הגבירה בחום

חמישה ימים ולילות בבי"ח חולים מבהירים היטב שעם כל הכבוד ליצר החיים, זה כנראה לא הזמן למצות אותם.
אמא שלי הולכת ונעלמת לנו. כל יום היא נמצאת קצת פחות, כל יום היא קצת פחות אמא שלי.
רגע אחד המבט עוד שם ואח"כ הוא איננו.
מאבדת אחיזה, לא רוצה יותר להיות, מאבדת משמעות, ומגלה כל בוקר שהיא קמה לאותו גהינום ולא מצליחה יותר להבין למה אנחנו לא מניחים לה ללכת.
אנחנו והרופאה המדהימה שלה מבהירים לה, שאמנם המחלה נמצאת ויש לה השלכות פיזיות ברורות אבל היא לא נמצאת במקום הזה של לספור את הזמן לאחור, ואם היא בוחרת למות היא כנראה תגיע לשם אבל זה יקח לה דרך ארוכה ומלאה בהחמרת המצב וייסורים.
מסבירים לה שהדרך המפותלת ושדורשת ממנה מאמצים עצומים שאנחנו מושיטים לה היא הדרך הקלה מבין השתיים לשפר את המצב הזה.
אבל היא לא יכולה לשמוע או להאמין יותר. אין מבחינתה שום תקווה, אין שום נקודת אור לחתור אליה, חוץ מהמוות וגם הוא רחוק.
אתמול באחד מהשיטוטים שאנחנו כופים עליה מחוץ למיטה, עצרנו לנוח במסדרון. חיבקתי אותה ושאלתי אם היא זוכרת שהיא האמאל'ה שלי והיא, בעיניים בוהות נטולות מבע אמרה: אני לא זוכרת יותר שום דבר.

אחרי חמישה ימים רצופים איתה אחותי ובעלה באו להיות שם בחג.
חמישה ימים אנחנו מארחים את אבא שלי המיוסר והאבוד אצלינו, מנסים בכל דרך אפשרית להרחיק אותו מהשעות הארוכות בבי"ח שאין בהן תועלת.
הבנזוג צמוד אליו כל הזמן, מביא אותו, נמצא איתו מבשל לו פשטידות וסלטים, מקשיב, שותק איתו.
היום אבא שלי אמר שהוא רוצה להתבודד כי אפילו מעיין הדמעות שלו (חלוץ קיבוצניק ומאצ'ו אפוף מעריצות), מתחיל להתעורר והוא רוצה לבכות לבד, בבית שלו.
אז לקחתי אותו לבית שלו כדי שיוכל לבכות לבד וחזרתי לכאן לביתי כדי לבכות בעצמי, על כל המראות האלה והכאבים שהנפש סופגת ואוגרת בתוכה בזמן שהיא מורידה תחתונים, מסבנת, מקימה, מלבישה.
עדיין יש לנו את הטיפול שהיא לוקחת, בקושי ובהתנגדות רבים, ויש איזה פתח צר שמשהו פתאום יזוז קדימה אבל במקביל בשטח כל שאר הפרמטרים נסוגים אחורה.
וזהו, אנחנו עומדים בנקודה שממנה או שדברים ישתפרו קצת או שיחריפו.

ב"מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי הגיבור עושה חשבון נפש עם אלוהיו ושואל למה? למה עליו לעבור את כל הסבל הזה, מה הסיבה? והקול הפנימי של נשמתו עונה לו: "סתם ככה, ללא כל סיבה מיוחדת"
גם אני שואלת את אותן שאלות וברור שגם אם יש סיבה, היא לא מושכלת ואני לא יכולה לראות או להבין אותה.

שכה יהיה לך טוב גבירה נעלה יקרה הרגע חשבתי עליך לפני שראיתי פה את המילים.
יושבת בגג החושך יורד הסוכות מאירות רוח קרירה נפש רחבה רואה הכל גוף זמני ומרגיש ולתוך זה נכנס חלון קטן אל ימייך ולילותייך ודמעות עולות לי בעיניים ורגש עז בלב.
מחבקת אותך חזק עם ראש מונח על הכתף.

אוי גבירה. לבי יוצא אליכם. מצרטפת לשבע ומחבקת אותך, חיבוק עוטף ומנחם.
הלוואי שהתקוה תתממש. שמשהו במצבה הפיזי של אמא יזוז קדימה, ותהיה הקלה גדולה. אמן.

אוי, יקרה. זה נשמע כל כך קשה.
מבקשת בשבילך ובשביל כולכם רגעים קטנים של חסד גדול, שיתן הרבה כוח לימים האלו.

חיבוק גדול גם ממני.

מחבקת גם מפה. נשמע קשה. חבקי את עצמך תבקשי חיבוק.
:,(

גבירצ'וק יקרה
|u|
ליבי נשבר לקרוא אותך. רוצה להגיב לשאלה
מה הסיבה? רוצה לענות, אבל אני לא אחראית פה ומבטיחה לך שאם הייתי - הייתי עושה לך פרוטקציה. אז אני לא לוקחת אחריות על תגובתי ולמרות שהשאלה הזו נשאלה על ידינו עשרות אם לא מאות פעמים, עדיין כל פעם צריך לחשוב עליה שוב. אז אחשוב ואחזור ובינתיים מחבקת אותך המון ונמצאת גם פה איתך.

מקוווה שהדברים יזוזו קדימה - שולחת גם חיבוקים.
המרגיעון אומר שמותר לכעוס

גבירצען יקרה
לא כל כך מוצאת מילים
חושבת עלייך
שולחת אהבה וחיבוקים
פליי

גם אני לא מוצאת מילים...
זה קשה קשה וכל מה שנשאר זאת חמלה גדולה
חיבוק

הולכת לכתוב לך בפייסבוק בפרטי.

מרגישה ממש קרוב את מה שאת כותבת. @}

אהובה יקרה, אני שולחת לך חיבוק מפה.
מקווה שהיום הקשה הזה כבר מאחורייך.
עכשיו נשאר רק לחיות את שארית חייך. לא פשוט...
שולחת לך ולכם חיזוק גדול...

השארתי לך הודעה בפייס למקרה שאת נכנסת לפה ולא לשם

זהו, תם ונשלם.
אמא שלי הבינה שלא ניתן לה ללכת.
אמא שלי החליטה שהיא לא מחכה יותר.
"קמה" והלכה בשמחת תורה לעולמה.

אחרי התדרדרות דרסטית ומהירה או לחלופין, 6 שעות ארוכות כנצח עבורנו של סבל צרוף.
היא לא רצתה להיות כאן יותר זה זמן.
היא הבהירה את זה בכל דרך שמצאה.
עכשיו היא לא סובלת יותר (לטובתך אמא, אחרת, אני הורגת אותך...)
אנחנו עדיין כן. מאוד.

אולי אכתוב בהמשך תמונות ורגעים על משפחה, הזיית הלוויה והשבעה.
לעכשיו ולמצב העצבים והלב החשופים זה מספיק.

נ.ב.
אמא, אם את קוראת את זה, חאלס, תחזרי ונגמור עם השטויות האלה.

פתחתי ביראה
יודעת מה אקרא ובכל זאת.
אפילו מרגישה שלא בטוח מותר שאכתוב אחרי מילותייך.
לבי נרעד ודמעה.
גבירה אהובה

נתראה מאוד בקרוב.

גבירה אהובה,
חושבת עליך הרבה בימים אלה. מקוה שבכל ההזיה הזאת שנקראת שבעה את מוצאת חברים ואוהבים
המשפט הצהוב אומר שכולנו זקוקים לחיבוק. אם הייתי שם הייתי קופצת לחיבוק אמיתי... בקרוב...

אוי גבירה אהובה. נשבר לי הלב בשבילך. בשבילכם. מחבקת אותך חיבוק חזק-חזק. (לצערי הוא וירטואלי.. )

אין לי מלים מנחמות, אבל אשלח לך הרבה אור ורכות ואהבה.

