החיוניות שלי חלק רביעי

[גוגוס*]

אישה, אני זקוקה לתשובה למייל ששלחתי לך. אני כותבת לך כאן כי את לא עונה לי שם
לא יכולה להזמין לפני שאני מוודאה שזה אכן שם המשפחה שלך.

[אישה_במסע*]

אני חושבת שהפעם יותר נכון לי לא לענות לפי הסדר. כי התשובה שלי היא ארכיטיפ.

ארכיטיפ שאפשר למצוא בהרבה מאוד תרבויות.

באבא יגא, שחייה בביקתה ביער לבדה, סבתם של הרוחות (במובן של אוויר שזז ממקום למקום) ומדברת עם חיות היער.
היא עוזרת, אבל רק לאלו שליבם טהור. עליה בא הנסיך איוואן כאשר קושיי בן האלמוות חוטף את אישתו, וסיליסה רבת התבונה. והיא מיייעצת לו, אך לא מגישה לו את הפתרון על מגש של כסף. נותנת רמז, אך לא אומרת מה עליו לעשות.

בספר "רצות עם זאבים" יש סיפור על אישה שבעלה חוזר ממלחמה עם טראומה והיא כדי לעזור לו הולכת לשאמאן (אולי שאמאנית? לא זוכרת) שחיי רחוק מהכפר.

אפשר לראות את זה גם אצל מכשפים שחיים במגדל מבודד, או נזירים.

וזה המקום שלי. אני השאמאנית של אחייה בכפר, אבל שייכת עליו. חוגגת יחד את החגים, ועוזרת כאשר באים עליי לבקש עזרה, מקומי הוא לא בכפר. למרות שאני צריכה את הקהילה הזו.

ולכן העמדה שלי היא מה שהיא. את מזכירה לי את וסיליסה רבת התבונה מהאגדות. את עוזרת לאנשים, מלמדת אותם תקשורת חדשה ובכך מרפאה אותם, גם אם הם לא ביקשו עזרה, ודאגת לבני עמה, כי דאגותיהם - דאגותיה.
אני באבא יגא החייה לבדה ביער.
ואני אעזור למי שליבו טהור, אך הוא יאלץ לעבור מסע כדי לזכות בעצתי, וזו תהיה עצה - התהליך שלו הוא שלו, ואני לעולם לא אגנוב לו אותו ואעשה אותו במקומו.



עונה לחלקים שלא עניתי להם בהודעה שלך, אם לא עניתי למשהו מוזמנת להסב את תשומת ליבי

אני בכל מקרה מדברת רק על אנשים שיש לי איזה עניין איתם. אם מישהו צועק עלי ברחוב אני פשוט הולכת. אבל אם מישהו שיש לי עניין איתו, קרוב או רחוק, פונה אלי בדרך אלימה אני לא אסמן עליו או על התקשורת איתו באותו רגע איקס
אני חושבת שאני פשוט מגדירה "מישהו שיש שלי עניין איתו" בצורה הרבה יותר צרה, ויותר רחבה בו זמנית. מישהו שיש לי עניין איתו זה אחד משלושת חבריי, או מישהו שביקש את עזרתי, והוכיח שהוא מוכן להתאמץ כדי להשתנות.

לכן גם אם התנהגות של אדם לא פוגעת בי, לא אעזור לכל אדם שנכנס לביקתתי. כי לדעתי זה לא נכון. לא בשבילי. זה לא המקום שלי - לעזור למי שלא ביקש עזרה. המקום שלי הוא להבהיר שלדעתי זה לא נכון. להתרחק. להראות במעשים, לא במילים, תקשורת כזו לא מקובלת עליי. ואני רואה ערך מוסרי בכך שאנשים יגנו אלימות במעשים, ופשוט יתרחקו מאנשים אלימים.

[גוגוס*]

מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו. משהו שנשאר לי להגיד -
מישהו שיש לי עניין איתו זה אחד משלושת חבריי, או מישהו שביקש את עזרתי, והוכיח שהוא מוכן להתאמץ כדי להשתנות.
לי אין שום ציפייה שאנשים ירצו להשתנות ואני גם לא רוצה לשנות אותם. אני כן רוצה לשנות את מה שאני מקבלת מהם בשבילי כדי שלי יהיה יותר נעים. אם בסוף הדרך הם יחליטו לקחת מזה משהו, ללמוד מזה או להשתנות זה אפילו לא אכפת לי. קצת קשה לי להסביר את זה אבל כל העסק פה בשבילי הוא שלי, הוא אני. האחר האלים הוא לא במסגרת השיקולים שלי. רק מה שהוא מפנה מזה כלפי משנה לי. אני חושבת שמי שאלים יכול להיות לא אלים אם יקשיבו לו. אז אם אני רוצה לנהל עם מישהו תקשורת לא אלימה אני נשארת שם ומקשיבה קשב רב.

גם אם התנהגות של אדם לא פוגעת בי, לא אעזור לכל אדם שנכנס לביקתתי. כי לדעתי זה לא נכון.
כאמור, אני בכלל לא רואה במה שאני עושה עזרה למישהו. אני עוזרת לעצמי.

אני רואה ערך מוסרי בכך שאנשים יגנו אלימות במעשים, ופשוט יתרחקו מאנשים אלימים.
אני חושבת שברמה החברתית זו טעות איומה שמעודדת עוד אלימות. אם אני מתרחקת מאלימות היא לא נעלמת. היא פשוט מופנית למישהו אחר ובכך אין שום דבר מוסרי. ואני יכולה לומר מגידול ילדים (ומעבודה של שנים ארוכות עם ילדים) שהדרך הזו, עובדתית, לא עובדת. היא עובדת רק עבור מי שמתרחק. הוא עצמו לא ייפגע מהאלימות. אבל כמסר, כדוגמה, זה מעשה שאני משתדלת לא לעשות.
התקווה שלי היא שמול כל אלימות יימצא מישהו שיוכל להכיל אותה. לאו דווקא זה שפגעו בו. הוא עצמו צריך הכלה. אבל מישהו... מישהו אחר. שיכול פיזית או מילולית לחבק וללטף ולהגיד - הי, מה עניינים איתך? מה אתה צריך? אז אם מישהו נוהג בי באלימות ואני באותו רגע יכולה להיות המישהו הזה אני עושה את זה ואני חושבת, וסליחה על הפומפוזיות, שזה עושה את העולם טוב יותר. וכן, בהחלט יש לי מטרה לעשות את העולם שלי טוב יותר, במיוחד בחלקים שלו שקרובים אלי.

[אישה_במסע*]

אני מתחילה בשיר שעוד אתמול בלילה רציתי לתרגם ולתת לך לקרוא, אבל אני כל הזמן שוכחת.

השיר הוא של להקה רוסית שקוראים לה מלניטסה.

ירח מלא

נאמנה לך אהיה לנצח,
את סודך עימי חלקי,
את הלבנה, אבי השאמאן,
בשבילי - אחות

ירח מלא
ירח מלא
ירח מלא
לאחותי
ירח מלא
ירח מלא
אנשים טובים
מדורות הדליקו!

הראי נא לי את דרכי,
עוצמה העניקי לי
לווי אותי מעט
הלאה בעצמי אצעד

ירח מלא
ירח מלא
ירח מלא
לאחותי
ירח מלא
ירח מלא
אנשים טובים
מדורות הדליקו!

ועכשיו לתגובה להודעה שלך:
לדעתי, הדרך הפשוטה ביורת לא להיכנס לעימות בנושא שאת לא רוצה לדבר עליו היא לא לדבר עליו.

לדעתי ברמה החברתית זה הפתרון האפשרי היחידי.
חברה שבה כולם נוהגים כמוך (ומה שאת עושה - חשוב!) היא חברה שמעודדת קורבניות.
אם יש שני ילדים, אחד התמודד עם הקושי שלו ולא נהג באלימות, והשני בחר לא להתאמץ והרביץ, תגובה של הכלה לאלימות היא תגובה שמתגמלת אלימות ואל מתגמלת מאמץ להימנע ממנה. לדעתי זה לא הוגן.
מי שמעוניין הלתמודד עם הבעיות שלו, שמוכן לבקש עזרה וללמוד לא להיות אלים - שיקבל כמה עזרה שהוא צריך.
אבל בחברה שלך כדאי לי לנהוג באלימות. אם חסר לי תשומת לב, או סתם רע לי, כדאי לי להרביץ למישהו כדי למשוך תשומת לב.

אני מאמינה שכדאי לתת הכלה ועזרה והכל, באופן כללי. אבל אדם מבוגר שנוהג באלימות, ראוי שייענש.

אני גם רוצה לעשות את העולם לטוב יותר. לדעתי תגובה שמבהירה לאדם שאלימות זה רע היא הדרך. במיוחד אם לקחת בחשבון שברוב המקרים אנשים מגנים על זכותם לנהוג באלימות, ומסבירים למה האלימות שלהם מוןצדקת וראוייה להנצחה.

[גוגוס*]

אישה, תודה על השיר. ושטרחת על התרגום...

אדם מבוגר שנוהג באלימות, ראוי שייענש.
אולי פה לב המחלוקת שלנו - אני לא חושבת שיש מישהו שראוי לעונש. עונש הוא תמיד האמצעי הכי גרוע להשיג מטרה כלשהי. עושים בו שימוש נרחב כי קל להוציא אותו לפועל וכי הוא יעיל אבל את המטרה הוא לא משיג. הוא מבחין בין טובים ורעים. בחוויה שלי את העולם אין טובים ורעים ומאחר שאין רעים אין מי שראוי לעונש.

השני בחר לא להתאמץ והרביץ
אני גם לא חושבת שמי שמתנהג באלימות הוא מישהו שלא מתאמץ. זה לא מאמץ לחיות בלי אלימות. אלימות הוא אסופה של דפוסים נלמדים ושל שפה והיא לא מלמדת על מאמץ או על העדרו.

אבל בחברה שלך כדאי לי לנהוג באלימות
לא נכון. זה לא נעים לנהוג באלימות. יותר נעים לנהוג אחרת אבל יש אנשים שלא יודעים איך לעשות את זה וזה מצער. זו לא "החברה שלי". זו החברה בכלל. בחברה בכלל יותר נעים לחיות בלי אלימות. ומי שחי בלי אלימות יקבל רוב הזמן את תשומת הלב שהוא זקוק לה בלי להתאמץ בכלל. האלימות היא המאמץ לדעתי. תשמעי איך מדברים על עצמם אנשים שמבינים שהם אלימים. הם בסבל גדול והאלימות שלהם כלפי אחרים היא מה שמסב להם את הסבל הזה.

ולגבי הכלה ואמפטיה - זה רק הצעד הראשון. זה בשביל להחזיק את האלימות בשתי ידיים בלי לפחד. זה בשביל ליצור ערוץ תקשורת. זו לא המטרה. המטרה היא מה שבא אחרי שהאדם מבין שלא נרתעים ממנו - הדיאלוג.
אלימות נעה במעגלים אינסופיים. לכולנו יש אחריות משותפת לעצור אותה כמה שמגיע כוחנו. חשבי רגע על מישהו שהיה אלים כלפייך. תארי לך איך היו נראים חייך שלך אם מישהו, במקום להעניש אותו על האלימות שלו ולטעת בו את התפישה שהוא רע ומגיע לו עונש, היה מכיל אותו, לא נבהל ממנו ונותן לו אפשרות לבטא את עצמו בעוד דרכים.

אדם מבוגר שנוהג באלימות, ראוי שייענש.
אני לא רואה שום הבדל בין הדרך הנכונה לנהוג בילד והדרך הנכונה לנהוג במבוגר. מה שטוב ונכון מתאים לכולם. הרי בכל מקרה, מי שאלים זה הילד הפגוע בתוך המבוגר. בין אם הוא מודע לאלימות הזו כי היא ברורה מאוד ובין אם אלו פשוט דפוסי אלימות שהוא למד במהלך חייו מבלי לראות אותם ככאלה.

[אישה_במסע*]

את יודעת, גוגוס, העולם שלך עם ההכלה לכולם, הוא פשוט מרגיש לי לא צודק.

כי את מה שאמרתי על מאמץ ואלימות, אני מספרת קודם כל על עצמי. וקרה לי יותר מפעם אחת שיכולתי לבחור דרך אלימה ולא בחרתי, כי התאמצתי. ואם הייתי יודעת שעל אלימות אני אזכה בפרס, אז הייתי מתנהגת באלימות.

לפעמים מאו דנעים לנהוג באלימות. נעים לצעוק על מישהו שפגע בי. וזו אלימות. ילדים נ"טים משקרים בלי שילמדו אותם לשקר, זו אלימות. ואני הייתי לא אלימה ולא קיבלתי את תשומת הלב שאני צריכה, וילדים אלימים כן קיבלו אותה. וזה לא הוגן.
תחשבי מה מרגיש ילד שמרביצים לו, ואז שולחים אותו חזרה לשחק, והילד המרביץ מקבל תשומת לב.

בסופו של דבר, אני כן מאמינה בבחירה בן טוב לרע.
כי יש אנשים שבוחרים לצאת ממעגל האלימות. ויש כאלו שלא. והבחירה הזו ראויה לפרס.

העולם שלך זו מכילים אלימות, מבחינתי אל צודק, ולכן אלים. אני מרגישה חוסר צדק בתור אלימות.

[גוגוס*]

הוא פשוט מרגיש לי לא צודק.
נתחיל מזה שצדק זה מושג מאוד חמקמק שתלוי בהרבה דברים, בין היתר בשאלה מתי מודדים אותו. הרבה פעמים נעשה משהו שנראה ברגע הזה כמו אי צדק אבל בחשבון קצת יותר ארוך הוא מוביל להגדלת הצדק בעולם. העדפה מתקנת היא דוגמה לזה. יכול להיות שבשביל לסדר את העולם האלים שבו אנחנו נמצאות ניאלץ להפגין קצת אי צדק מקומי. אבל אם ניצמד לדוגמה שלך, אז חשוב לי להבהיר משהו - תחשבי מה מרגיש ילד שמרביצים לו, ואז שולחים אותו חזרה לשחק, והילד המרביץ מקבל תשומת לב.
אני לא צריכה לחשוב כי אני לא לזה התכוונתי. כשיש אלימות, קודם כל מי שנפגע מקבל יחס. תשומת לב רבה וחיבוק ונשיקה ואת זכות הראשונים לספר מה קרה לו. זה בהנחה שמאוד ברור ויש הסכמה רחבה על התשובה לשאלה "מי נפגע?" לא תמיד זה כל כך ברור. רק אחרי זה אני מתפנה למי שהיה אלים ובודקת מה עניינים איתו ומה הוא צריך. ויכול להיות שהוא יחכה הרבה זמן עד שאני אוודא שזה שהוא פגע בו חזר לעצמו וצרכיו מולאו.

כי יש אנשים שבוחרים לצאת ממעגל האלימות. ויש כאלו שלא. והבחירה הזו ראויה לפרס.
קודם כל שימי לב לעולם הזה של טוב רע, עונשים ופרסים. בחיי שאני חושבת שאין דרך גרועה יותר לחנך מישהו. זה יוצר ילדים או אנשים מפוחדים שמונעים בעזרת כוחות חיצוניים במקום בעזרת הכוחות הפנימיים החיוביים שלהם. מעבר לזה, בשביל לצאת ממעגל של אלימות צריך קודם כל להכיר בזה שמה שאתה עושה הוא אלים. הרבה מהדברים שאת מחשיבה כאלימים הם נורמה חברתית. ואם אף אחד לא נותן לאדם כזה משוב שאומר "זו אלימות" הוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אם אחרי שהוא מבין איך זה נתפש, ומסכים שזו באמת אלימות, הוא בוחר לעשוב את הדרך הזו אין צורך לתת לו שום פרס. הרווח הוא בכך שיהיו לו חיים טובים יותר עם עצמו ועם הסביבה. על מה פרס? הוא מייצר את הפרס שלו במו ידיו.

[אישה_במסע*]

או קיי, העולם שלך מתחיל להראות מקום יותר טוב לחיות בו.

גוגוס, אני מאמינה בטוב רע. אני לא מאמינה בעונשים, אבל כן בתוצאות טבעיות. וכן בפרסים. גם פרסים זו צורת חינוך שיש בה סכנה, אבל היא הרבה פחות גרועה מעונשים. קצת כמו מחמאות - יכולות להביא לתוצאות שליליות, אבל אין במחמאות דבר רע אם משתמשים בהן נכון.
אני מאמינה בבחירה חופשית. וננתי לפניך את הטוב ואת הרע ואת המוות ואת החיים, ובחרת בחיים.

ואני מאמינה שאם עומד לפניי אדם מבוגר, ואני אומרת לו במפורש שלקלל, נניח, זו אלימות מבחינתי ומבקשת ממנו שיפסיק, והוא לא מפסיק, אז אני אתרחק ממנו.
ואם הוא בוחר להתנהג בצורה לא אלימה אז פרס שלו יהיה אנשים כמוני שלא יתרחקו ממנו, כי כשהוא היה אלים אז לא היה נעים לדבר איתו.

אל את רוצה לבטל את התוצאה הטבעית הזו, למנוע מאנשים לשמוע לאינסטינקטים שלהם ולהתרחק מאדם אלים. אז למה לו להפסיק לקלל?
וכמובן, מה קורה אם הוא לא מסכים שזו אלימות, מבחינתו זו צורת דיבור מקובלת, והוא אומר שזו בעיה שלי אם זה מפריע לי, וכולם מדברים ככה, ומה אני מפגעת משטויות, וכדאי לי לקחת דברים בקלות ובהומור?

[גוגוס*]

או קיי, העולם שלך מתחיל להראות מקום יותר טוב לחיות בו.


אני מאמינה בבחירה חופשית
גם אני. אבל בשביל לבחור צריך לראות אופציה. מי שלא יודע שמה שהוא עושה נתפש אצלך כאלימות ימשיך בכך. אם את פשוט הולכת ממנו הוא לא בהכרח מבין בדיוק למה. אם את אומרת לו "זה אלים" והולכת הוא עדיין לא בהכרח מבין. להסביר מה מפריע לך זה משהו שיכול לקחת הרבה זמן כי לא מספיק להבין אותו בשכל, דרך תיאור התנהגותי. בנוסף, מי שאלים אבל לא יודע איך להיות לא אלים לא יוכל לבחור בכך. מי שאין לו כלים לנהל תקשורת לא אלימה לא יכול לבחור במשהו שאין לו.

