החיוניות שלי חלק שני

[גוגוס*]

במשקי הבתים של החברות הכי טובות שלה, ילדות מתוקות להפליא, חושבים ש... זה כולל גם חברות שהן בנות של חברות שלי, שגם הן נשים נהדרות.

ממ, מקווה שזה לא מכעיס מדי אם אני מסמנת לך את זה. אני קוראת במשפט הזה חרדה גדולה מכך שמישהו יאשים אותך בביקורתיות כלפיהן.
מאחר ואני חיה מצבים דומים כבר כמה שנים טובות אני רואה לנכון להצביע על המתח הזה כמשהו שמקשה עליך להתמודד היטב עם הסיטואציה, כי מה שאת רוצה לעשות מותנה ברצון שלך לא לעורר כעס או תחושה של ביקורת. כלומר, מגוון האפשרויות שאת תראי בכל רגע נתון יהיה קטן יותר מזה הקיים באמת.
אם פספסתי אותך בגדול אני לוקחת הכל בחזרה. אם לא אז אני מציעה בחום לעשות משהו עם זה כי זה מסבך לך מצב מסובך ממילא מול בתך.

[גוגוס*]

הנה האנלוגיה שלי ל"רגיל" וה"טוב" -
ברגיל שלי אני הולכת על אדמה, יחפה, יציבה.
בטוב שלי אני על ענן. והוא מסיע אותי ממקום למקום.

[ניצן_אמ*]

הענן קיים, אבל הוא סוג של אושר עם יחסי ציבור, שאנשים שואפים אליו, בעוד שהשני, זה מה שצריך להיות הבסיס של החיים, כשנמצאים שם, מגלים שבעצם עד עכשיו היינו בעצם קבורים מתחת לאדמה עם חול בפה ובעיניים.

[גוגוס*]

נכון...

[ממ*]

גוגוס, תודה על מילותייך החכמות.
בנוגע לחברות, אני גם רוצה להיות פחות שיפוטית (ואני בהחלט שיפוטית, זה מ-ז-ע-ז-ע אותי שהורים חושבים שהגוף של הילדים שלהם זה פח זבל. זה מ-ז-ע-ז-ע אותי שיש היום המון ילדים שמנמנים בגלל קלוריות ריקות, כשעוד אין להם הורמון אחד בגוף והם יכלו להיות קלילים ואתלטיים להתרוצץ כל היום. ואני לא מדברת על ילדים עם נטיה טבעית להשמנה, אלא פשוט כאלה שאוכלים המון זבל), ואני גם רוצה להבהיר פה שזה לא חברות שאני יכולה לוותר עליהן או על מפגשים איתן, כי הן באמת נהדרות.
זה יוצא שאם נפגשים הרבה עם חברים, התזונה של בתי מתרחקת מאוד מטבעונות.

בעוד שהשני, זה מה שצריך להיות הבסיס של החיים, כשנמצאים שם, מגלים שבעצם עד עכשיו היינו בעצם קבורים מתחת לאדמה עם חול בפה ובעיניים.
ניצן, גם אני תופסת את האושר יותר כמו השני. בשבילי אושר זה: להיות לא עייפה ובלי כאבי ראש ולא נפוחה וגם על הצד הרזה שלי. זה צריך להיות בסיס, לא?

[גוגוס*]

ממ, תודה על האפשרות הזו למקד את המחשבות שלי לגבי הילדים וגם לגבי עצמי (שהרי זה אותו הדבר בסופו של יום) -
יש לעיסוק בתזונה שני היבטים: 1) הכאן ועכשיו, מה שאני בוחרת להכניס לפה. 2) היכולת הכללית לבחור נכון עצמי.
יש הרבה מקרים בהם אני מכניסה לפה זבל אבל לפחות יודעת שזה זבל ורוצה בפעם הבאה לבחור משהו טוב יותר.
זו השאיפה שלי בשביל הילדים: 1) שהם יכניסו לפה כמה שיותר פעמים מזון איכותי. 2) שכאשר הם מכניסים לפה זבל הם ידעו שזה זבל ולא יחשבו בטעות שזה אוכל. 3) שהם יהיו מסוגלים לבחור במזון איכותי על בסיס השילוב בין האינסטינקט לבין הידע שאני נותנת בידם.

המשמעות היא שעל אף שמשנה לי מאוד מה הילד שלי מכניס לפה, משנה לי יותר מה הוא יודע/חושב/מרגיש לגבי מה שהוא מכניס לפה. ואם הצלחתי להביא למצב שבו בכל פעם שהוא אוכל צ'יריוס הוא יודע שזה זבל כי ככה אני אמרתי לו, חושב שזה גרוע כי הסברתי לו מה זה עושה ומחבר את זה לתחושה גופנית כלשהי, אז דייני. שיאכל את הצ'יריוס המסריח כי יש לו כאן חברים ולי יש חברות ואנחנו חלק מהעולם הזה.

ואת כל זה, כמובן, אני אומרת גם לעצמי, על עצמי, ולא רק לילדיי ועל ילדיי.

[ניצן_אמ*]

בהחלט. תשמעי, ביליתי במצב הזה זמן לא קצר. הצבע של השמים משתנה. זה משהו. חוויות אושר מהסוג הראשון נהיות פשוט יומיומיות. כי יש תחושת מלאות כזו שמאפשרת אותן.
בקשר לשמנמנות, רציתי להגיד שמי שיראה את הילדים שלי לא יאמין שהם לא אוכלים כל היום רק דייסות ופיתות עם שוקולד
הגדולה כבר כמעט בת חמש אז יש לה גוף חזק ואתלטי, והקטן בן שנתיים נראה כמו דובי קטן ושרירי. אבל זו לא שמנמנות רכרוכית, הם בריונים חבל"ז. וזה הכל מירקות ומבשר

[ממ*]

שיאכל את הצ'יריוס המסריח כי יש לו כאן חברים ולי יש חברות ואנחנו חלק מהעולם הזה.
הרסת אותי.
ואת צודקת.

הגדולה כבר כמעט בת חמש אז יש לה גוף חזק ואתלטי, והקטן בן שנתיים נראה כמו דובי קטן ושרירי. אבל זו לא שמנמנות רכרוכית, הם בריונים חבל"ז. וזה הכל מירקות ומבשר
גוף חזק ואתלטי נשמע לי נפלא, ובן שנתיים אמור להיראות עדיין כמו דוב-דובון. אני מדברת על בנות 6-7-8 חברות של הבת שלי שלפני שיעור המחול גורסות קליק וסוכריות על מקל שטובלים אותן באבקת סוכר (זה אשכרה גורם לי למחשבות אובדניות כשאני רואה את זה). רבות מהן ניחנות בשמנמנות רכה של עוד 500 קלוריות ביום מממתקים שהופכים אותן ללאות. איך אפשר לרקוד אחר כך? אני מביאה לבת שלי פירות טריים וקצת בננות מיובשות בשמש ואחרי השיעור אנחנו קונות ממתק קטן.
שלא יישמע פה שאני מקדמת אנורקסיה חלילה. אני אוהבת נשיות עגולה. אני פשוט לא מבינה למה גוזלים מהילדות הללו את תקופת הגוף הקליל הזה--שיכול לקפץ ולרוץ בלי סוף.
זה היה כדי להוכיח שאני לא רוצה להיות שיפוטית

[ניצן_אמ*]

לא יודעת מה את מדמיינת, אבל הוא נראה כמו מיני-באונסר, בחייך. אשכרה לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם אולי אני לא מאכילה אותו מספיק. רק כי לא הצלחתי לזכור מה הוא אכל, כי כמו שאר בני הבית, אם הוא רעב, הוא הולך להטען בעצמו מהסלסלות.

לגבי הילדות - המשקל משנה את ההורמונים הנשיים. יודעים היום שבסביבות משקל 42 מקבלים מחזור, ולכן יש תופעות הזויות כמו התחלת מחזור בגיל 8-9 בבריטניה.
יש גם תופעות של ביוצים מרובים אצל נשים עם עודף משקל רציני, ותופעה של הפסקת ביוצים במשקל נמוך מדי. נראה לי שהמתימטיקה די ברורה...

[גוגוס*]

לעניין אחר אבל עדיין קשור - מאז התכתבותי כאן עם בשמת על הנעת הגוף יצא שבכל יום עשיתי משהו. מאחר ועברתי מ"צריך לתרגל יוגה כל יום כך וכך זמן" ל"יהיה לי ממש נעים אם אתמתח כל יום לפחות לכמה דקות" יצא שעשיתי את זה מדי יום ביומו, כולל בחופשה!
בימים שבהם היה לי נוח ומתאים המתיחות הפכו לתרגול יוגה ארוך ונפלא. בקיצור, הצלחה. ותודה לבשמת.

כל זה הזכיר לי דיאלוג ישן שנערך כאן בין ניצן ליעל (נדמה לי שזו היתה יעל אבל האמת היא שזה יכול היה לשרת כל אחת מאיתנו). יעל תהתה איך להתחיל לצאת מהבור שהיא קפצה אליו וניצן הציעה שהיא תסתפק בהחלטה שכל יום היא אוכלת בבוקר משהו שהולם את התזונה האופטימלית שלה. אני מודה שהניסוי הזה לא נוסה ולא דווח דבר בעניינו. ולמרות זאת, אני חושבת שזה רעיון טוב ושבבסיסו הוא דומה להצעה של בשמת לגבי תנועה.

כן להתחייב, אבל רק למשהו קטן שבאמת עושה כיף. וממנו יכול לצמוח על בסיס יומיומי משהו גדול יותר אם זה מתאים. יש בזה משהו מאוד זורם, מאוד לא מאיים, מאוד רך ובעיקר... זה עובד. לי. עכשיו.
הנה, בדיוק הרגע סיימתי 45 דקות של תרגול נפלא ופותח גוף שהתחיל מכמה מתיחות קטנות. תוך כדי המתיחות הרהרתי באפשרות להמשיך אותן וכל תנוחה הובילה לאחת נוספת כי עוד היה לי חשק. אח-לה.

הסתייגות קלה - יש בזה באג קטן לגבי התזונה, לפחות בשבילי. כל הבקרים שלי מתחילים נפלא. מה זה נפלא? ממש מושלם. ואני מושכת את זה היטב לאורך שעות ארוכות בשמחה ובקלות. ואז מגיע הערב, ואיתו כל מה שנצבר ונטען במשך היום. והרכות והזרימה לרוב מובילות אותי לדברים לא מוצלחים בכלל ואני הולכת לישון איתם בבטן לכל הלילה וקמה כבדה וקצת מצוברחת. זה קורה לי די הרבה. כך שיש הבדל בין משהו שעושים פעם במהלך היום למשהו שרוצים לסחוב אותו ימים שלמים. חיים שלמים...

