בלוג תוכניות מציאות ומה שבינהם

ניסיון ראשון שלי לשבור את החשאיות והדיסקרטיות מול העולם...מאיפה להתחיל???

אולי אתחיל במי ומה וניראה איך אזרום. אז ככה אנחנו משפחונת קטנה שגרה באיזור המרכז-צפון. חיים בבית פרטי וישן מאוד, אבל עם גינה ענקית, יש לנו בת אחת ועוד אח בדרך. הקטנטונת בת שנתיים בערך, וכמובן בחינוך ביתי. שנינו פליטי מערכת החינוך, כך שאין לנו תוכניות להכניס אותם לשום מסגרת 'חינוכית'.
אני עובד הי-טק, שמנסה לפרנס משפחה לבד, ובת זוגתי עושה חיל בבית עם הקטנה.
יש לנו ארנב, צב, אוגרת, דגים וחתולים לרוב, ואני לא מזכיר את כל הזיקיות, השממיות והיתושים שחיים אצלנו באושר.
עד היום הייתי קורא ניסתר באתר הניפלא הזה, היום סוף סוף החלטתי לצאת מהארון, ולהתחיל לכתוב. אני משער שלאט לאט אפתח ואכתוב יותר. כרגע ניראה לי שזה מספיק כהתחלה.... סופ"ש ניפלא לכולם...ניתראה בקרוב.

ברוך הבא...

האמת היא שהניק שלך מצא חן בעיניי ...צפר חובב? או סתם שם נחמד?

כבר מלא זמן שלא מצאתי את הזמן להתיישב לכתוב, כאבא ובן זוג העובד בהי-טק...(ובתיסכולים האלה אגע בשלב מאוחר יותר), אני פשוט לא מוצא את הזמן. פתאום זה ניראה שהכל יורד בסדר העדיפויות. זמן האיכות עם המשפחה כל כך חשוב ויש כל כך מעט ממנו, שהכל נידחה. כל עבודות הבית שצריך לעשות, לתקן, לתחזק, להתקין, וליצור הכל נידחה....יש זמן משפחה.

אתמול הגיע אלינו דולה מתלמדת, מן פגישה ראשונית להיכרות, אנחנו כל כך לא סגורים שאנחנו רוצים דולה. מה התפקיד שלה בכלל?
הלידה הראשונה היתה לידה מהירה יחסית, פחות מ 12 שעות מרגע ההגעה לבית חולים, כ 5 שעות מהרגע שהכניסו אותנו לחדר הלידה הטיבעית עם פתיחה של 3, הקטנה היתה בחוץ....בלי אפידורל בלי רופא. בסוף הלידה המיילדות השתלטו לנו על התוכניות, ואנחנו לא היינו מספיק מנוסים לעצור אותן. הפעם החלטנו על לידת בית...לידת מים, מול הקמין בדצמבר. כבר בחרנו מיילדת. משהי צעריה שמסיימת עוד חודש קורס דולות ביקשה להיות שותפה באחת החוויות הכי אינטימיות, הכי מעצימות והכי חשופות בחייה של משפחה. היא רוצה את החוויה והנסיון....
המפגש היה ממש בסדר, התחברנו מצויין יחסית. הרבה דברים משותפים. וברור לי שניצטרך עזרה. והכל זאת קיים קושי להפתח ככה. אני כל כך לא סוציאלי בחיי הפרטיים. שומר בקנאות על הפרדה בין עבודה ובית. אין לנו ואין לי הרבה חברים קרובים, ואנחנו משתדלים להתרחק ממקומות צפופים. כל המשפחה עונה באופן מלא להגדת הרגישות יתר לעולם רגישות חושית העולם הוא יותר מדי. פתאום אני ניפתח, מספר, נחשף וכניראה עוד יחשף יותר. איזו תחושה מוזרה, לא מוכרת..מפחידה.

חג קצר....אצלנו עובדים בערבי חג, חצי יום. מין ימים כאלה שלא עושים בהם כמעט כלום. כולם מגיעים עם הילדים, שישו ושימחו...פינות יצירה צצות להם בחדרי הישיבות. מקרינים סרטים של דיסני עם המקרנים. וכולם מגיעים כדי לא לבזבז חצי יום חופש

כיף

הקטנה התחילה לבקש הסברים, לשאול שאלות. זה כל כך נחמד. בקול הקטן שלה בשקט בשקט עולה שאלה "מתי תינוקי יהיה גדול?", "מה אתה עושה?". ואנחנו דואגים להסביר, לענות כמה שאפשר. לתת לכל שאלה מענה. אני בטוח שעכשיו זה עדיין פשוט יחסית, אבל כניראה שמאוד בקרוב נתחיל לחקור...ביחד

אנחנו היורשים, הכל כימעט זורם אלינו...מהצד של הכלה אנחנו האחרונים, מהצד של החתן, אין הרבה מה לרשת. כל מיפגש מישפחתי מביאים לנו שקים של בגדים, צעצועים, ועוד כל מני אביזרים...לא קונים כימעט כלום לקראת הלידה...מאחסנים הכל...אנחנו כבר לא מתליחים לעקוב אחרי מה יש. המחסניטיס משתלט לנו על החיים. יש מרתף מלא בארגזים, יש חדר שלם בבית שלא ניכנסים אליו יותר...אני יודע שזה מאוד רע מבחינת הפנג-שווי אבל למי יש זמן לסדר, לפנות??? מה גם שבאמת יש מקום...

4 שנים אנחנו גרים בבית, בית על סף העתיק מתקרב ליומהולדת 100. יושב על חלקת אדמה קטנה של חצי דונם לערך. לא חלמתי בחיים שבגיל 34 יהיה לי בית פרטי, משלי עם גינה גדולה, באיזור שקט. מצאנו אותו במריבת ירושה, המחיר היה ממש נמוך. עד היום כשאנחנו רואים מחירים של בתים פרטיים...אנחנו ניגנבים. מי יכול להרשות לעצמו, בתנאי השכר ותנאי המשכנתאות בארץ לקנות בית??? צריך באמת להיות מיליונר, או להתקרב לזה. ראינו את הבית ביום ששי, חתמנו כבר ביום ראשון. וניכנסנו...בהתחלה 'השטלתנו' על הגינה.
שתלנו לימון, ליצ'י, אנונה, גויאבה, תות, אבוקדו, מנגו, פיטנגו, תות-גויאבה ופיג'ויאה. עשינו קצת דשא. אחר כך התחלנו בבית....באופן עצמאי....מה שאפשר. הידיעה אומרת שעוד 10 שנים נעשה שיפוץ גדול אמיתי, מפנטזים עליו ביחד...כבר מדברים על איך נסדר את החדרים. בינתיים חיים כמו שזה. צבענו, תלינו עשינו....משום מה העבודה בבית כזה לא ממש ניגמרת.
סדר העדיפויות ברור, כשהמישפחה ביחד, דוחים עבודות לא דחופות. משתדלים לבלות ביחד כמה שרק ניתן...הפעם האחרונה שבאמת הצלחתי לקדם משהו היה כשבת זוגי נסעה להוריה לשבוע. האם הייתי רוצה שתיסע שוב: לא.
אני לא מצליח להבין, הרי יש כל כך הרבה משפחות שיש בהן רק זוג ידים אחד פנוי לעבודות תחזוקה ובנייה,
איך לעזאזל מצליחים לקדם עבודות תחזוקת בית עם זוג ידים אחד? איך מצליחים לבנות דברים? לעשות? ליצור? מי בא לעזור?

אתמול אחר הצהריים יצאנו לטיול שכונתי לנשום אויר, זה תמיד עושה טוב לכולם, כולל לקטנה. מזיזים את הדם בגוף קצת. יצאנו מהבית והתחלנו ללכת במעלה השביל, מרחוק נישמעו יללות של גור חתולים קטן, והקטנה מיד זיהתה, "חתול, גור" היא אומרת ושמה פעמיה לכיוון היללות. הולכים עוד 50 מטר, ולקראתינו יוצא מאחורי עציץ של אחד הבתים, גור חתולים שחור, מיובש קלות ורעב. הגור הקטן הולך ישירות לרגליה של הקטנה, והיא בלי להתבלבל קורעת ברך ומושיטה לו ידיים "חתול, גור, חמוד", "איזה מאמי", זוכה הקטן לשבחים ממנה. היא מיד מזהה את הצורך ואומרת "גור רעב" ומרימה אותו מהבטן, בעדינות אין קץ.

כמה שעות אחר כך, אנחנו בטקס צחצוח שיניים במיקלחת, גור קטן שחור מתרוצץ בין הרגליים, צורח ביללות אדירות, לא ממש מוכן לאכול. פספוסה הקטנה ניכנסת למיקלחת ובאחת היללות מפסיקות. הקטנה מרימה את הגור הקטן ומניחה אותו על הכיסא (עליו היא בדרך כלל עומדת לשטוף את הפה), היא לוקחת בידה מלוא החופן אוכל חתולים רטוב (עיסה מסריחה להחריד) ומושיטה לגור הקטן. הוא אוכל בתאבון גדול, נושך מידי פעם את הפספוסה שמתגלגלת מצחוק מכל העיניין...
אני עומד בצד מסתכל...ובלי שליטה דמעות של התרגשות ואושר עולות לי. איזה כיף של משפחה.

אתה כותב מקסים @} בתוך כל ה%^(*)&_ זה תענוג למצוא מישהו כמוך.

@} גם ממני...
תתחדש על הדף!
תענוג לקרוא על ה"שמורת טבע" שלכם (או שאתם

)

איך לעזאזל מצליחים לקדם עבודות תחזוקת בית עם זוג ידים אחד? איך מצליחים לבנות דברים? לעשות? ליצור? מי בא לעזור?
לאט... לאט...
אבל תמיד אפשר להביא פועל (סיני?) או לחילופין איזה חבר או קרוב משפחה שיעזרו קצת עם הפרוייקטים הגדולים, לא?

מקסים:-)
אפשר לבקש עוד?

