האם ברומא תתנהג כרומאי

כתבתי את אותו הדבר גם ב- חשיפת רגשות מול הילדים אבל בהיבט אחר
כאן הכוונה שלי שונה בשאלות שאתן לכם?
אספר בקצרה על אמא שלי כך שתבינו את התמונה טוב יותר.
אמא שלי חזרה בתשובה כשהייתי נערה.
היא כל שנה מחמירה יותר (שמסביב לזה יש הרבה שואו).
השנה בפסח היתה אימי אצל המשפחה של בעלה (גם אחותו חזרה בתשובה) בירושליים בשכונה מאד דתית.
כל פעם שהיא חוזרת משם היא באה עם דיעות קיצוניות יותר על החיים.
עכשיו הסיפור....................
אתמול בבוקר הרמתי טלפון אליה ואמרתי לה שנעמה רוצה שהיא תיקח אותה, היא הסכימה ועלתה אלינו לקחת את כולם (כי כבר כולם רצו)
אני עומדת במטבח ומתחילה צפירה, נעה רצה אלי צוחקת ואני אומרת לה שעכשיו עומדים בשקט (נדב ונעמה ישר עמדו ולא הבינו את פשר הצפירה).
לפתע אני רואה את אמא שלי הולכת לכוון שלי, ואני אומרת לה- 'אמא יש אזעקה'.
היא עונה לי 'אז מה'
אני שואלת 'את לא עומדת?'
היא עונה 'לא, זו עבודה זרה לעמוד'
הייתי בשוק, וגם אני כבר שכחתי מהצפירה (וזה היה חבל) והתחלתי להתבלבל משום שלא הבנתי כל כך על מה היא מדברת.
שאלתי אותה 'מה?'
היא ענתה- 'אני לא עומדת, כי זה לא מנהג יהודי'.
ובשביל לזכור היא הדליקה נר נשמה וקראה תהילים.
אני באיזה שהוא מקום איבדתי עשתונות, ואמרתי 'כל הכבוד על ההתנהגות שלך'.
דוקא בזמן מלחמה זה מה שיש לך להגיד, אני בשוק מההתנהגות הזו- ממש גועל נפש'.
כמו שאתם כבר מבינים לאן זה התפתח, אנחנו המשכנו לריב, והיא דיברה ואמרה דברים שמאד הרגיזו אותי, וכך גם אני.
היא גם זרקה ליד הילדים משפטים של 'אתם מתנהגים כמו גויים' על זה עניתי לה 'הגויים האלו שומרים עליך ונלחמים ומתים בשביל המדינה' והיא אומרת 'אין לכם טיפה של צניעות תראי איך הילדה שלך מתלבשת' (ונעה עוד לא בת שש).
גם אני דיי דיברתי לרעה על ההתנהגות שלה- כמו שאתם מבינים זו לא היתה שיחה קלה.
הרגשתי שהיא מזלזלת בדרך אותה בחרתי (לא שאני בחרתי מילים לנסח מה אני חושבת על ההתנהגות שלה , ועל ההתנהגות של המשתמטים מהצבא).
נכון שאח"כ נרגעו הרוחות, וחזרנו לשוחח בטונים נמוכים יותר ובפחות בכי (שבא ממני).
אני בפנים בוערת עדיין, לא ישנתי לילה כמעט, אני לא ממש רוצה להיות איתה בקשר עכשיו.

אולי זה היה נכון להפסיק את הויכוח עוד לפני שהתחיל אבל ממש לא יכולתי לעשות כך.
השאלה שלי היא- האם אנחנו צריכים לדרוש מהאחר לכבד את הדרך שלנו בביתנו אנו? או לדעתכם לתת לו לעשות את מה שהוא מאמין שנכון לו?
(אצלי זה קרה כשאמרתי לה שאצלי עומדים כי זו הדרך שאני רוצה לחנך את ילדיי).

