דף זכרון לירדן תינוקת שלי אהובה

[לשיר_זה_כמו_להיות_רדן*]

אני קוראת כאן כבר כמה שבועות, לומדת הרבה ומתחזקת.
קוראת ובוכה.
אתחיל לכתוב כאן לאט לאט.
יש לי שרשור גם בתפוז http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewM ... =153834309
רוצה רק לספר בנתיים על החלום שהיה לי הלילה
כל האמהות החדשות עם התינוקות הקטנים והכל-כך חמודים באו אלי לבית, אחת אחת
עשרות או מאות של אמהות לכולן יש תינוקות בידיים אצל כולן התינוקות בריאים אצל כולן הכל נורמאלי..עוד אמא ועוד אמא ואני פותחת עין מנסה להפסיק את החלום ונרדמת ועוד אמא עם תינוק ועוד אחת...אצל כולן הכל בסדר חוץ מאצלי

[עולם_ומלואו*]

אמא יקרה
כשקראתי את מה שקרה, הרגשתי שליבי יוצא אלייך חשבתי הרבה על איך את מרגישה
ברוכה הבאה לפה, אני מקווה שהכתיבה תקל עלייך
יש כאן הרבה שיקשיבו
חיבוק גדול ואוהב

[גילית_ט*]

גם לי יש בת בשם ירדן, אין מה שאכתוב שיינחם אותך, ליבי יוצא אלייך, שולחת לך אנרגיות חיוביות וכוחות להתגבר על הטראומה.

[גילית_ט*]

קראתי את הכתבות השונות, תמיד קוראים למוות בגיל צעיר , מוות בעריסה, אך במקרים שעושים נתיחה, מגלים שאין שום קשר רוב המקרים זה מום בלב, שלא מתגלה אלא בניתוח, זה יכול לקרות בבהח וגם בבית.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

חיבוק גדול וחם והרבה כוחות.

[עולם_חדש_מופלא*]

מאחלת שהכתיבה פה תקל עלייך, ושתמצאי כוחות להתמודד עם האסון

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גם ליבי יוצא אלייך.
גם אז וגם עכשיו.
ברוכה הבאה, מקשיבה לך.
החלום שלך... כמה כואב.
הלוואי שיבואו ימים יפים יותר
@}

[ענת_ג*]

אמא יקרה, קיוויתי שתבואי לפה. לבבות יצאו אלייך כאן, ממש. מקווה שתמצאי נחמה בדברים קטנים. לפעמים השיתוף מקל. הלוואי שהחיים יעשו את שלהם ויביאו אלייך שמחה.

[קוראת*]

חיבוק גדול גדול.
כתבי פה, שפכי כל מה שעל לבך. קוראות אותך

[אמא_בגבעתיים*]

כל כך עצוב, מקשיבה לך

[יוטי_בעיר*]

הי אמא יקרה,
יש לי כל כך הרבה לומר ואני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.
עוד כשקראתי עלייך אי שם חשבתי על הדמיון ביננו, שתינו איבדנו תינוק ככה בידיים ושתינו הפכנו ל"כוכבות" בתקשורת שלא סיפרה כלום בעצם אבל גררה המון תגובות.

זה צעד נכון לפתוח בלוג, אני בזמנו עשיתי את זה כאן ב דף תמיכה אבדן אמתי וזה עזר לי המון.

אני מקוה שנוכל לעזור ולהקל.

[טליה_אלמתן*]

נורא עצוב לי על ירדן שלך
הלוואי שהחיים יעשו את שלהם ויביאו אלייך שמחה

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה לכולם, כמה תגובות וכמה מהר
יוטי יקרה, קראתי את הדף שלך והזדהתי כל-כך עם כל-כך הרבה מחשבות שעברו לך. לאמדנאיל, רסיסים של אור, יוטי ולאמא של נעמי רוצה שתדעו שהדפים שלכן עזרו לי המון, עזרו לקבל פרופורציה של זמן, עזרו להבין, עזרו בהביאם אופטימיות.
כל הזמן אני שואלת את עצמי למה זה קרה לנו, איך הכל היה יכול להיות אחרת עכשיו. היום בבוקר בבריכה עלתה לי מחשבה יפה אולי אלטרואיסטית אולי פלצנית אבל לפחות יפה ומנחמת..אם הדברים האלו פשוט צריכים לקרות כי הם חלק מהסטטסיטיקה אז טוב שמנעתי אותם ממישהו אחר.

[יוטי_בעיר*]

את נשמעת חזקה מאד.
מאחלת לך שתמשיכי להתחזק ולגדול.
@}

[טוב_בבית*]

הלוואי שהחיים יעשו את שלהם ויביאו אלייך שמחה

|חיבוק|

[יוטי_בעיר*]

רציתי להוסיף לגבי החלום שלך.
גם לי היתה תחושה שאני היחידה שזה קורה לה ושמשהו פגום בי. עדין מהדהד בי חוסר ההגיון בלהיות עם תינוק כמה ימים, עם כל התחושות שעכשיו מתחילים חיים חדשים איתו ופתאום הוא נפטר ונעלם מהחיים.
זו תחושה שמשהו בי ובחיים שלי לא בסדר וזה באמת לא בסדר אבל לא בגלל שאני לא בסדר אלא בגלל שככה זה כשמאבדים תינוק.

מאד עזר לי להכיר עוד אמהות שאיבדו תינוקות. אמנם לכל אחת היה את הסיפור שלה וכולן היו שונות זו מזו, מה שעדין השאיר בי הרגשה של בדידות לפעמים ושרק לי זה קורה.
יחד עם זאת זה הקל מאד על ההתמודדות כי ראיתי והבנתי שזה חלק מהחיים ושזה פשוט קורה לאנשים. עם כל הקרירות במשפט הזה ההבנה הזאת עזרה לי מאד.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה יוטי
איפה הכרת עוד אמהות..האם נפגשתן או שרק הכרתן וירטואלית?
חייבת לציין שמכל אלה שקראתי/שמעתי עליהן את עם הסיפור והתמודדות שהכי קרובים לשלי (שוחחתי עם אמא שאיבדה את התינוקת בגיל 4 ימים ממוות בעריסה אך מכיוון שהיא דתייה מאמינה הרגשתי שהתמודדות שלנו שונה מאוד מאוד)
את עדיין בלונודון?

