בלמידה מתמדת

אנונימי

ספר מאת ג'ון הולט על unschooling: בלמידה מתמדת -- איך ילדים קטנים לומדים לקרוא, לכתוב, לחשב ולחקור את העולם בלי שיעורים והוראה.
(תרגום של "Learning All The Time" Amazon:0201550911 )

+

דוגמיות: http://ootips.org/horut/lemida

אפשר להזמין את הספר מאילן ו-ענת שן לוי בטלפון 1-800-773355.
קניה באינטרנט: מיתוס [קישור שבור], NS]סטימצקי GetProdInfo[/po].asp?prodid=13371284 [קישור שבור]

הפתעה גדולה, ותענוג גדול עוד יותר היה למצוא על מדף הספרים החדשים תרגום חדש של ספרו של ג'ון הולט לומדים כל הזמן . ואיזו שמחה הייתה לגלות שמדובר בפרוייקט משותף של רבות וטובות.
כל כך התרגשתי. אהבתי את אחרית הדבר שלך, לגבי הבחירה בחינוך ביתי כבחירה שאיננה רק בחירה בחינוך, אלא בדרך חיים כוללת. נדמה היה לי, שעצם יציאתו של התרגום, הוא ביטוי נפלא ליצירתיות והחיוניות האפשרית בדרך הזאת, ואיך בשקט בשקט, ובשיתוף פעולה ניתן להרים פרוייקט כזה. כרגיל, נתתם לי המון השראה!

בעצם רציתי לפתוח דף חדש ולברך את כל השותפים המוכרים מהאתר, נועה ברקת, רונית סלע, ענת שן לוי, בשמת א, תבשיל קדרה, מייק, רועי שרון (סליחה עם שכחתי מישהו) ולנזוף בכם שלא שיתפתם את כל הקהילה בשמחה הגדולה הזאת, ורק מתוך חשש שסיבותיכם שמורות עמכם התאפקתי.
בכל אופן, אני חושבת שיש ממש סיבה לחגוג.
תודה על הספר, ועל עוד המון דברים.
שלומית.

שלומית, תודה על הברכות!
הספר רק יצא לפני כמה ימים מהדפוס... הוא הגיע לחנויות ממש מהר!
חוץ ממי שהזכרת השתתפו בפרוייקט גם יעל של עדי רן, יוליה, נעה גל, יפעת פיירמן, מיכל שרייבר, נהר שליט ו-אור שליט. תודה לכולכם! (וכמובן גם להורי שהביאוני עד הלום)

הוא הגיע לחנויות ממש מהר!
להגיע לחנויות זה הקטע הכי מהיר בתהליך...

נהנית מאוד מהספר וגם בת השש מאזינה בעניין.
ספר מומלץ לכל העוסקים בחינוך, כלומר לכולנו.

תודה! היה לי נורא כייף לעבוד על הספר, גם בגלל תוכנו שהפיל לי כמה אסימונים, גם בגלל שעבדתי עם יונת (מה שהיה אתגר לא קטן, (-: אבל מלמד ומהנה ביותר!), וגם בגלל שהתרגום היה כזה פרויקט קהילתי מיוחד במינו.

אני תוהה אם הספר מזמן את מפח הנפש הידוע

ובכן... לי היה איזה מפח או שניים - אבל קטנים, ושיישר יכולתי לשפר משהו בעקבותיהם. בכלל לא באותו קנה מידה פטאלי כמו בעקרון הרצף. (למשל, חדלתי לחלוטין לדבר באנגלית ליד הילד כדי שלא יבין מה שלא רוצים שישמע, כי זה פשוט לא מנומס! מה שאף פעם לא אהבתי אבל "נגררתי" לזה וקצת התרגלתי)-:)
החוויות המרכזיות שלי היו:

יש עוד מישהו (שחקר ובדק) שחושב כמוני, איזה כייף! ויש על זה ספר שאפשר לתת לקרוא לכל מי שמאמין/מפקפק בכמה מהרעיונות שלי.
קבלתי חיזוק רציני וכלים בנוגע לרעיונות ולגישה.
ג'ון הולט הוא כזה חיובי ואופטימי ונותן את ההרגשה שגם אם נעשו כמה טעויות אז תמיד אפשר לשפר ולתקן ושכוחות הלמידה הטבעיים מחכים שם עד שתהיה להם הזדמנות. (כולל הטעויות שעשו עלי...)

ראיתי בקישורים את המושג unjobbing שמאוד מצא חן בעיני. בחיפושים הגעתי "לכאן" www.johnniemoore.com/blog/archives/000348.php אם אני מבינה נכון הכותב מנבא עליה בעוצמתו של כוח העבודה, לעומת כוחו של ההון (חשיבה הפוכה לאמץ שמציע 'אבא עני אבא עשיר') ומכאן אפשרויות תעסוקה מגוונות הרבה יותר ואפשרויות לחיים חופשיים יותר. אהבתי את הקישור בין החינוך הביתי לבין דור ההורים, שאיפותיהם ודרכי הביטוי העצמי החדשות.
אשמח לקרוא עוד על הנושא, משהו מכיר, אולי בספרים אחרים של הולט?

הכותב מנבא עליה בעוצמתו של כוח העבודה, לעומת כוחו של ההון

זה קרוב למה שכותב טופלר ב"מהפך העוצמה": פעם היה כח עיקרי אחד - הכח הפיסי/צבאי.
אחר כך הצטרף אליו כח עיקרי שני - ההון.
כיום מצטרף אליו כח עיקרי שלישי: הידע.

יש את "הגל השלישי" של טופלר, שאם עוד לא עיינת בו אז באמת הגיע הזמן...

יש גם ספר שנקרא "Unjobbing" Amazon:096548341X. והנה int]ראיון 1[/po].html שערך בוגר חינוך ביתי עם הסופר.

באמת נשמע דומה (יונת, בגיגול שם הספר 'הגל השלישי' הגעתי לאתר שלך

). הוא מקביל בין הארגון החברתי הפיאודלי למודרני בנושא של רכוש וצייתנות (מי אמר חינוך ביתי?) ומתאר משברים דמוגרפיים שהביאו (ויביאו) למעבר העוצמה מהון לעבודה.
התרבות הישנה מסתמכת על שליטה-בקרה ולכן משרות בירוקרטיות נמצאות בראש ההיררכיה. המרחק שבין המשרה לבין הערך האמיתי שהיא 'מייצרת' לפירמה פוגע בתוצאות שהארגון משיג ויוצר ניכור בקרב העובדים שאינם מנצלים את כישוריהם או משרתים את המטרות האמיתיות של הארגון (קשר עם הלקוחות, למשל).

הסופר, מייקל פוגלר, מדבר בראיון על לחיות בצמצום כדי להתמקד בדברים שאנו אוהבים לעשות. הרעיון שלו נשמע לי כמו החלום האמריקאי בגרסא מענינת - 'כל אחד יכול להיות unjobbed ומאושר'. אותה בטלה משופעת באומנות והשכלה שהיתה מנת חלקו של מעמד גבוה פוגלר מציע לכל פועל באמצעות כלים כמו רישום הוצאות, פשטות-מרצון ו'התנתקות' מפחדים הקשורים לעתיד, לחוסר וודאות ולענינים כמו בטוח-בריאות. במתמטיקת עשר האצבעות שלי unjobbing מסתדר מצויין בתנאי שאחד מבני הזוג מוצא את הביטוי העצמי שלו בתחום רווחי.

בחלק אחד בראיון הסופר ממליץ על ברור עמוק - מה החזון שלי, מה באתי לעשות פה בעולם, מה אני אוהב לעשות. ברור שכזה יכול להעשות מתוך ה'אימון' שמקנה החינוך הביתי לעשות מה שאוהבים, לפעול מתוך מניעים ודחף פנימיים - ולכן הוא משיק בין החינוך הביתי לבין ה-unjobbing. מכאן כנראה הכותרת the adult liberation book. זה נשמע לי ברור שתמיד כדאי לעשות, ואני לא בטוחה שהוא מוביל ל-unjobbing. למעשה אני כמעט בטוחה שכל הגברים במשפחה שלי לא יגיעו למסקנה שלו...

