הזוגיות שלנו משתפרת

[פתח_תקוה*]

קראתי הכל. תודה.
חושבת.
מעכלת.
עייפה נורא. הלילות מאוד קשים (שיניים, כנראה) והימים ארוכים ולבד.
אני מסדרת את הבית לאט, ומטפלת בביורוקרטיה שהתיישנה, כדי לקדם עניינים שיעשו את חיי לטובים יותר.
כל פעם קצת. זה עובד.

התקדמות מסויימת וקיטור בצידה:
אתמול, אחרי יום ארוך ומתיש, אישי אמר לפחות ארבע פעמים שהוא עייף (ואני?). שאלתי אם אני יכולה להקל עליו באיזו דרך, או מה הוא צריך. חשבתי שאולי הוא מבקש כך פטור ממטלות ביתיות. הוא אמר שהוא רק משתף. הופתעתי, אבל בסדר. במשך הערב הבנתי שהוא לא מתכוון לשטוף כלים וידעתי שלמחרת מחכה לו יום ארוך בעבודה, אז שטפתי בעצמי. לא רק כדי להקל עליו, אלא כדי לסדר לעצמי מטבח נעים יותר (רציתי גם לבשל מרק, ובשביל זה צריך סיר, נקי, מסתבר).
ואז הוא הגיע ודרש תשומת לב והתרפקות, כשאני רק רציתי לגמור כבר את הכלים וללכת לישון. התאפקתי, חיבקתי אותו, קצר. התלבטתי אם להגיד משהו, והחלטתי נגד, לא ממקום קורבני, אלא כדי לא לפתוח מריבה עקרה שרק תתיש אותי יותר.

קשה לי שכשאני מקלה עליו (גם אם במקור הפעולה שעשיתי נועדה להיטיב עם עצמי), הוא נעשה תובעני יותר.

על שידת ההחתלה מחכה ערימת כביסה נקיה לקיפול. שלוש מכונות. אישי הבטיח כבר במוצ"ש שיקפל. בינתיים הערימה מחכה, ואני שולפת משם בגדים נחוצים לילדים. מתלבטת אם לקפל בעצמי, שתהיה לי שידה נוחה להחתלה, או להתעקש כאן ולחכות.

[פתח_תקוה*]

עכשיו חשבתי מה גילה חורש היתה אומרת על הכביסה, ועניתי לעצמי שאפשר להזיז אותה כמו שהיא, למקום אחר.
פתרון בלתי לוחמני ובלתי קורבני.

[פתח_תקוה*]

שמות אפשריים לדף:
שיקום חיי - מה אני רוצה
להיטיב עם עצמי
צמיחה אישית וזוגית בתוך המשפחה

שמות אפשריים לי:
תקווה
כוח לשנות


נזכרתי בשיר שלמדתי אצל איריס יוטבת:
יש לי הכוח לשנות
כל מה שטוב לי - לשפר
כל מה שרע לי - לשחרר

היה המשך. מישהי זוכרת?

[ענ_בל*]

@} @}

[ענת_שן_לוי*]

התלבטתי אם להגיד משהו, והחלטתי נגד, לא ממקום קורבני, אלא כדי לא לפתוח מריבה עקרה שרק תתיש אותי יותר.
גדול. ברגע שאת מצליחה לעשות או לא לעשות דבר מתוך בחירה, את מרוויחה. אם תרצי תוכלי לדבר על זה איתו בפעם אחרת, שתהיו במקום אחר ובאווירה אחרת.

שאלתי אם אני יכולה להקל עליו באיזו דרך, או מה הוא צריך. חשבתי שאולי הוא מבקש כך פטור ממטלות ביתיות. הוא אמר שהוא רק משתף.

למה את חושבת שזה מתפקידך להקל עליו כשאת מותשת? למה את מנדבת את עצמך כשאת במצב כזה? את חייבת? אם לא תנדבי את עצמך לעזור לו כשהוא עייף לא תהיי אשה טובה?
למה לא להתייחס לזה כאל "הוא רק משתף"? הוא עצמו נתן לך את המפתח לראות את הסיטואציה בצורה יותר מאוזנת. את מפרשת את דבריו כסחיטה רגשית - ונענית לה. את חושבת שאם לא תעני לה העולם יתמוטט?
הפתעה: הוא לא. להיפך, הוא יגדל ויתמלא.(האמת שהעולם כן יתמוטט לרגע, אבל רגע אחרי זה הוא יתמלא אושר.)

רמז: היית יכולה להגיד, "מותק, אני יודעת שאתה נורא עייף, אבל תשתדל לרחוץ לפחות חלק מהכלים לפני שאתה הולך לישון. זו תהיי עזרה גדולה." בקול מלא ובוטח, בקול של אשה שמאמינה שמותר לה לקבל עזרה, ולא ממקום של התרפסות, דרשנות או חוסר ערך.

חשבתי שאולי הוא מבקש כך פטור ממטלות ביתיות
אפילו לא הייתי קוראת לו סחטן. בסיטואציה שתארת פעולת הנסחטות נראית שלך לגמרי...
כמעט יקרה, תנסי להמנע ממחשבות כאלו. אל תנחשי "מה הוא אולי מבקש". תני לבקשות שלו לכאורה לפנות מקום לבקשות האמיתיות שלך.
כשאת מותשת, תחשבי למה את זקוקה ממנו, ותנסי להגיד לו את זה בצורה הכי ישירה, נקייה, פשוטה.
אל תזיני את הסחטנות שמנהלת את היחסים בינכם. אל תחשבי איך את יכולה לעזור לו כשאת בעצמך זקוקה לעזרה.

_יש לי הכוח לשנות
כל מה שטוב לי - לשפר
כל מה שרע לי - לשחרר
היה המשך. מישהי זוכרת?_

לא זכור לי המשך. רק שרים את זה שוב ושוב ושוב, ומסלסלים בגרון כל פעם אחרת, עד שזה נקלט...

[פתח_תקוה*]

ולעשות לעצמך רשימות
מתלבטת: מצד אחד, זה יעשה סדר במחשבות.
מצד שני, זה מתגבר את הנטיות האובססיביות-מתחשבנות-פנקסניות שלי.

_התעסקי בעניינים שלך. את מזהה משהו שדחית ומעיק עליך? טפלי בו. כל פעם משהו קטן .
ככה תיווצר קצת אנרגיה של פעלתנות ברוכה_
אני אכן עושה זאת, וזה פועל כמו קסם. תודה, ענת @} וגם, לא מעסיק אותי אם בסופו של דבר תקרין גם עליו.

כל המייעצים בענין ההנעה - תנו דוגמאות בבקשה, תנו רעיונות.
אם יש רעיונות - יופי. אבל אני מתמקדת באיך להניע את עצמי. שהוא ישבור את הראש איך להניע את עצמו. הוא לא באחריותי.

בעלה של כמעט רוצה משרתת. לא סתם משרתת, אלא כזו שתעשה עבורו את כל העבודה השחורה, וגם לא תעלה לו כסף, וגם עוד תשלם לו.
עשה לי רע ועצוב לקרוא את זה.

בשמת, הגישה שאת מתארת היא בדיוק מה שאני צריכה. תודה! את קריאת האתר של DRIRENE דחיתי כל הזמן, למרות שאני מכירה אותו כבר שנה. כנראה הייתי צריכה להבשיל.

[אנונימי]

כמעט,
נראה לי שיש פה מגמת שיפור מאד משמעותית. איזה יופי

אל תחשבי איך את יכולה לעזור לו כשאת בעצמך זקוקה לעזרה.
המשפט הזה מעציב אותי קצת.
יען כי ה"שלח לחמך על פני המים", לא עובד בזוגיות שכזו. המחשבה שאם אני נחמדה ומשתדלת לעזור, לחשוב עליו, לנסות להקל עליו - ובהמשך או כשיהיה צורך, הוא יחשוב עלי, יקל עלי וכו' - פשוט לא רלוונטית, לטענתך, ענת?
כי אני נוהגת כך בדרך כלל, לא מתוך ציפיה למשהו מיידי, אלא מתוך תקווה שכך ינהגו גם איתי, ואכן בקשר הזוגי הפרטי שלי, התאכזבתי פעמים רבות.
ושלא תביני לא נכון - נראה לי שאת צודקת בהחלט. זה פשוט עצוב, זה הכל.

יש שלב הכרחי (?) בתהליך - השלב בו בן הזוג מבין שבת הזוג עושה מאמצים לשנות ולשפר דברים, שלב בו הוא נוכח בצורך בשינוי.
אולי כתבתי את זה קודם, אולי לא: שלב כזה קורה בדרך כלל בסמיכות למשבר. ויש הטוענות שללא משבר משמעותי, זה לא יקרה בכלל. לעולם.

המשפט על המשרתת, בעיקר מעצבן אותי. וגם, גורם לי לחשוב מה באמת הוא היה רוצה ממך, מה באמת הוא חושב. האם הוא בכלל חושב עליך, על כוחותייך? הרי לא יכול להיות שזה, משרתת, מה שהוא באמת רוצה.

[ענת_שן_לוי*]

יען כי ה"שלח לחמך על פני המים", לא עובד בזוגיות שכזו. המחשבה שאם אני נחמדה ומשתדלת לעזור, לחשוב עליו, לנסות להקל עליו - ובהמשך או כשיהיה צורך, הוא יחשוב עלי, יקל עלי וכו' - פשוט לא רלוונטית, לטענתך, ענת?

הנכון להציע עזרה כשיש כוחות, אנרגיות רזרבות. כשאדם תשוש, ולא כל שכן אמא לתינוק עם צרכים מיוחדים, אין היא יכולה להרשות לעצמה להציע עזרה ממקום תשוש. במקום תשוש היא צריכה לראות קודם את התשישות שלה. היא צריכה לשמור על עצמה כדי שתוכל להמשיך לתפקד בצורה סבירה, מה שהכי יועיל לבני משפחתה.

בעלה הוא איש מבוגר (למרות שהיא רגילה להייחס אליו קצת כמו אל ילד) אז הוא מאד עייף. ביג דיל. הוא לא ימות מזה שהוא יעזור לה גם אם הוא מאד עייף. אז הוא ירחץ כלים וילך לישון. בשלב זה גם היא וגם הוא, מאמינים שהוא כן ימות אם הוא ירחץ כלים כשהוא עייף. אם היא "תציל" אותו מרחיצת הכלים, היא תעודד אותו להמשיך למצוץ ממנה כל מה שהוא יכול.

אלא שלה קשה לראות את זה ככה. היא רגילה להקדיש את עצמה, שלא לומר להקריב את עצמה. אז מה אם היא מותשת. היא "תחזיק מעמד" עד שהיא תתמוטט, ואז כולם יבינו איזו קדושה היא היתה.
כמעט, יש לך פרטנזיות להיות קדושה?

"שלח לחמך על פני המים", אין לו שום קשר לסיטואציה הזאת. היא לא שולחת את לחמה כי אם את דמה.

המחשבה שאם אני נחמדה ומשתדלת לעזור, לחשוב עליו, לנסות להקל עליו - ובהמשך או כשיהיה צורך, הוא יחשוב עלי, יקל עלי וכו

לא רלוונטי אף פעם בכלל ולזוגיות בפרט. זוהי מחשבה לכודה. אדם מוטב לו שיעזור מתוך רצון לעזור, ולא מתוך "השקעה". אל תהיי נחמדה. נחמדות היא מחלה פולנית קשה.

