דמעות גן

[ענבר*]

עלול להיות בזה מסר ליד שכשקשה אז עוזבים
מודה שהמשפט הזה הוא משפט שאני מתחבטת בו בערך כל חיי. מחזקת את ידייך אמא פלונית על היכולת לא להתבלבל בין קושי לסבל בין התמודדות להישרדות. מבינה כעת עד כמה סביבת הגן של בנך קשה חולנית ובלתי ניתנת להידברות. אולי אשתף כאן בדילמה שלי. בני בן ה3 מבקר בגן קיבוצי זו השנה השניה. זהו גן שבחרתי לו לאחר מסכת חיפושים שכללה עשרות גנים. הגן הוא התפשרות אך הרע במיעוטו באזור בו אני גרה. הגננת מקסימה, אך יש הרבה ילדים (24) וזה משהו שאני לא מאמינה בו. בני החל את השנה בהתלהבות אך לאחר כשבועיים החל להראות סימנים שאינו רוצה ללכת לגן. עלי לציין שהוא נשאר לישון בגן עד 4 .המצב היגיע לכך שמדי יום הילד שלי עסוק אחר הצהריים בעובדה שמחר יצטרך ללכת לגן ושהוא לא רוצה ללכת לגן.הוא לא רוצה ללכת לישון בערב כי הוא לא רוצה לגן. כששואלת אותו למה , אומר שרוצה להישאר איתי בבית.כמו כן אומר שהוא מתבייש מהגננות. בכל בוקר מתעורר ולא רוצה לגן. ליבי נישבר בקירבי. מה גם שרוב השבוע אני אכן בבית. (למעט יומיים). בשיחה עם הגננת והמטפלות, הן טוענות שהוא חמוד ושמח בגן.ואני שואלת את עצמי מה עלי לעשות? מצד אחד אולי הוא מרגיש את האמביבלנטיות שלי והרגישות שלי לכל נושא שליחתו לגן בכלל, והוא ממשיך להתקע בנושא כי חש את התגובה הרגשית שזה מפעיל בי. אולי אם הייתי שלמה יותר אז גם הוא היה. מצד שני העובדה שהוא מתעסק בזה ממש הרבה כמעט כל אחר הצהריים מדליקה לי נורות אדומות. יש לי אפשרות להעביר אותו לגן הורים שנפתח בישוב סמוך, גן עם כמות קטנה של ילדים.ואני שואלת את עצמי האם זה נכון, כלומר, האם מדובר כאן באמת בקושי שלו או באיזה אישו שלי. ואני מתבלבלת .

[איש_ענבר*]

אני אבא של בני בן ה3 מרגיש שהקשיים קשורים יותר למעברים ולקשר סימביוטי עם ענבר שמתאים לגיל צעיר יותר אבל ממאן להתנתק. אני מביא אותו באופן קבוע לגן בבוקר. לפעמים יוצא לי להשאר קצת יותר ואז אני חווה ילד מעורב במפגשים, שמח, בקשר עם הצוות, אנרגטי. גם בבית, אני מגלה לפעמים שהוא מזמזם ושר שירים שלמד בגן, או מספר סיפורים. אמנם, בפרידה הוא אומר שהוא מתבייש, אבל יש לזה רמות משתנות וגם לא תמיד מפני אותה הדמות. אינני יודע למה הוא מתכוון כשהוא אומר מתבייש. האם זה פוחד, חושש, לא רוצה להפרד... איך עוזרים לו להסתגל? הצוות באמת מרגיש לי נהדר ורואים את זה מצויין על היחסים בין הילדים בגן. אולי צריך יותר להכיר לו ילדים? למרות שרובם המשיכו איתו משנה שעברה.

אכן, גם לי יש אמביולניות. בכל מסגרת חדשה, גם אצלי, יש תקופת הסתגלות בה אני לומד את המסגרת מכיר אנשים בה המסגרת לומדת אותי. תקופה כזו לוקחת שנה לפחות. האם יש לצפות לתקופה קצרה יותר אצל ילד? אני חושב ששורש הבעיה נובע מכך שבמערכת הקיבוצית, כל שנה עוברים גן. עם הילדה הבכורה, עברנו גן כל שנתיים ותמיד ראינו בשנה השניה קפיצה גדולה בכל התחומים.

[תבשיל_קדרה*]

למיטב הבנתי אסור לערב פסיכולוג של העירייה של הגנים בשום מצב, כי זה בד"כ לרעת הילד
אולי הפסיכולוגית של הגנים תסתבר שנחמדה ומבינה כמו ההיא ממחלקת החינוך?
מה דעתך להתיעץ אתה בקשר לנושא?
תראי, החלטת שהילד יהיה בגן עירוני. אם את רוצה לחפש גן עירוני אחר, ומאמינה שקיים גן עירוני עם גננת מספיק טובה בשבילו, אולי יש גם פסיכולוג אחד שיבין אתכם ואת הילד?

כתבת בהודעה הראשונה שלך שאת מתלבטת בין לעשות עם הילד מה שנכון בעיניך ללהתפס כ"טרבל מייקרית" במערכת. אז -
1 - אין שם ממי לפחד. כולם אנשים (כל מיני אנשים).
2 - להתפס כטרבל-מייקרית זה הדבר הכי טוב בשביל שתקבלי מה שאת רוצה (למען השקט התעשייתי).

[נעמה_אמא*]

חייבת חייבת להגיד משהו לכל האמהות שמפחדות לפצות פה מול גננת כי הן מפחדות להיות "טרבל מייקריות"
או כי הן מפחדות שבגלל שהן יגידו משהו זה יחזור כבומרנג לילד שלהן.
אני שומעת את זה הרבה מהאמהות שמתלבטות לגבי המסגרת, רואות משהו שלא מוצא חן בעיניהן ומעדיפות לשתוק
אני גם הייתי שם ואני מאוד מבינה את החשש הזה אבל אחרי הניסיון המר שעברנו ההכרה החדה שהגעתי אליה היא
אם את חוששת שבעקבות זה שתגידי משהו הגננת תחשוב שאת הורה בעייתי ובעקבות זה תתייחס לילד שלך לא טוב
סימן שהיא לא ראויה לטפל בילד שלך. הבעיה היא אצלה ולא אצלך.
צריך לחשוב על זה בצלילות ולהבין שלהשאיר את הילד שלך עם מישהי שאת חוששת שתפגע בו
בגלל שהיא לא מסתדרת איתך זה מעוות.
<עוד מסקנות ועצות אפשר לקרוא בדף שפתחתי: איך לזהות משפחתון מתעלל>

[פלוני_אלמונית*]

_צריך לחשוב על זה בצלילות ולהבין שלהשאיר את הילד שלך עם מישהי שאת חוששת שתפגע בו
בגלל שהיא לא מסתדרת איתך זה מעוות._
כמובן שזה מאד נכון, אבל מה לעשות שבמרבית שעות היום אין לך פיקוח על התנהגות הגננת אל הילד שלך ולא תדעי אם יחסייך עם הגננת פוגעים בו "בקטנות" או לא?
נגזר עלייך לבלות בניחושים, חליבת אינפורמציה מהילד (ותקווה שאת מפרשת אותה נכון) והסתמכות על חוות דעתן של אמהות אחרות, שרובן ככולן מעדיפות לא להיות טרבל מייקריות, וככלל, מעדיפות לא לראות ו"לסמוך על עיוור". המערכת הזאת בנויה, לנוחותם של שני הצדדים- ההורים והצוות, כך שלא תהיה מעורבות יתר. בגנים מסויימים זה בסדר, כי הגננות הן משכמן ומעלה, ובגנים אחרים (אולי מרביתם), זה לא, כי תפקיד הגננות הוא קשה כל כך, בלתי טבעי כל כך, שסביר שלא יעמדו בציפיות של האם שרוצה בטיפול המיטבי בילדיה.

אני מסכימה מאד עם נעמה אמא, אם את חושבת שהגננת תגיב באופן שלילי כלפי הילד בגלל מעורבותך, זיהית בעיה אפשרית אצלה, כי דרישתך לטיפול נאות שאינו תלוי בדבר היא לגיטימית. אבל הבעיה היא גם אצלך, כי את מקווה למעורבות והתחשבות אנושית אמהית בצרכייך וצרכי ילדך על פי אמות המידה שלך , בשעה שמראש את מקבלת על עצמך להיות "קליינטית" בתוך תחום של מישהו אחר, עם כללים של מישהו אחר, ועם מגבלות אנושיות טבעיות של אותו מישהו, שהוא אדם העובד בתנאים רגשיים קשים ובמסגרת לא טבעית מבחינה אנושית. זה מצב כמעט בלתי אפשרי.

[אמא_פלונית*]

רוצה לעדכן.
הגננת התקשרה היום היא היתה ביום חופש והיא התקשרה מהבית.
היא הייתה מאוד כועסת ופגועה מן העובדה שפניתי לעירייה מאחורי הגב שלה כדי לפתור את הבעייה.
קודם כל אני חייבת לספר שהיא טיפוס שנואם. אי אפשר לנהל איתה דיאלוג פורה. היא מדברת ומקשיבים . נקודה.
זה לא מסתדר כשצריכים להעביר נקודה. יצא שצעקתי ממש את הדברים כדי שהיא תשמע אותם וגם אז היא דברה ברקע לא מקשיבה לחלוטין. נורא נורא מעצבן. ושמתי לב לזה מתחילת השנה. לא מקשיבה לשום דבר , לא מכילה הורים. וכנראה גם לא ילדים עם עושים היקש.

תכלס לא מעניין אותי לריב איתה, שאלתי אותה שני דברים,

1. איזה פיתרון מעשי יש לה לעובדה שלבן שלי אין עם מי לשחק בגן?
2. מה הוא עושה מהרגע שהוא מגיע ועם מי הוא משחק כל היום?

לשניהם קיבלתי נאומים שלא מביישים פוליטיקיאי אבל תשובה לא קיבלתי.
הסבתרי לה שבאתי לעירייה אבל לא אמרתי עליה מילה רעה אלא ביקשתי להעביר אותו לגן עם קבוצת גיל שיותר מתאימה לו.
הסברתי לה שהוא נפגש עם ילדים אחרי הצהריים ואילו בגן היא עצמה הודתה שהוא לא יכול לשחק איתם, היא הכחישה דברים שהיא אמרה. מעייף. ואין לי סבלנות .
היא ניסתה לרמוז שאני לא בסדר ולא עקבית ("אמרת שהוא שמח לבוא לגן ואח"F באת והוצאת אותו")
דיברתי איתה על שהוא בקשר טוב עם הגננות איזה יום והוא נראה נינוח ושמח אבל מצד שני הוא עצוב כי אין לו עם מי לשחק וזאת הסברתי לה זה לא שאני לא עקבית אלו שני דברים שונים.
כל זאת בכוח ובצעקות היא לא נתנה לי ממש לדבר.
כל משפט שני היה : "טוב אם זה ככה אז אין טעם",
תכלס היא עשתה טעות. כי יש עוד שני גננות בגן גננת משלימה שבאה יומיים בשבוע, וגננת הצהרונית (הוא היה בקייטנה יומיים) וכשביקשתי מהם שיצרפו לילד שהוא חבר שהוא מסתדר איתו אז בסוף היום כשבאתי לקחת אותו נאמר לי שהוא שיחק איתו כל היום ןהכול היה בסדר . ואילו היא כאמור לא עודדה קשר.

למה אני פוחדת מהעירייה ומהגננת?
כי הבן שלי הוא היפר אקטיבי, וזקוק ליחס מיוחד ולהבנה הוא מסתדר במסגרת גן רק עם היא ממש חיובית , והיא יכולה פשוט לעשות לו שם רע אפילו לגן החדש שם הוא יהיה ולדבר עם הגננת או כל מיני דברים, הבנתי שהיא מסוגלת. היא לחוצה מאוד מכל הקטע ולקחה מאוד קשה את העובדה שהלכתי לעירייה.

בסוף נתתי לה לדבר עם הילד דרך הטלפון כי היא כל הזמן זלזלה במה שאמרתי והמעיטה בערך של הדברים.
הוא אמר לה : שהוא בחופשה, שאין לו עם מי לשחק ושד. וג. נורא מציקים לו. שהוא יילך לגן חדש עם ילדים גדולים ושיהיה לו כיף... ויש לו חברים מגן אחר (גם גן חובה). ושהילד הזה (שהיא לא נתנה לו שלחק איתו) בא אליו היום אחרי כדורגל.
ככה. הכניס לה ואולי סתם לה הפה קצת.

[בר_עדש*]

לענבר ולאיש של ענבר,

יתכן שהבן מסתדר טוב בגן, אבל הדבר תובע ממנו משאבים רבים. אולי בשל הקושי הוא חושש כל יום מההתמודדות שלמחרת. אם זה כך אז מדובר פה בקושי שכנראה קצת גדול עליו. כאן יש מקום קצת להקל עליו את הקושי, על מנת שירגיש מסוגל להתמודד איתו. יש לשם כך אפשרויות שונות. אני הייתי מנסה לקחת אותו הביתה בצהריים. כך כאשר הוא מגיע בבוקר, הוא יודע שיש זמן קצוב בו הוא בגן, וכשיתעייף ילך לנוח בבית.

בכל מקרה, המצב שאתם מתארים לא נשמע בריא. אם הילד אומר שיש לו בעיה, אז כדאי להאמין לו. אם הגננת טובה אולי עדיף שתתיעצו איתה לגבי המהות האפשרית של הבעיה, ולגבי דרכי פעולה אפשריות.

בהצלחה

[אמא_בבית*]

אם הילד אומר שיש לו בעיה, אז כדאי להאמין לו. אני מסכימה.

