או מנסה לשכנע אותה לחזור למיטה כשהיא לא נרדמת והדוגמאות עוד רבות.
אני מנסה לא לצפות ממנה ליותר ממה שהיא מסוגלת, אני כן נלחצת כשעובר הזמן והיא עדיין יחפה על הריצפה הקרה ואני עדיין מניקה, אני נושמת עמוק ומתמלאת בסבלנות, אבל משגע אותי כשהיא מתעלמת ממשהו שאני אומרת , אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב וחוזרת על עצמי ומנג'סת לאויר. ואנא אל תציעו לי לקבל עזרה כי רוב הזמן אני לבד עם שתיהן בערבים וחייבת למצוא דרכי התנהלות. כל היום אני מסתדרת מאד יפה וכשמגיע הערב וצריך לתקתק ארוחת ערב ולהשכיב לישון (מקלחת אני משתדלת לעשות בצהריים) אני מאבדת את זה כשהיא מתעלמת ממני, ובסוף מתפרצת עליה...

[גלי_לי*]

הי שוב אני
אני קוראת הרבה פה באתר אך זו פעם ראשונה שאני מעזה לכתוב, לרוב אני מוצאת תשובות מדברי החכמה והרכות שאני קוראת פה, אך הפעם אני נואשת במיוחד ולא מוצאת חומר על התמודדות עם גיל אוטוטו 3 ומרגישה שכל יום שעובר אני מאבדת אותה יותר.
ראיתי שלא התקבלו פה תגובות. מה אני צריכה לעשות כדי שהעמוד ימשיך לקבל תגובות? אשמח לשמוע... תודה

[דניאלה*]

הי
מצבים מוכרים את מתארת...
אני חושבת שמה שהכי חשוב זה קודם כל להנמיך ציפיות וגם סטנדרטים (-:
לא לצפות שהיא תעשה מה שאת מבקשת, זה פשוט לא עובד איתם ככה
(אפשר לגרום לזה לעבוד אבל המחיר גדול מדי בעיניי, בגיל הזה - אצלנו זה תמיד היה נגמר בצעקות ותסכולים אז חבל).
אם את מכירה דרכים אחרות "להניע" אותה - משהו משחקי יותר, יצירתי וכו' - אחלה.
אם זה לא עובד אצלכם כרגע (אל תשכחי שהיא מושפעת מהשינויים הגדולים בחיים שלה), אז מראש לקחת בחשבון שמה שאת רוצה יאלץ לחכות.
כאן גם נכנסים לתמונה הסטנדרטים.
אם את לבד וצריכה לקלח, אולי לא חייבים לחפוף ואפשר לעשות מקלחת בזק זריזה?
אם היא לא נרדמת - אולי לשחרר מראש ולא לצפות ממנה שתחזור למיטה? לקחת בחשבון שההשכבה תתארך ואין מה לעשות בעניין.
אני קצת נפלתי למלכודת כזו שבה כשהקטנה נולדה פתאום הבכורה נראתה לי כל כך גדולה וציפיתי ממנה לעצמאות שהיא עוד לא הייתה בשלה לה.

ועוד דבר, למרות בקשתך המפורשת - השעה של הערב היא שעה קשה.
כולם עייפים וצריך להניע את העניינים לכיוון הרצוי, כולם צריכים אותך, יש הרבה לוגיסטיקה.
לי קשה לעשות ערבים לבד אפילו שהילדים שלי כבר קצת יותר גדולים.
אין שום עזרה שתוכלי לקחת? אפילו לא לשעה?
מספיק אפילו נערה צעירה שתבוא לשעה, תעזור עם הכלים של ארוחת הערב, תחזיק לרגע את הקטנה או תעזור לגדולה להתלבש וכו'.

