בלוג תוכניות מציאות ומה שבינהם

היום האחרון של הקורס...
זה סוג של שחרור, כאילו לכל אורך הקורס הייתי בעצירות ועכשיו אחרי שהכל ניגמר העצירות משתחררת. נפילת אדרנלין דרסטית.
ככה זה כשמדריכים לאורך זמן את אותה קבוצת אנשים, מתפתחות בדיחות של הקבוצה ונוצרת דינמיקה ממש נחמדה, 7 ימים ביחד באותו חדר. כולם מריחים את הפלוצים של כולם.

מחר נישאר רק לסגור אדמיניסטרציות ולחזור הביתה...כמה אני מחכה לרגע הזה, איזו עייפות נופלת עלי. איך לעזאזל חוזרים לשיגרה המטורפת של המישרד???
כמה לא בא לי על זה.

גל פיטורים ראשון בחברה...מתוך 400 עובדים בארץ...מפטרים 30...
אני יודע שאני לא נימצא ברשימה, ובכל זאת האוירה קשה, אנשים מסתובבים במסדרון מושפלי מבט. מפחדים לחייך. החוסר הידיעה קשה לכולם. פתאום מגיע דוא"ל...יש 'ריכוז' ישיבה כזו גדולה שמתקיימת בדרך כלל פעם בשנה...
מעניין מה יקרה?

מאז פעם אחרונה שכתבתי, כבר חזרתי לארץ, התאקלמתי, ואוטוטו, אני טס שוב...בינתיים, אני מנסה לקדם תהליכים ודברים לקראת המעבר לנווה איתן...נימאס לנו ממצב הביניים ואנחנו רוצים לעשות את הצעד. אני מקוה שאצליח.

הדף שלך מרתק..... מצפה להמשך..... בהצלחה!

איזה יאוש...
לא יודע למה, נפל עלי יאוש שכזה. אני לא ממש מצליח להתרכז בשום דבר. כל מה שבא לי זה ללכת לישון. קיבלתי לידי היום את חוזה השכירות של נוה איתן לעיון, מה שרק הוסיף ליאוש...מן חוזה מפלצתי שכזה בו אין לקיבוץ שום אחריות על כלום בעוד השוכר חייב לעשות מליון ואחד דברים לא הגיוניים בעליל. אם הייתי רוצה להשכיר נכס בעיר עם חוזה כזה, לא הייתי מצליח בחיים. אני מנסה להבין האם הקיבוץ רוצה לעודד אנשים להגיע או שזה סוג של סלקציה כזו, נפחיד אותם עם חוזה כל כך לא הוגן כדי שאף אחד לא יבוא. אני מקווה לטוב.

בסוף השבוע הקרוב אני טס שוב לניגריה, הפעם רק לשבוע, וטוב שכך. בעבודה אני אמור בימים אלו לשבת ולתקן מצגות. עבודה שדורשת ממני לשבת על התחת כל היום, לקרוא ולשנות. אין לי סבלנות לזה. אני מוטש מהישיבה האין סופית והעבודה הסיזיפית הזו. מן תחושה כזו של יאללה, נימאס לי מהכל. אבל כמו שכולם יודעים, המצב במשק לא ממש מאפשר לקום וללכת. ואין ברירה צריך להמשיך ולעבוד לקרוא עוד שקף, לשנות עוד screen capture, לחשוב על ניסוח טוב יותר. אני בטוח שמתי שהוא יגיעו ימים טובים יותר. כרגע האור היחיד זה המשפחה. כל כך כיף לחזור הביתה, לקבל חיבוק מהשלישיה שלי. לשחק לנשק ולחבק.

היום אני שוב עושה משמרת אצל גיסי. הוא מועבר היום חזרה לתל השומר כדי לעבור ניתוח נוסף בראשו. בבית לוינשטיין עשו CT וגילו שהמוח לא מנקז את הנוזלים כפי שהוא אמור, מכאן שחדרי המוח התמלאו בנוזל ויש להכניס נקז שיקל על הלחץ התוך גולגלתי. הכיוון שאני חובש בהכשרתי הקרבית, אחותי מעדיפה שאני אהיה זה שישב על ידו בלילה שאחרי הניתוח, כך היה בעבר, כך גם היום. ארזתי תיק, הכנתי לעצמי בגדים וציוד מיקלחת ושמתי בתא המיטען של האוטו. מזל שיש לי מקלחות בעבודה, אוכל להגיע בבוקר, לעשות מיקלחת, תיגלחת ולהראות כמו בן אדם גם אחרי לילה על כיסא בבית חולים...

אחרי הלילה על כיסא בית החולים, הגעתי לעבודה ב 8:45, הפגישה עם אחותי היתה מאוד נעימה, וכבר מלא זמן שלא יצא לנו להיות באחד על אחד, כך שנישארתי ופטפטנו לנו קצת. הגעתי לעבודה, החלפתי חולצה במישרד, מרחתי סודה לשתייה בביתצ'חי, רצתי לשירותים התגלחתי, צחצתי שיניים והתחלתי ללמד, עד 14:00...התמוטטתי מעייפות וב14:30 עפתי הביתה.

בלי לשים לב ניגמר לו עוד שבוע, הניתוח עבר בהצלחה, וגיסי הוחזר לבית לוינשטיין, כולנו מקוים לטוב.

הלילה אני שוב טס, הפעם לשיבעה ימים, מתוכם 5 ימי עבודה, והשאר טיסות. מכיוון שאני טס למדינה לא ממש מפותחת, ניגריה, והפעם אני משתכן במלון שאין בו ארוחת בוקר

, אני לוקח איתי קצת אוכל. הבוס הדתי שלי נתן לי טיפים ברמה של תחשב 1.5 מנה חמה לכל יום (מה לעשות שאני נימנע מלאכול מונסודיום). טונה, אחד ליום, קרקרים חבילה גדולה שמפוצלת לחבילות קטנות (שומר על טריות), נקניקים יבשים (גם עצמות וכרולות אני ממש לא מחבב כחלק מהתפריט שלי, אז ויתרתי). לקחתי כמה דברים, אני מקוה שאולי אוכל להחליף מלון באמצע למשהו שיש בו ארוחת בוקר, שכן קניות ולהסתובב לא ממש אפשר באופן חופשי. בדקתי שיש אינטרנט וחדר כושר במלון, לקחתי ספר, ואני מקווה שיהיה בסדר. אני נוחת בלגוס ביום ראשון בערב, מלמד משני עד שישי, ובשישי בלילה ממריא חזרה לארץ, כמה שפחות זמן להיות רחוק...

כבר בשדה התעופה....
כמובן שלא ממש הצלחתי לישון את מעט שעות השינה שהיו לי הלילה, ניקרתי לי בין החיפושית הקטנה ובת זוגתי, נהנתי להציץ ולהסתכל עליהן ישנות, איזו משפחה יפה גדלה לידי. למה אני לא מרגיש שותף אמיתי? אולי בגלל שבעצם רוב היום אני בעבודה?
הבמבי הקטן, כבר הולך לו בבית עם חיוך שובה לבבות, מבקש 'את זה' ומצביע לכל הכיוונים, וכמובן גורר את הסיר שלו כורע כל ידו ועושה את מה שהוא צריך. הגדולה שואלת קושיות מקסימות "איפה הבית של הירח והשמש?", "איך מחברים את הראש אם הוא נופל, ומה קורה כשהוא נופל?" וכאלה, שאלות יפות חשובות ורק על חלקן יש לי תשובות...ובת הזוג המדהימה, שמפרגנת, אוהבת ושכל כך כיף לדבר איתה, לשתף אותה, לחבק אותה ולחיות לצידה.
כמה הייתי רוצה להיות ותר חלק מהמשפחה הזו, שיהיה לי יותר זמן...האם זה אומר בהכרח יותר כסף??? כסף כדי לפנות זמן? כסף כדי לשלם את החשבונות והמשכנתא? נישבע אני שהייתי מאוד נהנה לעבוד פחות אם רק זה היה אפשרי. לפני כל נסיעה לחו"ל אני ממלא לוטו, הכי פשוט, הכי זול. סוג של תיקווה...מי יודע אולי יום אחד היא תתגשם ואוכל באמת לחיות בצניעות עם משפחתי, לחוות את הטיולים, הארוחות, השאלות, במקום לחיות לצידן.. במקום ללכת לעודה בבוקר, לחזור בערב ולגלות שבזמן הזה הם למדו עוד משהו שאני לא שוטף לו...

