בלוג פתיחת מרכז למשפחה

אני מתרגשת לספר לכם שהחזון שלי מזה מספר שנים קרם עור וגידים בדמות מרכז פעיל בכרכור.
החזון שלי - להביא אושר למשפחות ומתוכו נוצר המרכז 'מעגל' שעליו אני כותבת את הבלוג הזה. בלוג פתיחת מרכז למשפחה.
במרכז ניתנים טיפולים בטווח רחב של הקשת - ולכל המשפחה. כך שמשפחה שזקוקה להתייעצות / הכוונה - לטיפולים לילדים, לנוער או למבוגרים או התייעצות לאן לפנות - לאבחון או לטיפול (גם מה שלא קיים במרכז. אני עובדת עם מגוון מוסדות בקהילה - ויש לי ידע עצום ויכולת לתרום במגוון שאלות. הניסיון שלי לאורך שנים - הקונבנציונאלי כפקידת סעד לחוק הנוער ועובדת סוציאלית פרטנית וקהילתית, כמו גם השנים האחרונות בעבודה עם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים הרחיבו את הידע שלי - כולל הידע לגבי המגוון באזורנו).
מי שמעוניין לקרוא עוד - על השירותים וכו' מה שקורה במרכז - פירוט נמצא בדף הבית שלי מיכל צמות.
בדף הזה אני משתמשת כדף בלוג. אני אשתף כאן בתהליך שעוברת - תוך כדי הבנייה של המקום.
אתם מוזמנים לשאול שאלות במגוון התחומים - ותקבלו גם תשובות עליהם. סביר להניח שגם אני אשאל שאלות לאורך הדרך. כרגע מרגישה צורך במקום הזה - לשתף ולהביא את הדברים כמו שהם.

איזה יופי מגשימת חזונות שכמותך. בהצלחה

תיתחדשי

גם אני אהיה שם והפעם בשמי האמיתי

מזל טוב!
ובשעה טובה!
ובהצלחה!
ואיזה כיף לכל מי שיגיע!
@}

תודה רבה אמא גמדים עננים בקפה (הי, עכשיו יודעת את הכינוי שלך כאן... @} ) ואליאל.

לפני 9 שנים אחרי לידה טבעית ומדהימה בבית חולים וחזרה לבית עם ארבעה ילדים, החלטתי לצאת לדרך עצמאית. מי שקורא כאן כבר הרבה שנים, יודע שהייתי אז פקידת סעד לחוק הנוער - קרי, בהרד קור של העבודה הסוציאלית. אהבתי את העבודה ההיא, אבל גם כבר הייתי זקוקה להפסקה (העבודה בתוך הממסד כשאת מאמינה בכל מיני דברים כמו לינה משפחתית ומנשאים ואי מתן ריטלין לילדים היא לא תמיד פשוטה, ולהיות פקידת סעד בכל מקרה זו עבודה מאד מורכבת).
איכשהו אחרי כל לידה היה לי שינוי שנוצר / שייצרתי בחיי. בפעם הזו החלטתי לצאת לדרך עצמאית - וכבר אז התחלתי לחשוב על בניית מרכז טיפולי. הדבר הראשון שעשיתי היה קבוצה של אבות. בקבוצה הזו היו רק שלושה אבות - ואני זוכרת במפגש הראשון שאמרתי להם שהם מעט - ושאלתי עם רוצים שנשווק עוד קצת שיהיו עוד אבות ואחד מהם ענה "מבחינתי גם הם יכולים ללכת - אני צריך". אז עשינו קבוצה של שלושה אבות ואני, אחרי שנים של טיפול באנשים "לאור החוק" אבות שצריך לשכנע אותם שכדאי שיגיעו לטיפול, שבית משפט צריך להחליט עליהם שיגיעו - פתאם מצאתי את עצמי עם קבוצה של אבות - שרוצים לעשות שינוי, שמרגישים את הצורך להתבונן ברגשות ורוצים לבדוק את התקשורת שלהם עם בת הזוג, עם הילדים. זה היה שינוי מרענן בשבילי. כל כך נהניתי לשמוע את המשתתפים חוזרים ומספרים על שינויים קטנים בחיי היום יום בהתנהלות בתקשורת עם הילדים, בשינוי באווירה.
בקבוצה הזו גם עלה פעם ראשונה הצורך להסביר רגשות שיצר בהמשך את הקלפים (שעדיין לא יצאו לאור - בתקווה שהשנה הזו תהיה גם השנה שלהם), כשאחד האבות ניסה להסביר מה קרה בתוך סיטואציה עם הבת שלו ושאלתי מה הרגשת. אחרי כמה ניסיונות לדייק מה זה אומר הוא שאל אותי: "אני כועס, אני פוחד, אני עצבני, אני שמח - איזה עוד רגשות יש?" לא הייתה לי תשובה וזה אתגר אותי - אז לפגישה הבאה הגעתי עם שבעים כרטיסיות עם שמות של רגשות ותחושות - ועברנו עליהן. היום ברשימה יש לי מעל 120 שמות של רגשות ותחושות. משם עלה המונח "שיום רגשות" שמשמעו - מתן שם לרגש.

מרגיעון שואל אותי מה את רוצה?
אני רוצה שקט. מרגיש שבכל חזית שהיא אין אותו. אולי לא משהו לכתוב באינטרנט. אולי כך זה כשנמצאים בתהליך לידה. לפחות בלידה אחרי שיש כבר כמה ילדים. בהתחלה הראש עוד גם עם הילדים האחרים, כי צריך לדאוג להם, אחר כך הוא מתכנס לתוך המקום וקצת יוצא. אולי בלידת בית (אף פעם לא ניסיתי) הראש נוכח פחות. בלידות שלי בבית חולים הוא היה נוכח הרבה. פחות מבדרך כלל אולי, אבל המון מחשבות. מהמקום של איך להתחבר למיילדת - אשה שהרגע פגשת ושותפה לדבר הכי אינטימי של חייך, דרך התנוחה והמקום של הגוף, דרך ההתערבויות שאת לא רוצה שיהיו לך - וצריכה לבדוק אם הצוות ברוח איתך או שאת צריכה לעמוד על שלך. יש אחר כך רגעים שהמוח לא שם - בעיקר בלחיצות האחרונות, כשהתינוק מונח עלייך - ואז כל העולם נעלם ויש רגע שהוא טהור של רגש בלבד. ואז כבמטה קסם (לידה אחת הרגע הזה היה יותר משעה, כל שאר הלידות, אחרי כמה דקות ארוכות זה כבר נשבר) הרגע חולף - ואת צריכה שוב להיות עם הראש - כי ברגע שתשחררי אותו עכשיו התינוקת כבר לא תהיה לידך, תקבל טיפול שאת לא מעוניינת בו וכו'. צריך המון להחזיק. כך לפחות אני חוויתי מול בית החולים. בלידה האחרונה התבקשתי להשאיר את התינוקת כמה שעות עד שתבוא הרופאה, כשסירבתי אמרו לי שחבל, כי עברתי לידה ואני מותשת, אז כדאי שאנוח. גיסתי את המקום המקצועי שלי לטובת העניין ואמרתי להם שאם הייתי מציעה להשאיר להם ילדה בת שלוש לארבע שעות וללכת לנוח היו מזמינים לי פקידת סעד ושאין מצב שאני משאירה את התינוקת שלי שרק נולדה. תוך זמן קצר הגיעה הרופאה ושיחררה אותנו.
זה חוזר אלי - כי המרכז מרגיש קצת כמו אחרי הלידה - או עדיין בתהליכו. צריכה להיות כל הזמן במיינד ולהחזיק. השלב של השחרור של הצירים האחרונים היה קודם - במציאה של המקום הפיזי. עכשיו זה המקום של להחזיק וללמוד - מה הילד הזה צריך. מתי הוא צריך לינוק וכמה, מתי הוא צריך לאכול - ומה זה אומר. ובאופן מפתיע, כמו אחרי לידה - גם השינה קצרה. לזה לא ציפיתי.

ציל צול קיבלתי. העברתי את החלק של השירותים אל דף הבית שלי.
משאירה לי את הדף הזה - למקום של דיבור ותקשורת מבחינתי הוא כמו כל דף בלוג בתהליך וזה התהליך שנאי עכשיו עוברת - מעגל בית למשפחה הוא הדרך הנוכחית שלי ובה אני רוצה לשתף.

מעתיקה ממשהו שנכתב בפייסבוק. היום בצהריים. ההתנהלות כאמא / כמשפחה מול הילדים נדונה כאן בהמון דפים. פעם דיברתי על המקום של נשיקה על הפה - ואמרתי שבעיני לנשק ילד על הפה זה מקור לצרות - בגלל המקום של ההפרדה שיכולה להיות אפורה ולא ברורה. יש המון מקומות של אפורים. ה.נ כתבה היום על המקום שלה כילדה בת 4 שעברה התקפה פדופילית. היא לא מדברת על הדבר עצמו - אלא על חוסר החיבור שלה בחייה לרגש - ועל המקום של הקשר עם הילדים - והדרך שהיא מציעה להעביר את הדברים לילדים.