ואני אומרת לו במפורש שלקלל, נניח, זו אלימות מבחינתי ומבקשת ממנו שיפסיק, והוא לא מפסיק, אז אני אתרחק ממנו.
זו דוגמה קלה מדי. אנחנו לא עוסקות פה בקללות אלא בתקשורת אלימה ברמות אחרות לגמרי שאותן קשה הרבה יותר להסביר כי אין הסכמה רחבה שהן אלימות. זה דורש הרבה מילים.

למנוע מאנשים לשמוע לאינסטינקטים שלהם ולהתרחק מאדם אלים
מה פתאום? שום אדם בסביבה שלי, כזה שיש לי איתו עניין, לא מקלל אותי. ממי שמקלל אני מתרחקת אפילו בלי להסביר, אבל אלו אנשים שאין לי אינטרס להיות בתקשורת איתם. זה אותו האיש מהרחוב. אנחנו מדברות כאן על אנשים אחרים לגמרי, כאלה שנמצאים בסביבה המיידית שלנו באופן קבוע או כאלה שאנחנו רוצות לנהל איתם תקשורת מסיבה כלשהי.

מזכיר לי שכן לי שפעם היה לנו סכסוך על משהו שקשור לבניין. אחרי קשיים מרובים ישבנו לשיחה. ניסיתי להסביר לו איך אני מרגישה והוא חתך אותי ואמר לי שהרגשות שלי לא מעניינים אותו. הסברתי לו שאם הרגשות שלי לא מעניינים אותו פשוט לא נוכל לדבר ומשם התקדמנו. אני לא יכולה לקום וללכת מכל בן אדם בחיים שלי שהוא תוקפן או גס רוח או אלים. גם כי לפעמים אני צריכה אותו וגם כי לפעמים אני אוהבת אותו בסך הכל ורוצה בקירבתו. מצאתי את עצמי במצבים לא נוחים מול אינסוף אנשים שלא יכולתי "להתגרש" מהם. הורים לילדים אחרים, בני משפחה, קולגות, נשים שמתנדבות איתי ומי לא. אני מוצאת שמול האלימות הזו, שאין לי לאן לברוח ממנה, החובה הראשונה שלי היא כלפי עצמי - לעשות משהו בעניין. להפנות גב, להתרחק, להתעלם, להגיד "אתה לא בסדר כי אתה עושה ככה" בפירוש לא פותר לי את הבעיה. במרבית המקרים זה אפילו מעצים אותה.

[אישה_במסע*]

גוגוס

כשאני מנסחת כלל, אני תמיד בודקת את מקרי הקצה. אלגוריתם תמיד צריך לטפל במקרי הקצה.
ואני בכוונה מתייחסת אליהם.

אני מחדדת את המקרה שאני מדברת עליו, כי נראה לי שאנחנו בכלל מדברות על מקרים שונים. ליתר דיוק, את מתארת התמודדות עם כל מיני מצבים, ואני מנסה להבין מה יעשה בעולם האידיאלי שלך במצב מסויים.

הנה המצב:

יש אדם. מבוגר. שמתנהג באלימות. הוא יודע שיש אנשים שההתנהגות הזאת פוגעת בהם והם חושבים שהיא אלימה. הוא מבין מה בדיוק אלים בהתנהגות הזו. הוא יכול לבחור אחרת, והוא לא בוחר.

מה אז?


אני לא מאמינה באלימות שאין לאן לברוח ממנה. אפשר להציב גבול, באסרטיביות. אפשר להגיד שהתנהגות X היא אלימה ולסיים שיחת טלפון או לקום וללכת. ובפעם הבאה האדם כבר לא ידבר כך. זה לא להתעלם, זו תגובה ברורה. זה לא אמירה של "אתה לא בסדר כי..". זה אמירה של "אני לא מוכנה לאנשים בקרבתי יעשו X". וזה כן פותר בעיות. כי אותם אנשים מבינים את הגבול האסרטיבי המוצב, ולא עוברים אותו אם אין להם בעיה אמיתית. לא הרגל (ויש לי בחדר מישהי שפשוט התרגלה לקלל כחלק מהשפה. והיא מכירה בכך שזה הרגל רע ואם מבקשות ממנה אז היא מפחיתה באופן דרסטי את כמות הקללות ומנסה להימנע מהן בכלל) אלא איזשהו צורך שאפשר להקשיב לו.

אבל להניח ישר שאף אחד לא אלים מבחירה נראה לי כמו זלזול בבחירה החופשית של יותר מדי אנשים.

[אישה_במסע*]

למשל, שמתי לב שלא קראו להתנשאות וזלזול מצד הצוות אלימות.
התחלתי אתמול לקרוא ספר על תקשורת לא אלימה. השם הזה מוצא חן בעיני יותר מתקשורת מקרבת. תקשורת לא אלימה לא חייבת לקרב. היא פשוט צריכה להיות לא אלימה.

אני יכולה לזכור מקרים בהם יכולתי לבחור בין התנהגות על פי הרגשותף שכוללת אלימות מילולית, לבין התנהלות רציאונלית ולא אלימה. וזו הייתה בחירה. גם אם התחרטתי עלייה אחר כך.

[אישה_במסע*]

ובחזרה לנושא התזונה - נצא ללקט ביום בהיר.
היום ליקטתי עלי שום תל אביבי ובצל ירוק. הוספתי לסלט. עוד מעט אני אוכל אותו. את הבצל שתלתי בעצמי. השום גדל בר, ושתלתי כמה שיני שום מתורבת, כי עלי השום טעימים, אבל השום התל אביבי עצמו - לא. השום המתורבת שלי רק התחיל לצמוח, אז ריחמתי עליו ולא קטפתי ולו עלה אחד. מהשום התל אביבי קטפתי עלה אחד מכל שום שעלים שלו היו מספיק ארוכים לדעתי, עד למרחק שהיה לי סבלנות להגיע עליו.

בכל לא התכוונתי לצאת ללקט. בכלל יצאתי לצלם.

[מצ'רה*]

זה מה שאני חושבת על זה. אישית, אני לא מכירה הרבה אנשים עם גבולות ברורים כשלי. ומתוך המצב הזה כתבתי מה שכתבתי. גבול הוא לא קיר בטון ואני לא בתוך ממ"ד. אי לכך, אנרגיה שנמצאת בסביבה משפיעה עלי
קראתי בענין רב את הדיאלוג שלכן על הקשבה (עד שנגמר לי הזמן (-: )
אני נכנסת לסיבוב חדש בחקר ההקשבה. ומסכימה עם האבחנות האלה, שמצוטטות כאן.

[יעלפו_מהמושב*]

(כותבת פה בסוגריים, על אף שזה דף טולרנטי, מוזמנות למחוק-
קצת קשה לי לקרוא את הדף בימים האחרונים. נהייתה פה דינמיקה כזו, של וויכוח ללא וויכוח וללא תכלית. זה מעייף. זה מרגיש כמו משהו שהמקום שלו לא פה, למרות שכמובן, מי יכול לומר, אני רק מתארת את התחושה המאוד אישית שלי) .

[פלוני_אלמונית*]

גוגוס האם בזמן הצום הרגשת את הלב פועם יותר מכרגיל?
בעבר צמתי יומיים וחצי ובמהלך היום השני בזמן מנוחה שמעתי את הלב שלי.. פועם אולי מעט מהר אבל לא בטוח אני לא ממש מבינה בזה...
אשמח לשמוע האם חווית משהו שכזה

[גוגוס*]

נהייתה פה דינמיקה כזו, של וויכוח ללא וויכוח וללא תכלית. זה מעייף.
חזרתי מיומיים בלונדון. שומעת אותך... לא יודעת מה אני חושבת על זה אבל תודה שאמרת. השני גרוש שלי כרגע ככה מהבטן זה שלפעמים פשוט מדובר בסגנון כתיבה אבל מעבר לעומס (שאני שותפה לו ונרתעת ממנו בו זמנית) אני חושבת שעלו דברים ממש חשובים. כלומר, הם היו חשובים בשבילי. בכל אופן, אני אשים לב.

אני נכנסת לסיבוב חדש בחקר ההקשבה.
הי מצ'רה. מה זה אומר? רוצה להסביר?

[גוגוס*]

גוגוס האם בזמן הצום הרגשת את הלב פועם יותר מכרגיל?
הי פלונית... ברוכה הבאה או שנעלם לך הניק המוכר?
כן, בטח. בפעם הלפני אחרונה שלי זו היתה הסיבה לכך שסיימתי את הצום אחרי שלושה ימים במקום הארבעה שתכננתי. זה הפחיד אותי.
בצום האחרון שלי החלטתי להפסיק לפחד ולהתחיל לחקור. בדקתי היטב וגיליתי שדפיקות הלב שלי מואצות כשאני חושבת על הצום
ובעיקר, כשאני חושבת על הסיום שלו. לקח לי קצת זמן ובסוף הבנתי שהלב שלי קשור לחרדות שלי מפני הצום. בכל פעם ששמתי לב לזה ונרגעתי (הרפייה, מחשבה חיובית) הלב נרגע גם כן.

ו... אני מסיימת עכשיו שישה ימים של 100% חיוני ואני מרגישה נפלא. פשוט נפלא. במקביל אני קוראת את 80/10/10 ונהנית מאוד ומבטיחה לספרמה חשבתי עליו כאשר אסיים.
אחרון חביב - זוכרות את פרקי הידיים שלי? אז אני חושבת שאני בדרך להיפרד גם מכאבי הגב התחתון הממש כרוניים שלי. כן, כן, אלו שאפילו הטיפול לא הצליח להזיז. גם זה התחיל כבר בצום ובימים האחרונים התהליך הואץ ואני כל כך כל כך מקווה שזה יהיה הסוף. המוגבלות הזו העיקה עלי חודשים ארוכים ואני מרגישה שמגיעה לי מנוחה ממנה.
עוד משהו שקרה בימים האחרונים - כאשר נעלו כאבי הידיים התחיל לי כאב משונה ומטריד בעצמות כף רגל שמאל. חשבתי לעצמי, נו, טיפוסי, אצלי כבר שנה בערך כל פעם שנעלם כאב אחד מופיע אחד אחר במקומו, ממש באותו יום או בהפרש של יום אחד. הלכו הידיים קיבלתי את כף הרגל.
האיש שלי, שפתאום התחיל להתעסר ברפואה אלטרנטיבית בגלל כאבי גב משלו, העלה השערה מעניינת אחרי דיקור שהוא עבר. הוא אמר שאם הדיקור "פותח סתימה" (של אנרגיה/דם/מסלול עצבי או משהו כזה) אז סביר שמה שזורם שם עכשיו יגיע גם לקצוות של הגוף. הוא העלה את זה אחרי שהדיקור עזר מאוד לכאב הגב ופתאום הוא חטף כאב ראש מזעזע ל 24 שעות.
ממש קיוויתי שהוא צודק.

עכשיו אני לא יודעת אם הוא צודק אבל יש מצב. הכאב בכף הרגל בא והלך. ושום כאב אחר לא במקומו (שמא אומר, עדיין?).

תשמעו, אני בדרך לבריאות טובה. ואני מרשה לעצמי לפנטז על פרידה מהגידול שלי. אני באמת מרשה. אם דברים שהיו איתי כמעט חצי שנה נעלמים אחרי צום ושבוע של מאה אחוז חיוני אז מי יודע מה יקרה אם אחזיק את כל מעגל הפוריות הזה ככה?
אולי... אולי...

[מיכל_בז*]

_אז מי יודע מה יקרה אם אחזיק את כל מעגל הפוריות הזה ככה?
אולי... אולי..._

מעניין הקטע הזה של מעגל הפוריות כי גם לי יש תמיד הרגשה שאם רק אני אחזיק את כל המעגל ככה, אז... אבל אף פעם לא הצלחתי חודש שלם להחזיק משהו.

עכשיו האיש שלי נסע לשבוע ואני כל הזמן מגלגלת בראש שזאת הזדמנות. למשל הזדמנות לא לשתות קפה, כי הוא פתיין קפה מספר אחת. והזדמנות לאכול רק רק רק טבעוני, כי איתו זה יותר קשה.
אבל אני עצובה ולבד ומתגעגעת אז אני לא בטוחה שההזדמנות הזו באמת כזו הזדמנותית. מה שכן, ניצלתי את העדרותו לפרוש מפת שולחן פרחונית שאני נורא אוהבת והוא מתעב. הא! להיות לבד בבית שולטטטט!

[פלונית_ותיקה*]

מה שכן, ניצלתי את העדרותו לפרוש מפת שולחן פרחונית שאני נורא אוהבת והוא מתעב. הא! להיות לבד בבית שולטטטט!

מיכל - הצחקת אותי (-:

[גוגוס*]

אף פעם לא הצלחתי חודש שלם להחזיק משהו.
אני לא חושבת על מעגל הפוריות שלי במושגים של חודש אלא במושגים של סיפור. יש לי סיפור עם התחלה אמצע וסוף ואני רוצה לצרף אליו איזה קו עלילתי כזה ולראות אם זה נגמר אותו דבר או שהסוף משתנה. כמו במבוכים ודרקונים (שמעולם לא שיחקתי אבל העיקרון נראה לי ממש מגניב).

להיות לבד בבית שולטטטט!
אויש, לגמרי...

[גוגוס*]

שרון יקרה, איזה כיף שאת כאן... מה העניינים? (את מזהה אותי, נכון? למקרה שלא, אצלך יש את המיטה של הכלבה שלי ואצלי יש פאזל שלך )
נעים לי לראות את שמך מפציע כאן והמילים שלך מחממות את הלב. תודה @}

[יעלפו_מהמושב*]

גוגוס, אם מתחשק לך, אני אשמח לשמוע על התזונה של הילדים שלך. אמנם השניים שלי עוד קטנים, אבל כיאה לשני בנים, אוכלים הרבה (בפולניה זה נחת, אצלי זה בעיקר מעורר הרבה תהיות של איך ומה).

[מצ'רה*]

_אני נכנסת לסיבוב חדש בחקר ההקשבה.
מה זה אומר? רוצה להסביר?_
מנסה:
לפני הרבה שנים הגעתי למחשבה שהמצרך שנמצא הכי בחסר בעולם, התרופה הכי טובה לרוב הכאבים - זו הקשבה.
חקרתי את זה במשך תקופה, בהתבוננות, אימון (אני לא מצטיינת בתחום, מהבית) ושיחות עם אחרים. זה היה מרכז העבודה האישית שלי בזמן מסוים.
ואח"כ כדרכם של תהליכים - עזבתי את זה והמשכתי לנופים חדשים.

כידוע, דברים התפתחותיים הם ספירליים. ועכשיו הגעתי שוב לאותה גזרה בספירלה ושוב אני עם התפיסה שהקשבה היא כלי רב עוצמה לה-כ-ל. שרות לאחר. שרות לעולם. ואולי אפילו יעוד

באופן אישי, מבחינות מסוימות התקדמתי ביכולות ההקשבה ונהייתי מיומנת יותר, אבל יש גם הרבה עבודה עדיין.

אז השיחה שלכן בנושא מאד ענינה אותי.
ולמרות שהדף הזה הוא על המון דברים, לא נראה לי שהוא בנושא הזה. כך שמבחינתי מצאתי פה משהו שלא ציפיתי לו.

[גוגוס*]

מצ'רה, תודה. איזה כיף לך שבזה את מתעמקת עכשיו.

למרות שהדף הזה הוא על המון דברים, לא נראה לי שהוא בנושא הזה.
באמת? מפתיע. אני חושבת שהדף הזה עוסק בהקשבה יותר מאשר בכל דבר אחר. לרוב זו הקשבה לעצמי אבל אני תוהה האם אפשר להקשיב למישהו אחר אם אין לי כלים להקשיב לעצמי. בכל אופן, אצלי אני רואה חיבור ישיר וברור בין התקדמות היכולת שלי להקשיב לעצמי לבין היכולת הזו כשהיא מופנית כלפי אחרים.

[גוגוס*]

גוגוס, אם מתחשק לך, אני אשמח לשמוע על התזונה של הילדים שלך
קרה לך פעם ששאלת אותי משהו על הילדים שלי ולא התחשק לי?
בטח מתחשק. אבל... השאלה שלך כמובן תופסת אותי בדיוק בדיוק באמצע של התבוננות במה שהם אוכלים ובתהיות האם זה מוצא חן בעיניי. אז אני אגיד לך מה... מאחר ואני מעריכה אותך מאוד אני פשוט אשתף אותך בהתלבטות ונראה לאן זה יוביל. מתאים?

מה שהילדים שלי אוכלים היום זה: בבוקר חצי ליטר שייק ירוק (כולל אגוזים, ולא המון עלים מהסוג שדורש הסתגלות, יעני, לא שייק ירוק למתקדמים). בסביבות עשר, על רקע בקשה שלהם לאכול (אני אוהבת לחכות שהם יבקשו) כמה פירות ולפעמים קצת אגוזים. בצהריים המוקדמים, סביבות שתיים עשרה או וחצי (שוב, מחכה שהם יבקשו) ערימה נאה של ירקות, פירות ואם מתחשק אז קצת אגוזים או כמה פירות יבשים. בסביבות ארבע סלט גדול עם המון ירקות ועלים, מתובל עם שפע שמן זית. בסביבות חמש וחצי שוב רעבים אז אנחנו אוכלים משהו חם וקצת יותר כבד, כמעט תמיד צמחוני. למשל, בטטות בתנור או אפונים עם ברוקולי או ברוקולי עם כרובית וכו'. יש לנו הרבה אפשרויות כאלה. בדרך כלל אני מקפיצה קצת את הירקות ומוסיפה שמן זית או חמאה וטיפה מלח. לזה אפשר להוסיף קצת צנוברים או אננס. כל פעם משהו נחמד אחר.
אם מישהו עוד רעב יותר מאוחר (מה שלא קורה כמעט כי בשבע אצלנו במיטות ובשבע וחצי כבר נוחרים) אז אנחנו אוכלים עוד פרי או קצת אגוזים, מה שמתחשק. בעיקרון אני מעדיפה להרגיל אותם שאוכלים עד השקיעה ושלא הולכים לישון על בטן מלאה אלא להפך.

