ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה

אנונימי

ראו גם: מימוש עצמי בחינוך ביתי, רמת חיים, תלות כלכלית בחינוך ביתי, מדור כסף עבודה.

בשעה שמונה וחצי הילה נרדמה ליד אבא שלה. הבית ריק ושקט. אני גם עייפה ורוצה לישון, אבל האפשרות לבלות לבד, בשקט, מפתה יותר.
אומרים שצריך לעבוד מחוץ לבית "כדי להתפתח". השנה שאני מבלה בבית עם ילדתי היתה עבורי שנה של התפתחות אדירה. קראתי, למדתי (לבד, בבית), גלשתי באינטרנט, ביליתי שעות אינספור בשמש, בגינה, וחשבתי. כל השקפת העולם שלי השתנתה ומשתנית, בהדרגה. אני מסיימת כל שבוע עם תובנות חדשות. תובנות קטנות, צעדים מאד קטנים לאנושות, אבל מאד גדולים עבורי.

תובנות קטנות.
אני ביקורתית. אני עושה משהו בבית. פתאום אני שמה לב שאני כל הזמן ממתינה להערה מצד בן זוגי. הוא מעולם לא העיר לי על זה. הוא בכלל כמעט ולא מעיר לי. לאט לאט אני מבינה שהציפיה הזו לביקורת שלו, נובעת מהביקורת העצמית שלי על מעשי, לא ממנו. אני שמה לב שגם בשיחות עם אימי אני כל הזמן מעבירה ביקורת, עליה. אני מתחילה לנהל איתה שיחות ולנטרל את הביקורת, וגם להיות פחות ביקורתית כלפי עצמי. זה לא קל לי, אבל משפיע.

אני מקנאה. זו תכונה לא טובה. אני מנסה להפוך את מושאי הקנאה למקורות השראה, לפעמים מצליחה ולפעמים לא.
אני משננת לעצמי שאני צריכה לחפש את המקום הייחודי שלי, את הדרך הפרטית שלי. לא לקנא, לא להעתיק מאחרים. לסלול את הדרך שלי.
אני מנסה לחשוב חשיבה יצירתית. סבתא שלי די סנילית ואני רוצה לנסוע לבקר אותה. אף אחד לא מוכן לנסוע איתי. בפעם הראשונה מזה מספר שנים, אני נוסעת אליה לבד, בלי הנינה, בלי בן הזוג. איזה כייף, אנחנו מבלות ביחד שעה נפלאה בשמש. אני נהנית מהנסיעה וחוזרת עם הרגשה נהדרת, למרות שרוב הסיכויים שעד שאצא מהבניין היא תשכח את הביקור שלי.
ביום שבת אני מציירת אצל חברים וניזכרת כמה אני אוהבת לעשות את זה. אני מוציאה את הניירות והצבעים ומתחילה שוב לצייר, לצבוע ולהדביק. אני מנסה לשנן לעצמי שאין כל חשיבות לכל מה שמישהו אחר חושב על היצירות שלי. אני מתכוננת למסגר אותן ולתלות אותן. מדהים מה שמסגרת ותליה על הקיר עושה לתמונות.
חברתי, דניאלה. אני כועסת עליה נורא, קשורה אליה, מקנאה בכל חברותיה האחרות (שהן חברות יותר טובות ואהובות ממני?). למדתי ממנה קלילות, שמחה, למדתי שאפשר להנות מכלום, לא לכעוס ולא לשמור טינה. נפגשנו היום לקפה אחרי שלא דיברנו הרבה זמן. התגלגלנו לשיחה ארוכה על חיים, בחירות, חיפוש, עבודה ומטרות. היתה שיחה טובה. רק אח"כ פתאום שמתי לב לכל מיני מוקשים שהתפוצצו. נשארתי מותשת ומרוקנת.

אני רוצה לעשות עוד משהו חוץ מלגדל את הילדה. היא בת שנה וקצת. אני מנסה להתחיל לעשות דברים כדי להתחיל לעשות דברים. זה מסובך לי. כל דבר הופך להפקה. בייביסיטר וכו'.. שום עבודה כמעט לא משתלמת, וממילא אני לא רוצה לעבוד הרבה. אבל אני כן רוצה להרויח כסף. חשובה לי התחושה של להרויח כסף.
עוד חצי שעה אלך לישון.

קראתי והייתי מרותקת, תראי כמה שהיום שלך מלא!
אני עד היום לא מצליחה להבין איך התחושה של להרוויח כסף כל כך משתלטת עלינו. אני מכירה אותה מתוך עצמי. כאילו החשיבות של מה שאני עושה נמדדת בכך. וכמה שזה לא נכון וכמה שקשה לצאת מזה.
איזה אבסורד, כאילו לגדל ילדים ולהחזיק ביחד את כל החוטים של המרקם המסובך הזה - משפחה זה לעשות רק...

אתמול נסענו כל המשפחה לאבי.
חגגנו לו יום הולדת.
אחרי שיחות ארוכות ועידכונים, עלה נושא החינוך.
המשפחה שלי יודעת שאני מוציאה את הקטנים מהגן עד סוף החודש, אבל כרגיל לכולם יש מה להגיד.
יש שתמכו, יש שעיקמו אף ויש כאלו שהיו חייבים לאמר משהו.
אני 'העזתי' לומר שאני חושבת שאלו שמחנכים בחינוך הבייתי הם עושים את הצעד הכי נכון לילדייהם.
ומייד קיבלתי תגובות נגד על אמירתי בלשון המעטה (הייתי בעמדת המיעוט).
היו להם הרבה דברים לומר שלי לא הייתה תשובה להם (האמת שאין לי מספיק מידע על החינוך הזה).
ואז השאלות הבאות היו:
הילדים גדלים, הם יעזבו את הבית- מה איתך?
איפה את בכל הסיפור?
הרי הם יודעים שהילדים ישנים איתנו אז השאלה שצצה היא "מה עם הזוגיות שלכם" ? (לא עניתי וחשבתי איפה ההבנה שלהם כשהם כל כך מקובעים בדיעותיהם).
גיסי ובעלי יצאו לגינה ושוחחו- גיסי אמר לו במילים אלו "אישתך מוצלחת ועם פוטנציאל גבוהה- למה היא לא מחפשת עבודה ועושה משהו עם עצמה?" - אז מה שוב פעם לא להיות בבית? לעבוד שעות מטורפות ולא למצא את מקומי?, לחיות עם יסורי מצפון כל חיי?, וכשהם יגדלו להגיד לעצמי 'חבל שלא נהנתי מגידולם'?
כמה שניסיתי להסביר זה לא הלך- הרגשתי שבעצם אני בתוך מערבולת שאני לא מסוגלת לצאת ממנה.
הם לא מבינים?
החיים הבורגניים עיוותו עד כדי כך את קו המחשבה שלהם?
היכן הרגש?
אחותי הגדולה כבר ממש לא מסוגלת להבין את הצורך האימהי הבסיסי.
למה הם לא מבינים שכאן ועכשיו אני מגשימה את עצמי? את הצורך שלי בלחנך בלגדל ובלהיות אמא מחבקת ונותנת את התמיכה הרצויה לילדי?
אם הילדים יגדלו לבד איזה דור נגדל?
דור של אנשים בודדים?
כשחזרנו בעלי ואני ממש התווכחנו- הוא גם אחרי שיחות עם כולם קיבל "שטיפת מח" והתחיל במסע הסברה והבהרה שבעצם הצעדים שאני עושה - הם צעדים מוטעים, ולבטח לא באים לטובתי (כמובן הנושא הכלכלי היה החלק הארי בשיחה).
אז מה אני לבד מול קבוצה שהם ה'משפחה' שלי?
יש משהו שאני טועה בו?
אולי בעצם חבל להלחם מול כולם?
מאיפה אקח כלים להוכיח להם שדרכי היא הנכונה לי וליילדי?
יש למישהו תשובה בשבילי?

לי יש רק שאלות.
בינתיים די קל לי כי ילדי קטנים, אני לומדת, זה לא כלכלי לשלוח את שניהם לגן... כרגע, אני במיין-סטרים.
ז"א - רק בנושא ביציאה מהבית. ההערות מהמשפחה סוכמו יפה ע"י אחי "אתם לא מתיעצים עם האנשים הנכונים".

מה שנותן לי הכי הרבה כח (בעיקר עם זרים, אבל לא רק) זה השקט שלי כשאני עונה. "טוב לי עכשיו". "אני לא מרגישה שאני רוצה לצאת לעבוד". בשלוה, בחיוך. אני תמיד מוסיפה לסקפטיים "כשאני ארגיש שאני משתגעת בבית, אני אצא" (אני מעריכה שזה לא יקרה בקרוב, אבל את ההערכות שלי אני שומרת לעצמי, והם מרוצים מהתשובה ה"נכונה" שלי).

את לא חייבת להגיד שאת יוצאת לדרך חדשה. די אם תגידי שזה מה שמתאים לך עכשיו, ולכן זה מה שאת עושה עכשיו. אנשים יסתפקו בהסבר "אני לא עובדת, אז חבל סתם לשלוח את הילדים לגן". אני חושבת שעדיף להוריד פרופיל, לא להטיף, לא לתרץ. הם יראו את התוצאות (אמא וילדים מאושרים).

אלה וגילה יקרות,
פעם עיקמו את הפרצוף למי שכן יצאה לעבוד מחוץ לביתה והיום מעקמים את הפרצוף לי שבוחרת להתרכז בגידול ילדיה.
חשוב שאת ההחלטות המהותיות שלנו נעשה על סמך אמת הפנימית שלנו.
בהצלחה
הודיה

השאלה מה היא הגשמה עצמית ? והאם זו ההגשמה העצמית שלי?
אני ישנה עם ילדי, מניקה עד מאוחר, נושאת במנשא, ילדתי בלידה טיבעית, עם גישה של בעד הילד ,חסידה של עיקרון הרצף במובנים רבים איך איני רואה בכך את כל הגשמתי העצמית.
ברור לי כי העבודה שלי כיום היא חלק גדול מהגשמתי העצמית. אני מאוד אוהבת אותה ונהנת מכל רגע.
אני גם אוהבת את הפן האומנותי שבי ורואה בו חלק חשוב בכך.
זו אחת הסיבות שקשה לי לנקוט בצעדים של חינוך ביתי למרות שאני מאוד בעד הרעיון.קשה לי לשים את עצמי בצד לטווח כה רחב של שנים.
אני מחזיקה לך אצבעות ,אלה, ניכר כי הלחצים שסביבך הם רבים, אבל אני חשה שאת דישלמה עם עצמך ונחושה בדעתך. המון בהצלחה...

אני לא רוצה לשים את עצמי בצד.
למען האמת, נמאס לי די מהר לשבת עם הילדים ולהסתכל עליהם משחקים. מה - אני בייביסיטר?
אני רוצה לעסוק בעיסוקיי, ואני לא רוצה להשאיר אותם בלעדי ליום שלם לשם כך.

רגע! שניה!

הגשמה עצמית, שלי
או
בעיני החברה?

אם חשובה ההגשמה ה עצמית , עיני החברה פחות רלבנטיות. לא?

זו בעצם הנקודה. איך תוכלי להגשים את עצמך, אם תהיי עסוקה בלהגשים ציפיות של אנשים אחרים?
בשבילי, להיות עם הילדים זה לא לשים את עצמי בצד, אלא להרחיב את המרכז כך שיהיה בו מספיק מקום גם לי וגם להם. לא תמיד פשוט לעשות את זה, וזה לוקח זמן ללמוד איך (אני עדיין לומדת), אבל זה לא מצב של או את או הילדים - אפשר גם וגם.

כל כך כל כך חשוב להקיף עצמנו באנשים תומכים. לכל האנשים יש דעה, אבל לכל כך מעט באמת אכפת מאיתנו. האתר הזה הוא קו הצלה עבורי מהבחינה הזו. בכל פעם אני בורחת לכאן כדי לקרוא דעות הפוכות לשטיפות המוח שאני סובלת מהן כל יום. עם אחרים, פשוט הפסקתי לדבר. לא מעניין אותי יותר להחליף דעות לצורך הויכוח האקדמי. עמוק עמוק בתוכי אני יודעת מה טוב עבור ילדי ועבורי - ואני עושה זאת. מישהו כתב פה באחד הדפים : "פחות לדבר ויותר לעשות". פשוט לעשות ולדבר על כך עם מי שיתמוך בנו - לאוו דווקא יסכים, אבל ידע לכבד ולתמוך.
אלה, נשמע לי שאת שלמה עם עצמך - תברכי על כך. זה מה שחשוב.

אני לא יכולה לאמר שבמאת האחוזים אני שלמה- יש בי המון פחד- בעיקר אם פתאום ארגיש אחרת.
אבל העניין הוא שמהיכן אמצא את הכוחות ללכת בדרך שהיא בעצם מאד מעורפלת לי.
אני לא מחנכת בחינוך הביתי במאה האחוזים.
נדב ונעמה יהיו איתי עד גיל שלוש.
נעה ממשיכה את הגן.
העניין הוא אני בתוך כל המערבולת- בעלי קשה לו עם השינויים-(הוא רוצה בחזרה את האמביציוזיות שלי לעבודה וקריירה).
מהיכן אשאב את הכח?
אני רוצה גם כלים לעמוד מול זה- עם כלים מוכנים זה קל לי יותר.
ויעל- נכון יהיה הרבה יותר קל אם הסביבה היא תומכת.

בשבוע שעבר פגשנו חברים והם סיפרו על אמא שלו- בסביבות גיל חמישים, בריאה וכו'. ו...מתוסכלת. כל השנים היא לא עבדה הרבה והיתה זמינה מאד לילדים כי האבא למד רפואה ואח"כ התמחות ואח"כ קריירה ארוכת שנים כמנהל מחלקת ילדים וכו' והיא נשארה מאחור. והיום כשהיא בגיל שהילדים ממש לא צריכים אותה (הקטן כבר נבט-תרתי משמע) היא מדוכאת ומתוסכלת שלא התקדמה ולא למדה ואין לה ממש מקצוע (למרות שהיא עוסקת בתרגום סדרות לטלויזיה , אבל היא אומרת שזה בבית ונמאס לה כל הזמן להשאר ולא לצאת).עכשיו במיוחד כשלבן זוגה יש קריירה נוסקת ומשתבחת עם השנים- היא חשה מבוזבזת ואומרת שחבל שלא למדה והתפתחה מקצועית...
אני חייבת לומר שאחרי שהם סיפרו לנו את זה אני מסתובבת עם המחשבות על מהו האושר שלנו, הנשים- והאם מה שאנחנו עושות בשלמות עכשיו כשהילדים קטנים - לא נשלם עליו אח"כ בתסכול.
אולי צריך לשמור על המקצוע והקריירה איכשהו על אש קטנה, אני לא יודעת מה - למשל, לא רואה איך אני עוזבת את ההוראה -כי היא מאפשרת לי להיות הרבה בבית (ואני די נהנית מהמקצוע הזה, רק שלצורך ההוראה אני משתמשת רק בחלק קטן מכישורי..). מצד שני יש מקצועות אחרים שכל כך מעניינים ואת המחיר עליהם אין לי ממש רצון קלוש לשלם. אבל מה - זה מטריד בכל זאת, בעיקר בגלל העתיד...