הייתי בת 4 כשהפסקתי להתקיים / ה.נ

הייתי בת 4 כשהפסקתי להתקיים. גבר זר ביקש שאעזור לו למצוא משהו בתוך חצר הגן הסגור. והלכתי לעזור לו. איבדתי הרבה יותר ממה שמצאתי. גיליתי מהי ריקנות. ריק. אין. לא להיות קיימת. את הפחד מוות שחוויתי שם הפכתי עם השנים לרצון למות. בדרך חזרה לגינת הבית הוא אמר לי "ואל תספרי לאף אחד מה עשית" לא סיפרתי. הייתי בת 4. לקח לי 34 שנים לספר. היום אני מספרת. היום אני רוצה לצעוק את זה.
הייתי ילדה בת 4 וידעתי לשמור את הסוד כל כך טוב שאפילו אני שכחתי ממנו. לא היה שום מקום שהיה עבורי בטוח מספיק לספר את זה. אבל הריק המשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי וחיי הפכו להיות מסע לנסות ולמלא את הריק הזה. בדרך כלל בדרכים שונות ויצירתיות של פגיעה עצמית. וביחד עם הסוד הנורא למדתי לחיות בניתוק, בעיקר מעצמי, מהרגש. כי מה שחוויתי שם היה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. וכדי לא לחוות זאת שוב הייתי חייבת להיות מנותקת. מנותקת ריגשית. ברגש טמונה יותר מידי סכנה עבורי. וככל שחלפו השנים הניתוק הלך וגדל והתעצם. עד שהוא הפך למחלה. ורק אז הסוד יצא.
הייתי בת 4 כשהפסקתי להתקיים. תסתכלו טוב טוב על הבנות והבנים שלכן/ם! בנות כמה הן? כבר עברו את הגיל הזה? עוד לא הגיעו לשם? בדיוק שם? תחשבו את זה. זה בלתי נתפס. אבל זה אפשרי. מניסיון. וזה התפקיד שלכן/ם להגן עליהן. ועליהם! (הידעתם שעד גיל 10 בנים ובנות נפגעים/ות באופן שווה?). וזה התפקיד שלכן/ם לא להעלים מזה עין ולדעת שזה קיים ולהכין אותן/ם לזה מבלי שהם ידעו למה אתם מכינים אותן/ם. זה התפקיד שלכן/ם לתת להן/ם את הכלים להגן על עצמן/ם. איך? דברו איתם!

דברו איתם באופן יומיומי – על כל דבר, זה לא משנה מה. שידעו שאתם איתם, שאתם שם עבורם. שידעו שהם יכולים לדבר איתכם. שיהיה להם מקום בטוח ששומר ומגן עליהן/ם.
הסבירו להן/ם את ההבדל בין סוד טוב לסוד רע – סוד טוב זה כזה שהמטרה שלו להתגלות בסוף, למשל כשעושים למישהו הפתעה. סוד רע זה כזה שצריך לשמור בסוד לתמיד. ואולי אפילו שמי שאמר להם לשמור את הסוד איים עליהם שמשהו רע יקרה אם הם יגלו אותו. ואז הם חייבים לגלות אותו למישהו שהם יודעים שיוכל לשמור עליהם שלא יקרה שום דבר רע.
תנו להן/ם עוד אופציות למבוגרים שאפשר לסמוך עליהם – אמא אבא דודה סבתא סבא גננת ושלהם הן/ם יכולים לספר את הסוד הנורא (כמובן שזה צריך להיות אנשים שגם אתם סומכים עליהם ושהילד/ה קרובים אליהם באופן טיבעי)
תסבירו להן/ם שמבוגר זר שמבקש מהם עזרה הן/ם לא יכולים לעזור לו ושאתם יודעים שהם רוצים לעזור אבל שיגידו לו שהם יקראו למבוגר שאיתם כדי שהוא יעזור להם ושזאת תהיה העזרה הכי גדולה שלהם. המסר המאוד ברור צריך להיות שילד לא יכול לעזור למבוגר זר!
כבדו את גופן/ם – אפילו במשחקי הדיגדוגים, אם הם צועקים "די" צריך להפסיק מיד. כשילד מחבק ילד אחר מתוך אהבה הוא צריך את רשות והסכמת הילד האחר לכך, ולא משנה כמה זה חמוד בעינינו. (כנ"ל כמובן בחיבוקים עם ילדות). כשילד אומר שמשהו לא נעים לו צריך להפסיק ולכבד את הרצון שלו על גופו. כשילד לא רוצה לתת נשיקה לסבא/סבתא לתת לו לגיטימציה לזה ולא "לשכנע" אותו לתת נשיקה כי זה "לא מנומס" או כי ככה עושים או לא יודעת מה! ואם הדוד מביא מתנה/ממתק זה לא בא בתמורה לנשיקה או חיבוק או כל מגע אחר. יש הפרדה ברורה וזה התפקיד שלכן/ם כהורים להבהיר זאת גם לילד וגם למביא המתנה/ממתק.
וגם בדיבורים על כך שאסור לגעת בהם בניגוד לרצונם, אפילו לגננת או לרופא או לחבר הכי טוב. אפילו לסבא ולאמא. ושיש אזורים אינטימיים שלאף אחד אסור לגעת בהם רק להם עצמם.
וגם שאם מישהו נוגע בהן/ם או רוצה לגעת בהן/ם בניגוד לרצונן/ם הן/ם צריכים לעשות רעש לקרוא למישהו מבוגר שיבוא מהר. להגיד למי שנוגע בהן/ם שהן/ם יספרו את זה לאמא/אבא (וזה חשוב! מחקרים מראים שפדופילים נמנעו מלפגוע בילדים שעשו רעש או אמרו שהם יספרו)
לסמוך על האינטואיציות שלכם ושל הילדים שלכם! אם הילד מסרב בכל תוקף ללכת למישהו או להתקרב למישהו – תנו לו גב ואל תנסו לשכנע אותו או למצוא הסברים הגיוניים למה לא. אם תחושת הבטן שלכם אומרת לכם לא לסמוך על מישהו, ולא משנה מה הקירבה שלכם אליו, התעלמו מסערות חברתיות/משפחתיות שיכולות לבוא. ואל תחפשו צידוקים הגיוניים לתחושת הבטן שלכם. זאת תחושת בטן! לא תמיד יש שם הגיון. שימרו על הילד שלכם better safe than sorry…..
חשוב בשיחה לדבר איתם בגובה העיניים. לא להגיד "יש אנשים רעים שפוגעים בילדים" כי זה יכול להכניס להם פחדים. יש אנשים שמתבלבלים, יש אנשים שלא מבינים. לפעמים קורה שמישהו רוצה לגעת/נוגע...... וכו'. לא לספר להם סיפורים על דברים שקרו באמת.
ולחזור ולדבר איתן/ם על כך. לא הכל בשיחה אחת, ובכל פעם לשוב ולדבר על כך. בכל פעם עם דגש אחר. בשיחה אחת הן/ם לא יפנימו את זה.
אני אפילו עושה עם הילד שלי משחקי "כאילו" שאני כל פעם משהו אחר, פעם פייה ופעם מפלצת ופעם איזו חיה שהוא בוחר ואני נוגעת לו במקומות שהוא לא רוצה, במשחק זה לא צריך להיות מקומות אינטימיים. זה יכול להיות אפילו קצה השערות או קצה האף. ומה הוא עושה במצב כזה.

תזכרו! אתם ההורים שלהן/ם וזה התפקיד שלכן/ם להגן על הילדים שלכן/ם! וככל שהם גדלים יותר היכולת שלנו להגן עליהן פוחתת ולכן זה התפקיד שלנו לתת להם כלים להגן על עצמם!

** את הדברים כתבתי מתוך ניסיון חיי, מתוך היותי אישה בוגרת שמסתכלת לתוך מה שעברה כילדה ומתחילה לראות ולהבין מה היו הנסיבות שאיפשרו לזה לקרות. ומתוך היותי אמא שהפחד הגדול ביותר שלה זה שמשהו יקרה לגור שלה. משהו כמו מה שקרה לה. (ה.נ).

*** מוסיפה לאחר שאלה - הדברים אכן הועתקו הנה לאור הבקשה להפיצם ככל האפשר בכל מקום אפשרי על ידי הכותבת - כי היא מבקשת להגיע לכמה שיותר אמהות.

חלק מהמקום של מטפלת עצמאית הוא מקום של בדידות.
למרות שהקליניקה שלי הייתה מלאה עבורי - בחרתי לפני שלוש שנים לעבוד במרכז לגיל הרך - בשביל עבודת הצוות. יש משהו בלפגוש במהלך היום רק את המטופלים שלך ולא להיות באינטראקציה עם מבוגרים שקצת מזכיר חופשת לידה והרבה מרגיש לבד.
חלק מהמקום של המרכז - הוא המקום שיאפשר עבודת צוות למטפלים שכך עובדים כל אחד בשלו - ואין להם את הביחד. זה חלק מהחזון שלי, ובכל זאת - מוצאת את עצמי כל כך לבד עם כל ההחלטות ועם כל התהיות.
גם הדברים הקטנים נראים מהותיים וגדולים. זה מתחיל מהסידור של המרחבים (אלוהים בפרטים הקטנים). שלוש מעצבות פנים באו לראות את המרכז ולהציע הצעת מחיר - כל אחת הביאה איתה כיוון אחר. אחת אמרה שחייבים רצפת פרקט - אחרת המקום יראה פרש ואף אחד לא יבוא. השנייה אמרה שצריך דווקא להשקיע בצבע - כל קיר בצבע אחר ואז תהיה תחושה של שמחה וחיוניות בבית. השלישית אמרה לעזוב את הרצפה - ולשקול את ההוצאות בכובד ראש - הרבה פיצ'פקס יכולים למלא את המקום של החסר. יש אפשרות לשטיחים / שטיחונים. לתלות הרבה תמונות. לכתוב על הקירות. ולשים טפטים בכל מיני מקומות.
נסעתי ליום של קניות עם אחת המעצבות. היום התחיל במדידות של המרחב כולו - והמשיך למגוון של חנויות. חזרנו עם שטיח, כמה וילונות וכמה פיצ'פקס. נרשמה אכזבה חדה על הרבה פיצ'פקסים שלא קיבלו מקום כבוד מבחינתי. ודווקא את הרהיטים הכבדים - פחות מצאנו.
יש רק שני חדרים מדוגמים לגמרי - כאלו שכייף לעבוד בהם - שכל הציוד כבר שם ויאללה לעבודה. ועוד שלושה שבשלבי התרוממות. את המטבח בחרתי למלא במכשירי החשמל הבסיסיים - שזה תנור, מקרר וגז. ובגלל שכולם שואלים - למה? אני מוצאת עצמי מסבירה. מקרר זה ברור שצריך לכולם. גז - בעיקר כי הכיריים יראו ריקות בלי - ותנור, כי אי אפשר בלי ריח של עוגה ברקע כשמגיעה קבוצה. זה חלק מתחושת הבית מבחינתי.
טוב, זה יוצא לי מבולבל משהו - כמו שכל הפרטים בראש שלי מבולבלים - מרוב דברים שצריך לזכור זה קצת נעשה סלט. מזל שיש את היומן שמסדיר את הפגישות ואת המחברת עם המטלות שאפשר למחוק מה שעשיתי ולהעביר ליום הבא את כל מה שלא.
וגם קצת את פליי ליידי - שבזכותה הבית שלי בכאוס קטן ולא בקטסטרופה.