זו הנורמה. יש חריגות. למשל, כשבאים חברים לרוב אני מכינה פופקורן ביתי וזה קורה לפחות פעם בשבוע. בנוסף, פעם בשבוע בערך או שבועיים מכינים משהו בשרי, נגיד רוטב בולונז על תפוחי אדמה או סלט עם קרעי עוף וענבים (מתכון של המרכזי שלי שעשוי להיות שף יום אחד). לפעמים אוכלים פסטה כוסמין בסלט או קונים קרקרים כוסמין. לפעמים פנקייק מקמח טף, בימי ראשון גרנולה משובחת עם חלב שקדים ופירות. לעתים רחוקות אני מכינה פולנטה מקמח תירס. זהו פחות או יותר. יש לנו לקינוח כמעט תמיד כדורי כוח מסוג כלשהו, על בסיס קקאו נא או קוקוס או משהו כזה ויש תמיד שפע פירות יבשים אורגניים.

חריגות מבאסות יותר יש אם חוגגים משהו או אוכלים אצל אחרים או מחוץ לבית. אני מודה שעל רקע כלל התזונה שלהם זה לא מזיז לי בכלל.

חשוב לציין שלמרות שלעולם אין לדעת וטפו טפו טפו, הילדים שלי בריאים כמו שור. הם לא עייפים באופן מיוחד, הבנים מאוד ספורטיביים ואתלטיים (הקטנה עוד לא, אנחנו עובדים על זה). אין אצלנו מחלות אף פעם. לא דלקות, לא נזלת, לא שפעות חורף, לא כלום. בעצם... כל השלושה לא ראו מימיהם רופא ילדים בשביל הדברים הרגילים של רפואת ילדים. הקטנה שברה פעם את הרגל והמרכזי והבכור התמלאו פעם בליחה שסתמה לאחד את האוזניים ולשני מילאה את הריאות. תיקנו את התזונה וזה נעלם ולא חזר. זה גורם לי להניח שעל אף שאני חריגה מאוד ביחס לעולם אני כנראה עושה משהו בסדר.

עכשיו, את בטח תוהה, איפה ההתלבטות? ההתלבטות היא למה בעצם אנחנו אוכלים מבושל כל יום ולמה אנחנו אוכלים בכלל בשר פעם ב...
הילדים היו מחליפים בשמחה רבה את המבושל בעוד פירות ורק המרכזי שלי אוהב בעלי חיים מתים בצלחת. את הבכור צריך לשדל וגם הקטנה היתה מוותרת ממש בשמחה. וגם לגבי המרכזי אני תוהה... נגיד שהייתי מגישה לו את הבשר בלי כלום. בלי רוטב או מלח, האם גם אז הוא היה שמח כל כך לאכול אותו? אני לא חושבת. אז למה בעצם? למה לא לתת להם את מה שהם רוצים ושמחים לאכול ושגם בעיניי בריא ומזין? אני חוששת שמעצם היותי בעולם הזה יש לי ספקות קטנים כאלה שעדיין תקועים לי ולא מניחים לי לעשות מה שאני לגמרי לגמרי מאמינה בו ועושה בשביל עצמי.

כל זה מתחבר לספר 80/10/10 שאני קוראת עכשיו. הוא מאוד מאוד משכנע וזה בדיוק הכיוון שלו. כמה שיותר פירות, אפשר ירקות שהם בעצם פירות בוטניים (עגבניה, פלפל, מלפפון, קישוא וחציל) אבל עדיף כמה שיותר מתוק, עלים ירוקים אבל רק הרכים והטעימים (לא אלו שדורשים טעם נרכש) ומעט מאוד שומן, עדיף לא של אגוזים אלא אבוקדו, קוקוס, זיתים וכו'. זה הכיוון שלי עצמי ואני תוהה אם כמו בכל הסבבים הקודמים כדאי לי למשוך אחרי את הילדים. הם בטוח יהיו מבסוטים והאיש לרוב מקשיב בסבלנות, שואל שאלות חכמות ומסכים איתי.
בנוסף, מאחר ואצל הילדים יותר קל לחרוג זה גם משאיר מן פתח מילוט כזה. כאמור, אני בדיוק בהתלבטות וחושבת על זה הרבה.
אחת האפשרויות היא לתת לזה צ'אנס לשבוע שבועיים ולקבל החלטה יותר מוצקה אחרי זה.

[מצ'רה*]

אני חושבת שהדף הזה עוסק בהקשבה יותר מאשר בכל דבר אחר. לרוב זו הקשבה לעצמי
כן, נו, לא לסוג הזה התכוונתי. (-:
אצלי אני רואה חיבור ישיר וברור בין התקדמות היכולת שלי להקשיב לעצמי לבין היכולת הזו כשהיא מופנית כלפי אחרים.
זה אחד הדברים שאני חוקרת עכשיו. זה נשמע נורא טוב, אבל באיזשהו מקום מתחילה להצטייר לי תמונה (מעורפלת בינתיים, לחידוד פוקוס) שמרוב שאנחנו קשובות לעצמנו אנחנו מאבדות הקשבה לעולם בחוץ. שהממשק בין בני אדם וגם בין בני אדם לדברים אחרים מצטמצם ונהיה צר בגלל שכל כך הרבה קשב פונה פנימה, ולא נשארים הקרב משאבים לחלוקת קשב. ויש לזה המון השלכות, למשל ביכולת ליצירת זוגיות ובכלל קשרים בין אנשים.

[יעלפו_מהמושב*]

כדאי לי למשוך אחרי את הילדים. הם בטוח יהיו מבסוטים והאיש לרוב מקשיב בסבלנות, שואל שאלות חכמות ומסכים איתי.
מכל סיפורי התזונה (המרתקים, באמת) זה המשפט שנראה לי הכי משמח ומדהים פה. בגיל של הבנים שלי (הגדול בן שנתיים ורבע) זה נראה לי לגמרי סביר שהם אוכלים את מה שיש בשמחה, אבל בגיל של הילדים שלך? זה נשמע לי ממש נס (מתאים לחנוכה).

אין לי איזה רעיון מוצלח למה להמשיך לצרוך ירקות מבושלים (אבל מה לגבי מבושלים אחרים? קטניות נניח, אתם אוכלים? עדשים כתומות וכאלה? אצלנו אוהבים את זה מאוד), אבל לגבי בשר אפשר למצוא כל מיני דברים ש בשמת א כתבה לגבי למה זה כדאי וחשוב. (אני הייתי צמחונית במשך למעלה מ-10 שנים עד להריון הראשון ומאז אני אוכלת בשר. קשה לי לומר אם זה הועיל לי תזונתית).

וגם,
רציתי להגיד, שאני פה, למרות שהתזונה שלי עמוק עמוק למטה. לא מצליחה להתאפס, כבר תקופה ארוכה (מדי). אפילו שיטת ה"אמצי לעצמך הרגל יחיד" לא עובדת. באסה.

[יעלפו_מהמושב*]

ועוד דבר,

חשבתי לעשות בדיקת דם, לקבל את התוצאות שלה ולעשות אתגר של שינוי התזונה, ואחרי איזו תקופה לעשות בדיקת דם חוזרת ולראות את ההשפעה. סתם, בעיקר לשם השעשוע.
(אבל אין לי כוח לבקש הפנייה לבדיקת דם, ללכת לרופא, ללכת עם הילדים לעשות בדיקת דם וכו' וכו', אז זה לא יקרה, אבל זו מחשבה מעניינת. אולי מישהי אחרת תאמץ את הרעיון ).

[גוגוס*]

מתחילה להצטייר לי תמונה (מעורפלת בינתיים, לחידוד פוקוס) שמרוב שאנחנו קשובות לעצמנו אנחנו מאבדות הקשבה לעולם בחוץ.
מחשבה מאוד מעניינת...
הנה מה שעולה לי מול זה. מחשבה מאוד מהבטן ואולי לא אעמוד מאחוריה מאוד יציב
אני חושבת שזה עלול לקרות אם באופן מתמשך לא הקשיבו לי. אם העולם סביבי לא מקשיב אז חידוד ההקשבה שלי כלפי עצמי יבוא קודם כל כפיצוי על משהו שצריך להינתן לי באהבה ובכמות גדולה. אם הקשבה פנימה היא תהליך כזה של פיצוי והשלמת חסר אז סביר שכולי אתמקד בו ולא תהיה לי באמת אנרגיה להקשיב לאחרים.
את יודעת איפה אני רואה את זה קצת? כשאני בעמדה של "מטופלת". אני מקבלת בטיפול משהו שחסר לי מבחוץ ואז אני כל כולי בתוכי ויש לי פחות לתת. אבל כשאני מקבלת מהסביבה מה שאני צריכה (או נכון יותר לומר, כשאני יודעת איך לבקש) יש לי מספיק גם בשביל עצמי וגם בשביל אחרים.

מאחר ואני מקשיבה לגוף שלי הרבה מאוד זמן אני יכולה לשתף שאני רואה שם את שתי הפאזות האלה בצורה מאוד בולטת.

[גוגוס*]

אבל אין לי כוח לבקש הפנייה לבדיקת דם, ללכת לרופא, ללכת עם הילדים לעשות בדיקת דם וכו' וכו', אז זה לא יקרה, אבל זו מחשבה מעניינת. אולי מישהי אחרת תאמץ את הרעיון
זה יופי של רעיון ואני עשיתי אותו כבר פעמיים בעבר. פעם אחת בגלל שדאגתי לברזל ופעם אחת בגלל שדאגתי לבי שתיים עשרה. אבל אני ממש מתחברת לזה שאין כוח. ואני חושבת שאם תוכלי להתמיר את ה"אין לי כוח" ל"יש לי כוח פשוט להתבונן בעצמי ולדעת אם משהו חסר או לא יושב במקום" אז תצאי ממש מורווחת מכל הלך המחשבה הזה. בכל אופן, זה מה שאני עושה בשנה האחרונה. אני מתבוננת פעם בכמה זמן ממש לעומק. בכל איבר בגוף שחשוף לי או שאני יכולה להרגיש אותו בעצמי וגם במצב רוח, עייפות, נמרצות וכו'. אם משהו לא יושב כמו שצריך אני מתקנת תזונה. בעיקר בבדיקה מה ממש מתחשק לי.

בגיל של הילדים שלך? זה נשמע לי ממש נס.
אני יכולה לראות למה זה נראה ככה מבחוץ אבל זה לא נס. הם תמיד אכלו ככה אז זה מה שהם יודעים. ובכל הנוגע לדברים אחרים שהם אכלו זה תמיד בא עם הלמידה שמדובר במשהו חריג ושזה לא בריא. לא היתה להם אפשרות לייצר משהו אחר. מתוך הדברים שיש בבית באופן קבוע פירות זה הכי טעים אז זה מה שהם ישמחו לאכול. מה הם יעשו? ישלחו אותי לסופר לקנות משהו אחר?

אני פה, למרות שהתזונה שלי עמוק עמוק למטה. לא מצליחה להתאפס, כבר תקופה ארוכה.
מה את צריכה? מה יקפיץ אותך?
(מותר לנחש מההיכרות איתך? - לרדת לסופר ולקנות מלא פירות טעימים ולאכול אותם ככה בלי שום קילופים וחיתוכים)

[יעלפו_מהמושב*]

וגם במצב רוח, עייפות, נמרצות.
אני עייפה. נורא. אבל זו לא הפתעה גדולה עם תינוק שחובב לינוק בלילה (וגם ביום. וגם להתעורר בלילה ככה סתם כדי לומר שלום ולפטפט קצת). אבל ברור לי שזה קשור גם לתזונה.
זה קצת מוזר, כי מכל מיני בחינות אני מרגישה שאני עושה צעדים מאוד גדולים ומהותיים. כל מיני דברים שבעבר לא הייתי מצליחה לעשות, ועכשיו מכל מיני סיבות (גם נסיבתיות וגם אחרות) אני מצליחה וזה מאוד משמח אותי. אבל בנושא התזונה, אני פשוט לא מצליחה להתקדם. לפני כמה ימים קראתי דברים שכתבתי בדפים שונים כאן בשנת 2007 או 2008 וזה היה מדהים ומסתכל לראות כמה מעט השתנה מאז (בנושא התזונה). צעד קדימה, שלושה אחורה, וכל הצעדים כולם במעגל.

מה הם יעשו? ישלחו אותי לסופר לקנות משהו אחר?
לא, ברור שלא. ולמי שמגדלת ככה, גם ברור שזו לא הפתעה. זה מפתיע רק אם מסתכלים על זה מהצד. זה מזכיר לי, למרות שזה קצת שונה, את האומץ לא לנסות ללמד את הילדים בכוח כל מיני דברים. לסמוך עליהם שירצו ללמוד, שילמדו, שהם סקרנים ומעולים כמו שהם, שאין צורך בכפייה. אז ככה גם עם מזון. שאם יהיה להם מבחר מספק ומעניין, הם לא יישארו בורים או יפצו את עצמם בסוכריות חמוצות.

_מה את צריכה? מה יקפיץ אותך?
(מותר לנחש מההיכרות איתך? - לרדת לסופר ולקנות מלא פירות טעימים ולאכול אותם ככה בלי שום קילופים וחיתוכים)_
לרדת לסופר זה מושג שנשאר בתל אביב בעוד אני במושב קטן בשרון, שבו האטרקציה היחידה היא אלונית (סופר יקר וקטן מאוד).
אבל היום בדיוק יום סופר עם הילדים.
אני לא יודעת. אני נמצאת במקום מאוד מוזר. יש לי הרבה פירות בבית. תמיד. ומסחטת תפוזים/רימונים מעולה. ובלנדר. ובכל אלה אני עושה שימוש תדיר- בגלל (בזכות) הילדים. אבל לא בשביל עצמי. זה נהיה ממש מוזר. אני מכינה אוכל לכולם ולא אוכלת בעצמי ובסוף אוכלת את הדברים הכי גרועים.

[גוגוס*]

_כידוע, דברים התפתחותיים הם ספירליים. ועכשיו הגעתי שוב לאותה גזרה בספירלה ושוב אני עם התפיסה שהקשבה היא כלי רב עוצמה לה-כ-ל. שרות לאחר. שרות לעולם. ואולי אפילו יעוד...
באופן אישי, מבחינות מסוימות התקדמתי ביכולות ההקשבה ונהייתי מיומנת יותר, אבל יש גם הרבה עבודה עדיין._

מצ'רה, קודם כל אני בעדך, שתדעי. בטח יעוד, למה לא? אין לי ספק שתהיי מצוינת ואני חושבת שזו יכולה להיות יופי של נישה בשבילך. הקשבה...
מה שכן, אני מאמינה שבין אם זה יעוד ובין אם לא, העבודה עם אנשים אחרים יכולה לקדם אותך המון. אם עכשיו את מיומנת, כשתתחילי לגלגל את הרעיונות שלך עם אחרים ההתקדמות שלך תכפיל את הקצב שלה. תמיד שווה לנסות.

[גוגוס*]

זה קצת מוזר, כי מכל מיני בחינות אני מרגישה שאני עושה צעדים מאוד גדולים ומהותיים. כל מיני דברים שבעבר לא הייתי מצליחה לעשות, ועכשיו מכל מיני סיבות (גם נסיבתיות וגם אחרות) אני מצליחה וזה מאוד משמח אותי. אבל בנושא התזונה, אני פשוט לא מצליחה להתקדם.
אולי זה לא מוזר? אולי זה קשור למה שמצ'רה העלתה? שיש לנו מלאי מסוים של אנרגיה למיקוד, הקשבה ושינוי ושאת מתעלת את שלך לערוצים אחרים מכל מיני סיבות.
מעלה פה מחשבה פסיכולוגיסטית לשיקולך כי אני קצת כזאת אבל הפוך - שאולי ההתקדמות האחרת באה אפילו קצת כדי לברוח מהקושי שיש בשינויים הכי מהותיים, כמו תזונה ובריאות? תראי אותי, אני מבלה המון זמן כאן ומול ספרים שעוסקים בתזונה כי זה כבר בא לי בקלות היום. בזמן הזה הייתי אמורה לכתוב מאמר וספר אבל זה בא קשה אז אני בוחרת בקלולא מזיזה דברים שחשובים לי מאוד ושאני באמת באמת צריכה לקדם. בגלל שהתזונה נורא חשובה זה קל לי לברוח לשם. אם אני עושה משהו חשוב יש לי פחות ייסורי מצפון על זה שאני לא עושה דברים חשובים אחרים.

חני פעם אמרה לי משהו יפה כשדיברנו על מריחות הזמן שלי באינטרנט. שאני מורחת בדברים נורא אלגנטיים כמו דף על תזונה וקריאת עיתונים של אנשים חכמים. ככה קשה לי לבוא בטענות אל עצמי וזה מסתיר מאוד יפה את המניע האמיתי שלי. אולי משהו מזה מדבר אליך?

לרדת לסופר זה מושג שנשאר בתל אביב
נכון. שכחתי שעברת.

אני מכינה אוכל לכולם ולא אוכלת בעצמי ובסוף אוכלת את הדברים הכי גרועים.
מציעה לך רעיון. לכי רגע למטבח ותתבונני בכל השפע שלך על השיש או במקרר. תסתכלי כמה דקות ותבדקי מה את מרגישה כלפי זה. מה את מרגישה כלפי כל הפירות היפים והמסחטות וכו'? איזה רגש עולה שם? ומה עולה לך ממש בגוף?

[נעה*]

היי גוגוס , רק רציתי לספר שאני כבר כמה ימים קוראת אותך בשקיקה מההתחלה
את כותבת מקסים ועולות לי המון שאלות אבל נראה לי שכבר עברת כברת דרך מהמקום בו הפסקתי לקרוא ,
אז רק רציתי לומר שאני קוראת ומקווה להדביק את הקצב
נעה

[יעלפו_מהמושב*]

אמורה לכתוב מאמר וספר
את כותבת ספר? (יעל מתרכזת בעיקר)

שאולי ההתקדמות האחרת באה אפילו קצת כדי לברוח מהקושי שיש בשינויים הכי מהותיים, כמו תזונה ובריאות?
זו התקדמות שהייתה נורא איטית והדרגתית ואז נוסף איזה אסימון אחרון שנפל ברעש גדול והזיז כמה דברים מהותיים. לא חושבת שזו הייתה בריחה דווקא. למעשה, ממש קשה לי להאמין שהצלחתי להזיז דברים בתחומים אחרים, כי בדרך כלל אני צעד קדימה שלושה אחורה גם ביתר התחומים. יותר מזל משכל אולי היה לי בדברים האחרים.

(אבל ברור שאני יודעת על מה את מדברת וברור שגם אני מוצאת את עצמי בורחת לבאופן בתקופות מאוד מסויימות ולא באחרות).