אולי הוא מרגיש את האמביבלנטיות שלי והרגישות שלי לכל נושא שליחתו לגן בכלל, והוא ממשיך להתקע בנושא כי חש את התגובה הרגשית שזה מפעיל בי. אולי אם הייתי שלמה יותר אז גם הוא היה.
מרגיש שהקשיים קשורים יותר למעברים ולקשר סימביוטי עם ענבר שמתאים לגיל צעיר יותר אבל ממאן להתנתק.
לילד קשה בגן. הוא עסוק בכך בצורה שנשמעת לי אובססיבית (כל יום אחר הצהריים ולא רוצה לישון כדי שלא יגיע הבוקר). אני לא יודעת עד איזה גיל אתם חושבים שהילד אמור להיות קשור לאמא בקשר סימביוטי אבל לדעתי, בגיל שלוש, הוא נראה ילד קטן ומדבר ומבין כמו ילד אבל מבחינה רגשית הוא תינוק גדול. הוא בהחלט מושפע ממה שאמא ואבא מרגישים וטוב שכך.
לענבר, אם את אמביוולנטית עם הגן, תקשיבי לעצמך. האינטואיציה שלך אומרת שעשרים וארבע ילדים זה יותר מדי אז זה באמת יותר מדי. אם את לא שלמה אם לשלוח אותו לגן, כנראה את צודקת אפילו אם את לא יודעת בדיוק למה.
באופן כללי, אני חושבת שאסור לזלזל בתחושות בטן.

[בשמת_א*]

ענבר, גם אני מסכימה. תקשיבי לילד, תקשיבי לאינטואיציות שלך. נשמע לי רע מאוד לשלוח ילד לגן שהוא כל כך מפחד ללכת אליו. מי יודע מה קורה שם.
יש עוד פתרונות ליומיים בשבוע, שיכולים לכלול אפילו גן, אבל גן אחר, שבו נעים לו והוא ישמח ללכת אליו ביומיים שאת עובדת.

[ענבר*]

בר-עדש, אמא בבית ובשמת א תודה על תגובותיכם. וואו אתם ממש מחזקים את הצד הזה שלי שרוצה להוציא אותו מן הגן. היום נסענו בערב להחזיר את ביתי מחוג, וסבא שנהג טעה בדרך ונסע לכיוון הגן, הילד מיד הבחין למרות שהיה חשוך , פניו התכרכמו וכמעט בכה, לא רוצה לגן. ואני מחסירה פעימה. כשלוקחת אותו מן הגן אומר שהיה לו כיף. היום סיפר לי על הטיול שעשו ומה בדיוק ראו בדרך, בהתלהבות. אני מתחברת למה שבר עדש אמר(או אמרה?) שההתמודדות קצת גדולה עליו. אני יודעת שהגן הוא גן טוב כי אני עבדתי בו לפני שנתיים, חוויתי אותו מבפנים, אהבתי את הריתמוס , האנרגיה החיובית והחיונית של הגננת ואהבתה לילדים. כך שאני קצת במבוכה מתגובותו של בני. יתכן ובאמת מה שקשה זו כמות הילדים. והרעש. לא יודעת למה, כל כך קשה לי להחליט על צעד כזה של הוצאתו מהגן,

[אשה_שמחה*]

לא יודעת למה, כל כך קשה לי להחליט על צעד כזה של הוצאתו מהגן,
כי קשה לעשות שינויים.
כי אנחנו פוחדים לטעות טעות "גורלית".
מנסיון יכולה לספר לך, שאחרי שעושים את הצעד, פתאום לא מבינים מה היה כל כך קשה.
וחשוב לזכור שזה לא בלתי הפיך, ושזה לא חייב להיות "הכל או כלום".
אפשר להתחיל בלהשאיר אותו בבית מדי פעם, ולראות איך זה מרגיש לכם. או להחזיר אותו מוקדם יותר, או גם וגם, ומשם להמשיך.
שיהיו ימים טובים @}

[איש_ענבר*]

מנגן לי בראש "צריך מסגרת".
יום כן, יום לא, יכול לייצר אי ודאות שעלולה לייצר חשש גדול יותר וקושי רב יותר בימים שבהם הוא נמצא בגן. זה החשש האמיתי שלי.

מצד שני, גם בית זה מסגרת. אני לא בטוח שלהיות יום שלם בבית זה יותר טוב. כבר עכשיו, במשך חצי יום ופחות, אנחנו כהורים הופכים למרוטי עצבים וקצרי רוח לפעמים. המסגרת לילד היא גם מסגרת לעצמנו, מסגרת שדרכה גם אנחנו יכולים להתפתח אחרי שנים ארוכות של טוטליות מוחלטת בהקשר של גידול הילדים.

איך ניתן בחינוך הביתי לייצר מן מאגר כוחות בלתי נדלה. האם זה כשרון טבעי או שניתן ללמוד את זה? ומה קורה אם הורה אחד עובד יותר מדי (בעיות פרנסה) ומשאיר את בת הזוג לבד. אני חושש מאד שהתוצאה עשוייה להיות הרסנית יותר מאשר המצב הנוכחי.

[איש_ענבר*]

קראתי שוב את התגובות ורציתי להודות לכולם. אני מרגיש שאני משאיר את ענבר מאד לבד מתוקף כך שלא יכולתי להגיב בצורה אמפתית אליה וגם אל בני.
אולי דווקא הצורך שלי לראות אותו בגן יוצר את הבעיה?

[אשה_שמחה*]

יום כן, יום לא, יכול לייצר אי ודאות שעלולה לייצר חשש גדול יותר וקושי רב יותר בימים שבהם הוא נמצא בגן

ראשית, זה לא חייב להיות "יום כן יום לא". זה יכול להיות גם, נגיד, יום בשבוע לא, או כל הורדת מינונים אחרת שמתאימה לכם. רק כדי לבדוק ולהרגיש מה זה עושה לכולכם.
מעבר לכך- כרגע כבר קשה לו, ולכם. אתה חושש שהקשיים יתגברו אם תפחיתו את ימי הגן בגלל חוסר יציבות. אבל בינתיים זה רק חשש. חשש לא מבוסס. אז לא כדאי לבדוק? (שהרי מה שעומד מול זה זה קושי קיים, מוכח כבר).

אני לא בטוח שלהיות יום שלם בבית זה יותר טוב. כבר עכשיו, במשך חצי יום ופחות, אנחנו כהורים הופכים למרוטי עצבים וקצרי רוח לפעמים.

שוב, אם אתה לא בטוח, אז אולי כדאי לבדוק . יכול מאוד להיות שאתם הופכים למרוטי עצבים כי אתם לא רגילים להתמודדות הזו, לצורת החיים הזו של להיות יחד באינטנסיביות. אל תסיק מהחוויה העכשווית על איך זה יהיה עם הילד בחינוך ביתי.

בכל אופן, לגבי כל התהיות שקשורות לחינוך ביתי, ממליצה מאוד על מדור חינוך ביתי , יש שם תשובות לכל השאלות, נראה לי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כבר עכשיו, במשך חצי יום ופחות, אנחנו כהורים הופכים למרוטי עצבים וקצרי רוח לפעמים.
איך ניתן בחינוך הביתי לייצר מן מאגר כוחות בלתי נדלה. האם זה כשרון טבעי או שניתן ללמוד את זה?
מניסיוני ומניסיון אחרים, וזה כבר נכתב פה באתר: ככל שנמצאים עם הילד/ים זמן רציף ממושך יותר, קל יותר להתנהל איתם. זה גם יותר מורט עצבים כפי שתיארת, אבל גם יותר קל בדרך אחרת: אולי מפני שזה מאפשר להפנים את העובדה שהילדים הם חלק אינטגרלי מהחיים שלך כהורה, ולא חלק מודולרי שנכנס ויוצא מהחיים שלך.
מנגד, ככל שרואים את הילדים לזמן קצר יותר ביום, כך יותר "לא יודעים מה לעשות איתם".

[אמא_בבית*]

ענבר והאיש שלך, אתם נשמעים לי מאוד רגישים לבן שלכם ומוכנים להתאמץ כדי לגדל אותו בטוב.
פניו התכרכמו וכמעט בכה, לא רוצה לגן.
הילד שלכם ממש לא אוהב את הגן. כדאי לחפש לו מסגרת אחרת לכל יום או רק ליומיים שענבר עובדת בהם.
יום כן, יום לא, יכול לייצר אי ודאות שעלולה לייצר חשש גדול יותר וקושי רב יותר בימים שבהם הוא נמצא בגן.
החשש הזה מאוד מובן לי אך הוא נשען על ההנחה שהילד לא רוצה להיות בגן. הרי אם נחשוב על משהו שממש כיף לילד, לא נדאג שהוא יהיה שם רק מדי פעם ולא כל יום. נדע שכאשר הוא מגיע לשם, כיף לו וטוב לו. כך צריך להיות הגן או הקשר עם המטפלת שתהיה אתו.
אם אנחנו חוששים לשבור את השיגרה כי אז יהיה לילד קשה יותר לחזור אליה, הרי שזו שיגרה כפויה ולא רצויה. במקום נעים לנו אנו יכולים גם לא להיות כמה ימים ועדיין נרצה לחזור לשם.
אני לא בטוח שלהיות יום שלם בבית זה יותר טוב. כבר עכשיו, במשך חצי יום ופחות, אנחנו כהורים הופכים למרוטי עצבים וקצרי רוח לפעמים.
כתבתם קודם שהילד עסוק גם אחר הצהריים וגם לפני השינה בחששות מהגן. אולי אם לא היו לו החששות האלה הזמן איתו היה הרבה יותר נינוח ונעים.
איך ניתן בחינוך הביתי לייצר מן מאגר כוחות בלתי נדלה.
להביא את הילד לגן, לדאוג לו כשהוא שם, להתייעץ עם כל מיני אנשים מה לעשות עם הגן, לדבר עם הגננת ועם המטפלות, לראות עוד גנים, לקחת אותו מהגן, לדובב אותו ולנסות להבין מה היה היום בגן, להרגיע אותו ולשכנע אותו שכדאי לו ללכת מחר לגן....
איך ניתן בחינוך המוסדי לייצר מן מאגר כוחות בלתי נדלה...

[בר_עדש*]

חוויתי אותו מבפנים, אהבתי את הריתמוס , האנרגיה החיובית והחיונית של הגננת ואהבתה לילדים. כך שאני קצת במבוכה מתגובותו של בני.
גם בגן מעולה, יתכן שילד מסוים לא ירגיש בנוח. יש ילדים לא מעטים שבגיל שלוש שעדיין לא מוכנים לפעילות האינטנסיבית של הגן.

הבן שלי הוא בן 4 והולך לגן.יש ימים בהם הוא מבקש להשאר בבית, או לחזור הביתה בצהריים. לעיתים הוא רוצה לנוח מהגן, ולעיתים הוא פשוט רוצה להיות איתנו. במקרים כאלו אנחנו נענים לבקשתו. במקרים (המעטים) בהם אנחנו לא יכולים להענות לו, אנו מסבירים לו את הסיבה, והוא מקבל אותה, דוחה את ה"חופשה" שלו ליום אחר, והולך לגן ברצון.

הגננת (שאנחנו מאד מעריכים) אמרה לי שאחרי "ימי העדרות" קשה לו יותר להשתלב בשיגרת הגן, ואני מודע לקושי שיהיה לו כאשר אני מאפשר לו להשאר בבית, אבל לדעתי אי-הענות לבקשה מפורשת של הילד לא ללכת לגן יכול להביא לתוצאות רעות יותר.

[אמא_לשלושה*]

היי ענבר
אולי יעניין אותך לקרוא את הדף להשלים עם הבחירות שלי
הוא התחיל כדיון בבלוג שלי על הקשיים שלי עם הגן של הקטנצ'יק (בן שלוש וחצי) קיבלתי שם עצות ותובנות מדהימות.

[עירית_לוי]

הי ענבר

ראשית, אני מסכימה לגמרי עם אמא בבית, בר עדש, וכל האחרים שהציעו לך להקשיב לילד ולתחושות שלך. גם אני חושבת שלהתעלמות מהמסר המאוד ברור שהוא מנסה להעביר לכם יש ותהיינה השלכות משמעותיות.

מאחר והזמנת אותי לכאן בעקבות הדיון שהתקיים בדף להשלים עם הבחירות שלי, אני רוצה להתייחס לדילמה שהצגת:
מצד אחד אולי הוא מרגיש את האמביבלנטיות שלי והרגישות שלי לכל נושא שליחתו לגן בכלל, והוא ממשיך להתקע בנושא כי חש את התגובה הרגשית שזה מפעיל בי. אולי אם הייתי שלמה יותר אז גם הוא היה. מצד שני העובדה שהוא מתעסק בזה ממש הרבה כמעט כל אחר הצהריים מדליקה לי נורות אדומות.

בואי נסתכל על האופציה הראשונה של להשלים עם עצם שליחתו לגן הזה. את אומרת שאם את תשלימי עם העניין, גם הוא ישלים איתו וילך לגן בשמחה. תארי לעצמך שאת מחליטה ללכת על האופציה הזאת, כלומר מחליטה להשלים עם העניין.

מה זה אומר בפועל? להשלים זה אומר להיות מוכנה לשלם את המחירים שמתלווים לכך, ולהיות מוכנה שבנך ישלם את המחירים שאת חלקם הוא כבר משלם היום. השקט שבא בעקבות השלמה נובע מההשלמה גם (או בעיקר) עם ההשלכות של הבחירה.

האם את מאמינה שלאור כל מה שתיארת את מסוגלת להיות שלמה עם שליחתו לגן הזה? כלומר, האם את באמת מוכנה שהוא ואתם תשלמו את המחירים הללו? אם את רוצה להשלים עם בחירה לכאן או לכאן זו שאלה שאין מנוס מלהסתכל לה בעיניים.

אני מרשה לעצמי לשער (ואם אני טועה - תגידי) שאת לא מוכנה לשלם את המחיר הזה.

ואני ארשה לעצמי לשער קצת הלאה על בסיס כל מה שכתבת עד כה. גם אם תגידי לעצמך "יאללה בסדר, אני מוכנה, אני אתן צ'אנס לאופציה הזאת. אני אנסה להשלים עם זה כי אם-אני-אהיה-שלמה-הוא-יהיה שלם-ואז-הכל-יהיה-בסדר". גם אם תעשי החלטה רציונלית כזאת, האינסטינקטים שלך לא יהיו מוכנים להשלים עם זה, ולא ירשו לך להשלים עם מחיר כזה. ובנך ישמע אותם, את האינסטינקטים שלא שלמים עם הבחירה, ויגיב אליהם (בנוסף לתגובה שלו לתחושות הלא טובות שלו עצמו בגן).