חג שני...ודילמת המישפחה הגרעינית.
חג סוכות הגיע, והשנה נתן לנו שבועיים רצוף של שבוע עבודה מקוצר. הדבר שבשבילו עובדים בדרך כלל: זמן האיכות, מתרחב ומתנפח קלות, וסוף סוף יש לנו זמן להיות קצת עם מי שבחרנו. להקדיש זמן לדברים שאנחנו אוהבים יותר מכל ובראש ובראשונה המישפחה הגרעינית...
נישאלת השאלה מי היא אותה "משפחה גרעינית" ?? אולי דווקא אותה משפחה שיושבת כל הסופ"ש מול המירקע עם קערות מלאות גרעינים?
אני מעלה את השאלה הזו עכשיו באופן אולי רציני יותר ובדרך להצגת המבוך המוסרי הערכי הסטנדרטי. מי היא אותה משפחה גרעינית?
ראיתי באיזה שהוא מקום באתר שהזכירו את הגדרת בית הספר הישנה: אבא אמא ושלושה ילדים, עם כלב מציץ מאחור. (מי שכתב את זה מוזמן להזדהות ואני ישמח לתת קרדיט). אבל כבר פה בהגדרה הכוללת והפשטנית הזו יש בעיה. אבא ואמא שלי, הם לא האבא והאמא של זוגתי, ואנחנו יחד מהווים אבא ואמא לילדינו. אז מי היא המישפחה הגרעינית???
אני שואל את זה ככה כי, בשבילי המישפחה הגרעינית זו המישפחה שאני בונה, בעוד שבשביל אמא שלי (החותנת של אהובת ליבי), היא רואה בתהליך הבניה שלי את פירוקה של המישפחה הגרעינית שלה, אני רק יכול לתת לכן לדמיין מה העובדה הזו עושה ליחס של האחת לשניה.
ואיך השנייה צריכה לחרוק שיניים, ולספוג...
מה אומר, לא קל....אבל יש גרועים מאלה

חגגנו היום את יום הולדתה העגול של בת זוגתי המתעגלת...היא ניכנסת בימים אלו ממש לחודש השמיני, ואי אפשר להכחיש עובדות. לבטן כבר יש חיים משלה, שלעיתים משפיעים על החיים של בעליה. בייטות כואבות בחלקים פנימיים מלווים ב "איי" מצד האם, או דגדוגים פנימיים בצידי הבטן, הפכו דברים שבשיגרה.
עבדתי חצי יום וחזרתי הביתה, לבקשתה קבעתי לה מסז' טוב, ואחר כך הלכנו לאכול. אני חושב שאת המתנה האמיתי נתתי לה כשאיפשרתי לה ללכת לנוח צהריים בעוד הפספוסה ואנוכי מבלים יחדיו. יום הולדת שמח לך אהובתי

, איתך בחרתי להקים לי משפחה גרעינית

בשבילי המישפחה הגרעינית זו המישפחה שאני בונה
מסכימה איתך, וגם בתנ"ך נאמר שאיש יעזוב את אביו ואמו, וילך עם אהובתו. כך דרכו של העולם...(שחרר את אמא שלך

)

יום שלישי, השבוע בקושי זז. ימי העבודה עוברים בקושי, ואני מוצא את עצמי תשוש לחלוטין לקראת סוף יום העבודה. אני מגיע הביתה וחוזרות לי האנרגיות למעט זמן. הקטנטונת מקבלת אותי בחיוך ומספרת לי מה היא עשתה. היא ציירה ציור עם אדום וצהוב וירוק. ציור לאבא

איך אפשר שלא לחייך.

החלטנו לנסות להפסיק את היללת. התופעה המעצבנת שבימקום לבקש הם מתחילים לילל. "למה את מיללת?", "תגידי: אני רוצה X בבקשה". זה עובד. הקטנטונת באה אלי אתמול בערב, "אבא, רוצה מלוואח" ומושכת אותי לכיוון המטבח. אני קורא לה בטוענה שאני רוצה להגיד לה משהו בקשר למלוואח. היא ניגשת אלי ואני מרים אותה לבירכיים. מסתכל לקטנה בעיניים ואמר לה: "את יודעת שכשאת מבקשת ככה אי אפשר לסרב לך? חמודה שלי, אני עוד כמה דקות אקום ואכין לך מלוואח רק בשבילך". הקטנה מסתכלת לי יש בעיניים ואז נותנת לי נשיקה, יורדת מהברכיים שלי. איזה אושר, שוב יש לי דמעות בעיניים. מי שאומר/ת שהורמונליות זה תופעה של הריון, צודק/ת...אבל האם הם/ן התכוונו גם לבני הזוג?

תולדות קיצור הזמן
שוב, עברנו עוד שבוע אחד, יום ששי הגיע.
גם היום כמו בכל החג שני, התעוררתי מוקדם, מוקדם מידי, פיצפונת ואמא שלה ישנות לידי, אני קם מכין קפה ויוצא למירפסת. לנשום אויר של בוקר. מעביר מחשבות על השבוע שהיה. לא מצליח להבין איך זה שחלק מהשעות/ימים עוברים מהר וחלק ממש זוחלים. בדיעבד זה תמיד ניראה כאילו הזמן טס. גם בהווה לפעמים אתה לא מספיק כלום. סופי שבוע תמיד עוברים מהר מידי.
מישהו פעם אמר שהזמן הוא החומר ממנו עשויים החיים...אני חושב שדווקא חוויות והתנסויות הן החומר האמיתי של החיים. הזמן הוא סתם דרך למדוד ולקצוב כל דבר כדי שנוכל לקבוע פגישות, לזכור ימי הולדת, ולחלק לעצמינו את החוויות והחיים ליחידות קבועות מראש וידועות לכולם...סטנדרטיזציה

כימעט כל ערב יש שעה של השתוללות עם אבא. מתחילים לזרוק כריות בסלון וצועקים "תולעת עפה" וזורקים את כריות הנקניק. פעם הקטנטונת עלי ואחר כך הפוך, אני עליה. יש לנו המון כריות גדולות וצבעוניות בסלון שסיימנו לבנות לא מזמן. מסדרים את הכריות הגדולות בערימה וקופצים עליהן. זו שעה של הרבה צחוק מתגלגל, דיגדוגים (היא מדגדגת מצויין), ואושר. אטרף. אתמול בניתי לה "בית מכריות" על הכורסא, הבית של X. היא ניכנסה ויצאה וקפצה והזמינה את הגורצ'יק השחור להכנס פנימה, ואז הרימה אותו וזרקה אותו חזק ורחוק, אני כעסתי, ברור שזה נעשה בתוך ההשתוללות והטירוף "אבא כועס, לא זורקים ככה חתולים" אני אומר כקול תקיף, היא נעמדת מולי עם חיוך מאולץ על הפנים ומנסה כאילו לצחוק....ואז ברח הפיפי. כניראה שהשתוללנו קצת יותר מידי, בדרך כלל מרגיעים עם סיפור....

הזמן עובר לאט או מהר כשאנחנו לא נוכחים בהווה
וכולנו כמעט תמיד לא נוכחים בהווה- עסוקים במחשבות על העבר, במחשבות על העתיד
ברגשות שלנו כלפי דברים שקרו, כלפי אנשים שנפגוש
כשאנחנו בהווה, לעומת זאת, אנחנו מעל הזמן. כי ההווה, הוא מה שקיים תמיד.

מאוד לא פשוט ליישום, אבל מחשבה מקסימה (-:

אפשר עוד מחשבות?

סופו של יום, סוף סוף, לקראת התארגנות מיטה...גם שלי.
בשעה 22:00, אני כבר לא קיים, שוקע כל כך מהר לתוך השינה, שאני לא מצליח לשים לב לשלב ביניים כלשהו. חזרתי היום יחסית מוקדם, עוד לפני שאני מספיק להנות, הערב עובר. הגעתי קצת עצבני, אחרי שיחה עם אימי. איך זה שפשוט לא ניתן לקבל תשובה פשוטה, הכל חייב להיות מסובך, מלווה בניאום שלם, ותמיד, אבל תמיד היא הכי בסדר בעולם.
מאז שניסיתי להעביר קצת ביקורת, היא התחילה להשתמש במילה "שונא" אותי. מה אני יעשה, פולנית מעצבנת אותי, ומניפולציות בפולנית יכולים להוציא אותי משלוותי מהר מאוד.
מצד אחד אני צריך להניח לזה, לשמוח שאני מזהה את המניפולציה, ולעבור הלאה ולשחק את המישחק: להתנצל מאה פעמים, להחמיא על סבתאות 'נהדרת', להתנצל שוב ולהחמיא שוב, וכו' עד שתתרצה. מצד שני, ממש לא מתאים לי כרגע להתעסק בשטויות שלה.
לקח לי קצת זמן להרגע, אני עדיין מתלבט בעיניין, יש המלצות??

קראתי את הדף שלך, נעים לקרוא
מעניין

מס' נקודות שעלו לי, אתה יכול להתעלם, אתה יכול לענות לעצמך, ואתה יכול לענות כאן. אולי יש עוד אפשרויות

. אה, אתה יכול גם למחוק לגמרי את כל מה שכתבתי. אני אעלב אבל תעשה מה שאתה רוצה (זיהית מניפולתיה פולנית

? יופי. לא זיהית? כדאי שתתאמן)

אני צריך
למה? זו בחירה שלך, שעליה אתה משלם X , ועל בחירה אחרת תשלם Y. תחליט מה יותר מתאים לך, איזו תגובה, איזה תשלום...תזכור שיש לך שליטה רק על התגובות שלך ( (ולפעמים יש הרגשה שגם על התגובות שלך אין לך לגמרי שליטה).

לשמוח שאני מזהה את המניפולציה זה אכן משמח, השאלה מה אתה עושה (או לא) עם זה הלאה.

עד שתתרצה כי אתה רוצה שתתרצה? מה יקרה אם היא לא תתרצה?

תודה לכל המגיבים.
אני לוקח לתשומת ליבי את כל הדברים שניכתבו, אבל אני עדיין לא מרגיש מספיק נח לעשות חשבון נפש, ולענות פה לשאלות שהועלו והאמירות שכתבתם/ן לי. ושוב תודה, זה עוזר

היום שוב חזרתי מהעבודה די מאוחר, 18:40 בערך. התקשרתי הביתה להודיע שאני יוצא מהמשרד ובת זוגתי אמרה אמירה שבעיני היתה מחלישה ולא תומכת.
ידוע שבכל תהליך של תקשורת בין אישית, קיימים 4 חלקים: השולח, המסר, הנימען והקונטקסט (ההקשר).
האם בכלל קיים דבר כזה 'אמירה מחלישה'? שהרי אם אני הנימען של המסר וגם על ההקשר בעת קבלת המסר יש לי אחריות מלאה. 'אמירה מחלישה' היא אמירה שהתקבלה ופוענחה על ידי הקורא או השומע ככזו. אני יכול לפרש את המסר אחרת.
אבל כאן ניכנס העיניין של מערכות יחסים, שהרי אותה אמירה מאדם זר, לא היתה מתקבלת כמחלישה. לפיכך רק אנשים שחשובים לנו, אנחנו נותנים להם את הכח לפגוע או 'להחליש' אותנו. האם האופציה השניה היא סוג של אטימות? לסגור את עצמינו כדי לא 'להחלש'?
האם זה אותו דבר לגבי 'אמירות מחלישות' בלידה, כגון הצעת אפידורל?
איפה האיזון???

