הבן שלי לא מוצא את האף שלו

אני לא נוהגת למדוד את יכולותיהם של ילדי, להאיץ בהן או להשוותן לאחרים, ולכן מרגישה שלא בנח בשאלתי.

בני הצעיר, בן שנתיים ורבע, לא מסוגל להצביע על איברים בגופו או בפניו. כשהוא מנסה להראות לי את אפו, למשל, הוא זוקר אצבע נחושה, מניף בתנועה רחבה כלפי מעלה ונוחת, במקרה הטוב, על הצואר או בתוך הפה (במקרה הרע האצבע מפספסת את הפנים וממשיכה לצד האוזן).

בעוונותי אני לא בקיאה בספרי התפתחות למיניהם, לא מכוונת לפיתוח מוטוריקה כזו או אחרת ולא יודעת מה צריך לעשות באיזה גיל - וכל זאת במודע ומתוך חשש להלחיץ ולפגום. הילד גם לא הולך לגן, ולכן אין לי חוות דעת נוספת על התפתחותו. בדרך כלל, די לי באושרו המופגן ואיני טורחת לחפש בו פגמים.

בקיצור, עולה ומסתנן החשש שאולי ההתעלמות שלי מציוני דרך התפתחותיים מקובעים לוקה בחוסר אחריות.
האמנם?
תודה.

לא מקצועית וגם שלי (שנתיים ו-9חוד') לא בגן.
הוא מצביע על כל אברי גופו כבר הרבה זמן.
לא רוצה להלחיץ, אבל מה שאת מתארת נשמע קצת מוזר.
הייתי מבקשת מ שרון ג להתייחס לשאלתך.

אבל מה שאת מתארת נשמע קצת מוזר.
גם לי.

זה קורה רק כשמבקשים ממנו להראות את האף, או גם כשהוא באמת צריך להגיע אליו? (למשל כדי לנגב נזלת בשרוול

)

הי מחשבות,
בדרך כלל בעיה התפתחותית לא מתבטאת רק בתופעה אחת אלא בכמה תופעות.
התבונני וספרי - האם יש תופעות נוספות שנראות לך מוזרות?
בעיות מוטוריות נוספות? היתקלות תכופה בחפצים?
האם כשאת מצביעה על איברי הגוף שלך הוא מסוגל לנקוב בשמם ללא קושי?
האם כשאת נוגעת באיברים בפניו (ללא מראה, כך שהמידע שהוא מקבל דרך החושים הוא רק תחושתי ולא ויזואלי) הוא מסוגל לנקוב בשמם?
מה קורה כשאת מבקשת ממנו לגעת באיברי גוף מסוימים שלך / של בובה? בזה הוא מצליח יותר?
@}

קשה לי לענות כי הכל כל כך סובייקטיבי. הוא מאד אוהב לגו. האם הוא בונה 'בסדר'? 'כיאה לגילו'? במה אמורים להבחין כדי לדעת אם יש בעיה?

זה קורה רק כשמבקשים ממנו להראות את האף, או גם כשהוא באמת צריך להגיע אליו?
אין לי איך לבדוק את האף בדיוק, אבל את שלל העקיצות המעטרות כרגע את גופו הוא מגרד בדיוק רב, וגם את פיו הוא יודע למצוא ללא קושי.

הוא מסוגל לנקוב בשמם?
לא מבריק, אבל הוא בכלל לא מבריק בשמות אברי הגוף, ולכן קשה לדעת אם יש בעיה או סתם חוסר ענין. הרבה יותר מעניינים אותו חיות ופרחים וטרקטורים.

מה קורה כשאת מבקשת ממנו לגעת באיברי גוף מסוימים שלך / של בובה? בזה הוא מצליח יותר?
לא במיוחד, אבל כאן הוא אפילו לא מנסה, או שמנסה כלאחר יד, לעומת לגעת בעצמו שהוא כן מואיל לנסות. מצד שני להראות דמויות בספר, למשל, הוא מצליח מצוין - אם כי בעידוד מסיבי (הילדון לא מתלהב מלעשות תנועות על פי דרישה).

בעיות מוטוריות נוספות? לא יודעת.
היתקלות תכופה בחפצים? לא.

נזכרתי בעוד משהו, שאולי חסר חשיבות ואולי לא

בשירים על אברי גוף הילד מחפף, למשל בשיר "ידיים למעלה על הראש" הוא תמיד מדלג על שלב הכתפיים.