לא יודעת למה, כל כך קשה לי להחליט על צעד כזה של הוצאתו מהגן,
כאן יש את הצד השני של הבחירה. על מנת להחליט על צעד כזה את צריכה להיות מוכנה לשאת בהשלכות של הוצאתו מהגן. באמת מוכנה. אני לא מקלה ראש בהשלכות הללו. אני יכולה לתאר לעצמי שמדובר מסט גדול של השלכות, החל מלוותר על האמונות/האמיתות שהיו לך עד כה לגבי נושא הגן, דרך איך זה יתפס על ידי הסביבה, וכלה בשינוי אורח החיים (בין אם תחליטו על חינוך ביתי ובין אם תחליטו להשאיר אותו בבית לתקופה קצרה של התאוששות והחלמה).

כדי לבחור, שימי את ההשלכות של המשך שליחתו לגן - מול ההשלכות של הוצאתו מהגן ותשאלי את עצמך עם אילו השלכות את מוכנה לחיות ועם אילו את לא מוכנה. זוהי נקודת מבט שיכולה לאפשר לך ליצור בהירות שתוביל להחלטה.

מה את אומרת?

[ענבר*]

עירית לוי , תודה כל כך שנכנסת לדיון. הלוואי והיה לי סוג כזה של בהירות וענייניות בנוגע לנושא הגן ולעוד כמה נושאים קונפליקטואלים בחיי. אולי אספר קצת את הרקע. כאמור אני מכירה את הגן באופן אישי ומבפנים ויודעת שהוא גן טוב. כלומר אני בטוחה שהילד שלי לא עובר שם חוויות קשות או מתעללות. אני משערת כמו שאמרו בר עדש ואמא בבית שקשה לו אולי ההתמודדות עם כל כך הרבה ילדים. לפני שרשמתי אותו לגן הזה היתה לי התלבטות אמיתית בין הגן הקיבוצי הנ"ל ובין גן הורים שהקימו חברים טובים בישוב שכן. לכאורה כל מה שהייתי רוצה, גן אינטימי, הורים מעורבים, פחות כסף , אפשרות להיות מעורבת. אבל, לא התרשמתי מהגננת שנבחרה שם. לעומת זאת את הגננת בגן הקיבוצי אני מכירה די טוב ( וזה נדיר), היא גננת מומלצת מאוד באזור מגורי, וכאמור ראיתי אותה בפעולה. היה לי קשה לוותר עליה. היתה לי התלבטות קורעת וקשה בקיץ, ולבסוף החלטתי ללכת על גננת ולא על מספר הילדים. וכעת, כשבני מרגיש כך, אני חשה שטעיתי בגדול. בנקודת ההחלטה הייתי כל כך במצוקה שהלכתי למישהי שקוראת בקלפי טארוט ומתקשרת, שחיזקה את הכיוון של הגן הקיבוצי. כמובן שלא זו הסיבה שבגללה בחרתי בגן אך זה מראה עד כמה חשתי שההחלטה גורלית ועד כמה הייתי במצוקה. דווקא איש ענבר היה בעד גן ההורים וחבל שלא הלכתי איתו.
קשה לי לחתוך בסכין חדה כי אני לא עד הסוף יכולה לדעת באמת מה יהיו ההשלכות כמו שלא יכולתי לדעת מראש שהתגובה שלו לגן הקיבוצי תהיה כל כך קשה. הפחד שלי הוא שאם אוציא אותו מהגן, ואעביר אותו לגן הורים, גם שם יהיה לו קשה מסיבות כאלה ואחרות. אולי שם יהיו פחות מדי תכנים וגבולות ברורים, וגם,למעט ילדה אחת בשנתון שלו כל הילדים בגן ההורים קטנים ממנו והקטנים שבהם עוד לא בני שנתיים. יחד עם זאת , הוא מכיר שם את רוב הילדים, האוירה אינטימית וחמה. ואז, מה יהיה אם לא ירצה ללכת גם לגן הורים? עד כמה הולכים עם ילד במצב כזה. מרגישה שנכון להיום אני לא אעמוד בחינוך ביתי. אין לי מספיק את עצמי על מנת לאפשר לעצמי ולילד את המרחב ששנינו נהיה זקוקים לו בבית. ואז אני מוותרת על עצמי לגמרי ומהר מאוד נשחקת . אם בן זוגי היה איתי בבית או לפחות מגיע בשעות מוקדמות הייתי יכולה לשקול זאת. ואני אומרת את זה בצער רב כי זו הפנטזיה שלי מאז ומתמיד. מה ההשלכות של להשאיר אותו בגן הנוכחי ? מצד אחד אולי מדובר בתקופת הסתגלות קשה, שתעבור, ואז ישתלב ויהיה מרוצה. אבל אני לא יכולה לדעת מה יקרה בעתיד..מצד שני אולי החוויה של ללכת לגן למרות שלא רוצה, משאירה אותו בהרגשה שאנחנו לא רואים אותו. דבר שיתן אותותיו במהלך כל חייו בהקשר של אמון כלפינו והתחושה שאנחנו שומרים עליו.
בקיצור, אני מסתבכת עם המחשבות של עצמי. כך אני תמיד. איזה יאוש.
מה דעתך? אני מרגישה שיש לי קושי לשלם כל מחיר שיהיה בכל החלטה. וגם, שאין לי את האמונה שיהיה בסדר.

[זוית_אחרת*]

אמא פלונית, לאורך תיאורך את השתלשלות העניינים היו כמה רמזים מטרימים שמאוד הציקו לי, ולא זכו פה להתייחסות. במיוחד מהבהב לי (באדום) המשפט הבא :

_בסוף נתתי לה לדבר עם הילד דרך הטלפון כי היא כל הזמן זלזלה במה שאמרתי והמעיטה בערך של הדברים.
הוא אמר לה : שהוא בחופשה, שאין לו עם מי לשחק ושד. וג. נורא מציקים לו. שהוא יילך לגן חדש עם ילדים גדולים ושיהיה לו כיף... ויש לו חברים מגן אחר (גם גן חובה). ושהילד הזה (שהיא לא נתנה לו שלחק איתו) בא אליו היום אחרי כדורגל.
ככה. הכניס לה ואולי סתם לה הפה קצת. :)_

מתיאור שיחת הטלפון עולה משהו שמרגיש לי ממש לא נכון, בדמות חוסר יכולת שלך כמבוגרת להתמודד עם המציאות. עובדה זו, בתורה, מעמיסה הרבה יותר מידי על בנך.

[הבהרה*]

זוית אחרת, את מבלבלת בין שתי נשים שונות שכותבות כאן, ענבר ו אמא פלונית

[זוית_אחרת*]

תודה על ההבהרה, תיקנתי מעט את דברי.

[עירית_לוי]

ענבר,

וכעת, כשבני מרגיש כך, אני חשה שטעיתי בגדול.
דווקא איש ענבר היה בעד גן ההורים וחבל שלא הלכתי איתו.
כדאי לשים לב לא להכניס לשיחה על השלמה, גם הלקאה עצמית. הבלבול בין אחריות לבין אשמה גורם לדעתי לחלק מאי הבהירות שאת חווה כרגע. השיחה על השלמה היא למעשה שיחה על לקיחת אחריות. אני אפרט קצת אבל שווה לך להציץ גם בדף אחריות מול אשמה אם הכיוון שאתאר ידבר אלייך.

נדמה לי שחלק מסויים מהאנרגיות שלך מופנה להאשמה עצמית על מה שהיה, כלומר על הבחירה שעשית בקיץ ושהתבררה כמוטעית. כאשר את עסוקה (במידה כזאת או אחרת) בכמה טעית ו"באיך הכל היה יכול להראות אחרת אילו רק..." - קורים שני דברים:

1. את מתמקדת בעבר במקום בעתיד. האנרגיות שלך מופנות אחורה אל מה שהיה, במקום קדימה אל מה שאפשר לעשות עבור הבן שלך. אלו הן אנרגיות מבוזבזות מכיוון שאֶת מה שהיה אַת לא יכולה לשנות. ההתעסקות במה-היה-קורה-אילו לא מקדמת אותך לשום מקום, להיפך. מה שמשנה בנקודת הזמן הזאת זה רק מה את יכולה לעשות בעניין מרגע זה ואילך.

1. את מחלישה את עצמך. את גורמת לעצמך לחשוב דברים לא-מעצימים על עצמך. כמה עוצמה וכמה אנרגיות לעשות צעד לכאן או לכאן יכולים בכלל להיות לך כאשר את יוצאת מנקודת הנחה של כמה היית לא-בסדר שבחרת בחירה שכזו?

לעומת זאת, אם תקחי אחריות מלאה על מה שהיה עד כה ("וואלה, בחרתי לא נכון. לא נורא! אתקן עכשיו"), כלומר אחריות שלא מהולה באשמה - יתפנו לך הרבה אנרגיות להתמודד עם הדילמה, ויש סיכוי טוב שתמצאי את הבהירות שאת מחפשת. לקיחת אחריות עושה סדר ונותנת הרבה שקט, גם אם בחוץ המציאות עוד לא השתנתה.

במילים אחרות, על מנת להיות שלמה בנוגע להחלטה עתידית שאת עומדת לקחת על עצמך, את חייבת להיות קודם כל שלמה עם עצמך לגבי מה שהיה עד כה. קשה לקחת אחריות על החלטה עתידית בלי לקחת אחריות על החלטה דומה מהעבר. לשאת בהשלכות זה אומר להיות מוכנה לקחת אחריות גם על ההשלכות שכבר ישנן, לא רק על ההשלכות העתידיות.

קשה לי לחתוך בסכין חדה כי אני לא עד הסוף יכולה לדעת באמת מה יהיו ההשלכות כמו שלא יכולתי לדעת מראש שהתגובה שלו לגן הקיבוצי תהיה כל כך קשה.
נכון, לא תמיד את יכולה לדעת מראש כי אי אפשר לחזות הכל ואי אפשר לשלוט בכל מה שיקרה. ואם לא תחכי לעצמך עם שוט מאחורי הסיבוב יהיה לך קל יותר . כלומר: לדעת מראש אי אפשר, אבל לעומת זאת לקחת אחריות על מה שלא יצליח ועל הטעויות שאולי תעשי - תמיד אפשר. לקחת אחריות זה אומר לומר: "זה שלי, טעיתי. עשיתי את הכי טוב שידעתי בנקודת הזמן ההיא. בוא נראה מה אפשר לעשות מעכשיו כדי לתקן וכדי לדאוג שזה לא יחזור על עצמו". זה אומר להיות מוכנה לשאת בכל השלכה שתהיה לבחירה שלך, צפויה או לא צפויה.

הפחד שלי הוא שאם אוציא אותו מהגן, ואעביר אותו לגן הורים, גם שם יהיה לו קשה מסיבות כאלה ואחרות.
מאוד יכול להיות. כל מה שאת יכולה לעשות כרגע זה לבחור את הכי טוב ולהתמודד עם מה שיעלה אם וכאשר יעלה. כלומר, להיות מוכנה לעמוד מאחורי ההחלטה שלך אם וכאשר תתעוררנה בעיות.

שם יהיו פחות מדי תכנים וגבולות ברורים
לי אישית זה דווקא נראה כמו יתרון ענקי.

וגם,למעט ילדה אחת בשנתון שלו כל הילדים בגן ההורים קטנים ממנו והקטנים שבהם עוד לא בני שנתיים.
גם כאן אני לא רואה בעיה אקוטית. ויש לזה גם יתרונות.

יחד עם זאת , הוא מכיר שם את רוב הילדים, האוירה אינטימית וחמה.
זה יתרון עצום. אם אני הייתי חושבת לבחור גן, הדבר הראשון והעיקרי שהייתי מסתכלת עליו זה האם ההתייחסות לילדים מעצימה ומכבדת.

ואז, מה יהיה אם לא ירצה ללכת גם לגן הורים? עד כמה הולכים עם ילד במצב כזה.
עד כמה שהיית הולכת עם עצמך. כמה זמן היית משאירה את עצמך במקום עבודה בו את ממש סובלת? כמה זמן היית משאירה את עצמך במסגרת חברתית שעושה לך רע ומעוררת בך פחדים?

קחי מזה כמובן רק מה שמתאים לך.

[ענבר*]

עירית לוי קודם כל תודה רבה על התגובה הבהירה שלך. וגם מתנצלת שרק עכשיו אני עונה, היתה שבת עמוסה ולא הגעתי למחשב.
תשובתך עוזרת לי לעשות קצת סדר בפחדים, אשמה ואחריות. מרגישה כעת שאכן מה שהיה היה. וצריך להתמקד במה שיהיה. בינתיים נראה שבני מרגיש יותר טוב עם הגן, ביום שישי שאלתי אותו אם רוצה ללכת לגן או שרוצה להשאר איתי בבית, והוא ביקש ללכת לגן. החלטתי שבשבוע שבועיים הקרובים אקח אותו 4 ימים בשבוע בצהריים ואשאיר אותו איתי בבית כשיבקש אם זה אפשרי ואולי אפילו כשלא יבקש לפחות פעם בשבוע. במקביל אלך לבדוק את גן ההורים אולי אפילו יחד איתו ונראה איך שנינו נרגיש.
קשה לי כרגע להצהיר שאני מעבירה אותו גן. יודעת עד כמה קשים לו שינויים וצריכה לבחון את הרעיון לאט לאט. כנראה שגם לי קשה עם שינויים..
מאוד מודה לך על ההתיחסות הרחבה עזרת לי מאוד.

[עירית_לוי]

קשה לי כרגע להצהיר שאני מעבירה אותו גן. יודעת עד כמה קשים לו שינויים וצריכה לבחון את הרעיון לאט לאט. כנראה שגם לי קשה עם שינויים..
אני לא רואה שום בעיה עם זה שאת לא משנה את דעתך בתוך יום. להחליט החלטה ולהיות שלמה איתה זה לא אומר לקבל אותה באופן דרמטי, אימפולסיבי ומיידי. אני מאמינה בהבשלה. הרבה מההחלטות החשובות שקיבלתי בחיים שלי דרשו ממני להבשיל אליהן, וזה נראה לי מאוד טבעי. נשמע שהחלטת כרגע לעשות כמה צעדים לבדיקה של האופציות החלופיות, ושאת עושה אותם בקצב שנכון לך.

