הגבירה בחום

יש פאקינג גשם של מטריות בתמונה של השיר הזה.
גשם של מטריות.
נרדמת עם זה.

שלום
מעולם לא תירגלתי יוגה ואני רוצה להתחיל . עשיתי פילאטיס כמה שנים, אבל לאחרונה עקב כאבי גב הפסקתי .
ממה שקראתי נשמע לי שאשטנגה יוגה שהיא היותר דינמית (אם הבנתי נכון) הכי מתאימה לי. האם תוכלי להמליץ לי על מורה ?
אני גרה בגבעתיים, אבל אפשר גם בת"א
תודה

שאלה לגבירה יקירה (מצחיק לפנות אלייך כך) (-:
אין כמו היוגה כדי לסייע בשחרור כאבי גב, אבל...
קודם כל, אם יש לך כאבי גב, המלצתי החמה לך היא לא לתרגל אשטנגה במיוחד אם לא תרגלת בעבר.
אשטנגה יכולה להיות תרגול נפלא, מחזק, ממריץ ומחמם
אבל ברוב תרגולי האשטנגה אין התייחסות לעבודה מדוייקת עם הגוף, לשמירה ולהגנה על הגב התחתון ושאר אזורים רגישים בגוף (ברכיים, עורף...) ולאפשרויות ביניים שמתאימות למי שלא יכול לבצע את התנוחות המלאות.
לרוב קצב העבודה בשיעור מהיר והתרגול אנטנסיבי ומה שנשמע שאת צריכה זה שיעור עם מורה שידע לכוון אותך לעבודה מדוייקת, ולתת לך דגשים ברורים של עבודה נכונה שמתאימה ליכולות ולצרכים שלך (שזה אומר עבודה שאין בה כאבי גב)
אני לא מכירה באופן אישי מישהו מספיק טוב כדי להמליץ עליו, אבל בגבעתיים יש את פראנה יוגה ויש להם מבחר של מורים ואסכולות תרגול שונות.
נסי לבדוק דווקא כמה מהתרגולים העדינים יותר מאשטנגה ופשוט תראי איך מרגישה בסוף השיעור.
הנה משהו שיעזור לך להבין למה לשים לב בשיעור ואיך לדעת אם את נמצאת בשיעור שמתאים לך.
מעבר לזה את מוזמנת page]להתקשר id[/po]=34 אלי ואשמח לעזור לך יותר עד כמה שאוכל.
בהצלחה ומוזמנת לעדכן @}

יקירותיי היפות,
לא נכנסתי לכאן כמה ימים טובים.
מוצאת עצמי עסוקה מאוד בעבודה. והעבודה משחררת, במיוחד העבודה שלי... (-:
בשאר הזמן שנותר בין שהיעורים שאני מלמדת ושאר העבודה שמאחורי הקלעים, לא מוצאת עצמי עם יותר מידי מילים מול החיים והמרכיבים שלהם: אמא שלי שמציפה אותי בלי התרעה בזיכרונות קטנים (מתפוצצת מצחוק בשיעורי היוגה בסלון של הוריי מכל פיפס שאבא שלי עושה, מכינה לי קופסאות של פלפלים קלויים בשמן זית...), אבא שלי שלומד לחיות בלעדיה בתוך הבלבול הכללי שבו הוא שרוי, דילמות שטרם נפתרו בחיי, כאב ויופי - ואין לי מילים.
בינתיים מחבקת אתכן מכאן

לגבירה שלום ותודה על תשובתך
השבוע אלך לנסות בפארנה יוגה שיעורי פארנה ויניאסה ואינגר. ונראה...

ערפל לפעמים הוא דבר חיובי.
הוא מכסה בימים אלה את אמא שלי ומגן עלי.
ברוב הזמן הוא מערפל את היעדרה, את הגעגוע אליה ואת התמונות העקשניות מימיה האחרונים ובחסותו אני עובדת בטרוף, כותבת , מתכננת פרויקטים, מלמדת, קוראת, עסוקה בתאוריה ובמעשה עד מעל לראש.

[מרוב עבודה קדחתנית, כאן זה המקום היחיד ששכחתי לכתוב בו שביום שני הקרוב נפתחת קבוצת מדיטציה חדשה בהנחייתי בסטודיו ובה לראשונה אני הולכת ללמד שיעור שכולו טכניקות מדיטציה ודרכים להשקטת התודעה - אני מאוד מתרגשת מזה (אולי אכתוב בקרוב יותר על זה) ואם את מישהו מבאי ובאות הדף זה מעניין כמובן שיהיה מרגש להיפגש.]

אחת לכמה זמן העננים מתפזרים והכאב נהיה חד ובלתי נסבל: כמו אגרוף בבטן, כמו סכין בגב, כמו חומצה בעיניים, כמו שמן רותח - בלתי אפשרי.
ואני בועטת וצועקת בפנים ובוכה בחוץ, לא מנסה להבין, ולא להתרגל ולא לנשום - לך תתרגל לחומצה בעיניים...
עד שמסך הערפל הטוב שוב חוזר והופך את החוויה לרכה יותר, ממוסכת, מפוזרת ואפשר לחזור לראות בעיניים ולשמוע ולחשוב ולנשום ולהיות בת אדם בעולם.

שבוע בהיר ורך שיהיה לנו. @}

מה כבר יש לאמר על פיסת האמת הצלולה הזו? רק

עד שמסך הערפל הטוב שוב חוזר והופך את החוויה לרכה יותר, ממוסכת, מפוזרת ואפשר לחזור לראות בעיניים ולשמוע ולחשוב ולנשום ולהיות בת אדם בעולם.
לגמרי... וטוב שכך.
תארי לעצמך שהיינו צריכים לחיות עם חומצה בעיניים כל חיינו?
ערפל זה יופי.

חיבוק לעוד שבוע יצרני ומעורפל

מדהים איך אני מוצאת את עצמי חושבת עליך בזמנים שאת לא כותבת...ממש מרגישה אותך
ובנתיים כל מה שאני יכולה לשגר זה חיבוק גדול שמרגיש כמו קלישאה

ואין לי אף מילה שיכולה לקלוע להרגשה שאנחנו בעצם מכירות, חברות, מקבילות
שיהיה שבוע בהיר רך ומעורפל @}

גבירה יקרה, גמני חושבת עלייך לא מעט ושולחת לך כוחות.
מי היה מאמין שדוקא הערפל ע"פ הבהירות הוא שמאפשר לחזור לראות בעיניים ולשמוע ולחשוב ולנשום ולהיות בת אדם בעולם.
אז תודה לאלוהי הערפל.
ותודה לך, על השיתוף הצלול והמרגש עד דמעות.
בהצלחה עם כל ההתרחשויות החדשות ושיהיה שבוע רך ומבורך

אוי. קשה לקרוא. בטוח שקשה לחוות...
מקווה ומאחלת לך שהמיסוך יהיה רק במקומות שבהם הוא נדרש ובמקומות שדרושה הבהירות - שתשרור בהירות.

מתעוררת פתאום לפנות בוקר
קוראת אותך
והמילים שלך מעוררות בי תחושה חזקה שאפשר להיות בת אדם בעולם.
שלמה, מלאה בכל מה שצריך לחיות את החיים האלה.
הרבה מאוד חיבוק והערכה ואהבה גבירצי.
הרבה.
שבוע של ערפל צלול.

נשמות יקרות,
תודה על הדיוקים, התוספות והאהבה שאתן מפזרות כאן.

ואין לי אף מילה שיכולה לקלוע להרגשה שאנחנו בעצם מכירות, חברות, מקבילות
ממש ככה, ההרגשה הדדית! @}

מי היה מאמין שדוקא הערפל ע"פ הבהירות
באמת מי היה מאמין, כל פעם מחדש אני לומדת איך מה שאני יודעת הוא חלקי ומצומצם ויכול להפוך ברגע לדבר שאני לא יודעת....
אז תודה לאלוהי הערפל. ותודה גם לך מותק.

מקווה ומאחלת לך שהמיסוך יהיה רק במקומות שבהם הוא נדרש ובמקומות שדרושה הבהירות - שתשרור בהירות.
תודה על הדיוק הזה נקודית - חשוב מאוד לדייק לאותו רגע לפני שאנחנו פוצחות בו בסאגה בשבחי הערפול

באיזשהו מקום, בנושא המסויים הזה, הערפל הוא הבהירות שלי...

