דרדרית מחכה ללידה שתבוא כבר

[דרדרית_בין_החוחים*]

דף בלוג
דף מוצנע

התאריך המשוער היה לפני שלושה ימים.
כמה שרציתי לא להיכנס למצב המתנה, ואמרתי לעצמי שבטח אלד אחרי התאריך, אני כבר מעל שבוע במצב מודעות אחר. לא כאן. הרגליים קצת מרחפות מעל הקרקע. המוח מחשב מסלולים כל פעם שיש צרצורון.
לפעמים זה נעים. לפעמים בסדר. לפעמים מורט עצבים.

ואולי זה המצבירוח המתחלפים הרגילים שלי, וסתם נוח שיש עכשיו תירוץ?
ואולי תמיד את מחפשת לברוח מהמציאות?

[תפילה_לאם*]

מאחלת לך שזה יהיה שם דף מתאים למשך זמן קצר במיוחד.

בעתו ובזמנו ובידיים מלאות! @}
קשה לי לדמיין את ההרגשה, כי הפעם היחידה שילדתי בשבוע 39 סיימה את ההריון הארוך ביותר שלי...

[דרדרית_בין_החוחים*]

מסתכלת על הפיה הקסומה הזו. דקיקה וקופצנית, שערות בלונדיניות שלא רצתה לאסוף מפוזרות מצדי הפנים עד קו הישבן.
מדלגת לידי ומפטפטת חוכמות.
הדבר הנפלא הזה הוא שלי. ממני.
וכמותה גם אחיה הגדולים. וגם הקטנה ממנה.
איך יש לי פתאום 4 ילדים ואני עצמי ילדה.
איך זכיתי לזה. לפלאים האלה.
ומה אני עושה להם...
כל העצבים וההתפרצויות שעדיין יוצאים ממני. למה הם צריכים לגדול ככה?

והנה יצטרף עוד קסם קסום לחבורה...
איך הוא יגדל?

יודעת שהם זוכים גם להרבה טוב.
רואים שהם שמחים, ובטוחים בעצמם, אהובים ומטופלים.
יודעת גם שאני עושה המון, אבל המון עבודה על עצמי בנושא הזה.
אבל לא תמיד מצליחה להיות מסופקת ממנה...

[תפילה_לאם*]

_והנה יצטרף עוד קסם קסום לחבורה...
איך הוא יגדל?_
אה, עם זה מזדהה גם מזדהה.
רק אמש התבוננתי בקסומה הקטנטנה ואמרתי לבעלי כמה פוטנציאל יש לסלול לה דרך רצופת טוב וכמה עלולים גם לשרוט.
בעז"ה ובעזרת עבודה על עצמי.

[אורי*]

איך יש לי פתאום 4 ילדים ואני עצמי ילדה.
איך אני מכירה את התחושה

דרדרית אני מאחלת לך לידה טובה ותינוק בריא ומתוק
גם את הציפייה הזו אני מכירה, כשעוברים את התאריך, גם אם הוא שרירותי, מתחיל להיות כבר קשה ואין סבלנות

[דרדרית_בין_החוחים*]

כיף שמגיבות!
דיברתי היום עם שכנה על הלבד שיש בציפיה הזו ובלידה בכלל.
כי כמה שיש מי שאכפת לו ותומך, חברות ומשפחה ובעל,
יש פה משהו מיוחד, מפחיד, נשגב, כואב, שקורה רק בתוכי...
ויש משהו באינטרנט, שמאפשר דוקא בזכות הריחוק וחוסר ההיכרות חשיפה עמוקה וכנה. (אורי- זה קשור לדיון שהעלית...)

[פלוני_אלמונית*]

כיף שמגיבות!
שכתבת, גרם לי להצטרף למגיבות.
לא מאמינה שיש פה מישהי שיכולה להזדהות איתך לגבי
הלבד שיש בציפיה הזו ובלידה בכלל.
לפי מה שאת כותבת אז יש ביננו הבדל של יום אחד ב תאריך, גם אם הוא שרירותי, אז את לא כל כך לבד בעולם האינטרנטי.

_הרגליים קצת מרחפות מעל הקרקע. המוח מחשב מסלולים כל פעם שיש צרצורון.
לפעמים זה נעים. לפעמים בסדר. לפעמים מורט עצבים._
מילה במילה… ויש משהו באינטרנט, שמאפשר דוקא בזכות הריחוק וחוסר ההיכרות חשיפה עמוקה וכנה

אז כל מה שנותר לי הוא לאחל לשתינו בהצלחה.
אם ילדה @}

[אהבה*]

בהצלחה יקרה, לידה טובה והתאוששות מהירה וקלה.