לפני כל נסיעה לחו"ל אני ממלא לוטו, הכי פשוט, הכי זול. סוג של תיקווה...מי יודע אולי יום אחד היא תתגשם ואוכל באמת לחיות בצניעות עם משפחתי, לחוות את הטיולים, הארוחות, השאלות, במקום לחיות לצידן..
א מ ן

זכרונות מאפריקה - ניגריה
נחתתי בניגריה ביום ראשון בערב, שדה התעופה דומה לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, רק עם שרוולים לירידה מהמטוס. ריח של שתן בטרמינל הכימעט נטוש, אנשים שמשלמים שוחד כדי לעבור בתור מהר יותר...עברתי את כל התורים די מהר, כמובן שחיכה לי נהג, שבא אסף את המיזוודה שלי, ניכנסנו לרכב, חלונות כהים וסגורים, מיד הוא נועל את הדלתות, וטס נמוך על כבישים קופצניים.
ביום שני בבוקר, התחלתי ללמד, בניגריה, שעה היא לא שעה. הכיתה מלאה, אין ארוחת בוקר במלון, למרות שמשלמים 400 דולר ללילה. לא משתמשים בכרטי אשראי כי יש פה גניבות אין סופיות. כמובן שאסור לצאת מהמלון, אסור להסתובב ברחוב, ובכלל הכל פה מגודר בגדרות חומות ושומרים חמושים.
גם הלקוח שאותו אני מדריך, לא נחמד במיוחד. אין ארוחת צהריים, והוא דואג רק למה שהוא חייב ושום דבר מעבר לזה. הכיתה מלאה ב 20 אנשים, חלקם מבינים יותר חלקם מבינים פחות, והעבודה לא קלה בכלל.
איזה מזל שאני פה רק 5 ימים, המראתי בראשון בבוקר, ואני נוחת בשבת בצהריים...מה שיותר קצר, יותר בריא, יותר טוב!!!

זכרונות מאפריקה - ניגריה, המשך
אני לא מסתובב בכלל ברחובות, הזהירו אותי שחייבים להסתובב עם 70 $ כדי שאם שוטר עוצר אותך יהיה לך משהו לתת לו. שאלתי למה ששוטר יעצור אותי, התשובה שקיבלתי היתה כי הוא צריך כסף...
אני תוהה למה מרבית הנשים פה, כמו בקניה, עם פאות. כימעט ואין נשים עם השיער האמיתי שלהן. כימעט כולן מסופרות קצוץ, והפאה תפורה להן לראש עם חוטים. זה ניראה כאילו קיים נסיון של גזע שלם להסתיר את מה שהן באמת, להידמות למערב, להידמות למה שהם לא...זה מרגיש שבהנחת היסוד שלהן הן פחות טובות. בככל בכל החברות כימעט המנהלים לבנים. תרבות המערב עדיין שולטת פה על השחורים. למרות שכביכול יש פה עצמאות, זה כל כך רחוק מזה.
רוצים משהו, שולחים את הנהג להביא. הנהג עושה מה שאורים לו, מתנצל בסוג של השפלה אם הוא מאחר. לכל הלבנים קוראים "מיסטר"...
במהלך ההדרכה שהעברתי, זה היה ניראה שהם לא רגילים לקבל אחריות, הם לא רגילים שמתייחסים אליהם כאל שווים, כאל אנשים שיודעים לחשוב, שיודעים לעשות שלוקחים אחריות על מעשיהם...
הקפיטליזם, הקולוניאליזם...הכיבוש התרבותי.
העוני ברחובות, הילדים שמקבצים נדבות, הזיהום והזוהמה בכל אלה יש למעב יד ורגל...את כל אלה המערב רוצה לשמר. ליד כל עושר יש עוני. מול כל שכונה עשירה יש שכונה עניה. ג'אסר אל זארקה צמוד לקיסריה. איך אפשר לדעת מהו עשיר בלי שהעני יהיה על ידו?

עשית לי קווצ' בלב...
שיעבור במהרה ותשוב הביתה בשלום @}

זהו מחר חוזרים הביתה...
מחר אני עדיין מלמד, יום שלם. בחמש הנהג יקח אותי לשדה התעופה. הזהירו אותי מתחבורה זוועתית, שלוש שעות נסיעה...יוצאים בחמש מגיעים בשמונה, במקרה הטוב....
ביום שבת אחר הצהריים אגיע הביתה. אני כל כך מתגעגע, שוב. כרגיל גם הפעם הילידם חלו. זה כבר מתחיל להיות דבר קבוע אני נוסע, הם חולים. ללא ספק יש בזה משהו פסיכו-סומטי. ללא ספק אני צריך להפסיק לטוס, ללא ספק אני צריך לחזור הביתה!!!

אכן יצאתי בחמש, התחבורה היתה ממש בסדר, הגעתי בשש וחצי וישבתי בשדה עד הטיסה שיצאה באחת עשרה. שדות תעופה זה מן מיקרו קוסמוס מוזר שכזה. ישבתי לי בשדה בלי מזומן, שום מקום לא מקבל כרטיס אשראי, ומלבד בקבוק מים, אני די תקוע. ניגשתי לבקש אש מקבוצה של דרום אפריקאים (קייפטאון), והתפתחה שיחה מתחיקה ונחמדה, כל אחד עובד במשהו אחר, וכולם טסים הביתה. תמיד שמיסתכלים על האנשים בשדה, זה ניראה שבשדות תעופה יש רק אהבה. הם כמובן שאלו מה המצב בארץ. אפילו פקיד ההגירה הניגרי, שמח לראות דרכון ישראלי ואמר שבשבוע הבא הוא בחופשה באילת, נצרת וים המלח

, עולם קטן.

שוב, ארוע משפחתי. במשפחה שלי.
היינו אמורים לחגוג שני ימי הולדת, שלי שהיה בנובמבר ושל אחותי הקטנה שהיה ממש לפני מספר ימים. אימי שאלה אם אגיע עם הבמבי הקטן. מכיוון שבת זוגי אינה באה יותר למיפגשים במשפחה שלי, ובמבי הקטן ממש כרוך אחריה ואחרי הציצי, אמרתי שלא נגיע איתו, אבל החיפושית תבוא איתי. זה הוריד אותו מרשימת ימי ההולדת. הוא לא קיים עבור המישפחה שלי, הם לא מכירים אותו, וכניראה גם לא יכירו אותו עד גיל שלוש לפחות. זה לא ניראה שזה ממש מפריע שם למישהו. לי זה קצת חבל, אבל ממש אין לי כוח לזה. כימעט צד שלם של המישפחה יהיה עבורו אנשים זרים, אולי זה ישתנה כשיגדל. מכיוון שאף אחד אף פעם לא מגיע אלינו כי 'מלוכלך מידי', 'מגעיל אצלכם' וכאלה, הם מפסידים לפגוש נפש מדהימה כמוהו.
איך שלא יהיה, הביקור עבר בסדר. שאלו מה אני רוצה ליום ההולדת ואמרתי שאני רוצה כסף, לא הרבה, יש לנו חוק שאימצנו ממשפחת בת זוגי, מתנות עד 30 ש"ח מכל בית אב. זה מאתגר את כולם, ולא גורם לאף אחד לפשוט את הרגל. קיבלתי ארנק קטן ופשוט, וזהו. שום דבר מאף אחד.
ניראה לי שמחשבנים לי שאני לא מגיע לימי הולדת פרטניים. יש אצלנו הרבה נכדים (בני ובנות דודים ודודות), וכאשר חוגגים לכל אחד בניפרד, אני לא מגיע כי זה פשוט לא משאיר לי זמן עם המישפחה. אני כימעט תמיד מגיע לימי הולדת מרוכזים, כאלה שבהם חוגגים לכמה אנשים ביחד. בחיי שזה היה אחד מימי ההולדת הכי עלובים שחוויתי בחיי. איזה מזל שחגגתי כבר עם המשפחה שלי.
כניראה שבאמת, החמולה הזו היא כבר לא ממש משפחה עבורי. באמת שאף אחד (למעת בן הזוג של אחותי החורגת), לא ממש התעניין מה חדש בעולמינו שלנו. כמובן שכולם מגיעים, נשיקה ושכאלה. אבל זה ניראה לי כל כך צבוע, כל כך לא קשור לשום דבר. אף אחד לא באמת מתעניין, וכשאני שואל, התשובות שאני מקבל הן כל כך סתמיות שאני מרגיש אידיוט לשאול.
אולי אני צריך לנתק, להתנתק, ולהפסיק לבזבז אנרגיות. אני חוזר כל כך סחוט אחרי כל מפגש שכזה. אני שואל את עצמי למה? על מה המפגשים האלה לוחצים לי? למה כל מפגש שכזה אני חוזר גמור מעייפות???