רגע של שמחה והתלהבות. המון התלבטות הייתה עם האתר -איך מה וכמה. אני הרי יודעת לבנות אתר (פעם, ביחד עם חברה עשינו מפגשים של "יולדות אתרים" ולמדנו נשים לבנות לעצמן אתר). אבל אמרו לי שוויבלי זה פסה - ולא יראו את זה ורק וורדפרס או שמישהו יבנה לי אתר ושבוויבלי הכל שונה - ואין מצב להפוך לעברית וכו' וכו'. .... וכל הזמן לא הספקתי לשבת ולעבוד קצת. הערב התיישבתי לעבוד. בוויבלי - והאתר מתחיל לרקום עור וגידים. פרץ של אנרגיה מרוממת נפש. עכשיו זה הקטע היצירתי - למלא בתוכן, לעצב את הדפים ולשמוח בלב עם הפריחה שבאה.
מרגיעון: "אפשר להזמין הזדמנויות". איזו הזדמנות משמחת לעשייה. ליצירתיות.

הבוקר הזה הוא בוקר של סגירת פרטים. דברים קטנים כגדולים נסגרים וזה משמח ומרגש.
חוזרת לתוך העבודה - אנסה לכתוב על זה מסודר בערב.
סגרתי עם שתי בנות מקסימות שיעשו הדרכה הורית במקום - וזה פתאם ריגש אותי. חסרה לי כאן שמפנייה - רוצה להרים "לחיים" על כל דבר קטן שמתקדם. אם אני אקביל את זה לתינוק שאת איתו בבית - כל גרגור שלו עושה פרפרים בבטן. כך כל רכישה קטנה, כל חוזה שנסגר, כל מטפלת שמצטרפת לצוות - עושים לי פרפרים בבטן ונושמת לתוכו - להיות רגע בתוך הרגע.

רק רציתי להגיד שאני קוראת בעניין.

רק רציתי להגיד שאני קוראת בעניין

תודה @} נעים שמקשיבים.

בוקר. נוסעת ליום של רכישות. בפעם הקודמת שכרתי שירותיה של אדריכלית מעצבת פנים - ועשינו יום קניות ארוך ביחד. היום נוסעת לבד. יש המון מה למצוא - וחשוב לי לדייק ולמצוא את מה שרוצה שיהיה - שתהיה האווירה הנכונה בתוך הבית, אווירה של בית. אשתף כשאחזור. יום שמח לכולכם.

המרכז מחולק לחדרים ולכל חדר האופי שלו - כך שכשעושה קניות - זה לא "ארבעה וילונות כאלו" אלא לכל חדר הוילון שמתאים לחדר עצמו, לאווירה שלו - לטיפולים שיהיו בו - ולעיצוב הכללי שסביבו.
זו משימה מורכבת, לפחות עבורי - שההבנה שלי בעיצוב פנים היא לא גדולה, בלשון המעטה.
צריכה להיות גם סוחרת בנשמה בתוך העניין הזה - מסתבר שבהרבה מקומות צריך להתמקח וגם לעשות סבב מתיש של הצעות מחיר - להבין מה המחיר בשוק, מה ההבדל בין כל אחד מהמוצרים (בהרבה מקומות לא משווים את אותו הדבר בדיוק) וגם להבין מה המחיר שאני רוצה לשלם, לפני המיקוח. למשל מזרונים - מסתבר שיש דחיסויות מזרן רבות ונרחבות - ולכל פעילות מומלצת דחיסות שונה של העניין. אז צריך למצוא את הדחיסות שיכולה להתאים לרוב שלהם - ואחרי שמבינים את זה - לעשות סקר שוק. מסתבר שחלק מהדברים עדיף לקנות בחנויות שכאן ליד הבית ולא בחנויות המקצועיות (למשל: ציוד של ריפוי בעיסוק - בדברים הפשוטים דווקא החנויות כאן זולות יותר). זה היה נראה לי כמו משהו פשוט - בוחרים, קונים - הלאה. מסתבר שזה מסע שלם. מסע של בדיקה ותהיה והשוואה. והחלטות, החלטות. החלטות.
אני גרועה בקבלת החלטות. כל דבר נראה לי הרי גורל - כל דבר נראה לי כל כך חשוב - שמתעכבת ובודקת. לפעמים זה מעכב אותי מלזוז.
אתמול רכשתי מזרונים וארונית מגירות לבנה לאחד החדרים.
לא מוצאת שטיח אובלי (לא יודעת אם מאייתת נכון אתה המילה הזו). לא מוצאת וילונות במידה מתאימה לשני חדרים. כל הפרטים הקטנים ועבודת המזכירות הסזיפית... ובתוך כל הבלאגן הזה- הפרפרים בבטן. פרפרים של שמחה מהולים בפרפרים של חששות.

מתלבטת. לשיווק יש לי אפשרות לקחת מישהי שתעשה שיווק גם בפייסבוק, גם בניית אתר (כולל בלוג), גם משלוח ניוזלטר לרשימת תפוצה. כל אלו כמובן שאני כותבת את התכנים ומביאה את הגרפיקה - אבל הם עושים את כל השאר. כל הדברים הללו הם דברים שאני יודעת לעשות, רק לא מגיעה אליהם בפועל. האופציה השנייה היא לקחת מישהי שתהיה גם במרכז וגם אלמד אותה איך ותעשה את הדברים האלו כחלק מסל רחב יותר של תמיכה בי במרכז. בכל מקרה צריכה מישהי לקיץ למקום של טלפונים בבוקר (עם הקייטנה אין מצב שאני עונה לטלפונים בבוקר). שגם את זה אפשר לפתור בחברה חיצונית שעונה לטלפונים- אבל זה הכי לא שירותי בעיני, כך שמזה ממש רוצה להמנע.
בקיצור - צריכה להחליט. כבר החלטתי ללכת על השיוק הזה שכולל הכל - ועדיין לא מרגישה שלמה עם זה. מתלבטת. הארות (מהמילה אור) מחשבות בנושא - יתקבלו בשמחה.
אם יש לכם ניסיון עם העניין - אשמח שתחלקו איתי.

בשבת לא עובדים - נכון?
בכל השבתות והחגים האחרונים אנחנו במרכז. מארגנים, בונים, מרכיבים. מצד אחד זו עבודה מצד שני זה מין קודש כזה של בנייה והתחדשות והתלהבות.
ויש גם בלבולים שקופצים - השבוע אספתי את הבנות מבית הספר - והן היו צריכות לקנות מתנת יום הולדת לחברה. אנחנו בקאר פול של כמה משפחות והיו איתי באוטו ילדים ממשפחות אחרות. אז אמרתי: "אני אוריד אתכן במרכז, אחזיר את הילדים הביתה ואאסוף אתכן". אז הן שאלו אותי "מה את רוצה שנעשה במרכז?" אני התכוונתי למרכז המושבה - והן למרכז "מעגל".
פתאם נוספה עוד משמעות.

בוקר טוב עולם!
לקראת עוד בוקר מלא מלא פרטים. פתחתי את הבוקר בהקשבה לברנדון - אומר דברים חכמים. ברגעים שאני נתקעת לרגע - שלא זזה. הוא יודע איך לגרום לזוז. פשוט לעשות.

בוקר טוב!
קוראת אותך בהתרגשות ובעניין.
שולחת איחולי הצלחה.
בין מילותיך אני שומעת את שמחת העשייה ואת האוויר החדש הנושב...
@}

_שולחת איחולי הצלחה.
בין מילותיך אני שומעת את שמחת העשייה ואת האוויר החדש הנושב..._תודה רבה @}

אתמול נפל הפור - אני הולכת לעבוד עם שחר המופלאה - שתעזור לי במרכז עם הטלפונים ועם השיווק, כמה שנצליח שתינו ונעזר ביחד בעוד כמה דברים, אבל בבסיסו בחרתי בסופו של דבר את מה שיהיה לי משמח וגם את האופציה של לבנות את האתר עכשיו - בתקווה שבשבוע הבא כבר יהיה באוויר שמח ומאושר ומספק את המידע. אז עבדתי לי הלילה לתוך הלילה וקצת קרועה מעייפות - אבל מבסוטה לאללה.
וזה מעניין - כי לפני שדיברתי עם שחר רק חשבתי למה זה לא ממש יתאים ומה יכול להוות קושי - וברגע שהבנתי שזה המקום שישמח אותי - התחלתי לראות את החיובי ואת הטוב שבזה - ואיך אפשר לגדול ולצמוח מתוך השילוב המשמח.
מרגיעון: "אפשר להזמין הזדמנויות." צודק לגמרי.

(-:
לחיי שחר חדש (ה) (-:

לחיי שחר חדש (ה) D-:

מגיחה מדי פעם מבין הארגזים להציץ במה חדש. נשמע שדברים נופלים למקומם

נשמע שדברים נופלים למקומם אכן. היום הגיעו המזרונים. בטעות ירוקים. בטעות חמישה ס"מ במקום ארבעה. התגובה הראשונה הייתה - לא. הזמנתי כחולים ו-4 ס"מ. שיתאים גם להתעמלות וגם.... ובכל זאת הסתכלתי וניסיתי - והם מתאימים בול! אפילו שירוק נשמע לי נורא. אבל ניסיתי - כי הכיסוי איכותי, כי הם כבר הגיעו וכו'... ויצא מושלם. חבל שאי אפשר לשים כאן תמונות...