אני מוצאת את עצמי מנסה להמנע מלהמצא במצבים שבהם אני מרגישה לא בנוח. לי קשה לדרוש מאחרים בכל כך הרבה מילים לכבד את הדרך שאני בחרתי. אני מתראה פחות עם אנשים שלא מכבדים את הדרך שלי. ובכלל הדרישה (עבורי) גורר עימות, דבר שאני בדרך כלל מנסה להמנע ממנו. למשל, אמא שלי מעשנת. אני לא מעירה לה כשאני נמצאת אצלה לא לעשן ליד הבנות. זו בחירה שלנו לבוא לביתה לביקור, היא כמעט ואף פעם לא באה אלינו למרות בקשות (כמעט תחינות של הבכורה), הזמנות וכו'. לאחר שיחת טלפון קורה פעמים רבות שהיא מזמינה את הגדולה אליה, וכולנו הולכים להורים. כשאנחנו שם כאמור אני (בהתאם לרמת הכוח שיש לי באותו זמן) בוחרת, או לאפשר לקטנות לשהות במחיצתה המעושנת, או לקחת את הקטנה החוצה. הגדולה בוחרת לעצמה. הרבה פעמים הן צופות בכבלים ביחד ואמא שלי מעשנת. הקטע של לסמוך על/לצפות מאמא שלי שתעשן פחות או תשתדל לזוז מהן כבר מזמן לא קורה.
אז תשובתי לכותרת היא, ברומא, הממלכה של אמא שלי אני מתנהגת כרומאית. ו"מתנחמת" גם מגורים באיזור הקריות זה לא שיא עולמי חדש של איכות אויר.

יעל
וכשהיא באה אליכם למרות שהמקרה נדיר- היא כן מכבדת?
זו השאלה- אני תמיד מכבדת ומתנהגת כרומאית בביתה של אימי.
ואני כן מצפה שהיא תתנהג כך בביתי (למרות שדרכי לא מוצאת חן בעיניה).
למה רק אנחנו הילדים כן מתנהגים בבית הורנו כפי שמצופה מאיתנו ואילו הם לא? (אצלי בכל אופן).

היי אלה
אני חושבת שמערכת היחסים שלנו עם הורינו לעולם שונה מהיחסים שלנו עם חברים,שכנים
מכרים.
יותר טעונה רגשית,מלאה בזכרונות כאלה ואחרים.
מה שקורה שכמעט תמיד גם כשאנחנו בגיל מבוגר אנחנו זקוקים לאישור של ההורים על מעשינו וכשזה לא בא,יש אכזבה,וצער.
ההבדל מהילדות הוא שבתור מבוגרים אנחנו יכולים לבחור,להיות\לא להיות בקשר
להתייחס\או לא להתייחס לדעתם.
אני כן חושבת שצריך בכל מקרה להשתדל לכבד את ההורים.
ולהשתדל להיות ביחסים טובים אני יודעת שלא תמיד זה אפשרי.
אם אני רוצה להיות אדם שמכבד אז זה תלוי רק בי,אם האדם שמולי לא עושה אותו הדבר
האם זה יגרום לי לשנות ממנהגי ומדרכי ולהתייחס אליו בחוסר כבוד?
אני מקווה שלא(בשאיפה).
בעצם מה שאני אומרת הוא שאם את רוצה לכבד אותה כי את רוצה לכבד כל אדם,
ואת רוצה ללמד את ילדייך לכבד אחרים,תעשי זאת בלי קשר למעשיה.
אני לא חושבת שזה נכון לנסות לחנך את ההורים או אף אחד אחר,בקושי אנחנו מצליחים לחנך את עצמנו.
אם את מרגישה שהקשר איתה קשה לך בגלל שהיא לא מכבדת אותך ואת דרכך,
מה שאני עושה בד"כ זה להתנתק לתקופה בלי ברוגז,בלי כעס אלא מתוך הבנה שאני אדם בוגר שחי את חייו כרצונו,ואני מנסה לא לתת לזה לשבש את חיי(לא תמיד מצליחה:-) ).
ובנוגע לעמידה בזמן הצפירה,לפי מה שאני יודעת המנהג לעמוד דום לא בא מהיהדות
ולכן אנשים דתיים מביעים את השתתפותם בטקס הזכרון בדרך אחרת(קריאת תהילים וכ"ד)
חשבתי על כך במקרה בימים האחרונים,ומה שאני חושבת הוא שכמו שסיפרת שהיא אמרה לך, יש כאן מצב שאומר מצד אחד זה נוגד את האמונה(עבודה זרה)אבל,מצד שני אם האדם נמצא בחברת אנשים שכן עומדים ע"י כך שהוא ממשיך והולך ,הוא פוגע ברגשותיהם וזה חמור הרבה יותר.
התורה מלמדת לכבד,לצערי ישנם אנשים רבים שמפרשים לא נכון דברים כמו במקרה הזה.

