זהו דף בלוג, על ילד שבגיל שלוש עדיין אינו אוכל מוצקים וחי על גבינה ומחית פירות, וגם אהבה
אני רוצה לפתוח את הדף הזה ברגל ימין (הנה אני דורכת עליה עכשיו).
אחרי שנה ושבעה חודשים בבית, ואחרי מאבקי שליטה ותחושות לא קלות ותחושה של איבוד עצמי בין טיפול בשני ילדים, טיפולים שונים לאיתם וכשלונות בתחום האוכל- החלטתי לשלוח לגן. עבר הרבה זמן עד שהחלטתי, ועבר עוד יותר זמן מההחלטה לביצוע, אבל זהו- השבוע הוא השבוע השני בגן. ההקלה אצלי הייתה מיידית, ממש נשימה ארוכה לרווחה.
בשבוע הראשון הוא היה רק 4 ימים בגלל שני ימי טיפולים, ולמעט קצת דמעות בפרידה- היה ממש בסדר, גם לו וגם לי.
איזה כיף זה לנהל איתו מיני שיחה על איך היה היום שלו, בפנטומימה, כן/לא ומילים ספורות. עד כה ה"שיחות" היחידות על איך היה היום שלו היו עם אבא שלו , כי מה היה לו לדבר איתי כשהיינו ביחד כל היום עד עכשיו...
ואיזה כיף ש"ירדו ממני" שתי ארוחות ביום, לא יאומן איזו הקלה.
בטח עוד יהיו מורדות (וגם עליות) עם הגן, אבל זה בהחלט משאיר לי קצת אוויר לנשום, לחזור להיות אני, להתייחס ל"אח", וגם, כן, להירשם ללימודים (יום בשבוע, כנראה שביום הזה הוא יישאר לישון בגן). הוא בתקופת חיקוי הסטרית, מחקה כל מילה ומשפט וג'סטה שנעשית לידו, מעניין איך זה ישפיע עליו, החשיפה לילדים חדשים- והפעם בלי אמא.
את טיפול האייפק קצת עזבנו- לא התחברתי עם המטפל שלנו, ואני חוככת בדעתי עם מי להמשיך, אבל בהחלט רוצה לנסות.
זהו, מה יש לנו כאן? אנרגיות חיוביות, תקווה (עוד לא, אני מנסה להאמין), מבט לעתיד. לא רע להתחלה חדשה, לא?
ואני מסכימה איתך שעדיף בטלפון.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
) , יש דברים שאני לא בטוחה כמה אשמח לקרוא אותם בעוד זמן מה.
) והתרפק וחיבק.
נשמע ממש קשה כרגע.
. שבריר שניה אח"כ האורז מצא את דרכו החוצה, אבל אני נשארתי המומה.