[דרדרית_בין_החוחים*]

תודה לכל המגיבות חיממתן את ליבי.
אם ילדה איזה כיף נחכה ביחד! רק שלא תעקפי אותי! סתם.... בכיף, עקפי.

ערב
וכרגיל הצרצורים מתגברים.
וכרגיל אני תוהה: אולי הלילה??
4 ימים אחרי המשוער, כמו ברוב הלידות שלי.

לבד. גם אם אלפי נשים יולדות באותו היום, אני לבד במסע שלי.

הימים שלפני הלידה הם ימים מיוחדים.
הרגישות לריחות מתגברת אצלי.
אולי הרגישות בכלל.
יותר רגישה לתגובות של אמא שלי. מרגישה צורך להתרחק ממנה.
והלבד הזה שעולה.
עולה, ומכאיב,
ומזמין גדילה.

למשל בלבחור מי יהיה איתי בלידה.
אחרי נסיונות בירורים על דולות, פניתי למישהי אהובה ומוערכת ושאלתי אותה. היא מיד הסכימה, ואני הסתובבתי כחודש כמי שפת בסלו. יש לי ביטוח ללידה. כשזה הגיע לשלב הירידה לפרטים היא פתאום קיבלה רגליים קרות ואמרה לי שבעצם היא בתקופה עמוסה, טכנית ונפשית, ולא כל כך מתאים לה.
והשאירה אותי לבד... שבוע לפני התאריך.
בשכל ידעתי שזה לא אישי, אבל חויתי את זה כנטישה... יום וחצי של דכדוך.

אחר כך צמחה בי הבנה, שתליתי יותר מדי במלווה.
אני צריכה מישהי שתתמוך בי בלידה. אבל העיקר הוא העבודה שלי, הנוכחות שלי בלידה.
השאלה מי תהיה איתי נכנסה לפרופורציות אחרות.

או לפני כמה ימים.
בעלי ישן קבוע לילה בשבוע אצל אמא שלו.
היא גרה לבד. וזה גם קרוב לו לעבודה ויותר נוח לו.
והבחור חשב שעסקים כרגיל.
כשהעליתי את הרצון שלא להישאר לבד בלילה של התאריך המשוער,
הוא לא מיד הבין. קצת התבצר בתכניות שלו.
עמדתי על שלי והוא קיבל ואפילו הראה הבנה בסוף.
אבל כאב לי שזה לא מובן מיד. שאני צריכה להסביר, להילחם.
שאני בעצם נשארת לבד.

גם מפה צמחה הבנה. של לכבד את מה שאני זקוקה לו.
ולבקש בלי התנצלות. בלי לחכות לראות איך יגיבו. אם הבקשה שלי מוצאת חן בעיני מישהו.
ולקבל את שאני ראויה לו בפשטות. בתודה.

[תפילה_לאם*]

אהבתי מה שכתבת.
בייחוד אהבתי שסיימת את הפסקה האחרונה במילה "בתודה", שלכאורה נדמית סותרת את השורה שלפניה, אבל היא באמת לא סותרת.

[אורי*]

אהבתי מה שכתבת.
גם אני אהבתי
כתבת יפה

איזה ימים עוצמתיים אלה שלפני לידה, ובאמת מלאים פחד או יראה או התרגשות-כל אחת בשלה.
והלבד הזה הוא תמיד נכון הרי. תמיד זה נכון שכל אחד וגורלו וכל אחד וייעודו, כל אחד וגופו וכאביו. אבל גם יש חיבור כל כך חזק בין אנשים והשפעה עצומה אחד על השני, וגם יכולת עצומה לעזור (או להזיק לפעמים) שזה נכון ולא נכון
(אבל מה אני מתווכחת עם אישה לפני לידה, יודעת איך זה)

שולחת לך חיבוק והמון אנרגיה

[פלוני_אלמונית*]

רק שלא תעקפי אותי!
לא מבטיחה שום דבר, אבל… כמו שאני מכירה את האתר הזה, עצם זה שפתחת את הדף הזה שידרת אנרגיה חזקה להתקדמות המצב.
עכשיו אני שמה לב שלא ביקרת בדף יום שלם, אז מי יודע… (-:

שולחת לך חיבוק והמון אנרגיה
@}
אם ילדה

[דרדרית_בין_החוחים*]

אני עדיין כאן... באותו מצב...
סתם לא היו לי מילים להוסיף.
אבל באמת יש זמנים שזה בסדר וסבבה,
ואולי גם הכתיבה פה עזרה לי להשלים עם המצב המיוחד, האוורירי הזה.