ניראה לי כאילו המון זמן לא עדכנתי, אבל כשאני מסתכל בתאריכים זה היה לפני שבועיים...

דבר ראשון, אני קונה מקלדת חדשה. סיוט להקליד על מקלדת עם מקשים שעוזים בחיזוק שרירי האצבעות.

דבר שני, גיסי חוזר להכרתו לאט לאט, ברור שהוא מבין כשמדברים אליו, הוא עירני, ויכול לעשות תנועות מוגבלות על פי בקשה (אגרוף, נשיקה, מצמוץ), לא ברור לאן זה ממשיך מכאן, אבל ברור שזה יהיה לאט, ושהדרך אפילו לא התחילה.

שבוע לפני החגיגות במשפחה שלי היו החגיגות במשפחה של בת זוגתי. היא נסעה עם הילדים ביום רביעי, ואני הצטרפתי בשבת לחגיגות עצמם. שם הרגשתי נוח. זו היתה מסיבת יום הולדת 70 לסבתא, ועוד מספר ימי הולדת קטנים. הכל אורגן על ידי המשפחות, זו היתה מסיבת הפתעה שהצליחה, והיה באמת שמח ונחמד. איך זה שבמשפחה שלי זה כל כך קשה בעוד שבמשפחה של בת זוגתי זה מרגיש לי יותר נעים? אולי בגלל שאני לא מעורב בהתחשבנות של מי הגיע מתי ומי הביא מתנה למי? האם יש משפחות שאין את זה אצלן? שזו מחלה פולנית שקיימת בקומץ קטן של משפחות חולות?

אתמול החיפושית ואני שיחקנו משחק דמיון בו אני התינוק שלה.
היא ה'קריאה' לי את לבד על המרבד, ובא אלי פרפר נחמד וגם את איה פלוטו. אני התמוגגתי. איזה זכרון יש הפיצפונת.
היא בהוראות "תגיד דדה"
אני מצייט "דדה"
היא "אל תבכה תינוק שלי" ניגשת אלי מלטפת לי את המצח עם מבט של אמא טרזה
ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי חיבוק ונישוק. קיבלתי באותו ערב הרבה חיבוקים ונישוקים, איזה כיף

דווקא אני מתלוננת שלאחרונה נחלשות לי כפות הידיים אוני לא מצליחה לפתוח כלום...

גיסי חוזר להכרתו לאט לאט

אנחנו בלינה משפחתית, היוםהחיפושית זחלה אלי ולחשה לי באוזן "רוצה ביחד", אני מתוך שינה הרמתי את השמיכה והקטנה פשוט זחלה פנימה, וחיבקה אותי, ככה היינו כמה דקות מחובקים, ואז היא פשוט זחלה החוצה וחזרה למיטה שלה. שלוש דקות אחר כך, השעון שלי צלצל, ידעתי שהיא ערה. אמרתי לה שאני צריך ללכת לעבודה, הקטנה רק אמרה "ביי-ביי", ביקשה לתת נשיקה וחיבוק, אני משימחה קיבלתי וננתי נשיקה וחיבוק, וחזרה לישון. איזה כיף ללכת לעבודה ככה

לאחותי הגדולה נולד אתמול בן, בשבוע 37, בריא. הכל בסדר.

לאחותי הגדולה נולד אתמול בן, בשבוע 37, בריא. הכל בסדר.
איזה יופי, מזל טוב @}

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מרץ 2009, 18:55

מזל טוב!
אומרים שכל תינוק מביא אתו ברכה לבית. מי יתן והברכה תשרה על ביתה של אחותך וגיסך ישוב לאיתנו במהרה.

מזל טוב! (משנכנס אדר - מרבין בשמחה! - מקווה שיעזור לגיסך...)
ץ

שאלה של הגדרה

תמיד אמרתי שסדר העדיפויות שלי הוא משפחה במקום הראשון, ורק אחר כך מגיעה העבודה. בימים אלו אני מוצא את עצמי עובד עד מאוחר כל יום, מלמד קורס מאוד טכני על עולם הטלפוניה, פרוטוקולים, טופולוגיות ועוד דברים שלדעתי מעניינים מאוד. יוצא שכימעט כל יום אני חוזר מאוחר הביתה, לא רואה את הפיצפון שנירדם מוקדם. מוצא את עצמי מתגעגע מאוד לילד הקטן שלי, לחיבוק שלו, לריצה הזו שהוא רץ אלי כשהוא רואה אותי.
פיתאום עולות לי מחשבות על המעבר לנווה איתן. הרי שכאשר נעבור, אראה את המישפחה פחות ממה שאני רואה אותה היום. אם כך אולי תריך להגדיר לעצמי למה כוונתי כשאני מצהיר על סדר עדיפויות שכזה? למה הכוונה שאני אומר שהמשפחה במקום הראשון?
היכולת לפרנס את המשפחה, לספק לה איכות חיים ורמת חיים נאותה? אולי זה דווקה יכול להמדד בכמה זמן אני מבלה איתם? עם משפחתי כמובן?
ברור לגמרי שמעבר לנוה איתן, יעלה את איכות החיים של שלושת הנפשות האהובות עלי, אולי זה אפילו יעלה את רמת החיים שלנו כמשפחה כי אולי נוכל לחסוך כל יותר כסף, לעתיד שיבוא.
ומה עם איכות החיים שלי? שאולי תרד קצת כי אצטרך להיות על הכביש יותר משלוש שעות כל יום?? ללא ספק זה מחיר שאני מוכן לשלם.

המון שאלות עולות לי, ותשובות אין. כניראה שניצטרך לעבור ולראות, לחיות את המציאות ולא לנסות לחיות ספקולציות על איך המציאות תיראה אם...

הי
אני קוראת אותך בשקט...
אתה יודע שמילים יוצרות מציאות?
אם אתה רוצה שהתוכניות לחיים והמציאות יהיו קרובים, לדעתי כדאי
לך לחשוב על שם אחר...
@} @}@}

הי עורבני
על מה תודה?
אם כבר אז תודה לך על השיתוף.
לפי איך שאני קוראת אותך - המשפחה שלך אכן עומדת במקום הראשון עבורך. וגם אם קצת קשה ואתה לא רואה אותם מספיק - עדיין בהתייחסותך הם במקום הראשון, ואני חושבת שהם בהחלט בורכו!
ץ

ערב ששי, אחרי יום יחסית ארוך אבל רגוע.
התעוררתי בבוקר, יקיצה טיבעית ב 6:00, ככה זה כשכל יום קמים 5:15. 6:00 זה נחשב מאוחר. האם הגיל עושה את שלו, האם אני נהיה כמו הזקנים האלה שקמים מוקדם?
כל המשפחה עדיין ישנה, ב6:30 שמעתי את הקטנצ'יק ונכנסתי להוציא אותו מהחדר לפני שהוא מעיר את כולם. בת זוגתי והחיפושית נישארו לישון וישנו עד 8:45. עד שהפיצפון החליט שהוא חייב ציצי ולא משנה איך אני מנסה להסיט את תשומת ליבו מהעניין. כבר לא היתה ברירה וניכנסנו לחדר השינה. כולם קמו. התארגנו לנו ויצאנו לסיבוב בוקר, חלות וכל מיני כאלה. חזרנו הביתה בסביבות 12:00. לקחתי את החיפושית לסיבוב לקנות ביצי חופש ישירות בלול, בת הזוג והקטנצ'יק נשארו לשון צהריים. אחרי הביצים נסענו לסופר לקנות בירות וסטייקים לארוחת ערב, הקטנה בסופר שואלת:
"אבא, סטייקים זה מפרה"
"כן" אני עונה.
היא מסתכלת איך הקצב חותך מהנתח פרוסות ואומרת:
"יש דם, אני אוהבת דם"
בדרך חזרה הביתה הקטנה מציינת מהמושב האחורי:
"אני קרניבורית"

החיפושית ואנוכי חזרנו ב 14:30, בת הזוג התעוררה, הקטן התעורר ב15:30 ויצאנו לגינה, לבדוק מה שלום הארנבים והקביות, וככה העברנו את כל אחר הצהריים. אחר כך עשינו לשני הקטנים אבטיה שבועית, הקטן הלך לישון שינת לילה, ואנחנו התחלנו את התארגנויות הערב שלנו. עכשיו, עדיין לפני ארוחת ערב, אוטוטו הולך להכין אנטריקוטים לכולנו.
שבת שלום לכולנו.