[עפרה_שחר*]

תגדירי מה את רוצה.
מתאים לך להיות איתן לבד בערב, או שפשוט עדיין לא מצאת את הסידור היצירתי שמתאים לכם?
אולי מפריעה המרדנות הו היא עומדת מולך ולא משתפת פעולה?
האם הקושי הוא בחלוקת קשב וקביעת סדרי עדיפויות (האם לעזוב ילדה בת 3 עם שמפו על הראש ולרוץ להניק, או לתת לתינוקת שניה לחכות רגע? )
אולי את צריכה שפה סודית מגניבה עם הבכורה- עם קריצות וחיוכים וצחוקים פרטיים, שתוך כדי משחק השודדת ממלאה בו משימות?
את מי את כן יכולה לגייס להיות איתכן? אולי שעה לפני שעת הקרייסיס תעשו פאזל, תשימו מוסיקה ותרקדו, תעשו אמבטיית קצף יחד וזה ישרה נינוחות על הערב?

[גלי_לי*]

הי ותודה רבה על העזרה

בינתיים עברו להם יומיים של סופ"ש בהם שנינו בבית, ועדיין קשה, ללכת לישון זה תהליך של בין שעתיים לשלוש: עוד סיפור,עוד פעם לתת נשיקה לתינוקת, רגע הולכת לאבא בסלון, רגע הולכת לאמא בסלון, בסוף כשכולנו אמא, אבא והתינוקת ישבנו לידה במיטה ואמרנו לה אנחנו כאן לעזור לך להרדם, אם את רוצה את יכולה ללכת לסלון, זה התחיל להשתחרר והיא הסכימה לשכב לקבל נשיקה וקצת מסאז' של טיפות גשם על הגוף כמו אלו שעל הגג, ונרדמה.
כשאני לבד איתה ועם התינוקת בערב, אין לי סיכוי לשמור על סבלנותי ונשימותי העמוקות כל כך הרבה זמן ואני מתפוצצת עליה...
מעבר לללכת לישון כל דבר שמבקשים ממנה שעד עכשיו היינו פותרים במשחקים ויצירתיות, ללכת לעשות פיפי (צריך להזכיר לה אחרת היא מפספסת), לצחצח שיניים לשטוף ידיים אחרי האוכל, להתלבש וכו וכו, הופך לסאגה אינסופית שכמעט תמיד אנחנו מוצאים את עצמינו נודניקים וחוזרים על הבקשה עשרות פעמים ומגיעים לאיומים אויליים, הייתי שמחה למצוא דרך שיש בה רכות אך אסרטיביות, אני מכלה את כל האנרגיות שלי בלהניע אותה על הדברים הקטנטנים האלה, וזה מתסכל ומסתיים בתחושה שלי שהיא פשוט לא שמה עלי והייתי רוצה שהיא תבין שיש הדדיות. זה התחיל לפני הלידה אבל החמיר נורא בשבוע-שבועיים האחרונים .
חוץ מהדברים האלה, היא ילדה שמחה ומאושרת, בעלת עולם פנימי מהמם, אנחנו נהנים ממנה ולא מרגישים שהיא מקופחת או מקבלת פחות מקודם.
הייתי שמחה למצוא את הדרך לא להגיע לאיומים ולבכי כל פעם שאני צריכה לבקש ממנה משהו, להבין למה היא מתנהגת ככה ואיזה צורך מסתתר מאחורי זה, ואיך לא להתיש את עצמי ברגעים האלה שכרגע נראים כאילו רק הם קיימים... הייתי שמחה למצוא את הגישה בה שנינו צריכים לנקוט כדי להשיג את שיתוף הפעולה מצידה ואפילו אם זה עניין שייקח זמן, אבל לפחות שנרגיש שאנחנו מצאו לנו גישה.
אין לי עזרה לכמה ערבים בשבוע, וכמו שסיפרתי גם כשבן זוגי בבית אנחנו מחפשים את דרכינו בחשכה... אני חושבת שעם חלוקת הקשב וסדר העדפויות אני לומדת להסתדר, זו אכן המרדנות הזו שאנחנו מתקשים לעכל
אני מקווה שאני יותר ברורה אולי, מאד קשה לי להיות עניינית ונקודתית כי אני מרגישה בערפל
ושוב תודה לכל מי שיש עיצה בחיקה

[פלוני_אלמונית*]