תהיי מדוייקת. תהיי מחוברת. תהיי קודם כל קשובה לעצמך, (ולתינוקך כמובן - תינוק הוא שלוחה מרכזית של אשה) תהיי חזקה, ומשם תהיי קשובה לאחרים כשאת יכולה להרשות לעצמך. אחרת העזרה עצמה תהיי חסרת ערך בלאו הכי, היא תבוא ממקום של תחושת חוסר ערך.


אדם מוטב לו שיאמין שהוא יקבל עזרה, ויקבל עזרה, כשהוא זקוק לה - בגלל שהוא זקוק לה - ולא בגלל שצבר נתינת מספיק עזרה לאחרים בבנק העזרה. אין כזה בנק.

אדם שמודע לצרכיו הבסיסיים וליוכלתו, אז גם אם הוא מאד אוהב להעניק, הוא מודע מתי אין לו מה להעניק. אדם זה יקבל עזרה כשיזדקק לה, יותר מאדם שמעניק ממה שאין לו.

את העזרה הוא יקבל מאלוהים. (או באמצעות שליחיו עלי אדמות) כי אלוהים אוהב את זה שיש לו את עצמו, או מעצמו.
תרגום חופשי ל God loves the one that got his own

גם ביהדות יש איזו הלכה לגבי החובה של אדם לשמור קודם כל על עצמו - כי גופו ונפשו הם מעין פקדון של אלוהים. זה לא "אגואיזם" מהסוג הנחות: "אדם שדואג רק לעצמו". זה אגואיזם מהסוג החכם. המודע. האחראי. אדם מרוט אינו יכול להועיל לאיש.

[פתח_תקוה*]

כמעט, יש לך פרטנזיות להיות קדושה?
היו, היו... לאו דווקא קדושה, כי אם מושלמת. אני מקווה שמחיתי את מרבית העקבות

הכביסה על מקומה עומדת. הערימה גבהה בעוד שתי מכונות. אינני מתכוונת לקפל. מעניין מה יקרה. כעת זה כבר ממש סקרנות, הערימה לא מטרידה אותי בנוכחותה. אולי אפשר ליצור לכביסה את ספירת העומר? X ימים לקיפול... אבל זה מתאים ל תחתית סל הכביסה , לא?

היום הייתי צריכה לעבוד קצת. דד-ליין. ביקשתי מהאיש שיקח את הילדים וייצאו מהבית לשעתיים. הוא ניסה כל מיני השהיות. לא ויתרתי. יצאו. נחתי חצי שעה. ממש ישנתי! ואחר כך קמתי לעבוד בכוחות מחודשים והספקתי מה שהייתי צריכה. כשחזרו, האיש היה קצר-רוח ועצבני, רב עם הגדולה על כל דבר, ולא ענה לי כשניסיתי לשוחח איתו.
הוא הלך לישון, יחד עם הילדים. אני מרגישה שהוא מעניש אותי.
שמה את זה בצד.
אני דואגת לעצמי.

אז הוא ירחץ כלים וילך לישון.
בחיים לא. אולי הוא יקום בבוקר מוקדם ויספיק לשטוף, אבל בחיים לא כשהוא עייף. לא מאמינה שישתנה. איזה סיבה יש לו להשתנות? תמיד יהיה מי שיישבר לפניו וירחץ. (רמז: מי שצריכה לבשל, כדי לאכול, שיהיה לה כוח לדאוג לעצמה ולילדים).

[רחל_ה*]

ענת, זה פשוט גדול! כל מלה בסלע!!!! אני תיכף מעתיקה את זה לקובץ מיוחד של דברים מיוחדים שפתחתי לי...

לענין היהדות יש גם "ואהבת לרעך כמוך". לא יותר, ולא פחות, אלא כמוך. וגם מרמז שכדי להבין איך תוכל לאהוב את רעך, עליך קודם כל לאהוב את עצמך, שאחרת איך תדע לאהוב בכלל ואת רעך בפרט?

יש לי דוגמא לאותו ענין ממקום לגמרי אחר ופרקטי, אבל אולי ממחיש:

במלחמת המפרץ היו הוראות לגבי חבישת המסיכה.
בהוראות נאמר שבמקום שבו יש מבוגר וילדים - בית, כתה - קודם המבוגר יעטה על עצמו את המסיכה ואז יעזור לילדים.
לכאורה, ניתן לחשוב שזה מוזר מאד- האין על המבוגר קודם כל לדאוג לילדים?
אבל בעצם, ברור שעל המבוגר לשמר את שלומו הגופני קודם כל כדי שיוכל להמשיך ולהועיל לכמה שיותר ילדים....

ושוב - מה שכתבת מצויין! במיוחד זה, בעיני, אבל גם כל השאר. תודה על החוכמה.
אדם מוטב לו שיאמין שהוא יקבל עזרה, ויקבל עזרה, כשהוא זקוק לה - בגלל שהוא זקוק לה - ולא בגלל שצבר נתינת מספיק עזרה לאחרים בבנק העזרה. אין כזה בנק.

[ענת_שן_לוי*]

_הוא הלך לישון, יחד עם הילדים. אני מרגישה שהוא מעניש אותי.
שמה את זה בצד.
אני דואגת לעצמי._
צריך כאן איזה אייקון של מדליה. מחזקת את ידיך. נשימה עמוקה עוזרת.

לא מאמינה שישתנה.

"את לא תאמיני" עד כמה הוא יכול להשתנות. שמים וארץ.
בלי ציפיות כמובן... אבל זה יקרה רק אם תתרכזי בעצמך, בבעיות שלך... זה יהיה הפרס האמיתי. ההוכחה לשינוי שאת עשית.

רחל ה תודה. שמחה להועיל במקום שכייף לי להעניק בו. (ומאיפה את חושבת כל החוכמה?...
הייתי שם בעצמי לפני לא זמן רב, וחלקי עוד שם...)

[אנונימי]

מצטרפת לדברי רחל.
וכדי שזה יהיה בשלמות, הולכת לפתוח לי קובץ כזה גם...

[פתח_תקוה*]

איזה יאוש.
איזה יאוש.
הנה נזכרתי למה בחרתי את הניק הזה.

אתמול ביקשתי מאישי להעיף ספה ישנה ומלאה שתן, מסריחה, שהיתה תקועה בסלון עשרה ימים. הוא היה אמור כבר מזמן להפטר ממנה. בכל אופן, הוא מיד נענה לבקשתי והתחיל לגרור אותה לכיוון הדלת. ואז הקטון זחל במהירות ונתקע בין הספה למשקוף. הזהרתי את אישי וניגשתי לקחת משם את הזחלן, כשאישי החליט לדחוף את הספה פנימה חזרה. היא נפלה לי על הרגל. צרחתי והרגשתי גל של חימה שוטף אותי.
מיד היה לי ברור שזה לא רק הכאב. זה היה ממש סימבולי - אישי מפיל עלי ספה.
אני לא מבינה למה אני כזו עיוורת לעצמי ולגבולות שלי.
הייתי צריכה שתיפול לי ספה על הרגל כדי להבין שאני סחוטה, שדורשים ממני יותר מדי, שאני נענית יותר מדי.
הודעתי על פסק זמן והלכתי לעשות אמבטיה ארוכה. בשקט. רק אני, ארבעים דקות.

בימים האחרונים אני עסוקה בשני ארועים חשובים - אחד קשור להישג מקצועי מאוד משמעותי, ואחד קשור לטיפול בקטון שלנו. שמתי לב, שכשאני רוצה לשתף מישהו במה שעובר עלי, אישי איננו הכתובת. יותר מכך, כשאני שואלת את עצמי ממי אני יכולה לקבל תמיכה, השתתפות, דיאלוג - אני פונה לחברות ולא אליו. היום אמרתי לו על זה משהו, והוא נעלב שאני מחצינה אותו. בהתחלה התממתי - כל הזמן אתה מבקש אעזוב אותך משיחות, וכשאני עושה את זה סוף סוף - אתה נעלב?
התפתח ריב, שכמובן נקטע, כי הוא "עייף". במהלך הריב הבנתי שאישי מביע צורך שאזדקק לו ולמגע פיזי - כמו שהוא זקוק לי. אני נבהלת מזה - הוא צריך שאהיה בדיוק כמוהו בשביל שתהיה בינינו תקשורת?
הוא מתעקש על תקשורת לא מילולית, לא מעוניין בשיחות, ורוצה שאשתף אותו רק באינפורמציה. אמרתי שאני מרגישה שהוא דוחק אותי ליזום משבר. שהשיחות שאני יוזמת פעם בחודש ובהן אני מזהירה שמצב הזוגיות שלנו רעוע ושאם לא נעשה דבר - סופה לקמול - לא עוזרות. אולי באמת צריך לדבר בשפת המעשה ולא הדיבורים.

אני לא יודעת מה לעשות. הזוגיות שלנו היא כמו צמח שלא קיבל מים כבר הרבה זמן. עוד נשאר בלב שלו איזה שריד ירוק מעוצה, אבל אם לא נאושש אותו בקרוב, גם הוא יתייבש.

ניסיתי להענות לצרכים שלו למגע פיזי, וזה היה אסון. ביקשתי מסאז' - הוא סירב. ניסיתי לחבק אותו, הוא הגיב עד שקלט שאינני מעוניינת במין, וסובב את הגב. הוא מתחכך בי עם האגן למרות שהוא יודע שזה מכעיס אותי. אבל לא מוכן לחזר (הפרק הזה, נגמר לדעתו עם הנישואים). הוא מנסה כשאנחנו מתחבקים לגעת לי בשדיים בזמן שאני מניקה, למרות שביקשתי ממנו כבר כמה פעמים לא לעשות זאת. אני מיד הודפת את ידיו, אבל לעזאזל - איזה יחסים אלה שהוא מנסה לכפות עצמו, בידיעה ברורה שזה נגד רצוני. מה זה הכוחנות הזו? אז אני לא מעוניינת במין כעת. בגלל העייפות, והעומס, ובגלל שיש לי המון מגע עם התינוק, ובגלל שהוא לא קשוב לי, ובגלל שכל מגע איתו מרגיש לי "לוקח" ולא מזין.

אני חוששת שבניה של עצמי כרגע לא מספיקה. בלי החייאה, אולי אפילו טיפול נמרץ - הזוגיות הזו תנבול.

בשמת - ברגע של מצוקה ניסיתי לנחם את עצמי כמו אם, אבל הילדה התכווצה והתכרבלה בפינה. הנחתי לה לנפשה, אבל אולי בכל זאת צריך להתעקש לחבק אותה.

[פתח_תקוה*]

תהיי מדוייקת. תהיי מחוברת. תהיי קודם כל קשובה לעצמך
אני מנסה.

[ענת_שן_לוי*]

נשמע שאת זקוקה לקצת עזרה פרונטאלית שאיננה מוניטור.

[ג'ינ_ג'ית*]

מצטרפת לענת, נשמע באמת שאת צריכה ייעוץ וחיזוק ממישהי פנים מול פנים, אפילו מקצועית.
את כל כך סובלת שזה כבר ממרמר (אותך) .