והיום מדבקות לקירות - יותר נכון: לחרסינות. לא הייתי מודעת למדבקות האלו, שהן בכלל קיימות. אצלנו בבית במקלחת כותבים עם טוש מחיק על החרסינות מה שבא -ומוחקים ומשנים. כל מיני אמרות כאלו כמו "זמן הממוצע לשינה שאדם זקוק לו הוא: 5 דקות יותר" וגם "את האהבה לבני המשפחה ניתן להראות יום-יום במבטים, חיבוקים ותשומת לב". את שני המשפטים האלו הדפסתי על מדבקות (אפשר להשיג בכל חנות של חומרי ציוד את המדבקות האלו, מסתבר, ולהדפיס במדפסת הביתית) והיום בדקתי - וזה עובד. עכשיו 'צריכה' להכין עוד 4 למקלחת ועוד משהו כמו עשרה למטבח.
אם יש לכם רעיונות מה אפשר לכתוב על המדבקות האלו שמתאים למשפחה - אשמח לרעיונות. מן פתגמים כלליים כאלו או אמרות כלליות שהן גם יכולות להיות עם הומור וגם כאלו שהן מתייחסות לתא המשפחתי בדרך כלשהי וגם כאלו שנעים לקרוא אותם. בקיצור - מוזמנים לזרוק רעיונות. הם יתקבלו בשמחה @}
האתר כבר קורם עור וגידים. מקווה שבשבוע הבא אוכל להעלות אותו לאוויר ולהשוויץ איך יצא לי. האיסוף של החומר והארגון שלו הוא תהליך ארוך וקצת מתיש, אבל גם עוזר לי להבין יותר לעומק כל מיני דברים בתהליכים, בדרך וזה חלק ממה שנושמת - הדרך. כי יש כאן לגמרי דרך.
המקום של להיות פרוייקטורית הוא לגמרי אני. אני רק אוהבת להרים את הדברים - ואני רגילה לרוץ עם פרוייקטים למרחקים קצרים ולא ארוכים כמו שכאן. שצריך המון אורך רוח ונשימה וחוסן - ובחינה של כל דבר ודבר לעומקו ולרוחבו. נושמת לתוך התהליך המון נשימות של סבלנות - ומשתדלת ללמוד להנות מהדרך, מהמסע הזה שהוא מעייף ומופלא.

איזה יופי הרעיון עם המדבקות!
(קחי גריין: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך)

גם אני רציתי להציע שימוש בגריינים (כמובן שעם קרדיט למחבר גם אם זה בניק

)

איזה יופי הרעיון עם המדבקות! @}
למי הקרדיט בגריין? בשמת א?

למי הקרדיט בגריין?
לא יודעת. צפריר?

זהו - יש לוגו. הלוגו היה מן תהליך ארוך שכזה. הסמל הזה בכלל הגיע בתקשור של הקלפים מזמן - לפני כמה וכמה שנים.
בתוך התהליך של ההתהוות של הלוגו - הבנתי שהוא הסמל שלי ושהוא ילך גם עם הקלפים (בקרוב פירוט) וגם עם המרכז - בשינויים קלים. notif]כאן t[/po]=page new likes תוכלו לראות את הלוגו. (התמונה של הזוג עוד מימי היות הדף הזה דף של טיפול זוגי - ימים לא רחוקים במיוחד - והיא תתחלף בקרוב, כשאבין מה צריך להיות שם).
הלוגו זה בעצם חיבור של שלוש שמיניות עצלות, שידועות גם בכינויין 'סימן אינסוף' ובשילוב שלהן אחת עם השנייה הן יוצרות מגן דוד במרכז. הילה נועם עזרה לי להפוך את הסמל מרעיון שבוצע בצורה בצורה חלקית בפוטושופ - ללוגו חי.
עוד שלב מרגש בדרך.
בוקר טוב - ויום שמח לכולכם.

איזה יופי (-:
(יחד עם טיפת רגשי אשמה... גם אני צריכה שם ולוגו ואין לי אפילו קצה קצהו של רעיון...)

בשמת א אפשר לעשות סיעור מוחות עבורך. דייקי וכתבי - מה את רוצה להביא עם השם (מה את מכילה בתוך מה שאת מביאה, למי את רוצה להגיע וכו').
ונחשוב ביחד - גם על השם עם המשמעות וגם על הצורה.
את הצורה של הלוגו שלי קיבלתי כבר ממש מזמן בתקשור (את הצורה הבסיסית - לא את המוגמר).
לגבי השם - מעגל - כי אני עובדת עם אנשים במעגל: אוהבת שכולם רואים את כולם, כולם שווים, כולם תורמים לקבוצה. משפחה שיושבת במעגל - ומדברת זה נותן מקום נעים יותר.
אחרי שבחרתי את השם והתלהבתי - גיליתי גם שמיכל ומעגל מתחילים ומסתיימים באותה מילה ועג שבאמצע המילה - הם שני האותיות הראשונות בשם המשפחה שלי...
במקביל גם בגימטריה מעגל = מיכל עגני (8). בקיצור - זה התחבר בהמון רמות.
ההזמנה פתוחה עבורך @}

עירית_לוי

תתחדשי על הלוגו! יפה!

_סיעור מוחות עבורך. דייקי וכתבי - מה את רוצה להביא עם השם (מה את מכילה בתוך מה שאת מביאה, למי את רוצה להגיע וכו').
ונחשוב ביחד - גם על השם עם המשמעות וגם על הצורה_
תודה על ההצעה, זה בדיוק מה שאני נרתעת ממנו כי אין לי אפילו קצה קצהו של רעיון (-: אולי גם אני אחכה לאיזה תיקשור (-:

תתחדשי על הלוגו! יפה! תודה @}

ימים עמוסים בטירוף. עוד יומיים מתחילה הקייטנה (יום וחצי) מה שמשאיר לי בעצם את כל הזמן הקצר הזה לסגור מ ל א קצוות. כמות הדברים שנדרשת בהקמת מרכז היא כפולה לפחות פי שלוש ממה שהעליתי בדעתי. אני ברגע של קיטור, צריכה להספיק היום העלאה של כמה פוסטים - אחרי שאני אערוך דפי נחיתה וכרטיסי תשלום בטיקסוויז ופלאייר אינטרנטי (חלק כך חלק כך) ואבדוק עם כל אחת מהמטפלות שמה שכתוב מייצג אותה עבור עצמה - ורק אז העלאה ופרסום של כל זה.
במקביל יש לי ערב טיפולים (עוד רבע שעה יוצאת) וצריכה לסגור עוד דברים לקייטנה. תודה לאל על בן הזוג שלי התומך, על הילדים האכפתיים ועל שחר - שבהחלט מביאה שחר של יום חדש, כמו שאומרת בשמת.
עדיין העומס כזה לא נתפס - ואני מתעוררת באמצע הלילה עם כל מה שלא הספקתי. עמוס לעייפה. זהו, עד כאן הקיטור - יוצאת להתארגן לטיפולים.
רק המרגיעון 'כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי' שמתי לב אליו אחרי שכתבתי. אין, אין עליהם.

עומס זה יופי. סימן שיש חיים ויש עבודה (-:

אניאגרם - אין לי מושג מה זה. ובכל זאת הצלחתי להוציא פרסום לא רע של זה - שרק השאיר אותי סקרנית לשמוע מה זה אומר. היום ניסיתי להתקיל את מאיה, המנחה של האינאגרם ואמרתי לה: "בואי תגידי לי קצת על הטיפוס שאני". מאיה ענתה "אני יכולה להגיד, אבל כל הרעיון זה שאת תסתכלי ותלמדי - ותבדקי בעצמך איזה טיפוס את" זה השאיר אותי עוד יותר סקרנית.
מצחיק המקום הזה של לקדם משהו שבעיקר מסקרן אותי, ואני לא מכירה אותו לעומק. את מאיה שניידמן דווקא מכירה. חוויתי אותה בסדנא לזוגות - שזה ערב זוגות עם תרגילים שונים, שפותחים את הלבבות. היא העבירה אותו בצורה כל כך נגישה - והיו שם תרגילים שפשוט עובדים. אני משתמשת מאז בחלקם בחדר הטיפולים וגם ממשיכה ועושה אותם עם אביב. זה תענוג.
דברים אחרים בתוך השיווק יותר מדברים אלי. עכשיו יוצאת למפגש של שיווק רשתי. לפחות הקבוצה של האנשים שאפגוש שם היום היא קבוצה שאני אוהבת.

אני מאוד אוהבת את האניאגרם. למדתי את זה לפני עשרים שנה או משהו, במסגרת המכון ל-NLP. זה ממש מעניין ופותח פתח להרבה תובנות מעניינות על דפוסי ההתנהלות שלנו. עוד משקפיים צבעוניים מרתקים להתבונן דרכם בעולם. לא מכירה את מאיה אבל על האניאגרם כדאי ללמוד (-:

לא הייתי כאן כמה ימים. תודה לגמדים @}
העומס פשוט מטורף. אם כבר השוותי ללידה של תינוק - אז אותו הדבר גם כאן - יש ימים שהינוקא כל כך זקוק לתשומת הלב שאין דקה אפילו להכנס ולכתוב. בטח שלא לקרוא דברים של אחרים... בין הקייטנה, לבין המרכז, לבין הילדים הפרטיים שלי - הזמן נוזל בין הידיים. גם עומס מבורך הוא עדיין עומס.
ביום שישי הצטלמנו כל המטפלות של המרכז (מסתבר שאנחנו סה"כ 16 מטפלים במרכז. 16 מטפלות ומטפל אחד...). מה שהיה נס - זה שכולן הגיעו. היה ברור שלא נצליח למצוא יום שכולן תוכלנה, אז מצאנו יום שבו רק 14 יכלו להגיע. והיה ברור שנצטרך להשלים... בסוף באורח פלא ברגע האחרון - שתיים נוספות הודיעו שיגיעו. ולמרות שהמאפרת איחרה בחצי שעה, עמדנו בזמנים ועוד גמרנו שעה לפני הזמן. הרוב בזכות זה שאביב פשוט עבד ללא הפסקה בצילום והיה מאד מדויק עם מה שרצה מכל אחת ואחת מהמצטלמות. העניין היחיד רק שהוא נשאר מחוץ לתמונה...
חוץ מזה היינו זקוקים לאמהות עם תינוקות ולזוג לחלק מהתמונות. ערב קודם שאלתי בקבוצה מקומית בפייסבוק אם יש אמהות שמוכנות לבוא עם התינוקות שלהם - בתמורה יקבלו את התמונות. הגיעו שש אמהות (!) עם תינוקותיהן. ושני הורים עם תאומים הגיעו ביחד - והם הצטלמו גם בתור הזוג. היקום ידידותי - וכל יום אני מגלה מחדש עד כמה. כל מה שהיה צריך להסתדר - פשוט הסתדר. משמח כשמתבוננים ורואים את זה קורה בזמן אמת. מפעים.