אם לקשור את זה לנושא של לקיחת אחריות - אני מניחה שמה שאִפשר לך לקבל את ההחלטות שכן החלטת כרגע (לגשת לבדוק את גן ההורים, להשאיר אותו יותר איתך) זו העובדה שהסרת את ההתנגדות לעצמך (הפסקת להאשים את עצמך והצהרת ש מה שהיה היה). אם קודם לכן ההתנגדות שיתקה אותך, כרגע הפסקת ההתנגדות מספקת לך מרווח נשימה וחופש לבדוק את האלטרנטיבות בקצב שלך.

מה שכן היה דחוף כאן לדעתי זה להקשיב לילד ולמנוע ממנו את המשך החוויה שהוא חווה, ואת זה נשמע שאת כבר עושה בלי קשר להחלטה על מעבר לגן הורים.

עוזרת לי לעשות קצת סדר בפחדים, אשמה ואחריות. מרגישה כעת שאכן מה שהיה היה. וצריך להתמקד במה שיהיה.
טוב לשמוע. גם הנושא הזה הוא משהו שבדרך כלל נדרש להבשיל אליו ושלא קורה באופן גורף ביום אחד. האשמה עצמית היא הרגל אוטומטי שאפשר לאט לאט להגמל ממנו. דרך אחת, פשוטה יחסית, היא להתחיל להביט על חייך מבעד ל"משקפיים" של אחריות מול אשמה. לשים לב בכל פעם שעולה האשמה עצמית (ביחס לנושא הגן או לכל נושא אחר). רק לשים לב, לא לעשות עם זה כלום ובטח שבטח לא לנסות לשנות את זה בכוח. תשומת לב מתמשכת כזאת היא אפקטיבית מאוד ביצירת שינוי כזה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי אמא ענבר
דיברת על זה שאולי לא יהיו לו תכנים מספיקים בגן הורי... אני לא יודעת איך להפנות אותך לכל מיני דפים בנושא אבל לדעתי תכנים זה משהו שאי אפשר ל"הוריד" מלמעלה - כלומר בלימוד. אם יהיה לו יותר טוב בגן ההורי זה מה שחשוב ותכני החיים יתמלאו מאליהם...

[ענבר*]

עירית לוי תודה שוב על ההדגשים וההארות. את עוזרת לי מאד. הייתי צריכה מישהי כמוך בחיים שלי. ..כל כך הרבה אני נופלת לבורות האלה, של אשמה, של ייסורים והתלבטויות אין סופיות שלא מובילות לעשיה. איך , איך להשתחרר מהמקום הזה?
רוצה לספר שהכתיבה כאן והתובנות כנראה משודרות לבני. מרגישה שזה יותר אפשרי עבורי "לשבור" את המסגרת הקיבוצית ואת מה שמצפים, וללכת עם רצונותיו של בני ורצונותי. היום לדוגמא אמר בבוקר שלא רוצה ללכת לגן. מכיוון שהיו לי תוכניות שנקבעו מראש, שוחחנו והבטחתי לו שמחר אם ירצה ישאר ושהיום אבוא לקחת אותו בצהריים. הוא מיד הסכים. הגננת אמרה שהיה לו יום מדהים ושהלוואי והייתי יכולה לראות עד כמה טוב לו. עדיין יש בי את החלק שמרגיש לא נעים מהגננת שמחר הוא ישאר בבית. קולטת עד כמה היא חווה את האמביבלנטיות שלי וכמה היא רוצה לחזק אותי. צריכה ממש לדבר אל עצמי על מנת להתעלם או לשים את העדיפויות בסדר הנכון.
טוב, צריכים אותי אמשיך אחר כך

[עירית_לוי]

ענבר, אני שמחה לשמוע שזה עוזר .

איך , איך להשתחרר מהמקום הזה?
בשלב ראשון פשוט להתחיל לשים לב בזמן אמת לאשמה כאשר היא עולה. כאמור:

להתחיל להביט על חייך מבעד ל"משקפיים" של אחריות מול אשמה. לשים לב בכל פעם שעולה האשמה עצמית (ביחס לנושא הגן או לכל נושא אחר). רק לשים לב, לא לעשות עם זה כלום ובטח שבטח לא לנסות לשנות את זה בכוח. תשומת לב מתמשכת כזאת היא אפקטיבית מאוד ביצירת שינוי כזה.

זה אפקטיבי משום שתשומת לב כזאת הופכת לאט לאט את המנגנון האוטומטי ל-לא אוטומטי. לאורך זמן לא תוכלי לשים לב באופן כל כך ברור לאשמה ובו בזמן להמשיך בה. חשוב שתשומת הלב תהיה נקייה אף היא משיפוטים עצמיים ("הנה, עכשיו האשמתי את עצמי, יופי ששמתי לב" ולא: "איזו גרועה אני. הנה שוב האשמתי את עצמי"). ואם זה במקרה קורה, גם לזה - רק לשים לב.

זו דרך אפקטיבית אבל שדורשת ממך להיות מכוונת להסתכל על עצמך ולשים לב למחשבות שעולות בך. תשומת הלב הזאת היא משהו שצריך להתרגל אליו ולבנות אותו בהדרגה.

[אמא_פלונית*]

טוב קודם כל תודה לכולם על התגובות. לא היה לי זמן השבוע לשבת ולכתוב אז הנה ככה עדכון על קצה המזלג.
אחרי שהילד היה בבית כל השבוע ונרגע והתרכך. כדי שלא יגיע לגן אחר עם מטענים מילדים אחרים.
הלכתי היום לראות את הגן חובה שהעירייה הציעה.
זה הבהיר לי כמה חששות ומצאתי שם גננת ממש נעימת סבר,שאלתי אותה ככה ממש שאלות מעטות כי השעה הייתה 9 וכידוע זו שעה לחוצה אצל גננות . שאלתי אותה מה המדיניות שלה לגבי עימותים בין ילדים. והיא הצהירה שהיא עברה השתלמות ב"שיטת הג'ירף". לא ידעתי מה מי מו ונכנסתי לאינטרנט בבית לבדוק במה מדובר.
הופתעתי מאוד לטובה כי האג'נדה של שיטת הג'ירף היא שימת דגש והקשבה לילד. זאת אומרת לפי השיטה מקשיבים לדברי הילדים ולרחשי ליבם ולרגשות (מקור הבעיה) ומנסים להגיע לפשרה בין הילדים. על פניו זה חלום שמתגשם. האמנם? האמנם ניתן ליישם זאת בכיתה עם 35 ילדים? העתיד יגיד. בכל מקרה אנחנו רוצים לנסות. למרות שהגן חצי שעה הליכה, ועכשין חורף וגשום ואני עם תינוקת רכה (מבאס לאללה) ויש שם מעקה מפחיד כי הגן בקומה שנייה של מבנה בן שני קומות והרי בנים לא הולכים הם קופצים ומטפסים..במיוחד הבן שלי למען האמת (אמא אני יכול לעוף, באמת!)

הגננת מהגן הנוכחי ממשיכה להתקשר יום ביומו, משאירה הודעות במזכירה. היא לא אישה רעה או משהוא דווקא גננת לא רעה אבל פשוט השיטות שלה לא התאימו לנו. כהר לא מאשימים גננות ונכנסים ראש בראש, אלא פשוט מבינים מול מי יש לנו עסק וחותכים מייד. כל אחד והראש שלו. או כל אחד והילד שלו. כבר לא חלק מהעדר.

התחבטנו והתחבטנו קשות ושברנו את הראש כי זו לא החלטה קלה והגענו למסקנה שגם אם היא לא תפריד עדיין נשארה בעיה של האוכלוסייה הבעייתית בגן. הרי מקור הבעייה היה שהוא לא הסתדר עם הילדים אם הוא היה מסתדר לא היה צורך בהפרדה/גישור/פישור. ועדיין תמיד יהיה אישיו. לטובתו או לרעתו תמיד יהיה צורך בגישור. ואנחנו לא מעוניינים.

מה עדיף שהילד לא ישחק עם הילדים מהגן הזה בגלל שהוא לא בגן איתם או בגגל שהם עושים עליו חרם?
בכל מקרה הם לא ישחקו איתו.

חוץ מזה בגן חובה יש את הקטע של מוכנות לכיתה א' והוא מאוד אוהב את השטויות האלה אולי נוכל לבקש שהוא ישתלב בקבוצות או משהוא.

יאללה בשנה הבאה בירושלים (גן דמוקרטי).

[ענבר*]

עירית לוי תודה על המיקוד. אנסה ליישם...מסכימה ומבינה שמדובר בתהליך ארוך. אבל אלה הם חיינו, לא? רוצה רק לספר שמשהו התרווח והשתחרר בנוגע לגן. מרגישה כאילו מרגע שאני שיחררתי בני שיחרר גם הוא. היום לדוגמא רצה ללכת לגן וביקש מיוזמתו לישון בגן.(בניגוד לאתמול שלקחתי אותו בצהריים). מתחילה לחשוב שבאמת צריכה להוריד קצת את המינונים של הגן הזה ולהכניס דרגות חופש ואז זה נכון יותר בשביל שנינו.

[עירית_לוי]

משהו התרווח והשתחרר בנוגע לגן.
איזה יופי!

[מישהי*]

יועצת אמרה לנו פעם שלשלוח ילד בן שלוש לגן על פי רצונו, כלומר לא לשלוח - מעמיס על הילד אחריות כבדה מדי, שאינה מתאימה לכתפיו הקטנות. ושלילדים בגיל כזה עדיין אין חשיבה הגיונית ולכן לא יכולים להבין את החוקיות מאחורי המעשה. מה דעתכם?

[ענבר*]

מישהי, האם את מתכוונת למצב יומיומי בו הילד צריך להחליט מדי בוקר האם הולך לגן? או שאת מתכוונת להוצאתו הסופית מן הגן ? רק רוצה להבין בשביל הדיון..

[מישהי*]

ברמה היומיומית. לא כל בוקר., אבל אם מביע חוסר רצון מדי פעם, היא טוענת שלא להיענות אלא לדבוק בסדר היום. לילדים בגיל 8-9 ניתן לאפשר פעם בכמה זמן שלא ללכת לבי"ס אבל לא לפעוטות.

[עירית_לוי]

אבל אם מביע חוסר רצון מדי פעם, היא טוענת שלא להיענות אלא לדבוק בסדר היום. לילדים בגיל 8-9 ניתן לאפשר פעם בכמה זמן שלא ללכת לבי"ס אבל לא לפעוטות.
אני הייתי נזהרת מאוד מאמירה כזאת.
לא מסכימה איתה.
הבעייתיות הגדולה של האמירה הזאת לדעתי היא העובדה שהיא מצדיקה חוסר הקשבה לילד, ומצדיקה את השאיפה "ליישר" ילדים שיתאימו לאיזו תבנית או מסגרת. ולזה יש כמובן השלכות שקשורות בעיקר להתרחקות של הילד מעצמו.

אמירה כזאת נאמרת לדעתי כביכול מתוך המחשבה של מה ישרת את הילד, אך למעשה נאמרת מתוך הסתכלות דרך המשקפיים של המערכת ושל האינטרסים שלה. היא נאמרת מתוך האמונה שילדים צריכים להתרגל ולהתאים את עצמם למערכת. אמונה שלדעתי גורמת עוול גדול לבני אדם באשר הם.

מעמיס על הילד אחריות כבדה מדי, שאינה מתאימה לכתפיו הקטנות.
מדוע ילד בן שלוש לא מסוגל לדעת שהיום הוא זקוק לשקט ולא לשהייה ממושכת עם עוד 20 או 30 ילדים?
אני חושבת שמה שלא מתאים לכתפיו הקטנות זה דווקא ההכרח להתיישר, להיות "בסדר", לעשות כי "צריך", כי "חייבים" - ולדכא את צרכיו ורצונותיו. זו פלישה גסה אל תחום האחריות שלו.

[תבשיל_קדרה*]

לשלוח ילד בן שלוש לגן על פי רצונו, כלומר לא לשלוח - מעמיס על הילד אחריות כבדה מדי, שאינה מתאימה לכתפיו הקטנות
כמו בכל נושא, זה ענין של הקשבה ומינון.
גם לדעתי, אם קמים כל בוקר ושואלים את הילד אם בא לו גן, זה לא שייך.
מאידך, אם הורים החליטו שהילד הולך לגן, ולפעמים הוא מבקש להשאר בבית, להענות לו (במסגרת היכולות של ההורים) לא מכביד עליו.

זה בדיוק כמו בלהתלבש - לשאול ילד כל יום מה הוא רוצה ללבוש (חם? קר? נעליים? סנדלים? מעיל? כובע? איזה צבע?) יצור אצלו ברדק במוח.
מה כן? איך מאזנים בין הקשבה לילד ובין החלטה בשבילו?
אפשר להציע לו, ואם הוא אומר שהוא רוצה לשנות, לשנות. אפשר ללוות אותו בבחירה - "תוציא מפה תחתונים, עכשיו תוציא מפה חולצה ...". כשהוא מנוסה אפשר לומר לו "תביא תחתונים, חולצה, ומכנסיים". אפשר לומר "היום חם, עדיף חולצה קצרה", אפשר לתת בחירה מצומצמת - "היום קר, כדאי סוודר, תלבש או תשים בתיק שלי". כל אלה עובדים אצלינו עם בת 3, (ועם פחות מעורבות שלי עם בני ה 6).

[עירית_לוי]

ובהמשך לדבריה של תבשיל קדרה, אני רוצה להוסיף שמה שכתבתי נאמר כמובן לגבי הפעמים בהם הילד מבקש מיוזמתו להשאר בבית, ולא לגבי בחירה שההורה מזמין אותו מראש לעשות בכל בוקר.