מה שמביא אותי אל המשפט הזה: שבוע של ערפל צלול. ואליך שבע, מלכת האוקסימורונים הבלתי נלאית.
תודה על האהבה ועל החיבוקים - הלוואי וניפגש בקרוב בחסות וערפול צלול שכזה

לעולם לא אשכח את רגע הקסם בבית ספר, שברובו היה גועל נפש
בו למדנו בשיעור ספרות, שהיה הדבר היחיד שאהבתי ללמוד שם
את המילה אוקסימורון.

שהיה הדבר היחיד שאהבתי ללמוד שם
גם אני לרוב. ביסודי גם אהבתי מאוד מוסיקה וקצת גאוגרפיה (אפילו שהייתה לי בעיה קשה עם מפות סתומות (-:)
ואני ההוכחה שלא תמיד אהבת המקצוע קשורה למורה.
היו לי מורים לתנך - אלופים אחד אחד ולא אהבתי תנך (אולי הם לא היו אלופים מהבחינה הזו שלא מלמדים נכון לדעתי את המקצוע הזה)
והיו לי מורים לספרות לאורך רוב השנים, גרועים ואהבתי מאוד ספרות. המורה שהושיעה אותי במקצוע הזה הגיעה ב-י"א י"ב

הי יש לי שאלה נוספת בקשר ליוגה
ניסתי כמה שיעורים (איינגר וויאנסה) בשיעורים עצמם הרגשתי טוב אולם הגב ממש כואב. יכול להיות שזה מכיוון שהלכתי ל4 שיעורים בשבוע שאני ממש לא בכושר ולא מכירה יוגה בכלל?
לא רוצה סתם לפסול את היוגה בגלל שאני אובססיבית!!!

הי שואלת,
קודם כל אומר שלייעץ בעניינים האלה ברשת על קצה המזלג זה לא הדבר המדויק ביותר ומזמינה אותך שוב ליצור קשר טלפוני כדי שנוכל לעמוד טוב יותר על דיוקם של דברים.
עכשיו, יש כמה דברים שעולים בראש:

שאלה: האם הכאב שאת מרגישה הוא בגב העליון או בגב התחתון?

לפעמים, כשעובדים באופן אינטנסיבי (כמו למשל 4 פעמים בשבוע) אחרי הפסקה ארוכה מרגישים טוב מאוד את שרירי הגב האמצעי והעליון וזה בעיקר אומר שהשרירים עבדו ואת מרגישה את העבודה בהם, וזה פחות מדאיג.

זה מביא אותי לנקודה השניה שמובילה אותי באופן אישי בהנחיות שלי והיא: שאם יש כאב, משהו לא נכון קורה במיוחד אם הוא כאב בגב התחתון (גם כאב טוב של השרירים בגב העליון לא צריך להיות ברמה כזאת של סבל).

אני אישית חושבת שהעניין תוך כדי אימון יוגה ואחריו הוא לא לחוות כאב. כן לעבוד עם הגוף, כן להרגיש את המאמץ של השרירים, אבל כל הזמן לחפש את ההרפיה בתוך העבודה ולא לסבול כאב.

4 פעמים בשבוע למתרגל מתחיל זה הרבה יותר מידי בעיני. גם לא מתאים לגוף להפיל עליו כזאת מסה של מאמץ בזמן כ"כ קצר, גם סביר להניח שזה יותר מידי בשבילך וגורם לך כאב
סבל
בדיוק מה שהיוגה מנסה לשחרר אותך ממנו, וגם, ה"אובססיביות" הזאת כפי שקראת לה היא מתכון בטוח לשרוף את עצמך מהר ולא להתמיד בזה.

אני מאמינה שתרגול נכון צריך להתחיל בהדרגה ולהתבצע מתוך קשב ומודעות למה שנכון לך: תתחילי מפעם בשבוע, תני לגוף שלך להכיר את התרגול ולהתרגל אליו, להתחזק לאט לאט, תבדקי את ההשפעה של זה עליך לאורך השבוע, תבדקי האם זה נעים לך, איך את מרגישה בסוף השיעור? אחרי כמה שיעורים אם תראי שמתאים לך מינון גבוה יותר תמיד אפשר להוסיף עוד פעם/ פעמיים או כמה שנראה לך.
מילות המפתח כאן הן בהדרגה ומתוך קשב לגוף

הדבר האחרון הוא באמת אפשרות שמשהו בתרגול שלך עצמו ובשיעור לא נעשה נכון (מאוד יכול להיות שזה שילוב של תרגול לא נכון לך ותכיפות מוגזמת), בין אם ההנחיות של המדריך לא היו מדויקות או היכולת שלו להבחין בזה שאת מבצעת משהו שלא מתאים לך....

אם את הולכת עוד פעם לאותו השיעור, הייתי ממליצה לך לדבר עם המורה ולספר לו/לה את מה שהרגשת, אם הוא מורה טוב יהיו לו אלטרנטיבות טובות יותר עבורך שיגנו על הגב שלך.
בד"כ שיעורי איינגר מאוד מקפידים על עבודה מדויקת והתבוננות מעמיקה, ואני לא חושבת שצריך לפסול שיטה, אבל מאוד יכול להיות שתצטרכי לבדוק כמה מורים עד שתגיעי לזה שההנחיות שלו והתרגול שהוא מעביר הכי מתאימים לך.
אני לא יודעת אם קראת את הקטע בפעם הקודמת שהבאתי לכאן על איך לבחור מורה ליוגה אבל אם לא קראת ויש לך ספקות לגבי המורה או השיעור המסוים, אני ממליצה לך לקרוא אותו.
במיוחד את הקטע האחרון שלו שמתייחס למה צריך לשים לב בשיעור כדי לדעת אם הוא נכון לך.

בהצלחה @}

אפשר עוד שאלה ? גבירה, למה זה בשיעורי יוגה מגיע השלב שהמורה מבקשת שנתחלק לזוגות???
זה הורס את החוויה שלשמה הגעתי לשיעור,בכדי להתחבר לעצמי דרך גופי. ואז אני צריכה לאחוז ידיים,לגעת במישהו אחר. זה לא טוב לי. זה מכדי. זה גורם לי לשאוב את האנרגיה מהאחר. וזאת הסיבה שאני עוזבת ולא מתמידה. לא יודעת אם גם את משתמשת בשיטה הזו. איך שלא יהיה לי יש הרגשה שהמורה מרוויחה מרחב נשימה כשהתלמידים עסוקים אחד עם השני. מה תו מרת? תודה מראש.

הי עתליה,
בטח שאפשר כל שאלה, אם כי אני רוצה לסייג ולומר שהתשובות שלי כאן מביאות בעיקר את השקפת עולמי ביחס ליוגה, מאוד יכול להיות שמאנשים אחרים תקבלי תשובות שונות ובכל מקרה כל תשובה דורשת בדיקה, האם היא מתאימה ונכונה לך

בעיני, העיסוק המרכזי ביוגה הוא חיפוש הדבר הנכון והמאוזן ביותר לעשות ברגע נתון וזה כולל חיפוש האיזון גם בתרגול.
תנוחות היוגה הרבה פעמים דורשות אינטיליגנציה פיזית גבוהה ואת היכולת לחשוב ולפעול על הגוף בכמה כיווני תנועה, לפעמים מנוגדים אחד לשני.
לפעמים, בזמן שהגוף שלנו מחפש ורוכש את התבונה הזאת בעצמו, גורם חיצוני כמו אביזר עזר, או אדם אחר שמבהיר ומכוון מבחוץ את הגוף אל עבר הפעולה הנכונה, יכול לסייע מאוד לגוף שלנו להפנים את התנועה הזאת ואז לשחזר אותה בעצמו.

