בלוג שלום מאוסטרליה

מדהים כמה חום אהבה וכנות יכולים לעבור במימד האינטרנטי, זה פשוט מדהים.
עדי, מזל טוב אהובה יקרה. אני כל כך שמחה לשמוע את הבשורות ושולחת לך מלא אהבה. נשמע שאת לקראת הרבה התחלות חדשות, מדהים! איזה כיף, הכל מתיישב, וקורה בדיוק מה שאמור לקרות. רומי היא אכן מתנה, נראה לי שמגיע לך שליש גן עדן, זה לפחות מה שאני יודעת, שמקבלים על שידוך טוב...

לוונדר היקרה, אני מריחה אותך עד כאן, איזה שם מדהים בחרת לך. תודה על מה שכתבת. אני לא יודעת אם להסתפק בזה או לכתוב לך עוד משהו, חוץ מזה שאני מעריכה את מה שכתבת ומאמינה שהכנות והאומץ לשחרר את מלותייך אלי יחזרו אלייך במליוני קסמים והפתעות.

ראיתי אתמול שני נחשים. אחד על הגג של המרפסת. נחש פייטון דק וארוך. נעים להכיר, הוא כנראה הנחש של הבית מה שמאוד משמח, כי אלה נחשים איטיים ולא תוקפים. אפשר לחיות איתם, "בחייה ותן לחיות", והם שומרים מנחשים אחרים.
הנחש השני שכב על שביל הגישה לבית. לא יכולתי לעבור מבלי לדרוס אותו. המתנתי כעשר דקות ולבסוף החלטתי ללכת לשתות כוס דנדי לטה (שזה קפה לטה מצמח הדנדליין, ממש טעים ולא קפה), בתקווה שכשאחזור הוא יעלם. בדיוק אז הופיע שכן עם כלב פודל ענק, אני רואה אותו הרבה מטייל עם הכלב. שאלתי אותו אם יש לו רעיון בשבילי, והוא אמר, תחזיקי את הכלב, והלך להזיז את הנחש (שני מטר אורך), עם שתי מקלות, לתוך הבוש.
הוא אמר הנחשים היו פה הרבה לפנינו, מבחינתו יש להם זכות ראשונים. הוא היה מבסוט שלא דרסתי אותו. גם אני הייתי מבסוטה שלא דרסתי אותו.
מה הקטע שלנו עם נחשים? יש שם פחד קולקטיבי, דחיה, זה חוזר לסיפור גן עדן אבל זה סיפור בהמשכים לאורך כל תולדות האנושות. סמל פאלי, סמל לרפואה סמל לערמומיות לשליטה לכישוף ולשפלות. מעניין...

תמרוש - מה עם כיוון של נשיות? מנסיוני זה עושה טוב להתפתחות הרוחנית.

הכי אני אוהבת את ההבדל בין מה שקראתי אצלך, על איך דרשת מאישך להזיז את העכביש הענק מהאוטובית (ממש בהתחלה) לבין ההתייחסויות לעכבישים שאני שומעת מחברים שלנו - איך הם הרגו אותם.
הרגש אותו רגש.
המסקנה אותה מסקנה ("לא בבית שלי. החוצה!")
אבל ההבדל במעשים!!!
תבורכי.

הוא כנראה הנחש של הבית
יופי של שומר
אהבה

מה עם כיוון של נשיות? מנסיוני זה עושה טוב להתפתחות הרוחנית
לא בטוחה שהבנתי אותך.
וגם: הדבר שנראה לי הכי מופרך זה לשבת בבית ולעבוד על רוחניות לבד. המפגש עם אנשים הוא זה שמאיץ אצלי תהליכים, עוזר לי להתקדם למקומות שלא הייתי יכולה לנחש אותם אלמלא החשיפה.
ואפרופו -

גדול גדול.

שטיינר אומר שעד גיל שבע הילד עדיין מחובר לשלב הראשון של ההתהוות, הוא עדיין בזמן חלום.
למה הכוונה? אני כמעט מבינה את זה, בתחושה שלי.

נשיות
יש לתחום הזה כמה פנים. האחד - הוא התחברות לנשיות שבנו, לגוף, למחזור, לצרכים ולקצב. השני - הוא התחברות לארכיטיפים נשיים ולזכרונות ומטענים קולקטיבים, שכולנו נושאות בנטל וסוחבות אותם איתנו. השלישי - הוא לשפוך אור על הצד התורשתי, אני, אמא שלי, סבתא שלי, כולל זיכרונות ילדות, פצעים, חסימות ופחדים. ויש עוד (זה הפרס)- את החיבור למאגר אנרגטי נשי, פועם וחיי, של נשים יפות, חזקות, אוהבות, מרפאות שמסתובבות בעולם ומחוללות שינוי מעצם מהותן מעצם התנהלותן בעולם. "נשיות" זה להיות את, עבור כל אחת. בשלבים השונים של החיים. זה מסע רוחני ראויי ומעצים.
את יכולה להזמין מבפנים, וזה כבר יגיע אלייך.

תודה.
יש לי כמה דמויות מופת של נשים כאלה.
תודה.

מה הקטע שלנו עם נחשים? יש שם פחד קולקטיבי
קודם כל הם ידועים כקטלניים

לי, אישית, יש רתיעה מכל הזוחלים ( ובעצם מהרבה בע"ח ) נראה לי שזה קשור חזק לפחד לאבד שליטה . יש משהו מאוד איסטנקטיבי ולא צפוי בהתנהלות שלהם... אותי זה מלחיץ, משהו כמו "דע את האויב".
ויש לי עוד מחשבה .. אין לי כ"כ זמן לנסח אותה אז אולי בהזדמנות.. רק אכתוב בשתי מילים כדי שאני עצמי לא אשכח:
קשור בילדות ובמסר מההורים על מגע, ספונטניות, אהבה וקשרים טובים עם הסביבה...
@}

אצלי, משום מה, כשאני חושבת נחש, אני ישר חושבת על סמל הרפואה, שמורכב מנחש או משני נחשים. גם לחובשים בצבא יש סיכת נחש. יש בחיה הזאת משהו שאני הוגה לו ידידות, עד כדי כך שפעם אפילו הגדרתי את עצמי כשייכת ל"משפחת הנחש" (=משפחת המקצועות הפרא-רפואיים).
כמובן, עם הרבה חשדנות בריאה כלפי נחשים ארסיים

.
אבל אחד האירועים היפים בחיי היה כשנסעתי לבאר שבע והשתתפתי בסיור נחשים לילי בנגב. היה מקסים.