גם היה לי בוקר ממש נחמד אתמול, קיננתי וסידרתי כמה פינות נידחות ואז חברה התקשרה והזמינה אותי לחנות יד שניה ומצאתי שם דברים מצוינים.

כשכיף אז פחות חושבת...

קצת חששות מהסופה המאיימת... ללדת בשבוע הקר של השנה...
שנה שעברה היתה פה הפסקת חשמל של יממה ולא היינו ערוכים לזה. לא נעים.

מצד שני, אם לא יהיה אפשר ליסוע לבית חולים, אולי ניאלץ ללדת בבית...
גם ברצון ללדת בבית הרגשתי לבד.
אוטומטית ויתרתי כשבעלי שם וטו.
עד שלפני שבוע אמרתי לו, אני רוצה שתדבר עכשיו עם אבנר שיפטן!
והוא דיבר איתו, וזה סדק משהו באמת המדעית הצרופה.
אולי עד הלידה הבאה הוא יהיה בשל לזה...
ושוב- למדתי משהו על ההתבטלות המהירה מדי שלי,
על היכולת להביא את הרצון שלי בלי התנצלויות.

תודה חברות, נשים יקרות, כיף שאתן פה!

[פלוני_אלמונית*]

אני עדיין כאן... באותו מצב...
גם אני (-:

כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי ומחקתי לגבי ההתמודדיות שלך.
_שוב- למדתי משהו על ההתבטלות המהירה מדי שלי,
על היכולת להביא את הרצון שלי בלי התנצלויות._
מרגישה לא נוח להכנס איתך לכך שאנחנו כל קרובות. אז רק אציין שכל הכבוד שאת מתמודדת עם הדברים האלו ברגעים החשובים האלו של הלפני

@}
כיף שאתן פה!
כיף לי שאת כאן. ממשיכה לחכות יחד איתך (-:
אם ילדה

[דרדרית_בין_החוחים*]

אם ילדה,
למה, למה מחקת?
מעניין לשמוע מה את חושבת, ומה אצלך.
תרגישי חפשי להגיב זה אמנם דף בלוג אבל אני מחכה לתגובות.

כל הכבוד שאת מתמודדת עם הדברים האלו ברגעים החשובים האלו של הלפני
את יודעת, זה לא מבחירה. דברים עולים לתיקון.
וכנראה יש בי כרגע כח להקשיב וללמוד מהם. טוב אז אולי כל הכבוד לי על זה.

היום צרצורים מהצהריים.
אולי משהו מתפתח ואולי עוד שבועיים...

[פלוני_אלמונית*]

קודם כל…
_היום צרצורים מהצהריים.
אולי משהו מתפתח_
הלוואי! הלוואי! הלוואי!

למה, למה מחקת?
לא רציתי להעמיס עליך. אבל אולי את צודקת וזה רק יעזור לנו להעביר את הזמן. אתמול צחקנו על זה אני ובן הזוג שזה כמו לחכות בתור וכל הזמן מישהו מגיע ברגע האחרון ואומר שהוא לפנינו. (-:.

מעניין לשמוע מה את חושבת, ומה אצלך.
תודה על התעניינות (-:
בערך בחודש הרביעי ראיתי סרט על לידות טבעיות ורוחניות. אחד הדברים שדיברו עליו הוא לטפל בנושאים חזקים בחיינו כדי שהם לא יעלו בלידה ויעצרו אותה.
זה הסתדר לי מאוד וידעתי שיש לי שני נושאים מאוד חשובים לטפל בהם. הראשון הוא ההריונות הקודמים שלי והלידה של ילדתי שהיו מאוד לא נעימים בלשון המעטה. הדבר השני היה היחסים שלי אימי.
הנושא הראשון היה מאוד פרטי עם שילוב שיחות עם אהובי, אז התמודדתי בדרכי שלי. אבל כל עוד מדובר בביתי ומשפחתי שיצרתי במו ידי זה יחסית קל.
הנושא השני הוא מאוד מורכב. מדובר באישה מאוד קשה שלא קל לדבר איתה, בטח לא על דברים שבלב. חוץ מזה שאנחנו נמצאות בשני קצוות עולם (רוחנית אבל גם פיזית). בכל מקרה החלטתי שאין לי מה לעשות לגבי זה. כמה הבנתי שכתבת יותר רגישה לתגובות של אמא שלי. מרגישה צורך להתרחק ממנה. אני חצי עולם ממני והיא עדיין הצליחה לשגע אותי.