[בר_עדש*]

אני מסכים עם עירית לוי, בהסתיגות קטנה.
ההורים צריכים לנסות להבין מדוע הוא לא רוצה ללכת לגן. אם נראה להם שהוא צריך מנוחה מהעומס בגן, או כי יש לו צורך להישאר איתם, עדיף כמובן להענות לבקשתו. עם זאת, לעיתים יתכן כי הילד רוצה להישאר בבית בגלל סיבה לא מהותית, כמו עיסוק מיידי שמושך אותו (למשל, רוצה לשחק עכשיו בצעצוע חדש). במקרה כזה, אפשר לשכנע אותו לדחות את העיסוק לאחרי הגן, ולהבטיח לתת לו זמן לשם כך. אם הוא עדיין רוצה להשאר בבית, כנראה יש סיבה יותר מהותית לבקשה שלו, וצריך לנסות ולהבין אותה.

באופן כללי, לא תמיד הבקשות שהילד מביע במילים חופפות את הצרכים והרצונות האמיתיים שלו (זה נכון גם לגבי מבוגרים). על ההורה מוטלת האחריות לפענח את הצורך שמאחורי הדברים ולהענות לו. זה כולל גם את המקרה ההפוך, בו הילד לא מביע את הצורך להשאר בבית במפורש, אבל מעלה אותו בדרכים אחרות.

[קצת_גן_הרבה_אמא*]

יועצת אמרה לנו פעם שלשלוח ילד בן שלוש לגן על פי רצונו, כלומר לא לשלוח - מעמיס על הילד אחריות כבדה מדי, שאינה מתאימה לכתפיו הקטנות. ושלילדים בגיל כזה עדיין אין חשיבה הגיונית ולכן לא יכולים להבין את החוקיות מאחורי המעשה. מה דעתכם?
מישהי יקרה,
גם אני מאמינה שאין צורך להכביד על הילד בקושיות יום-יומיות ,
כלומר כדאי ליצור שיגרה כללית.
עם זאת, גם לפעוט יש מצבי רוח, הרגשה טרום- מחלה, עייפות מסיבות שונות...
ואם אפשר, יש ללכת עם הפעוט, לאפשר לו להחליט אם הוא במצב שהוא זקוק
ליום חופש (גם אנחנו עושים זאת מידי פעם, לא רק במחלה קשה).
אם טוב לו בגן, הוא אמור לא לסרב ללכת מידי יום.
אם לא טוב לו, זה כבר סיפור אחר.
זה בעצם כל עניין הגבולות- להציב את הגבולות מסביב , אך לא קרוב וחונק מידי,
כדי שלילד תהיה אפשרות להחליט היכן הוא עומד בתוך גבולות הבטחון הללו.
אני קוראת וליבי איתכן|L|

[רלי*]

דמעות הגן אצלנו באות מכיוון הבן הקטן (1.8) שנשאר בבית אחרי שהגדולה יוצאת לגן, או כשיוצא עם אחד מאיתנו מהגן בבוקר. ברור שהוא מאוד מתגעגע אליה ורוצה להישאר. אנחנו אובדי עצות כי מצד אחד, החלטנו שעם שניהם בבית זה קשה, בעיקר לבעלי שנשאר עם התינוק חלק מהשבוע, והיא גם מאוד אוהבת ללכת לגן, מאוד נהנית מחברת הילדים ומהפעילות שם ששונה מהבית, זהו גן זורם נפלא, קטן, עם גננת חכמה ונהדרת. מצד שני הוא מאוד עצוב ושונה כשהוא לבד, למרות שלעיתים הוא מגלה את יתרונות המצב - תשומת לב מיוחדת וחופש פעולה. זה מאוד מבהיר עד כמה ההפרדה בין אחים היא מלאכותית, אבל כרגע זה המצב. יש לכם רעיונות?

(המרגיעון: כולנו משפחה אחת)

[אשה_שמחה*]

אולי לקחת אותו למקומות כיפיים בהם גם הוא יפגוש חברים, וירגיש פחות את הבדידות?
לפחות את חלק מהקושי זה יפתור, נראה לי @}

[עירית_לוי]

הי רלי,
אני מצטרפת להצעתה של אשה שמחה, ומוסיפה שני רעיונות. תראי אם הם מדברים אלייך:

1. פטנט ששמעתי בנוגע לפרידה מאמא ולא מאחות, אבל יכול לעבוד גם כאן (במקרים בהם הוא נשאר בבית והיא יוצאת): במקום שהיא תלך ממנו, שהוא ילך ממנה. כלומר, עוד לפני שהיא יוצאת מהבית לגן, הוא יוצא עם אמא או אבא (למפגש עם משפחות אחרות, להביא משהו מהמכולת, לטיול לדואר או לכל דבר אחר שבכל מקרה צריך לעשות). הרעיון הוא לשנות את הסיטואציה בה היא יוצאת למקום אטרקטיבי ומשאירה אותו לבד, לסיטואציה בו הוא זה שיוצא למקום אטרקטיבי וכביכול משאיר אותה בבית.

1. תבדקו מה אתם משדרים לו (או בכלל) ביחס לפרידה שלו מאחותו, וביחס לעובדה שהיא הולכת לגן והוא נשאר בבית. אם אתם לא שלמים איתה, אם אתם מרגישים אשמים לגביה - יש סיכוי טוב מאוד שהוא קולט מכם את המסר הזה ומגיב אליו. כתבת החלטנו שעם שניהם בבית זה קשה. תבדקו מה היתה הדינאמיקה (בבית בכלל ובין שניכם) בפרט שקדמה להחלטה.

[רלי*]

תודה.
זה נכון שהוא צריך להיפגש עם ילדים אחרים, וזה לא קורה מספיק מחוץ לחברת אחותו. נחשוב על זה יותר. בעניין היציאה מהבית, לאחרונה מתבסס ההרגל ששניהם יוצאים יחד - היא לגן והוא ממשיך עם אחד מאיתנו לטיול. בעלי טוען שאצלו אין שום בעיה, הוא מאוד נהנה מהטיול, אבל כשאני לוקחת, בדרך כלל הוא רוצה לחזור וקורא לאחותו, ברור לי שיש כאן שדר שלי שאני לא שלמה עם המהלך. כרגע לא נראה לי שיש סיכוי להוציא אותה מהגן (אם נחליט לקחת על עצמנו את השהות של שניהם בבית) בעיקר כי היא אוהבת ללכת.

[אום_צ'וקון*]

מחדשת את הדף עם שאלה
בן שנתיים ורבע שפתאום בשבועיים האחרונים מבקש לא ללכת לגן. כשבכל זאת מסכים, הפרידה בגן לא קלה. רוצה להישאר בגן, אבל רק עם אמא. כשאמא צריכה ללכת לעבודה (וכן, גם רוצה ללכת לעבודה), הקטן מוחה מחאה בקול גדול, נלקח על ידי הגננת שהוא אוהב על הידיים ואמא יוצאת. אמא הולכת מסביב ומציצה לחצר בחשש, שם הילדון בזרועות הגננת משוחחים, עליזים. 2 דקות אח"כ אמא מתקשרת בחיל ורעד. הילד בחוץ על הבימבה משחק עם ילד אחר.
האם הוא "התייאש" מאמא? האם הוא שכח שהוא בעצם כן אוהב להיות בגן? בודק אותי?
כשאני אוספת אותו מהגן אני תמיד מציצה קודם ורואה אותו עסוק בתרגיל, או רוקד עם ילדים, מרוצה. הוא רואה אותי ורץ בחיוך לזרועותיי (איזה רגע כייפי!) ואח"כ מיד רוצה בקבוק והביתה. נהייה תינוק שוב.
פעם אחת ליבי נחמץ ונשברתי, לקחתי אותו אתי למשרד. ראינו טלויזיה (בבית כמעט אין, ציירנו) ואחרי שעה כבר ביקש ללכת לגן....מה דעתכם?

[בשמת_א*]

המממ. קראת לי אז באתי, אבל האמת - אני לא יודעת. נראה לי שחסרים נתונים. לא ברור מה מציק לו.
יש סיבה להיצמדות אלייך? את בהריון או משהו?
נראה שהעיקר פה הוא לא "לא רוצה לגן" אלא "רוצה עם אמא".

[עפרה_שחר*]

איזה כייף לך שלילד שלך יש מקום שהוא אוהב עם בימבה וגננת עליזה וחברים שהוא מתקשה לעזוב ואיזה כייף לו שבסוף כל יום טוב כזה באה אמא ומחבקת והולכים הביתה. אם בא לו מדי פעם יום בית זה ממש לעינין לאפשר לו. הוא ישלים את החומר לבגרויות אחר כך...
גופמן כותב על התפקידים השונים שאנחנו מגלמים בחיינו וגם צ'וק: בגן נהג בימבות עשוי ללא חת ואצל אמא'לה תינוקי. הכל בסדר.

[יהללוך_מלאכים*]

אין לי תובנות בנושא
לא מכירה ילד שרוצה/לא רוצה לכת לגן
מצטערת אום צ'וקון
אולי משהוא אחד כללי ומתאים להכל
לכי אחרי תחושות הלב שלך, בפנים נמצאת התשובה
והיא הכי נכונה לילד שלך.

[אום_צ'וקון*]

תודה על התובנות.
אני לא בהריון, מאידך יש קצת מתח בבית עם הבנזוג אז אולי הוא מרגיש את זה, וזה ביטוי לכך. (עובדים על זה...)
תחושת הלב שלי אומרת שבכל מקום שהוא יהיה, מלבד עם אמא או אבא, אני אהיה מודאגת וחסרת שקט.
היה קל יותר אם היה מחובר יותר לגננות. אחת כזו שהוא מחבק כשהוא מגיע, ומנשק כשהוא נפרד.
חשבתי להעביר אותו לגן אחר, שם אני סומכת (קצת) יותר על הגננת\מנהלת הגן, אבל נראה לי שההסתגלות למקום חדש, וילדים חדשים, רק תפריע יותר.
הרי בסוף גם שם הוא יעדיף להישאר עם אמא, לא?

[פלוני_אלמונית*]

הרי בסוף גם שם הוא יעדיף להישאר עם אמא, לא?
לפעמים כן ולפעמים לא.
בזמנים שקשה יותר לך, או שמשהו מציק לו הוא רוצה להיות עם אמא.
עקרונית, ילד שנצמד יותר מידי, השיטה הטובה ביותר להקל עליו היא להיצמד אליו בחזרה, עד שהצורך יעבור. מתוך הבנה שזה צורך שעובר ואז הוא ירגיש בטוח יותר בעצמו כי ידע שכשהוא צריך את אמא, אז אמא שם בשבילו.
השאלה היא אם זה מעשי בחיים שלך עכשו, להיות איתו יותר.
תגידי, איפה יש גן עכשו?

[בשמת_א*]

הרי בסוף גם שם הוא יעדיף להישאר עם אמא, לא?
הוי, חמודה
אילולא קראת לי לא הייתי נכנסת לדף הזה, ובוודאי לא הייתי מגיבה, אבל התכווץ לי הלב לקרוא
בן שנתיים ורבע
הרי הוא תינוק קטן. בוודאי שהוא יעדיף את אמא.

[אום_צ'וקון*]

תגידי, איפה יש גן עכשו?
מה זאת אומרת? רק אתמול סיימנו את השנה, לא? (גן פרטי באחת מהשיטות "הזורמות")

השיטה הטובה ביותר להקל עליו היא להיצמד אליו בחזרה,
מסכימה ומנסה ליישם.
אבל השאלה היא האם הוא נצמד כי רע לו בגן, או כי הוא בתקופת הזקקות לאמא (מכל סיבה שהיא).
אם זה ב' אז אני אצמד ככל האפשר (וככל שהחיים מאפשרים לי) אם זה א' - צריך לנסות גן חדש, לא?

[אום_צ'וקון*]

בגן נהג בימבות עשוי ללא חת ואצל אמא'לה תינוקי
עפרה, בדיוק כך (-:

[עירית_לוי]

המון זמן לא הייתי פה (ותודה לאורית ששלחה לי מייל לספר לי שקראת לי לדף הזה ).

השאלה היא האם הוא נצמד כי רע לו בגן, או כי הוא בתקופת הזקקות לאמא (מכל סיבה שהיא).
יש לי תחושה שמדובר במשהו שלו מולך ולא שלו מול הגננת,
וזה מן לופ כזה: הוא מגיב אלייך (לא משנה כרגע אל מה, למתח בזוגיות או למשהו אחר), את מגיבה לקושי שלו, ואז הוא כבר מגיב לא רק לטריגר הראשוני ההוא אלא גם מגיב לתגובה שלך אליו, ואתם שניכם בתוך הלופ הזה.

אני מתחברת להצעה להיות קשובה לגמרי לצרכים שלו (להצמד אמא) ולהיענות להם כמיטב יכולתך, ואם את לא יכולה אז אולי להתחיל לפחות ב-לא להתנגד אליהם,
ומציעה להוסיף לזה התבוננות על הקושי שלך שצף אל מול מול הקושי שלו להיפרד, שזה בעצם להתבונן על התגובה שלך לקושי שלו.
כי התגובה שלך, לתחושתי, היא זו שמעמיקה את הלופ, וכפי תיארתי בפיסקה הקודמת - עכשיו הוא כבר פועל לא רק מתוך הקושי הראשוני ההוא אלא גם מתוך הקושי שלך ביחס לפרידה, לאישו שלך עם פרידה של ילד מהורה (ואולי עם פרידות בכלל).

[כשאני מציעה להפנות את הפוקוס להתבוננות פנימית, אני תמיד מלווה את ההצעה הזאת בתזכורת להתבונן על עצמך ממקום של קבלה ומתן לגיטימציה לכל מה שעולה בך (מה יכול להיות יותר לגיטימי ואנושי מקושי בפרידה?) - ולא ממקום של שיפוט וגינוי עצמי. זה שהפוקוס עובר אלייך לא אומר שאת אשמה כאן במשהו. זה בור שקל ליפול אליו בד"כ. אני מכירה אותו מקרוב אז אני מתריעה מראש ].