הי גלי,לא פשוט בכלל המחול הזה...יש לי שתי בנות בהפרש קטן יותר,ואני ממש מבינה אותך.
גם אני הרבה עם הבנות לבד,בעיקר בערבים,וזה הזמן הכי קשה. מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתפרצת על הגדולה בשעה הזו,ולשמחתי היום זה כבר כמעט ולא קורה.
קודם כל תני לעצמך זמן.זה שהדברים לא מסתדרים עכשיו,זה כי אתם עדיין בלמידה של המצב החדש.לפעמים לקבל את זה שזה ככה עכשיו,מאוד עוזר להוריד את הלחץ.
אני מציעה להתארגן בצורה כזו שבערב יש כמה שפחות דברים לעשות,מקלחת,במיוחד עכשיו שקריר לא חייבים כל יום,ועדיף להזיז לצהריים,ארוחת ערב,אם את יכולה להכין מראש,מעולה.אם לא,אז משהו שלא דורש ממך יותר מדי.ולבנות איזה סדר שינה,סדר ערב שיחזור על עצמו.סיפור,משחק וכו'. והכי עוזר,לסדר ככה שאת יכולה להניק לידה,תוך כדי שהיא נרדמת.
לי מאוד עזר הספר איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו,ספר מאוד פשוט,נותן המון כלים מעשיים,איך לצאת ממצבים כמו שאת מתארת בלי להכנס למלחמת עולם.
(בהתחלה חשבתי שזה לא מתאים לגיל כ"כ צעיר,אבל ניסיתי,וזה ממש עובד!)
בהצלחה,שפע נחת בריאות וחלב.תהיי טובה גם לעצמך ותזכרי תמיד שזה עובר.

[גלי_לי*]

תדה רבה!! על כל העצות הטובות
את הספר הזה כבר הזמנתי בסטימצקי לפני כחודש ולא יצא לי להביא אותו...
אדאג לקבל אותו בהקדם

[עפרה_שחר*]

בעיניין המרדנות: כשאדם בונה את גבולות האני הוא מלמד את הזולת גם מה לא מתאים לו, וזה טוב שהיא יכולה לסמוך על החוסן שלכם עכשיו ולהתפרק קצת ושעדיין תאהבו אותה הכי בעולם. היא מרגישה חזקה. זה יעזור לה לא לוותר ולהתרפס בפני כל אחד בחיים, לא להיות מרצה.
עזות מצח זה דבר מרגיז ביותר. חוצפה. זה טבעי ובריא לה, אבל לא מתאים לכם. אז מה עושים? מה את עושה כשיש לך ולבן זוגך רצונות מנוגדים?
קודם כל נזכרים במידת החמלה- היא רק מעכלת עובדה שאתם כפיתם עליה, והעיכול לוקח זמן. כשכבר לא תהיו, ולה תהיה חברה הכי טובה לחיים- היא תשמח. ספרו לה על זה.
שנית- מידת החמלה חלה כמובן גם עליכם, הילדים הגדולים. אם איבדת את זה מולה, לא נגרם נזק. אתם בהסתגלות.
ושלישית והכי חשוב- סכמו בינכם מהם 3 הדברים שהם בבחינת "יהרג ובל יעבור" ועליהם אל תוותרו (למשל- מה שמסוכן לה, מה שעלול לפגוע בתינוקת, מה שהכי קשה לך לסבול וכו...)- על כל השאר- תחפפו. כשיתאזן קצת תחזרו להיות חינוכיים. גמישות זה הכי חשוב בקשר.

[נשואה_ללא*]

איזה מדהים שלמרות כל התלונות של ההורים על ילדיהם (בין כל המחמאות) אף אחד לא מפסיק להביא לעולם ילדים.
תודה לאל.
הורים ואמהות במיוחד פשוט סובלות, מתלוננות, מאבדות את עצמן לגמרי וממשיכות עוד ועוד....
איך? אף אחד לא יודע
אני מתארחת אצל חברים עם ילדים (שאגב אניידועה בתור אוהבת ילדים ממש ומתחברת לא כמו אלה ש"עד שילדתי לא אהבתי ילדים"
רואה מה הולך שם ואומרת לעצמי ולבעלי- זה שווה את זה?
רענן שקד אומר שלא...או שכן ...זה נורא אבל נורא קשה לראות אתכם סובלים ולשמוע אתכם מתלוננים....