למשל: בכלב עם ראש למטה, הגוף שלי צריך לדעת להשתרש עם כפות הידיים ועם כפות הרגליים, לגלגל את עצמות הישיבה שלו לאחור, ובו זמנית להתארך קצת עם הכתפיים קדימה, לאסוף את הבטן והצלעות אחורה אל הגב, לנשום ולאפשר מרחב ואורך בעמוד השדרה ובנוסף על כל זה לחפש איך להרפות את המאמץ (-:
במצב כזה, ובמיוחד בהתחלה, מישהו שמוביל עם הידיים או עם חגורה את עצמות הישיבה שלך אחורה, עושה בשבילך חלק מהעבודה ומשאיר לך להתרכז ולעבוד על כל השאר, כדי שבפעם הבאה שתתרגלי כלב עם ראש למטה לבד תוכלי ממש לזכור את מגע הידיים או החגורה שמובילים את האגן שלך אחורה בזמן שאת עושה את כל השאר ולשחזר אותו יותר טוב עם עצמך - זאת בסופו של דבר המטרה.

אז נכון, לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, וגם כאן, איך לא, צריך לחפש את האיזון הנכון ולהשתמש ב"אביזר העזר" הזה במינון נכון ובאופן מושכל.
נכון, שהמטרה המרכזית בשיעורי היוגה היא לכנס את החושים ולהתחבר אל הגוף שלי, ונכון שעבודה בזוגות, יוצרת איזו מן אתנחתא בריכוז והפניית החושים פנימה (אגב, לפעמים האתנחתא הזאת נחוצה גם לתלמידים כי היא מאפשרת גם קצת מנוחה מהמאמץ) ונכון שהיא גורמת לפעמים לבריחת האנרגיה מהפנים אל החוץ שמתבטאת בדיבור ובהתרכזות באחר, עוד דבר נכון, הוא שיש הרבה אנשים שיש להם בעיה עם מגע פיזי עם מישהו אחר.

אבל אם יש נושא שחשוב להבהיר אותו ולהעמיק את ההבנה בו, לעבודה ממוקדת בזוג מידי פעם, יש השפעה אדירה על הבנת התנוחה, הרבה פעמים כאמור, זו הפסקה גם עבור התלמידים עצמם שחווים מאמץ פיזי ומנטלי אדיר בשיעור, הזדמנות קצת לנוח, קצת לחייך, קצת להקשיב ובעיקר בעיקר לקבל פרספקטיבה טובה יותר על התנוחה, גם כי מישהו מראה לגוף שלך באופן מכני לאן ללכת וגם כי את עצמך עושה את אותה פעולה על האחר ודרך זה מבינה טוב יותר איך לפעול עם גופך שלך בתנוחה.

בכל מקרה, אני לא חושבת שעבודה בזוג היא תנאי הכרחי לקיום שיעור יוגה טוב, ובטח שלא סיבה לעזוב או להתמיד בתרגול, מאוד יכול להיות שאם תבדקי טוב עם עצמך תגלי שאולי יש עוד סיבות לחוסר ההתמדה: אולי קשיים אחרים, אולי שיעור שלא מתאים לך או מורה לא קשובה מספיק, אולי קושי מובנה בהתמדה (אני באמת לא יודעת, וסתם זורקת כל מיני אפשרויות שעולות לי בראש).
גם כאן, הייתי במקומך מחפשת את האיזון: מצד אחד לבדוק למה באמת אני נרתעת מהעבודה בזוג, מצד שני לבדוק, אולי באמת המינון של העבודה בזוגות הוא גבוה מידי לטעמך, ואז אפשר לשתף את המורה שלך או פשוט לבחור לא להשתתף בו.
אם התרגול בזוגות קורה רק מידי פעם, הייתי מציעה לך להתמקד דווקא במה שהוא כן נותן לך ופחות במה שהוא לוקח ממך. אפשר לשמור עד כמה שאפשר על הריכוז שלך פנימה, לא לתקשר או לדבר יותר מידי, רק במינימום ההכרחי וממש להתרכז בלמידה ובהבנה הנוספת שהתרגול הזה נותן לך וכך לא לאבד את הריכוז שלך.

מקווה שעזרתי קצת, ואת מוזמנת לשאול אם משהו לא ברור. (-:
אימונים נעימים ומעצימים שיהיו @}

לבדוק למה באמת אני נרתעת מהעבודה בזוג
בתור קוראת מהצד:
גם אני נרתעת.
מאוד לא נעים לי כש"כופים" עלי מגע פיזי עם מישהו שאינו קרוב אלי פיזית (כלומר, כל אדם שאין לי איתו יחסים פיזיים יומיומיים... ).
(כתבתי "כופים" כי זה לא שעומדים עלייך עם אקדח, אבל זו סיטואציה מביכה ולא נעים לסרב)
מה עוד יש לבדוק פה?

מה עוד יש לבדוק פה?
את עוצמת הרתיעה שגורמת לבנאדם לא להתמיד במשהו שעושה לו טוב בגלל כמה רגעים של שיתוף פעולה לצורך למידה.
אני יכולה להתחבר אל המבוכה ואפילו אל ההרגשה שלפעמים, ובמיוחד תוך כדי שיעור יוגה, כשאת מרוכזת בתוך עצמך, פתאום שיתוף פעולה כזה לא דווקא מתאים לך, אני יכולה להזדהות עם כזאת הרגשה.
עם זאת, לרוב, גם אם לא ממש מתחשק לי אני הולכת על זה, בוחנת, מבינה מה שיש לי ללמוד וממשיכה הלאה.
אם עד כדי כך לא נעים לי בתוך זה, אני אומרת שלא מתאים לי כרגע לתרגל את זה, פשוט כך.
אם זה גורם לכזאת רתיעה עד כדי כך ש זאת הסיבה שאני עוזבת ולא מתמידה אני אישית הייתי בוחנת את זה. לא מתוך המקום שמשהו לא בסדר איתי, אלא באמת כדי להבין מה הדרך הטובה ביותר בשבילי לפעול כרגע.

תודה רבה גבירה על התשובה הרחבה.
אני מניחה שזה עניין מאד אישי של רגישות יתר. היא גורמת לי לדלג על סוג כזה של אינטראקציות...
לגבי לעזור להגיע לתנוחה הנכונה, אז אני לא מאמינה שיש דבר כזה. יש גוף והוא יגיע עד לאן שהוא יכול ברגע נתון.
מה גם שהפרטנר עצמו לא הוא זה שיכול להיות גורם מתקן. מעדיפה שהמורה תמשוך לי את עצמות האגן אחורה כשאני בכלב,לא מישהו זר

אבל אין כאן צודק ולא צודק,רק הרגשה אישית. שוב תודה.

מה גם שהפרטנר עצמו לא הוא זה שיכול להיות גורם מתקן. מעדיפה שהמורה תמשוך לי את עצמות האגן אחורה כשאני בכלב,לא מישהו זר
הכל קורה בהנחייתו הצמודה של המורה. וכל העניין הוא שהעבודה הזאת תורמת לשני הצדדים הנוגעים בדבר, לזה שמתרגל ולזה שעוזר.
לגבי לעזור להגיע לתנוחה הנכונה, אז אני לא מאמינה שיש דבר כזה. יש גוף והוא יגיע עד לאן שהוא יכול ברגע נתון.
בעניין הזה דעותנו חלוקות. זה ממש לא נכון בעיני.
אם תרצי ארחיב על כך אבל בינתיים אני רוצה סתם לחפור בעניין (-:
הרבה הצלחה @}

את עוצמת הרתיעה שגורמת לבנאדם לא להתמיד במשהו שעושה לו טוב בגלל כמה רגעים של שיתוף פעולה לצורך למידה
המממ. אם מדובר בכמה רגעים, לי זה לא היה גורם לא להתמיד.
אבל אם זה היה משהו שהיה מתרחש בכל שיעור ושיעור - אני בהחלט הייתי מחפשת לי שיעור יוגה אחר.
לא בגלל ענייני "ריכוז בעצמי" ולא בגלל "שיתוף פעולה" (אני אוהבת לשתף פעולה) אלא בגלל רגישות גבוהה לנושאי מגע.

