החיוניות שלי חלק שני

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 17:14

אז אולי כדאי לעשות אבחנה
הבחנה (distinction)
(אבחנה=diagnosis)

חחח אני את "כל הכבוד לך" למדתי מניצן. לפני שניצן סיפרה על אמא שלה ועל הקונספט, ופתחה על זה דף (הוא עוד קיים?), זה לא ביטוי שהייתי משתמשת בו D-:
אבל מאז שהוא קיים, אני חושבת שאני משתמשת בביטוי הזה כמו מחיאות כפיים או טפיחה חברית על הכתף.
לא מתחבר לי לגאווה בכלל, אלא להתפעלות והשתתפות.
לכן אין בזה שום דבר שלילי.
לעומת זאת, אם מישהי כותבת "אני גאה בך", זה עושה לי הרגשה לא נעימה (כמו לצפות בסרט ההוא עם הגברים שפותחים בהתפעלות מ"נשים" באופן כללי. החזקתי מעמד חצי דקה בערך, וגם זה רק מפני שהיתה המלצה בבאופן - אחרת לא הייתי נכנסת לזה, או שהייתי סוגרת מהפריים הראשון...).

לא לא לא...
אני ואמא שלי אומרות "כל הכבוד לי" ברגעים שנראה שלא "מגיע" לנו שום פירגון, אז אנחנו מוצאות אותו ומפרגנות לעצמנו. בימים הכי מסריחים ומגעילים. זה הוצא לגמרי מהקשרו המקורי.

ועוד משהו, בעיקר אמא שלי. ניסיתי לאמץ, בינתיים לא מתיישב לי בטבעיות כל כך...

דניאאאאאלה! חזרת. חשבתי עליך הרבה, בחיי. יום אחד נעלמת ולא שבת. מקווה ששלומך טוב. מודה שחשבתי בדרכי האופיינית שאולי קרה לך כאן משהו לא טוב ולא הצלחתי לאתר אחד כזה.
בכל אופן, איזה כיף שאת כאן. ברוכה השבה.

ממ, תודה על תיקוני העברית. חשוב לי תמיד.

יש הבדל הין התפעלות והתפעמות אותנטית לבין ניסיון מלאכותי שכזה "לעודד"
דניאלה, דייקת לגמרי את תחושתי. לעתים נדירות מאוד אני חשה צורך לעודד. את עצמי או את ילדיי. אני מרגישה שעידוד שם אותי בעמדה גבוהה יותר ביחס לזה שאותו אני מעודדת. כלומר, יש בזה משהו שמקטין את השני. וגם כשאני עצמי מקבלת עידוד אני מרגישה מוקטנת. עידוד זה באמת משהו שמקבלים לרוב ה"קטנים" מה"גדולים". נכון שהרבה פעמים ובהרבה מצבים אני הקטנה אבל האמת היא שלא לגמרי מתחשק לי להנכיח את זה והציב את קטנותי באור הזרקורים. להפך, כאשר מצליח לי אני רוצה להנכיח את גדלותי. העידוד לא מאפשר לי את זה. גם כאשר כוונתו טובה וטהורה, המפגש שלו איתי מוציא ממני משהו קטן במקום משהו גדול.
התפעמות לא עושה לי את כל זה.

עכשיו השאלה היא למה קשה לי לעודד את עצמי. מה בזה מפריע? הרי אין לי היררכיה עם עצמי, נכון?
אז זהו, מקווה שזה לא פסיכולוגיסטי מדי לדף הזה - אני מרגישה שזה מתחזק פיצול מסוים. גם ככה חלק מהעיסוק שלי בתזונה נובע מפיצול בין טובה/רעה שאני מנסה מאוד לעמעם, לפרק, להכחיד?
אני מרגישה שכאשר אני מעודדת את עצמי זו בעצם ה"אני הטובה" שמעודדת את ה"אני הרעה" להשתפר ולהמשיך להיות "טובה". כלומר, זה מתחזק היררכיה פנימית שהיא בעצם לגמרי לא רצויה.
מקווה שאני מובנת גם בזה.

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 17:42

אני ואמא שלי אומרות "כל הכבוד לי" ברגעים שנראה שלא "מגיע" לנו שום פירגון, אז אנחנו מוצאות אותו ומפרגנות לעצמנו. בימים הכי מסריחים ומגעילים.
ואללה, נשמע לי כמו שיטה לא רעה בכלל.

גם לי "כל הכבוד" מתקשר עם טפיחה חברית על הכתף.
לפעמים חברותי ואני אומרות זו לזו "את גיבורה."

איזה קטע. בדיוק עכשיו מתארחת אצל הבת שלי חברה מאוד טובה שלה (אולי הכי טובה, מתוקה משהו), שתמיד כל כך בא לי להכניס אותה להתנקות מממכרים ומאכלים שהיא רגישה אליהם. היא אוכלת המון ממתקים, על'בוקר פרנץ' טוסט עם נוטלה (זה למשל דבר שנראה לבת שלי מורכב מדי, אז למרבה המזל היא אפילו לא תטעם), היא כל הזמן נושמת בכבדות ומצוננת, ברור שהיא מוצפת במאכלים מקדמי ליחה, והיא הולכת ומתעגלת ומאוד לאה ומסורבלת. ההורים שלה דווקא אוכלים המון סלטים וירקות, אבל עם הבנות? אוי ואבוי. הם עיוורים לחלוטין

ופה היא מקבלת בשמחה פלטות של ירקות ופירות משובבות נפש--היא ממש התרגלה לזה פה. הנה, הרגע שתיהן ביקשו "ירקות ופירות".

איך החברה המערבית הגיעה לזה שזה סביר להיות לאה ומסורבל?

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 17:46

מקווה שאני מובנת גם בזה
לגמרי.

איך החברה המערבית הגיעה לזה שזה סביר להיות לאה ומסורבל?
היא לא. זה בדיוק המלכוד הגדול. תרבות האכילה מקדמת גוף לאה ומסורבל ואז התרבות הכללית מתנערת ממי שיש לה גוף כזה.
מסר כפול בעייתי ומסוכן.

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 17:58

תרבות האכילה מקדמת גוף לאה ומסורבל ואז התרבות הכללית מתנערת ממי שיש לה גוף כזה.
אני רואה דברים אחרים. אני רואה ילדים, נוער ומבוגרים סובלים מאלרגיות, לאות, כאבי ראש, השמנה, נפיחות ושאר מריעין בישין, וזה נראה להם סביר. זה גם נראה להם סביר לדחוס לעצמם אוכל שמדביק אותם לכיסא. זה מתקרב להיות הרוב היום. ואני לא מדברת על המיד-ווסט של ארצות הברית. מדברת על פה, בישראל.

על'בוקר פרנץ' טוסט עם נוטלה
אוי אלוהים 0-: איך הורים שאוכלים ירקות וסלטים יכולים לעולל דבר כזה לילדה? איזו מין ארוחת בוקר זאת? 0-:

<גם הילדים שלי ואני ראינו את הפרסומת בטלביזיה, מאז הם לא מפסיקים להתעלף ש"נוטלה היא אוכל בריא">

<מה זה פרנץ' טוסט? איך עושים את זה? זה המאכל הזה שטובלים פרוסת לחם לבן או חלה בביצה טרופה ומטגנים במחבת משני הצדדים ואחר כך יש כאלה שמורחים על זה ריבה או דבש ואוכלים?>

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 18:04

מה זה פרנץ' טוסט? איך עושים את זה? זה המאכל הזה שטובלים פרוסת לחם לבן או חלה בביצה טרופה ומטגנים במחבת משני הצדדים ואחר כך יש כאלה שמורחים על זה ריבה או דבש ואוכלים?
כן

(קודם טובלים בחלב, אחר כך ביצה)

איך הורים שאוכלים ירקות וסלטים יכולים לעולל דבר כזה לילדה?
וחוץ מזה הם נהדרים. באמת. אז למה פה כולם עיוורים? מה זה הטירוף הזה?