[יוטי_בעיר*]

חייבת לציין שמכל אלה שקראתי/שמעתי עליהן את עם הסיפור והתמודדות שהכי קרובים לשלי
גם אני כשקראתי את מה שכתבת בתפוז ישר הרגשתי שיש לנו משהו במשותף. יותר מ"רק" תינוק שנפטר.
גם זה שלשתינו הוא נפטר בידיים, גם הכותרות בעיתונים, גם זה שלא ברור מה קרה לו...
אני כל כך מזדהה איתך, מבינה בעומק ליבי מה עובר עליך וזה קשה מאד, אני יודעת כמה קשה לך עכשיו וכמה בלבול יש יחד עם זה.
אני לא יודעת כמה זה יעודד אותך עכשיו, אבל אחרי תקופה ותהליכים זה משתפר ומצליחים לחיות עם זה רק שזה לוקח זמן והזמן שזה לוקח זה זמן של הרבה תהפוכות נפש.

איפה הכרת עוד אמהות..האם נפגשתן או שרק הכרתן וירטואלית?
את רובן הכרתי וירטואלית דרך הבלוג פה.
אחת פגשתי בלונדון, ישראלית שגרה שם ואז ניהלה את פורום אובדן תינוק בתפוז.

אני כבר בישראל, באיזור בנימינה.
כתבתי לך בדף בית שלך את הפרטים שלי אם תצטרכי אותם או אם תרצי להיפגש.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה רבה יוטי

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

רוצה לספר על עוד משהו שהקל עלי מאוד
לא מרצוני התגלגלתי למשרד הפנים כדי לדאוג לכל מיני ביורקרטיות..אך מעז יצא מתוק וירדן אהובתי רשומה בת"ז שלי(ירדן ז"ל)..כעת יש לה כל מיני מקומות בעולם הזה בהם זוכרים ויודעים עליה.
יש לה אלבום עם המון תמונות (מוזר כמה הרבה צילמנו ביום אחד ויחיד), יש לה שני עצים בגינה של הבניין, יש לה את הדף הזה ורישום בת"ז.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

כדי לתת לדף הזה קצת מסגרת של הזמן...ירדן נולדה לפני ששה שבועות ויום ונפטרה לפני ששה שבועות בדיוק
ירדן היא ביתי הבכורה

[שרון_מ*]

אם הדברים האלו פשוט צריכים לקרות כי הם חלק מהסטטסיטיקה אז טוב שמנעתי אותם ממישהו אחר. המשפט הזה העביר בי צמרמורת.
מחבקת אותך ומאחלת לך שמתישהו תצליחי להשתחרר מהאשמה הכבדה ולראות את האירוע הכואב הזה כמו שהוא. בלתי נמנע וקבוע מראש. אני מאמינה שהמחשבות על "מה היה עכשיו אם כל זה לא היה קורה" והצער המלווה אותן הן בלתי נמנעות, אבל אולי ממקום פחות מיוסר ואשם...

[ענת_ג*]

נכנסת אל הדף שלך כל פעם שאני על המחשב, כמה פעמים ביום. רק שתדעי. בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.

[קן_לציפור*]

בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני...

[גילית_ט*]

גמאני נכנסת בזכותך לבאופן, ובודקת מה איתך, חושבת עלייך

[רסיסים_של_אור*]

גם לי היתה תחושה שאני היחידה שזה קורה לה ושמשהו פגום בי. מזדהה עם זה לגמרי לגמרי. זוכרת ממש את התחושה הזו תקועה לי בגוף עוד כששכבתי בבית חולים וניסיתי ללדת את העוברית המתה שלנו. כמה התביישתי בעצמי ובגוף שלי עוד חודשים חודשים אחרי.

קראתי אותך עכשיו כאן ובתפוז והלב מתפוצץ מהשתתפות בכאבך ובכאבכם. מה שישר עלה לי בגוף ובנשמה זה ההפכפכות של הזמן, איך רגע אחד אנחנו על גג העולם ורגע אחרי זה חרב עלינו עולמנו... וכמה שברירי המעבר הזה מחיים למוות... וכמה קטנטנים אנחנו וחסרי ישע למול משהו כזה... מאחלת לך ולמשפחתך שתצליחו להתחזק לאט לאט, שתזכי לאחוז בזרועותייך הכמהות עוד הרבה תינוקות חיים חיים ושביתכם עוד יתמלא המיית תינוקות רבים

[יוטי_בעיר*]

רסיסים @}
חיכיתי שתגיעי.

[עכשיו_טוב*]

_בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני...
((-))_

וגם אני
הלוואי והמחשבות הטובות של כל הקוראות והכותבות יוכלו לתת לך (ולכולן)
כוחות להמשיך ולצמוח מתוך הכאב

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

רוצה לשתף אותכן במילים של שיר של פניה ברגשטיין..על מות התינוק (כותבת רק חלק מהבתים..השיר מאוד ארוך)
בלעדיך אור-יום לא היה
החמה לא הצהילה שחקים
ופרחים לא הרנינו העין
עד קראתיך לבוא, תינוקי
מתהום האפסים

כי יעמק בעיניך רקיע
כי תזהיר על ריסיך חמה
ובין בת-צחוקך כי תגיה
ובין דמעתך התמה
כי ישפל וירם פתיל-חיי
בואה אלי!
ילדתיך ילדי
ואקרא לך שם
שם קצר וחביב
את לבי בו אחם
....
בו (בשם) רשרוש האילן
ורנת יובלים
בו שירת הציפור
והמית חלילים
....
סוד כל הבריאה במבט שתי עיניך
ונס החיים בכף רגל ורדה
ופלא גדול מתנועות אבריך
במלוא תבל לא אדע
....
תינוקי הקטן
ואתה הן עוד טרם ידעת
לילך..
איכה עם צל-מות יצאת
שלמה ואיך?

ורגליך לדרך לא ידעו עוד
ורגליך קטנות לא נגעו עוד
בפני אדמה
בשביל בקמה
....
ילדי,
כל השבילים לא עברת
זועקים ברגלי
כל השירים לא שוררת
חונקים את גרני
ילדי בן-אוני
...
אני עם העץ פה נצבת (גם אני שתלתי עץ ..שניים)
עליך מצבת
אני בעלי הצמרת
לך שיר מזמרת

[ב_עילום*]

משהו לגבי רגשות אשמה....

קרה לך דבר נורא. אולי הדבר הכי נורא שיכול לקרות.

את זקוקה עכשיו לכוחות שלך. למענך, להתאבל, ולהשתקם.

רגשות אשמה הם חלק טבעי מתהליך האבל, בלי קשר לפרטים של מה שקרה.

מה שקרה קרה. ובוודאי שלא באשמתך.

אני ילדתי לידה שקטה לפני 12 שנה (גם לידה ראשונה )ואני זוכרת את השאלות המייסרות: למה לא הלכתי מיד לבית החולים כשלא ממש הרגשתי תנועות?

אבל מהר מאד הפסקתי עם הכיוון הזה. כי זה כיוון ששאב את הכוחות ממני, כוחות שהייתי זקוקה להם כדי להשתקם.

