סיפור הלידה שלי
יום חמישי 1:50 בלילה – שבוע 36+6 מתעוררת (אחרי שהלכתי לישון פחות משעה לפני כן) וקופצת מהמיטה לשירותים. רק בדרך מבינה שכולי רטובה מגל של מה שיתברר בהמשך כמי שפיר. בניגוב רואה לא רק מלא רטוב אלא גם דם אדום כולל כמה גושים קטנים. לא מזכיר בכלום את איך שאמרו שנראה הפקק הרירי (הפרשה ורודה!?) נלחצת כי זה נראה לי ממש דימום ומבינה תוך שניה שאנחנו בדרך לבית חולים (בקורס הכנה ללידה הזכירו לנו שוב ושוב את הסיבות להגעה מיידית לבית חולים – ירידת מים ודימום היו שתי סיבות שחייבו כל אחת מהן בנפרד הגעה מיידית לבית חולים).
מעירה את האיש שהלך לישון 20 דקות קודם אחרי יום ארוך וקשה. מתחילים לארוז תיקים, שום דבר לא מוכן עדיין.. מזל שבדיוק באותו ערב התחלתי להכין רשימות מה לקחת לבית חולים במטרה לארגן את התיקים בסופ"ש. אני לא מפוקסת ודי בלחץ, האיש מביא את הרשימות מהערב וזה עוזר לי להתארגן. הוא מתקשר לדולה, היא מאשרת את ההרגשה שכדאי לצאת לבית חולים ואומרת שנעדכן אותה בכל שינוי. אני זורקת דברים לכל מיני תיקים, מפזרת הנחיות לאיש, נכנסת להתקלח. הכל במן לחץ עצור ואדרנלין גבוה.
תוך 40 דקות בערך יוצאים לדרך. בשלוש בדיוק חונים בבית חולים. בדרך אני מתחילה להפנים את העניין. אם מדובר על ירידת מים (בשלב ההוא עדיין לא בטוחה) הביתה אני כבר לא חוזרת בהריון. הם לא משחררים אחרי ירידת מים בגלל חשש מזיהומים, יודעת את זה טוב מאד ומנסה לחשוב על ההשלכות. כל התקופה היו כמה תסריטים שהכי פחדתי מהם וניסיתי לא לחשוב עליהם ולחזק בעצמי את האמונה שהכל יהיה בסדר ואין סיבה שדווקא הם יקרו (אחד היה הערכת משקל גבוהה שתשבש לי את התכנית ללידה טבעית והשני - ירידת מים בלי צירים שכנ"ל) והנה אני בעיצומו של אחד מהם..
מגיעים למיון - מוניטור מושלם, אולטרהסאונד תקין, אומרים היי לפיצקית, הרופא מעריך 3200 גרם. הרופא (הנחמד! שמדבר ומסביר) מבקש ממני להשתעל ועוד גל קטן של מים יוצא ממני, ככה הוא מוודא שאכן מדובר בירידת מים. הוא לא בודק פתיחה בגלל החשש מזיהום, ועל סמך דיווח שלי (שאני לא מרגישה כלום, שום דבר שיכול אפילו להזכיר ציר או כאב או משהו) הוא משער שעדיין לא התחילה פתיחה. במצב הזה, לטענתו, הולכים ישר לזירוז. החשש מזיהום גורם להם לא לחכות. הוא אומר שהוא מעלה אותי לראש תור הממתינות לזירוז אבל שאי אפשר להתחיל הרגע כי כל חדרי הזירוז תפוסים. אני שמחה, רוצה לתת עוד קצת זמן בתקווה שיתחילו צירים. שתתפתח לידה, שנוכל להימלט מגזירת הזירוז. לאט לאט (או מהר מהר..) אני מפנימה שהלידה הולכת להיות שונה מאד ממה שרציתי.
פותחים לי וריד ועולים למחלקה לחכות. כמעט חמש בבוקר. משכנעת את האיש לחזור הביתה לישון, אומרת לו שאני אקרא לו ברגע שיקרה משהו. גם אני מנסה לישון, לא מצליחה. פחות משעה אחר כך האחות באה להגיד שהתפנה חדר הזירוז ושואלת אם אני רוצה לרדת. אני מבקשת לחכות קצת, אומרת לה שבעלי הרגע נסע ואני רוצה לחכות לו, האמת, אני פשוט רוצה עוד להרוויח זמן. היא מסכימה, אומרת שישמרו לי את המקום ונעלמת. לא שמעתי ממנה יותר והמקום ככל הנראה לא נשמר. בתשע עוד מוניטור, תקין ביותר. אולטרהסאונד – תקין ביותר.