מישהו?

[עפרה_שחר*]

אתמול אחרי שהאורחים הלכו הבית נראה כמו אחרי מלחמה. החלטתי להכנע מראש: שמתי לי מוסיקה והתחלתי לסבן ת'כלים, תוך שאנחנו מפטפטות. מפה לשם- יצא שאני המסבנת והיא השוטפת וגם המסדרת על היבשן כלים (הקלברי פין לימד אותי ת'טריק הזה) ותוך כדי שאני מחכה כל פעם לנאגלה הבאה והיא מסבנת- יצא לי לזרוק זבל, לעבור עם סמרטוט על הארונות ולשמוע על הדרך סיפורים על בנים בגן.
הכנו ארוחת ערב ביחד-אני חביתה במחבת בצורת לב, היא סלט, עריכת שולחן והוצאת דברים מהמקרר. היה חם וטוב.
מכיוון שהקובבה הבריקה ת'כיור והשיש יותר משהיו בחנות , (לפני 50 שנה בטח) אז כבר שמתי מפת שולחן ובטיול ערב עם הכלבים קטפנו קצת פרחים ריחניים שהוסיפו צבע.
התקלחנו יחד וסיפרתי לה סיפור על כשהייתי קטנה. לפני שנרדמה, שאלה אותי: כשאני אהיה גדולה- נהיה חברות?

[גלי_לי*]

הי עפרה
איזה כייף לנעמה ולך, זה נשמע קשר מדהים וקשוב כל כך (הסתכלתי בדף שלך כי תהיתי בת כמה היא? ומאיזה גיל אפשר להתחיל לעשות ביחד... אני מניחה שאני צריכה ללמוד לשתף אותה יותר ואפילו שזה יהיה פחות נקי, מסודר, יעיל ופחות זריז מאיך שאני עושה את הדברים לבד)
אתמול היה לנו יום ללא ויכוחים, אולי בעזרת התינוקת שישנה רוב היום (דבר שאינו אופייני לה.) אולי קצת שחררתי את הרצון שהכל יהיה מסודר ולפי התכנית או האידאל. הבית נשאר פחות מסודר ממה שהתכוונתי ולא הספקתי להעמיד קדירת עוף כמו שהתכוונתי אבל במקום זה נהיו פינות יצירה שלי ושלה. החורף מביא איתו אינטימיות. הלוואי שהאהבה והסבלנות יגברו על העומס. נראה שהויכוחים באים כשאני לחוצה...

נשואה ללא - את מסתכלת בבלוג לא לך....(עדיין). תחפשי את הבלוגים של האהבה המדהימה הזו ליצורים הקטנים והענוגים שמרחיבה את ליבך למקומות שלא ידע קודם. אני אכן חווה קשיים, אבל לומדת על עצמי כל מיני דברים חדשים, מוצאת דרכי התמודדות והסתגלות, סדרי עדיפויות חדשים מדי יום ועדיין מאז שילדתי את הבת הגדולה לפני כמעט שלוש שנים אני חייה את התקופה המאושרת בחיי , צריך להיות מוכנים לנתינה מתמדת, היא ממלאת אותך כל כך, מקווה שקראת את המשפט האחרון של עפרה שחר, זהשווה את הכל.

[עפרה_שחר*]

היא בת 6 ומהרגע הראשון הלך לנו טוב ביחד. זה לא אומר שהחיים שלי קסומים 100% מהזמן ושהיא מושלמת- אבל ההנאה שלנו אחת מהשניה היא בראש סדר העדיפויות. יש דברים שמוזנחים בגלל זה, אבל זה שווה. היום היה האינסטלטור ושאל אותי מה היה חשבון המים האחרון שלי. אין לי מושג. מתי בפעם האחרונה יצא לי לשבת בשקט על החשבונות בכלל? שלא לדבר בכלל על אנרגיות להתחיל זוגיות (אני ממש ממש רוצה) או למצוא זמן לצאת פעם עם חברה בערב בלי ילדים...
כרגע החיים שלי זה עבודה וילדה ואין לי סיבה להתבאס. זה ככה. אני גם יודעת שזה ישתנה ומוקירה ומתענגת על כל רגע של יחד איתה.

