האם כולן מתאימות להיות אמהות לבנים

שני מלווים שעובדים בשתי שיטות שונות
מותשת, היית אצל פיזיותרפיסטית קונבנציונלית?
כי מלווים ושיטות- פה אפשר להתקל באנשים שעשו קורס של כמה חודשים ואין להם כלים אמיתיים להתמודד עם ילד עם בעיות.
לי, שאיני אשת מקצוע, ואמא לשני בנים מאד מאד אנרגטיים, נשמע מובהק שיש פה בעיה כלשהי. ואם לא אובחנה, כנראה שהמאבחן לא יודע לאבחן בעיות מהסוג הזה.

לי, שאיני אשת מקצוע, [...], נשמע מובהק שיש פה בעיה כלשהי. ואם לא אובחנה, כנראה שהמאבחן לא יודע לאבחן בעיות מהסוג הזה.

אני בהחלט יכולה להזדהות איתך. אצלנו הוא היה פחות פעלתן בגיל הזה, אבל גם אצלנו הילד פורח מחוץ לבית ואני הרבה פחות.
את יכולה לשים את האצבע למה קשה לך להיות איתו מחוץ לבית הרבה זמן? מה חסר לך? מה יכול לתמוך בך?

ואני יודעת שבמצבים כאלה כל אחד זורק שם של איש מקצוע שלך הוא מתווסף לרשימת שמות ארוכה שנראית כמו דפי זהב ואומרת לך משהו בערך באותה המידה, אבל אם את באיזור גבעתיים הייתי ממליצה לך לבדוק את איתן _לרנר . הוא מטפל בפלדנקרייז בשיטה שפותחה ע"י ענת בניאל (יש לה ערוץ ביוטיוב. הדוגמאות שמובאות שם הן מהקשות, השיטה שלה מותאמת במקור לעיכובים התפתחותיים קשים, אבל יכולה לטפל גם במקרים קלים יחסית, כמו שאת מתארת).
ואת ההמלצה על השיטה גם קיבלתי ממישהי מפה.

שליחה על ידי מותשת* » 24 מרץ 2011, 15:42

תפסתי לי ממש כמה דקות כדי לקרוא ולענות כל עוד הילד מנמנם.
בייביסיטר זה רעיון- רק שמרגיש לי מטופש לקחת עזרה בתשלום כשמצבנו הכלכלי דחוק (אני לא עובדת) ואני בבית עם ילד אחד. אני גם לא רואה איך זה יעזור לי להיות עם הילד שלי ולהנות איתו ועם מי שהוא. אולי זה כן ייתן לי יותר מצברים. לא יודעת.
דכאון אחרי לידה-למי אין, לא? אני מטופלת תזונתית והכל, וכן קשה להיות אמא, אבל בגדול אני מרגישה שזה לא שאין לי כוחות כי אני בדכאון אלא שאין לי כוחות כי אני לא מצליחה להגיע להרמוניה בסיסית עם הילד וזה מה שמעציב אותי.
קשה להיות בחוץ הרבה זמן כי זה פשוט קשה... גם ככה לצאת מהבית עם אוכל לשנינו, מים, שמיכה, ילד כבד במנשא, ספר בשבילי כדי שלא אשתעמם אם אנחנו בלי חברים... אי אפשר להסתובב ברחובות שעות... לפעמים קר, לפעמים חם... לפעמים אני רוצה לאכול ארוחה חמה על צלחת. קשה לו לישון טוב בחוץ אז כשהוא מתעייף זו בעיה. יש גם מה לעשות בבית (קצת לבשל, לסדר, כל מיני סידורים בטלפון שאי אפשר לעשות בערב). לא נראה לי סביר בעולם שלנו לבלות שש שעות ביום כל יום בפארק או ברחוב. אולי בית עם גינה היה עוזר אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו...

לי, שאיני אשת מקצוע, [...], נשמע מובהק שיש פה בעיה כלשהי. ואם לא אובחנה, כנראה שהמאבחן לא יודע לאבחן בעיות מהסוג הזה.

מאוד מאוד אשמח אם תגידו מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה שדורשת פיזיותרפיה, ליווי, נוירולוג, מה לא נורמלי בעיניכן. אחת המלוות היא מומחית וידועה מאוד... וגם הסבים והדודים, ובטיפת חלב, ובעלי, כולם אומרים שהילד בסדר גמור ומתפתח יפה מאוד (כבר נעמד, זוחל יפה, אומר הברות ואפילו כאלה שאפשר לשייך לדברים מסוימים כמו אבא, אמא). גם אני רואה שהוא מתפתח יפה. אולי תיארתי משהו לא נכון. וגם איך אפשר להסביר את זה שבחוץ הילד נרגע ובבית משתולל? לפעמים הוא ממש עצבני ורק אני יוצאת איתו מהבניין ואני מרגישה שהוא נהיה רפוי, מתחיל להשמיע קולות חמודים, מחייך... אז מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה מובהקת? אני אלך לפיזיותרפיסטית ואגיד לה מה? שמה הבעיה? שהילד מושך לי בשיער ומתקשת כשאני לוקחת אותו לפיפי בכיור? אפילו לעצמי אני נשמעת מגוחכת.