נחשים מעלים פחד. פחד הוא המקום הזה, שכשעולה הוא מפעיל מנגון "פייט אור פליי", בעיברית, הלחם או ברח. זהו מנגנון בריא והכרחי. הפחד הוא שאם אתקל בנחש, אני עלולה להיות משותקת ברמה כזו, שלא אוכל לברוח, ולא אוכל להילחם. הנחש מאיים על מנגנון ההשרדות שלי, מאיים לחשוף את חוסר האונים שלי, את אוזלת ידי. מזכיר לי תחושה של תקיעות קיומית. אני בסיטואציה שאני יודעת שלא טובה לי ובכל זאת אני נשארת, לא בורחת ולא נלחמת. אולי כאן הסמל הפאלי נכנס לתוקף. כמו במערכות זוגיות לא מוצלחות שבו נשים מרגישות תקועות, משותקות ונטולות כוח ובכל זאת נשארות. המראה הזו היא המפחידה. האמת היא, שיש מקום לכולם. האמת היא, שאני בוחרת בכל רגע. האמת היא, שיש לי אפשרות להתחבר לאינסטינקטים שלי, שינחו ויכוונו, ואז כשאתקל בנחש אני אשאל אותו "מה באת לספר לי? מה אתה מגלה לי? מה המשמעות של המפגש בינינו?" ואז יגיעו התשובות מתוך החיבור לטבע הדברים.

מה זה הסמל הפאלי ?

פאלוס, זה איבר מין זכרי, בקיצור זין.

באתי על פי הזמנתך ואז נזכרתי שכבר הייתי כאן פעם וישר רציתי לנסוע לאוסטרליה. כמובן שאת שייכת ל ניקים שמבלבלים אותי למרות שאין הרבה כאלה אבל שתי תמריות באוסטרליה

מאוד הזדהתי עם הדברים אחרונים שלך לגבי הפחד. לפעמים מישהו מהצד שרואה את כל האדם שואל את עצמו עם כל כך רע למה הוא לא זז מהמקום הזה? אולי אפילו האדם עצמו שואל, אבל אני יודעת שגם במקומות של התקיעות כביכול, יש תנועה קטנה ועדינה, משהו קורה שם ובסוף יש תהליך, התרחשות, התנועה גדלה. לפעמים צריך להישאר הרבה זמן במקום ולא לזוז כדי לחשוב איך להמודד עם הנחש והרי תמיד יש כל כך הרבה אפשרויות

הי חוה, מאוד שמחה שבאת. אני מסכימה איתך.

כבר כמה חודשים אני קוראת כמעט אילמת בבאופן, ופתאום היום, לא זכור לי איך אפילו הגעתי לבלוג האוסטרלי. המשיכה לאוסטרליה קיימת כי גם אנחנו (זה מרגיש אופנתי לכתוב את זה פה) חושבים על לעבור. לקווינסלנד, לאזור טרופי ממש, לגדל שם פיקוסים, לחיות קרוב יותר לטבע, עם אנשים מחייכים כמו שפגשנו עד עכשיו רק באוסטרליה. אז תודה על הכתיבה הזורמת והמרתקת ובעיקר על הכנות והפתיחות שמבצבצים בדף הזה מכל משפט. כל כך הרבה כנות שאני רוצה לכתוב עוד כדי שלא יישאר איזה פן חשוב מוסתר, איזו מחשבה גדולה שלא נחשפה. איזה כיף לגלות אוצרות כאלה ממש מתחת למקלדת...

אני קוראת סמויה של הדף מאז גיליתי אותו (בערך לפני שבוע) וקראתי את כולו בשקיקה. ריגש אותי מאוד לשמוע על כל החוויות שאת עוברת, הזכיר לי מאוד את הביקורים שלי באוסטרליה ואת החיים שם. ואני חייבת להודות שהזדהתי גם עם הקשיים של תמרוש.
אני קוראת והקריאה קשה לי... כל הזמן חושבת במקביל מה אפשרי עבורנו...אני נשואה לגבר אוסטרלי לא יהודי (אני מניחה שאפשר להבין מהכינוי שבחרתי לעצמי...) מזה כשבע שנים בהם אנו חיים בישראל עם ביקורים משפחתיים כל מספר שנים באוסטרליה (הכרנו במהלך הטיול שלי אחרי הצבא). הוא מאזור ביירון ביי במקור וגדל באזור כפרי ואלטרנטיבי למדי.חיינו באוסטרליה, בסידני כשנה לפני שנישאנו. נשארנו כל השנים הללו בארץ על מנת לאפשר לי לסיים את לימודי ואת תהליך ההתמחות. עם זאת, כעת שניתן לראות את סיומו של תהליך ההתמחות אנו מתחילים לחשוב באופן רציני היכן לחיות? היכן לגדל ילדים?

אינני יודעת, אוסטרליה מדהימה, יש בה המון אנשים טובים וכל חוויות הזמן והחיים היא אחרת. אני מרגישה את הדברים כמפוצלים. חיים ברגיעה, התחברות לטבע לעצמי למשפחה למה שחשוב מול חיים בלחץ, בהשגיות, במרדף אחר דברים שלא באמת חשובים. אך אני מרגישה שיש לי המון שאלות, מחשבות,הגיגים, חרדות וכו' במיוחד כאשר מדובר בהשארות ארוכת טווח.