את יודעת, זה לא מבחירה. דברים עולים לתיקון.
את כל כך צודקת. זה בדיוק העניין. מה שכן החיים עזרו לי ויצרו לי סיטואציה שלא תהיה לי ברירה אלא להקשיב להם. לפני כשבועיים החלטתי שאין טעם יותר לחכות.
לא הייתי צריכה להגיד הרבה בטלפון כדי שאימי תבטל את ביקורה אצלי, ושתנתק את יחסיה עימי. עשר טון ירד מכתפי.
יום אחרי זה צירון קטן סימל לי שאני בכיוון של להיות מוכנה.

אבל גם יש חיבור כל כך חזק בין אנשים והשפעה עצומה אחד על השני, וגם יכולת עצומה לעזור (או להזיק לפעמים) שזה נכון ולא נכון
זה כל כך תלוי. אצלי הרצון הוא דווקא כמה שיותר להתנתק. כל שאני מתקרבת ללידה, לא בא לי לראות אף אחד.
(אבל מה אני מתווכחת עם אישה לפני לידה, יודעת איך זה)_ D-:

אז אולי כל הכבוד לי על זה.
שוב כותבת על מנת לחזק. כן, כל הכבוד לך.
כל הכבוד לשתינו.
@}

[דרדרית_בין_החוחים*]

טוב, בסוף ילדתי.
בת. מושלמת.
בשבת שעברה (לפני שבוע יום)
אחרי שכבר היה נראה שההריון הזה יימשך לנצח...
והכל היה לא כמו שתכננתי. טוב, לא הכל. המקום, האנשים...

ברחנו מאימת הסופה לאחותי שגרה באיזור יותר ידידותי
כך יצא שילדתי בבי"ח שקרוב אליה
ולא היה לי כבר כח לחשוב על מי תלווה אותי
כך שרק בעלי היה איתי. וזה היה מצוין.

היו בלידה חלקים ממש טובים בהם הרגשתי שאני מתמודדת עם הצירים מצוין (ותודה לאמית שלימדה אותי איך לעבוד עם הצירים)
והיו חלקים של כאב גדול ואין אונים מולו.
היו שעות בהן ישבתי באמבטיה עגולה גדולה ואף אחד לא נכנס להפריע.
והיה את הפיטוצין שהסכמתי לקבל לאחר הלידה אחרי איום שאדמם למוות...

אולי אכתוב את סיפור הלידה המלא. זה נשמע לי כיף.

עד כה לא מצאתי בי מילים לשתף אותכן אבל הייתן איתי...

אם ילדה, מה איתך? ילדת?
אמא שלי הפוכה. מה שאגיד או אעשה היא תמשיך לנסות להתקרב.
ואני אחרי הלידה עדיין באותו הלך רוח של צורך במרחק ממנה.
יודעת שיעבור ולא דוחקת בעצמי.

[אורי*]

מזל טוב!!
תהיתי מה איתך
זאת אומרת,שיערתי שבטח ילדת כבר אבל לא משאירה סימן
נשמע שהיתה לך לידה טובה בשבילך, בהחלט תכתבי את הסיפור המלא, גם לי מוכר כל כך הפיטוצין הזה שתמיד קיבלתי כי הפחידו אותי, באמת קשה, עד שמצליחים ללדת כמו שצריך ולהדוף את כולם הצידה ואת כבר בסוף, לא נותרים כוחות לסרב לזה.

[דרדרית_בין_החוחים*]

ומשהו קטן וחמוד.

בת השנתיים וחצי שלי אוהבת ללטף את ה"קיקי"- הכינוי שלה לשד שלי- כדי להירגע, להתפנק, להירדם.
לפני הלידה חששתי מהבאות
הקיקי יכאב ולא ארצה שתתקרב אלי. הקיקי יהיה תפוס ויהיה לה קשה להבין את זה.
אך קשה לי לגמול מפינוקים כל עוד הם לא מפריעים לי.

עכשיו אני שוכבת עם שתי הקטנות במיטה
התינוקת יונקת,
מאחוריה שוכבת הקטנה
מלטפת את ראש התינוקת
נרגעת
ונרדמת.
על זה לא חשבתי.

היום שאלתי אותה מה יותר נעים לה ללטף
היא אמרה שאת התינוקת.

[אורי*]

על זה לא חשבתי.

