ברוש בלבוש סופרמן

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמעט שלוש שנים חלפו מאז פתיחת הדף
וחלפו לי מחשבות איך אסכם אותן.
עד שבאה השבת הארורה, ושמה הכל בפרופורציה נוראית.
ובדילוג קל חלף לו חודש וחצי מאז נקראתי שוב "להגן על המולדת"
להיות מוקף באנשים 24/7, ועדיין להיות הרבה לבד

[יולי_קו]

[יולי_קו]

מקשיבה לך מכל הלב.

[פלוני_אלמונית*]

ברוש בלבוש סופרמן תודה על מי שאת

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

החורף מתקרב וצפוי להיות סוער
וצריך לאורר ציוד
כולל מעיל ישן וגדול
שכמה שנים לא ראה אור
ובתוכו מזכרת, מאוד קרובה ונוגעת ללב
כואבת ומחממת כאחד
תודה למי ששם אותה שם!

[צפרדע_ית]

חיבוק.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמעט חודשיים.
הלחץ והמשך נותנים את אותותיהם.
אנשים הופכים קשים יותר, פריכים יותר, במקום להתגמש.
לשמחתי אני עדיין מצליח, רוב הזמן, לאפשר לזה לחלוף ליד. פוגע, לא פוגע.
ואז באות מילים. מילים פוגעות. מילים הורגות.
מפקד שלא מצליח לעמוד בלחץ משחרר אותן. ארס רב.
ברור שלא התכוון. ברור שלא מאמין בהן. אבל הן פגעו, חזק.
יש שיגידו ש"אין דנים אדם בשעת כעס" -"בְּעִדָּנָא דריתחא" נאמר
ומצד שני, בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו.
ואם ככה היא ניכר, האם ניתן להמשיך לעבוד יחד?

תלוש באוויר, תלוי באוויר.
האם תהיה לו היכולת לבקש סליחה?
האם אני אוכל לסלוח?
ימים יגידו.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

החודשיים הראשונים, חלפו כמו שבועיים
השבוע האחרון כמו נמשך חודש
עמוס. פיזית ונפשית. לא אמצא מנוחה אפילו בלילה.
המפקד לא ביקש סליחה. אולי ביקש, בדרכו המאוד לא מורגשת כאשר זז מילימטרים הצידה.
ואני, כתמיד, אחראי מדי, וזזתי לאחור

[עטוף_ברחמים*]

_ ואז באות מילים. מילים פוגעות. מילים הורגות.
מפקד שלא מצליח לעמוד בלחץ משחרר אותן. ארס רב.
ברור שלא התכוון. ברור שלא מאמין בהן. אבל הן פגעו, חזק.
יש שיגידו ש"אין דנים אדם בשעת כעס" -"בְּעִדָּנָא דריתחא" נאמר_
סליחה, לא מקובל עלי.

בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו.
נכון מאוד.
ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במפקד, מנהיג, מנהל - אדם שיש לו אחריות ישירה וסמכות ישירה על אנשים.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לילה
האוהל מתנופף ברוח, אם אפשר לקרוא לציקמוק שנתן הצבא אוהל
הגשם מכה בגגון
גמד קטן מתרוצץ ומשקיע, מותח ומסדר שהגשם ישאר בחוץ, במידת האפשר
ואז חלום, על ארץ רחוקה שאת שמה לא אדע
יומיים וחצי לכל כיוון, כך אמר המדריך
ותרמיל ענק, מחכה שארים אותו על הגב, ואצא למסע

[צפרדע_ית]

ואו.
בהצלחה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה, אך זהו רק חלום.
בינתיים אני נעור בתוך בדל האוהל האמיתי, הנראה כמו מחנה פליטים לאחר שהופצץ

[יולי_קו]

תודה על כל מה שאתה עושה.
ותודה על השיתוף.
הלואי שיהיה לך יותר קל ויותר טוב.

[צפרדע_ית]

הלואי שיהיה לך יותר קל ויותר טוב.
ויולי, כרגיל, מתמללת את המחשבות שלי.
הלוואי.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה לכן.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

יש מקומות בהם ברוש הוא אולר שווצרי
או אולי לדרמן אמריקאי
אחד שיודע ומתאים לעשות כמעט הכל, ואפילו שמח לכך,רוב הזמן.
אבל בצוק העיתים כולם רוצים הכל יחד.
ייתרה מזו. יש סכין אחד שלא הושחז לאחרונה, אך מפעם לפעם מצפים ממני לחתוך בו, כמו היה סכין יפני או להב ניתוח. ודווקא בלהב זה תלויים חיי אדם מנגד.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ולפעמים יש את המשימות האלה
שאף אחד לא רוצה לעשות
קצת סזיפי
קצת דורש חשיבה וארגון.
אז לקחתי זאת עלי, העזרה שהוצעה לי התפוגגה לה.
אבל כמו מכונה משומנת, ומיומנת,
תוך חשיבה וייעול תהליכים, תקתקתי את העבודה בקצב שהפתיע אפילו אותי, בעיקר שכבר הייתי בשעה החמש עשרה לעבודה ביום זה.
קצת אופטימיות ליום ותקופה פסימית