זה לא באשמת אף אחד. זה פשוט קרה. את בוודאי שלא עשית את זה בכוונה .
גם אני לא בכוונה התמהמתי לרוץ לבדוק אם התינוק שלי חי כשלא הרגשתי תנועות.

את רצית בה וייחלת לגדל אותה ולאהוב אותה ורצית את הטוב ביותר עבורה ובכל זאת קרה מה שקרה.

תהליך האבל הוא כשמו- תהליך.

הוא קשה, ובתקופה הראשונה, לא רוצים להתעורר בבוקר כי התחושה היא של התעוררות לתוך סיוט.

אבל הוא עובר ומתי שהוא החיים שחזקים מכל דבר, חוזרים.

ואת זקוקה לכל טיפה של כוח לשם כך



איך רגע אחד אנחנו על גג העולם ורגע אחרי זה חרב עלינו עולמנו...

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

לא רוצים להתעורר בבוקר כי התחושה היא של התעוררות לתוך סיוט
בגלל זה בשבוע הראשון פשוט לא ישנתי..כי לא רציתי להתעורר

כוחות שהייתי זקוקה להם כדי להשתקם...בהתחלה לא חשבתי שמגיע לי להשתקם..עכשיו אני בדיונים על זה

[יוטי_בעיר*]

בגלל זה בשבוע הראשון פשוט לא ישנתי..כי לא רציתי להתעורר

[מי_שתמיד_יאהב_אותך*]

אוהב אותך, ביחד נתגבר

[מנטרה*]

שולחת לך חיבוקים מנחמים,
כולנו כאן מקשיבות לך וחולקות איתך את כאבך.

[ב_עילום*]

בהתחלה לא חשבתי שמגיע לי להשתקם..עכשיו אני בדיונים על זה

מאד מזדהה עם זה.

הרצון לחזור לחיים נתפס אצלי בהתחלה כבגידה בתינוק

כאילו שכל פעם שאני חשה זיק של חיים, אני נוטשת אותו כי הוא שייך למוות.

[פלוני_אלמונית*]

מי יתן והשם, יפצה אותך, ותדעי ימים יפים וטובים יותר, החיים נמשכים, חייבים להמשיך ללכת, אסור לוותר, לשקוע, גם על פי הדת, אמא

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

כאילו שכל פעם שאני חשה זיק של חיים, אני נוטשת אותו כי הוא שייך למוות כ"כ מזדהה
היום אצל המטפלת שתל השומר הצמיד לי היא שאלה אם עולים לי פלשבקים ובאיזה תדירות...
היה לי קשה לענות על זה כי הזכרון כל הזמן שם מלווה, חונק את הגרון בדמעות, מכאיב בבטן ומוחשי..מה זאת אומרת כמה פעמים ביום?

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

אגב, לא יודעת אם רלבנטי לכן אבל קיים פורום של אמהות שחוו מוות בעריסה ויש להן מפגש ראשון ביום ראשון..אם מישהי שקוראת כאן מרגישה שזה יעזור לה אז ניתן להכינס לפורום או לבקש ואמסור פרטים

[פלוני_אלמונית*]

קראתי את מה שכתבת והתמלאתי בהרבה עצב.
מאחלת לך שתמצאי הרבה משמעות ואמונה בהמשך חייך.

[לוטם_מרווני*]

_בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._
גם אני((-))

[דג_חתול*]

בהתחלה לא חשבתי שמגיע לי להשתקם..עכשיו אני בדיונים על זה
מהמעט כ"כ שכתבת כאן, ניכר שאת אשה חזקה ובריאה בנפשך.
שמתי לב שאת חושבת על הזולת בזמן כ"כ קשה, גם בהזמנה למסור פרטים, בהודעתך האחרונה, וגם בהודעות קודמות. בתחושה, זה מעיד על יכולת ריפוי ושיקום. על יכולת לחיים.

[ההולכת_בדרכים*]

_בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._
וגם אני....

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

מהמעט כ"כ שכתבת כאן מעט כ"כ? חשבתי שכתבתי עולם ומלואו...

[יעל_צ*]

שולחת לך כוחות וחיזוקים. מאמינה שהשיתוף והדיבור עוזרים לפחות לדעת שיש מי ששומע, שמקשיב, שמחבק.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

אהבה זה כואב
אני לא יודעת הרבה על אהבה ואני מהרהרת במושג הזה הרבה לאחרונה
כמו הרבה נשים שאני מכירה, בתחילת ההריון עוד לא ידעתי בדיוק מה אני חושבת עליו, אף פעם לא התלהבתי מתינוקות ותמיד היה נראה לי שילדים הכי חמודים מגיל 3 ועד ההתבגרות.
הריון (כמו אבל) הוא תהליך (רק משמח) ועם על חודש שעבר ציפתי לתינוקת יותר ויותר. אמרתי לעצמי ולאחרים שאני מספיק נורמאלית ולכן אני בטוחה שאתאהב בתינוקת ברגע שתוולד.
הלידה הייתה ארוע עצום ומעצים מבחנתי (ומקווה לאגור כוחות ולספר עליו כאן בזמן הקרוב) ובסיומה הרגשתי המאושרת באדם (פשוט כך ובאמת) ומאוהבת עד לראש בבעלי שהיה שותף שלי בארוע המופלא הזה ושתמך בי כל-כך בלידה. לעצמי וגם לחברתי הטובה שבאה לבקר אותי אמרתי..שאני יודעת שיש לי את הבת הכי יפה ומתוקה אבל אחרי שאלך לישון קצת גם ארגיש את זה בלב
היום אני מרגישה את זה כל-כך
שוב אני אומרת שאיני יודעת הרבה על אהבה וגם לא על אהבת אם לילד חי ולא יודעת מה יותר חזק אהבה לבן זוג או לילד..אבל אני מהרהרת בספר של מאיר שליו "בראשית" ועל האהבות בתנ"ך ושם מאיר אומר שהאהבה הראשונה שהתנ"ך מתאר היא אהבת אב (אברהם ליצחק)

[יוטי_בעיר*]

כי התנ"ך נכתב ע"י גברים D-: .

אהבה זה כואב
אמהות זה שיעבוד מאהבה. זה יותר חזק מאהבה. זה קשר פיזי חזק לתינוק שנולד ממך.
נראה לי שמוות של אהוב לא עושה כזה חור בבטן, הוא עושה כאבים אחרים אבל מוות של תינוק שלך זה מוות של חלק ממך. כך לפחות אני הרגשתי.

יש לך מטפלת? אם היא טובה ואת סומכת עליה זה מצוין. גם לי היתה במשך כמעט שנה וזה אחד הדברים שעזרו.

מה זה הפורום של מוות בעריסה? את משתתפת בו?