כתובת ומוחקת ושוב...
אבל אין לי מילים

למזלי נגיע ביום ראשון לחבק

אמא, אם את קוראת את זה, חאלס, תחזרי ונגמור עם השטויות האלה.
מחייכת. מוכר.

אבל שמתן לב שהגענו כולנו יחד? ועוד בשישי בערב?
מרגישות אותך חזק גבירה יקרה.

_אבל שמתן לב שהגענו כולנו יחד? ועוד בשישי בערב?
מרגישות אותך חזק גבירה יקרה._

מילים אין לי, חיבוק יש. אם את צריכה עזרה ולו ברמת האוזן קשבת, אני כאן

חיבוק מותק. שמחה לראות אותך כותבת לך/לנו כאן.
אדבר איתך בקרוב!

אוי גבירה יקרה,
כותבת ומוחקת גם, אין לי מילים...
תיארת כל כך במדויק ועצוב את המצב הזה.
_נשבר לי הלב בשבילך. בשבילכם. מחבקת אותך חיבוק חזק-חזק. (לצערי הוא וירטואלי.. )
אין לי מלים מנחמות, אבל אשלח לך הרבה אור ורכות ואהבה_

גבירה אהובה עצוב לשמוע. כדוברות מעליי אין לי מילים מנחמות.
שולחת חיבוקים גדולים. (-)

בוכה כאן .

מחבקת אותך חזק עם ראש מונח על הכתף.

תודה יקירותיי על הנוכחות, החיבוקים והדמעות.
למרות שאת השבעה הזאת מיציתי עוד לפני שהתחילה, יש משהו מרגש נורא בהתגייסות הזאת של חברים לשגר את עצמם להיות קרוב,
ששום אירוע אחר מאשר המוות בכבודו ובעצמו לא מצליח לעורר.

אני חושבת שאכתוב דברים במנות קטנות.
אנקדוטות זוטרות, שבילים צדדיים.
אני חושבת שאפיזודות וסיפורים מעכשיו ומהימים האחרונים, כנראה יצאו ראשונים.
וסיפורים סביב המוות שלה, לפניו ואחריו יחכו.

טבעת
מאז ילדותי, היה לי תחביב לנבור ולחטט.
הייתי משתרעת על המיטה של הוריי עם קופסה ענקית שהיתה לאמי.
קופסה של כפתורים בגדלים ומסוגים שונים, פליטים ממעילים, עליוניות וחולצות שאמא שלי אספה לקופסה אחת.
הייתי ממיינת אותם לפי צבעים וגדלים ותופרת סביבם בראש בגדים מדומיינים.
הייתי נוברת בקופסאות התכשיטים והמחרוזות שלה, מוציאה, מודדת ומחזירה בסדר חדש, לפעמים מקבלת בירושה משהו שכבר לא היה בשימושה.
העיסוק הזה המשיך גם הלאה עד היום, ואחת לכמה זמן, כשהייתי איתה בחדר השינה היא היתה עסוקה באיזה סדר עולמי בארון ואני בתוך הקופסאות.

בד"כ התכשיטים והמחרוזות שלה התאימו לה ופחות לי,
מעבר לזה, אני לא עונדת על ידיי שום דבר חוץ מעורי בד"כ (לא טבעות, לא צמידים, לא שעון),
אבל היו לה קומץ תכשיטי זהב ישנים שלפני כמה שנים התיכה אצל הצורף ויצרה לעצמה מהם שלוש טבעות צנועות חדשות.
נורא אהבתי אותן ובכל פעם שהיא ענדה אותן ציינתי בפניה כמה הן יפות בעיני.
היה לנו ריטואל קבוע: היא היתה מורידה אותן מהאצבע ואני הייתי מודדת על שלי.
ואז היא היתה אומרת קחי אותן (כמו כל דבר אחר שלה שהייתי אוהבת: מכשיר, בגד, מכונת כביסה... תמיד אותה תגובה: "אז קחי אותו" או לחלופין "אני רקנה לך כזה גם" או לחלופין קונה לי כזה גם בלי לשאול אותי...).
אני הייתי מסרבת בתוקף ואז היא היתה אומרת: "כשאני אלך הן יהיו שלך".
בכל פעם שהייתי נוברת בקופסאות, מוציאה מודדת ומחזירה הטקסטים היו חוזרים על עצמם: קחי אותן/ מה פתאום/ טוב, אחרי שאלך תקבלי אותן.

ביום הלוויה, שבנו בבוקר אל הבית של הוריי.
ועוד לפני שהתפנינו להעביר את המבט המצומרר על כל החפצים שלה, בעלת הבית הזה,
לפני שאחותי הגיע אל הבית, לפני שיוחלט מה נעשה בדברים,
רצתי בדחיפות אל קופסת התכשיטים והוצאתי ממנה שלוש טבעות.
אמרתי בראש: קחי אותן/ מה פתאום/ טוב, אז אחרי שאלך הן יהיו שלך.
ולקחתי אלי.

היום בשבת יצאתי לראשונה אחרי שבוע לקפה הקבוע של שבת.
יצאתי בבגדי הפיג'מה שלי אבל הקפדתי לענוד טבעת על האצבע.
רצועת זהב דקה, משובצת בחמש אבני רובי קטנות - אמא שלי.

יקרה,היית איתי מאוד בזמן האחרון,שעברו ימים בהם לא כתבת דאגתי.
עכשיו אני קוראת אותך ונדהמת מהחמקמקות הזאת של החיים.
חיים מוות חיים מוות חיים
דבר ראשון עלה בי רצון חזק פשוט לבוא ולחבק,באמת.
אבל החיים אומרים לי שאולי חיבוק אמיתי מרחוק כרגע יהיה מדויק מספיק.
מאמינה שבבוא הזמן גם נגיע לחיבוק פיזי מוחש.
שולחת אהבה רבה שלא תלויה בשום מימד.
תנחומים לאביך,לך ולאחותך.
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון.

יקירה
כמה יפה סיפור הטבעת
כמה מרגש סיפרת אותו
תודה שאת משתפת
פליי
(תנחשי מה כאן למעלה בצהוב? המציאות היא החלום האולטימטיבי)

_יקירה
כמה יפה סיפור הטבעת
כמה מרגש סיפרת אותו
תודה שאת משתפת_

לא יודעת להסביר את זה.
קראתי אותך, והתחלתי ככה בהדרגה לבכות,
עד כדי כך שבכורה ובעלי באו לראות מה קרה.
הבת שלי חיבקה אותי, ושוב כמו אלפי פעמים בעבר הרגשתי איך קשר אמא-בת הוא הכי עמוק ופנימי בעולם. לטוב ולרע.
גבירה יקרה, הכל כל כך הזוי במימד הזה . לא להכיר אותך פנים אל פנים, ובכל זאת... כל כך הרבה רגש, וגם כשהשנים עוברות, עם כל ההתהפכויות שלהם.

_מאמינה שבבוא הזמן גם נגיע לחיבוק פיזי מוחש.
שולחת אהבה רבה שלא תלויה בשום מימד.
תנחומים לאביך,לך ולאחותך._

_כמה יפה סיפור הטבעת
כמה מרגש סיפרת אותו_
את הרבה במחשבות שלי. ובשקט גם. חיבוק.

הופ הופ טרללה.
גדלתי בשבעה ימים.

שלא אדע עוד צער
שאקבל רק בשורות טובות
שניפגש בשמחות
שהמקום ינחם אותי
ומה לזה ולי.

השבעה היתה כ"כ מתישה ומורטת עצבים שהשכיחה מאיתנו את אמא שלי והזכירה לנו שעכשיו אנחנו במערכה חדשה עם אבא שלי.
החיים חזקים יותר מהמוות גם כאן, ואנחנו נדרשים להחליט החלטות ולמצוא פתרונות לבעיות לכאורה פחות דרמטיות מהמחלה של אמא שלי, אבל מורכבות וסבוכות אפילו יותר.