ויש לנו רצפת פרקט!!! כן, כן. זה התענוג של השבוע שחלף. כל שבוע נוסף משהו חדש לתוך המרכז. עכשיו יש לנו כבר יותר משני חדרים מדוגמים לעבודה - יש גם אולם מדוגם, גם שני חדרי טיפולים מודגמים וגם חדר של טיפול באמנות שכמעט מדוגם עד תום. כייף להתחדש.
את הרצפה בנו ביחד אבא שלי והבכור שלי. שניהם היו מבסוטים מהסידור. הייתי בטוחה שהבכור יקטר, שלא יבוא לו בטוב לעבוד כך בחופש. עבדו בסה"כ יומיים והרצפה מוכנה - וכל יום חזר מבסוט ושמח על העשייה. התוצאה בכלל נתנה אנרגיות חיוביות.

זה ממש מעניין ופותח פתח להרבה תובנות מעניינות על דפוסי ההתנהלות שלנו. לגמרי. אני רק לומדת להכיר...

ויש לנו רצפת פרקט!!! כן, כן. זה התענוג
איזה כיף!

את הרצפה בנו ביחד אבא שלי והבכור שלי. שניהם היו מבסוטים מהסידור
וואו, איזו זכות. חוויה לכל החיים, לזכור דבר כזה. בן כמה הבכור שלך?

בן כמה הבכור שלך? 17

איזו זכות. חוויה לכל החיים, לזכור דבר כזה לגמרי.

נשמע נפלא.

הצירוף הזה של מלחמה, עם המרכז, עם הקייטנה הוא צירוף קטלני. מטורף. מצד אחד לא מצליחה לעשות די כמו שהייתי רוצה להיות פעילה בתוך הכאוס החברתי הזה שיש עכשיו. כואבת את הכאב של האחיות שלי משני צידי המתרס. (אחות פיזית אחת נמצאית בדרום בתוך האש, אחיות אחרות מעבר לקו הגבול). מרגיעון : "קושי אינו בהכרח סבל". ברור. אני לא סובלת. אני רק כואבת מרחוק.
אמהות בקייטנה מודאגות - המרחב המוגן בתוך הבית (ממ"ד) מוכן לקלוט את הילדים אם שוב תהיה כאן אזעקה (וכולי תפילה שלא). בעלים של חברות מוקפצים בצו 8. מתפללת לשלומם. בחרתי לאמץ לי חברה שבעלה הוקפץ ולהיות בתמיכה ספציפית אליה. המעט שיכולה לעשות כעת.
השיווק של המרכז שאמור עכשיו להיות בעיצומו רק מתחיל, וגם זה בקירטוע. מצד אחד - לא צריך לעצור את החיים - מצד שני צריך כוחות. ואמנם כאן אין אזעקות, ואין מלחמה פעילה, אבל יש הרבה אי ודאות וחוסר אונים וחששות.
וכן - בינתיים הצטלמנו למרכז, מתחילים לערוך את זה - ולפרסם. לוקח זמן, אבל נגיע לשם... רק רגע כזה (שנמשך כבר כמה ימים) של התבוננות פנימה והחוצה, של עצירה קטנה ושל המון תפילות.

תמונה של הצוות focus]בדף שלנו בפייסבוק composer[/po]=true . גאווה - 15 נשים מופלאות שכל אחת מביאה איתה עושר בתחומה. כייף.

ושחר (זו מהשחר של יום חדש

) מביאה עושר של תמיכה. הבחירה הזו כל כך מופלאה (בתמונה השנייה משמאל בין העומדות. באופן פרדוקסלי - המאמא של הבית שלנו היא הצעירה ביותר מכולנו @} )

התחלתי לקרוא.
שיהיה לך המון המון בהצלחה @}
תמשיכי לכתוב

המון זמן לא כתבתי. ימים לא פשוטים בכלל. המקום הזה של לקדם את העסק חי וקיים, אך מדי פעם נדחק לקרן זווית. מרגיעון: "גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו"
שמחה וברכה. שני דברים שקצת נעדרים לי כעת. לא באמת, לא לעומק. היממה האחרונה הייתה קשה במיוחד. עם חברה שחיפשנו אחריה כמה שעות - ובסוף נמצאה וכעת בבית חולים. וזה אחרי אדם רחוק בישוב שנמצא ללא רוח חיים - וכל מה שקורה מסביב - ואני מרגישה בקצה של הקצה של הקצה.
עכשיו מתוך המקום הזה - לדאוג להצמיח מקום חדש, ממש מרגיש נמוך.
מודה על הקייטנה שיש לי בבקרים כאן. 30 ילדים - שאני חייבת לפגוש בבוקר עם חיוך - ובוקר אחרי בוקר שהשמועות והחדשות הקשות לא מגיעות אלי. שיש שמחה וחיוכים. שיוצרים, שמשחקים. זה נותן לי להחזיק את האנרגיה החיובית. רוב הזמן מצליחה גם מעבר - אבל מתקשה לעשות את המעבר - את הדובדבנים שעל הקצפת שצריכים לצאת לפועל. משתדלת, עושה כמיטב יכולתי. לא תמיד מרגישה שהוא מספיק. כן מבינה ומשלימה שזה מה שיש. שצריכה לעשות את מה שמצליחה לעשות בתוך הכאוס. וכשיש ימים קשים כמו היממה האחרונה - בשעות שלא חייבת להחזיק את עצמי משתבללת.
מחליטה להסכים לא לדעת. מסכימה לשחרר קצת. ובעיקר לאפשר לעצמי לעצור - לנשום. זה אפילו לא לנשום זה לעצור לרגע הזה של לפני הנשימה - להיות עם הכאב - להסכים להודות בו. עוד רגע תגיע הנשימה.

שוב חוזרת אחרי המון זמן. בלוגרית לא עקבית שכמותי. לילה של נדודי שינה אחרי שבוע של חופש. נזקקתי לשבוע הזה - לחופש. אחרי ששה שבועות של קייטנות, כשהמחזור השני היה מאתגר במיוחד (מכל המחזורים בכל שנותי) ובמקביל למרכז (שגם זה בפני עצמו אתגר). שמחה שמאחרי. פעם ראשונה שאני וכל בני הבית שמחים שמאחרינו. לשנה הבאה מזכירה לעצמי שמותר לי להגיד לא לילדים שקשה להם בתוך החופש שיש כאן. זה טוב גם להם שתהיה להם המסגרת שנכונה להם וגם לי ולשאר הילדים - שהחופש יהיה רגוע יותר.
נדודי השינה הובילו אותי לתוך קונספט חדש - שמתבשל לו כבר זמן מה, בעקבות כמה מילים שחברה יקרה זרקה לאוויר העולם. בית ספר להורים. מה זה אומר? מרחב מאפשר להורים - פגישות שבועיות לאורך כל השנה לליווי של הורים. במחיר זול במיוחד ובהדרכה וקבוצה איכותית במיוחד. פעם בשבועיים תהיה להורים קבוצת הדרכה ופעם בשבועיים סדנא (סה"כ פגישה כל שבוע במהלך כל השנה - מאוקטובר ועד יולי). בכל קבוצה יהיו 5-15 הורים. הקבוצות יחולקו לפי גילאים של הילדים. הורים לתינוקות ופעוטות, הורים לילדי גן, הורים לילדים בגילאי בית ספר יסודי והורים לילדים בחטיבת הביניים/תיכון. תהיה גם קבוצה של אמהות חד הוריות. וגם קבוצה של אבות סוליקו (בהנחייה של אב שווה במיוחד).
הנושאים החודשיים עוד מתבשלים אצלי במח ועל הדף. אשמח אם העוקבים כאן יוכלו לעזור לי ולכתוב איזה נושאים היה מעניין אותם לדבר ולהרחיב עליהם וגם לקבל הרצאות / סדנאות.
המגוון יכול להיות רחב כי הוא יכול לכלול כל מי ש חבר בצוות שלנו - צוות המנחים והמטפלים של המרכז.
אשמח לכל הערות / הארות / מחשבות וכיוונים שיעלו ברוחכם. זה ממש בהתחלה כרגע בצורת רעיון - שמקווה שבימים הקרובים יתגבש לקונספט רחב יותר ולתכנית שנתית מגובשת.
חדוות היצירה.

מתחילה לבנות את התכנית השנתית. פאזל מורכב למדי. היום ישבתי עם מאיה על האניאגרם והמפגשים הזוגיים. זה מצחיק לפרסם משהו שאני לא מבינה בו בכלל, אז מוצאת את עצמי קוראת חומר על האניאגרם. מצד אחד זה מרתק - מצד שני - אין לי באמת זמן לזה. איכשהו הזמן קצוב-קצוב. דברים צריכים להיות מוכנים כדי לצאת בזמן לאור. אחרי שבוע של חופש - פתאם אין זמן לכלום, ועדיין כולם מסביב באווירה הזו של החופש. שחר (זו של האופק החדש) שברה את הרגל והיא מרותקת לבית. עוד משהו בדרך שמעכב. היא מופלאה השחר הזו ובאמת מתגלה כבחירה טובה ומחזקת.
לוח שנה חדש - תכנון שנה קדימה. זה משהו שעשיתי בעבר, אבל הוא היה רק לי - לא הייתי מחוייבת לאף אחד אחר אליו. וכעת- בשנה הזו - זה עם המון מחוייבות לאנשים אחרים. פתאם יש תחושה כזו של חובה עמוקה להצליח לעמוד בכל המשימות האלו שנרקמות ומתחילות למלא את לוח השנה, כי זה לא רק אני והמשפחה שלי - אלא עוד 15 נשים והמשפחות שלהן. זה סוג של אחריות ומחוייבות חדשה ולא פשוטה. מעלה הרבה סימני שאלה והתחבטויות.