אלה,
אני מבינה מאד את התסכול שאת מתארת.
איילת השחר אמרה כבר את רוב מה שהיה לי לומר, אז רק אוסיף זאת:
בעיני, מערכת היחסים עם ההורים היא דבר חשוב בפני עצמו. אני מקדישה "מאמץ" מיוחד לטיפוח מערכת היחסים הזו (עם הורי נדרש ממני פחות "מאמץ" ועם חמי וחמותי - יותר). מעבר לכך שאני יוצאת נשכרת ממערכת היחסים הזו, אני חושבת שהמסר שעובר לילדי הוא הכבוד לזולת בכלל ולהורים בפרט, היכולת לקבל אנשים כפי שהם, האהבה להורים שאינה תלויה בדבר.
אני חושבת שכדאי שתשוחחי עם אמך שיחה יותר רגועה, לא בסמוך לארוע שמעורר בך כזו עוצמת רגשות, ותסבירי לה איך את מרגישה. אולי תציעי לה לכבד את המנהגים רק בביתך (היא גם יכולה ללכת לחדר אחר ולא לעמוד שם דום, אם זה לא מרגיש לה נוח), ולא לבקר את הילדים בנוכחותם, לא לגעור בהם כאשר המדובר בהתנגשות בין הערכים שלה לערכים שלך. היא רשאית, כמובן, לשוחח עמך, לנסות לשכנע אותך, להסביר לך את עמדתה.
לילדים אפשר להסביר גם - ואולי זו הזדמנות טובה - שיש ערכים שונים לאנשים שונים, שכל אחד מאיתנו רואה וחווה דברים אחרים כחשובים ומשמעותיים. גם לסבתא יש מנהגי זכרון (הדלקת נר, קריאת תהילים) - הפעילות שלה בזמן הצפירה אינה מעידה על חוסר כבוד לחללי צה"ל, אלא על הסתייגות מהמנהג של עמידה בצפירה - את חללי צה"ל היא מכבדת באופן שמתאים לה.