אני מרגישה מוצפת ברגשות כרגע אז אניח לכתיבה לעת עתה. כל הכבוד לשתיכן על האומץ שבניסיון אני יודעת שזה לא פשוט במיוחדם עם ילדים קטנים. לתמר בן חור התיאורים שלך ואופן הכתיבה פשוט יוצרים אווירה כל כך קסומה ומרגשת שעושה חשק לארוז הכל ולנסוע. מחכה לשמוע עוד חוויות ואולי לשתף בהגיגים אם תרצו (אשמח לשמוע, אם אפשר כמובן, על האינטראקציות הבין- אישיות שיש שם, עם אוסטרלים וישראלים).

השילה

קראתי שוב את מה שכתבתי וכמובן שמיד התחרטתי (אני די חדשה כאן בבאופן ובפורומים בכלל) ופתאום מה שכתבתי הופך חי.
בעיקר רציתי להוסיף שנראה היה ממה שכתבתי שההתלבטות היא די שחור/לבן. אבל היא בעיקר המון המון אפור. ואני נעה בין רגעים בהם אוסטרליה נראית מדהים והתאורים על בית הספר האנטרופוסופי פשוט בעלים בי תחושה אדירה של תקווה ושמחה וישראל מלחיצה ומעצבנת, לבין רגעים בהם אוסטרליה נחווית כרחוקה, זרה ומנוכרת מין אי-אוטיסטי משהו במרחב, רחוק מחברי, רחוק מהמשפחה, מהעבודה והשפה ואז אני משכנעת את עצמי (ואת בן זוגי) שניתן לחיות באופן רגוע, שלו ופסטורלי גם בארץ. ושלוש דקות אחר כך שואלת את עצמי למי בדיוק אני משקרת.
טוב מספיק כתבתי, אז לילה טוב.

ניתן לחיות באופן רגוע, שלו ופסטורלי גם בארץ.....למי בדיוק אני משקרת
שילה, זה לא שקר בכלל. וגם לא חלום רחוק כל-כך. אפשר בהחלט לחיות באופן רגוע שלו ופסטורלי גם בארץ!
אפשר לשאוף לזה ולהתכוון לזה וזה מתקרב לאט לאט.
בחיי.
@}

הי יעל תודה רבה. יש כאן הרבה דברים טובים, ויש לנו הרבה מה ללמוד כאן, איך אפשר לעשות הרבה דברים אחרת, גם לאוסטרלים יש לדעתי הרבה מה ללמוד מאיתנו הישראלים וזה קורה, אני מרגישה שיש חולופי אניפורמציות. אנרגיה תמורת אנרגיה, ישראל אוסטרליה. חברה הראתה לי עיתון שנקרא "ילדי ביירון", שזה משהו כמו "הורים וילדים", רק שמבחינת הנושאים זה יותר קרוב ל"באופן טבעי". סיפור מדהים על לידה קיסרית, שבה האם מוציאה את התינוק מהבטן ומשכיבה אותו עליה, לראשונה באוסטרליה. במאמר העורכת, הופיע המושג "דאון שיפטינג" (אם אני לא טועה), משמעות המושג הפשטה של החיים מתוך מגמה להתחבר לטבעי. זה מתבטא בהרבה דרכים כפי שרבים בבאופן חווים. כיף לגלות שיש לזה שם, ושזו תנועה עולמית. יש להם אתר אינטרנט אני אשתדל להעתיק את הכתובת. אך את כל זה כתבתי בכדי לומר שאין מה להשוות בין "באופן" ל"ביירון" מבחינת העומק, האמת והחיבור -- יש לנו כאן משהו ייחודי ובאיכות מאוד מאוד גבוהה.זה נכון לעוד הרבה דברים בישראל רק שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בעוד...חה חה חה

כולם עדיין ישנים, השעה שבע בבוקר וקמתי לפני כולם, ממש "מיים גנובים יימתקו". כך שיש לי עוד זמן לספר ששבוע שעבר הייתי בהופעה בבית ספר של הגדולה. הופעה שנקראת "וורבול ארטס - סיטי אוף ליייטס", שזה אומר אומנות שאפשר ללבוש - עיר האורות. אני עדיין בהתעלפויות ממה שראיתי וממה שחוויתי. הבית ספר הזה פשוט מדהים! אני לא מאמינה, שאני, האנטי ממסדית האנטי מסגרתית נמסה אל מול המפעל המדהים הזה, נמסה ברמה של כמעט הערצה ובהחלט מוטיווציה לתרום והשראה ליצרתיות. ההופעה היא מעיין תחרות תחפושות שכל אחד מהקהילה יכול להציג. הרבה מהדברים נעשו על ידי התלמידים וההורים. איזו השקעה, כמה אהבה, איזה ספייס לביטויי היחודיות של כל אחד, "חבל על הזמן". קטעי הקישור נעשו על ידי התלמידים החל מגיל 12 או 13 ועד י"ב. מוסיקה טובה וסיפור מסגרת מדהים. אין מילים באמת צריך להיות שם כדי להבין על מה אני מבלבלת לכם את המוח. המלבוש שאני הכי אהבתי היה של מעיין אישה קוסמת לובשת גלימה מטלאים של קטיפה, תפורה פסים פסים. על הכתפיים יושבות שתי בובות שנראות כמו ילדים/גמדים שמחזיקות עששית (בכדי להאיר את הדרך) ומאחור תפוס לגלימה עוד גמד כזה קטן שעושה אפקט של שושבינה, שמחזיקה שימלת כלה. הלבוש הזה נגע בי הכל הרמות, אך היו עוד כל כך הרבה מרגשים מעורררים ויפים יפים יפים. ושוב אני חייבת לציין את ההתנהלות הרגועה השלווה ועם זאת מלאת החיים ותחושת נוחות וחופש שאופפים את בית הספר.

ועוד קטנה לסיום הלכתי אתמול לשיעור יוגה. בפעם הראשונה מזה שנתיים, מאז ההריון עם הקטן החמוד שלי. לקחתי את הגדולה לגן וחברה לקחה את הקטן, הוא מוכן לעשות הכל כדי לנסוע בג'יפ שלה עם החבר שלו "השותף העיסקי שלו" , שבדיוק בגילו, ושיש ביניהם מערכת יחסים מרגשת של שיתוף ושותפות גורל מול "הגדולים", האחים הנערצים. בקיצור הגעתי קצת באיחור וקצת עם הלשון בחוץ, אך הגעתי, ועשיתי. אם אצליח להמשיך להתמיד וללכת אז זהו סימן לעידן חדש מבחינתי. אני כל כך חורקת ולא בכושר, המחשבה לחזור לגמישות ולנוחות עם הגוף ממש מרגשת אותי.