זהו סיימתי וקיבלתי את כל הציונים של התואר. אני מחכה לראות מה יהיה הממוצע, נישאר לי רק לשלם עוד 330 ש"ח כדי שהזונות מהאוניברסיטה ישחררו לי את אישור הזכאות לתואר. איזה כיף.

היי. נכנסתי בגלל השם ונשארתי כי מאוד מעניין. כייף לקרא אותך.
שיהיו ימים יפים.

חשבתי להלחם בממסד, תמיד הייתי כזה שלא הולך התלם:
עברתי 8 בתי ספר בלי שיעיפו מאף אחד.
סיימתי 12 שנות לימוד בלי להגיע ל-י"ב.
חשבתי להלחם באוניברסיטה על ה 330 ש"ח האלה שלטענתם אני עדיין חייב להם. ביקשתי הסבר, וחוץ "זה בתקנון" לא באמת הבנתי למה עלי לשלם. ובכל זאת, החלטתי לשלם ולגמור את זה. לשים את פרק הלימודים מאחורי. סיימתי עם ממוצע מעל 90, אני מאוד מרוצה מעצמי ומאוד מאוכזב מהרמה באוניברסיטה. סוף סוף אני יכול להגיד שסיימתי תואר שני, איזו הקלה, כמו אחרי עצירות של 7 שנים אקדמאיות משמימות.

הייתי במילואים 3 ימים מראשון עד שלישי. הפעם בת הזוג והילדים נשארו בבית, לא היה מי שיאכיל את החיות. ביום שני בת הזוג התקשרה אלי, יש סקביאס גם לה וגם לטלה הקטן. הייתי בטוח ששולחים אותי הביתה כי זה מאוד מדבק. הסתבר שסקביאס של חיות (הם נידבקו מהארנבים), מדבק אבל לא מאוד. בקשתי מבת הזוג להוציא אישור מחלה, והודעתי לבוס בעבודה שכל המשפחה בהסגר עד יום שני. איזה כיף, עכשיו יש לי חופש עד אחרי החג הראשון של פסח

אנחנו בינתיים עושים כיף, קניות, סידורים וסגירת פינות שונות ומשונות...מתכווננים למעבר ומתארגנים עם אישורים שביקשו מאיתנו. מצחיק איך דברים מסתדרים, לפני שבועיים ביקשתי מהבוס שלי יום חופש לסידורים, הוא אמר שהוא לא יכול לתת לי עכשיו כי בלה בלה בלה...אז במקום יום חופש לקחתי שבוע שלם מחלה

מלא זמן שלא כתבתי.
האמת היא שאין לי כל כך הרבה אנרגיות לכתוב. אני עייף בימים האחרונים, למרות שקורים די הרבה דברים בחיים שלי. בעבודה כאילו הכל מתנהל על מי מנוחות ובכל זאת ישנם כל מיני תהפוכות קטנות כאלה. הסמנכ"ל שלנו שאל אותי האם אהיה מוכל להיות מנהל מחלקת ההדרכה בעתיד, זה היה מאוד נחמד לשמוע את זה למרות שאני יודע שלא מדובר על איזה שהו שינוי בחצי שנה הקרובה. מי שעכשיו מחזיק במישרה זה הבוס שלי ולא ניראה שהוא ילך בזמן הקרוב. הייתי אצל משאבי אנוש והבעתי את רצוני לעבור מחלקה לצורך גיוון ואני מקווה שהדברים יניבו פירות בטווח הבינוני (עד שנה מהיום).
לגבי המעבר לחיי קהילה, התחלנו בתהליכים ונסיונות להקים קהילה משלנו, אחרי הרבה בירורים הבנו שכניראה נווה איתן עומד לפני פירוק, ואנחנו לא מוצאים שום מקום אחר שיש בו יותר משתי משפחות בחינוך ביתי. אני רוצה לקוות שנתליח להקים קהילה שכזו, למרות שעל פניו זה ניראה שכימעט כל מי שהצטרף לקבוצה שהקמנו, לא באמת מעוניין בקהילה, אלה בשכנים שעושים חנ"ב. זה ניראה שאנשים לא מוכנים לעשות את המאמץ באופן עצמאי ומחכים שאנו נעשה את זה עבורם (בדיקת ישובים, פגישות ובירורים). ולמען האמת, גם לנו קצת קשה עם זה. אבל כל הסיפור הזה הוא רק בתחילת הדרך.

אחרי הרבה בירורים הבנו שכניראה נווה איתן עומד לפני פירוק
הו!
הסחפות קלה...
שינוי קטן, זה הכל, לדעתי דווקא לטובה. אתם עדיין מוזמנים אם לא ילך במקום החדש... בכל מקרה שיהיה בהצלחה!

שכחתי לספר שבאחד מימי השבוע, כאשר חזרתי הביתה, החיפושית קופצת בשימחה ושואלת:
אבא אתה רוצה לראות את האפרוח שהבאנו?
אני מחליף מבטים עם זוגתי שמחייכת חיוך שלא משתמע לשתי פנים. אני שואל האם החליטו להביא גם תרנגולות? התשובה שלילית.
החיפושית גוררת אותי לכלוב בגינה.
אני רואה אפשרוח של עוף מים כל שהוא, ומרים את מבטי לאהובתי, במבט של "מה זה?"
לא מאחרת התשובה "ברווז, נכון שהוא מתוק?"
"לא יכולתי להשאיר אותו בתנאים כל כך נוראיים"
"חוץ מזה תראה, סוף סוף מישהו מתייחס אלינו כשאנחנו נכנסים לפה" (הכלוב).
אני חייב לציין שהוא באמת מאוד נחמד, ועצם הגעתו מחייבת אותי סוף סוף לעשות ברז מים בכלוב.
וכך התווסף לו ברווז בשם דיק ל 8 ארנבות (ואין נו מושג האם כבר יש עוד שגר בתוך המחילות), ו 3 קביות (תודה לאל כולם זכרים) שאחד מהם יונק מאנבת...
ואלה כל דיירי הסוויטה שלנו.

כשילדת טבע צלצלה לספר שמשהו קרה עם הקביות הייתי משוכנעת שתספר כי אחד מהם עבר שינוי מין ספונטני
תסביכי יניקה מארנבות זה הרבה יותר טוב

שליחה על ידי אלה* » 28 אפריל 2009, 13:09

שלום עורבני, אוהבת לקרוא אותך, גם אם אני בוחרת לשמור על אנונימיות...
יש לי תיקון לשוני קטן, מקווה שלא יפריע לך, אם יפריע - אתה כמובן מוזמן למחוק!
בת זוגתי במקרה שלך היא החיפושית.
אל ילדת טבע תוכל להתייחס כאל בת זוגי_ או _זוגתי.

בהצלחה לכם בחיפוש הקהילה האולטימטיבית.
מה עם הקהילה של אוהד אזרחי ביננאל?

זה ניראה שאנשים לא מוכנים לעשות את המאמץ באופן עצמאי ומחכים שאנו נעשה את זה עבורם
סביר להניח שזה המצב. האם זה משנה את ההחלטה שלכם לנסות ולהקים את הקהילה?

ובנימה אחרת, תמיד קשה להיות חלוצים, בכל תחום. ותמיד יהיו כאלה שהרעיון נראה להם וילכו בשמחה אחרי המנהיג, אבל לא יהיו מנהיגים בעצמם. אני רואה כמה זה מתסכל, בייחוד במצב הספציפי הזה שאתם נמצאים בו, ואולי גם אתם לא ממש רוצים להיות המנהיגים...

וגם מזכירה שהנושא עוד בחיתוליו (או לפחות צריך לפשפש אותו כל 10 דקות)...
אנשי ה"קהילה" עוד לא מכירים אחד את השני, אנחנו לא יודעים מתי אנשים יכולים לאפשר לעצמם את השינוי הזה (אתם לדוגמה עכשיו במיידי, אנחנו רק עוד שנה וחצי מינימום) , אין לנו עוד את תחושת הקהילה ורצון לעשות עבורה. מפגש ודיבור יותר עמוק על הדברים יכול לשנות לטובה בנושא הזה, ולהוריד ממכם חלק מהאחריות.

מה עם הקהילה של אוהד אזרחי ביננאל?
לא הצלחתי למצוא שום קהילה כזאת בחיפוש באינטרנט. איפה זה נמצא?

אולי יבנאל? אם כן, זה יישוב בעל אופי יותר מסורתי, כאשר יש שם גם קבוצה גדולה של חסידי ברסלב (לפי ויקיפדיה הם בערך 15% מהיישוב).

