האם לחזק חגורת כתפיים וכיצד

אנונימי

_{שם הדף שוּנה מ: אז מה צריך לחזק את חגורת הכתפיים}

הי, אני בעיקרון בדיעה שבדרך כלל מה שמקובל ו"ידוע" ובעיקר מאד "איני" הוא בדרך כלל בדיוק ההפך מהמציאות האמיתית וממה שנכון באמת. סתם דגימה: חילונים צריכים לעשות ברית מילה, ילדים צריכים ללכת לבית הספר, שפעת החזירים אינה קונספירציה, ריטלין זה חשוב, גבולות זה הדבר בהא' הידיעה בחינוך ועוד. קצרה היריעה. אבל.....

הבן שלי בן שמונה וחצי בחינוך ביתי. והוא שונא לכתוב בכתב יד. אתמול בקשתי ממנו לכתוב משפט של 8 מילים בסך הכל, והוא ממש אומר שזה מכאיב לו בכתפיים ובקושי עושה את זה במאמץ רב. התחלנו אתמול (וגם היום) תרגילים לחיזוק חגורת הכתפיים והוא ממש נראה נהנה מזה ומעוניין בזה.

האם ייתכן שלראשונה בהיסטוריה הממסד צודק? הרי עניין חגורת הכתפיים זה אחד הדברים הכי פופולריים היום כשמדובר בילדים בגילאי חודשיים עד 8 או 9 שנים.

שלום אביבה.
אני מרפאה בעיסוק, ושכזו עובדת עם הנושא עליו את כותבת.
מנסיוני, (כבר מעל 17 שנה), אני כותבת לך, שיש דברים שהם באמת פשוטים כפי שהם נשמעים.
יש ילדים,( והיום הם רבים באחוזים), שמסיבות שונות אינם עובדים באופן תקין בהפעלת השרירים והמנחים השונים בעת כתיבה.
הסיבות יכולות להיות שונות- מתח שרירים, מתח ליגמנטים, הרגלים לא נכונים, חוסר תרגול וכ"ו.
כאשר ילד עם סוג קושי כזה מגיע לאבחון עורכים לו אבחון מלא ומוצאים את המקור לקושי.
פעמים רבות , למרות שהכאב הנו בכתפים, המקור לכאב והקושי במקום לגמרי אחר בגוף ובאופן היציבה.
למשל, פעמים רבים כל מנח היציבה של הילד אינו נכון, מתחיל מהאגן או משרירים שונים ברגלים.
באבחון ניתן לראות האם תספיק עבודה תפקודית בריפוי בעיסוק, או שיש צורך במשהו שהוא יותר חיזוק פיזי- כגון פיזיוטרפיה.
אני מודעת לכך שזה אתר של חיים וטיפול בדרך טבעית,
אבל לעיתים דוקא הטיפול המאד קונונציונלי עובד ומסייע.
לעיתים גם ניתן לסיע בחיזוק פיזי בהתעמלות או בשחיה.
אני מאד מציעה לך לפנות לקופת החולים שלכם ולהתחיל תהליך של אבחון ובמידת הצורך טיפול.
בדרך כלל, מדובר בתהליך מאד ידידותי, רוב הילדים מאד מאד אוהבים לבוא לטיפול, זה סוג של פינוק ותשומת לב מאד ממוקדים בילד.
רוב המרפאות בעיסוק מאד נעימות ונבונות. בהצלחה!

מרפאה בעיסוק, האם את קבועה פה באתר? אפשר לשוחח איתך?
אביבה, אפשר לחזק חגורת כתפיים גם בהדרותרפיה וברכיבה טיפולית. וריפוי בעיסוק, זה מאד כיף לילדים. לא כל מה שה"מיין סטרים" מציע זה רע. למשל שוקולד, מחשבים, פלפל קלוי, ספרים..... לא היתי פוסלת משהו רק בגלל שהוא "מיין סטרים".

בנוסף ובלי קשר לטיפולים ואבחונים - לנו המליצו בתור התחלה לשחק ב"מריצה" - הילד שם ידיים על הרצפה, המבוגר מרים את רגלי הילד והילד מתקדם על הידיים. אנחנו עושים את זה מדי פעם, וזה כיף וגם מחזק.