מה את מרגישה כלפי זה. מה את מרגישה כלפי כל הפירות היפים והמסחטות וכו'? איזה רגש עולה שם? ומה עולה לך ממש בגוף?
מרגישה שאין לי כוח. שאין לי כוח להיות חיונית. שרק חסר לי שיהיה לי יותר כוח, כי במצב הנוכחי כל כוח שיהיה לי, יהיה מי שיזדקק לו. (אח אח התירוצים, אין להם סוף).
ובגוף? לא יודעת. כמיהה אולי. לא ממוקדת בכלל.

[גוגוס*]

הי נעה, איזה כיף... פנים חדשות. שמחה מאוד שבאת ומעניין לך.
אל תהססי לשאול כל מה שעולה בדעתך. גם אני כאן וגם עוד חבורה עליזה של נשים עם ניסיון רב בהתעסקות הזו בתזונה. בטח תקבלי את מבוקשך בקלות רבה.
בעיקר - ברוכה הבאה!

[גוגוס*]

את כותבת ספר?
כן. על תזונה. וזה זז לאט מאוד למרות שחשבתי שיזוז ממש בטיל. לכתוב ספר זה קשה.

רק חסר לי שיהיה לי יותר כוח, כי במצב הנוכחי כל כוח שיהיה לי, יהיה מי שיזדקק לו
ממש ממש לא תירוץ. יצא לך משפט מפתח לדעתי! ביג טיים. זה מה שאני שמעתי, בבקשה תתקני אותי אם צריך - כשאני נהיית חזקה מייד בא מישהו ולוקח ממני עוד ואז במקום שאני אהנה ממה שהרווחתי בזיעת אפי מישהו גוזל לי ואני שוב נשארת עם מעט. אז אם במילא זה מה שקורה מה שווה בכלל להשקיע בלהיות חיונית? גם מאמץ וגם בסוף לא נשאר לי להנות מזה.
זה ככה?

ובגוף? לא יודעת. כמיהה אולי
עוד משהו משובח... בואי ננסה - כמיהה למה? אבל תישארי בגוף. לא לברוח לראש.

[מצ'רה*]

אני חושבת שזה עלול לקרות אם באופן מתמשך לא הקשיבו לי. אם העולם סביבי לא מקשיב אז חידוד ההקשבה שלי כלפי עצמי יבוא קודם כל כפיצוי על משהו שצריך להינתן לי באהבה ובכמות גדולה.
זה בדיוק מה שאני אומרת: שזה המצב בו העולם כולו מצוי.
ל אף אחד לא הקשיבו מספיק. אולי כמותית כן אבל לא איכותית.
והרעש מסביב רב מכדי לעשות הכל ביחד, גם פנימה וגם החוצה.
אני חושבת שמסורתית, נשים הצטיינו בהקשבה לאחרים על חשבון הקשבה לצרכים ולקול של עצמן. ועכשיו שזה מתחיל להשתנות והקשבתנו לעצמנו משתפרת, אין בינתייםמתנדבים חדשים לתפקיד. וחוליה עדינה אך נחוצה ביותר ברשת שמחברת אותנו, פשוט לא קיימת או קיימת באופן נורא חלקי.

_{תזכרי שאת אמרת שזה דף על הקשבה}

[יעלפו_מהמושב*]

כשאני נהיית חזקה מייד בא מישהו ולוקח ממני עוד ואז במקום שאני אהנה ממה שהרווחתי בזיעת אפי מישהו גוזל לי ואני שוב נשארת עם מעט.
בול. בול זה.
ובכלל, יש לי איזו נטייה לעשות מהחוץ פנימה. שזו טעות די קריטית בחיים. נניח, להתחיל תואר שני כי "צריך" כי "כדאי" כי זה "טוב" ואחר כך למצוא את עצמי בו (למזלי הבחירות שלי היו מאוד מתאימות לי רוב הזמן, באורח פלאי למדי ביחס לחוסר הקשב שלי לעצמי). וחיצונית אני רזה והכל בסדר ואני לא חולה וכאילו אין איזה "צורך" חיצוני שדורש מענה וטיפול. ומאוד קשה לי לבוא מבפנים החוצה. להגיד אני יודעת שאני צריכה את זה ולכן שווה לי להשקיע בזה מאמץ למרות שהתוצאה עשויה להיות שקופה לחלוטין (לאחרים, אולי לי).

כשאני נהיית חזקה מייד בא מישהו ולוקח ממני עוד ואז במקום שאני אהנה ממה שהרווחתי בזיעת אפי מישהו גוזל לי ואני שוב נשארת עם מעט.
נראה לי שזה חוק טבע של אמהות בשנים הראשונות, לא? (ואז הילדים הולכים לישון ובעלי תוהה אם מתחשק לי להכין לו משהו לאכול, זה השלב שבו אני עלולה להפוך למפלצת תלת ראשית).

בואי ננסה - כמיהה למה?
לטרי ולמתוק (תותים).

[מצ'רה*]

(ואז הילדים הולכים לישון ובעלי תוהה אם מתחשק לי להכין לו משהו לאכול, זה השלב שבו אני עלולה להפוך למפלצת תלת ראשית).
ברור.

[גוגוס*]

תזכרי שאת אמרת שזה דף על הקשבה
זה לא אני אמרתי. זה פשוט ככה. ואם הדיון הזה יעיק על מישהי בבקשה להגיד. אישית אני חושבת שאם משהו מעיק אפשר לא לקרוא אותו או לייצר משהו אחר שמעניין וזה קורה פה כל הזמן. כל אחת יכולה להסיט את הכיוון של הדף למה שמעסיק אותה כרגע וזה כל הקסם בעיניי.

מצ'רה, אני רואה קצת אחרת את התהליך, בעיקר את השלבים השונים שלי.
קודם כל, אני לא חושבת שמשהו בחיים האלה ימלא את החסרים שנוצרו לי מפעם. אצלי - מה שהיה מת. בחוויה שלי, כשהמיכל שלי ריק, הוא ריק. זה לא משנה אם הוא ריק כבר עשרים שנה או ריק חמש שנים. הוא ריק. כאשר הוא מתחיל להתמלא נקודת ההשוואה שלי היא לא הצער על עשרים שנים אחורה. להפך. הוא מתחיל להתמלא, איזה יופי. רגע לפני זה לא היה כלום ועכשיו יש. סיבה למסיבה.
לכן מה שהיה פעם וכל ההיעדר הגדול של הקשבה שיש לרובנו בכלל לא רלבנטי בתפישה שלי ביחס לעצמי. אולי לאחרים זה כן משנה וממש משפיע עליהם.

עכשיו, בואי נראה מה קורה כאשר המיכל שלי מתחיל להתמלא בהקשבה, ותראי כמה יפה זה קשור למה שיעל מעלה (או נכון יותר, לאיך שאני קראתי את מה שיעל מעלה) - כשיש לי, אפילו קצת, יש לי מאיפה לתת. את יכולה לראות את זה אצל הרבה הורים. הורים טובים נותנים לילדים שלהם, אפילו אם יש להם ממש מעט. ככה זה אצלי בהקשבה. ולכן המפתח הוא לא למלא את המיכל אלא להיות בתהליך של מילוי המיכל. ברגע שמה שיש שם יגיע למצוף, ויסמן לי איזה מינימום מסוים, יהיה לי כבר לתת. אני אשאיר לי חלק כדי להמשיך להניע את התהליכים שלי, אבל יהיה ממה לתת.
כשחסרה לי הקשבה כל מה שאני צריכה זה להרגיש שמישהו מקשיב לי בקשב אמיתי ואיכותי. אחרי כמה זמן המערכת שלי תשתכנע שלא צריך לקמץ ולחסוך כי הנה, יש. ואם יש - אפשר לתת.

[גוגוס*]

לטרי ולמתוק (תותים).
את שמה לזה, נכון? זה תמיד תותים אצלך אם יש לך רוצי מייד לאכול לפני שהגוף שוכח שדיברת איתו עכשיו. אם אין לך, תמשיכי לעמוד מול המטבח ותחפשי את המגנט הטרי והמתוק.
יקירתי, פשוט לכי לאכול. זו התחלה טובה. אני בינתיים אכתוב לך על כל השאר ואז גם יהיה לך מה לקרוא על בטן מלאה. אין כמו טרי ומתוק. הכי מחובר לעצמך שיש. יאללה, לאכול.

[יעלפו_מהמושב*]

את שמה לזה, נכון? זה תמיד תותים אצלך.

וואלה? בחיי שלא שמתי לב!

[מצ'רה*]

את יכולה לראות את זה אצל הרבה הורים. הורים טובים נותנים לילדים שלהם, אפילו אם יש להם ממש מעט.
נכון. אני גם מאמינה שכשעושים משהו נכון, מתמלאים מחדש בכוחות מהעולמות הבלתי נראים שתומכים בעשיה. אין ספק שזה כך בהורות הרבה מהזמן.

לכן מה שהיה פעם וכל ההיעדר הגדול של הקשבה שיש לרובנו בכלל לא רלבנטי בתפישה שלי ביחס לעצמי. אולי לאחרים זה כן משנה וממש משפיע עליהם.
מעולה בשבילך. אני חושבת שאת מאד נדירה. (-:

[גוגוס*]

למזלי הבחירות שלי היו מאוד מתאימות לי רוב הזמן, באורח פלאי למדי ביחס לחוסר הקשב שלי לעצמי
תגידי, לקחת בכלל בחשבון שאולי את מקשיבה לעצמך מעולה, ושום דבר כאן לא פלאי או כרוך במזל, אבל שבמקום להכיר בהקשבה הזו את מבטלת אותה ומכסה אותה במילים עם אנרגיה שונה לגמרי?
בלי שמץ של טון ציני - את באמת חושבת שזה סביר שהבחירות שלך מתאימות לך בלי שתקשיבי לעצמך? ושאת מצליחה ומתקדמת יפה ונהנית רוב הזמן מהבחירות האלה בלי שתקשיבי לעצמך?

אני לא חולה וכאילו אין איזה "צורך" חיצוני שדורש מענה וטיפול.
בוודאי שיש. וגם אליו את קשובה מאוד אבל פשוט לא מתארת את זה כהקשבה. הנה, כתבת בעצמך על העייפות. את עייפה. הנה הצורך. ואת מספיק מנוסה בשביל לדעת שני דברים.
1) יש כל מיני סוגים של עייפות. את אלו שבאים באופן טבעי עם האמהות אפשר לסבול די בקלות ולהמשיך לחייך וזה קרה לך לא מעט פעמים.לא אמרת לי את זה אבל אני יודעת שזה ככה. אבל יש גם אחרים שלא נובעים רק מהאמהות ולכן הם פחות נסבלים, לא טבעיים ודורשים טיפול.
2) תזונה היא טיפול נפלא בעייפות.
את מקשיבה לעצמך ואת חכמה ואת יודעת הכל. עכשיו נשאר לחבר את הקצוות.

שווה לי להשקיע בזה מאמץ למרות שהתוצאה עשויה להיות שקופה לחלוטין
לא ולא. לא שווה להשקיע בזה מאמץ. אם את במושגים של מאמץ אכלת אותה. צאי מזה. ואת יודעת גם איך לעשות את זה. יש לך הרבה ניסיון. להוציא את הדיסק ולשים אחד חדש. ואם תעשי בלי מאמץ, תמצאי את שאריות ההתלהבות והשמחה שלך, התוצאה לא תהייה שקופה. זה פשוט לא עובד ככה.

בעלי תוהה אם מתחשק לי להכין לו משהו לאכול
לא מכירה את הזוגיות שלך אבל מציעה פה את שלי כי אולי זה יעורר מחשבה - אני לעולם לעולם לא מכינה לאיש אוכל. כשאני מכינה לילדים אוכל אני מכינה יותר, שמה לו בצלחת וזהו. אם זה מתאים לו שיאכל. אם לא, הוא מוזמן להכין לעצמו כל מה שבא לו. זה משהו שדיברנו עליו כבר לפני שנים, הסברתי את עצמי ממש טוב. הבהרתי שזה לא נגדו זה בעדי וככה זה. הוא לעולם לא יבקש ממני להכין לו משהו לאכול לארוחת ערב. הוא אוכל בשמחה את מה שהכנתי ואם קרה ולא נשאר מכל מיני סיבות הוא יכין לעצמו מה שהוא רוצה. מאמא שהיתה כל היום עם הילדים לא מבקשים שום דבר בערב. ממש כלום. וזו נקודה שנראה לי שכדאי להבהיר בשלב כמה שיותר מוקדם. כאמור, אני חושבת שנחמד לעשות את המאמץ (בעיניי הוא קטן) ולהכין כמות גדולה יותר ממה שעושים לילדים ולהשאיר לו. ולא מזיק אם הוא גם מבין שהכנת כמות גדולה יותר היא בפני עצמה השקעה ויגיד יפה תודה כל יום. כשהאיש לי שוכח או אוכל מול סרט ולא שם לב אני מזכירה לו - אתה יודע, נעים לי כשאתה אומר לי תודה שזכרתי אותך והכנתי אוכל גם לך. עושה לי עוד יותר כיף לחתוך יותר סלט ולהקפיץ יותר אפונים כי תוך כדי זה אני חושבת עליך.

ועכשיו לנקודה העיקרית, וסליחה שזה מגיע רק בסוף - אני חושבת שזה די ברור שיש כל מיני סוגים של אנרגיה. בין היתר, יש אנרגיה שאם היא מתרוקנת היא לא מתמלאת בעצמה ויש כזו שכן.
אני חושבת שהפחד שלך להיות חזקה ומלאה באנרגיה הוא ממש חשוב (ומוכר מאוד גם לי). באופן כללי החצנה של עוצמה מושכת אנשים לבוא ולהתחמם בתוכה ולקחת ממנה. אני מציעה לך להשקיע בזה הרבה מחשבה ואם יש לך חשק אפילו לשקול לעבד את זה לעומק. אם את רוצה אפשר כאן, אני כאמור מאוד מזדהה, אבל אני לא יודעת אם זה מתאים לך בפורום הזה.
בכל אופן, המחשבה הזו, שאם אני אשאר קצת חלשה יקרו דברים טובים מכילה גרעין של אמת. פחות באים בדרישות, יותר קל לבקש עזרה מאחרים (למשל, כשעייפים מאוד או באופן כללי כשיש תלונה קונקרטית שמובנת לסביבה ונתפשת כלגיטימית) יש מן לגיטימציה לעצור, לנוח וכו'.
מעבר לגרעין האמת, יש גם הסתרה של האמת. העניין הבסיסי, שעליו אני לא מדברת כרגע, זה שמגיע לך לנוח בלי קשר למידה שבה את חזקה. זו זכות יסוד שלך בעולם שמגיע לך לנוח כמה שאת צריכה.
מעבר לכך, יש אמת נוספת, חשובה לא פחות, והיא שיש סוגי אנרגיה שמחדשים את עצמם. כלומר, כשאת נמצאת בתהליך תזונתי מדויק האנרגיה שלך לא באה רק מהאוכל. היא באה מהתהליך. נכון, את יותר עירנית וחיונית וזה בהחלט בגוף . אבל מהסוג הזה של חיוניות באה האנרגיה המתחדשת מעצמה. היא באה מזה שאת עושה לעצמך משהו טוב. שאת מלטפת את עצמך ומתענגת על עצמך ומכירה בזה שמגיע לך הכי טוב. האמת, זה בכלל לא אנרגיה. זה מצב תודעתי.
כשאת במצב תודעתי שמגיע לך הכי טוב ושאת משיגה לעצמך את ההכי טוב הכל נראה מאוד קטן. העייפות שמלווה את האמהות חוזרת לגודל האמיתי שלה. הדברים המעצבנים שהילדים עושים חוזרים לגודל האמיתי שלהם. הכל נראה אחרת.

כרגיל אני כותבת בהמון מילים ולא יוצא לי הכי חד ומדויק כי אני חושבת תוך כדי שאני כותבת. זה לא כאילו אמרתי את הדברים האלה כבר מיליון פעמים והם יושבים אצלי כל מילה בסלע. אז סליחה על זה. אבל אני מקווה שבתוך כל העודפות המילולית הזו הנקודה שלי הובנה כי אין לי כוח ללכת לערוך את זה.

יעל יקרה, אני מציעה לך בחום ובאהבה לקבל החלטה בנוגע ליום הזה ואולי גם לזה שאחריו - לפנק את עצמך. ללכת למטבח הרבה פעמים ולנשנש פירות מתוקים עד בלי די. ולהרגיש איך הפינוק העצמי והאהבה העצמית הזו מזרימים אותך מחדש. את יודעת כבר את כל זה. אני יודעת שאת יודעת. מה שאני מנסה זה להזכיר לך את הדברים החשובים שלמדת כבר בעצמך מתוך הניסיון שלך ותוך כדי גם לשים לך יד על הכתף וללכת איתך למטבח. אנחנו יכולות לדבר המון. אבל אפשר תוך כדי גם לעשות. מגיע לך הכי טוב שיש. הוא נמצא במטבח. לכי לקחת לך.

[גוגוס*]

מעולה בשבילך. אני חושבת שאת מאד נדירה.
לא נדירה. עבדתי בשביל זה. נפרדתי מהעודפים האלה ב"מסע". זה עלה לי הרבה כסף ולקח הרבה זמן והיה שווה את זה. את מבינה? זו בדיוק הפואנטה. ההקשבה לעצמי יצרה אצלי משהו שאת רואה עכשיו כנדיר. הוא לא נדיר. הוא תוצר של תהליך. לא נולדתי ככה. ובמסגרת התהליך רוקנתי משהו והתחלתי להתמלא. התחלתי להתמלא נהיה לי עודף וכו'... אלו בדיוק היחסים האפשריים בין חוסר בהקשבה, קבלת הקשבה ומה שזה מייצר. אני בהחלט לא חושבת שאני חריגה בזה.

את יודעת איפה עוד אני רואה את זה? זוכרת שסיפרתי שאני מלווה נפגעות תקיפה מינית להליך הפלילי? בערך חצי מהן אומרות לי בסוף, בסך הכל כמה שעות אחרי שהקשבתי להן, שהן רוצות גם להיות מתנדבות במרכז הסיוע. ככה זה עובד. גם אצל מי שהכי קשה לה בעולם ושיש לה משקעים מחיים שלמים.