התחלתי לקרוא ומאוד נהנית בינתיים, מעניין ומחכים. תודה שוב לכל העושים המלאכה.
שאלה קטנה בעניין המספרים - הולט מדבר על זה שלא לספור מאחד עד עשר במנותק מהקשר של חפצים שמונים אותם (אם הבנתי נכון), ושאלתי, האם מניית יחידות זמן (למשל, ציצי מאחד עד עשר - ספירה לצורך קיצור היניקה) היא "בסדר" או שזה גם מופשט מדי. כלומר, ברור שהבת שלי יודעת רק מזה לספור מספרים, אבל לא נראה לי שהיא מקשרת את זה למניית חפצים. מקווה שאני ברורה.

אני חייב להודות שהספר הכתום עם הקישקוש הכחול גרם לי לזעזוע, וזאת למרות שכבר חויתי זעזוע זה לפני מספר שנים בעת קריאת "כיצד ילדים נכשלים". כתוצאה מאותו זעזוע היסטורי, לא הצלחתי להמשיך עם קריאת "כיצד ילדים לומדים". הבנתי שיש לי עוד הרבה להתפתח עד שאתקרב לצל אבק עקביו של מר הולט. האם זהו מפח הנפש עליו אתם מדברים ?
אמנם לא קראתי את החדש ברציפות, אלא קריאה אינטרנטית, דילוגין וגישה אקראית, אך הספיק לי כדי למוטט את הוודאות לכאורה שקיננה בי לגבי לימוד בנותי ההום סקולריות. אני נדרש לרפורמה, שלא לאמר מהפכה (מהפכת ספטמבר?). אני כבר שומע את הלמות הפטישים של צוות הקמת הגרדום בכיכר העיר. הטריבונל הרבולוציונארי מתכנס בארמון המלך לשעבר...
מאוד התרגשתי מתיאור שיטת סוזוקי ללימוד נגינה. מאד שמחתי שהולט טוען שאין דבר כזה לפספס חלון הזדמנות בלמידת נגינה. אם כך החלון שלי עדיין פתוח ומחכה לי... כמו כן הוא החזיר אותי לכיתות א'-ב', ללימוד לוח הכפל. השינון שהיה נהוג אז לא הצליח לי, אז נאלצתי לזהות את התבניות שמסתתרות מאחורי הלוח, ולפתח טכניכות חישוב. כמה זה 7 כפול 6 ? 14,...28,... לא, עדיף 21 ,...42. וכמה שמחתי כשגיליתי את הסוד של כפולותיו של 9 : 9 כפול 7 זה 7 כפול 10 פחות 7 !! בו'נה, גדול. באותו יום שלחתי את לוח הכפל לכיבינימט. עוד פלאש בק: ההורים שלי מדברים צרפתית כדי שלא אבין, ואני משתולל מכעס.
יעד בלתי אפשרי: להשתחחרר מהשבחים. כבר בעקרון הרצף נחשפתי לרעיון, ונתקעתי. זהו בינתיים. עוד רשמים בהמשך.
וכמובן, לצוות ההפקה, אתם גדולים. קהילת "באופן" מטביעה חותם בחברה הישראלית. לא עוד רק עלון אזוטרי, "פובליציסטיקה נטורליסטית"...

האם מניית יחידות זמן (למשל, ציצי מאחד עד עשר - ספירה לצורך קיצור היניקה) היא "בסדר" או שזה גם מופשט מדי

מספירה כזאת אפשר ללמוד את שמות המספרים, אבל לא את משמעותם. את יכולה באותה מידה לדקלם לו את שמות ערי ישראל מצפון לדרום. גם זה וגם זה יהיו דקלומים חסרי משמעות כל עוד הילדה לא תראה בצורה מוחשית מה הדברים האלה מייצגים.

נשמע לי שיחידות זמן הן משהו מוחשי, לא כל כך הבנתי את 'ציצי מאחד עד עשר', אבל הזמן 'נספר' ובעקבותיו משהו מתרחש. לילה, נראה לי שכל מה שאת עושה הוא טוב, זו אחת מהדרכים להשתמש במספרים - ורק לצורך 'הוראה' כדאי להשתמש בדוגמאות פחות מופשטות.

תודה. גם אני מרגישה שמשהו קורה - לזמן שבו אני סופרת יש משמעות. כשאני גומרת לספור גומרים לינוק.

לילה, הולט לא אומר "תעשו ככה וככה", הוא אומר בעיקר "תתבוננו".
ולדעתי, אם לספירה יש אפקט, אם היא מעוררת עניין ומאפשרת משחק כלשהו, ומשרתת את כל הצדדים, היא סבבה. זה לא במקום לספור אובייקטים, זה בנוסף; זה רצף מילים בעל חשיבות עם מקצב ומשמעות (גם אם המשמעות עדיין נסתרת ) - כמו שיר.

הלו, בנות, להרגע!
להשתמש בספירה ככלי בהקשר של יניקה, אינה "ללמוד חשבון". זה הכל.

בערך שבועיים לפני שקראתי את הספר ביקר אצלי אחיין (בן 12) ושאל משהו קטן.
מייד זכה להרצאה נלהבת על חוק כלים שלובים שלאכזבתי זכתה לאחר 30 שניות למבט מזוגג ,הנהון מנומס ושפת גוף של let me out of here.
אז עכשיו הכל מתחבר, ואפילו נקיפות המצפון שהיו לי על מבטים מזוגגים ששלחתי במרצים באוניברסיטה, נמוגו במחי הולט.

< יוחנן עדיין בלמידה מתמדת>

זה רצף מילים בעל חשיבות עם מקצב ומשמעות
כמו שלמדנו לשיר את האלפא-ביתא האנגלי במנגינה של שיר עם צרפתי ידוע. לא למדנו מזה לקרוא או לכתוב באנגלית, אבל כן למדנו את סדר האותיות הזרות, וזה עזר לנו לחפש במילון, למשל.

קראתי ב'שלוק' אחד ומאוד נהניתי. אני לוקחת ממנו את ההערה שאם העבודה של ההורים אינה מוחשית, תמיד הם יכולים ללמוד משהו שהם אוהבים - גדול! וגם חיזק את הבטחון בדרך של הילדים שלי לעשות דברים.
מה שלא כתוב בספר (אולי בספרים אחרים, אולי באלו שאתם תכתבו), הוא על ההורים. אם יש אמירה מהפכנית כאן היא לדעתי בבחירות של הורים לעבוד, לצור, ולחיות אחרת לגמרי.

בעקבות ללמוד מוסיקה אחרת נזכרתי במשהו שהפריע לי בספר של הולט - שיטת סוזוקי.
אני מוצא את הטכניקה הזו מניפולטיבית ועומדת בסטירה לרעינותיו לגבי למידה וכבוד לילד, דוגמא שעולה לי בראש להמחשה: שמעתי פעם על זוג הורים שכשילדתם נולדה תלו פתקים בכל הבית על חפצים "מקרר" "שעון" "כסא".
מאוד אשמח אם תינוקי הפרטי יעשה משהו עם מוזיקה כשיגדל )לאסוף תקליטים נדירים לאבא

( אולם לא אתחיל במודע כבר עכשיו להשמיע לו מוזיקה בכוונה בלי סוף כדי לעודד את זה.
<אבל אני כן מקפיד ללחוש לו 'נאסדאק' כל הזמן כדי שיעשה כסף לפני גיל 10<

בקשר לימין ושמאל - לא הבנתי למה הילד מבולבל או חושב שהחפץ הדומם חי - הרי ברור שאם הוא עומד מול שולחן אז הימין שלו והימין של השולחן הפוכים, והשאלה שלו הגיונית לגמרי - לאיזה ימין אתה מתכוון. אפשר בעצם לשאול אחרת - לימין שלי כפי שאני עומד עכשיו או לימין שלי כשאעמוד ליד השולחן. או שאני מהילדים האלה שעוד לא הבינו.

אל דנטה, נדמה לי שג'ון הולט כותב במפורש שהוא נגד שיטת סוזוקי, ומסייג את הסתייגותו מהשיטה בזה שהוא לא מכיר אותה מעבר לצורה שבה היא מיושמת בארה"ב.