[גלי_לי*]

כשיהיה לו מקום בוודאי יצטרף אליכן בשמחה עוד בן אדם לימים קסומים כאלה של חביתות בצורת לב, פרחים וריחות..
אני מסכמת ערב נוסף ללא ויכוחים, (יו-הו), בהשראתך הכנו ביחד עוגיות ואחר כך ארוחת ערב. אני מגלה שכדי להניע אותה לא מספיק משחקיות ויצירתיות, אני צריכה להיות נוכחת ומכילה ואז הכל זורם, וגם כשהיא מתעקשת אני נותנת לה זמן וזה מגיע בסוף
תודה על ההשראה הרבה !!!

[רוני.של.4*]

בעקבות עלייתו של הדף הזה ל מה חדש, החלטתי לפני כמה ימים פשוט להפסיק להתווכח... אם אני לא אתווכח בחזרה, לא יהיה להם עם מי לריב והריב יגווע. וזה בדיוק מה שקורה אם אני רואה שהן מתחילות להתווכח איתי, אני פשוט מוציאה את עצמי מהסיטואציה. היום למשל, היינו צריכים לצאת לרופאת השיניים לביקורת עם כל החבורה. מאיה החליטה שהיא לא הולכת לרופאת שיניים ולכן לא מוכנה לאכול ארוחת בוקר, לא מוכנה להתלבש, לא מוכנה לצחצח את שיניה... היא התעסקה בכל מה שרק אפשר שהוא לא אחת מפעולות ההתארגנות הנ"ל - ציירה, שיחקה עם בצק, הסתובבה סביבי כמו סביבון כדי להראות לי שהיא לא מתכוננת... כל זאת תו"כ צעקות ומחאות שהיא לא הולכת, ולא מתארגנת, ולא מצחצחת, ולא ולא ולא. החלטתי שאני אומרת פעם אחת וזהו: הזכרתי לה מה צריך לעשות לפני שיוצאים לרופאת השיניים, הבהרתי שהולכים גם אם לא רוצים, ושמי שלא יהיה מוכן יצטרך לצאת מהבית רעב, בפיג'מה, ועם שיניים מסריחות... זה כמובן דרש גם ממני להבין עם עצמי שלא ממש אכפת לי שהיא תצא מהבית בפיג'מה, במידה והיא באמת לא תתכונן. בסוף היא כמובן חיכתה עד השניה האחרונה, ניסתה למחות ולהתלונן אבל אני לא הגבתי ולא חזרתי על הנאמר אלא המשכתי להתארגן בעצמי ולארגן את הקטנים. בשתי הדקות האחרונות היא רצה לחדר שלה, התלבשה, וצחצחה שיניים לאכול היא לא הספיקה. נשארה רעבה עד שחזרנו.... ובאוטו נעלמו על התלונות והמענות, וחזרה הילדה-נופת-צופים שלנו, שכנראה הבינה שאין מי שיתווכח איתה אז חבל לה על הזמן

[עפרה_שחר*]