[גוגוס*]

אני מקבלת לאחורנה מסרים מהיקום בנוגע לעודף המילים שלי.
יעל, אני מסתכלת על מה שכתבתי לך ויודעת שניתן היה בקלות לכתוב רבע מזה ולהעביר את המסר אפילו בצורה טובה יותר.
אני באמת מצטערת על העומס. אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם זה. כל כך קל לי לכתוב פשוט בשטף וזה כל כך קשה אחרת.
מקווה שאת יכולה לחלץ מזה משהו למרות זאת.

עוד מחשבה חשובה - אני לגמרי מודעת לכך שהדבר שהכי קשה לך בעצם לא מקבל מענה בתשובה שלי ושהוא זה שבגללו את לא עושה את מה שאת רוצה לעשות. שמת עליו את האצבע ואני חושבת שהצבענו עליו ודייקנו אותו אבל בשורה התחתונה הוא דורש דיון עמוק. שלך עם עצמך או עם עוד מישהו. זה משהו שאם תתעמקי בו תוכלי להרוויח משהו גדול להמשך החיים.
בינתיים, בעוד את מחליטה מה לעשות בזה, אני חושבת שיש דברים שאת יכולה לעשות ומכאן בא ההמשך שכתבתי לך, והעצה הפשוטה מאוד ללכת לאכול משהו שמשמח אותך, בהינתן שהגוף שלך עצמו משתוקק לכך - מתוק, טרי וטבעי. ולהמשיך בזה ככל שתוכלי וככל שתהני. וגם להיות כאן ולספר ולקבל דחיפה ועידוד ככל שתצטרכי ויתאים לך.

[מיכל_בז*]

מצ'רה, איזה כיף שהפסקת להקשיב והתחלת לדבר.
הדיון הזה בכלל לא מעיק, אותי הוא נורא מעניין בעיקר כי אני עכשיו נאבקת עם להציב גבולות להקשבה, כי אני, כך גיליתי לאחרונה, אדם שחופרים לו. ועייפתי. אבל אני לא יודעת איך להפסיק את זה בלי להעליב וכך יוצא שאני עומדת דקות ארוכות ופשוט נחפרת למוות.

נראה לי שמחר אני הולכת לאמץ הפוך על הפוך וכל כך להקשיב לכולם עד שהם יאלצו לשתוק.

[מיכל_בז*]

אני מקבלת לאחורנה מסרים מהיקום בנוגע לעודף המילים שלי.

גוגוס, אני מתה על עודף המילים שלך, הכוונות הטובות שלך זוהרות החוצה עם המילים האלה.

[גוגוס*]

גוגוס, אני מתה על עודף המילים שלך, הכוונות הטובות שלך זוהרות החוצה עם המילים האלה.
אויש, תודה, מותק.

[גוגוס*]

תשמעו, היה לי היום ערב בריקודים... אין לי מילים (נראה לכן? יש לי המון מילים )
זה התחיל מההתלבשות. אני מרגישה מעולה. מה זה מעולה? מופלא ממש. כל כך מופלא עד שהחלטתי לעשות מה שלא עשיתי מעולם, מימיי חיי, וללבוש טייץ לריקודים. מעולם מעולם לא לבשתי טייץ לשום מקום כי הירכיים שלי וכו'... באמת לא צריך להכביר מילים על האיוולת הזו. והיום הסתכלתי במראה ואהבתי את עצמי. באמת באמת. את כולי. ולבשתי טייץ כאלה שקניתי בשביל לחמם אותי בימים הקרים, יעני, במקום גרביונים.
הגעתי לריקודים והרגשתי... לא יודעת לתאר בדיוק. הרגשתי הכי טוב בעולם. כאילו הכל הכל בסדר ובמקום שלו. הרגשתי בהיי.
וכנראה הקרנתי גם החוצה כי הרבה אנשים באו לרקוד איתי. בדרך כלל אני נוטה לא להרבות בריקוד עם אחרים ולהיות עם עצמי אבל היום... היום הייתי אחרת. רקדתי עם מלא אנשים וזה היה נשגב ממש. אני חושבת שחייכתי לאורך כל הערב.
בסוף המפגש יושבים תמיד במעגל ומי שיש לו משהו לומר אומר. לרוב אין לי שום סבלנות לזה והטקס הזה מוציא אותי מהשלווה שלי. היום השלווה שלי היתה מחוברת כל כך לאנשים אחרים עד שהיה לי ממש חשק לשבת עם כולם ואפילו... אפילו העזתי לפתוח את הפה ולדבר. אמרתי שיצא לי היום לרקוד עם הרבה אנשים ושזה היה נפלא והודיתי להם על הריקוד.
כשהתלבשתי באו כמה אנשים להגיד גם לי תודה ולקשקש והרגתי כמו מישהי שמתקבלת למשהו. הרגשתי בפנים. רכבתי הביתה ואז שמתי לב לעוד שלושה דברים מופלאים.
1) הקנקים הקבועים שיש לי באצבעות הרגליים כשאני מתחממת לקראת הריקוד פחתו בצורה ניכרת.
2) אחרי הריקודים תמיד כואבות לי הברכיים. לא יודעת למה. היום רק שמאל כאבה וימין שתקה. בבית שמאל כבר לא כאבה יותר.
3) זו היתה הפעם הראשונה מאז שאני רוקדת (כולל השנה בישראל) שבה לא נאלצתי ללכת לשירותים תוך כדי הערב. וזה למרות ששתיתי בקבוק שלם של מים. אני רוצה לקוות בשבילי שזה אומר משהו טוב על מצבה של השלפוחית שלי.

אני שמחה. כל יום בתוך התזונה הזו מביא איתו עוד איזו התעלות ועוד שיפורים קטנים אך בהחלט מורגשים במצב הפיזי שלי. ממש טוב לי ואני מרגישה בכל נימי נפשי שאני עושה משהו נכון.

[מצ'רה*]

מצ'רה, איזה כיף שהפסקת להקשיב והתחלת לדבר.
תודה!
(להקשיב לכן הרבה יותר קל לי מלאנשים בחיים האמיתיים. אתן הרבה יותר רהוטות)
(ולדבר יותר קל לי בחיים האמיתיים....)
נראה לי שמחר אני הולכת לאמץ הפוך על הפוך וכל כך להקשיב לכולם עד שהם יאלצו לשתוק.
לי זה עוד אפפם לא הצליח. (זה מה שניסיתי בסבב הקודם). תמיד יש להם יותר מה להגיד, מאשר לי מקום באוזניים.

אלו בדיוק היחסים האפשריים בין חוסר בהקשבה, קבלת הקשבה ומה שזה מייצר. אני בהחלט לא חושבת שאני חריגה בזה.
גוגוס, אני לוקחת את מה שאת אומרת וממשיכה לחשוב עליו.
באופן אישי אין לי את החוויה שאת מתארת. ואני גם לא רואה מסביבי את המצב שאת מתארת. לכן זה נראה לי נדיר. אני לא אומרת את זה כדי להתווכח - אני דוקא מקשיבה למה שאת אומרת ומוסיפה אותו להתבוננות שלי בנושא.
חיפשתי בנסיוני את החוויה שאת מתארת, גם לגבי עצמך וגם על המוקשבות במרכז הסיוע. היות ואין לי חוויה של להיות במצב טיפולי, לא מצאתי. ואז נזכרתי במשהו אחד: שכששואלים אותי על הילדים שלי ובאמת מקשיבים לזה (למשל, בפגישה עם מחנכת בבי"ס לגבי אחד מהם) אני יכולה לדבר עליהם בלי גבול. אף פעם לא נגמר לי מה להגיד. מה שנגמר זה תמיד הזמן או יכולת ההקשבה של הצד השני. ובאמת, אחרי הפרוט האינסופי הזה אני תמיד מרגישה מעודדת, עם הבנות חדשות, ומוכלת יותר מבדרך כלל.
שוב, אני לא סוגרת כאן את הנושא. אני ממשיכה לחשוב ולשים לב למה שאמרת.

[גוגוס*]

אני ממשיכה לחשוב.
מעולה. גם אני ממשיכה לחשוב. העלית שאלה ממש מרתקת בעיניי ששווה מחקר סוציולוגי/פסיכולוגי.
אם תהיינה לך תובנות חדשות בואי לספר.

[עלה_דפנה*]

הי לכן,
אפשר להצטרף?
גוגוס, אני קוראת אותך כבר כמה זמן, והתהליך שאת עוברת מרשים. אני שמה רגע בצד את נושא התזונה ורוצה להתייחס לדיון על ההקשבה (למרות שהקשר ביניהם ברור לי).
את כותבת, גוגוס, דברים מאירי עיניים (גם בענין התקשורת - אהבתי מאוד), אבל גם מעוררי שאלות. אני תוהה איך בעולם עמוס בדרישות, בציפיות ובמשימות - שחלקן תוצר של מציאות חיצונית וחלקן נובעות מתוך דחף פנימי - אפשר להצליח להקשיב, לעצמי ולאחרים. ובואי נהיה קונקרטיות - ואני מקווה שאת מסכימה שאתנסח באופן אישי:

אני מבינה שאת באנגליה במסגרת פוסט-דוקטורט ואמורה לכתוב ולפרסם ולהתקדם. את גם אמא ואפילו עם ילדים בבית. איך זה עובד לך?
אני במצב דומה, ומרגישה שכשאני מקשיבה לעצמי אני שומעת קולות מנוגדים ומבלבלים. קול אחד מבקש שאתעסק בענייני המקצועיים (החשובים לי מאוד), קול אחר מבקש שאהיה בנוכחות מלאה עם הבנות שלי (ואקשיב להן), קול אחר מבקש שאכין לכולנו אוכל מזין וטוב, קול אחר מתחנן לנוח - פשוט לישון, וקול אחר מבקש שאזיז את הגוף (תיאורי הריקודים שלך ממש מעוררי קנאה). רק לנסות ולהקשיב לכל הקולות הללו - מתיש מאוד.
האם זה רק אצלי כך?
אני מרגישה שלא רק שאי אפשר להענות לכל הקולות הללו, ולרוב גם לא לארגן אותם בצורה של סדר עדיפויות, אלא שגם לרוב אי אפשר להענות לאף אחד מהם בנפרד. כלומר, גם כשברור לי שיש לי צורך אמיתי בשינה, אני חייבת לקום כי יש ילדות שצריכות אותי. וגם כשברור לי שאני רוצה מאוד להיות בטיול בחוץ עם הבנות, אני לא יכולה כי אני חייבת לסיים מאמר (ואני רוצה לעמוד בדד-ליין, זה קול פנימי חזק). וכשאני מנסה להקשיב לקולות השונים אני נהיית מאוד מתוסכלת. ואז - פחות ופחות מסוגלת להקשיב לאחרים.
איך זה עובד אצלך? ואצלכן?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי גוגוסית ושאר בנות הבית,
קפצתי רק לרגע קט ושאלה בפי...
מהתבוננות על עצמי ועל בני ביתי שמתי לב שיש אפיונים שונים בהיבט התזונתי לאנשים שונים. לדוג' אני נמשכת לאוכל חי ואני גם מאוד אווירית-חושבת וזה מתאים. בעלי לדוג' מאוד "אדמתי" ומעשי ומתאים לו לאכול מבושל והוא גם מאוד אוהב בשר. הוא כרגע לא אוכל, כי זה עשה לו "רע" והוא מעדיף את הקלילות של להיות בלי זה. אני לדוג' יכולה לשים לב מתי אני זקוקה לאוכל קצת יותר דחוס כדי להתקרקע. בכורתי מזכירה אותי והצעירה את בן זוגי.
מצד אחד אני יודעת שאצלי מדובר במדרון חלקלק, כי התחושות מאוד יחסיות. ברגע שאני מתחילה בקצת דחוס זה בקלות מדרדר הלאה.. כי הדחוס מרגיש דחוס רק בהתחלה ורק אחרי שאכלתי מספיק זמן חי לחוש את ההבדל.
וכול הדיון המחשבתי הזה, מנסה לפגוש את המציאות שמכתיבה התנהלות משל עצמה...

מה אתן חושבת על הדברים, או יותר טוב, מה מרגישות לגביהם, מעניין לי לשמוע דעות נוספות.

בדיוני ההקשבה והאלימות אתעמק מאוחר יותר

(חלוקית ברגע של פנאי ממחשב לא לה...)

[נעה*]

ואו, כמה הדף הזה פעיל , באמת קשה לעמוד בקצב ... אז אני אשאל - אי שם בדף הראשון כתבת על המטרה - החלוקה לימים כדי להגיע לנצח ורצון אדיר להיות כבר "שם" . תהיה מה המשמעות של להיות " שם" למה שאפת? ואם כבר אנחנו פה , אז האם הגעת לשם? או שגילית שאין "שם" כזה בעצם?
הדף שלך מסקרן אותי בטירוף , חייבת לומר שתזונה טבעונאית נראית לי כרגע כמו משהו רחוק ממני מאוד אבל כן רוצה להיות במודעות והקשבה לגוף שלי, כזו כמו שאת מתארת , בעיקר לדעת מתי להפסיק....

[גוגוס*]

אהלן עלה דפנה וברוכה הבאה!
לצערי עם השאלה שלך קשה לי לעזור. אולי בגלל שאני עצמי לא רואה אותה כשאלה של הקשבה. נדמה לי שאת שומעת ממש טוב את כל הקולות האלה.
זו נראית לי כמו שאלה של סדרי עדיפויות, השגת משאבים וחלוקת משאבים. ופה אני לא חושבת שהניסיון שלי יכול להועיל כי יש סיכוי קטן מאוד שיש לנו בדיוק את אותם משאבים ואותם סדרי עדיפויות.

בהערת אגב שאולי תועיל - אני לא כותבת כרגע פוסט דוקטורט. ולמה זה מועיל? כי אני לא עושה דברים שנראים לי בלתי אפשריים
כרגע אני אמא בחינוך ביתי שמנסה להוציא מאמר מהדוקטורט שלה ולכתוב ספר על תזונה. החינוך הביתי הולך מעולה. כל השאר זזים בקצב הצב וזה מתאים לי לגמרי.

אני תוהה איך בעולם עמוס בדרישות, בציפיות ובמשימות
את יודעת, בתכלס, זה המפתח. הורדת עומס. בכל אופן, זה מה שאני עושה. כל דרישה שנראית לי מוגזמת אני פשוט מנפנפת, בעיקר אם היא באה מבחוץ. ציפיות זה בכלל משהו שאני בקושי יודעת לאיית ומשימות אני מצמצמת למינימום ההכרחי ממש. אבל זה שלי. אני לא יודעת להסביר איך אני עושה את זה באופן שיהיה רלבנטי למישהי אחרת.

[גוגוס*]

התחושות מאוד יחסיות. ברגע שאני מתחילה בקצת דחוס זה בקלות מדרדר הלאה..
הי חלוקית, מה העניינים?
המשפט הזה למעלה אומר הכל. ממש הכל. לדעתי יש קושי גדול מאוד לקבוע מה אתה ומי אתה אם מעולם לא ניסית הכל (זה אני אומרת לגבי אישך או אנשים כדוגמתו). אם לא ניסית לחיות פרק זמן משמעותי על תזונה חיונית איך אתה יכול לדעת שזה לא במקרה מה שמתאים לך? כמו עם הדחוס. הכל מאוד יחסי. ורק אחרי שמנסים הכל ממש אפשר לדעת האם התחושה שלי לגבי משהו היא הדבר האמיתי או רק משהו יחסי או הדמיון שלי לגבי דברים. כשמישהו אומר לי "אני אוהב בשר או יש לי צורך בבשר" בלי לנסות לחיות בלי בשר לפרק זמן משמעותי, אני לא לומדת מזה כלום. והוא לא יודע על עצמו באמת. מי שרגיל לבשר וזה לא עושה לו רע יזדקק לבשר כל כמה זמן, אולי אפילו כל ארוחה אם זה מה שהוא רגיל. ונורא קל למצוא חיבורים בין דפוסי אישיות לבין התזונה אבל אני אישית לא מאמינה בזה.
אני מכירה אווריריות שאוכלות המון בשר וגם כמה אדמתיים שהם טבעוניים לגמרי.
עמוק בפנים אני מתחברת לגישה של 80/10/10 - כולנו, במצב בריא, אמורים לאכול ים פירות ועלים. זה המזון האופטימלי שלנו כבעלי חיים. כאוכלי כל אנחנו בהחלט יכולים לאכול הכל אבל זה לא אומר שזה המזון האופטימלי עבורנו. הוא מסביר את זה מאוד יפה. לכל בעל חיים יש מזון שהגוף שלו מסוגל לעכל באופן מיטבי ויעיל. אם תעבירי פיל לקוטב הצפוני ותסדרי לו שם חיים נוחים האם תאכילי אותו במשהו אחר רק כי הוא במקום אחר? לא. ואם יש פיל בעל אופי מסוים האם הוא יאכל אחרת מהפילה שלידו? לא. ואם פיל נולד בעונה מסוימת או כאשר הכוכבים הסתדרו בצורה אחרת מזו של הפילה שלידו האם הוא יאכל מזון אחר? לא.
אנחנו מין. למין יש אוכל אופטימלי. בתנאי הישרדות אנחנו יכולים לאכול הכל וזה המזל שלנו. זה לא אומר שהכל באמת מתאים לנו או שאנחנו צריכים לאכול הכל.
במסלול הארוך בדרך לתזונה טובה יש דברים שיתאימו יותר ויש שפחות וזה בהחלט יהיה מאוד דינמי. אבל המטרה של מי שרוצה לחיות בבריאות ממש טובה היא אחת לדעתי - תזונה חיונית לגמרי מבוססת בעיקר על פירות. ה"בשר" אמור להגיע מבעלי חיים קטנים שנכנסים לנו בעלים ובשאר המזון וזהו. לדעתי כל ניסיון לקשור בין מי שאנחנו בין ההעדפות התזונתיות שלנו הוא מהלך לא טבעי בעליל אבל הוא מתאים מאוד לחשיבה שרואה בבני האדם יצורים שונים מבלעי החיים. אני אישית לא חושבת ככה.