לא בגלל ענייני "ריכוז בעצמי" ולא בגלל "שיתוף פעולה" (אני אוהבת לשתף פעולה) אלא בגלל רגישות גבוהה לנושאי מגע.
מאה אחוז. זאת בהחלט מסקנה ראויה שאפשר להגיע אליה בעקבות בחינה של הדבר (-:

ועוד דבר עתליה, חשוב לי מאוד להדגיש שעבודה בזוגות היא בהחלט לא הכרח לתרגול היוגה.
יש לו יתרונות, יש לו חסרונות וכמו כל דבר ביוגה, הוא לא מתאים בכל זמן לכל אחד.
@}

גבירתי, אולי תפתחי קבוצה של רגישות כמו בשמת ואנוכי ? תקראי לקבוצה אמ ...אממ..."יוגה לעדינים" או ״יוגה אישיננדה״

האמת שבקבוצות שלי יש הרבה עדינות ועדינים, כל אחד ואחת עם עדינותו ורגישותו הוא. היידה בואו (-:

היידה בואו
את רחוקה (-:
(אז אני מסתפקת בלהמליץ למי שבסביבה)

(אז אני מסתפקת בלהמליץ למי שבסביבה)
וואו תודה רבה בשמת! מאוד מחמם את לבי.
במיוחד כי אני גם נוטה להמליץ הרבה לאנשים סביבי על אנשים שאני מאמינה בהם, ומרגישה איך עצם ההמלצה שלי נושאת אתה אהבה וחיבה גם אל האדם שלו אני ממליצה וגם אל מי שאני ממליצה עליו.
ומכיוון שכך, אני מרגישה שכשמישהו ממליץ עלי, הוא שולח אלי (ואל האחר) אהבה.
אולי נשמע הזוי, אבל תודה. (-:

את רחוקה
ולגבי זה, זה כמובן עניין יחסי.
אני גיליתי שבשעות הערב ובשישי בבוקר (שאלה השעות בהן אני מלמדת) אני במרחק 20 דקות נסיעה מאזור המרכז וגוש דן ו20 דקות נסיעה מהשרון הצפוני.
ובמשך השנים היו תקופות כאלה שרוב התלמידים שלי היו מגיעים מרחוק (גני תקווה, תל אביב, צורן, צור משה ואפילו פרדס חנה) וכמעט אף אחד לא גר בסביבה. היום זה התאזן ויש קרובים אבל גם כאלה שנכנסים לרכב ונוסעים כחצי שעה.
ממקומי, כמתרגלת יוגה, זה נראה לי מאוד הגיוני לנסוע נסיעה כזאת כשמצאתי מורה או מקום ראוי לתרגול משמעותי.
ועם זאת, ממקומי כמורה, אני ממש מבינה, עד כמה זה לא מובן מאליו וראוי להערכה, שאנשים בוחרים לעבור דרך רק בשביל להגיע לשיעור שלי, במקום לבחור בכל מקום אחר שמצוי בקרבת ביתם.
בכל מקרה, ממש רציתי לכתוב היידה בואו בלי קשר לכלום (-:

הא, בשמחה ובדילוגים הייתי מגיעה אילו היה העניין לוקח חצי שעה בשבילי.. אה, רגע.. אבל הזוגות

הא, בשמחה ובדילוגים הייתי מגיעה אילו היה העניין לוקח חצי שעה בשבילי.. אה, רגע.. אבל הזוגות
רק בשביל הרקורד כדי לסגור את השיחה ההיא,
אצלי ממש לא מתרגלים בזוגות.... (-:
לפעמים אחת לכמה חודשים כשזה נראה לי נחוץ, מתאים לאופי השיעור ולאנרגיה הכללית בקבוצה אני מבהירה משהו בזוג לכמה דקות.
מה שכתבתי כתגובה לשאלתך נובע בעיקר מתוך הצורך שלי להתבונן ולבחון דברים נכוחה ולא להגיב באוטומט מתוך מה שאני אוהבת או לא אוהבת.
מקווה שתמצאי את המקום לתרגול מדויק עבורך ותמיד מוזמנת לכאן לשתף גם אותנו בחוויות. (-:

אני מרגישה שכשמישהו ממליץ עלי, הוא שולח אלי (ואל האחר) אהבה.
לא הזוי בכלל , מקסים.
וגם מזדהה ומסכימה עם מה שכתבת על המרחקים

אני לא נכנסת ולא קוראת בימים האחרונים. עמוסה בעבודה, (רק עכשיו הגעתי הביתה מיום מלא) אבל רציתי לספר לך שהיום תוך כדי טיפול קרניו למישהו אצלי בקליניקה פתאום מצאתי את עצמי עושה לך טיפול.
לפעמים תוך כדי טיפול אני עם הידיים במקום מסויים בגוף אבל פתאום שמה לב שהידיים שלי בכלל במקום אחר (מבחינת התודעה). והיום הם לא רק היו במקום אחר בגוף הם היו על גוף אחר לגמרי! פתאום הרגשתי שהגוף שלך נמצא תחת הידיים שלי (-:
אז אמנם הייתי בטיפול עם מישהו אחר אבל לקחתי רגע ונתתי לך את מה שהיה לי לתת ואז המשכתי איתו.
חיבוק חם גבירה.

יו... איזה כיף לי!!
שככה הגעתי אל התודעה שלך, וככה הגעת אל הגוף שלי ושזכיתי לקבל ממך טיפול.
אחרי דחיה של שנים ומאז מותה של אמא שלי, דחיה של חודשים, אני קוראת עכשיו את "מסע הנשמות" ושם תודעות מקרינות ומשדרות כל הזמן.
תודה שנתת לי את מה שהיה לך לתת. חיממת את לבי. @}

יא ראבאק עדינה וגבירצי הצטמררתי בהנאה מהשידור הישיר הזה

תמונות קצרות:

היום באוטו בדרך לשיעור הבוקר, דיברתי עם אמא שלי. אני הרבה פעמים מדברת אתה כשאני בנסיעה, היום היא ענתה.
שאלתי אותה מה קרא לה להסתלק בכזאת נחישות בשלב כל כך מוקדם, היא אמרה: מה שקורא לכולם. כדי לעזור לי לעזוב אתכם הוא היה חייב להפוך את החיים שלי לבלתי נסבלים.

א. תלמידה שלי סיפרה לי לפני שבוע שאחרי השיעור האחרון היתה לה "הארה גופנית":
"פתאום העיקרון שעבדנו עליו של יצירת רכות ומרחב בכתפיים התלבש לי על כל החיים שלי, על הגוף שלי על איך אני חושבת וזזה".
ב. הבנזוג שלי (שאחרי שנים הבין כמה זה לא כלכלי מצידו לא לנצל את זה שאני מורה ליוגה) הצטרף בלב כבד ובהתנגדות לשיעורי היוגה.
היום, אחרי חודשיים של קושי פיזי ונפשי הוא אמר שאתמול בשיעור הגוף שלו פתאום הבין על מה לעזאזל אני מדברת ושהוא חושב שהוא מתחיל לאט לא לשנוא את זה. (-:
לפעמים זאת כזאת התרגשות לראות איך אפילו דרך הפילטרים שלי כאדם וכמורה, ידע גדול ועצמתי יכול לעבור ולחלחל דרך הפילטרים של אחרים ולהגיע למקום החבוי והעמוק שלהם.

השבוע פתחתי במקרה את "קיצור תולדות הזמן" (שגיליתי שיש לנו בבית)
בדף הראשון מצאתי הקדשה לבנזוג מאבא שלו (שנהרג בתאונת דרכים לפני 13 שנה):
"א. חביבי, לא מרחק ולא מלים יפרידו בינינו. אוהב אותך, אבא."
לא חשבתי אי פעם שכותרת משנה של ספר פיזיקה יכולה להיות כל כך מדויקת: "מן המפץ הגדול ועד חורים שחורים"

שמחה לשמוע על שאימך ענתה לך.

אולי זאת תופעה רווחת? אימהות שנפטרו אוהבות לשוחח עם הבנות שלהן בזמן נסיעה באוטו

גם אני משוחחת איתה כשאני נוהגת.

ובכלל הדברים שכתבת מרגשים ויפים. התגעגעתי לכתיבה היפה שלך.
שבת שלום גבירה נאה

אולי זאת תופעה רווחת? אימהות שנפטרו אוהבות לשוחח עם הבנות שלהן בזמן נסיעה באוטו
עדינה, ברור לך שזה מה שמיד עלה לי בראש כשקראתי מה גבירצי כתבה כן?
תהיתי אם לכתוב לה שזה קורה לך גם, החלטתי להשאיר את זה לך.

גבירצי יקירתי
התגעגעתי
כמה אור שטף את הדף פה עם המילים שלך.
השיחה עם אמא שלך, איזה דיוק.
לא מרחק ולא מלים יפרידו בינינו
צמרמורת.