חוזרת לרגע לעצמי ברשותכן - מסמנת שחזרתי לעיסוק יתר במשקל על חשבון הבריאות. ואני רואה את זה צף גם אצל אחרות בדף הזה. דווקא מה שממ העלתה לוקח בכיוון אחר אז בלט לי.
זה מאפיין אצלי תקופות של קושי בתזונה. קל לי להיתפס למשקל אבל זו טעות. טעות טעות טעות. המשקל הוא התמכרות בפני עצמה. אין לי עניין לתחזק אותה.

ועוד אחד אישי מאוד - אני מתוסכלת מהעבודה שלי כבר זמן רב. מתקשה מאוד להתקדם. התסכול הזה יוצא על האוכל. אני צריכה לפרק את זה. לצאת מהבור הזה לטובת המכלול של החיים שלי.

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 18:13

מסמנת שחזרתי לעיסוק יתר במשקל על חשבון הבריאות
באיזו תדירות את נשקלת? את יכולה להימנע מלהישקל שבוע-שבועיים (יותר)

אני יכולה הכל. אבל זה יהיה בכח. משהו שם צריך לבוא מבפנים, מיקוד בדברים החשובים.
קודם לפרק את התסכול ואחר כך לזכור לתת לזה לחלחל הלאה.

מסמנת שחזרתי לעיסוק יתר במשקל על חשבון הבריאות
המממ. אני תוהה לגבי זה. שי נשקל השבוע כמה פעמים, וזה דווקא עודד אותו לאכול. באמת עלה 300 גרם.
ועדיין לא הגיע ל-20 קילו...
למעשה, לא מפריע לי כל כך המשקל שלו (רק שתקבלו פרופורציה: בן שמונה וחצי ושוקל 19 קילו, כן? זה מתחת לכל האחוזונים בצורה קיצונית). מה שמפריע לי, זה שאין לו עודפים לגדול לגובה. מדאיג אותי שהוא לא ידביק את הפער בגובה S-: טליה בגילו כבר הגיעה סוף סוף לאחוזון ה-50. האלרגיות שלו היו פשוט הרבה יותר קשות, ולכן גם הגדילה הרבה יותר בעייתית )-:

אני, לעומת זאת, ממש מרגישה שאני עולה ועולה במשקל. (-: אפשר להרגיש בבגדים. זה נחמד לי.
מה שמפריע לי זה שמעט הכושר שהצלחתי לאסוף לפני החורף, "הלך" לגמרי עם תאונת הברך. חודשיים שלא יכולתי ללכת, ועכשיו אין לי כושר במיל. זו הרגשה מאוד לא נעימה בשבילי, כי אני אדם מאוד ספורטיבי.

זה מאוד פוגע בבריאות:

יותר מדי זמן סגורה בבית
בלי פעילות גופנית
בלי מספיק שמש
בלי מספיק אוויר צח

אני פשוט חייבת לחזור לאופניים.
הולכת ומתגבשת לי תוכנית קומפלט בעניין הזה.

שליחה על ידי ממ* » 08 אפריל 2011, 19:13

(רק שתקבלו פרופורציה: בן שמונה וחצי ושוקל 19 קילו, כן? זה מתחת לכל האחוזונים בצורה קיצונית)
וואו, בשמת. חשבתי שמאז אלרגיות הינקות הוא הדביק את הקצב.

מה שמפריע לי זה שמעט הכושר שהצלחתי לאסוף לפני החורף, "הלך" לגמרי עם תאונת הברך
קני לך משקולות לידייים (קילו וחצי. זה ממש לא יקר, בכל חנות ספורט. אני קניתי לעצמי), ועשי סדרות של תרגילים שונים לידיים. גם שרירים וגם כושר. אפשר גם בישיבה

אני פשוט חייבת לחזור לאופניים.
GO GO GO GO

צ'מעו, אני יודעת ששבת והכל, ולרוב מתחילים בראשון או בתאריך אלגנטי כלשהו.
אני מתחילה מחדש. היום. עכשיו.
אחרי כמעט חודש קטסטרופלי וחוסר יכולת לבקש עזרה או תמיכה אני מתנערת.
משילה מעלי חלודה ואבק וקורים ויוצאת אל האור.
שלא תגידו שלא אמרתי.
שייק ירוק בבוקר ומאז תמרים, קלמנטינה, זיתים.

האמירה של ניצן היתה לי ממש משמעותית. פתאום הבנתי שבגלל הגועל נפש בעצם לא בא לי על אוכל חי.
הבנתי שאם אני לא אחתוך גם לא יבוא לי עליו.
אז עצרתי הכל וירדתי מרכבת ההרים הזו. וזה כבר נעים.

מתוודה שזה הולך ביחד עם חזרתי לעבודת ערכיה אינטנסיבית. אני קוראת בדף וזה דוחס לי מנה נאה של השראה.
בהצלחה לי.

_אחרי כמעט חודש קטסטרופלי וחוסר יכולת לבקש עזרה או תמיכה אני מתנערת.
משילה מעלי חלודה ואבק וקורים ויוצאת אל האור.
שלא תגידו שלא אמרתי._

ולחדשות בהרחבה:
התינוקצ'יק המתוקצ'יק הגיע לשלב בחייו שבו מיד כשהוא רואה מישהו אוכל הוא מושיט ידיים (וזה ממש אנדרסטייטמנט, הוא מושיט את כל כולו, ידיים, ראש, צוואר וכו'), מרייר ועושה קולות של- ראיתי שאתם אוכלים! תנו גם לי! כך שכל הג'אנק שהצלחתי לדחוס לפי ולגופי מבלי משים כשהיה קצת יותר קטן מקבלים עכשיו משמעות שונה לגמרי (אני אוכלת=הוא אוכל). וממש כואב לי הלב לקלקל אותו עם כל מיני גי'פה שלא ראוי אפילו לכינוי המקומי לו(א?)כל.

הבעיה היא שכשיש לי מוטיבציה לחזור ולאכול כמו שצריך (נניח, עכשיו) אני פה (שוב, עכשיו). כשאני נופלת אני לא פה. והמעגליות המחרפנת הזו. אוף.

ורק חצי קשור ובכל זאת נורא רוצה לשתף: בשישי האחרון רצנו, הקטנטול ואני, את מקצה ה-10K במרתון תל אביב. היה מדהים. זאת אומרת, גם בפעמים הקודמות שבהן השתתפתי במרוצים היה כיף, אבל רמות הפרגון האדירות שקיבלתי על זה שאני רצה עם עגלה פשוט גרמו לי לרחף את כל הדרך עד קו הסיום. כל כך הרבה אנשים שצעקו לי דברים מחממי לב- החל ברצים הפולנים שהעיפו מבט והרגיעו "הוא ישן!", דרך המצחיקים שצעקו "הוא מוביל עליך!", בחביבים שצעקו "שני אלופים!", "כל הכבוד", ובנשים שאמרו- "את מעוררת השראה". אז גם זה זורק אותי בחזרה אל המקומות שעדיין צריכים תיקון.

_ניצן אמ (25.11.2010 13:00):
יעלפו, את שמה לב שזה תמיד תמיד קורה לך בעונות מעבר? תמיד? אני כל הזמן מראה לך את זה. שימי לב לזה. הגוף שלך מחובר לעולם שחבל"ז._
וחוזרת גם לזה. והפעם: אביב.

ואם כבר בהצפה אז כבר- התינוק, בן שמונה חודשים עוד רגע, לא מוכן לשתות מבקבוק (אולי טיפה מים, אבל גם, עושה פרצופים של אומללות תוך כדי, אז הוא מקבל כוס של ילדים כדי שהחולצה תשתה לרוויה). יוצא שהוא יונק כשהוא מתעורר ולפני שהוא הולך לישון ואולי עוד פעם אחת במהלך אחר הצהריים. אבל כמו שכתבתי לפני רגע, יש לו תיאבון בריא והוא אוכל מלא פירות וירקות במהלך היום (בשר במרק של הצהרים, גם). זה הגיוני לתינוק בגילו לינוק רק שלוש פעמים ביום?

ואני קוראת אחורה בדף ובא לי לבכות, באמת. נכון, בסדר, אנחנו מלמדים הכי טוב את מה שאנחנו צריכים ללמוד בעצמנו, אבל בחיי, אני קוראת את העצות שלי, ואלו בול העצות שאני צריכה לעצמי, ואיך אני יודעת לתת אותן כל כך טוב לאחרים ולא מצליחה לקחת בעצמי? אוף.