[גוגוס*]

תהיה מה המשמעות של להיות " שם" למה שאפת? ואם כבר אנחנו פה , אז האם הגעת לשם? או שגילית שאין "שם" כזה בעצם?
הי נעה, שמחה שחזרת. באמת עמוס מאוד. אני יודעת...
בשבילי להיות שם, בזמנו, אמר להיות מסוגלת לדעת בכל רגע נתון מה מתאים לי, אבל בלי מאמץ. שזה יבוא באופן טבעי ואינטואיטיבי. במובן הזה אני לגמרי שם, כל עוד אני אוכלת מה שמדויק לי, שזה תזונה חיונית לגמרי. כל סטייה מרחיקה אותי מייד המיכולת הזו שרכשתי. כלומר, זה לא מן דבר יציב כזה שנמצא שם לא משנה מה אני אעשה. ההקשבה שלי התפתחה בצורה משמעותית. הדברים שאני שומעת מהגוף שלי מאוד ברורים ומאוד מפורטים והצעדים שאני צריכה לנקוט מאוד ברורים גם הם. אז כן, אני שם. ובמבט אחורה, פשוט נעזרתי בתזונה כדי להגיע לזה אבל התוצאות של התהליך הן הרבה הרבה מעבר לדיוק התזונתי. הן בולטות מאוד בדיוק בנוגע לגוף בכלל ובזמן האחרון הן מתחילות לזלוג גם החוצה מהגוף, אל הצרכים והרצונות ואל הנפש בכלל.

אבל, מאחר והגעתי, ומאחר ואני אשה שלא מסוגלת לשקוט על שמריה, מן הסתם ה"שם" שלי זז ביחד איתי
והיום המטרה שלי היא להתמיד בתזונה הזו, שאני כבר יודעת שהיא הדבר האמיתי בשבילי, שמרימה אותי לגבהים ששום דבר אחר לא עוזר לי כמותה להגיע אליהם. כבר לא מספיקים לי כמה ימים של תזונה כזו. אני עכשיו מחפשת מעגלי פוריות שלמים (בעיקר משום שאני סקרנית לגבי הקשר בין שני הדברים) ואחרי זה אני עוד עשויה לשקול מחדש את הנצח

[גוגוס*]

בעיקר לדעת מתי להפסיק....
את מתכוונת, מתי להפסיק לאכול? מתי לדעת שאת שבעה?

[עלה_דפנה*]

גוגוס,
תודה על ההתייחסות. את כותבת שקשה לך לעזור, אבל עזרת. הערת האגב שלך עוזרת. אני חושבת שיש הרבה מזה בדף הנוכחי - התנסות לגמרי אישית של מישהי אחת מאוד תורמת כשהיא מתוארת כך - כהתנסות אישית ומלווה בהסבר.
זה מענין שאת כותבת:
אבל זה שלי. אני לא יודעת להסביר איך אני עושה את זה באופן שיהיה רלבנטי למישהי אחרת.
הרי כל ההליך של התזונה שאת מתארת כאן הוא בדיוק כזה, לא? הוא מאוד "שלך" ובכל זאת את מצליחה לתאר אותו באופן שהופך אותו לרלוונטי לנשים אחרות (ותיאור הצום הוא דוגמא לכך).
אני מוצאת שכשמדובר בהסבר אמיתי וכן, גם אם נוגע לבחירות אישיות מאוד, יש בו תמיד משהו מאיר עיניים. עבורי לפחות.

[גוגוס*]

אני מוצאת שכשמדובר בהסבר אמיתי וכן, גם אם נוגע לבחירות אישיות מאוד, יש בו תמיד משהו מאיר עיניים. עבורי לפחות.
כן, אני לגמרי מבינה. פשוט במקרה הזה אני לא יודעת מה להסביר. נניח, איך מסבירים מה אני "עושה" כאשר אני נתקלת בדרישה לא סבירה בעיניי ומחליטה פשוט להעלים אותה מחיי? אני פשוט... עושה את זה
בואי ננסה משהו אחר אם מתאים לך - אולי יש לך במקרה התלבטות ספציפית שקשורה להקשבה (או למשהו אחר בנושאי הדף כדי שלא נגלוש פה לגמרי. אני קטסטרופלית וכיכולה לדבר על ענייני אמהות ובחירות עד אין קץ. מסוכן מאוד...), משהו שמטריד אותך ואת רוצה לחלוק ולקבל עליו תגובות. באופן שבו ניסחת את הדברים אני חושבת שכולנו מבינות אותך ממש טוב, ואפילו מזדהות, אבל יהיה קושי לתת לך ככה משהו שאת אולי צריכה, ורוב הסיכויים שתקבלי את מה שאני צריכה

[עלה_דפנה*]

ההתלבטות שלי היא בלתי נגמרת ונוגעת להמון תחומים. אולי אצליח בהמשך להתנסח בצורה יותר קונקרטית. אבל דווקא התיאור שלך
כאשר אני נתקלת בדרישה לא סבירה בעיניי ומחליטה פשוט להעלים אותה מחיי - מענין עבורי. אני יכולה להוריד את סימן השאלה בסוף, ומבחינתי יש בכך מעין תשובה.

שאלה אחרת. כתבת: לדעתי יש קושי גדול מאוד לקבוע מה אתה ומי אתה אם מעולם לא ניסית הכל
אבל האם אנחנו מעוניינים לנסות הכל? ענייני התזונה מעסיקים אותי מאוד. בשנה האחרונה אני אוכלת תזונה פליאוליתית. מכירה? האם ניסית?
מבחינתי השינוי התזונתי היה אדיר (הייתי כל חיי צמחונית לפני כן), ופתר לא מעט בעיות בריאות מציקות.
אני אוכלת הרבה מאוד ירקות (אורגניים), חיים ואפויים, אבל גם בשר ועוף (אורגני, אוכל עשב). ללא גלוטן, ללא קיטניות, ללא עמילנים, ללא סוכר בכלל, מעט פירות.
ובמהלך התקופה הזו אני קוראת אותך ותוהה - האם אכן תזונה שונה מתאימה לאנשים שונים? והאם יש טעם לנסות לעשות שינויים קיצוניים כדי לבדוק כל אפשרות שהיא?
האם היית מנסה תזונה כזו כדי לקבוע אם היא מתאימה לך? אני שואלת כי אני תוהה האם הייתי רוצה לנסות את תזונת הפירות שכתבת עליה, למרות שאני מרגישה טוב אם המצב הנוכחי.

[נעה*]

גוגוס , תודה.
מתי לדעת שאני שבעה זו לא בעיה
טוב , אולי הייתי צריכה לנסח את זה אחרת - בעיקר להצליח להפסיק בזמן.
לרב אני מרגישה כששבעתי , שאכלתי מספיק או לפחות יודעת שתחושת השובע תבוא בקרוב , אבל אני ממשיכה... למה ? זו שאלה. קודם כל כי טעים לי. וההשלכות של זה הן אולי לא מספיק חמורות עבורי (ההשלכות של אכילת היתר) תמיד אקום לקחת "עוד קצת" אז נכון שלרב מדובר באוכל לא רע (הנה קמתי לקחת מנה נוספת של אורז מלא עם ירקות מוקפצים קלות) ועדיין - הכפלתי כמעט את הכמות.
אולי בעיקר אין לי מטרה, או כמו ששאלתי - אין לי "שם" אני יודעת שזה כדאי לי , אהיה מרוצה יותר מאיך שאני נראית , ארגיש טוב יותר ואולי אפילו אהיה חיונית יותר ופחות עייפה
ואיכשהוא , זה לא מספיק. אני מרגישה שאני צריכה שינוי אנרגטי בחיים ומרגישה שזה יכול להיות קשור בתזונה (למרות שזו לא המטרה, התזונה) אבל כנראה ההרגשה הזו היא מידי מעורפלת..(בעיקר כשהיא פוגשת איזה ג'אנק איכותי..)

[חלוקית_נחל*]

טוב, אז נסכים שלא להסכים

[גוגוס*]

טוב, אז נסכים שלא להסכים
ועל מה אני מסכימה שלא להסכים איתך?
חלוקית, לא שמעתי בכלל את עמדתך בשאלה. אם לא בא לך זה בסדר אבל אני דווקא סקרנית. ומבטיחה לא להתנצח, אם זה מה שמטריד אותך.

[גוגוס*]

תזונה פליאוליתית. מכירה? האם ניסית?
בטח! ניסיתי אותה בלי לדעת שככה קוראים לה. זה היה פשוט שלב התפתחותי מתבקש בדרך שלי, שאורכת כבר שמונה שנים. ובאמת הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב כאשר נשארתי עם הירקות והבשר, אחרי שירדו כל השאר (פירות תמיד היו). אבל אחרי כמה זמן ראיתי שלמרות שאני מרגישה הרבה יותר טוב, עוד יש לאן ללכת. זה קצת עניין של ציפיות (אמרה גוגוס שעתיים אחרי שטענה שאין לה מושג איך לאיית את המילה). אני מצפה להרגיש ממש טוב. לא. בעצם, אני מצפה להרגיש בהיי. כמו שכתבתי פעם, אני מצפה שהתוזנה שלי תאפשר לי לכבוש הר בכל רגע נתון. להיות שמחה, מלאת אנרגיה, עירנית וחדה. ואת זה לא קיבלתי עם התזונה הזו אז המשכתי הלאה בחיפוש. ומצאתי שיש אפשרות כזו ולכן זה מה שאני משתדלת לעשות.

האם אכן תזונה שונה מתאימה לאנשים שונים?
אני חושבת שבבסיס לא אבל במהלך הדרך כן. וגם לגבי השורה התחתונה זו רק תחושת הבטן שלי. אין לי שום כלים להוכיח אותה. מה שאני יכולה לומר זה שעוד לא ראיתי בשום תזונה אחרת אנשים שנראים כמו אלו שאוכלים חיוני ומשם באה תחושת הבטן שלי אבל זה לא אומר כלום.

האם יש טעם לנסות לעשות שינויים קיצוניים כדי לבדוק כל אפשרות שהיא?
לא. ממש לא. רק אם יש לך דחף פנימי שקורא לך לעשות את זה. הפואנטה שלי במקום אחר - אם לא ניסית, אל תטעני שאת יודעת. את יודעת על מה שאת מכירה שהוא יותר טוב לך מדברים אחרים. את לא יכולה לדעת אם זה הכי טוב לך והכי מתאים לך. נראה לי הוגן, לא?

האם היית מנסה תזונה כזו כדי לקבוע אם היא מתאימה לך?
כאמור, ניסיתי. ובהחלט הייתי מנסה כל דבר שלא נראה לי מסוכן לפרק זמן מסוים. פשוט כי אני סקרנית.

אני שואלת כי אני תוהה האם הייתי רוצה לנסות את תזונת הפירות שכתבת עליה, למרות שאני מרגישה טוב אם המצב הנוכחי.
לא הייתי מנסה בלי דחף חזק לנסות ואיזו אמונה שזה באמת יכול להיות לך טוב.

והערת אגב קטנה שכבר הערתי הרבה פעמים אבל היא חשובה אז אני חוזרת -
מבחינתי השינוי התזונתי היה אדיר (הייתי כל חיי צמחונית לפני כן), ופתר לא מעט בעיות בריאות מציקות.
זה שהיית צמחונית לא מלמד עליך הרבה. זה רק אומר שלא אכלת דברים מסוימים ואפילו זה כיום לא לגמרי ברור. יש צמחונים שאוכלים דגים ויש גם צמחונים שאוכלים עוף
יכול להיות שהיה חסר לך בשר ויכול להיות שיכולת לאכול דברים אחרים במסגרת תזונה צמחונית ולפתור את כל בעיותייך ויכול להיות שדווקא הליכה לכיוון השני, לטבעונות עם מאפיינים מסוימים היתה פותרת את הבעיה. השמות לא אומרים כלום. גם תזונה פליאוליתית לא אומרת כלום. יש מי שלוקחים אותה בכיוון של חיות מתות בכל ארוחה בערימות אינסופיות ויש כאלה שעושים משהו מתון והגיוני. לפעמים כמה שאת אוכלת ואיך שאת אוכלת ומתי שאת אוכלת משנה הרבה יותר מכל הגדרה שהיא.

[גוגוס*]

ההשלכות של זה הן אולי לא מספיק חמורות עבורי (ההשלכות של אכילת היתר)
נעה, זה הדבר הכי חשוב בעיניי. שאין לך תמריץ (ולמען הסר ספק, זה בסדר גמור).
אני אכלתי כמוך מאז שיצאתי מהבית ועד לפני שמונה שנים בערך. ואני יודעת בדיוק למה. כי אצלנו בבית לא היו תוספות אף פעם. אמא שמה בצלחת מה שנראה לה מתאים ואם רציתי עוד היא אמרה לי, דווקא בשום שכל אבל בכל זאת מעצבן, תנוחי לך קצת ותראי עוד מעט אם את עדיין רעבה. לימדה אותי לעכל אבל, כאמור, עיצבנה אותי נורא. אך פעם לא ביקשתי עוד כי לא הייתי מספיק רעבה בשביל להפסיק את מה שעשיתי באותו רגע ולחזור לאכול.
כשיצאתי מהבית התחלתי להכין כמויות גדולות מאוד של אוכל ותמיד אכלתי אותן, האיש שלי כמוני וכל ארוחה היינו אוכלים בשני סבבים. במשך הרבה שנים לא היתה לי שום סיבה להפסיק את זה.
כשהיתה סיבה התחלתי להתעסק ברצינות בעניין והגעתי כמה רחוק שהגעתי. לפעמים אני עדיין אוכלת יותר מדי אבל כיום איןלי תמריץ לעסוק בזה כי אני אוכלת יותר מדי סלט יש לי דברים יותר טובים לדאוג להם כרגע אז עזבתי את זה.

אין לי מטרה, או כמו ששאלתי - אין לי "שם" אני יודעת שזה כדאי לי , אהיה מרוצה יותר מאיך שאני נראית , ארגיש טוב יותר ואולי אפילו אהיה חיונית יותר ופחות עייפה ואיכשהוא , זה לא מספיק.
נכון. זה לא מספיק. וזה בסדר גמור. כשיהיה לך צורך בתהליך הזה הוא יבוא. הוא כבר במילא בראש שלך. וזה גם נורא קל.
מתחילים עם תרגילי מודעות פשוטים, מתבוננים, לומדים, מקבלות החלטות קטנות וממשיכים הלאה כל פעם קצת. אבל בלי לרצות בזה ולראות את התועלת שבזה כמשהו נחשק מאוד זה ממש חסר טעם.

אני מרגישה שאני צריכה שינוי אנרגטי בחיים ומרגישה שזה יכול להיות קשור בתזונה
מעולה. אז את בדרך לאנשהו. משהו אצלך כבר זז וזה תמיד טוב. את יכולה להניח לזה, לראות איזה מחשבות באות לך כשהן באות מעצמן, ומתישהו להחליט שאת מנסה משהו אחר ורואה איך זה משפיע עליך.

[עדינה_ניפו*]

מעולם מעולם לא לבשתי טייץ לשום מקום כי הירכיים שלי וכו'... באמת לא צריך להכביר מילים על האיוולת הזו.

כידוע לך אני לא עוקבת אחר הדף הז ולא כי אני לא רוצה אלא מפני שהוא מתפתחת בקצב שאני לא עומדת בו. מידי פעם אני פותחת ומה שעומד מול עיני קוראת.
היום פתחתי והמשפט הזה הופיע!
אם התזונה הזאת גורמת לך להרגיש טוב עם הגוף הכבר מהמם שלך (לא מבינה על מה את מדברת בקשר לירכיים (כמי שהספיקה קצת להכיר אותך מקרוב אבל אני יודעת שאין מה להתווכח איתך!) אזי אני כולי שמחה.
יש לי הרגשה שהתחושה הטובה שלך פשוט נשפכת לכל עבר, כמו כוס שמפניה שעלתה על גדותיה, ומשפיעה עליך כמו סם! זה נפלא!!

זו היתה הפעם הראשונה מאז שאני רוקדת (כולל השנה בישראל) שבה לא נאלצתי ללכת לשירותים תוך כדי הערב. וזה למרות ששתיתי בקבוק שלם של מים. אני רוצה לקוות בשבילי שזה אומר משהו טוב על מצבה של השלפוחית שלי.
זה סימן מצוין.

לא יכולה לשבת לקרוא יותר מהפוסט הזה (רצה לי לדרכי להכיר עוד אישה נפלאה מקרוב!) אבל מתגעגעת (במיוחד אחרי שהייתי אתמול עם הילי המופלאה שוב).
נשיקות גדולות
השראה צרופה את
ההקשבה וההתבוננות והשאיפה לטוב.

[גוגוס*]

דפנה, קראתי שוב את הדברים שלך כי פתאום משהו דגדג לי ואז הבנתי שאת בעצם תומכת קצת בתיאוריה של מצ'רה, אם הבנתי אותך נכון. שיש מן יחסי כוח כאלה בין ההקשבה פנימה להקשבה החוצה. אז אני רוצה להציע מחשבה ואני נעזרת בדברים שלך לצורך זה. מקווה שזה באותו תדר איתך.
שאולי יחסי כוח כאלה בין שני סוגי ההקשבה קשורים לאיכות של ההקשבה פנימה. כל הדברים שאת מתארת, דפנה, קשורים להקשבה פנימה אבל בעצם הם החוצה. הם ביחס ל... לעבודה, לדד ליין, לבנות, לתזונה של המשפחה (ולא, נגיד, של עצמך בנפרד). קראתי אותך פעמיים ותהיתי איפה הקול הפנימי שלך נכנס לתמונה. מהם הדברים שאת רוצה באמת באמת לעצמך?
למשל אצלי, אני רוצה להיות בריאה וחיונית. זה לא קשור לאף אדם אחר או למשהו חיצוני. זה כל כך שלי, עד שלהקשיב לזה נורא קל. כי זה באמת קול שלי. אותו דבר עם הריקודים. אני לא רוצה לזוז (מה שיכול להתפרש גם כ"צריך לזוז. זה חשוב"). אני רוצה לרקוד. יש לי דחף לרקוד. וקל לי להקשיב לזה. זה שלי.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אולי אם ההקשבה פנימה היא באמת הקשבה לעצמי, והיא נובעת ממניע פנימי (לרצות להיות סבלנית יותר כלפי עצמי בניגוד ללרצות להיות אמא רגועה יותר, שוב יש מישהו אחר בתמונה) היא ממלאת אותי ולא מרחיקה אותי מהיכולת להקשיב לאחרים. כי זו באמת אני שמתמלאת ולא שום רעיון אחר שקשור לאנשים אחרים.

סתם דוגמאות שלי על בסיס הדברים שלך:

אני מבינה שאת באנגליה במסגרת פוסט-דוקטורט ואמורה לכתוב ולפרסם ולהתקדם
הנה, אצלי למשל אין "אמורה" באופן כללי ובטח שאין אמורה להתקדם. אמורה זה מבחוץ, אני משתדלת לכוון לבפנים שבו יש "רוצה". במקרה אני לא רוצה להתקדם באקדמיה בכלל. אני רוצה לפרסם משהו שנראה לי חשוב אבל בזאת סיימתי. בין היתר משום שאני חווה את הדרישות באקדמיה ככאלה שיתנגשו יותר מדי עם מה שאני רוצה באמת ובשבילי זה מספיק כדי לחפש תחום אחר.