ההתבוננות יכולה להיות בדיקה של מה זה מעלה בך? איפה זה מהדהד אצלך? אולי באיזה צורך לא מסופק שלך זה נוגע?
בדרך הזו יש לך גם הזדמנות לשחרר אצלך משהו מן היסוד, ואת גם מאפשרת לו פתח לחוויה אחרת ביחסים איתך.

תראי אם הכיוון הזה מדבר אלייך,
ואז אפשר לראות איך עושים אותו פרקטי יותר.

[אום_צ'וקון*]

אני קוראת בפתיחות את דברייך, אבל לרגע חייבת לחדד עניין כלשהוא, בלי להתכחש לחלק שיש לי בדבר הזה.
הגן הוא בהלך הרוח המונטסורי, וכבר מתחילת השנה יש לי לבטים לגבי אופן ההתנהלות בו, והאם זה נכון לילדי. (אני בטוחה שיש גנים נהדים בחשיבה זו, אבל כאן מדובר בגן שהסייעות מתחלפות כל הזמן, שהמטפלות הוכשרו רק ב"שיטה" והן צעירות מאד, לא אמהות בעצמן. שזה בעיניי חשוב.ובגן בו אין באמת עם מי לדבר, מבחינתי.)
כל עוד הילדון הלך לגן בשמחה, או לפחות בקבלה, הייתי שקטה. בשבועיים האחרונים, כאמור, כל פרידה לוותה בבכי, וכבר בבית הוא היה מצהיר על הבוקר שאינו רוצה ללכת לגן. הילדים שהוא אומר שהוא אוהב, שניהם עוזבים לגנים אחרים שנה הבאה (הם גדולים ממנו בשנה) - ועל המטפלות רק אחת הוא מצהיר שהוא אוהב, ומהאחרות אני רואה שהוא מתרחק. לפחות כשאבא או אמא שם.
אני משערת שאת צודקת. תמיד שידרתי הגנת-יתר, וחרדה. כשהיה תינוק הייתי מסתובבת סביבות כמו פורפרה ומוכנה למלוק את ראשו של מי שהיה מרעיש בשעה שישן, ודברים דומים...
(כן, זיהית האשמה עצמית, אוף...)
ולגבי מה שכתבת, אני חושבת בקול רם: אני מאמינה שילד בגיל הזה חשוב שיהיה עם המבוגרים הקרובים לו (אבא או אמא אצלנו). התמודדות במסגרת אחרת זה גם דבר חשוב בעיניי, וגם הכרות עם ילדים אחרים בקבוצה רב-גילאית ופעילות משותפת איתם. בעולם אידאלי הילד שלי נמצא אתי לפחות יומיים בשבוע (וגם כמובן בסופ"ש) ועם אביו יומיים ורק פעם בשבוע נמצא במסגרת שאנו לא נוכחים בה.מסגרת בה יש מבוגר אחראי ותומך אחר שאפשר לגשת אליו בעת הצורך. מסגרת בה יש ילדים שאפשר לשחק איתם, לדבר איתם, לריב איתם, לצחוק איתם. בלי שאבא ואמא בסביבה. כן, אני חושבת שזה טוב לילד. רק פעם (מקסימום פעמיים) בשבוע. ולא כל יום ויום. כל כך ברור לי שצ''וק יעדיף להיות בבית, וזה משמח אותי שטוב לו בבית ושהוא שמח להיות פה. גם עם אבא. לא רק אתי. כנראה שתחושת האשמה שאני לא מצליחה לספק לו את ה"עולם האידאלי" הזה שהזכרתי, היא הרודפת אותי, והיא הגורמת לשנינו להרגיש לא נח עם הגן. זה הלופ.
האם לדבר כזה כיוונת, עירית?

[עירית_לוי]

האם לדבר כזה כיוונת, עירית?
כן.
אני בדיוק יוצאת אז ארחיב בערב.

[עירית_לוי]

הגן הוא בהלך הרוח המונטסורי, וכבר מתחילת השנה יש לי לבטים לגבי אופן ההתנהלות בו, והאם זה נכון לילדי.
את מתארת כאן מימד נוסף שמצטרף לשאר הדברים, והוא שאת לא שלמה עם בחירת הגן עצמו.
אז אם את גם לא שולחת אותו בלב שלם לגן, ובנוסף ברקע יש אישו של פרידה או הגנת יתר כפי שקראת לזה, ואולי עוד דברים שמשפיעים (הזכרת יחסים זוגיים), אז התגובה שלו ברורה ומובנת.

אני מציעה לך לפעול בשני רבדים במקביל:

האחד, הרובד של המציאות החיצונית, כלומר בחירת גן שמאפשר לך להיות שקטה ושלמה עם הבחירה.

השני הוא הרובד של העולם הפנימי שלך, ושל כל מה שקיים בו בלי קשר להסתייגויות שלך מן הגן הספציפי. וזה אפרופו מה שכתבתי לך בצהריים על ההזדמנות שלך לשחרר את הדברים שמגבילים את ההתנהלות החופשית שלך בעולם. ואת זה אני אומרת גם בהקשר של איכות החיים שלך, וגם בהקשר של הסביבה והאווירה שבתוכה בנך צומח.

כנראה שתחושת האשמה שאני לא מצליחה לספק לו את ה"עולם האידאלי" הזה שהזכרתי, היא הרודפת אותי, והיא הגורמת לשנינו להרגיש לא נח עם הגן. זה הלופ.
מסכימה איתך.
המשפט הזה מחזיר אותי לרובד הראשון שהזכרתי, של בחירת הגן.
אין עולם אידיאלי, כמו שאין גננת מושלמת, וכמו שאין אמא מושלמת .
יש מציאות שבתוכה, אם את רוצה לצאת מהלופ, את נדרשת לבחור את הגן (הגן הספציפי הזה, או גן אחר, או את ה"בלי-גן") בחירה אמיתית וכנה, ואז לעמוד מאחורי הבחירה שלך. לעמוד בה בינך לבין עצמך, בעיקר.

נראה לי שמה שזולל את האנרגיות שלך (מעבר לצביטה המכאיבה בלב שמעורר בך הבכי של בנך בבקרים) זה אי-הבחירה.
מקום של אי-בחירה הוא טבעי ומובן, בייחוד בדילמות "בלתי אפשריות" שכאלה.
יחד עם זה יש לו מחיר. מחיר של אי שקט תמידי ושל אשמה, שמחלחלים אל הילד, והוא מצידו מאותת לכם בקול רם שאי אפשר להתעלם ממנו על כך שאתם נדרשים לבחור.

מה את אומרת? מדבר אלייך?

[אום_צ'וקון*]

מה את אומרת? מדבר אלייך?
אני אומרת שאת אישה מאד חכמה ומאד רהוטה.
מאד מדבר אליי.
וגם, אני צריכה לחשוב קצת ולהפנים.
בוודאי אחזור לכאן מחר, מקווה שגם את.
לילה טוב

[אום_צ'וקון*]

קודם כל לבשמת, תודה על החיבוק,
איך שהוא פיספסתי אותו בקריאה הרציפה, והיום הוא קפץ לי, בדיוק בזמן.
<אנחה כבדה>
כל כך קשה להיות אמא. כל כך ריגשי, מעצים ומחליש בו זמנית.

אז חשבתי וברור לי שאני כנראה משדרת את הלחץ וחוסר ההחלטיות, וגם ברור לי שזה דורש עבודה, והנה גם הלכנו למפגש הורים לקראת השנה הבאה בגן חדש "רגיל", ומצאתי עצמי מוטרדת מהשינוי בתפיסת העולם אותו צריך לעבור ילדי. אסור לצאת בלי נעליים, חולצים רק לפני השינה. אסור לקחת מים לבד (בגן הנוכחי הילדים לוקחים כוס (זכוכית) מהארון וממלאים אותה במים מהקולר). אם הרבצת או פגעת תעמוד בצד ליד הגננת ותחשוב על מה שעשית (תחשוב? וגם תסיק מסקנות.... בטח). אחה"צ אוכלים לחם עם שוקולד (אבל הוא אוהב גבינת עזים, וחומוס!) , "הילדים יודעים שיש חוקים בגן". למה חוקים? מי קובע אותם? מי צריך אותם?
אז מה חשוב יותר, הגננת והסייעות שנראו לי מקסימות וחמות ונעימות או תפיסת העולם התומכת בעצמאות טוטאלית של הילד, הסומכת על שיקול דעתו. משחררת הרגליים (הידד) מאפשרת לטעות.
איזה בילבול. הרי הוא לא אומלל, אחה"צ ובשבתות (וגם במהלך שבועות של מחלות שחווינו השנה) אנחנו יחד והוא ילד פורח. שמח. נבון, מקשיב סקרן. חוגג על החיים. האם הבעיה היא באמת רק שלי? רק אצלי?

[בשמת_א*]

אסור לצאת בלי נעליים, חולצים רק לפני השינה. אסור לקחת מים לבד (בגן הנוכחי הילדים לוקחים כוס (זכוכית) מהארון וממלאים אותה במים מהקולר). אם הרבצת או פגעת תעמוד בצד ליד הגננת ותחשוב על מה שעשית (תחשוב? וגם תסיק מסקנות.... בטח). אחה"צ אוכלים לחם עם שוקולד (אבל הוא אוהב גבינת עזים, וחומוס!) , "הילדים יודעים שיש חוקים בגן".
אוי. )-:
תזכירי לי למה הוא עובר גן? שכחתי...
כמה מקסימות, נעימות וחמות אפשר להיות עם חוקים כאלה? אולי רק במפגש ראשון אבל לא במשך השנה בגן?

[אמא*]

כמה מקסימות, נעימות וחמות אפשר להיות עם חוקים כאלה?
אכן, שאלה טובה.
שווה להמשיך לחפש, או להישאר איפה שאתם. זה לא נשמע משהו בכלל.

[עירית_לוי]

מסכימה עם בשמת ואמא.
מציעה לך לחפש עוד אופציות על מנת שתוכלי לבחור את הגן בחירה שהיא אמיתית, ועל מנת שתוכלי לחיות בשלום עם הגן שתבחרי.

[שתי ההסתייגויות המרכזיות שקפצו לי אישית הן: עניין העונשים (תעמוד בצד ליד הגננת ותחשוב על מה שעשית), והפער בין "חמות ונעימות" לבין החוקים הנוקשים. הייתי שואלת את עצמי עד כמה הן באמת ישארו חמות ורכות בתוך היומיום השוחק?].

האם הבעיה היא באמת רק שלי? רק אצלי?
לא.
זו באמת דילמה שאין לה תשובה אחת חד משמעית, ואני לא חושבת שרק את נתקעת במקום הזה .

יחד עם זאת, אם את רוצה ליצור אצלך שקט פנימי ביחס לסיטואציה הזאת,
לדעתי מה שיקדם אותך לשם זה דווקא לא להתעכב על זה ולא להישאר במקום הזה של "הבעיה הזאת היא לא רק שלי ולא רק אצלי".
נכון, הבעיה היא באמת היא לא רק שלך. המציאות העכשווית המודרנית מייצרת אותה, והרבה מאוד אנשים מתמודדים איתה,
אבל על מנת ש את תהיי שקטה ותתנהלי ללא רגשות אשמה, את היא זו שצריכה לקדם את עצמך לכיוון של בחירה אמיתית.
שזה בעצם לכוון את הפנס פנימה (אלייך) במקום החוצה (למציאות, לנסיבות), אבל כמובן בשום פנים ואופן לא מנקודת מבט מאשימה.

אני אומרת לקדם, אבל מסייגת ש-בלי לחץ להגיע לשם.
זה בסדר גמור להתלבט. בחירה אי אפשר לעשות בכוח, ואל תנסי לדחוק את עצמך לקיר.
אם תעשי את זה תחת לחץ, אז יש סיכוי שלא תהיה שם בחירה אמיתית פנימית, אלא בחירה טכנית ולכן יש סיכוי שרגשות האשמה ואי השקט יצוצו בהמשך.
בקיצור, בחירה זה משהו שלפעמים נדרש להבשיל אליו.

בשורה התחתונה אני מציעה:

1. לבחון אופציות נוספות.
2. לשאול את עצמך מה את צריכה עבור עצמך על מנת לבחור ועל מנת להיות שקטה ביחס לבחירה? מה את צריכה לדעת? מה את צריכה שיקרה? מה את צריכה להרגיש/לחוש?

[עירית_לוי]

חוץ מזה, בדף להשלים עם הבחירות שלי יש דיון מלפני שנתיים שאולי יעניין אותך.

לילה טוב

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני בדילמות אם להישאר עוד בבית ולחיות בדלות נוראית או לצאת לעבוד ולהכניס אתי ילדיי לגן (והוא צריך להיות זול....).
מפחדת לקרוא את הדף הזה...
קראתי קצת בסוף.
אם הייתי יכולה ולא צריכה לחשוב על כלכלה: הילדים איתי. נקודה.
אח"כ אחשוב על פתרונות חברתיים וכו.
לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעמוד בבכי חוזר ונשנה כל בוקר... זה לא אומר משהו מאוד קריטי?
מצטערת שלא מצויה בכל הפרטים. אולי אתפוס אומץ ואקרא.
כל טוב בינתיים לילדייך ולך.

[אשה_שמחה*]

מפחדת לקרוא את הדף הזה...
תקראי רק את התשובות של עירית לוי -אם כבר צריך לשלוח לגן, התשובות שלה עוזרות לעשות בחירה מתוך לקיחת אחריות ועוצמה ולא מתוך פחד ואשמה. (גם בדף שהיא מפנה אליו יש התייחסות לנושא דומה).

[פלוני_אלמונית*]

לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעמוד בבכי חוזר ונשנה כל בוקר... זה לא אומר משהו מאוד קריטי?
הבן שלי לעולם לא בכה בכניסה לגן אלא הלך שמח.
למה את צופה כאב במקום שיכול להכיל גם שמחה?

[עפרה_שחר*]

העינין הזה של גן יום כן יום לא נח להורים שקשה להם להתחייב אבל יכול לבלבל ילדים קטנים שזקוקים לשגרה כדי להיות פנויים ללמידה. כשניסיתי את זה עם הילדה שלי היא היתה קמה כל בקר מוטרדת מאי הידיעה אם היום שבת, גן, יום בית וכו.. כשראיתי שזה מפריעה לצרכים שלה הפסקתי.