אלה, אני מבינה עד כמה הנושא טעון. אחי חזר בתשובה לפני מספר שנים והוא אינו עומד בצפירות של יום הזיכרון ואינו חוגג את יום העצמאות. הוא גם לא שירת בצבא ואינו עושה מילואים וחי בהתנחלות. כל עמדותיו ובחירותיו עומדות בניגוד לתפיסות עולמי הבסיסיות ביותר. היו לנו ויכוחים קשים מאוד, מה עוד שבעלי הוא בן שכול. הפערים ביננו כה גדולים משום שאנו באים ממשפחה חילונית אדוקה- מעולם לא הייתה לי מזוזה בבית, אחותי נישאה בקפריסין, לא רציתי למול את בני (בסופו של דבר אני נישאתי כדת משה וישראל ומלתי את בני - אבל זה כבר דיון אחר). במשך תקופה ארוכה מאוד כעסתי על אחי. על פי תפיסתי, שנינו הפכנו את תורתנו לאמנותנו - הוא לומד בכולל ואני לומדת באוניברסיטה. אצל שנינו מדובר בתהליך של שנים ארוכות שכן אני לומדת לדוקטורט בהיסטוריה (תהליך ארוך ומייגע) והוא לומד כדרך חיים, קרי, גם הוא ילמד עוד שנים רבות. ההבדל הוא שהוא מקבל מלגה של 1500 ש"ח בחודש מהמדינה על אומנותו ואני שילמתי כל השנים שכר לימוד. הוא לא עובד ואני כל חיי הבוגרים עבדתי ושילמתי מיסים. הוסיפי לזה את הצבא שעשיתי והוא לא, את קצבאות הילדים שהוא יקבל על ילדיו הרבים שעוד יוולדו, שילמדו אף הם בכולל ולא ירכשו מקצוע שיאפשר להם להשתלב בשוק העבודה בישראל ומי שימשיך לפרנסם הוא אני. בקיצור, כל ראייתי את יחסיי עם אחי היו דרך המשקפיים של הויכוח הציבורי על יחסי חילונים-דתיים בחברה הישראלית. הוא נתפס אצלי כנציג החרדים עלי אדמות ואני ייצגתי את הציבור החילוני.
בשלב מסוים הבנתי שאם אני רוצה לקיים איזשהו קשר עמו עלי לנתק את המקרה הפרטי שלנו מההקשר הציבורי. הייתי חייבת לחזור לראות אותו כאחי הקטן ולא כחרדי מתנחל אחרת לא נוכל לקיים מערכת יחסים. הדבר החשוב בעיני הוא השמירה על הקשר, בעיקר במקרה שלך, כאשר מדובר על אמא. יש דברים שאנו לא דנים בהם ולא נכנסים אליהם. זה אמנם משאיר מעט מאוד נושאים לשיחה אבל זה מאפשר ביקורים הדדים. לפני שנה הוא ביקש ממני שאפסיק לחבק ולנשק אותו כי זה אסור!!! מאוד נעלבתי ואמרתי לו זאת וסיכמנו, בשיחה נינוחה ונעימה, שאני לא אחבק אותו בפומבי אלא רק כשאנו בפרטיות. ילדו הראשון עומד להיוולד ובוודאי ניתקל באתגרים חדשים בעת המפגשים עמם, אבל אני מאמינה שבדיאלוג אמיתי, שנעשה מתוך אהבה וכבוד הדדי, ניתן להגיע לפשרות ולהסכמים. אימי למשל, בעת בניית הבית בו היא גרה כעת, דאגה לבנות מטבחון נוסף המיועד לאחי ולרעייתו וכשהם באים להתארח הם יכולים לבשל ולאכול ללא חשש של טרפה.
אסור לנתק מגע עם אמך. חשוב לדבר ולהבהיר מהם הדברים החשובים לכל אחת מהן. לגיטימי בעיני שהיא מכבדת את זכר הנופלים על פי דרכה וזה אף שעור חשוב לילדיך ללמוד שיש כל מיני דרכים להביע רגש והזדהות - יש העומדים דום ויש המדליקים נר ונושאים תפילה. הכל תלוי איך אנו מציגים את זה לילדנו.

עמידת דום בצפירה איננה בשום אופן עבודה זרה. זהו רק מנהג גויים.
שמעתי ברדיו-חרדי אדם שסיפר שהוא בדווקא יצא למקום הומה אנשים כדי לעמוד בזמן הצפירה כדי שיראו שגם חרדים עומדים בזמן הצפירה.
אני מתפלאה על אימך. היא הייתה חייבת לבוא דווקא בזמן הצפירה? הרי יכלה להגיע חמש דקות אחר כך. ולמנוע את כל המריבה.
אגב, בגן של בני גם עמדו בצפירה, גם הדליקו נר וגם אמרו פרק מספר תהילים (גן ממ"ד)
ועוד משהו שמרגיז אותי במיוחד.
למי ששמע שבעיתון חרדי אחד כתבו בייום הזיכרון לשואה ולגבורה שמרד גטו וורשה... ואוו קשה לי לכתוב את זה. אני בטוחה ששמעתם. בכל אופן עלתה מחשבה במוחי. הרי מי שכתב את זה, או לפחות עורכי העיתון ידעו שזה ירגיז המון אנשים בארץ? אז למה הם בכל שנה, אבל ממש כמעט בכל שנה פותחים את הפה ויוצאות להם כל פעם פנינים אחרות.
זה ממש נראה כאילו הם בכוונה רוצים שישנאו אותם. אותנו. את החרדים.