אבא
אני תמיד הייתי ילדה של אמא.
גם אחותי היתה ילדה של אמא.
בשנים האחרונות גם אבא שלי היה הילד של אמא.
בילדותנו, כשהיינו עוברות איזה מבחן חשוב שהלחיץ אותנו או מאורע אחר, אבא שלי היה שואל איך היה והיינו אומרות: סיפרנו כבר לאמא.
בצעירותנו מחוץ לבית, היינו מתקשרות הביתה ואם אבא היה עונה, אחרי כמה מילים היינו אומרות, תן לי את אמא.
בבגרותינו כשהיינו מתקשרות וכבר רוצות לפתח שיחה עם אבא, הוא היה עונה לטלפון וללא "שהיות ופהיות" (כמו שאומרים בפונטנלה) הוא היה אומר: אני אתן לך את אמא.

עכשיו היא יצאה אל "מרחקיה המוזרים" וכולנו איבדנו אמא.
אמא שלי תפקדה כמו אמא שלו וכיסתה על הנסיגה האיטית שהחל לגלוש אליה במתינות.
"תשאלי את אמא אם אני צריך ללבוש בגדים של בית או בגדים של יציאה" שלח אותי לא אחת עם מסר אליה.
היא החליטה איזה גרביים יגרוב, איזו חולצה צריך לזרוק ומתי צריך לגזור ציפורניים ואף עשתה את זה בשנים האחרונות עם החלשות, הראיה והתפקוד הכללי.
עכשיו הכיסוי הוסר ואבא שלי עומד חשוף במלוא הבלבול וחוסר האונים שלו, בועט, מתעקש ומתווכח: מחליט "שלא יקרה כלום אם לא יקח את הכדורים" או את האינסולין, שוכח דברים שאמר לפני דקות או ממציא דברים שלא ממש קרו
הוא נתקל בדברים ונופל, נשפכים לו דברים, נופלים לו מהידיים ומתרסקים, הוא מחליט לטפס על סולם כשהוא בקושי הולך כדי לחפש איזה חוט מאריך בבוידעם שאיש לא ביקר בו 30 שנה
אבל האגו חזק, מכחיש ומתעקש להיאחז, להיות המאצ'ו שקובע עובדות בשטח בכל מחיר והתבטאות - מה שהפך אותנו מלכתחילה לילדות של אמא.
בשאר הזמן חוזר להיות חביב, משעשע, חברותי ועצמאי - ילד גדול.
ואנחנו, שכבר חודשים ארוכים לא חיות את חיינו, שמנסות להתנחם קלות בשחרור מהחרדה הקיומית היומיומית לאמא שלי, שעוד לא מתחילות להבין את החסר שלה, קורסות, מפתחות מחלות ואומרות: טוב, תן לנו את אמא.

הי יקרה. מזדהה... את כותבת כל כך מקסים. תודה על השיתוף.

בדיוק התגנבתי לפה, לשים לך איזה לב קטן או חיבוק

קראתי את הטקסט שכתבת וחשבתי לעצמי...רק רגע..פוס...זה לא פייר....
אבל כמו שכתבת החיים חזקים יותר מהמוות.
מפחידה אותי כל כך ההתמודדות הזאת בחזית ההורים המזדקנים.
לא יודעת אפילו מה לכתוב ומאיפה מתחילים...מקוה שלא תקרסו ושימצא פתרון לאבא.

רוצה הסחה קלה? לפני כמה זמן דיברתי בסקייפ עם אחת מחברותי הטובות מ., שגרה באל איי. מ. היא גם נתנייתית ונראה לי שהיא בגילך. האמת שלפעמים יש בכתיבה שלך משהו שמזכיר את הדיבור שלה, נשבעת! בכל מקרה השבוע, מרב שאת במחשבות שלי, הזכרתי אותך, מ. לא הכירה אבל אז קפצה כשראתה את האתר יוגה שלך...מסתבר שאת ממש עוזרת לה לשחרר את הגב התפוס וכבר כמה זמן שהיא מתרגלת איתך @}

וכמו שאומר רוברטו בניני its a sad and beautiful world

מקוה שהיה נעים לפגוש את שבע ועדינה ושגם דרכינו יצטלבו בקרוב

פתאום התמלאתי תחושת כבוד, או הוקרה, או התרגשות, או לא יודעת לעזאזל באיזו מילה להשתמש,
מהמחשבה שאני חלק מהקהל, מהריפוד, מהלבבות, או לא יודעת לעזאזל באיזו מילה להשתמש,
שמרכיבים את אחד המקומות בהם את בוחרת לפרוק בתקופה הזו.

הגבירה.
מה אני אגיד לך.
מאז שדני, שהיה החבר הכי טוב של אח שלי ושל נ' החברה הכי טובה שלו, מת על העמדה לפני שנה,
הם אומרים הרבה- מה אני אגיד לך.
מאחלת לך כח, ותשובות מהירות, וקלות, וראייה גבוהה בתוך הכאב, ושהיוגה תתמיד לתת לך את מה שנותנת.

חיבוק גדול.

קוראת

קוראת

קוראת גם. טוב שאת כותבת. את כותבת טוב. חיבוק

גבירה יקרה, הכל כל כך הזוי במימד הזה . לא להכיר אותך פנים אל פנים, ובכל זאת... כל כך הרבה רגש, וגם כשהשנים עוברות, עם כל ההתהפכויות שלהם.
חמומצ'יק, אני כ"כ מבינה ומזדהה. תקופות חיים שלמות אנחנו חיות יחד במימד הזה.

למונייד, זה באמת הזוי הסיפור הזה, איך נקשרים חוטים טרנסאטלנטיים ללא ידיעתנו ומישהי נתנייתית שמן הסתם גדלה לא רחוק ממני כל ילדותי, לא מכירה אותי משם אבל מלוס אנג'לס מתרגלת יוגה עם הסרטונים שלי.
ועוד מתי? בתקופה המוזנחת ביותר מבחינה עסקית, שבה אני חודשים לא מזינה ומטפחת את החלק הזה, לא חולקת תובנות, לא שולחת זרועות. זה לא יאומנת (כמו שאומרת חברה שלי).

את הרבה במחשבות שלי. ובשקט גם.
תודה על המשפט הזה, אמא של טוסיק, אני ממש זקוקה להיות בשקט של מישהו.

תודה נטיקה מותק, ומימה שאת כאן ונקודינה שקראת (פעמיים!)
ומה אני אגיד לכם (מייד הכנסתי לתוקף) לפגוש את שבע ועדינה היה לפגוש חברות וותיקות לזמן קצר בסיטואציה לא ממש מאפשרת.
אני מחכה למפגש הבא ומקווה שיקרה הרבה לפני שמישהו ימות.

אמא שלי בהסתלקותה, בעיקר נעדרת.
מיטב חבריי היתומים מאב או אם מספרים על תחושת נוכחות חזקה של ההורה המת.
בנזוגי מספר ששבועות היה הולך ברחוב ומרגיש את כף היד של אביו על כתפו,
אחרים מספרים על דברים מוזרים שנופלים בבית או קורים אחרי המוות.
אומרים שאחרי שאדם עוזב את גופו הגוף האסטרלי עדיין נמצא נמוך ומורגש,
שהנשמה לאחר עזיבת הגוף נודדת בין הבית לשמיים לקבר.
ואמא שלי איננה מורגשת.

אני מחכה לה,
קוראת לה, מדברת אליה, אבל לא מרגישה אותה.
לא מרגישה שהיא קרובה,
לא מרגישה את מבטה,
לא שומעת אותה.

נדמה כאילו היא כ"כ רצתה כבר ללכת מכאן,
שעזבה מבלי להעיף מבט לאחור.