רועי, אומנם קראתי את הספר מזמן אבל לא התרשמתי שהוא נגד השיטה... האם יש הבדל ביישום השיטה בין ארה"ב ליפן?

למיטב הבנתי, הוא אומר שהתרשמותו מהשיטה לפי כתבות בעיתונות והרצאה אחת שנכח בה, היתה מאוד חיובית, אבל לנוכח יישומה בארה"ב, הוא התחיל להסתייג ממנה.

האם יש הבדל ביישום השיטה בין ארה"ב ליפן?
לטענת הולט - בהחלט.
(ונוכחתי בזה בעת שעור נסיון בארץ).

מה ההבדל?

במקור, הרקע - השמעת מנגינות מסוימות לילד מגיל מאוד צעיר (ינקות), וכשהוא בן 3 אמא הולכת ללמוד כינור (הילד רק בא אתה).
בארה"ב - מגיל 3 מתחילים ללמד את הילדים.

התפספס כאן דיון פילוסופי מעמיק בשאלת מוחשיותו של הזמן.

התפספס כאן דיון פילוסופי מעמיק בשאלת מוחשיותו של הזמן.
את כותבת בחידות (שאני לא מצליחה לפתור).

התחלתי לקרוא, עוד לא גמרתי. כיף.
אור לומד עכשיו לדבר, ובעקבות הספר התחלתי לשים לב לכל מיני "טעויות" דיבור שהוא אומר ומאיפה הן צצות. זה ממש יפה!
למשל:
אתמול דיברנו באיזהשהו הקשר על אוצרות. אור התעקש שצריך לומר "אוצרים", מה שבאמת מאוד הגיוני אחרי שחושבים על זה קצת. היתה עוד מילה כזאת שאני לא זוכר כרגע שהיא בזכר אבל הרבים שלה מסתיים ב"אות", ואור התעקש שזה צריך להגמר ב-"אים". זה די מדהים אותי איך בגיל שנתיים וקצת הוא כבר מצליח להבין את החוקים האלה, ולזהות שמילה כמו "אוצר" (שספק אם הוא מבין ממש את המשמעות שלה) היא זכר.

כמו שלמדנו לשיר את האלפא-ביתא האנגלי במנגינה של שיר עם צרפתי ידוע. לא למדנו מזה לקרוא או לכתוב באנגלית, אבל כן למדנו את סדר האותיות הזרות, וזה עזר לנו לחפש במילון, למשל.
למה עזר? עוזר עד היום.

סתם נזכרתי פתאום בעניין הציצי - זאת בעצם היתה השאלה - אם אני סופרת את הזמן שעובר האם אני סופרת משהו מוחשי כמו עצם כלשהו או משהו מופשט כמו ספירה כשלעצמה שאינה מניית חפצים.

זה חלק מהתהליך של הפיכת מופשט למוחשי. עד כמה שזמן יכול להיות מוחשי.
> שן-לוי חווה בזמן האחרון את היחסיות של הזמן בצורה די קיצונית.<

אה, זה!
אני בספק אם ספירה מתרגמת ל"סופרים יחידות זמן" בגיל צעיר.
בגיל 3-3 וחצי, וכשאני שאלתי כמה לספור (בציצי), לא היה קשר בין המספר בו נקבו לאורך היניקה הצפויה.

אני בספק אם ספירה מתרגמת ל"סופרים יחידות זמן" בגיל צעיר.
לדעתי זה תהליך של הפנמת/הטבעת דפוס נשימתי מסוים, כך שלבסוף נוצרת תחושה שאמירת רצף מספרים אורכת זמן וממלאת את פער הזמן שנוצר בין הרצון לבין סיפוקו.

ואז זה דומה ל"אני אספר סיפור, וכשהוא יגמר ... "

עוד משהו שחשבתי - הכרת המספרים כשלעצמם (לאו דוקא לצורך מניית חפצים) מועילה גם לחיוג מספרים בטלפון למשל, כלומר יש להם גם תפקידים שאינם רק מבטאים כמות של משהו, כמו מספרי טלפון.

לדעתי זה תהליך של הפנמת/הטבעת דפוס נשימתי מסוים
איזו תובנה יפה!

הכרת המספרים כשלעצמם (לאו דוקא לצורך מניית חפצים) מועילה גם לחיוג מספרים בטלפון למשל
בהחלט, רק שזה לא עוזר אחר כך ללמוד חשבון. בשביל לדעת חשבון, צריך לקלוט את הקשר בין שם המספר לבין הכמות שהוא מייצג, ולא רק לדעת את סדר המספרים.

רכשתי את הספר בפארק הירדן ומיד התחלתי לקרוא. קראתי אותו במקביל לקריאת דפים רלוונטיים באתר, בעלון, במוסף של החינוך הביתי, ושיחות רבות עם בן זוגי ומשפחתי על התובנות שעלו מהספר.

בעקבות הקריאה הגענו בעלי ואני באופן חד משמעי להחלטה - הדרך הזו מתאימה לנו! את בתנו התינוקת לא נשלח לגן ובית ספר, וגם לא את ילדינו הבאים (שיהיו רבים, הלוואי והלוואי).

תודה תודה ושוב תודה לכל מי שתרם להבאת הספר אל הדפוס!@}

בעלי ביקש לסייג את דבריי -
ההחלטה אינה חד משמעית לגבי העתיד הרחוק, זו רק ההרגשה שלנו עכשיו.

בסדר, בסדר

הרי גם אם הייתם אומרים שהיא כן חד משמעית, אף אחד לא היה אוסר עליכם לשנות את דעתכם בעתיד. כולנו חיים ולומדים!

סתם איזה הגיג שעלה בי עכשיו. נתקלתי הרגע במושג "אבן הרוזטה" ולא זכרתי מה זה. אז כמובן מייד עשיתי חיפוש בגוגל ומצאתי. וזה הוביל אותי למחשבה (שבוודאי לא אני חשבתי עליה ראשונה) על המהפך העצום שהאינטרנט חולל בחיינו. איך כל המידע נגיש וזמין ואיזה כיף זה. הבן שלי, זה שלומד בכיתה ב', מכיר את גוגל כבר ממש טוב.
נכון שהוא מחפש בעיקר אתרים של פוקימונים ותמונות של דרגון בול זי, אבל תוך כדי כך הוא גם לומד לחפש חומר שמעניין אותו, כותב (מקליד בעצם), קורא (ו"נאלץ" לקרוא באנגלית כדי למצוא אתרים ותמונות יותר יפים), וכמובן "מפתח מיומנויות מחשב".... (ככה שאני כבר לא צריכה לרוץ כל פעם לשמור לו אתר ב"מועדפים").

<אה, ואבן הרוזטה זו אבן שהתגלתה במצרים ושימשה כמפתח לפיענוח הכתב ההירוגליפי - כי עליה הופיע אותו טקסט גם ביוונית וגם בכתב ההירוגליפי>

לפני כמה ימים נקנה הספר, וגם נבלע במחי-אני-לא-יודעת-מה.
אהבתי מאד את כל החלק התצפיתי שלו, שמדבר על הלמידה של הילדים, את יכולתו להסתכל ולהתבונן, ולהרבה דברים מצאתי חיזוק מהניסיון הפרטי שלי.
ובאמת, אני מצטרפת למחיאות הכפיים לעושים במלאכה. במיוחד התפעלתי מכך שתרגום שנעשה ע"י מתרגמים כה רבים נשמע אחיד וקולח כל כך.

עם זאת, אישי היקר גילה שתי טעויות בקטע 'על אינסוף'. הטעויות הן במקור, אולם ייתכן שהיה מקום להעיר עליהן בכוכביות הקטנות [המתרגמים]

.