לפעמים זאת כזאת התרגשות לראות איך אפילו דרך הפילטרים שלי כאדם וכמורה, ידע גדול ועצמתי יכול לעבור ולחלחל דרך הפילטרים של אחרים ולהגיע למקום החבוי והעמוק שלהם.
זה הדהד לי חוויה שלי בהווה. מעניין.

אהבה גדולה.
(מאז שאני מצלמת לעיתים אני חושבת איזה דפוקה מערכת החינוך שהיא מלמדת מה שהיא מלמדת בדרך שהיא מלמדת, כי תכלס, פיזיקה מעניינת אותי מאוד, והתיכון הנחשב שלמדתי בו השניא עלי את המקצוע הזה ואת רוב האחרים)

תודה יקירותיי, גם אני מתגעגעת מאז התפזרנו ככה בתאום מושלם. @}

אולי זאת תופעה רווחת? אימהות שנפטרו אוהבות לשוחח עם הבנות שלהן בזמן נסיעה באוטו

באמת? כמה מעניין.
כמי שאינה מורגלת בשיחות עם המתים, זה גורם לי להרגיש טוב.
תמיד יש את הספק הזה שמא הדיבור של אמא שלי הוא בעצם הדיבור שלי שעונה לדיבור שלי והקול המפקפק ש...הממ מפקפק מן הסתם בכל סיכוי לקיום תקשורת כזו ביני לבינה.
אבל יש משהו בשטף ובחדות של דברים מסוימים שנמסרים כתשובה ממנה שגורמים לי להרגיש שאלה לא המילים שלי, אלא משהו שהגיע מבחוץ ועובר בתודעה שלי כרגע.

זה הדהד לי חוויה שלי בהווה. מעניין.
מאוד מעניין! ספרי לנו אם בא לך. (-:

עניין אחר,
היום החזקתי את הדאגה שלי בזמן אמת וראיתי איך אני איתה ולא היא עצמה (מבולבלים? גם אנחנו (-:)
הסיפור נדוש: מישהו נסע מוקדם בבוקר והיה צריך לחזור מזמן,
מישהו לא חזר, לא עדכן ולא עונה לטלפון.
השעות עוברות, ואני מחליפה קולות ותמונות: עלבון שהופך לכעס שהופך לחרון שנזכר שאולי בעצם קרה משהו והופך לדאגה וכן הלאה.
ואני בתוך זה, רואה איך אני מחפשת תעסוקה סביב השעון רק לא לשבת בחיבוק ידיים (הבית יצא די מתוקתק מזה),
אומרת לעצמי, תשארי איתי, תשארי קרובה, אל תאבדי את זה, מסתכלת על הגוף מבפנים, מסתכלת על הנשימה,
מסתכלת על ההסתכלות נאספת ובורחת.
תכונות שונות שלי לאורך השנים עוברות עידון כזה ומרכוז פנימה, אבל הדאגה שהיא תכונתי הגנטית המולדת בדרך כלל לא מצליחה להתרסן בזמן אמת.
אני לא יכולה לומר שהיום היא לגמרי נכבשה אבל נוצר שם קשר עין, בת קול עם מישהי שם בפנים: אני אמרתי תישארי איתי והיא הקשיבה והגיבה.
עכשיו כשהאבדה נמצאה והתעלומה נפתרה, אני לוקחת רגע לשמוח מהידוק קשרי הפנים שלי. (-:

וואי זה מקסים, גבירה חומה ויקרה, את כותבת מדהים ומדוייק !!
השלמתי כאן את החסר...
.
מכבדת אותך שרת הפנים,
על תהליך הריסון בזמן אמת. מי כמוני החמומה, יכולה להעריך את העבודה שעשית כאן. נהדר הדיבור העצמי שלך, מאמצת. @}

מחשבות על יאוש:

לפעמים יאוש הוא חשוב.
חשוב למנוחה מהמרדף המסחרר אחרי מה שרוצים, לאן הולכים, מה יש לעשות, מה יש לשחרר.
חשוב לתחושת הויתור שלפעמים לא נחווית באמת עד הרגע שבו חשים יאוש.
חשוב בשביל פעולת ההתגברות והקימה ממנו,
חשוב בשביל אותו רגע יקר מפז שבו בפעם המי יודע כמה מישהו מתנער
מהצער והאכזבה בעולם ומחליט שאולי הוא בכל זאת יכול.

תודה חמומה מותק.
אני מתארת לעצמי שאת (ובטח עוד חמומות מוחין ודאוגות לבבין) מבינות איך זה להיות מבפנים במצבים שכאלה.
כל שאני יכולה לומר הוא שבזמן האחרון אני ערה לתוצאותיו של תהליך ארוך שנים בתוכי,
ובו מתפתח איזה מן מרכז כזה עם כוח כבידה, שאני נוטה להתרחק ממנו בזמנים מאתגרים או רגעים קשים.
לאחרונה, אולי בגלל התחזקותו של המרכז הזה או כוח הכבידה שלו, גם ברגעים של חוסר בהירות או חוסר אונים, נראה שאני מתרחקת ממנו פחות.
מעבר לזה, עוד מוקדם מידי לומר.... (-:

נסעתי השבוע באוטו ,
אוטו - המקדש של המחשבות, התובנות והפורקן של כל העצבים האפשריים...
חשבתי על אמא, על כמה לכל אחד יש את האמא שהיא היחידה, פרטית לאינסוף.
מצחיק, אה?
ברור, שיש לכל אחת אמא אחת...
מסוג התובנות הברורות והשגרתיות כל כך,ועדיין..
כמו שמסתכלים במראה ועוברת מחשבה - מי זאת שם בראי?
ככה פתאום הבנתי עד כמה אמא שלי היא פרט ,אחת, יחידה ומיוחדת לאינסוף.
עד כמה אובדן של הגרעין הפרטי הזה הוא גדול כל כך ,כמו פצצת אטום פרטית.
חשבתי עלייך.
ככאב האובדן כך גדול התענוג על הזמן המשותף שהיה.

(אני יודעת שזה צץ משומקום, מוזמנת למחוק אחרי הקריאה..)

אין לי מה להגיד. או יותר נכון: אני במצב רוח שאולי עדיף שלא אגיד כלום.
אבל קוראת ומקשיבה לאורך כל הדרך

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מרץ 2013, 23:14

כמה פנינים שלית פה מזרם התודעה שלך ושל אחרות!
מה שאני הכי אוהבת בלהתבגר זה ההבנות האלה של מה שהיה ואיך שזה עכשיו ואיך שבאמת אפשר להגיד 'תישארי ' ולא להיסחף לגמרי בזרם.
תודה שחלקת.
מחבקת.

תודה יקירותיי.
שאתן כאן, מגלגלות איתי מחשבות ורגשות.

אינטואיציה יקרה, מה פתאום למחוק?
זה לא צץ משומקום - פצצת האטום הזו היא ההתמודדות היומיומית שלי, יום יום, שעה שעה איך להיות בחיים אחרי ההפצצה.
אני מניחה שגם השלב שבו גודל התענוג על הזמן שהיה יעלה ויבטא את עצמו, כרגע עוד שקועה בגודל האובדן.
וגודל האובדן כרגע, נראה כהולך וגדל עם הזמן, כמבין לאט לאט את גודל החסר וגודל הכאב.
תודה שכתבת לי. @}

נקודינה, אני מקווה שמצבך הרוחני (במלוא מובן המילה) משתפר, אנסה להתקשר הערב לבדוק איתך מקרוב.

ומימה, אני מתבוננת הרבה לאחרונה על התנועות החיצוניות והפנימיות שלי אל המרכז וממנו החוצה.
מסתכלת מתי אני נשארת קרובה, מתי אני יוצאת החוצה עם חבל קשור היטב למרכז ומתי אני נסחפת הרחק ממנו, ואיך אני חוזרת חזרה.
נראה שבלילות הסחף חזק יותר, וכשאני מתעוררת בהם אני מבלה את הזמן בין היסחפות לאיסוף.
בדרך כלל בבוקר הזרם כבר שקט ואפשר לשחות חזרה אל החוף.