שליחה על ידי ממ* » 09 אפריל 2011, 13:56

אני מתחילה מחדש. היום. עכשיו.
נפלא. אין כמו ההווה.
נסי לדווח מדי יום או כמה ימים ואנחנו נעקוב

אני ביום ה-4 ללא גלוטן. אתמול בערב הייתי במצב שאם לא הייתי בתקופת לא-גלוטן, הייתי אוכלת מיליון לחם. התחילה לי מיגרנה קלה. אבל.... לעסתי רק אצות וטופו ומלפפונים.

קודם כל, יעלפו, ריגשת אותי עם התיאור שלך איך רצת במרתון עם עגלה! איזו מקסימה! באמת מעוררת השראה

לגבי ההנקה:
לא צריך בקבוק באמת. אבל מה שעשיתי היה א. לתת כוסית של צעצועים (-: ואז היא מתאימה בגודל לתינוק (טוב, זה רעיון שהיה לי בילד השני, כשכבר היו צעצועים כאלה בבית. כוסות וספלי צעצוע של איקאה מעולים לזה, כי הם ממש אמיתיים, רק מוקטנים) וב. כמות קטנטנה. כל פעם עוד קצת. ככה אפשר להתלמד יותר בקלות, ולשפוך רק מעט (-:

האם זה הגיוני שהוא מבקש לינוק רק שלוש פעמים? המממ. איך הוא נראה? חיוני, עירני, שמח, מתקדם מוטורית, נמרץ? איך העליה שלו במשקל?
האם יש לך הרגשה שהוא שוכח לינוק מרוב גירויים ופעילות? או שהוא מבקש כשהוא רוצה, ולא מבקש כשלא רוצה?
פירות וירקות הם מזון דיאטתי. לכן באמת יש חשש שהתינוק ימלא את הבטן בעצם במים (הם בעיקר מים) ולא יקבל מספיק קלוריות. אחת השיטות היא קודם להניק, ואז לתת אוכל. אבל תבדקי. אי אפשר להגיד לך שום דבר מוסמך בשלט רחוק ובלי לראות את התינוק.
אה, האם גם קודם היה יונק הרבה חלב במספר קטן של יניקות ביום? כי אם הוא טיפוס ששואב המון בבת אחת, ובסך הכל ירד נגיד מחמש פעמים ביום לשלוש, אז זה הגיוני בהתחשב בעניין שלו באוכל. אם ירד מהמון הנקות לשלוש, זה מעלה סימן שאלה.

יעל! את כאן. איזה כיף. הריצה שלך באמת נשמעת מרגשת. בהתחלה חשבתי שרצת איתו על הגב

איזה כיף לכם. ואיזה תענוג לקבל פרגון כזה.
תישארי כאן. ושיהיה לך בהצלחה. אביב שמח.

ממ, ממש שמחתי במה שכתבת. שיש לך מודעות לזה שבמצב אחר הייתי דוחסת המון גלוטן. אני חושבת שזה המצב התודעתי הכי מוצלח שיש בשביל עניינים כאלה.

ואני מה? אני על הגובה! היה לי אחלה יום. הכנתי מראש דברים ליציאה מהבית ועשיתי את זה בקלות ובאהבה. ואכלתי בחשק חיוני להפליא. והרגשתי טוב. ממש ממש טובה.
הרגשתי קצת כמו איזה דב חורף שיצא מהמאורה שלו. אכן, אביב.

מה הכנתי? הכנתי שייק ירוק בבקבוק זכוכית. הבקבוק עצמו כל כך יפה (של יוגורט עיזים לשעבר) שזה ממש עושה חשק.
הכנתי קופסה עם ירקות יפים חתוכים, תפוחים פציחים ותמרים. וזיתים מדהימים של נאות סמדר למקרה שיתחשק לי משהו מלוח.
אכלתי הכל ונהניתי מאוד. ככה לאורך שעות היום.

בתשובה לשאלתך - יש לי שאלה משלי. כשאת לא כאן זה אומר שאת גם לא קוראת או שאת פשוט לא כותבת/משתפת?
אם זה הראשון אז אין לי תשובה. אם זה השני אז אני מציעה אולי להתחיל לכתוב כשמתחיל להיות רע. ואז מי שתהיה כאן תגיב ולא תאפשר לך לברוח. תזמין אותך להישאר ולשתף.
אני חושבת שזה הכי טוב שהאינטרנט יכול לעשות בשבילך ולכן אם רק תתני קצה חוט אולי זה יועיל.
כמו שאמרנו כאן עשרות רבות של פעמים - דברים טובים לא הולכים בכוח. יש דפוס. תפרקי את הדפוס. תחפשי את הנקודות שבך שכן רוצות להיות כאן כשרע ותעצימי אותן.
למשל, תשאלי את עצמך, עכשיו כשלא היית - מה היה יכול למשוך אותך בכל זאת? אולי אין כזה. אבל אם יש, אנא שתפי אותנו.

(כדאי לערוך אחר כך. משהו הסתבך והדברים שלך מופיעים בתוך שלי).

_דניאאאאאלה! חזרת. חשבתי עליך הרבה, בחיי. יום אחד נעלמת ולא שבת. מקווה ששלומך טוב. מודה שחשבתי בדרכי האופיינית שאולי קרה לך כאן משהו לא טוב ולא הצלחתי לאתר אחד כזה.
בכל אופן, איזה כיף שאת כאן. ברוכה השבה._
יה... איזו קבלת פנים... איזה כיף לי! (-: תודה
מעולם לא עזבתי.
לפעמים אני לא מספיקה לעקוב (אתן כותבות המון) אבל תמיד אני חוזרת.
פשוט בדרך כלל אין לי הרבה מה לתרום, אבל תמיד מרתק לקרוא. תמשיכו תמשיכו

כשאת לא כאן זה אומר שאת גם לא קוראת או שאת פשוט לא כותבת/משתפת?
בהתחלה, בשלב שבו אני חושבת שזו נפילה רגעית, אני עוד קוראת ולא כותבת ואחר כך נעלמת לגמרי.

תפרקי את הדפוס.
רוצה. לא בטוחה איך עושים את זה.

עכשיו כשלא היית - מה היה יכול למשוך אותך בכל זאת?
אם היו מכינים לי רסק ירוק, או גוררים אותי להכין לעצמי אחד. לא יודעת למה, אפילו לא בטוחה שזה נכון, אבל זה מה שקופץ לי לראש.

(כדאי לערוך אחר כך. משהו הסתבך והדברים שלך מופיעים בתוך שלי).
ניסיתי ונתקע לי הדף הסופר הכבד. אולי אנסה שוב אחר כך.

_מה הכנתי? הכנתי שייק ירוק בבקבוק זכוכית. הבקבוק עצמו כל כך יפה (של יוגורט עיזים לשעבר) שזה ממש עושה חשק.
הכנתי קופסה עם ירקות יפים חתוכים, תפוחים פציחים ותמרים. וזיתים מדהימים של נאות סמדר למקרה שיתחשק לי משהו מלוח.
אכלתי הכל ונהניתי מאוד. ככה לאורך שעות היום._

ואינך מתה מרעב?

זה ממש אוכל של יום שלם? בלי ביצה, בלי בשר? (סליחה על התמהון, גוגס. פשוט זה תמיד משונה לי לראות עד כמה התזונה החיונית של כולנו שונה כל כך...)

יעלפו, ריגשת אותי עם התיאור שלך איך רצת במרתון עם עגלה! איזו מקסימה! באמת מעוררת השראה flower
וגם שלום! ברוכה הבאה!

יעלפו, מצטרפת למתרגשות. ומזדהה עד העצם עם לקרוא את עצמי בתקופות לא קלות וגם להתבשם ממה שכתבתי, וגם להיות בשוק מכמה שאני לא שם.
אז עצותיי? קודם כל, שתמשיכי לשלוח לחמך, ברבות הימים את פוגשת אותו והוא עוזר לך (רק שילחי בבקשה איזה תפוח ולא לחם

) שלחי תפוחך על פני המים כי ברבות הימים תמצאיהו

שנית, זיכרי שאלה גלים. את עוד תהיי שוב במקום החזק והיודע, זה לא שזה נגמר. אז ממש ממש טוב שיש לך אותך לחזק את עצמך מן העבר ברגעייך הפחות קלים.