גם אני קוראת כאן ונהנית @}

איזה יופי של סיפורים.
גם אני צריכה לחזור ליוגה... זה עדיין לא קורה. נורא שמחה בשבילך.
@}

הי השילה, תודה רבה על שכתבת לי. אני מבינה את הקונפליקט שאת שרויה בו, הוא באמת מאוד מורכב. בסופו של דבר יש צמתים בחיים שצריך לבחור ימינה או שמאלה, וגם אם לא מחליטים זאת בחירה. אין נכון לא נכון, אי אפשר לדעת מה יהיה, ולאן מובילים הדברים. אני מאמינה שאת מה שאנו אמורים לעבור, ברמת הנשמה או עוברים בכל מקרה בכל מקום. והכי מעודד זה ,שמה שלא תבחרי, זה בדיוק מה שהיית אמורה לבחור, אין טעויות. אז מה כן? לתת לבינת הלב להוביל את המהלך, לחפס את המקום בפנים שיודע את התשובה. להמתין לה שתעלה שתצוץ מעצמה. להזמין את היוניברס לתת סימנים להראות את הדרך, לזהות מהיכן הרוח לוחשת את שמך? את שם משפחתך? מפה? משם? אני זוכרת שמה שהניע אותי לבוא לכאן היה דוקא השקט. אני ובעלי ישבנו "בבריכה ביער", שבבית שלנו בישראל, ואמרתי לו: "אתה שומע?" הוא אמר: "לא". אמרתי לו: "גם אני לא. אין כלום, שום דבר לא קורה לי שום דבר לא מזמין אותי", וידעתי בפנים, שזו נקודת מפרק, שזהו זמן שבין שני זמנים, שאנו יושבים בפיתחו של שער מעבר, יכולים לבחור האם לעבור או לא, הרגשתי שהשער פתוח. הובלתי את המהלך, החזקנו ידיים וקפצנו, אל עבר הלא נודע, אל הרוחות שלחשו לנו את שמנו. הכל הסתדר, קיבלנו ויזה, השכרנו את הבית, הכל זרם בול בזמן. הכל טוב. גן עדן כאן, בכל מקום, זה בפנים.

אמא בבית אני אוהבת אותך.

ש מים וארץ ,אני יודעת שאת צודקת, בשבילי אוסטרליה היא בית ספר וישראל זה החיים. מחכה לחזור עם ארגז כלים מלא לסיבוב נוסף בישראל.

_איזה יופי של סיפורים.
גם אני צריכה לחזור ליוגה... זה עדיין לא קורה. נורא שמחה בשבילך._
גמני @}
הכל טוב. גן עדן כאן, בכל מקום, זה בפנים.
כמה שאת צודקת, כמה נכונה את.
ישראל זה החיים גם אני מרגישה כך, הנשמה שלנו בחרה בזה. אבל הסיפורים... כ"כ מפתים,
האור והחופש שאת מתארת, היכולת שלך לצייר את התמונה שם כ"כ חיובית - מעורר את הרצון לזוז מפה, לשים את הקושי בצד ולצאת "לחופש"
הרבה אהבה.

אני לא זוכרת מי אמרה לי, שהמגזינים עם הדוגמניות והפרסומות, נועדו בכדי לגרום לך לשנוא את עצמך כל כך, שתהיי מוכנה לקנות הכל כדי לא להרגיש כל כך רע. אני לא רוצה לעורר בכן יאוש ותסכול, אני רוצה לעורר עניין, ולחזק את התמימות, ואת האמונה, שעולם האגדות הוא אמיתי וקיים. אם משהו חושב, שאני מעבירה את המסר, שזה קיים כאן, ולא שם, משהו התפספס.

יש כאן משהו מאוד מיוחד. אני שמחה לשתף, כי מרגש אותי לגלות שזה אמיתי וקיים. למשל, עכשיו מתחילה "עונת הקשתות". בגלל שחם ויש גשם, יש כאן קשתות מרהיבות ומרגשות. זה מאוד נחמד לקשט את החיים בקשתות. בדרך אל... ובדרך מ... רואים קשת. קצרה ושמנה עם צבעים עזים, או גדולה ורחבה מאדמה לאדמה כמו בציורים. זה כיף, אך זה בסך הכל רקע.

אני מרגישה בגן עדן, בגלל ובזכות המקום שממנו באתי. המקום מלא ארכיטיפים שמסמלים עבורי את גן עדן, אך האמת של הדברים, היא תמיד בפנים. והאמת היא, שאנחנו בדרך כלל שייכים למקום, שממנו באנו. שם הנשמה שלנו משתוקקת לעשות את הדרך שלה. אדם, שלא נמצא במקום, שהנשמה בחרה להיות בו, ירגיש ריקנות. הוא יהיה ב"לימבו", לא כאן ולא שם, הוא רק יעביר את הזמן.

הארץ שלנו קשה. וזה לא בכדי לדכא, אלא בכדי להכיר בעובדה, שההתמודדויות שלנו לא פשוטות. צפוף לנו, ואנחנו לא מודעים אפילו עד כמה. מפחיד לנו, ואנו מדחיקים את זה באופן קבוע. וקשה לנו למצוא זמן בשביל לחיות, כי אנו כלואים במרדף אינסופי אחר פרנסה. ההורים שלנו, וההורים שלהם, וגם ההורים שלהם, סבלו חיים קשים ורדופים, והפחדים שלהם יושבים לנו בגנים. וכל זה חוץ מהדברים הרגילים, שקשים לכל בן אנוש באשר הוא אנוש. אך למרות כל זה טוב לנו מאוד. אנו מצליחים להגיע לאינטימיות בתקשורת בינינו. לעיתים זו אינטימיות קצת חונקת, כמו אותו ארס שירשה לעצמו לשאול אותך בתחנת אוטובוס: "מה קרה חמודה? למה את עצובה?" אך האינטימיות הזו היא גם מה שמאפשרת לנו לנגוע אחד בשני. להתאחד ולהטען להחליף אנרגיות וידע.