מונו נוקי שלום. רק לאחרונה התודעתי לאתר הזה.
אני מרפאה בעיסוק במקצועי, למדתי גם חינוך אנתרופוסופי. כיום עובדת גם יום אחד בבית ספר אנתרופוסופי, כמרפאה בעיסוק.
כך שמנסה לשלב בין התחום היותר קונונציונלי שלי ובין ראיה יותר הוליסטית של חינוך והתפתחות ילדים.
גם הילדים שלי מתחנכים בבית ספר אנתרופוסופי.
בהחלט אפשר לשוחח- את רוצה דרך פלפון, דרך מייל?
מה את עושה במקצועך?

לגבי חולשת חגורת כתפיים וה"מיינסטרימיות" של התופעה... זה גם מיינסטרימי לאללה לסבול ממחלות על רקע של הזנה לקויה בינקות, מיינסטרימי לאללה שיהיו בעיות שיניים, מיינסטרימי לאללה שיש פטרת איפשהו בגוף ועוד היד נטויה. אין עם "מיינסטרימיות" בעיה כאשר הסיבה לנפיצות של תופעה מסויימת היא התנהגות מיינסטרימית אחרת (למשל, יציבה לקויה מינקות, פעילות גופנית מנוונת ולא טבעית מינקות ודוגמת יציבה מחורבנת בכל עבר.)

בקיצור ובמילים אחרות - לחזק חגורת כתפיים זה לא דבר רע כשהוא נעשה בתוך פעילות נעימה וטבעית מגיל צעיר ולא במסגרת אימונים לא נעימים (למשל במים

)

תודה על כל התשובות.
יש לי עוד כמה שאלות שמעניינות אותי, ואשמח למידע/שיתוף:
= האם למישהו יש מושג למה זה קורה בעיקר לבנים? (לי יש ניחוש)
= התרגילים האלה לא קלים, ואני לא רואה איך ניתן לעשות יותר מנניח 4 דקות ביום. זה מספיק? זה שווה משהו? תוך כמה זמן ניתן לראות תוצאות?
= האם מישהו התנסה ויכול לומר שילדים שחיים בצורה פחות מיינסטרימית (נניח מבלים שעות ארוכות בטבע במשחקים פיזיים) אינם סובלים מהבעיה?
= האם לדעתכם כשאנחנו היינו ילדים זה היה קיים באותה מידה? ואם זה התרבה, יש למישהו מושג למה?

האם מישהו התנסה ויכול לומר שילדים שחיים בצורה פחות מיינסטרימית (נניח מבלים שעות ארוכות בטבע במשחקים פיזיים) אינם סובלים מהבעיה?
אני לא סבורה שחולשה של חגורת הכתפיים נפוצה בקרב המיינסרימיים דווקא. בתי הולכת לגן לצערי כי רב, וכבר שנים אחרי הגן אנחנו נפגשות בגינות שונות ושם היא מתעמלת המון, נתלית, מטפסת. וגם בגן (המיינסטרימי-עירוני, סביר ולא יותר) יש שני שיעורי ריקוד בשבוע, יוגה בצהרון ואני רואה את הילדים כל הזמן נתלים על המתקנים ועושים תחרויות כוח ותעלולים. רק אתמול כשבאתי לקחת אותה היא ושתי חברות שלה עשו תחרות קפיצות במשך רבע שעה בלי הפסקה. ואחרי זה בלט במתנ"ס לכל הבנות והמון הולכים לשיעורי שחיה וספורט וכו'.
זה פשוט קשור לחשיבות שמשפחה מייחסת לאתלטיות וכמה זה מתאפשר. יש הרבה ילדי בטטה שכל היום מול המחשב והשוקולד. אבל המון משפחות מיינסטרימיות שולחות את הילדים לשיעורי ריקוד, התעמלות, כדורסל, כדורגל. זה מאוד נפוץ במיינסטרים.

ממה שאני הבנתי הוא שלחיזוק חגורת הכתפיים טוב להיתלות על שתי הידיים ולטפס כמה שרק אפשר. קחי אותו לגינות עם מתקני טיפוס מדליקים, ובנוסף קורס טיפוס.