[ניצן_אמ*]

גם לי יש איזה עניין עם הערב. שלא משנה אם רעבתי כל היום, או שסעדתי כמו שלושה בני עשרה מורעבים, תמיד בערב אני חייבת לאכול ארוחה ענקית.
חוץ מזה, יש את הקושי הגדול בארוחות שישי אצל ההורים (אוכל ביתי, ממלא, אבל המון מבושל, מעט אורגני, וכו' אכילה באינרציה ממש בלי תודעה מעורבת..)
אני מציעה להתייחס דווקא למקומות של הקושי, ולהיות במודעות רק שם.
כלומר, במקום לעשות "דיאטה" להיות יותר קליל במהלך היום או השבוע מבחינת "חוקים" ו"כללים" אבל ברגעים האלה, להיות יותר חד משמעית.
למה הדבר דומה? לכך שיש נקודות שיא ושפל וגלים בכל דבר בחיים. אני לא מכניסה לחם הביתה כי אני רוב הזמן יכולה לעמוד בזה, אבל בשעת השפל, אני חייבת שזה לא יהיה ברדיוס שלי כדי שאני אוכל לדבר עם עצמי כמו שצריך. (השבוע עברתי ליד ארקפה, ואני לא צריכה להגיד כמה לחץ יש לי בחיים עכשיו, אני חושבת...) ואמרתי לי "נו, יאללה, מה כבר יזיק אם תלכי ותתקעי סנדביץ' הילדים ממילא בהשגחה.." ואז הייתי צריכה לדבר איתי, להזכיר לי כמה שהקול הזה מתעתע, כמה שזה קשה להגיע למקום שאני נמצאת בו היום, שלהגיד לא עכשיו, זה הזמן הכי קל של התנגדות להתמכרות/רגישות שלי. שאם אני לוקחת אפילו שאיפה של ריח לחם, כל מה שיקרה הלאה יהיה רק יותר קשה וכן הלאה. ממש כמו אלכוהוליסטית. לזכור שיש גלים, לדבר עם עצמי בתחתית שלהם. ולהיות חד משמעית שלא, לא אוכלת את זה ברגעים האלה.
את עניין השמירה בסופ"ש עשיתי זמן מה, וזה הלך טוב מאד. לאחרונה אנחנו קצת מחפפים בזה כי אוטוטו לא יהיו לנו ארוחות ערב משפחתיות בשישי... (זה חצי חיוך חצי עצוב בהקשר הזה.)
את עניין ההקפדה בערב, לא ניסיתי. לא יודעת אם זה משהו שאני יכולה להצליח בו.

אגב, שוב מתרופף לי. יש הרבה שניצלים ופירה בהווה שלי. יכולים לעבור ימים שלמים שבהם אני קצת מכריחה את עצמי לאכול סלט. נראה לי שזה כי אני במצב מאד ירוד גופנית (פריצת דיסק יחד עם קנדידה ומתח שלא ברא השטן.)

[ניצן_אמ*]

אגב, (אני מאותגרת סוגריים, ככה זה) בזרם תודעה.)) וזה ממש זרם (תודעה בזמן האחרון.
(התקלה הכי קשה שאני סוחבת זה להתחיל בעגולים ולסיים במשולשים.>

[בשמת_א*]

בקיצור, הצלחה. ותודה לבשמת
איך שימחת אותי!
ונו, מה, את לא יודעת שהחודש שלי בלי גלוטן זה בזכותך ובזכות הדף הזה ובזכות כל המשתתפות כאן?
אתן מחזיקות אותי. אתן מחזקות אותי. והכל התחיל מהצעה תמימה של גוגוס, בשמת, אולי תצטרפי אלי לשלושה ימים של... (-:

[מיכל_בז*]

_גב, (אני מאותגרת סוגריים, ככה זה) בזרם תודעה.)) וזה ממש זרם (תודעה בזמן האחרון.
(התקלה הכי קשה שאני סוחבת זה להתחיל בעגולים ולסיים במשולשים.>_

הרגת אותי:)

אני בדיוק תהיתי על הוראות השימוש המדויקות בקשר לסוגריים. מתי זה עגולים ומתי מרובעים?
(ועכשיו?)
<ועכשיו?>

גם לי יש איזה עניין עם הערב. שלא משנה אם רעבתי כל היום, או שסעדתי כמו שלושה בני עשרה מורעבים, תמיד בערב אני חייבת לאכול ארוחה ענקית.
לא יודעת אם ענקית, אבל חייבת לאכול. זה מסמן לי שהגעתי הביתה, שהכל בסדר, שאפשר להתחיל להירגע מהיום הזה. חבל שזה מסומן ככה,
יש לכן רעיונות אחרים? (כי אני דווקא אוהבת את הרגעות הערב. את סופו של היום.)

אני חייבת להגיד שאני מתה שהחתונה הזאת כבר תעבור ונחזור מחו"ל וכזה זה רק בשביל שאני אוכל להחליט החלטות!
להחליט החלטות זה כזה כיף.

[גוגוס*]

ניצן, אהבתי את התיאור של השיחה הפנימית שלך בארקפה. מעורר השראה.
הבעיה שיש לי עם התמקדות בערב זה שהסיכוי היחיד שלי לסחוב ערב כמו שצריך זה אם היה לי יום כמו שצריך. אם הוא מגיע אחרי יום מחופף אין לו שום סיכוי, לא משנה מה אני אגיד ולמי.
כמו שהרבה דברים מתנקזים אל הסוף שלהם ומשתקפים בו כך גם היום אל הערב. יום עקום לא יכול להסתיים בערב מוצלח. אצלי, לפחות.

והכל התחיל מהצעה תמימה של גוגוס
תמימה? אני? טעות בכתובת... העיקר שאת על הגל. איזה כיף, נכון?

מיכל, הנה רעיון, לסמן את הערב בצורה אחרת. כוסית משקה? עם חופן אגוזים ליד? כוס תה עם משהו מזין וקטן?
אני מאוד מזדהה עם מה שתיארת. גם אני אוכלת בערב בגלל שבית וכאלה. אבל ברגיל אני משתדלת לאכול מוקדם כשאני באמת רעבה ואת הערב לסמן במשהו מהדברים האלה. לרוב זה נגמר בחופן של פירות יבשים אורגניים וקצת אגוזים. בשבילי זה עושה את העבודה.

[אמא_נוסעת*]

כל כך קיוויתי שמישהו פה יכתוב על הערב. כל היום הכל בסדר ואז מגיע הערב! ואני אוכלת אולי אוכל בריא, אבל אני פשוט לא רעבה. ב-כ-ל-ל. אני אוכלת כמויות. ומרגישה מפוצצת ודחוסה ולא נושמת. ועדיין לא מצליחה להפסיק. אפילו אם אני מכינה לי מראש איזה מרק אני עדיין אוכלת אותו ואת שאריות הילדים ועוד ארוחה כשבן זוגי מגיע. ואת החומוס הטעים שהיה במקרר. בתקופות אחרות ארוחת ערב אפילו לא היתה בתפריט, מקסימום קצת סלט. אני מהאנשים הרעבים בבוקר, אף פעם אף פעם אני לא רעבה בערב.
פשוט בלתי אפשרי. זו עייפות? הרגל? התמכרות? חוסר שקט נפשי?
סליחה שנשפכתי פה. אני קוראת שקטה בדף הזה מראשיתו ומאמצת הרבה רעיונות, אבל סופסוף עלה עניין הערב הזה וזה נשפך לי.אני לא יכולה עם זה יותר.

בעקבות גוגוס - אחשוב איך "לסמן" את הערב אחרת. מתחילה בלשים תזכורת על הסלולרי, שיצפצף בשבע כזה ויזכיר לי שאני לא חייבת לאכול אם אני לא רעבה.
עוד רעיונות? ממש ממש זקוקה לעזרה.

[מיכל_בז*]

עוד רעיונות? ממש ממש זקוקה לעזרה.

את אוכלת מספיק במשך היום? ואיך את אוכלת במשך היום?

אולי טקס ערב? (אני חושבת בקול. גם בשביל עצמי.)
בכלל, קצוות של יום צריכים, להרגשתי, להיות מסומנים. אני נורא אוהבת את טקס הבוקר של לשתות קפה לאט ולראות איך העולם נפתח. אבל הערב הוא יותר כאוטי בשבילי.
אולי טקס ערב כזה נעים-נעים. לסדר לאט את הבית כמה דקות, להימתח, לשמוע מוסיקה. ואז לשתות איזו כוס תה.

עוד רעיון: פשוט לצחצח שיניים יותר מוקדם. אצלי זה עובד כי אני שונאת לצחצח שיניים ואין סיכוי שאני אעשה את זה פעמיים בערב אחד. (בחיי! פעולה מאתגרת לאנשים חסרי סבלנות)

[גוגוס*]

הי אמא נוסעת, טוב שבאת. נהוג כאן שמפקידים את ההתנצלויות בדלפק הקבלה ולוקחים מספר כדי לזהות אותן בצאתך
אני מזדהה עם התיאור שלך. מודה שקורה לי פחות ופחות אבל בהחלט היו ערבים שבהם אחרי יום מוצלח אכלתי גם וגם וגם וגם בלי שום קשר לתאבון.
התחושה שליוותה את זה היתה כהות חושים. כמו אוטומט. לא היה לי נעים בכלל.
משהו לגבי התזכורת בטלפון - אם זה יעבוד לך אז אחלה. אבל אם לא, תני דעתך על העובדה שזו תזכורת שכל עניינה כישלון. כלומר, זה משהו שמניח שאת תיפלי לתוך דפוס לא רצוי ומזכיר לך להימנע ממנו. בשבילי דברים כאלה מייצגים מצב תודעתי שלילי במקום חיובי. ניסיתי דברים כאלה וזה עשה אותי עצבנית והכניס אותי להתנגדות. אני מצביעה בעד דברים חיוביים ואופטימיים שמניחים שאם את רוצה להיפטר מדפוס מסוים את פשוט תצליחי. כי ככה. כי את רוצה וזה נכון ומתאים ולכן זה יצליח. ואז אין צורך בתזכורת אלא רק במחשבה מה יתאים לך לעשות במקום.
זה הולם את רוח הדף הזה שטוענת לגבי כל דבר ועניין שמה שרצוי ונכון ומתאים בא בקלות ונשאר ולכן אין צורך להזכיר אותו.
בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה רבה. אם יבואו לך רעיונות טובים אנא שתפי.

מיכל, יצא לי כמה פעמים במקרה לצחצח שיניים ולרצות לאכול עוד אחרי זה. זו אחלה פעולת מנע. אבל רק כשהיא מתרחשת במקרה. אם היא מכוונת היא נופלת לאותה מלכודת של תזכורת בטלפון, ההנחה שלא נצליח. שוב, הלך רוח שלילי.

אהבתי את הרעיון של לשבת כמה דקות להקשיב למוסיקה. אני עדיין חושבת שנדרש שם מזון או משקה או שניהם. החוכמה היא לבחור בדברים קטנים, מזינים, וממש טעימים. כאלה שלא מעוררים תחושת קיפוח אלא להפך. מזכיר לי את מה שניצן אמרה פעם בתגובה לרתיעה שלי מלחם זרעים. אני טענתי שלא נראה לי סביר לדחוס לגוף בבת אחת כל כך הרבה זרעים ואגוזים. ניצן אמרה שכל כמות תהיה עדיפה על האלטרנטיבה. וזה ממש ממש נכון. אז עדיף לשבת עם חופן גדול של אגוזים, פירות יבשים, (שקדיה למיכל), ושכמותם מאשר לדחוס מזון לא רצוי בכמות גדולה ובצורה בלתי נשלטת. כלומר, אם אנחנו מניחות שכרגע לא נאבקים ברעיון של "אכילה ללא רעב" לפחות לאכול משהו כמו שצריך.

ובכלל, אני חושבת שככל שאוכלים יותר טוב פחות נוטים לאכילה בלי רעב. כך שאחרי שבוע בערך של אכילה כזו בערב משהו בקשר הזה אמור להתנתק ואולי אפשר יהיה להסתפק בכוס משקה או תה ולצמצם את דחיסת המזון המיותר.

עדכון שלי - היה לי אחלה יום אתמול. התיישרתי במהירות, והיום יהיה לי עוד אחד כזה. אני פשוט יודעת.

[ניצן_אמ*]

. אהלן אמא נוסעת, אנחנו נוסעים שוב, אבל הפעם לא היינו צריכים לחפש שוכרים חדשים.
וואו, גוגוס, את יודעת שמה שכתבתי על הערב, זו אמונה שלי על עצמי, אבל האמת היא שהיא ממש לא שולטת בי בתקופה האחרונה. כאשר יש הזדמנות לאכול במסעדה אז כן. אבל בבית אני בקלות מסיימת את זה עם שתי ביצים, סלט וטחינה.