טוב, השתלטתי קצת... סליחה עורבני. אתה כמובן יכול למחוק את ההודעות האחרונות.

מה זה קביות?

קביות = שרקנים

כבר מלא זמן שלא כתבתי על מעללי משפחתי האהובה. ביום העצבנות נסענו להתארח בנווה איתן אצל חברים. כשהגענו, התברר שכל ילדי הקהילה עם אמותיהם רוקדים יחדיו בטקס יום העצבנות של הקיבוץ. בתחילה לא רצתה החיפושית להצטרף, אך כשהגענו לטקס, היא שמחה לקבל דגל ולצעוד יחד עם זוגתי במעגל החברים ולנוףף בדגל. אני צפיתי מהצד, עם דמעות של התרגשות בעיניים. המקום הזה מוציא כל כך הרבה טוב ממנה. בסופו של הטקס היו זקוקים, הפרעוש הקטן שהיה ביאמו על גבי, נירדם עם הזקוק הראשון.
היה שוב כל כך נחמד שם, זה כל כך הבליט לי את הצורך שלנו כמשפחה בקהילה, בסביבה שלכולם כיף, בסביבה שהילדים יכולים להתרוצץ בחוץ.

הפרעוש הקטן, גבר גבר. כמעט בן שנה וחצי וכבר מנסה וגם מצליח לחקות את אחותו הגדולה שתהיה בת 4 בקרוב. רואים איך הוא יותר עצמאי, עם הרבה יותר כוח בידיים וברגליים. רואה ילדים ורץ להשתתף בחגיגה. בכל פעם שאני חוזר הביתה הוא רואה אותי וישר רץ אלי בצווחות שמחה. איזה כיף לחבק 2 ילדים ביחד.

לכל מטבע יש שני צדדים.
אתמול היה שוב גל פיטורין בחברה, זאת בנוסף לקיצוץ רוחבי במשכורות...המיתון הגיע גם אלינו. כמובן שבהנהלה דואגים להרגיע. יש לחברה המון מזומנים בקופה, אנחנו לא קרובים לפשיטת רגל. ואנחנו חברה מבוססת וותיקה בתחומה בעולם. ובכל זאת הינה צריך להתייעל ולחשוב על עתיד רזה יותר.
זה היה צד אחד של המטבע...
מהצד השני שלו, אני קודמתי והפכתי להיות מנהל מחלקת הדרכה. זוהי מחלקה קטנה של 3 עובדים, אבל זוהי התחלה מצויינת. כמי שמכיר את החוליים שהיו עד היום, יש לי כל כך הרבה עבודה, שאין לי מושג כל כך מאיפה להתחיל.
מוזר לי להיות מנהל, תמיד חשבתי שאני רוצה להגיע לשם, להוביל תהליכים, להכתיב סטנדרטים גבוהים, לדרוש וגם לקיים. ופתאום אני מוצא את עצמי עושה את זה בשני תחומים במקביל: בעבודה, ובהקמת הקהילה. זה מרגיש לי כל כך נכון.
אז למה כל כך קשה לי לישון???

אתה מקסים. בהצלחה בתפקיד החדש, מקווה שישרה עשייה על המישור המקביל ולא ישאב אותך ממנו.

בהצלחה גדולה.
בהכול !

הי איזה יופי, קודמתי. את מרבית לימודי האקדמאים עשיתי כדי לךהגיחע למקום הזה. אני מנהל מחלקת הדרכה בחברת הי-טק עולמית, בין לאומית ותיקה

נישמע מפוצץ לא? אז זהו, בימים אלו אני עומד במבחן האסרטיביות הראשון שלי כמנהל...וזה לא מול אחד המדריכים שתחתי. זה המאבק על העלאת המשכורת. מגוכך שמנהלים בכירים חושבים שניתן למרוח אותי מגוכך שחושבים כי עצם הקידום, התואר, יספיקו ואני לא אדרוש סוג של העלאה בשכר. אחרי הכל יש לי היום הרבה יותר אחריות, הרבה יותר עבודה.
אני מוצא עצמי עובד 11-12 שעות ביום. מטורף. כמות הדוא"ל עצומה. קובע קורסים בעולם כולו, מי נוסע לאן ומתי???
אני מקוה שזה ירגע קצת אחרי התייצבות. אני יודע שיהיה בסדר.

היום הגעתי לריו דה ג'נרו.
חורף, רוח בערך 18 מעלות, קריר ונעים בחוץ. הגעתי לשבוע אחד. טיסה ישירה מתל אביב לסן פאולו 14.5 שעות ועוד טיסה של שעה לריו. הגעתי גמור מעייפות ונכנסתי למלון שנימצא על הטיילת של קופהקבנה.
בפעם השעברה קיבלתי חדר פינתי עם ג'קוזי ומכונת קפה, כך שהיו לי ציפיות לסוג של חופשת הרגעות נעימה, עם קצת עבודה מסביב...
ברגע שניכנסתי לחדר שקיבלתי הבנתי כמה הצפיות שלי רחוקות מהמציאות. לחדר היה חלון שפנה לכיוון הסימטה האחורית, איפה שכל המנהלה והמזגנים של המלון. אין אויר ואין כלום. ירדתי לקבלה והתלוננתי שהבטיחו חדר משודרג. העבירו אותי לחדר שפונה לכביש, אפילו נוף לים אין לי, גם לא מכונת קפה...

ריו באמת מקסימה, אחרי התארגנות קצרה בחדר, הלכתי לסופר לקנות לעצמי אוכל לכמה ימים הקרובים. זה כיף לחזור למקום שאתה כבר מכיר, שאתה יודע אפה מוציאים כסף, איפה עושים קניות, איפה אפשר לאכול, זה חוסך המון אנרגיות...
באיזה שהו שלב הבנתי שאם אני נישאר בחדר אני נירדם, ואין סיכוי שמשהו על פני תבל יצליח להעיר אותי. לקחתי את עצמי לצעדה בטיילת המסימה הזו. רצועת חוף בעלת חול זהוב. הכביש הצמוד סגור לתנועת כלי רכב אבל פתוח לחלוטין לתנועת אופניים, רולר בליידס, סקייטבורדים וסתם אנשים שעושים ג'וגינג או מטיילים. ככה בערך 4 קילומטר. תעדתי לי הלוך חזור, נהנה מהמראות של המשפחות הקבוצות, הזוגות והיחידים. עבר רב של עולמות ותרבויות כולם מסתובבים ונהנים מטעמו וריחו של האויר.

למרות ששכחתי את נעלי הריצה שלי, נראה לי שאסגל את זה להרגל, טיול של ערב, למשך השבוע הקרוב. ראשון הבא בערב, אני כבר אהיה חזרה בבית....
עד שאצליח להתגבר על הג'ט-לג, אני כבר יעלה שוב על מטוס בדרכי חזרה. נסיעות של שבוע ניראות לי כל כך יותר קלות ופשוטות מנסיעות של שבועיים ויותר.

סוף סוף, מחר יום אחרון, נוסע לעבודה ב 7:00 חוזר בערב, עוד לילה אחד, ובאמצע הלילה נוסע לשדה התעופה, ומתחיל את הדרך הביתה.
הרבה זמן באויר, 8 שעות לניו יורק, ועוד 11 שעות לתל אביב
אני יוצא בשבת ב 6 בבוקר ונוחת בראשון בחמש בערב...
כמה שאני שונא להיות באויר. ביום שני מחכה לי יום מחורבן במשרד, מחכים לי מלא דברים על השולחן, אני לא יכול לקחת אפילו יום אחד חופש...
כל כך אין לי כוח לזה, אני מוצא את עצמי שוקל ברצינות לוותר על משרת הניהול הזו, אני מוצא את עצמי מתעסק בקקי במקום בהדרכה. אני ממש לא נהנה מהעבודה, זה כל כך רחוק ממה שאני אוהב לעשות.
כולי מחכה לחזור הביתה, לחבק את במבי, זוגתי, את ילדי.
רק רוצה להיות כבר שם...להיות במקום בו אוחר לחזור כל ערב הביתה.

כבר מזמן חזרתי לשגרה. לעבודה למשפחה.
אתמול הוציאו את כל החברה לחופשה מרוכזת של שבוע, אנחנו יורדים לסיני...היום אנו שמים את פעמינו לדרום ומחר ממשיכים וחוצים את הגבול.
אני לא ממש מבין למה כולם אומרים שיש לי אומץ. הרי נסיעה לסיני לא פחות מסוכנת מנסיעה לטורקיה. טכלס אני יותר סומך של המשטרה המיצרית מאשר המשטרה הטורקית. ובכל זאת אני מעדיף לא להשתמש בשירותיה של אף אחת מהן.