היום שמעתי בפעם הראשונה על תיאוריה מעניינת, בכדי לאזן סיסטמה כלשהי, יש להפעיל כח נגדי לה. כדי לאזן את אוכלוסיית העכברים, יש להביא חתולים. בלי היטלר שרצה להשמיד אותנו, לא היתה קמה מדינת ישראל...וכו' וכו'.
האם זה אותו הדבר גם לגבי מערכות יחסים?

צריך פרופורציות בחיים.
איך שסיימתי לכתוב פה אתמול, בישרה לי בת זוגתי כי מאז הצהריים היא לא הרגישה את הקטנצ'יק בבטן.
כבר מאוחר, אין רופא בנימצא, היא אוכלת שוקולד, ומיסתגרת בחדר כדי לספור בשקט תנועות בלי פיצפונת שדוהרת עליה.
איך הכל מקבל פרופוציות, יש פחד שמחלחל פנימה....
בסוף הכל בסדר, הקטנצ'יק ישן ישנת צהריים ארוכה ועמוקה במיוחד.

בחדשות היה אייטם על צבי מים בים תיכון. האייטם הקבוע לסוף מהדורה בעונה זו של השנה.
קראנו לקטנטונת לראות, והיא התמוגגה: צב, צב קראה.
מאוחר יותר, אחרי ארוחת ערב, הקטנה במישחק דימיון בסלון. פרסה שמיכה, והכריזה שהריצפה זה ים, השמיכה מחצלת, יש בור, יש סירה ויש טיפטופים וארמון. פתאום משום מקום היא מרימה בשתי ידיה צב דימיוני לחלוטין, הידים ריקות. היא מחבקת אותו ואומרת, 'צב, אוהבת אותך'.
איזו הטמעה מהירה. היא משחררת את הצב בים, ולאכול וממשיכה לשחק על המחצלת שלה. ערב ששי משפחתי מאוד

בלי היטלר שרצה להשמיד אותנו, לא היתה קמה מדינת ישראל לא ברורה לי ההשוואה בין זה לבין חתולים ועכברים ובכלל בין היטלר ורצח עם לבין הזוגיות שלך... אני חייבת לשאול, עד כדי כך רע לך במקום הזה שאתה מחכה לאיזה צ'ופר דמות "הקמת מדינה" בסוף? איזה גמול? אפרופו פולניות... אין רע בלי טוב? האומנם?

האם זה אותו הדבר גם לגבי מערכות יחסים?
אני מקווה שלא. כלומר, אני מקוה שלא חייבים להפעיל "כח נגדי" במערכת יחסים..

הכל עיניין של השקפה
תמיד כשמשתמשים לידי במשפט כגון "זה טוב ל..." או "זה רע ל..." אני שואל בחזרה: "טוב למה/מי?".
הדיכוטומיה המטומטמת הזו. הרי אין רע וטוב אבסולוטים. אפילו פדופיליה יכולה להיות טובה לפדופיל ובכל זאת אני מוכן להתחבר לחיה שבי ולצוד כל מי שיגע בפושעת הקטנה שלי.
לכל דבר יש הרבה יותר משני צדדים ואל לנו להיות שיפוטיים כלפי התנהגות כזו או אחרת. הילדה שלי היא ילדה טובה, אפילו מצויינת, בלי קשר למה היא עושה, או איך היא מתנהגת. זה בסדר לכעוס, זה בסדר לאסור דברים ולשים גבולות. אבל האהבה שלי אליה לא תלויה בשום דבר. גם כשאני כועס אני אוהב.
אני רק צריך לפעמים להזכיר לעצמי להראות את זה, גם כשאני כועס

במחשבה שניה כל בתיאוריה הזו של הוספת כח נגדי לייצוב מערכת כזו או אחרת, יש הרבה טיעונים לכאן או לכאן. בהמשך להודעה הקודמת, אני משער לזה תלוי בשני הצדדים במערכת היחסים. הייתי פעם במערכת יחסים שכזו, היתה קינאה, כי בלי קינאה אין אהבה....כמו שאתם מבינים, בחרתי לחיות בלי פחד.
האהבה אינה תלויה בדבר

הגוף התרגל לקום מוקדם. יום ששי בא עלינו לטובה, ואני במן תקווה שכזו לקום מאוחר יום אחד...קצת יותר מאוחר מכרגיל. כולם יודעים שזו הרגשה של סוף שבוע, יום חופש נחמד.
התעוררתי בדיוק בשעה הרגילה.פשוט התעוררתי בלי יכולת לחזור לישון. ועשיתי לעצמי בוקר קטן ורגוע. קפה ויצאתי החוצה לראות את הזריחה מעל הרי שומרון והשרון...איזה יופי. בוקר טוב ושבת שלום לכולם.

סופרים את השעות לאחור.
לקראת עוד טיסה מהעבודה, הפעם "רק" ל 12 ימים. תמיד אני נימלא מתח לקראת הטיסות. אין לי הרבה כאלה, אבל יש מידי פעם. מחשבות וספקולציות של "מה יקרה אם..." ממלאות את מוחי. ובין אני לעצמי מתפתח דיאלוג פולני שהרי ידוע שיהיה בסדר.
תמיד בנסיעות האלה לחו"ל אני נימלא רגשות אשם, אולי אני אבא לא מספיק טוב....אני לא מספיק בבית, כל אמירה של געגוע מתפרשת אצלי בגל אדיר של עוד רגשות אשם. ידענו שזה יהיה המחיר כשהחלטנו שאכנס להי-טק. פחות זמן בית.
בת הזוג טוענת שלפחות ככה כשאני בבית הראש שלי לא בעבודה, כך שנטו אני יותר זמן בבית. כן הייתי מאוד רוצה לעבוד פחות. להשקיע יותר בבית, שיהיה לי זמן לתחביב אחד או שניים. להיות יותר עם הקטנה, להיות יותר עם הגדולה. הייתי רוצה להפסיק לדאוג האם נצליח לגמור את החודש, הייתי רוצה להיות מסוגל לקחת חופש ולרדת לסיני בלי לספור כמה ימי חופשה מגיעים לי.
למצוא עבודה אחרת?? בשביל מה? מעניין לי, מאתגר לי ואפילו החברה טובה.
אני שואל את עצמי האם אפשר לרדת עוד ברמת החיים?, כן. האם אני רוצה?, לא...ובזה בעצם ניגזר כל השאר.

כותב מהגלות.
עוד חדר של מלון, קר וריק, תקוע בחור. תמיד לוקח לי שלושה ימים להתרגל לחדר החדש, למיטה הזוועתית והריקה. אני מוצא את עצמי מסתובב עם פנסים שחורים מתחת לעיניים, מת מעייפות ולא מצליח להרדם. נישאר ער עד 2 הלילה, ומתעורר ב 5 בבוקר. מחפש את עצמי על הקירות הריקים של החדר. משווה בתי מלון: בזה יש מקרר בחדר, בזה יש ז'קוזי, בזה אין כלום....
כל כך בודד, כל כך לבד. כל כך הרבה געגועים חזרה לבית. אני מנסה כל הזמן לחסוך את האש"ל, לא להיות בזבזן מידי. לפחות נחסוך מהדבר הזה משהו. המצב הריגשי שלי על הפנים, אני שוב מוצא את עצמי בוכה בפירסומות. אני לא באמת מצליח להנות מלהיות במקום לא מוכר. אני מחפש בגוגל מה אפשר לעשות בעיר הזו-כלום!!!. אני ניסגר בחדר שלי, רואה טלביזיה במשך שעות. משועמם עד מוות, ולא מצליח להתרכז בשום דבר, אפילו לא בספר שהבאתי איתי. אפילו הכתיבה פה הופכת לקשה ולא זורמת. אני חושב על המילים, על הניסוחים. אני מפחד שיזהו אותי, ויקשרו בין הדמות הוירטואלי והדמות המציאותית. מה כל כך מפחיד אותי? למה זה מעורר בי חלחלה?

אני מתקשר הביתה פעמיים ביום, בוקר וצהריים שלי. הפצפונת מבקשת לדבר עם אבא: "אבא בעבודה, טס" היא אומרת ואז מוסיפה "אבא אוהבת אותך". לעזאזל אני צריך להיות בבית, "אבא אוהב אותך מאוד מאוד" אני אומר ודמעות עולות לי לגרון. איפה אני? למה אני לא איתן, עם האישה שאיתה בחרתי לחיות ועם הילדה שאני כל כך אוהב. מה תועלת בעבודה שמרחיקה אותך מאהוביך?

איש אהוב שלי, עשית לי לבכות על הבוקר. מחכות לך. יהיה בסדר. אוהבות אותך מיאוד מיאוד...

למה אנחנו עובדים?
האם אני עובד בשביל לספק לעצמי ולמשפחתי רמת חיים בסיסית?
אם כן, אז כניראה שאני לא ממש מבצע את תפקידי כראוי. אנחנו ניכנסים למינוס שגדל והולך. אין לנו כמשפחה את היכולת להחזיק את עצמנו כלכלית. במילים אחרות, היות ואני המפרנס היחיד, אני לא מבצע את תפקידי כמו שצריך. לא, אנחנו לא מצליחים לתכנן את התקציב שלנו, הפתעות שונות ומשונות נופלות עלינו כימעט חודש ובחודשו. אבל אני עובד קשה, הרבה שעות יחסית, מה שאומר שגם ת תפקידי כאבא אני לא ממש מצליח לבצע. סקס, לא היה הרבה זמן, אז גם את תפקידי כמאהב כניראה שאני לא ממש מצליח למלא. האם אני צריך להמשיך ברשימה המחורבנת הזו, כדי להרגיש שאני כישלון? שעם כל התפקידים והכובעים שאני נושא על ראשי, אף אחד מהם לא באמת נעשה ומתבצע כמו שצריך???
כמה אחריות אדם יכול לקחת לפני שהוא מתפרק לחתיכות?
האם באמת הכל תחת אחריותי? "ראש התא המישפחתי", כמה מתוך זה ניתן לחלוק?
בת זוגתי ממלאת את אחריותה באופן מלא, לגדל וללמד את הקטנה כמה שיותר, היא עושה את זה כל כך מוצלח וטוב.....
ואני, אני מתבזר על כל כך הרבה תחומים, הולך לאיבוד, לא יודע מה אני עושה לא נכון, לא יודע איך לעשות את הדברים נכון, לא יודע איך לשנות את ההרגלים המגונים שלי...