רציתי לשאול את מי שואלים בכלל על בעיות כאלו. חברה שלי באה בשאלה קטנה למערכת הבריאות לגבי בנה בן הארבע, ויצאה משם עם צבא של יועצים ומרפאים ועם הרגשה איומה שהילד שלה הוא הכי דפוק בעולם. כיום השניים הולכים לארבעה טיפולים בשבוע (פסיכולוג, קלינאית תקשורת ועוד שניים), והיא סיפרה לי שהיא נעה תדיר בין אסירות תודה אפשרית למערכת התומכת, ובין טינה רושפת למערכת שאולי מזינה את עצמה בפחדים וחששות והשוואות ומטילה מומים בכשרים. באותו ענין, אני זוכרת בבירור אין סוף הפחדות בתקופות ההריונות, שנבעו מהשוואות ומדידות תפלות, וממש לא מתאים לי להתקרבן להפחדות שוא נוספות של מודדים הישגיים ולחוצים.

אז... את מי שואלים?

וכמובן תודה גדולה לכל המגיבים עד כה

ההבחנה שעשית, בעקבות השאלה של יונת, מכוונת אותי לכך שהקושי הוא יותר בפעולות ממוקדות ולא אוטומטיות.

למה אני מציינת את זה ? כי קיימת תופעה מוקרת שמוגדרת באופן כללי כ"קושי בתכנון" שיכול להתבטא בכמה רמות:
ברמה המוטורית - בגפיים: הילד מצליח לבצע המון פעולות "אוטומטיות" אבל יתקשה בביצוע פעולות שדורשות מיקוד ו/או תכנון. ילדים כאלו עשויים להתקשות ללמוד לרכב על אופניים, לכתוב וכו'. הדוגמא של להצביע בדיוק על מקום מסויים עשויה גם להתחבר לזה.

יש קשיי תכנון ברמת הדיבור, אבל לא נראה לי שרלבנטי להרחיב כאן.

אני לא יודעת איפה אתם גרים, אבל מכירה פיזיותרפיסטית טובה ברחובות שעובדת המון על התפקוד הסנסו-מוטורי (הקשר בין תחושה לתנועה ולהיפך) ואפשר לבצע אצלה אבחון באופן פרטי, מה שעשוי גם לחסוך לך את התחושה שיוצאים עם "שלל" הגדרות / אבחונים / וטיפולים.

יכול להיות שהיא תמליץ על אבחון יותר מקיף בהתפתחות הילד או מאידך, שלא. היא מספיק מנוסה ומקצועית ואני בטוחה שיש עוד כמוה ברחבי הארץ. היתרון של אבחון במסגרת פרטית היא שזה עוד לא מערב את כל הגורמים (בהתפתחות הילד, מתוך רצון לראות את הילד כמכלול ולתת לכל אחד את מירב הסיוע, האבחון כולל לרב, בדיקה של רופא התפתחותי, ובהתאם הערכה פסיכולוגית / פיזיו' / ריפוי בעיסוק / קלינאית תקשורת וכו').

בהצלחה

ועוד משהו, יש את האבחון של רמי כץ ברעננה. הוא בא מתחום קצת אחר, של הגישה הנוירו-התפתחותית, אפשר להכנס לאתר שלהם באינטרנט ולברר. אותו כנ"ל אני חושבת גם לגבי שי זילברבוש (חבל שמי כל לא יכולה לענות כרגע, אני בטוחה שהיו לה דברים יותר חכמים להגיד... ).

ושוב - בהצלחה

מחשבות, זה נשמע מקרה קלאסי של פרעוש-אפס-רגליים. (מכירה את הבדיחה?)
בקיצור: כשהוא רוצה הוא יודע יפה מאוד לעשות את זה; כשזה לא מעניין אותו (אלא רק אותך) הוא מחפף.
לגבי הרעיון של רסיסים על "קושי בתכנון": הוא מסוגל לשתות בעצמו מכוס או בקבוק? אם הוא מצליח לעשות את זה אז לא נראה לי שיש כאן בעיית תכנון.

הוא מסוגל לשתות בעצמו מכוס או בקבוק? אם הוא מצליח לעשות את זה אז לא נראה לי שיש כאן בעיית תכנון.

מצטערת, הפעם אני לא חותמת על זה במאה אחוז... ולי זה קצת לא נשמע כמו פרעוש-אפס-רגליים אלא כמשהו ששווה בדיקה. מקסימום, בדקת וגילית שאין כלום. וגם כשמישהו מנסה לזרוק עליכם אבחונות שונות ומשונות, את בתחילתו ובסופו של כל דבר האמא. ואת תחליטי מה לעשות עם המידע שנותנים לך

הי, מה הבדיחה על הפרעוש?