[גוגוס*]

ניצ, לא הבנתי בתגובה למה כתבת את זה
את יודעת שמה שכתבתי על הערב, זו אמונה שלי על עצמי, אבל האמת היא שהיא ממש לא שולטת בי בתקופה האחרונה
אפשר הסבר?

אגב, אם אני אוכלת בערב שתי ביצים, סלט וטחינה, אני מרגישה כמו 16 טון. זה יהיה לי טעים וכיף (ללא ספק הארוחה המועדפת עלי) אבל העיכול שלי בערב לא יעמוד בזה. אני אצנח. ביצים וטחינה זה אוכל שמאוד כבד לי.
סיום קל ליום בשבילי זה משהו בלי חלבון מהחי ובלי זרעים כחלק מארוחה רחבה יותר.
מצחיק... רק מלדמיין אותי עכשיו אוכלת את זה נהיה לי בלוק באזור בית החזה.

[ניצן_אמ*]

לגבי זה שאני ממש חייבת לאכול כמויות בערב. לא מרגישה שזה כבר כזה נכון לגביי, כשאני בודקת את זה.

[גוגוס*]

או קי, ושאלה לי אליך - כשהרגשת צורך לאכול כמויות גדולות בערב, זה היה מהגוף או מהראש?
אני אוהבת את זה שהדברים שלך נותנים דוגמה מוחשית לגמישות ההנחות שלנו ביחס לעצמנו. תחשבי כמה פעמים אנשים אומרים על עצמם בנוגע לתזונה "אני כזו וכזו, תמיד הייתי ככה..." בלי לשים לב שאולי זה נכון לזמן מסוים ובדיקה מתמידה של ההנחה תגלה אולי שהיא התיישנה. אולי תשוב ואולי לא.
מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אני מורגלת לרוטינות. ועד כמה זה מיותר.

מחזיר אותי למיכל ולצורך בטקס של ערב שיושב על ההנחה שצריך לסמן את הקצוות של היום. זה ממש הגיוני בעיניי. אבל אולי אם אני אשים לב אני אגלה שבכלל אין צורך כזה באמת?
מאמר מוסגר לגמרי - מזכיר לי איך תמיד נותנים להורים את העצה של עריכת טקס שינה קבוע וארוך. זה נראה לי בשעתו ממש הגיוני ואפילו התקבע אצלנו מעצמו כי זה נעים. אבל כששמנו לב גילינו שבחלק ניכר מהזמן ממש אין לנו צורך בזה. כי הם היו עייפים או כי אנחנו. כי בכלל לא היינו בבית. כי מישהו אחר היה עם הילדים ולא טרחנו ליידע. כי... המון סיבות. כל כך הרבה סיבות עד שהנחת המוצא כבר לא נראית הגיונית כל כך

[גוגוס*]

איזה קטעים... אני יושבת לי בספרייה ופתאום מבחינה בספר חדש, יצא ממש עכשיו, של פסיכיאטר ושמו פינקי פיינשטיין. הספר נקרא "ממחר מפסיקים..." ועוסק בהתמודדות עם התמכרויות שונות על בסיס הגישה הפסיכו-קריאטיבית.
כמובן שהתיישבתי לקרוא, תוך התמקדות בחלק על האוכל, שבעצמו ממוקד מאוד באכילה עודפת.
מהרפרוף הזה התרשמתי לטובה. כתוב קל וברור, גישה שמערבת מאוד את הקורא לתוך כתיבה של דברים, עובד על עקרונות דומים מאוד לאלו שגילינו פה בעצמנו מתוך ניסוי וטעייה.
מכוון לאהבה עצמית וצמצום הביקורת העצמית, הרבה "כל הכבוד לי..." (בשמת, בשבילך), ובאופן כללי משדר גישה קלילה שאומרת שמכל התמכרות אפשר להיגמל ויפה שעה אחת קודם.
בקיצור, מצא חן בעיניי באופן כללי.

שעשע אותי שהחלק שעוסק באוכל מציין שהקושי הגדול באכילה עודפת הוא בערב ומחבר אותו לצורך רגשי. איזה מן עולם מוזר זה שיום אחד כותבים משהו ויום אחרי זה מוצאים חומר שעוסק בדיוק באותה נקודה בלי שום חיפוש...

[אמא_נוסעת*]

התגנבתי לאתר, לא יכולה להודות לכן מספיק (גם מהשמחה, גם מקוצר הזמן (-: ) אבל תודה קצרה בינתיים מכל הלב

וניצן, לא הייתי בטוחה, תהנו מאוד!! כיף לכם.

[ניצן_אמ*]

אצלנו אין שום טקס שינה. כשעייפים הולכים לישון (הקטן אומר "אפסר לינוק?" והגדולה מבקשת שנכין לה חלב שקדים ונבוא לישון איתה.)
נוסעת, תודה!

[גוגוס*]

אצלנו אין שום טקס שינה
היום גם אצלנו אין. אבל פעם חשבתי שזה מאוד הגיוני לערוך אחד כזה. זו הפואנטה שלי - שהנחות משתנות אחרי שרואים שמה שנראה לנו נכון לעשות כל יום פשוט לא נחוץ כל יום. וכך יוצא שבמקום להניח הנחה ולפעול לפיה יוצא לנו כל יום משהו אחר. לפעמים פשוט הולכים לישון ולפעמים מבקשים סיפור או שיר ולפעמים סתם ליטוף נעים וכו'. העיקרון הוא שטקס, מעצם הגדרתו, הוא משהו מחייב. ומשהו מחייב הוא משהו מאוד לא אינסטינקטיבי, גם אם במהות שלו טמונה הנאה. אפשר לעשות את אותם הדברים בדיוק פשוט בלי לקרוא להם טקס, בלי להיות חגיגיים בנוגע אליהם, ובלי להרגיש צורך לחזור עליהם במועד קבוע.

[ניצן_אמ*]

[ממ*]

גם אני שמחה שמתקיים פה דיון באכילת ערב. גם אני מרגישה שיש חיץ בין היכולות של היום לבין היכולות של הלילה. ביום אני שומרת נהדר, בלילה אני בטשטוש תודעתי. מוצאת עצמי מנשנשת לחם על סוגיו בלי לשים לב אפילו.
אולי משהו ברמה הנמוכה של הסרוטונין עובד פה.

[ניצן_אמ*]

ברגע שהבנתי שהיונקת שלי לא מרפה בסביבות גיל שנה וחצי שנתיים לא בגלל שהיא כפייתית על השד אלא פשוט רעבה, התחלתי לשים בננה ליד המיטה ושנת כל בני הבית ערבה לנו הרבה יותר.
בהמשך, התחלנו להקפיד על האכלה ערבה לפני השינה. ממש לפני השינה. כדי שילכו לישון שבעים. מזכירה הילדים אצלנו אוכלים - ירקות, פירות, חלבונים, עלים, אגוזים וכו'... בד"כ זה אוכל שקל לנו לאכול (כולל בשר/דגים שלאחרים כבד? זה קל כשלא אוכלים עם זה לחם/תפודים ועוד) אבל דואגים במודעות ללכת לישון שבעים.
שחררתי לגמרי את הרעיון השכלתני שלאכול בלילה זה לא טוב (מי אמר תזונה אינסטינקטיבית?) ושיפרתי את התזונה, ונעלמו לחלוטין (!) תופעות של אכילה בלילה (ממש מרעב. אבל זה יצר תסבוכת נפשית כי לכאורה זה היה "אסור" ו"לא טוב".)
יש עוד עניין שהוא על הגבול בין הפיזי והנפשי, וזה ההרגל מהבית לאכול ארוחת ערב מסודרת. בד"כ היא כללה ביצה, סלט, גבינה ופרוסת לחם. מבחינתי, שני האחרונים הם לא משביעים, אלא מרעיבים (פסיכולוגית והתמכרותית) בעוד שאם במקומם אני מוסיפה טחינה, אני נסתמת בלחץ מאוכל טוב בלי לאכול כמויות. (גוגוס, שמעתי אותך. אם זה נראה לך הרבה וסותם, את לא יודעת מה זה הרבה... כשהייתי אוכלת דגנים הייתי יכולה לאכול שני שליש מגש פיצה לבד. זה לא מתקרב בליגה. עדיין, אני אוכלת הרבה יותר מאנשים אחרים, אבל זה בסדר, כי ככה הגוף שלי. אני לא איזה דקיקונת.

בקיצור, המסקנות שלי? כרגיל... להוריד ממכרים מהתפריט, להקשיב לגוף הפרטי, ודווקא כן לאכול לפני השינה למען שינה ערבה. אני חושבת אבל, ששינה ערבה ואכילה לפני השינה צריכים לבוא גם עם שינה משפחתית, ועם שינה עם החשיכה. <שזה לא יראה כמו מתכון לרגע. זה חלק מתמונה מלאה הרבה יותר.>

[גוגוס*]

ממ, סליחה שאני חוזרת על עצמי כמו תוכי, אבל לפחות בפעם הקודמת אמרתי את זה למיכל ולא לך.
כתבת ביום אני שומרת נהדר, בלילה אני בטשטוש תודעתי
אז הרי לך ניחוש - שאולי הטשטוש התודעתי נחוץ לך בגלל שאת כל היום שומרת.
אולי אם תנסי ללכת בדרך שאין בה שמירה (והחזקה, ואיפוק ושאר צרות) הערב לא יכפה עליך תנועת מטוטלת של שחרור בכסות האפלה
מרשה לעצמי להציע את זה רק בגלל שהייתי שם בדיוק ועשיתי את זה בדיוק וזה נמצא מועיל ביותר.
הבאג הוא שזה דורש קודם צעדה ארוכה לפני שבכלל מתקרבים לתחושה הזו, שזה אפשרי.

[ממ*]

_אז הרי לך ניחוש - שאולי הטשטוש התודעתי נחוץ לך בגלל שאת כל היום שומרת.
אולי אם תנסי ללכת בדרך שאין בה שמירה (והחזקה, ואיפוק ושאר צרות) הערב לא יכפה עליך תנועת מטוטלת של שחרור בכסות האפלה_
הבעיה היא שאין לי מושג איך פשוט אוכלים, ולא "שומרים". אני לא זוכרת מה זה יחס פשוט לאוכל. זה התחיל אצלי דווקא ממגמה חיובית--התחלתי להיות טבעונית בתיכון. מעטים ידעו על זה, אבל אותי זה כבר ריתק. זה יחד עם הרצון התמידי להיות רזה והדיאטות מסביב שיבשו לי לגמרי את מנגנון האכילה הטבעי.
לא יודעת מה זה לאכול. יודעת מה זה "לשמור" או "לא לשמור".
זה לא נורא כמו שזה נשמע, כי זה לא קשה לי במשך היום, ואוכל לא מאוד מעניין אותי. קשה לי כשכואב לי הראש. אז אני רוצה גלוטן בצורת עוגיות ולחם. וקשה לי בערב.

[ניצן_אמ*]

ממ, בדיאטה, מקפידים על כמויות ונמצאים במלחמה תמידית על מה נכנס לפה. בגישה שלי, מעיפים ממכרים, ואוכלים לפי תחושת הבטן. בלי שום הגבלת כמויות.
בדיאטה עסוקים בלפתח תודעה זרה וחיצונית של תשומת לב למה אוכלים, מתי וכמה, כשיש המגדילים עשות ואף שוקלים את האוכל. אני אומרת בדיוק ההיפך - לנסות לאכול כמו ילדים קטנים שזרקו את ההורים מהבית ואוכלים לפי התחושות שלהם, אלא מה? יש בבית רק דברים בצורתם הטבעית והראשונית, שהיה אפשר למצוא בחוץ בטבע (בסייג של הנדסת המזון)
ניסית אי פעם כיוון כזה?