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב דרדרית יקרה.
יש ביננו קצת קטע מופרע. חצי מהפוסט שלך היה יכול להכתב על ידי מילה במילה.
נתחיל ב
בשבת שעברה (לפני שבוע יום)
לא סתם חיכנו יחד (-:

הכל היה לא כמו שתכננתי. אצלי זה היה הכי ררחוק שאפשר מהתכנון המקורי שלי. ומסתבר שטוב שכך, אבל עדיף שלא אפרט.

_אמא שלי הפוכה. מה שאגיד או אעשה היא תמשיך לנסות להתקרב.
ואני אחרי הלידה עדיין באותו הלך רוח של צורך במרחק ממנה._
מפחיד אבל מילה במילה.

מזל טוב @}
אם ילדה

[אמא_צעירה*]

העקר מזל טוב
סליחה שלא הייתי כאן קודם, לחוות מרחוק ולתמוך קצת...

[דרדרית_בין_החוחים*]

אחרי הלידה.
כמו נולדת מחדש בעצמי.
מתחילה לאט לאט את התפקוד בבית, עם הילדים, בהרבה רכות וקבלה לעצמי ולכוחות שלי.
ועובר חודש ואני מתנפצת לשגרה שמתחילה לחלחל. עדיין נחה אבל הציפיות מעצמי חוזרות.
והצורך בשליטה בבית, בילדים. וכעסים.
הדפוסים הרגילים מרימים ראש.
מתאכזבת מעצמי.
ומתחילה לעבוד מחדש. ליפול לבורות הידועים ולמצוא כוחות ודרכים לצאת מהם...

[תפילה_לאם*]

היי דרדרית,
רק המודעות לבדה היא כבר הרבה. @}
בהצלחה!

[דרדרית_בין_החוחים*]

תודה תפילה.

אם ילדה יש לך כשרון כזה לסקרן... מה? אולי כתבת סיפור לידה?
שלי מחכה להיוולד...
ואמא שלי, שרצתה לבוא לשבת שאחרי הלידה, ואמרתי לבעלי- אין מצב. כבר בזמנים הקצרים שהיתה אצלנו מאז הלידה ראיתי שאני לא יכולה להסתכל אליה אפילו... היתה אצלי מאז כבר כמה פעמים וקיבלתי ממנה הרבה עזרה מבורכת. ואני כל כך שמחה שאני במקום שיכולה לאפשר את זה לה ולי.
ושלא האמנתי יותר מדי לצורך להתרחק ממנה כי ידעתי שאני לא באמת שם.
טפיחה לעצמי על השכם.
זה המון בשבילי.

[תפילה_לאם*]

_טפיחה לעצמי על השכם.
זה המון בשבילי._
בהחלט. להצליח לאזן איזונים דקים זה לא פשוט, וכשזה נעשה בהצלחה בעניינים קריטיים, זה באמת המון.

[אורי*]

נשמע טוב
אני משערת שאת עדיין בתוך ענן
מתנפצת לשגרה
תיאור מדוייק למדי. חודש זה כלום זמן,אפילו לא החלמת פיזית.

טוב לקרוא על אמא שלך. גם לי יש אישיוז עם אמא שלי לאחרונה. דוקא לטובה. פחות כעס יותר הבנה וקבלה של מה שיש

[פלוני_אלמונית*]

אם ילדה יש לך כשרון כזה לסקרן...
ממש לא התכוונתי D-:.
אין לי ממש סיפור מעניין. לא משהו שאחרות יכולות ללמוד ממנו בכל אופן. אני עדיין מעכלת אותו. עדיין מתרפא. לצערי עברתי ניתוח קיסרי אז זה מאוד לאט.

ועובר חודש ואני מתנפצת לשגרה שמתחילה לחלחל. עדיין נחה אבל הציפיות מעצמי חוזרות.
יותר ויותר אני שומעת על חברות מודרניות ומוסרותיות שמקובל לתת לאמא ולילד את מלוא המנוחה במשך ארבעים ימים. (אני ואת כמעט שם). אני חושבת שהניסיון לחזור מהר לא בריא גופני ונפשי לכולם. אישית, יש לי מספיק אצבעות כדי לספור את מספר הפעמים שיצאתי מהבית מאז הלידה. לוקחת את זה מאוד איזי. הרי כל כך כיף להיות בענן הזה, אז אני לא ממהרת לשום מקום.

לגבי האישיוז עם אמא, אני בכיוון אחר לגמרי.
אבל התינוקי מתעורר אז אמשיך לסקרן (-: …

אם ילדה

[דרדרית_בין_החוחים*]

הקטע של משכב לידה מורכב לי בתוך עצמי
קראתי הרבה על חשיבות המנוחה אחרי לידה
אבל משעמם לי לנוח.
אם אני לא אצא מהבית אני אכנס לדיכאון...
אז כן יוצאת, נוסעת, עושה דברים בבית.
משתדלת להיות קשובה לגופי ונפשי אבל רואה שזה לא פשוט לי למצוא את האיזון הזה בשבילי.