היי אביבה,
גם אני מרפאה בעיסוק

(ואני מוצאת שהשילוב בין הידע המקצועי שלי לבין סגנון ההורות ה"טבעי" שלי הוא הרמוני במידה בלתי רגילה. שני תחומי התייחסות שרק מחזקים זה את זה)

= התרגילים האלה לא קלים, ואני לא רואה איך ניתן לעשות יותר מנניח 4 דקות ביום. זה מספיק? זה שווה משהו? תוך כמה זמן ניתן לראות תוצאות?
תגידי,

את באמת מצפה שנוכל לענות לך על השאלה הזאת בלי שמץ של מושג איזה מין תרגילים אתם עושים שם בבית? אם תתני תיאור מדויק ומפורט שלהם, כולל התגובה של הילד אליהם (מתי הוא מתעייף, איך הוא מרגשי אחרי X זמן, וכו') נוכל לנתח אותם ביחד ולחשוב על וריאציות שלהם, דירוג שלהם, תרגילים אחרים שאולי מתאימים יותר למצב, וכן הלאה.

לנו המליצו בתור התחלה לשחק ב"מריצה" - הילד שם ידיים על הרצפה, המבוגר מרים את רגלי הילד והילד מתקדם על הידיים.
תרגיל בעייתי, כי הרבה פעמים הוא נעשה תוך כדי הקשתה של הגב והפעלת לחץ על הגב התחתון. אם אפשר לעשות את זה כשהילד שומר על גב ישר פחות או יותר, ולא קעור - אחלה.
(ומה עם הגב של ההורה? זה כלב??)

= האם לדעתכם כשאנחנו היינו ילדים זה היה קיים באותה מידה? ואם זה התרבה, יש למישהו מושג למה?
אמרו האומרים, שכנראה זה יותר נפוץ היום, ויש כמה סיבות אפשריות (לא הכרחיות):

הימנעות מהשכבת תינוקות על הבטן
ירידה ברמת הפעילות הגופנית - של כולנו.
בהקשר של 2 - שווה להזכיר את זה שכיום ילדים נושאים פחות חפצים כבדים, כי למשל הצלחות עשויות פלסטיק, אין בקבוקי זכוכית נפוצים כמו שהיו פעם (של חלב למשל), הצעצועים קלי משקל יותר, וכן הלאה. אני חושבת שזה משפיע.
דחיפה תרבותית להקדמת הליכה, ומתן הליכונים ומעודדי הליכה למיניהם, מה שעשוי לקצר את תקופת הזחילה.

(דרך אגב, מסתבר ששום סוג של הליכון איננו מומלץ, לא רק אלה שהתינוק יושב בתוכם (אלה איומים, נקודה), אלא גם צעצועי דחיפה נוסח עגלות עץ, "מלמדים" הליכה לא נכונה. רק כשהתינוק ביוזמתו האישית מוצא שהוא יכול לדחוף רהיט או חפץ וללכת בעזרתו - זה הזמן המתאים לתת לו חפץ כזה, ולא רגע אחד קודם)

כמעט כתבתי "פחות הזדמנויות לזחול בתקופת הזחילה", אבל אז נזכרתי שאולי פעם זה היה דווקא יותר גרוע: כשההורים שלי היו הורים צעירים, היה ממש לא מקובל להוציא תינוק מהעגלה ולתת לו לזחול בחוץ. אבא שלי ראה אותי נותנת לתינוק שלי בן ה- 9 חודשים לטפס על המתקנים בגינה, ואשכרה נשפך מ"הנועזות" שלי. דאאא?

(תמרושרוש היתה הולכת לסופר וחוזרת עם השקיות בעגלה ותינוק זוחל על המדרכה. לא פעם ולא פעמיים. ביזארי או אלמנטרי?)

יש המלצה לחיזוק חגורת הכתפיים למבוגרים?
שמתי לב שאנחנו נמנעים מתרגילים שקשים לנו. כך למשל הבן שלי, ילד ספורטאי ונמרץ, עם חגורת כתפיים חלה כי מוצא דרכים לעקוף את הבעיה(שימוש בידיים במקום בכתפיים)

מניסיוני, אני ממליצה לך לפנות לקופת החולים שלך ולקבל הפנייה- זה תהליך מאוד ארוך.
ואז הטיפול זול בהרבה. הבן שלי בדרך, מחכים לאחרי החגים..
זה נחמד ומהנה ומקבלים תרגילים הביתה שמותאמים לילד באופן ספציפי.