נו, אז אתה לא מושלם...
כמו כולנו.
יש תקופות שהתפקוד בתחומים שונים יותר טוב,
ויש תקופות פחות טובות.

המרחק מהמשפחה מוסיף לראיה הפסימית.
הכל תחת אחריות{{}}כם
אתם נשואים
שניכם משתדליםאתה איש מקסים

גיליתי את הדף הזה כרגע והתמוגגתי מהכנות.
מאחלת ימים טובים ושלוים

חזרתי הביתה.
אמנם חזרתי בתחילת סוף השבוע, אבל השישבת עבר כלא היה. מחקנו עוד כמה דברים מרשימת הדברים שצריך לסיים להכין לפני הלידה.
וככה התחיל עוד שבוע מוטרף של עבודה. תמיד אחרי חזרה מחו"ל זה הרבה יותר קשה לשבת במשרד. אני מנסה לקצר ימים בעבודה, בידיעה שעומדים בפני שבועיים מטורפים ומאתגרים כאחד. שבועיים וחצי שבהם אחזור הביתה מינימום ב 18:30 כל יום. וכל זה קורה בעוד בת זוגתי ניכנסת רישמית לשבוע 37, מה שאומר שמכאן והילך אפשר ללדת בכל עת. הינה זה מגיע.אנחנו סוגרים עוד כמה דברים אחרונים ומוחקים מהרשימה.
אוטוטו המישפחה מתרחבת...אני כולי ציפיה וחששות לקראת הלידה. לא בטוח שאני זוכר איך להיות שם בשביל אהובתי.
בלידה הראשונה, הבנתי את תפקידי בכניסה למיון יולדות. מאותו הרגע, העיניים שלנו היו מחוברות. האם אני זוכר את התנוחות? התנועות? הקולות?
אני מאמין שכן, מקוה שהכל יהיה בסדר, שהקטנטונת לא תפריע ושהלידה תזרום חלק ומהר ועם הרבה אהבה. חששות ופחדים עולים, ואני מוריד אותם, מדחיק. יודע שבסופו של דבר יהיה בסדר.
אנחנו יולדים את הלידה הזו בבית, מקוים לעשות את זה בבריכה, עם קמין דולק. ובלי רופאים. ואני כל כך רוצה שזה יצליח.
הינה עוד סוף שבוע, רוצה לספיק קצת לנוח....
סןף שבוע נעים לכולם.

ברוך השב הביתה!
גם אני התמוגגתי מהכנות.
מקווה שיהיה סופשבוע של מנוחה אמיתית. אל תדאג, החששות שלך נקראים לי כמו תגובה הורמונאלית אופינית ללפני לידה

@}

שישי בוקר,
אני כמובן מתעורר לפני כולם, הקטנה ואמא שלה ישנות גב לגב, שתיהן בתנוחה עוברית.
איזה בוקר מדהים

תמונת מראה של שתי הנשים האהובות עלי. התלבשתי, ויצאתי מהחדר.
קפה ואני במרפסת מסתכל מסביב...
החתולים רעבים, המרפסת ניראת כאילו עברה עליה מלחמה, והזיקית הקטנה שהיתה על הענף אתמול בערב הלכה לטייל.
אני משאיר את הקפה יתום, מוציא אוכל ומים לכל החתולים, לוקח מטאטא ומרים הכל מהריצפה. אני מסיים את העבודה ומתיישב שוב. עכשיו הרבה יותר נעים לשתות את הקפה.
אני בטח מצטיייר כמישהו מסודר, אל תתנו לרושם להטעות, אני ממש לא

היום אמורים להביא לי את הנגלה הראשונה של העצים לחורף. אנחנו מחממים את הבית על עץ. נותנים מכה של חום עם המזגן, מכבים אותו, ונישארים עם הקמין דולק.
את העצים אני קונה בנגלות של קוב, לצערי/שימחתי אין לנו גישה מהבית לכביש גישה אז אני צריך לסחוב את העצים במעלה השביל 50 מטר בערך. לא כיף, אבל מזיז את הגוף.

הנשים התעוררו, אני הולך להגיד בוקר טוב.
סופ"ש מהנה.

היום היינו בארוע משפחתי...
ביקשתי מאחותי הקטנה להשאיל ממנה סיר ענקי, להרתחת המים בלידה. והיא בעודה מעבירה לי את הסיר אומרת "ואני מבקשת שתשמור עליו". לא באמת יודע למה אבל זה הדליק אצלי את הג'ננה. שאלתי אותה האם אי פעם השאלתי ממנה משהו שלא חזר אליה לבסוף כמו שקיבלתי אותו. התשובה שקיבלתי היתה שגורה בפיה בדומה למנטרה מעצבנת "אני רק מבקשת שתשמור על הסיר". ניגשתי לבגז' של האוטו הוצאתי מתוכו את הסיר והחזרתי לה אותו. "יש לי דברים אחרים לדאוג להם לפני, בזמן ואחרי הלידה. אני לא צריך לדאוג גם לסיר שלך".
איזה משפחה מפרגנת

.

הקטנה יושבת עירומה בסלון ואוכלת קרח. לי קריר והאימא גם לבשה חולצה ארוכה. פתאום, משום מקום, קררררר לי. את רוצה להיתלבש? כן . הולכים ומביאים משהו ללבוש. היא מבקשת ציצי, ואחר כך ממשיכה בעסוקיה הדימיוניים בסלון. היא מחליפה דמויות בקצב מהיר, דוב קטן, דוב גדול, צב, אריה, דג, דירית, ממוטה ועוד ועוד...היא כל כך נהנית...

בלילה, מתוך שינה, הקטנה מבקשת "ציצי שני" הן עוברות צד, והקטנה מונחת לידי כלאחר כבוד.
אני מתקרב בשקט ונותן נשיקה קטנה על הלחי. הקטנה בעיניים עצומות, מתוך שינה אומרת: "אבא, אוהבת אותך מאוד", ומחזירה את הפיטמה לפה.
הכל מתוך שינה. איזו מלאכית קטנה.

הלידה מתקרבת.
כל יום , כל היום, אני מחכה לצלצול שיוציא אותי מהעבודה ויקח אותי הביתה. מקוה שאולי זה יגיע היום.
מתרגש, חושש, חרד ומצפה לנולד החדש במשפחה.
לפני מספר ימים הגיע המיילדת לביקור בית אחרון לפני הלידה, והודיעה לנו שאנחנו בראש הרשימה. היא העריכה שעדיין יש זמן, ושלקטן עוד יש מספיק מקום לגדול בתוך הבטן. במהלך הביקור הקטנטונת השתוללה, בכי וצעקות. ממש הסטריה. היא יודעת שכשהדודה תגיע יצא תינוקי, והפחד עם הציפיה פשוט לא נותנים לה מנוח. היא רואה את כל ההכנות, היא חלק מההכנות האלו. ואני משער שזה יוצר בלבול. אנחנו מחבקים, מבינים ותומכים, מקוים שבלידה עצמה היא תמצא את הכוחות ותעזור, כמו שהיא עושה כשאני בחו"ל.
ביתיים הרוחות נירגעו קצת, ובשיחות איתה, הבנו שהיא מפחדת שלאמא יכאב...
אני מקוה שבלידה עצמה, כשהיא תראה שאף אחד לא מכאיב, ושכולם תומכים ואוהבים, החרדה והפחד תחלפו באהבה והבנה.

סוף סוף ניגמרה הסופה וצריך לעשות הערכת נזקים. המיטבח הוצף בגלל כניסה של מים מהחלונות, צריך לקנות מטריה חדשה לקטנטונת, צריך לעלות לגג ולבדוק הכל עדיין במקום, ושאין נזקים....צריך וצריך וצריך. אני תמיד אומר שכימעט הכל זה רצונות. אדם צריך לנשום לאכול וללכת לשירותים, כל השאר זה רצונות, ויש לנו את הבחירה האם אנחנו רוצים או לא רוצים לבצעם, כך שיש בידינו את האחריות לבחירות שלנו.
זה משנה לגמרי את התמונה, פתאום זה הופך ל: "רוצה ורוצה ורוצה" ופתאום זה נישמע מאוד "גרידי", מזכיר ילד קטן לשרוצה סוכריות בחנות ורוקע ברגליים....

לקחתי יום חופש. זה לא יורד לי מהימי חופשה שלי, כך שעדיין אוכל להיות שבועיים שלושה אחרי הלידה בבית.
בשבוע שחלף, מצאתי את עצמי הולך בוקר בוקר לעבודה בתיקוה שיגיע הטלפון הגואל מבת זוגתי. הלידה מתחילה, ואני צריך לצאת מוקדם מהעבודה. כל כך הייתי רוצה לא לעבוד, לעסוק בדברים שאני יודע שאני אוהב באמת ושאף פעם לא היה לי זמן אמיתי לעסוק בהם. ליצור עם הידיים, לעשות משהו אמיתי שיש לו שימוש אמיתי. זה לא שבעבודה אני לא עושה את זה, אבל משום מה הסיפוק שיש מיצירת מצגת טובה או מישיבה מוצלחת, לא משתווה לסיפוק שיש מבניית סלון מעץ, מיטה או שולחן.
כניראה שפשוט נימאס לי לעשות עבור אחרים ולקבל תגמול עבור העבודה, הייתי רוצה לעשות לעצמי קצת. אבל אין זמן, ואין כסף והרי אני נימצא בסוף סדר העדיפויות הכלכלי, מבחינת מותרות.
לקחתי יום חופש, גם זה סוג של עשייה לעצמי. אני ממש זקוק לזה.

בערבים האחרונים אני והקטנה משחקים מחבואים בבית, היא הולכת למטבח יושבת, עוצמת עיניים בכאילו וסופרת עד 10. אני, אני רץ ומיתחבא מאחורי אחת מהדלתות המרובות שיש לנו בבית. לאחר המציאה אנחנו משתוללים וצורחים קצת ושוש חוזר חלילה. כל כך הרבה צחוק יש בקטנה הזו, כל כך הרבה אושר. "אבא לך להתחבא" היא אומרת. ואני ממלא את הפקודה בצייטנות.