מעלה פחדים, בוודאי

מזכירה לך לנשום עמוק (-:

תודה בשמת א @} מדי פעם נושמת עמוק... (מרגיעון: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. - בכלל לא חשוך, אבל השחר חוזר לנו כאן שוב ושוב... כן. עוד רגע השמש עולה)

סרטון מדויק אלו לא רק המילים שלנו משעבירות את המסר. הרבה פעמים המעשיים שלנו משמעותיים הרבה יותר.
אם נגיד לילד לא לקלל ובעצמנו נקלל - מהר מאד הילד ילמד לקלל. כשנתייחס בכבוד - הילד ילמד להתייחס בכבוד. יחס ישיר.

חומרים שנאספים לקראת בית הספר להורים. תהנו.

הפרסום לבית הספר להורים כמעט באוויר. בינתיים הוצאנו כמה טיזרים. לילות ללא שינה (כמו ילד נוסף שהצטרף למשפחה כבר אמרתי?).
המון ענייני פיקסלים - עיצוב, ועיצוב ועוד עיצוב. איך הדברים נראים. דיוק של המילים - דיוק של הכוונה וההתכוננות. דיוק של הדרך אל המטרה. וזה במקביל לתכנית השנתית שהולכת ונבנית ומקבלת צורה וקורמת עור וגידים.

הבוקר היה לנו בוקר מלא. הבוקר התחיל עם יוגה נשית ונמשך עם דיקור קהילתי. יש לנו כבר תכנית מלאה לספטמבר אוקטובר. עכשיו רק להניע ולהוציא לפועל. תחושה של עשייה מבורכת. תחושה של שמחה בלב.

ראיתי את הדף שלכם בפייסבוק (וגיליתי שכבר עשיתי לו לייק עוד קודם) וקיבלתי הרגשה חמימה בלב לראות את כל הפנים (-:

בתים פתוחים בפרדס חנה - כרכור. היום. מה שקורה מאחרי הקלעים - זה שמגלים עסקים חדשים וזו הזדמנות לשיתופי פעולה. שיתוף פעולה אחד כזה מתחיל להרקם לו וזה משמח. כשתהיה יותר תזוזה אשתף מה שיתוף הפעולה.

ראיתי את הדף שלכם בפייסבוק (וגיליתי שכבר עשיתי לו לייק עוד קודם) וקיבלתי הרגשה חמימה בלב לראות את כל הפנים @} איזה כייף - תודה!!!

אתמול הייתה בת מצווש לחברים של גל - ועוד יומיים יש פתיחה של המרכז.
עושה לי סוג של דה ז'ה וו לילה הלבן - שהיה קרוב לבת מצווה של המשפחה. שוב יצא כמה ימים אחרי.
לגל הייתה בת מצווה מיוחדת ועשינו אותה במרכז. מסתבר שהמקום יכול להכיל את זה בשמחה. גל ביקשה שלא יהיו ריקודים ודי.ג'י בבת מצווה של החברים. היא הפתיעה אותנו. בדרך כלל זה מה שממלא את האירועים האלה. אז יצרנו אירוע חביב נטול ריקודים, במובן הרגיל שלהם - וגם נטול את הרעש שתמיד הדי.ג'י חושבים שחייבים לעשות כדי שיראו שהם שם. כן, הייתה מוזיקת רקע, אבל שקטה כזו עם שירים שגל בחרה. פינה של התנסות בג'אלינג, פויז ודומיהם, פינה של הליכה על קביים, פינה של wii ופינה של Just Dance. שאנחנו הורדנו מראש, אבל הילדים בחרו אחר כך גם און ליין דברים נוספים שאוהבים ולא היו ברשימה שלנו. קינחנו בסרטון בת מצווה נחמד שאביב ערך לה (ובו כל מיני מפורסמים בהתייחסות אליה) ובמופע אש מיוחד מאד של דניאל שעובדת עם קבוצת בלבלו. לילדים זו הייתה חוויה אחרת ממה שרגילים בבת מצווש והיה משמח לשמוע את התגובות שלהם.
ועכשיו למבצע הבא: שני שלישי הקרובים אירועי הפתיחה של המרכז. כל הזמן עסוקה בלמצוא דרכים יצירתיות לקדם את המקום ולהבין איך אנשים ישמעו עלינו עוד - ובתקציב שמאד נמוך. כל האפשרויות של הפרסום ברחבי פרדס-חנה כרכור הם בעלויות מוטרפות. הרעיונות שבינתיים עלו: הפנינג פתיחה שיקרה עוד יומיים, פרסומים בזמן שהיו כאן בתים פתוחים עם פוסטרים בכניסה לבתים, ניסיון להגיע לגני ילדים ובתי ספר ולהציע מפגשים להורים, בעלות סמלית או ללא עלות - מפגשים שנותנים ערך (למשל, מפגש של הדרכת הורים בנושא גבולות, או בכי. מפגש להכרות של ההורים אלו עם אלו בפתיחת שנה ועוד). כשבמפגשים בתוך שעה חמישים וחמש דקות זה סדנא עם ערך להורים וחמש דקות - אנחנו מספרים על המקום שלנו. אם יש לכם רעיונות נוספים - מאד אשמח לשמוע - צריכה קצת להבין איך אני מצליחה עוד, בתקציב נמוך להעלות את התודעה של אנשי הישוב לקיום של המרכז.
עובדת הרבה בפייסבוק ובאינטרנט, אבל התובנה שנפלה לי - שצריכה לצאת מכאן וליצור נראות בישוב. רעיונות יתקבלו בשמחה רבה!!!

ירידה באנרגיה. חוסר אנרגיה ואפילו יאוש.
מרגיעון: "באופן טבעי כולנו שייכים" לא יאמן כמה המרגיעונים האלו כל פעם מדויקים.
משהו פצוע בתחושת השייכות.

מסתבר שירידה באנרגיה - לצורך עליה.
הבנתי שמשהו לא עובד עבורי. זה מצחיק להגיד את זה אחרי חמישה חודשים בלבד, אבל אני ברה-אורגניזציה. בהתחלה ההבנה שסטיתי מהחזון שלי גרמה לי לדכדוך. לתחושה של קושי ומחנק. לקח לי כמה ימים להבין שזו ברכה - ההבנה שסטיתי מהחזון היא ברכה, כי היא מאפשרת לי לדייק את החזון - וליצור אותו מחדש - ממקום מדויק יותר. לבנות את החלום שלי כמו שאני רוצה שהוא יראה - ולא כמו שהוא נבנה בשטח, מתוך הנתונים שצצו בדרך ואל המקומות שאליהם הוא נסחף. מודה על היכולת להתבוננות לדברים בעיניים ועל היכולת להבין שאם אחרי חמישה חודשים צריך לדייק - זה בסדר. ושזה יכול להיות מבורך - ההזדמנות למצוא את הדרך שנכונה עבורי להגיע למימוש של החזון.

ישיבות צוות הן התרגשות גדולה. זו הנכחה (יש מילה כזו?) של החזון כל פעם מחדש. זו הרגשה של ביחד שמחזקת את הדרך. זו דרך מופלאה למיקוד ולדיוק. זו הדרך שלנו להכיר זו את זו עמוק יותר, להבין את האיכויות, את הדקויות - ולבחור את הדרכים לצמוח ביחד.
אתמול היה לנו סשן מדהים של כתיבה שיווקית - שהיה כולו מקום של התמקדות (מתוך שעה וחצי - רק בעשרים דקות האחרונות כתבנו). המקום הזה - שמתבונן, שרואה, שבוחן, ששם לב לפרטים - מה נכון לי כיחיד ומה נכון לנו כקבוצה - הוא מקום שמאחד, שמצמיח. מאתמול מרגישה שמסתובבת עם כנפיים. תחושה של מעוף חדש ומרענן.
מודה, מודה, מודה.
והמרגיעון הידוע שלנו - שכמעט תמיד אני רואה את הדרך שבה הוא קולע (לפעמים נסתרות דרכי המרגיעון): "אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר". ואני מוסיפה: אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מנכיחה אותו בחיינו, מחזקת ומגבירה אותו.

כשפתחתי את המרכז חשבתי שזה יהיה בקלות. שהדברים פשוט יזרמו להם - כי כך זה קורה בד"כ לא? פותחים עסק - וזה רץ. כך היה לי לפחות עד היום. כשרציתי שיהיו יותר לקוחות - היו יותר. כשהיה לי עמוס מדי - זה התדלדל. כשבחרתי שתהיה קייטנה - הייתה קייטנה. לפני ארבע שנים החלטתי להגדיל את הקליניקה ובארבעה חודשים עברתי משני לקוחות בשבוע - לעשרה.
אז למה עכשיו זה הולך כל כך קשה? עמוסה לעייפה - והתוצאות דלות. הכיוון נכון, הדרך נכונה, הלב במקום הנכון. ובכל זאת... אוף.

