מחשבה שאני אופה ביחד עם
חלוקית נחל (שלא יודעת על זה, אבל חלקים מגיעים מדיונים שלי איתה) - דברים מתקיימים כאשר יש בהם רצון. בעיקר כאן, בעיקר באתר הזה שבו כל אחד יכול לבוא וללכת כרצונו, או לבוא בשם אחר ואז ללכת ולחזור בשם אחר.
אני אוהבת את נקודת המבט הזו כי היא מאפשרת מבט בונה בכל בדינמיקות האחרונות שהיו כאן.
אם דיונים משתנים מתוך הייעוד המקורי שלהם לטובת משהו אחר לגמרי זה בהכרח משקף רצון של חלק מהמשתתפים.
הרי ישנם דיונים רבים מספור בהם נכנס טרול או סתם מישהו שהתבלבל או סתם מישהו שבא לו על פרובוקציה. והוא כותב את שלו ומקבל התעלמות רבתי והדיון נמשך.
או הערה קטנה והדיון נמשך.
ויש פעמים שלא. שהדיון אכן מקבל מסלול אחר לגמרי, נושא אחר או מוקד אנושי אחר.
וכזה קורה זה משקף רצון ואולי אפילו צורך.
השאלה היא מה קורה במקום שבו לחלק מהמשתתפים יש רצון אחר לגמרי. מי קובע? מי שפתח את הדיון? מי שצועק יותר חזק? מי שנוהג באלימות? מי שבוחר פעם ועוד פעם להגיב למסיט הדיון?
אני באמת לא יודעת.
אבל אני חושבת שמועיל להתבונן בזה, כשזה קורה, כמפגש של רצונות של מספיק אנשים.
ההמשך של המחשבה הזו נאפה ביחד עם
נוודית.
באופן, מעבר לספרייה שהוא מייצג, הוא זירה של תרגול לכישורים חברתיים. וככזה, מה שקורה בו הוא למידה בעלת ערך לא פחות מכל דיון ב"נושא".
אולי אפילו יותר.
והוא זירה מאוד מאוד בטוחה בשביל התרגול הזה, יותר מהרבה זירות אחרות, בדיוק בגלל האפשרות ללכת, להיפגע בקול רם, להחליף זהות וכו'.
החיבור בין שתי המחשבות הוא שכאשר שתיהן נפגשות אפשר לראות זאת כך - לכמות מספיקה של אנשים היה הרצון לתרגל מיומנות תקשורת כלשהי. וברגע נתון זה היה להם חשוב יותר מהנושא שבו דובר והם עשו בכך שימוש.
כאשר התרגול יסתיים אפשר יהיה לשוב בנינוחות לנושא. או שלא.
כך שהדבר הזה, החוזר, המוגדר כסטייה, הוא לא בהכרח סטייה אמיתית.
הוא סטייה רק אם מגדירים את ה"נושא" כדבר חשוב יותר מתרגול של מיומנות תקשורת. ובאופן אישי, אני לא חושבת שזה כך.