יום שבת בבוקר, התעוררתי בשש. נירדמנו כולנו ב 21:30.
איך שהוא אני ובת זוגתי לא ממש מצליחים למצוא לעצמנו זמן לבד, לשבת לדבר שנינו, בלי הקטנה באמצע. אנחנו בלינה משפחתית, וכולנו הולכים לישון ביחד. בדרך כלל אני נירדם ראשון, עוד לפני שניגמר הסיפור "אבא מגרגר" בשפת הקטנטונת. הבת זוג אומרת שאני שובר קירות עם הנחירות וזה רחוק מגרגור. אני לא חושב שאני ישן "יותר מידי" אני קם בדרך כלל ב 5:30 בבוקר, כך שב 22:30 כנישכבים במיטה אחרי ארוחת ערב ומקלחות, העיניים שלי נעצמות לפני שהראש נוגע בכרית.
איך לעזאזל מוצאים זמן ביחד?
השבוע נהנו מיומיים של זמן איכות. ביום החופש שלי הבאנו בבייביסיטר לבוקר והלכנו לאכול בחוץ.
ביום שישי, סבתא לקחה את הפצלוחה לכל הבוקר ושוב היה לנו זמן שלנו. איזה כיף. התפנקנו לנו פטפטנו לא מעט, השלמנו חוסרים של זמן אחד עם השנייה.
הקרוב הכל ישתנה שוב, ניהיה משפחה גדולה יותר, בטוח שיהיה כיף. אחרת, וכיף.

קיבלתי מיכתב מאבי המביע את דעתו על העובדה שבני יהיה שלם. במיכתב הוא גם אמר שהוא כבר רואה איך ה"בידוד" שאנו כופים על הבת שלנו, בבחירתנו בחינוך הביתי, משפיע על התפתחות השפה של הקטנה.
אני עניתי בכעס. עקצתי, דקרתי והשתוללתי חזרה. שלחתי אותו לעשות קריאה של סיפרי התפתחות (שאני לא מאמין בהם בגרוש), שלחתי לו גם לינקים לאתרים שונים בעיניין המילה. מאז הנושא לא עלה בינינו.
לפעמים אני ובת זוגתי מתפעמים מהשפה של הקטנטונת, אתמול הלכנו להביא אותה מסבתא וסבא.כשניכנסנו הקטנה קראה לעברינו מהשטיח "אבא, אמא, איפה הייתם?" "שלום לכם".
אוצר המילים שלה ענקי, צבעים, צורות, מספרים, חיות, פעולות, תארים....המשפטים שהיא בונה מדהימים בעיניי. "חלומות מקסימות". "לחפש סהר וכוכבים"
כל כך כיף ומדהים לדבר עם הקטנה שיחות שלמות. אולי זה בגלל שתמיד התייחסנו אליה כאל ישות שמבינה כשמדברים אליה. גם בהיותה בת יום. אולי זה פשוט ככה. מה זה משנה, העיקר ההנאה

קוראת @}

אני צריך ללמוד לעשות דרופ למחשבות ולדברים. פשוט לעזוב, לשחרר. לא לחשוב על זה יותר, לא לתת לדברים מסויימים להמשיך ולהטריד אותי. זה אפשרי? זה כמו לא לחשוב על פיל ורוד.
הגבירה בחום המליצה לעסוק בהווה, לא לחשוב על העתיד ו/או העבר. בשביל זה צריך לדעת לעשות דרופ.

באמצע משחק מחבואיםהקטנה נעמדה על הרפרף ליד ה"שיש" במטבח והתחילה לסדר. באתי לבדוק למה לא מחפשים אותי. הקטנה אמרה" רק רגע, אני מסדרת" אחרי שנייה, היא פותחת את המיכסה של הקומפוסטרון שלנו (הכלי שבו זורקים את הדברים שאמורים ללכת לגינה ולא לזבל הרגיל) ומציינת "אני בודקת" לכשסיימה ציינה גם "אני סיימתי, אבא להתחבא" והמשכנו במישחק...

אנחנו משפחה של פלצנים. פעם טענתי שנשים עושות רק "פוקים" לפיכך הן "מפקפקות" בעוד אנחנו הזכרים מפליצים או תוקעים נודים מכובדים. היום אני כבר מפוכך יותר, כולנו תוקעים, בקול תרועה רמה, אומרים לבריאות זה לזה ומשתתפים בצערם של הסובבים. אפילו הקטנה לא מביישת ומפליצה בתרועות.

מחר תאריך היעד לפי הרפואה המודרנית ללידה המיוחלת. כולי התרגשות לקראת הסופ"ש הזה. אני יודע שייתכן מאוד ותחליט שאתה מעדיף לחכות עוד קצת. ובכל זאת אני מתרגש. ראיתי בדימיוני את הלידה שלך מתרחשת בלילה חורפי במיוחד. הקמין דולק ומחמם את הבית בחום נעים, הבית עצמו מואר חלקית עם נרות והבריכה עומדת בסלון. האחותך ישנה בחדר השני ואנחנו יולדים אותך ומקבלים אותך לעולם עם מוזיקה שקטה. הסופ"ש ניראה שיהיה קצת חורף, הצירים התחילו להביע עצמם בצורה טיפה יותר משמעותית אף על פי שהם רחוקים מאוד מלהיות אינדיקציה למשהו. וניראה שכולנו פה בחוץ מצפים לך. בלי לחץ ילד, גם אם תחליט לצאת עוד שבוע, נקבל אותך בזרועות פתוחות והמון אהבה. ברוך הבא.

יום א'. עדיין לא ילדנו.
כולם שואלים, אפילו בעבודה היו מופתעים לראות אותי.
עבר עלי יום לא קל...שוב אני חוזר לנקודה שבה אני צריך ללמוד לעשות 'דרופ' לדברים שאינם נוגעים אלי. דברים פולטיים של מאבקי כוחות בין אנשים יכולים להיות כל כך מעכירים. רמת הפוריות יורדת פתאום אתה עסוק במי אמר למי? למה? ובאיזה הקשר? . כל כך מטומטם ובכל זאת אני מוצא עצמי מתעסק בזוטות שכאלה.

תמיד אנחנו עסוקים במציאת ה'פחות גרוע' מבין כמה תרחישים, שום תרחיש הוא לא אופטימלי, לכל פיתרון יש מגבלות שמונעות ממנו להיות הפתרון האידיאלי. למה אנחנו לא מוצאים את הפתרון ה'טוב ביותר'? אולי בגלל שאין כזה? אולי זה רק עיניין של טרמינולוגיה? והאין זה נכון שהטרמינולוגיה בה אנחנו משתמשים היא זו שיוצרת את המציאות? בלה בלה בלה...

הבוקר, קמתי התארגנתי ויצאתי מהבית לעבודה. ניכנסתי לרכב, התנעתי והתחלתי לסוע לאט. איך שסיימתי את הסיבוב אני רואה את אחת החתולות שלנו שוכבת על הריצפה באופן לא טיבעי....דרסתי אותה. היא קמה התנדנדה קצת, הלכה בסדר, ירד לה דם מהאף והפה...אבל לא הרבה, זה ניראה שהדימום פסק מהר. לא ידעתי מה לעשות ואני מסתובב מאז די באטרף עם עצמי. לקחתי סמרטוט נעים שהיה לי באוטו, עטפתי אותה, ולקחתי אותה למיטה שלה במירפסת. כולי תקווה שהפגיעה לא קשה מידי ושהיא תחייה. אני מפוחד מהאפשרות האחרת שבת זוגתי תקום עם הקטנה בבוקר, תפתח את הדלת למירפסת ותימצא אותה ללא רוח חיים.
יכולתי להעיר וטרינר ב 5:50 בבוקר ולסוע איתה, אבל בחרתי לא לעשות את זה. אני כל כך מקווה שהיום הזה יעבור בסדר, שהחתולה תצא מזה. כולי יסורי מצפון שבחרתי לא לסוע לוטרינר, שלא בדקתי מתחת לאוטו, כמו שאני עושה תמיד, שאולי בכל זאת נסעתי מהר מידי ולכן לא היה לה זמן לברוח....
איך מעבירים יום כזה בעבודה?? איך מצליחים להתרכז במשהו?
אני מחכה שתגיע שעה שאפשר להתקשר הביתה, לדווח ולקבל דיווח מבת זוגתי...כולי תקווה...

אוי )-:
שימו לה רסקיו רמדי במי השתיה. לחתול שלי, כשנפצע קשה ובקושי זז, אני חושבת שזה עזר.
נקוה לטוב.

אתה כותב כל כך יפה

בצהריים, קיבלתי טלפון, החתולה לא ניראת טוב, היא עדיין חיה וירדה לדשא לבד, אבל היא אפטית, בניגוד לבוקר שבו היא היתה תוקפנית. לקחתי את הרכב וטסתי נמוך הביתה.
ניכנסתי, והקטנה קופצת 'לקחת את XX לרופא, קיבלה מכה'. אני אומר נכון, נותן נשיקה, אוסף את הכלוב ונוסע לוטרינר. אחרי זריקת הרגעה, 2 צילומי רנטגן, אנטיביוטיקה, חמצן ונוזלים אנו רואים שהיא לא שברה כלום, הגפיים הגולגולת והלסת תקינים, צלעות, עמוד שידרה, חלל הבטן הכל תקין. קיבלה מכה חזקה מאוד, צריכה לנוח!!!
חזרתי לילדה צווחת ואמא שהצירים שלה מתחילים להתחזק

. השתיים הלכו לישון צהריים ב 16:30, אני הלכתי לנפח את הבריכה.
יום, אולי נכון יותר, לילה...מוצלח לכולם.

'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ' אמר מאיר אריאל ואני ממש מרגיש כאילו 'שוב אני נימצא על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח'.
הלילה עבר בשלום, לא ילדנו.
ניראה לי שאמלא היום לוטו אחד בשביל שיהיה על מה לחלום. מי יודע אולי גם המזל מגיע בשלשות

עוד יום סתמי עבר בעבודה.
אני משתדל מאוד לחזור מוקדם בימים אלו. אני דופק שעון של 9 שעות ועף הביתה. אין ישיבות עד מאוחר, אין דברים דחופים על הפרק. עובדים ב EZ. אני כל הזמן במצב היכון...הינה אוטוטו מגיע הצלצול הגואל שיקח אותי הביתה למאורע כל כך משמעותי בחיים שלי, שכימעט הכל מתגמד לכבודו. כל יום אני אומר שלום לאנשים בקבוצה שלי בלי ידיעה אם אגיע למחרת או לא. כך או כך זה חדשות טובות

הלידה היא משהו כל כך גדול בחיים ואין לי שום שליטה על מתי זה יקרה. על ה'איך' אני לוקח אחריות מלאה, ומקוה לעשות את טוב.
אני חוזר הביתה מוקדם ומוצא את הנשים שלי ישנות. יש לי זמן , לבד, לעצמי, בבית שלי !!! זה כל כך נדיר שאני כבר לא יודע מה לעשות עם זה. לקרוא ספר זה חסר תועלת, כי אין לזה המשכיות. להיות לבד עם עצמי בלי לעשות דבר??? מה זה? תמיד יש מה לעשות. אם באמת אני משועמם, מטאטא ביד תמיד יספק את הצורך

שליחה על ידי דנה* » 12 דצמבר 2007, 19:12

אתה איש מקסים ואבא מרגש ובת זוגתך זכתה!