להפוך לימונים ללימונדה: היום האוטו כבר הסריח ברמות על מכל החבילות בגדים שאני מביאה לעבודה, והיה מטונף. בצהרים הזדהרה כזאת שמש שחייבתי למצוא תירוץ להיות מחוץ לבית אז לקחת סמרטוט, יעה ומטאטא קטן והתחלתי להוציא את כל הג'אנק ולנקות. זה פועל כמו מגנט- כשמשהו מעניין קורה- היא מצטרפת. אני זרקתי לפח והיא טיאטאה את הלכלוך מצד אחד לשני ואיווררנו ת'אוטו. ברור שעשיתי אחריה פיניש קטון בדיוק כשהלכה לפשתן, וברור שהחמאתי לה על האוטו החדש...
היה אמור להיות חוג קרקס, אבל הסתובבנו שעה ולא מצאנו את המקום החדש והיא התאכזבה ואני סתם התעצבנתי. הלך הבילוי המתוכנן. היא ביקשה ללכת לבית קפה וישבנו לנו שמה שתינו ואכלנו ארוחת ערב. זה היה רעיון טוב (למרות שלא אני הצעתי אותו). הקשבנו לשיחות של אימהות אחרות בשולחנות ליד ("ברגע שהיא נרדמת אני טסה לאירוע") ולאיך הן דיברו לילדים שלהן ("תגיד לי- אתה השתגעת על כל הראש?") וחייכנו אחת לשניה בסודיות כאילו שאצלנו לעולם לא רבים ומה זה פה. כל יום אני מגלה שהיא חברה מהנה. צחוקים איתה. היאח והידד לבילויים לא מתוכננים. יותר שווה. יש! אני ספונטנית!
בערב התחילה סצנה- לא מצליחה להזכר על מה: טורקת את הדלתות במטבח בכח בכוונה, ובועטת בהן. אני ישר מתחילה עם ההרצאות של ומטיפה: תגידי מה את רוצה ואני אשתדל לעזור לך. אל תגידי מה לא. קולטת על המקום שאני שוב צודקת ומרחיקה ושותקת. עשיתי סיבוב על המקום ודפקתי חיוך עם קריצה. היא מופתעת באמצע השוונגה של הזעם, אבל משועשעת מהמהפך. אני תופסת אותה ושמה בכיור והיא בהלם מזה שנפסק הנאום המוכר לה כל כך. אני מאיימת שאפתח את המים החמים והיא בעליצות כבר מתפשטת. יאללה בלאגן- היום עושים אמבטיה בכיור. היא שואלת: זוכרת כשהייתי קטנה? בדיוק. משם כבר על הידיים במגבת למיטה ואפילו מלבישה אותה כמו תינוקת, סיפור ולישון.
יום שלישי- פעמיים קי פוד.

[גלי_לי*]

מדהים !!
זהו - אני התמכרתי
את נותנת המון השראה
שאין מלים
תודה תודה תודה
אנא אל תפסיקי

[קלמנ_טינה*]

איזה צחוק לראות את הדף שפתחתי פעם ממשיך בלעדי...
לצערי לא התקדמתי הרבה מאז פתיחת הבלוג (אולי כי לא המשכתי לכתוב בו??)
התינוקת גדלה ונהפכה לפעוטה וכחנית ועצמאית
והילד הבן כמעט עשר כבר בן 11 ולא ייאמן כמה רפליקות של מתבגר כבר נהיו לו

טכניקות שעובדות עם בת השלוש:
כשאני מתארת את הדרישות שלי כהסבר ניטרלי על האופן שבו עושים דברים:
"רגע, לפני שקמים לשחק אוספים את התירסים מהרצפה",
במקום
"אספי את התירס", שגורר כמובן את המשפט "לא רוצה"

עם הגדול כבר אי אפשר לעשות כאלה קונצים, וגם לחייך באמצע לא עוצר אותו כשהוא נכנס לסערה.
להתארגנות יציאה כן עובד גם אצלנו הטריק של רוני של 4 - העברת האחריות במלוא הרצינות לילד.
אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להזכיר לו פעם אחת מה המטלות שעליו לבצע לפני היציאה, וזכותו לבקש מאתנו הנחיות נוספות אם הוא רוצה, אבל אנחנו ממש ממש משתדלים לא להתערב בהתארגנות הבוקר או אחר הצהרים שלו. וזה עובד. הוויכוחים כמעט נעלמו.

דברים שאני לא מצליחה לעבור עליהם בשתיקה:

• התמכרות למחשב
• נימוסי שולחן גרועים במיוחד
• רשלנות שדורשת ממני עבודה נוספת
• קטנוניות בין אחים
• רודנות
• יומרה שאין לה כיסוי

הבעיה היא, שברוב המקרים האלה ויכוחים רק מחריפים את המצב...

[עפרה_שחר*]

טוב- בואו רגע נודה בעובדה הפשוטה- שילדים זה דבר מאד מעצבן לפעמים.
וגם מבוגרים.

[עפרה_שחר*]

גלי לי- אני מציעה לך את דיל חייך: את מוצאת לי אותו- ואני ממשיכה לתת לך טיפים הכי טובים שאני יכולה. מתאים?
נו תפתחי כבר דף בית- שנדע מי את.