[גוגוס*]

כשהייתי אוכלת דגנים הייתי יכולה לאכול שני שליש מגש פיצה לבד.
קבלי הזדהות מוחלטת. נדמה לי שכבר כתבתי שכשאכלתי חצי מגש נשארתי תמיד בתחושת חסר ותמיד שמחתי לאכול עוד. ואת יודעת מה... מעניין איך זה אצלך אבל אצלנו פיצה זה תמיד עניין של ערב ולילה. פיצה ביום זה הרבה הרבה פחות כיף. משהו בה מדבר אל החור השחור הזה, תרתי משמע, של הערב.

אני אוכלת הרבה יותר מאנשים אחרים, אבל זה בסדר, כי ככה הגוף שלי.
גם אני, בלי קשר למבנה הגוף בכלל. אני בתהליך קבלה של העובדה הזו אבל עוד לא לגמרי שם.

אגב, יש אצלי הבדל גדול בין כמות גדולה של מזון לבין מידת הדחיסות שלו ומה שהוא גורם לי להרגיש. כמה כפות של טחינה או חומוס יכולות לגרום לי להרגיש יותר כבדה משלושת רבעי מגש פיצה. לא יודעת למה אבל זה ככה.

להקשיב לגוף הפרטי, ודווקא כן לאכול לפני השינה למען שינה ערבה.
המממ... שני החלקים של המשפט לא לגמרי מסתדרים לי. יש אנשים שטוב להם לאכול לפני השינה למען שינה ערבה ויש שלא. וגם מאוד תלוי מה אוכלים אם כבר בורחים לאכול. הקשבה לגוף הפרטי משמעה שייתכן מאוד שזה גוף שלא טוב לו לאכול לפני השינה (היום. או בתקופה הקרובה ואחר כך נראה. או שבכלל).

[גוגוס*]

הבעיה היא שאין לי מושג איך פשוט אוכלים, ולא "שומרים". אני לא זוכרת מה זה יחס פשוט לאוכל
ממ, מזדהה הזדהות עמוקה עם המשפט הזה. חייתי ככה רוב חיי ואני זוכרת מצוין איך זה מרגיש.
אני חושבת שצעד ראשון צריך להיות שאלת תם - טוב לך ככה או שהיית רוצה לעצמך חיים אחרים?
אבא שלי אוכל מה שאני אוכלת אבל הוא שומר. הוא לא מגלה עניין בצורת חיים אחרת כי לטענתו זה לא מתאים לאישיות שלו ולאורח החיים שלו.
זה מה שהוא רגיל וככה הוא מרגיש על קרקע בטוחה.
אז אולי תתחילי מהשאלה הזו. אל תעני עליה עכשיו אלא תהפכי ותהפכי בה ונראה מה יצא לך.
אם יש לך עניין בדרך חיים שונה אפשר יהיה להמשיך ולשאול עד שתימצא דרך שמתאימה לך.
ניצן הציגה דרך מסוימת ובעיניי מאוד נעימה. אבל יש עוד.

[גוגוס*]

זה לא נורא כמו שזה נשמע, כי זה לא קשה לי במשך היום, ואוכל לא מאוד מעניין אותי. קשה לי כשכואב לי הראש. אז אני רוצה גלוטן בצורת עוגיות ולחם. וקשה לי בערב.
מותר להמשיך ולנחש? תעצרי אותי אם זה מעצבן אותך.
אולי לא קשה לך במהלך היום פשוט כי התרגלת. אז במהלך היום את בשליטה מלאה מכוחו של הרגל. אבל בינינו, כמה זמן אפשר להחזיק ככה? הקושי קיים, הוא פשוט לא צף בתודעה שלך אלא נדחק. ואז בערב את חוטפת אותו. או אפילו במהלך היום, בצורה של כאב ראש.
אני חושבת שלאף אחד בעולם הזה אין אפשרות לשמור למשל הרבה זמן בלי לחוות את הקושי. השאלה רק אם הקושי אכן מסומן ככזה או שפשוט מפרשים אותו כנובע מדברים אחרים.

[ניצן_אמ*]

אגב, יש אצלי הבדל גדול בין כמות גדולה של מזון לבין מידת הדחיסות שלו ומה שהוא גורם לי להרגיש. כמה כפות של טחינה או חומוס יכולות לגרום לי להרגיש יותר כבדה משלושת רבעי מגש פיצה. לא יודעת למה אבל זה ככה.
כל מה שדיברנו, ואת עדיין לא יושעת למה?? צק צק צק...

מקשיבה לגוף, אוכלת לפני השינה. לא מבינה את הסתירה. מי שלא מתאים לו, שלא יאכל. אבל אם ניקית וניקית ואת רעבה, אז תתני לראש שלך לעצור אותך? איפה ההגיון?

[גוגוס*]

כל מה שדיברנו, ואת עדיין לא יודעת למה?? צק צק צק...
not nice... אני חושבת שמכמות מסוימת זה כבר לא אוכל טבעי מול דגנים מעובדים. את העיקרון אני מבינה היטב. אבל חשבתי שיש לו גבול. שימי מגש שלם של פיצה מול כף אחת של טחינה. את מבינה לאן אני הולכת? יש איזו ציפייה שהעיקרון יישבר מתישהו ויורגש שובע גדול יותר מכמות עצומה של אוכל מעובד יחסית לכמות קטנה מאוד של אוכל טבעי. כנראה שהקו הזה יותר רחוק ממה שאני חושבת.

מקשיבה לגוף, אוכלת לפני השינה. לא מבינה את הסתירה
בזה בוודאי אין סתירה. אבל הדברים שלך נאמרו בהכללה ואז עולה סתירה בין ההקשבה לבין הכלל (אכילה בערב). אני מבינה אותך מצוין. פשוט חושבת שאת מה שקורה לך אי אפשר לנסח ככלל ולו משום שאצלי זה עובד אחרת.
אגב, יש פעמים שאני בהחלט רעבה. ואז בהחלט אוכלת. אבל רוב הזמן לא.

אז תתני לראש שלך לעצור אותך?
כבר מזמן לא. אבל אם הוא מדבר שטויות אז כן

[ניצן_אמ*]

אנחנו מכינים עוגות אגוזים מעלפות, מלקקים פה את האצבעות. פיסה אחת, ומתעלפים. זה אוכל אמיתי. הדחיסות שלו נחוית במלואה, מגיעה במלואה לקיבה ולמרכזי השובע במוח, התענוג גדול, אבל ממש די במעט. יש לי חברה שמכורה קשות לשוקולד, היא לא עוצרת כמונו.
זה לא עניין של טבעי מול לא טבעי. זה עניין של התמכרות. כשיש התמכרות - נוצרת תחושת חסר קשה ולא טבעית, מעגל שגורם לאכול עוד ועוד בלי שום קשר אמיתי למידת הדחיסות של האוכל.
לא חשבתי שניסחתי ככלל. אולי יצא ככה בטעות.

[גוגוס*]

הדחיסות שלו נחוית במלואה, מגיעה במלואה לקיבה ולמרכזי השובע במוח, התענוג גדול, אבל ממש די במעט
מזכיר לי את הפעם הראשונה שאכלתי פיצה "טבעונאית". היא הגיעה בצורה של מגש פיצה משפחתית ובאותו גודל.
אכלתי ממנה ואכלתי ממנה וחשבתי שאני אוכל כמו מפיצה רגילה. אכלתי בלי קשר לרעב. אחרי רבע מגש הרגשתי שאני הולכת למות. אבל באמת למות. הכל התבלבל לי וחשתי כובד שלא חשתי כמותו מעולם.
זה בהחלט לימד אותי לקח חשוב...

עשית לי מלא חשק לעוגה כזו. נסי לזכור אותנו עם מתכון מנצח בבקשה. כל הפה מלא רוק.

[אמא_נוסעת*]

קראתי בתשומת לב. ממש. וגיליתי פתאום התעוררות של כל מיני התנגדויות פנימיות רגשיות להמשך הקריאה, למענה, להכל. מצחיקה הנפש שלנו...
אנסה קצת להתגבר: אני חושבת ששני דברים שנאמרו היו מדוייקים להפליא - זו אכילה רגשית, ועבורי היא קהת חושים שמטרתה לטשטש (סליחה על המילים הקשות, אבל בהתחשב בסיטואציה, גם אם לא מדובר פה בדברים קשים, הרי שברובד הרגשי - זה מה שזה)
וגם - שהפתרון טמון ברגיעה וקבלה ולא במישטור, שהוא הדרך אליה אני נוטה תמיד.
אני חייבת לעצור כאן משלל סיבות.

אבל תקציר מאתמול בערב: כמעט הצלחתי (-: , שאולי זו לא הצלחה ממש, אבל היא היתה יותר קרובה להצלחה מהחודשים האחרונים מהבחינה הזו שלא הייתי "מחוסרת הכרה " לחלוטין באכילה וגם הצלחתי קצת לעצור. עדיין אכלתי מעבר למה שהגוף שלי רצה, אבל פחות. נו, לא יודעת מה לחשוב על זה, סתם רציתי לספר. אולי היום אני כבר לא אפחד כל כך מהערב...

[גוגוס*]

אמא נוסעת, את אלופה!
מה שאת מספרת זו לא "כמעט הצלחה". זו ההצלחה. ההצלחה היא בשינוי, לא במושלמות. ומה שאת מספרת זה פשוט נפלא, גם ברמת המודעות למה שקרה לך וגם ברמת התוצאה.
אני שמחה בשבילך שיש לך התנגדות. ואני מעריכה שבגלל ההתנגדות יצא לך כל כך טוב.
אני אומנם לא מאוד מבוגרת, אבל בחיים שהספקתי לחיות למדתי שאין שינוי בלי התנגדות. הנטייה שלנו היא לשמור על אנרציה. שינוי חותר תחת הרצון הזה ולכן ההתנגדות.
יופי לך. אני ממש שמחה בשבילך.

[ממ*]

אני חושבת שצעד ראשון צריך להיות שאלת תם - טוב לך ככה או שהיית רוצה לעצמך חיים אחרים?
אני באמת ובתמים לא מסוגלת לדמיין משהו אחר. הייתי רוצה לאכול בלי לחשוב. אני גם רוצה להיפטר מה-7 קילו והתחושה שאני מנופחת שהצטרפו אלי ב-3 השנים האחרונות.

בגישה שלי, מעיפים ממכרים, ואוכלים לפי תחושת הבטן. בלי שום הגבלת כמויות.
בבית שלי אין כמעט ממכרים. כמעט כולו אוכל חיוני וטוב. לא מחזיקה שום דבר שמפיל אותי. למעט לחם קפוא וקצת פיתות, שהקטנה אוכלת (לא בכמויות. הייתי רוצה שהיא לא תאכל אותם בכלל, אבל זה ממש מסובך ושכרי ייצא בהפסדי. בכל מקרה, מחזיקה לחם הכי טוב שיש). הלחם והפיתות לא מזיזים לי כמעט במשך היום. בערב, אחרי שהיא נרדמת, אני לפעמים בהתקפת פחמימות.
באופן מעניין, אגוזים גם מפילים אותי. זה משהו שהייתי רוצה לדעת להחזיק בבית ולאכול ממנו בסבבה בלי נפילות.