א. עמ' 78: אפשר לומר שקבוצה אחת של דברים זהה בגודלה לקבוצה אחרת, אם לכל פריט בקבוצה אחת אפשר להתאים פריט אחד, ורק פריט אחד, בקבוצה השנייה.
המשפט הזה יכול להיות נכון רק אם נניח שהמלים 'קבוצה אחת' בחלק הראשון של המשפט ובחלק השני שלו אינן מתייחסות בהכרח לאותה קבוצה. אפשר להבין זאת כך, אבל זה מבלבל ומסורבל.
ומהדוגמא שבאה אחר כך אפשר להבין שהולט התכוון דווקא להיגד השגוי:
אם לכל נעל ימנית יש אך ורק נעל שמאלית אחת התואמת לה, נוכל לומר שיש לנו אותה כמות של נעליים ימניות ונעליים שמאליות, גם אם אנחנו לא יודעים כמה נעליים יש לנו בדיוק.
ההתאמה כפי שמנוסחת כאן היא פשוט פונקציה מנעליים ימניות לנעליים שמאליות (אף על פי שהולט משתמש במונח match, ובאנגלית ייתכן שאפשר לפרש את המשפט גם כניסוח מרושל של עובדה נכונה – ותודה לאיש של אמא נמרה) ואין לה דבר וחצי דבר עם גדלי הקבוצות. ייתכן שקבוצת השמאליות גדולה מקבוצת הימניות, קטנה ממנה, או שווה לה. שהרי, לפי המשפט, יכול להיות שלשתי נעליים ימניות (או יותר) תתאים אותה נעל שמאלית, וגם יכול להיות שיהיו נעליים שמאליות שאינן בנות זוג של נעליים ימניות כלשהן.
כדי שהמשפט יהיה מדויק עד כדי כך שלא יוכל להשתמע ממנו דבר לא נכון, יש לומר 'אם לכל נעל ימנית יש אך ורק נעל שמאלית אחת התואמת לה, ולכל נעל שמאלית יש אך ורק נעל ימנית אחת התואמת לה, נוכל לומר שיש לנו אותה כמות של נעליים ימניות ונעליים שמאליות'

ב. עמ' 79: מתימטיקאי שחקר רבות את הנושא, גיאורג קנטור, הראה שיש קבוצות על-סופיות, שהן גדולות מאחרות. ואכן הוא מצא כמדומני ארבע או חמש קבוצות על סופיות, שכל אחת מהן גדולה מזו שלפניה
הזוג מעיר, כי ההוכחה של קנטור (מעין לכסון) כללית. ולכן יש אינסוף קבוצות כאלו, ולא רק "ארבע או חמש". זו גדולתה של ההוכחה הזו.
הולט אמנם מסייג עצמו ב"כמדומני" ואינו מעמיד עצמו כמומחה, אך מה שמקובל מאד לעשות בשיחה בין אנשים, בעייתי כשמדובר בטקסט כתוב בספר. עדיף לא לכתוב דבר שאי אפשר לעמוד מאחוריו באופן מלא. יהיה חבל מאד שאנשים יוותרו על קריאת הולט, ועמה על כל רעיונותיו פוקחי העין, בגלל טעויות מהסוג הזה, מתוך מחשבה שאם הוא לא היה "רציני" בדיון על מתימטיקה, איננו יכולים לדעת כמה הוא "רציני" בחלקים אחרים של הספר. וגם אם אלה היו טעויות עקב חיפזון -- נראה לי שקהל הקוראים בעברית ירוויח הן מכך שהן יתוקנו, והן מכך שיהיה ברור שמתרגמי הספר מודעים להן (ואינם גרופי'ס/פריקים/הזויים שאין מה לקחת ברצינות -- מחקו את המיותר).

זה אמנם לא החלק העיקרי של הספר. הולט היה מורה, ועיקר כוחו של הספר בהבנה איך ילדים לומדים, וגם איך הם לא לומדים. כפי שהולט אומר, לא הכרחי להסביר לילדים שום דבר, אם הם לא שואלים.
אבל אם כבר מחליטים להסביר משהו, רצוי שזה יהיה נכון...

אכן, ההוכחה של קנטור היתה כללית: לכל קבוצה A, העוצמה של קבוצת החזקה שלה, P(A), גדולה ממנה.

עם זאת, אם אני לא טועה, קנטור נתן דוגמאות לקבוצות מתחום המתמטיקה (לא רק קבוצות חלקיות) בעוצמות המכונות ב0, ב1, ב2
(ליודעי ח"ן: ב0 היא א0. השערת הרצף היא ב1=א1. באופן כללי, העוצמה בn+1 היא העוצמה של קבוצת החזקה של בn, והעוצמה ב- היא עוצמת קבוצת הטבעיים).
הקבוצות האלו יכולות להיות, למשל:

ב0 - הטבעיים.
ב1 - הממשיים.
ב2 - הפונקציות מהממשיים לממשיים.
ב3 - הפונקציונאלים (פונקציות שהארגומנט שלהן הוא פונקציה והערך הוא סקלר) מעל הממשיים.

סמדר, תודה על ההערות!
אכן, הקטע על אינסוף הוא בעייתי. הבעיה העיקרית בו, לדעתי, היא ההבחנה של הולט בין אינסוף לאינסופי לעל-סופי.
דווקא המקומות שהערת הן יותר עניין של ניסוח: עד כמה לדקדק בהסבר של התאמה חד-חד ערכית ועל, ועד כמה להבהיר ש"מצא קבוצות" זה לא אומר שאין יותר, אלא רק שהוא מצא דוגמאות מהחיים לקבוצות שאלה הן העוצמות שלהן.
בכל אופן, אני רושמת לי את זה לקראת המהדורה הבאה, אם וכאשר.

קניתי ועכשיו אני קוראת בשקיקה. כל כך נכון לגבי לימוד קריאה.
את זה (לעומת הרבה דברים אחרים) בית הספר לא הצליח לקלקל לי וההנאה נשארה עד היום.
מקווה שאוריש אותה לבני.

(מחקתי את הדיון על שם הספר. למי שנורא ירצה -- אני שומרת אצלי גיבוי.)

קוראת את הספר בשבוע האחרון בשקיקה. מחדד לי כל כך הרבה נקודות שאני חווה עם הילדים בעבודה כל יום. מחזק את ידיי בכל הנוגע ללמידה עצמית של הילד. לאפשר לו להיות איפה שהוא, לאפשר לו ללמוד בדרכו שלו, בקצב, בזמן, במקום ובאופן שהכי נכון לו. להיות מעורבת אבל לא להתערב, לא לנסות לכוון ולנווט את דרכו. כשזה יהיה נכון עבורו הוא יבוא ללמוד את מה שזקוק לוץ כשיצטרך את עזרתי ידרוש ויחפש אותה. להיות נוכחת. כל נסיון כזה עם הילדים - כל פעם שאני מצליחה להיות נוכחת ומעורבת אבל לחלוטין לא מתערבת ולא דומיננטית מרגש ומלמד אותי כל כך ואני נפעמת מהיכולת של הילדים ללמוד לבד בלי הכוונה מצידי. הספר מחזק בי את כל התחושות האלה ויש לי עוד כל כך הרבה ללמוד.
מתוך הקריאה בספר עלתה לי אפשרות משלי היום. עשיתי נסיון עם ילדה אחת איתה אני עובדת, בת ארבע וחצי, מאוד להוטה לקרוא ולכתוב. הנחתי על השולחן קופסא עם אותיות דפוס משני סוגים ונשארתי שם. היא הגיעה התחילה לשחק איתן ושאלה אותי כל פעם מה היא המילה שיצרה. קראתי מה שיצרה. כששאלה מה זה אומר היו מלים שאמרתי שאין להן מובן אבל עדיין הקראתי אותן פונטית. היא כל כך נהנתה הורידה והוסיפה אותיות. החלטתי שמהיום כל יום אניח את הקופסא על השולחן. אידע אותה שהיא קימת, אם תרצה תיגש אליה, אם לא אז לא. זה היה כל כך פשוט והרגיש לי כל כך נכון.

כל פעם שאני מצליחה להיות נוכחת ומעורבת אבל לחלוטין לא מתערבת ולא דומיננטית מרגש ומלמד אותי כל כך. מאוד מזדהה.