_מחשבות על יאוש:
לפעמים יאוש הוא חשוב.
חשוב למנוחה מהמרדף המסחרר אחרי מה שרוצים, לאן הולכים, מה יש לעשות, מה יש לשחרר.
חשוב לתחושת הויתור שלפעמים לא נחווית באמת עד הרגע שבו חשים יאוש.
חשוב בשביל פעולת ההתגברות והקימה ממנו,
חשוב בשביל אותו רגע יקר מפז שבו בפעם המי יודע כמה מישהו מתנער
מהצער והאכזבה בעולם ומחליט שאולי הוא בכל זאת יכול._

'בשבחו של ייאוש' מאת הגבירה החד פעמית.
הייאוש במשבר זהות.
נצפה לאחרונה מודד נעלי ריקוד מבריקות.

_הייאוש במשבר זהות.
נצפה לאחרונה מודד נעלי ריקוד מבריקות._
(-:
נראה לי שהיאוש הוא הראשון להתגבר על משבר על הזהות שלו...

מה שכן, לאחרונה אני מקבלת תשובות לכל מיני מחשבות טועות ותוהות. תשובות מעצבנות, כי אני יודעת שהן נכונות.
למשל היום באוטו (כבר הוכרז כאן שהאוטו הוא המקדש של המחשבות, התובנות והפורקן של כל העצבים האפשריים... ) בדרך לאבא שלי חשבתי מחשבות נוגות.
חשבתי איך פעם (זאת אומרת כל חיי) היתה הנסיעה לבית הוריי נסיעה למקום של טעינה ופורקן וגב תומך בכל שלב ודרך שהלכתי בה בחיי
ועכשיו הפכה הנסיעה הזאת לקשה, מרוקנת, שוברת לב ודורשת אנרגיה פנימית לגיוסם של איפוק וחמלה וסבלנות.
לא נכון - מישהו שלח לי מחשבה לראש - זה פשוט השתנה כדי שאת תלמדי להפוך את זה למטעין גם ככה.
מעצבן לא? (-;

מזכיר לי קצת את לאן הזיזו את הגבינה שלי.
הציפייה הכל כך לגיטימית שמקור טעינה יהיה שם תמיד בשבילנו.
כנראה חתיכת תהליך עד שאנחנו מעבירים אותו למקור אחר.
אולי לתוכנו? האם מקור הטעינה העיקרי, אכן יכול להיות אנחנו לעצמנו ? (אני תוהה בקול..)

לא רוצה לצאת פה מטיפה חלילה, אבל אולי תעזור המחשבה, שגם הוא ראה אותך במצב דומה כשאת היית תינוקת, והוא הרים ונשא וצחק ועזר ושיחק והאכיל ויצא כל בוקר לעבוד כדי שהבטן והנפש יתמלאו בכל טוב.
אני משערת שבקיומו הוא מזכיר את החסר..

אני משערת שבקיומו הוא מזכיר את החסר..
את החסר ואת היפוך התפקידים...

אולי לתוכנו? האם מקור הטעינה העיקרי, אכן יכול להיות אנחנו לעצמנו ?
מחפירותיהם של אנשים לאורך אלפי השנים האחרונות ומחפירותיי הצנועות שלי על עצמי, נראה שאין לנו ברירה... (-:
כלומר, יש לנו אפשרות תמיד למצוא מוקד טעינה זמני חיצוני, אבל בסופו של דבר גם הוא ישתנה, יגמר, יחלוף וכ' וישאיר אותנו שוב מבולבלים ושבורי לב...

אולי לתוכנו? האם מקור הטעינה העיקרי, אכן יכול להיות אנחנו לעצמנו ?
אם זוכרים ש"אני" זאת רק אשליה של נפרדות (סליחה על הקלישאה אבל אני חווה את הדבר הזה פיזית יום יום כשאני עושה קרניו) אז ממילא אנחנו לא לבד ואנחנו בכל עת טעונים ונטענים באינסוף דרכים מאינסוף מקורות
כך שלהיטען מעצמי או מהאחר הוא בעצם אותו הדבר, אפשר מכאן או משם....
השאלה בכל רגע היא רק איפה המודעות שלנו נמצאת.
בטעון או בריק
ושניהם בסדר
they are both serving a purpose... (מי שיכול לתרגם לי את זה מוזמן. לא הצלחתי)

לא נכון - מישהו שלח לי מחשבה לראש - זה פשוט השתנה כדי שאת תלמדי להפוך את זה למטעין גם ככה.
נהדר!

they are both serving a purpose - שניהם משרתים מטרה
והסכמתי לגמרי. לייק!

שליחה על ידי מי_מה* » 07 מרץ 2013, 21:45

הייתי מתרגמת כך - שניהם משרתים מטרה.
אין על הדיוקים פה. ממש מעין נובע.

שוב עולה בי הזדהות מתוך המקום הזה של הילדה שמרגישה שהתפקידים התחלפו.
בימים אלה ממש עולה שוב הדאגה לשלומה של אימי ובמקביל ההתמודדות עם אבא שלי (שהוא לא הבן אדם הפשוט ביותר) ומהמרחק שלי הכל מרגיש מאד מורכב ולא פשוט בכלל...

ברור לי שכולנו כאן, אחיות החמלה, החיפוש והמציאה הפנימית, סובבות סביב אותו ציר מרכזי.
לכולנו ברור שהוא הכיוון וכל אחת בדרכים שלה מוצאת דלתות וחלונות לבוא איתו במגע.
לכן תמיד כל כך מעניין ומעשיר לי לקרוא את ההתייחסויות שלכן (מראש מתנצלת על לשון הנקבה כי נדמה לי שרק נשים קוראות פה למרות שלפעמים מפציע גבר גבר, אז ברור שהמודעה מכוונת לנשים וגברים (-:)
תמיד אני מגלה דימוי חדש מאוצר הדימויים של מוח אחר (ממיטב המוחות כאן) שיכול לפתוח חלון בזמן מסוים ולגייס את מה שכלי אחר לא מצליח.

בתפיסה שלי ( וברור לי שמעצם היותה תפיסה היא עוד פן חולף ומשתנה של האופן שבו המציאות נקלטת בחושים שלי עכשיו)
ה"אני" (במובן של ה- true self ולא במובן האגו) הוא הדבר היחיד הקבוע בתוכי וכל השאר משתנה.
ונראה לי כמוך עדינה ששניהם בסדר כל עוד אני נמצאת בצד של הזהות הקבועה שלי על פני להיות אחוזה כל כך ואי לכך מטולטלת מכל מהחיים המשתנים כל הזמן.
אלה רק מילים ודימויים שעוברים בראש בתקופה האחרונה ואולי זה כמו להגיד שכל עוד תשומת הלב שלי היא בטעון תמידית פנימית אז אין בעיה גם כשהחוץ טעון וגם כשהוא מרוקן
כי שניהם בעצם משרתי את אותה מטרה - להפנות את תשומת לבי אל אותו מרכז פנימי שלא משתנה.
בכל מקרה, אני יודעת, שאנחנו כולנו מכוונות אל אותו המקום החמקמק בתוכנו שכל כך זמין לנו ועם זאת מרגיש כל כך רחוק לפעמים....

אין על הדיוקים פה. ממש מעין נובע.
תודה על זה יקירותיי (ויקיריי העלומים)
@}

התגעגעתי

@}

גם אני 'תגעגעתי. @}

בהעדר מילים טובות שעונות על הצורך לביטוי,
אני נאלצת לצטט שוב אחרים וגדולים ממני ולומר ש:
"פעם הנשמה היא הדוקטור של הגוף ופעם הגוף הוא הדוקטור של הנשמה. אם הם לא יעזרו אחד לשני, אז מי יעזור?"
@}

המילים מדגדגות לי ורוצות לצאת החוצה אבל עוד לא מוצאות את דרכן.
דופקות לי על החלון מבפנים ורוצות להתפרץ, להיאמר אבל לא מצליחות להיאסף סביב רעיון.
לא פשוט עם אבא שלי
לא פשוט בלי אמא שלי
לא פשוט באופן כללי.
והאביב והחושים והכיסופים, למה שהיה, למה שיהיה ואחר כך יחדול...
כמו שכתבתי אצל שבע, כל מילה שמנסה את מזלה בדרך החוצה מרגישה כמו טביעת רגל גסה עם בוץ.
מצליחה לדבר את עצמי רק בציטוטים, רק לשים את האצבע על משהו שמישהו אחר אמר ולהנהן עם הראש, ולהבהב עם הדמעות בעיניים ולהגיד כן, כזה, בדיוק ככה.
וכמו שכתבתי אצל נטיקה ציטוט שמרטיט את ליבי בימים אלה אומר שהגעגועים הם לא חסר, הם דווקא נוכחות מוגברת של אותו הדבר שאליו נכספים.