הילד שותה במיומנות מרשימה מכל כלי קיבול אפשרי. הוא שולט גם בעוד דברים שכרוכים בתכנון, להבנתי, כמו להדליק מכשירים בשלט רחוק ולפקוק בקבוקים של מים מינרלים או לקלף מכסה של יוגורט. אינני בטוחה אם בכלל יש בעיה, אין לי כלים לומר אם פשוט לא בא לו לכוון ממש לאיבר המתבקש. אולי הוא כן יכול? אולי הוא סתם מתחכם כשהוא מצביע לצואר ולא לאף? מאידך האינטואיציה מנקרת, וגם העבר המשפחתי - לאביו שיחיה יש בעיות מוטוריות קלות עד היום, אם כי מסוג אחר (מוטוריקה עדינה).

רסיסים, דברייך מעשירים מאד, תודה. ובכל אופן התבלבלתי: מדוע את רואה בכך שלא כל הגורמים מעורבים באבחון הפרטי - יתרון? האם משום החשש שלי מתגיות שוא, או משהו אחר? ברשותך אכתוב לך (לאימייל שבדף הבית שלך?) לגבי פרטים על המטפלים שהזכרת.

מחשבות,
אני מזדהה לגמרי עם הקושי שלך למצוא את שביל הזהב בין זהירות יתר לבין 'הירדמות בשמירה'. גם אני מתלבטת הרבה בבעיות כאלה.
אבל כשאת כותבת אני זוכרת בבירור אין סוף הפחדות בתקופות ההריונות, שנבעו מהשוואות ומדידות תפלות, וממש לא מתאים לי להתקרבן להפחדות שוא נוספות של מודדים הישגיים ולחוצים. - אני חושבת שאת כבר משליכה משהו שלך על המערכת, ואולי הסיטואציה הנוכחית היא הזדמנות בשבילך ללמוד להתמודד אתו.
אני רוצה לשער כאן בזהירות שבירורים רפואיים לוחצים לך על נקודה רגישה. שהם מוצאים אצלך קרקע פורייה של דאגה ולחץ ולכן את נמנעת מהם ככל האפשר. זו בחירה לגיטימית לגמרי, אבל נכון את עושה כשאת מתלבטת האם זו הבחירה הנכונה גם במקרה זה.

בסיטואציה הנוכחית יש משהו שנראה שווה בדיקה. זו יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד להשתמש במה שהמערכת הרפואית יכולה להציע לך (ובמקרה זה נראה שיש לה מה להציע), ולזרוק לכל הרוחות את מה שלא מתאים לך.
נכון, הגישה הרפואית נוטה לעודף בדיקות, אבחנות וטיפולים. אבל כמו שכתבה רסיסים של אור: את בתחילתו ובסופו של כל דבר האמא. ואת תחליטי מה לעשות עם המידע שנותנים לך. אפשר להשתמש במערכת הרפואית גם בלי להיכנס לדאגות שווא ולהשוואות תפלות לתֶקן הילד הנורמלי. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. אני חושבת שזה תלוי בך יותר ממה שנדמה לך כרגע.
@}

אשמח אם תכתבי לי (אנחנו מכבים מחשבים לקראת שבת אבל נחזור לפעילות מייד במוצא"ש...).

שבת-שלום

בדיחת הפרעוש:
מסופר על מדען שחקר פרעושים. הוא הניח פרעוש על שולחן המעבדה, והכה עם ספר על השולחן כדי להפחיד את הפרעוש. הפרעוש קפץ מיד, והמדען רשם: "פרעוש עם שש רגליים -- קופץ".
אחר כך הוא תלש אחת מרגליו (ששששש, אל תלשינו לאנשי זכויות בע"ח) ושוב הכה עם הספר על השולחן. הפרעוש שוב קפץ, והמדען רשם: "פרעוש עם חמש רגליים -- קופץ".
כך הוא המשיך לתלוש רגל אחר רגל, והפרעוש קפץ בכל פעם. אחרי שהמדען תלש את הרגל האחרונה, הוא שוב היכה בשולחן עם הספר, אבל הפעם הפרעוש לא קפץ. המדען רשם את המסקנה המתבקשת: "פרעוש עם אפס רגליים -- לא שומע".

ולגבי הילד שלך (שבטוח אינו פרעוש!):
נראה לי שעדיף להסתכל אם יש לו בעיות מוטוריות בדברים שהוא רוצה לעשות, לא בדברים שאת מנסה לגרום לו לעשות. אחרת זה לא מעיד על היכולת המוטורית שלו אלא על היכולת שלו לרַצות אותך.