משהו שקורה לי לאחרונה - הילדים באים אלי הרבה פעמים עם תיאוריות. מספרים לי איך הערסל מזיז את האויר שמסביבו ולכן הוא זז ועוד ועוד הסברים וחוקים מענינים. בעקבות הספר אני מרפה מהנטיה שהיתה לי לחפש תשובות 'נכונות' ולדאוג שההסבר יהיה מדויק ובאופן כללי לדאוג שהשיחה תסתיים בתוספת לידע. אני מתענינת בהגיון שהביא אותם למסקנות שלהם. כל הכיף הוא בגילוי, בחדווה של 'להמציא את הגלגל'. וזה גם הרבה יותר קל עבורי..

שלום לכולם - המהדורה הראשונה של הספר אזלה ממש בימים אלה
לקראת שבוע הספר תצא המהדורה השנייה
כאן המקום והזמן להודות לכל האנשים שעשו במלאכה.
ליונת שרון ששיכנעה אותי להוציא את הספר וגיסה את כל צוות המתרגמים
לרועי שרון על העזרה הרבה
למתרגמים:
יעל רן
דר' יפעת פיירמן
יול פורטוגלי קושניר
טליה שילוח
נועה ברקת
רונית סלע
דר' אבנר כשר
נעה גל
למיכה לבנה שותף בעריכה
שוב ליונת שרון על העריכה
למיכל שריבר - סדר ועימוד
לנגה בת השש שהציור שלה מופיע על העטיפה מאחור
וכמובן לאשתי היקרה ענת שן לוי על העריכה ועיצוב העטיפה - וגם על שש שנים מאתגרות בחברתה
תודה לכולם

אילן לוי
פראג

איזה יופי!

בחדווה של 'להמציא את הגלגל'. מצטערת אבל יש לי בעיה עם הגדרה זו.
אם כל אחד בעולמינו היה צריך להמציא את הגלגל מחדש, לא היינו מגיעים לתגליות שבני האדם גילו.
אלא כל אחד בונה/ לומד/ מגלה על בסיס מה שכבר ידוע לכל.
לכן לדעתי חשוב מאוד שהילדים (גם כאשר הם באים עם תאוריות נחמדות) יבינו שיש דברים ידועים וברורים שכל הטבע מבוסס עליהם, ואין אפשרות להרפות

מהנטיה שהיתה לי לחפש תשובות 'נכונות'
זאת דעתי...

אם כל אחד בעולמינו היה צריך להמציא את הגלגל מחדש, לא היינו מגיעים לתגליות שבני האדם גילו.
הולט לא מציע למנוע מילדים ידע רק על מנת שהם יגלו דברים בעצמם. כל מה שהוא אומר זה לא לדחוף להם אותו בכוח לגרון.

התחלתי לקרוא את הפרק הראשון וכבר יש לי שאלה

הולט שולל את שיטת לימוד הקריאה באמצעות עיצורים ותנועות. במקום זה, הוא מדבר על תפיסה אחרת של האותיות והמילים - דרך הצורה הגרפית שלהן ודרך ההבנה של "מה זו קריאה".

אני יודעת שהוא לא מדבר על לימוד בבי"ס. אבל האם שיטת "השפה כמכלול" שיישמו בבתי הספר בארץ מתחברת לרעיון הזה או שואבת השראה ממקורות דומים? היא הרי נכשלה כישלון חרוץ, ודווקא עכשיו על פי מה שידוע לי, חוזרים בבתי הספר לשיטה הישנה והטובה של "קמץ אל"ף אַ" (לא מצאתי קמץ אז שמתי פתח

).

אני מגלה שתפיסה גרפית של המילים השלמות, שהולט מדבר עליה, אכן חשובה מאוד לקריאה. לי היא למשל עוזרת להבחין בניקוד לא נכון של מילה (גם אם אני לא זוכרת בדיוק איך יש לנקד אותה כראוי!) ובשגיאות איות. אבל לב העברית הוא הרי השידוך בין אות לתנועה (=סימני ניקוד, ולא תנועות כמו באנגלית). השיטה הזו אומנם נראית נוקשה מאוד, אבל אולי בעברית עובדים כללים אחרים קצת?

קומה ג', אני חושבת שככה זה עובד בשפה האנגלית. בעיברית חובה ללמוד עיצורים והברות- זאת השיטה שמלמדים ילדים בחינוך מיוחד. ואני כותבת מתוך ידיעה, דודה שלי היא רכזת קריאה בבית ספר לחינוך מיוחד. אז מה שטוב למתקשים, בטוח שטוב למהירי התפיסה...

בתחום שממנו אני באה (הפרעות בתקשורת) מדברים על כמה מימדים שחשובים מאד לקריאה, הראשון הוא תחום
המודעות הפונולוגית - לשמוע את הצלילים של השפה, בגיל הצעיר זה לשמוע את החלוקה להברות, אורך של מילים וכו', אח"כ לשמוע את הצלילים ואז את הקשר בין צליל לאות לשם האות (בעברית הקשר מאד בולט כיוון ששם האות מתחיל באות עצמה...). וכאן נכנס הסיפור של עיצורים ותנועות" לבנות הברות, לשמוע איך הצליל משתנה בהתאם לתנועה וכו'.

תחום נוסף שהיום הולך ומתפתח הוא תחום המודעות המורפולוגית - עברית היא שפה שבנויה המון על שורש ותבניות ובניינים ומשקלים וכו' (אל תתפסו אותי במילה, אני לא מורה ללשון

). הטענה הבולטת היא, שהמעבר מקריאה עם ניקוד לקריאה ללא ניקוד, תלוי המון במודעות המורפולוגית של הילד, כיוון שיש לנו נטיה טבעית, כ"עבריים" לחפש משקל ותבנית בכל מילה אותה אנו קוראים. ברור שמצטרף לזה גם הקשר וכו'. ופה אולי נכנס הקטע של המכלול.

בכל מקרה, אני רואה אצלנו בבית, שדווקא הבן הצעיר, שעוד לא הספיק לטעום שום "אוריינות" בגן כיוון שהוא עזב אותו בגיל שנתיים וחצי, עסוק עכשו מאד מאד בכל הנושא הפונולוגי. הוא מפרק מילים על דעת עצמו, מדבר אל עצמו ומשמיע לעצמו את הצליל הפותח של המילה, מחפש ומייצר חרוזים וכו'. וזה מדהים אותי גם כאמא אבל בעיקר כקלינאית, לראות עד כמה רק עצם החשיפה של ילד לספרים, לשפה הדבורה והכתובה, ומן הסתם קצת גם לשמות האותיות ולמשחקי שטוזונים (כי יש לו בכל זאת אח גדול יותר), בקיצור, עד כמה זה משמעותי ואיזה דברים מדהימים הקטנים האלו מחוללים עם שברירי המידע שאנו מפזרים להם כבדרך אגב

מה שטוב למתקשים, בטוח שטוב למהירי התפיסה...
הו לא! זה בדיוק לב הענין של unschooling. טוב, אל בדיוק לב, אבל הקשה כזו ממתקשים לכל אחד או בכלל הקשה מילד אחד לשאר מפספסת נקודה חשובה.

>>>> הולכת להציץ אצל הולט.

OK. חיפשתי.
הולט שולל את שיטת לימוד הקריאה באמצעות עיצורים ותנועות
נכון, אבל הוא אמר את זה לגבי אנגלית. וזה משום שבאנגלית עיצורים רבים מבוטאים בדרכים שונות, צירופי עיצורים שונים מבוטאים בעוד דרכים, ואימות הקריאה (vauels) מבוטאים, כל אחד, באופנים שונים (למשל - A במילים face, ball, cat, car).
הוא אומר שהילדים יצטרכו (עם הזמן) להכיר מאות צירופים של אותיות ואת האופן בו מבטאים כל אחד מהם.

בעברית בהחלט יש טעם (מעשי) להכיר את אופן ההגיה של העיצורים והניקוד (או - לפי הולט - של הברות), כי הם מבוטאים בצורה קונסיסטטנטית (להפך, בעברית של היום יש קבוצות של תנועות (ַ ָ ֲ ֳ) וקבוצות של עיצורים (ט ת) שמבוטאים כמעט אותו דבר).
אין שום חוקיות לגבי מה יענין את הילדים קודם - מילים שלמות או אותיות או הברות. כל ילד בדרכו.