ניצן! בדיוק כשכבר התגעגעתי כי את בדרכים! איך בדרכים? מה אוכלים בדרכים? ובמטוסים?

מיכל, אני שבעה ומסופקת מאוד. וכדי לא להשאיר את זה תלוי ככה אני אציין שפעם חשבתי שאי אפשר, פשוט אי אפשר לשבוע בלי לחם או בשר או דג או משהו כזה. וכאשר נתתי לזה צ'אנס אמיתי גיליתי שלא רק שאפשר לשבוע ככה, אלא שמדובר בשבוע באיכות אחרת לגמרי. מאוד קשה לי להסביר את זה אבל הדבר הכי קרוב יהיה לומר שזה שובע קליל. או, נכון יותר, שזו התחושה שאיני רעבה עוד.
אני חושבת שמה שנהגתי לכנות בעבר "שובע" היה תחושת מלאות מוגזמת. והתרגלתי לזה. והתרגלתי לקרוא לזה שובע. היום, כשאני במודעות, אני אוכלת כך שלא אהיה רעבה עוד והשובע שלי יהיה קליל.

יעל, כתבת
בשלב שבו אני חושבת שזו נפילה רגעית, אני עוד קוראת ולא כותבת ואחר כך נעלמת לגמרי.
תיארתי לעצמי שזה ככה. האם יש סיכוי שתצליחי לכתוב את זה כאן? לכתוב משהו כמו, במילותייך שלך, אני מרגישה שאני מתחילה ליפול ועוד רגע נעלמת מכאן?
אני מבטיחה לתמוך בך ולהתאמץ לעשות לך חשק להישאר כי אני אדבר אליך ותרגישי מחויבת לענות לי

השאלה היא האם זה משהו שטוב לך ומועיל לך, להמשיך להרגיש שייכת וחלק גם כאשר קשה לך. ואם מעולם לא ניסית את זה, כי תמיד ברחת, אז תני לזה צ'אנס פעם אחת לפחות.
זה המוטו של הדף הזה בכל דבר ועניין ולא נראה לי שיש לך תירוצים לפטור

מיכל, רק למען הסר ספק, אני שותה בבוקר שייק ירוק איתני. זה הפתיח. כל מה שכתבתי זה אחריו. ובערב התחשקו לי עוד כל מיני. בננה ותמר וקלמנטינה וכו'.
הרשימה שציינתי הספיקה בערך מעשר ועד שש אחה"צ.

ועכשיו, לסיפור קטן על פטרוזיליה.
יש לי חיבה גדולה לפטרוזיליה בשייק. אני שמה ממש צרור רציני כי זה טעים לי. ככה כבר למעלה משנה. ופתאום, בשבוע האחרון, משהו לא הסתדר לי. אתן מכירות אותי, המשכתי להכניס לשייק. רעדו לי קצת הידיים, עשיתי את זה בלי חמדה, אבל זה נראה לי חשוב ובריא ואהוב בדרך כלל. אז שמתי.
היום שוב. ואחרי כשעה חשתי צריבה חזקה וידעתי בדיוק מאיפה היא באה. הגוף שלי, עד שהוא צועק, אני מתקשה לשמוע. ירדתי על איזה מאה גרם שקדים כדי לעשות שם שקט.
והבנתי שדי. מספיק עם הפטרוזיליה הזו. כבר לא טעים לי ולא נעים לי.
ואם אתן שואלות, אז כן, אני חושבת שזה בגלל שקמתי ועשיתי מעשה ותיקנתי את התזונה הקלוקלת שלי. עד היום במשך שבוע, ואולי למעלה מזה, הגוף שלי היה עסוק בהישרדות אז לא בדיוק היה לו פנאי להגיד לי בקול רם שנשבר לו מפטרוזיליה. הוא אמר אבל אם לא שמעתי אז הוא מצא לעצמו דברים דחופים יותר לעשות.
פתאום הוסר העול אז הוא מצא את הכוחות להבהיר את עמדתו חד משמעית.

תיארתי לעצמי שזה ככה. האם יש סיכוי שתצליחי לכתוב את זה כאן?
מבטיחה לנסות

ותודה לכולכן. כיף לחזור לכאן.

יעלפו, בדיוק כתבתי על ארוחת הבוקר פה במלון בבלוג שלי. אני אשלח לך לאימייל.

למה ככה? אם זה רלבנטי למה לא לעשות גזור והדבק גם לכאן?
מתקוממת...

מיכל, אני שבעה ומסופקת מאוד. וכדי לא להשאיר את זה תלוי ככה אני אציין שפעם חשבתי שאי אפשר, פשוט אי אפשר לשבוע בלי לחם או בשר או דג או משהו כזה. וכאשר נתתי לזה צ'אנס אמיתי גיליתי שלא רק שאפשר לשבוע ככה, אלא שמדובר בשבוע באיכות אחרת לגמרי.

גוגוס, אני רוצה לנסות. בעיקר כי אין לי כוח לבשל עכשיו וגם אין לי זמן, שיעזור לי האלוהים.
יש מצב להנחיה קלה לכלה? מה את אוכלת? מה משביע אותך?

מה הכי זמין? מה כל הזמן זמין? מה את בכל זאת מגבילה אם בכלל?

_למה ככה? אם זה רלבנטי למה לא לעשות גזור והדבק גם לכאן?
מתקוממת..._
מצטרפת להתקוממות! מה אנחנו, עז?

שפעם חשבתי שאי אפשר, פשוט אי אפשר לשבוע בלי לחם או בשר או דג או משהו כזה. וכאשר נתתי לזה צ'אנס אמיתי גיליתי שלא רק שאפשר לשבוע ככה, אלא שמדובר בשבוע באיכות אחרת לגמרי
המממ. אולי זה המפתח לעובדה שאצלנו במשפחה כולנו רזים.
כשהייתי ילדה, אבא שלי קרא מחקר שהסביר שתוך 20 דקות המסר על מה שאכלת מגיע למוח ואז את שבעה. מאז השתדלנו ככל יכולתנו לאכול בתוך 20 הדקות הנ"ל אבל זה לא ממש עזר לאף אחד אצלנו להיות מעל "רזה". רק אני, שאני עד היום הכי שמנה במשפחה.
לעתים נדירות ביותר אני מגיעה למצב של "מתפוצצת". זה לא שובע. זה נורא.
לרוב, מקפידה לקחת לצלחת כל פעם קצת, כי אני לא יכולה לאכול אחרי שנסגר השיבר. יש התחושה הזאת בגוף, שדי, שנגמר המקום. זה יכול להיות באמצע ביס. אין לנו יכולת לדחוף לבטן מלאה. פשוט אין.
עם הבן שלי, זה ממש בולט: הוא עוצר באמצע. נגמר. אחרי חצי שעה, שעה, שעה וחצי - שוב רעב. שוב התפנה קצת מקום. רק קצת! אוכל עד שהמקום הקטן התמלא, ודי. לא יכול יותר. אין "לגמור מהצלחת" או שום דבר כזה.

שליחה על ידי ממ* » 10 אפריל 2011, 17:01

יעלפו, בדיוק כתבתי על ארוחת הבוקר פה במלון בבלוג שלי. אני אשלח לך לאימייל.
סליחה? מה זה זה?

שפעם חשבתי שאי אפשר, פשוט אי אפשר לשבוע בלי לחם או בשר או דג או משהו כזה. וכאשר נתתי לזה צ'אנס אמיתי גיליתי שלא רק שאפשר לשבוע ככה, אלא שמדובר בשבוע באיכות אחרת לגמרי
מעניין, בדיוק הבוקר חשבתי על זה: אני צמחונית כבר שנים, ולא אוכלת דברים שמנים או כבדים. מעולם לא אהבתי להתפוצץ. ובכל זאת, בבוקר-צהריים שאלתי את עצמי, איך בדיוק אני אמורה להרגיש מלאה ללא לחם? בסוף אכלתי עוד סלק מבושל וחומוסים ונרגעתי.

יעלפו, גם אני במעודדות.

מי שרוצה, שתבקש בפרטי.