[גלי_לי*]

הלוואי והיה לי איש עבורך
אנסה לפקוח עין...
אבל אני בטוחה שהוא יימצא אותך גם בלעדי
אני אדם אופטימי בדברים האלו, רק שיש לדברים את הקצב שלהם ששונה לפעמים ממה שנראה לנו

אני בדיוק מנסה להבין איך פותחים פה דף חדש...

אני לא יודעת איך להודות לך, הכנו ביחד לביבות מקודם, הערב הוא ערב מיוחד שגם האב המאושר נמצא איתנו בערב
למדתי בזכותך לשתף (את שניהם, לא רק אותה) בהכנת ארוחה, תפקיד שהיה רק שלי עד עכשיו, אני אמנם מאד אוהבת אבל לפעמים לא מוצאת את הזמן או הכוחות, בעיקר עכשיו שיש לי תינוקת שיונקת שעות ארוכות
אני הלכתי להניק, תוך הנחיות לאב שאינו נכנס למטבח בדרך כלל איך להמשיך את מה שהתחלתי (שזה בערך הסתכם בלהוציא מצרכים מהמקרר ולפתוח ספר בישול חדש), היא הגיעה למטבח עם כסא, כדי להגיע לשיש, ומייד פצחה במשחקי הדמיון שלה (זה מטוס...), הם הכינו ביחד ארוחה למופת, לא היה לה טעים, אילתרנו משהו עם לטבול בקצת קטשופ וקצת יוגורט והיא אכלה מדהים, זרמנו איתה עם ההיפר של אבא בבית בערב, והיא הלכה לישון בלי אף ויכוח (ב-11 ועשרה...)

כמה כייף לא להתווכח !!!

[עפרה_שחר*]

נכון, אבל גם להתווכח מאד כייף יותר דווקא !

[יוטי_בעיר*]

top]איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו cat[/po]=4&cat id=613&id=145
מאד מאד מומלץ. זה ספר שצריך לקרוא בשלבים ולתרגל כל הזמן וזה שווה את זה.

עוד דבר שעוזר לי מאד לנהל איתם דיונים ולא ויכוחים זה להסביר להם למה אני מבקשת\אוסרת מה שזה לא יהיה.
הרבה יותר נחמד לילד (וגם למבוגר) לשמוע- "תצחצח שיניים בבקשה כי ככה לא יהיו לך חורים בשיניים" מאשר "לך לצחצח שיניים". אז כשיש התנגדות אני פשוט מסבירה, אפילו יותר נחמד מבדוגמא עם החורים בשיניים שהראיתי.
בעלי מוצלח ממני בזה ובא עם הסיבה לפני, למשל- "נכון שאתה רוצה לרכב על אופנים עכשיו? אז אתה צריך נעלים בשביל זה, בוא אעזור לך לנעול אותם" .
אגב, גם עם מבוגרים זה עובד. ברגע שיש סיבה הבקשה נראית אחרת.

[יוטי_בעיר*]

אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להזכיר לו פעם אחת מה המטלות שעליו לבצע לפני היציאה, וזכותו לבקש מאתנו הנחיות נוספות אם הוא רוצה
אנחנו עושים משהו דומה עם ילדה בת 6 שמאד לא רוצה להפסיד יום לימודים בבי"ס (בי"ס דמוקרטי שיש בו מלא שיעורי יצירה כיפים).
אנחנו מזכירים לה מידי פעם בבוקר כמה זמן נשאר לה ומה עוד נשאר לה לעשות:
"יש לך עוד 45 דקות ליטול ידיים, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול ושאעשה לך צמות"
"נשארו לך 20 דקות לאכול ושאעשה לך צמות"
וכם הלאה.
אם עד שעה מסוימת היא לא מוכנה אנחנו מתקשרים להסעה שלה שלא יבואו לאסוף אותה ובאמת עשינו את זה פעם והיא לא ממש אהבה את זה.
ככה האחריות נופלת עליה. בד"כ הורים מזרזים מפילים הכל על עצמם והילד מושך לו ת'זמן בכיף. פה אין לה ברירה, אם היא לא תהיה מוכנה בזמן היא תפסיד (בשבילה זה הפסד).
כך יוצא שאנחנו לא מתרגזים, אין צעקות ואין כעס בבוקר.