יש המלצה לחיזוק חגורת הכתפיים למבוגרים?
לא.
כלומר, ממני לא תוציאי כרגע המלצה כזאת

. פשוט, נהיה לי פתאום נורא לא נוח להתייחס לחגורת הכתפיים כאל משהו שנפרד מכל שאר הגוף, ובלי מילה אחת על התפקוד, ועל המטרה התפקודית של התרגילים. למה לא ללכת על איזשהו סוג ספורט שעובד על כמה דברים וגם על חגורת הכתפיים? מי אמר שעבודה ממוקדת על כוח (רק כוח? מה עם גמישות, או סיבולת, או דיוק תנועתי, או מהירות תגובה, או עשרה דברים אחרים) של חגורת הכתפיים תביא את האפקט המתבקש? ומה את רוצה להשיג, בעצם?

<לא מתכוונת להישמע תוקפנית, סליחה. אני רק רוצה להתייחס לסיטואציה השלמה>

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

בקשה לגמדים, לשנות את שם הדף ל האם לחזק חגורת כתפיים או משהו דומה. מה דעתכן? השם הנוכחי מסורבל וארוך ללא הצדקה.

בקשה לגמדים, לשנות את שם הדף ל האם לחזק חגורת כתפיים? או משהו דומה. מה דעתכן? השם הנוכחי מסורבל וארוך ללא הצדקה.

חיזוק חגורת הכתפיים

כיצד לחזק את חגורת הכתפיים

אני לא מאמינה בריפוי בעיסוק ממסדי (דעתי שלי בלי לפגוע בעוסקים במלאכה)
בעיניי זהו טיפול מלאכותי ואד-הוקי
שעלול להביא יותר נזק (ריגשי, מעצם היותו מלאכותי) מאשר תועלת

אני מאמינה בעיסוקים שהחיים מזמנים לכל אחד ואחד מאיתנו
שבאים בשילוב עם האופי המיוחד של כל אחד והבשלות הבלתי ניתנת להערכה ולחיזוי של כל אחד
ובהקשר זה לא כולנו חזקי כתפיים כמו שלא כולנו בעלי קול מפותח
נכון שחגורת-כתפיים-חזקה חשובה ליציבה, ויש לה תוצרי לווי חיוניים לתיפקוד שלנו
אך חלשי הכתפיים מוצאים פיצויים ומתפתחים ומתחזקים בהתאם לייעודם

מוכנה לפרט....

ממ, "האם" היא מילה קריטית בשם הדף. בשבילה אביבה פתחה את הדף. האם אכן צריך לחזק את חגורת הכתפיים, או שזה עוד חרטא ממסדית? שאלה פתוחה.

לימור,
תפרטי. מדוע לא?

בהכשרה המקצועית הראשונה שלי, פגשתי מרפאה בעיסוק בלתי נשכחת, שאמרה לי חד וחלק:
לכל טיפול יש מחיר.
מחיר זעיר, גדול או בינוני, מחיר בזמן או בכסף, או בתחושת ערך עצמי, או בלהיות שונה, או בכימיה גרועה עם המטפלת, או 101 השלכות אפשריות אחרות.
החוכמה במקצוע, היא לנסות לאתר את המחיר, להבין אותו, ולהעריך האם התועלת מהטיפול עולה על המחיר.
יש מקרים שבהם זה ברור כשמש שהתועלת עולה על המחיר בהרבה, במקרים אחרים - זה קשה וחמקמק. אבל צריך לעשות את הניסיון.

אני מאמינה בעיסוקים שהחיים מזמנים לכל אחד ואחד מאיתנו.
גם אני

לב הליבה של המקצוע שלנו, זה הרעיון של "עיסוק משמעותי".
איתור העיסוק או העיסוקים שמשמעותיים לבנאדם, שחשובים לו, שמגייסים אותו, שהוא חושק בהם.
העבודה בריפוי בעיסוק אמורה לשפר את יכולתו של הבנאדם לעסוק בעיסוק המשמעותי לו.
אבל העיסוק אינו רק המטרה, הרבה פעמים הוא הכלי, כלי העבודה הטיפולי. לקחת איזה עיסוק שמשמעותי לאדם, ולהשתמש בו כדי לשפר את רמת התפקוד שלו, כדי לזרז החלמה.

ידיד של קולגה שלי נפצע פעם והגיע לבית חולים ולמחלקת שיקום. הוא היה צלם. אז בזמן השיקום עלה הרעיון שהוא יארגן חוג צילום קטן במחלקה. הוא נורא התלהב, הרים את החוג, אנשים באו, השתתפו, למדו על צילום, היתה תערוכה, היה יופי. הוא בא לחברה שלי עם הראש בעננים, סיפר לה על החוג ואמר לה: "את יודעת, אני עושה לאנשים שם במחלקה ריפוי בעיסוק". והיא נדה בראשה ואמרה לו: "אה-אה. עושים לך ריפוי בעיסוק".
האנשים האחרים הרוויחו מזה, על הדרך, אבל אתה היית המטרה העיקרית.