[אנונימי]

מעבר לכאב שחווה למקרא דברייך, כאב גדול מאד, אין לי מילות עידוד או תמיכה, אבל רוצה לספר לך שחברה אמרה לי משהו לא מזמן, על זה שאין צורך ואפילו לא כדאי לדבר עם בן הזוג על אינטימיות.
היא קיבלה את העיצה הזו ממקור שאמור להיות קביל על כל אלה שכתבו לך דברים חכמים כאן למעלה (לא כולל אותי).
זאת אומרת, שהוא לא פרטנר לשיחה על נושא זה.
בהנחה שהיא צודקת, אפשר אולי להרחיב את העיצה ולא למצוא בו שותף לשיחות נפש, אלא יותר לשיחות תוכן. ואת החלק של הנפש תשאירי לחברות.
(או ל"ייעוץ הדדי"...?)

[שמיכת_טלאים*]

אני קוראת את הדף הזה מרגע שפתחת אותו, והתלבטתי מאוד אם לכתוב לך - אם משהו ממה שאני כותבת לא נראה לך, בבקשה אל תהססי למחוק. אני לא כותבת מעמדה של ביקורת, אלא של מי שהיתה במצב דומה מאוד לפני שנים. האם, בתוך כל המערבולת הגדולה והעייפות, העבודה והטיפול בילדים, ישבת וחשבת "מה יש לי מזה?" גם כשנורא קשה, הידיעה שבצד השני יש מישהו שמעריך את כל המאמץ האדיר שאת עושה מחזקת. ואם אין את הידיעה הזו - אז בשביל מה? בשביל הילדים? כשאני הייתי במצבך (אני מסייגת - לא היו לי אז ילדים), שאלתי את עצמי האם, בהנחה ששום דבר לא ישתנה בצד השני, כך אני רוצה שהחיים שלי ייראו בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה? ואז קמתי והלכתי. ואני כן המאסכולה שחושבת שצריך קודם כל לעשות הכול, ממש הכול, כדי לתקן ולשפר ולנסות לשמור. שלא חושבת שזוגיות זה משהו מהסוג של "השתמש וזרוק." אבל מה בעצם יוצא לך מכל המאמץ האדיר שאת משקיעה? את כותבת שקשה לך, וכואב לך, ואת עייפה ומרירה ועצבנית וכועסת, ואני מאמינה לכל מלה שלך - בשביל מה בעצם להנציח את זה? עם כל הכבוד לעבודה על עצמך - למה לא לעשות את זה עם פרטנר שמכבד ומעריך אותך - איתך עצמך? במערכת שאת מתארת, לא רק שאת צריכה להשקיע מאמץ כביר בלשרוד ולעבוד ולתחזק - ממאגרי האנרגיה המתרוקנים שלך את צריכה עוד לתחזק פרטנר שבעצם לוקח בלי סוף, בא בתביעות ולא נותן דבר בתמורה (כך לפחות הבנתי ממה שכתבת - חלק מהתמונות שתיארת עוררו בי התקוממות שקשה לי אפילו לתאר במלים). למה, בעצם? ושוב - אם לא נראה לך, תמחקי.

[ענת_שן_לוי*]

ליאת, מסכימה עם זה עד גבול מסוים.
יש מקומות שבהם כן כדאי להגיע לדבר על מה שכואב, ממקום נקי שאינו מאשים. זה יכול קרות לאחר ששני בני הזוג הסכימו שהם רוצים לפעול למען שיפור יחסיהם.

שמיכת, למה לא לעשות את זה עם פרטנר שמכבד ומעריך אותך - איתך עצמך?

נדמה לי שכמעט מיואשת עוד לא מחשיבה את עצמה כפרטנר שמכבד ומעריך את עצמה. ואני נוטה להניח שכאשר היא כן תהיה, אז גם בעלה יראה אותה ככזאת.

[בשמת_א*]

ברגע של מצוקה ניסיתי לנחם את עצמי כמו אם, אבל הילדה התכווצה והתכרבלה בפינה. הנחתי לה לנפשה, אבל אולי בכל זאת צריך להתעקש לחבק אותה.

א. לא ברגע של מצוקה. עדיף לעשות את התרגיל בזמן יותר "רגיל". התרגיל לא נועד לפתור מצוקה "מיידית", אלא לבנות בהדרגה אהבה עצמית.
ב. מובן שהילדה התכווצה והתכרבלה בפינה. הרי זו את. חוסר אמון. חוסר יכולת לקבל. חוסר ידיעה איך לקבל. הרי זה לא מקרה שבעלך לא יודע איך ומה לתת לך - הוא לא יודע כי את לא מסוגלת באמת "לקבל". ואני אפילו לא יכולה להסביר לך עד כמה, כי הרי כל יישותך זועקת לקבל - עזרה, אהבה, הבנה, תמיכה. ומה את מקבלת? כוחנות, אטימות, סתימת פיות.
אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע, אבל אני נשבעת לך שמה שאת מקבלת ממנו זה בגלל שאת לא מסוגלת כרגע.
הוא משקף לך את עצמך. ההתנהגות שלו איננה משהו שמנותק ממה שאת.
את לא אוהבת את עצמך, את לא מעריכה את עצמך, את כופה ומכריחה את עצמך, את מקרבנת את עצמך, את מענישה את עצמך ללא הרף, את "מפילה על עצמך ספות" כל יום כל היום.
תאמיני לי, ככל שתשתני הדברים האלה אצלו ייעלמו. (כמה דברים שתיארת הזכירו לי... אמרתי לעצמי, אה, וואללה! נכון! בדיוק! הי, לאן זה נעלם? כבר שכחתי מזה... ומה אני אומרת? בלי להחליף פרטנר, בלי ייעוץ זוגי לשנינו, ובלי שיחות נפש ! היום, היום יש לנו שיחות נפש. בטח, כי כבר אין לי [כמעט] שום דחף "לחנך אותו" P-: )
גם אני חשבתי שהכל "הוא". תכונות אופי, דברים שלא ישתנו, ככה הוא ועם זה אי אפשר לחיות, וכל זה.
אהה. there's the rub, כמו שאומר המלט.
לא. לא הכל הוא. הכל את. והכל פתוח לשינוי.

ג. אכן, בפעם הבאה הילדה שוב תתכווץ ותתכרבל בפינה. היא מפחדת. היא לא סומכת. היא מרגישה שאף אחד לא אוהב אותה ושהיא לא ראויה לאהבה. תשבי שם ותתקרבי לאט לאט. תגידי לה שאת אוהבת אותה. תביני שאת צריכה לעבור חומה עבה של פחד גדול, פחד ענקי, פחד מוות כדי לחבק אותה. תביני שהיא לא מסוגלת להתמסר לחיבוק. אבל חיבוק הוא מה שהיא הכי רוצה, צריכה, זקוקה לו, לא יכולה בלעדיו, כבר הולכת למות מרוב ייאוש.

היא מפנה לך את הגב? הגב שלה חשוף. הגב שלה פרוץ. "אין לה גב". הגב הזה זקוק לתמיכה בצורה שאי אפשר לתאר. ועל הבטן היא חייבת להגן, כי כל מגע שם הוא כמו אגרוף בבטן הרכה.

ואם את מרגישה שהיא לא מרשה לך לחבק אותה, תנסי לחשוב למי היא כן תרשה. אולי יש לילדה הקטנה שבתוכך סבתא אהובה שממנה היא היתה מוכנה לקבל חיבוק יותר בקלות? תזמיני את הדמות הזאת שתחבק את הילדה הקטנה. תעשי את זה בהדרגה.
גם לא מוכרחים להתחיל מחיבוק. אפשר רק למשוך את העיניים שלה למבט שלך. תגידי לה: אני מקשיבה לך. תגידי לי מה את מרגישה. ממה את מפחדת. ואם תהיי סבלנית, ופתוחה להקשיב, היא תתחיל להגיד לך. ולאט לאט אולי תהיה קצת פחות מכווצת. כל פעם שתעשי את התרגיל היא כבר תבטח בך קצת יותר.

ד. הנחת לה לנפשה. כאילו עשית לה טובה, כאילו הורדת ממנה לחץ. זה מה שבעלך עושה? הוא מפחד כל כך, שהוא "מניח לך לנפשך" מרוב פחד להכעיס או להלחיץ אותך, בזמן שאת כועסת גם על זה שהוא מניח לך לנפשך?
לא הנחת לה לנפשה בגללה או למענה. הנחת לה לנפשה כי זה הפחיד אותך. כי זה הפחיד אותך גם בתור האם וגם בתור הילדה.

זה בסדר.
מותר לך לפחד.
זה מה שאת עושה עכשיו. מתמודדת עם הפחד והכאב שלך.
וזה קשה. את נוגעת בדברים הכי קשים. הכי גדולים. את מרגישה שכל החיים שלך מוטלים על הכף. שיש כאן עניין של חיים ומוות.
אז תהיי רכה עם עצמך. תלכי לאט. תקבלי את זה שיש שם פחד, ולכן תכילי אותו - קצת קצת. לאט לאט. תלכי צעד אחד נוסף קדימה, אבל גם אל תדחפי בעצמך יותר ממה שאת יכולה. תבדקי עם עצמך.

[רחל_ה*]

נדמה לי שכמעט מיואשת עוד לא מחשיבה את עצמה כפרטנר שמכבד ומעריך את עצמה. ואני נוטה להניח שכאשר היא כן תהיה, אז גם בעלה יראה אותה ככזאת.
בשמת,
רציתי להגיב על הדברים של ענת [לעיל, מצוטטים] בכך שאומר בתקיפות - הנה, אני מחשיבה את עצמי כפרטנר שמכבד ומעריך את עצמו ובכל זאת הדברים לא משתנים.
ואז קראתי את דברייך וראיתי שהם עדיין מהדהדים בי. שעדיין אין בי הבטחון השלם, הלא פוחד, החש שמגיע לי, שזה בדר, שאני ראויה לאהבה.
אני עדיין מבקשת אהבה, עדיין מצפה שייראו בי מה שאני עדיין לא רואה בעצמי, או לפחות - רואה אך לא מפנימה ומאמינה עד הסוף.
אבל אני בדרך. במקום אחר לגמרי מזה שבו פגשת אותי שם, אז, בדפים ההם.

וכמעט מיואשת,
נכון שפניתי לבשמת, אבל זה גם בשבילך.
קצת כדי להגיד שכל מה שבשמת וענת אומרות זה נכון, אם כי יתכן שעוד לא ממש נתפס, וקצת כדי לשוב ולהסביר לך מדוע אין בי היכולת לתת כפי שביקשת שאעשה.

[פתח_תקוה*]

בשמת
כל מילה
בדיוק.
תודה לך.

וגם לאחרות; שמיכת, רחל ה וענת, ליאת וטובי - התייחסותכן מעודדת.
אני לא רוצה טיפול. אני רוצה לטפל בעצמי, זו דרכי לצמוח.

[ענת_שן_לוי*]

אני לא רוצה טיפול. אני רוצה לטפל בעצמי

מיואשת יקרה. איך אאיר את עיניך לגבי מידת היהירות שעולה באזני מאמירה זו.
מהו האדם? באנו מטיפה סרוחה וסופנו רימה ותולע.
אין לנו ערך בבדידותינו. יש לנו ערך בדיאלוג.
לשם מה אנחנו כאן איתך בדף זה?
לשם מה את משתוקקת לדיאלוג עם בן זוגך?
כל התפתחות האנושות רצופה מורים ותלמידים, דיאלוגים, יחסי גומלין.
איך אאיר את עיניך למידה שבה יהירות זו מחלישה את כוונתך להשתנות.