הגבירה בחום המליצה לעסוק בהווה, לא לחשוב על העתיד ו/או העבר. בשביל זה צריך לדעת לעשות דרופ.
אוי... הגבירה בחום לא אמרה שזה קל (-:
אבל נראה לי שהצעד הראשון הוא קודם כל המודעות לזה שצריך לעשות את זה....ואתה כבר שם. אח"כ נשאר רק ללמוד איך עשוים את זה ואז לתרגל את זה שנים....על גבי שנים.... וזהו.
המון הצלחה עם הלידה, אני כבר במתח...(-:

איך? איך אני תמיד נהיה איש הסודות? זה שכל חברי הקבוצה באים לשפוך את ליבם בפניו? כולל הבוס...כולם באים להתייעץ, לכולם יש מה לשאול. ואני? אני מקשיב, מעיץ עצות, משתדל להיות כנה עם כולם. משתדל להיות נאמן לעצמי.

נו טוב, עוד לא ילדנו!!!
שבוע 41+, מחכים בקוצר רוח. הכל מתרכז עכשיו בדבר אחד. אבל זה בלי לחץ

....
לא שואלים אותנו שום דבר מלבד זה. כל בוקר בעבודה מופתעים מעצם הגעתי. והאמת היא שגם אני מופתע מאוד.
בעבודה פשוט זוועתי בזמן האחרון, מגמות פוליטיות ובעיות אגו של אנשים בצוות שלי, מעכירים את כל האוירה. פשוט קשה להתרכז. כל רעש הכי קטן, מוציא אותי מריכוז, מה שהופך את העבודה לבלתי אפשרית, שכן אני עובד בסביבה, שאני מחשיב אותה מאוד רועשת.
יאללה, הולכים ללדת. בפעם הקודמת היתה לי הזכות להיות בבית באופן מלא כל החודש התשיעי וכל החודש הראשון. זה היה מצויין. בכלל הייתי די הרבה זמן בבית.
באיזה שהו שלב, החלטנו שאכנס להי-טק. אם צריך לחיות ממשכורת אחת, שתיהיה סבירה.
גיליתי שהנטו שלי כימעט לא גדל. הברוטו יותר מהוכפל

מוצא את עצמי קצת מתוסכל מהמצב הזה. יש לי כל כך מעט זמן איכות עם המישפוחה.
כימעט תמיד זה בסוף יום עבודה, שמתחיל בהשקמה בשעה לא הגיונית. אני עייף וקשה לי לעשות את הסוויץ'.

עצרתי, קראתי. כמה אסוציאטיבי כל החלק העליון. הבנתם? זה המצב שאני חוזר איתו הבית ה מהעבודה

אוהבת את הניק שלך, מאוד אוהבת עורבני - ציפור מדהימה!
נשמע שאת גרה בגן עדן - איזה כיף! בהצלחה בלידה, הרבה אושר בהמשך.

שבוע 42 מצויין...סוף סוף מתחילים להראות סימנים של התקדמות.
הצירים, נראים כיותר בעלי משמעות...והאישה רצה לשירותים כל דקותיים להתנקות. אני ישנתי שנ"צ עד 19:30, הכנתי צ'ולנט למחר, ואני מחכה כרגע לרתיחה הראשונה שלו על הגז. מריחים את סוף ההריון ותחילתה של תקופה חדשה בחיי המשפחה שלנו.
סוף שבוע מצויין. ובהצלחה לנו.

ילדנו !!!
בוקר יום רביעי...26-12-2007
המשך יבוא....

מזל טוב!
הרבה נחת ובריאות לכולכם @}

מזל טוב!!
איזה כיף לכם.
הרבה נחת ובריאות לכולכם @}

מאיפה להתחיל במעט הזמן שיש??
מאיך שהגורה המדהימה שלי התנהגה ומתנהגת מאז הלידה? מאיך שבת הזוג עשתה את זה בגדול? מהניקיונות של אחרי הלידה? מהצירים?מהביקורים? מהבוקר שאחרי?
יש כל כך הרבה מה לעבד, מפחד לאבד את זה.
הולכים להתקלח ונופלים לישון.
לילה טוב.

אני לא מצליח להתפקס, לא מצליח להתיישב לכתוב.
כולנו קצת חולים, נזלת וכאלה. לפושעת קשה לינוק והיא הופכת את החיים קשים לכולנו. הקטנצ'יק מאוד שקט, יונק ומתמלא לאיטו. כל הקמטים של הלידה נעלמים ובניגוד לקטנה שהייתה צריכה שיעשו איתה משהו כל הזמן (רק היום היא מתחילה להעסיק את עצמה לפרקי זמן מסויימים), הוא יכול לשכב על הגב ולבהות בסביבה די הרבה זמן.
הימים עוברים במהירות. אני נימצא בין המיטבח הכביסה והמישפחה, קם בדרך כלל שעה שעתיים לפני ולם, מסדר טיפה את הסלון. מתכונן ליום שבא, בלי לדעת איך יהיה היום.
הכל תלוי באיך הקטנה תתעורר. נקוה שהיום יהיה בסדר....

טוב, אולי הגיע הזמן לספר.
עבר כבר כמעט שבוע וחצי מאז הלידה.
ביום שני 24-12-2007, קמתי כרגיל ב 5:30 בבוקר, ויפתי השוכבת לצידי, אמרה לי, "תשתדל להיות היום בעבודה כמה שפחות" חזרתי הביתה מהעבודה ב 10:30 בבוקר והתחלנו את הבילוי המישפחתי עד ללידה.
בלילה הצירים שכבר הולכים וחוזרים כשבוע כימעט התחילו לצמצם רווחים, קראנו לאחותה של הבת זוג, הסברנו לקטנה שאם דודה ט' מגיעה בלילה זה בגלל שתינוקי יוצא, וקיווינו לטוב.
בבוקר יום שלישי קמנו הצירים שוב התרחקו, והתארגנו לסידורים. נסענו לקנות אוכל לחתולים, קניות בסופר וירקן כל זה כשהמקסימה שלי מקבלת ציר כל חצי שעה בערך.
בערב יום שלישי, המוח הקטן מתחיל להשתלט על זוגתי. היא מבקשת שלא אעביר אליה טלפונים יותר. אני משכיב את הקטנה במיטה, כולי התרגשות, מקריא סיפור, מחכה שתירדם ויוצא מהחדר. מוצא את זוגתי בכריעה מול הקמין נוהמת לאיטה. אני מוציא את הבריכה, מפנה ומסדר מקום בסלון ומעמיד אותה. זוגתי אומרת שהגיע הזמן להתקשר למיילדת. הצירים תחופים וחזקים, אנחנו לא מודדים זמן. ב 22:00 אני מרים טלפון למיילדת ולאחותה של זוגתי ומתחיל למלאות את הבריכה.
בערך ב 22:30 המיילדת מגיעה, פורסת את מטלטליה ומתיישבת במיטבח. הקטנה מתעוררת מההמולה בחדר ואני רץ אליה. אני שומע את זוגתי מקבלת צירים בסלון, אני מחבק את הקטנה בחדר שינה, וזה ניראה לי נצח. בסוף היא עוד תלד ואני לא יהיה שם. אני שומע את דודה ט', אחותה של, ניכנסת ואחרי עוד 2 צירים בערך ניכנסת לחדר להחליף אותי עם הקטנה. אני יוצא לזוגתי ולמיילדת. בסלון הכל מאוד רגוע, יש נרות ואור שקט, אש בקמין. אני מסדר עוד כמה דברים ומתחבר לזוגתי. המיילדת נותנת את אישורה וזוגתי ניכנסת לבריכה. אנחנו נוהמים יחדיו בכל ציר. דודה ט' והקטנטונת יוצאות מהחדר שינה, ומתיישבות עם שמיכות מול הקמין. הקטנה מפסיקה לבכות יושבת מכורבל בידים של דודה ט' ומסתכלת בנו. (בדיעבד מסתבר שמה שעיניין אותה היו הדגים על הבריכה, את כל השאר היא כבר ידעה והיתה מוכנה אליו

)
באיזה שהוא שלב, המיילדת מבקשת שנצא מהמים, זה כבר ממש הסוף. היא מבקשת מזוגתי לנסות לשחרר אבל זוגתי כבר במצב שהגוף פשוט לוחץ. הקטנה נירדמה על השמיכות, דודה ט' קמה ומסתכלת עלינו. אנחנו נישכבים על הצד בסלון. אני שוכב מאחורי זוגתי מחזיק את הרגל שלה למעלה, והיא מתריעה על ציר גדול שמגיע.....עוד אחד.....עוד אחד....המים פוקעים, הם לא מקוניאליים, דיווח מהמיילדת, עוד ציר....
הראש יוצא החוצה, והקטנצ'יק מתחיל לדבר, הוא אדום וחייכן, והוא עדיין חציו בתוך אימו.
זוגתי מושיטה יד ומלטפת אותו, היא מדברת אליו. מגיע עוד ציר, והוא כולו בחוץ. השעה 1:26 26-12-2007. אני קיוויתי שיוולד ב 25-12 ונוכל לקרוא לו ישו, ולימכור בקבוקים קטנים של שתן כקמיע...
המיילדת מניחה אותו על החזה של זוגתי. אני נושם לרווחה.
אחרי כמה דקות, אני קם, רץ להשתין ומביא עוד מגבת וכובע לקטן. אני חוזר אני קולט את הקטנה מרימה ראש מתוך השמיכות. אני ניגש אליה "בוקר טוב חמודה, תינוקי יצא, רוצה לבוא לראות אותו" והיא בלי להתבלבל בכלל קמה ורצה לספה, מטפסת עליה וקוראת "תינוקי יצא, תינוקי יצא" כולה התרגשות ושימחה. היא ניגשת לזוגתי נותנת לה נשיקה על הראש, ומכריזה, "אני תינוקי גדולה, זה תינוקי קטן. איזה חמוד." אני בא ומחבק את שלושתם מאחור. כולנו מאוד מתרגשים. דודה ט' שואלת אם יש מצלמה, אנחנו מבקשים לוותר על הפלאשים.
בסביבות 2:30 המיילדת לוקחת את זוגתי למקלחת. ב 3:30 אני והמיילדת משכיבים אותה ביחד עם הקטן והגדולה במיטה.
ב 4:00 המיילדת הולכת ואני מתחיל להתלבש על הבית...עד 7:00 בבוקר, אי אפשר לראות על הבית שהיתה בו לידה. הכל שטוף ומבולגן כיאות. אני ניכנס להתקלח ולהתארגן לעידן חדש במישפחה.