בערב אנחנו עושים משהו דומה. אם עד שעה מסוימת הכל יהיה מוכן היא תשב עם אבא בסלון עם כוס תה צמחים ותקרא איתו ספר ילדים מהספריה. בשביל זה זה חייב להיות עד זמן מסוים כי ככה לאבא יהיה זמן (כי אחר כך אבא צריך לקפל כביסה ) והיא מתחשבת בזה.

[קלמנ_טינה*]

הצילו!!!
אנחנו בתקופה וכחנית מאין כמוה.
מילא הגדול, שכבר התרגלתי שמבחינתו כל אמירה היא נקודת מוצא לדיון.
אבל היא - היא אימצה לעצמה גישה בינארית: מה שאני רוצה, או השתטחות צווחנית על הרצפה.
עכשיו כל דבר הוא עילה לצווחות מבחינתה. המלה השגורה ביותר בפיה היא "לא רוצה".
זה קורה בעיקר איתי, אבל גם עם אחרים, בעיקר כשאני עסוקה אבל גם כשאני לגמרי פנויה, בעיקר כשאני כבר קצרת רוח, אבל גם ברגעים שלווים לגמרי.
מה עושים?

[עפרה_שחר*]

נשחק עכשיו משחק בו את מגלמת את דמות הקוסמת מסינדרלה.
לא עוד אמא מחולקת תשומת לב, עצבנית וממהרת- אלא פיה יפה וטובת לב, שכל צרכיה מסופקים לאלתר ולמפרע, ושכל ישותה מכוונת לפזר את אבקת הקסמים שלה במקום המדויק שלב הילדה שלך זקוק לו.
עכשיו תשאלי את עצמך שתי שאלות:
מה אני צריכה כדי להיות לרגע בעמדה הזאת? (טסה להשתין, אוכלת משהו טעים ויושבת חצי שעה לנוח עם כוס תה נגיד)
ומה הילדה שלי בעצם אומרת שהיא רוצה/ צריכה /מבקשת ממני עכשיו? (לאכול משהו טעים שמכינות ביחד, לשבת איתי מחובקת על ערסל/ פוף/ במיטה מקורבלות עם ספר לחצי שעה, ולעשות משהו אחר ומעניין- כמו לשחק עם אחיה ואיתך במשחק קופסה, לצאת החוצה לחצר להשתולל ולעבוד בבוץ קצת או לטיול עם הכלבים,פעילות יצירתית מתחפושות והצגות עם איפור וכלי נגינה ועד גואש והשחלת פסטות וכו...)
ותני לעצמך לעוף על רעיונות עד שיהיו לך כמה שממש מתאימים לכם בול. עכשיו רוצי לקנות את החומרים הדרושים (פוף, ערסל, צבעי גואש ולחמניות טריות עם חסה, גבינה לבנה, גבינה צהובה, מלפפון, עגבניה, ביצה קשה פרוסה וכל מה שאתם אוהבים לנשנש שהכנתו מרגיעה, מעניינת וכייפית.
תהנו.

[גלי_לי*]

עפרה את מדהימה - תודה!!!

[עפרה_שחר*]

עכשיו חופשת פסח. איך אפשר לעבוד כשהילדים בבית? אני מוותרת על העצבים ומודיעה על יום כייף בתל- אביב: נסענו ברכבת ובאוטובוס, ראינו סרט חמוד מאד (ריאו) חרשנו חנויות צעצועים שוות וגם קנינו משהו, הברחנו יונים בכיכר דיזנגוף ואכלנו במסעדה. יום כזה נותן כח להכל. תודה אלוהים החמוד תודה שנתת לי כזאת ילדה נהדרת. איזה תענוג להיות אמא שלה!
ולפינת ההעזה: מעניין איך זה להיות אמא לשני ילדים. אני רוצה להיות אמא של בן.

[גלי_לי*]

אני מניחה שאתן שתיכן תהיו אמהות מהממות לבן המזל שיזכה להתפנק בזרועותיכן