קיסרי. באסה...

[דרדרית_בין_החוחים*]

שוב אני לפני לידה.
תחילת תשיעי.
ומעניין מלחזור לדף הזה ולפגוש אותי אז.

פחדים.
שיהיה כואב.
שיהיה לא כמו שאני רוצה.
שוב בית חולים, כבר לא מנסה לשכנע את הבעל.
שוב מיילדת לא ידועה. שלא בחרתי בה.
שוב השאלה את מי לקחת איתי כליווי.

השלמה.
מתוך אבל קטן בתוכי, מתחילה להשלים עם זה שזה לא יהיה מושלם.
שאין לי שליטה על הרבה מרכיבים בחווית הלידה.
לחשוב איך בוחרת במה שכן לבחירתי.
והשאר להרפות ולהתפלל.
ולהאמין בטוב! ולזכור את העיקר- שבעזרת ה' אני והתינוק נצא בריאים ושלמים.

[קרן_שמש_צהובה*]

מצטרפת לתפילותיך

רק אעיר, שלמרות האולי קונצנזוס פה בבאופן, גם בבי חולים יכולה להיות חויה מקסימה, וגם בבית זה לא תמיד מושלם.
אני חושבת שהדגש הוא להיות בפוקוס, להתכנס, להקשיב לעצמך, ולזכור שאת אחראית לעצמך יותר מכל אחד אחר.

בהקשר לכך, אם בא לך, מזמינה אותך לקרוא את סיפור הלידה של אודי שלנו
הרעיון המרכזי הוא מה שכתבתי לעיל.


לזכור את העיקר- שבעזרת ה' אני והתינוק נצא בריאים ושלמים.

[אישה_במסע*]

שלמרות האולי קונצנזוס פה בבאופן
לי נראה שהקונצנזוס אחר. חווית לידה בבית חולים בהחלט יכולה להיות מקסימה. אבל זה תלוי באנשי צוות שלא בוחרים מראש, ובהרבה מזל. או במלווים בלידה, שיכולים להגן על היולדת מפני התערבויות לא נחוצות (הלך רוח כזה מצד היולדת עצמה מפריע בלידה).

[דרדרית_בין_החוחים*]

זה תלוי באנשי צוות שלא בוחרים מראש, ובהרבה מזל.
אכן. זו תחושתי.
אבל גם נכון ש
גם בבית זה לא תמיד מושלם.
ויצא לי לקרוא סיפור לידת בית מאוד לא חיובי, שהיולדת הרגישה לבד ושלא מסבירים לה מה קורה...

נשאר לקוות לטוב.
ודיברתי עם איזו דולה, שנשמעה נחמדה, ניפגש שבוע הבא ומקוה שזה זה!
כי אין לי כח לחיפושים...

קרן שמש, קראתי את סיפור הלידה שלך והורדתי דמעות.
על האומץ שלך. על ההתמודדות הבלתי אפשרית עם אמא שלך.

[דרדרית_בין_החוחים*]

נקודה לזכור בלידה- לנסות לשכב על הצד ולא להישאר רק אנכית. בעיקר בשלב המתקדם.
למרות שזה פחות קל להתמודד כך עם הצירים.
בשתי הלידות האחרונות הייתי במיני תנוחות אנכיות בשלב האחרון, וברגע שנשכבתי, בציר הבא יצאה התינוקת.

[דרדרית_בין_החוחים*]

שכחתי לגמרי מה שכתבתי פה למעלה-
_בת השנתיים וחצי שלי אוהבת ללטף את ה"קיקי"- הכינוי שלה לשד שלי- כדי להירגע, להתפנק, להירדם.
לפני הלידה חששתי מהבאות
הקיקי יכאב ולא ארצה שתתקרב אלי. הקיקי יהיה תפוס ויהיה לה קשה להבין את זה.
אך קשה לי לגמול מפינוקים כל עוד הם לא מפריעים לי.

עכשיו אני שוכבת עם שתי הקטנות במיטה
התינוקת יונקת,
מאחוריה שוכבת הקטנה
מלטפת את ראש התינוקת
נרגעת
ונרדמת.
על זה לא חשבתי._

טוב לקרוא את זה כי אני שוב במצב דומה.
בלי הליטופים אמנם, אבל בת השנתיים וחצי ישנה במיטה מחוברת לשלי ומתגלגלת אלי מדי פעם בלילה.
ובעלי התחיל להגיד שצריך להעביר אותה ואין כרגע עוד מיטה.
אז לא לדאוג מזה.