מנסה להזמין את הצירים, לדבר עם הרחם שלי, עם העוברית שלי, ליצור כאן איזושהי סינכרוניזציה. די ברור לי שהתינוקת שלי רוצה כבר לצאת, שהיא מוכנה לבוא אלינו. רק שהגוף שלי, הרחם לא קלט את זה עדיין. לקראת עשר בבוקר אני מתחילה להיות עצובה ולא רגועה, בודד לי שם במחלקה וקשה לי שכלום לא קורה. מתקשרת לאיש שיבוא. הדולה החמודה שלי מגיעה, נותנת לי תמצית של צמחים שאמורה לזרז ועושה לי רפלקסולוגיה, זה מרגיש מעולה אבל אני לא מרגישה שום התקדמות.
סביבות 12:00 באים לקרוא לי לרדת לחדר זירוז. ככל שהזמן עובר ואני לא מתחילה אפילו להרגיש צירים אני מבינה שזירוז יהיה כאן ואפילו מתחילה קצת לרצות אותו, כי הסטטיות והשעות העוברות ללא שינה מתחילות להשפיע עלי ואני מתחילה להתבאס. עכשיו אני מנסה לגייס את הכוחות, האמביציה, והנחישות ללכת ללידה עם זירוז בלי אפידורל. מיידעת כל רופא או אחות שאני פוגשת בכוונה שלי. כולם ללא יוצא מן הכלל, אומרים שבסדר ויאפשרו לי אבל אומרים (בכנות..) שזה מאד קשה, בעיקר בלידה ראשונה, פיטוצין ללא אפידורל. מנסה לא להתבאס מדי ולהאמין שאני מסוגלת.
בינתיים בחדר זירוז עוד מוניטור (מושלם!) ומתחילים לחכות. צריך שרופא יבוא כדי לאשר את הפיטוצין. אז מחכים. ומחכים, ו...מחכים. פעם בכמה זמן נכנסת אחות לבדוק את המוניטור, ואומרת שהרופא יודע אבל שיש מקרים דחופים שלא מאפשרים לו לבוא. אז אנחנו מחכים. שעות. אפשר להגיד שאלה השעות הקשות לי ביותר מנטלית בכל הלידה הזאת. אני מרגישה איך אני הולכת ומתעייפת (כזכור ישנתי בלילה פחות משעה) המים שממשיכים לנזול ממני בלי הפסקה גורמים לאי נעימות קבועה, אני מתחילה קצת לחשוש לעוברית. ובעיקר אני מרגישה שהנחישות שלי הולכת ומתפוגגת, שאני מתחילה להתייאש, עוד לא התחלנו ואני כבר גמורה.
האיש מנסה לעודד, להסיח את דעתי, לחזק. בשלב כלשהו שנינו נשפכים ומנסים לישון, אני מצליחה לישון רבע שעה ומתעוררת בדמעות. אנחנו בחדר קטן, סגור, מסביב יש כל הזמן התרחשויות ואף אחד לא מתייחס אלינו. מרגישה זנוחה, חלשה, נבגדת. רחוקה שנות אור מכל מה שרציתי שתהיה הלידה הזו. בשלב הזה אני כבר ממש רוצה את הזירוז, כי ככל שהזמן עובר ברור יותר שהוא יקרה ואם הוא כבר קורה הדחייה רק תגרום ללידה להיות קשה יותר.
קצת אחרי שש (חיכינו לו יותר משש שעות) מגיע הרופא סוף סוף, גם הוא לא בודק פתיחה (החשש מזיהום..), מסביר לי שוב למה חייבים זירוז ויאללה יוצאים לדרך (בדיוק 3 דקות של דברים שכבר ידענו, בשביל זה חיכינו..). מתחילים במינון נמוך לבקשתי. עכשיו אני מחוברת למוניטור רצוף ולעירוי של הפיטוצין ולעוד עירוי של נוזלים, איפה אני ואיפה הלידה הפעילה והטבעית שרציתי. מנסה להתעודד שהנה יש תזוזה אבל זה לא פשוט, גם עכשיו אחרי שהתחלנו האחות נעלמת להרבה זמן (היה יום עמוס מאד) אומרת שתבוא להעלות מינון אחרי 10 דקות, לא חוזרת חצי שעה, וגם משום מה כל פעם שמפסיקים את הפיטוצין (כי אני צריכה ללכת לעשות פיפי וזה קורה הרבה) כשמתחילים אותו שוב צריך לרדת במינון ואז לעלות חזרה. עוברות כמה שעות וכמעט שאין התקדמות, כל פעם מעלים מעט מינון ואז מורידים שוב מכל מיני סיבות, אני עדיין לא מרגישה כמעט כלום. רק מדי פעם צירים בקטנה.