זה לא ממש מלחמה תמידית על מה נכנס לפה כי הנטייה הטבעית שלי היא לאוכל בריא מגיל צעיר מאוד. ומגיל מאוד צעיר היתה לי הבנה פנימית כזאת שיש אוכל ממכר ומפיל והייתי מעיפה אותו ממני.
אבל בהחלט יש ענן או שכבה של מודעות סביב האוכל. זה לא פשוט וחד שכבתי.

[ממ*]

ניצן, שכחתי. מצטערת לשמוע שאת כל כך במתח (בגלל הנסיעה מן הסתם).

ועוד משהו, זה נורא מצחיק שפיצה, שהיא מאכל עם שילוב מרכיבים מאוד ספציפי (בצק, גבינה מותכת, עגבניות), היא מאכל מפיל בעבור כל כך הרבה אנשים. אני ממש לא אכלנית של כמויות (יותר נשנשנית לאורך היום, גם הבת שלי) ואני יכולה לאכול מגש של פיצה. אני לא מתקרבת לפיצה כבר שנים. בעלי לשעבר כל הזמן אכל פיצות. זה היה ממש קשה.

[ניצן_אמ*]

שכחת שמרים, תבלינים, חימום...
את אומרת "בריא" ו"טבעי" כאילו שזה ברור מאליו מה זה.
מג'דרה, את אוכלת? <אני חושבת שאני אקרא לזה "מבחן המג'דרה" >

[ממ*]

מג'דרה, את אוכלת?
לא.
זה דבר שדי מפיל אותי. בכלל, אורז די מפיל אותי. ואני לא בטוחה כמה הוא טוב. כשהייתי טבעונית "רשמית" כן אכלתי אורז מלא. ולפעמים הכנתי לבתי אורז מלא.
אני אוכלת קטניות מסוגים שונים שאני מנביטה וחולטת (לא יכולה לאכול אותן חיות).
"בריא" ו"טבעי"? כמה שפחות מעובד, וכמה שיותר מתאים לבנאדם המסוים (ובטח בלי זבלים של שימור, סוכר, קמחים וכיוב')
עם זאת,
אני לא מסוגלת לאכול הכול חי. חלק אני מאדה או חולטת. ואם מביאים לי מרק ירקות או קטניות אני אוכלת גם.

[ממ*]

שכחת שמרים, תבלינים, חימום...
שמרים, חימום, ברור. אבל למה דווקא השילוב הזה של בצק, רוטב עגבניות וגבינה מותכת מפיל אנשים רבים כל כך? למה לא פלאפל בפיתה? סתם זה מצחיק אותי.

[מיכל_בז*]

בקשר לערב (כי חשבתי על זה עוד קצת...).
חשבתי למה הערב מדכא אותי כל כך. אותי, הערב מדכא. מאז ומתמיד. אני מאוד אוהבת בוקר ואור ולא אוהבת חושך ולילה.
תמיד האשמתי את החושך בזה, אבל אתמול, עת נהגתי לי בלילה בכביש המואר, הבנתי שמה שבאמת מדכא אותי הוא האור החשמלי.

אני צריכה המון אור בלילה או שום אור בכלל. המקום שאני הכי אוהבת הוא חדר השינה שיש בו המון אור ושאני מדליקה בו תנור שמפיץ אור חזק מאוד, כמו של מדורה.
אולי האכילה בערב מנסה לפצות על משהו שהוא מאוד לא טבעי לי ומאיזושהי סיבה אני לא מצליחה להתרגל אליו?

אני חושבת שזה באמת זה ומתחילה להבין את הצורך של אנשים בנרות. אש אמיתית שמגרשת את החושך.
אולי שווה להוסיף להרגעות ערב איזה נר?

[מיכל_בז*]

שמרים, חימום, ברור. אבל למה דווקא השילוב הזה של בצק, רוטב עגבניות וגבינה מותכת מפיל אנשים רבים כל כך? למה לא פלאפל בפיתה? סתם זה מצחיק אותי.

אולי כיאלה שלושה דברים שמתפרקים נורא מהר ומגיעים למרכזי הסרטונין במוח תוך כלום זמן.
בפלאפל יש חומוס - מתפרק הרבה פחות מהר.

[ממ*]

אני צריכה המון אור בלילה או שום אור בכלל. המקום שאני הכי אוהבת הוא חדר השינה שיש בו המון אור ושאני מדליקה בו תנור שמפיץ אור חזק מאוד, כמו של מדורה.
אחת השיטות להימנע מדכדוך הערב (ממש מבינה אותך) היא ללכת לישון ממש מוקדם. אני פעמים רבות במיטה ב-21:00-21:30. זה די מוקדם יחסית למבוגרים, ומונע את שעות הטשטוש התודעתי בקשר לאוכל.

[ניצן_אמ*]

הכל סוכר, מלח, שמן מחומם. זה מה שממכר. כמו חטיפים/צ'יפס, זה השילוב.
גבינה מותכת - שומן מחומם+סוכרים
בצק - כנ"ל + שמרים + מלח

אחרכך. כואב לי להקליד.

[ממ*]

אחרכך. כואב לי להקליד
אוי. הרגישי טוב.
גם אני רצה.

[גוגוס*]

_בבית שלי אין כמעט ממכרים. כמעט כולו אוכל חיוני וטוב. לא מחזיקה שום דבר שמפיל אותי. למעט לחם קפוא וקצת פיתות. הלחם והפיתות לא מזיזים לי כמעט במשך היום. בערב, אחרי שהיא נרדמת, אני לפעמים בהתקפת פחמימות.
באופן מעניין, אגוזים גם מפילים אותי. זה משהו שהייתי רוצה לדעת להחזיק בבית ולאכול ממנו בסבבה בלי נפילות._

ממ, מפנה את תשומת לבך לכך שאת מתארת התמכרות. התמכרות לא חייבת להיות תשוקה עזה לפחממות כל יום כל היום. התמכרות זה גם קפה אחד או סיגריה אחת או פחממות רק בערב.
ניצן ממליצה לנקות מזה את הבית. אני כמוך. יש לי בבית וזה מקשה לי על החיים. אני לומדת לחיות עם זה בלי לגעת. אבל אני לגמרי מניחה התמכרות.
בנוסף, יכול להיות שהאגוזים שלך לא אורגניים? אני יודעת שיש אנשים שזה מאוד משפיע עליהם. אולי אורגניים לא יפילו אותך?

הייתי רוצה לאכול בלי לחשוב. אני גם רוצה להיפטר מה-7 קילו והתחושה שאני מנופחת שהצטרפו אלי ב-3 השנים האחרונות.
מסבה את תשומת לבך לעוד שני דברים - לדעתי האישית אין חיה כזו, לאכול בלי לחשוב, בעולם שלנו. אנחנו מכותרות. הימנעות מחשיבה היא לא מצב ניטראלי. היא משאירה דלת גדולה ופתוחה לכל הזבל להיכנס. בעולם אחר זה אפשרי. בעולם שלנו לא ממש. שוב, דעתי. אולי יש כאלה שכן מצליחות.
אחרון ודי - מהדף הזה עולה שהתמקדות במשקל במקום בשינוי כולל לא מצליחה להחזיק על כתפיה את המהלך הנדרש. כנראה שיש צורך בזווית ראיה הרבה יותר רחבה בשביל שזה יעבוד לאורך זמן.

אני באמת ובתמים לא מסוגלת לדמיין משהו אחר
את זה אני ממש מבינה. אני אחדד את השאלה - היית רוצה לדמיין משהו אחר?

[ניצן_אמ*]

לדעתי האישית אין חיה כזו, לאכול בלי לחשוב,
יש.
אבל נראה לי שאת מתכוונת לאלה שחשבו, ורוצים להפסיק ולהקשיב לגוף. כי לאכול יום יום במקדונלדס זה לאכול בלי לחשוב וזו לא כזו חוכמה
אני לא חושבת, בד"כ. לא מעניין אותי אם אכלתי "מספיק X" או "יותר מדי Y" מה שמעניין אותי זה רק שזה לא יהיה יותר מדי תעשייתי ויותר מדי מודבר. כלומר, מושקעת אנרגיה, אבל ברמה של מה ייכנס אליי הביתה, ממש לר ברמה של תכנון ארוחות או ההרכב שלהן. אגב, ילדיי טוחני האפונה מאסו בה. מבחינתי זה בדיוק מעיד על אינסטינקטיביות. מצויין.

אני גם חושבת שזו התמכרות מהתיאור פה.

[גוגוס*]

מושקעת אנרגיה, אבל ברמה של מה ייכנס אליי הביתה, ממש לא ברמה של תכנון ארוחות או ההרכב שלהן
זה סוג אחד של מחשבה. אבל האמת היא שהתכוונתי למשהו אחר ואני משערת שאולי גם ממ - הייתי שמחה לחיות חיים שבהם אין לי בכלל עיסוק כפייתי או טורדני באוכל.
כל זמן שיש נפילות (גם את ניצן כתבת על השניצלים והפירה. האם פשוט קיבלת את זה בשלווה כאילו זה לא היה או שזה הטריד אותך בדרך כלשהי? שואלת ללא שמץ התרסה) יש מחשבות. הייתי רוצה לחיות כך שהתזונה תהיה לי טבעית ולא יהיה בה שום עימות. בסביבה שבה אנחנו חיים כרגע תמיד יהיה עימות. וגם אם אני אנצח יום יום ושעה שעה זה עדיין סוג של עימות.
אני נזכרת במה שכתבה פה דנה שכבר שנה וחצי לא נגעה בגלוטן. היא תיארה חוויה מאוד יפה אבל היה ברור שבתוכה יש הרבה הרבה מחשבה. שזה לא מצב שבו גלוטן בכלל לא מזיז ולא מעניין אותה והיא חולפת על פניו כאילו כלום. בכל אופן, אלו הדברים שעברו לי בראש כשכתבתי שאין חיה כזו לאכול בלי לחשוב.

[ניצן_אמ*]

השניצל והפירה - במסעדות, תקופה מאד מתוחה עכשיו, מקפידה על איכות, לא נכנס אליי הביתה, לא מכינה, אין עיסוק טורדני בכלל. אולי אני לא מבינה על מה אתן מדברות? נסו לתאר לי?
מזכירה שבגיל 16 לא ידעתי מה זה קלוריות וטחנתי 7 פיתות מלאות ביום או סיר שלם של פסטה לארוחת צהריים כי התעמלתי באופן מקצועי. את הדיאטה הראשונה שלי עשיתי אחרי גיל עשרים. מאז היו עוד כמה, כולל נסיון אומלל ללכת לשומרי משקל ולהתחיל למדוד בכפייתיות את המשקל שלי, של האוכל, את כמות הכפיות מכל דבר... אני מתעייפת רק מלחשוב על זה. העפתי את צורת החשיבה הזו לגמרי מהפריים.
יותר מזה, אני לא יודעת כמה הילדים שלי אוכלים, ולפעמים גם לא מה בדיוק הם אוכלים. לפעמים אני שואלת את עצמי בסוף היום אם הם אכלו מספיק, אם הם מתנהגים רעבים.