[דרדרית_בין_החוחים*]

שבוע 40+6... וקשה עם הציפיה, והכבידות, והתסריטים שרצים בראש על מתי זה יקרה ואיך.

אבל מקבלת זמן להבין דברים.

הבנה ראשונה
שהלידה האחרונה היתה קצת יותר קשה. אבל לפניה היו קלות יותר, שלא הסתיימו באמירה: לא עושה את זה יותר בלי אפידורל, אלא ב: וואלה, אפשר לעמוד בזה.
גם אם זה כואב שאת מרגישה שאת הולכת למות...
ולתת בי פתח לאפשרות שהפעם יהיה אחרת מהאחרונה, שאסתדר בלי אפידורל, שהגוף שלי למד עוד דברים מאז, וגם הנפש.
שכל לידה היא אחרת ויכול להיות להיות שהפעם יהיה ממש בקלות, כתרנגולת...
לפתוח מקום לאמון בטוב.

[דרדרית_בין_החוחים*]

הבנה שניה
שעם הרצון והאמון המתפתחים שיהיה קל וטוב,
להיזהר מדימוי שנבנה בי של איך היולדת המושלמת נראית.
רגועה, רפויה, ומרוב שהיא בהרפיה וקשב לגוף לא כואב לה.
מאמינה שלידה יכולה להיות כזו, שהכאב אינו הכרח, וקראתי סיפורי לידה שכאלה,
אבל זה יהיה בסדר גם אם יכאב. ואצעק ואשאג. ואחשוב שאני הולכת למות (שזה כמובן משחרר אדרנלין ומקדם את השלב האחרון...)
ואפילו בסדר אם אחליט לקחת אפידורל. או גז צחוק.
הלידה מתרחשת ואני משתתפת בה. בהתאם למצב המשתנה, בהתאם ליכולתי.

[דרדרית_בין_החוחים*]

והיום מישהי זרקה לי שהמעקב הריון אחרי התאריך מאוד חשוב.
קצת נלחצתי.
אבל לא מסתדר לי כי אין פה באיזור רופאים השבוע בגלל החג.
ולא נראה לי נורא לחכות ליום ראשון, אם לא אלד עד אז.
שמה לב מדי פעם לתנועות, וגם בהריונות הקודמות ילדתי אחרי התאריך ולא היו סימנים מדאיגים במעקב, אז למה שעכשיו יהיו.
התחושה שלי היא שהכל בסדר.

[תפילה_לאם*]

דרדרית, שיהיה בשעה טובה!

[דרדרית_בין_החוחים*]

זה קרה! בשעה טובה!
זכיתי לבן מתוק ומושלם.

אבל ההתחלה לא היתה קלה...
באתי ביום ראשון להיבדק, והרופאה אמרה שיש מיעוט מי שפיר, וחייבת ללדת בקרוב.
והציעה סטריפינג.
אז הסכמתי.
וזה כאב נוראאאאאאאאאא
ברמה של כאב הלידה.
(הרופאה שעשתה לי את זה טענה שאם זה לא כואב זה לא עובד...)
(לא כל כך מאמינה לזה.)

ותוהה לעצמי למה לא עצרתי את הרופאה באמצע, רק ביקשתי הפסקה, ונתתי לה להמשיך.
ואפילו שהיא חברה שלי. לא חלפה במוחי האפשרות לעצור את הפרוצדורה.
אוף, ככה זה מול הסמכות הרפואית העליונה.

ואז גם נפקעו המים עקב הסטריפינג, והכל קרה נורא מהר והיה מבלבל ומלחיץ:
באתי להיבדק כדי שיגידו שהכל בסדר, ואמשיך לחכות ללידה.
וקבעתי עם רפלקסולוגית לאותו יום, כדי להתחיל לזרז עניינים.
ואז הבשורה על מיעוט המים, וההסכמה החפוזה לסטריפינג, והכאב הגדול, והירידת מים.
והרופאה בקושי הציעה לי פדים והיתה קרה ומרוחקת...
התקשרתי לבעל וביקשתי שיבוא לקחת אותי הביתה, ובקול חנוק הוספתי שכשיבוא כבר אסביר.
מסכן, הוא חשב שמדובר בבשורות רעות...

ונסענו הביתה.
ובכיתי. בכי טוב כזה מהבטן, שניקה קצת.
והרפלקסולוגית שקבעתי איתה באה ועשתה לי זירוז.
ולא הרגשתי תנועות אז הבעל החליט להזמין אמבולנס.
ונסענו לבית חולים.