אישה חכמה ומצליחה בשם רמה, שבנתה לעצמה גן עדן בהרי ירושלים, עם משפחה מדהימה ומוארת, ועבודה מהבית רק שלושה ימים בשבוע ורק מפסח עד סוכות, אמרה לי שרק בארץ אפשר לעשות כזה דבר. רק בארץ את יכולה לפתוח מסעדה צרפתית מבלי להיות בת של שושלת ארוכה של מסעדנים. אצלנו הכל פתוח, הכל בהתהוות, אנחנו יוצרים את המציאות, לכל אחד מאיתנו יש כוח, כל אחד משפיע. זה מדהים! זה חסר תקדים! זאת זכות להיולד ולחיות במקום שבו אתה כל כך משמעותי בגיבוש פני המקום והחברה.

המושג "חינוך ביתי" קיים בכל העולם, אך אין לי ספק שההשלכות של מה שקורה כאן בקהילה המדהימה הזו משפיעים מעל ומעבר למצופה. תראו מה קורה בבתי חולים ובחדרי הלידות, כל הג'רגון השתנה. בזכות מי? בזכות האינטימיות, היכולת לתקשר ולהשפיע, לחשוף ולשתף בתהליך ההתפתחות. אנחנו חזקים מאוד, ואין משהו שדומה לנו. אנו חלק ממשהו מדהים!

כן אנשים באוסטרליה מקבלים את ה"דול". 2000$ כל חודש מבלי לעשות כלום, לכל החיים אם הם רק רוצים. כן, יש להם ספייס וטבע. כן, הם מחייכים ומבסוטים. אך בשנה שעברה היה להם את אחוז ההתאבדויות הגבוה בעולם, יש הרבה אבודים, הרבה שותים, הרבה סמים. והרבה בודדים. הם ברי מזל בהרבה דברים, והם מודעים לכך, אך כל אחד והמזל שלו.
אני מי שאני, ולי בתור מי שאני אין מקום יותר אמיתי מאשר בישראל, לטוב ולרע.

כשהיינו בפוטוגל, בא אלינו איזה נזיר, שמכר דבש, ואמר שהוא מהצד השני של העמק שבו הרבה יותר צחיח ולכן הדבש שלו הרבה יותר מתוק, כי הדבורות עובדות יותר קשה בכדי לייצר אותו. אז מה שיש לי לומר לסיכום זה שסבבה להם לאוסטרלים, באמת אחללה מזל יש להם, ואחללה תנאים, אך אצלנו המתוק יותר מתוק, וזה בדוק.

אוהבת אתכם תמשיכו לכתוב לי זה חשוב לי ונותן לי המון.

מהצד השני של העמק שבו הרבה יותר צחיח ולכן הדבש שלו הרבה יותר מתוק
מרותקת למילים הנפלאות שלך.
תודה על הדבש...

היי תמר ושמים וארץ תודה על ההתייחסויות. אני מסכימה מאוד עם שתיכן בכך שניתן לחיות חיים רגועים, שלווים ואמיתיים גם בארץ ושבסופו של דבר ההוויה הפנימית היא זו שקובעת. אלא שלהגיע למצב של איזון עם עצמך, רגשותיך וסביבתך בארץ מצריך מאמץ רב מאוד בהשוואה לאוסטרליה ששם התנאים הסביבתיים והחברתיים מאפשרים להחליק די בנינוחות למצב זה.

היחס שלי לארץ כמו גם לאוסטרליה אמביוולנטי. אינני בטוחה אם אני אוהבת את הארץ או לא, אני מאמינה שישנם מקומות מרהיבים יותר, קסומים ורגועים יותר מכאן שבטח הייתי שמחה להתעורר בהם לבוקר חדש. אבל בכל זאת יש כאן משהו שדוחה ומושך באותה מידה-האנשים,מה שמעורר אצלי הכי הרבה קושי וגם הכי הרבה שמחה. לעיתים אני מתבוננת באנשים, צועקים, דוחפים, מקללים משפילים ואני רוצה ללכת מכאן, אבל תמיד יש לי הרגשה (שאולי איננה מבוססת ועשויה להשמע מתנשאת) שכאן לאנשים יש עומק אחר, משהו פשוט עמוק הרבה יותר. אני אוהבת אנשים, עובדת עם אנשים וזקוקה לקשרים קרובים ואינטימים מעבר לקשר עם בן זוגי. אולי זו סתם הרגשה, אולי אם אסע ואנסה אצליח להתחבר לאנשים גם שם באותו אופן כמו פה, אחרי הכל האדם שאני הכי מחוברת אליו ולרוב גם זה שהכי מבין אותי איננו ישראלי. אבל אני בעיקר חרדה מרדידות, ורייקנות בקשרים בין אישיים, מהעדר יכולת לתקשר באמת, באופן קרוב ואותנטי. לכאורה מהקשר שלי אני יכולה להסיק שזה לא בהכרח כך ושתמיד ניתן למצוא את אותם בודדים יחודים ומיוחדים, אבל חרדות אחרי הכל אינן רציונליות...

כמתבגרת ואחר כך כבחורה צעירה (אני כעת בתחילת שנות השלושים לחיי) רציתי כל-כך לעזוב את ישראל לא ראיתי את חיי כאן. אחר כך שהתחלנו את חיינו המשותפים בארץ הייתי בטוחה (מה זה בטוחה, משוכנעת!!!) שלא נשאר לחיות כאן, שאני רק אסיים תואר ראשון וניסע, ממילא בטח לא אתקבל לתואר שני, אחרי התואר השני אמרתי שאולי כדאי שרק אעשה את ההתמחות אחרי הכל זה רק עוד ארבע שנים...פתאום נאלצתי להכיר בכך (בן זוגי חש זאת הרבה קודם) שאני כנראה לא ממש רוצה לעזוב וכל האמירות הללו שקיבלתי בהתחלה מהסביבה (ואני עדיין שומעת) בנוסח "איזה כיף לך, יש לך לאן לברוח" או "מה את נשואה לאוסטרלי, מה אתם עושים בארץ, הלוואי עלי" וכו' פשוט כואבות לי, מתוך הרגשה שכולם מוכנים בפנטסיה לקום לצאת מכאן אבל בפועל זה לרוב זמני.