תודה לכולן על התמיכה והבעת האמון.

כולם אומרים שהילד בסדר גמור ומתפתח יפה מאוד (כבר נעמד, זוחל יפה, אומר הברות.

לכולם חשוב שהילד יתפתח מהר. ואז מה שקורה לפעמים, שאם הוא מתפתח מהר כולם אומרים שזה בסדר.
יש גם דבר כזה ילד שמתפתח מהר מדי.

מה שגרם לי לכתוב הייתי לוקחת אותו לפיזיותרפיה / ליווי התפתחותי
זה הדברים האלה:
זורק את עצמו אחורה
מתקשת ונעמד כשאני מפשפשת אותו
לא נראה לי שתמיד אלו תנועות רצוניות
מתקשת אחורה...הוא ממש עף לי מהידיים
קם משינה זה תמיד תמיד בבכי ובעצבים
שום רכות, שום עדינות.
יחד עם האינטנסיביות שאת מתארת.
כל הדברים האלה יכולים להיות נורמליים כשהם לא יוצרים הפרעה לחיים.
כשיש הפרעה, זה כבר לא נורמלי.

הוא משתולל המון בבית, צועק, נוגח בי. היום הייתי בטוחה שהוא שבר לי את האף, הוא נגח בי כל כך חזק ובכיתי מרוב כאב...

כל הזמן מתפתל, נוגח, מרביץ לי עם היד, מושך לי בשיער, זורק את עצמו אחורה, מושך לי בפטמות בזמן היניקה, מתקשת ונעמד כשאני מפשפשת אותו (ושזה כשהוא צריך פיפי בוודאות! כלומר אם אגיד לעצמי שאני לא מפשפשת עדיין יהיה עצבני עד שישתין).

לא נעים לי להחזיק אותו, לא נעים לי המגע איתו כי אני מרגישה מוכה וחבוטה

כשהילד מתקשת אחורה הוא מצליח לאחוז בו בחוזקה, ואני לא- וזה ממש מסוכן, הוא ממש עף לי מהידיים

כל אלה תיאורים שלא נשמעים לי תקינים.
אני מציעה לך לקרוא את המאמר הזה אולי משהו שם ידבר אליך?
זה שיש בעיה לא סותר את זה שהילד מתפתח יפה. טפו טפו טפו

שליחה על ידי מותשת* » 24 מרץ 2011, 16:08

תודה על ההסבר שלך. אני מבינה איך המכלול מצביע על דפוס. מה דעתך על כך ששני מלווים שללו את זה שיש בעיה? האם לא ייתכן שזה פשוט אוסף של דברים שיכולים לאפיין ילד בלי כל "בעיה"? הוא לא מתפתח מהר מדי... הוא בדיוק כזה מין ממוצע נראה לי... יש לו חברים שמקדימים אותו וזה לא מלחיץ אותי, לא דחפתי אותו "להתפתח". הוא עומד במרבית ה"דרישות" שנדרשות מבן גילו.
אני עדיין תוהה האם ההפרעה לחיים היא לא בגללי ואמא אחרת היתה מסתדרת עם זה או לא רואה בזה הפרעה כלל. האם בהפרעה התפתחותית מאובחנת לא צריכים להיות מדדים אובייקטיבים? קראתי כאן שיש עוד ילדים שמתעוררים בבכי ושזה לא נדיר... אולי אני כל כך מוצפת שאני נותנת לכן תיאור לא מדויק...
בהזדמנות זו אשמח להמלצות על מטפלים/פיזיותרפיה/רופאים וכו', אבל רק של באמת מעולים.