_ולגבי הילד שלך (שבטוח אינו פרעוש!):
נראה לי שעדיף להסתכל אם יש לו בעיות מוטוריות בדברים שהוא רוצה לעשות, לא בדברים שאת מנסה לגרום לו לעשות. אחרת זה לא מעיד על היכולת המוטורית שלו אלא על היכולת שלו לרַצות אותך._

זו גישה מעניינת להסתכל על הדברים ואני לוקחת לעצמי את השבת כדי לחשוב על זה. אבל בתחושת הבטן שלי, נראה לי שאפשר, גם, להעביר את ההבחנה במקום טיפה אחר. אם משהו נורא מטריד אותנו, אפשר לבדוק ואז להחליט אם זה בעיה שלנו ואנחנו נצטרך ללמוד לחיות איתה או שזה משהו שנראה לנו חיוני לילד

תודה על הדיון, אני קוראת בענין רב את הלך הדברים.

נקודה קטנה מתוך רבות שעולות, בין הדברים שהוא רוצה לעשות למען עצמו ובין אלו שהוא עושה למעני קיים מישור נוסף, של תקשורת. במקרה דנן - שימוש בשפת גוף ובתנועות לצורך תקשורת.

נוסעת, דברייך לגבי ההשלכה שלי על המערכת מדוייקים ומעניינים, וגורמים לי לבחון מחדש את היחס שלי לרפואה הקונבנציונלית. תודה.

בני הצעיר, בן שנתיים ורבע, לא מסוגל להצביע על איברים בגופו או בפניו. כשהוא מנסה להראות לי את אפו, למשל, הוא זוקר אצבע נחושה, מניף בתנועה רחבה כלפי מעלה ונוחת, במקרה הטוב, על הצואר או בתוך הפה

כשהייתי מעצבנת את הילד שלי עם שאלות של "איפה יד", "איפה גבות" וכו', הוא היה עושה לי דווקא והיה מצביע על מקומות אחרים. היו לו כמה שעיצבנו אותו במיוחד כמו אף. לי היה נראה שהוא חושב לעצמו, "אוף, נודניקית, שוב צריך להסביר לה"... זה היה מצחיק אותי ואותו.
אני בטוחה שהוא ידע איפה האף כי האצבע שלו היתה שם המון!

האם בנך נראה מבודח כשהוא עושה את התנועה הזו? אולי זה רק חוש הומור?
את כותבת איברים ברבים, אבל מתרכזת באף (גם בשם הדף).

אפשר להשתמש במערכת הרפואית גם בלי להיכנס לדאגות שווא ולהשוואות תפלות לתֶקן הילד הנורמלי. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.
אכן, לא פשוט בכלל. זה כמו שאומרים שאפשר ללדת טבעי בבי"ח.
נכון, אפשר, אבל לא כולם מספיק אסרטיביים.
כשעומדים מול מומחים שכל ההכשרה שלהם והיעוד שלהם הוא באיתור פגמים, קשה מאוד להישאר שלווים ומחוברים לתחושה הפנימית.

מה שרציתי לאמר הוא, שהגישה הזו של "אם לא יועיל לא יזיק" לא תמיד נכונה. לא לגבי כולם.

באותה מידה, מחשבות יכולה גם לחכות קצת, להתבונן קצת יותר, ולגלות בעצמה את התשובות הנכונות לה.

קרן שמש, הילד לא מצביע על אף איבר בגוף (שלי או שלו) על פי בקשה, אבל מצביע על דברים אחרים בעולם. לא נראה לי שזו התבדחות, למרות שהנסיונות שלו מאד שובבים ומתוקים.

פלונית, לפנייך שני סוגי המשפטים שאני חוששת מהם באבחון:

הכל בגלל שהוא לא הולך לגן (שישן אתכם, שיונק, שככה שככה - משפטים שנובעים מקבעון של המטפל ולא מראיה נוכחת של הדברים)
זה שהוא לא מגיע לאף זה כלום, אבל שמת לב שהוא... (אלף ואחד פגמים שלא שמתי לב אליהם, ספק קיימים ספק לאו).

אבל בתשובתי זו אני מעבירה את הפוקוס אלי, וחשוב לי שהוא ישאר אצל הילד. השאלה שמטרידה אותי היא האם אני נרדמת בשמירה, ומתי מגיע הזמן להפסיק עם הזרימה השאנטית ולבדוק התאמה לציוני דרך מקובלים. זה בעיקר מבלבל כי הגישה שלי מאד לא דוחפת, בכיוון האנתרופוסופי, וודאי שהיכולות של פעוטות שלא נדחפים להישגיות תהיה נמוכה יותר מאלו שכן נדחפים. למשל, יתכן שהילד לא מצביע על איברים פשוט בגלל שמעולם (עד לפני שבועיים) לא לחצתי עליו לעשות זאת.