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

הפורום הוא כמו כל פורום שאנחנו מכירות רק הכי הכי עצוב שיש. הוא של ynet ולא של תפוז ושם סיפרתי את סיפורי בפעם הראשונה, חברות בו (עד כמה שהתרשמתי) אמהות, סבתות וקרובות משפחה אחרות של תינוקים מלאכים שמתו מוות בעריסה. לשמחתי זה אינו פורום פעיל במיוחד ומדובר בו רק על המוות, כיצד להמנע ממנו ועל בייבי סנס.
יש לי מטפלת מתל השומר..טובה וסומכת עליה..עוד לא ממש יודעת כי זו רק ההתחלה

[נותנת_אור*]

_בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני...
וגם אני...._
גם אני

[bi_cycle*]

מקשיבה גם

[שווסטי_בסטי*]

אני מעריצה את ההתמודדות שלך. את מתארת את מה שעובר עליך באינטליגנציה ורגישות יוצאת דופן. חבל לי שירדן הפסידה אותך כאמא ואני בטוחה שהילדים הבאים יזכו.

[אורלי_נ*]

אמא יקרה
מה שלומך?
איך את מרגישה?
קראתי את מה שקרה בתפוז וליבי התכווץ מצער.
אני מאחלת לך ימים יפים ובריאות וילדים רבים.
קרה לי משהו דומה.
את הבכור שלי ילדתי בבית חולים, לקחתי אותו ביום הלידה לחדר הנקה והינקתי. הוא ינק חזק ונמרץ.
פתאום ראיתי מולי על העגלה השקופה שלו שמוצמד דף מידע כלשהו. רכנתי קדימה לקרוא מה כתוב. התרכזתי לחלוטין כי היה כתוב שם שלתינוק יש חסר בגי סיקס פי די וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על התופעה הזו.
פתאום אני שומעת את התינוק צורח. אבל צורח.
אני מביטה למטה לעבר השד ורואה אותו שחור!
הוא היה שחור ומיד סגול ובורדו וורוד וכבר רצתי לחדר אחיות בלחץ מטורף.
מסתבר שחסמתי לו את האף עם הרכינה שלי קדימה ולא הייתי מודעת לסכנה הזו בכלל. האחות נתנה לי מבט נוראי ולקחה אותו ממני מיד. אחר כך שמו אותו במיטת חימום להשגחה עד ששיחררו אותנו הביתה. אני המשכתי לעמוד שם אשמה מאוד וחסרת אונים המון זמן עד שהגיע רופא ששאל את האחות למה התינוק בחימום. היא ענתה "הוא הכחיל" ביובש. הוא שאל "בזמן הנקה?" והיא ענתה כן. הוא פנה אלי, ולעולם לא אוכל לשכוח את טוב ליבו כשאמר לי, לא קרה כלום. זה קורה הרבה, זה ילד ראשון, נכון? עניתי בקול רועד שכן והוא חייך בהבנה. "אל תדאגי, זה לא יקרה יותר לעולם". והלך. בכיתי כל כך.
למזלי הילד היה חזק מספיק לנתק עצמו מהשד ולבכות.
זה יכול היה להיגמר אחרת.
חד משמעית לא מסבירים בצורה מעמיקה מספיק על אמצעי הזהירות שחייבים לנקוט עם תינוקות רכים בעת הנקה.
הם כל כך קטנים, הכל כל כך קרוב, לרוב הם לחלוטין חסרי אונים.
את מגוון צבעי הקשת של הילד בשנייה ורבע לא אשכח לעולם. הלוואי והאחיות לא היו שחוקות כל כך וזוכרות שאמא צעירה, לא יודעת למעשה, דבר.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה שווסטי סטי אהובה

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה אמנון ותמר..קראתי ופחדתי איתך..כשאת מתארת את זה כך זה נשמע לי חד משמעית שחנקתי את ביתי אהובה ללא כוונה וללא יכולת לראות אותה מכיוון שישנתי. יש רגעים, כמו עכשיו, שאני מסוגלת להיות חזקה ולא לצלול אל תוך רגשי האשם..כי לצערי זה לא יחזיר אותה אלי ובכל מקרה אין שום סיכוי שלעולם אשן עם תינוק.

[אמא*]

מי יתן ותדעי ימים ושעות יפות וטובות יותר,

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

אין ספק שהפוסט של אמנון ותמר הוריד אותי מטה מטה..הייתי חזקה לרגע ושאר היום נפלתי ונפלתי. התבגרתי וגדלתי בכמה שנים בעקבות המקרה הזה..מבינה הרבה יותר טוב את הגדולה של הדתיים בלהגיד אלוהים נתן ואלוהים לקח בלי לצלול לרגשי האשם. רגשי אשם אינם בונים או מחזקים והם בית כלא פרטי בלי שופט ובלי אפשרות לנקות שליש על התנהגות טובה