שליחה על ידי יול* » 24 מרץ 2011, 16:10

אני ממש לא מבינה בזה כלום ואפילו אין לי ילדים. אבל קוראת בענין.
מאוד מאוד אשמח אם תגידו מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה שדורשת פיזיותרפיה, ליווי, נוירולוג, מה לא נורמלי בעיניכן
מצטרפת לשאלה שלך, בסקרנות אמיתית למה לכולן כאן זה כל כך ברור.
מה שעלה לי בעיקר כשאת חוזרת על לפעמים הוא ממש עצבני ורק אני יוצאת איתו מהבניין ואני מרגישה שהוא נהיה רפוי, מתחיל להשמיע קולות חמודים, מחייך... זה שאולי יש משהו בבית שמפריע לו וגורם לו לאי שקט? אולי איזושהי אלרגיה מאד מאד מינורית (אבק? שערות של חתול?) שיציאה לאויר ישר מרגיעה. אולי חוסר באויר זז? (אני יודעת שאני בבתים סגורים נהיית חסרת שקט והכרתי גם כמה תינוקות כאלה) אולי צפוף לו?
אני מכירה מישהי שגרה בבית ממש קטן ועמוס, קודם כל התינוק שלה כמעט ולא זחל מישיבה כמעט מיד התחיל ללכת ודבר שני הוא כל הזמן יוצא החוצה. מגיל עשרה חודשים שאז הוא התחיל ללכת הוא פשוט כל הזמן פותח את הדלת ויוצא החוצה ומשחק בחוץ (חצר וגינה). צפוף לו בבית, הוא אוהב מרחב. אני לא יודעת איך זה אצלכם, סתם זורקת רעיונות... איך הוא בבתים אחרים (סבים, חברים)?

(שוב, אין לי נסיון, ידע או הכשרה בשום דבר שקשור לזה, סתם התרשמות מהצד וזריקת רעיונות לאויר)

אולי, במקום ביביסיטר, תקבעי עם אמא נוספת...
אני גיליתי שזה מאוד מקל על היציאה החוצה.

זה שאולי יש משהו בבית שמפריע לו וגורם לו לאי שקט? אולי איזושהי אלרגיה מאד מאד מינורית (אבק? שערות של חתול?) שיציאה לאויר ישר מרגיעה. אולי חוסר באויר זז? (אני יודעת שאני בבתים סגורים נהיית חסרת שקט והכרתי גם כמה תינוקות כאלה) אולי צפוף לו?
זה בהחלט כיוון נוסף.

שוב, אני לא טוענת שיש לו פיגור התפתחותי או משהו כזה. ממש לא!
לי נשמע שיש לו קושי להרפות את הגוף. לכן הוא כזה באטרף, ולכן הוא מקשית את עצמו, ולכן הוא כזה תובעני, כי קשה לו להגיע למצב של רפיון ורגיעה ולנוח.

שליחה על ידי מותשת* » 24 מרץ 2011, 17:16

הבית מרווח ויש מקום... וגם מאוורר... אין לנו חתול או חיות. אולי אבק? אני מזניחה יותר מאז הלידה, הבית מבולגן נורא... בבתים אחרים הוא בסדר, אבל זה גם בגלל שהוא מאוד אוהב סביבה חדשה. אצל ההורים של בעלי יש מרפסת גדולה והוא אוהב להיות בה. נשמע לי הגיוני שהילד רוצה לאוויר הפתוח, זה נראה לי בסדר שהוא אוהב את זה, השאלה כמה ואיך אני מסתדרת עם זה... כי כל יום אני איתו בחוץ בפארק שעתיים שלוש, וזה גם ככה קשה, אז יותר? כמה אפשר?

קושי להרפות את הגוף
גם לי נראה... אנסה לפנות לפיזיתרפיסטית, היא תוכל לעזור בזה?... תודה...

שליחה על ידי מיכל* » 24 מרץ 2011, 17:25

וואו. עוררתן בי שאלות...
אני אימא לבת שמונה חודשים, והתיאור שלה אולי לא כל כך קיצוני כמ של מותשת (אולי כי אני עדיין לא כל כך מותשת...), אבל דומה.
היא מאוד מאוד פעלתנית ופעילה, מפותחת לגילה (נעמדה בגיל חמישה חודשים, זוחלת בערך מאותו הזמן), אנרגטית וכו', אבל לא זה מדאיג -
מה שאמרתן לגבי היכולת להירגע ולהרפות. אין לה את זה. רק כשהיא חולה היא מסכימה להניח עלי ראש ולהתרפק, לדוגמא.
חוץ מזה שזה באמת מעייף, איך יודעים מתי זו בעיה? כלומר, נראה לי שלה יהיה מאוד נחמד לדעת להירגע, אבל איך יודעים אם זה ממש מפריע לה?
היא הרי לא יודעת אחרת.

