דניה באנלא יודעת איפה

איפה בצרפת?

דף בית?

לא יודעת איך לחבר לדף מהעבר (דניה בניו זילנד)
מעתיקה מייל שמעדכן:
התמקמנו בדיז'ון (עיר במזרח-מרכז צרפת). זו העיר אותה עזבנו לפני 9 שנים כשיצאנו לשליחויות בארה"ב ואח"כ בניו זילנד. אז היתה לנו רק תינוקת בת 10 חודשים ועכשיו אנחנו משפחה בת 5 נפשות כשמיה הבכורה כמעט בת 10 שנים
השכונה שהיתה אז בתהליכי הקמה השתנתה לחלוטין. הכל בנוי ומגודר ומוסדר... נעלמו שדות החרדל (אמרנו דיז'ון?) ונעלמה החורשה. והוקם בית ספר ממש ממולנו... אז אמרנו שכדי שהבנות ישפרו את הצרפתית שישתלבו בבה"ס ונשאר פה לשנה.
הדירה שלנו קטנה (חדר שינה, סלון וחדר נוסף למטבח) אבל מספיקה לנו, בנתיים יש לנו מזל שהשכנים שמתחת מקסימים, יש להם שני נכדים בגילאים של הבנות וכולם כבר חברים! אז הם סולחים לנו על הרעש...
בה"ס שלו הבנות כל כך חיכו וייחלו ( הספיק להן החופש הן טענו...) מסתבר כחוויה קצת שונה ממה שלה קיוו: סדר היום מוזר כשבבוקר הולכים לבה"ס עד לארוחת הצהריים, אז שבים הביתה לאכול... (מי שיש להם הורים בבית, אחרת נשארים בבה"ס, לאכול בקנטינה...) ולאחר מכן שוב חוזרים ללמוד מהשעה שתיים עד לשעה 5 אחה"צ!!! ובכל יום יש שיעורים במספר מקצועות ומבחנים. אבל לומדים רק 4 ימים (יום רביעי הוא יום חופשי ושישבת) והמורים קשוחים נורא ואסור לצאת לשירותים באמצע השיעור וכו...
אריאל (בכיתה ב') דוקא מספרת שלא קשה לה אבל מיה (כיתה ה') שהכל בא לה בקלות בבה"ס עד כה, מלבד תחום הסדר והמשמעת... נתקלת פה בכמה אתגרים, שלא לדבר על דפני... היא בכלל לא מוכנה ללכת לגן שנמצא בבה"ס. אז בנתיים היא על תקן חולה בבית...
מאידך, טוב לראות באיזו קלות הן מסתדרות עם השפה, הן לא מקבלות מבה"ס שום עזרה ולפי מה שראיתי במחברות גם שום הנחות והקלות, והן מצליחות יפה להתמודד.

וההתאקלמות שלי? כבר שיש לנו כתובת וחיבור למחשב וטלפון וחשבונות לשלם וכרטיס חבר בסופר... ואני מרגישה קצת בסיס...לזמן מה... עד ש...

כן, החלום של האנייה לא ירד מהפרק

שתיהיה לכם שנה טובה. נשעת חויה מכוננת.

אוליבייה נסע לסופ"ש לחפש קטמרן...
LA ROCHELLE שבמערב צרפת, לחופי האוקיינוס האטלנטי, היא מרכז עולמי לאניות מפרש.
עוד אין לנו את הארגזים שנשלחו מניו זילנד (תקועים במכס בנמל בצפון צרפת... בכיוון השני...) וכבר תכניות למעבר הבא

ומאידך, ממשיכה להתאקלם: במרחק של דיווש לא רב יש חנות אורגנית, מכונת הכביסה הגיעה סו"ס וביום שני יהיה מקרר, מיה הוזמנה ליומולדת בסופ"ש ואני חידשתי קשר מחיי הקודמים פה מלפני 9 שנים (שאהידה, בחורה אירנית... נפגשנו בשיעורי צרפתית למהגרים והיינו קבוצת התמיכה אחת של השנייה מאחר ושתינו גם היינו בהריון וילדנו באותה התקופה)
בקושי שמרנו על קשר במשך השנים והבוקר כבר קשקשנו במשך שעה בטלפון

יש לי חברה באיזור ג'רס (או משהו כזה,למרגלות הפירינאים). חבל שאתן לא קרובות, עד שמישהי ישראלית מגיע לצרפת שאינה פריז...