אי אפשר לחלוף כמו כלום על פני משהו שבאמת מכורים אליו כמו אלכוהוליסט. כלומר, כן, אפשר. רוב הזמן. ברוב הגל, אפילו בחלקיו הנמוכים, אבל לא באלה הכי נמוכים. שם צריך עזרה ודיבור ותמיכה מהשכל. אבל אני חושבת שהבעיה היא לא בגוף שלנו או בשכל שלנו או בכלל בנו, היא בעיה של שפע ושל תזונה לא טבעית שאנחנו נמצאים בתוכה, וחייבים ליצור לנו את הבועה שלנו. אז הבועה שאני מציעה - בבית. לאכול בבית, בהכנה ביתית מינימלית, למעט באכילה בחוץ, ואם כבר אוכלים בחוץ, לשמור על כללים. (למשל, לתזונה הסטנדרטית שלי נוספו תפודים שכמעט מאז ומעולם נאכלו בצלייה על האש על ידי בני אדם, אז ממש לא אסון, ושניצל, שאני אוהבת עבה ולא בעיקר ציפוי. זה לא מושלם, אבל זה ממש לא אסון. ממש לא אסון. ועוד משהו מעניין - שניצל לא עושה לי הזיות על פיצות ומאפים. אין בו שמרים שזו החולשה הכי הכי גדולה שלי. יותר מגלוטן אפילו.) (נדמה לי שפתחתי סוגריים. אז סוגרת. )
(מיכל, לשאלתך, עגולים זה מאמר מוסגר, בדרך אגב. משולשים זה יותר מין יציאה החוצה מהגוף, דיבור חיצוני כזה עם עצמי על עצמי... ככה אני. בטח לאחרות יש דברים אחרים.)

[גוגוס*]

ניצן, אני חושבת שהגישה שלך טובה ושבהחלט יש לה פוטנציאל לצמצם מאוד את העיסוק ה"מחשבתי" באוכל ובתזונה. אבל כמו שאמרת, גם שם יש חלקים נמוכים של גלים.
כלומר, מדובר בעיקר במינון, בשאלה כמותית. אצלי יש הרבה יותר אכילה מחוץ לבית שקשה לי מאוד לצמצם בגלל סגנון החיים שלי וגם בבית, עקב היותי חלק ממשפחה עם רצונות מגוונים, יש מורכבות.
ובדיוק כפי שאמרת, כשאני עומדת מול העולם, על השפע המכעיס שלו, אני נתקלת תמיד במורכבות.
אי לכך, אני מרגישה שקשה לי מאוד להגיע למצב שבו הכל פשוט בסדר ומתנהל כפי שהייתי רוצה וזורם באופן טבעי מעצמו.
מה שיש זה מצב שדורש ממני, כן, גם בתקופות הטובות, לא מעט חשיבה ועיסוק והתמודדות. נדיר שזה פשוט ונטול מאמץ.
ואיכשהו נדמה לי שהרוב כמוני. אז או קי, יש חיה כזו. היא מציצה לעתים נדירות יחסית, לפעמים קוראים לה ניצן , אבל נדירותה גורמת לי לראות בה משהו מהסוג של "בטל בשישים" ולא באמת אופציה בת קיימא.

[.*]

סוגריים משולשים

[ניצן_אמ*]

הגלים זה לדעתי יותר רגשי מאשר פיזי, או שפשוט מתגנב משהו בדלת האחורית בתור מרכיב באיזו מסעדה מפוקפקת שפותח את החולשה הזו.
אצלנו מי שמביא מורכבות לאכילה המשפחתית זו אני. אישי והילדים אוכלים את התזונה המשפחתית ללא חריגות.

[בשמת_א*]

קראתי את ההודעות האחרונות וחשבתי לעצמי, וואו - איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום.
פעם הייתי מכורה ללחם. היום ממש בסדר לי לראות לחם ועוגות ואני מוותרת בלי כאב בלב.
פעם היה קשה לי לסדר לעצמי אוכל. היום אני מצליחה לחיות עם עקרונות אחרים: "קודם כל שיהיה אוכל על השולחן", "אם אין לי כוח לבשל, אני אזמין טייק אווי" (לילד ולי - מרק מיסו וסושי צמחוני), יש אוכל. אנחנו אוכלים.
פעם היו לי המון קשיים שקשורים באוכל. אפשר לומר, הפרעות אוכל (פחות הפרעות אכילה, יותר הפרעות בהכנת אוכל, בישול וכו'). לא אומרת שהפכתי להיות האמא המרוקאית שאני רוצה להיות (זאת שכל הזמן יש אצלה בבית מגוון של מאכלים שמשמחים את לבם של בני הבית), אבל מה אני אגיד, מעולם לא הייתי יותר קרובה לזה בחיי, והאוכל בריא.

[ממ*]

ממ, מפנה את תשומת לבך לכך שאת מתארת התמכרות.
לגמרי. לא היה לי ספק.

בנוסף, יכול להיות שהאגוזים שלך לא אורגניים?
אורגניים. כשהם בבית הם כאילו הממתק שלי.
אני אחדד את השאלה - היית רוצה לדמיין משהו אחר?
מאוד!

אז הבועה שאני מציעה - בבית. לאכול בבית, בהכנה ביתית מינימלית, למעט באכילה בחוץ
זה באמת הדבר היחיד שיכול לאפשר אכילה אינסטנקטיבית. אני ממש משתדלת לאכול בבית. אני המון בחוץ. אני דווקא מצליחה לאכול לא רע בחוץ. בעיקר סלטים. את הבת שלי זה משבש לגמרי. המזל שלה הוא שהיא בררנית ו-אכלנית מונו (מה שאני מאוד מאפשרת ונראה לי נפלא, ולאחרים זה נראה מוזר). אז המון זבלים היא פשוט מסרבת לטעום.

ניצן, יכול להיות שבגלל שבנעורים לא "הזדמן" לך לעסוק בדיאטות, זה לא נכנס לך ממש למערכת?

אגב, שניצלים. אם זה לא מפיל אותך, לא נורא.

[גוגוס*]

בשמת, ממש ממש משמח ומרגש לקרוא את מה שכתבת.

ממ, אחלה. אז הנה לך חזון אפשרי ולדעתי בר ביצוע - חיים בלי גלוטן לפרק זמן קצוב מראש. זה בתקווה שכאשר אמרת "פחמימות" התכוונת בעצם לקמח ולא לכל העסק כמו תפוחי אדמה או בננות.
אם הימים שלך בלי הגלוטן הם קלים אז בואי ננסה לראות איך זה מרגיש כאשר הוא לא נוכח בכלל. את יכולה לבחור לעצמך פרק זמן קצוב וקצר (חמישה ימים, נגיד? משהו שלא מטפס על הקשיים של סוף השבוע) שבו פשוט לא תגעי בכלל בגלוטן. לא ביום ולא בערב ולא בכלל. תכיני לעצמך תחליפים מספקים, תעגלי את הפינות בדברים אחרים, ותראי מה זה עושה לגוף.
זה מיני גמילה. אבל לרוב יש לזה אפקט מאוד מתמרץ בכיוון של שינוי עמוק יותר. זה מאפשר לך להתחיל לבדוק איך החיים היו נראים אילו...
מזהירה אותך שלטוב הזה יש אפקט ממכר משל עצמו
ובכל אופן, אם יהי לך מתישהו עניין לעשות ניסיון כזה, יש פה לפחות משתתפת אחת שתשמח לתמוך בך כמה שיהיה לך צורך.

[גוגוס*]

ורק למען הסר ספק, תקבלי תמיכה גם לכל רעיון אחר שמקדם אותך

[גוגוס*]

אגב, שניצלים. אם זה לא מפיל אותך, לא נורא.
מתייחסת לרגע למשפט הזה בהקשר שלי.
בחרתי כבר מזמן להתנער מצורת החשיבה הזו. שמתי לב שה"לא נורא" (שוב, בשבילי) הוא בעצם סימון השבילים שמוביל אותי להתרחקות מהפוטנציאל שלי. ה"לא נורא" הוא מה שמביא אותי לתזונה שנחשבת בעיניי העולם כולו לבריאה ומוקפדת אבל בעצם כוללת דברים שמטשטשים אותי. אני לא נופלת מאורז מלא או מדגנים מלאים בכלל. אני לא נופלת מכל אוכל מבושל. אני לא נופלת מהרבה דברים מהז'אנר הזה. אבל... הדברים האלה, לאורך זמן, בעיקר כשהם מצטברים, משכיחים ממני שאני יכולה להיות קלה, חדה, עירנית, נמרצת וממש ממש בריאה. אז אני מסמנת את זה לטובת קוראות שדומות לי. שהנטייה הזו, שיש בה סלחנות בריאה לעצמי, גובה מחיר לאורך זמן ולפעמים לחיים שלמים. עד שכבר לא שמים לב למחיר הזה ורואים בו סטנדרט.

[ניצן_אמ*]

בהחלט מסכימה עם גוגוס. אני אמנם לא נופלת מזה, אבל נהיית לי באופן ברור פחות חדווה למזון טרי. אפילו קושי של ממש לאכול אותו.

[גוגוס*]

נהיית לי באופן ברור פחות חדווה למזון טרי. אפילו קושי של ממש לאכול אותו.
ניצן, איזו אבחנה אדירה! בדיוק בדיוק ככה. מעבר לדיוק משמח אותי תמיד לגלות גוונים. באמת לא כל דבר מפיל. אבל יש דברים לא רצויים שלא ממש הצלחתי להבהיר לעצמי מה התחושה שהם יוצרים אצלי והנה באת...
בגלל זה תמיד הרגשתי שגם המבושל הוא התמכרות. סוג של...
כי כל מה שאני רוצה אחרי המבושל זה עוד ועוד מבושל. רק בבוקר שאחרי יתחשק לי השייק הירוק שישטוף את כל זה אבל באותו יום רק מבושל ואפילו, אוי לאוזניים, מעובד.
תודה לך על זה.

[ניצן_אמ*]

בגלל זה תמיד הרגשתי שגם המבושל הוא התמכרות. סוג של...
כן. בדיוק בגלל זה.
ותשמעי, זה אפילו מבוסס. האוכל עובר טרנספורמציות בחימום, שיוצרות מולקולות ממכרות ומסרטנות. מדע הכי קונבנציונאלי, שום סוד.

[ממ*]

ממ, אחלה. אז הנה לך חזון אפשרי ולדעתי בר ביצוע - חיים בלי גלוטן לפרק זמן קצוב מראש.
יאללה, בסדר!
איזה נפלא הדף הזה!

מזהירה אותך שלטוב הזה יש אפקט ממכר משל עצמו
מכירה את הטוב הזה.
אז למה עזבתי אותו בעצם? למה נטשתי גוף קליל ונמרץ לטובת 7 קילו וכבדות לאה?
לא'משנה. מתחילה בלי גלוטן. היום כבר לא אכלתי גלוטן.

בהחלט מסכימה עם גוגוס. אני אמנם לא נופלת מזה, אבל נהיית לי באופן ברור פחות חדווה למזון טרי. אפילו קושי של ממש לאכול אותו.
הממ... מעניין. נשמע הגיוני.
בכל אופן, התכוונתי שלא תלקי עצמך, או לא תתני לאיזשהו סכר להיפתח.
זה הדבר שתמיד מפחיד אותי: אני אוכלת קצת משהו לא לעניין ואז מותר הכול לכאורה.

[מיכל_בז*]

אני רק רוצה לציין שבאמצע מאי אני אחזור, ובגדול!
אני קוראת אתכן פה ומקנאה. איזה כיף זה לפתוח תהליכים, לדייק מקומות שלא מדויקים, להרגיש טוב יותר, לקבל ולתת עצות חכמות, לבחון דברים מאלף ואחת זוויות.
ואין לי מה לתרום לדיון כי ת'כלס עוד שנייה אני מתחתנת וזה די שוטף את הכל. אני אוכלת מה שבא לי ואיך שבא לי ומה שבא לי זה בעיקר אוכל טוב. אז זה טוב.

(ואני אהיה כלה שמנה אבל זאת יופי של הצהרה חברתית-פוליטית!)

[ניצן_אמ*]

בכל אופן, התכוונתי שלא תלקי עצמך, או לא תתני לאיזשהו סכר להיפתח.
אל דאגה. באמת.