יש מן האנוכיות בהחלטה לגדל את הילדים בבית. הבחירה להתחבר אל הצד היותר יצירתי שבי, עדין לא מתאפשר בפועל, אבל בלב התחושה היא שעם נגדל ביחד, נוכל לעבוד זו לצד זו (הבנות ואני). בדמיוני אני רוצה שבן זוגי יעבוד גם הוא מהבית. מפגשים תכופים, קצרים וארוכים לפרקים, בין העיסוקים של כל אחד מאיתנו.
היום כשהבנות עוד קטנות, אני מדמיינת יותר מאשר עושה. הטיפול היום-יומי יותר אינטנסיבי משהוא אמור להיות בעתיד. העתיד נראה לעין שלי ורוד.

היום אני מרגישה בתוככי שההגשמה העצמית שלי כוללת בין השאר את תחושת העונג מההווה. (אני זוכרת שעוד בתור ילדה הייתי משגעת את הורי, כשהיינו בסאפרי הייתי מודאגת מתי נגיע לסבתא, וכשהגענו אליה רציתי כבר לחזור הביתה, וכו'). כשהייתי חלק מהמרוץ (אחר הגלימה והגדלת האוטו והקטנת הפלאפון) לוותה אותי ביום יום אותה התנהגות סמויה. במעבדה הייתי לחוצת בית, ובבית הייתי דואגת שאני ראש קטן (לא קוראת מספיק מאמרים וכו').

מתגברת בי האמונה, אלה, שהשקט משבח את הקיים. השקט הפנימי והחיצוני, חשובים שניהם. הסיפור של אפי על הרופא ועקרת הבית, כאילו נכתב ע"י. מקרוב מאוד אני רואה מקרה דומה ויודעת שבחיים כמו בסרטים: אותו סיפור, עיבוד מעט שונה של הטקסט, השחקנים, הבמאי, התפאורן כולם יחד יוצרים את הסרט. החלפת השחקנים הראשיים, הבמאי, תקופת הסרט, והתפאורה והרי לך סרט אחר לגמרי.

זה הסרט שלי. כמו שאומרת הגדולה, "אני בוחרת". ואני בוחרת לנסות לא לפחד.
אלה,
אז מה אני לבד מול קבוצה שהם ה'משפחה' שלי? תנסי להסתכל על זה אחרת, כאילו שאת בשיעור בפסיכולוגיה חברתית. עם מורים טובים שממחיזים לך קטעים מהחיים...
יש משהו שאני טועה בו? בטוח שיש דברים שאני טועה בהם. אבל, אני מנסה ללמוד ולהשתפר.
מאיפה אקח כלים להוכיח להם שדרכי היא הנכונה לי וליילדי? אני לא יודעת אם הדרך שלי היא הנכונה לי ולילדי. מן הסתם יש יותר מדרך אחת נכונה. אחותי מתעקשת שאם אנחנו תוצרי דור שלמד בבה"ס ובכל זאת הדעות שלי הן לא קונבנציוליות, אזי אין שום פסול בלשלוח את ילדיה לבה"ס. אני לא מבקשת ממנה להוכיח לי שהדרך שבה בחרה היא הנכונה. אני יודעת שלי נעים להיות בחברת בנותי ומקווה שלה נעים לשהות בחברת ילדיה.

יעל אבמ -אם את לא יודעת אם דרכך היא הנכונה לך אז מהיכן את לוקחת את הביטחון?
ואחותך לא מנסה להוכיח לה את צדקותה?
אני מנסה לבדוק לעצמי שדרכי נכונה לי- ובהשתלבות גם לילדיי.
והפחד שלי הוא גדול- משום שההקרבה היא גדולה דייה.
אפי- כאן נמצאת החרדה הכי גדולה שלי- גם אתמול אמרו לי את זה-"כשהם יגדלו ויצאו מהבית מה אז?"
הייתי רוצה מאד לשלב בין שתי הדרכים-

גידול ילדיי.
הגשמה עצמית.

אבל היום אני לא רואה איך.
יש למישהו מושג?

קראתי וקראתי. ככל שהתקדמתי בקריאה יותר, כך התגבשה אצלי התחושה שלהרגיש החמצה או הגשמה עצמית זה לא משהו שתלוי בנסיבות חיצוניות באמת.
מי יקבע אם תהיה לי תחושת החמצה? רק אני. ואותו דבר לגבי הגשמה עצמית - אני ארגיש את זה, ואני אבחר להרגיש אם הגשמתי את עצמי או לא.
זו חכמה גדולה (וגם פולנית מאוד) להגיד "יכלתי ללכת לעבוד", או "הייתי צריכה להקדיש יותר זמן לילדים...". זה בסדר לעשות חשבון נפש, ולהסיק מסקנות, אבל בסופו של דבר אני מקבלת את ההחלטות מתוך הנתונים שיש לי באוות רגע.
איך אפשר לשפוט אותן לאור הנתונים שיהיולי עוד 30 שנה שאין לי אותם כרגע? אפשר להתאמץ וכו', אבל איך אפשר?
ואם אתעורר בגיל 50 ואגלה "טעות"?
א. יכול להיות שבכל מקרה הייתי מגלה "טעות" - בכל דרך שהייתי בוחרת.
ב. קצת סלחנות לעצמי - טעיתי מתוך מה שחשבתי שנכון: חשבתי, שזה יותר ממה שאחרים עושים, והגעתי למסקנה שזה נכון. מה החכמה לבוא אחר כך בטענות? מאיפה הציפיה הזאת למושלמות גם בדיעבד?

אלה,
אני חושב שמה שאת צריכה להבין (כמובן - זו דעתי ואלה הכלים שבהם אני משתמש) היא שאת פורצת דרך. מעין חלוצה, נושאת דגל.
הדרך היא קודם כל שלך. הצורה בה את חיה, איך את תופשת את מקומך בעולם, מה חשוב לך ורגיש אצלך. זהו הבסיס להכל.
יש בכל אדם (כך אני מאמין) יסוד מספיק חזק כדי להצליח להגשים את מאוויו הפנימיים. הכח הזה שאת מחפשת - קיים בך. קיים בכל אחד.
אנו חיים כדי להגשים את עצמנו, והפחדים והחששות נועדו להבליט את החשוב.
הדרך המשפחתית כמובן מורכבת יותר - כמה תצליחי לסחוף אחריך את בן זוגך, וכמה מהעוצמה הזו שברעיון התא המשפחתי הלומד-ישן-גדל-נלחם-מתפרנס ביחד תוכלי לחשוף החוצה - אליו ולילדיך.
ככל שאנו מלוכדים יותר כמשפחה - מזוג להפוך לשלשה, ומשלשה לרביעייה וכך הלאה - כל יסוד חדש מעצים את מה שהמשפחה מקרינה פנימה והחוצה.
אני מכיר את התיאור של הטחת ההאשמות מהשבט המורחב. קשה לאנשים שמוצג בפניהם כח גדול כל-כך, ורעיונות בסיסים ושורשיים כל-כך בצורה ערומה ואמיתית כל-כך. ההכרזה על כך שאת מוציאה את הקטנים מהגן היא אמיצה. ואני לא מקבל את הפשטות שבה מסכמים את שנות החינוך "עד שהילדים גדלים" באימרה חלולה כמו - "ומה תעשי אחר-כך". הבנייה המשותפת לא מסתיימת אף פעם. תפקידנו כראשי המשפחה לא מסתיים כשהאחרון בן 18.
לי יש סבא שהיה במקצועו רפתן, ומדריך רפתנים - ומשמש כראש משפחה מדהים. נותן כח לכל השבט שלו. אין זה תפקיד שסותר את ההגשמה העצמית. להיפך.
מה הייתי מעדיף - לנהל מחלקה בבי"ח או בכל מוסד אחר - או לשמש כראש שבט המכיר את סודות החיים, הגדילה, היחסים, המוות, הסבלנות ? אין לי קצה של ספק. (בהנחה שלמנהל מחלקה במציאות של היום קשה להתרכז במהלך בנית הקריירה שלו, בעיסוק המשפחתי) חלק מייעודנו ומהגשמתינו העצמית היא להיות ראש לשבט (ובמקרה שלנו לשבט שיהיה בו דגל של חינוך ביתי, לינה משותפת ובעצם שיתוף מלא בשגשוג ובשפל)
אני גם בטוח שקירבה לשלמות משפחתית תפיק מתוכה "הגשמות צדדיות" לכל חבר במשפחה.
אני מניח שאם גדלת בסביבה "נורמלית" ועשית את התהליך למציאת האמת שלך, גם את האשמת, ירית ארס, ופסלת מקומות שהפחידו אותך - אני יודע שכך עשיתי אני .בלינה המשפחתית, למשל. עם הילד הראשון שלנו עוד נאבקנו על נושא השינה לבד.
זה כל-כך קשה לחשוב שמה ש"עשתה" לך משפחתך בשבת, עשינו אנו לילדנו הרך. הוא ממש צעק אלינו את "דרכו הפנימית" ואנו הטחנו בו האשמות, שהתבררו כאשמות שוא. היום, לאט לאט אנו למדים יחד את הכח והאושר של הביחד.
צריך הרבה סבלנות, ולרוב קשה לשנות אנשים אחרים.
אולם - אל תפחדי לשאת את הדגל החשוב הזה, כי את לא לבד.

גיא- מהם הכלים לאיחוד ההבנות שיש בבני הזוג?
למה אצלי בעלי לא כל כך מבין את הצורך שלי וזורם איתי כי הוא מקבל את דרכי אבל לא מבין אותה?
איך זה הגיע אליכם- שכן הסביבה קיבלה את השינוי שיצרתם?

אני חושבת שככל שאתמיד בדרכי וככל שאחזק את עצמי כך גם כל השאר יקבלו אותה, ויוכלו פחות ופחות לערער לי אותה.

אלה, כתבת- למה הם לא מבינים שכאן ועכשיו אני מגשימה את עצמי? את הצורך שלי בלחנך בלגדל ובלהיות אמא מחבקת ונותנת את התמיכה הרצויה לילדי?

זו תשובה לכל השאלות שלך, לדעתי. אני מאמינה שלאשה שהרתה, ילדה, ואולי גם הניקה יש צורך אמיתי לגדל את ילדיה, כמו שכתבת. (והוא לא מתנדף אחרי חופשת הלידה, או אפילו אחרי שנה). ולכן, אני מגשימה את עצמי כשאני מגדלת את ילדיי. ואני מאמינה, שהיכולת להיות נאמנה לעצמי, כפי שאני מרגישה כיום, תפלס לי דרך גם כשהם יגדלו. זו הבשלה איטית וארוכה, במהלכה נובטים בי כוחות יצירתיים שונים ויכולות שונות. מתוכם החשובים לי ביותר הם אלה שקשורים לתפקידי במשפחה, ואני מאמינה שכך ימשיך להיות. כך ש"מה יהיה כשהילדים יגדלו" נשמע לי באמת משפט חסר תוחלת.

אני לא יודעת אם תצליחי לשכנע את משפחתך בכך. אני מקווה בשבילך שבעלך יכבד, ואולי יעריך, את הרצון והצורך שלך. למרות הרצון בהכרה והערכה מהמשפחה הקרובה, במקרה של יצירת דרך חדשה זה לא פשוט. אבל זה משתפר עם הזמן, ועם הבטחון שלי בדרכי. פגישות עם משפחות שבחרו בחינוך ביתי (מדור קבוצות חינוך ביתי), נותנות לי המון במישור הזה ואחרים.

אלה, כתבת:
אני רוצה גם כלים לעמוד מול זה- עם כלים מוכנים זה קל לי יותר.
אין כלים מוכנים, כי את לא הולכת במסלול הכבוש והמוכן, אלא מפלסת את הדרך האישית שלך. והאמת שיכול גם להיות שבני משפחתך צודקים, ושתגיעי לגיל 40 בלי לעבוד בכלל מחוץ לבית (נגיד, אם תלדי כל שנתיים-שלוש, והילד האחרון יוולד כשתהיי בגיל 37 וגם הוא ילך לגן רק בגיל 3). אז מה? אם היית יודעת שכך יהיה, האם היית מתחרטת?
בכל מקרה, לדעתי הכלים יכולים להגיע רק מהמציאות של חייך, ממה שתלמדי מההליכה בדרכך. אולי תלמדי שאת באמת לא מצליחה לבטא את עצמך כשאת עם הילדים. ואולי תלמדי דרכים חדשות לבטא את עצמך ולגדול.

_הייתי רוצה מאד לשלב בין שתי הדרכים-

גידול ילדיי.
הגשמה עצמית.

אבל היום אני לא רואה איך._
זו היה הדבר שהכי הטריד אותי כשהתחלנו עם החינוך הביתי. אבל הנחתי מראש שיש דרך לשלב את שני הדברים האלה (הרגשתי שחייבת להיות) ושהאתגר שלי יהיה לגלות אותה. דיברתי גם עם נשים שהרגשתי שהצליחו לשלב בין הדברים, ולמדתי ממה ששמעתי מהן (למרות שהן חשבו שחינוך ביתי הוא לא רעיון טוב - צריך להקשיב גם לפרטים ולא רק למסקנה הסופית). אבל בסופו של דבר למדתי מהמציאות של חיי, ואני עדיין לומדת. אחד הדברים המעניינים שלמדתי הוא שטוב לילדים שלי כשאני עושה דברים מעניינים שהם יכולים לראות אותם או להשתלב בהם. זה לא היה קל לי למצוא דברים כאלה, או להפוך עיסוקים קודמים שלי לכאלה, אבל כל פעם שאני מצליחה בזה זה טוב לכולנו.

אנונימי

מענין שגם אני חשבתי על הנושא הזה בימים האחרונים בעקבות הזמנה לחתונה שקיבלתי, בה אני אמורה לפגוש אנשים שלא ראיתי כבר 10 שנים.
אז חשבתי מה אומר להם,כשישאלו אותי את השאלה הידועה: אז מה את עושה?
אני חושבת שאענה: גדלה עם ילדי.

יונת,
כתבת:
אחד הדברים המעניינים שלמדתי הוא שטוב לילדים שלי כשאני עושה דברים מעניינים שהם יכולים לראות אותם או להשתלב בהם. זה לא היה קל לי למצוא דברים כאלה, או להפוך עיסוקים קודמים שלי לכאלה, אבל כל פעם שאני מצליחה בזה זה טוב לכולנו.

את יכולה לשתף אותנו איך מצאת את הדברים האלה? כשהבן שלי היה קטן חשבתי שהוא הסיבה שבגללה אני לא מצליחה לעשות שום דבר אבל ככל שהוא גדל אני מבינה שזה בכלל לא הוא, זאת אני. גיליתי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. אני לא יודעת מה אני אוהבת ומה עושה לי טוב. דווקא עכשיו שמתחיל להתפנות לי זמן אני לא יודעת מה לעשות איתו.

מדהים איך חייתי עד עכשיו יפה מאוד בלי לדעת דברים חשובים על עצמי. כנראה שאפשר להיות בתוך המרוץ הזה, הטלפונים, הפגישות, הסידורים, כל הדברים ש"צריך" לעשות בלי להיות בכלל מחובר לעצמך (מה שאומר דבר או שניים על החיים האלה). זאת אגב אחת הסיבות לכך שאני ממש לא רוצה לחזור לעבוד. אני רוצה דחוף להכיר את עצמי. אני לא רוצה להכנס שוב פעם למרוץ הזה שלא משאיר רגע אחד להסתכל פנימה. אני בכלל חושבת שזה מזל גדול שגיליתי את זה עכשיו בעקבות הלידה וההשארות בבית. מפחיד אותי לחשוב שיכולתי לגלות את זה רק בגיל 40. גם ככה אני מרגישה החמצה על כל השנים האלה ואני רק בת 29. אני מפחדת לחזור לעבוד ולהשאב שוב לתוך ה"כלום" הזה.