וכאן וידוי קטן. כשרק נכנסתי לדף בפעם הראשונה הייתי בטוחה תמר שירדתם שנסעתם לצמיתות והרגשתי שמחה גדולה של שותפות (שאני כנראה מאוד מחפשת) שהתפוגגה מאוחר יותר שקראתי יותר לעומק. כן אוסטרליה היא שיעור נהדר, אפשר לקחת ממנה המון, להנות ולחוות אבל בפעם האחרונה שטסנו, חצי שעה לפני הנחיתה שהמטוס הלך והתקרב וכבר ניתן היה לראות את היבשת הקסומה, פרצתי בבכי מר, כמה רחוקה היא מהמקום הקטן שלי. כמה רחוקה.
בעצב זה כנראה אסיים, היה לי עצוב המשפט שלך האמת היא שאנחנו בדרך כלל שייכים למקום שממנו באנו. שם הנשמה שלנו משתוקקת לעשות את הדרך שלה מה זה אומר על זוגות כמונו? איפה המקום שלנו כי הנשמות שלנו רוצות להיות יחד? (אולי זה לא המקום לדיון מעין זה) מה זה אומר בכלל על ההשפעה שיש למקום כזה או אחר (במקרה זה אוסטרליה) עלינו אם העיקר נמצא בתוכנו ואנו מעצבים את המציאות סביבינו?

יצא ארוך וקצת כבד מקווה שלא מייגע. לילה טוב.

וואו תמר כמה מרגש .
קראתי את הדברים שלך וישר הלכתי לאכול תאנה אורגנית שהורים של חברה קטפו בבוסתן על יד הבית באמצע החורף, אכן דבש.

הסתיימה לה שנה כאן באוסטרליה. ויתרנו על הכרטיסים לארץ, כי קנינו הלוך חזור פתוח לשנה. קיבלנו ויזה לעוד שנה.
אני מרגישה שכמו שגיליתי את אוסטרליה, כך גיליתי גם את האתר הזה של באופן טבעי. דרך הבלוג יצא לי לחוות את הקהילה הוירטואלית המדהימה בעולם. אני אמשיך לכתוב אך כבר אמצא לי כותרת שתאים יותר להלך הרוח העכשוי שלי. משהו קרה לי, אני יושבת על קרן אחרת עכשיו. הייתי על הקרן הסגולה ועכשיו אני בצבע אחר. חושבת על "חינוך ביתי"יותר מתמיד. מתלבטת על הכל. איזה אומץ צריך כדי לחיות. וכמה כוח צריך כדי להיות שמחים.
תגידו בי, סתם בשביל הכיף. אוהבת תמר.

אני אמשיך לכתוב אך כבר אמצא לי כותרת שתאים יותר להלך הרוח העכשוי שלי.
ותשאירי פה סימן

שלום לך אהובה
כמה נעימה את לי.
אני אוהבת ומגעגעת. מרגש אותי לחשוב שברמה מסויימת של התודעה אנחנו חוות ביחד את המסע את בתוך הרקע שלך ואני בשלי. הדרך שרה לי שירים את שומעת אותם גם?

תמר, @}

איזה ספר מענג.
כמה כיף לך.
סופרת מופלאה.
תהני יקירתי. תקראי לך לאט. ותתמוגגי מכל מילה.

אישה חכמה ומצליחה בשם רמה, שבנתה לעצמה גן עדן בהרי ירושלים
אכלתי פעם אצל רמה עם בן זוגי. מקום באמת קסום ויפהפה. גם היא אישה יפה.
נהנית לקרוא. המשיכי לכתוב. לספר.

היי.

שתמשיכי במסע שלך. הוא נפלא.

_מרותקת למילים הנפלאות שלך.
תודה על הדבש..._
@}
איזה אומץ צריך כדי לחיות. וכמה כוח צריך כדי להיות שמחים.
נכון. ואת אמיצה, ויש לך המון כוח. אני מרגישה אותך עד לכאן ומקבלת המון ממך.
תמשיכי ותצליחי בדרכך.
אשמח מאוד ללוות אותך - מרגישה כי את מלווה אותי

תודה ואהבה .

הצצתי, תודה .

מקסימה.

חזרתי לקרוא בבלוג שלך לאחר חופשת החלמה שלקחתי לעצמי.

תתתתעעעעענננננווווווווווגגגגגגג לקרוא אותך. את משפיעה הרבה אנרגיות טובות עלי. שמחה, אופטימיות, דקות אבחנה. וחושבת לעצמי שגם כאן, במקום בו אני נמצאת יש כאלה חוויות מדהימות.

(())(())

תמר,
מה שלומך?

מתגעגעים..

היי תמרינקה,

לפני איזה חודש, בביקור שלנו בסידני יצאנו לשוטט ב- Darling Harbor. זה נמל מאוד תיירותי, והוא נראה בדיוק ככה. ים כחול, ספינות קטנות וגדולות, טיילת, יונים – נופת צופים.
אבל בקצה שלו יש גן סיני, לא גדול בכלל. יש בו כמה שלוליות יפות (אגם זו מילה מוגזמת) ומפל מים אחד ועצים ושבילים. אבל מה שהרשים אותי שם הוא דבר שקשה לתאר במילים: ההרמוניה ששררה שם.

כשאתה מטייל בגנים מערביים, אתה תמיד רואה את הסדר, התכנון, וההרמוניה שמושגת על ידי סימטריה וצורת גיאומטריות "מסודרות" (עיגולים, אליפסות, ריבועים וכו'). הרבה קוים ישרים. זה יכול להיות יפה מאוד – היינו לפני כמה שבועות בגן ורדים שכל ערוגות הוורדים שלו היו מסודרות זו סביב זו עד שכל הגן יצר צורה אחת ענקית של ורד, וכל ערוגה היתה עלה כותרת אחד.