הולט שולל את שיטת לימוד הקריאה באמצעות עיצורים ותנועות. במקום זה, הוא מדבר על תפיסה אחרת של האותיות והמילים - דרך הצורה הגרפית שלהן ודרך ההבנה של "מה זו קריאה".
באמת? לא ראיתי בשום מקום שהוא שולל את לימוד הכללים הפונטיים, ולא ראיתי בשום מקום שהוא ממליץ על "צילום" מלה שלמה. תמשיכי לקרוא עוד קצת ותראי שהוא כותב גם על הכללים הפונטיים -- הוא לא פוסל אותם אלא אומר שצריך להזהר לא להפוך אותם למבלבלים.
אבל הספר מתחיל בכלל בנקודה אחרת: בחשיבות הקשר בין הלומד לבין מי שעוזר לו, כדי שתתקיים למידה. וזה בכלל לא חשוב באיזו דרך לומדים.

אם שיטת "השפה כמכלול" שיישמו בבתי הספר בארץ מתחברת לרעיון הזה או שואבת השראה ממקורות דומים? היא הרי נכשלה כישלון חרוץ
השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת "השפה כמכלול". למיטב ידיעתי, החוברות שמתיימרות להשתמש בשיטה הזו נכנסו רק ל-7% מבתי הספר בארץ, וגם בהם לא ממש ישמו את השיטה במלואה (לפחות לא כמו שצביה ולדן מתארת אותה). לגבי מחקרים שלכאורה הוכיחו עליונות של שיטה אחת על אחרת -- ניתוחים נוספים של הנתונים הראו שאין הבדלים משמעותיים בין השיטות. אם זה מעניין אותך אחפש לך קישור.

בכל התחומים, ההשפעה של שיטות הוראה על השגי התלמידים היא זניחה. הגורם המשפיע ביותר, הרבה לפני כל גורם אחר, הוא מעורבות ההורים. הרבה אחריו, אבל עדיין הרבה לפני כל שאר הגורמים (כמו גודל כתה, שיטות לימוד, וכו') נמצא הגורם של אישיות המורה. וזה מחזיר אותנו לנקודה שבה הולט פותח את הספר -- חשיבות הקשר בין התלמיד למורה.

תודה על התשובות שלכן.

יונת, לגבי "צילום" מילים - הוא ממליץ על זה בעמ' 45 (אומנם בעיקר עבור ילדים שסובלים משגיאות כתיב רבות).
לגבי השפה כמכלול - הידע שלי בנושא מסתמך על כתבות מהעיתון

לא מכירה מכלי ראשון. אז אסמוך על מה שאת אומרת.

כל אחד בונה/ לומד/ מגלה על בסיס מה שכבר ידוע לכל לא לפי ג'ון הולט. הרעיון שילדים (ומבוגרים) 'לומדים כל הזמן' מבקש לחזק ולעודד את הבטחון ביכולת לגלות בעצמך ולהאמין ביכולת (הראשונית) ללמוד.

אנימאמינה שאם ילדים מתענינים בתחום מסוים ומתמידים בו, מהר מאוד הם ימצאו מקורות מידע אמינים: חברים בוגרים או מנוסים מהם, תכניות טלויזיה, ספרים, חוגים ובמקרה שלנו

בית ספר ומורים. את אותם דברים ידועים וברורים הם ימצאו במוקדם או במאוחר, אבל בגישה של הולט הענין המרכזי שלנו כהורים הוא לעודד את הסקרנות, החקרנות והאומץ לטעות.

בפרק 'להמציא את הגלגל' הולט מצטט את סימור פפרט (מפתח תוכנת LOGO) ואת הערך שיש לטעות בתהליך הלמידה. כשאנחנו מדגישים את הטעות, או ה'דרך הנכונה' - הילדים נוטים לבטל את כל התהליך ('הכל לא נכון'). הגישה בספר מעודדת להבחין שהטעות אינה 'מקרית', אלא משקפת את מערכת הידע של הילדים וכדאי להתיחס אליה באופן בונה.

אם תרצי יש פה שתי קצוות של מטוטלת - למידה אישית, ניסוי וטעיה, התנסות ובנית תיאוריות מצד אחד - והוראה, הכוונה, צבירת ידע מצד אחר. הולט מתמקד בספר בחלק הראשון - אבל לא מבטל את השני. באחת הדוגמאות האהובות כאן נאמר שילד לומד לכתוב כש'יש לו מה לומר, או לכתוב', לעומת 'למידת מיומנות כתיבה' כדי לכתוב 'משהו'. הענין הוא לא לעודד בורות, אלא לא לחבל בתשוקה ללמוד.

בסופו של דבר הילד ילמד את ה'דבר הנכון', את הידע המבוסס, אבל הוא ירכוש אותו בצורה טובה יותר - אם הוא 'יתישב' על ההבנה האישית שלו, מה שמכונה 'פיגומי תמיכה' - שמעוגנים בידע הקיים שלו, שיוצאים מתוך העולם שלו, מתוך תחומי הענין שלו.

יונת, לגבי "צילום" מילים - הוא ממליץ על זה בעמ' 45 (אומנם בעיקר עבור ילדים שסובלים משגיאות כתיב רבות).
כן -- זה לא בשביל ללמוד לקרוא, אלא בשביל לדעת את הכתיב הנכון של מלים. הרי הכללים הפונטיים לא עוזרים לדעת לכתוב "טעות" ולא "טאוט". מה שהוא אומר זה שכדי לדעת את הכתיב הנכון צריך לקרוא הרבה. זאת אומרת, הוא מדבר על השלב שכבר אחרי לימוד הקריאה.

הוא מדבר על השלב שכבר אחרי לימוד הקריאה
כן ולא.
אני משערת שזה (צבירת הקילומטראז' על מראה של מילים) יכול לקרות לפני שלומדים לקרוא, ואז ליפול כמו פאזל במקום.

יש לי כמה דברים לומר, ברשותכן:
קודם כל בקשר לשפה כמכלול, כשאני התחלתי ללמוד הוראה (לפני 8 שנים), למדתי גם על השיטה הזאת שלמען האמת לא התחברתי אליה כלל. השיטה יושמה בהרבה בתי ספר (לצערי אין לי מספרים), אבל רק בחלק של לימוד הקריאה ולא כל שיטת הלימוד באופן כללי, השיטה אומרת שצריך ללמוד את הדברים לפי הקשרים ולא לפי שעות ונושאים, למשל דרך אקטואליה להגיע להסטוריה (קצת מזכיר חינוך ביתי), ושהילדים ילמדו לפי קבוצות, כל קבוצה נושא שונה (אולי מזכיר מונטסורי), בתוך כל הדברים יש גם את העניין של לימוד קריאה לפי מילים שלמות ולא לפי עיצורים, ניקוד והברות (דבר שגורם לניחוש במקום קריאה). החלק של לימוד הקריאה באמת נכשלה כשלון חרוץ, ויש לי אין ספור הוכחות שהשיטה הנכונה היא השיטה של עיצורים, ניקוד והברות. למשל אני מכירה ילדה בכיתה י' שלמדה לפי השפה כמכלול, והיא אמנם קוראת אבל רק ללא ניקוד, היא לא יודעת איזה צליל שייך לאיזה סימן ניקוד, והיא אמורה לעשות השנה בגרות בלשון...

בקשר ל מה שטוב למתקשים, בטוח שטוב למהירי התפיסה... אז אצלנו בבית הספר האיזורי לימדו עד לפני שלוש שנים, קריאה בשיטה שהייתה מקובלת אז (דומה לשפה כמכלול) ואת הילדים המתקשים שלא רכשו את הקריאה עד לתחילת כיתה ב', לימדו בשיטה שונה, עד שהחליטו לעשות ניסוי, והתחילו ללמד את כל הילדים בשיטה שלימדו את המתקשים והופתעו לגלות שעד סוף כיתה א' אין ילד שלא קורא (מי שיותר מהר ומי שפחות, אבל הבסיס נרכש).
הבת שלי שסיימה א' בשנה שעברה והייתה בין המתקשים, יודעת לקרוא מדוייק (אבל לאט), וכאן נכנסת מעורבות ההורים כפי שציינה יונת, בעצם אני לימדתי אותה לקרוא (לפי השיטה של ביה"ס, שבנוייה על עיצורים ניקוד, והברות), כי בכיתה היא לא הצליחה ללמוד ולהתרכז, ומכאן הגיע הרעיון ללמוד בבית כי זה מה שעשינו במיילא, אז למה לבזבר שעות יקרות של רעננות וריכוז בביה"ס, ולהתחיל בלמידה המשמעותית אחה"צ כשעייפים.