רק לקראת 23:00 (כבר כמעט 24 שעות מירידת המים) אני מתחילה להרגיש יותר את הצירים. ב-23:00 מתחלפת משמרת, מגיעה מיילדת חמודה שהכרנו מהקורס הכנה ללידה, היא מתחילה להריץ עניינים. סוף סוף. אומרת לי שוב, שהיא מוכנה להעלות מינון בהדרגה ולתמוך בי בכל מה שארצה כדי ללדת בלי אפידורל אבל שזה מאד קשה, שצירים של פיטוצין הם לא כמו צירים טבעיים, זה לא נבנה בהדרגה, אלא בצורה מלאכותית, אין אנדרופינים שיקלו על התהליך, בקיצור לא מנבאת לי הצלחה.. אני עדיין רוצה לנסות. מהשלב הזה הצירים מתחילים לכאוב. ולכאוב ולכאוב. היא מעלה מינון כל חצי שעה בערך ואני על כדור הפיזיו מעבירה צירים בנשימות ובלחיצות של האיש מאחורה. בסביבות חצות מגיעה גם הדולה, שמתחילה לעזור לי עם עיסויים בגב, על הכדור אני מצליחה להעביר את הצירים למרות אי הנוחות של העירויים והמוניטור והמים שממשיכים לנזול... ככה במשך כשלוש שעות.
בסביבות שלוש בלילה כבר כואב נורא. המיילדת מעודדת אותי שאנחנו מתקדמים, רופאה מגיעה וממליצה לבדוק עכשיו פתיחה (פעם ראשונה אי פעם..) כדי לראות לאן ואיך ממשיכים. היא, המיילדת והדולה מנסות לנחש לאיזה פתיחה הגעתי. מהמרות על 3 או 4 בגלל הרמה הגבוהה יחסית של הפיטוצין ושל הכאבים.
המיילדת בודקת פתיחה – 1.5..!! אכזבה כללית. כל השעות האלה וכל הפיטוצין הזה והגוף שלי עדיין מגיב כל כך באיטיות.
כבר כמעט 4 בבוקר ואני גמורה מעייפות. אני עם דמעות בעיניים... הדולה מציעה לי לשכב על צד שמאל ושהיא תעסה לי את כל הגב. התנוחה הזו הרבה פחות טובה לי, הצירים מאד מאד כואבים ככה ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נרדמת בין הצירים. כל פעם נשפכת ומתעוררת לתוך ציר כואב. זה ממש לא קל. זה הרגע שבו אני מבינה שזה יותר מדי. אני כמעט 36 שעות ללא שינה, רק פתיחה 1.5-2 וכבר כל כך כואב. אני מתעוררת לתוך ציר ומבינה שזה לא יעבוד ככה. המיילדת והדולה כבר קודם התחילו לדבר איתי על אפידורל, ועכשיו הגיע הרגע בו אני מסכימה. מבקשת שיהיה במינון נמוך, שלא אאבד תחושה ברגליים (אומרים לי שתמיד זה כך שם, הפרוטוקול הוא מינון נמוך יחסית). בדיוק אז מגיע האיש שנשלח בערך שעה קודם לנמנם (הדולה תפסה את מקומו בעיסוי הגב, הוא גם כבר היה גמור) ואני מודיעה לו שהוחלט על אפידורל.