יתכן שהילד לא מצביע על איברים פשוט בגלל שמעולם (עד לפני שבועיים) לא לחצתי עליו לעשות זאת.
יכול להיות.
אגב, אני מניחה שרופא טוב עשוי לומר לכם: "כרגע כלל לא ברור שיש בעיה וחבל לטרטר אתכם לאבחון מקיף. הנה כמה דברים פשוטים שאתם יכולים לעשות כדי ללמד את הילד איפה איברי הגוף. עִבדו על זה קצת בבית וחִזרו לכאן בעוד חודשיים. אז נראה איפה אנחנו עומדים ולפי זה נקבל החלטות".

אני רוצה להציע לך עוד כמה אפשרויות:

א. לפנות אל שרון ג, היא רופאת ילדים, היא מכירה "אותנו" לפני ולפנים, אני בטוחה שתוכלי למצוא אצלה אוזן קשבת ולחיות בשלום עם הבדיקה שלה את הילד.

ב. אני לא בטוחה שאוכל להציע את עצמי לאבחן את הילד, או להתלוות אלייך לאבחון שכזה, אבל אני בטוח יכולה להיות שם כדי לשמוע ממך על החוויה ולעזור לך לאזן בין לחץ מיותר לבין דברים שבאמת כדאי לשים לב אליהם.

ג. גם לי מרגיש מקריאה אותך, שזה לא סתם "קטע" שהילד עושה לך או בכלל. זה לא ממקום של נמאס לי / אוף איזה נודניקית אלא באמת משהו שהוא לא מצליח, בינתיים, לעשות.

ד. גם בתוך הזרימה המאד פתוח הוחופשית שלנו, ואולי בעיקר בה, אסור שנשכח שיש לנו, כאמהות, אינטואיציה בריאה וחיונית. הקשיבי לאינטואיציה שלך, נסי לזקק אותה על מנת לגלות מה הכי נכון עבורך ועבור הילד שלך

למחשבות,
בקשר לדילוג על הכתפיים בשיר "ידיים למעלה על הראש", גם הבנות שלי נטו לדלג על הכתפיים. היתה לי בזמנו תחושה שקצת יותר קשה להם לשים שם את הידיים.

האם כאשר הילד מצביע על דברים אחרים זה נעשה בתגובה לשאלה / בקשה שלך, או כאשר הוא רוצה לעשות זאת?

מחשבות, לא עצות מקצועיות.
אבל מספר הרהורים. את יכולה לנסות "ללמד" אותו. "איפה אף" "איפה פה". אם הכל בסדר, תוך כמה ימים הוא יצביע על האברים. אני מבינה שמבחינתך זה "אילוף" אבל זה יכול להשקיט אותך.
לגבי אבחון מקיף- לי היה נסיון רע מאוד עם "התפתחות הילד".
הייתי עם ילד גדול יותר, כבן שלוש וחצי.
כך אמרו לי:
כן, אני לא בסדר שאני לא שולחת אותו לגן. ממש לא בסדר. אפשר לעזור לו, אם תשלחי אותו לגן, החל ממחר. רצוי גן מיוחד אבל אם אין ברירה אז גן רגיל. אל תדאגי, הרשות המקומית עוזרת עם הסעות. לא, הילד לא בסדר ולא יהיה בסדר. את צריכה להתחיל לטפל בו. מעכשיו. בכתב, אגב, רשום משהו מאוד מינורי. לא קשור למה ששוחחנו.
אז אני, בפעם הבאה, הייתי נזהרת ולא הולכת לאבחון מקיף. הם הצליחו לערער אותי למספר שבועות. תבדקי קודם בעצמך. את יכולה גם ללכת ל מישהו מקצועי (מרפאה בעיסוק?) אבל לא לאבחון כוולני, ממשלתי, תומך מערכת החיונך.

לבקשתה של מחשבות הגעתי לכאן וגם אני מגיבה.
בהחלט יכול להיות שהילד לא מצביע על איברים פשוט בגלל שמעולם (עד לפני שבועיים) לא לחצתי עליו לעשות זאת.

אם אין לו בעיה להצביע (ולגעת) במדויק על דברים אחרים זה מצויין, אבל לא מספיק. להצביע על האף (שאתה לא רואה אותו, ולכן לא יכול לתקן את הכיוון בעזרת העיניים) זה תפקוד של המוחון (הצרבלום).
אם ילד כזה היה מגיע אליי, הייתי עושה לו בדיקה גופנית ומתמקדת בבדיקה נוירולוגית טובה ומתרשמת ממנו - שיווי משקל, הליכה, תיאום בין הידיים.
אם הכל הכל היה תקין, הייתי בהחלט מציעה משהו כמו: עִבדו על זה קצת בבית וחִזרו לכאן בעוד חודשיים
אם לא עבדתם על זה מעולם, זה ממש לא נשמע לי מדאיג בשלב זה.