זה האידיאל.
בפועל...
לפעמים אנחנו כן נותנים למטופלים תרגילים משעממים, שלא מחוברים ישירות לעיסוק משמעותי.
לפעמים צריך לעבוד שבועות, או חודשים, כדי להבין מה בכלל משמעותי למטופל, ואיך להשתמש בעיסוק הזה. לצאת מתוך הדעה הפרטית שלנו על "משמעות", ולחוות את המשמעות דרך עיני המטופל.
ולפעמים פשוט אין לנו את הזמן הזה, כי יש קיצוצים בתקציב ומספר מוגבל של שעות, וקייס-לואוד ענק...

בייחוד עם ילדים, אנחנו מתפקדות לפעמים כסוכנות של החברה, ומתמקדות בעיסוקים שאמורים להיות משמעותיים לילד - לדעת ההורים שלו, המורים שלו והחברה בכלל.
כתיבה, למשל.
אני שונאת לעבוד עם ילדים על כתיבה, כי בדרך כלל גם הם לא אוהבים את זה. לא מעניין אותם, לא מגייס אותם.
אני מוצאת את עצמי מתחילה להווכח עם ילד, או לשכנע אותו, או לעטוף את הכתיבה בבצק-סוכר של משחקים "מגניבים", ושואלת את עצמי מה אני עושה פה? למען השם, מה אני עושה פה?

(מתפטרת, והולכת לעבוד עם ילדים בגיל הרך, בתקווה שאתם תהיה לי יותר גמישות בבחירת המטרות. נראה אם זה יעבוד

)

אם אני לא עוסקת עם המטופל בעיסוק משמעותי, או בהליך שיביא אותו לעיסוק משמעותי, אז מה הטעם בכלל? תנו לו מורה שתעבוד אתו על כתיבה ואל תבלבלו לי את המוח. לא בשביל זה הגעתי למקצוע. לא בשביל זה למדתי שלוש שנים, ולא בשביל זה עבדתי בשכר רעב.

יש מרפאות בעיסוק שרואות את הדברים אחרת. שאומרות, שאם זה משמעותי להורים, אז זה משמעותי לילד, נקודה. או שאם זה נחוץ בבית הספר, אז זה נחוץ. אין הרהור ואין פקפוק.
ויש בזה משהו. כי זו נקודה עדינה, הרבה אפור, מעט שחור ולבן.
ומי בכלל הקליינט שלנו, הילד או ההורים שלו?
אהההה...

בקיצור, זה חתיכת נושא זה.

ממ, "האם" היא מילה קריטית בשם הדף. בשבילה אביבה פתחה את הדף. האם אכן צריך לחזק את חגורת הכתפיים, או שזה עוד חרטא ממסדית? שאלה פתוחה.
נכון, תמרוש. את צודקת.
אז: האם לחזק חגורת הכתפיים

בתור חובבת יציבה, אומנית קרקס ומדריכת פילאטיס,
אני מסכימה עם הדעה שכדי לעבוד בצורה שהיא לא רק ממוקדת כתפיים. יוגה לילדים זה כיף ומשלב עבודה של כח וגמישות (כן אולי זה טרנדי מדי בשבילך)
ובכלל סתם ככה בחיים לשים לב מה הכתפיים עושות, מתי הן קופצות למעלה במקום להשאר מיוצבות וכו'. ואז לנשום ולהחזיר אותן למקום
ותרגיל יוגה שאני אוהבת לשכמות וחגורת כתפיים זה הדולפין
בהצלחה

שחייה
וכדורסל.
תהנו...

"האם" היא מילה קריטית בשם הדף
נכון.
אבל הדף התפתח מאוד אפילו יותר מזה לכיוון של 'כיצד', וחשוב שגם זה יופיע בשם הדף.

לכן לדעתי הטוב ביותר:

האם לחזק חגורת כתפיים וכיצד
או: האם וכיצד לחזק חגורת כתפיים

והוא ממש אומר שזה מכאיב לו בכתפיים ובקושי עושה את זה במאמץ רב.