אני זוכרת שבאחד הויכוחים שלי איתה על שהכניסו לי כסף על דעת עצמם לחשבון הבנק,
אמרתי לה, שהם לא נותנים לי לגדל עמוד שדרה.
היא אמרה לי: יהיה לך מספיק זמן לגדל יופי של עמוד שדרה אחרי שלא נהיה פה.
וממש בתחילת ההתדרדרות שלה כשאמרה לראשונה שהיא רוצה למות,
אני שאלתי אותה: ומה נעשה בלעדייך? ומה אבא יעשה בלעדייך?
ענתה לי האישה שטרחה לרכוש עבורי על דעת עצמה מכונת כביסה חדשה, כשסיפרתי בטלפון שהתקלקלה המכונה - תסתדרו...

הלכה והשאירה אותנו להסתדר
עם אבא שלנו, שאחרי 50 שנה שאמרו לו איך לכפתר את החולצה
פורק עכשיו את כל עולו וזעפו, על מי? על כל מי שאפשר.

אולי זה ההבדל בין מי שרצה לחיות ובכל זאת נלקח ובין מי שיכול היה עוד להיות כאן אבל רצה להסתלק,
בין מי שלאחר מותו נשאר נוכח בתחושה, בריח ובלב ובין זה שמסובב את גבו ומשאיר את העולם מאחוריו להסתדר.

שומעת כעס?

מותר לכעוס (זה המרגיעון אמר...)

שומעת כעס?
תסכול, צער, הבנה, התפכחות
מזה שכך הם פני הדברים.
אמא שלי הצליחה לגשר, למתן, להחזיק ולהיות גולת הכותרת של המשפחה שלנו. היא למעשה היתה התמצית של המשפחה שלנו,
ובהיעדרה נחשפים הקרעים, הפערים, המצבים שלא יכולנו לשאת ונשאנו בכל זאת כי היא היתה בתמונה ועכשיו לא עוד.

אמא שלי בהסתלקותה, בעיקר נעדרת
מעבר לזה היו לי בלילה (כמובן בארבע בבוקר) מחשבות נוספות על המשפט הזה.
שהקיום שלה עכשיו הוא בהיעדרה.

כמו גיבור הספר שלי שכל חייו עוקב אחרי ה-"אין צלקת" שלו: קטע בגופו שניצל מכוויה בשרפה שניצל ממנה בילדותו בעקבות יד שהיתה מונחת עליו.
הצלקות שלו חלפו מזמן, אבל האין צלקת נשארה.

או בנו של גיבור בספר אחר שלי, ילד בן חמש שהתקפי הבכי שלו החמירו בעקבות הגעוגועים לאביו, וכשנשאל מה כואב לו הוא ענה את התשובה הגאונית: "כואב לי ב-אבא"
אז זהו בדיוק, כואב לי באמא, באיבר המדויק מאוד בתוכי מעבר לגנים שלה, ולאובססיה לסדר שזורמים בתוכי.
ליתר דיוק כואב לי ב"אין אמא".

אני מתעוררת בלילות (כןכן, בשעה שאין אף אחד שטוב לו בה) עם תמונה ברורה של אמא שלי.
לא תמונה חיה שלה אלא צילום גדול מימדים מבויים שלי שצולם לתערוכת הגמר לפני שנים ועכשיו נתלה בחדר העבודה שלי.
עם הפנים מתוך התמונה הזאת אני מתעוררת כל בוקר ופוגשת את האין אמא שלי.
אני הולכת לכל המקומות שמעוררים בי תחושות של טיפוח ושיקום, ביניהם חנות הטבע שלי,
ובין כל המדפים המטיבים אני במקפיא השקוף עם מיץ העשב חיטה הקפוא שהייתי קונה לה דרך קבע במשך שנים עד שמאסה בהכל.
ושוב, נתקלת בה - באין אמא שלי.

אולי זאת דרך בשבילי לשמור אותה איתי.
להבין שעכשיו היא לא עוד מילה אחת עם גוף, עור וגידים, אלא חלק מצמד מילים.
קיומה בהיעדרה והוא נוכח בעוז אף יותר ממצבה הקודם.

קוראת גם. טוב שאת כותבת. את כותבת טוב.

אני רק משתפת, בעניין הנוכחות שלאחר המוות.
ראיתי שלפעמים, במצבים של מחלה ממושכת, הסבל כ"כ קשה לחולה ולמשפחה, אחרי המוות יש איזה הלם קרב כזה, הזיכרון הטרי לא נותן להרגיש את האדם שבאמת היה קרוב לנו. דווקא אחרי תקופה, כשהזמן קצת מרכך את הפצעים, פתאום חוזרת לנו ההרגשה המלווה והחמה של מי שהלך לצידנו. כמו שהכרנו אותו בשנים היפות. ככה בכל אופן זה היה אצלי. @}

שאלתי אם את כועסת- כדי לדעת אם אני מבינה נכון- ללא שיפוט, ללא עוקצנות וללא רצון לתקן אותך או לכוון אותך.

ישר ציפורי חששה ממני ונכנסה לשמור עלייך (-: - חמודה.
את כותבת כל כך טוב, כותבת על הדברים הכי רגישים ורכים וכואבים, אבל המילים שלך מצליפות. כל פעם אני בוכה מחדש. הפוסט האחרון שלך....לא משאיר אותי במצב יבש....

כמו גיבור הספר שלי

או בנו של גיבור בספר אחר שלי

איזה ספר שלך? איזה ספר אחר שלך? מה?? כתבת ספרים שאני לא יודעת עליהם?

יקירתי- השארת אותי פה חנוקה מדמעות, ממשיכה להקשיב לך, לקרוא אותך, להתבגר איתך, להתפתל בנפתולי החיים והמתים..

שאלתי אם את כועסת- כדי לדעת אם אני מבינה נכון- ללא שיפוט, ללא עוקצנות וללא רצון לתקן אותך או לכוון אותך
מותק שלי, הפעם ממש לא שמעתי בשמץ של ציניות או ביקורת וקראתי כפשוטו.
ישר ציפורי חששה ממני ונכנסה לשמור עלייך - חמודה.
גם זה נכון. (-:

איזה ספר שלך? איזה ספר אחר שלך? מה?? כתבת ספרים שאני לא יודעת עליהם?
מותקית הקרועה,
לא ספרים שאני כתבתי, ספרים שקראתי... (-:
מאמי שלי, גם אני ממשיכה להתבגר איתך בנפתולי החיים והמתים.

דווקא אחרי תקופה, כשהזמן קצת מרכך את הפצעים, פתאום חוזרת לנו ההרגשה המלווה והחמה של מי שהלך לצידנו. כמו שהכרנו אותו בשנים היפות. ככה בכל אופן זה היה אצלי.
זה נשמע הגיוני.... אולי גם אצלי יהיה ככה...

ישר ציפורי חששה ממני ונכנסה לשמור עלייך
דווקא לא...זה פשוט המרגיעון שעלה לי אז הייתי חייבת לכתוב.
אני ממש לא מרגישה צורך לשמור על גבירית מנקודית- אתן שומרות זו על זו כבר מספיק שנים בלעדיי, ומסתדרות יפה מאוד

וגם אני ממשיכה להקשיב לך, לקרוא אותך, להתבגר איתך, להתפתל בנפתולי החיים והמתים..
ולהתפעם מהצלילוּת הכואבת והחיה והכל כך אמיתית שאני שומעת במילים שלך.

בהמשך למה שכתבה חמו מה
אחרי לכתו של אהובי זכרונו לברכה היה בי פחד נורא שמה שיישאר לי ממנו זה הסוף המר, טיפה מרה שתתפשט ותכלה ים שלם של אהבה מתוקה.
אחח, כמה זה לא ככה. רבים ואינסופיים השלבים שאחרי, קשה לי לזהות נקודה בזמן, ולא היתה רק אחת, בה הבנתי שאהובי האמיתי הוא זה שנשאר לי בלב ובזיכרון הגוף.
לאט.
ובהמשך לדברייך,
עוד הרבה לפני שגילינו שהוא חולה, הוא נהג לומר רבות- אחרי המבול. ביום הלוויתו ירד גשם מטורף בולט מאוד בחוזקו על פני גשמי ארץ ישראל הסטנדרטיים.
אחריך המבול אהובי, חשבתי, עם מבול מהעיניים.