זה הדבר שתמיד מפחיד אותי: אני אוכלת קצת משהו לא לעניין ואז מותר הכול לכאורה.
זו ממש תודעה של דיאטות. את בדרך הנכונה!

[גוגוס*]

מתחילה בלי גלוטן. היום כבר לא אכלתי גלוטן.
הי, קפצת ראש למים! איזה יופי. תשתפי ותני לנו הזדמנות להיות כאן בשבילך. ניסיוני הפרטי אומר שזה ממש עוזר להישאר מפוקסת.
ב-הצ-ל-חה!

מצחיק אותי לדמיין את ניצן מלקה את עצמה. רוב הזמן היא מלקה אחרות רק בגלל שהן מלקות את עצמן

זה הדבר שתמיד מפחיד אותי: אני אוכלת קצת משהו לא לעניין ואז מותר הכול לכאורה.
אחלה אבחנה. בעיקר משום שסימנת את זה כפחד והרי כולנו יודעות שפעולה מבוססת פחד היא לרוב לא מוצלחת.
מציעה לך במקום זה לא לפחד. לא לפחד מהנפילה. בחמישה ימים הקרובים לא תפלי, פשוט כי ככה החלטת. אבל בחיים בכלל אפשר בהחלט, ואף רצוי, להפסיק לפחד מזה. לדעת שזה קורה, לעשות מאמץ לעצור לרגע לפני שזה קורה ולדבר עם עצמך, אבל בעיקר לזכור שאם לא עצרת אז יאללה, נופלים. לפעמים צונחים צניחה חופשית. מגיעים לקרקע וקמים על הרגליים בחזרה.
בשבילי, השלכת הפחד הזה לפח, קיצרה משמעותית את כל הנפילות וצמצמה את הכמות שלהם בצורה משמעותית.

[ניצן_אמ*]

מיכל, את תהיי כלה יפהפיה ומהממת זורחת משמחה ומעומק של מודעות עצמית ואהבה עצמית.
שיהיה במזל טוב!!! @} @} @}

[גוגוס*]

ואין לי מה לתרום לדיון כי.
מיכל, אני מתה על זה. כותבים הודעה, מוסיפים אותה, יש בה טעם וחן, היא לגמרי לעניין אבל כוללת בתוכה את "אין לי מה לתרום".
בטח שיש לך! ומצא חן בעיניי מה שכתבת ולשמוע את הדרך היפה שבה את סולחת לעצמך ואוהבת את עצמך ומפרגנת לעצמך וכבר מציבה מראש מטרות לעוד כמה זמן.
זה פשוט נפלא. יאללה, להתחתן.

[בשמת_א*]

כי כל מה שאני רוצה אחרי המבושל זה עוד ועוד מבושל. רק בבוקר שאחרי יתחשק לי השייק הירוק שישטוף את כל זה אבל באותו יום רק מבושל
מעניין מה שאת אומרת.
אז אם אני יכולה לאכול מבושל עם חי, חי אחרי מבושל, וכל שילוב אחר - זה אומר שאני לא מכורה?

למעשה, ארוחת הבוקר שלי חיה בלבד.
וארוחת הערב שלי מורכבת בעיקר מסלט גדול, לפעמים גם עם סלט אבוקדו, זיתים אורגניים של נאות סמדר (חיים בעצם), ושתי ביצים (מבושלות/מטוגנות/מוקפצות).
אבל ארוחת הצהריים, בעיקר מבושלת.
עם זאת, שמתי לב שהאיש לא כל כך אוהב סלרי. הוא עושה "סיני" מוקפץ בווק, שבו המרכיב הדומיננטי הוא חתיכות העוף, ובין הירקות, אין בכלל סלרי או כמעט שאין. לאט לאט הבנתי שזה חסר לי ממש ברמת הגוף. יש לי כמיהה לסלרי! הוא חסר לי בתבשיל! אז מה עשיתי? כשחיממתי את המנה שלי (אני מחממת באדים, במסננת על סיר עם מים ומכסה על המסננת) פשוט קצצתי סלרי טרי והוספתי. למעשה הוא לא מספיק להתבשל בזמן החימום.
באמת יש הבדל בינינו ב"סיני" המוקפץ. הוא אוהב להשאיר את התבשיל הרבה זמן, יחסית.
אני מקפיצה. ממש מקפיצה. אלה בעצם ירקות מוקפצים (שמן שומשום, זנגביל קצוץ, בצל קצוץ, קצת אבקת זנגביל, על זה מתחילים להוסיף את הירקות החתוכים מהקשה עד העדין ביותר, מהגזר ועד הנבטים), שנשארים כמעט חיים וחלקם ממש חיים. זה הטעם שלי.

מיכל, כמה מרגש שאת מתחתנת לנו פה בשלבים וכמעט בשידור חי! (-:

שיהיה לך המון אושר ושמחה ומזל!

[ניצן_אמ*]

בשמת, ארוחת הבוקר שלך מכילה הרבה אגוזים, לא? מדובר בירקות ובפירות. אגוזים זה משהו אחר מבחינת התחושה.
נדמה לי שאת פעם הבעת התנגדות לאכילת חי מן הטעם שלך אישית כמעט בלתי אפשרי לאכול ככה, כי קשה לך לעיכול. לא? בזה בעצם מדובר.

[נמרה*]

אחת השיטות להימנע מדכדוך הערב (ממש מבינה אותך) היא ללכת לישון ממש מוקדם. אני פעמים רבות במיטה ב-21:00-21:30. זה די מוקדם יחסית למבוגרים, ומונע את שעות הטשטוש התודעתי בקשר לאוכל.

וגם סקס. וד"ל

[בשמת_א*]

ארוחת הבוקר שלך מכילה הרבה אגוזים, לא? מדובר בירקות ובפירות. אגוזים זה משהו אחר מבחינת התחושה
לא כל כך ברור לי למה את מתכוונת. תסבירי?
בכל אופן, ארוחת הבוקר שלי הבוקר, למשל, כללה תפוז, בננה, תפוח חרמון, שני תותים, 4-5 קוביות מלון, חופן מקדמיה, חופן שקדים.

פעם הבעת התנגדות לאכילת חי מן הטעם שלך אישית כמעט בלתי אפשרי לאכול ככה, כי קשה לך לעיכול. לא?
אני? אני חושבת שאת מבלבלת ביני לבין מישהו אחר.
כאמור, בערך חצי או 2/3 מהאוכל היומי שלי חי, בעצם. בקיץ יותר, בחורף פחות.
מה שכן אמרתי, לדעתי, זה שלי אין שום מטרה לא לאכול מבושל.
אין לי שום בעיה עם מבושל.
יש תחומים שלמים של "דברים שאוכלים" שבכלל לא נקלטים לי ברשתית, שלא נכנסים הביתה, שאני בכלל לא רואה ממטר אז אותם אני לא מחשבת אפילו אבל הם לא חלק מהתזונה שלי (משקאות קלים, מזונות מעובדים רבים, כל מיני ממתקים, לא זוכרת מה עוד כי כבר לפחות 20 שנה אני לא שמה לב אליהם).
יש לי מטרה לאכול כמה יותר מזונות ביתיים אורגניים שהוכנו בבית ממזון גולמי.
יש לי מטרה לעצמי להמעיט באכילת קמח ומוצרים שעשויים מקמח, מכל סוג שהוא.

[גוגוס*]

מחשבה חצי אפויה שהתחברה לי אתמול.
קראתי ראיון ישן עם ג'ין לידלוף בנוגע לעיקרון הרצף. היא התמקדה בחשיבות של הימנעות מתשבוחות כאשר קורים דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם.
אם הילד מתנהג בצורה חברותית יש להניח שזהו טבעו ולכן אין סיבה לשבח אותו. הדרך הרגילה, שבה משבחים, משדרת את המסר שקרה משהו שאינו שגרתי או טבעי או מצופה.
ואני, בצנטרליזם לא לגמרי טיפוסי, קראתי וחשבתי על התזונה ועל כל עסקי ה"כל הכבוד לי".
מה שהיא אומרת מתחבר לי לתחושה הקבועה שלי שכאשר התזונה שלי מיטבית אני נמנעת מלשבח את עצמי. ולכך שברגע שאני מתבוננת בהתרחשות כסוג של הישג או הצלחה אני מייד נכשלת.
כאשר אני מקבלת את הדברים כמובנים מאליהם הם יכולים להימשך המון זמן.
סימון של המצב כמו התבוננות, שיחה חיובית עם עצמי, או אפילו שקילה, יגרמו מייד לאפקט הנפילה.

[גוגוס*]

_לי אין שום מטרה לא לאכול מבושל.
אין לי שום בעיה עם מבושל._
בשמת, בלי לנסות לדחוף אותך לשום דבר שאין לך עניין בו, אבל כן כחובבת ניסויים בבני אדם...
איך את יכולה לדעת את זה שאין לך בעיה עם אוכל מבושל?
אני תוהה ברצינות איך אפשר לדעת דבר כזה בלי להתנסות בזה למשך זמן מספק?
הרי אין לנו קבוצת ביקורת מוכנה לעצמנו. אולי אם היית מנסה את זה איכות חייך היתה משתפרת בצורה קיצונית ואת אפילו לא מודעת לזה?
אני יכולה לומר על עצמי שגם אני לא חשבתי שיש לי איזושהי בעיה עם מזון מבושל, אפילו רק ירקות, עד שלא נפטרתי ממנו לגמרי למשך למעלה מחודש.
נכון שהיום אני בוחרת לשלב אותו בתפריט שלי מכל מיני סיבות, אבל אני כבר לא טוענת שאין לי בעיה איתו. אם איכות חיי עולה פלאים בלעדיו אז כנראה שיש איזו בעיה.
אולי קטנה ונסבלת לגמרי. אבל משהו יש שם.

כתבתי את זה ונהיה לי חשק להיפרד מהמבושל. פתאום נזכרתי כמה שזה נעים בלי. אני אזדקק לנשימה עמוקה מאוד כדי לעשות את זה, ועוד בחג שראוי יותר לקרוא לו, מפאת אינסופיותי, "החגים".

[מיכל_בז*]

כתבתי את זה ונהיה לי חשק להיפרד מהמבושל. פתאום נזכרתי כמה שזה נעים בלי. אני אזדקק לנשימה עמוקה מאוד כדי לעשות את זה, ועוד בחג שראוי יותר לקרוא לו, מפאת אינסופיותי, "החגים".

אני חושבת שזה האביב, אבל בכלל אין לי שום חשק לאוכל מבושל. לא אכלתי השבוע כמעט מבושל, אבל אני לא נמנעת ממנו כמטרה. (אתן מחשיבות גם בשר כמבושל? כי בשר מבושל הוא אכן מגה-בעעעע. אבל צלוי או בתנור?)

כן שמתי לב, כבר די מזמן אבל שלחתי את זה לרשימת ה"אחרי החתונה", שלאורז יש בשבילי אפקט ממכר. בעיקר אורז שבושל עם שמן זית או חמאה. הוא פותח אצלי בור ללא תחתית.
אורז מלא אני בכלל לא אוהבת, אז נראה לי שאני פשוט אשלח את האורז לאיטו במורד הנהר של המאכלים-שאינם-נאכלים-עוד.