אין לנו ערך ביסורינו אלא אם יסורים אלו מתמירים אותנו לרמה גבוהה יותר. אין ערך למחשבותינו אם אין לנו מי שיקשיב להן, ינשום איתן, ינשום איתנו, יעשה איתנו דרך.

את רוצה להשתנות? ותרי. ותרי על היהירות. ותרי על הידיעה שאת חזקה. ותרי על יכולת העמידה שלך בסבל. בקשי עזרה בשר ודם. בקשי להתחבר עם אשה שיודעת להפריד את המוץ מהתבן במקום שאת עוד לא יודעת לעשות זאת.
היא לא תעשה דבר במקומך. היא לא תוביל אותך בעיניים קשורות למקומות שלא תחפצי בהם. טיפול הוא לא דבר פסיבי. טיפול הוא דרך. מסע, שפותח לך את הראש למקומות, שיקח לך - מי יודע כמה יותר זמן - להגיע אליהם לבד.

גם בטיפול שיקול הדעת שלך יעבוד. טיפול הוא דרך שבה את, ורק את, עושה את העבודה. טיפול הוא דרך עם מפה ומצפן, אך בלי שום תעודות ביטוח. ההבטחה היחידה היא לדרך משותפת, נתמכת ותומכת.
ותרי על הידיעה שאת חזקה, ותגלי את העוצמות האמיתיות.
את רוצה להיות מלכה? ותרי על זו שנאחזת במי שהיית.

שלך בחום.

[אנונימי]

1. משפט של אמי, שחרוט בזכרוני מאז ימי ילדותי עוסק שהיותה השפחה בבית הזה. ה שפחה.

בגלל זה, כל פעם שמדברים פה על מלכות, לוקח לי זמן לעכל ולהתאושש.
המלכותיות הזו, גם נוטה לעיתים להתערב עד כדי בלבול עם זה שמלכה גם מחלקת הוראות, משפיטה את נתיניה.
והרי ברור לי שלא במלכות מסוג זה עסקינן.
אנחנו בעניני מלכות של חסד, חמלה, גדלות ועוצמה אישית...

1. תובנה מעצבנת אך קלה לתפעול בשל פשטותה (תודה לט'): כשמשהו שהוא עושה מעצבן אותי, יש לי ביקורת שיפוט או תובנה לגבי איך ש הוא,_ מה ש _הוא, - כמאמר ילדים אווילי: הכל עובר עלייך וה--- בידיך => כל זה אצלי.

אולי גם אצלו. יתכן ואף סביר שגם אצלו. אבל זה לא תורם לכלום ולכן גם לא רלוונטי...

אזי, מה שחשוב עבורי, זה שזה תופס עבורי ופה עלי לגדול, לשנות ולהשתנות.

<באעסה.>

[פתח_תקוה*]

אני רותחת מזעם. אני מלאה כעס.
מנסה לתת לו מוצא ולפענח את המקור שלו.
חזרתי הביתה מסיבוב עם התינוק בחוץ (דווקא יום יפה). אישי לקח חופש מהעבודה והשארתי אותו לעשות סידורים כפי שהוא מוצא לנכון בבית ולהיות קצת לבד, כי הוא מתלונן שחסר לו זמן עם עצמו. חזרנו והוא ישן.
ישנתי בלילה אולי חמש שעות, עם שתי התעוררויות להנקה - והוא עייף. אז אולי מגיע לו לעשות עם הזמן שלו, שנתתי לו, מה שהוא רוצה, אבל כנראה היתה לי ציפיה שהוא ימלא לעצמו מצברים או יעשה משהו לטובת הבית. השינה הזו לא מועילה לו. אני כבר מכירה את הדפוס. הוא קם עוד יותר עייף ומדוכא.

כנראה, שוב הבעיה אצלי, שאני נותנת במקום שאני עוד צריכה לבקש בשביל עצמי.
אולי אני הייתי צריכה ללכת לישון ושהוא יטייל עם התינוק, אבל קיוויתי שגם ענייני הבית יתקדמו קצת. אני מנסה לחלק את המטלות בבית ולקחת על עצמי משימות כדי שכולנו נתקדם, והוא דואג רק לעצמו.

בדרך הביתה מהטיול גיליתי שאבא שלי שבר את משענת הגב של העגלה, כך שאי אפשר להשעין אותה לאחור, והוא אפילו לא טרח להגיד לי. הוא טייל אתמול עם התינוק ולפני כן העגלה היתה שלמה, כך שברור שהוא זה ששבר. הוא אדם אגרסיבי וקצר-רוח ואני רותחת גם עליו. הוא לא שאל לשלומי כבר שנה שלמה.

בא לי לבכות.
עדיין לא מבינה את עוצמת הכעס.
ותזכירו לי לספר על ענייני הררכיה לעומת קשר, כשאהיה רגועה יותר.

[פתח_תקוה*]

מידת היהירות
ענת, אני לא יהירה בכלל.
הייתי בטיפול שש שנים ומאוד נעזרתי.
אני מוקירה את המטפלת שלי עד היום, שנים אחרי, ונושאת אותה בתוכי.

אבל כיום מתאים לי לצמוח באופן אחר, ובאמת בכלל לא לבד.
השיחות כאן מאוד עוזרות לי.

[בשמת_א*]

זהירות: תגובה ארוכה, אבל מהלב, ואם נדמה לך שאני מבקרת אותך, אז ממש לא.
אני מבינה אותך וכל מה שאני כותבת נועד לעזור לך לעשות לעצמך טוב.

חזרתי הביתה מסיבוב עם התינוק בחוץ (דווקא יום יפה). אישי לקח חופש מהעבודה והשארתי אותו לעשות סידורים כפי שהוא מוצא לנכון בבית ולהיות קצת לבד

בקיצור: את נתת לו רשות מלאה לעשות מה ש הוא רוצה - ועכשיו את כועסת שהוא עשה מה שהרשית לו.

כי הוא מתלונן שחסר לו זמן עם עצמו
הנה דבר אחד שמרגיז אותך. שימי לב:
הוא מתלונן. אז מה קורה במערכת היחסים ביניכם? הוא לוקח לעצמו חופש מהעבודה (מרשה לעצמו), וגם לוקח חופש מהבית והמשפחה ("הולך לישון" - מכבה את הקשר עם כל ההתחייבויות שלו. נקודה). ומה את עושה? את, שימי לב, מרשה, מאפשרת ותומכת בו - עד הרגע שאת כועסת על זה, בדיעבד.
"הרשית" לו כי "ציפית" שהוא יעשה משהו שנמצא בסדר העדיפויות שלך - אבל לא ביקשת. ולא קיבלת.
בואי נפנה את הפנס אלייך:
גם לך חסר זמן עם עצמך.
האם את יודעת, כמוהו, לסדר לך את הזמן הזה?
בואי נתערב שלא?
אז שיעור מספר 1:

• תחפשי דרך לסדר לעצמך את הזמן לעצמך. בלי לטעון את המאגרים שלך, את מותשת וכועסת. אל "תתלונני" . תלכי צעד אחד קדימה: תחשבי - איך אני מסדרת לעצמי השבוע 3 פעמים זמן לעצמי (סתם כתבתי 3 פעמים. תבחרי את).

אם בעלך משתמש במילים "חסר לי זמן עם עצמי" - יש לך רשות להשתמש בהן גם כן. תגידי לו (דוגמא בלבד, כן): "ביום שלישי אחרי הצהריים אני זקוקה לזמן עם עצמי בין השעות 18:00-19:30. אתה לוקח את הילד ל... /אני יוצאת ואתה תהיה בבית עם הילד...".

שיעור מספר 2:
אל תתני שום "רשות" אם זה לא אמיתי וכן מצדך. כלומר, אם את באמת רוצה שהוא יעשה כמה דברים בבית ביום החופש, אז תגידי לו: אם אתה לוקח יום חופש, אז אני מבקשת שתעשה בו א ב ג, כי אני לא מצליחה להגיע לזה וזה ממש כואב לי בלב שהדברים האלה לא נעשים.
או משהו כזה.
בכל אופן, או שאת לא מגיבה ולא מפתחת ציפיות, או שאת אומרת במפורש מה את מבקשת. לא גם להרשות, גם לצפות, גם להתאכזב (כמובן) וגם לכעוס עליו.

הוא קם עוד יותר עייף ומדוכא.
כמו שאמר האריה לג'ירפה: בגללך!
טוב, לא רק.
אבל שימי לב: לשניכם אותה בעיה. אתם מוצפים וקורסים תחת עומס של "צריך" ו"התחייבויות" ורגשי אשמה. קורסים. הדרך שלך - "לקחת אחריות" וגם לבקר ולכעוס. הדרך שלו - לברוח ולסבול מדיכאון ושיתוק. אלה שני צדדים של אותו מטבע.

הוא קם עייף ומדוכא כי א. את כועסת עליו על מה שהוא לא עשה והוא מודע לזה וזה גורם לו לנבול, וב. כי השינה לא ביטלה את ההתחייבויות שלו, ורגשי האשמה מציפים אותו ברגע שהוא קם.

אז שיעור מספר 3:

• אל תתערבי במה שהוא עושה. מה שאת עושה כרגע מגביר את הבריחה שלו, מגביר את הדיכאון שלו, מגביר את רגשי האשמה שלו, גורם לו גם לברוח ממך, כי גם את "תזכורת למה שצריך ולא רוצים לעשות" במקום להיות "אהובתו שאליה הוא משתוקק".
• אם את רוצה נורא להתערב או לעזור (מה את חושבת, אני שומעת אותך), אז מותר לך רק דבר אחד: לתמוך בו. בשום אופן לא לבקר, גם לא במחשבה. תתאמני בחמלה. מה זה "חמלה"? או, יש דיון מעניין בדף החרדה משתקת או משתיקה . אם הוא לא עוזר לך, את יכולה לשאול את צפריר ואת ענת שן לוי באופן ספציפי בשבילך.

שאני נותנת במקום שאני עוד צריכה לבקש בשביל עצמי
נכון.
תפסיקי מייד לתת. רק לילדים מותר לך לתת, וגם פה תבדקי עם עצמך האם יש משהו שאת יכולה לעשות אחרת או פחות.
תתחילי מייד לבקש.
סליחה על לשון הציווי, אבל אלה באמת שינויים שאת צריכה לעשות. ואת זקוקה למישהו שיבין אותך וגם יגיד לך את זה כל יום.

ושיעור מספר 4:
תורידי כמה שיותר "צריך"ים ממך ומבן זוגך שאת יכולה. תחשבי על פליי ליידי : תעשי את המינימום. תעשי כל יום קצת כדי להרגיש טוב עם עצמך, וזהו. תורידי מעצמך המון דברים שאת עושה שהם מיותרים.
איך תדעי מה מיותר?
מעכשיו תכריזי על עצמך ועל בעלך "חולים". יש לי הרגשה שזה משהו שנותן אצלך רשות לתיפקוד מינימלי. את "חולה" והוא "חולה". יש לכם מחלת ריאות קשה. או משהו כזה. אתם חולים.
את לא יכולה לעזור ל-X כי אתם חולים.
את לא יכולה לעשות Y, כי את חולה. אין לך כוח, את חייבת להחלים, את חולה. את צריכה עזרה.
תפתחי את הנושא. מה את עושה עכשיו אם יש לך דלקת ריאות? מה יורד מסדר היום?
למי ולמה את מסוגלת להגיד "לא" שלא היית מסוגלת קודם?
ממי את מסוגלת לבקש עזרה, שלא היית מסוגלת קודם?