זהו, סוף שבוע אחרון לפני החזרה לעבודה. אין לי כוח ואין לי חשק לחזור לשם, למשרד, לנורות הניאון לפוליטיקה הפנימית. במהלך 'חופשת הלידה' שלקחתי מילאתי 3 טפסים של לוטו, בצעד נואש...אולי לא אהיה חייב לחזור. חופשה כזו מזכירה לי מהם הדברים החשובים: משפחה, משפחה, משפחה. אני צריך יותר זמן בבית, אני צריך יותר זמן לעצמי.
ביום ראשון אני חוזר לעבודה, איך בת הזוג תסתדר עם 2 בבית? הכל יהיה בסדר? אני מקוה שכן, נחכה ויראה. בינתיים הקטן מסתמן כיצור שקט ומופנם, ישן הרבה, ער מעט, ובוכה בשקט. בהתחלה הייתי בטוח שמשהו לא בסדר...אחר כך נירגעתי. הוא פשוט שונה מהראשונה. ניגדל נילמד וניראה.
שבת שלום לכולם.

שבת שלום מ מי מה . איזו משפחה נהדרת אתם! שיהיה לכם המון טוב @}

היי
לקח לי קצת זמן להבין מי אתה

לא ידעתי שיש לך פה דף..
זה מצחיק כי ברגע הראשון חשבתי לי - המממ... 600 ש"ח זה לא הולך ברגל - אולי שווה
ואז קלטתי שאנחנו משלמים סכום פי כמה כדי להמנע מלהגיע לבי"ח, ואז נכנס לנו עם תינוק חדש וטהור לצלחת הפטרי הזאת בעבור שוחד כה קטן?! אין מצב

יום ראשון לעבודה אחרי החופשה. לא עבדתי היום, פשוט לא עשיתי שום דבר פרודוקטיבי. סיפרתי את סיפור הלידה אולי 30 פעמים. בדקתי מיילים, עזרתי קצת פה וקצת שם. ממחר אין יותר הנחות

כולם אומרים לי שיש לנו אומץ, ככה ללדת בבית. אנשים פשוט לא מבינים שההחלטה ללדת בבית נובעת קודם כל מפחד, פחד מרופאים, פחד מבתי חולים. הרצון להפוך את הלידה לחוויה נעימה.
צריך לזוז הקטן מתלונן...אמשיך בפעם אחרת.

חזר לישון...
אני, כל תפקידי בלידה הוא לתמוך. להיות שם בשביל הבת זוג. הרי בסופו של דבר, אישה צריכה ללדת במקום שהיא תרגיש בו הכי בטוח, הכי נח. ממש לא משנה אם זה בית חולים, צימר לידה, חדר לידה טיבעי, בית או כל מקום אחר. ההחלטה איפה ללדת היא שלה. אני? אני רק תומך, כמה שיותר, לא להחליש, לא להקטין. אני צריך רק לאפשר מה שהיא רוצה

חזרתי הביתה מוקדם לימצוא את השלישיה ישנה. הבית בברדק אטומי, ואני מעדיף להיישב לכתוב כמה מילים.
הבת זוג ניראת תשושה מאז חזרתי לעבודה. והיום זה רק היום השני...זה בטוח מאוד קשה להיות בבית עם שניים. אחת גדולה עם קפריזות של שנתיים פלוס ואחד פצפון שכבר יודע שחיתול זה לא הדבר הכי נעים בעולם ומעדיף להיות חשוף בולבולון...
אני, לא מצליח להתפקס על כלום, יושב בעבודה, עובד לאיטי, משתדל להנות כמה שאפשר.

שלום לך.
נכנסתי לאמר תודה על עזרתך בדף מאותגרי המיחשוב והוקסמתי מסיפור הלידה ובכלל.

כבר מלא זמן שלא כתבתי, השביתה באוניברסיטה הסתיימה ואני חזרתי לגראנד פינלה של התואר השני שלי אחרי כימעט שנתיים של הקפאה. כל זאת תוך כדי עבודה במשרה מלאה + בהיי-טק. חוזר הביתה מאוחר ומשתדל להקל כמה שאפשר על זוגתי לחיים שרק אלוהים יודע איך היא מצליחה להסתדר.
כולם ישנים צהריים, עוד מעט קמים ואני במקום לקרוא עוד משהו ללימודים, החלטתי לכתוב קצת.
אתמול אמא שלי הודיעה לי שהיא 'נעלבה ממני' כי לא הקלתי עליה את החלטתי להשאיר את בני שלם. כימעט שהתפחלצתי...התחשק לי לקום וללכת, לעזוב אותה שם עם בן זוגה, לאסוף את ילדי היקרים לי את בת זוגתי המקסימה וללכת. כשאני אומר לה שהקושי שלה הוא קושי לשחרר היא מיד מכחישה. הצביעות הזו, להיות נגד מילת נשים אבל מילת גברים זה בסדר...
כשנח לה היא יכולה לשנות את עמדתה מהר מאוד, אבל כשלא נח זה סיוט לכל הסובב אותה, וטקט זה משהו שכניראה מאבדים ככל שהגיל עולה....
הנחתי לזה, וכמובן שזה צף בלילה בחלומות.....
לא יודע, אולי פשוט צריך לברוח, לבקש בעבודה לעשות re-location למקום רחוק...להפסיק לענות לטלפונים....לברוח באמת רחוק מאוד..אולי שם יהיה שקט.
ואז הצד השני שלי מתעורר, יהיה שקט אבל גם לא תהיה משפחה, עזרה עם הקטנים פעם בשבועיים זה גם משהו יקר ערך...האם תוותר על זה???

איך יכולת להקל עליה את החלטתך? נשמע שהיא מנסה כן להגיע לאיזשהו עמק שווה עם העניין הזה... אם אני מבינה נכון..

הי עורבני,
בקשר לנסיעה מחדרה לפ"ת מחר,
אני חוששת שמאוחר מדי להתקשר לנייד,
במקרה שההודעה תגיע בזמן
אנא התקשר (אפשר עד אחת בלילה)
סיון
0522302393

נוסעים שוב פעם, לפרו גם כן שבועיים....
לא יודע אם יצא לי לראות את המצ'ו-פיצ'ו, יש בכלל טעם להגיע לשם ליום אחד? את כל הזמן אעביר בלימה...שוב עבודה מבוקר עד ערב.
אם יש דבר אחד שמנחם אותי זו התקווה שבשבועיים כאלה אוכל לסיים את כל המטלות הלימודיות שלי לסימסטר, לכתוב את הסמינריונית ואת העבודה לקורס ובכך לצמצם באופן משמעותי את כמות העבודה שתיהיה לי בסוף הסימסטר הזה.
אני, כרגיל חרד מאוד לזוגתי, מקוה שאולי תגיע ישועה, עזרה מחברה שאולי תסכים לבוא להיות פה את השבועיים האלה, לעזור בנוכחות שלה. כך שלבת זוג יהיה עוד אדם סמי-שפוי לדבר איתו בלבד עם הקטנים. עוד אדם מבוגר אחד שיאפשר לה ללכת להתקלח בנחת, בלי להשאיר ילדה בת 2.5 לשמור על אחיה בם החודשיים בזמן שהיא זורקת זבל...
אני בטוח שהרבה באתר מכירות וגם מכירים את הסיטואציה. מה עושים במצבים כאלה? ההורים לא ממש יכולים לעזור.
כן הבתזוג יכולה לסוע להוריה, אבל סף העצבים הנמוך לא ממש מממליץ על הפתרון הזה. איך מסתדרים שבועיים?
בייביסיטר פעמיים בשבוע, ומה בשאר הימים???
נחייה וניראה. אני יודע שיהיה בסדר, בסוף אחזור להכל ימשיך כ'רגיל'...
ובכל זאת החששות קיימים

רק עכשיו גיליתי את הדף שלך, וקראתי בשקיקה הכול.

מדהים, מדהים, מדהים !

אתה כותב כ"כ יפה וכ"כ מרגש וכ"כ נוגע ללב וכ"כ חי ואמיתי ושלם... פשוט תענוג צרוף.
התפלאתי איך לא גיליתי את הדף הזה קודם.

האמת, נראה לי גם שעזרת לי להשיל מעצמי עוד כמה דעות קדומות על גברים (שאני עובדת על שחרורן

). אז אני חייבת לך תודה גדולה !

חוצמזה, נראה לי ששייך כאן גם התיוג דף בלוג, נכון?
ועוד חוצמזה, ממש ממש בא לי להוסיף את הדף שלך ל-המלצות דפים. מרשה?

עוד

אני ב Hang Over נוראי, מתיישב לכתוב קצת בניסיון לדחות את הקץ לפני שאני מתיישב על העבודות של האוניברסיטה.
כבר סיימתי עבודה אחת, (עד לקבלת תיקונים), ונישאר להתחיל ולקדם עוד אחת....
אתמול החברה במשרד הוציאו אותי לבלות, הם החזירו אותי למלון ב 5:15 בבוקר שתוי לחלוטין. זה הי היום הראשון שראיתי קצת הלימה ומחיי הלילהשלה. איזה כיף.

איך מתיישבים לכתוב עבודה של קורס רגיל, לא סמינריונית, פשוט עוד קורס באוניברסיטה. המרצה דורש ודוחף ומשהו בסדר גודל של סמינריונית, אני רק רוצה לסים עם זה והוא דוחף ודוחף. אני חושב שאתחיל היום, לקרוא קצת על הבדלים בגישות חינוכיות, אני הייתי רוצה מאוד לקדם את העבודה הזו לשלבים כימעט סופיים, כך שכשאגיע הביתה לא אצטרך לגעת בה יותר מידי. אני לא רוצה לבזבז זמן משפחה יקר על עבודה סמינריונית עלובה... אין ברירה...צריך להתחיל:
כמו שנאמר בקלישאה המפורסמת: כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן

אתמול חגגו פה את יום האישה, ויצא לי לשבת ולפטפט (הרי יצאנו לשתות כימעט כל המשרד) עם אחת הבנות לגבי העיניין, היא העלתה את השאלה למה אין יום הגבר? אני טענתי בפניה שיום האישה הוא סוג של "עשינו עבורכן חג, עכשיו תיהיו בשקט". זה נעשה כדי לשמור על שקט תעשייתי. חשבתן פעם על העובדה שכל אמצעי המניעה הומצאו על ידי גברים עבור נשים! זה לא ניראה לכן מוזר, להיות שפן נסיונות של גלולה כזו או אחרת? וכל זה כשהגברים הם מיעוט!!!