יעל- אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לחזור איתה לשיגרה- כל כך הרבה משקעים הוצאנו החוצה אחת על השניה שנראה לי ששתינו פגועות מאד.

אילנה אני מסכימה איתך- היה לאמא שלי צורך להוכיח משהו- היא מאד אוהבת לעשות דברים עם הפגנתיות מרובה.

כל העניין הוא שאת המסר שהיא העבירה לי (שהיא הדליקה נר נשמה וקראה תהילים) בא אחרי חצי שעה לפחות של ויכוח סוער שנגרר לריב.

תודה לכן- אני רואה את הדברים בפרופורציה הנכונה- והבנה יותר עמוקה לדברים.

מעבר לכך מה דעתכן על המושג- ברומא תתנהג כרומאי?
האם זה נכון לדרוש שבביתנו יתנהגו לפי מנהגינו או לא?

לא.
כמו, למשל, שלא תדרשי מחובש כיפה להסיר אותה בביתך.
אפשר לבקש מאדם להתנהד ע"פ מנהגי הבית, עד שזה מגיע לעקרונות שלו. בוודאי שחובה לכבד את מנהגי הבית.

אני מסכימה עם גילה באופן עקרוני - אבל התפיסה שלי היא, שאין לכך תשובה "עקרונית".
כל מקרה לגופו, ועל זה צריך לדון.
למשל:
לא אבקש מאדם חובש כיפה או מאשה חובשת כיסוי ראש להורידם אצלי בבית. זה לא דבר שמפריע לי, פוגע בכבודי, מזיק לחינוך ילדי וכדומה.
באותה מידה, לא אציע לאדם שומר כשרות לאכול בביתי, אלא מאכלים כשרים מתוך אריזה סגורה בכלים חד-פעמיים. אחרת, אני מביכה ו/או מעליבה אותו. כי אני אמורה לדעת, שהדבר חשוב לו.
לעומת זאת, איעלב מאוד אם אדם שומר כשרות יעליב את המטבח שלי בביתי, או יעשה משהו הפגנתי שקשור בעובדה שאני איני מעוניינת בכשרות משום סוג.

דברים שכן אדרוש לכבד בביתי:

אצלי בבית לא מעשנים.
אצלי בבית אני לא אוהבת שמישהו פותח לעצמו טלביזיה או רדיו - כשאני משאירה אותם סגורים בכוונה - ומתיישב אצלי לראות או לשמוע אותם בזמן הביקור.
אני חושבת שאפגע מאוד מאוד אם מישהו יביא אלי הביתה אוכל שעושה לי רע ויישב לאכול אותו אצלי (למשל, כל מיני שרצים מגעילים, צדפות וכדומה) - אבל בחיי שאני לא יודעת איך להעיר על התנהגות גסה כזאת.

להעיר - בעדינות, אלא איך?
ההנחה הבסיסית שלי היא שמי שעושה משהו כזה לא יודע שלי זה עושה רע, ואני צריכה להגיד לו איך אני מרגישה (ולנסות למזער נזקים).

ואני מסכימה - אין תשובה עקרונית, כי יש כל כך הרבה ניואנסים במערכות יחסים, וב"מה עושה לי רע".