יונת- באמת נשמח לשמוע עיצות.
מיכל- קבלי חח.
דניאל- אז מה בעצם את כן עושה עם עצמך ולא בהקשר של הילדים?

לגבי הפחד מהעתיד רציתי רק להגיד, שאני אישית חוששת יותר מגורלם של אלה שאחרי שהילדים כבר גדלו מצטערים על כל שנות הילדות שלהם שהם הפסידו, מאשר מגורלם של אלה שבגיל 50 (סופר צעיר, בימינו...) מוצאים את עצמם פנויים ולא צריכה להיות להם שום בעיה ללמוד או לעבוד בכל מיני דברים. לדעתי, אותה אשה מתוסכלת שאפי שמעה עליה בוודאי לא לגמרי "בחרה" את חייה קודם: נשמע שהיא "הקריבה" למען בעלה והילדים. לכן עכשיו היא מרגישה מרומה.
המפתח הוא לחיות כמו שמתאים לך עכשיו, ולא להקריב.
ולא מוכרחים להתחייב לעשרים שנה קדימה. "חינוך ביתי" הוא הפיך לגמרי, ומאפשר די הרבה גמישות. השאלה הכי חשובה היא "מה טוב לי, מה מתאים לי, מה אני באמת רוצה", וכל השאר שיקפצו.
בוודאי אנשים, שעד כמה שזה מכאיב, בכלל לא מסתכלים עלייך ועל מה שמתאים לך, ולא מכבדים את הדרך שלך, אלא מדברים אך ורק מתוך הקיבעונות והפחדים שלהם. זה מאוד כואב שככה מתנהגים האנשים הכי קרובים אלינו, אבל אולי זו הסיבה שאנחנו רוצים כל כך לגדל את הילדים שלנו אחרת, וכן לגלות כלפיהם קשב אמיתי, רגישות לצרכים שלהם (במקום להפוך אותם למה שאנחנו רצינו בשביל עצמנו), כבוד לבחירות שלהם וכן הלאה.

אבל מהי השיטה להרגשת השלמות ולחוסר פיספוס?
אני כן הייתי רוצה לשלב בין שתי הדרכים.
הייתי רוצה למצא את האוטופיה.
הייתי רוצה לשנות את ההסדר שקיים היום במוסדות העבודה- הייתי רוצה לקחת את ילדינו לעבודה שלנו וששם יהיה להם מספיק דברים להנות מהם.
אבל אני יודעת שזה לא ריאלי- אז אני רוצה במקום שאני כן נמצאת למצות את המקסימום שאני יכולה לעשות.
נפשית- זה קשה לי מאד.
(ואני לא רוצה לחזור למצב הקודם כי שם כבר הייתי וזה לא מתאים לי ולמשפחתי).
את בשמת הצלחת לסיים את לימודייך בלי לפגוע ברצף של ילדתך- אני אפילו לא יודעת איך להתחיל עם השלושה שלי (וכשאני עושה טעות אז קל לסובבים לומר אמרנו לך הרי הם יודעים שדרכי שונה משלהם).

יש אמירה שהולכת בערך ככה: אף אחד על ערש דווי לא אומר "חבל שלא השקעתי יותר בעבודה".
הקטנצ'יק שלי הוא הבוס הכי נחמד שהיה לי אי פעם, והעבודה הכי מרתקת ומתגמלת בהיסטוריה שלי. חבל לי שעם הבכורה חזרתי לעבודה במשרה מלאה כשהיתה בת ארבעה חודשים, חבל לי שעכשיו אני בכמעט חצי משרה (הקטנצ'יק בן שנה וחצי, חזרתי לאחרונה).
העבודה שלי היא סוג של הרחבה של התחביב שלי, אז בעצם אף פעם לא הפסקתי לגמרי.
אני אחפש משהו חביב שקיבלתי פעם בנושא בדואל, ואעתיק אותו לכאן.

אלה,
לאט לאט,
זאת ההצעה שלי.

נדמה לנו תמיד שאי אפשר לחיות כשעדיין חסרים פרטים רבים בתמונה כולה. למה?
כי אם נאמר, אנחנו רוצים להקים בית ספר חדש, מה עושים?
יושבים וחושבים איך רוצים שהוא יראה. אחר-כך מתחילים לשתף בחזון הזה אנשים נוספים. השלב הבא יהיה הקמת צוות שישב וידון בדמותו של בית הספר העתיד לקום. בהמשך צריך יהיה למצוא מימון, לגייס אנשים שיעבדו בו, לגייס תלמידים וכו' וכו'.
לא נוכל להקים בית ספר חדש רק מפני שכך מתחשק לנו. נהיה מוכרחים לבנות מסגרת שלמה פחות או יותר רק כדי להתחיל. נצטרך לחשוב מראש על כמה שיותר פרטים, נצטרך לשתף ולהשתתף בהחלטות, נצטרך למצוא את הדרך הנכונה לקבל החלטות.......
ואני לא רוצה להמשיך להלאות.

כל בלבול המוח הזה לא נחוץ כשאת מחליטה לעזוב את העבודה ולהשאר עם הילדים בבית.
את יכולה לקבל את ההחלטה הזו מתוך תחושות הבטן שלך, מבלי לדעת שום דבר על איך יראו הימים שלך כשאת נמצאת בבית עם ילדיך.
ואז כשאת קמה בבוקר, וילדיך נמצאים סביבך, תראי מה את רוצה לעשות היום.
אולי בהתחלה זה יהי רק כביסות, בישולים וטיפול בילדים.
אולי בכלל יבוא לך לטייל כל היום עם הילדים בחוץ ולחזור הביתה רק כשמחשיך.
לא תהיי חייבת לאף אחד שום דבר.
כל יום תוכלי לעשות משהו אחר.
ואם תראי שמשהו מתאים לכם, תוכלי להמשיך ולעשות אותו.
ואם תראי שמשהו לא מתאים, תוכלי מייד לשנות, בלי שום דין וחשבון לאף אחר, בלי ישיבות צוות, בלי ויכוחים על הדרך.

ולאט לאט תתגבש הדרך היחודית לך ולבני משפחתך. מבלי שעשית לשם כך שום תכנית.

ומנסיוני:
בתקופה הראשונה הטיפול בילדים גזל זמן רב. גם בגלל שאני עוד לא ממש האמנתי כי אפשר פשוט לעזוב את הילדים לנפשם ולתת להם לעשות מה שהם רוצים. עדין היתה לי תחושה שיש צורך במידה של הכוונה מצידי.
וגם בגלל שהילדים, שהיו בבית ספר לפני כן, היו צריכים להתנקות משנים של צבירת מתחים, וחשוב מכך: הינו כולנו צריכים ללמוד מחדש כיצד לרצות.
במשך הזמן למדנו לרצות לעשות דברים.
היום הימים שלי מתחלקים בין טיפול בבית ובילדים (יש עדין קטנים הדורשים השגחה מלאה) ובין הדברים שאני עושה לי לעצמי.
אחד הדברים הכי מדהימים שקורים כשהילדים אינם יוצאים מהבית הוא שכאשר הם גדלים (ולא צריך לחכות לגיל עשרים) הם הופכים להיות פרטנרים גם בטיפול בבית ובמשפחה (אם יש אחים קטנים) אבל עוד יותר נפלא שהם הופכים להיות פרטנרים גם בעיסוקים אחרים שלנו. עיסוקים שבמקורם לא היו קשורים בילדים - כמו תחומי עניין של כל אחד מההורים, פרנסת המשפחה ועוד כאלה דברים.

עוד משהו בנושא הרצון:
אני חושבת שאחת הבעיות הכי קשות בעולם כפי שהוא מתנהל היום, היא שאין לאנשים זמן לרצות.
אנשים וילדים לא יודעים מה הם רוצים כי אין להם זמן לרצות. כל הזמן צריך. צריך ללמוד, צריך להשיג תעודה, צריך ללכת לישון בזמן, צריך לעשות קרירה, צריך לממש את עצמי (ויונתן גפן כבר אמר את זה טוב ממני) ומרוב הצריך הזה שכחנו מה אנחנו רוצים.
לכן, אי אפשר לתכנן את העתיד כשיוצאים מהמסגרות של הצריך, כי באמת אין לנו מושג מה אנחנו רוצים.

לכן אלה,
קחי לך את הזמן.
יש לך את כל הזמן שבעולם, ומעטים הם הדברים שאינם ברי תיקון. כך שגם אם את טועה בדרך זאת או אחרת, תמיד תוכלי לתקן את דרכיך.

ועוד עניין קטן,
פרחי באך מאד עזרו לנו (לכל בני המשפחה) לעשות את השינוי הזה, ולהתמודד עם התוצאות שלו. (למשל: תקופה של שפל כלכלי). אני מצאתי בשיטה זו כלי יעיל לטפל בכל בני המשפחה. פעמים רבות ניתן להתחיל לטפל לפני שבעיה (נפשית או גופנית) הופכת לאקוטית, וזאת בעיני הגדולה של השיטה.

הנה, מצאתי את הקטע:

A few months ago, when I was picking up the children at school, another mother I
know well rushed up to me. Emily was fuming with indignation.

"Do you know what you and I are?" she demanded.

Before I could answer - and I didn't really have an answer handy - she blurted
out the reason for her question. It seemed she had just returned from renewing
her driver's license at the County Clerk's office. Asked by the woman recorder
to state her occupation, Emily had hesitated, uncertain how to classify herself.

"What I mean is," explained the recorder, "Do you have a job, or are you just a
housewife?"

"Of course I have a job", snapped Emily, "I'm a Mother."

"We don't list 'mother' as an occupation ...'housewife' covers it", said the
recorder emphatically.

I forgot all about her story until one day I found myself in the same situation,
this time at our Town Hall. The Clerk was obviously a career woman, poised,
efficient and possessed of a high-sounding title, like "Official Interrogator"
or "Town Registrar".

"And what is your occupation?" she probed.

What made me say it, I do not know. The words simply popped out. "I'm...a
Research Associate in the field of Child Development and Human Relations."

The clerk paused, ball-point pen frozen in mid-air, and looked up as though she
had not heard right. I repeated the title slowly, emphasizing the most
significant words. Then I stared with wonder as my pompous pronouncement was
written in bold, black ink on the official questionnaire.

"Might I ask," said the clerk with new interest, "just what you do in your
field?"

Coolly, without any trace of fluster in my voice, I heard myself reply, "I have
a continuing program of research (what mother doesn't) in the laboratory and in
the field (normally I would have said indoors and out).

"I'm working for my Masters (the whole darned family) and already have four
credits (all daughters).

"Of course, the job is one of the most demanding in the humanities (any mother
care to disagree?) and I often work 14 hours a day (24 is more like it). But the
job is more challenging than most run-of-the-mill careers and the rewards are in
satisfaction rather than just money."

There was an increasing note of respect in the clerk's voice as she completed
the form, stood up, and personally ushered me to the door.

As I drove into our driveway, buoyed up by my glamorous new career, I was
greeted by my lab assistants---ages 13, 7, and 3. And upstairs, I could hear our
new experimental model (six months) in the child-development program, testing
our a new vocal pattern.

I felt triumphant. I had scored a beat on bureaucracy. And, I had gone down on
the official records as someone more distinguished and indispensable to mankind
than "just another......"

Home...what a glorious career. Especially when there's a title on the door.

דניאל ואלה, לא שכחתי אתכן (בקשר לדברים שאפשר לעשות יחד עם הילדים). אני אפתח על זה דף חדש, ברגע שיתגבש אצלי ניסוח (ו-שם דף מתאים). בגדול, מדובר על להתאים את הסביבה, להתפשר על המהירות ו/או האיכות, ולהתאים את שיטות העבודה. אבל אני אפרט עם דוגמאות פעם אחרת.

אלה, קודם כל אגיד לך שאני מזדהה לחלוטין עם מה שאת עוברת. אני עוברת בדיוק את אותן התלבטויות, והן עלו בכמה דברים שכתבתי בדפים שונים באתר. אי אפשר להקל ראש בהתלבטויות אלה משום שבגילי אני מבינה שבאמת חיים פעם אחת (בשנות העשרים לחיי משום מה, נראה לי שניתן לחיות מספר פעמים והכל נראה קליל יותר ומחייב פחות). יש טעויות שעושים והמחיר הוא כבד. יש בחירות שבוחרים ולא ניתן אחר כך לתקן.
הדברים שנכתבו על ידי הכותבים בדף זה הם נהדרים, אופטימיים ורומנטיים - אך (מצטערת להיות זו ששופכת מיים קרים על המדורה, או הורסת את המסיבה, או כל תיאור אחר...) אלה דברים שבעיני לא ממש ריאליים. גיא כתב כאן על סבו, ראש השבט - תיאור באמת יפה ורומנטי - ושגידול הילדים אינו נפסק בגיל 18. אני מדברת על כך רבות עם אימי, שמברכת יום יום על כך שיש לה מקצוע מספק וממלא, משום שלמרות שגידול הילדים אינו נפסק לעולם, הילדים נעשים עצמאיים - (הרי זו מטרת החינוך לא?) . לאימי שלושה ילדים, כל אחד חי בעיר אחרת. בתקופה מסוימת, כל אחד חי בארץ אחרת. אם לא היה לה את עיסוקה, אותו היא אוהבת ושממלא את חייה, היא הייתה מרגישה ריקנות איומה. מסקנתי היא שלא צריך דווקא לפתח קריירה על פי המדדים הסטנדרטים של החברה הקפיטליסטית, אבל צריך, חובה אפילו, לפתח תחום עניין, עיסוק, אשר ימצה את הפוטנציאל שלנו, ימלא אותנו, ויאפשר לנו אפיקי השקעה כשההשקעה בילדים נגמרת. אני רואה הרבה נשים מבוגרות שחיות דרך ילדיהן - משום שלא יצרו לעצמן תוכן ממלא מעבר לגידול אותם ילדים.
גם ליונת ולבשמת וליעל אבמ ולאחרות שכותבות כאן יש מקצוע או עיסוק שהן שומרות על אש קטנה ותמיד תוכלנה לחזור אליו כשיגיע הזמן הנכון.
אם אני מבינה נכון את שעובר עליך, את מתארת שתי התלבטויות - האחת היא איך חיים על פי דרכך למרות הביקורת החברתית, והשנייה - האם ניתן לשלב הגשמה עצמית וגידול ילדים.
לגבי ההתלבטות הראשונה - אני מאמינה שלרוב האנשים לא באמת אכפת. כלומר, יש להם מה לומר, והם מדברים מתוך תבניות הבנויות היטב בראשם - אך לא מתוך אמפטיות ואכפתיות אמיתיים. עבורם הביקורת עליך היא אפיזודה חולפת. מי שנשארת עם הסיטואציה וההתלבטויות זו את. ולכן למדי את עצמך להתעלם ממה שאחרים אומרים. זהו שיעור טוב לחיים בכלל ושיעור טוב ללמד את הילדים. אני מנסה להתאמן בתרגילי התעלמות כאלה כל יום. אני גם חושבת שרוב האנשים מאוד לא מאושרים ואני יוצאת מתוך הנחה שאם העצות שלהם נובעות מנסיונם - ונסיונם לא הוביל אותם לאושר - אז בוודאי אין לי סיבה להעזר בעצות שלהם. (כמו למשל, אמא של בעלי - בנה לא מדבר איתה יותר משתי מילים כבר שנים, אבל היא מייעצת לי מנסיונה "המוצלח" בגידול ילדים שאסור לישון עם הילדים במיטה).
לגבי ההתלבטות השנייה - כאן הבעייה האמיתית. מה גורם לך סיפוק? במה את רוצה להשקיע? האם ניתן לשלב זאת עם גידול הילדים כפי שאת בוחרת לגדל אותם? אם לא כעת, אולי בעוד שנה שנתיים כשיגדלו קצת. כאן אני לוקחת את עצתה של אורנה - לאט לאט, לאט לאט. (הלוואי והייתי מצליחה ליישם זאת על עצמי...)
יונת כתבה לי לפני כמה זמן - כשאני התלבטתי מה לעשות עם חיי- "אולי מה שאת רוצה להיות זו אמא"? חשבתי המון על המשפט הזה, על הפשטות שלו וכמה קל וטוב פשוט להגיד: "כן" ולזרום עם הבחירה הזו. אבל הבחירה הזו היא הקשה ביותר בחיים. קריירה של אמא היא הקריירה המסוכנת ביותר עבורנו. בכל מקצוע אחר יש מערכת ברורה של ציפיות מהמעביד, ממקום העבודה, מהעיסוק. לנו לעומת זאת, אסור לצפות. הילדים לא יחזירו לנו לעולם את שהשקענו בהם. ואם נצפה לכך - רק נתאכזב. אם גידלנו אותם היטב - הם יבחרו את דרכם בחיים ללא קשר לדרכנו שלנו ואנו נצטרך לכבד את בחירתם. ואז מה יהא עלינו?
אוי, יצא לי נורא מדכא - אבל אני מנסה להיות ריאלית ולראות מעבר להווה. מקווה שלא דיכאתי אותך.