ממ, אני חושבת שלשבוע מחומוס (גם אם הוא חי ומונבט ואורגני, לא מדברת על הממרח) זה יותר טוב מהרבה דברים, אבל זה עדיין שובע דומה לשובע של שעועית או קטניות מיובשות אחרות מבושלות, וזה בתורו דומה לשובע מדגנים. זה עדיף בהרבה מלחם, אבל לא משתווה איכותית לשובע מחלבון או משומן. (אבוקדו, אגוזים, אבל אני כמובן חותרת לדגים, בשר, שומן בשר..)
זה עדיף כי זה בכל זאת הרבה פחות ממכר וסוכרי ודחוס קלורית, אבל זה פחות עדיף מירקות אחרים כי זה לא ירוק (אפשר אפונה מופשרת למשל או אפונה ושעועית בתרמיל)
יש מספיק סיבות מדווחות למה לא לאכול קטניות, בפרט ובמיוחד מיובשות. אבל מבחינתי הסיבות הטובות הן כדלהלן - 1. לא סביר ללקט אותן בכאלה כמויות כמו שאוכלים אותן. 2. הן עוברות טון טון טון עיבוד עד שאנחנו אוכלים אותן. החל בקטיף, סינון, ייבוש, איחסון, הדברה, הקרנה לפעמים, אריזה, וכלה בתהליכים שאנחנו מעבירים אותן בעצמנו. בקריטריונים שלי יוצא בסוף משהו כזה חבוט וחבול שצריך לשפוך עליו טון תבלינים וערבובים כדי להנות מלאכול אותו... אז זה לא ראוי למאכל.
סלק, לעומת זאת, זה שורש, משהו שבני אדם אכלו מאז ומעולם, כולל צלוי.

אני מסוגלת לאכול כפליים מנפח הקיבה שלי ואחרי עשרים הדקות כמעט לגסוס מהדחיסות והכאבים והלחץ...
אתמול אכלתי סובה (אטריות כוסמת) בהיתרו. מתרופף לי. אמאלה.

אתמול אכלתי סובה (אטריות כוסמת) בהיתרו. מתרופף לי. אמאלה. phased phased

אני תמיד חשבתי שמה שקורה בשדה התעופה, נשאר בשדה התעופה. הרי זה מין מקום כזה שכל קיומו מוטל בספק. זמן מחוץ לזמן.
(מצד שני, אני באמת לא דוגמא לכלום.)

ממ, ומה שלומך בלי הגלוטן? עוד יום חלף לו. תחושות כלליות? מסקנות? לאן את ממשיכה עם זה? רק אם בא לך.

ניצן, מסכימה לגמרי עם אבחנתך לגבי הקטניות. זה אכן שובע שדומה מאוד לדגנים. כבד ודחוס.
לגבי ההתרופפות, נו, טוב, תראי באיזה מצב את. מעברים, טלטלות... לא פשוט. לא יודעת אם זה מתאים אבל רוצה להציע לך לקבל החלטה עקרונית, נגיד לכמה ימים הקרובים.
אני רואה על עצמי שבמצבים כאלה אני לא יכולה באמצע. כלומר האמצע שלי במצבים כאלה משמעו נפילה אטית ומתגלגלת עם שפע תסכול. אולי כדאי להחליט מראש שאת מחזיקה ממש חזק ולא מסתכלת ימינה או שמאלה או שאת פשוט מרשה לעצמך. לכמה ימים מרשה לעצמך מה שבא ופורקת את כל המתח הזה. עצם קבלת ההחלטה מרגישה כמו שליטה רבה יותר במצב. ככה זה אצלי. גם אם ההחלטה היא לשחרר לגמרי.

מיכל, עקרונית אין לי בעיה לענות על זה אבל אני חושבת שזה יהיה חסר טעם. אני אוכלת המון פירות ולדעתי כבר דנו בזה ואמרת שמטרידה אותך הקנדידה. גם פירות יבשים.
אם יש לך עניין בזה את צריכה למצוא בתוך מה שחיוני את הדברים שעושים לך את זה.
כשאני באמת זקוקה לשובע מסוג קצת אחר אני לרוב ניגשת לאגוזים, שזמינים תמיד או לבננות ותפוחים.
העיקרון שלי הוא לעשות כמה שפחות. שייק ירוק זה קל וגם ירקות חתוכים מסודרים יפה וצבעוני בצלחת. בצד אגוזים.
ובין לבין כשרעב לי אני זוללת תפוחים ובננות.

אני רוצה להציע לך, כרגיל, פשוט לנסות. לקבל החלטה קטנה, שיומיים את אוכלת חיוני טבעוני. תנסי ותראי איך זה מרגיש לך.

מיכל, אפשר להוסיף לזה גם את הזיתים המעולים של נאות סמדר. הרבה מלח אבל לפעמים יש צורך.

ולמי שתהתה, היה לי יום נפלא. אומנם, שכחתי לקחת אוכל אחרי הצהריים ונתקעתי כמה שעות עם רעב גובר והולך. כמעט התפתיתי לקנות זבל (זה מה שהיה) אבל בסוף החלטתי לרעוב קצת. לא מתים מזה. הגעתי הביתה ואכלתי דברים טובים והרגשתי ממש טוב.

חיפשתי ומצאתי תחליף לעיסוק במשקל. הבנתי שהמשקל מספק לי אישור חיצוני לבריאות הטובה שלי ושיש לי צורך לעקוב אחרי משהו שמשתפר כשאוכלים כמו שצריך.
סליחה, אבל מצאתי את הפצעונים על המצח שלי. זה משהו שלא רואים בעין אבל מרגישים ביד. יש לי עור שווה ביותר אבל כשאני אוכלת רע מייד מתכסה לי המצח בנקודות זעירות ומבאסות. לשמחתי הרבה לא רואים אותן אבל אני מרגישה אותן וזה דוחה אותי. אי לכך, החלטתי להניח למשקל ולחכות בסבלנות שהפנים שלי יהיו שוב נעימים ויקרנו. זה אשכרה מספיק לי. מי היה מאמין...

אז ניסיתי היום ויש לי צרבת מהגהנום. בחיי.
אז מחר אני אנסה אותו דבר, אבל אחרת.

מה שכן - ללא גלוטן, כל היום כולו. לראשונה, אני חושבת, מעולם.
לא היה קשה כי אכלתי מה שבא לי. ונעים לי בגוף - כמעט. רק הצרבת הזאת הורגת אותי.

ולמי שתהתה, היה לי יום נפלא. אומנם, שכחתי לקחת אוכל אחרי הצהריים ונתקעתי כמה שעות עם רעב גובר והולך. כמעט התפתיתי לקנות זבל (זה מה שהיה) אבל בסוף החלטתי לרעוב קצת. לא מתים מזה. הגעתי הביתה ואכלתי דברים טובים והרגשתי ממש טוב.

איזה קטע, זה בדיוק מה שחשבתי היום. מקסימום אני אהיה קצת רעבה. נראה לי שזה גדול ללמוד להיות קצת רעבה.

גוגוס, האם את יודעת שממש עוד מעט את והבלוג חוגגים חצי שנה?

שליחה על ידי ממ* » 10 אפריל 2011, 22:19

ממ, ומה שלומך בלי הגלוטן? עוד יום חלף לו. תחושות כלליות? מסקנות? לאן את ממשיכה עם זה? רק אם בא לך.
איזו חמודה את, גוגוס. בטח שבא לי.
בלי גלוטן די סבבה. היום היתה לי נפילת אנרגיה נוראית (אני חושבת שהרציתי בחדר בלי מספיק אוויר). כשחזרתי הביתה אכלתי קצת מהלחמניה של הקטנה. אבל ממש קצת. חוץ מזה, שום גלוטן. הכול מאוד התחלתי, קצת קשה לי להגיד. המבחן יהיה בעיקר בימי המיגרנה.

כמובן שצריכה להתארגן מבחינת אוכל. אין לי זמן וסבלנות להכין אוכל מורכב. אני אוכלת הרבה ירקות ואני מאוד בררנית באוכל (לא סובלת אבוקדו ובננות למשל).