גבירצי,
אני מקווה שזה בסדר ככה שיתוף הזיכרונות עכשיו.
התיאורים שלך הם כמו חומר גלם של העיקר.
ולחשוב שאת עושה את זה מתוך המציאות.
אני מרגישה בבכי שקט שמעבר לבכי.

אני מקווה שזה בסדר ככה שיתוף הזיכרונות עכשיו.
יקירות אהובות.
הרי מה הערך של לנהל רב שיח פורה אם אין בו מקום להעלות זכרונות ורגשות של בנות השיח שלי?
וברמה האישית, הרי בתוך הבלבול והתסכול של מי שנשארה "להסתדר" כאן, אלה בדיוק ההרהורים שאני נתמכת בהם ומתנחמת ומוצאת מחדש את עצמי במרחב מולם ובעזרתם.

אני בד"כ אינני נוטה לצטט מרגיעונים צהובים, אבל הצהוב שלי אומר ש"הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי", אז חרגתי ממנהגי.
היום יצאתי לשיעור הפרטי של יום חמישי וגיליתי ששכחתי את הנייד בבית.
מייד נמלאתי דריכות ותזזית ומגמה לחזור חזרה הביתה ולקחת אותו ואז נזכרתי שאין למה למהר.
שאין עבור מה לשמור את הנייד צמוד ופתוח 24 שעות, שאין עבור מי לשמור על זמינות טוטאלית.
וכמה מחשבות הציפו אותי בו זמנית שהייתי צריכה לחלק אותן לשלשות ולהעמיד אותן בתור כדי שאוכל לחשוב אותן אחת אחת:

כמה קשה כאב הפרידה, גם מאמא שלי וגם משגרת הדריכות הקיומית מולה.
איזה שחרור עצום שאין יותר את הלחץ הזה התמידי כל הזמן שהטלפון יצלצל, שמשהו יקרה, שאם לא יצלצל הטלפון במהלך השיעור שלי ויקפיץ את הלב שלי, מה שאשמע בקו השני אחרי השיעור שלי יהיה שובר לב באותה מידה, שכן הלב שלי כבר קפוץ ומוקפץ מראש.
כמה עצוב זה שאת אמא שלי כ"כ קשה היה ועוד יהיה לי לשחרר ואת אבא שלי אני משחררת כ"כ בקלות.
ועוד מחשבה אחת קשה שאולי אכתוב בהמשך אחרי שאשכנע את עצמי שזה בסדר להרגיש אותה, שזה בסדר להרגיש הכל.

עם לכתה של אמא שלי, הסתלק גם הפחד התמידי לאבד אותה.
זהו זה, ככה זה.

פליי

_עם לכתה של אמא שלי, הסתלק גם הפחד התמידי לאבד אותה.
זהו זה, ככה זה._ מגלגלת שוב ושוב את המשפט הזה אצלי.
המילים שלך מהדדות אצלי. מחלחלות. את כותבת כל כך יפה ובהיר בימים מתעתעים אלה.
כשאני קוראת אותך, יש מין צלילות ובהירות אפילו אם המילים נכתבו "בשעה שאין אף אחד שטוב לו בה".
מרגישה צורך להודות לך על זה שאת כותבת עכשיו
תודה

קוראת אותך כל הזמן

גמני קוראת אותך כל הזמן.
קוראת, דומעת , ומתפעלת שאת כותבת כ״כ יפה ואמיץ וצלול.
אח״כ יוצאת, כי מה כבר יש לומר. אבל את איתי, הרבה.

חיבוק גדול ותודה על שאת משתפת.

אבל אז מגיע הרגע הזה ביום שאני חייבת לשמוע את הקול שלה, וכ"כ כואב לי ב"אין אמא" ששום דבר לא מנחם.
זהו זה. ככה זה גם.

_וכ"כ כואב לי ב"אין אמא" ששום דבר לא מנחם.
זהו זה. ככה זה גם._

את כותבת את הפחד הכי גדול שלי. האין אמא. רק מלחשוב על זה זולגת לה דמעה. לא פשוט בכלל...
שוב תודה גדולה שאת כותבת

המילים שלך מהדדות אצלי. מחלחלות. את כותבת כל כך יפה ובהיר בימים מתעתעים אלה.
מרגישה צורך להודות לך על זה שאת כותבת עכשיו
בדיוק ככה אני מרגישה, הסתובבתי היום ולא ידעתי איך לכתוב לך את מה שאני מרגישה ובאה לימונדה וניסחה במדויק כל כך (תודה לימונדה).
אז באמת תודה וגם אני קוראת אותך כל הזמן
@}

תודה חברות שלי.
תודה שאתן חושבות עלי,
ומסתובבות איתי בלב ובראש
ומקשיבות
ומשתפות
ובוכות איתי
וכותבות אלי.
@}

_המילים שלך מהדדות אצלי. מחלחלות. את כותבת כל כך יפה ובהיר בימים מתעתעים אלה.
מרגישה צורך להודות לך על זה שאת כותבת עכשיו_

גדול

למרות שאין אדם שיכול להימנע מהמפגש עם המוות,כל פעם שאני משתתפת בקריאה או שמיעה של מקרה כזה,נראה לי שאין,אני לא הייתי יכולה להיות במציאות כואבת כל כך.
ואז שזה עובר גם דרכי,כמו למשל שאחותי המאומצת נפטרה (לפני 11 חודש) זה פשוט קרה.
כל הפעמים שהייתי בטוחה שהנה עכשיו היא הולכת,לא הכינו אותי לפשטות ולכאב המטורף שזה הגיע.
זה היה כמו שילוב של ריק וכאוס דחוס בו זמנית.
רגע אחד שקט
רגע אחד המחשבות מאיימות להטביע אותי.
ואז שוב שקט.
וככל שהפסקתי להתנגד לכאב,הוא עבר בי יותר ברכות.
מצאתי את עצמי לא נאבקת בדמעות גם מול אנשים ש"אני לא אמורה" לבכות לידם.
ומצד שני לא עושה סצינות דרמה איפה שהיה מצופה ממני....
כתבת שזה בסדר לשתף,אז הלכתי על זה...

אבל אמא,זה כאילו משהו שתמיד חייב להתקיים,בגלל זה אני כל כך מזדהה עם החלל שנוצר.
אני הייתי מנסה להזמין אותה לחלום,לפעמים הם מסכימים לבקר.
שולחת עוד חיבוק גדול.
והרבה אורך רוח וסבלנות לאבא.

עם לכתה של אמא שלי, הסתלק גם הפחד התמידי לאבד אותה.

משפט חזק בשבילי. @} @}

סופשבוע שקט ורגוע כמה שאפשרי.

כתבת שזה בסדר לשתף,אז הלכתי על זה...
טוב שהלכת על זה מותק.