לכן הצעתי היא - לכו לרופא הילדים (מקווה שיש לכם מישהו סימפטי שאפשר לדבר איתו בהגיון) לבדיקה, ואם זו תקינה (מה שאני מניחה שיקרה) - נסו ללמד את הילד להצביע על האף שלו. בגילו הוא אמור ללמוד את זה ממש מהר. אם העניינים לא מסתדרים - כשתגיעו לגשר תעברו אותו...

אני מבינה שמבחינתך זה "אילוף" אבל זה יכול להשקיט אותך.
כן, בהחלט, אלמנט ההרגעה הוא זה שבעטיו כתבתי: נסו ללמד את הילד להצביע על האף שלו.

אבל אני מנסה כבר שבועיים

הייתי אצל הרופאה היום וקבלתי הפניה, למרות שהיא לא נראתה מודאגת כלל (הוא ישב אצלה ושיחק עם חרוזים בדיוק מדהים). אחר כך חזרתי וקראתי את ההודעה של אילת ונתקע לי בגרון. אילת, אפשר לשאול איזה מרכז להתפתחות הילד זה היה? עוד לא החלטתי אם לגשת פרטי או למערכת הציבורית, צריכה להתבשל עם זה עוד קצת.

שרון, תודה. אולי אני אגביר לחץ, בינתיים אני מנסה פעם ביום יומיים לשיר אתו את השירים על האיברים בפנים, אולי נעבור לתכנית אינטנסיבית יותר. זה מציק לי להלחיץ רק כדי שאני ארגע, אבל מילא. תודה שחדדת את ההבדל בין להצביע על מה שרואים ועל מה שלא.

מחשבות, הייתי ב"התפתחות הילד" בבי"ח מאיר, כפ"ס. אני גרה במרחק 45 דקות נסיעה משם וזה התפתחות הילד היחיד באזור (של קופת החולים שלי).
אגב, אם הייתי נגשת לאבחון פרטי אני מניחה שהייתי יוצאת אם האבחנה המדויקת.
(החשש שלי היה PDD NOS).
עם ילדיי חזרנו על שיר טפשי אחד, מאחד הדיסקים:
"אף אחד
ושתי עיניים
שלישייה
מן השמיים
שתי אוזניים
פה אחד
שלישייה לעד.
ועדיין הסנטר
מחפש חבר
כי המצח פה בינתיים
אופס!
תפס את הלחיים".

אחיין שלי ,כמעט בן שנתיים, כשהוא מתעורר משינה ולוקח לו זמן להפשיר, מתחיל מ"איפה ציצי".

אולי אני אגביר לחץ
לא לא לא!
כלומר - נסי ללמד אותו, אבל בלי לחץ.
הוא נפגש עם ילדים אחרים? אולי הוא ילמד יותר בקלות מילד אחר, שאוהב לשחק ב"איפה יד?" וכיו"ב.

ראיתי שכבר המליצו, חוזרת על ההמלצה: שי זילברבוש. אולי עדיף להתחיל איתו לפני שהולכים לאיבחונים ומתייגים ומסמנים ומאתרים בעיות שקיימות או לא.
עזר לי המון בגיל צעיר יותר של הגדול. הוא לא זול, אבל יכול להיות שתוך מפגש שניים תראו אם יש התקדמות.
אני הייתי פעמיים - וזהו!
אם את לא באזור המרכז, שווה להתקשר אליו ולנסות לשוחח בטלפון. יש לו גם הרבה תלמידים, יתכן שמישהו מהם באזור מגוריך.

מחשבות, אני שוב מציעה שתכתבי לי באי-מייל, אוכל לקבל יותר פרטים על מקום מגוריכם ולתת לך המלצות ולחשוב יחד איתך

לגבי אבחון מקיף- לי היה נסיון רע מאוד עם "התפתחות הילד".
לי היה נסיון טוב בסך הכל עם "התפתחות הילד" עם הבת הגדולה, ועכשיו אנחנו בסיבוב שני עם הקטן.

אפשר להתחיל עם אבחון פרטי, ואם צריך, לגשת למערכת ועם התוצאות ולקבל את טיפולים על חשבון הקופה.
אגב, זה שהוא מפותח היטב בהרבה תחומים מוטוריים יכול להרגיע אותך, שגם אם יש בעיה, הוא יוכל א) או ללמוד מהר ב) או לפצות עם היכולות הרבות האחרות שלו.

הפרוצדורה היא שצריך למלא טופס ארוך ולשלוח אותו בחזרה לקופ"ח, ואז לחכות לזימון.
יושבת ומנסה לתרגם את הילד שלי לסולמות 1 עד 5 בשאלות כמו עד כמה הוא בכיין.
רוב השאלות לחלוטין לא רלוונטיות. כמעט אף אחת אי אפשר לתרגם לגילו.
איך הוא בבית ספר, איך הוא עם חברים, איך הוא בשיעורי בית, איך הוא בנקיון.
האם הוא עצמאי בלבוש, באוכל. האם פעיל חברתית, האם מדבר שוטף.
שתי השאלות היחידות הקשורות למוטוריקה הן איך הוא מחזיק עפרון ואיך מספריים.
השאלון מסתיים בצמדים של שורות ריקות, בהן עלי לתאר את הקשיים העיקריים בחלוקה לבית, כיתה וחברה.