ובתוך כל הלא פשוט הזה מבודדת רגעים של פשטות ושמה אותם בחוץ כמו מנסה להגיד: הנה, ככה אני עכשיו, פה אפשר למצוא אותי, בין המילים האלה.
כמו הרגע הזה אתמול בשיעור המדיטציה שהגיעו אליו גברים בלבד, וככה באחוות קצרצרי השרירים בעולם העברנו שיעור שלם של פתיחת מפרקי הירך כהכנה לישיבת המדיטציה.
בהיעדרן של "נשים גמישות" מתוך שותפות גורל, כשהשרירים ברגלו של השכן רועדים ממש כמו שלך, ואנחתו מובנת לך בדיוק.
קבוצה של גברים מסכימים להיחשף, להסתכן בחולשתם, הלכה למעשה לפתוח רגליים.
ואח"כ לסגור, ולהיות זקופים, להיות בשקט הזה של מי שכבר הסכים לא לדעת ואין לו מה להפסיד.
והוא לא רוצה להרוויח דבר.

רגעים כמו אלה, אני מצלמת בתוכי ושמה מעליהם כותרת: פשוט
לחזור והיזכר ולמלא בנוכחות שלהם דרך הגעגוע אליהם אחר כך, כשלא פשוט.

ובתוך כל הלא פשוט הזה מבודדת רגעים של פשטות ושמה אותם בחוץ כמו מנסה להגיד: הנה, ככה אני עכשיו, פה אפשר למצוא אותי, בין המילים האלה

כל מילה שמנסה את מזלה בדרך החוצה מרגישה כמו טביעת רגל גסה עם בוץ.
אני מבינה ומכירה מאוד את ההרגשה. רק מזכירה שלי, כמי שכאן בחוץ וקוראת את המילים, הן דווקא נקראות כעדינות להפליא.

מקסים התיאור שלך, של השיעור עם הגברים

גבירה מקסימה...כרגיל כתבת כל כך יפה ומדויק
כל מילה שמנסה את מזלה בדרך החוצה מרגישה כמו טביעת רגל גסה עם בוץ. הצחקת אותי (-: ...שתדעי לך שאת יותר כמו איזו רקדנית בלט
והמשפט הזה על הגעגועים בכלל הורס...מאמצת בחום
ציטוט שמרטיט את ליבי בימים אלה אומר שהגעגועים הם לא חסר, הם דווקא נוכחות מוגברת של אותו הדבר שאליו נכספים.

נו, שוב נתת תיאור ששולח אותי מידית לסצנה מתוך סרט...
בסוף יצא איזה סרט?

בסוף יצא איזה סרט?
בסוף יצא סרט, באורך מלא, עם כתוביות בסווהילית (-:

המילים שלי עדיין לא מבינות אותי.
הן מתארות כרגיל את החיים, את מה שהן יודעות לתפוס,
אבל לא אותי.
אולי ככה צריך? יכול להיות שככה צריך להיות
והבעיה היחידה הוא החלק בתוכי שאומר: לא לא לא, זה לא בסדר, לא ככה.

מתוך הצילום הגדול שתלוי מאחורי מביטות בי אני ואמא שלי
אני לא מבינה אותי ואמא שלי לא נוגעת בי
ואבא שלי לא רואה אותי
יש לו קטרקט בעין ימין.

עם האביב נעלם גם הקול שלי
ואני לא שומעת אותי מבפנים כי הפכתי אילמת
מתקשרת בכתיבה על פתקיות קטנות
שואלת ועונה במילים קצרות.

אחות חמלה, נדמה לי שלאנשים שרגילים בהתנסחות מדוייקת ומזוקקת ופיוטית ונהירה, כמו את,
קשה באופן מיוחד לכתוב כשהדבר מקרטע, כמו מעדיפים לוותר מראש כשהסכר לא פתוח ומזרים בקלות.
(דוגמא מצויינת לכך היא מה שקורה פה ממש בשניות אלה)
כתבת טביעת רגל גסה עם בוץ_ וגם בי עלתה _רקדנית בלט
את הרי תמיד פורטת על המיתרים הנכונים, בכזה יופי.
הבחור שלי קורא לי בלרינה לפעמים. בפעם הראשונה שזה קרה פשוט אמרתי לו- לא. בלרינה אני לא. אף פעם לא הייתי ולא קרובה לזה בכלל.

_עם האביב נעלם גם הקול שלי
ואני לא שומעת אותי מבפנים כי הפכתי אילמת
מתקשרת בכתיבה על פתקיות קטנות
שואלת ועונה במילים קצרות._
ואז הגעתי לזה ונאלמתי דום. עלי כותרת לא בפוקוס עפים בסלואומושן. אין פסקול.
אוהבת אותך גבירצי.

_רגעים כמו אלה, אני מצלמת בתוכי ושמה מעליהם כותרת: פשוט
לחזור והיזכר ולמלא בנוכחות שלהם דרך הגעגוע אליהם אחר כך, כשלא פשוט._
וואו, איזו התנסחות. תודה!
חיבוקים לקול אבוד, לקול פנימי אבוד, ולמי שתרצה להיוולד מזה.

הגעגועים הם לא חסר, הם דווקא נוכחות מוגברת של אותו הדבר שאליו נכספים.

הר האלוהים

מונטדידיו...

המילים שלך מצאו את דרכן אלי ואלינו.
תודה.

את הרי תמיד פורטת על המיתרים הנכונים, בכזה יופי.
אלה המיתרים היחידים שאני יודעת לפרוט עליהם...
בהקשר לרוב הדברים מסביבי, אני לא מוצאת מילים, מתנהלת במן עיסה וורבאלית דביקה.
וככה אני לא מוצאת ולא מוצאת ולא מוצאת, עד שפתאום אני יודעת לכתוב רק את המילים האלה.

אינטו איציה
מונטדידיו לגמרי (-:

קנג'י, חיבוקים חזרה מהקול האובד

שני קילוגרמים

אני מעריכה שאני כבדה יותר בשני קילוגרמים.
קודם עם היגון וההלם הם ברחו ממני.
עכשיו עם השגרה והכובד הפנימי הם חזרו והביאו איתם חברים.
יצאתי להחזיר את החברים שלהם הביתה.
הלכתי דרך הפרדסים
בדרך התפרקה לי סוליה של נעל
חצי דרך עברתי עם רגל אחת קצרה יותר וסוליה ביד
ואת החצי השני בגרביים
אכלתי אשכולית אדומה שמצאתי על הקרקע
מצאתי נוצה בצבע ירוק וטורקיז
הרוח נשבה עלי
ההדרים פרחו עלי
והחרציות הצהיבו אותי

הקילוגרמים הראשונים יורדים תמיד מבפנים.

ארוכה, קצרה
לקונית, מרחיבה
תמיד נוגעת במיתרים האלה.

שני קילו יותר
שני קילו פחות
העיקר שאת את
בדיוק כמו שאת בפנים ובחוץ

אני עוברת מעל הגדר שמעבר לבית שלי
חוצה את הפרדס שמעבר לגדר
בדרכי פרחי נר הלילה שקופים משתרעים, פתוחים במלוא המניפה
(כנראה שאמצע היום אם כך, והשמש זורחת במלוא עוצמתה)

אני נכנסת לבית הקברות שמעבר לפרדס
להיות עם מי שמעבר לחיים
שם אני בבית מעבר לעצמי

במיוחד בחלקת הילדים
מדינת מצבות קטנות
פרחים ופעמוני רוח
שם אני יושבת תמיד

במיוחד ליד רפאל בן חמש
חדרו עמוס גמדים ופיות
מכונית גבס ופסיפס מפוסלת ליד בגודל הקבר כולו
פעמון רוח תלוי על הענף שמצל עליו

על הקטנטנה במצבות כתוב:
כאן נח גיא הקטן
ואיש לא יודע למה

אני מתייפחת אוטומטית
אבל אני מעבר לעצב
שקט כאן במקום שגדר ופרדס מפרידים בינינו
כל אחד יודע את מקומו
חי ונותן לחיות

ואיש אינו רוצה ממני להיות שום דבר
מעבר לאישיות ומעבר לרצון
הרבה יותר קל להיות
בלי לדעת למה.