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

רוצה לספר כאן לאט לאט על ההריון ועל הלידה.
לא באמת רציתי להכנס להריון אבל ניסינו...לא באמת רציתי ילד אבל חשבתי שכדאי לסמוך על זה שכולם עדיין מביאים אותם שאולי יש כאן משהו גדול ממני שאיני מבינה.
לא באמת רציתי אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב לא ללא ולא לנסיון להביא
נראה היה לי שהייתי לשם שינוי ואחרי הרבה שנים במקום טוב עם עצמי, עם הבחירות החדשות שלי עם הבית שלי ועם התחביבים שלי ועם ילד לא היה מקום לתחביבים, לחברים והבית כמעט בדרך קבע כנראה שיהיה מובלגן גם מהבחינה הנפשית.
אז חשבתי..אז אמרתי..אז מה.
בנקודת זמן אחרת שהייתי ילדה מדי יחסית להחלטות שצריך לקבל בחיים אמרתי שאני לא רוצה להתגייס (למאבחנת הפסיכוטכנית שראיינה אותי) ולא התגייסתי על עודף בנות והצטערתי ואני עדיין מצטערת למרות שבזכות הלא, התנדבתי במקומות מיוחדים ופגשתי חברים טובים שהינם חברים שלי עד היום..ובכלל התנדבתי - יכול להיות שלא הייתי מרגישה חובה או רצון כזה ללא האי התגייסות. ולכן בנקודת זמן הזו החלטתי להקשיב למבוגרים לגבי להביא ילד כי הבנתי שאני פשוט לא מבינה הרבה דברים.
ואז הגיעו השני פסים והדופק שהרקיע ל 200 והטלפון לחברה ואז לבן הזוג (המכונה בפי אנשי הדת הבעל). ואז האינטרנט והברורים מה עושים ואיך עושים ואיזו בדיקה ומתי וגם הנחת הקלה כי הקילו שהעלתי מסובר כעת.
בדיקת דם ותור לעוד שבועיים לבדיקת דופק..לא הבנתי כלום, באמת, לא ידעתי שיש אפשרות אמיתי לאין דופק לא שוחחתי על-כך מעולם אם אף אחת אלב דאגתי..רציתי לראות שהכל בסדר...והיה.
במקביל אחותי סיפרה לי שהיא בהריון (אחותי הגדולה וזה לה הריון ראשון) והרגשתי כל-כך הרבה אושר כל כמה שלא הייתי בטוחה לגבי ילד משלי הייתי בטוחה שהדבר הכי נכון למשפחה המורחבת ולי עצמי זה תינוק. סיפרתי לה והתברר שאנחנו ברווח של שבוע אחת מהשניה.
עברו עוד 3 שבועות ובארוחת המבורגרים (רק בהריון הייתי לא צמחונית) סיפרנו לבין הזוג הצולבים ששתינו בהריון..איזו תדהמה ויש כמובן תמונה מאותו היום..שתינו שבוע 12-13.
סקירה מוקדמת עברה בלי שום הערה ואמרו לנו שרוב הסיכויים שזו בת..אכזבה, רציתי בן ואז בת שהבן יגן על הבת שידאג לה. רציתי בן בכור. התחלתי להסתכל סביבי ושמתי לב שבמשפחות הטובות יש בן ואז בת וזה בטח מעיד משהו עלי (איזו מחשבה מטומטמת שהיום אם אשמע אותה מאחרת כנראה אצטרך להתאמץ כדי להסביר בנימוס שזה מחשבה הזויה). כבר גיליתי שאת הגניקולוגית אני לא אוהבת ואת סוקר המערכות אני כן. כבר ידעתי שיש הפלות לפני שבוע 24 ואז הילד ימות ושרק אחרי שבוע 24 זה אומר שיש ילד. אז חיכתי בלחץ לשבוע 24..אמרתי שעד אז אני לא רוצה להיקשר יותר מדי שאין לדעת. גם ככה בזמן הזה עוד לא רואים את הבטן ועדיין יכולתי לרוץ (אבל לא כמו לפני) ולטפס ולעשות יוגה אז התחלתי ביני ולבין עצמי להגיד שהריון זה בעצם חצי הריון כי בחצי הראשון זה לא ודאי ולא ממש משפיע על החיים. עברה לה עוד סריקה בלי שום הערה..ושאלתי את עצמי אם יש בנות שכן אומרים שמשהו לא בסדר ואז מי שפיר. הייתה הרבה התלבטות סביב המי שפיר האלו..למה שמשהו יהיה לא בסדר? זה קשור לתעשיית הכסף וההיסטריה שקיימת סביב הריונות ותינוקות...אבל כל מי שדברנו והערכנו בלי יוצא מן הכלל עשה אז החלטנו לעשות. שכתי בית בהסטרייה שאולי אני אפיל תינוקת בריאה בגל השטות הזו. אבל עברו 3 ימים והכל היה פיקס. בגלל שזה היה הריון ראשון עוד לא ממש הייתה בטן אבל הייתה קצת. יום אחד בשבוע 15 קמתי והיא נעלמה..נכנסתי ללחץ קבעתי תור לאולטראסאונד טנכנסתי לפורום על הפלות (הפורום הראשון שלי)..אבל היה דופק והכל בסדר..אז הבנתי שהימים הכי טובים בחודש אלו הימים של המפגש עם הרופא כי אפשר לראות את פיצפוצית (שעוד הייתה תקווה לבן קראתי לה סומסום).
אמשיך ביום וזמן אחר

[יוטי_בעיר*]

מה מניחים שסיבת המוות?

(אני לא מאמינה לווינט אחרי מה שכתבו עלי אז אין לי מושג... )

[יוטי_בעיר*]

אגב, גם אני שנים הייתי בטוחה שחנקתי אותו בזמן הנקה ומאד קשה היה לשכנע אותי שלא... אני עדין לא בטוחה ששכנעו אותי לגמרי.
או במילים אחרות, האשמה היא חלק בלתי נפרד מהמוות ותמיד נמצא "למה" זה יכול להיות בגללנו (למרות שמבחינתי באמת יכול להיות שחנקתי אותו).
יש לזה קשר לשליטה, להרגיש שאני עשיתי את זה זה כמו להרגיש שיש לי שליטה במצב, זה הרי בגלל משהו ש אני אחראית לו.

עם כמה שזה נשמע נורא ומתאכזר כלפי עצמך זה מקום בטוח יותר להיות בו מאשר המקום של חוסר השליטה, המקום שבו העולם שולט בך, העולם שבו כאוס מטורף וכל מיני אנשים, במיוחד תינוקות, מתים למרות שהם טובים ולמרות שהם בריאים ולמרות שהם מקסימים.

לפעמים עדיף לקחת אחריות, גם אם היא לא באמת שלנו, רק לא להיות בכאוס, הכאוס הזה בו תינוקות מתים כי ככה העולם נוהג.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

לא יודעים..התייעצתי עם כמה רופאים חלק חושבים שחנק אחרים שמום בלב ואולי איזו בעיית קרישה לא ידועה (כי נחשבתבי הריון בסיכון גבוה עקב נטייה לקרישיות) ..בטוח בטוח שלא מחצתי אותה..ייתכן שכפי שקרה לאמנון ותמר שחסמתי לה את פתחי הנשימה בבאף.
איך זה שכתבו עליך בווינט? לא היית אז בלונדון? איך הם ידעו שאת ישראלית?
אצלי אגב לא היה אפילו פרט אחד שהיה נכון בכתבה ההיא חוץ מזה שהתינוקת נפטרה...(לצערי דווקא זה היה נכון )

[יוטי_בעיר*]

כתבו עלינו בעיתונים באנגליה, זה התחיל עם הצהובון "דיילי מירור" שכתב שתינוק נפטר במהלך ברית מילה (הכתבה שאחר כך "חגגו" עליה בפורום מתנגדים לברית מילה בתפוז) ויום למחרת הסתובבו כתבים ברחוב שלנו וחקרו את השכנים. פשוט דפקו על דלתות כל דיירי הרחוב, סיפרו להם שנפטר לנו תינוק ושאלו אותם מה הם יודעים על זה.
שבועות אחרי עוד היו אנשים שבחיים שלי לא ראיתי עוצרים אותי ברחוב ומחבקים אותי בבכי.

ווינט תרגמו את אחת הכתבות וקצת שיפצרו שתתאים לרוח הישראלית.
מין הסתם הרבה פרטים מתאימים לכתבה שתמשוך קוראים ולא באמת למה שקרה.

[יוטי_בעיר*]

הנה יש לנו עוד משהו משותף, שתינו מרגישות שחנקנו אותו\אותה בהנקה.