בגן הסיני, לא ראית שום קוים ישרים. אפילו לא אחד. ולא ראו כמעט תכנון – למרות שכל פריט ופריט שם היה מתוכנן, זה ברור. אבל התכנון היה מסוג שונה לגמרי.
זה היה עיצוב לא על פי קונספציה אנושית של סימטריה, אלא על פי הקונספציה של האזנה מאוד רגישה לצורות הטבעיות של מים, עצים וסלעים, ושילובן זו בזו בצורה פרופורציונית, כדי שיתמזגו אחת עם השניה באופן מושלם, ידגישו זו את זו ולא יסתירו. וזה יצר הרמוניה מאוד מאוד מרשימה.

ולכן הגן היה יפה כל כך. הוא היה מעובד מאוד, אבל מעובד באופן כל כך עדין, שכמעט ולא הרגשת בזה. זה היה גן-לא-גן, כמו סיפור כל כך טוב שאתה בכלל לא שם לב שמישהו כתב אותו, כי ברור שהוא (הסיפור) היה שם עוד מקודם.
שם התחלתי להבין את העקרון של האמנות היפנית, של להשאיר דברים בצורתם הטבעית, הגולמנית והלא-מעובדת. לפעמים, בצורה המוקצנת של זה, זה יוצא חסר משמעות לגבי, כמעט מגוחך (קערת חומר פשוטה ששוה אלפי ין רק כי היוצר לא ממש טרח לכסות את כולה בגלזורה, ורואים את השוליים מציצים בקו לא אחיד. ???), אבל בגן הזה הבנתי את העיקרון. ומפה אני יכולה להמשיך הלאה.

כמובן שבאמצע הגן היתה פגודה מעץ, והיא היתה הכי סימטרית בעולם, הכי מעוצבת, הכי מדויקת, עד הפרט האחרון. והיא השתלבה שם! דווקא בגלל העיצוב והסימטריה המושלמת לפי כל החוקים, היא השתלבה בהרמוניה הלא-סימטרית של כל הגן שמסביב. איכשהו שני הניגודים האלה "דיברו" יופי אחד עם השני.
לטעמי, בכל אופן.

חשבתי על איך הארכיטקטורה הזאת, ההבדלים בין הארכיטקטורה הסינית לאירופית, משקפת את ההבדלים ביחס לטבע בין הגישות האירופאיות לגישה ה-טאואיסטית. ההבדל בין למשול, לסדר ולארגן, להחליט מראש איך הטבע אמור להתנהג ואז לנסות לשכנע אותו לעשות את זה (למשל, לגדל פוסומים אוסטרליים בניו-זילנד. איזה רעיון יפה, הם יגדלו ויתרבו ואנחנו נצוד אותם ונייצא את הפרווה שלהם והכל יהיה טוב. רק שבדרך הם גם אכלו לנו חצי יער, ועכשיו אי אפשר להיפטר מהם ואנחנו שונאים אותם), לבין להקשיב ולהתבונן, להבין את המבנה של הדברים, את היחסים ביניהם, ואז להרשות לעצמנו לסדר אותם כך שהם יבליטו את החלקים היפים. בגן הסיני זה עבד. טוב, בחלקים גדולים של סין זה לא עובד, אבל זו כבר אופרה אחרת. היה מי שדאג לקלקל.

שבוע אחרי סידני, נסעתי לסופשבוע עם המקהלה. היה נפלא, ואני באמת מתחילה לחשוב שסופי השבוע האלה הם מושלמים. לא משנה מה, לא משנה איך – תמיד זה יוצא טוב.
הייתי טרמפיסטית של סו, אשה ממש חביבה, ושל חברה שלה, ובדך דיברנו על מיליון נושאים. בדרך חזרה לקחנו גם את אנאליס (בחורה צעירה וחמודה שעובדת ביחסי-ציבור-משהו ודי שונאת את זה), וריכלנו במרץ על המקהלה, בדיוק מה שהייתי צריכה: כל המידע הבסיסי של מי הצטרף מתי, מי חבר של מי, מי הבן של מי, מי נאד נפוח שאי אפשר לסמוך על מילה אחת ממה שהוא אומר, מי מהטנורים גיי ומי לא (איזה כיף שמידע כזה נכלל ברכילות הטריוויאלית ולא ברכילות ה"חמה"!), איך המנצח שלנו היה כזה touchy-feely לפני שלוש שנים ומעניין למה עכשיו הוא כבר לא, ועוד אינפורמציה אלמנטרית בסגנון.
למדתי איזה שמונה שמות חדשים, ואני מקווה שגם אזכור אותם עד תחילת השנה הבאה (אמצע פברואר). כי פחות משבוע אחרי המחנה היה הקונצרט האחרון של השנה (מזמורי חג מולד ברוסית, יופי טופי, עם "חזן" רוסי מאוד בגלימה שחורה, בתוך כנסייה כמובן, יחס עם המקהלה האוקראינית של מלבורן), ועכשיו כבר אין חזרות.

הקטע עם מזמורי חג-המולד הוא מעניין: לא היה אכפת לי לשיר אותם ברוסית, כמובן, אבל כל שנה המקהלה מוציאה גם הרכבים קטנים יותר לכל מיני מקומות ציבוריים (הככר שליד הגלריה, מרכזי קניות וכאלה), והם שרים מזמורי חג מולד ידועים ומוכרים כדי להכניס את האנשים לאוירה. באחד הערבים במחנה התאספו כמה אלטיות וטנור אחד לעשות חזרה משל עצמן על החומר הזה, כי אמנם את המילים והמנגינות כולם מכירים, אבל העיבודים עם כל הקולות השניים והשלישיים זה כבר עניין אחר. אז אני הצטרפתי אליהן כמובן, כי אני לא מכירה לא את המילים, לא את המנגינות ואני לא מתכוונת לשיר אותם ברחוב, אבל רציתי לראות איך זה.