כשאני מקשיבה לעצמי אני שומעת קולות מנוגדים ומבלבלים. קול אחד מבקש שאתעסק בענייני המקצועיים (החשובים לי מאוד), קול אחר מבקש שאהיה בנוכחות מלאה עם הבנות שלי (ואקשיב להן), קול אחר מבקש שאכין לכולנו אוכל מזין וטוב, קול אחר מתחנן לנוח - פשוט לישון, וקול אחר מבקש שאזיז את הגוף (תיאורי הריקודים שלך ממש מעוררי קנאה). רק לנסות ולהקשיב לכל הקולות הללו - מתיש מאוד.
זה באמת נשמע מתיש מאוד. אולי שווה לבדוק כמה מהקולות האלה הם באמת שלך. אני חושבת שבאופן עקרוני הקולות שלנו לא אמורים לעייף אותנו. לדבר עם עצמי על עצמי לא אמורה להיות מעייף. זה אמור לרומם. אחרי שדיברתי עם חני בונה או סאלי תדמור או עירית לוי לא הרגשתי עייפה. להפך. הרגשתי התרוממות רוח גדולה. כי דיברתי עם עצמי. וגם אם היתה שיחה קשה עדיין לא הרגשתי עייפה נפשית אלא רק פיזית. כי דיברתי המון

אני מרגישה שלא רק שאי אפשר להענות לכל הקולות הללו, ולרוב גם לא לארגן אותם בצורה של סדר עדיפויות, אלא שגם לרוב אי אפשר להענות לאף אחד מהם בנפרד. כלומר, גם כשברור לי שיש לי צורך אמיתי בשינה, אני חייבת לקום כי יש ילדות שצריכות אותי. וגם כשברור לי שאני רוצה מאוד להיות בטיול בחוץ עם הבנות, אני לא יכולה כי אני חייבת לסיים מאמר (ואני רוצה לעמוד בדד-ליין, זה קול פנימי חזק). וכשאני מנסה להקשיב לקולות השונים אני נהיית מאוד מתוסכלת. ואז - פחות ופחות מסוגלת להקשיב לאחרים.
זה גם משפט שממחיש היטב את הערבוב בין קולות פנימיים לחיצוניים. אני חושבת שהחיצוניים הםאלו שמעייפים ומקשים על ההקשבה. לעצמך ולאחרים.

[גוגוס*]

עדינה אהובה, מה אעשה איתך?
אני אוהבת אותך כל כך. וכל הנוכחותשלך בדף הזה עושה אותי כל כך שמחה. כל מילה מחממת את הלב בנדיבות האינסופית שלך.
אין כמוך, באמת.
מגע הזהב של הידיים שלך מעלה געגוע עמוק ואני בטוחה שנצליח למצוא זמן בחופשה הבאה שלי בישראל. הבעיה היא שמתחשק לי נורא לדבר איתך אבל זה תמיד קצת מפריע לך להתרכז
חיבוק מכאן ועד אליך.

[עלה_דפנה*]

גוגוס,
רק רציתי להגיד שקראתי. ותודה רבה על ההקשבה ועל המחשבה ועל הכתיבה.
את אומרת דברים משמעותיים.
אשוב להגיב יותר מאוחר, עכשיו פונה לילדות...

[גוגוס*]

תודה רבה על ההקשבה ועל המחשבה ועל הכתיבה.
באהבה. בילוי נעים.

וואלה גוגוס, לא הייתי עולה על זה לבד בחיים
באמת? הפתעת אותי... את מכירה עוד מישהי שמעמיסה ככה מילים כאילו זה בחינם ?
חיבוק גדול לך. כל פעם ששמך עולה אני תוהה איך זה שבעצם נפגשנו רק פעם אחת... עמדנו אצלי בדלת ותכננו תכנונים ולא עשינו כלום. תקלה חמורה.
בכל מקרה, טוב "לראות" אותך.

[יעלפו_מהמושב*]

אם את במושגים של מאמץ אכלת אותה.
tell me about it...

באופן כללי החצנה של עוצמה מושכת אנשים לבוא ולהתחמם בתוכה ולקחת ממנה. אני מציעה לך להשקיע בזה הרבה מחשבה ואם יש לך חשק אפילו לשקול לעבד את זה לעומק. אם את רוצה אפשר כאן, אני כאמור מאוד מזדהה, אבל אני לא יודעת אם זה מתאים לך בפורום הזה.
מתאים... בשביל זה הגעתי
אני מבינה מאוד את מה שאת אומרת אבל

בפועל

אתמול, חזרנו מהסופר, הילד המתוק שלי דרש- תותים! (הוא ואני אנחנו לגמרי נפשות תאומות). התותים נשטפו והוא זלל וזלל. אני הסתכלתי. אחר כך- הצטרפתי. אכלנו יחד תותים. היה ממש טעים.
כדי לכפר על האוכל הבריא שבטעות הצלחתי לאכול- מיד הכנו יחד פונדנט שוקולד. אני לא מצליחה לצאת מזה. פשוט לא מצליחה.

[מיכל_בז*]

יעלפו, אל תכעסי על עצמך כל כך!
גם אני הייתי משדכת מיד שוקולד לתותים וזה בדיוק מה שעלה לי לראש ברגע שראיתי תותים.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע ולא קראתי את כל מה שנכתב פה.

קראתי את מה שנאמר על הוייכוח ואני לא מבינה על מה שאתן מדברות, כי לי אין הרגשה של וויכוח. קצת לא נעים לי עם זה שכולן מסכימות עם גוגוס ואף אחת לא איתי, אבל אני אשת אמצע, אז זה די צפוי.

בינתיים, אני מצטרפת למסכימות-עם-גוגוס:
_מתחילה להצטייר לי תמונה (מעורפלת בינתיים, לחידוד פוקוס) שמרוב שאנחנו קשובות לעצמנו אנחנו מאבדות הקשבה לעולם בחוץ.
מחשבה מאוד מעניינת...
הנה מה שעולה לי מול זה. מחשבה מאוד מהבטן ואולי לא אעמוד מאחוריה מאוד יציב
אני חושבת שזה עלול לקרות אם באופן מתמשך לא הקשיבו לי. אם העולם סביבי לא מקשיב אז חידוד ההקשבה שלי כלפי עצמי יבוא קודם כל כפיצוי על משהו שצריך להינתן לי באהבה ובכמות גדולה. אם הקשבה פנימה היא תהליך כזה של פיצוי והשלמת חסר אז סביר שכולי אתמקד בו ולא תהיה לי באמת אנרגיה להקשיב לאחרים.
את יודעת איפה אני רואה את זה קצת? כשאני בעמדה של "מטופלת". אני מקבלת בטיפול משהו שחסר לי מבחוץ ואז אני כל כולי בתוכי ויש לי פחות לתת. אבל כשאני מקבלת מהסביבה מה שאני צריכה (או נכון יותר לומר, כשאני יודעת איך לבקש) יש לי מספיק גם בשביל עצמי וגם בשביל אחרים._

[גוגוס*]

tell me about it...
אני יודעת שאת יודעת. אני פשוט תוהה אם תמיד את שמה לב למתי את במאמץ. בגלל זה כתבתי. זה כזה הרגל, לעשות דברים במאמץ, שלפעמים פשוט לא שמים לב.

כדי לכפר על האוכל הבריא שבטעות הצלחתי לאכול- מיד הכנו יחד פונדנט שוקולד
לפני הכל, חשיבה חיובית. אכלת תותים! וזה היה כיף. יותר טוב מהמצב הקודם שתיארת שבו את בכלל לא אוכלת דברים בריאים אחרי שהכנת לכולם כאלה. ישבת עם האפרוח ונהניתם ביחד מתותים. עזבי את מה שקרה אחרי זה. זו הדרך החוצה מהלופ, להכניס לחיים את מה שאת רוצה שיהיה שם. אם זה מגיע בסל אחד עם זבלה, חבל, אבל יותר טוב משלא יגיע בכלל.

אחרי כל זה, אני אומרת לך משהו בוודאות - עד שלא יהיו לך בבית מצרכים לפונדנט שוקולד לא תפסיקי להכין פונדנט שוקולד. זה פשוט ככה. קבלי את זה כאקסיומה. באיזשהו שלב, כשזה יתאים, תצטרכי לקבל את ההחלטה הזו. שאת לא מכניסה הביתה מזון שאת לא מאמינה בו. את אנושית ואנשים לא יכולים לעמוד בניסיונות כאלה.
יכול להיות שאת עוד רחוקה מזה וזה בסדר. אולי מתישהו זה יגיע. אבל עד שזה יגיע כדאי פשוט להפסיק להילחם ולהפסיק להתאכזב. את עושה לעצמך משהו אכזרי אם את רוצה לאחוז את המקל הזה בשני קצותיו. גם להחזיק בבית וגם להלקות את עצמך. למה לבחור לעצמך משימה בלתי אפשרית?
אני מציעה שכל זמן שיש אוכל כזה בבית תקבלי על עצמך משימה אחרת לגמרי - לשלב בתוך התזונה שלך כמה שיותר דברים שטובים לך, ולהתעלם, ברמת ההלקאה העצמית והאכזבה, מכל שאר הדברים שאת מכניסה לגוף. זה ריאלי מאוד וזו הנגזרת הכי אנושית של המצב שבו את נמצאת.

באופן כללי החצנה של עוצמה מושכת אנשים לבוא ולהתחמם בתוכה ולקחת ממנה
אני רואה את הקושי הזה בשתי דרכים אבל לשתיהן יש התחלה משותפת - קודם להיות חזקה ועוצמתית. אם יש לך דרך בטוחה להיות כזו (נגיד, לחזק את עצמך בעזרת התזונה, שהרי מזה התחלנו) קודם כל תהיי כזו כי זה טוב לך ואחר כך תחשבי מה את עושה עם הצעד הבא. הצעד הבא, כשאת ניצבת מול מצב שבו "גוזלים" לך את מה שעבדת בשבילו יכול להיות:
1) לבדוק את עצמך האם באמת התמלאת במשהו יציב. מילוי טוב וחוזק אמיתי פשוט אי אפשר לגנוב. אי אפשר לקחת מזה. זה שלך. כמו ידע. אם את מרגישה שלוקחים לך זה לדעתי הסימן הכי טוב בשבילך שזה עוד לא שלך. שזה עוד לא הדבר האמיתי. שאת צריכה להמשיך לעבוד. מניסיוני, זו עבודה מאוד קשה אבל שווה מאוד. מצב כזה שבו גוזלים לך עוצמה יכול לקרות למשל אם השגת את העוצמה הזו במאמץ. אם לחבר לתזונה, זה די ברור - נגיד שאת מחזיקה מעמד שבוע במאמץ של תזונה טובה ומרגישה נורא טוב עם עצמך. ברור שזה יתפרק לך בשנייה אם מישהו יעלה לך על העצבים. ישר תמצאי את עצמך מכינה פונדנט. כי המאמץ הוביל לזה שמה שמילא אותך הוא לא שלך באמת. הוא של המאמץ.
2) לשקול לבדוק האם מי שגוזל ממך באמת גוזל ממך. לפעמים זו רק תפישה של ולא באמת. המקרה הכי קל זה הפיציק. הוא הרי גוזל רק לכאורה. במציאות הוא לא גוזל כלום. הוא שם יש לו צרכים. אז אם את מרגישה שהעוצמה הזו שהשגת היא באמת שלך אבל משהו שם בכל זאת לא יציב את יכולה לבדוק את המהלך התודעתי שמוביל אותך לראות אחרים כגוזלים ממך. אולי תצליחי לראות אותו אחרת.

יקירתי, כל זה, זה מה שאני עושה. יכול להיות שזה רחוק ממך קילומטרים. מה שאומר שאני אשמח אם תבדקי שהשיחה הזו, כמו שאני מושכת, בכלל מועילה לך, או שאת צריכה משהו ממש ממש אחר. אני פתוחה להצעות ובכל מקרה מעדיפה שאת תמשכי אותה לאן שנוח לך ואני (ואחרות שרוצות להשמיע קול) אזרום אחרייך ולא להפך.

[גוגוס*]

הי אישה,
קצת לא נעים לי עם זה שכולן מסכימות עם גוגוס ואף אחת לא איתי
למה את מתכוונת? במה הסכימו איתי ולא איתך?

[גוגוס*]

אישה, נשארו לי עוד כמה שפיצים מהדיון שלנו.

כשאני מנסחת כלל, אני תמיד בודקת את מקרי הקצה. אלגוריתם תמיד צריך לטפל במקרי הקצה. ואני בכוונה מתייחסת אליהם.
אני בדיוק להפך. פחות דחוף לי לנסח כללים לדברים שקורים לי לעתים רחוקות. יותר דחוף לי למה שקורה לי לעתים קרובות ואני רואה שלפעמים התמודדות עם מקרי הקצה פשוט מסיטה את האנרגיה שלי ממה שמועיל לי. תהליך ניסוח קוגניטיבי שיכול לקחת דקה הופך להיות ארוך מאוד בגלל שהוא צריך לכלול ה-כול.

_אני מחדדת את המקרה שאני מדברת עליו, כי נראה לי שאנחנו בכלל מדברות על מקרים שונים. ליתר דיוק, את מתארת התמודדות עם כל מיני מצבים, ואני מנסה להבין מה יעשה בעולם האידיאלי שלך במצב מסויים. הנה המצב:
יש אדם. מבוגר. שמתנהג באלימות. הוא יודע שיש אנשים שההתנהגות הזאת פוגעת בהם והם חושבים שהיא אלימה. הוא מבין מה בדיוק אלים בהתנהגות הזו. הוא יכול לבחור אחרת, והוא לא בוחר.
מה אז?_
אני חושבת שכבר עניתי על זה לא רע
זה תלוי. אם יש לי עניין איתו אני נשארת ומחבקת (כשם כולל להתנהגויות של תקשורת). אם אין לי עניין איתו אני הולכת בלי למצמץ.

אני לא מאמינה באלימות שאין לאן לברוח ממנה
מבינה ולא מסכימה. אלימות, כמו מיניות, היא סוג של ישות. אם היא שם היא שם. את יכולה לסתום את האף ככל יכולתך, לעצום את העיניים ממש חזק, לאטום את האוזניים לגמרי הרמטי. ועדיין... תחושי בה.

להניח ישר שאף אחד לא אלים מבחירה נראה לי כמו זלזול בבחירה החופשית של יותר מדי אנשים.
בשביל להתמודד עם המשפט הזה בצורה מכובדת ומכבדת אני אצטרך לפרק את המושג "בחירה" לחתיכות. זה אפשרי אבל אני מודה שזה גדול עלי כרגע. מקווה שאת מבינה.

[עלה_דפנה*]

אמשיך עם ההסכמות:
אם לא ניסית, אל תטעני שאת יודעת. את יודעת על מה שאת מכירה שהוא יותר טוב לך מדברים אחרים. את לא יכולה לדעת אם זה הכי טוב לך והכי מתאים לך. נראה לי הוגן, לא?
מסכימה.
וגם עם הטענה בענין הכותרת: נכון, השאלה מה בפועל אוכלים, לא מה התיאוריה שמחזיקים בה. (אם כי אני חובבת תיאוריות...)
מה שהיה אצלי זה הרבה שנים של צמחונות ללא שום דבר חי, אבל כן עם גלוטן וסוכר. הבעיה הבולטת היתה בי 12 וברזל. האם את מצליחה לחיות לאורך תקופה על תזונה טבעונית בלי ליצור חוסרים כאלה? מעבר לזה הייתי רחוקה מאוד מחיוניות עם שלל עניינים ומכאובים ועם שומן גוף שלא יורד - כל אלה נעלמו כשהורדתי לגמרי את הסוכר, הגלוטן ורוב הפחמימות.
אחרי כמה זמן ראיתי שלמרות שאני מרגישה הרבה יותר טוב, עוד יש לאן ללכת
אני מקשיבה, ומה שאת מתארת מעורר בי ענין. יכול להיות שזה באמת יהיה השלב הבא. אבל יש לי גם תהיות: אני קוראת כאן בדף תיאורים של "נפילות". ואני תוהה - האם לא מדובר בכך שהתזונה שמנסים לאמץ היא מוגבלת מדי (חסר בה למשל שומן טוב) ולכן היא מביאה ל"נפילות" כאלה, שבעצם באות להשלים חסרים תזונתיים? נדמה לי שעדיף לאכול לצד הירוקים והטריים גם בשר איכותי, במקום "ליפול" מדי פעם על ערימת קוראסונים, או פיצה. לא כך?
בענין הפירות - יש בהם הרי הרבה סוכר. האם אכילת פירות לא גורמת לך לעליות ונפילות של סוכר? זו אחת התופעות המטרידות ביותר שהצלחתי להעלים מחיי בעזרת התזונה החדשה - אין לי נפילות סוכר, אין תשוקה למתוק, אין לחץ לאכול עכשיו ומהר. ומאוד נעים כך.

[עלה_דפנה*]

בענייני הקשבה:
כל הדברים שאת מתארת, דפנה, קשורים להקשבה פנימה אבל בעצם הם החוצה. הם ביחס ל... לעבודה, לדד ליין, לבנות, לתזונה של המשפחה (ולא, נגיד, של עצמך בנפרד).
את צודקת. נגעת בנקודה חשובה. אבל לי קשה מאוד להפריד ביניהם.

[עלה_דפנה*]

השאלה הקיומית הקשה היא האם כשמצליחים להקשיב היטב פנימה, מה ששומעים זה קול אחד קוהרנטי וברור או בכל-זאת מגוון של קולות סותרים ומתנגשים.
זה נחמד להניח שאם אצליח להפריד בין הקולות החיצוניים ובין הקשבה פנימה אגיע לתובנה בהירה לגבי מי שאני, מה אני רוצה ומה מתאים לי (בתזונה ובחיים בכלל).
אבל יכול להיות שמי שאני זה מגוון של תשוקות (פנימיות) מנוגדות, ולכן כל בחירה היא גם החמצה ואובדן.
כרגע, בהקשבה עמוקה פנימה אני גם רוצה נורא לישון ואני גם רוצה ממש לרקוד (-:

[גוגוס*]

הי דפנה, אני עונה לפי הסדר ששאלת.