יעל וכולם
אתם לא יודעים כמה אני מודה לכם על ההתיחסות ועל תשומת הלב.
אבל בכל זאת אני רוצה לשתף אתכם בכל מה שקורה בתוכי- בתהליך המתסכל שאני עוברת כל יום וכל דקה (משום שהמחשבה לא עוזבת אותי).
אני מאד מסכימה עם יעל ג.
אני היום לא כמו רבים לא רואה את היכולת שלי לשילוב של קריירה ובית.
רבים ממכם יכולים לעבוד במינונים כאלו או אחרים.
אבל אני לא - או שאני בתפקידים שעבדתי בהם או שלא- אין שם פשרה אני לא יכולה לעבוד בשעות מינימליות ואני לבטח לא יכולה חצי משרה (למרות שהייתי מאד רוצה).
אז יש לי שלוש אפשרויות שהן

לחזור לעבודה אבל עם השעות המרובות והטיסות והישיבות.
הסבת מקצוע.
להיות בבית עם הילדים (שכרגע הוא הכריע).

אז היום בעצם אני בבית, אבל לא לגמרי שלמה עם ההחלטות שלי.
הרי חונכנו לערכים מסוימים- לתחרותיות שקשה להתנתק ממנה.
אנחנו הרי חיים היום בעולם שהוא חומרני , תחרותי ולא מתפשר, או שאתה למעלה אבל משקיע את כולך או שלא.
אני לא רואה את עצמי היום נלחמת על קריירה מזהירה
אבל מצד שני אני לא רואה באופק שום אפשרות תעסוקתית אחרת.
אפילו לתפקידים שהם יחסית זוטריים ישנה היום דרישה גבוהה.
אז אם אנחנו היום כשאנו עוד צעירים לא נלחם עליה- אנחנו בעצם פיספסנו אותה.
אני לא אומרת שזה מה שנכון לעשות- אלא שזה מה שקיים היום.
אני קוראת את דבריכם ואני רואה עולם אחר- עולם וורוד יותר- עולם שהייתי רוצה מאד להיות חלק ממנו וגם להיות שלמה איתו.
אני רוצה לגדול עם ילדי- אני רוצה להיות הגורם העיקרי שמשפיע עליהם, הייתי רוצה להנות מכל רגע ורגע בתהליך ההתפתחותי שלהם, מכל הנאה שלהם ולהיות שם שהם זקוקים לי, להיות שם שהם רוצים לשתף אותי ואפילו כשהם סתם רוצים חיבוק ממני.

אבל והאבל הזה לא קטן אני גם רוצה להיות אני בתוך כל זה, אני רוצה לספק גם צרכים אישיים שלי, אני אוהבת את המרדף האקשן, העבודה עם האנשים ,הישיבות, הבגדים היציאה כל בוקר ליום חדש למטרה חדשה.

וכאן ישנה הדילמה הקשה ביותר והיא איך לשלב בינהם
או לפחות אם אשאר בבית איך אוכל לשלב את הצורך הזה בחיים בבית.

ועוד דבר- מה לגבי הדוגמא שאתן לבנותיי אם אשאר בבית?
איך הן יתפסו את מעמדי בחברה? הרי יהיו להן חברות עם אמהות קרייריסטיות, הן יתביישו בי? או יתרצו אותי?
(חמותי היתה עקרת בית ובעלי עד היום כשהוא אומר שהיא היתה איתם בבית הוא לא שוכח להוסיף שככה זה היה נהוג- והוא עד היום ללא שום קשר מעריץ אותה).

ודבר נוסף אחרון הוא- מה קורה כשרגילים לחיות ב-רמת חיים מסוימת ועקב זה שאני בבית חיים עם פחות משכורת.
מה עושים? איך מסתדרים?
אני לא רוצה לרדת משמעותית ברמת החיים גם ככה אני לא חיה ברמת חיים כל כך גבוהה.
אז בעצם הדילמות אינם אפיזודה חולפת אלא הם באמת אלו שיכריעו לי בחיים וכל הביית יצטרך לעבור שינוי שהוא לא קטן אלא משמעותי גם לגביי.

יעל ג
איך אצלך את כן רואה את השינוי?

תודה
אלה נוננה

אורנה- מאוד נהנתי לקרא את מה שכתבת לגבי הצריך והרצון.
זה זמן רב אני מנסה למצוא סוף לכל הצריך הזה אבל משום מה אני מוצאת שזה רק מחמיר.
אולי בגלל שהחיים שלי הם בתחושה של מרוץ אין סופי. מעניין שלמרות שאני בבית בחופשת הלידה עדיין התחושה הזו מלווה אותי.אולי זה בגלל שלא השתחררתי מדפוסי חשיבת ה"צריך".

יעל, כתבת "הילדים לא יחזירו לנו לעולם את שהשקענו בהם".
אני ממש רואה את הדברים אחרת.
אני לא מתייחסת לאמהות שלי כאל השקעה שהילדים שלי אמורים להחזיר לי ביום מן הימים, או שהייתי רוצה שהם יחזירו לי.
בכל זאת, אם אקבל את המשל שלך וכן אבדוק את ה"השקעה בילדים" כמשהו שאמור לשאת פירות, אז ה"החזר" של ההשקעה נתפס בעיני במה שיוצא מהילד. ילדה ש"תבחר את דרכה בחיים" היא פרי מוצלח. אני כבר רואה פירות בילדה בת ארבע וחצי - בעצם זה שהיא אדם בזכות עצמו, מורכב ורב-פנים. זו כבר תמורה.
לא ברור לי מה פירוש "מה יהא עלינו". למה אנו "נצטרך" לכבד את בחירתם? למה אם הם יחיו בדרך שונה משלנו תהיה לנו בעיה לכבד אותם? למה את מצפה בתור החזר? בקיצור, משהו מאוד עמוק פה מפריע לי בסוג הציפיות שעולות פה מהילדים שלנו.

לגבי הפחד מיציאה לדרך חדשה של זניחת הקריירה ובחירה באימהות:
אני לא בטוחה שאני אשאיר קריירה על אש קטנה: אם אני אצא לחל"ת שיאריך את חופשת הלידה שלי לשנה שלמה (מה שאני מתכננת עם הילד הבא, כשיגיע), ואז אאריך אותו - אני אאבד את מקום העבודה שלי, ואם ארצה לחזור אתחיל כמעט מאפס. ויש לי רק מקום עבודה קבוע אחד, שגם הוא בלי קביעות. פשוט, אם אחליט לעשות את זה, זה אומר שאהיה אמא במשך כמה שנים, ואחר כך אצטרך לעמול ולחפש לי מקום עבודה. נכון, עם רקורד יפה וקורות חיים מרשימים, אבל בלי שום ערובה, בעולם אקדמי סגור בלי תקנים.
העניין הוא, שאם זה מה שיתאים לי (הרי אני לא יכולה לדעת מראש מה יהיה כשיהיו לי שני ילדים ואחרי שנה שלמה של חופשת לידה, שרובה בלי תשלום), אז אני אצא להרפתקאה הזאת.
אני אדם מאוד מתוכנן (הנה, כבר כמה שנים אני מתכננת את השנה הראשונה לחייו של ילדי השני שעוד לא נולד). הסיפור "החלבנית וכד החלב" בטח נכתב עלי.
אבל במשך השנים הבנתי את החסרונות הקשים של חיים שנמצאים כל הזמן ב"עתיד" במקום ב"הווה". כל הזמן דאגה לעתיד, תיכנון העתיד, פעולה היום כדי שמחר או בעוד שנתיים או בעוד עשר שנים יהיה מה שאני רוצה.
אז עכשיו כבר "הגעתי לגיל שאפשר להתחיל". די. אחרי עשר שנים של אימונים ותירגול "איך לחיות בהווה כאן ועכשיו", אני באמת מצליחה בזה יותר ויותר. העתיד בסופו של דבר שונה ממה שאני מתכננת, אז די כבר עם הפחדים של "מה יהיה אם...".
למשל, תכננתי את הילדים שלי ברווח יחסית קטן. בינתיים הבכורה כבר בת ארבע וחצי. רווח קטן לא יהיה פה.
תיכננתי להניק שנה. כאמור, היא כבר בת ארבע וחצי.
תכננתי לגמור את הדוקטוראט בשנתיים. בפועל זה לקח פי כמה וכמה שנים.
כשעברתי לגור לבד בדירתי הייתי בטוחה שזה זמני, שתוך שנה-שנתיים אני מוצאת את אהבת חיי ואנחנו עוברים לגור בבית בגליל. אז למצוא אותו לקח שמונה שנים, ואנחנו כבר גרים פה יחד עוד שמונה שנים, וככה 16 שנה אני חיה פה "באופן זמני" עד שאעבור לגור בבית שאני באמת רוצה.
וכך הלאה וכך הלאה.
אז התיכנונים רק עזרו לי לגבש לעצמי בהדרגה את הרצונות האמיתיים שלי, ובזה תרומתם. אבל הם לא נתנו בהווה תמונה של העתיד.
דמיונות עגומים על עתיד שבו מתרחשים כל הדברים שאנחנו לא רוצים הם לא דרך להחליט. "מה יהיה אם..." היא לא השאלה הנכונה.
השאלה הנכונה - לדעתי, כמובן, ואף אחד לא מוכרח להסכים איתי - היא "מה אני רוצה כאן ועכשיו".
לא תמיד קל לנו לענות לעצמנו על השאלה הזאת, אבל זאת השאלה ולא אחרת.

יעל,
בעניין ההגשמה....
אני מאמינה שחינוך הוא בעצם רק דוגמא אישית. מה שבאמת עובר לילדינו הם רק המעשים שלנו. לא הדיבורים הגבוהים, לא האידיאולוגיות ןלא התאוריות המושלמות.
ולכן, אנחנו כל כך מפחדות מ"האמהות".

(החלק הבא יצא קצת כבד, ניתן לדלג עליו אם הוא מכביד)
במשך שנים - לא רבות - אבל מספיק ארוכות על מנת שבשבילנו יהוו את המציאות, היה מקובל שאשה נשארת בבית ומגדלת את הילדים. אלה היו גם השנים בהן נולדו התאוריות על נפש האדם ועל החשיבות המכרעת שיש לילדות בהשפעה על האישיות, והתפקיד המכריע שיש לאם בכל המערך הזה. כפועל יוצא מכך נולדו התאוריות החינוכיות אשר שמו את הילד במרכז, בד בבד עם נגיסה מתמדת בחלקה של האם בידי אנשי מקצוע למיניהם: רופאים, מורים, פסיכולוגים.
יצא שהאמא נותרה כאשר כל האחריות, הפסיכולוגית לפחות, מונחת על כתפיה, אבל לא נותרו בידה כלים למלא את תפקידה בתוכן משמעותי משום שהיא שוכנעה שאין לה את ההכשרה הנדרשת על מנת לטפל בילדיה כראוי.
בתוך המציאות הזאת נולדה התנועה הפמיניסטית אשר חרטה על דגלה מימוש עצמי לנשים, לא באמצעות בני משפחתן אלא כבני אדם אוטונומיים.
כל התיאור הזה אינו בא אלא על מנת להבין מדוע נשים חשבו כי יש ניגוד בין המימוש שלהן כבני אדם לבין מימוש התפקיד ההורי שלהן.
אנחנו מכירים היום נשים רבות אשר חיות את החיים באמצעות חיי ילדיהן כי לא מצאו לעצמן תוכן אחר לחייהן, בגלל אותן תפישות שתארתי, ואותן נשים, בין אם הן האמהות שלנו או לא, משפיעות על הפחדים הללו שעולים בנו, האמהות, אשר רוצות לממש את האמהות במלואה. אבל אם נבחן את דרך חייהן של הנשים הללו, נגלה כי הן לא הוו לילדיהן את הדוגמא הרצויה של אנשים שילכו על פי דרכם ויתנו ביטוי מלא לאישיותם גם דרך היותם הורים אך גם בהיותם בני אדם אוטונומיים. הדוגמא שהן נתנו היא ביטול העצמיות שלהן למען ילדיהן, ומכאן נובעת גם הציפיה שלהן לקבל החזר על ההשקעה.
(עד כאן הכבדות)

הדוגמא שאני רוצה לתת לילדי איננה של האם המקריבה את חייה למען ילדיה, אלא דוגמא של אשה אשר מבינה כי הטיפול בילדים הוא צורך שלה לא פחות משל הילדים, ועל כן, מתוך הנאמנות הזאת לעצמה היא משקיעה בכך את מיטב משאביה הפיזיים הנפשיים והרוחניים. אבל מכיון שהשקעה זאת אינה מספקת בימינו אף אחת מהנשים (פעם לחיות זאת היתה "חוכמה גדולה", היום החיים עצמם אינם מספקים לנו את האתגרים הנדרשים על מנת למלא את חיינו משמעות) אני רוצה גם למלא את חיי בתוכן שהוא מעבר לאמהות, אבל גם לתת לילדי דוגמא לכך שיש חיים מעבר לילדים, כדי שהם ידעו זאת בבואם להיות הורים, ולא יחשבו כפי שאנחנו האמנו, כי קיים ניגוד בין שני הצרכים האלה.
יוצא שמימוש עצמי מלא של היותינו אמהות ובני אדם תורם לילדינו לא פחות מאשר לנו.