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לילה ללא גשם
אבל הso called אהל שלנו לא חס עלינו
אחת לדקה לערך מחליט להמטיר עלינו את הלחות שצבר בתקרתו.
יש לזה קול אופייני, שורה אחר שורה מטפטפת, ממרכז האוהל לשוליים, טופפת על הציוד ומתקדמת
וכל שנותר לנחש - תפגע או תחמיץ?
ואני נזכר בטיול הגדול, עת ישנתי באוהל 3 עונות, שעמד בגבורה יחסית באתגרים של אחת המדינות היותר גשומות.
לפתע מכה בי טפטוף על פני ויחד איתו מתרענן הזיכרון שהטיול הגדול החל היום, או מאוד קרוב להיום, לפני 30 שנה.

הנוף הנשקף מהאוהל אז היה שונה לגמרי
גם אני.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמעט כולם פה מכירים אותי בשמי, לבטח בתפקידי
אבל אני מתקשה לזכור את השמות של כולם.
הם כל כך דומים - אותם בגדים, אותם נעליים, אותו כובע פליס שחור.
לא פלא שלכולם פה קוראים אחי
רק אני לא מסוגל

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

רגע לנשום
זימנתי לי משימה הדורשת לצאת מפה.
לראות שיש גם חיים מסביב
לא רק לובשי מדים. לא רק מכונות הגנה ומלחמה.
קצת לנשום, ולצלול חזרה

[יולי_קו]

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ולפעמים צריך גם לומר תודה, אפילו על דברים קטנים
תודה למזג האויר שהשתפר לו קצת
תודה לאוהל שהלילה שמר עלינו מהטל ואפשר שינה נעימה ויבשה
ותודה על קפה רייחני ומעורר של בוקר

[יולי_קו]

למה ׳צריך׳? אולי ׳כדאי׳/ ׳רוצה׳/ ׳מרגיש׳ ?
להודות אכן עושה טוב על הנשמה.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

התכוונתי לצורף הפנימי, אבל מקבל את ההערה.
רוצה לומר אני תודה.

[צפרדע_ית]

לפעמים גם רצון הופך לצורך... .רק אומרת.
ברוש, אני כל כך מקווה שאתה בטוב.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בן 26.
כבר למעלה מ30 שנה אני בן 26
תמיד הייתי בוגר יותר, אחראי יותר, יותר מדי.
אני מביט בחיים בעיניים פיקחות עם ניסיון ותמימות של גיל 26
רוב הסובבים אותי בימים הללו הן בני 25-35, ואני מרגיש שאני יכול הכל, לא פחות מהם.
עם רוב הסובבות אותי, אני מרגיש שהייתי יכול להתחיל, והן, הן יכולות להיות הבנות שלי.
בלי מראה מולי, אני בן 26. ורק אתמול הבחנתי בכך, שאין באמת מראות בסביבה, וכך אני מצליח להחזיק באשליה.
בן 26, בפעם שניה.
(תודה לרבקה מכאלי)

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אף אחד לא יכול להבין
אני יכול לדבר, להסביר,
אבל אף אחד לא יבין.
אף אחד לא יבין, איך מרוב הבייחד
אתה נשאר לבד.
אף אחד לא יבין איך למרות שאתה שם, אתה לא שם שםץ איפה שהיית פעם.
אף אחד לא יבין את הלב, של כך רוצה להיות שם שם, איפה שצריך, איפה שכולם, איפה שתמיד היית, והרגיש טבעי כל כך.
והמוח, שמסביר כמה זה מסוכן, וגם בשם שאתה נמצא כעת, זה חשוב ונחוץ.
אף אחד לא יבין את המרחק הזה בין הלב למוח,
ולא את זה שבין המוח ללב.
רק אתה, שהוא אני, לבד.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

דברים של חייל (מחווה לי.גפן)
בכיס שמאל
צמוד ללב
תחבושת אישית
פסלון קטן
מכתב של ילד
דברים שעוזרים לזכור
שיש לאן לחזור

[צפרדע_ית]

אני חושבת שאני מבינה.
חיבוק!!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שדרת עצים עוטפת כביש
סוגרת אותו מצדדיו ומעליו
ואני חולף
מנסה שלא להפריע
מוגן ועטוף לרגע מהרוחות העזות
לוקח נשימה עמוקה
וממשיך בדרכי.