בצעירותי, ישבתי אצל חבר, קראתי עתון של שבת, ואמו דברה אתי. אני הקשבתי, עניתי, הכל - עם הראש בעתון. אני מוכרחה לציין שאז בכלל לא תיארתי לי שזה יכול להעליב, כי כך נהגנו בבית הורי (וכי המולטיטסקינג שלי היה במיטבו. היום אני לא מסוגלת לעשות את זה )-: ). לא ניסיתי לפגוע, היא נפגעה - הדרך היחידה לגשר היא לדבר, לא? (אני לא זוכרת פרטים, אבל לא פרצה מלחמת עולם, אולי כי לא ייחסתי לזה חשיבות. אח, כמה תמימות!)

הכותרת לא אמורה להיות "ברומא תנהג/נהג כרומאי"? (מנוהג , מנהג)
[יתכן ואני טועה, פשוט הכותרת כל הזמן קופצת לי לעין]

הדף הזה הביא אותי בימים האחרונים לחשוב על הנושא מזווית אחרת - אם כי אני יודעת, אלה, שזה לא הכיוון שאת ביקשת לדון בו - על מי מוטלת האחריות של מערכת היחסים - על ההורים או על הילדים? האם זה אי פעם הופך להיות אחריות הדדית ואם כן - באיזה גיל? האם בגילה של אלה האחריות לגישור ולפשרה מוטלת על האם, על הבת או ששתיהן שוות מעמד במערכת היחסים הזו ולפיכך האחריות מוטלת על כתפי שתיהן.
אני מתלבטת בסוגיה זו בהקשר של חמי וחמותי. הם גרים במרחק של כעשרים דקות מאיתנו, אך לא ראו את ילדי מזה חודשיים. הם מאוד שקועים בעצמם ובענייניהם ולא יוזמים מפגשים משותפים כלל. במשך כל התקופה הזו כעסתי והתרעמתי וטענתי באוזני בעלי שזה לא נורמאלי שסבתא וסבא אינם יוזמים מפגשים עם נכדיהם. אך פתאום אני חושבת שאולי האחריות היא עלי. אולי אני צריכה להיות היוזמת והם מחכים ליוזמה שלי?

אמי קראת את הנכתב בדף הזה וטענה - אני מצטטת: "האחריות על מערכת היחסים היא על ההורים והמינון נקבע על ידי הילדים".

אתמול דיברתי עם אחי (בהקשר של יחסיו עם אבי) על - "על מי מוטלת האחריות על מערכת היחסים".
חשבתי שמערכות היחסים במשפחה הן תוצאה של שנים, בהתחלה מי שיצר את זה היו ההורים, אבל עכשיו זה כבר קיים, וקשה לשנות. אחי אמר "כשסיפרתי לאחרים הם נחרדו", ואני טענתי - הם מבחוץ. הם לא זכאים לשפוט, ה"נחרדו" שלהם הוא על סמך מידע חלקי, זה לא הוגן שאתה תשפוט את אבא בעיניים של אחרים.

אה - רגע. בכלל כתבתי את זה בעקבות השאלה של יעל.
כנראה (כשאני מקשיבה לעצמי, עכשיו, אני מבינה), שאני חושבת שאנחנו, כילדים (בכל גיל), זכאים לקחת את המושכות לידינו, ולהשפיע על מערכת היחסים שלנו עם הורינו אם נראה לנו שיש משהו לשנות.