אני מקוה שבאמת אצליח להרגיש שזה חופש, שזה לא יהיה מעיק או קשה. אני רוצה שיזרום ושיהיה כיף ונעים. דאגנו לתגיע משפחה לשמור על הבית ולהאכיל את החיות, וממש עוד כמה שעות אנחנו זזים דרומה. כולי ציפיה.

מה גם שאחרי שאנחנו חוזרים אנחנו ממשיכים בנסיון שלנו לממש את החזון להקמת כפר אקולוגי...ניראה לאן החיים יובילו

תהנו המון אהובים !

נשיקה ובילוי נעים

חזרנו,
יצאנו ביום ששי, נחתנו אצל ההורים של זוגתי, ובשבת המשכנו לסיני. נחתנו על החוף של חרבי בסביבות שלוש. בהתחלה היה נחמד, עד שרצינו לאכול. היה ממש מזויע האוכל, ניראה שהוא לא ממש התארגן שמישהו יגיע אליו. זאת למרות שהתקשרנו לפני וקבענו עם שנהד מונית שהוא עובד איתו. הילדים הלכו לישון רעבים באותו הערב אחרי שהזמנו פיצה ולא היו את המצרכים ואף אחד לא אמר שום דבר בעיניין, אחרי שחיכינו 3 שעות הבנו שחרבי נסע לנואיבה להביא את המצרכים וכניראה נישאר שם, זאת כאשר הוא משאיר אותנו עם העובדים שלו שאינם מדברים לא עברית ולא ערבית.

למזלנו בטיול הערב פגשנו בחוף שכן משפחות עם ילדים, גם הם הגיעו לחוף של חרבי וברחו ממנו אחרי שהוא ביקש מהם לשמור את הילדים רחוק ממנו. על הבוקר ארזנו את חפצינו ועברנו לחוף הלבן "the white beach", שם התקבלנו בברכה ובשימחה על ידי הצוות שאמנם היו קצת בעיות של תקשורת שכן הם לא ממש דיברו עברית והאנגלית גם היתה בעייתית אבל הם מאוד השתדלו לעשות לנו כיף. האוכל היה מצויין והאירוח ניפלא.
היה ממש כיף להיות עם עוד ילדים בחוף, הילדים הסתדרו מצויין וגם עם הבוגרים היתה שפה משותפת. היה ממש תענוג.

כשנסענו חזרה, הבמבי הקטן התחיל לבכות, עבר חיבק ונישק כל אחד מהבדואים, ניתלה להם על הידיים ולא הסכים לחזור אלינו. הבטחנו שנחזור לשם. היה ממש תענוג

מרבית הבית כבר בארגזים, ובכל זאת אני מרגיש שיש עוד כל כך הרבה לארוז. זה מרגיש שזה בכלל לא משנה כמה אורזים תמיד ישאר עוד. לקחתי חופש מהעבודה מיום שני עד סוף השבוע הבא.ביום חמישי מגיעים המובילים.
אנחנו עוברים לנווה איתן. בינתיים צריך לסגור את עיניין ההלוואה לשיפוץ. כבר יש שיפוצניק ואני מקווה שהכל יהיה טוב. שבוע אחרי המעבר אני כניראה טס לחו"ל לשבועיים. בזמן שמשפצים. זה פשוט מטורף, אבל אין ברירה.
בינתיים אנחנו ממשכים להכניס דברים לארגזים. מנסים לתכנן את המעבר.
בסוף זה יגמר, אני צריך ללמוד לשחרר ולא להלחץ מכל הסיפור....

וואו, בהצלחה! @}

המון זמן שלא כתבתי, אני שוב בריו, הפעם מלמד לקוח אחר, בצד אחר של ריו.
בלי לשים לב עבר השבוע ומחר אני משנה טמפרטורות וטס למרייטה, הנימצאת על יד אטלנטה. המעבר חד מאוד מ 30 מעלות וחוף ים אטרקטיבי ל 4 מעלות וקור כלבים בלי ים.
יש לי כל כך הרבה תובנות מהביקור הזה בריו. הפער בין המציאות והמציאות המדומה כל כך גדול.

מסתבר שהברזילאיות מכוערות.
אנשי הי-טק מרוויחים די מעט, וכדי לחסוך בהוצאות, היום אחרי כימעט שבוע שלם בריו אכלתי את הארוחה החמה הראשונה שלי

איזה פער בין המציאות והמציאות המדומה...

פסח, גם השנה החלטנו לחגוג את חירותינו ולא נעשות סדר כהילכתו עם אחת המשפחות.
כל הבוקר עבדנו על הבית, הכנו רשימת to-do list, די ארוכה, ובערב הדלקהו קומזיץ ובילינו עם הילדים בגינה בכיף.
רצינו לעשות קמפינג, אבל האיזור כרגע מוכה כלבת, אז ויתרנו על הרעיון.
היה כל כך נחמד להיות עם הילדים וזוגתי בבית, להרגיש קצת מה זה משפחה. בשבועות האחרונים אני עובד כמו מטורף, חוזר כל ערב ב7:30, גמור מעייפות. משתדל להספיק להקריא סיפור לגדולה, להיות קצת עם הקטן, המקרה והוא ער. מרגיש שקצת עברתי את הגבול מבחינת כמות העבודה שלקחתי על עצמי.
אנחנו כבר חצי שנה בנווה איתן, אני נוסע כל יום לפתח תיקווה לעבודה, שעתיים וחצי ביום על הכביש, בתמורה קיבלתי קהילה.
לילדים שלי יש עצמאות, הם הולכים לחברים וחוזרים, לי ולזוגתי יש סביבה בה אנחנו לא מרגישים שונים וזה משהו מאוד נעים וחדש עבור שנינו. שנינו מאוד שמחים עם המעבר, למרות שעדיין ישנן כל מיני פינות וקצוות שלא נסגרו בכל השינוי הכולל הזה שהחלטנו לעשות.

קיבלנו את המיכתב ממשרד החינוך, זהו, צריך להוציא אישור ממשרד החינוך לחינוך הביתי עבור ביתנו הגדולה....
אני מתרגש קצת, זה קצת כמו טקס מעבר מילדות לבגרות. ישבנו וכתבנו את המכתב למשרד החינוך, אני מרגיש שזה מאוד חידד לי את התשובה לשאלה "למה חינוך ביתי?"

איזה מכתב קיבלתם?

אני מרגיש שזה מאוד חידד לי את התשובה לשאלה "למה חינוך ביתי?"
מעניין מה כתבתם, בא לך להעתיק לכאן?

להלן המכתב ששלחנו למשרד החינוך, ניתן להשתמש בקטעים ממנו, אך בבקשה לא להעתיקו.

עבור: XXXXXXXXXXXXXX.
משרד החינוך, קריית הממשלה, XXXXXXXXXXXX

הנידון: בקשה רישמית להכרה בחינוך ביתי עבור XXXXX

אנו פונים בבקשה רשמית להכרה בחינוך ביתי עבור ביתנו, XXXXX. להלן כל הפרטים הדרושים:

פרטי כל בני המשפחה:

i. XXXXXX ת.ז. XXXXXX
i. פירוט הסמכות שונות.
ii. טלפון:
iii. דוא"ל:
ii. XXXXXXXXXX ת.ז. XXXXXXX
i. פירוט הסמכות שונות
ii. טלפון
iii. דוא"ל
iii. שמות הילדים, תעודות זהות ותאריכי לידה

כתובת מגורים:

i. קיבוץ נווה איתן מיקוד 10840
ii. טלפון

רקע לגבי הבחירה בחינוך ביתי:

אנו כזוג הורים, מאמינים שהאחריות לחינוך ילדינו היא שלנו ורק שלנו, אנו מאמינים שיש לתת לילדינו את האפשרות להיות קרובים אלינו כמה שירצו. ומתוך אמונות בסיסיות אלו, אנו רואים במסגרת החינוך הביתי את המסגרת האידיאלית לחינוך וגידול ילדינו.
הדרך בה אנו מימשנו את החינוך הביתי, עד כה, מבוססת על למידת חקר, תוך מתן תמיכה לסקרנותם הטיבעית של ילדינו. XXX מממשת אידיאל זו תוך חשיפת הילדים לספרות, טבע, חברה ומשחק.