[צפרדע_ית]

אני לא בטוחה שאני מבינה הכל.
אמממ... בעצם אני די בטוחה שאני לא מבינה הכל.
אבל אני מקשיבה.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני לא בטוח שאני מבין הכל
לפעמים אילו תובנות
לפעמים שיתוף חוויות
לפעמים סוג של "אל עצמי" כמו ציון
פעם הסברתי למישהו שהתמונות מהטיול הגדול לא נועדו להראות את היופי שראיתי, אלא לשמש לי לנקודת אחיזה לחזור לשם. להתבונן ולהיזכר. אז לפעמים פה זה גם כך.
ושדרת העצים פשוט פגשה בי בדרכי.
פעם מזמן, בצפון היתה שדרה גדולה יותר ומרשימה יותר, הענפים ממש נגעו ברכב, או בך אם נסעת ברכב פתוח. הייתי מקפיד לנסוע דרכה כשנזדמן לי.
היום כבר הרחיבו את הכביש וגדמו ענפים

[צפרדע_ית]

לגמרי מבינה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כל הבלאגן במלחמה הזו הוביל לזה שאני מתפקד בתפקיד שקשור, אבל לא בדיוק זה שנועדתי לו.
יותר המעטפת התומכת מאשר המהות עצמה.
זה נבע מטעות בתקשורת- פרשנות לא נכונה של אמירה שלי, וגם לאחר שתיקנתי והסברתי, למערכת נוח יותר לשמר אותי כך.
ללא ספק, אני הפקק המתאים ביותר.
אבל מי רוצה להיות פקק?
בכל אופן, התחלתי לבנות את התפקיד כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. לא רק המהות, אלא המסביב.
בכל יום אני מוסיף ומרחיב. שואל את עצמי מה היה עושה א, ונזכר איך ו, האהוב, נהג לעשות, ומנסה לחקות אותו.
בנוסף, רושם על לוח ליבי את הישגי היום. העוטפים, לא המחייבים.
אתמול היה זה יום מוצלח ביותר, וכולו דאגה לפרט.
לחייל ששלחנו למשימה קשוחה, הצלחתי בשני אופנים לרכך קצת את התנאים, ולכול החבורה לחמם את הנפש, והגוף.
הצלחות קטנות, אבל חשובות.

[למ*]

מאד חשובות
תודה ברוש
זה כל מה שמנסה לעשות בימים אלו
הצלחות קטנטנות

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לפעמים פרטים קטנים
מנציחים את הכל.
כשאנשי מילואים לובשים מדי א'
כנראה שקרה הרע מכל.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

"כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות"
תמיד שירים דיברו אלי
תמיד שירים דיברו אותי
לפעמים שירים דיברו עלי

וכמאמר המשורר - חושפים איזה סוד.
אתמול שמעתי שוב את שיר אחרי מלחמה. המלחמה עדיין לא תמה.
הפעם המשמעותית הקודמת היתה ב2006, ביום שאחרי. גם שם דבר לא תם. אולי נדחה קצת.
בני הבכור זכה בו כשיר ערש. מן תפילה שכזו.
האם אי פעם נהיה אחרי מלחמה ולא בתוך, או בין?

[צפרדע_ית]

מקווה גם.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

"אני פוגש את המוות כל יום בעיתון
במסגרת שחורה מפחידה - מבהילה
ומופיע שם שם
ו(עוד) משפחה שכולה
לפעמים מעל בניין או עמוד , לתפארת,
מופיעה מודעה עם שם במסגרת
לא תמיד רואים את הדמעות, לפעמים אלו רק שמות"
32 שנה חלפו ממתי שכתבתי את זה, דבר לא השתנה
היום השם מוכר, אח לנשק לשעבר
לא מת
"רק" נפצע
קשה
מאוד

[צפרדע_ית]

ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

"עמוד האוהל נע שם עמוק בשק שינה
הוא שוכב עיניו פקוחות מקשיב לבוקר שנעור
יש שקט באויר, הוא חושב קולות של עיר
ומחר הוא יחזור"
יש גשם באויר, מכה בתקרת האוהל
אני אוהב את הרח/עש הזה. כמעט כתבתי "מת על", אבל לא מתאים.
בעיניים דמעות רבות, מחכות להתפרץ
הרבה טריגרים קטנים משחררים אחת או שתיים, גם עכשיו, אבל הסכר הגדול לא נפרץ.
זה לא הזמן, לא המקום, לא סביבה נוחה
ואני כל כך צריך את הפורקן הזה.
"רחוק בערפל איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות עוד יום חדש עלה."