יעל,
אני אתחיל בשאלה,האם היחסים שלך איתם טובים(מבחינתך,האם אלו יחסים חמים,אכפתיים,לדוגמא)?
אם התשובה היא כן,אז אני חושבת שכדאי לך ליזום בעצמך פגישות כאלה,אם חשוב לך.
אני עמדתי בשאלה כזו בעצמי עם הסבים של בני שהם הוריו של הגרוש שלי,
הורי גרים רחוק והם גרים קרוב.
שניהם אנשים עובדים.החיים את חייהם ועסוקים בעניניהם,והם אוהבים את רועי מאוד.
בתקופה האחרונה מאז שאני בבית איתו היחסים כאילו הצטננו,עדיין הם מאוד אדיבים ונחמדים אבל...
אחרי שיחה עם האקס שלי על הנושא הגעתי למסקנה שאם חשוב לי הקשר של רועי עם הסבים,אין סיבה שאני לא אזום,וזאת למרות שהבהרתי לא פעם שאני מעוניינת ואשמח אם הם ייקחו אותו אליהם.
אני חושבת שלפעמים האגו שלנו מדבר במקום השכל.
כשאנחנו ילדים ההורים שלנו קובעים מה ואיך.
היום כבוגרים בעצמנו,אני חושבת שהאחריות הדדית ולפעמים אני מרגישה שמה שאני מביאה איתי מעצמי,ממה שלמדתי לאורך השנים לבית הוריי,מביא אפילו לשם שינוי.
אני לא מנסה לשנות אותם,אבל איך שהוא משהו קורה(לא תמיד לטובה,לצערי).
בתור בן אדם הייתי רוצה לראות את עצמי אחראית על כל מה שקורה לי,ואם יחסיי עם ההורים לא טובים אני לוקחת אחריות ובודקת,טוב טוב מה קרה ואיך,ומנסה לדבר איתם.
לא תמיד זה מצליח כמובן,אבל הם הוריי ואני שואפת להיות איתם ביחסים טובים,ואותו הדבר אצלם.

נעה- להערתך- את צודקת- צריך לומר- תנהג- תודה:-)

יעל ג
אני שמחה שהעלית את השאלה הזו- אבל אני באופיי זו שיוצרת את הקשר וע"י כך גורמת לאחרים להמשיך אותו.
אבל הנה - אני בד"כ משוחחת עם אמא שלי לפחות פעם ביום- יומיים ולפעמים יותר.
ומאז המקרה לא אני ולא היא התקשרנו אחת לשניה- מה המסקנה את חושבת?

אני לא יודעת אם אני לא אתקשר היא זו שתרים את הטלפון- אני נותנת לזמן לעשות את שלו.
מה אתם חושבים- להתקשר או לחכות?

עם חמי היו לי הרבה חיכוכים (הוא אחד שמאד מתערב ואני לא אוהבת את זה).
אבל אנחנו שומרים על קשר טוב ורציף.
עם חמותי הקשר נפלא.
ודוקא עם אמא שלי מתעוררות כל פעם בעיות חדשות, אני לפעמים תוהה מי זה שצריך לשמור על הקשר.
וקרה כבר בעבר שאמא שלי לא ראתה את הילדים שלושה שבועות, ואם אני לא הייתי מזיזה משהו היא היתה יכולה אפילו הרבה יותר זמן לא לראות אותם.

מעניין יהיה לדעת אם אשאל את אמא שלי את השאלה מה היא תענה לי.

ולאה
תודה על העיצה- אנסה לממש אותה אחרי שהרוחות ירגעו.

אלה - כמו שאמרתי - אם זה חשוב לך, את יכולה לקחת את המושכות לידיים. אולי להחליט שאת לוקחת את תפקיד ה"בוגרת": שקולה, אחראית, בלי פליטות פה.

אם את מרגישה צורך וזה מספיק חשוב לך לעשות את הצעדים ולהתאמץ,אז הייתי מציעה לך להמשיך.
אצלנו לעומת זאת החלטתי שלהתמודד עם מערכת היחסים שלי עם הורי מספיקה לי ואין לי צורך לקחת אחריות על מערכת היחסים של המשפחה עם חמותי ןחמי.סכמתי עם בן זוגי שהוא זה שיהיה אחראי על כך מה גם שיש לו יכולת לשוחח איתם טוב יותר מאשר לי.( אני יותר רגשנית...).

אפשר היה לקרוא לדף הזה צער גידול הורים.

באופן טבעי

באופן טבעי