תוכנית לימודים מפורטת לגבי כל אחד מהילדים הנימצאים במסגרת החינוך הביתי:

ברוב המיקרים ניתן לחלק את היום לשלושה חלקים, כאשר בכל חלק XXX שמה דגש על פעילויות שונות:
בשעות הבוקר: פעילות חברתית, מפגש עם חברים, משחקי דימיון ושיפור יכולות התמודדות במצבים חברתיים.
בשעות הצהריים: משחקי קופסא, שיפור יכולות חשיבה וזכרון, שיפור יכולות מוטוריות עדינות, לימוד כתיבה וקריאה, ציור וחוברות עבודה.
בשעות הערב: הקראת סיפורים, מפגשים נוספים עם חברים, גלישה באינטרנט וכו'.

באופן קבוע אנו מחליפים ספרים בספרייה האזורית. והמעבר לנווה איתן, נתן לילדינו את המענה החברתי הנידרש, תוך מיקומם בסביבה חברתית בה הם אינם שונים.

לפיכך אנו מגישים בקשה רישמית זו, להכיר במסגרת החינוך הביתי אותה אנו מספקים לילדינו.

על החתום:
___________
שם מלא אמא שם מלא אבא
העתק:
XXXXXX - קב"סית המועצה האזורית.

התעוררתי בבוקר מלא רגשות אשמה.
אתמול הייתי קצת חולה, תפסתי איזה וירוס בטן לא סימפטי, אבל קצר, הגעתי הביתה מוקדם, אבל לא באמת הייתי עם הילדים. הסתובבתי סהרורי, מחזיק את הבטן ונאנק מידי פעם. ב 20:30 כבר נפלתי למיטה, גמור מעייפות.
בלילה הבת הגדולה באה להעיר אותי, כל לילה היא עושה זאת הטענה שהיה לה חלום רע. הלילה לא היתה לי סבלנות לקום אליה, ופשוט נפלתי עליה ואמרתי בתקיפות שמספיק כבר להעיר אותי כל לילה. החיפושית המופלאה שלי פרצה בבכי. אני לא יכולתי להרים את הראש מהכרית.
בבוקר בנסיעה לעבודה אוכלים אותי רגשות אשמה, על זה שאני לא מספיק עם הילדים, על התגובה שלי לקטנטונת באמצע הלילה, על זה שאני לא נימצא בבית מספיק כדי להיות שם בשביל זוגתי והילדים.
כל הזמן אני חלושב על זה ששבוע הבא אני עוד פעם בחו"ל, כימעט לשבועיים...
קשה לי בזמן האחרון.

קוראת אותך. נשמע קשה. מאחלת לך איזון ומציאות חסרת רגשות אשמה.

במרוקו, אפריקה לייט, שעה מעבורת מאירופה ובכל זאת, לא ניתן לטעות. נחתתי באפריקה. האנשים מחפשים כסף, הכבישים מחפשים את עצמם, והכל מתנהל באיטיות.
היום הגעתי, ישר למלון, יש לחברה פרוייקט גדול, והפעם לשם שינוי לא אהיה לבד, יש פה קבוצה של אנשים מהחברה, ואני מחכה שיחזרו למלון ויעדכנו אותי.
בינתיים, המלון והיותר גרועים שראיתי. אינטרנט יש רק בלובי, אין בחדרים. החדר קטן מאוד מוזנח, לא היה עומד בשום סטנדרט בעולם כמלון.
אני בינתיים יושב בלובי, מעביר את הזמן באיזי. בחדר חנוק ואין מה לעשות. אני מקוה שיהיה לי זמן לטייל קצת, אולי לראות איזה שוק אחד או שניים.
מקוה שיעבור מהר ובכיף.

שוב, עובר הזמן, טס לו בשקט, בלי שנרגיש. מרוקו עברה בלי שהרגשתי. עבדתי כמו חמור והגעתי למלון ב 11 בלילה כל יום, כולל בסוף השבוע.
ארועי המשט מטורקיה קרו בדיוק כשהייתי שם, ראיתי את מנהל המשרד שבו עשיתי את ההדרכה צופה בהקלטה של נסראללה באינטרנט. ההנחיות הן לא לדבר עברית ברחוב. שיניתי את מסלול הטיסה שלי חזרה, כל שלא אנחת באיסטנבול. בטוטאל הדרכתי 84 אנשים ב 8 ימים איך מתקינים ומכוונים אנטנות (כמו אלו של yes, אבל גם משדרות).
מאז חזרתי לעבודה. אני מנהל צוות, מנסה לגייס עובד.
עבודת הניהול מאוד מאתגרת אותי, אני לא בטוח שאני עושה את הדברים כמו שצריך. מנסה לתחזק איזו שהיא תחושת צוות, למרות שאופי העבודה הוא שכל אחד עובד כימעט לבד, רוב הזמן.
בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בסוג של יאוש, עייף תמידית. לא ממש מצליח להרים את עצמי ולהסתכל על החיים עם חיוך.

אתמול בדרך לעבודה, ב 5:30 בבוקר, עליתי על כביש 6, ואחרי 2 ק"מ אני רואה טרנזיט הפוך, עשן יוצא מהמנוע, ואנשים עוצרים בצד. אני חובש. עצרתי, לקחתי את הטלפון והתקשרתי 100 בעודי רץ למקום התאונה.
בטרנזיט היו 6 אנשים, מיותר לציין שמלבד 2 שיצאו באופן בכוחות עצמם מהרכב המעוך, עם חבלות וחתכים בכל מקום, אחד היה מתחת לרכב ורק כף היד היתה בחוץ, עוד שניים שכבו מעורפלי הכרה, במרחק מה מהאוטו (עפו ממנו בהתהפכויות), ועוד אחד ששני הרגליים שלו היו מתחת לאותו אבל שאר הגוף בחוץ.
בעודי מדווח למשטרה, ואחר כך מתקשר למד"א, סופר פצועים, מוודא שכולם נושמים, ושאין שום איברים שלא מחוברים לבעליהם, בעזרת הרבה נוסעים אחרים, הרמנו קצת את הרכב, וחילצנו את הלכוד, שלהפתעתי גם כן נשם באופן עצמי.
ממה שראיתי במקום, לפחות 4 היו עם פגיעות ראש, לא קלות. אחד האישונים שלו כבר היו מורחבים.
בערך ב 6:10, אחרי שלכל פצוע כבר היה אמבולנס, כל העוצרים שעזרו התחילו להתפזר וגם אני בינהם. המשטרה עדיין לא הגיעה.
נסעתי לעבודה, עם דם על הידיים ועל המכנס. עצרתי בתחנת דלק, תידלקתי וקניתי חפיסת מגבונים לחים. כשהגעתי לעבודה, אחרי ששתפתי ידיים, שיפשפתי את המיכנס טוב, כתמים לא נישארו.
כל הבוקר הייתי מעורער, לא הצלחתי להתרכז ממש במה שאני אמור לעשות. זו היתה אחת הפתיחות יום הכי זוועתיות שהיו לי.
כולי תקווה שהיום יהיה טוב יותר.

מחר לפנות בוקר אני עוד פעם טס, שוב פעם, לקניה.
מיותר לציין שכמו כן הנסיעות, ממש לא בא לי לעזוב את הבית לשבוע.
זוגתי לא במיטבה בימים אלו. הקטן תפס שיעול לא ממש יפה. ואני צריך לעזוב הכל ולטוס. בכלל ניראה שהתקופה הקרובה, למרות החגים תהיה עם מעט בית יחסית.
מיד אחרי החגים אני כניראה טס לתאילנד לשבועיים, אחר כך מילואים שבכלל לא בטוח שאצליח לבטל שלושה וחצי שבועות...שוב עוד טיסה אחרי המילואים...
אני די מבואס מזה, לא ככה אני רוצה לראות את החיים שלי.
מצד שני, ניראה שאנחנו סוף סוף מצליחים לזוז לכיוון היציבות הכלכלית, טפו טפו טפו. התחיל להיכנס שכ"ד מהבית בחדרה, ואנחנו סוף סוף מצליחים לשים בצד משהו קטן כל חודש...כמו שפעם אני וזוגתי דיברנו, זה מן מצב כזה שבו צריך לתת הרבה מאמץ לפרק זמן של חמש אולי 10 שנים, כדי שאחר כך נוכל לנשום לרווחה, לעבוד פחות, ולהנות יותר.