אני מנסה לחלק את המטלות בבית ולקחת על עצמי משימות כדי שכולנו נתקדם.
לא. בבקשה תקראי את פליי-ליידי. אל "תחלקי את המטלות" בבית. תורידי את רוב המטלות ותשאירי מינימום.
תהיי ממש מהפכנית פה. תחשבי באמת על המינימום. תסתכלי על פשטות מרצון ותראי איפה יש דברים שם שאת יכולה ללמוד כדי לפשט את חייך.
אל "תקחי על עצמך משימות". ובטח לא "כדי שכולנו נתקדם".
תעשי רק מה שאת מסוגלת ורק מה שעושה לך טוב . בשום פנים ואופן אל תעשי משהו "בשביל כולם" כי זה מה שמפיל אותך (את מצפה שיחזירו לך באותו דבר, את עושה יותר ממה שטוב לך, את עושה יותר ממה שאת מסוגלת, את עושה יותר מדי דברים שאת לא רוצה לעשות ופחות מדי דברים שגורמים לך אושר, ואת כועסת).

הוא אדם אגרסיבי וקצר-רוח ואני רותחת גם עליו.
כמוך, כזה?
זאת אומרת, הוא גם כועס וגם אכול אובססיה "להספיק" את "כל מה שצריך" וגם גדוש רגשי אשמה על כל מה שהוא לא מצליח בו?
תגידי, הוא עזר לך בזמן שנשברה לו העגלה?
הוא שבר בכוונה?
הוא מבין בכלל שהוא שבר? (סבים לפעמים כל כך אובדי עיצות עם העגלות, שהם בכלל לא מבינים מי נגד מי שם)
הוא מפחד ממך? (בטוח שכן. המרירות והכעס שלך בלתי ניתנים לפספוס)
בקיצור, גם בכיוון הזה, קצת חמלה תעזור לך.

ככל שתהיי יותר מסוגלת להסתכל החוצה בחמלה, תהיה לך סוף סוף חמלה גם לעצמך.
כיום אין לך חמלה לעצמך. אין לך הבנה לעצמך. אין לך קבלה לעצמך. כן, את רוצה ומתלוננת ומיואשת אבל הכל מלא כעס וביקורת.
בראש ובראשונה לא טוב לך עם עצמך.
תסלחי לעצמך, ותתחילי מלתת ומלפרגן לעצמך. ותנסי לתפוס את ה"ביקורת" שלך כשהיא קורית, ולעצור אותה. היא לא טובה לך. בטח שלא לאחרים. אבל קודם כל לך.

וכל מה שכתבתי לך - כתבתי בהרבה אהבה.

[נועה_ברקת*]

בשמת את כל כך חכמה!!!

[ענת_שן_לוי*]

כמעט מיואשת,
שמחה שנעזרת כבר בטיפול, אבל דווקא העובדה שהטיפול ארך או נמשך שש שנים, גורם לי בכל זאת להמשיך לדבר על ליבך.
אני באופן אישי לא מפיקה תועלת מטיפולים ארוכים שנמשכים מעל שנה שנתיים עם אותו מטפל. טיפולים שנמשכים שנים עם אותו מטפל, כפי שחוויתי אותם בעצמי ודרך אנשים אחרים, עשויים לשמר, לקבע, וליצור תלות. לפעמים עת להחליף מטפל, לנסות מטפל חדש. אני מאמינה בטיפול שנותן בעיטה קטנה במשך מספר פגישות, ושולח אותנו להמשיך הלאה בעצמינו.
מכבדת את רצונך לא להעזר בטיפול, אך מקווה שתשקלי זאת שוב בהמשך. אינטראקציה של כמה פגישות עם אדם שמחובר לעוצמות שלו (ובמקרה זה עדיף אשה כמובן) יכולה להקפיץ את התודעה שלנו קפיצה משמעותית.

מסכימה עם כל מילה של בשמת.
אני רוצה גם לספר לך על ספר שעזר לי להבין לעומק הרבה מהדברים שבשמת מדברת עליהם.
"לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי, ספר שהיתה לי זכות לעבוד עליו כעורכת, וחדר עמוק לליבי ולמערכת היחסים שלי עם העולם. ההבנה העקרונית שעלתה בי בעקבותיו, שינתה לי הרבה דברים מבלי שאצטרך להתייחס לכל פרט ופרט בנפרד.

[פלוני_אלמונית*]

ענת, את מוכנה בבקשה לפרט על הספר?

[ענת_שן_לוי*]

פלוני אלמונית את/ה מוזמן/ת לדף הבית שלי (בתאריך של היום) לקרוא על התייחסותי לשאלות מפלוני אלמוני.

[פתח_תקוה*]

בשמת וענת, אני מקבלת את דבריכן בהרבה אהבה, גם כשלא קל לי לשמוע.

תורידי מעצמך המון דברים שאת עושה שהם מיותרים.
כמה ימים התנגדתי. מה זאת אומרת דברים מיותרים? כל מה שאני עושה - נחוץ! כן, בטח...
ואז גיליתי שהדברים שאני נוטה לוותר עליהם הם דווקא אלו התורמים לי ומחזקים אותי, כמו פגישות עם חברות עם הילדים. כעת אני מנסה לברר מה המינימום. כי אני מרגישה שאני מתחת למינימום. לא שטפתי רצפה כבר יותר מחודש. יש לי תינוק זוחל. זה לא מינימום? לבשל אוכל בריא - זה לא מינימום? כביסה? ביורוקרטיה: תשלומים, ביטוח לאומי? מנסה להוריד מטלות.

ואת זקוקה למישהו שיבין אותך וגם יגיד לך את זה כל יום.
נגעת בנים הכי רגיש שלי.
מי?

אין לך חמלה לעצמך. אין לך הבנה לעצמך. אין לך קבלה לעצמך.
אין לי. אני לא בטוח יודעת איך עושים, כי אף פעם לא קיבלתי את זה מבחוץ.

אני מנסה לברר איפה אני תקועה. למה אני לא מרפה מהכעס, המרמור והטינה. הרווח שלי מזה.
מה שעלה על דעתי: אני רוצה פיצוי! דורשת פיצוי! כל עוד אני כועסת ומקופחת, אני יכולה לקוות שהפיצוי יגיע מבחוץ.
אני רוצה פיצוי על:
על כל הבכי שבכיתי לבד במרפסת בית הוריי, בלי נחמה.
על כל נסיונותי הריצוי שלי שלא צלחו.
על שלא הקשיבו לי.
על הביקורת ההרסנית, המכלה, שנאלצתי לעמוד בה מדי יום, כל היום.
על ההשתתפות הכפויה שלי בפרוייקט הכחדת הסובייקטיביות שלי מטעמו של אבא שלי.
על שבע-עשרה שנים בשבי שבו היה צורך לשאת חן בעיניי הרודן, להסתיר את מי שאני ולהסוות אותי, עד שבעצמי שכחתי מי אני.
על אובדן היכולת שלי לרצות, רצון אותנטי, חזק וברור.
על הפחד שהפך לצל שני שלי.
על הפולשנות והחודרנות הפיזית והנפשית שהיתה מנת חלקי, בלי טיפת התעניינות בי עצמי.

אני יודעת שאין פיצוי ולא יהיה. אני רוצה לפצות את עצמי, אבל מאיזה באר אשאב?

אני רוצה להודות לכעס שהציל אותי מהכחדה. הכעס שמר עלי הרבה שנים. איך נפרדים מחבר ותיק וחשוב, שכעת כבר יותר הורס מתורם? אולי אם אכיר לו תודה כגמולו, אצליח לשחרר ולהשתחרר ממנו.
בימים האחרונים בכל פעם שאני כועסת, אני מנסה לעצור, ולברר מה מוקד הכאב. לא תמיד זה עובד.

[טרה_רוסה*]

[ענ_בל*]

אני רוצה להודות לכעס שהציל אותי מהכחדה.
הגעת למקום נפלא עם עצמך. יש לך יכולת כרגע לראות את מה שאת עוברת עם בן זוגך בראיה עצמית רחבה ביותר.
מחזקת אותך בעבודה שאת עושה עם עצמך.

[בשמת_א*]

לא שטפתי רצפה כבר יותר מחודש.
בסדר. לתינוק לא יקרה כלום. להיפך, טוענים שאבק וליכלוך טובים לבריאות התינוקות.

לבשל אוכל בריא - זה לא מינימום?
תעשי את המינימום. מה שהכי קל לך, מה שלא דורש עומס נפשי, מה שדורש פחות הכנה (נגיד, תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם יותר קל לבשל מפירה. עוף בתנור כמו שהוא עם מינימום תיבול ולא תבשיל עוף מורכב עם כל מיני).

כביסה?
כמה אפשר למשוך כלי מיטה? האם אפשר להמנע מלקפל תחתונים, גרביים, פיג'מות, וכו', וסתם לדחוף לארון. האם אפשר לשים לכל אחד בגדים לא מקופלים בערימה וזהו. לא לגהץ. לפשט את תוכניות הכביסה (הכל בשלושים מעלות, נגיד, וזהו). לא להשתמש בכל מה שדורש כביסת יד או גיהוץ וכדומה.

תשלומים, ביטוח לאומי?
את זה כדאי לעשות. אחר כך זה דורש עוד יותר...

_ואת זקוקה למישהו שיבין אותך וגם יגיד לך את זה כל יום.
נגעת בנים הכי רגיש שלי.
מי?_
אנחנו. מה חשבת שאנחנו עושים כאן? מבינים אותך ונותנים לך תמיכה כל פעם שאת נכנסת.

אין לי. אני לא בטוח יודעת איך עושים, כי אף פעם לא קיבלתי את זה מבחוץ.
יופי. זה צעד ראשון. אגב, ללואיז היי יש ספר "אתה יכול לרפא את חייך" עם מתכונים פשוטים וקונקרטיים להשיג את זה. מומלץ ביותר. בדיוק קראתי (-:

אני רוצה לפצות את עצמי, אבל מאיזה באר אשאב?
הנה, התחלת. תמשיכי בחיבור מסרים חיוביים. את יכולה להניח לעבר הרע, ולהחליף את "אני רוצה פיצוי" בדברים כמו "אני אוהבת את עצמי כל יום יותר", "אני מודה על העזרה שאני מקבלת לשפר את חיי", "יש המון אנשים שאוהבים אותי ושמחים לעזור לי".
אפילו מה שהמצאתי לך כאן, להגיד לעצמך כמה פעמים כל יום, יתחיל לשנות.

[צפריר_שפרון*]

על פני אני רוצה פיצוי, שזו ציפיה לשם הציפיה עצמה, לשם האכזבה הידועה מראש, ולו על מנת להתרפק אל ועל הגעגוע הזה לאיזה חוסר, זה שמעלה את הזכות המוסרית-חברתית לקבל פיצוי על עצם הקיום והסבל הכרוך בקיום.

ממי רוצה פיצוי? האם רוצה באמת? או רוצה לנהות אחר רצון למלא חוסר שכבר אינו קיים עוד? או שמנפחת מעבר לכל יחס הגיוני את אותו חלק של קושי, חוסר ואין?