[פעמוני_שלג*]

מזל טוב!!!! איזה מרגשת את. מקשיבה ומצפה להמשך...

[דרדרית_בין_החוחים*]

תודה!

כבר בדרך נרגענו, כי הרופאה שעשתה את הסטריפינג עצרה אותנו, ואמרה שהיא רוצה לעשות לי בדיקה פנימית.
לא הבנתי מה דחוף, וניסיתי להתנגד, ושאלתי: אבל זה מעלה ת'סיכוי לזיהומים, לא?
ואז היא הסבירה שזה בשביל לבדוק משהו אחר.
אני: אה, אם יש צניחה של חבל הטבור?
כן.
אז תגידי...
בדקה והיה בסדר.
וגם שמעתי את פעימות הלב של התינוק בדופלר.

הגענו לבית חולים. לוקחים אותי על אלונקה ואני בלי צירים בכלל...
קיבלה אותנו מיילדת שאני מכירה קצת, ובעצם בגללה באנו לבי"ח הזה, כי ביררנו שהיא נמצאת שם.
היא היתה מקסימה.
חוברתי למוניטור ארוך כי היו בהתחלה ירידות דופק.
ותוך כדי התחילו הצירים.
כשהם היו בתדירות של 6 דקות קראנו לדולה.
הצירים התגברו במהירות, אחרי זמן קצר כבר היו כל שתי דקות. וגם הכאב גבר במהירות.
הרגשתי שאין לי כח לכאב הזה,
והתלבטתי אם לקחת אפידורל.
המיילדת שקיבלה אותי דאגה לי למיילדת אחרת מקסימה. (כי היא עצמה היתה אחראית משמרת)
נכנסתי לחדר, ולאחר מיצוי ההתלבטות החלטתי ללכת על האפידורל.
והיה אחלה.
כל כך שונה מלידה ללא אילחוש שזה הזוי!!!
בעלי ואני הסתכלנו זו בזה המומים מדי פעם ואמרנו: זה קל מדי...
הכל התקדם יפה, וכשהרגשתי לחץ קראתי למיילדת, ובשלושה צירים הוא יצא!

[דרדרית_בין_החוחים*]

אני חושבת שההתקדמות המהירה של הצירים- אולי בגלל הירידת מים,
הקשתה על ההתמודדות שלי עם הכאב.
אולי גם הכאב של הסטריפינג שזרק אותי בבת אחת לחווית הכאב החזקה של הלידה.
אפילו בעלי קלט את זה! הופתעתי מהדיוק של האבחנה שלו.


אפיזודה לא נעימה, היתה כשנתנו לי את זריקת האפידורל.
המרדים היה עדין ומכבד,
אבל המיילדת בדיוק היתה בלידה אחרת, ונכנסה אלי מיילדת אחרת, עם טון של מורה, שלא יכולתי לסבול את היחס שלה.
הקצה של זה היה כשהמרדים הנחה אותי איך לשבת בשביל הזריקה, עם גב קמור (מסתבר שזו אחלה תנוחה לצירים!)
והמיילדת באה, נעמדה מולי, תפסה אותי בשני צידי העורף והורידה לי את הראש.
אוטומטית פלטתי: אל תגעי לי בצוואר. כאילו שאי אפשר לכוון אותי להרכין את הראש ביתר עדינות!
נדמה לי לי שהיא שוב עשתה את זה אחרי שתי דקות ושוב הייתי צריכה להפסיק אותה.
שתלטנות גסת רוח. רוב הזמן מוסווית בדיבור מתקתק ומדי פעם מתגלה במערומיה.

בצירים האחרונים, היא שוב הופיעה, והתחילה לחלק לי הוראות איך ללחוץ.
שוב,אוטומטית, אמרתי: אני מעדיפה שיעל תדבר איתי.(יעל- המיילדת החביבה שהיתה איתי בלידה)
היא די השתתקה.
ואני כמובן הרגשתי אחרי הלידה קצת לא נעים בתוכי שבטח פגעתי בה.
אבל בעיקר אני מרוצה מהאסרטיביות שלי שיוצאת ממני בפשטות באופן יוצא דופן בזמן צירי הלידה.

[דרדרית_בין_החוחים*]

הדולה הגיעה אחרי שקיבלתי את האפידורל,
אז לא נשארה לה הרבה עבודה... ונראה שגם היא הרגישה ככה וניסתה בכל זאת למצוא מקום להועיל...