במבי, אשמח לצור איתה קשר (למרות שהסיכוי למפגש קטן)

רבנו (בעצם אני פרקתי עליו...) כשחזר מתערוכת היאכטות: הפחדים הקבועים שלי משינויים, ביחד עם שאלת מליון הדולר "מה אעשה כשאהיה גדולה" ואני לא יודעת איך אלו משתלבים בתכניות לעתיד.

ד"ש ממחוזות החמסין...

דניה, שלחי לי בבקשה דואל [email protected]

דף בית אישי?

הרוח שוב נושבת במפרשים...
אז אני מצטטת אותך דלית:
לגור בפנים. להיות מדויקת ובמרכז שלי, בכל מקום בו אני נמצאת, ואז יש לי גישה לסיפוק כל הצרכים שלי, בלי קשר למצב גיאופוליטי כזה או אחר.

הי מותק, כמה טוב לקרוא אותך. מה שלומך?
בארץ יש כבר מזג אוויר משוגע של תחילת האביב (אביב לבנטיני): היום שרב, מחרתיים צפוי גשם, עוד שבוע צעדת הגלבוע (ה-45! ) ואח"כ: הופ פסח, ומיד אח"כ שבועות.
חושבת עלייך הרבה, למרות שלא מתקשרת... אולי אני צריכה לנסות יותר. בכל מקרה, זה לא יהיה בבקרים. נורא אהבתי את שיחות הבוקר שלנו.
שולחת לך חיבוק חם ואוהב ונשיקות.

לא ידעתי שאת כותבת ...
איזה כייף לקרוא אותך כאן@}

מה שלומך?

(הי טליה! ומה שלומך את?)