ארבע בבוקר – מפסיקים את הפיטוצין, מחכים למרדימה, הכנות לאפידורל. אני לא מצליחה לשחרר, כל הזמן אומרת שאני לא מאמינה שזה מה שקורה בסוף. בשלב הזה הגוף שלי כבר מייצר צירים גם בלי הפיטוצין, הם באמת שונים. צירי הפיטוצין קצרים וחדים יותר, מגיעים ללא התראה. הצירים האלה נבנים יותר באיטיות. מגיעה המרדימה, מסתבר שהאפידורל הזה זו חתיכת פרוצדורה, לא הייתי מודעת לעניין, וואו, זה כואב!! ממש!! הכאב של זה הפתיע אותי כל כך! לא ציפיתי שכל כך יכאב לי גם לא שמעתי מסיפורים חוויות על כזה כאב. בדיעבד אני חושבת שאולי זה כל כך כאב כי הייתי בהתנגדות לזה, הגעתי לזה מאד לא שלמה עם עצמי. כמעט מיד זה מתחיל להשפיע, תחושה שהצירים הופכים לרחוקים כאלה, מרגישה אותם אבל כאילו מרחוק, לא יודעת להסביר... השעה ארבע בבוקר, מחזירים את הפיטוצין, בהתחלה במינון נמוך כדי לראות שאין האטות בדופק ו..הולכים לישון, האיש בחדר הסמוך, הדולה בכסא לידי ואני מחוברת לשלל הצינורות במיטה.
ישנים עד שבע בבוקר, אני קמה בתחושה טובה בהרבה, לא יאמן כמה הייתי צריכה את השינה הזו. הדולה מתחילה לעסות לי את הרגליים ועוזרת לי להזיז אותן כל הזמן, לתנוחות של קיפול ופתיחה (שהרגליים מקופלות ובפיסוק) כדי לזרז את התקדמות הפתיחה ולהזרים דם לרגליים. בשבע בבוקר הפתיחה שלוש, עדיין התקדמות איטית יחסית אבל לפחות התקדמות. (אני עדיין לא בהשלמה עם הסיטואציה ממשיכה לדבר על זה שזו לא הלידה שרציתי וכו', אולי בגלל זה ההתפתחות איטית כל כך?? הדולה מנסה לגרום לי להשלים עם המצב).
בתשע פתיחה ארבע, יופי, יש לידה. המיילדת אומרת שאפשר לעבור לחדר לידה. סוף סוף!! אחרי כמה דקות מגיע הרופא (אותו רופא שקיבל אותי בחמישי בלילה, נותן לי הרגשה טובה, איך שהוא רואה אותי הוא אומר אותך אני מכיר! ובכלל הוא מהמדברים והמסבירים ולי זה עושה טוב) שמאשר לעבור לחדר לידה. אני ממש שמחה, אחרי כמעט יממה בחדר הזירוז הקטן, שבו הכל היה כל כך איטי, ושונה מהמצופה, רציתי לשנות מיקום, לשנות אווירה, לשנות פוזיציה. הרגשתי שזה יעשה לי טוב. התארגנויות כאלה ואחרות והמיילדת מגיעה עם שתי מיילדות אחרות שאני עוברת לאחריותן. המיילדת הראשית זו לא אחרת מאשר ננסי, האחראית על חדר הלידה הטבעי, שידועה בכל אזור ירושלים כמיילדת טובה עם גישה טבעית, השבת הזו היא במשמרת רגילה ואיתה עוד מיילדת מתלמדת בשם תמר. בשלב הזה אני עוד לא קולטת את המזל הטוב שלי, שננסי הולכת ליילד אותי! סתם מאד שמחה כי הן נחמדות, מציגות את עצמן ומדברות איתי עוד התארגנויות אחרונות ויאללה שיירה לחדר לידה (אני מובלת במיטה כמובן, על אפידורל הרי אי אפשר לרדת מהמיטה).
מגיעים לחדר לידה, מחברים אותי חזרה לכל המכשירים, מתמקמים. החדר גדול, נעים (בגלל הגודל המכשור קצת נבלע וזה מרגיש כמעט כמו חדר רגיל עם כמה מכשירים בפינות) תאורה לא חזקה, באופן כללי אני מרגישה רווחה. שוב מגיע הרופא, ותמר המיילדת בודקת לי פתיחה – 5.
הדולה ממשיכה לעבוד, לעסות לי את הרגליים, לעזור לי לשנות תנוחות על המיטה, היא והאיש דואגים שאשתה ואוכל קצת, אווירה רגועה. מדי פעם אחת המיילדות נכנסת לשאול מה קורה, ולראות אם הכל בסדר. הפיטוצין כל הזמן מוזרם אבל במינון נמוך יחסית, לא היה צורך להעלות אותו יותר מהרגע שהלידה התחילה להתקדם בקצב טוב.