הבעיה הבולטת היתה בי 12 וברזל. האם את מצליחה לחיות לאורך תקופה על תזונה טבעונית בלי ליצור חוסרים כאלה?
אני לא יודעת כי אני לא בודקת אלא סומכת על הגוף שיאותת אם משהו לא בסדר. בכל מקרה, אני לא חושבת שאי פעם הייתי מספיק זמן על תזונה כזו בשביל לומר בוודאות כי אלו חוסרים שמורגשים רק אחרי הרבה זמן. בעיקרון אני לא רואה סיבה להתחייב על משהו לתמיד. אם לא יסתדר לי או שאני ארגיש מתוך הקשב העמוק שלי לגוף שאני זקוקה לבשר אני אוכל בשר, אבל כרגע אין לי שום צורך בזה כשיגרה. זה בסדר גמור ככה בשר עם סלט אבל בהשוואה לערימה של פירות או לסלט לבדו זה כל כך מכביד... לא רואה בזה שום צורך.

כל אלה נעלמו כשהורדתי לגמרי את הסוכר, הגלוטן ורוב הפחמימות.
אני מאוד מאוד שמחה בשבילך ששינויי תזונה שיפרו ככה את איכות חייך. זה תמיד משמח.

האם לא מדובר בכך שהתזונה שמנסים לאמץ היא מוגבלת מדי (חסר בה למשל שומן טוב) ולכן היא מביאה ל"נפילות" כאלה, שבעצם באות להשלים חסרים תזונתיים?
לדעתי לגמרי לא. לא רק שלא חסר שומן טוב, לדעתי רוב הזמן יש יותר מדי. שומן של בשר הוא לא שומן טוב בעיניי יותר משומן של אבוקדו או של קוקוס. אפילו פחות. שלא לדבר על השומנים הנחמדים והלא מורגשים (אך הבריאים מאוד) שמגיעים עם העלים והפירות.

הנפילות שלי הן מהראש. בכלל בכלל לא מהגוף. וכיום, כשאני יודעת להקשיב ממש טוב, אני גם יודעת בדיוק מה ההבדל בין צורך של הגוף (שיכול לבקש בצורה מפורשת פטרוזיליה) לבין צורך של הראש (שיכול לבקש בורקס).
אין לי מילים להסביר את זה חוץ מאנלוגיה ממש נחותה אבל זה מה יש - הראשון נשמע כמו שיר. נעים לשמוע אותו. אפשר ללכת למטבח ולהוסיף פטרוזיליה לסלט ולחייך. השני נשמע כמו צרחות. כל מה שאת רוצה זה שהן תיפסקנה. הולכים למטבח ודוחסים את מה שצריך כדי שיהיה רגע שקט.

האם אכילת פירות לא גורמת לך לעליות ונפילות של סוכר? זו אחת התופעות המטרידות ביותר שהצלחתי להעלים מחיי בעזרת התזונה החדשה
אני מנחשת שמה שהעלמת זה את הסוכר והגלוטן (שהוא היד שמחבקת את הסוכר). הסוכר שבפירות לא גורם אצלי לשום דבר. אם את סקרנית (ובהנחה שאת בריאה ואין לך בעיה של סוכר) נסי להוסיף לתזונה הנוכחית שלך פירות ותראי איך את מרגישה.

האם כשמצליחים להקשיב היטב פנימה, מה ששומעים זה קול אחד קוהרנטי וברור או בכל-זאת מגוון של קולות סותרים ומתנגשים.
נתחיל מזה שעד שלא תנסי לא תדעי

כרגע, בהקשבה עמוקה פנימה אני גם רוצה נורא לישון ואני גם רוצה ממש לרקוד
ואת יכולה לראות איך שניהם שונים מאוד ולכן לא יכולים להיות "קול" במובן שאליו אנחנו מתייחסות?
לישון זה צורך פיזי של הגוף. זה לא בדיוק קול. כמו שלרצות לעשות פיפי או לאכול זה לא קול. זה צורך פיזי.
לרקוד ברגע זה הוא גם לא קול. הוא חשק נקודתי. היום הוא כאן ומחר לא.
בשבילי, קול, זה יותר דרייב. זה בהחלט לא משהו רגעי ולכך התייחסתי כשעניתי לך.

כל בחירה היא גם החמצה ואובדן.
אולי מכאן מתחיל הקושי שלך. מהאופן בו את חווה את החיים. אולי זו בכלל לא שאלה של הקשבה או אפילו לא של סדרי עדיפויות. זה משהו הרבה יותר עמוק מזה.
אני עצמי לא חווה שום דבר כהחמצה ואובדן. כבר סיפרתי פה פעם מזמן שלימדו אותי תמיד לראות את חצי הכוס המלאה ודיברתי גם על המחיר שיש במשהו שהוא "תמיד". אבל ככלל, זה בהחלט מקל עלי לבחור כי אני מניחה מראש שמה שאבחר יהיה טוב ואפיק ממנו משהו טוב. מעניין שעל אף היתרונות הברורים את ילדיי אני לא מגדלת ככה. משהו בזה לא לגמרי טבעי. קצת שטוח כזה...
בכל אופן, נדמה לי שהקושי שלך כרוך בבחירה ולא בהקשבה. גם בעצם הצורך לבחור בכלל וגם בביצוע הבחירה וגם בחיים עם התוצאות שלה. יש מצב שלהקשיב לעצמך את יודעת ממש טוב.
מה דעתך על זה?

[גוגוס*]

טוב. סיימתי לקרוא את 80/10/10 ואני חושבת שזה ספר מומלץ ביותר ונחמד מאוד שעכשיו אפשר להשיג אותו בקובץ דרך האינטרנט. לאו דווקא בגלל שאני מסכימה עם הכל אלא בגלל שהוא מעורר המון מחשבה. לא חייבים להסכים עם הכל אבל אין מנוס מהתחבטות בכמה שאלות עקרוניות שהוא מעלה. הוא נותן תשובות מפורטות וכתובות היטב להמון שאלות ביחס לתזונה בכלל ולתזונה טבעונית וחיה בפרט.
ניסיתי לסכם אותו בשבילכן אבל התייאשתי אחרי כמה עשרות עמודים. אני באמת באמת ממליצה לקרוא, גם למי שרחוקה שמיים וארץ מהרעיון הזה. יש שם הרבה מעבר לתזונה חיונית.

מהו הרעיון שלו בתמציתו? לחזור לבסיס ולאכול לפי הטבע החייתי שלנו את מה שהכי מתאים לנו ולא את כל מה שאנחנו מסוגלים לעכל. לדעתו אלו פשוט פירות מתוקים, עדיף טרופיים. זה עיקר התזונה. לזה אפשר להוסיף כל פרי שהוא, ירקות שהם פירות מבחינה בוטנית ועלים ירוקים מהסוג הרך והנעים (כלומר, לא כרובים למיניהם או קייל וכל החבר'ה).

הכלל שלו הוא שהמזון חייב להיות קודם כל מלא. כלומר, בדיוק כמו שהוא מוגש בטבע. מכאן שכל הדגנים/קטניות/אגוזים/זרעים/פירות יבשים או ירקות שעברו ייבוש נשארים בחוץ כי חסרים להם המים שלהם. אותו הכלל חל על שמנים או כל ריכוז אחר של פרי או ירק.

הבעיה הכי גדולה לדעתו היא צריכה עודפת של שומן. הוא טוען שאם נאכל כמות מספקת (שזה הרבה מאוד) של מה שהוא מציע נקבל בדיוק את כל השומן והחלבון והפחמימות שאנחנו זקוקים להם.
ההסברים שלו למה כמה ואיך מפורטים עד אימה ויש התייחסות נרחבת להבדלים בין נשים וגברים (בעיקר שנשים זקוקות ליותר שומן מהסיבות הידועות) וכן למצבים של פעילות, היעדר פעילות ופעילות מאומצת במיוחד.

עוד דבר יפה שהוא עושה זה לפרק לחתיכות את התזונה הטבעונאית הרווחת ולהסביר בפירוט רב למה כל כך הרבה פעמים היא לא עובדת ולמה אנשים רבים לא מצליחים למצוא בה מזור לכל בעיותיהם. אלו חלקים מאירי עיניים בשבילי. מה שהבנתי זה למה זה מצליח אצלי בניגוד לאחרים שלא התרשמו מזה (כי אני אוכלת באופן טבעי את מה שהוא מציע כתזונה מיטבית בעוד אחרים אוכלים משהו שנראה דומה אבל בעצם מפוצץ בשומן עודף, גם אם מהסוגים שנחשבים הכי בריאים).

דיברתי עם האיש שלי והחלטנו לנסות את זה. אני בתוך זה ממילא אבל חושבת לעשות כמה דיוקים בכיוון שהוא מציע. בנוגע לילדים, מחוץ לבית, כשלא אנחנו מכינים את האוכל, יישאר כשהיה. בבית נוותר על המבושל ונציב קערת פירות גדולה ושיאכלו כמה שבא להם. נשמור על השייק בבוקר (בין היתר בגלל העלים שאחרת לא ייאכלו והכמות הנחוצה של שומן שמגיעה שם מהאגוזים) ועל סלט בהרכב קצת שונה בערב, יותר לכיוון הפירותי. במהלך היום נמשיך לתת פירות והם יוכלו בנוסף לאכול עוד פירות כפי רצונם.
בשר נמשיך להכין בתדירות הנמוכה ממילא אבל בלי כל ההתעסקות. נכין משהו נקי מאוד ומי שירצה יאכל.

מה שהבנו זה שהספר הזה, אם הרעיון שעומד מאחוריו נכון, משקף בדיוק בדיוק את הצרכים של הילדים שלנו. כנראה לא הצלחנו לקלקל אותם עם החריגות שלנו. הם דורשים בול את מה שהוא מציע. המון פירות, בעיקר טרופיים, קצת ירקות חתוכים, מעט אגוזים ועלים מהסוג העדין. למה שלא ניתן להם את זה וזהו? באמת שאין לי תשובה חוץ ממוסכמות חברתיות בנוגע לתזונה.
התנערנו כבר מכל כך הרבה מוסכמות. עכשיו הגיעה תורה של זו.

[מיכל_בז*]

הדף הזה גועש ורועש, זה מגניב.

ואילו בחיי שלי, יש שקט מזוקק. אני מספרת לכן את זה, כי מאז שהאיש נסע (אחרי המשבר הראשוני) יש לי שקט כמו שלא היה לי שנים. פתאום הבנתי שארבע שנים לא הייתי לבד בכזו אינטימיות עם עצמי ובעצם מעולם, בכל חיי הבוגרים, לא גרתי לגמרי לבד.
זה מבורך. כאילו שלחו אותי לאיזו סדנה במדבר, אבל בבית שלי.
ובגלל שהיה לי מרחב להקשיב לעצמי, שמתי לב לכמה דברים:

1. אני חייבת ליצור לי כזה מרחב גם כשהאיש שלי פה. כי אני מתכננת עליו לעוד הרבה שנים וגם עליי.
2. אני לא מרוצה, לחלוטין, מהמצב הפיזי שלי.

יש לי נטייה לרכף הצהרות בומבסטיות כאלה עם אבלים והומור, אבל אני אתאפק. למרות יעל שוראקי, דיקור, אימון כושר אישי, שינויים מרחיקים לכת בתזונה וארוכי טווח, אני לא מרוצה ונמאס לי.
אני לא צועקת את זה, אני אומרת את זה, נמאס לי.
החלטתי, בשקט הזה שיש לי עכשיו, לנסות לחשוב על תכנית רצינית כדי לשפר את המצב שלי. ויותר מזה, לבעוט את הצורך הזה למעלה ולא לחכות לאיזו התפרקות שתגרום לי לעשות מעשה.

הדיון שלכן על קשב+ השקט הזה גרמו לי להבין שבלי לשים לב אני לא באמת מקשיבה לעצמי, אני רק עושה את התנועות של מישהי שכן. אני גם צריכה להתמודד עם מצב מיוחד בשבילי: אני לא בדכאון, אני לא חווה משבר, היומיום שלי נעים, היחסים שלי יציבים וטובים,
אבל יכול להיות הרבה יותר טוב ואני פשוט לא מרוצה.

[ממ*]

גוגוס, בעצת הטובה קניתי קמח טף!

ופשוט הכנתי. ערבבתי קמח טף מלא שצבעו משהו בין וורוד לחום עם כמות נאה של מים עד למרקם של פנקייק....מחבת טפלון וחיממתי. מזגתי פנימה מצקת, נתתי לה להתפזר וחיכיתי קצת. הפכתי די מהר לצד השני וזהו.

גם אני הכנתי פנקייק די עבה: קמח טף, מים, ביצה אורגנית, טיפונת אבקת אפייה. יצא טעים, לחובבת אוכל פשוט שכמוני.

השלב הבא זה לבדוק איך היצור החדש מתנהג בהקפאה ואם אפשר לארגן מזה תחליף לחם לזמנים שיש חשק.

זה בדיוק מה שמעניין אותי. אני רוצה מאכל פחמימתי יחסית הכי בריא שיש, ובוודאי ללא גלוטן. אני משערת שמן הסתם יש עוד המעוניינות פה בזה.

נסי לשפוך מהתערובת של הטף כמות קטנה, שיהיה דק, ולהשאיר עוד דקה על המחבת מכל צד. יש מצב שיצא לך קרקר. ואין קל מזה, באמת.
אנסה היום גם את זה ואדווח.

גוגוס, זה נפלא ממש שעוברים לך כאבים מכאבים שונים. זה פשוט נפלא. קוראת את דיווחייך בקפידה ובהנאה.

יש לי גם מה להגיד על התזונה הנהדרת של ילדייך ועל התהיות בנוגע לאפשרות שלי ושל אחרים לקיים אותה. רוצה לחשוב יחד, אם תסכמנה.

אשה במסע יקרה, שאני חוששת מתגובותייך. מרגישה קצת שיש ללכת מסביבך יותר מדי בזהירות לאור התגובות הקשות שלך לאמירות מאוד מתונות ונעימות מנשים יקרות. נשבעת לך שאני מתלבטת כבר שלושה שבועות אם לכתוב את זה. אבל אולי זה דווקא יהיה חשוב לך לשמוע ולא חשבת על זה. אם לא, התעלמי.

[ממ*]

_למרות יעל שוראקי, דיקור, אימון כושר אישי, שינויים מרחיקים לכת בתזונה וארוכי טווח, אני לא מרוצה ונמאס לי.
אני לא צועקת את זה, אני אומרת את זה, נמאס לי.
החלטתי, בשקט הזה שיש לי עכשיו, לנסות לחשוב על תכנית רצינית כדי לשפר את המצב שלי_

מקשיבות לך. ממה את הכי לא מרוצה?

[גוגוס*]

ממ, איזה יופי שניסית ושזה מתאים לך. לי כרגע אין מספיק קמח כאן כדי לבדוק הקפאה אבל אם תנסי בבקשה ספרי לי.
בתאבון. אה, וגם אל תשכחי לספר איך זה יוצא בגירסה דקה ואם זה עונה על הצורך שלך במשהו קרקרי.

יש לי גם מה להגיד על התזונה הנהדרת של ילדייך ועל התהיות בנוגע לאפשרות שלי ושל אחרים לקיים אותה. רוצה לחשוב יחד, אם תסכמנה.
לא יודעת אם את חובבת "זהו זה" אבל מה שעלה לי לראש כשקראתי את זה - "דבר, בן אדם, דבר..."
אגב, גם לי עצמי יש תהיות. כרגע בעיקר במובן הכלכלי הלא פשוט.

[גוגוס*]

מיכל, אני מחבקת אותך חזק. כל כך שמחתי לקרוא אותך. למחשבות על שינוי יש את אותו הריח של השינוי עצמו והוא ריח נעים נעים ומפתה.
ואת צודקת כל כך - זו אחתהמשימות החשובות של הזוגיות, למצוא בתוכה שקט לעצמי.
אם מתחשקת לך השראה לכי לקרוא את "חדר משלך" (שוב?). התרגום מ 2007 או 2008 מאוד מוצלח לטעמי וזה אחד הספרים הבודדים בחיי שקראתי יותר מפעם אחת.
יש גם דברים בהקשר הזה שכדאי לעבוד עליהם ולקבע אותם לפני שבאים הילדים לעולם כי אחר כך זה יותר קשה אבל יותר נחוץ.

אבל אני אתאפק
יופי.ואם את כבר במודעות שפה אז הנה עוד משהו בשבילך שלמדתי מהבחור שטיפל בי בתרפיה מנואלית. תנסי לוותר גם על אני לא מרוצה_ , _אני לא מרוצה ונמאס לי_ , _נמאס לי_ , _לשפר את המצב שלי_ , _ואני פשוט לא מרוצה

ולדבוק במקום זה ב זה מבורך

את רואה את ההבדל? הראשונים, שממלאים את המילים שלך, תקועים בעבר ובמשהו שלילי ובמעבר מהם , מוכרים וידועים, למשהו אחר שאת לא מכירה ולכן יותר קשה להתמקד בו ולהגיע אליו. השני מתמקד במשהו טוב שיש לך עכשיו ביד ושאת יכולה לייצר לך ממנו הרבה כי את כבר מכירה אותו.
הוא שאל אותי בתחילת הקשר בינינו מה אני רוצה וכל מה שעניתי לו היה מה שאני לא רוצה. והוא התעקש והתעקש עד אינסוף, עד שכמעט השתגעתי, רק בשביל להראות לי כמה זה קשה להגדיר איפה שאני רוצה להיות באופן פוזיטיבי, וכמה זה חשוב. זה המפתח להצלחה. הוא גרם לי לראות אחרת לגמרי את כל העיסוק שלי ביוגה ובתזונה ובמידה רבה היווה אבן דרך בהתקדמות שלי לקראת עשייה שהיא ללא מאמץ. אני חושבת שעניין ה"מאמץ" הוא המכשול של כולנו ושכל דבר שעוזר להיפרד ממנו ראוי לתשומת לב מיוחדת.

אז גם אני כמובן מקשיבה אבל שואלת קצת אחרת - מה את רוצה? והאם את במצב שבו את מסוגלת לנסח אותו בלי שלילה של הקיים?

[עוברת_אורח*]

גוגוס, אני מתה על עודף המילים שלך
על כל מלה בנפרד, ובעיקר על המכלול. הן מביאות הרבה תועלת לקוראים.
נא לא להגביל ולהמשיך את השפע המבורך הזה!