[אום_צ'וקון*]

איזה כיף שכולכן נכנסתן לדף. כשכתבתי חשבתי ששאלותיי יעמדו בדד וללא מענה. תודה
קצת חרה לי שהובן מדבריי שהגן "קשוח" או "לא מקבל". נכון, הוא שונה מתפיסת העולם שלי ומזו בודאי של רובכן. אבל הצוות באמת איכפתי. משהו נעים שאפשר לראות בכולם שם.
מה שבהחלט אני מרגישה זה שאם נעבור גן, עדיין ארגיש חצויה ולא "יו איזה כיף שעכשיו הוא בגן חדש". ועל כן אולי אין טעם.
דומני שאני צריכה להמשיך לחפש גן, אבל אחר, כזה שיביא הרגשה טובה, ולא "פתרון מלחץ" ואז להעבירו ברגע שאמצא.
אם תעשי את זה תחת לחץ, אז יש סיכוי שלא תהיה שם בחירה אמיתית פנימית, אלא בחירה טכנית ולכן יש סיכוי שרגשות האשמה ואי השקט יצוצו בהמשך
לצערי זה תחת לחץ כי עלינו לתת תשובה לגן החדש "אתמול".

[אום_צ'וקון*]

טוב, החלטנו לוותר על הגן החדש. נמשיך לחפש מסגרת מתאימה יותר, ובינתיים הקטון ילך לגן שהוא מכיר. נמסר לי היום שהגננת שם מתחלפת ויש עוד איש צוות חדש. זה יכול להיות גם לטוב וגם לרע. הודענו בגן החדש שאנחנו לא מצטרפים וזה הסתיים מאד יפה ובנועם. זה משמח אותי, וכן אני חשה הקלה. עשיתי בחירה מודעת.
קראתי את כל דף להשלים עם הבחירות שלי והתרשמתי מדברייה של עירית לוי מאד. לקחתי אליי את מה שנוגע לי, והכי חשוב: הבנתי שהעברה לגן חדש לא תעשה אותי שלמה עם הבחירה שלי ולא תהפוך אותי לשקטה יותר, אז באמת אין טעם. זו פשרה מטופשת שמשאירה אותי באותו מקום של חרדה.
למתעניינים אמשיך לדווח אם יש לנו דמעות גן או גן חדש....

[אום_צ'וקון*]

העינין הזה של גן יום כן יום לא נח להורים שקשה להם להתחייב אבל יכול לבלבל ילדים קטנים שזקוקים לשגרה כדי להיות פנויים ללמידה. כשניסיתי את זה עם הילדה שלי היא היתה קמה כל בקר מוטרדת מאי הידיעה אם היום שבת, גן, יום בית וכו.. כשראיתי שזה מפריעה לצרכים שלה הפסקתי.
עפרה, אני מסכימה שלא לכולם מתאים יום כן יום לא. ובכלל, יש ילדים שגם בשבת קמים בבוקר ורוצים לגן. כשבנזוגי בבית ללא מטלות אנחנו כן נוטים להשאיר את הקטון איתו. כיון שבמילא הוא נטה כל השנה להיות חולה 40% מהזמן, זה לא הפתיע אותו להישאר בבית עם אבא. וזה מאד שימח אותו. וכן, זה גם בשבילנו. אנחנו רוצים להיות אתו כמה שרק אפשר.

[עירית_לוי]

בהצלחה
תעדכני...

[בן_עמי*]

בס"ד
לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעמוד בבכי חוזר ונשנה כל בוקר
לפעמים מה שמאוד עוזר, זה להשתדל להיות עים הילד בגן חצי שעה או עד שהוא "מרגיש שהוא נכנס לעינינים",
וגם לעבור בערב על מה כן היה לו נחמד בגן.
לפעמים הילד נפרד מהר יותר כשיושבים איתו בהתחלה, אח"כ בצד, ואז אומרים לו שהוא יגיד לך להתראות
כשמרגיש שאת יכולה ללכת. והרבה פעמים אים מתעקבים בגן קצת יותר עים הילד בהתחלה-
הוא נפרד יותר בקלות אחר כך.
עוד משהו חשוב לא פחות זה איך הוא מרגיש דווקא בסוף היום שהיה בגן, אים הוא נהנה שם אחרי שהלכת או לא.

לילד שצריך שיגרה, אפשר לתת להיות בבית ביום קבוע כל כמה זמן, או להאריך חופשות ביום יומים לפני או אחרי.

[בן_עמי*]

בס"ד
כנראה שתחושת האשמה שאני לא מצליחה לספק לו את ה"עולם האידאלי" הזה שהזכרתי, היא הרודפת אותי,
מרדף שלא נגמר.. כשהילד היה אצלי בחינוך ביתי- מה שהטריד אותי זה שהייתי רוצה שזה יהיה חינוך ביתי חופשי,:-P
אבל הלכתי על למידה קבועה, כי ידעתי שיש סיכוי גדול שפעם הוא יצתרך או ירצה לשוב למסגרת..
לפעמים אין ברירה אלא לעזוב את ה"עולם האידיאלי", וללכת על הברירה הכי טובה שיש במצב הנתון.

[פלוני_אלמונית*]

הילד המדהים שלי עושה חיל בחופש.
איזה כיף, איך הוא פורח. כל יום עם אמא או עם אבא או עם סבתא זו או עם סבתא ההיא. אח, איזה נחת.
ואז מידי פעם שואל על הילד ההוא בגן, או הילדה שהוא הכי אוהב, או פתאום שם חדש שבקושי שמענו במהלך השנה ועכשיו הוא מאד רוצה לראות.
אני יודעת ששהות עם ילדים מהגן תעזור לו לחזור לשם עוד שבוע, אבל הכי כיף כשזה רק אנחנו.
לקחתי אותו לבריכה, השתוללנו והצללתי אותו כמה פעמים. אחד... שתיים... שלוש... והראש במיים.
מאז שהיה בן שבעה חודשים לא עשינו זאת, ופתאום, כאילו זה היה רק אתמול. הוא זכר את הצלילה הזו, עצם עיניים וחייך בציפייה, ו ה ו פ הוא במיים. יוצא כולו רטוב בלי להשתעל, בלי להתלונן על העניים. שחיין שלי.
איזה כיף החופש הזה D-:

[אום_צ'וקון*]

זו הייתי אני, אום צ'וקון...
<אוםצ'וק יושבת בבית קפה בעיר, מתקתקתק בלפ-טופ בסטייל...>

[אמא_אחת*]

בתי בת שנתיים, בכורה ויחידה, ונכנסה שלשום בפעם הראשונה ל"מסגרת". לגן עם עוד ילדים בגילה ו-3 גננות טובות.
אני שלמה עם הגן ועם הגננות והכל. ובטוחה שהיא תהנה מהילדים ומהמשחקים וכל הפעילות שם. היא ילדה מאד עירנית ואוהבת ילדים וצריכה עניין..
עד היום היתה איתי בבית חוץ מכמה שעות שעבדתי בהן היתה עם סבתא/דודה/אבא.

הסיבה ששלחתי אותה לגן היא שעוד שניה אני יולדת לה אח/ות חדשים ורוצה להמשיך לעבוד בעתיד, ואין לי כבר אפשרות לאבא/סבתא/דודה שישמרו עליה ועל התינוק/ת ומכיוון שלא מצאתי מטפלת לשניים, החלטתי לשלוח אותה לגן ומקווה שעד שאחזור מ-חופשת הלידה, אמצא גם מטפלת לתינוק/ת.
אז באמת הייתי שלמה מאד עם ההחלטה ואפשר לומר שאני עדיין לא לגמרי מתחרטת..אבל אחרי הפרידה הבוקר נורא קשה לי.

היא לא רצתה שאלך. אחרי יומיים שנפרדה בלי בעיה, כנראה שנפל לה האסימון...אז אמרתי לה "טוב, אשאר עוד קצת". אבל זה לא עזר כי גם בפעמים הבאות שניסיתי להיפרד היא בכתה ובסוף ממש צרחה ו-קרעה לי את הלב.
היו לי דמעות בעיניים אבל הבנתי שזה או שאני נשארת ודי או שהולכת, כי אני לא אהיה שם בד"כ והיא צריכה להתרגל. אז הגננת לקחה אותה על הידיים ואני הלכתי משם והרשתי לדמעות לצאת רק כשבתי והגננות לא ראו, כשכבר הייתי בחוץ.
אח"כ התקשרתי ואמרו שהיא נרגעה. אני סומכת ומאמינה בצוות הגננות שם, זו לא הבעיה, הפרידה הזו...כ"כ קשה לי ולה. קשה לי בגלל שהיא קשה לה! ביומיים הקודמים שחררה אותי בלי בעיה ונהנתה שם מאד. היום אפילו רצה לגן בשמחה ואמרה "הנה הגן שלי" בחיוך.
אז הקושי שלה הוא בכך שאני לא שם איתה כמובן...זה מקום חדש וכו'...(כי להיות בלעדיי היא רגילה לכמה שעות ואפילו יותר אבל עם דמויות מוכרות מהמשפחה).

עכשיו אני שואלת את עצמי ואתכם-אם תוכלו לעזור לי, כמה שאלות:
זה שווה את זה?? (נכון, אני יודעת שבאמת, אף אחד לא יוכל לענות לי. רק אני יכולה לענות- אם זה שווה לי-שאוכל ככה לעבוד והיא תהיה שם...אוווף)

אם לא שווה את זה - אולי אמצא פתרון אחר. אבל לא מצאתי מטפלת שאני סומכת עליה שתהיה עם שני ילדיי. אז מה אעשה??

ואם כן שווה את זה - אז השאלה שלי היא איך להיפרד ממנה בבוקר? אם אשאר איתה עד שהיא "תשחרר" אותי, רב הסיכויים שהיא לא תשחרר. (כמו שלא ויתרה על ההנקה למרות שכבר לא ממש ינקה ואלה היו שתי מציצות בערב לפני השינה ובסוף, בגלל הקושי שלי בהריון גמלתי אותה גם מזה בגיל שנה ו-9)
בקיצור- הברירה הייתה רק ללכת משם ולהשאיר אותה בוכה...אחרת לא אלך משם אפעם והרי אני צריכה לעבוד...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_עכשיו אני שואלת את עצמי ואתכם-אם תוכלו לעזור לי, כמה שאלות:
זה שווה את זה?? (נכון, אני יודעת שבאמת, אף אחד לא יוכל לענות לי. רק אני יכולה לענות- אם זה שווה לי-שאוכל ככה_
האמת?
לא נראה לי.
היא עוד קטנה. אולי עוד שנה היא תפרד ממש בקלות וכך תרוויחו שתיכן.

[דיצה*]

אם אשאר איתה עד שהיא "תשחרר" אותי, רב הסיכויים שהיא לא תשחרר
כדי שהיא תשחרר אותך את צריכה לשחרר אותה. האם את באמת משחררת אותה? גיליתי אצלי שכשאני לא שלמה עם המטפלת הילדה תתנהג בהתאם.

אני מוצאת את עצמי אומרת לבתי (ולעצמי) לפני ששולחת אותה: "אני בטוחה שתהני אצל המטפלת. אני באמת ובתמים סומכת על יכולת ההסתגלות שלך, אני מאמינה שיהיה לך טוב, תשחקי עם החברה" וכו'... אני ממשיכה לומר לה את זה גם כשהמטפלת לוקחת אותה לידיים.
וזה עובד פלאים. הילדה הולכת בשמחה.

(חוץ מזה שאני מאמינה שתוכלי למצוא מטפלת לשניים כמו שתמצאי מטפלת לאחד לכמה שעות. תנסי לפרסם, לשאול אמהות, ולהאמין שתימצא..)

[דניה*]

רק על עצמי לספר ידעתי...
כמובן מבינה אותך לגמרי. אם את יודעת שיש על מי לסמוך בגן, נסי שאת הפרידות יבצע אבא, ולא את. זה יהיה קל יותר גם לך וגם לילדתך. הפרידה מאמא היא הפרידה הקשה מכולן, ואבא בד"כ פחות רגשני ופחות משדר מצוקה לילד. ביתך מרגישה שאת חצויה, אבלה, והיא מגיבה בהתאם. שוב, לפחות מנסיוני.
אני ישבתי עם בני בגן חודש וחצי, עד שראיתי שהוא מכיר את כל הגננות, יודע ממי לבקש מה, מכיר את החצר ורגיל לסדר היום. אפילו ישבתי לידו כשישן צהריים. אני לא מאלה שמאמינות בבום טרח! הסתגלות מהירה! הגננות לא פנויות לטפל בכל הילדים הבוכים, אש שהילד שלי ירגיש קצת בטחון לפני שאני משחררת אותו.
שולחת חיבוק
בהצלחה!

[נועה_בר*]

אני ישבתי עם בני בגן חודש וחצי, עד שראיתי שהוא מכיר את כל הגננות, יודע ממי לבקש מה, מכיר את החצר ורגיל לסדר היום. אפילו ישבתי לידו כשישן צהריים. אני לא מאלה שמאמינות בבום טרח! הסתגלות מהירה! הגננות לא פנויות לטפל בכל הילדים הבוכים, אז שהילד שלי ירגיש קצת בטחון לפני שאני משחררת אותו.

כל מילה. להגדיל ולשנן.
הגננות לא פנויות לטפל בכל הילדים הבוכים, אז שהילד שלי ירגיש קצת בטחון לפני שאני משחררת אותו
ישבתי עם בני בגן חודש וחצי, עד שראיתי שהוא מכיר את כל הגננות, יודע ממי לבקש מה, מכיר את החצר ורגיל לסדר היום

פרידה מילד בגן

בהצלחה

[אמא_אחת*]

תודה לכל המגיבות!
היא עוד קטנה. אולי עוד שנה היא תפרד ממש בקלות
דברתי עם הרבה אימהות שיש להן ילדים בכל מיני גילאים, שהתחילו / המשיכו גן עכשיו. גם אימהות לילדים בני שלוש שהתחילו פעם ראשונה גן השנה והיו עד עכשיו בבית וגם ילדים שהיו כבר במסגרת והתחילו גן חדש, כולן אמרו שיש קושי ובכי בפרידה וזה נורמלי. נדיר שיש ילד שמשחרר בקלות.
אז נכון, גם אני מאמינה שככל שמכניסים ילד למסגרת בגיל מאוחר יותר, כך טוב יותר. כי הילד מבין יותר שאמא הולכת ותחזור, אבל כאמור, אין לי ברירה וזה מאד נוח ומקל עליי.