יהודית,
השיטה יושמה בהרבה בתי ספר (לצערי אין לי מספרים)
7 אחוז מבתי הספר בארץ. מעשית אני בטוחה שברבים מהם לא יישמו את השיטה במלואה.
דיון מעניין בועדת החינוך של הכנסת בין תומכי השיטות השונות

החלק של לימוד הקריאה באמת נכשלה כשלון חרוץ
אין הבדלים משמעותיים בין תלמידים שלמדו בשיטה כזאת או אחרת. "ההוכחות" מקורן במחקר שנערך בארצות הברית ושהתוצאות שלו התבססו על הטיות בניתוח הנתונים. ניתוחים שנעשו אחרי פרסום המחקר הראו זאת בבירור. שתי דוגמאות (יש עוד המון):
http://epaa.asu.edu/epaa/v11n15/
http://www.pdkintl.org/kappan/k0206kra.htm
באופן מוזר, הויכוח על שיטת לימוד הקריאה הוא פוליטי: ימנים בצד אחד ושמאלנים בשני. מבחינת התוצאות בשטח -- השיטה חסרת חשיבות לעומת הקשר בין הלומד למי שעוזר לו ללמוד (מורים והורים).

קדרה,
אני משערת שזה (צבירת הקילומטראז' על מראה של מילים) יכול לקרות לפני שלומדים לקרוא, ואז ליפול כמו פאזל במקום.
אכן, אבל לא על זה כותב הולט בעמוד 45, שאליו התייחסה קומה ג'. שם הוא מדבר בפירוש על spelling ולא על לימוד קריאה.

שם הוא מדבר בפירוש על spelling ולא על לימוד קריאה.
ופה אתן מפספסות משהו, לדעתי. לאיות יש משמעות הרבה יותר גדולה באנגלית, והסיכוי לטעות, גם הוא יותר גדול, כי יש יותר מילים שאין קשר בין האיות שלהן, לאיך שמבטאים אותן, בנוסף לזה מבחינה תרבותית בארצות דוברות אנגלית יש חשיבות לאיות נכון וללמידה בע"פ של מילים וגו'. בעברית שהיא שפה הרבה יותר פונטית הסיכוי שלאדם מבוגר יהיו הרבה שגיאות כתיב הוא מאוד נמוך, בעוד שאצל דוברי אנגלית זה יותר נפוץ.

ימנים בצד אחד ושמאלנים בשני.
יונת, תגלי מי מהם מצדד במכלול ומי בפונטי?
(אסור לי לקרוא אנגלית מהמסך, בגלל הדיסלקציה D-:)

מיכל, גם באיבריט אפשר לתאוט בעיוט.

ענת, ימנים בעד השיטה הפונטית (שההוראה שלה נחשבת יותר "קשוחה" -- הרבה תרגול יבש) ושמאלנים בעד השפה כמכלול (שההוראה שלה נחשבת יותר "רכה" -- להקריא סיפורים ולתת לילדים להמציא כל מיני דברים חמודים). אבל אני חוזרת על דעתי שזה שטויות, for the record.

גם באיבריט אפשר לתאוט בעיוט
נכון, ועולים חדשים באמת טועים הרבה. אבל מיכל צודקת בזה, שהעברית בנויה על שורשים ועל הטיות הגיוניות (לרוב) של מילים. כשמבינים שהמילה "איות" באה מהמילה "אות", אין סיכוי שנכתוב אותה בע' ו-ט'. ולכן, מי ש"קלט" את הראש של העברית, סיכוייו לטעות באיות יורדים.

אוי, יונת, כמה שהתרגול לשיטה הפונטית יכול להיות מעניין ומהנה, ותוך כדי משחק- ממש לא תרגול יבש.
כך אני למדתי את הבת שלי לקרוא, והכל ממשחקי קלפים...

מיכל, גם באיבריט אפשר לתאוט בעיוט.
גדול!

אבל אני חוזרת על דעתי שזה שטויות, for the record.
מסכימה עם יונת במאה אחוז!

אוי, יונת, כמה שהתרגול לשיטה הפונטית יכול להיות מעניין ומהנה
אל חשש, יהודית, אני יודעת.

לא אותי את צריכה לשכנע באבסורדיות של הויכוח.

אם כל אחד בעולמינו היה צריך להמציא את הגלגל מחדש, לא היינו מגיעים לתגליות שבני האדם גילו
אבל גם אם כל אחת בעולמנו היתה מקבלת את כל הנחות היסוד והתגליות שהיו לפניה ללא עוררין, לא היינו מגיעים להרבה תגליות.

לכן לדעתי חשוב מאוד שהילדים (גם כאשר הם באים עם תאוריות נחמדות) יבינו שיש דברים ידועים וברורים שכל הטבע מבוסס עליהם, ואין אפשרות להרפות
מזל שדארווין לא חשב כך...

דבריו של דארווין הן תאוריה, אין אפשרות להוכיח אותה, וסביבה יש הרבה שאלות לא פתורות, כך שלבסס על דבריו מחקרים מדעיים זה בעייתי.
בתאוריה שלו משתמשים יותר ארכיאולוגים כדי לתת סברות לדברים לא מובנים

אבל הרי כל רעיון מדעי הוא תיאוריה. במדע אין הוכחות -- רק אישושים והפרכות.
בכל מקרה, רוב הארכיאולוגיה עוסקת באלפי השנים האחרונות שבהם לא התפתחנו מבחינה ביולוגית. אולי את מתכוונת לפאליאונטולוגיה? זה אכן אחד התחומים שקשה להבין בלי האבולוציה. אבל כך גם אין ספור תחומים אחרים... דרווין התחיל בכלל מטקסונומיה.

מה זה טקסונומיה?

טקסונומיה

בגדול, הסיפור הוא שדרווין ראה מינים שונים של בעלי חיים על איים שונים, וניסה להבין את הדמיון והשוני ביניהם. מזה הוא הגיע להשערה שלמינים האלה יש מוצא משותף (שמסביר את הדמיון הרב) אבל שאחרי שהם נפרדו לאיים שונים, האוכלוסיה בכל אי התפתחה למין ייחודי לאותו אי (ומכאן השוני).

אני כן מתכוונת לארכיאולוגים, למשל אלה שבדקו כלי אבן שנמצאו במערה, האי ג'אווה, שנמצא באינדונזיה. (למדתי זאת מנשיונל ג'אוגרפיק, מומלץ!)
הם אומרים שנמצאו שם דברים מלפני 800,000 שנים!

לכן לדעתי חשוב מאוד שהילדים (גם כאשר הם באים עם תאוריות נחמדות) יבינו שיש דברים ידועים וברורים שכל הטבע מבוסס עליהם, ואין אפשרות להרפות
אילו דברים למשל? במדעי הטבע, לפחות, אני לא מכיר דברים כאלו.
אחד המאפיינים של התקופה שלנו הוא שהדברים "הידועים והברורים" משתנים בתדירות מאד גבוהה. לכן יכולת עיבוד הידע הרבה יותר חשובה (מבחינה "השרדותית") מאשר הידע עצמו. בהקשר שהדברים הועלו כאן: היכולת של הילד לנתח את המציאות ולפתח תיאוריות שונות הרבה יותר חשובה מה"נכונות" של אותן תאוריות.
חוץ מזה, מנסיון אישי, גם כילד וגם כמבוגר, הדרך הטובה ביותר ללמוד נושא היא להמציא את הגלגל מחדש,

בהקשר שהדברים הועלו כאן: היכולת של הילד לנתח את המציאות ולפתח תיאוריות שונות הרבה יותר חשובה מה"נכונות" של אותן תאוריות.