את כותבת את הפחד הכי גדול שלי. האין אמא
כשהייתי ילדה חשבתי המון על הסוף הזה.
ומכיוון שכבר אז היו לי עניינים עם השינה, הייתי שוכבת בעיניים פקוחות בלילה (לא מן הנמנע שבארבע בבוקר) ומחשבת:
כשאני אהיה בת X אבא יהיה בן Y ואמא בת Z וכשאהיה בת 3X אבא יהיה בן... ואמא בת...
וחוככת באיזה גיל כבר אהיה גדולה מספיק כדי להסתדר בלעדיהם, ובאיזה גיל המוות של מי מהם יהיה נסבל עבורי.
מכיוון שאבא שלי מבוגר מאמא שלי ב-11 שנה ומכיוון שתמיד הייתי (ותמיד אהיה כנראה) ילדה של אמא, לרוב חישבתי את עזיבתו של אבי, אבל מה שבאמת הייתי צריכה להתחשל ולהתגונן מפניו הוא עזיבתה של אמי.
אני חושבת שע"פ החישובים שלי אז (אי שם בין גיל 6-9) שבגיל 30 הרחוק אהיה ממש גדולה לגמרי ובטח ארגיש אחרת לגמרי והמוות האפשרי של אחד מהם יהיה פחות מטלטל ממה שנדמה לי אז.
והנה אני כאן, ובחלק מהזמן אני מתבוננת בחיי ואומרת לעצמי: הנה אני חיה, הנה אני עומדת על רגליי, הנה אני גדולה ו"מסודרת" ואני יכולה להרגיש את השחרור מהפחד לאבד אותה.
ובחלקים אחרים, היתמות הזאת היא בלתי נסבלת עבורי כמו אז.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהמחשבה שאמא שלי תמות הכתה בי.
זה היה מסוג הרגעים האלה שנחרטים עמוק בתודעה.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני אזכור את זה לכל החיים. מה לבשתי. בת כמה הייתי. איך זה קרה בדיוק כשהסתכלתי מהחלון של האוטובוס.
הייתי בת שש וחצי. כשהבנתי שאמא שלי יום אחד תמות לא הפסקתי לבכות.
אחר כך דיברתי עם אמא שלי ולא משנה מה היא אמרה זה לא שינה לי את ההרגשה. משהו אצלי השתנה וכבר לא יהיה אותו דבר. כאילו שאיבדתי את התמימות.
בשנים האחרונות, מאז שיש לאמא שלי בעיות זכרון, אני מרגישה שכל הזמן יש לי קצת פחות אמא...
פעם שמעתי שקוראים לתופעה the long goodbye
אני מבינה שהאמא הזאת שהיתה כל יכולה כבר לא שם.

ולגבי מה שאת עוברת...ניראה לי שבכל גיל התחושה הזאת של היתמות היא קשה ובלתי נסבלת.

כמה דברים:
קודם כל לגבי התמונה האחרונה שנשארה לך מאמא. דיברתי עם קולגה שהיא אם שכולה- איבדה את בנה בצבא, היא סיפרה לי שהיא התעקשה לראות אותו לפני הקבורה כדי לראות למציאות בלבן של העיניים, היא נשארה עם ההתלבטות אם זה היה נכון, כי המבט של בנה רדף אותה שנים. קולגה אחרת סיפרה שחוותה זאת בפרידתה מאביה וסיפרה שלאחר תקופה נתפח הזיכרון והתמונה האחרונה הזו הפסיקה לרדוף אותה.

אני חושבת עלייך המון בהמון רגעים. חשה את השינוי בחייך - איך אמרת? החיים שהיו עד עכשיו כבר לא יהיו יותר. אני חושבת המון על השינוי ומדמיינת איפה את עכשיו, מה את עושה עכשיו, איך את מרגישה עכשיו ומכיוון שהמרוץ לא נותן לי להרים לך טלפון בכל רגע נתון ולא תמיד גם את ערוכה לשיחה, אני שמחה שיש את הערוץ הזה שבו את יושבת כשמתאים ומתחברת בדיוק למקום שאת רוצה וכותבת.

הייתי בת שש וחצי. כשהבנתי שאמא שלי יום אחד תמות לא הפסקתי לבכות
זה מדהים כמה ילדים מתעסקים במוות.
כמה בשנים הראשונות שלנו אנחנו כבר עסוקים בו ומוטרדים ממנו.
יש לי תלמידה (שלצערי מתמודדת עם טיפולים בסרטן עכשיו) שמספרת שילדיה הקטנים, עוד לפני מחלתה עסוקים בעולם המוות כל יום כמעט,
שואלים שאלות לאן הולכים בעולם הבא, ומה קורה אם הם ימותו בצבא, האם חיילים הולכים למקום אחר, האם הם יתגלגלו לגוף של מישהו אחר.... וכל זה בגיל 5.
אחר כך בסביבות גיל הנעורים והלאה, נראה לי שאנחנו כבר לומדים לעטות על עצמנו איזה מן מעטה של "חיי נצח" ולהדחיק את עובדת קיומו של המוות.
מניחים את עובדת קיומו על איזה מדף גבוהה בבוידעם אומרים: זה יקרה יום אחד, אבל לא בקרוב ובטח לא לנו....

נקודינה אהובתי,
כן, גם אני שומעת דברים דומים מאנשים לגבי התמונות האחרונות.
וגם אצלי, ככל שהימים עוברים התמונות האחרונות והקשות שלה נהיות מרווחות ודלילות יותר, והזיכרון באמת נפתח ומתמזג בעוד זכרונות ומחשבות.
אבל לפעמים התמונות האלה שולחות זרועות דביקות כאלה ולא מרפות. זה כאילו איזה חלק בתוכי נאחז בהן בכוח ואז, כמו שכתבה סגו לה אני מנסה לא להיאבק בהן,
רק לנשום ולתת לזה לעבור דרכי.

ולהלן המחשבה המטלטלת (אותי) להיום:
הדבר הקשה ביותר במוות של אמא שלי כרגע, הוא ההישארות עם אבא שלי.

העמידה הזו מולו והצורך לדאוג לו ולעמוד מול קשייו, התעקשויותיו, התגדותו מקפלת לתוכה את סך כל הקשיים בפרידה מאמא שלי:

את החסר שלה
את מה שהיא נשאה והתמודדה איתו כל השנים ועכשיו נותרנו אנחנו לשאת.
את פער עצמת הרגשות שלי לאמא ולאבא.
את הבלבול והתהום שהוא מצוי בה.
את הצורך וההכרח למצוא בלבי כ"כ הרבה חמלה וסבלנות בזמן שכל מה שאני באמת רוצה הוא להיעזב לנפשי.
את העייפות הגדולה שהטיפול באמא שלי הותיר בי עד כדי שאין בי יותר כוחות לטפל ולדאוג לאיש (קשה ועקשן ומבולבל).
את העובדה שזה "לא הוגן" כלפיו ו"לא הוגן" כלפיי
ובמיוחד את זה שעם כל הקושי שלי כנראה שזה מה שהוגן וזה מה שנכון - כי זה מה שקורה.

אני חושבת עלייך המון בהמון רגעים.
גם אני חושבת עליך בהרבה רגעים בחיי: מה היית אומרת, איך היית מתעצבנת, איך היית מגיבה (-:
ובאמת, לרוב אני לא ערוכה לשיחות בימים אלה. נורא מוזר שלאדם וורבלי שכמותי, שהמילה היא הכלי החזק שלו קשה להפיק אותה כרגע.
וגם אני שמחה שיש את הערוץ הזה שבו קל לי יותר לבטא ולקלוט.

את נוכחת איתי המון
ומאז שנפגשנו וניתנו פנים ושפת גוף ומבט עיניים וקול ל הגבירה בחום , אפילו יותר.
קוראת כל מילה שלך
זוכרת כמה זה חשוב להשתמש במקום הזה, במילים, לפרוק ולעשות סדר קטן בכאוס האובדן.
חיבוק גדול והמון כח ונשימות יקירתי.

תודה יהלומותק.
ימים אפורים, דחוסים שכאלה, לא מוצאת מילים או טעם לטחון מים.
לא אחת בעבר נוכחתי לדעת שכשאני נתקלת בקושי בתחום מסויים בחיי, מתגייסים השטחים האחרים של החיים לעזור ולתמוך בי.
גם עכשיו במקביל למקום הקשה המושך עצמו למטה אל עבר מצב צבירה דחוס, עכור וכבד, פתאום נובטים להם תלמידים חדשים שצצים משום מקום.
אחרי שבועות ארוכים של שהיה מחוץ לעניינים הם כאן, התלמידים הוותיקים שלי שעוטפים בחום ואהבה ומסירות ואלה החדשים שכמו משום מקום דווקא עכשיו מתקשרים, מגיעים, מעמידים בפניי עובדות בשטח:
את, יש לך סטודיו ליוגה, ותלמידים שרעבים לשינוי, להקשבה ולליווי, והנה, מתוך הביצה העכורה, שבתי ללמד באופן מלא וטוב ומנחם.