על פני להתמקד באלה, שזה הרגלה, במובן הזה של הנפש, שנבדלת ומבדילה א עצמה תוך סריקת היש והאין, כשהיש לעולם נמצא כמובן מאליו, והחוסר כפירוש של המציאות הנבדלת, או של הנבדלות.

מכאן שאותה התנפחות של איזורי האין מצביעה על היפוך המגמה על מנת לחזור לאיזון.
היפוך זה הוא אותה תוד(ע)ה. אותה הודיה פנימית על המובן מאליו, על היש, על הזכות לקבל את החיים האלה בגוף החי, במודעות עצמית, וברמה סבירה של שפיות, חזרה שוב ושוב על המילה תודה.
תודה.
תודה למה שיש, תודה על מה שאין, שהכל באמת בתואם מושלם, ואם תתבונן לאחור תוכל לראות את התואם הזה, כפי שמתבוננת על הכעס, שלעולם תפקידו להדגיש לה את חיותה, את כוחה ואת חיוניותה, ונמצאת למדה להפיק את אלה בדרכים אחרות.

ומכאן, שמתרגלת את התודה הזו, מניחה לפיצוי העתידי, שאפשר שיגיע ואפשר שלא, והוא אינו רלוונטי להווה, ומאפשרת לעבר להשאר במחוזותיו, למדה את תוד(ע)ת ההווה. ובהווה נמצאת לא חסרה דבר. ועל כך התודה.

<מולבן>

[פתח_תקוה*]

תודה.

אני מודה על הקשבתכם,
על החיבוק העוטף.
תודה על ההבנות שאתם מאפשרים לי.
תודה על הזרקורים שמאירים אפשרויות חדשות.

היום שלי מתחיל בחיוך.

[צפריר_שפרון*]

תקווה (שגם זו פרשנות לכמעט ייאוש),

הודי לעצמך, לגופך, לתבונתך, לעוצמתך.
בשקט. בלב. תודה גדולה.

הודי לתולדות חייך, למי שהיית ולמי שהיה העולם בעבורך, הודי על הטובה והודי על הרעה, על הסבל, ועל כל מה שאת מתרפקת עליו. הודי על האפשרות לחוות את כל החוסר הזה, הודי על כל מה שיש.

תודה. תודה. תודה. הודיה גדולה.
הודייה אותיות יהודיה.

תודה רבה.

[שמיכת_טלאים*]

קוראת אותך, גם אם לא כותבת.

[פתח_תקוה*]

תהליכים מבשילים לאט.
לכן אני כותבת כשיש משבר או תובנה או משהו משמעותי.
ואחר כך יש זמן של עיכול ואינקובציה.

אתמול שוב ריב גדול, חוזר על עצמו לעייפה עם אישי, על הנטל, וחלוקת התפקידים בבית.
לא ברור לי למה זה קורה.
הילדים דווקא הלכו לישון מוקדם, ובמקום ערב אינטימי ושקט נהייתה מריבה חסרת תועלת.
עוד בתוך המריבה ברור לי חוסר התוחלת שלה, ואני כאילו לא יכולה להפסיק. כמו להקלע למגלשה ארוכה וספירלית, חלקלקה, בלי יכולת להחלץ, למרות שהגלישה לא נעימה ויודעים שבסוף יש שלולית בוץ מסריחה.

עדיין אני מחליקה בקלות לנתינה מעבר לכוחותיי,
אבל יותר מפעם אני מבחינה שזה קורה.
לוקחת לי ערבי-חופש, או כמה שעות חופשיות פה ושם, ומבקשת יותר עזרה מאישי עם הילדים. הוא עוזר אבל גם מתקומם.
מטיח בי שאני מבקשת עזרה על שטויות שיכולה להסתדר בעצמי (אם זה כאלה שטויות, מה הבעיה שלו לעזור?).
אני מסתנכרנת עם הנטיה שלו לדכאון, פסיביות, חוסר יוזמה.
קשה לי לא להגרר לשם.

תודה על הימים האחרונים בהם גיליתי כמה חברים רוצים מוכנים לעזור.
תודה לעצמי שהרשיתי לעצמי להעזר ולהיות גם חלשה ונזקקת ולא רק נושאת בעול בכל הכוח (גם זה, בכל זאת).
תודה לתינוק שלי על כוח הרצון שלו וקבלתו העצמית המושלמת.
תודה לביתי הגדולה על בגרותה. ועל המראה שהיא מציבה לי לאביה כשאנו עוורים.
תודה לאמא שלי על עזרתה. (את זה היה לי קשה לחלץ מתוכי. העזרה שלה מרירה).
תודה לאיש שלי על סובלנותו.
תודה לעייפות שמזכירה לי לדאוג לעצמי.
תודה למזון שאחרים בישלו לי, שנותן לי כוח.
תודה לרופאים שנתנו לתינוק שלי סיוע במינון שהיה זקוק לו, ועמדו לרשותי ביום ובלילה, מתוך דאגה אמיתית וכנה.
תודה לקוראים שלי כאן. אני מקווה שאתם מחכים בסבלנות, זוכרים אותי ויודעים שלא נעלמתי.


הודי על האפשרות לחוות את כל החוסר הזה.
קשה לי להודות על החוסר.
בלתי אפשרי בשלב זה.
חסרה לי אינטימיות. לא יודעת איך לעשות אותה.

[צפריר_שפרון*]

קשה לי להודות על החוסר.
אם כך הסכימי לעצם קיומו. הסכמה לכך שיש חוסר תפתח תנועה של הסכמה.
לאחר מכן תוכלי להודות לעצמך על נכונותך לקבל את קיומו של החוסר.
אז תוכלי גם להודות על החוסר.

ראי אל נא יומן הגות, בבחינת לברך על הרע, ההערה האחרונה מהיום.
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לקוראים שלי כאן. אני מקווה שאתם מחכים בסבלנות, זוכרים אותי ויודעים שלא נעלמתי.
מחכה, זוכרת, חושבת עלייך, ולמרבה הצער גם מזדהה לא מעט.

[בשמת_א*]

עוד בתוך המריבה ברור לי חוסר התוחלת שלה, ואני כאילו לא יכולה להפסיק.
זה דווקא נשמע לי כמו התקדמות.

את חיה בתוך מתח גדול. אין להתפלא על מריבות. הכי חשוב שתסלחי לעצמך ותמשיכי הלאה

_עדיין אני מחליקה בקלות לנתינה מעבר לכוחותיי,
אבל יותר מפעם אני מבחינה שזה קורה._
כל הכבוד! כמה מהר שאת עושה שינויים!

תודה לקוראים שלי כאן. אני מקווה שאתם מחכים בסבלנות, זוכרים אותי ויודעים שלא נעלמתי.
בשמחה רבה.

חסרה לי אינטימיות. לא יודעת איך לעשות אותה.
המממ... יכול להיות שזה כמו תקשורת: קודם צריך לבנות תקשורת טובה עם עצמך. קודם צריך להיות "שלווה" ו"מלאה" בתוך עצמך.
אני שמה סימן שאלה כאן, כי אין לי תשובה מוכנה.
כותבת קצר כי הילד יונק וישן עלי ואני בתנוחה לא נוחה לכתיבה, אבל

[יוליה*]

תודה על הימים האחרונים בהם גיליתי כמה חברים רוצים מוכנים לעזור.
תודה לעצמי שהרשיתי לעצמי להעזר ולהיות גם חלשה ונזקקת ולא רק נושאת בעול בכל הכוח (גם זה, בכל זאת).
תודה לתינוק שלי על כוח הרצון שלו וקבלתו העצמית המושלמת.
תודה לביתי הגדולה על בגרותה. ועל המראה שהיא מציבה לי לאביה כשאנו עוורים.
תודה לאמא שלי על עזרתה. (את זה היה לי קשה לחלץ מתוכי. העזרה שלה מרירה).
תודה לאיש שלי על סובלנותו.
תודה לעייפות שמזכירה לי לדאוג לעצמי.
תודה למזון שאחרים בישלו לי, שנותן לי כוח.
תודה לרופאים שנתנו לתינוק שלי סיוע במינון שהיה זקוק לו, ועמדו לרשותי ביום ובלילה, מתוך דאגה אמיתית וכנה.
תודה לקוראים שלי כאן. אני מקווה שאתם מחכים בסבלנות, זוכרים אותי ויודעים שלא נעלמתי.

וואו... קראתי עכשיו את הדף, ואת רשימת ה-תודה המרגשת שלך.
מה שלומך?

[איריס*]

שלום לך,
קראתי, וחשבתי עליך הרבה. אולי תעדכני אותנו - מה שלומך כיום?

[צוויליך*]

כמעט,
אני חושב שאת בנאדם מדהים.
ושאת תדעי לגלות מה יהיה לך נכון.
הרבה חיבוק לך.

[דר'_סוס*]

אני לא יודעת איפה נמצאת כבר זו שהתחילה את הדף אבל אני מצרפת את ההמלצה של זו הצינית שלא זכור לי השם שלה .
תנסי למצוא באיזה התנהגויות שלך את מאפשרת לו להתנהג כמו שהוא מתנהג.
וחוצמיזה למה כל כך לפחד מלפנות לעזרה מקצועית???

[משה_אלבאום*]

האם יצא לך לבדוק את ההתאמה החושית ביניכם? היא יכולה להיות גורם מכריע בקושי להרגיש אינטימיות או הנאה מקשר כלשהו. כשאין התאמה בצורת הקליטה או בדרך בה החושים חווים את הגירוים השונים, נוצרת דיסהרמוניה רבה בין בני הזוג. שווה בדיקה והתיחסות.

[עוד_טיפה_לים_התגובות*]

מקוה שאת נכנסת מדי פעם.
מרגש.
חיבוק.

[הצל*]

היי לכמעט מיואשת ולכל הנשים במצב דומה,
קראתי את רוב הדברים פה וממש כאב לי.
אחרי שקראתי את זה אני מבין הרבה יותר טוב את האקסית שלי שהתלוננה שאני לא עושה כלום
והיא עושה הכל בבית - זה לא מה ששבר את מערכת היחסים אבל בהחלט קצת הפריע (אם כי אני מאמין
שאצלנו הדברים היו קצת אחרת ולא היו ילדים וכו..).
לדעתי, הזוגיות שלכם בהחלט בצרות וזה נראה כאילו נכנסתם לסיטואציה של כדור שלג שמתגלגל במדרון והולך וגדל.
הלוואי והיה לי פיתרון לתת לך, אני מניח ששיפור במצב הכלכלי היה עוזר.
אני בטוח מבחינתו שהוא לא מרגיש טוב עם עצמו באותה מידה שאת, אני מאמין ומניח (ללא ביסוס אישי) שזו הרגשה
מחורבנת לדעת שאתה לא יכול לפרנס את הקרובים לך ושיש לך חלק גדול במצב המחורבן בבית (כלכלית ונפשית).
יש לי רק מילות עידוד בשבילך - תהיי חזקה ותדאגי לעצמך ושיהיה לך ממש בהצלחה.
לפעמים נראה שנמצאים בתוך איזושהי תהום שאין לה גבולות ברורים ומסביב רק חושך והנפילה בלתי פוסקת, אך אז לפעמים משום מקום בא האור ומרים אותנו איתו - אבל רק אם אנחנו אופטימים ולא נשברים ומאמינים בזה.
תהיי בקשר ותעדכני אותנו מה קורה ואם את צריכה עוד תמיכה.

[נועה_בר*]

האם יצא לך לבדוק את ההתאמה החושית ביניכם?
מהי הבדיקה הזו?