(את שמי המלא לא כותבים עם ו'. אל תאמינו למה שכותבים בעיתונים )

[אמא*]

ליוטי בעיר, לשיר זה כמו להיות ירדן, היו ממוקדות בהווה, בחצי הכוס המלאה, עם כל הצער, העצב, נסו מתוכו, לפרוץ קדימה, התרשמתי מאד מדבריה של ב עילום: "אבל הוא עובר ומתי שהוא החיים שחזקים מכל דבר, חוזרים.

ואת זקוקה לכל טיפה של כוח לשם כך". . . המשיכו הלאה, זירמו עם החיים והחיים יזרמו יתכן, שולחת לכן ברכה וחיבוק

[מי_שתמיד_יאהב_אותך*]

תמיד יאהב אותך, את בלבי תמיד, היי חזקה , העתיד לפניך

[יוטי_בעיר*]

אמא יקרה, תודה לך רק שאותי אישית כבר לא צריך לנחם. אני בסדר עכשיו, כבר 4 וחצי שנים אחרי ועם שני ילדים נוספים. אני במקום טוב היום.

באיזשהו מקום אני מנסה להראות שגם יוצאים מזה. שגם כשעוברים אובדן כזה וחויות קשות יחד עם זה כמו כתבות בווינט מלאות בתגובות מרושעות של אנשים משועממים, בסוף מתגברים וממשיכים לחיות חיים טובים ומאושרים.
אפשר גם לצאת מזה ולהמשיך הלאה.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

יש הרבה ימים קשים, הרבה בילבול, חזרה לעבר הרחוק והקרוב
שאלות על משמעות העולם ועל העתיד שלי
על היכולת להצליח כמו כולם לפחות להקים משפחה
בהתחלה כולם עוד התקשרו, באו דאגו
עכשיו חזרה השגרה
לכולם יש את הבעיות שלהם ולי יש את הבעייה שלי
לא כולם פנויים להכיל את המועקה הריגשית שלי כל רגע ורגע
אבל המועקה הרגשית שלי גדלה וגדלה בכל רגע ורגע.
היום הלכתי להתראיין ללימודים..חושבת ללמוד להיות אחות מיילדת (חשבתי את זה עוד הרבה לפני מה שקרה)
שואלים אותי אם אני מכירה אחיות..ואני חושבת על הלידה המדהימה של ירדן ומתחילה לבכות
חשופה לגמרה...לא כולם צריכים לשמוע על הבעיות שלי..לכולם יש בעיות משל עצמם.
ושואלים אותי למה ליהות אחות כשאף אחד לא מעריך את העבודה שלהן והן לא מקבלות הרבה כסף..ואני מדמיינת את עצמי עם 2-3 ילדים בבית שחוקה מעבודה וללא גרוש על הנשמה ושואלת את עצמי מה יותר חשוב כסף או הנאה מהעבודה..הנאה מהעבודה או זמן למשפחה..הביצה או התרנגולת.
וראשי סחרחר עליי ונהיה לי רע
אני חשופה כמו חשופית וכל דבר דוקר

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

[יוטי_בעיר*]

איך את?

[ב_עילום*]

איך את?

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

איך אני? שאלה טובה
יש ימים שכך ויש ימים שכך
האושר הגדול ביותר שלי כרגע זה בן אחותי (שגדול בשבוע מירדן האהובה שלי)
היה שקט בדף..חיכתי לשמוע מכן
שמחה שאתן כאן

[עולם_ומלואו*]

גם אני פה, קוראת, גם אם לא תמיד מוצאת את המילים לכתוב

[ב_עילום*]

אני חשופה כמו חשופית וכל דבר דוקר

יש בשלב שאת נמצאת משהו אנרגטי שקורה בתהליך של אבל.

אני זוכרת שאני חזרתי לעבודה במשרד אחרי הלידה .
זה היה טוב כי הייתה מסגרת כלשהי ותעסוקה אבל הייתי מסוגלת רק לעשות עבודה טכנית
כל נושא של טלפונים, לקוחות וכד', - לא הייתי מסוגלת
כאילו שכל האסרטיוויות שלי נגוזה.

לאט לאט זה חוזר.

מה שעזר לי זה קצת ריחוק של התבוננות:
"אה, זה עדיין לא מתאים לי..... או , הנה עכשיו אני כבר יכולה כך..."
הריחוק מאפשר לא להזדהות וליפול עם רגשות האבל.

"אני אישה חזקה, מלאה, בעלת ערך עצמי שכרגע עוברת תקופת אבל," הרבה יותר משרת אותך מאשר: "אני שבר כלי"

[ההולכת_בדרכים*]

_בהתחלה כולם עוד התקשרו, באו דאגו
עכשיו חזרה השגרה
לכולם יש את הבעיות שלהם ולי יש את הבעייה שלי
לא כולם פנויים להכיל את המועקה הריגשית שלי כל רגע ורגע
אבל המועקה הרגשית שלי גדלה וגדלה בכל רגע ורגע._
תסריט מוכר, וטבעי... אני חושבת שליווי מקצועי בצורת קבוצת תמיכה או טיפול הוליסטי כלשהו יכולים לעזור ולחלולל פלאים.
אין סיבה שתעברי דבר כזה לבד

היום הלכתי להתראיין ללימודים..
וואו, זו חתיכת חזרה לשגרה! אם עשית זאת סימן שיש לך תעצומות נפש גדולות מאוד! (עצם היציאה מהבית וההליכה לשם ממש לא מובנים מאליהם, לא חשוב כמה חלשה הרגשת בראיון עצמו...)

ושואלים אותי למה ליהות אחות כשאף אחד לא מעריך את העבודה שלהן והן לא מקבלות הרבה כסף..ואני מדמיינת את עצמי עם 2-3 ילדים בבית שחוקה מעבודה וללא גרוש על הנשמה ושואלת את עצמי מה יותר חשוב כסף או הנאה מהעבודה..הנאה מהעבודה או זמן למשפחה..הביצה או התרנגולת.
השאלה איזה גב כלכלי יש לך מכיוון בעלך או ההורים. אולי ניתן להגשים חלום בלי להיות על הקרשים מבחינה כלכלית?
הכל חשוב - הנאה מהעבודה, מהילדים, מהמשפחה... תצטרכי למצוא פורמט שישלב את הכל איכשהו... גם אם זה לאורך זמן ולא הכל בבת אחת.
או הרבה תמיכה מסביב, או עבודה דומה במהות אבל אחרת בתנאים, או העבודה הזו אבל בטיימינג אחר בחיים...
תראי איזה מרגיעון יצא לי: במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד.
@}

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

תודה בנות
מצחיק..כתוב לי עכשיו אין טעם לחבוש את היד כאשר יש חתך עמוק ברגל.
ברור שאצלי החתך הגדול הוא בלב ואני חובשת במקומות אחרים
את החתך בלב רק הזמן יחבוש ומקווה שהזמן יעבור עלי ועליכן לטובה
תודה שאתן כאן

[ההולכת_בדרכים*]

[יוטי_בעיר*]

היה שקט בדף..חיכתי לשמוע מכן
חיכינו לשמוע ממך , משאירים לך מקום לומר את מה שיש לך ולתמוך.