ש מספיק סיבות מדווחות למה לא לאכול קטניות, בפרט ובמיוחד מיובשות. אבל מבחינתי הסיבות הטובות הן כדלהלן - 1. לא סביר ללקט אותן בכאלה כמויות כמו שאוכלים אותן. 2. הן עוברות טון טון טון עיבוד עד שאנחנו אוכלים אותן. החל בקטיף, סינון, ייבוש, איחסון, הדברה, הקרנה לפעמי
אני מאוד עייפה, על כן לא ארחיב. עניין הליקוט בכמויות וההשקעה של קטיף, סינון וכיוצא בזה לא נראים לי כתקן מובהק לאיכות של מזון. מאז ומתמיד השקיעו במזון. להוציא קטניות מפולים נראה לי הרבה פחות מסובך מלהרוג חיה ולהפשיט אותה ולהכין איכשהו את הבשר. הרי כבר אלפי שנים שמכינים יין למשל, זו המון עבודה.
חומוס מונבט זו קטניה שמכילה מינרלים וויטמינים נהדרים וכן חלבונים, ומתפרקת בגוף מאוד לאט.
בקיצור, לא יודעת. נכון שהן כבדות על הבטן מעל כמות מסוימת.

ניצן, החזיקי מעמד בנסיעות. העצות של גוגוס נראות לי טובות. אולי אם תמצאי דרך לכתוב פה כל יום מה אכלת ותדעי שאנו קוראות זה יעזור לך?

מיכל, נשמע טוב. מעבר לסיבות של לחץ ומתח, יש לך ניחוש מה בתזונה שלך גרם לצרבת?
שמחה מאוד על היום ללא גלוטן שלך. יופי של התחלה.

חגיגות החצי שנה היו כבר לפני כמעט חודש

ממ, יופי לך! מניסיון שהצטבר כאן, יש הרבה מה לשחרר כשמסיימים התנסות כזו. חתיכת הלחמניה היא לא דבר סתמי. מוטב לראות אותה כפי שהיא - צורך. אפילו הייתי אומרת צורך דחוף.
אפשר נער את הראש ולהמשיך את הניסוי עוד ועוד.
אני מעלה אפשרות אחרת - להגיד, אחלה, היה ונגמר, ולשחרר לגמרי. אם תמשיכי להחזיק סביר שמתישהו זה יתפוצץ. צריך מנוחה מזה, בעיקר אם זו הפעם הראשונה שאת עושה דבר כזה.
הלחמניה מאותתת לך שאת צריכה חופש ובעצם... נפילה.

לא יודעת כמה כוח היה לך לקרוא פה אחורה. מה שלמדתי כאן זה שצריך כנראה לעבור סדרה ארוכה של גמילות קטנות עד שיש בכלל מוכנות למשהו מחייב יותר. ברמה התודעתית.
כלומר, צריך לייצר רצף של הצלחות ונפילות עד שמפסיק בכלל להיות חשק ליפול. משהו בחוויה הזו צריך להצטבר לאיזו מסה קריטית.
אז אם בא לך ללמוד מהניסיון שמאגר כאן, ואם את חושבת שסביר שזה יתאים לך, שחררי. אכלי מעט גלוטן איפה שמתחשק לך וכאשר יתעורר בך החשק לנסות שוב את ה"בלי" פשוט תקפצי על זה בשמחה.

ואגב קטניות, בתור התחלה זה לדעתי ממש ממש בסדר להתמלא ולשבוע מזה. כדאי אבל לשים לב לתחושה שזה מייצר. יכול להיות שבעוד כמה זמן, בעיקר אם תהיי במהלכו של שינוי תזונתי עמוק כלשהו, זה פחות יתאים. העירנות משתלמת בהקשרים האלה.

_מיכל, נשמע טוב. מעבר לסיבות של לחץ ומתח, יש לך ניחוש מה בתזונה שלך גרם לצרבת?
שמחה מאוד על היום ללא גלוטן שלך. יופי של התחלה._

יותר מדי מתוק. זאת בעיה, ממש בעיה. כי אם אני לא יכולה לקחת הרבה פחמימות מפירות מאיפה אקח אותן? אני צריכה לחשוב על זה.

חגיגות החצי שנה היו כבר לפני כמעט חודש happy

מה, באמת? ועשינו משהו? הייתה חגיגה? סיכום עד פה?

איזה קטע, זה בדיוק מה שחשבתי היום. מקסימום אני אהיה קצת רעבה. נראה לי שזה גדול ללמוד להיות קצת רעבה.
הסיבה שלא יכולים לסבול רעב כשמכורים לגלוטן היא שהוא כואב. כשנגמלים, רעב זה משהו עדין ונעים. כתבתי את זה כבר כמה עשרות פעמים למעלה. הנה שוב. בהקשר המתאים.

אם אני לא יכולה לקחת הרבה פחמימות מפירות מאיפה אקח אותן?
כמעט בכל דבר יש פחמימות. זו רק שאלה של כמות. מציעה לך במקום לחשוב על מזון מפורק (פחמימות, שומנים, חלבונים) להפסיק לחשוב.
במקום זה... לאכול. את מה שטעים ונעים לך. מיכל יקרה ואהובה, בואי תנסי רגע לכבות את המוח. מוח פעיל מדי מסמן לך את ההתנגדות שלך. כמו עיסוק רב מדי באיך להתארגן או מה לעשות או מה לאכול.
זה אוכל. הוא אמור לבוא לך באופן טבעי. פשוט אוכלים. נסי היום רק לאכול, תזכרי שיותר מדי מתוק לא נעים לך ותבדקי אם האינסטינקט שלך מוביל אותך בדרך אחרת.
שיהיה לך יום מקסים.

לא היה סיכום. הבטחתי עריכה ואני עובדת על זה. הרעיון היה לחתוך את הדף אחרי חצי שנה ולהתחיל חדש שיהיה פחות כבד. קיוויתי להספיק לחגיגות החצי שנה אבל לא יצא לי. הייתי עסוקה מדי בלחשוב על אוכל ולהתנגד...
כמו שאמרתי... אני עובדת על זה

הסיבה שלא יכולים לסבול רעב כשמכורים לגלוטן היא שהוא כואב. כשנגמלים, רעב זה משהו עדין ונעים
התחושה שלי לגבי זה קצת שונה. בתוך הגלוטן, כשהייתי רעבה, לא כאב לי. פשוט הרגשתי תחושה של דחיפות להתמלא, כמו בור ששואב אותי מבפנים. זה לא נעים אבל אישית לא חשתי כאב או משהו דומה לכאב.
מאידך, בתוך התזונה החיונית אני לא יכולה לומר שרעב זה משהו עדין ונעים. זה מתחיל כמשהו עדין, מן תזכורת כזו, כמו שעון מעורר שמתחיל בשקט ומתגבר בצורה הדרגתית.
ההתגברות של הצלצול היא די מהירה אצלי ואם אני לא אתעורר ואעשה משהו בנידון זה ירגיש רע מאוד.
החלק הטוב הוא שהרע מאוד של התזונה החיונית הוא הרבה פחות גרוע מהרע מאוד של תזונת גלוטן כי זה רעב פיזי גרידא. אין בו את המימד הפסיכולוגי שמוציא מהדעת.

גוגוס- גם אני קוראת שקטה כאן .

אשמח (אם מתאים לך) במסגרת העריכות, תכתבי בתחילת הדף מה בערך כן ומה לא.

עושה חשק מאד להצטרף לתהליך ואשמח אם יהיו איזשהו תימצות.

ותודה על הבלוג והשיתוף @}

הי בעילום. כיף שהצצת!
לא לגמרי הבנתי את הבקשה שלך לגבי "מה בערך כן ומה לא". אשמח אם תבהירי.
מה שאני עושה כרגע זה להוציא מהדף האינסופי הזה את כל הציטוטים ה"שווים". כאלה שהם סיפורים יפים או רעיונות טובים או אבחנות חדות במיוחד.
כולם ירוכזו בדף נפרד תחת נושאים לטובת הקוראים, ובמקביל יפתח דף חדש לשיתופים. זה הנוכחי יישאר למזכרת.
עד שכל זה יקרה אני מזמינה אותך פשוט לצלול פנימה. מאחר ומדובר בתהליך אינטואיטיבי לגמרי אין הרבה מה ללמוד.
לא באמת צריך לקרוא כל מה שנכתב כאן בשביל להצטרף. מספיק להגיד הי ולהיכנס.
ברוכה הבאה.