בנוסף- היום בצהריים כשבאתי לקחת אותה מהגן, ראיתי שהיא נהנית, משחקת ורגועה. דברתי עם הגננות, שכאמור אני סומכת עליהן והן באמת אמינות וישרות (שזו תכונה חשובה מאד) והן אמרו שהיא בכתה אחרי שהלכתי ונרגעה לאט לאט בידי אחת הגננות. אח"כ היא לא הסכימה לאכול ארוחת בוקר, אך היתה מרותקת במפגש ומהסיפורים והשירים ויותר מאוחר "השתחררה" ושיחקה בחצר, בפנים וכו'...
היא רצה אליי כשראתה שהגעתי לקחת אותה, שמחה שבאתי אך היתה נראית מרוצה וסיפרה לי במה שיחקה ואמרה שהיה לה כיף. גם אח"כ בבית, אמרה דברים טובים על הגן.
חזרתי באוזניה, בחודש האחרון, על כך שאמא תלך לעבוד והיא תשאר בגן ויהיה לה טוב וכיף עם הגננות, הילדים והמשחקים.
אני חושבת שזה הרגיע אותה, ונתן לה תחושת ביטחון שהיא חוותה את זה שהלכתי וחזרתי לקחת אותה, כי היא הייתה רגועה יותר אחה"צ זה מימים שעברו (ודווקא הבוקר הייתה פרידה קשה ובשאר הימים לא. בשאר הימים גם נשארתי יותר זמן בבוקר ולקחתי אותה מוקדם הרבה יותר)
אחה"צ עברנו שוב ליד הגן כשהלכנו לטייל, בעלי בדיוק צלצל והיא דברה איתו בנייד, פתאום אני שומעת אותה מספרת לו שאנחנו ליד הגן, ש"אמא הלכה לעבוד ואני הייתי בגנון". זה היה נשמע סיכום כזה, מה שהיא הסיקה מכל מה שהיה... אמרה את זה בשלווה ובטחון ואני מכירה את הבת שלי ומרגישה מתי היא רגועה.

וגם-מסכימה מאד עם דיצה שאמרה שהילד מרגיש מה שאנחנו מרגישות. היא פשוט קולטת אותי בשניות. זה מדהים! ברגע שטוב לי ואני שלמה עם משהו, גם לה קל להתמודד והיא מתחזקת מהקשיים.
ידעתי את זה ממזמן, אבל לפעמים קשה ליישם...אז היום, אחרי שקראתי וכתבתי כאן, הבנתי שנכון שהיא מתקשה להיפרד ממני, וזה באמת נורמלי, אבל טוב לה בגן ולכן, אם אני שלמה עם ההחלטה ומאמינה שהיא תסתדר בלעדיי ועם הפרידה הקצרה הזו לכמה שעות, היא תרגיש את זה ותתגבר.תתחזק מזה. תתמודד עם הקושי עצמו ולא תצטרך להתמודד, בנוסף, עם הקושי שלי להתמודד עם הקושי שלה...(יצא משפט קצת מצחיק אבל זה ככה! זה כמו לתת מקום לפחד ולא לפחד מהפחד עצמו...)
ובנוסף-ראיתי שהרגיע אותה מאד שבאתי לקחת אותה בצהריים והיא הרגישה את הביטחון הזה ש"אמא הולכת אבל תחזור.."

דיצה,
תודה על הרעיון של לומר לה ולעצמי, על כך שאני מאמינה שיהיה לה טוב ותהנה וכו'... זה באמת חשוב, להזכיר לעצמי ולה בלב ובפה כדי להתחזק.

מקווה שנצליח להפוך את הקושי למקפצה, שרק נתחזק מהקשיים ושנהיה שלמות עם ההחלטות שלנו. נראה לי שאנחנו בדרך הנכונה...
תודה.

[אמא_אחת*]

זה באמת מדהים כמה שהילדים שלנו חזקים. וגם-מרגישים ה כ ל. כשאני רגועה היא מרגישה את זה ישר וזה נותן לה ביטחון גדול.
וגם- כשיש את הכמה שעות האלה לעצמי,(לעבודה, לעבודות הבית בשקט, לנוח וכו'...) אני הרבה יותר פנויה אליה כשהיא חוזרת, רגועה וסבלנית יותר ומתעצבנת על דברים פחות וגם מתגעגעת אליה...
אני כ"כ אוהבת אותה!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

חזרתי באוזניה, בחודש האחרון, על כך שאמא תלך לעבוד והיא תשאר בגן ויהיה לה טוב וכיף עם הגננות, הילדים והמשחקים.
כמי שעובדת בשבוע האחרון בסיגול ילד לגן (בן 3.9), אני חושבת שהפוקוס כאן מוטעה - מה שחשוב לה כרגע בגילה זו הדמות המטפלת, לא הילדים ולא המשחקים. להציע לה את המשחקים והילדים כתחליף לצורך הרגשי שלה באמא/דמות מטפלת, זה פשוט לא זה.
בעיני כדאי לשים יותר דגש על הדמויות המטפלות, הגננת והסייעות, על זה שהן יטפלו בה וישמרו עליה. ולפי עצה שקראתי בספר מצוין אחד, פעם היו מזמינים את הגננת הביתה לכוס קפה, שתיצור עם הילד קשר אחד על אחד ותראה אותו בסביבתו היומיומית. כלומר, היו שמים דגש על הסתגלות לגננת - לא לסביבה הפיזית ולא לילדים. אלה כבר יבואו מאליהם, אחר כך.

אצלנו ביקשתי מהגננת, יום לפני תחילת הגן, שנבוא שוב לביקור ונדבר איתה ביחידות, כי היתה לי הרגשה שהוא בכלל לא קלט אותה - להצביע על פרצוף בהמון ולהגיד "אם יש לך בעיה תפנה אליה" זה לא זה. ואומנם המפגשון הזה ביניהם מאוד עזר.

[אמא_אחת*]

קרוטונית, אני מסכימה איתך.
הגננות הן עניין מאד חשוב ומרכזי. אם לא הייתי סומכת עליהן, לא הייתי שולחת אותה לגן הזה. זה הכי חשוב. מי מטפל בילד שלי.
אולי אני באמת צריכה להדגיש באוזניה יותר את זה שהגננות טובות וישמרו עליה וכו'...
עם זאת-אני מכירה את בתי וכשיש לה עניין-משחקים בכמות ומסוגים רבים שאין בבית, חצר וכו'...זה מושך ומסקרן אותה וכיף לה. כן. ולכן אני מציינת גם את זה.
בתי היא בת ראשונה וזו פעם ראשונה שאני מכניסה אותה למסגרת. עכשיו, קצת באיחור, אני מבינה שהיה כדאי ללכת בשבועיים-שלושה שלפני תחילת השנה להכיר קצת את הגן מקרוב, את הסביבה, את הגננות והאוירה שם בכלל. בהתחלה ביחד איתי ואז בהדרגה רבה להשאיר אותה שם ליותר ויותר זמן עד יום מלא.
זה הרבה דברים חדשים-גננות, מקום חדש, אוירה וסדר יום...שצריך להתרגל אליו. והכי קשה-להיפרד מאמא לכמה שעות...
עכשיו זה מאוחר מידי. בפעם הבאה אהיה יותר חכמה, כמו בהרבה נושאים הקשורים להורות ובכלל בחיים...
אבל אני באמת מאמינה שהכל לטובה ומהקשיים הגדולים עולים הכי גבוה.

[דניה*]

ובכל זאת, קרוטונית, המשחק בגיל הזה הוא אלמנט מרכזי, ודרך טובה להסית את העניין מאמא למשהו אחר. השאלה היא, בין השאר, האם את רוצה להפגיש את הילד עם המקור לחרדה, לתת לו לבכות אצל הדמות המטפלת וכך לסגל אותו לזה שיש אדם מבוגר אחר העונה לצרכיו, או - לעקוף זאת בנסיון למנוע את החרדה ולהעסיק את הילד במשחק, בילדים אחרים, בספר, או בהפעלה.הוא נהנה ואינו שם מתפנה לחפש אמא. כשיחפש תהיה שם מטפלת. אין לי תשובה חד משמעית. אין ספק שהגננת\מטפלות הן החשובות ביותר במשוואה, אבל לפחות מנסיוני, כאשר ילדי מצא עניין להתעסק בו, הוא הרגיש שאבא (אמא נשארה בבית ...) יכול עכשיו ללכת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בנסיון למנוע את החרדה
בעיניי - להדחיק אותה.

כאשר ילדי מצא עניין להתעסק בו, הוא הרגיש שאבא (אמא נשארה בבית ...) יכול עכשיו ללכת.
זו דרך טובה להיפרד, כאשר הילד כבר מודע לדמות המטפלת.

[חלווה*]

תחילת שנה....בני בן שנה וחצי, הכנסתי אותו לגן עם גננות חמות ורכות- בעיקר כי הרגשתי שיש לו צורך גדול בחברה, וכן עומדת ללדת בעוד כחודש.
הוא מדבר ומתבטא ומספר חוויות טובות מהגן, ועם זאת הפרידה ככ ככ קשה.....בכי והיצמדות אליי, איך עוברים את זה??
הדבר האחרון שאני רוצה זה שתישאר לו צלקת...
מה עושים?

[אום_צ'וקון*]

דבר ראשון. פרידה מילד בגן
יש שם כמה דברי חכמה בתחילת הדף
בהצלחה

[חלווה*]

קראתי את הדברים וזה באמת מקל קצת- לדעת שאצל כולם קשה ושזה נורמלי
אבל הבעיה הכי גדולה נראה לי , שקשה לי נורא, וודאי שהוא מרגיש את זה למרת שאני משדרת לו שגרה ורוגע ושיהיה לו כיף בגן, הוא סה"כ בן שנה וחצי והיה צמוד אליי עד עכשיו, הרי אי אפשר להדחיק או להסתיר- זה ממילא לא טוב וגם לא יעזור, הם מרגישים הכל

[אמא_אחת*]

חלווה
כמו שכתבתי, יש לי בת אחת שנכנסה לפני שבוע בפעם הראשונה לגן. בת שנתיים.
גם אני עומדת ללדת בקרוב מאד.
יש לי ניסיון רק מהשבוע הזה אבל אני מרגישה שלמדתי כ"כ הרבה!

לפי דעתי הקושי של ההסתגלות לגן- תלוי ב:
גיל הילד שנכנס לגן: (בגדול-כמה שיותר מאוחר, טוב יותר. הילד מבין יותר ויכול להבין שאמא הולכת ותחזור בצהריים וכו'... )
אופי הילד: יש ילדים חברותיים ועצמאיים יותר, יש תלותיים יותר. יש סתגלתנים יותר ופחות...
הקושי שלנו: כלומר, מה שאת מרגישה עם העניין (ולוא דווקא מה שאת אומרת לו...) אלא מה שאת משדרת..הם קולטים הכל...
וגם: לשדר עסקים כרגיל, (להתפנות אליו כשהוא מגיע הביתה ולהספיק לנוח לפני...) להקדיש לו תשומת לב בזמן שהוא בבית, ולשמור על השגרה שהייתה בשעות שהוא כן בבית. כמה שניתן...הרבה תמיכה, חום ואהבה!

מה שלי אישית עזר ובעקבות כך לבתי:
קודם כל ברור שאופי של ילד אי אפשר לשנות וכל ילד מקבל את זה אחרת וברמת קושי שונה...
גם לגבי הגיל שהילד נכנס למסגרת לפעמים אין ברירה...

אבל לגבי הקושי שלי(שמשפיע עליה) - חשוב להיות שלמים עם ההחלטה. נכון שלפעמים יש החלטות שהן פשרה. כלומר, אני למשל לא הייתי שולחת אותה לגן בגיל זה אם לא הייתי עובדת. א ב ל - הבנתי שאני לא רוצה לוותר על העבודה שלי שנותנת לי המון מהרבה בחינות (ולכן גם לילדיי!..) הבנתי שאחרי הלידה כשאחזור לעבוד קצת יהיה לי קשה עם שניים בבית ואצטרך זמן גם לעבוד וגם לנוח קצת/לעבודות הבית וכו' ולכן החלטתי לשלוח אותה.
עברתי על כל האפשרויות, כולל להפסיק לעבוד והגעתי למסקנה שהמעט שאני עובדת נותן לי הרבה ולכן גם לה. כשלי טוב, גם לה טוב.
בכל בחירה יש רווח והפסד, אבל בסופו של דבר בוחרים מה שהכי מתאים לנו וזו בחירה שלנו. כך שצריכים להיות שלמים עם הבחירה ואז זה יותר קל.
בנוסף-אני שלמה עם הגן והאוירה שם ועם הגננות וגם את זה היא מרגישה כמובן.

אז - שבי קודם עם עצמך, וכשאת תהיי שלמה, ותחליטי שזו הבחירה הכי טובה מבין האפשרויות שהיו לך...(אם זה מה שתחליטי כמובן...זה מאד מאד אישי) את תהיי חזקה ורגועה ושמחה, בנך ירגיש את זה!
וכשהוא ירגיש את זה, עדיין יהיה לו קושי, זה נורמלי, מקום חדש, מטפלות חדשות, אוירה, ילדים חדשים ו-להיפרד מאמא...א ב ל - את תשדרי לו שהשאר כרגיל, שמהצהריים את עדיין שם וכלום לא השתנה באהבה שלכם אליו ובהרגלים והוא יראה יומיום שבאים לקחת אותו הביתה וזה יתן לו בטחון. בנוסף-הוא יצטרך להתמודד עם הקושי שלו בלבד ולא יושפע מהקושי שלך כי את שלמה עם זה וזהו.
בהצלחה!