עדיין אין סימן מאמא שלי, ואני חושבת שנכנסתי לשלב חדש בהבנה הפנימית, שזה סופי לגמרי (לפחות בשלב זה....)
@}

עדיין אין סימן מאמא שלי, ואני חושבת שנכנסתי לשלב חדש בהבנה הפנימית, שזה סופי לגמרי (לפחות בשלב זה....)
אוי גבירה, שוב אני דומעת ורק רוצה לחבק אותך על באמת.

איזה יופי שיש הפוגות מ הביצה העכורה_ בכך ששבת ללמד _באופן מלא וטוב ומנחם.
בעיקר יופי שמנחם.

כמה טוב לשמוע

אתקשר בשעת כושר...

שבתי ללמד באופן מלא וטוב ומנחם

איזה יופי. כמה חשוב הבחירה לעבוד במשהו משמעותי שהוא כבר חלק מהאישיות. מזדהה. @}

ים הדממה פולט סודות/ ח.נ. ביאליק

יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת,
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;
וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;
דּוּמָם אֶל-יָם הַמַּחֲשַׁכִּים
כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;
אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי:
"בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;
נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –
הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא.

עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן
וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;
שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא
קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה."

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

השיר הזה מצוטט בחלקו בספר שאני קוראת.
מקריאה אותו אחת הגיבורות על קברו של בעלה הטרי שנהרג במלחמת השחרור.
היא מעריצה מושבעת של שאול טשרניחובסקי מאז הגישה לו זר פרחים בטקס בילדותה: מצטטת שירים שלו כל הזמן ומשתתפת פעילה בכנסים של מעריצי טשרניחובסקי.
כשהיא מקריאה את השיר בהלווייתו, חברתה הטובה לוחשת לה: "אבל זה ביאליק!... זה ביאליק!..."
והיא משיבה לה בלחישה: "מה לעשות, לפעמים אין ברירה"

גם אני, כמי שמעולם לא נפרטו מיתרי לבה מאדון ח"נ חושבת שלפעמים (כמו היום) אין ברירה...
@}

אבל לפעמים התמונות האלה שולחות זרועות דביקות כאלה ולא מרפות.
בעוד חודש יעברו כבר שלוש שנים מאז שאמא שלי נפטרה. במשך השנתיים הראשונות התעסקתי כמעט באובססיביות בשלושת השבועות האחרונים שהייתי איתה בנסיון להבין מה קרה שם...
מודה ששום דבר לא התבהר רק שקעתי עמוק יותר אל תוך ההבנה שכנראה לא אבין.
כשהייתי ילדה התעסקתי באובססיביות בעניין הזמן, מתי התחיל העולם, מה בא לפני אלוהים...? ותמיד הייתי צריכה לסכם את החיפוש הנואש הזה בהבנה שכנראה לעולם לא אבין את זה כל עוד אני חיה.
כמו אותה ילדה קטנה הגעתי לאותן מסקנות גם עכשיו.
זה בלתי אפשרי לתפוס וזה גם מה שמפחיד אותי לפעמים ולפעמים גם מה שמנחם ומאפשר לי להרפות.

עדיין אין סימן מאמא שלי
אחרי שאמא שלי נפטרה נזכרתי בסופשבוע עם ביירון קייטי לפני כמה שנים שבו היא סיפרה איך היא דיברה עם אמא שלה אחרי שנפטרה.
פשוט זימנה אותה ודיברה אליה וחשה אותה בגוף ונתנה לדמעות לזרום ולשטוף אותה ונתנה לעצמה לאהוב אותה...

זה מה שאני עשיתי הרבה ועדיין עושה לא מעט.

_כשהיא מקריאה את השיר בהלווייתו, חברתה הטובה לוחשת לה: "אבל זה ביאליק!... זה ביאליק!..."
והיא משיבה לה בלחישה: "מה לעשות, לפעמים אין ברירה"_

אפילו שאת כואבת את מצליחה להצחיק אותי

מצטרפת למילים של עדינה
לנסות לקרוא לאמא,בחלום,במדיטציה.
בלי לצפות שתיראי או תרגישי,בעדינות ...ולראות מה מגיע.

אפילו שאת כואבת את מצליחה להצחיק אותי
זה לא אני, זה מאיר שלו העילוי, שכל ספר שלו שנוחת לידיי, מרגיש לי כמו הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה והפעם "פונטנלה" שהוא מזור לכל נפש.
לאחרונה, החלטתי שאני רוצה שכל ספר שלי ירגיש כמו הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ולכן פצחתי במרתון מאיר שלו.
אני קוראת את ספריו בזה אחר זה, את אלה שכבר קראתי בעבר ואת אלה שעוד לא, וכל עוד מספר הספרים שכתב גדול ממניין אלה שקראתי, אני בטוחה (-:

עדיין אין סימן מאמא שלי
היום ביקרה אצלי חברה טובה,
ובין היתר שיתפתי אותה גם בזה שאני לא מרגישה את אמא שלי, שהיא לא כאן, לא בחלומות, ולא בראשי ומעבר לגעגוע שלי אליה אני לא מרגישה בנוכחותה.
ואז הגיעה שעתה של חברתי ללכת, ועל סף דלתי הפתוחה עמדנו ונפרדנו כשמבטי המפוזר נחת במקרה על לוח החשמל המרכזי של הבית שנמצא ממש בכניסה ליד הדלת.
וככה עם המבט המתחדד, אני רואה חקוק על מכסה הפלסטיק שלו באותיות מובלטות את שמה של אמי. בלי שום קשר לשם של חברה או יצרן, בלי קשר נראה לעין לכלום.
אני החוותי בעיני לעבר חברתי, והיא פערה זוג עיניים ואמרה: היא לא סתם כאן, מחשמלת את כל הבית מלוח החשמל המרכזי...

_לנסות לקרוא לאמא,בחלום,במדיטציה.
בלי לצפות שתיראי או תרגישי,בעדינות ...ולראות מה מגיע._
אני חושבת שהשיעור הגדול בלכתה של אמא שלי עבורי הוא לשחרר, אם אצליח לשחרר אותה, כל השאר יהיה כנראה כבר משחק ילדים.
ואמא שלי בחייה ובמותה קבעה עובדות בשטח, ועכשיו העובדה הלוהטת מהשטח היא שהיא שחררה את הכבלים החיצוניים הפיזיים שקשרו אותה אלינו, על אפנו ועל חמתנו.
ועכשיו תורנו. עכשיו תורי לשחרר את הכבלים הפנימיים ולתת לה ללכת.
אולי אז היא תוכל לבוא.

לפעמים למצוא דיוק דווקא אצל אלה שלא פורטים על מיתרי הלב מדייק לי שבעתיים מהמציאה בכתובות המוכרות.
ביאליק מבחינתי הוא האיש שכתב את "לא זכיתי באור מן ההפקר" וזה מספיק.
בימי מחלתו של אהובי זכרונו לברכה סיפרתי לו על השיר הזה. הוא לא הכיר וביקש- תכתבי לי אותו קמפטי, בכתב שלך! אבל אהובי, אתה לא מבין את הכתב שלי. אז תכתבי לי שיהיה לי בכתב שלך וגם תדפיסי לי, שאני אקרא.
פוווף גבירצי איזה עולמות את פותחת פה.

יש כל כך הרבה מה להגיד על ההתמודדות, וכשאני עוצרת ונכנסת לתוכי, אני יודעת שהדבר היחיד שבסופו של דבר הציל אותי ממפולת עיי התחושות שלא ידעתי על קיומן זה-
לא להתנגד.
בלי להבין.
הרגשתי כמו רכבת עם קרונות, כל פעם אני בקרון רגשות אחר, לא בהכרח מבחירה, לרוב ממש לא מבחירה,
לומדת לזהות בכל פעם באיזה קרון אני נמצאת, ונמצאת בו. כולל הקרונות ששנאו את הקרונות ואת הרכבת ואת העולם והתנגדו לאי ההתנגדות, בצרחות ומכות.
בשלב מסוים הבנתי שאני גם צופה ברכבת הקרונות, לא רק נוסעת בה.
דווקא הכביכול פסיביות הזאת נתנה לי הכי הרבה יכולת.
טריינספוטינג.