אתמול היה לי יום של התבוננות. פיניתי את הבוקר מענייני כדי 'לשבת על הראש' לפריודנט של הבת שלי - ששלח אותה לניתוח חניכיים, אבל לא כותב את המכתב כמו שצריך כך שנקבל את התמיכה מקופת חולים. (סיפור ארוך ומאתגר בפני עצמו). אז החלטתי שיושבת שם ליד החדר בו הוא מטפל - עד שהוא כותב את המכתב כמו שצריך. הגעתי ב 9:00. הצלחתי לדבר איתו בחטף ב 9:30 ואז הוא הודיע לי שאין לו מה לכתוב, הוא את שלו עשה. שאלתי מה ההשלכות אם לא ננתח? אמר: "ינשרו לה השיניים" אמרתי - מעולה, את זה תכתוב. ענה לא ונכנס לטיפול. אני כאן בחוץ.
ואז היה לי זמן עם עצמי ועם המחברת. אז התחלתי לשרטט מפת חשיבה. (יכולים לקרוא כאן על effectiveness]מפת חשיבה and focus[/po]/mind map your thoughts/ ). והתבוננתי בכל מה שקורה עם המקום המופלא הזה שהקמתי וראיתי שני דברים חשובים:
הראשון - יש עוד מ ל א עבודה. ממש המון. ובאופן מפתיע - אני יודעת מהי ויכולה לכוון אליה. מה שממש משמח.
השני - יש תנועה. המקום לא קופא על שמריו - הוא נע לו בקצב שלו. זה לא הקצב שלי (אחת המנהלות שלי פעם תיארה אותי כמו הברווז מסרטים המצויירים שעושה מיפ, מיפ ונעלם - PL9HRfuwTyCs8ci]הברווז הזה nIzFNNhE9zjOFWVgqi[/po]&index=1 ) אבל זה עדיין בקצב נחמד של התקדמות. אנשים מתחילים להכיר את המקום. צומח.
ב 12:00 יצאתי ממרפאת השיניים עם המכתב המיוחל בדף שלי ("אני לא יכול לכתוב שאם היא לא תעשה את הניתוח היא תאבד את השיניים - מה אני נביא?" וכתב: "עלולה לאבד את שינייה אם לא תעבור התערבות הכירורגית"). חודשיים אני רודפת אחריו למכתב הקצרצר הזה. יצאתי בתחושה מעולה - כמו דון קישוט שהגיע... לאן שרצה להגיע.
נסעתי למרפאה בבנימינה - קיבלתי את הטפסים המיוחדים לוועדת חריגים והייתי מבסוטה (מן תחושה כזו של חם ממש ממרכז הבטן - ועד החיוך של הפנים). ואז - בסיבוב בין הככר של הרכבת לככר של הגשר המכונות מאיטות - ו בום!!! אני עפה לי קדימה ואחורה. ועוד לא מספיקה להתאושש ויש לידי אישה שאומרת הכל בסדר אין נזק - ואני כולי מסוחררת. יוצאת ומסתכלת ועם סחרחורת - ולא אין נזק - חוץ מפגוש קצת מעוך. והיא פתאם קולטת שאני בשוק ומציעה לי לשתות. אנחנו מחליפות פרטים - אני עולה לנסוע ומרגישה סחרחרה. מזל שאבא גר בבנימינה. עד הבית שלו הגעתי - ושם התפרקתי. בכי מהלב. וכואב לי, כואב. אבא שלי אלוף האלופים. מהמון סיבות, אתמול - פשוט כי הוא היה שם, הקשיב. לקח אותי למיון. המשיך להקשיב. כמעט ולא קשקש לי במח על דברים שלא קשורים (כמעט, טוב נו. הוא האבא פה).
ושם במיון הייתה לי עוד התבוננות. על הלחץ שעובדים שם, על המיטות התפוסות, על החוסר במיטות נוספות. על העומס על הרופאים. בשלב כלשהו החליטו שאני צריכה מיטה. ואז הכניסו אותי לתוך וילון היחיד שהיה ריק - אבל לא הייתה שם מיטה. אז אבא שלי הלך ומצא כסא. הרופא בא ובדק אותי על הכיסא. ואז הכניסו מיטה. שאלו אותי אם צריכה לשכב וכשאמרתי שממש לא חייבת הכניסו מישהו אחר למיטה ואני עברתי למזדרון. הרופא שבדק אותי לקח את הגיליון - וכשהוא חזר ישבתי פשוט במזדרון והחזקתי את הגיליון. כל הגוף כואב - אבל באמת שמי שהיו בתוך הוילונות הרגיש שיותר כואב להם. (או לפחות יותר התלוננו). ואשה זועקת "קיבה" ואומרים לה - יש לך חיתול גברת. והיא אומרת "לא, קיבה בשירותים". ועונים לה "לא, בחיתול גברת" וזה חוזר על עצמו רבע שעה, עד שהגברת נשברת. ואני עצובה ומבינה הרבה יותר טוב למה אסור אף פעם להשאיר קרוב אהוב לבד בבית חולים. (ושוב, זה מסיפור אחר, אבל כל הסיפורים שזורים).
והתובנה: אני עובדת כמו חדר מיון. בלי עצירות - כל המיטות תפוסות. וכל פעם שכואב (עמוס) אני מרגישה שלאחרים כואב (עמוס) יותר ומושיבה את עצמי במסדרון.
וזו התובנה השלישית ואולי המשמעותי ביותר. ואם אני מחברת אותן ביחד - יש עוד המון עבודה, אני יודעת מה לעשות. יש תנועה חיובית ואני ממש, אבל ממש חייבת להפסיק לעבוד במתכונת של חדר מיון ולחזור לעבוד במתכונת שפויה יותר.
ותודה ליקום על תובנות ברורות. לא זקוקה לתאונות נוספות - מתחילה ליישם עכשיו.

קל להגיד קשה לבצע. לנוח. כשכל הגוף כואב. הכי זה העיניים. לקרוא לא ממש אופציה. שלושה עמודים והעיניים כואבות. הראש בעקבותיהן. ממש בקשת מנוחה עמוקה.
והיום - הבוקר הראשון מאז הפתיחה שכל המרחבים פעילים. טיפול באומנות, לצד סדנת קלפים, לצד יוגה נשית, לצד דיקור קהילתי, לצד טיפול של אמא גמדים. כל חדר מקבל את הגוון שלו. שימשיך כך, אינשאללה!!!!
ואני בבית. מול המחשב, במיטה, עם הפסקות גדולות. מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי. כרגע צריכה להכיל את הצורך הזה לנוח, להפסיק את התנועה ולהתחבר פנימה.

מעניין לקרוא אותך. הרגישי טוב ונוחי היטב.
@}

וואו, תובנות מדהימות, מיכל

החלמה טובה ומהירה

שליחה על ידי אורי* » 02 מרץ 2015, 01:10

ואוו, עצרתי את נשמתי,ואיזה תובנות
תרגישי טוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כתבתי והלכתי. בפברואר. ואני נכנסת ונתקלת בתגובות שלכם. תודה אורי, טנא מלא כוכבים ו בשמת א על התגובות שחיממו את הלב.
עוד שלושה ימים הניתוח. יום חמישי הקרוב. עדיין אין תמיכה כלכלית, ופתאם זה מרגיש הכי פחות חשוב. שנעבור את ההרדמה כמו שצריך, שהניתוח יעבור בהצלחה ושיכאב כמה שפחות אחריו, אינשאללה. אלו כל הבקשות שלי להיום. עם החלק הכלכלי - נתמודד אחרי.
במרכז - האטתי את הקצב מעט - והמרכז עדיין ממשיך בעלייה איטית בהתקדמות שלו. הרבה דברים מתדייקים להם מתוך העשייה, תוך כדי הדברים שקורים. לקחתי לי זמן מנוחה מבורך בחול המועד פסח של התנתקות טוטלית שנתן לי הרבה דלק לדרך.
עכשיו המשימה היא לדייק את המשימות ואת הדרך - שהדברים יהיו ברורים, ויקרו לפי סדר ובדרך סדורה.
יש לי עוזרת אישית - אליאל האלופה. שעוזרת לי לדייק. שמכריחה אותי להיות בעשייה אפקטיבית. (תודה @} ). זו אחת ההחלטות שלקחתי - לקבל עזרה במקומות שבהם אני זקוקה לה.
השבוע הוא שבוע מאתגר, כי אני כאן ולא כאן. ועדיין - היו כמה דברים שעשו לי שמח על הלב בתקופה הזו בין פברואר להיום.
הראשון - הוא הכרה של המטפלות בי כמדריכה. זה נשמע מובן מאליו, אני מדריכה מטפלות כבר כמה שנים. ויחד עם זה המקום של המטפלות במרכז שבאות, שחשוב להן - שקובעות מראש לכמה חודשים את ההדרכות נותן לי הרגשה טובה.
השני - הוא התחושה של הצוות. לפני שבועיים היה במרכז "שישי שוות". אירוע שבו נשים מכל האזור הביאו ממרכולתם - גם דוכנים, גם טיפולים, גם סדנאות. היו כמה נשים מכאן שלקחו חלק. מבחינתי ההצלחה הכי גדולה של האירוע הייתה התחושה של הצוות. הבנות הגיעו, עזרו, שמו יד, כל אחת העבירה את הטיפולים/סדנאות שלה, אבל גם באה ודאגה לכל "המסביב" ו "מה שצריך" ו "על הדרך". הבנות ישבו יחד וריכלו להנאתן - ומבחינתי זה הישג - המקום הזה שאנחנו כבר לא רק קובץ של מטפלות מעולות, אלא ממש צוות שהתגבש לו ביחד. תענוג.

בהצלחה בניתוח!

אוי, יצא לי פלוני אלמונית, כי כתבתי ממחשב אחר, בלי לשים לב.
זו הייתי אני, כמובן מיכל צמות.
תודה בשמת א

עבר הניתוח. ובהצלחה מרובה. חברותי המכשפות הטובות נקראו לדגל - ושלחו אנרגיות וגם במקביל עשינו תהליכים של קלירינג ביחד עם מאיו. פשוט תענוג לראות איך זה עובד.
שאלה פשוטה - באיזו אנרגיה, מרחב ותודעה את והגוף שלך צריכים להיות כדי לעבור את הניתוח בקלות ולהגיע להחלמה מלאה? וזה עובד. לא יודעת מה יותר - האנרגיות, העבודה של המנתח, הקלירינג, היופי שמאיו מביאה איתה - פשוט עבד. כרגע בהחלמה. אחרי ניתוח בחמישה מוקדים בחניכיים - וללא משככי כאבים (ולא שלא קניתי - כן? חוץ מארניקה ורסקיו - גם אופטלגין נוזלי, אדוויל ונורופן. לפני הניתוח לקחה כדור קטנטן של ארניקה. וזהו. אחרי הניתוח לא הסכימה לשום תמיכה מעבר לאנטיביוטיקה והחומר שחייבת לשיניים. עושה עבודה פנימית ומשחררת כל מה שלא צריך. פשוט אלופה. להסתכל, להתפעם - וללמוד).
במרכז גם שיחררתי. בחמישי בבוקר היה מלא עניין ופעילות - ואני הייתי כולי עם מאיו.
ועדיין עד היום שהיה לי טיפול אחד, לא חזרתי למרכז. הוא עובד, עדיין לא במלואו, עדיין באופן חלקי - אבל מסתדר גם כמה ימים בלעדי. מה שמשמח, בסך הכל ממש משמח.
מרגיעון - כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי. ואני אכן, כרגע מכילה רק את הבית. זה מה שיכולה.