איך עושים את זה?
לצערינו אין לנו ממי ללמוד את השילוב הזה, כי מהורינו אנחנו יכולים ללמוד רק על ההפרדה, ולכן מוטל על כל אחת מאיתנו לפלס את דרכה בעצמה.
זה קשה, מתסכל, מפחיד ונראה חסר סיכוי. יש להרפות לשם כך מאמיתות רבות שאנו אוחזות בהן ("חדר משלה" "כסף משלה" עצמאות מירבית, קבלת הערכה מגורמים חיצוניים וכו')
אבל אני בטוחה שזה ניתן. אולי מתוך נאיביות, אולי מתוך אופטימיות חסרת תקנה. (זה לא שאין לי ימים קשים ומעצבנים)

ואסיים את הנאום (הארוך מידי) הזה בסיפור:
כמה שבועות אחרי שנולד אורין בני השביעי, ישבה אמא שלי עם הילדים ושאלה אותם האם חסרה להם אמא כשיש כל כך הרבה ילדים. שלושת הגדולים ענו שמה שהכי הרבה חסר להם זה לנגן עם אמא.
בהתחלה שמחתי, טפחתי לעצמי על השכם וחשבתי: "איזה אמא מושלמת אני אם רק לנגן זה מה שחסר להם." בהמשך הבנתי שמה שבעצם הם אמרו לי הוא, שהכי חסר להם שאני אעשה מה ש אני אוהבת לעשות למען עצמי - לנגן.

יעל,
אולי אפשר לשאוב מהסיפור הזה קצת עידוד.

מיץ,
אנחנו לא הצלחנו להשתחרר מכל ה צריך הזה עד ששברנו את כל (כולל ה-כ-ל) הכלים. עזבנו הכל: פרנסה, בית ספר, רפואה ממסדית, הכל.
היום אנחנו מרגישים חזקים מספיק על מנת לחזור ולהשתלב במקומות שנוח ומתאים לנו.

אני לא חושבת שזאת הדרך היחידה, אבל מהכרות עם כאלו שמנסים לשמור על השילוב בין הדרכים, אני מגלה כי זו דרך לא יותר קלה. אולי בהבטים מסוימים היא אפילו יותר קשה, משום שכל הזמן צריכים לתת דין וחשבון "החוצה", בעוד אנחנו התכנסנו לנו בתוך השבלול שלנו וגיבשנו לנו את דרכינו בלא הצורך להתעמת בכל יום עם הסביבה.

מעניין אותי לשמוע (אם ברצונך להשמיע כמובן) מאילו "צָרִיכִים" את מנסה להשתחרר.
אורנה.

בשמת,
מסכימה עם כל מילה.

יעל ג,
כתבת ..."אולי מה שאת רוצה להיות זו אמא"? חשבתי המון על המשפט הזה, על הפשטות שלו וכמה קל וטוב פשוט להגיד: "כן" ולזרום עם הבחירה הזו. אבל הבחירה הזו היא הקשה ביותר בחיים. קריירה של אמא היא הקריירה המסוכנת ביותר עבורנו. בכל מקצוע אחר יש מערכת ברורה של ציפיות מהמעביד, ממקום העבודה, מהעיסוק. לנו לעומת זאת, אסור לצפות. הילדים לא יחזירו לנו לעולם את שהשקענו בהם. ואם נצפה לכך - רק נתאכזב. אם גידלנו אותם היטב - הם יבחרו את דרכם בחיים ללא קשר לדרכנו שלנו ואנו נצטרך לכבד את בחירתם. ואז מה יהא עלינו?

איכשהוא כשקראתי את מה שכתבת התעצבתי בליבי. לחשוש מהסכנה של בחירת "קריירת גידול ילדים". אני מרגישה שהציפיה ל"תגמול" על השקעה (בלימודים, בעבודה, בילדים...ובכל מה שעושים) מעט שגויה בשבילי. עצם זה שאני סוף סוף נהנית ממה שאני עושה זה התגמול הכי גדול שיכול להיות בשבילי. אני לא זוכה למחיאות כפיים בסוף היום, אבל רגשות האשם, רגש שלווה אותי בחלק הארי של חיי, מתמעט והולך. אני נאחזת בדבריה של יפעת, שאמרה לי שאם יש לי את האומץ היום, בוודאי שהוא רק יתגבר וילך וישאר איתי (במעין מעגל חיזוק ).
אני חושבת שהיות התנאים במקום עבודתי הנוכחית לא ברורים וקבועים מלמדת אותי גמישות, משפרת את יכולת האילתור שלי ואם וכאשר אגיע לגשר נוסף אותו אחפוץ לעבור אעשה זאת בדרך שאולי ,אם הייתי ממשיכה במסלול חיי הקודם, ולא הייתי עוצרת להרגיש, מעולם לא הייתי חושבת עליה, ואם כן לא מעיזה לנסות.
אני מרגישה שבהווה הילדים שלי נותנים/מלמדים אותי/ לי מעל ומעבר למצופה על ידי. אני מרגישה שאני לומדת להיות אדם יותר טוב. להלן דוגמא די דבילית מחיי היום יום: היום הבת שלי שיחקה בברביות עם חברתה.
בעבר סלדתי מכל מה שהבובה המסוימת הזו מסמלת. היום אני מסתכלת על צדדים אחרים. כמו איך המוטוריקה העדינה מתורגלת כשבתי מפשיטה ומלבישה את בובתה. להבדיל מבעבר אני לא פוחדת שהיא תרצה ותשאף להראות כמוה. אני פוחדת פחות ומנסה פחות להשליט את דעתי. כשאני מרפה, מה שלי לפעמים מאוד קשה לעשות, מתלווה תחושה שהיא די חדשה לי. רגע, לא סיימתי להביך את עצמי עד הסוף עם הדוגמא של הברבית. בקיצור, עם החברה הן החליפו בגדים לברביות ובכורתי נתנה לחברתה במתנה שימלה חדשה שקניתי לה לפני מס' ימים, נוצצת ומרהיבה, שהיא חשקה בה בכל מאודה. כל הגוף שלי התכווץ, רציתי להגיד לה, שאם היא נותנת במתנה כבר לא יהיה לה. והתאפקתי. כמה שהתאפקתי. אני עדיין מתאפקת. וזה קשה לי. אני כנראה רכושתנית. אבל, אני מאמינה שלא ברכוש אדם רוכש תחושת ביטחון. אני חושבת שאני לומדת נדיבות מהי. מה שכן אמרתי לה זה, שזו שמלה שלה והיא רשאית לעשות בה כרצונה.
אני לומדת לכבד את רצונם של אחרים, שלפעמים הוא שונה משלי. שיש יותר מאמת אחת, שהיא האמת שלי. האמת שלה היא שהיה לה יותר חשוב לשמח את חברתה מאשר לשמור על הבגד.
נדמה לי שאם הייתי ממשיכה במסלול חיי הישן, כשהייתי עסוקה ב"עבודה שהתנאים והדרישות בה היו ברורים", כמדומני, מפאת העומס, עשויה הייתי לפספס את השיעור היומי שלי. עשויה הייתי לגרום לה להרגיש רע. עם זה שהיא נותנת משהו, עם זה שהיא לא חושבת כמוני.
רועי שרון כתב שלתת חופש זה בעצם לקבל. אולי, לא במילים האלה בדיוק, . לפחות זה מה שאני קראתי מדבריו. לקבל את זה שלא את הכל ניתן לקבל בדיוק כמו שרוצים. לקבל פיתרון אחר, שאולי לא חשבתי עליו לבעיה מסויימת. לקבל שכל אחד בוחר מה הוא לומד, איפה ואיך.

אני מאמינה היום שתהליך הלמידה הוא הדדי, שאני לומדת מבנותי שיעורים לא פחות חשובים מאלה שהן בוחרות ללמוד ממני.

שליחה על ידי אלה* » 02 מרץ 2002, 01:02

אוקי- אנסה פחות לתכנן ויותר לחיות את ההווה- והכי חשוב שהוא הכי קשה לי - בלי פחד.
והקריירה- אין לי מושג מה יהיה.
כלכלי- עוד יותר. [התגובות עברו לדף רמת חיים]

אורנה, אני מסכימה לגמרי לגמרי עם כל מה שכתבת על השילוב באמא ועל בעיית הילד במרכז. אני מנסה לחשוב על היקואנה, כדי לקבל צל של מושג קלוש על איך ששילוב כזה נראה.

יעל אבמ, מאוד התרגשתי והזדהיתי עם מה שכתבת. אני לומדת מבתי בדיוק את אותם השיעורים! וגם אני מרגישה שזה עושה אותי אדם טוב יותר, ונותן לי כלים הרבה יותר טובים וחזקים לכל דבר שארצה בעתיד לעשות בחיי.

דרך אגב,
"כל העולם כולו גשר צר מאוד,
והעיקר לא לפחד כלל".

קודם כל אמן על כל מה שכתבו פה לפני.

גבי שילוב של קריירה ובית - בניסוח הזה זה באמת נראה בלתי אפשרי. אבל אם תחליפי את המלה "קריירה" במלים "מימוש עצמי" וגם "סיפוק מקצועי", ואת המלה "בית" תחליפי במלים "חיים בחברת הילדים" - נראה לי שאז כן תוכלי לראות פתח לשילוב בין שני הדברים. אולי הדרך איך לעשות זאת לא תהיה ברורה מהתחלה, אולי גם יהיו מכשולים, אבל זה כבר לא יראה כמו קיר אטום; מקסימום שטח לא מוכר.

תעשי חיים!

שליחה על ידי לאה_מ* » 03 מרץ 2002, 09:44

אלה, כמה שאני מבינה אותך!
לי יש קריירה מאד תובענית. כמו מה שאת מתארת, אני לא רואה אפשרות "לשמור את הקריירה שלי על אש קטנה" (היא לא תשמר. היא תכחד כך), לעבוד בחצי משרה (זה יהפוך אותי לפקידה, ולא לאשת מקצוע, עם סוג העבודה שאוכל למצוא במספר שעות מוגבל עד כדי כך). אני לא רוצה לעשות הסבה מקצועית. אני שואבת הרבה הנאה מהעבודה שלי, הגם שהשילוב בין עבודה ואמהות, בין עבודה ומשפחה, מעלה הרבה מאד תסכולים.
באוטופיה הייתי שמחה לבלות שנתיים לפחות בבית עם כל אחד מילדי. המציאות מחייבת אותי לבחור - קריירה או שנתיים. אילו הייתי נשארת שנתיים עם כל אחד מהם, היום לא היתה לי קריירה.
אחרי שעומר נולד חזרתי לעבודה בתום חופשת הלידה הרשמית. זה היה נורא. הבעיה היתה, שכאמא לילד ראשון, לא יכולתי לפני הלידה להעלות בדעתי שלא ארצה לחזור מיד לעבודה. כשזה קרה, כבר היה "מאוחר מדי". אני כותבת את זה במרכאות, כי ברור לי שיכולתי לקבל החלטה אחרת. אבל לחיים יש את הכח שלהם.
עם שירה "פיציתי את עצמי", סגרתי עסק עצמאי ונשארתי שנה בבית. הויתור לא היה ממש גדול, כי עסקתי בתחום שכבר ידעתי שאינו גורם לי אושר. לא היה לי ספק שלהיות עם שירה עושה אותי הרבה יותר מאושרת. חוץ מאשר מנהל הבנק שלנו, כולם היו מרוצים מהסידור הזה. כששירה היתה בת שנה, הדילמה הכספית החלה לגבור על ההנאה שבהשארות בבית. האפשרויות היו שינוי מוחלט באורח החיים שלנו, או שינוי קטן יותר. בחרנו בקטן יותר. הכנסתי את שירה לגן שהייתי שלמה עמו. עשיתי זאת בהדרגה במשך כחודש ימים עד שידעתי שהיא בטוחה שם. אחר כך התחלתי לחפש עבודה במקצוע שלי, שתגרום לי יותר סיפוק ואושר מאשר מה שעשיתי קודם לכן. לקח לי פחות משבועיים למצוא.
כשנכנסתי להריון עם אורי, הייתי בפרשת דרכים בקריירה שלי, שאפשרה לי פסק זמן מסויים. התכנית שלי היתה לעזוב את מקום העבודה שלי אחרי הלידה, להיות בבית ששה חודשים (ולהתפרנס מפיצויי פיטורין ודמי לידה) ואחר כך להתחיל "על אש קטנה" לחפש עבודה, תוך הנחה שזה יקח כשלושה חודשים (בהם אוכל לקבל דמי אבטלה). בסופו של דבר, לפני סוף ההריון התעוררה אפשרות לקריירה שמאד רציתי, ולכן קיבלתי את התפקיד שרציתי, תוך סיכום מראש על חופשת לידה גמישה. בסופו של דבר הייתי בבית כחמישה חודשים עם אורי. לצערי אחר כך הרגשתי שאני כבר לא יכולה לעשות מהבית את מה שהעבודה דורשת, וחזרתי לעבוד.
אני מרגישה קצת שאני מנסה להחזיק במקל משני הקצוות. לא תמיד זה אפשרי. ברור לי שיש ויתורים מכל הכיוונים. אבל בנתונים שיש לי היום, אני יודעת שקיבלתי החלטות מושכלות, שעשיתי אותן אחרי חשיבה, אחרי בדיקה ובחינה. אני שלמה עם ההחלטות שלי.
הילדים שלי נמצאים בלעדי קרוב ל-10 שעות ביום. זה המון. בשעות שהם איתי, ההמצאות שלי איתם, הזמינות שלי עבורם, היא כמעט טוטאלית. אני שלמה עם זה. זה לא מכביד עלי. לשמחתי, אני אדם שלא זקוק להמון שעות שינה ביממה, ולכן גם כך נשאר לי זמן עבור עצמי ועבור בן זוגי.
ושוב, שאומר שלא הייתי שמחה להיות שנתיים בבית עם כל אחד מילדי? ודאי שכן. אם הקריירה שלי היתה מחכה לי. אבל היא לא. שאומר שלא הייתי שמחה לעבוד רק 5 שעות ביום? ודאי שכן. אבל גם כאן הייתי צריכה לשלם מחיר כבר מאד בקריירה שלי. כבד מדי עבורי. באיזון העדין הזה, אני עושה כמיטב יכולתי. כשאני חושבת על זה לעומק, אני שלמה עם זה. וזה מה שחשוב, לא?

שליחה על ידי אלה* » 03 מרץ 2002, 10:30

לאה מ אני שמחה שאת מבינה מה הרגשה שרודפת אותי כל כך- ובכל זאת החלטת החלטה אחרת שבסופו של דבר את שלמה איתה.
אני רואה את ילדיי, אני רואה אושר גדול שמציף אותי.
לפעמים מאד קשה לי איתם, ולפעמים רוצה את הלבד.
למרות הכל ,כרגע ההחלטה שלי היתה להוציא את התאומים שלי מהגן ואת הגדולה לא, אני יודעת בוודאות שיהיה לנו טוב ביחד לשלושתינו.
אבל אני מרגישה מצד שני המון פחד וחרדה- וכמו שאת ציינת לאה- אני בחרדה של- אם פספסתי את העצמי?
אם בכל ההנאה שלי עם ילדי אני לא אמצע את ההגשמה האישית שלי שהוא לא בא ביחד עם השיתוף, אלא העצמי שלי הפנימי?.
אני יודעת שאם אחזור לתפקיד הקודם שלי שכמובן הוא מרתק אבל מאד תובעני, אאבד את ילדיי, ארגיש לא שלמה.
אני רוצה איזון.
וכאן הדילמה הגדולה, איך את הגעת לאיזון שלך?
לי אישית קשה לראות איזון- ובעיקר הלחץ החברתי מתיש אותי (ד.א גם עם בעלי שלא מבין את השינוי שאני עוברת).
כך שהקושי הוא מוכפל.
אני רק שמחה שאם זה יהיה קשה מדי תמיד יש את האפשרות לחזור לעבודה (כמובן שלא יחכו לי לנצח).