[מיכל_א*]

_שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._
וגם אני. הרבה. לא מוצאת את המילים אבל קוראת.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ברור שאצלי החתך הגדול הוא בלב ואני חובשת במקומות אחרים
אוי. את אמיצה ומגלה תעצומות נפש, מן הסתם יותר משידעת שיש לך.
את החתך בלב רק הזמן יחבוש ומקווה שהזמן יעבור עלי ועליכן לטובה
אני מנחשת שאת המשפט הזה את יודעת כרגע, מהראש.
מקוה שעם כל יום שעובר, את גם מרגישה אותו (טיפונת יותר), בלב.
 (())

[כואבת_אותך*]

קראתי והנני כואבת אותך.לכל אדם יש באיזשהוא קטע בחיים משהוא קשה ורע שמגיח ללא שום הכנה וידיעה שזה נמצא בפינה.אבל (ואני חילונית)בורא עולם שלו פתרונים להכל.סוגר דלת ופותח חלון.ובאים דברים חדשים טובים ולא הכל רע ושחור.ואת תיראי שגם לך יבוא קטע יותר טוב.אל תאשימי את עצמך!!!!!!! את לא אשמה בדבר.את יודעת אנחנו מתכננים והוא מלמעלה צוחק.כי לחיים יש את הזרימה שלהם ולנו אין אפשרות לשלוט בהכל ולא הכל אנחנו יודעים ומבינים.יכול להיות שלתינוקת היה איזשהוא חולי שאם היתה נשארת בחיים אולי היה הכל כרוך בסבל אינסופי.תנסי לחזור לאיזושהיא שגרה.קחי את הדברים היפים שיש בחיים.תעשי דברים שאהבת לעשות .ותראי שעוד נכונו לך ימים טובים.ותלדי ילדים בריאים ותהיי מאושרת בחייך.אני עברתי תקופות מאד קשות בחיי וחשבתי שלא אצא מזה.והיה לי רצון חיים חזק ביותר והתגברתי.ובאו תקופות יותר טובות.ואח"כ שוב איזה בום אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שיהיה טוב .כן החיים הם לא טיול כל הזמן בגן של פרחים.אבל זיכרי ועל תישברי כי עוד נכונו לך פרקים שמחים ,בריאים.ויהיה רק יותר טוב.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

יוטי את צודקת חיכינו לשמוע ממך
אני קמה כל בוקר ורצה למה חדש כדי לראות אם מישהי כתבה לי משהוא
בימים שאני מוקפת במשפחה, חברים ובמחקר שאני כותבת אני מוגנת.
העצב כל הזמן בלב, לפעמים בבטן מפריע לתאבון
(כמו כל אישה אני שמחה לחזור מהר למשקל שלפני ולא כ"כ מוטרדת מחוסר התאבון)
בימים שאני עושה דברים חדשים או פוגשת אנשים חדשים אז זה מכה בבטן בחוזקה ומבהיר לי מה גדול הפער בין המחשבות למציאות.
ההריון המתקדם הוביל אותי לעשות שינויים בעבודה שלא הייתי עושה לולא ההריון וכעת אני שוב כמו כמעט כל שנה לאחרונה בצומת. המטפלת חושבת שעכשיו זה לא זמן להחלטות ואני חושבת שכן, לא כי אני רוצה לעשות החלטות אלא כי לא יהיה זמן אחר. אלו החלטות שבכל מקרה הייתי עושה רק במקום ממקום של אושר עילאי אני עושה אותן ממקום של עצב אינסופי.
עולות בי המון מחשבות כל הזמן על למה ואיך זה קרה וכשהן עולות אז יורדות הדמעות אך הן יורדות רק קצת ולא כמו ליפני שלא היה ניתן להפסיק אותן.הזמן עושה משהו..הדינאמיקה של החיים עושה משהו. גליתי עולם ומלואו ואיבדתי אותו תוך שעות ספורות.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

באופן מוזר מצאתי עוד מקרה דמה..יוטי זה בבטח יעניין אותך
http://health.walla.co.il/?w=/18/314610 "תינוק נחנק בהנקה"

[פלוני_אלמונית*]

קוראת את הדף שלך הרבה וחושבת עליך המון.

[bi_cycle*]

עולות בי המון מחשבות כל הזמן על למה ואיך זה קרה וכשהן עולות אז יורדות הדמעות

מוכר..
כמה שאי אפשר להפסיק לחשוב (בעיקר באמצע העבודה כשצריך להתרכז בדברים אחרים)
וככל שעובר הזמן כולם מסביב שוכחים וחושבים שיופי שחזרת לשגרה. הנה - עובדה שקמת בבוקר והלכת לעבודה

אני לא חושבת שאפשר כל כך מהר להפסיק לחשוב למה ואיך זה קרה. הגוף והנפש לא יכולים להרפות מהמחשבות האלה,
וכמה שזה כואב.
לצערי אחת התשובות זה הזמן, ודווקא לעבור אותו לאט, ולא לקוות לעצום את העיניים ושיעברו עוד כמה חודשים.
לפחות זה מה שעוזר לי קצת
אני משתדלת בתקופה הזו לחיות את החיים לאט. לעשות בעבודה כל יום קצת. וכמה שזה קשה למי שרגילה לחיות בקצב של מכונית מרוץ.. אבל אצלי לחיות את הכאב והצער זה חלק מהריפוי הפנימי.

[bi_cycle*]

מצאתי עוד מקרה דמה
כמה שחרשתי את האינטרנט לחפש מקרים דומים לשלי.
בסוף (אחרי 100 סיפורים ובלי סוף דמעות)
הגעתי למסקנה ששום סיפור לא דומה לשלי. הדבר היחידי עם דמיון זה שכמעט תמיד לרפואה אין תשובות למה זה קרה.
אני מנסה להשלים עם זה שלא מצאו ולא ימצאו סיבה, וזה קשה.
גם אצלך, כל הסיפורים שבעולם לא ישכנעו אותך שהנה, זאת הסיבה וככה זה היה נמנע, נכון?
כמה שניסיתי לחשוב איך דברים היו מתפתחים אם הייתי עושה אחרת בנקודות זמן מסוימות..
אנחנו רגילים להיות בשליטה ולתכנן הכל, ואז הכל מתהפך..

[ב_עילום*]

גליתי עולם ומלואו ואיבדתי אותו תוך שעות ספורות.