אביבה ,
בלי לערער על ההשערה שקיימת חולשה בחגורת הכתפיים של הילד ,
האם אפשר ברשותך לקחת את הדיון לכיוון נוסף ולהקשות ביחס לסיבת הכאב שהילד חש ?
האם זכור לך מהלך ההתפתחות הגרפית של הילד? מהו יחסו לתוצרת הגרפית שלו בדרך כלל? האם הוא מצייר חופשי ברוח טובה ? מהו יחסו לכתיבה ?
האם הוא בן בכור במשפחה? האם הלך לגן באיזשהו שלב?

הוא לא היה מהמציירים המוקדמים. לא מת במיוחד על לצייר. אבל כשכן עושה זאת, בכלל לא מתלונן על כאבי כתפיים משום מה.... מוזר לא? מצייר ברוח טובה דווקא, והדיוק לא רע אם כי לא מדהים (לימדתי אותו למשל לעשות מגן דוד, קופסה תלת ממדית....). (אין לי תקן להשוואה כי אנחנו בחינוך ביתי) בן בכור במשפחה. היה בביה"ס עד סוף א' ועכשיו "אמור" להיות בכיתה ג'. האמת? נהג לכתוב דפוס דווקא סבבה בזמנו, ואיכשהו אף פעם לא לימדו אותו מסודר לכתוב בכתב יד. אולי בכלל בזה טמון העניין? אבל מצד שני הוא ממש אומר שכואב לו.... והוא גם אוהב להימרח ולא לשבת זקוף.

ה-4 דקות תרגול שלנו כולל מריצה, פלוס שאני מרימה אותו עם מקל מטאטא כפי שראיתי בתוכנית טלויזיה בנושא. והוא גם עושה מעין "שכיבות סמיכה" בעמידה מול הקיר.

האמת? נהג לכתוב דפוס דווקא סבבה בזמנו,

ואיכשהו אף פעם לא לימדו אותו מסודר לכתוב בכתב יד.
אולי להתחיל מכאן . ראשית לשבח את הכתיבה בדפוס. -היא יכולה לשרת אותך כל החיים.
שנית : להתחיל ללמד "כתב" באופן איטי ושיטתי , בדרך של השוואה לאותיות הדפוס.
להתחיל מאלה שדומות אחת לשניה וככה בשעשוע - להתקדם . לאט.
וכמו בדרך אגב לעכל ולעבד מחדש את חווית ביה"ס וחווית החינוך הביתי.
מה דעתך?

אצלנו אובחנה חולשה בחגורת הכתפיים (חוה - הילד אכן היה נמנע מציור). עברנו את האבחון של קופת חולים. הפיזיותרפיסטית אמרה שאין לה מה לעשות אתנו, המרפאה בעיסוק אכזבה אותנו. היא נתנה תרגילים משעממים, וניסתה ללמד את הילד לכתוב (הוא היה בגן חובה).

עזבנו את המכון להתפתחות הילד, כי לא רצינו לנדנד כל הזמן עד שנמצא שם אוזן קשבת. היה לנו חבל על הזמן. הלכתי ליעוץ פרטי ומאז אני, האמא, מקבלת הנחיות מה לעשות עם הילד. למשל: מוט לתליה בכניסה לחדר, שהילד נתלה עליו, הרבה משחק בכדור ובשקית ממולאת שעועית, נסיעה בבימבה שמזיזים עם הידיים. תוך זמן קצר מאד הילד התחיל לצייר ולכתוב מעצמו, נהנה מזה ואוהב את זה. היציבה שלו השתפרה, הריצה, הוא התחיל לטפס על עצים בביטחון, הוא נהיה חזק יותר פיזית.

אני כותבת את כל זה כדי להראות שיש ערך לעבודה ממוקדת ובעיקר תשומת לב, שיש ערך לאבחון, ושלכל ילד צריך להתאים את מה שהוא צריך. ברור לי שאם היינו ממשיכים עם הגישה של המרב"ע שקיבלנו, היינו מתקדמים הרבה יותר לאט ובייסורים, במקום התקדמות בכיף.

מה זה יעוץ פרטי?

אמא נמרה, כמה שבועות/חודשים עברו עד שראית תוצאות משמעותיות? מה שאת מספרת נשמע נהדר ומעודד. כמה דקות/שעות עבדת עימו בכל יום?

באופן טבעי

באופן טבעי