אחרי שעתיים, ב-12 מגיע הרופא שוב, שוב תמר בודקת פתיחה ו-וואו – פתיחה מלאה!! גם המחיקה, אבל הראש עדיין גבוה. בשלב הזה לדעתי מנמיכים או מפסיקים לגמרי את האפידורל כי אני מתחילה להרגיש לחץ. ב-12:30 מחליטים לחכות עוד שעה, לתת לראש לרדת. הדולה אומרת שנראה לה שידעתי שהמעבר חדר יעשה לי טוב ובגלל זה כל כך רציתי אותו, אחרי האיטיות של חדר הזירוז (האיש כל הזמן צחק שקוראים לזה חדר זירוז כשזה המקום שבו הדברים מתפתחים הכי באיטיות) בחדר לידה הכל רץ.
בשעה הזו שהוחלט שנחכה, אני מרגישה לחץ הולך וגובר בצירים. אמרו לי לא ללחוץ בינתיים וזה ממש מאתגר, כל ציר הצורך ללחוץ חזק יותר. לקראת אחת וחצי הדולה הולכת להגיד למיילדת שאני כבר ממש חייבת ללחוץ, מאד מאד מאד קשה להתאפק. ננסי מגיעה ומתחילה לארגן את הדברים. כמה דקות לפני 13:30 והיא מארגנת אותי בפוזיציה ללידה: חצי על הצד חצי על הגב כשרגל שמאל מורמת. כדי שהרגל תישאר יציבה מורמת ככה היא קושרת סדין לאחורה של המיטה מעבירה אותו מסביב לרגל המורמת ונותנת לי לאחוז בקצה. זו תנוחה גאונית שמאפשרת לי להיאחז ולמשוך בסדין בזמן ציר (כמו החבלים שתלויים מהתקרה בחדרי לידה טבעיים) ותוך כדי שומרת על הרגל מורמת בזווית טובה ללידה.
ננסי מבקשת שאני אקשיב לה בתשומת לב כי היא הולכת להסביר לי בדיוק מה לעשות. היא אומרת דוגרי שזה הולך להיות כואב ושצריך הרבה כוח (אני ממש זוכרת איך ברגע הזה אני חושבת לעצמי: כוח? אבל אין לי כוח! אני לא בן אדם של הרבה כוח! ובעיקר לא עכשיו! אמאלה!!) היא מסבירה לי בדיוק איך ללחוץ – כלפי מטה וכמו שעושים קקי והכי חזק שאני יכולה. בציר הבא – מתחילים!
מגיע ציר – ננסי והדולה מעודדות אותי ללחוץ עוד ועוד ועוד, ואני לוחצת הכי חזק שאני יכולה. ננסי משמנת עם השמן שקדים שהבאנו. עובר הציר, מנוחה. ננסי בודקת ומתלהבת שהראש ממש התקדם למטה.
עוד ציר – מתחילים לראות את הראש! ננסי בשוק אומרת לדולה, משהו כמו: 'תראי היא הורידה את הראש תוך ציר אחד!'
עוד ציר – הראש מתחיל לצאת.
עוד ציר – כשהראש חצי בחוץ, ננסי אומרת לי לעצור ולהגיד פו (לא לעשות פו, אלא להגיד פו) זה השלב הכי קשה בלידה הזו, כשהראש חצי בחוץ מותח שם את כל העניינים בטירוף, זה כואבבבבבב (לא זוכרת אם הרגשתי ששורף או לא) בינתיים ננסי שימנה שם והגמישה הכל ובגלל זה אמרה לעצור (את זה אני יודעת בדיעבד, תוך כדי התחרפנתי קצת, אבל לדעתי בזכות ההנחיה הזו בדיוק, לא היו קרעים...). כל העצירה הזו היתה משהו כמו דקה גג שתיים ולי נראתה ארוכה הרבה יותר.
עוד ציר – עוד לחיצה ארוכה בעידוד ננסי והדולה וספלאאאששש בבת אחת פיצקית משתחררת לאויר העולם. או כמו שהאיש אומר שהיא פשוט נורתה החוצה...
נראה לי שמיד שמעתי בכי שלה, ננסי מיד הניחה אותה עלי, אני בדמעות ושוק מוחלט מחבקת אותה.
כל השלב הזה מתחילת הלחיצות עד שהיא היתה עלי נמשך 11 דקות מ-13:33 עד 13:44.