שליחה על ידי יעל_ג* » 03 מרץ 2002, 11:11

ליעל אבמ, בשמת ואורנה - בוודאי שלא צריך לשכנע אותי כמה ניתן ללמוד מילדינו. מעולם לא היו לי מורים טובים יותר, למידה מהנה ומחכימה יותר מהזמן שאני מבלה עם ילדי. כשכתבתי על השקעה התכוונתי לכך שאנו מחנכים את ילדינו לעצמאות, לבחירות בלתי תלויות בנו - אך יש לכך "מחיר" (אין לי מילה טובה יותר, אז אל תתקיפו אותי) . המחיר הוא שבשלב מסוים (מוקדם מכפי שאנו מצפים) הילדים אכן פונים לחייהם העצמאיים. לעיתים אלה חיים קרובים להורים - בערכים,באמונות ובקירבה הגאוגרפית ולפעמים מדובר בחיים אחרים לחלוטין. אחי למשל, חזר בתשובה לפני כשמונה שנים והיום הוא חרדי החי באחת ההתנחלויות, לומד בכולל ומחנך את ילדיו לערכים הזרים לנו לחלוטין - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אידיאולוגית דתית. גדולתה של אימי הייתה בקבלה טוטאלית של דרך חייו החדשה כולל השתתפות בחוגי לימוד תורה של חוזרים בתשובה - כדי שיהיו להם נושאי שיחה משותפים. לדעתי, אימי יכולה הייתה לנהוג כך (מעבר לחוכמה נשית הטבועה בה, בניגוד לאבי שעד היום נאבק באחי) בגלל שעולמה מלא ועשיר בעיסוקים שאינם קשורים רק בילדים.
הדוגמא של אחי לימדה אותי לא לצפות מילדי למאומה. כמובן ארצה שיהיו מאושרים, אך אין כל ערובה לכך שערכי, אמונותי ודרך חיי יאומצו על ידם. כבר מהיום אני לומדת לשחרר את ילדי ולכבד את דעותיהם גם כשהן מנוגדות לשלי. אבל אם לא אפתח לי במקביל עולם עשיר ואתן תוכן נוסף לחיי - לא אוכל באמת לשחררם.
גם אני רואה את פירות ההשקעה בילדי יום יום, אבל אני חושבת שאנו מגזימים מעט ביכולת ההשפעה שיש לנו עליהם. עכשיו כשיש לי שני ילדים, אני רואה יותר ויותר את השפעת המטען הביולוגי עמם הם נולדים. תכונות אופי רבות, לדעתי, הם פרי תולדה ולאו דווקא חינוך - אנו יכולים במקרה הטוב, לא לקלקל. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
שוב אני חוזרת - אינני נמצאת בויכוח או באי הסכמה עם רובכן - כי אני לא מדברת על פיתוח קריירה במובן הקפיטליסטי המקובל - אבל אני כן מתעקשת שיש לפתח תחומי עניין ולהתעמק, להתמקצע (אין לי מילה אחרת מתאימה יותר) ולהשתלם בהם.

בשמת - גם לאחר שתעזבי את העולם האקדמי ישאר בידייך התואר השלישי והוא פותח דלתות רבות. כך שמצבך שונה ממשהי שעיסוקה תלוי מקום ותנאים שהמעסיק קובע ושאם היא תחליט לעזבו, היא לא תוכל להשתלב במקומות רבים אחרים.

אלה - לשאלתך : השינוי אצלי - אני מלמדת במכינה הקדם אקדמית באוניברסיטה, מרכזת מכון מחקר ונמצאת בשלבי כתיבת הצעת המחקר של הדוקטורט. ומשתדלת להיות עם ילדי כמה שיותר. השילוב הזה גובה מחיר שהופך יקר מיום ליום וברור לי שאין ביכולתי להמשיך כך לאורך זמן. חסר לי זמן עם עצמי, עם ילדי. קשה לי עם התחרות והקצב שהעולם החיצוני מכתיב לי. האמביציה שהייתה לי בעבר נעלמה.
צעדים שעשיתי לקראת שינוי:

הודעתי שאני עוזבת את מכון המחקר ביולי הקרוב (מטעמי פרנסה והתחייבויות אחרות לא אוכל לעזוב לפני)
עשיתי הפסקה בעיסוק בדוקטורט - ואחליט ביולי אם אני חוזרת או לאו
במקביל אני אבקש להגדיל את שעות ההוראה במכינה - על מנת לפצות על העדר ההכנסה ממכון המחקר. אבל עדיין בעבור אותו סכום כסף, אעבוד הרבה הרבה פחות.
התחלתי להתעניין בלימודים הקשורים לחינוך יצירתי לגיל הרך - דבר שמעניין אותי מזה זמן רב - אך עלי להחליט אם זה מספיק מעניין כדי שאשקיע ואעבוד בזה. מדובר בהחלטה משמעותית כי זה שונה מאוד מכל מה שעשיתי עד היום, השכר שונה, הסטטוס שונה והראיה היא התמיהה המזלזלת של כל מי ששומע על צעד זה.

אני מתכננת בקיץ להיות עם הילדים, ללא קייטנות או גנים, ללא כל מקור הכנסה. המחיר הכלכלי הוא אדיר ואני מניחה שללא תמיכת הורי לא נוכל לעשות זאת. אמי מעודכנת ומעודדת, אבי מאוד מסויג ולא ממש מבין .
המטרה שלי היא להאט את הקצב, להיות יותר עם עצמי, עם הבית שלי (קנינו את הבית שאנו גרים בו לפני שנה, ואני מרגישה שאני בכלל לא מכירה אותו, אני בקושי נמצאת בו), עם ילדי, עם בן זוגי - ובעיקר בעיקר עם עצמי. ללמוד על עצמי, את עצמי, ואני מנסה כל הזמן לראות את הקשיים כהזדמנויות. זה נורא נורא קשה ומפחיד, אבל אני מצטיידת בחברים תומכים (וירטואליים ואמיתיים).

שליחה על ידי אלה* » 03 מרץ 2002, 12:15

יעל ג
ולזאת בדיוק היתה הכוונה - לזרום עם הילד ולכבד כל החלטה שיקח גם אם הוא מנוגד לשלנו- וזו הגדולה בלהיות הורים.

השינוי שנוצר בנו באותו הרגע שאנו הופכים להיות הורים הוא שינוי משמעותי.
מה שבעבר היה לנו חשוב היום הוא חשוב פחות, משום שדברים אחרים חשובים יותר נכנסו לחיינו
אני למדתי רבות מילדי ועוד אמשיך ללמוד ואני חושבת שכך גם כולנו.
ילדיי לימדו אותי להיות סבלנית יותר,
הם לימדו שלאהבה אין גבולות,
הם לימדו אותי שגם לאחרים יש דיעה ורצונות,
הם לימדו להתחלק,
לדעת לתת בלי לקבל,
למדתי מהי הזדקקות,
להרגיש שייכת, לא להיות לבד,
לוותר שצריך ולא לוותר כשמוכרחים,
הם הראו לי חיים שלא חשבתי שאדע אותם,
הם הראו לי איך הם רואים את החיים, דרך הצחוק והציורים,
הם הראו לי הרבה אושר,
אבל גם דברים אחרים כמו כאב,
חוסר אונים,
כעס,
בלבול,
פחד- שלעולם ידעתי לפני כן.
בעיקר למדתי מהם שהם זקוקים לי.
אלו דברים שתמיד ידעתי עליהם, אבל כשילדיי באו לעולם שלי הם לימדו אותי לגלות אותם כל יום מחדש.

שליחה על ידי לאה_מ* » 03 מרץ 2002, 13:12

הדרך להגשמה עצמית שונה אצל כל אחת מאיתנו. אף אחת מאיתנו לא יכולה להכנס לנעליה של השניה ולקבל עבורה החלטות. גם עצות שנכונות עבורי, לא בהכרח נכונות עבורך.
אבל אני חושבת, שהמצב שלך יחסית טוב, משום שאת נמצאת לפי תאורייך במצב שבו להחלטה שלך היום להוציא את הילדים מהגן ולהשאר איתם בבית, אין משמעות טרמינלית עבור הקריירה שלך. כלומר, אם תגלי בעוד חודשים אחדים, או אפילו בעוד שנה, שאת לא מאושרת כפי שחשבת, ושאת זקוקה לגרוי האינטלקטואלי שהקריירה סיפקה לך, או לסביבה חברתית אחרת, או להכנסה נוספת, או כל דבר אחר שעלול לעלות, עדיין תהיי במצב נוח לקבל החלטה אחרת (לחזור לעבודה, לעשות הסבה מקצועית, או כל החלטה אחרת).
נכון שהמצב שונה אם בינתיים תכנסי לעוד הריון, והתקופה שאת מתכננת להיות בבית עם הילדים תתארך ותתארך. משום שהחלטה כזו יש לה משמעות "קשה" יותר ביחס לקריירה. אבל אני מניחה שאם זה יקרה, תצטרכי באמת לשקול את הדברים שוב לפי מצב העובדות כפי שהן יהיו באותו מועד.
אני מחזקת את ידיך בהחלטתך להשאר עם הילדים.
האושר שזה גורם לך מהווה הגשמה עצמית בפני עצמו.
הקבלה של ההחלטה שלך על ידי הסביבה הקרובה היא אמנם חשובה, אך לא מכרעת. תמיכה ניתן למצוא במקומות נוספים. ואני חושבת גם, שכאשר הסובבים אותך יראו שאת שלמה עם ההחלטה שעשית, כאשר הם לא יחושו ספקות והיסוסים מצידך, וכאשר הם יראו את ההשפעה הברוכה של יישום ההחלטה הזו עליך ועל הילדים - הם ישנו את דעתם בעניין.

שליחה על ידי אלה* » 03 מרץ 2002, 16:06

לאה מ
תודה
אני החלטתי החלטה זו אחרי מחשבות רבות.
אבל- השלמות בהחלטה אינה אבסולוטית.
אני שלמה עם זה שהוצאתי אותם מהגן והחלטתי שיהיו איתי, אבל לא שלמה לגביי, נושא ה'קריירה' שנוי במחלוקת גם אצלי
ואני חושבת אצל כל אחת שהחליטה החלטה כזו.
אבל הזמן ידבר.

שליחה על ידי יעל_ג* » 05 מרץ 2002, 11:15

ביום שישי האחרון צפיתי בתכנית בערוץ שתיים שעוסקת בעניינים פמיניסטים, לא זוכרת כרגע את שמה (אולי "עניין נשי"). הנושא היה הכעס שלנו על האמהות שלנו, והכוונה הייתה לאותן בחורות שהאימהות שלהן לא מילאו את תפקידן כראוי - למשל, הניחו לאב להתעלל בהן מינית, נטשו אותן וכדומה.
התכנית גרמה לי לחשוב רבות על המסרים שהאמהות שלנו מעבירות לנו ואני חשה כעס מסוג אחר. אבהיר שיש לי אמא נהדרת, תומכת, חמה, אוהבת. גדלתי תמיד בידיעה שאני אהובה ללא תנאי. א -ב - ל אני מוצאת שאני כועסת. לאוו דווקא על אימי באופן ספציפי כי היא קורבן של החברה בה חיה. אני כועסת על האימהות של הדור שלי שהעבירו לנו את המסר ש YOU CAN HAVE IT ALL ושזה האידיאל שעלינו לשאוף אליו. אימי ניהלה בית עם שלושה ילדים, פיתחה קריירה שכללה עבודה מ 7 עד 19:00 ומעולם לא קיטרה ולא התלוננה. היא העבירה לי את המסר שכך יש לחיות ולכך יש לשאוף. והיא לא עמדה לבדה. שכבת גיל שלמה גודלה על ידי אמהות שניסו להיות סופר-נשים וסופר אימהות וסופר-קרייריסטיות. ואף אחת לא גילתה לנו איזה מחיר אדיר אנו נאלצות לשלם, וחמור מכך, לא לימדו אותי שיש אלטרנטיבה, שאפשר אחרת!!!
אני תוהה אם הפחד שלי מאיבוד העבודה מחוץ לבית לא נובע מאותן תבניות שאימי החדירה בי, או אולי אלה חששות אמיתיים ומוצדקים?!?!

שליחה על ידי אלה* » 05 מרץ 2002, 12:33

היי יעל
אוף- את נושא ההורות של הורינו אני תמיד ניסיתי להניח בצד ולא להתמודד עם זה.
אימי היא תמיד היתה זו ששברה את הכלים והתמרדה נגד המוסדות והנורמה (היא אומנית, ובעיקר בנשמה).
ודווקא אני ניסיתי בהתחלה להיות אחת שכן הולכת בתלם- בניגוד גמור לאימי.
(אם אי פעם אכתוב תסריט על משפחתי- בטוח אפשר לכתוב על זה סידרה טלנובלית).
אבל אם אני חושבת- אז כן המסר שמקבלים בחברה הוא להיות האדם המושלם- ובעיקר אישה מושלמת.
א. שתהיה לה קריירה.
ב. שתדאג לבעלה (אבל דאגה הדדית ה"פמיניזם" תמיד היה ברקע).
ג. שתדאג לילדיה.
ד. שהבית תמיד יהיה טיפ טופ.
ובנוסף שתראה טוב, מטופחת ונעימה לכולם.

ובמציאות גיליתי תמונה שונה לגמרי.
נכון שבסרטים האמריקאים הכל נראה וורוד, ונכון שהנשים שקמות אחרי לילה ללא שינה נראות שם כמו אחרי מכון יופי.
וחשבתי, לא רק אני אלא בשיחות מתמשכות עם חברים שככה בעצם צריך להיות.
ואנחנו דור שחונכנו להגיע לפרפקטיות.
את לא יודעת כמה אוכזבתי כשגיליתי שאני לא מסוגלת לכך.
ומשום כך החלטתי ללכת בדרך הלב והאינסטינקטים שלי,
וזה נעשה קשה יותר ויותר בכל רגע, משום שישנה תמיד הרגשת פספוס של המטרות שהצבתי לי.
אבל אני רוצה לראות תמונה אחרת, להרגיש אחרת, ולהבין שדיי למטרות הנשגבות ויאללה לעשיה שאני באמת מוצאת את עצמי בה.
ואני מתחילה, אומנם לאט אבל מקווה למצא את האני בכל האנדרלמוסיה שכרגע אני נמצאת בה.

ואני חושבת יעל שגם את צריכה טוב לחשוב מה את באמת רוצה, אם למלא את הציפיות של כולם?
או אלו באמת הציפיות שלך?
ואם לא אז מה הן?

אתמול הייתי בברית של חברים, ופשוט כל פעם שאלו אותי אם אני עובדת, והאמת עניתי בקצרה לא ועזבתי את העניין.
אבל היו כאלו שהתחילו לחקור ואז הרגשתי מבוכה גדולה של- איך אסביר להם משהו שהם לא יכולים להבין?
וזהו.