[פתח_תקוה*]

הי.
איזה כיף לפגוש שוב את הדף שלי.

מחליפה ניק, בתור התחלה.
נעים להכיר - פתח תקוה

[פתח_תקוה*]

מה זה באמת התאמה חושית? אני סבורה שאולי יש בזה משהו, כי יש לנו הרבה קונפליקטים סביב איזה מגע נעים, והאם יש לי בעיות שמיעה, או לו יש בעיות מלמול...

טוב, יש הרבה דברים שהתחדשו והרבה דברים ברגרסיה.


קשה לי להתמיד בתודה.
תודה למתעניינים
קשה לי בכלל להתמיד בשינויים.
אבל יש בכל זאת דברים שזזים -

הגעתי למסקנה שבשנה הבאה עלי לעשות משהו מקצועי באופן יותר נרחב. להפיק סיפוק מהיכולות שלי ולא רק מגידול הילדים. אז הקטון ילך לגן בספטמבר. התחלתי כבר בנסיונות שיווק של עצמי - בינתיים ללא תוצאות, אבל אני לא מתייאשת. לא מגיעה לנסות בכמות שהייתי רוצה. דיברנו אני ובעלי שצריך לארגן יום בשבוע של בייביסיטר ושהבת תישאר עד 16:00 במקום עד 13:00 במסגרתה, שביום זה אחפש עבודה אבל בינתיים לא הגעתי למצוא בייביסיטר.

קרה משהו לפני כשבועיים שגרם להתקרבות גדולה בין הקטון לבעלי, וזה מאפשר לי להשתחרר קצת יותר, לפעמים. אני יוצאת יותר לענייני בערב. ככה, פעם בשבוע לארבע-חמש שעות.

חוץ מזה, מצבנו הכלכלי הגיע למצב כל כך רע, מינוס בשווי הכנסה שנתית של בעלי (באמת מזעזע!) - שהוא הבין שחייב לפעול. לא ברור לי מה השינוי שהוא עשה עם עצמו - אבל הוא כרגע מרויח כפול מבעבר. לאט לאט סוגרים את המינוס (גם אני עובדת). אני מאוד מחזקת את השקעתו בעבודה - למרות שהוא נעדר ככה מהבית באופן משמעותי. הגדולה ממש סובלת מזה, ויש השלכות על התנהגותה שמתפרעת, אבל אני מוצאת ערוצים לנתב את הגעגועים והכעס שלה ויש פיצוי בסופ"ש.

בזכות גדילתו של הקטון ונכונותו להפרד ממני ומבעלי ליותר משעה, אני מתכננת לנו יום כיף. יום סיור בתל-אביב. קצת שוק, קצת אמנות, מסעדה - ואחר הצהריים בחזרה הביתה לילדים.
עכשיו רק צריך שבעלי יקח יום חופש. הוא כבר חודש לא מוצא יום... אבל אני בטוחה שזה יגיע. אולי כבר בשבוע הבא ממש.

עדיין אין סקס.

אימון בתודות:
תודה לגדולה שהיום זרחה והשתוללה ושמחה אותי כל כך בחוכמתה ונכונותה להתפשר עם הקטון.
תודה לבעלי ששטף היום את הסלון למרות שהיה עייף. אני מעריכה את זה מאוד (ואמרתי לו).
תודה לי שהייתי מוכנה להפרד משבעה זוגות נעליים מיותרים ולהעיף אותם.
תודה למי שלמדתי ממנה שעדיף להשיל דברים מיותרים על מנת לפנות מקום להתפתחות.
תודה לאילן מהוצאת פראג שדאג להזמנת הספרים שלי. ולענת שהיתה בטלפון נורא נחמדה ועוזרת ומתאמצת וגמישה.
תודה לקטון שמוכן לגדול (ועוזר לפנות מדיח ולמיין כביסה ).
תודה לאחותו של בעלי שעזרה לנו היום עם הילדים וקיפלה הר של כביסה (גם לה הודיתי עד מאוד).

[ענ_בל*]

עושה רושם שהכותרת של הדף הזה יכולה להשתנות. אין כאן התפוררות. יש כאן צמיחה.
_קשה לי בכלל להתמיד בשינויים.
אבל יש בכל זאת דברים שזזים -_ לדעתי זה גדול. את תיארת בהמשך שינויים רבים שמתחוללים אצלך, אצלו ובזוגיות שלכם. התרגשתי. @}
אימון בתודות
התודות שלך באות מכל הלב.
מסתבר שיש המון המון דברים לומר עליהם תודה.......
תזכורת לעצמי.

[בשמת_א*]

איזה יופי!

ולגבי :

טוב, יש הרבה דברים שהתחדשו והרבה דברים ברגרסיה.
אני ארגיע אותך שככה זה בשינויים.
השינוי לעולם אינו ליניארי. תמיד לצד ההתקדמות יש גם ירידה בדברים אחרים, וגם בקו של ההתקדמות זה שניים קדימה אחד אחורה. ככה זה, זה התהליך הבריא, זה מתייצב לאט לאט ובהדרגה, לכיוון הנכון.
כל הכבוד לך!

[ענת_שן_לוי*]

הי, עבדת עלי בטלפון?! D-:
מקוה שהספרים טובים ומועילים.
מזל טוב גדול על שינוי השם!

לאט לאט סוגרים את המינוס.
מרגיש לי שגם בַנפשי.
חיזקי ואימצי.

[זהב*]

לא נעים לי להגיד אבל יש לי בן זוג אנחנו חיים יחד כבר 7 שנים ,כולם בטוחים שהכל מושלם אבל כל מה שפתח-תקווה
(אני לא יודעת איך מדגישים) תיארה הוא תאור די מדוייק של היחסים שלנו (אין לנו ילדים) וגם כל פעם שיש ריב הוא אומר אני בחיים לא יעשה לך ילדים.
אז אולי זה לא בדיוק אבל הבן זוג שלי רוצה שאני יעבוד (אני לא עובדת מספיק) ינקה יבשל ויהיה שם כדי לספק אותו מינית. זה נותן לי הרגשה מחורבנת.שום בקשה שלי לא נענית וכל בקשה שלו חייבת להתבצע מייד .כשאני כועסת הוא מצליח בעזרת פה מלא במילים להפוך את הכל על פניו וזה תמיד בסוף אשמתי
מה עושים??

[ואהבת_לרעך_כמוך*]

שאלי את עצמך למה את נמצאת בקשר הזה? האם את רואה את עצמכם צומחים יחד מעבר לזה? האם אתם חברים טובים? האם את קשובה לעצמך? האם יש לך רגש לעצמך? האם את מאמינה בשינוי? האם העובדה שהוא הופך הכל על פניו ולא נותן לך את הכבוד המגיע לך היא העיקר או שמה את היא זו שלא נותנת לעצמך את הכבוד המגיע לך? ולבסוף האם כל זה שווה או שמה עדיף להתחיל ללמוד מהתחלה מי את מה את רוצה מה חשוב לך והאם כל זה יכול להתאפשר עם בן הזוג הזה או אולי זיווגך האמיתי ממתין לך במקום אחר?
מניוני ומניסיון אחרות מערכת יחסים משקפת את מה שאנחנו מחסירים מעצמינו, אם מתרכזים בלקיחת אחריות על בניה עצמית בדרך כלל מדייקים יותר גם כלפי האחר ואז אפשר לדעת לזהות היכן זה חלק שלי שאני צריכה לקחת עליו אחריות ולתקן והיכן זה חלק שלו שאינני מסכימה להיות מואשמת בו. כשזוג מצליח לראות בהפרדה כל אחד את הצד הטוב שבו ואת הצד המצריך שינוי אז אפשר לעבוד, אם אין דו שיח אז חבל שתמשיכי להחסיר מעצמך. תזהי את הילדה שבך שנפגעת וכועסת ותעבירי את המפתחות לבוגרת זה יתן לך שליטה אמיתית על המתרחש ולא שליטה מדומה שרק משאירה אותך חלשה וקורבנית. תבחרי להתחזק ותרשמי את הצלחותייך. הרבה הצלחה וזוגיות טובה לעתיד

[פתח_תקוה*]

מעניין שהפסקתי לכתוב כאן אחרי ששיניתי את השם מ כמעט מיואשת לפתח תקוה.
התחלתי טיפול אישי, מצויין, שנמשך כבר שנתיים ועומד להסתיים בקרוב.
היינו בטיפול זוגי שבעלי חתך באופן חד-צדדי. הוא אפילו לא חשב שהוא צריך להגיד לי, היה לו ברור שאם הוא לא קובע פגישות ומתעלם כשאני מבקשת - אני אבין לבד. בסוף באמת הבנתי.
לפני חודשיים התחלנו טיפול זוגי אחר עם מטפלת מצוינת, שהוא נותן בה אמון. הוא עדיין יוצא מפגישות באמצע כשקשה לו, אבל לפחות הוא חוזר.

הדף אבא סבבא אמא קרציה הצליח להעיר אותי. אני מעתיקה לכאן מה שכתבתי שם.
בשמת, דברייך הכנים והמושקעים מעוררים מחשבה ומאוד סייעו לי אז.
בתהליך שעברתי ניסיתי כמה דברים, שאולי יועילו כאן:
להתמקד בעצמי ובמה שאני צריכה ולא בו.
למלא צרכיי בלעדיו. אם אני צריכה חיים חברתיים - לדאוג שיהיו לי כאלה גם אם הוא לא מעוניין. להפגש עם חברות, לדבר, להזמין ולצאת.
לוותר על ציפיות שישתנה, ולהתמקד במה שאני יכולה לעשות, ומציאת דרכים להסתדר איתו. למשל, לבקש באופן ברור, קצר ומפורט כל דבר קטן שרציתי שיעשה. למשל "אני צריכה לצאת לעבודה בחמש. בבקשה תהיה בבית בארבע ארבעים וחמש". לקבוע גבולות אדומים שלא עוברים אותם.
במקום להלחם על שותפות ולהתנדנד בין כעס על בדידות לנסיונות עקרים לחלץ ממנו יוזמה - לשתף אותו בכל רעיון / יוזמה שלי, לקחת אותו בחשבון כשותף אבל בלי להכריח: אם לא מעוניין - להרפות ולהחליט לבד לפי מה שמתאים לי.
לנהל את חיי המשפחה בעצמי, למעשה כאמא חד-הורית, ולהציע לו בכל פעם להצטרף - ולכבד כל בחירה שלו - להיות חלק מהמשפחה או להשאר סולו.
לוותר לחלוטין על ביקורת, האשמות, ציניות וזלזול.
להתמקד במה שחיובי בו, לבטא הערכה.
(לא הכל השגתי, אני עוד בדרך).
מצד אחד, המצב השתפר במובן שאני פחות כועסת ואומללה. מצד שני, חסרה לי זוגיות שמתאימה לי. אני מנסה לבחון עדיין האם אני יכולה להפיק סיפוק מסוג הזוגיות הזה. עד כה, ללא הצלחה רבה. ניסיתי לחשוב מדוע השינוי הדרמטי ממש אצלי לא חולל שום שינוי בו. עוד אין לי תשובה. אבל הנה אחד ההרהורים:

בשמת יקרה, בדברייך אליי אז, התייחסת בצדק לחלוקת תפקידים בינינו של גבר-גבר ואישה שתלטנית כועסת, בדומה למה שנפרש בדף הנוכחי. אלא שהיה פספוס חשוב, שייתכן שמקורו במדיה האינטרנטית אבל אולי לא רק, וחשוב לי לשתף.
הכיוון שהצעת, גם לי לפני שנתיים, וגם כעת ל'למה ככה', הוא שמה שיעזור הוא שינוי התפקידים לאישה חסרת אונים ונזקקת (מה שהכעס והשליטה מכסים ומסתירים) שמאפשרת לגבר-גבר האביר לבוא ולהציל אותה. אבל מה שלא לקחת בחשבון, שאלו לא תבניות התפקידים היחידות המתקיימות בזוג. יש עוד כל כך הרבה חלוקות אפשריות!
החלוקה בינינו, התגלתה בסופו של דבר בין נער מתבגר שמסרב לעבור שלב בהתבגרות ולהפוך לאיש, ואישה שנכנסה באופן עמוק ויסודי לתפקיד האמא הנודניקית. (בדף כאן היו הרבה דברים שנשמעו דומה להתנהגות שלי: הביקורתיות, ההאשמות, ההתערבות, ועוד ועוד).

