יש משהו מתנשא בלומר לאדם אחר "אתה בחרת לחלות" או "אתה בוחר למות"
אני רואה את זה כל כך הפוך!
לדעתי, יש משהו מתנשא בלומר לאדם אחר "אתה חייב לחיות" או "אין סיכוי להבריא בדרך שלך".
לעומת זאת, יש
לקבל את הבחירה של אדם אחר לחלות או למות. להשלים עם זה, לכבד את זה, לקבל את זה, לקבל את הזכות שיש לאדם אחר לבחור לו את חייו, במודע או שלא במודע. אבל בוודאי כשהאדם אומר בגלוי "תניחו לי למות".
_השליטה לדעתי האישית מנסיוני היא לא בידיים שלנו ואנחנו שוגים ועושים לעצמינו עוול אם אנחנו חושבים שאנחנו המסבבים.
זה מתכון מצוין לרגשי אשם_
שוב אני רואה את זה הפוך לחלוטין. אולי בהקשר של הדף
אחריות או אשמה. החיפוש אחרי ה"שליטה" או ה"אשמה" הוא כיוון לא פורה לדעתי. בשביל מה ללכת לשם. זה כל כך לא רלבנטי. אני יודעת שאנחנו עושים את זה, אבל לפחות שנדע שאנחנו בדרך ללא מוצא, שסתם נתקענו שם בבוץ.
אני לא רואה את הסרטן כאהבה.
אני רואה אותו כקלקול שמתחולל בגוף עקב טיפול לא מיטבי שלנו בגוף שלנו. תאים סרטניים נוצרים כל הזמן. אנחנו יכולים לעודד אותם (למשל, ע"י העדר פעילות גופנית, ע"י אכילת סוכרים ודגנים, ע"י חשיפה מרובה לרעלים כמו פלסטיקים, חומרי הדברה, קוסמטיקה וכימיקלים אחרים) ואנחנו יכולים להפריע להם לשגשג (למשל ע"י פעילות גופנית קבועה, ע"י תזונה מלאה ירקות ופירות חיים, ובמיוחד שום ובצל, וע"י הפחתת כמה שיותר רעלים מחיינו - אם ע"י החלפת הפלסטיק בבית בעץ, זכוכית ונירוסטה, אם ע"י המנעות מחומרי הדברה וכן הלאה). ואם זה סרטן השד, אז אחד מגורמי המניעה הכי חזקים הוא ההנקה. או יותר נכון: אחד מגורמי הסיכון הגדולים ביותר לסרטן השד הוא אי-הנקה. זה לא עונש מאלוהים וזה לא משהו מסתורי וערטילאי. היום יודעים הרבה על המנגנונים שיוצרים סרטן בגוף ועל הרגלי החיים שמעודדים סרטן לעומת הרגלי החיים שלא מאפשרים לו להתפתח. זו לא תורה מסיני.
יחד איתם יש גם מנגנונים רגשיים שמעודדים שגשוג של סרטן: לדוגמא, טיפוח טינה, מחשבות נקמניות, קורבניות ותחושות של חוסר אונים. הקורבניות יכולה להיות גם אמתית לגמרי: נשים שנשואות לגברים שמתעללים בהם (
סימני התעללות בזוגיות) נמצאות בסיכון מוגבר פי כמה וכמה ללקות בסרטן. זה לא נדמה להן שהן קורבנות - הן אכן קורבנות. הבעיה במקרים כאלה יותר רחבה: אשה כזאת לא יכולה להמשיך לחיות בתוך מסכת התעללות ולספר לעצמה שהיא חיה בגן עדן. היא צריכה לצאת משם. אבל בשביל להיחלץ משם צריך כוחות. ואחרי כמה שנים של רמיסה, קשה לגייס את הכוחות האלה.
מה יש פה שקשור ל"שליטה"? מה יש פה שקשור ל"רגשי אשמה"?
אני מעדיפה במקום לדבר על שליטה ועל אשמה, לדבר על בחירה. לדבר על רצון. מה אנחנו רוצות למען עצמנו? מה אנחנו בוחרות?
וכשמדובר באחרים - לדבר על כבוד. איך לכבד את הזולת. לכבד את הבחירה שלו.
לפעמים, הבחירה לא ברורה אפילו לאדם עצמו. במקרה כזה, צריך הרבה עדינות והקשבה כדי לעזור לאדם להבין בעצמו מה הבחירה שלו. או אפילו להבין, שיש לו בחירה.
לא מעט אנשים שהחלימו מסרטן מספרים על הרגע שבו הבינו, שיש להם בחירה. והחליטו לבחור לעצמם חיים אחרים! אפילו חלק מהם אומרים, שזה בזכות הסרטן, שהכריח אותם להבין מה סדר העדיפויות שלהם בחיים. מול המוות, הם אמרו: אני לא מוכן יותר לעשות דברים שאני לא רוצה! נותרו לי חודשיים לחיות ואני אחיה אותם כמו שאני רוצה!
כעבור עשר שנים הבנאדם שנתנו לו חודשיים לחיות - חי ושמח ובריא ומאושר. מפני שבזכות הסרטן הוא נתן לעצמו רשות לחיות את החיים שלו ולא את הציפיות של האחרים.
האם יש מקום לרגשי אשמה שהוא לא עשה את זה קודם?
הרי אולי, לו היה חי כך מלכתחילה, לא היה לוקה בסרטן.
אז מה?
אילו לסבתא היו גלגלים...
מה זה קשור ל"לא בידיים שלנו"? יש דברים שאינם בידיים שלנו. לפעמים אדם מגלה את הסרטן מאוחר מדי. הוא אמנם שינה את החיים והתחיל להחלים אבל זה היה מאוחר מדי. הסרטן כבר מתקדם מדי. אז מה? זה אומר שאף פעם אין לאף אחד זכות או אפשרות לבחור אחרת? או להציל את עצמו? זה כבר מגמד ומקפד כל סיכוי חיובי?
אולי אני פשוט אדם אופטימי ואני מעדיפה להתמקד במה שאפשר לעשות במקום במה שלא באפשרותנו לעשות, אבל גם זו גישה לחיים.
בגישה שלי, אין מקום לרגשי אשמה.
יש לגלות חמלה, אמפתיה והבנה אליהם כשהם צצים. גדלנו עם זה, קשה להתפטר מזה לגמרי. אבל בגדול, בעיקרון? אין להם מקום. אין בהם שום טעם. הם מיותרים. הם יופיעו כי הם אצלנו מתוך הרגל מהילדות. הם לא צריכים הרבה בשביל לפרוח, כמו עשבים שוטים. זה לא אומר שאנחנו רוצים או צריכים אותם בחיים.