רבונו של עולם, מה הקשר בין הדף הזה לבין אבחון יכולות פיזיות של ילד בן שנתיים.

הולכת לכתוב לרסיסים של אור, ובינתיים אוספת באדיקות המלצות על מטפלים פרטיים רלוונטיים! תודה

(בכלל תודה שאתם פה, הלב מתרחב מכל תגובה ותגובה כאן!)

דרך אגב, לשי זילברבוש יש אתר באינטרנט ( www.first-step.co.il ) באתר יש פורום, שאחת המדריכות עונה על תשובות.
את יכולה להתחיל שם במקום פגישה.

זאת אני הפלונית.

מה הקשר בין הדף הזה לבין אבחון יכולות פיזיות של ילד בן שנתיים.
מה שלא רלוונטי פשוט רושמים "לא רלוונטי"

_אולי אני אגביר לחץ
לא לא לא!
כלומר - נסי ללמד אותו, אבל בלי לחץ._
כל מילה.

_אולי אני אגביר לחץ
לא לא לא!
כלומר - נסי ללמד אותו, אבל בלי לחץ.
כל מילה._
מצטרף.
יש לי הרגשה שהלחץ עולה ועולה בימים האחרונים, וזה רק יכול לעשות לכם רע. נשמע כאילו הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות כרגע זה... להרגע ולעזוב את העניין לכמה זמן.

בעניין אבחונים, אני מציע לך לקרוא את הדף איבחון ותיוג ילדים.
יש שם משפט נפלא של עדי רן: "מי שיש לו רק פטיש, כל דבר נראה לו כמו מסמר".

חומר למחשבות <מרשה לעצמי להכניס פה גם קצת הומור>

רבונו של עולם, מה הקשר בין הדף הזה לבין אבחון יכולות פיזיות של ילד בן שנתיים.

אצלנו במכון היה שאלון נפרד לילדים עד גיל 3, שאלון אחר לילדים בני 3 עד 6 ועוד אחד לילדי בית ספר.
או שעשו טעות ונתנו לך את השאלון הלא נכון, או שפשוט אין שם הפרדה. ואת צודקת, באמת לפעמים יש שאלות ממש לא רלבנטיות כמו: "האם המחברת שלו מסודרת..." - או האם הוא עצמאי ברחצה וכו'...

אל תתרגשי. זה לא קשור לילד שלך. סתם טופס סטנדרטי שמטרתו לתת לצוות המקצועי איזה כיוון כללי לגבי סיבת הפניה שלכם ומי מאנשי המקצוע הכי רלבנטי לאבחון שלך בנך.

הרבה פעמים איש מקצוע אחד רואה ילד, בהתבסס על השאלון ופתאם מגלה משהו אחר לגמרי ומשנה את ההכוונה והגישה.

הי,

לכל הקוראים לרסנני, אני רוצה להבהיר שבאמת אין לחץ, ואל לכם לדאוג לילד מאושר ושובב וחופשי מאין כמוהו

(אגב עודד, אתה מתייחס אלי ברבים אבל אני זה אני. האבא מתייחס לכל הענין בהומור ובשאננות, וטוב שכך).

לגבי הטופס - לא מפריע לי מה שלא רלוונטי, כמו העדרו של מה שכן רלוונטי. שום דבר בטופס לא רלוונטי, ככה פשוט. העובדה המציקה היא שלא יקבלו את הילד לאבחון עד שלא אשבץ אותו בכל השיבוצים והדירוגים המתבקשים שם, והתחושה היא שאיך אבחון יכול להעשות ברצינות אם הוא מתחיל בטופס כל כך לא רציני. אבל עזבו, אולי זה רק בראש שלי, זה באמת לא הענין.

עודי מוטרדת, בגבול הסביר

אבל מעוניינת לבדוק. שוב, כפי שציינתי למעלה, קיימת בי רגישות גדולה יותר לנושא משום הכרותי עם הבעיות המוטוריות שליוו את אביו בילדותו. כל המעורבים מסכימים שעם טיפול נאות בזמנו, הוא היה חווה הרבה פחות קשיים בהמשך, אבל באותו זמנו אף אחד לא הבין מה יש לו. אני מבולבלת כי על אף שברור לי שמדובר בקושי כלשהו, לא ברור לי למה הוא קשור: מוטורי, תקשורתי, שפתי, נוירולוגי... ואולי כלום. בשלב זה, מחפשת פשוט את הדמות שתוכל לאבחן את הילד ולהגיד לי למה זה קשור, אם בכלל, ובתקוה גם איך לעזור.