אלה,
את לא עובדת?
בטח שאת עובדת.
אפילו אפשר להחשיב כמשכורת את כל הכסף שאתם חוסכים על תחליפי אמא וכו' (עד שהמדינה תבין שכדאי להשקיע בלשלם לנשים להיות אמהות של הילדים שלהן).
במאמר אחד שקראתי באחד האתרים, אמא אחת נמאס לה לענות שהיא "רק עקרת בית" או "לא עובדת".
לפקיד הבא היא ענתה שהיא עסוקה בפרוייקט מחקר ארוך-טווח בנושא התפתחות הילד. המשרה אמנם קשה ותובענית, דורשת שעות רבות ביום, מעבר ליום עבודה רגיל, והשכר אמנם נמוך מדי, אך הסיפוק גדול והעבודה מעניינת ומאתגרת.
הפקיד שמילא את הטופס מאוד התרשם...

יו- נתת לי רעיון מבריק

.
הבעיה מתחילה בקרובים אלינו.
חוסר הערכה וחוסר פירגון מקשה יותר על התהליך שגם ככה ההתמודדות איתו לא קלה.

שליחה על ידי יעל* » 10 מרץ 2002, 11:08

אלה
אני ממש לא רוצה לדכא אותך אבל שתדעי שחוסר ההערכה וחוסר הפירגון לא עומדים להיות משהו שעם הזמן יהיה קל יותר להתמודד איתו.אולי דווקא להפך.לא חשוב בכלל עד כמה את תהיי משוכנעת שאת הולכת בדרך הנכונה,לא חשוב בכלל שאת תברכי בליבך על כל רגע שילדייך גדלים שלא עם תחליפי אם למיניהם.לא חשוב אפילו שתהיי שלמה עם עצמך לגבי כל מיני ויתורים שאת עושה בדרך מקצועית שיכולת ללכת בה ולא הלכת. לצורך העניין הזה המסויים כל אלה אינם חשובים כי מנגד תמיד תעמוד החברה הזו ההשגית כל כך,החומרנית כל כך והתחרותית כל כך. הסובבים אותך לעולם ישפטו אותך לאור הפערים שיווצרו. פערים שעם הזמן ילכו ויגדלו. פערים בינך האמא המתמסרת לילדיה, שמבחינה מקצועית קפאה במקום (ואחר כך החלה ליסוג לאחור) לבין האמא המשתמשת בתחליפי אם למיניהם ומתקדמת לאן שמתקדמת.
באמת שלא רציתי לדכא אבל נוסחת הקסם טרם הומצאה. אי אפשר בשום אופן להיות כאן וגם שם.
מה הפתרון?הלואי וידעתי.
רק דעי לפני מה את עומדת לפני שתצאי לדרך זו.

יעל,
ה"פתרון" הוא להיות שלמה עם עצמך בכל דרך שאת בוחרת. כי כשאת שלמה עם עצמך לא ממש חשוב לך מה אומרים עליך, מה חושבים עליך ואיך מסתכלים עליך.
אכן, אין מה לצפות "מהחברה" שתעריך אותך, במיוחד עם את עושה מעשה חתרני ויוצאת ממרוץ החיים אשר מאפשר בכלל את קיומה של "החברה" בה אנו חיים.

הדרך לשלמות פנימית עוברת אך ורק בתוך עצמך. אין מה לחפש את זה בחוץ, הלא מדובר במשהו פנימי. עבודה אישית, הסתכלות פנימה ומציאת כוחות הנפש שלך, עשויים להביא אותך לאותו מקום בו מה שחשוב הוא איך את מרגישה ולא מה חושבים עליך.

לפעמים הכל נראה לי כל כך שביר,
כאילו כל רוח קלה יכולה להעיף אותי ממקומי למקום אחר.
אני מאוד שלמה עם חינוך ביתי ולא חושבת אפילו לשים את בני בבית ספר,
אבל כמו שכתבתן\ם ,הסביבה הקרובה מקבלת את זה מאוד קשה,
בכל פעם אני נתקלת בזה שוב ושוב,זה נראה לי כל כך טריויאלי שאני עושה את הבחירות שלי בחיי,למה קשה לכולם לקבל את האמת הפשוטה הזו?
הם עשו את הבחירות שלהם ואני את שלי.ממש קשה להם לחיות את חייהם עם הידיעה שאני עושה משהו אחר, כאילו זה מפריע להם בשגרת חייהם,אולי מציב בפניהם תמונה שלא נעים להם לראות של עצמם? לא יודעת.
כרגע לי אישית קשה עם זה אני מנסה להתגבש ביני לביני, והטלטולים האלה ממש מפריעים לי בדרך שלי.
לצערי אני נהיית מזה חולה,כמו עכשו אולי אני לא מספיק חזקה, אולי לא רוצה מספיק.
אבל אני מרגישה שהבטחון שלי בדרך זה דבר שלוקח זמן, לדעת לעמוד מול כולם בעמדה של כאן ועכשו, זאת אני וזהו, קבלו אותי כך או תניחו לי, אני עדיין מוצאת את עצמי מתנצלת ומסבירה, ומתגוננת, מול מישהו שלא ממש מעניין אותו לדעת אלא רוצה שאני אשנה את דרכי ואחזור לנורמה,לשפיות או יותר נכון למה שהוא תופס כנכון.
כמה עצוב

איילת השחר,
אני חושבת שאת צודקת לגמרי, בהשערה שלך שמעשייך מציבים בפניהם תמונה של עצמם שלא נעים להם לראות.
את עושה את מה שהם מעולם לא העזו לעשות - את בוחרת לחיות את החיים שלך לפי בחירתך, ולא להיגרר ללא מחשבה אחרי ברירות המחדל החברתיות הקונפורמיות.
זה מבהיל את הסביבה!
תחשבו על המסקנות!
הרי הם כולם רואים את עצמם כמסכנים ומקופחים, והנחמה היחידה שלהם היא ש"ככה צריך" ו"ככה כולם עושים".
ואז באות אלה ויעל ואיילת השחר וכל מיני חתרניות אחרות, ומוכיחות שבכלל לא צריך ולא מוכרחים לחיות בדיוק כמו כולם אם זה לא מתאים לנו!
יואו!
אז בקיצור, תתעלמו מהביקורת של המסכנים. הם נאחזים בשיניים ובציפורניים בהגנות העצמיות שלהם, ומנסים לפגוע בכן כדי להחזיק מעמד בחיים שלהם.

מה עצוב? זה שהוא לא חושב ואת כן? בעיני זו דווקא סיבה לשמחה.

שליחה על ידי יעל* » 11 מרץ 2002, 09:59

יש לי שאלה לכולכן. נניח שאנחנו לא מתעסקים עם הסביבה אלא מניחים לה לחשוב את מחשבותיה לעצמה. איך אתן חושבות יסתכלו עליכם הילדים שלכם בעוד מספר שנים? אותם ילדים שכדי להיות איתם עזבתן עולם אחר? אלה שחשבתן שהכי נכון שאתן תהיינה איתם ולא זרים. מה הם יחשבו עליכם כשממול ישנן המוני אמהות אחרות שיש להן קריירה, שמרויחות הרבה, שיש להן עבודה שהן מתקדמות בה?

יעל- את השאלה הזו כבר שאלתי- והאמת היום אני עונה לעצמי.
אני משתדלת לא לחשוב על זה.
ואני גם בטוחה שילדים אחרים שבאים לבקר היו רוצים גם הם שהוריהם יהיו איתם- ולא להיות ילדי המפתח.
ומעבר לכך- תמיד צריך למצא את שביל הזהב- ולנסות לפתח אצלנו דברים שאפילו לא העזנו כשעבדנו- והשמיים הם הגבול (ככה גם אני מנסה לשכנע את עצמי

).

אני לא חושבת שרובנו מתכוונות לצאת לפנסיה בשנות השלושים שלנו. מדובר בדרך כלל בהנחה שכשהילדים גדולים יותר (אמצע בי"ס יסודי?) תהיה חזרה לעבודה (אלא אם מדובר באמהות החינוך הביתי, ואז לא הבנתי את השאלה שלך; אבל במקרה כזה להיות "מורה-לחיים" של מספר ילדים מצומצם לא נראה לי מכובד פחות מלהיות מורה בבית ספר/גן/אפילו אוניברסיטה).
בגילים הרכים, הילדים מעדיפים אמא בבית על פני אמא רופאה, אסטרונאוטית, עורכת דין, קופאית בסופר, או כל קריירה אחרת, ומעריכים אותה. טוב, אולי אמא שוטרת/כבאית/טייסת הן יותר קוליות. במשפחה שלנו אין כאלה אמהות (-:

שליחה על ידי יעל* » 11 מרץ 2002, 11:45

לעיתים לילדים שקצת גדלו יש עדיין אחים קטנים יותר ועד שגם הם גדלים עוברות עוד שנים ושנות השלושים חולפות עוברות להן.לעיתים יכול להווצר מצב שהיו בבית ילדים בגילאים הרכים במשך משהו כמו 13 או 15 שנה. ומה אז? לחזור לאותה נקודה בה הכל נעצר מבחינה מקצועית כבר אי אפשר. להתחיל מחדש בגיל כזה גם לא ממש. אז מה?

יעל-
אני מאד מבינה את ההתלבטות שלך.
אבל המצב שלנו הוא אחר- זה לא שאנחנו מקריבים את הקריירה שלנו בשביל..............- אלא עושים זאת מתוך בחירה בלבד.
נכון שהאידיליה היא שיהיה אפשר לשלב בינהם, אבל עד שלא מנסים אז לעולם לא נדע מהו דרך המלך שלנו.
אני כמוך בדיוק- אבל לפחות מנסה לא לחשוב יותר מידי ולא לפחד מהלא נודע אלא לראות את זה כהרפתקאה מלאת אתגרים.
ואם זה לא הולך- תמיד אפשר לנסות אחרת.
אני משתדלת לא לראות רק שחור לבן, אלא לחיות בגווני האפור.
רק ככה יהיה אפשר להמשיך בשפיות הדעת.

לפני כחדשיים בערך ראיתי בתכנית פרות קדושות בערוץ 8 שעסקה בשבירת מיתוסים בנושאים שהם טאבו בחברה שלנו,
תכנית בנושא הורים שעושים הכל למען הילדים.
בשביל רבים מההורים לעשות הכל אומר לעבוד המון שעות ביום להביא משכרת שמנה הביתה,כך שאפשר יהיה לרצות, ולפצות את הילדים בכסף על החסרון בנוכחות.
ילדה אחת ששאלו אותה האם היא היתה רוצה שאמא תהיה בבית יותר (היא רואה אותה בימים ג',ושישי שבת כמדומני) היא אמרה שלא שאלו אותה למה, אז היא אמרה שאם אמא תעבוד פחות אז יהיה פחות כסף ולא יוכלו לקנות לה מה שהיא רוצה!
והאמא אמרה את אותו הדבר, היא עובדת קשה כדי שהיא תוכל לתת לילדיה כל מה שהם רוצים. זה המסר שלה והוא נקלט היטב אצל ילדיה.
היה שם חוקר אחד נדמה לי מהאוניברסיטה העברית שלאור מחקרים שלו בנושא הוא אומר שהיום ההורים הפסיקו לחנך את הילדים והם רק נותני שרותים לילדים.
ההורים לא מעיזים להתייצב מול הילד וכך הילד מנהל את הבית ולא ההורה שמעדיף לתת לו מה שהוא רוצה ולא להתעמת איתו.
זוהי פני החברה היום, אומרים שהחינוך של הילדים לא נמדד מיידית אלא נראה בשלב בו הם הופכים להורים, אולי זה בעוד הרבה שנים ואולי הילד שלי לא יעריך את מה שאני עושה בשלבים מסויימים בחייו, אבל לטווח הארוך אני חושבת שעצם זה שהוא רואה אותי עושה את מה שאני מאמינה בו בחיי למרות מה שאומרים כולם ילמד גם אותו בצורה זו או אחרת לחשוב כך.
וגם אם בזמנים מסויימים הוא יזלזל באמא שלו שלא עובדת (ד"א אני חושבת שגם פה למה שאני מעבירה לו יש משמעות ויעידו אלה עם ילדים בוגרים יותר)
אני מאמינה בדרכי ולא זה מה שימנע ממני ללכת בה.

כשכבר הייתי אמא-בבית, פגשתי בחורה יפה בחתונה. היא הייתה בגילי, בקצה מסלול לימודים יוקרתי. סיפרתי לה שאני מתכננת להשאר בבית ולגדל את ילדיי, והיא אמרה- "אמא שלי עזבה לימודים וגידלה אותנו, ארבעה ילדים, בבית. אני חושבת שבזכות זה אני אדם עשיר וברמה גבוהה. אפילו השפה שלי עשירה במיוחד".

גם אמא שלי גידלה אותנו בבית (ופיתחה קריירה מרשימה ומכניסה היטב בגיל 39), אבל אף פעם לא פירגנתי לה ולעצמי כך לפני שפגשתי את הבחורה המרשימה ההיא.

שליחה על ידי יעל_ג* » 11 מרץ 2002, 14:56

יעל - העלת את השאלה - מה חושבים הילדים על אימותיהם הלא עובדות.
ראשית, מנסיוני דעותיהם של ילדים על הוריהם, ובעיקר על אימותיהם, משתנים מגיל לגיל. אמי הייתה, ועודנה, קרייריסטית מאוד. כילדה - לעיתים הייתי גאה בה מאוד ולעיתים כעסתי על שנאלצתי להיות ילדת מפתח מגיל צעיר.
יכולת ההערכה האמיתית שלי הגיעה רק כשהפכתי להיות הורה בעצמי. רק אז יכולתי להבין את המורכבות שעמדה בפניה ואת המחיר ששילמה על ההחלטות שקיבלה. אני היום מעריצה את אימי, אבל כלל לא על מה שעשתה בקריירה המקצועית שלה. אלא על התמיכה שלה בי לאורך כל השנים, על הנתינה ללא גבול, על הידיעה שלי תמיד כי אני נאהבת ללא תנאי. אלה הם דברים שאינם קשורים כלל להיותה אם עובדת או לא, אלא פשוט להיותה אם.
אני חושבת שאם נעביר לילדינו את המסר שיש לכבד כל אדם באשר הוא אדם - וניישם זאת בעצמנו - המסר ייקלט.

לא קראתי כל מה שכתוב כאן. אבל הדרך עוד כ"כ ארוכה עד שתהיה איזושהי מודעות והערכה להשארות הרצונית הזו עם הילדים.... גם כך אני במלחמה והסברים תמידיים. והנה מה שקרה אתמול. קצר, קולע ומתסכל:
טלפון ממכר רחוק, דווקא איש רחב אופקים:
"שמעתי שהפסקת לעבוד"
"נכון"
"אז איך החיים בתור עקרת בית?"

אוף!!

פלוניתית, פשוט לא ענית לו נכון: "דע מה שתשיב":
"שמעתי שהפסקת לעבוד"
"מה פתאום? אני עובדת במשרה מלאה!"
(מבוכה בצד השני. את רוצה את המשך הדיאלוג? חברים, לתרום!!)

כי הרי נכון שעזבת אולי מקום עבודה אחד - אבל את לא עובדת???? למה מה, את שוכבת לך כל היום על החוף בצל דקלים ואגוזי קוקוס בשלים נושרים לחיקך ונפתחים לך שתאכלי אותם?