קשה לומר שאני כותבת פה פשוט המשפט המצוטט של דלית מהדף איפה לגור הדף הבנלאומי התאים לי בדיוק...
וגם בסופ"ש הזה התפנה לי זמן לבדי עם עצמי אז היה זמן לקרוא פה וקצת להגג במייל אז אני מוסיפה לכאן, לחלוק בציבור...
נרשמתי לסדנא... אני מנסה כל מה שאני יכולה... טוב לא הכל, אבל בסופ"ש שעבר הלכתי לסופ"ש של יוגה והיה ממש מוצלח למרות שחזרתי משם חולה נורא (חום והכל כמו שמזמן לא היה לי... אולי קשור? פתחו שם צ'אקרות ושרו מלא אוםםםםם ושאנטי שאנטי... מאוד נהינתי!) ובסופ"ש הזה הלכתי למשהו אחר אלא שלבסוף לא הגיעו אנשים נוספים והיינו רק אנוכי והמנחה...אבל זה דוקא היה לחיוב כי קיבלתי מלא צומי... זו היתה סדנא ל"לידה מחדש"... דרך נשימות שטחיות (ז"א לא עמוקות וארוכות כמו ביוגה ) מנסים להגיע לאיזהשהם רבדים עמוקים של רגשות ומזה אני משערת לתובנות
הלכתי על זה... ו... כמו בכמה פעמים אחרות שבהן ניסיתי דמיון מודרך למשל או בשיחות עם פסיכולוג (זה היה נורא מזמן...) הגעתי לאותה דלת שעדיין נעולה אצלי שקראתי לה: לאהוב אותי... אולי אלך לעוד פגישות. בעקרון זה בנוי על 10 פגישות אחת בחודש אבל אין לנו עוד 10 חודשים פה...
לפחות אני מרגישה שאני מזיזה את עצמי ומנסה אבל הכל דורש זמן ושוב הרוח נושבת במפרשים
מאז החזרה מהחופשה בישראל אוליבייה התעורר קצת ונושא האונייה חזר בגדול והוא מחפש יאכטה באופן פעיל ומתכנן במאי אפילו לטוס למרטיניק כדי אולי כבר לקנות! ואני שוב מרגישה מבולבלת: מצד אחד ישבנו ודיברנו והסכמתי שקדימה שילך על זה ושזה אכן הצעד הבא שלנו ומצד שני אני לא מפסיקה לקלקל: אני לא אומרת: אנחנו הולכים על זה ביחד, אני מזכירה לו שזה לגמרי שלו ושאני ממש לא בוחרת בזה ושלא בא לי להתלהב יחד איתו ולתכנן ולפנטז
מרגיז אותי שאנחנו הולכים לזרוק כסף לים כשיש אנשים שנאבקים ביומיום שלהם כדי לאכול... או סתם לגמור את החודש. אני מרגישה שזו דרך חיים ראוותנית ובזבזנית, בכל אופן זה בנתיים הסיפור בו אני משתמשת
אז למה אמרתי כן? כי שוב נוח לי לתת לו לנהל את חיי? אבל אז אני כועסת עליו שהוא לא משאיר לי מקום? איך אלמד למצוא אותי?
אבל גם פה, אני מדברת בשני קולות: אני גם כן רוצה את החוויה הזו של השייט! אני גם אוהבת את הרעיון של החיים הם טיול גדול, כמו שהיה לנו עד עכשיו ואת ההזדמנות לגלות עוד עולם, זה בהחלט מפתה אותי, בגלל זה אני לא מבינה למה אני באותה הנשימה אומרת לא, זה לא החלום שלי
מה שאני מנסה לעשות עכשיו זה באמת להשקיע בי (ואני לא מי יודע מה יודעת לעשות את זה בלי אלפי תיסבוכים, בעיקר שקשורים לכסף) ואני חושבת שדוקא העובדה שבזמן הקצר שאני פה ועוד בצרפת שתמיד הרגישה לי כל כך מאיימת, בכל זאת הצלחתי למצוא עבודה (גם אם רק פעם בשבוע) ופעילות התנדבותית (בשיעור העברית) ולהיות זאת שמניעה את הבית וללכת ליוגה וסוף סוף גם להעיז ללכת לכל מיני סדנאות (גם אם אני מצפה לתוצאות מיידיות ומצד שני חוששת שכולם שרלטנים...) בקיצור כל זה נותן לי תחושה של גאווה בעצמי. אז אני כן מוכיחה לעצמי שאני יכולה ומקווה שלא משנה איפה אהיה אצליח להמשיך בזה. העבודה הזו היא של מודעות ואין ספק שכמה שיותר תמיכה, עזרה והכוונה יכולים לגרום לכל הגדילה אבל בראש ובראשונה זו אני שמנסה לנער דפוסים ולשפר את חיי ואת זה אני מקווה שאוכל לעשות בכל מקום וזמן. י

וחוץ מזה, הזמן הפנוי בסופ"ש היה בזכות זה שאוליבייה והבנות יצאו לטיול אפניים ארוך (כמעט 70 ק"מ ביומיים!!!) וישנו ביער באוהל ורק ממש בסוף הייתי צריכה לסוע ולחלץ אותם כי נגמר להם האוכל כבר בצהריים ובעיקר כי פתאום הגיעה סופה עם ברקים ורעמים וגשם ורוח חזקים. ועכשיו כולם כבר במיטות אחרי מקלחת וארוחת פסטה.

לא יודעת איך להשתלב שם בדף של איפה לגור הדף הבינלאומי אבל רוצה לציין לעצמי כמה דברים
ניצן, מעניין אותי לדעת אם הכעס שאת מבטאת בא ממקום של תסכול על שניסית לשנות את הדברים ונואשת, או מתוך חשש לחיי היקרים לך שעדיין חיים במקום המטורף הזה ושלא בורחים כל עוד נפשם בם?
אני חייה בחו"ל ושומרת את הזכות לבקר אבל מודעת לכך שאני לא ניסיתי לשנות את הדברים שלא טובים לי בישראל. לכן אני לא מרגישה שנכון לי לרטון אם אני לא חיה במקום (אלא אם לחיי נשקפת סכנה ואני חיה במדינת מקלט).
תמיד ובכל מקום יש מי ששונאים את הזרים והאחרים. רק שבתרבויות שונות מבטאים זאת באופן אלים וגס יותר או פחות. אין ספק שישראל ניצבת גבוה ברשימת התרבויות האלימות וזה מאוד קשה לחוות את זה כל פעם מחדש כשמגיעים לביקור. אבל התרבות הזו הצמיחה גם אנשים שיש בהם הרבה אהבה וכנות ותמיכה. מלבד הבחירה בבן זוגי (הלא ישראלי) והחיבור לבני המשפחה. הקשרים העמוקים והמשמעותיים בחיי הם עם אנשים דוברי עברית שגדלו בתרבות הישראלית-חילונית-ציונית בה גדלתי גם אני (למעשה מדובר בעיקר בנשים ישראליות... אולי גם זה קשור לאלימות בחברה הישראלית?) וגם אני אוסיף ואומר שבצרפת יש אנשים נהדרים ונפלאים, כמובן! ואני לא נתקלתי באנטישמיות. (ודוקא נתקלתי בישראלים ששונאים צרפתים... כשביקרתי בישראל)