מתישהו הפסקתי להאשים. הבעתי עצב. אמרתי לו שאני זקוקה לחברתו, לשותפות איתו. ניסיתי ללמוד את השפה שלו לקירבה - שפת הגוף, ולוותר על השפה שלי - שפת המילים, שבשבילו היא שפה זרה.
אבל, לצערי העמוק מאוד מאוד - הנסיונות שלי להיות אישה נזקקת לבעלה ולא אמא רודנית עבורו - לא הניבו כלום. כלום כלום כלום.
כי הוא בתפקיד לגמרי אחר. הוא בכלל לא אביר. הוא פיטר פן. אין לו שום רצון להשתנות, שום רצון לגדול. אני ודאי חשובה לו מאוד. הוא רוצה שאני אהיה מרוצה ממנו. כמו שאמא מרוצה מהילד שלה.
הוא לא מעוניין להיות שותף. הוא לא מעוניין להיות אחראי. שום שינוי שלי לא הזיז את זה. כי זה ממש לא משנה לנער מתבגר, אם מי שלצידו היא אישה כועסת ומתוסכלת או אישה עצובה ובודדה. זה לא מעורר שום תגובה אמפטית, כי נערים מתבגרים לא מתעניינים באמא שלהם מעבר לפונקציונליות שלה כלפיהם.

אני רואה את המקום שלי היום, ואולי זה יכול לסייע ל'למה ככה', הוא לבדוק האם דפוס יחסים שהתפתח של אמא חד הורית לילדיה הביולוגיים + נער מתבגר מאומץ מתאים לי לחיי משפחה, והאם המחירים של גירושין גבוהים יותר מרווחיהם. אני לא נפרדת כי כיום גירושין יהיו גרועים יותר, אבל זה לא מייצר זוגיות רצויה עבורי.

[בשמת_א*]

כל הכבוד לך על השינויים שעברת ועל הדרך שעשית !
האם בטיפול הזוגי המצויין שאתם הולכים אליו היום עולה מודעות שלו להתנהגותו כמתבגר?

[פתח_תקוה*]

עולה מודעות שלו להתנהגותו כמתבגר?
כן.
וגם מודעות שלי לתפקיד האמא הרודנית.
המטפלת המקסימה העלתה את תפקידו כמתבגר בהומור ועדינות. התייחסה לכך כאל בלבול. הציעה לו פרספקטיבה שיש תקופות בחיים, שתעזור לו להבין שהעומס הוא זמני. ממושך, אבל זמני ויהיו תקופות קלות יותר! היא דיברה איתנו על תקופות של התבגרות, של הורות לילדים רכים, שאז יש יותר תובענות כלפיו, אבל זה לא לכל החיים. שיש תקופות שיהיה לו יותר זמן לעצמו. שלפעול רק לפי מה שמתחשק לו זה נעים וכיף, אבל בינתיים אישתו סוחבת וסוחבת ומתעייפת, והוא בטח רוצה תשומת לב מאישה רעננה ולא סחוטה . נדמה לי שהיא פנתה אל החלק שלו שכן מסוגל להיות גבר בוגר. כמו בעבודה.
היא גם עזרה לנו לבדוק אם הסיבה לכך שבעבודה הוא בוגר ובבית מתנער קשורה לקלאוסטרופוביה ביתית. שאולי בבית, כשמחכים לו ביקורת, ודרישות ופרצוף חמוץ (אמא רודנית) - אין לו ברירה אלא להתנער. ופה החלק שלי לעשות לו את הבית ואותי מקומות נעימים לחזור אליהם.

יחד עם זאת, האופטימיות שלי מאוד מאוד זהירה. כי המודל שהוא מביא מהבית הוא של אבא שמתפקד כילד. אפילו לא כמתבגר, ממש כמו ילד קטן, לא כדימוי. הבנתו של האבא של בעלי את המציאות מוגבלת, אשתו מטפלת בו ומגדלת אותו. מגישה לו אוכל, אומרת לו ללכת להתרחץ, להקריא את הקידוש, לשבת פה, ללכת לשם, "אל תצעק על הילדים", "עכשיו תגיד שלום כי דיברו אליך". ליקוי מנטלי, לא פיגור.
מאיפה יהיה לבעלי מודל של בן-זוג מתפקד? של אבא מתפקד? הוא צריך להמציא הכל בעצמו.

ואני ממציאה את תפקודי כבת זוג, בעצמי גם כן. והולך לי עכשיו ממש יותר טוב. אני בקושי מבקרת, שולטת בכעסים, מוצאת את הטוב יותר ויותר, יותר מעריכה ומבטאת את זה. זה טוב לי יותר ככה, גם כשהוא אומר שהוא לא מרגיש שינוי. ואז אני מציעה לו שינסה להסתמך פחות על הזכרון של מי אני ולהתייחס לאיך אני מתנהגת עכשיו. אולי זה יועיל

[פתח_תקוה*]

גמדות טובות,
אנא עזרו למאותגרת עריכה:
איך משנים את שם הדף ל הזוגיות _שלי משתפרת ?
ואולי יש רעיונות לשמות קולעים יותר: מעצבים מחדש את הזוגיות?
הזוגיות שלנו משתפרת? אולי זה עדיף. כי זה מניח פתח שהזוגיות תהיה שלנו. לא רק שלי

[חלוק_ביתי*]

אני יכולה לשנות לך אם תרצי, אבל שני דברים: קודם כל, פתחתי את הדף וקראתי בראש הדף מה שכתבת לפני 4 שנים. אחר כך ירדתי למטה בלי לקרוא באמצע וגיליתי שאת רוצה לשנות את שם הדף באופן חיובי ועל כך ברכותיי. משמח מאוד לשמוע שהזוגיות שלך משתפרת.
אבל אני שואלת את עצמי ובעצם אותך, אם לא תרצי להשאיר את שם הדף לטובת נשים אחרות שיוכלו ללמוד מהעצות שנתנו לך פה? הרבה יכנסו לדף הזה דווקא בגלל שהן מזדהות עם השם.
ואם את רוצה לכתוב כיצד הזוגיות שלך משתפרת, אולי עדיף לפתוח דף חדש שיהווה המשך לנוכחי עם הפניות?

[פלונית*]

יש לי תינוק בעל צרכים מיוחדים, שאני מקדישה לו את רוב משאביי הפיזיים והרגשיים.

תקוה יקרה, קראתי את הדף כולו ואני מלאת הערכה והתפעלות ממך ומסגולותייך הרבות.
רציתי לשאול אותך, ברשותך, מה שלום ילדך הקטן? האם ההתמודדות עמו כיום קלה יותר?

[בשמת_א*]

אבל אני שואלת את עצמי ובעצם אותך, אם לא תרצי להשאיר את שם הדף לטובת נשים אחרות שיוכלו ללמוד מהעצות שנתנו לך פה?
הרבה ייכנסו לדף פשוט מפני שהוא מתחיל ב "הזוגיות שלי..." ואם היא משתפרת, אז היא היתה פחות טובה בעבר וזה כבר משהו שכולנו רוצות להיכנס אליו מהר כדי לדעת מה הסוד שלה (-:
אז אני לגמרי בעד תיקון שם הדף, גם על פעולותייך וגם על המחשבות החיוביות
לדעתי, "הזוגיות שלנו משתפרת" בדיוק מהסיבות שכתבת!
והמטפלת שלכם נשמעת מעולה.

[פתח_תקוה*]

החלטתי. אני רוצה ששם הדף יהיה הזוגיות שלנו משתפרת.
אני חושבת שמי שזקוק/ה להזדהות, רעיונות, תמיכה - תכנס בכל מקרה. וזה שם דף אופטימי, שמתייחס אלינו. יחד. זה שינוי מאוד חשוב.

מה שלום ילדך הקטן? האם ההתמודדות עמו כיום קלה יותר?
כן. התינוק גדל קצת והוא היום ילד מתוק וחמוד. יש בעיות שלא אכנס לפרטן כאן, אבל הוא מטופל היטב, מתפתח, וגם ביחס אליו אנחנו מאוד אופטימיים.

(המטפלת הזוגית האירה את עינינו לגבי העומס הכרוך בטיפול בילד כזה. זה לא סתם שהמשבר לא פרץ אחרי הילדה הבכורה, אלא אחריו. כי המשאבים שנדרשו בשנותיו הראשונות היו מטורפים. כל מערכת היתה נלחצת מעומס כזה. לא ייחסנו לזה מספיק משקל כי עם הקשיים והצרכים של הילד עצמו התמודדנו היטב.

ואני מלאת הערכה והתפעלות ממך ומסגולותייך הרבות.
תודה.
(למדתי לא לדחות מחמאות, אבל אני עדיין מרגישה צורך להצטנע. לא, אני לא משהו מיוחד, כל אחת היתה עושה כמוני )

גם על פעולותייך וגם על המחשבות החיוביות
תודה דעתך וביקורייך בדף שלי תומכים בי מאוד.

[מיץ_גזר*]

קראתי עכשיו את כל הדף שלך והוא מאוד מאוד מרגש. אני מרגיש שאני מבין יותר ואוהב יותר את אישתי.
הכח שיש לה להניק, לקפל כביסה ולשאת אותי. תודה!!!
אני מאוד מקווה שמחר אני אעשה פחות קונצים כדי לקבל ממנה תשומת לב

[בשמת_א*]

דעתך וביקורייך בדף שלי תומכים בי מאוד
[-: תודה. שמחה לעזור

[זקוקה_למטפלת*]

היכן המטפלת הזאת מקבלת?

[פתח_תקווה*]

דף למחיקה

הזוגיות שלנו השתפרה
אני עצמי במצב מצויין
תודה לכולם.
מבחינתי אפשר למחוק את הדף, אלא אם מישהו מוצא בו ערך לשיפור הזוגיות שלו.
מצידי אם יש למישהו כוח וזמן (לי אין זמן) אפשר לערוך כך שיישארו רק עצות משמעותיות לשיפור זוגיות.

[פלוני_אלמונית*]

נשמח לשמוע מה המצב כרגע? האם השינוי גם אצלו?

[פתח_תקווה*]

מה המצב כרגע?
_הזוגיות שלנו השתפרה
אני עצמי במצב מצויין_


אין כוונה להחיות את הדף. רק למחוק או לערוך עצות מועילות בלבד.