אני חייבת לשתף אתכם
הייתי היום בבנק ו..........
קשה לי, קשה לי, קשה לי.
ומיד עולות התגובות הפנימיות- אולי באמת אני אחזור לעבוד, ואז הנטל הכלכלי יפול על שנינו.
ועוד- הנה עכשיו למשפחה שלנו יהיה מה להגיד לנו ("אתם מבינים למה אתם במינוס?").
היום אני במהפכים גדולים של תהיות אין סופיות.
אני יודעת שאלך לאורך כל הדרך בהחלטותי אבל השלב הזה והמעבר הקשה הזה עושה לי רע.
ואני ממש לא מוכנה לשמוע יותר שאני צריכה למצא עבודה (גם הבנק הציע לי לעשות ככה).
דייייייייי, אני רוצה לגור במקום אחר שבו ישנה עזרה הדדית ותמיכה- נמאס לי.

פלוניתית,
אני לא רואה בבטוי "עקרת בית", בטוי שלילי כל כך. בסך הכל... עיקרו של הבית.
וזה תלוי כמובן בטון הנאמר...
אם אני צריכה להציג את עצמי אני אומרת שאני לא עובדת בחוץ, אלא אני בבית מגדלת את בני.
האמת?
אני לא זוכרת בקורת על עצם זה שאני לא עובדת אלא רק על העובדה שאולי ליובל חסר משהו כי הוא לא בגן.

במחשבה שניה, אולי אני מסננת לעצמי את הבקורת לגבי הדברים שבהם אני שלמה עם עצמי והדברים שלא...

האמת, שאף פעם לא חשבתי מה אענה בשנה הבאה, כשלא אעבוד ולא אקבל משכורת. אם מישהו ישאל אותי על העבודה, אני מניחה שאגיד שאני בחופש...
סה"כ יש לי כוונה לחזור לעבודה יום אחד מהחופש.
אני לא מתחייבת כמה שנים זה ייקח...
טוב, אבל לי יש גם אופציות מהסוג של "ללמד באוניברסיטה במשך סמסטר אחד בשנה קורס אחד של שעתיים בשבוע" ואז אני "עובדת" ואפילו מקבלת כמה גרושים (שכר עבדים, אבל זה נושא לדף אחר), ו"כולה" שעתיים בשבוע (ובדיקת עבודות בבית, אבל את זה אפשר לעשות גם תוך כדי הנקה, מנסיון).

אני חייבת חייבת לשתף אתכם
היום באו אלינו חברים טובים
ובעלי אפילו בגאוה אמר שאני נשארת עם הילדים בבית.
אתם חושבים שאני מתחילה להשפיע עליו?
אולי בכל זאת החברה שסביבי תתמוך בי - לא?
או שאני משלה את עצמי?

שליחה על ידי יעל_ג* » 24 מרץ 2002, 11:01

אלה - לא הבנתי. הבנק הציע לך למצוא עבודה??!! איזה מין בנק זה? מאיפה החוצפה "להציע" לך הצעות אישיות כאלה? תעברי לבנק אחר יותר ידידותי לנשים!!!

שליחה על ידי גילה* » 24 מרץ 2002, 15:14

אלה - הלואי! (-:

אלה,
הבת שלי (בת 16) אמרה לי לפני כמה ימים שהיא למדה לספר לאנשים את ספור חייה (חינוך ביתי, שבעה ילדים, ואבא חולם) כך שיראה מעניין ולא מוזר.
תמיד אפשר ללמוד מהילדים שלנו.

נראה לי שהגאוה שבעלך מפגין היא מידת הגאוה שאת חשה בקשר למעשיך. סביר להניח שככל שתרגישי שלמה עם הבחירה החדשה שלך, ספור חייך יראה לאחרים פחות מוזר ויותר מעניין.

את יודעת מה אורנה?
את כל כך צודקת.
כל יום שעובר אני חזקה יותר ואני בטוחה שאת זה אני מעבירה גם לבעלי (בעצם מקווה).

אתמול הייתי באופיס דיפו
ופגשתי שם את המנהל הקודם שלי
וכמובן שאלתו הראשונה אחרי מה שלומך? היה
מה את עושה עכשיו?
עניתי לו שאני בבית עם הקטנים, ואני לא ממש יודעת למה הרגשתי במבוכה לומר לו את זה, כאילו שהוא ציפה ממני
שאענה לו תשובה מתוחכמת יותר על איזה תפקיד 'טוב' ובמקום עבודה 'נחשב' שמצאתי.
כמה שאני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון, היה לי אתמול קשה לדבר איתו.
זה קרה גם לכם?

אני אוהבת להגיד שאני עקרת בית. זה כל כך לא מקובל כיום שאנשים לא יודעים איך לאכול את זה. וחוץ מזה, אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אז אני אצליח להשתפר בתחום הזה... P-:

אני אומרת שאני מגדלת את יובל.
והאמת היא שאני אומרת את זה בכל כך הרבה גאוה שאנשים מתקשים לתת תגובה שלילית...
(בדר"כ התגובה היא "או, זו העבודה הכי קשה/חשובה" )

אפילו עם "עקרת בית" אין לי בעיה. אני באמת עיקר הבית. לא?

D-: D-: D-: יונת, אני מדמיינת אותך אומרת "אני עקרת בית" וזה נורא מצחיק אותי. לפחות אילו היית נראית קצת יותר "מתאימה לתפקיד"...

בעלי חושב שעקרת בית זו קללה

.
וכמובן שזו בושה

.

היום, בברכה, מצאתי דף זרוק ועליו כתב א. ד. גורדון כמה מילים לכל האמהות באשר הן, ואלו הן המילים:
"אבל החיים מורכבים מרגעים ומדברים קטנים, ודוקא את הדברים הקטנים צריך לדעת לחיות, וזה כל אומנות החיים. את הדברים הקטנים צריך לחיות בגדלות - וזה עושה את החיים לגדולים."
(מתוך: מכתב שכתב גורדון לשמואל ודבורה דיין - הוריו של משה דיין - שנאלצו לעבור מהמושב לעיר, בשל מחלתו של שמואל)

אני צריכה להוסיף את זה לאוסף יתרונות החינוך הבריכתי (pool-schooling) - אספתי כבר די הרבה.

אני מחכה ליום שישי בתקווה שהוא יבוא איתי והוא יראה את הדברים קצת אחרת.
הוא עדיין חושב שעקרת ביית וההגשמה העצמית לא משתלבים יחד, ולי אין דרך להוכיח אחרת.
יש רעיון?
אורנה
משפט נפלא.

שליחה על ידי גילה* » 16 יוני 2002, 06:55

אני אומרת שאני רוצה שיגמרו הלימודים, ויהיה לי קצת שקט, ואז אני אוכל להתחיל להפתח ולחפש. אפילו חמותי האמינה לי שאני זקוקה לשקט כדי לחפש מה אני רוצה.

אורנה, איך גוני מספרת את זה? ספרי לנו.

אילנה,
אין לי מושג איך גוני מספרת את סיפור חייה. מה שאני כן יודעת זה שכל ארוע בחייה של גוני תמיד נשמע מרתק כשהיא מספרת עליו, אפילו אם זו סתם נסיעה הביתה באוטובוס שלא קורה בו כלום.

זו כנראה לא סתם ברכה... אם מוצאים בה דפים של גורדון......
אורנה אם הורים כמוכם.. אני בטוחה שהיא יודעת לראות את החיים וכל רגע בהם... כארוע מרתק גם אם זה"סתם נסיעה באוטובוס".

ואם גוני תראה את הדף הזה נשמח אם תכתוב לנו את סיפור החיים שלה.....

שליחה על ידי אסתי* » 19 יוני 2002, 16:43

למשתתפים בפורם
במקרה הגעתי לאתר , וקראתי חלק מהשיחות ורצוני לאמר כל הכבוד.
ברצוני להביע דעה, גם לצעירים שבחבורה וגם לבוגרים יותר.
אני בת 54 כך שניסיון החיים שלי לימד אותי שכמו שאנו מציגים את עצמנו כך החברה מקבלת אותנו.
ומה הכוונה. לעקרות הבית שנהנות לטפל בילדהן ומרגישות שמגשימות את עצמן צריכות להיות בטוחות
וגאות במה שהן עושות, ואז כל הסביבה תיתייחס אליהן בהתאם. רק עליכן לא לשכוח את עצמכן בימים קשים אלה. גם לכן האמהות מגיע חופשות לפעמים, לצאת עם חברות, ללכת לחוגים, להתלבש ולהראות טוב.
אספר לכן סיפור אישי.
אני ובן זוגי שנים סיפקנו את כל הצרכים של ילדנו והזנחנו מעט את עצמנו, בעיקר בנושא הלבוש .
באחד הימים התפתתי וקניתי לי בגדים חדשים ומחמיאים ( בעקבות דיאטה שעשיתי ) וכמו שאני עומדת
מול הראי ובוחנת את עצמי , ביתי הבכורה שהיתה אז בת 12 אמרה לי. אמא את נראית נהדר עכשיו אני לא אתבייש להגיד שאת אמא שלי. ( אותם הייתי מלבישה כמו בובות ).
מאז נפלה החלטה שההוצאות מתחלקות שווה בשווה לכולם.
בקשר לגיל שאחרי שהילדים עוזבים את הבית - פשוט צריך לבדוק מה מסקרן אותנו, מה אנו יכולות לעשות כאשר אנו חופשיות, ויש הרבה. לצאת ללמוד, יש המון קורסים קצרים להעשרה, ואם אפשר קורסים הקשורים ברפואה משלימה, אסרטיביות, מיסטיקה ועוד ועוד .
אני הייתי במצב כזה ולמדתי רפלקסולוגיה, גיליתי עולם מדהים, גיליתי את הקשר המדהים בין הגוף והנפש, ואני מכינה את עצמי לקריירה שניה כאשר אצא לפנסיה.
בינתיים הלימוד, ההתנסות, המפגש עם האנשים והחומר המדהים עשו אותי אדם מאושר.
לא נופלת למעמסה על המשפחה שעסוקה בגידול ילדים קטנים. לא מפריעה לבן הזוג שעסוק עדיין בעיניניו.
יש מחזוריות בחיים כל 25 שנה. ובגיל 50 מתחילים מחזור שלישי. שוב מנסים לרכוש מקצוע, לפעמים רוצים להחליף בית. ובהרבה מקרים קורה גם שמגלים- שמה שעשיתי עד היום לא היה מתאים, ואז לשנות.

ברוכה הבאה אסתי!

מאוד מעניין מה שכתבת.
אני מסכימה עם מה שאמרת: _שכמו שאנו מציגים את עצמנו כך החברה מקבלת אותנו.
ומה הכוונה. עקרות הבית שנהנות לטפל בילדהן ומרגישות שמגשימות את עצמן צריכות להיות בטוחות
וגאות במה שהן עושות, ואז כל הסביבה תתייחס אליהן בהתאם._
ובקשר ללבוש: כשהייתי אמא ממש טריה למדה אותי אישה מבוגרת שכאשר נמצאים עם ילדים אי אפשר "להתלבש יפה".
ובמילא אני לא אחת ש"מתלבשת יפה" ולמדתי בעצמי שכאשר מרגישים בנוח עם הבגדים מעבירים את ההרגשה הזו לסביבה, ולא חשוב מה את לובשת.
בייחוד שהלל בת עשרה חודשים אוכלת מוצקים כאשר היא עלי במנשא. התוצאות... אני משאירה לדמיונכם!
ואגב לימודים, במשך 14 שנות אימהותי למדתי המון דברים.
וגם עכשיו אני ממשיכה ללמוד וגם הולכת להרצאות. (עם הלל במנשא)
אבל כרגע אני רואה את עצמי בעיקר כאמא.
אחר כך- נראה.

אסתי,

. אהבתי את הרעיון של מחזורים של 25 שנים. אם בא לך, לדעתי זה שווה איזכור בדף על קריירה שניה.

שליחה על ידי מור* » 23 יוני 2002, 02:36

לפני כמה ימים סיפרה לי מישהי שאמא שלה היתה בבית עד גיל 40. ואח"כ למדה ופיתחה לעצמה "קריירה" והיא מאד מצליחה ונהנית..... זה עודד אותי לשמוע את זה, גם מצד החויה של האם וגם מצד החויה של הבת שמה שנחקק בזכרונה הוא שאמה היתה בבית עם כל המשמעויות הטובות של הדבר....

ועוד סיפרה לי אותה מישהי, שכשהכניסה את ביתה לפעוטון בגיל חצי שנה הרגישה שקורעים אותה ממנה ושומדבר לא היה קשה כ"כ כמו זה, לא ההריון לא כאבי הצירים ולא הלידה...... אנחנו מביאים ילדים לעולם, אמרה, ורואים אותם 5 שעות ביום....
התיאור שלה על ה"קריעה" מלווה אותי הרבה מאז, אני לא רוצה להיקרע מילדיי...!

אני לא רוצה לעשות היום עם שני ילדים רכים, דברים שלא מתאימים לי ושמנוגדים לצו ליבי בגלל שאולי בעוד 15 שנה ילדיי יתביישו בי ....

אני לא חושבת שילדיי יתביישו בי, כי הם יקחו איתם מטען רגשי, בסיסי, ערכי (כך אני מקווה ומשתדלת) שהוא עמיד ומוצק ובעל ערך רב יותר מכל סממן חיצוני של מעמד, יוקרה וכו'

אני לא רוצה ולא צריכה להסביר לכל אחד מה למה ואיך זה שאני בבית..., לאחרונה אני באמת מוצאת עצמי עונה בקצרה ובלקוניות, למי שמתעקש אני קצת מרחיבה, אבל תמיד תמיד מרגישה שלא הובנתי בכלל.... אז בשביל מה להתאמץ?

אני לא רוצה להכנס למרוץ המטורף הזה מסביבי, רק בגלל ש"כך כולם" ו"זה מה שצריך"... אני לא אוהבת את זה ולא כיף לי לחיות ככה (במירוץ) אז למה, לעזאזל, אני צריכה לחיות ככה? מי אמר? מי קבע?.... מה , באמת? אני יכולה להחליט איך ייראו חיי? אני יכולה לבחור? ולא תמיד כמו כולם?
כן! כן! כן! ואיזה כיף שאתם כולכם פה, שכ"כ הרבה השראה אתם נותנים ועידוד וחוזק וחום.....

אני רוצה שהחיים שלי ושל ילדיי יהיו "חופש אחד גדול" כמו שחדוה התבטאה פעם באיזה כתבה שעשו עליהם
שלא ימסגרו ולא יסגרו, לא אותי ולא אותם... רוצה להמשיך לזרום, בינתיים...

לא, אני עוד לא יודעת עד מתי נשאר כולנו בבית, אנחנו מחליטים משנה לשנה.... עד לפני חודש היה די ברור שיהונתן ילך לגן בשנה הבאה, ובימים אלו החלטנו על "עוד שנה בבית".... קשה לי לתאר את תחושות ההקלה, השמחה וההתרגשות שעלו בי, "הוא שלי" לעוד שנה,... אני לא חייבת "לותר" עליו....ומעל לכל: טוב לי עם זה, אין תחושת החמצה, פספוס, עצירה שלי....
מה קרה? אולי זו הרמדי שלקחתי לאחרונה... ואולי משהו בפנים מתחיל לגדול, להתחזק, להתגבש, להפסיק לפחד ולעשות חשבונות....

והלוואי שזה רק ימשיך כך....
והלוואי שכולנו נצליח לעשות מה שטוב לנו עכשיו ושכך נגיע גם לטוב אחר כך.....
אמן....

לילה טוב!

מור
אהבתי את מה שכתבת

.