זהו נחתתי בקניה אתמול בערב, הגעתי למלון, וכרגיל החדר קר, המיטה לא וחה, וכמו תמיד קשה לי להרדם.
הציעו לי לקחת טיול אורגן לפארק הלאומי של ניירובי, לראות אריות וג'ירפות...בדקתי כמה עולה התענוג...150$, לעזאזל, למי יש 150$ לבילוי?
הלחתי לכול ארוחת בוקר, שהיתה דלה יחסית, ואני בקרוב צריך למצוא סופר ולקנות כמה בקבוקי מים מינרליים, כדי שיהיה מה לשתות בחדר.
יש לי עוד כמה סידורים קטנים, אבל שום דבר שלוקח יום שלם. ניראה לי שאצא לטייל קצת במרכז העיר, ניראה מה יש לעיר להציע. אומרים על ניירובי שהיא עיר מערבית לכל דבר...יש קזינו ויש בארים...אבל כרגיל מה כל זה שווה אם אין לך עם מי לבלות?

איש, לא להסתובב יותר מידי במקומות משונים מידי... כבר שדדו לך כמה אותיות שם למעלה אני לא רוצה שישדדו לי אותך...

איך אפשר לא לצאת עם כאב ראש אדיר ותחושה לרימו אותך לאורך כל הדרך...הלכתי לשוק המקומי, לרכוש כמה מתנות קטנות לילדים. עוד לפני שנכנסים לשוק קופצים עליך כמה קנייתים צעירים, מלווים אותך לכל אורך הדרך - לא ממש משנה כמה אתה מנסה להפטר מהם. הם לא המוכרים הם סתם עושים קופה, הם לא נותנים לך לדבר עם המוכרים עצמם, ואם הם רואים שמשהו מצא חן בעיניך, הם אוספים אותו ותוך שקית ה "אולי", ואחר שאספתי מספר פריטים, מתחילים להתמקח...
הוא בהתחלה הציע 180$...תוך 5 דקות ירד ל 22$, איך אפשר לא להרגיש שרימו אותי?
ההתמקחות זה בתרבות שלהם ומאוד מזכירה את הסצינה מבריאן כוכב עליון, שם המוכר לא מוכן למכור לקונה אם הוא לא מתמקח.
חזרתי למלון, הראש מתפוצץ לי מכל זיוני השכל שלהם, הוצאתי בערך 60$ על הכל ביחד.
כמה שאני לא אוהב את אפריקה. ולמרות זאת קניה יחסית בטוחה ונעימה, כולם מדברים אנגלית, ובאור יום יחסית בטוח להסתובב (כמובן צריך להשאיר דברים יקרים במלון).

המממ... אני מבינה שאתה שונא את הנסיעות האלה.
להגיד לך מה בכל זאת היתרון בהן?

....שכמעט רק אז אתה כותב בבלוג !

תכתוב בבלוג גם בשאר הזמן, אולי ישלחו אותך פחות לחו"ל.

שוב, כותב בנסיעה.
יותר מידי נסיעות, ליותר מדי זמן, בתכיפות גבוהה מידי...אני על סף קריסה.
רוצה חזרה הביתה לישון, לחבק את אהובי ולא לעזוב יותר, לעולם.
נחתתי בפריז, ב 10:30 בלילה, לקחתי רכב עם GPS והתחלתי את המסע לכיוון Troyes, אחרי בערך שעתיים של נהיגה מעייפת בלילה, הגעתי למלון. דלתותיו היו נעולות, אחרי כמה דפיקות פתחה לי פקידת קבלה מנומנמת, נתנה לי את המפתח, ואני עליתי התקלחתי ונירדמתי...כן בבוקר למחרת כבר לימדתי.

קמתי בבוקר והתחלתי שוב את המסע לכיוון המיתקן בו אני אמור ללמד. הכביש התפתל בין שדות ירוקים וגבעות מקסימות, לאויר יש טעם מעודן של שמפנייה...ואני נוסע בין עיירות וכפרים קטנים שמשובצים בתוך הירוק הרענן הזה. בתים עתיקים ואסמים כמו שרואים רק בסרטים.

הולך לי הקול, לאט אבל בטוח. אני מלמד זה היום השני בסביבה כל כך רועשת, שאני לא שומע את עצמי...
גם ככה אני לא ממש שומע את עצמי, וגם אם כן זה רק ב mono, אבל בסביבה רועשת זה ממש קשה, אני מרים את הקול, ומצא את עצמי בסוף היום השני של ההדרכה (יש לפני עוד 8 ימים), כימעט בלי קול, צרוד ומותש...

היום גם אני התעוררתי לערפל כבד, יצאתי מוקדם יותר לכיוון המקום בו אני מדריך. חושב לעצמי שזה מזל גדול שהייתי שם אתמול אחרת אין סיכוי שהייתי מצליח להגיע, שהרי ה GPS, לוקח אותי כרגיל לנקודה קרובה אבל לא ממש למקום עצמו. ביום כזה ערפילי, פשוט לא הייתי רואה לאן אני באמת אמור להגיע, והייתי ניתקע באמצע רחוב קטן בעיירה קטנה בלי יכולת לדעת איפה ומה.

דברים שיש רק בצרפת:

קיטלוג ערוצי טלביזיה דוברי אנגלית, דרך השלט של המכשיר - כשבודקים, אף אחד מהערוצים הנ"ל לא באמת קיים, ומקבלים פשוט מסך שחור.
מלונות ללא Bed & Breakfast, רוצה לאכול, תזמין לבד.
חגיגות בוז'ולה - ארוחת צהריים במקום העבודה, ויש בקבוקי יין על השולחן...כולם ממשיכים לעבוד, מבולבלים יותר, ועם חיוך טפשי...
מילים עם 10 אותיות - אבל רק 2 הברות...

עוד דברים שיש רק בצרפת:

גם אחרי שאמרת שאתה לא מדבר צרפתית, ימשיכו לדבר אליך ב...צרפתית.
אחרי שמנסים לנחש איזו שפה אתה כן מדבר...ואתה לבסוף אומר אנגלית, הם מוציאים מן אנחת אכזבה, ומפנים את הראש ממך והלאה.

זהו...הסוף כבר ממש קרוב.
מחר אני צריך להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה. הטיסה מחר בלילה. מחרתיים לפנות בוקר אני חזרה בארץ. רוצה לחזור לחבק לאהוב להרגיש ולהריח את המשפחה.
רוצה שהמסע הזה יגמר ואהיה בבית.

חזרתי כבר מזמן...
השיגרה כבר היכתה בי קשה, והינה מתחיל שבוע חדש שאף אחד לא ממש יודע לאן הוא יוביל.
שבוע טוב

הינה עברו עוד כמה חודשים, ואנחנו כבר בשבוע ה 39, בואכה 40. פורים.
הירח המלא הגיע, וכולנו תקווה לא לשבור את המסורת וללדת סביב הירח המלא...
כמובן לידת בית, כמו בפעם הקודמת, עם שרלה. מחכים שפלום-פלום יחליט לצאת. הקוים שהפעם לא נגרור את זה עד לשבוע 42+5.

בהצלחה! מחזיקה לכם אצבעות ללידה טובה ובעיתה

וואו, בהצלחה !

ילדנו...בשעה טובה, בשבוע 42+1 (אבל מי סופר), נולד הילד.
בבית בלידה עם עליות וירידות, בלידה שהתחילה בבית וגם הסתיימה בו.

מזל טוב

מזל טוב!!!!!!

מזל טוב! @}

מזל טוב ושפע חלב...... אולי תכתוב סיפור לידה מנק' מבט של האב? @}

וואו, כמה זמן עבר, וביזו מהירות. מאז, עברנו דירה, נסעתי לחו"ל פעמיים וכרגע אני כבר בנסיעה השלישית.
לא מבין למה אני כל כך עייף, מותש. נסיעות לחו"ל אמורות להיות זמן רגוע עבורי, אני מתגורר בדרך כלל קרוב למקום העבודה (מלון), ישן באלכסון במיטה בלי שיבעטו בי או יעירו אותי באמצע...
הפעם אני פשוט גמור מעייפות. לא מצליח לישון בלילות ועייף כל הזמן בימים...
מאז ספטמבר, זו הנסיעה השלישית - כל נסיעה הייתה לשבועיים. גם זה גומר אותי. אני מרגיש שאני רץ במקום עובד בין 10 ל 12 שעות ביום, לא רואה מספיק את המשפחה, לא מצליח לחסוך לעתיד...
מדוכא- מרגיש שאין באמת עתיד, לא כמו שהדברים ניראים כרגע, לא במדינה שלנו.

שליחה על ידי אפרת* » 30 יוני 2013, 23:08

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עורבני, האם יש לך במקרה את הטלפון של מגדל הביצים מחרב לאת? אשמח. תודה, אפרת