עשיתי זאת! ערכתי את הדף, שיניתי את השם. מי אמר אביב ולא קיבל?
בקרוב, החלק השלישי של הטרילוגיה עם הציטוטים השווים ביותר.
תתחדשו!

_עשיתי זאת! ערכתי את הדף, שיניתי את השם. מי אמר אביב ולא קיבל?
בקרוב, החלק השלישי של הטרילוגיה עם הציטוטים השווים ביותר.
תתחדשו!_

סחטיין! כל הכבוד על ההשקעה!

גוגוס, סחטיין!

שיחקת אותה!

ואני גם מאוד אוהבת את השם החדש.

תודה על קבלת הפנים @}

לא לגמרי הבנתי את הבקשה שלך לגבי "מה בערך כן ומה לא". אשמח אם תבהירי.

סיימתי עכשיו תהליך של ירידה במשקל עם דיאטה קונבנציונאלית.

(הורדתי 25% ממשקלי שזה 25 ק"ג...)

ועכשיו אני רוצה גם לאכול יותר בריא לי.

ובעיקר אני רוצה משהו שיאפשר לי להפסיק להתעסק עם אוכל כל כך הרבה (פיסית ובעיקר רגשית)

נשמע לי מעניין להפסיק גלוטן. מה זה להפסיק עם גלוטן? מה תכל'ס מפסיקים לאכול?
והשאלה הנדושה: אם אוכלים רק אוכל טבעי, מה עם B12 ומה עם חלבונים
(שהרי גם הכבשים אוכלות להן מן החי - חרקים וכד')

תודה יעל ומיכל. נכון כיף?

בעילום, קודם כל שאפו על הדרך שכבר עברת.
שאיפתך נשמעת לי כמו הדבר הכי מתאים.
בשבילי, תזונה מיונית אכן מורידה בהרבה את ההתעסקות הפיזית והרגשית עם המזון. אבל כמו שאמרתי, זו דרך ארוכה ארוכה.
ממליצה בחום לנסות. להפסיק גלוטן זה להפסיק לאכול דברים שיש בהם גלוטן. קמח בעיקר. אני הורדתי גם דגנים בכלל. תחושה הרבה יותר קלילה.
חלבון לא חסר בתזונה כזו בכלל בכלל. בדוק. בכל ירק יש חלבון וכולנו צריכים הרבה פחות ממה שמקובל לחשוב.
בי שתיים עשרה יכול להוות בעיה בטבעונות. אפשר לקחת תוסף חיצוני או, שזה מה שאני עושה, פשוט לאכול מדי פעם מהחי, משהו אורגני ומשובח.

אולי בכל זאת יעורר בך השראה לחזור לתחילת הדף (שעכשיו ממוקם בדף אחר) ולקרוא קצת, ואז לקרוא את הסוף שלו (שוב, בדף הקודם) ולראות איזו דרך אפשר ללכת.
בכוונה ערכתי ככה

גוגוס, כל הכבוד!
אביב והתחדשות (-:

שלום, אני קוראת שקטה מתחילת הדרך ומשמיעה קול לכבוד הדף החדש. רציתי לומר תודה על תשומת הלב שעזרתם לי לפתח. הרבה מהרצון שלי ב"נקיון אביב" לתזונה שלי בא בזכותכן.

דברים שיש בהם גלוטן. קמח בעיקר
הדגנים הבאים:
חיטה, כוסמין, שעורה (גריסי פנינה), שיפון, והמחמירים אומרים גם שיבולת שועל (אבל לדעתי זה לחולי צליאק, בגלל החשש שלשיבולת השועל חדרו גם גרעינים אחרים).

זה אומר:
כל הקמחים הרגילים.
חולי צליאק אוכלים דברים מקמח תפוחי אדמה וקמחים אחרים נטולי גלוטן. אבל מניסיוני, הם לא פחות בעייתיים למי שנמנעת מדגנים וגלוטן מסיבות אחרות מאשר מחלת הצליאק.
זה אומר: לחם, עוגות, לחמניות, עוגיות, כל דבר שטבול בציפוי (שניצל, טמפורה), יש כאלה שקולים את הפיצוחים עם ציפוי של קמח (הידעתם? אני לא ידעתי, חשבתי שיש שם רק מלח), כל דבר שהוסמך בעזרת קמח (רביכה), בורגול, סולת, וכו'.

בין אלה שנמנעים מגלוטן יש כאלה שאוכלים גרעינים מושרים, מונבטים או מבושלים בלי בעיה, במיוחד אם הם אורגניים, כי בעוד הקמח (כל קמח) מתנהג בגוף כמו סוכרים פשוטים - הגרעינים השלמים לא בהכרח משפיעים כך.

שליחה על ידי למ* » 11 אפריל 2011, 19:01

הי,

קודם כל גם אני מודה על הדף, הוא עשה לי בעניין תזונה מה שעשה לי בזמנו הדף התחלנו בחינוך ביתי בעניין הגישה לחינוך ביתי
פתח אותי לגמרי לרעיון שנשמע לא סביר בהתחלה..
תודה רבה גוגוס ושאר המשתתפות החכמות.

בעניין היישום - כשקיבלתי חשק ו"ניסיתי בבית" היה חסר לי - אז מה כן? לא לחם, לא חלב, לא אורז, לא פסטה, לא שוקולד (זה הכי קשה) אז מה כן, בעצם?
נשארתי עם עוף (שגם לגביו אני אמורה להוריד כמות) ופירות/ירקות.
נכנסתי למוד של רעב ומה אסור לי אבל לא כל כך מצאתי דברים משביעים ומותרים - אני לא מאלה ששבעים מסלט (גם אם יש בו אגוזים) ודגנים דווקא לא ממכרים אותי, אלא רק עוזרים לי לשבוע (אני לא מאלה שחולמים על בורקס/בגט/פיתה. רק על שוקולד ואגוזים או על פאדג' עם מלא קרם).
מוד של רעב = זלילה לא מבוקרת בסופו של יום, בדרך כלל.

אז אני כן מנסה להגדיל את מנות הפירות/ירקות ולוקחת מכאן טיפים, אבל לעניין השובע יש לי בעייה בלי לחם לפחות פעם ביום ועוף/דג פעם ביום.

אפשר להפנות אותי גם לדף אחר מעשי יותר.
מה שחסר לי בדרך לתזונה אינסטינקטיבית - מה צריך להיות בבית ובשפע כדי שלא ארגיש חוסר? ממש רשימת דברי מאכל שאני צריכה לדאוג שיהיו לי, ומשם לחשוב על מה בא לי.
כיום כשאני פותחת את המקרר וחושבת על "מה הגוף שלי רוצה" אני רואה את (נא לא להזדעזע

) התבשיל שבישלתי לילדים - אורז/ספגטי/עוף, אני רואה יוגורטים, ביצים, חומוס תעשייתי, קוטג', גבינה, גבינה צהובה, חמאה, חלב וקורנפלקס, ירקות - עגבניות, מלפפון, פלפל, גזר פירות - תפוח, קלמנטינה, בננה, אבוקדו, שקדים, טונה ושאר שימורים, לחם/פיתות/לחמית.
אז מה חסר לי בבית בדרך אל האור?

ושוב תודה על השיתוף כאן.

איזה מגניב שבאות משתתפות חדשות! זה פשוט אליפות, בחיי. עושה לי כל כך שמח.
הי איילת חן והי למ. טוב שבאתן.

בשמת, תודה על הפירוט. גם אני למדתי. למשל, הייתי בטוחה שבשיבולת שועל יש גלוטן. לא שאני אתחיל לאכול את זה בעצמי, אבל כאשר אני אתן לבתי קטנתי ארגיש פחות רע

למ, קודם כל בהצלחה.
מפנה גם אותך לתחילת הדף הקודם כי אני קוראת בכתיבה שלך המון "לא" ותחושה של איסורים ומניעה.
היפטרות מכל אלה היא הצעד הראשון בדרך הנכונה. אני חוששת שכל מה שתעשי מתוך המצב התודעתי שבו את נמצאת יוביל אותך לתסכול. הייתי, ניסיתי, זו דרך ללא מוצא.
עוד דבר שעולה מהכתיבה שלך זה שכנראה אין לך התמכרות לגלוטן אלא לסוכר. אני מבינה בזה הרבה פחות כי זו לא היתה ההתמכרות שלי.
יחד עם זאת, העקרונות דומים. מחפשים גישה חיובית, כשמוצאים אותה פשוט קמים בוקר אחד ומנסים לחיות כמה ימים בלי הדברים האלה בכל בכלל. ואחר כך עושים חושבים.
אני חוששת שאי אפשר לתת לך רשימת מצרכים. זה החלק שאותו כל אחת מגלה לבד. זה כל כך אישי עד שחבל לנסות אפילו ולהתחייב לרשימות של מישהי אחרת.