_מה שהיא אומרת מתחבר לי לתחושה הקבועה שלי שכאשר התזונה שלי מיטבית אני נמנעת מלשבח את עצמי. ולכך שברגע שאני מתבוננת בהתרחשות כסוג של הישג או הצלחה אני מייד נכשלת.
כאשר אני מקבלת את הדברים כמובנים מאליהם הם יכולים להימשך המון זמן.
סימון של המצב כמו התבוננות, שיחה חיובית עם עצמי, או אפילו שקילה, יגרמו מייד לאפקט הנפילה._

או! עכשיו אני מבינה אותך... ברגע שאת מציינת את זה, זה אומר שאת יוצאת מגדרך כדי לאכול ככה. וכל יציאה מגדרך לא באמת יכולה להמשך זמן רב, לא משנה כמה האפקט שלה חיובי. כדי שמשהו ימשיך, הוא חייב להתאים לעצמך שבתוך הגדר.
חוץ מזה, ברגע שאת נכנסת לשיטת ה"פרסים", את מכניסה עוד גורמים נלווים ולא חיוביים כמו עונש על כל חריגה מהמסלול וכמו פיצוי על זה שאת בכלל הולכת במסלול הנורא הזה, בימים של מצב רוח רע.

אבל "כל הכבוד לי" קטן ושקט בינך לבין עצמך, בימים קשים יותר, מה רע בו? בעיקר אם מדברים על התנקות מהתמכרות.
כל המצב המכור הזה הוא מלכתחילה לא טבעי ולכן לצאת ממנו זה גם לא טבעי. זה כמו להיות במינוס שמונה ולעלות לאפס. כל עוד את עולה, את צריכה חיזוקים. מהרגע שהגעת לאפס (אם כי לכי תסמני את הרגע הזה), את כבר יכולה ללכת יותר בשלווה, יותר באופן טבעי...

[גוגוס*]

זה כמו להיות במינוס שמונה ולעלות לאפס
זו בהחלט דרך לחוות את זה. רק שזו לא הדרך שלי
באופן משונה אני חושבת שזה מחובר לחוסר היכולת שלי להיות פסימית או לתאר את עצמי בצבעים קודרים.
אני יכולה לומר בקלות "אני מכורה" אבל לא באמת להרגיש ככה, כמו מכורה.
ולכן אין אצלי בחוויה מינוס משהו ולכן גם אין עליה ולכן גם החיזוק פועל עלי הפוך.
ואני תוהה אם משהו אצלי עקום ומחבל או שזו דווקא דרך טובה לחוות את הסיפור הזה.
טרם הוחלט...
את מבינה, החיזוק שלי הוא ההצלחה עצמה. חיזוק מעבר לעצם ההצלחה הוא כבר עודף, לא שייך, לא ברור ולכן מטשטש באיזה אופן את החיזוק האמיתי, שהוא, כאמור, ההצלחה.
מקווה שאני מובנת.

נ.ב - אחרי החתונה נפרדים מהאורז. אני אזכיר לך את זה למקרה שתשכחי

[בשמת_א*]

_בשמת, בלי לנסות לדחוף אותך לשום דבר שאין לך עניין בו, אבל כן כחובבת ניסויים בבני אדם...
איך את יכולה לדעת את זה שאין לך בעיה עם אוכל מבושל?_
אני מתכוונת לזה, שזו לא שאיפה שלי.
זה לא מפריע לי.
אין לי מטרה כזאת.
זה לא באידיאלים שלי.
ולפי התיאורים שלכן, אני גם מסיקה שאני לא מכורה לאוכל מבושל בשום צורה.
מעבר לזה, אני - כאמור - מגיעה ממקום של קשיים חמורים ביותר בכל מה שקשור לאוכל, והדבר האחרון שאני צריכה זה להוריד עוד סוג של מאכלים ולהגביל את עצמי עוד יותר.
אני לא מעוניינת להגביל בכלל.

אבל ברור, שכאשר אני מוקפת בלחם ועוגות, ואוהבת אותם, אז להוציא אותם מהתפריט זה מאמץ. זה דורש המון השקעה לספק לעצמי מספיק אוכל שכן עומד בקריטריונים.
הדבר הבא שעל הכוונת שלי הוא מוצרי החלב. אני אוהבת מוצרי חלב (נדייק: בעיקר מדובר בגבינות לבנות לסוגיהן: לבנה, קוטג', מלוחה), זה כרגע מאפשר לי ללוות את הסלט במשהו שאיננו לחם (כי בעצם, אם אני חושבת על זה, אני אוכלת מוצרי חלב אך ורק בערב), וזה גם ממלא את התפקיד של החלבון, יחד עם הביצים.

אני כן רואה במוצרי חלב מזון מעובד, ולא מוסרי - מפני שמדובר במוצרי חלב מתועשים לא אורגניים, ולפחות פה באתר הזה אנחנו יודעים את האמת על התנאים המחרידים של הפרות ברפתות ועל תעשיית החלב בישראל.
אילו הייתי יושבת באיזה כפר דני ומקבלת לארוחת הערב חלב מהפרה של בעלי הבית, לא מפוסטר שנחלב עכשיו, עם חמאה וגבינה מהחלב הזה, הייתי שמחה מאוד ומרגישה שאני אוכלת משהו שבשבילי הוא בריא, טבעי ונכון. אבל זה גם היה חי (-: למען האמת... חי (חלב, חמאה) או מותסס, כמו גבינה צהובה דנית (מותסס בשבילי כלול ב"חי").
(למה דווקא דנמרק? כי בדנמרק יש חלב לא מפוסטר, זה מותר בחוק. אני לא בטוחה שבשבדיה ובנורבגיה זה חוקי. השבדים יכולים להיות פוצים לגמרי).

[ניצן_אמ*]

נו, לכי הסבירי לאנשים שאני לא בעניין של תשבוחות ומחמאות. אני צריכה ממש להתאמץ לטובת הקוד החברתי... אה... כן. יופי!..
מה שכן, לבטא את השמחה שלי, את הכרת התודה שלי ואת מלאות הלב שלי ממשהו, אני לא עוצרת. זה לא שאני צנון, אני פשוט מרגישה שכל הנושא של תשבחות הוא מעושה ונלמד ולא בא לי בטבעיות. יותר מזה, גאווה היא רגש מאד בעייתי בעיניי. באופן בלתי תלוי, אני מרגישה הרבה הכרת תודה ושמחה על כל מיני דברים סביבי ובאנשים אחרים.
אתן מתחילות לגרום לי להרגיש כמו עוף מוזר. :-\

[ניצן_אמ*]

בצרפת אכלנו גבינת עזים קשה, לא מפוסטרת ואורגנית מעזים רועות אוכלות עשב. ככה, בלי כלום. נתנו גם לילדה. בשאר הזמן לא נוגעים בזה.

[ממ*]

אתן מתחילות לגרום לי להרגיש כמו עוף מוזר.
התכוונת פה, או בחוץ?

היא התמקדה בחשיבות של הימנעות מתשבוחות כאשר קורים דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם.
עניין התשבוחות העסיק אותי זמן רב, עוד מהימים שנפתח פה הדף שיצא כנגד הנוהג לשבח ילדים. על אף שהוא שכנע אותי, ראיתי שאצלי זה לא הולך עם הקטנה. ניסיתי, כמו ש{{}}סיגל ב המליצה, להגיד "אני רואה שציירת משולש" במקום "וואו, איזה יופי!". אבל...אני כל הזמן מתפעלת ממנה. לא מצליחה להתאפק. היא נראית לי כמו הדבר הכי נפלא ומתוק וכל דבר שלה נראה לי חמוד בצורה יוצאת מן הכלל. בסוף הגעתי למסקנה שזה בסדר . היא אמנם מאוד אוהבת את ההתפעלות שלי, אבל יש לה המון שלווה פנימית והתנהלות טובה בעולם והיא יכולה להעסיק עצמה לבד המון זמן. אז יאללה, לכל אחד מגיעה איזו אמא אחת שתחשוב שכל דבר שהוא עושה זה פשוט פלא-פלאים.
אז לי דווקא נעים להתפעל גם מעצמי. אני כבר ביום היום ה-2 (רשמית, בעצם 3) בלי גלוטן, וחושבת שזה פשוט נפלא
ומה שהמשתתפות פה עושות הן לעצמן והן לאחרות נראה לי ממש נהדר

[בשמת_א*]

אני כבר ביום היום ה-2 (רשמית, בעצם 3) בלי גלוטן, וחושבת שזה פשוט נפלא
איזה יופי! כל הכבוד לך, ממ.
(-;

[ממ*]

תודה!

[גוגוס*]

אני מרגישה הרבה הכרת תודה ושמחה על כל מיני דברים סביבי ובאנשים אחרים.
ממש מזדהה עם התיאור הזה. וגם עם
לבטא את השמחה שלי, את הכרת התודה שלי ואת מלאות הלב שלי ממשהו, אני לא עוצרת.

אבל... גם עם זה, בנוגע לכל שלושת ילדיי
אני כל הזמן מתפעלת ממנה. לא מצליחה להתאפק.

ועכשיו גם עם
אני כבר ביום היום ה-2 (רשמית, בעצם 3) בלי גלוטן, וחושבת שזה פשוט נפלא.
ממ, איזה יופי! אבל... אישית אין לי שום צורך להגיד לך כל הכבוד. מקווה שאת לא מתבאסת אני פשוט מתפעלת ושמחה שקורים לך דברים טובים וזה מרגש אותי.

אז אולי כדאי לעשות אבחנה בין התפעלות, שמחה, התרגשות, והשתתפות בכל אלה אצל אחרים, לבין גאווה.
אני מניחה שדברים מהסוג הזה, כשהם קשים ובאים בעבודה קשה, לא מחזיקים מעמד. ולכן הם לא מעוררים בי רגשות חיוביים בכלל אלא רק את תחושת הסכנה של "תכף ייגמר". כלומר, כשאני מרגישה צורך לומר "כל הכבוד" מתעורר בי גם משהו שלילי.
ודברים שבאים בקלות, בשמחה, בזרימה ונינוחות, יש להם סיכוי ללוות לאורך זמן. אז הם לוחצים לי על כפתור טוב וחיובי.

ממ, תראי שגם את כתבת "וואו, איזה יופי!" ולא כתבת "כל הכבוד" או "אני גאה בך מאוד". אלו דברים מאוד שונים. הם נושאים מטען מאוד שונה.

[ניצן_אמ*]

בדיוק. גאווה היא רגש מאד בעייתי בעיניי. _{ולאומנות/לאומיות כצורה פתולוגית שלה.}

[ממ*]

ממ, תראי שגם את כתבת "וואו, איזה יופי!" ולא כתבת "כל הכבוד" או "אני גאה בך מאוד". אלו דברים מאוד שונים. הם נושאים מטען מאוד שונה.
אה, נכון!
בדיוק. גאווה היא רגש מאד בעייתי בעיניי. ולאומנות/לאומיות כצורה פתולוגית שלה.
פרטי, נמקי והדגימי. הם זה נראה לך כמו לקיחת בעלות על ילד בהקבלה לאדמה או מדינה?
מעניין

אישית אין לי שום צורך להגיד לך כל הכבוד. מקווה שאת לא מתבאסת
זה בסדר גמור. בשמת כבר אמרה (וזה בהחלט כבוד לקבל כל הכבוד מבשמת! אושיה או לא?)

[דניאלה*]

אני כל הזמן מתפעלת ממנה. לא מצליחה להתאפק.
גם אני מזדהה עם זה, ונהייתי מודעת לזה כשחשבתי הרבה על עניין התשבוחות.
אז כל פעם שהיא משרבטת משהו אני מתעלפת (כי זה באמת הכי יפה בעולם. בדוק ואובייקטיבי (-: )
אבל שמתי לב שכשהיא "מצליחה" במשהו, נגיד להשחיל איזו קובייה בחור המתאים, דווקא אין לי דחף כזה ל"וואו! כל הכבוד!"
וכשהסבתא עושה את זה זה צורם לי נורא.
אז המסקנה שלי היא שיש הבדל הין התפעלות והתפעמות אותנטית לבין ניסיון מלאכותי שכזה "לעודד" את הילד ולשבח אותו על הצלחות.