להיות שפן נסיונות של גלולה כזו או אחרת
היום בדיעבד, אחרי שנגמלתי מגלולות, אני פשוט לא מבינה איך פמפמתי לעצמי הורמונים כל יום! מה אני, דראג-קווין?!

זהו, עוד מעט עולים על מונית ונוסעים לשדה התעופה. מתחילים את הדרך לכייון הבית. כימעט שבועיים בלימה המפוייחת, עברו. המון המון עבודה. ממוצע של 10-שעות ביום. בשאר הזמן עשיתי לימודים. ישבתי וקידמתי את ענייני התואר השני שלי. ועשיתי את זה מאוד יפה. אני מרוצה מעצמי. הצבתי לעצמי טרה טעמדתי בה. אמנם לא סיימתי את העבודות לגמרי, אבל בהחלט קידמתי אותן באופן משמעותי ביותר.

אז מה השתנה בין הנסיעה הקודמת לארה"ב והנסיעה הזו ללימה:
ראשית הייתי במקום שבו אני לא דובר את השפה כלל. אסור לעלות סתם על מוניות, ובניגוד לנסיעה הקודמת, פה הייתי עסוק עד מעל הראש. לא היה זמן להרגיש בודד. ואם כבר הרגשתי בודד קצת, תמיד היה לי איזה מאמר ליקרוא שידחיק את התחושה הזו.
בנסיעה הקודמת לא היו לי לימודים לעצמי (היו לימודים למטרות עבודה אבל זה לא היה ממש מעניין...)
דיברתי עם הבית פעמיים ביום, עבדתי 6 ימים בשבוע. וחץ מזה, שום דבר לא היה שונה...
האנשים מסביב, עטפו אותי, הלכנו כל יום לצהריים ביחד, אם הייתי צריך משהו הם תמיד שמחו לעזור. .
בקיצור היה נחמד...יהיה יותר נחמד כשאגיע הביתה.

מחכים לך אהוב

מלא זמן שלא כתבתי. אני בארץ חזרתי ללימודים שאני מרגיש שאני עובד כמו חמור.
יש סטירה מאוד גדולה בין הרצון לראות את המישפחה, לעבוד כדי לפרנס אותה והלימודים שלקראת סוף הסימסטר, דורשים יותר ויותר, ואין לי מושג איך אני מצליח לתמרן בין הכל.
ייסורי המצפון שלי לא ממש מאפשרים לי להשאר בעבודה כדי להמשיך וללמוד עד מאוחר, מה גם שאני קם מוקדם מאוד. בת הזוג טוענת ובצדק שמיסורי מצפון שום דבר טוב לא יכול לצמוח ושהן מסתדרות טוב בבית (היא הקטן והגדולה). ובכל זאת זה כל כך קשה...
לא באמת מצליח לשחרר...לנשום.

עוד שבועיים לסימסטר, ואני צריך לשבת לסיים עבודה אחת (כימעט גמורה), ואחר כך לגזור ממנה עבודה שנייה. תכננתי את זה כך בנסיון לצמצם למינימום את העבודה. ובכל זאת זה המון המון עבודה. לא ממש ניגמר. ובכל זאת אני רוצה לעשות את זה לפני שהסימסטר הבא מתחיל. לדעת שאני שם את זה מאחורי, וניגש לסמינריון האחרון שלי בתואר הזה עם שולחן נקי ובלי חובות. להוריד את המורסה הזו שיושבת לי על העורף ומכבידה על החיים. לסיים את התואר.

החודש קיבלנו בונוס שנתי, החברה עשתה רווחים יפים וקיבלתי בונות מאוד נחמד. אף פעם בחיים שי לא חשבתי שאראה כזה סכום בתלוש משכורת. כמובן שמס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות גזרו את חלקם, ונישארתי עם בערך 50% ממה שהיה במקור. אבל זה באמת נחמד להביא הביתה תלוש כזה שסוגר את המינוס, ומאפשר להחליף את הדוד שמש שהתפוצץ, ללכת לרופא שיניים לביקורת (אחרי 5 שנים שלא יכולנו להרשות לעצמנו), ועוד לשים בצד סכום קטנצ'יק. תחלית החיסכון לחלום הגדול. התחלנו לחלום שאצא לפנסיה מוקדמת, שאפסיק לעבוד ושניסע כולנו למקום שניתן לחיות בו מסכומים קטנים יותר. התחלנו לחסוך לקראת זה...

מלא זמן שלא השקעתי זמן לשבת ולכתוב פה. הלימודים מילאו לגמרי כל פיסת זמן שהיתה לי לעצמי ועכשיו כשהסימסטר ניגמר, ויש שלושה שבועות חופש, אולי אמצע את הזמן לחזור לכתוב.
בלימודים היינו חייבים כחלק מהמטלות לכתוב פעם בשבוע. מצאתי שזה החליף אצלי את הכתיבה פה. כתבתי על המשפחה, כתבתי על הילדים. פתאום גיליתי שלכתיבה יש תפקיד בחיי, אבל אני לא יכול לכתוב פעמיים. אני מקוה שעכשיו אחזור לכתוב פה ולא במקום אחר. בסימסטר הבא יש לי רק קורס אחד, אחרון לסיום התואר. אני מקוה שזה יהיה הרבה יותר קל ממה שהיה הסימסטר הזה, בו לפחות על פי הרגשתי, קרעתי את עכוזי

חג הפסח ניגמר. ליפני כניסת החג, כולם אמרו לי חג שמח ושאנוח קצת (מכיוון שאני עומד בפתח של שלושה שבועות מטורפים בעבודה). ואני שואל, היש מישהו שבאמת נח בחג הזה??
בשבת, ליל סדר עם המשפחה שלי, מלא אנשים 32 איש, רעש כאילו כולם חרשים, תופים כי נגינה וצעקות עד לב השמיים, יצאתי עם כאב ראש וכאב אוזניים. היום, יום ראשון, פיקניק ימי הולדת ריבעוני במשפחה של בת הזוג, בערך אותו מספר אנשים. הבת ה'גדולה' עם רגישות יתר, רואה את האנשים ומכריזה מיידית "רוצה הביתה" (גם בליל הסדר זה היה ככה). מה שכמובן לא הופך את החיים לקלים יותר.

איך אני לא מצליח לשחרר? למה אני לא יודע לא להתייחס לאמירות מסויימות?
לאחר ליל הסדר, כשסידרנו את הבלאגן, אחותי הגדולה מבקשת ממני להזיז את "הביוב שלנו" בהתייחסה לסיר של הקטנצ'יק (4 חודשים, בלי חיתולים סיבוב שני). הנחתי לאמירה הזו, לא התייחסתי וחשבתי שהצלחתי לשחרר. משום מה, היום מתקיים מפגש משפחתי נוסף, התעוררתי מחלום שבו אני עונה לה על האמירה האומללה שלה.

המשפחה שלי לא יודעת לפרגן. לא שמענו דבר חיובי אחד מהמשפחה שלי מאז שקנינו את הבית, פחות או יותר.
אני הייתי יכול אולי להתמודד עם זה אם הם לא היו מתיימרים להיות אנשים עם תודעה אקולוגית באופנית. ובכל זאת כשהולכים בדרך שהיא שונה מהדרך שלהם מקבלים קיטונות של ביקורת.

אני הייתי מצמצמת למפגשים הכרחיים בלבד, ובמקביל אולי קובעת לשיחה פתוחה עם האחות. להגיד מה יש לך על הלב. הרבה פעמים הבחירות לעשות דברים אחרת נראות לאנשים כ"דווקא", כהתנשאות, ולא עולה בדעתם שגם לך יש רגשות כמו לכולם. אז תחשוף אותם (=רגשות, עלבון), נראה איך היא תגיב לזה...

באמת מעניין מה תהיה תגובתה
בהתחשב בעובדה שלילדים אחרים במשפחה יש כיסוי ביובי כל היום

התפתחויות מעניינות קרו לאחרונה, אימי התקשרה אלי אחרי ארוע שהיא ערכה לכבוד הולדתו של אחייני והצהירה שהיא לא תבוא יותר לבקר את ביתי הגדולה. "היא לא יכולה יותר". אחרי שבביקור הקודם שלה, היא במיקרה פגשה בבת זוגתי בסוף הרחוב (היא לא הודיע שהיא מגיעה, ויצאה מנקודת הנחה שאנחנו נישאר ונחכה בבית עד ש...) והשבוע היא התקשרה יום לפני המועד וביקשה שלא נכין את הקטנה שסבתא באה כי היא מרגישה לא טוב. היא תיאמה עם הבת-זוג שהן יצטלצלו ביום למחרת...כמובן שבגלל שבת-הזוג לא התקשרה היא מרגישה לא רצויה (היא מאוד אוהבת את המקום הלא רצוי והיא לא נכנסת אלינו הביתה כי "מלוכלך מידי"). אז היא החליטה להפסיק את הביקורים שלה כי היא כל הזמן "עושה 100%" ואנחנו לא מתאמצים בשביל הקשר. אני באופן אישי, נימאס לי להתאמץ בשביל הקשר. למה זה צריך להיות מאמץ? למה אי אפשר שיזרום בכיף?
לשם שינוי הצלחתי לשמור על קור רוח, ממש לא התעצבנתי, יש לי דברים אחרים להתאמץ עבורם ואימי כרגע לא נימצאת בראש סדר העדיפויות. עניתי לה שחבל שזו הבחירה שלה, אבל אם זה מה שהיא בוחרת, אני לא יפריע לה לממש את בחירתה, אמרתי לה גם שאני שמח שהיא כבר לא חולה כי היא נישמעת בריאה.
אם יש משהו שאנחנו לא צריכים זו סבתא שמעמידה תנאים...הקשר מתנתק! האם אני אמור לשמוח או לכאוב? מה שבטוח הרבה מתח שסובב סביב הקשר הזה יתפוגג לאיטו....ויפה שעה אחת קודם

היי. תודה על ההצעה. על איזה כלוב מדובר?

חיוך ביתי היא זו שהציעה מקלונים וייטנמים
יש לה דף בית כאן.

היי . יום שישי זה בסדר? היינו בבית חולים עד אתמול עם הקטון והיום ומחר אני עובד עד מאוחר.