בנתיים הקהילה האלטרנטיבית היחידה שאני באופן אישי פגשתי דוקא נמצאת בישראל (ליתר דיוק בנווה איתן), וישנם עוד מקומות (רחובות?) לעומת זאת הסביבה בה אני חיה בחו"ל (דיז'ון בצרפת) היא "מיין סטרים"... ככה זה בשלב זה. לא אומר שזה לא קיים בצרפת (ומאוד רוצה להכיר ) אבל אני לא חושבת שבישראל יש פחות אפשרויות לחיים אלטרנטיביים.
רק לדוגמא: כשחייתי בניו זילנד נחשפתי ל"בלי חיתולים" בזכות האתר הזה. לאושרי הרב נמצאה ממש בשכונה שלי קבוצת התמיכה היחידה בכל דרום האי הצפוני של ניו זילנד... המידע והאנרגיה שקיימים בישראל בנושא הזה (לדוגמא) עזרו בקצת להפריח את השממה הניו זילנדית בתחום הזה... בדומה: לפני 10 שנים כשבישראל תינוקות נישאו במנשאים ונכרכו בבדים סביב הוריהם, בצרפת הסתכלו עלי כמו על מטורפת. שלא לדבר על להניק במקום ציבורי, ובכלל להניק... או לישון עם הילדים באותה המיטה... דברים שעדיין לא ממש מקובלים כאן, בקיצור, לחיות "אלטרנטיבי" מקובל יותר אצל הורה ישראלי ממוצא מאשר אצל הורה צרפתי או ניו זילנדי!
אז נכון שהמודעות למזון אורגני, שמירה על הטבע, אנרגיה חלופית, ומיחזור חזקים פה יותר. יש בישראל בעיות קיומיות בוערות ויש שחיתות נוראית בשלטון אבל גם יש יכולת לגרום לשינוי.

בעצם, מה אני מנסה בכלל להוכיח? להראות שהכל דוקא כן תלוי בפרטים הקטנים? שאני סתם תמימה, נאיבית או אולי בכוונה מתעלמת מהמציאות המרה שבארץ?

תודה על הדברים המעניינים.

מה שלום סבא וסבתא? איפה הם מתארחים? איך היה הסדר המשותף?

ומה את עושה ערה בארבע לפנות בוקר?

תודה על הדברים המעניינים.
@}

דניהלה, פתאום מצאתי אותך פה. כייף לשמוע ממך. אני מנצלת את ההזדמנות כדי להודות לך ולאוליביה על היין הטוב. שתינו אותו בארוחת בשר אצל אורי במשרד עם זאב ודלית, ותודה גם על השוקולד, הבחנתי בו רק אחרי שהלכתם. אצלנו הרב בסדר. היינו בליל סדר אלטרנטיבי בסגנון רואו פוד על הכנרת והיה מופלא. שיהיה לכם חג שמח. דש לכולכם באהבה ממני

חוזרת לביקור באתר הנשכח...
נמצאים כבר שנה וחצי על ספינת קטמאראן. כרגע באיי הגלפאגוס.
כמה טוב שהחלום שלו התגשם ושאני, שכולנו חלק ממנו.
המציאות שלנו עולה על הדמיון המוגבל שהיה לי.

באופן טבעי

באופן טבעי