מחפשת מישהו מקצועי ללוות אותי. רק קשה לי להגדיר למה אני זקוקה. אשמח לעזרה, אם יש לכם רעיונות.
בעיקרון - התוצאה צריכה להיות: הכרות עם המרכז באזורנו הקרוב והרחוק. וכמובן - שפע טיפולים, שפע לקוחות - והרבה משפחות מאושרות.
מסתבר שלהקים קליניקה (שלי) זה משחק ילדים (משחק מאתגר, עם השקעה ושימת לב) לעומת להקים מרכז טיפולי - ולדאוג לו לאורך זמן.
מנסה להבין למה אני זקוקה. זה לא רק למקום הזה של עזרה שיווקית, או פוסטים או כתיבה בכלל. או רעיונות איפה לפרסם ואיך לעשות את זה בצורה ממקסמת. זה גם לא רק ההתכווננות הרוחנית. זה גם וגם. וזה גם עוד הרבה מזה.

המרגיעון הקודם: ללא חולמים לעולם לא תהיה מנוחה לעולם.
והנוכחי: ההגיון תוכם אזור ללא תחום; הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.

נסי לבדוק את צחי רבאל. מכירה מספר עסקים שעזר להם מאוד בכמה רמות.
בפייסבוק או גוגל.. בהצלחה

אני בלוגרית די עלובה, לא ממש מצליחה להגיע ולכתוב באופן רצוף... טוב, אז עכשיו כותבת. זה גם משהו.
נפגשתי השבוע עם כמה יועצות עסקיות וצריכה לבחור לי אחת להתחיל ללכת איתה בדרך. מי לא - זה ממש ברור. מי כן, זו עדיין שאלה, שקשה לי לענות עליה. יש שתיים שמתלבטת ביניהן. כל אחת מביאה ערך מוסף אחר. וגם - יש לי קושי להתחיל לצעוד בדרך. לפעמים יש לי הרגשה שמי שעוצר אותי זה בעיקר אני. (טוב, זה ברור שמי שעוצר אותי זה בעיקר אני. הכוונה היא שלפעמים זה עולה לי למודע שאני עוצרת את עצמי...

).
שבועות מורכבים. שבת ביליתי עם חמותי בבית חולים. שברה את האגן. וכל השבת הייתי עסוקה בלמלא את המטלות הקטנות שהיא הטילה עלי. בלי רגע של נחת לי לעצמי (חוץ מהלילה שישנתי נפלא). אפילו כשבאו לבקר אותה, התעקשה לבקש ממני את כל המטלות הקטנות. עכשיו עם כל הסיפורי חמות-כלה המוכרות וכל הבדיחות שעולות לכם בראש - אצלי זה אחרת. החמות שלי מתוקה, חביבה, מסבירת פנים ונעימה. אני מאד אוהבת אותה. אתמול היא הצליחה להוציא אותי מהמרכז של עצמי, או שאולי אני זו שנתנה לעצמה להגיע למקום שהיא יוצאת מהמרכז שלה? בקיצור - הגעתי חזרה הביתה אחרי יומיים ארוכים ומתישים ומצאתי את עצמי עומדת מול בן הכמעט 18 שלי ומקטרת. דבר לא אופייני בעליל, בטח לא כשזה על סבתא שלו. ובעיקר בעיקר עצובה על הנפילה הפתאומית שלה - גם הפיזית וגם זו הרוחנית שמלווה אותה.
שרון, המטפלת באומנות שלנו, מתחילה טיפולים באומנות לבני 60+. היא שמחה להתחיל עבודה עם מבוגרים (התלבטנו, גיל הזהב, הגיל השלישי, אבל פשוט 60+ נראה לנו הכי מדויק לעניין הזה) ובעיקר בעיני המקום המדויק להזמין אנשים שדווקא התפקוד שלהם קצת ירד, שכבר מרגישים צורך בתמיכה ושיכולים לקבל את המקום ליצירה ועשייה, תוך ליווי רגשי, שיעזרו להם גם לקבל את השינוי הזה, שהוא כל כך לא פשוט - לא להם עצמם וגם לא למשפחה שמקיפה אותם.

מרגיעון: אין אדם שיכול להכיל את זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה.
מצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה ברגעים של קושי בהכלה. חברה שעברה היום בבוקר הליך רפואי ביקשה שאכיל גם אותה והרגשתי שאין מצב - יש גבול למה שיכולה להכיל בעת ובעונה אחת. ועדיין - גם אני חלק מזה ומזה. גם כחלק מהמשפחה בתמיכה בחמותי המופלאה וגם כחלק ממעגל החברות בתמיכה בחברה. בתחושה שלי, עצם היכולת שלי להמשיך לאהוב את שתיהן, גם בתוך העומס והקושי וחוסר היכולת להכיל - הוא גם סוג של הכלה.

התעקשה לבקש ממני את כל המטלות הקטנות
סומכת רק עלייך שתביני ללבה, שתדעי מה חשוב לה, שתדעי לעשות את זה כמו שהיא היתה רוצה?

כשהבת שלך לא מצליחה להחליט, יום אחד - יום שני, יום שלישי. והמחשבות מעסיקות אותה. כל ערב מסתיים בהתחבטות וכל בוקר מתחיל בהתחבטות. ואז אני שואלת את עצמי איפה אני בכל המקום הזה, כמה היא רואה אותי בשנה האחרונה בתוך התחבטויות, התלבטויות, בדיקות של הדרך שוב ושוב, דיוק שוב ושוב של מה שנכון ומדויק.
הדרך עודה בדרך. עדיין בניסיון לדייק את הדברים, לעזור למקום לפעול ברצף ובשמחה. והמראה הזו - לכל ההתלבטויות שיש לי, למחשבות שקופצות לראש עם בוקר, ושנמצאות שם בלילה לפני שנרדמת (למרות שכל יום לפני השינה מסתיים בספר, כשמכבה את האור - המחשבות חוזרות שוב ושוב לאותן התלבטויות של היום-יום).
מרגיעון: "אין לך לאן לברוח. בכל בריחה שהיא את לוקחת איתך את עצמך". וטוב שכך. אני חושבת שאם לא הייתי יכולה לקחת אותי איתי בכל אחת ואחת מהבריחות/בחירות הקטנות של יום יום וגם באלו המשמעותיות והגדולות - הייתי נאבדת לי מזמן. יש משהו טוב בלקחת את עצמי איתי ברגעים שבורחת וגם ברגעים שמתלבטת.
התשובה שיכולה לעלות עולה ביתר קלות כשאני נמצאת שם עבורי, בטח ובטח יותר מאשר אם אני נעדרת.

כמה אנרגיה יוצאת על סידור של מרחב. תהליך שעברנו לפני שנה, תהליך שאני עוברת שוב עכשיו. החלק של להבין, מה נכון, איך נכון.
כל רהיט, כל פריט שמוסיפים - מביא איתו אנרגיה אחרת, צורה אחרת של המקום ונראות שונה לסוג שונה של טיפול. כל מטפל מביא איתו את הווייב שלו לתוך המרחב - וכל רהיט שנבחר יכוון את התחושה של המקום לכיוון אחר. וזה טריקי. החדר האלרטנטיבי צריך לשדר אלטרנטיביות, החדר הקונבנציונאלי צריך לשדר קונבנציונאליות. והחדר ששניהם שוכנים בו?
מרגיעון: "גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו". יום שמח לכולנו.

כמה דיוק את מקדישה למקום.
אין ספק שגם זה מורגש

תודה ב שאיפה.
מרגיעון "קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!"
עברתי לגמרי חודשים נטולי אוויר. בקושי זמן לנשימה. למרות שמקפידה לקחת לי כל יום שעה של משהו שהוא לא עבודה ולא ילדים ולא אחרים, אלא זמן לעצמי. ועדיין - הנשימה קצרה.
המרכז משנה את פניו. בקרוב השם החדש. בינתיים התחדשנו רק בשלט. המיתוג זה משהו שאורך הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, כמו שכל מה שכרוך במרכז הולך הרבה יותר ל א ט ופעמים רבות אני רואה את הזרימה של הדברים רק בדיעבד.
בספטמבר הצטרפו אלינו שירלי גורפיל ואיילת אור שני. שתי מטפלות מופלאות. על שירלי אפשר לקרוא כאן ועל איילת תוכלו עוד מעט באתר המתחדש שלנו. בנוסף התחלנו לעבוד מאוקטובר עם בוגרי מסלול טיפול באמנות מאוניברסיטת חיפה. שיתוף פעולה משמח בפני עצמו שגם מאפשר קליניקה קהילתית, עם מחירים נוחים. דבר שהוא לא מובן מאליו מבחינתי.
וגולת הכותרת עבורי (מצחיק, אבל נכון) - יש לנו מזכירה בחצי משרה. מה שמוריד ממני קצת מהניירת, הבירוקרטיה וכו'. זה מאד משמח. אני מרגישה שמתחילה לשחרר את הדרוש שחרור ומתחילה להתמקד בתפקיד האמיתי שלי במקום - לטפל ולנהל את כל העסק. עדיין עסוקה גם בשיווק, גם בניקיונות, גם במזכירות, גם בלהיות קולבויניק של המקום, על כל המשתמע מכך, אבל גם מתחילה לשחרר ולהאציל סמכויות.
המשימה הבאה שלי הם אנשי מקצוע נוספים שמצטרפים
מרפאה בעיסוק, שכנראה מתחילה שבוע הבא @} ויש עוד כל מיני בישולים משמחים.
השבוע הייתה לי שיחה עם רואה החשבון שלי. אמרתי לו שלא ידעתי לפני שנתיים שאפסיד כל כך הרבה כסף בתוך התהליך הזה, בתוך הבנייה הזו של המרכז, שעדיין לא נגמרה.
והוא ענה לי: גם אם היית יודעת - עדיין היית פותחת את המרכז. זה בער בעצמותייך.
ות'כלס - הוא צדק. זה עדיין בוער בעצמותיי.

נשמע נפלא, ואת אוספת סביבך אנשים מקסימים ומשובחים