ננסי היתה בשוק מהמהירות ומהדיוק של הלחיצות שגרמו לזה (לטענתה) ללכת כל כך מהר. היא אמרה שתכננה שעה לפחות של לחיצות, זו לידה ראשונה.. היא רצתה שהמיילדת השנייה, המתלמדת, תיילד אותי, אבל חשבה שזה ייקח זמן אז אפילו לא קראה לה. בסוף כשהיא קראה לה ועד שהיא הגיעה פיצקית כבר היתה בחוץ. ננסי ממש התרגשה ואמרה שמעולם לא ראתה לידה מדויקת ומהירה כל כך בלידה ראשונה (ועוד עם אפידורל!) והיא עוד אומרת בחיוך 'ומדובר פה על כמה מאות של לידות...' אני כמובן הרגשתי גאווה גדולה, לא יודעת אם מה שאמרה היה אמיתי או לא (בהחלט הרגיש אמיתי כי היא לא הפסיקה להתפעל ולחזור על זה) בכל מקרה לי זה נתן להרגיש כל כך טוב. פיצוי עצום על כל ההתחלה מורטת העצבים והמייאשת.
האיש לא רצה לחתוך את חבל הטבור, אז ננסי עשתה את זה. תמר לקחה את פיצקית ניקתה ושקלה – 3460 גרם! (שבוע 37!!) בזמן הזה, ננסי אומרת לי ללחוץ עוד פעם אחת כמו קודם, היא לוחצת במקום מסוים בבטן ובבת אחת וללא כל כאב יוצאת השיליה (זה החלק שהכי הדהים את האיש בכל הלידה, הוא לא ציפה לכזה גודל). היא בודקת את השיליה והכל בסדר.
מחזירים לי את פיצקית עטופה ואני והאיש מסתכלים עליה, עדיין בשוק מוחלט...
האיש לוקח ומחזיק אותה בזמן שננסי בודקת אם יש קרעים – אני במתח (זה הדבר שהכי פחדתי ממנו כל הלידה). אחרי דקה ננסי מדווחת שלא. ואני מתחילה לצעוק שם בהתלהבות. יואו אני לא מאמינה! איזה כיף! איזה כיף!! זה הדבר שהכי פחדתי ממנו! תודה תודה וכו' (באמת הרגשתי שזה בזכותה, בגלל ההנחיות המדויקות שלה, איך ללחוץ, מתי לעצור, מתי להמשיך וכו',).
ננסי רוצה שאני אשתה תה מתוק ורק אח"כ אקח ואנסה להניק את פיצקית, בינתיים האיש מחזיק אותה כל הזמן וזוכה לראות אותה פוקחת עיניים (אני אראה אותה עם עיניים פקוחות כמעט רק יממה אח"כ).
בערך חצי שעה אחרי הלידה, אני מנסה להניק, ננסי מסבירה לי הנחיות כלליות, מראה לי איך לאחוז, מה לעשות וכו' ו..זה מצליח! פיצקית יונקת כמה דקות ואז נרדמת עלי.
בינתיים כל הזמן ממשיכה ההתלהבות מהלידה, ננסי מספרת בהתלהבות לרופא שמגיע לבדוק. אני אומרת לה שזה בזכותה והיא אומרת לי שזו אני ואנחנו מסכמות שזו עבודת צוות מוצלחת ונפרדות בחיבוק (בדיוק מסתיימת המשמרת).
כמה זמן אחר כך, כבר שעה וחצי אחרי הלידה בערך, מגיעה מיילדת אחרת (התחלפה משמרת) שאני לא זוכרת את השם שלה ואנחנו מתחילים בהתארגנות לרדת מהמיטה למקלחת. האיש מקבל את פיצקוש, האחות מוודאת שאני בסדר בישיבה ואז בעמידה ואז שולחת אותי למקלחת תוך הנחיה לאיש לוודא כל כמה דקות שאני בסדר.
אני מרוצה עד אין קץ ששעתיים אחרי לידת אפידורל אני כבר מתקלחת לבד. אחרי המקלחת עוד כמה התארגנויות ועולים למחלקה. מחלקה ג' – ביות מלא, היה לנו מזל, היינו המקום האחרון, הייתה שבת עמוסה בלידות, אחר כך כבר הפנו למחלקות האחרות.