[יולי_קו]

הצהובון מצהיר: אין לך לאן לברוח. בכל בריחה אתה לוקח איתך את עצמך. כל כך נכון, וגם מתאים. אין סיבה לברוח מהלב הגדול, הנדיבות, היכולת.
תודה על השיתוף.
שיהיה לך יום קל ורגוע.

[צפרדע_ית]

נשמע מאוד לחוץ.
מקווה שתמצא מקום לבכות בן קצת.
ל.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תזכורת לעצמי:
בלי ציפיות אין כריות.
בלי תקוות אין אכזבות.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

רק לי יש תחושה שחלק מהדף מהימים האחרונים נעלם?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הנה ברוש לבדו.
גם אם יש אנשים סביב
מחבקים מקרוב ומרחוק, עדיין ברוש לבדו.
מול הרבה אש ומים.
כולם מתנקזים להם יחד.
"זר לקרקע" כתב ריצ'ארד באך - ההוא מהשחף
ולפעמים זה מרגיש לי זר לעולם. הבית כבר לא אותו הבית, גם אם תמיד שמחים לקראתי. אני כבר לא אותו אני, וגם הסביבה כבר לא אותה סביבה.
זכרונות מודחקים עולים וצפים כיאה לתקופה
חבר שנפצע מוסיף מועקה
רגישות וזילות בחיי אדם חיות בכפיפה אחת
הפתעות ותקוות שנמוגות עוד בטרם בשלו.
אילו הם חיי בזמן האחרון.
מרגיש כמו תאונה, וממשיך להתנהג רגיל.

ועוד בטרם אסיים להקליד, קופצת לה הודעה "חברים, בני בכורי" - את ההמשך לא היה קשה לנחש

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ורגע לפני שהתחיל היום הנורא הזה
ירח של סוף חודש חייך אלי בבוקרו של יום, ונגה נצנצה מעליו
יכולים היו לתת איזה סימן מזהיר לפחות

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הבוקר חיפשתי אותו
ואפילו הירח לא עלה לחייך

[עטוף_ברחמים*]

את ההמשך לא היה קשה לנחש


רק לי יש תחושה שחלק מהדף מהימים האחרונים נעלם?
לי זה קרה בדף שלי.
אתה יכול להיכנס ל״עריכת כל הדף״ (בחלק הצהוב מעל לחלון של הוסף הודעה), להיכנס לגרסאות קודמות של הדף ולראות…

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בצניחה חופשית אתה נופל, מהר.
אני זוכר בצניחה שלי, הנוף היה מדהים, והקרקע כה רחוקה עד כדי שלא הרגשת כמה מהר אתה נופל.
רק כשפתחנו את המצנח, נבלמתי, ורק אז הבנתי את המהירות.
ככה זה גם בחיים. השבוע קיבלתי הזדמנות, שעה אחת, יקרה מפז - לבלום את הנפילה, לחיות ולהרגיש.
אבל מה זה אומר על שאר הזמן?
ומתי אתנגש בקרקע?

[יולי_קו]

מקשיבה לך. מרגישה את הסחרור. מרגישה את הכמיהה ליציבות וביטחון.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ובתוך כל החושך סביב בתקופה האחרונה
מדי פעם עולה לה להבה קטנה, מאירה ומחממת את הלב -
בעת פרידה מפקוד ששוחרר נאמר לי כי תרמתי רבות ומשפט שאמרתי בתחילת שירותו, שאלה פשוטה של דאגה פעוטה, גרמה לו להרגיש שמסתכלים וחושבים עליו, דבר שלא קרה לפניכן.
גאה ומחוייך מעט הולך הברוש לישון

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

והכל עומד להגמר
או לפחות הפסקה עד לפעם הבאה המאיימת
ובקרוב צריך לחזור לחיים שהיו
האם אלו אותם חיים? איך מתרגלים אליהם?

[יולי_קו]

נראה שהמילואים מתקרבים לסיומם בסיבוב הזה?
שתשוב בשלום יחד עם כל העושים במלאכה הקשה.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה.
לצערי חלק מסביבתי הקרובה יחסית, לא ישובו

[יולי_קו]

הכאב עצום ובלתי נתפס. הלוואי שלא יצטרפו סיבות חדשות.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

עוצם את העינים, שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם

לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.

[צפרדע_ית]

הי ברוש, מה שלומך?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא יכלתי לנסח זאת טוב מאריק.
אולי גם לבית השלישי אגיע, מתישהו

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

עוד לא

אין סיבה לכעוס
אין סיבה לצעוק
אין סיבה לשקוע
ויש כל כך הרבה סיבות
לכעוס, לצעוק, לשקוע

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

גע בידיך באיש
למה אינך מרגיש
מה שנשבר לא יתאחה
לא יתקרב
מה שזועק מה שבוכה
מה שכואב
מה יהיה

מה יהיה?