אני רוצה לספר שעם בתי הגדולה נזקקנו לקלינאית תקשורת, וזה היה פשוט ומוצלח במיוחד. הרבה יותר קל כשמבינים מה מחפשים, ואני ידעתי בדיוק. הגעתי לאבחון בקופ"ח עם ילדה דו לשונית שמשמיטה חלקי מילים, ויצאתי תוך זמן קצר עם ילדה שמדברת הרבה יותר טוב, ונהנית בדרך. לו ידעתי מה הבעיה עכשיו, ומה בדיוק אני מחפשת, מן הסתם הדרך היתה הרבה יותר קלה. (אגב עברתי את אותו טופס גם עם הגדולה, אבל אז כמעט לא ייחסתי לו חשיבות, כי הטופס מבחינתי היה כרטיס הכניסה למקום שביקשתי, ולא האמצעי לחפש את המקום הזה).

נועה, תודה על העיצה, איישם אותה. רסיסים, תודה על התגובה באימייל, כל מידע מבורך, אכתוב לך כבר לשם.

מה שלומכם ??

מחשבות- לגבי הטופס- זה נכון.
נדמה לי שזה מיועד לילדים שהבעיה שלהם היא לא פיסית. (או גם פיסית).
בעצם, אין לו גם בעיה פיסית. זה מורכב. אני אני מניחה שמי שקורא את הטופס כבר נתקל במקרים שלא התאימו לטופס.

הי, תודה על ההתעניינות!

עוד לא הצלחתי להבין אם הקטנצ'יק לא מוצא או לא רוצה, והחלטתי להניח בינתיים. אשוב לדרוש בנושא בעוד כמה שבועות, כשיתאים. הוא כל כך מושלם בעיני, העיסוק בלמצוא בו דופי מעיק עלי. אני מקוה שאני לא חוטאת לו בדחית הענין.

אעדכן בכל מקרה

מה שלומכם ??

שלומנו טוב, תודה. האבדה אמנם עוד לא נמצאה, אבל יש התקדמות (נמצאו העיניים).

בהיסוס עולה החשד שגם לאף המיוחל הגענו, אבל עם שתי ידיים פרושות אצבעות שמכסות חצי פנים קשה לדעת...

האבדה נמצאה.

סתם ככה, בהסח הדעת, עבר לידי אמש בני השובב, ותוך כדי שירים, משחקים וצהלות כרגיל, תפס לפתע את אפו הנחמד בשתי אצבעות, הודיע בחגיגיות "אף של X" והמשיך לפטפט עם עצמו בענין. כשעמדתי מולו זורחת ובקשתי שיעשה זאת שוב, הביט בי במאור פנים והתחיל לשיר שיר לא קשור בכלל. כבר ספרתי שהוא לא עושה כלום, אבל כלום, על פי דרישה? ופתאם אני נזכרת בבדיחה על הילד הזה שלא דיבר עד גיל חמש, כשהגישו לו מרק קר מדי והוא התלונן. כשנשאל למה לא דיבר עד עכשיו, ענה - עד עכשיו הכל היה בסדר. בקיצור, הבעיה הפיזית נרגעה, אבל מה עושים עם הדעתנות הזאת...

יופי (גם על המציאה וגם על הדעתנות...)

רסיסים נחמדת, תודה גדולה

שלום לך
אני מציעה ללמד את הילד את מה שאת רוצה שהוא ידע. לפעמים ילדים לומדים בעצמם ולעיתים צריך ללמד אותם.
איך ללמד אותו? למשל, להביא את ידו אל האף (או אל כל מקום אחר) ולקרוא למקום בשמו. להביא את היד השניה לאותו מקום, לעשות את זה שוב בתנוחה אחרת (ישיבה, עמידה, שכיבה על הגב ועוד. להביא אצבע אחת לשם, ואת גב כף היד ואת המרפק. לעשות מזה משחק שלם של מה עוד ואיך אפשר לגעת באף. לגעת עם חפצים כמו בד, ספוג, מברשת שיניים, צעצוע...
להביא את היד שלו לאף שלך ושל אחרים...
להביא את היד שלך לאף שלו.
בעצם הרבה ווריאציות על הנושא. אני מאמינה שזה יהיה אפילו נחמד לשחק כך.
הרעיון לקוח משיטת פלדנקרייז שהיא שיטה ללימוד של ילדים ומבוגרים.
(אני מורה מוסמכת לשיטת פלדנקרייז)