בהתחלה במחלקה בשלב שעושים בדיקות לתינוקת הרגשתי קצת דפיקות לב, אז האיש נשאר עם פיצקוש לבדיקת הרופא ואני נשלחתי לשכב במיטה, אבל תוך כמה שעות התחלתי להרגיש יותר ויותר טוב, למחרת כבר ממש הרגשתי בסדר וזה הלך והשתפר במהירות בימים הבאים (חוץ מעייפות מטורפת, שהפכה להיות המצב הקיומי שלי מאז פחות או יותר..)
וזהו, מאותו רגע אני אמא. לתינוקת מדהימה. וזה בלתי נקלט כמעט כמו בדקה הראשונה, אם כי הפך כבר למציאות שאין מוחשית ממנה.
מסקנות:
- דולה עוזרת ותומכת גם בלידה אפידורלית, היא עוזרת לקדם את הלידה ע"י תנועה (על המיטה) ועיסויים.
- אי אפשר לתכנן לידה!!
- ברגע שיולדים בבית חולים ההשפעה של הצוות (רופא, מיילדת) על הלידה היא מכריעה ואין מה לעשות חוץ מלקבל את זה.
- באמת שהכי חשוב אמא בריאה ותינוק בריא, כמו שמפמפמים בבית חולים בלי הפסקה, כל היתר אלה האמצעים אבל ממש לא מטרה בפני עצמה.
- התאוששות מהירה וטובה והצלחה בהנקה, חשובה מבחינת החוויה הכוללת, לא פחות מכל חלק אחר בלידה.
ועוד כמה מחשבות:
בזכות החלק השני של הלידה, המעולה והמושלם וההתאוששות המהירה החוויה כולה צבועה לי באור חיובי סך הכל אבל עדיין אני חושבת שנדרש כאן עיבוד רציני. הפער בין הלידה שרציתי ללידה שקרתה בפועל גדול, ולמרות שלפני כן, בהכנות, כל הזמן השארתי כביכול פתח לשינויים, לאפידורל, כל הזמן אמרתי לעצמי שאי אפשר לדעת ושאני פתוחה לכל מה שיקרה. עדיין, ברגע האמת זה נחווה ככישלון (עם כל כמה שלפני כן השתדלתי להוציא את המילה הזו בדיוק מהלקסיקון) כאכזבה, צריכה לעבד את הרגעים האלה של ההסכמה לאפידורל, לראות מה שם גרם לי לכזה קושי שגם עכשיו בדיעבד, כשאני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות ושבזכות זה המשך הלידה היה טוב, עדיין קשה לי להיזכר ברגעים ההם, עדיין אני מרגישה שהייתי מרוצה יותר מעצמי אם הייתי מצליחה לעבור את הלידה בלי (למרות שמי יודע איך היא היתה בכלל ממשיכה בסיטואציה בה הייתי...) ועדיין יש בי איזשהו קול שמשווה לנשים אחרות ואיך אני לא יכולתי לעמוד בצירים ההם (כולה פתיחה 1.5) כשכולן מצליחות לעבור צירים חזקים בהרבה ולידה שלמה (צירים רגילים, לא צירי פיטוצין, ובכל זאת... מה, יכול להיות שזה באמת כזה הבדל? ואולי אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בכאב הזה?? אולי אני פשוט לא עמידה לכאב? ומה יהיה בלידה הבאה??)
הלימוד המרכזי שלי מהלידה הזו הוא שאי אפשר לתכנן לידה. כל כך רציתי והייתי מכוונת ללידה טבעית והנה ירדו מים ולא התפתחו צירים ומצאתי את עצמי בלידה לא טבעית בעליל שקיבלה תפנית חדה חזרה לתסריט הטבעי, בדמות ננסי שבזכותה היה שלב לחיצות טבעי להפליא בנסיבות הלא טבעיות הקיימות (ואני הרי כל כך התלבטתי אם לבחור בחדר לידה טבעי או לא, והנה קיבלתי טבעי במסווה של רגיל).
) נורא נלחצתי והזעקתי אחות שתעזור לי והיא ממש לא התרגשה. הביאו לי אמפולות של מי מלח ומזרק קטן (אפשר לקנות בכל בית מרקחת ממש בזול) וטפטפתי לו לכל נחיר, זה ממש עזר לנו. אחר כך קניתי כאלה הביתה והשתמשתי מידי פעם.
וגם בסדר אם תהיה מעורבת בחששות...