תודה בר עדש . עזרת לי מאד.

אגב בלמידה מתמדת , אתמול בערב, ביוזמתו הנמרצת של בן ה-5, עשינו סימולציה של מערכת השמש במטבח, עם כדורגל (בתור השמש) גרגר פלפל שחור (בתור כדור הארץ), מדדנו 26 צעדים כדי לנסות לקלוט את המרחק בינהם (הבית שלנו לא מספיק גדול), ואח"כ הוספנו עוד גולות, קלמנטינות ואשכוליות, כדי לסמן את כל שאר כוכבי הלכת לפי גדלם היחסי. (לפי המידות שב"אטלס החלל לילדים ולנוער").
היתה לי חוויה מאגית - לא רק בגלל הנחת מהילד, אלא גם ובעיקר - כי אף פעם לא ידעתי ושיערתי את הפרופורציות האלו. זה פשוט מדהים.

יהודית,
התכוונתי לומר שמזל שדרווין (ואחרות) לא האמינו שיש דברים שאין לערער עליהם, שהם הנחות יסוד שאין להטיל בהן ספק. הרי רק בזכות הספק שהוטל ברעיונות קודמים (דתיים, מדעיים, פסיכולוגיים, פילוסופיים...) עלו רעיונות חדשים ומעניינים. בחלקם אנחנו מאמינים היום ורבים מאיתנו (כולל אמתך הנאמנה) מתקשים בכלל לערער עליהם.
ילדים, אשר טרם הוזנו באינפורמציה, יכולים לעבור תהליכים מחשבתיים שיובילו אותם למסקנות חדשות ומעניינות, אשר גם אם יהיו מופרכות, יקנו להם את הכישורים והמיומנות לחשוב באופן עצמאי ויצירתי.

גם אלו שהמציאו את הגלגל עשו זאת בזכות מחשבה יצירתית ומטילת ספק באקסיומות התחבורתיות.

יעד בלתי אפשרי: להשתחחרר מהשבחים. כבר בעקרון הרצף נחשפתי לרעיון, ונתקעתי.
מי יכול להרחיב את עניין השבחים והשפעתם?
<אמא שמשבחת לרוב...>

עירית_לוי

מי יכול להרחיב את עניין השבחים והשפעתם?
ראי את הדף - באופן:האם לשבח ילדים

יופי, תודה.

למשל אני מכירה ילדה בכיתה י' שלמדה לפי השפה כמכלול, והיא אמנם קוראת אבל רק ללא ניקוד, היא לא יודעת איזה צליל שייך לאיזה סימן ניקוד.

ואני מכירה איש דיסלקטי בן ארבעים+ , שבבית הספר בו שהה בילדותו (אני לא כותבת "בו למד לקרא", כי בהחלט יתכן שהוא למד לקרא למרות ולא על סמך הלימודים בבית הספר) - בית ספר סטנדרטי בארץ - למדו אז כמובן לפי עיצורים וניקוד ("קמץ א' אָ" - שאצלי בזכרון מאופסן תחת הכותרת "דנה קמה").
הרבה יותר קל לו לקרא בלי ניקוד; ניקוד רק מבלבל אותו.

שהעברית בנויה על שורשים ועל הטיות הגיוניות (לרוב) של מילים. כשמבינים שהמילה "איות" באה מהמילה "אות", אין סיכוי שנכתוב אותה בע' ו-ט'.

וכיוון שאין לו זכרון חזותי של אותיות, (לא שמור לו במוח זכרון חזותי של המילים), אין מבחינתו קשר בין "להבין שהמילה איות באה מ-אות" (הבנה של המשמעות), לבין לזכור ש"אות" נכתבת עם האותיות המסוימות האלה ולא אחרות (עוט לדוגמא), כך שיוכל להסיק מכך איך לאיית את המילה לאיית.
נדמה לי שיש דף על דיסלקציה (דיסלקציה מנכות למתת אל) ואולי זה שייך בעצם לשם, אבל אני אוסיף בכל זאת כאן: אחת התוצאות של זה שהצורה החזותית של מלים היא שולית במוּדעות שלו, היא הקלות בה הוא מייצר משחקי מלים שמבוססים על מלים בעלות צליל דומה וכתיב שונה (הומופונים), בעוד שלי לוקח כמעט תמיד איזה שניה שתיים להבין את הבדיחה, משום שיש לי זכרון חזותי מצוין של מלים, עד כדי כך שכשאני שומעת מילה אני רואה אותה אוטומטית מול העיניים, ואז קשה לי להתנתק מהמשמעות האחת ולזהות את השניה. [והנה שאלה לגבי מה ראוי לכלול בתכנית הליבה של משרד החינוך - מה עדיף: להיות מסוגל לכתוב בלי שגיאות, או להיות מסוגל להצחיק עד דמעות את הסובבים אותך?]

וכדי שמה שכתבתי לא ייפסל כלא שייך לכאן "כי אצל דיסלקטים זה אחרת", יצוטט דני לסרי הטוען שלא ראה ליקויי למידה בקרב ילדים שלמדו לקרא באופן ספונטני (קרי בזמן המתאים להם ובשיטה המתאימה להם).
(והאמת, אשמח לקרא איזה מחקר מאושש לטענה הזו, להדיפת התנכלויות ).

"כלום אינך מבין עדיין מדוע שכללנו את הגדת הנולד ומדוע אנו עוסקים בה?"
"לא - "
"כדי להפגין את חוסר-התועלת הגמור שבידיעת התשובה לשאלה הלא-נכונה. ...
הלא-ידוע, הלא-חזוי, הלא-מוכח, עליו מבוססים החיים. הבערות היא קרקע המחשבה. אי-הוכחה היא קרקע הפעולה. אילו הוּכח שאין אלוהים, לא תהיה דת. אבל גם אילו הוּכח שיש אלוהים, לא תהיה דת...
אמור לי, מה ידוע? מה ודאי, צפוי, בלתי נמנע – מהו הדבר היחיד שאתה יודע לבטח על עתידך, ועל עתידי?"
"כולנו נמות."
"כן. האמת היא שיש רק שאלה אחת שניתן להשיב עליה, ואנו כבר יודעים את התשובה עליה... הדבר היחיד שבזכותו אפשריים החיים הוא חוסר-ודאות מתמיד, בלתי-נסבל: חוסר הידיעה מה יקרה בעוד רגע."

אורסולה לה-גווין / צד שמאל של החושך

וכדי שמה שכתבתי לא ייפסל כלא שייך לכאן "כי אצל דיסלקטים זה אחרת", יצוטט דני לסרי הטוען שלא ראה ליקויי למידה בקרב ילדים שלמדו לקרא באופן ספונטני
זה שהוא לא ראה, לא אומר שזה לא קיים.
יש לי אחת כזאת בבית והוא אפילו מכיר אותה...
לרוב הילדים שסובלים מליקוי למידה כזה או אחר ישנם גם לא מעט ליקויי הוראה (בבי"ס "רגיל") - מה שגורם להם גם ללא מעט בעיות נפשיות.
מה שכן - אם ילד בן 10 שלא קורא בכלל (לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הוא לא יכול, והוא מוכן לחיות עם זה בשלום) - לא מוגדר כילד עם "בעיה" והסביבה שלו מוכנה לקבל את העובדה שאולי יקחו לו עוד כמה שנים, ובסוף הוא ילמד - אז אין לו ליקוי למידה בפועל.
אבל - מה קורה עם ילדה בת 9 שמאוד רוצה, ומאוד קשה לה, ואף אחד לא דוחף אותה ולא מכריח ולכולם יש המון סבלנות, אבל עדיין היא לא מגיעה לתוצאה שהיא רוצה, איך היית מגדירה את זה?

אבל - מה קורה עם ילדה בת 9 שמאוד רוצה, ומאוד קשה לה, ואף אחד לא דוחף אותה ולא מכריח ולכולם יש המון סבלנות, אבל עדיין היא לא מגיעה לתוצאה שהיא רוצה, איך היית מגדירה את זה?

לפני הכל - תסכול גדול גדול... (במצב העירנות והמיקוד שלי לא מסוגלת לתת יותר מאשר

)