רק עכשיו ראיתי שכתבת כשכתבתי.

היא לא סתם כאן, מחשמלת את כל הבית מלוח החשמל המרכזי... וואהו

נהנתי מהציטוט הספרותי...מחפשת תמיד גם את ה- ספר ובימים אלה מוצאת את עצמי קוראת את "סוף דבר" של יעקב שבתאי (במקביל לכמה ספרים בצרפתחת שלקחתי מהספריה ואני קוראת פסקה פה פסקה שם. עדיין מרגיש כמו כמו עונש)
חושבת עליך הרבה... איזה מתנה שיש לך את היוגה והתלמידים ושהחיים ממשיכים ושאת מי שאת... ובכלל

ועכשיו תורנו. עכשיו תורי לשחרר את הכבלים הפנימיים ולתת לה ללכת.
כן.
זה לשחרר, בכל מקום, לשחרר גם את זה שאי אפשר לפעמים לשחרר.
זה מרגע לרגע.
נשימה.
ואיזו ברכה שיצרת לעצמך את המקום הזך והתומך הזה של היוגה, הסטודיו, התלמידים.

(ובלי כל קשר, הצילום הגדול שלך בכניסה לבית שלכם לא עוזב אותי מאז שהתראינו.)

אז תכתבי לי שיהיה לי בכתב שלך וגם תדפיסי לי, שאני אקרא
מאוד התרגשתי מהמשפט הזה, את אהוב ליבך הכרתי כמובן כצייר, כסטודנטית לאמנות ואף נתקלתי בו לפעמים בפתיחות של תערוכות שהייתי מכתתת רגליי אליהן.
ודרכך אני לומדת להכיר אותו כאדם ומתרגשת עכשיו בדיעבד מציורים שלו שאהבתי עוד יותר.

_לומדת לזהות בכל פעם באיזה קרון אני נמצאת, ונמצאת בו. כולל הקרונות ששנאו את הקרונות ואת הרכבת ואת העולם והתנגדו לאי ההתנגדות, בצרחות ומכות.
בשלב מסוים הבנתי שאני גם צופה ברכבת הקרונות, לא רק נוסעת בה.
דווקא הכביכול פסיביות הזאת נתנה לי הכי הרבה יכולת.
טריינספוטינג._
אחרי שרציתי לצטט את כל מה שכתבת, זה הכי מעט ומתומצת שהצלחתי.
מאוד מתחברת לדימוי הזה וחווה אותו על בשרי, וברור לי שהפגת ההתנגדות בכל רגע נתון לכל מה שיש היא הדרך לצלוח את זה... את החיים.

וזה הרי ממש כך, מרגע לרגע_ _בכל מקום, לשחרר גם את זה שאי אפשר לפעמים לשחרר.

(ובלי כל קשר, הצילום הגדול שלך בכניסה לבית שלכם לא עוזב אותי מאז שהתראינו.)
מדהים, הרי זו הברכה שמרטיטה כל מי שאי פעם יצר משהו, שהדימוי שיצא תחת ידיו טעון בתכנים, ורגשות ילווה מישהו אחר וילך איתו הלאה.
זה ממש מחמם את ליבי. במיוחד כשמדובר בפרוייקט הזה שעסק בעיקר בזיכרון ובדפוסים ובילדות וכל משפחתי, חבריי ומכריי לדורותיהם לקחו חלק.
כמו שסיפרתי פה כמה פוסטים למעלה, אותי מלווה צילום מהסדרה הזאת שתליתי עכשיו בחדר העבודה.
אמא שלי ואני מצולמות בו יושבות החדר המתנה בקופת חולים והתחושה שרציתי שתלווה את הצופה היא של חוסר בהירות לגבי מי לקח את מי לרופא: היא אותי או אני אותה.
הצילום הזה שצולם לפני 10 שנים מקבל היום משמעות מיוחדת, שלא עוזבת גם אותי.

יפה מאוד הביאליק הזה

_ועכשיו תורנו. עכשיו תורי לשחרר את הכבלים הפנימיים ולתת לה ללכת.
אולי אז היא תוכל לבוא._

נו, זה כמו ביוגה - לשחרר בתוך העשיה, כאילו במקום הכי אל הגיוני

אין ספק שמאיר שליו הוא אחד הגדולים (שעשע אותי ב״הדבר היה ככה״)

מה שאת רואה ,דרך אמא הוא כל כך בהיר,זה למשל מראה כמה היא נוחכת אפילו בהעלמות ובאין נוכחות.
נשמע שהיא אשכרה רוצה שתרשי לה קצת להעלם לכם.
והיא כבר תבוא שיתאים לה,אם צריך, אפילו דרך ארון חשמל.
מדהים איך השיעור הנשמתי ממשיך גם שנשמה עוזבת.
זה מזכיר משהו שכתבתי לפני כמה שבועות.בלי להבין למה אני כותבת,כמו תקשור.
מעניין לראות את התאריך אם יש לו משמעות.אם יתאים אעתיק גם לכאן.
חיבוק גדול

טוב,מעתיקה לכאן בכל זאת,נכתב ב 17.8.12
שעוזבים לעולם הנשמות
זה לא כדי לעזוב
אלא ללוות מזווית אחרת
קרובה יותר למקור
יש הרבה אהבה בדרך הזאת
אין שיפוטיות
רק חמלה גדולה
כמו שראוי שתהיה
השיעור הוא ללמוד נדיבות.
מחילה
ואהבה
גדולה

נו, זה כמו ביוגה - לשחרר בתוך העשיה, כאילו במקום הכי אל הגיוני
זה בדיוק כך, רק ההיפך: זה ככה ביוגה כי זה כך בחיים והתרגול של היוגה מדמה ומאמן אנשים ליצור סיטואציות שבהן הם משחררים תוך עשיה בגוף, ואח"כ בנפש ובתודעה כדי שאפשר יהיה לחוות וליישם את זה בסיטואציות המזדמנות ללא הרף בחיים.
והאמת, שכמה שהאימון וותיק ויציב, זה עדיין כ"כ קשה ליישם,
גם כי זה פשוט קשה, והעולם הזה תמיד מושך לחפש בחוץ ולא בפנים,
וגם ככל שהמיומנות לעשות זאת עולה, מזדמנים אתגרים קשים יותר שקודם לא יכולתי להם ועכשיו כנראה שכן, אחרת לא היו באים....

ברגעים שבהם השחרור תוך כדי עשיה קורה, אי אפשר לטעות.
זו תחושה של שקט ויציבות שלא תלויים בשום התרחשות חיצונית. הרגשה חזקה וצלולה שהכל מונח במקומו.
יש שעות שלמות ביום שבהם אני מצליחה להיות שם, לקבל, לנוע עם החיים,
ורגעים אחרים (כמו למשל הרגע היום שבו התקבלה בדואר תעודת הפטירה של אמא שלי) שבהם יש איזו רתיעה פנימית עמוקה של משהו צורם, מנוכר ולא תקין.
וכמו שאמרו מועצת החכמות כאן למעלה, גם את זה צריך לשחרר.

_זה לא כדי לעזוב
אלא ללוות מזווית אחרת
קרובה יותר למקור_
המשפט הזה מרגיש לי נכון ועוטף עבורי, ראוי להתכרבל בתוכו.
חיוני במיוחד לתחושת הנטישה שנפערת בחלקים מסויימים של היום.
תודה @}

השיחה כאן כל כך מדהימה. מלאת כאב, עומק וחכמה.
אני מרגישה ממש התפעמות שיש לך כאן מקום לשתף, ואפשרות לקבל תמיכה והקשבה וליווי לתהליך.

וגם על הריפוי של היוגה. חסד גדול.