זה היה מביך. בפעם הראשונה במלבורן, הרגשתי באמת לא במקום, והיה לי צפוף ולחוץ. ומצחיק ומשונה. לשיר שירי "מושיענו נולד הערב, איזה יופי לנו, הוא יציל את כל העולם" וכולי. מה אני בכלל עושה פה?
כל הגנים היהודיים שלי קפצו וזעקו חמס, וכל המעשיות הישנות שמדגישות את ההבדל בין "אנחנו" ו"הם" זמזמו לי בראש. הנה המשמעות של התנייה תרבותית: אפילו אם ההורים האישיים שלי מעולם לא חינכו אותי לבדלנות, בכל זאת התרבות שלי בכללה חינכה גם חינכה, ועכשיו אני יכולה לשמוע את החינוך הזה בקול צלול ובהיר. (לא אכחיש שלספרי המעשיות החסידיות שלנו היה חלק ניכר בענין. אבל הייתי מקבלת את זה גם בלעדיהם).
לא בא לי להקשיב לצו הזה.

הנשים היו נורא חביבות אלי. זה היה כיף גדול להיות עם אנשים שמקבלים אותי כמו שאני ולא עושים מזה עניין. האי-נוחות שלי היתה פנימית ולא חיצונית. ואני רוצה להגיע לשלב של לא להרגיש מאוימת מדתות אחרות למרות שזה מה שחינכו אותי. כי עד עכשיו היה לי נורא קל "לא להיות מאוימת מדתות אחרות" עלק – כשאני בישראל. חוכמה גדולה. בישראל איזה חיכוך היה לי עם דתות אחרות? אפס. בשביל זה יוצאים מישראל. כדי להתבולל במובן הטוב של המילה. כמו שיהושע סובול כתב ב"ארץ אחרת": "השבח לאל, מתבוללים אנו". הוא טען שתרבות חזקה, שמרגישה בטוחה בעצמה, נהנית להיות פתוחה לתרבויות אחרות, להתבולל בהן מעט, להחליף חומרים וליצור דברים חדשים, ולהתייחס לזה כאל חוויה מפרה, מעשירה. זו העמדה שאני רוצה לאמץ.

ואין לי שום התנגדות לשיר את מזמורי חג המולד בשנה הבאה (ואני באמת מתכוונת לעשות את זה, אולי), אבל היה ברור לי שאם אני באמת רוצה ליהנות מההזדמנות להתערבב בקהילה הנוצרית-חילונית של מלבורן ולהרגיש נוח עם זה, אני חייבת להגביר את המעורבות היהודית שלי, כלומר להיות בקשר קבוע עם בית-כנסת-בית-מדרש כלשהו. עדיין לא יצרתי קשר ממשי עם אף בית כנסת, אבל כבר יש לי כתובת אחת עם המלצה.
ברגע שאני אצור שם בבית כנסת כלשהו בסיס תרבותי יציב, מקום לבוא ולצאת מתוכו, אני אוכל לעשות מה-שבא-לי בקהילה החיצונית, בלי לאבד זהות. כלומר, זהות אי אפשר לאבד ממילא, אבל אפשר לשחוק את מה שיש לך ולא לקבל את מה שאין לך (כי חג מולד זו חגיגה שאין לי, ואף פעם לא תהיה), להיות קרח מכאן ומשם, וזה עצוב מאוד. אבל אם אתנהל נכון, אני יכולה לצאת עשירה מכאן ומשם (וגם משם - מהזוית ההינדית), וזה יהיה שמח מאוד.

מקווה שהחום לא יותר מדי חם שם למעלה. אצלנו הוא היה היום 35 מעלות. וזה הולך להמשיך ככה! אבל בסוף השבוע - גשם.
אמן כן יהי רצון.

תמרוש רוש כיף לשמוע ממך.

וגם ממך

מלבורן 43 מעלות חום.
הרבה הצעות עבודה.
אבל לא מהסוג הקל והפשוט.
חיפוש דירה שנתקע בדיוק בזמן הכי לא מתאים - כשאני עוד לא יודעת היכן אעבוד.

אבל לפחות התחלתי קורס במודעות עצמית, שתומך בי ומזכיר לי מי אני ומה אני יכולה לעשות, כדי להקל על עצמי את התהליך ולהישאר בפוקוס. סוף סוף מצאתי תמיכה ראשונית.
אני יותר ממוקדת על עצמי. יותר יודעת מה לעשות ומאיזה שגיאות להימנע.
בשביל מה כל הלמידה הזאת? אני נמצאת בתהליך למידה והסתגלות שנראה לי אינסופי, ולא ברור לאן הוא מוביל ומה העניין פה. האם מה שאני לומדת עכשיו יתמוך במטרות העמוקות שלי? או שזה סתם ידע טכני ממוקד-סיטואציה שלא יהיו לו שום יישומים? אני מקווה שזה זה. אחרת לא הייתי מרגישה את הצורך העמוק לבוא לפה. עדיין אני מרגישה את זה. זו הדרך הנכונה, למרות כל הפיתולים שכבר גרמו לי מזמן לאבד חוש כיוון. אני מתפלל שהאני הפנימי שלי רואה את הכיוון בבהירות, ומשתדלת לתת לו לנווט.

את נשמעת טוב.

הלמידה מאפשרת לנו להיזכר, בכלים שיש לנו, בכדי לחיות את חיינו.

איזה בלוג חמוד.
אהבתי את שיר הארנבת. מה שלומה?

לארנבת הבאנו ארנב... ועכשיו מחכים.

תמר יקרה, את ממעטת לכתוב לאחרונה... מקווה שאתם בטוב.
כל פם שאת ב מה חדש אני קופצת לבקר.

תמרוש,
התחלתי לסמן בשביל לצטט אבל זה פשוט הכל.
אני לוקחת ממילותייך ושואבת כוח.
תודה.

איזה יופי

אם משהו כאן יודע איך עושים זאת, הייתי שמחה לפתוח בלוג שני מאוסטרליה, ולהעביר אליו מ "התחיל מעגל חדש". זה פשוט לוקח הרבה זמן לזה לעלות.

עשיתי לך.
איזה כיף שאת ממשיכה.