הו.

חיבוק.

גבירצוש, קוראת אותך מיד לסדר!!!
חזרי מהפרדס ובית הקברות אלינו לחיים...
עזבי אותך ממלאכים וילדים
שמתו בתרם עת בנסיבות לא ידועות
אנחנו פה מתגעגעים

אוהבת אותך ומאמינה בך.

תודה יקירותיי על הלבבות השלמים והשבורים ועל החיבוקים
אוהבת אתכן ומלבבת לכן בחזרה.

למונייד מותק, אל דאגה, אין לי שום כוונות להצטרף לסניף עולם המתים הקרוב לביתי בקרוב.
אולי מי שהמוות אסף אליו את הנפש הקרובה אליו בעולם, אין לו ברירה אלא לבלות קצת במחיצת המוות.
במיוחד כשהחיים כל כך מהירים ותובעניים, תמיד רוצים ממך משהו.
וכל השמש הזורחת הזאת, והפרחים הפורחים והגשם בעתו והעולם כמנהגו נוהג הזה... (-:
כשאת רק רוצה להאט ולא רוצה לדבר ולא רוצה לשמוח רק לדמום רגע כדי להבין מה מימינך ומשמאלך...
אולי בשביל אנשים מהזן הזה (כמותי) יש במוות ולצורך העניין בבתי קברות שמייצגים אותו איזה שקט (במובן הטוב של המילה) שלא מכריח אותך לגייס את עצמך לכלום.
ומאפשר לך (לי) לרגע פשוט להיות בלי לדעת למה.

חוץ מזה, אנחנו נפגשות במאי לא?? (-;

חוץ מזה, אנחנו נפגשות במאי לא??
אם ירצה השם (-:

אם ירצה השם
השם רוצה מה שאנחנו רוצות, נשבעת לכן.

גבירצי שלי
מזדהה איתך קומפליטלי, ואם פעם החיבה שלי לבתי קברות גרמה לי להרגיש מוזרה ומורבידית (כן, שוב)
עם הזמן הבנתי, בעיקר אחרי הפעם הראשונה שביקרתי את מאיר, את השקט שם. זה הבית של המתים ואני לא רואה בזה שום דבר מפחיד.
אתמול ישבתי עם חבר טוב מאוד לקפה, התגעגענו כל כך. יש משהו בשיחות בינינו שנותן שקט לכל העשבים השוטים והפרחים השקופים,
ודיברנו על המקום ששנינו נמצאים בו עכשיו, רצון להיות את מה שיש בלי להתנגד, בלי לשפוט כלום ואף אחד,
ואז הוא השתמש במילה- להתרחש.
אנחנו רוצים רק להתרחש.
להתרחש.
מיד היא התמזגה אל תוכי.

להתרחש.
זאת מילה יפה מאוד וככל שאני מבינה את המשמעות שלה לעומק קורים שני דברים: 1. אני מבינה עד כמה רוב הזמן אני לא באמת שם (גם כשאני עושה פרצוף של מתרחשת מדופלמת), 2. עד כמה עוצמתית היא בעזיבה שלה, כמו לתת למנועים הנסתרים של החיים שלי לעבוד ולכבות את רוב המנועים החיצוניים המתאמצים.

מיד היא התמזגה אל תוכי.
לעומת זאת, זה מיד הקפיץ בי את זיכרון המשפט ובעקבותיו הפוסט שכתבתי פעם.
אז מיד רצתי לחפש אותו כדי למצוא עד כמה רלוונטי הוא להיום:
"בכל פעם שמגיעה סיטואציה חדשה שמטלטלת את חיי, נדמה כאילו היא טורפת את כל הקלפים ואני צריכה לעמוד מולה ולהתחיל שוב מאפס, אבל אז במבט שני אני רואה את אותו תהליך קורה.
אותה דרך מהחוץ אל הפנים, מהגס אל המעודן – וכשהשינוי קורה בפנים נשלח חזרה תדר אל החוץ, וזה האחרון, משתנה בתורו בעקבות התדר הפנימי."
וכאן אפשר לקרוא את כל השאר: למזוג את הגוף לתוך התנוחה

תודה שבע, על ההתרחשות שאת
ולמונייד, בעזרת השמש ניפגש גם ניפגש (-:

מחשבות נוספות על זה:
עזבי אותך ממלאכים וילדים שמתו בטרם עת בנסיבות בלתי ידועות

הקבר הזה של רפאל בן 5 (שהוא הקבר השמח ביותר שראיתי מימיי, אם בכלל דבר כזה, ואם יש, אז זה הוא) מיישם הלכה למעשה את היות הגעגועים נוכחות ולא חסר.
ובכל פעם שאני יוצאת להליכה אני נשאבת אל הקבר שלו בגלל הנוכחות החזקה של הילד הזה שממש אפשר למשש ולהרגיש אותו, את איזה מן ילד הוא היה.

האו אבר, נשמעתי לקריאתה הנרגשת של למונייד ובחרתי היום ללכת בדרך שעוקפת את הפרדס ואת בית העלמין.

בחוץ זבובוני אביב שיכורים, נצמדים בכוח לבגדים ולפנים
נשאבים אל הנחיריים בכוח השאיפה שלי
כוח יניקת החיים והזבובונים שלי.
צועדת במרץ השמש בגבי
צילי הולך לפניי
עם הפסקול הזה באוזניים
אני מרגישה כמו גיבורה במערבון
בוחנת את הדמות השחורה שלי מבחוץ
מנסה לאמוד את טיבה של האישה הזאת
כמו שאני עושה רבות עם אנשים אחרים
בוהה ובונה לה תסריט שלם לחיים.

המרגיעון שואל מה אני רוצה
האמת - מתה לת לך חיבוק גדול פנים אל פנים.
תודה שאת.

_אני מרגישה כמו גיבורה במערבון
בוחנת את הדמות השחורה שלי מבחוץ
מנסה לאמוד את טיבה של האישה הזאת
כמו שאני עושה רבות עם אנשים אחרים
בוהה ובונה לה תסריט שלם לחיים._

להתרחש...

איזו חבורה של נשים חכמות עם תבונת חיים.
נשמות ותיקות הייתי קוראת לכן.
הולכת להתרחש גם בדף שלי.

ועוד משו.
מדהים שאחיות החמלה האלה מצאו את דרכן אחת אל השניה, נכון?
כי מזדהה איתך עד לשורשה העמוק והותיק של נשמתי לגבי הישיבה הברוכה לצד המוות.
לא כי מדוכאת.
וחבל מי שקשר את המוות לדיכאון ועצבות, ולא לשינוי.
שינוי.
גמני חבבתי קשות את מקום השקטים אשר כבר הותמרו להם הלאה לגלגולי חיים אחרים.

_הרבה יותר קל להיות
בלי לדעת למה._

הלוואי והייתי קונה את היכולת הזאת.

זהו.
חוזרת לשתיקת מחשב.
עוד קצת..

לא יכולה לכתוב
נוכחת רוחשת
ומתרחשת
בקרוב
@}

כל מקרה
יכול היה לקרות.
חייב היה לקרות.
קרה מוקדם יותר. מאוחר יותר.
קרוב יותר. רחוק יותר.
קרה לא לךָ.

ניצלת, כי היית ראשון.
ניצלת, כי היית אחרון.
כי לבדךָ. כי אנשים.
כי לשמאל. כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי היה יום שמשי.

מזל שהיה שם יער.
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וָָו, קורה, בֶּלֶם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה.
מזל שקַש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי כן,
מה היה לוּ יד, רגל,
בצעד אחד, כחוט השערה
מצירוף המקרים.

ובכן הִנְְךָ? היישר מן הרגע שעודו פעור?
בָּרשת היה חור אחד, ואתה דרכו?
אינני חדלה להשתאות, להיאָלם.
הקשב,
כמה מהר פועם בי לבך.

שימבורסקה האחת. @}

שימבורסקה האחת
נפלא. תודה וחיבוק