מזדהה מאוד עם העייפות הזו של ההתארגנות לצאת. לא, לא תמיד מתאים לך לצאת מהבית, ונשמע שלא הגעתם למין שביל זהב כזה של התנהלות שנוחה לשניכם. וזה קשה קשה.
הבכורה שלי היתה מהמתקשתות-מתפתלות-מקטרות-חייבות להיות בתנועה מתמדת. הרגשתי הבדל תהומי בין ההתנהלות שלי איתה להתנהלות עם הצעירה (מתרפקת, מתכרבלת, עם יכולת הרגעה עצמית מדהימה).
היה לה טונוס שרירים גבוה, בעיקר ברגלים. עבר עם הגיל ועם ההליכה, אבל עדיין אני רואה לפעמים נוקשות בתנועות שלה.

ניסית לקחת אותו לבריכה? איך הוא במים? ממליצה לבדוק את עניין הטונוס אצל פיזיותרפיסטית ילדים. לנו היה נסיון טוב עם המכון להתפתחות הילד של מכבי ביפו, אבל מן הסתם עברו מאז כבר כמה שנים.

לי נשמע שיש לו קושי להרפות את הגוף. לכן הוא כזה באטרף, ולכן הוא מקשית את עצמו, ולכן הוא כזה תובעני, כי קשה לו להגיע למצב של רפיון ורגיעה ולנוח.
כן, זה גם מה שאני התכוונתי.
זה לא אומר ש"משהו לא בסדר עם הילד". אלא שיש קושי, ואפשר לעזור.
אני אומרת את זה ממקום של התמודדות עם ילד בן 5 וחצי שהיה תינוק כזה (הזדהיתי עם כל מילה שלך), עם התנהגות היפראקטיבית רוב הזמן. בגיל הזה קשה יותר ללמוד להרפות... וההשתוללויות הן של ילד הרבה יותר גדול וחזק...
שוב, הלוואי שמישהו היה אומר לי לפני גיל שנה שיש דרכים להקל על הקושי הזה, ושזה כדאי.

שליחה על ידי אני* » 24 מרץ 2011, 17:45

זה נשמע מאד מתאים לתיאור של הבכור שלי.
במקרה שלנו, זו כנראה היתה אלרגיה מינורית לחלב פרה, בשילוב עם נוזלים באזנים וחוסר יכולת לנשום מהאף.
עולה לי לראש בת של חברים, שגם כל הזמן רצתה לצאת החוצה. אבל היא מאד רפוייה ומתמסרת. עד היום היא אוהבת להיות מחוץ לבית, והיא יותר גדולה

ועדיין די רגועה.

שליחה על ידי מותשת* » 24 מרץ 2011, 18:26

תודה לכן... אפנה לפיזיותרפיה דרך קופת החולים (מכבי אבל לא ביפו...) אני שוחה איתו פעם בשבוע מגיל ארבעה חודשים והמורה אמר שאין לילד בעיה של טונוס. במים הילד מתמסר, עושה תנועות שחיה עם הרגליים, אוהב מאוד...
הוא עוד לא אוכל חלב, אבל אבדוק גם כיוון של אלרגיות.

נשמע שלא הגעתם למין שביל זהב כזה של התנהלות שנוחה לשניכם
נכון... וקשה לי לדמיין אותנו מגיעים לכך... זה מה שקשה לי בעיקר... אשמח לשמוע על איך זה עם ילדים גדולים יותר שהם מאוד אנרגטיים, וגם איך אני יכולה לעזור לשנינו להיות ביחד ושיהיה לנו נעים.

_נראה לי שלה יהיה מאוד נחמד לדעת להירגע, אבל איך יודעים אם זה ממש מפריע לה?
היא הרי לא יודעת אחרת._
תינוקות הם סתגלנים. ילד שלא יודע להרגע, מסתדר איכשהו עם מה שיש לו. אבל יכול להיות שיהיה לה (ולך) יותר קל אם היא תקבל עזרה בקושי שלה (גם קושי מינורי הוא קושי).

הגיגים... כבר חמישה חודשים שאני אמא לבנים, פעם הייתי אמא לבת ובן עכשיו הזכרים הם המין השולט בבית.
פתאום אני חושבת איזה אחריות אדירה נפלה לידי, אני אמורה ללוות שני בנים בדרך שמובילה אותם להיות רגישים, מכבדים, פמיניסטים בעולם שהוא כמעט הכל מלבד זה... איך, איך אני מלווה אותם להיות בוגרים לא נכים רגשית כמו 90% מהאוכלוסיה הגברית? מה זה הדבר הזה שחמותי עשתה כל כך נכון עם אבא שלהם?
אני בטוחה שזו משימה שלא מתאימה לכל אמא וחוששת שאולי היא אפילו גדולה עלי... אבל אם קיבלתי אותה כנראה שזה היעוד, נכון?

נכים רגשית כמו 90% מהאוכלוסיה הגברית?
על מה את מדברת?

באופן טבעי

באופן טבעי