כל כך מוכר.

[רסיסים_של_אור*]

_בהתחלה כולם עוד התקשרו, באו דאגו
עכשיו חזרה השגרה
לכולם יש את הבעיות שלהם ולי יש את הבעייה שלי
לא כולם פנויים להכיל את המועקה הריגשית שלי כל רגע ורגע
אבל המועקה הרגשית שלי גדלה וגדלה בכל רגע ורגע._

אני חושבת שחלק ממה שכל-כך קשה עם האובדנים האלה זה שאת התינוק הזה שצמח בתוכנו רק אנחנו הכרנו. רק אנחנו היינו עדות ורגישות לתדירות הבעיטות, לאופי שניסינו לפענח דרך מעטפת השיליה והבטן הרכה, אנחנו היינו החיבור העיקרי שלו לעולם הזה ועכשיו, אנחנו אבלות וכואבות על הנשמה המופלאה הזו שבעצם רק אנחנו זכינו להכיר ולהיות איתה בקשר והסביבה מאד מאד מתקשה להזדהות וללוות אותנו בתהליך. בכלל, יש איזה קטע כזה של החברה של: "יאללה, הלך אחד לכו תעשו עוד אחד" כאילו שילדים ונשמות זה משהו שפשוט מייצרים אצלנו ברחם...
ובגלל כל מה שכתבתי אני חושבת שאפשר לקבל הרבה תמיכה מנשים שעברו דברים דומים וגם חושבת שחשוב מאד מאד עוד ועוד לדבר ולכתוב את זה ועל זה גם במקומות כאלה, כדי להגדיל את היכולת של העולם ה"רגיל" ה"נורמלי" להבין ולמצוא מקום בתוכו להכיל, לחמול, לחבק ולתמוך בנשים שעוברות אובדנים כאלה.

ולגבי זה -

המטפלת חושבת שעכשיו זה לא זמן להחלטות ואני חושבת שכן, לא כי אני רוצה לעשות החלטות אלא כי לא יהיה זמן אחר. אלו החלטות שבכל מקרה הייתי עושה רק במקום ממקום של אושר עילאי אני עושה אותן ממקום של עצב אינסופי.
אני זוכרת את עצמי בתקופה שאחרי, מנסה למצוא משהו להאחז בו, ונרשמתי ללימודים ואחרי יומיים הבנתי שאני ממש לא מסוגלת כרגע. ותקופה ארוכה פשוט התקשתי לקבל שמה שאני כרגע צריכה זה זמן ומקום להתאבל בו. בלי לרוץ לפתרונות בלי למהר להסתדר ולהשתקם. יש כאלה שהעבודה מהווה עבורם עוגן לשפיות ויש כאלה שזה ממש לא נכון להם. נסי לאט לאט ובהרבה אהבה וחמלה לעצמך להרגיש מה יכול להיות לך טוב ואין מנוס מזה שתנסי ורק אז תגלי ...

ותמשיכי לכתוב ולשתף

[מרינה_מאוהבת_בים*]

גליתי עולם ומלואו ואיבדתי אותו תוך שעות ספורות
אולי זה מוקדם מידי...אבל אני מאחלת לך לגלות את העולם הזה מחדש ולא לאבד אף פעם.

[יוטי_בעיר*]

גליתי עולם ומלואו ואיבדתי אותו תוך שעות ספורות.
איזה משפט! מתאר במדויק את ההרגשה. תדעי לך שזאת הרגשה זהה כשמאבדים תינוק אחרי שבוע ותדעי לך גם שמי שלא איבד תינוק מרגיש עם זה מאד קשה.

כתבת שכולם חוזרים לעניניהם, זה לא בגלל שלא אכפת להם או שהם "כבר התגברו".
אנשים תמיד נשארים מזועזעים ממות של תינוקות ותמיד יחשבו בצורה כזאת או אחרת שאת מסכנה. איתי, אחרי 4 וחצי שנים, יש מי שעדין או לא יכולים לדבר על זה או שהעיניים שלהם נהיות אדומות.

זה לא ששכחו מזה או שנטשו אותך. לחזור לשגרה או להפעיל עליך לחץ סמוי או לא סמוי שתחזרי בעצמך לאיזו שגרה זה לפעמים הדרך שלהם להתמודד. לא עזבו אותך עם הבעיות שלך, לעמוד ליד מישהו שחווה אובדן כל כך קשה כשאתה חסר אונים ולא יודע איך לעזור זה דבר לא פשוט. החשש הזה שמה שלא תעשה זה רק יעשה את זה גרוע יותר כי מה אומרים במקרה כזה? אולי עדיף לא לומר כלום ולתת לו לעבור את זה.

אמא שלי אמרה לי שאצלה הקושי הוא כפול כי היא גם איבדה נכד וגם רואה את הבת שלה עוברת את זה. אז לא כולם יכולים להבין מה את עוברת ועדין זה לא אומר שלא קשה להם עם האסון הזה ועם זה שקשה לך. לכל הקרובים שלך קשה עם זה ואולי הם אפילו לא רומזים לך על זה כי הם חושבים לעצמם "לי קשה? אז מה עובר עליה? מה היא צריכה את הקושי שלי עם זה".

יוטי זה בבטח יעניין אותך
איפה אמא שלי שתאמר לי "אמרתי לך" לגבי השינה עם תינוקות .
(יוטי ישנה עם כל הילדים שלה עד היום...)

[יוטי_בעיר*]

_הגעתי למסקנה ששום סיפור לא דומה לשלי. הדבר היחידי עם דמיון זה שכמעט תמיד לרפואה אין תשובות למה זה קרה.
אני מנסה להשלים עם זה שלא מצאו ולא ימצאו סיבה, וזה קשה._

[סלט_פירות*]

_שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._
גם אני.

[נועה_ברוך*]

_כתוב לי עכשיו אין טעם לחבוש את היד כאשר יש חתך עמוק ברגל.
ברור שאצלי החתך הגדול הוא בלב ואני חובשת במקומות אחרים_

טבעי ומתבקש לחבוש כמה שיותר ובכל מקום שכואב, כדי לנסות להקל.
חור בלב לא ניתן לחבוש. הוא מדמם ולאחר מכן מצולק, והכאב שם, וגם תחבושת לא היתה מסתירה אותו.
הכאב חי .

_לא כולם פנויים להכיל את המועקה הריגשית שלי כל רגע ורגע
אבל המועקה הרגשית שלי גדלה וגדלה בכל רגע ורגע._
זה נכון שלא כולם פנויים לכך, אבל את לא צריכה את כולם, אלא מספר מועט 1-2 שמסוגלים להכיל את הכאב שלך, או לתמוך בך.
האם יש מישהו לצידך שמכיל?