ולגבי הזעזוע - הצחקתיני - מתחשק לך מה שאת רגילה. מה שהגוף המכור שלך רגיל. גלוטן, סוכר, מזון תעשייתי מעובד...
אחרי זמן מה שבו לא תגעי בכל אלה הם ירתיעו אותך ולא תחושי כל השתוקקות. נשאר זיכרון שלפעמים מתעתע בנו אבל המשיכה הזו נעלמת. גם זה מניסיון.

אז מה חסר לי בבית בדרך אל האור?
גישה חיובית! ולרוקן את הבית מהדברים שאת לא רוצה לאכול יותר. כלומר, יש לך כנראה עודף, לא חסר.

_לא לחם, לא חלב, לא אורז, לא פסטה, לא שוקולד (זה הכי קשה) אז מה כן, בעצם?
נשארתי עם עוף (שגם לגביו אני אמורה להוריד כמות) ופירות/ירקות._

יש לי בעייה בלי לחם לפחות פעם ביום ועוף/דג פעם ביום

הי למ.
קודם כל, אולי תוכלי להסביר את הרשימה שלך.
למה לא אורז? יש אנשים שרגישים לאורז, האם בגלל זה? כי באורז אין גלוטן. מאיזו סיבה את רוצה להוריד את האורז מהתפריט?

עוד דבר: למה את רוצה להוריד עוף/דג ולמה להוריד כמויות? לא כולם בדף הזה מאמינים בטבעונות/צמחונות. חלק מאיתנו טוענים בתוקף שאין חברה אנושית לאורך ההיסטוריה של המין האנושי שלא התבססה על מזון מהחי, שהטבעונות לא טבעית לאדם, ושלמעשה כדי להוריד את המזון המעובד ואת עודף המוצרים העשויים מקמח בתזונה שלנו, מה שרצוי לעשות הוא להגביר את כמות הבשר (בשר = כל חיה שאנחנו נוהגים לאכול, מהאויר, המים או היבשה).

מה הרציונל התזונתי שלך? במה את מעוניינת?
מתוך מה שכתבת, נראה לי שאין לך קונצפציה תזונתית של מה שמתאים לך, אלא - אם הבנתי אותך נכון (תקני אותי אם אני טועה), צירפת ביחד כל מיני מזונות שכמה מהמשתתפות בדף הזה בחרו לסלק מהתזונה שלהן, איגדת את כולם ואת חושבת שכולם פסולים לכל אחד.

ובכן, לא.

אם את מעוניינת לעבור לתזונה שכמעט כולה מזונות חיים, כמו גוגוס למשל, אז באמת מדובר בתזונה שאין בה דגנים, מוצרי חלב, שום דבר תעשייתי/מעובד, וכן יש בה פירות טריים ויבשים, ירקות, נבטים, עלים מכל הסוגים, אגוזים, שקדים וזרעים (שומשום הוא גם זרעים, ובעצם גם קינואה אבל אותה אוכלים מבושלת). וגם, במינון שמתאים לך, כל מיני סוגי בשר שמטבע הדברים ייאכלו חלק מהם לא במצב נא.

אם את מעוניינת בתזונה אחרת, זו את שבוחרת מה להוריד. האם הכל בבת אחת?
אני, למשל, הורדתי רק דברים שעשויים מקמח.
אני בטוחה שגם מוצרי חלב תעשייתיים לא טובים לי, אבל אין לי כוונה או יכולת להוריד גם לחם ו-גם גבינות בבת אחת...
זה אומר שעדיין לא הגעתי לאיזון שלי אבל אני בדרך ולי זה מתאים ככה, בהדרגה. קודם ללמוד איך למלא את התפריט ללא לחם, אחר כך אמשיך הלאה.

נו, גוגוס ואני כתבנו יחד... בערך אותו דבר...

ואם כבר, אגב מה שכתבה בשמת, כדאי אולי לשאול את עצמך איזה מן טיפוס את.
אני טיפוס קיצוני. מתאימים לי דברים קיצוניים וחד משמעיים. בשמת בוחרת אחרת והאמת היא שחלק ניכר מהמשתתפות פה הרבה יותר גמישות.
אולי דווקא זו הדרך שמתאימה לך?

אהבתי את השם החדש.
אני לא זוכרת אם שאלתי אבל תזכירי לי מה הבעיה עם קווקר וקינואה...
אני מתלבטת אם להציע לתאומים שלי קווקר...הם בני חצי שנה יונקים המון אבל זעירים במשקל וגם לא רגועים בכלל
ואני זוכרת שקווקר זה אוכל מרגיע...
אז לתת או לא??
בינתיים הם שותים איתי שייקים ירוקים (לא בטוחה שעלים זה טוב לתינוקות...) ושקדיה...

קוסמת, אני משקה את קטנתי בכמויות נכבדות של שייק ירוק. לתינוקת שלי זה מעולה. במקום שקדיה אני פשוט טוחנת פנימה שקדים. לא יודעת אם זה רצוי לפי הספרים. לא ממש אכפת לי. אבל אולי לך כן.

קינואה לא עולה בכלל על דעתי. מצריך יותר מדי עיבוד. שיבולת שועל זה מאוד עדין בעיני. אורגנית, לא גרוסה. טיפה מים לריכוך ומלא שייק ירוק מעל. אין לי בעיה עם זה חוץ מזה שאלו דגנים ואני מעדיפה את הגדילה משומנים. לשלי זה לא מספיק. כשניסיתי להימנע מאלה היא לא עלתה במשקל, למרות שהיא ינקה. סחבתי את זה עד גבול מסוים. בסוף הספיק לי ועברתי לשיבולת שועל.
בתאבון.

נ.ב - תודה על המילים. גם אני אוהבת את השם.

אצלי תחילת נפילה. בכל זאת, היום השלישי הגיע לקיצו וזה סימן מוכר לתחילת התפרקות.
מעט קמח כוסמין ומעט בטטה אפויה.
חבל כי היה לי חוץ מזה יום פשוט נפלא.
נושמת עמוק ומתחילה את מחר כאילו הערב הזה לא קרה.
כמויות קטנות מדי מכדי לחרב לי את התוכניות.

יום שני ללא גלוטן בלי שום תכנון מקדים. אני רעבה!
רעבה-רעבה-רעבה.

ואני אוכלת עוף ודגים וביצים ובטטה. זה לא ככה. אבל הערב כבר לא ידעתי מה לאכול אז אכלתי שעועית לבנה.
רעבה!

אני לא סובלת להיות רעבה. אם מחר אני עדיין אהיה רעבה - אני מפסיקה.

כמויות קטנות מדי מכדי לחרב לי את התוכניות.

לגמרי. ברור. אין שום ספק.

ושלום לכל מי שהצטרפה! זה באמת כזה כיף.

מיכל,
לא נראה לי שכדאי לך לסיים את היום רעבה,
מנסיוני זה מתכון די בטוח לכשלון ביום שאחרי...
אם את רעבה עכשיו מציעה לך למצוא משהו שישביע אותך ללילה אפילו שכבר מאוחר.
יש הטוענים שבננה עושה את העבודה, אני שונאת אז לא יכולה להגיד אם אכן כך אבל אצלי לרוב אבוקדו משמש למטרה הזו.

באתי לעדכן שאחרי כאוס תזונתני שנמשך כמה שבועות טובים, אני מתחילה לחזור בימים האחרונים לאיזון מבורך.
איכשהו בימי הכאוס לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לכתוב (מזדהה עם יעל בזה) ודוקא אלה הימים שלדעתי תמיכה הכי נחוצה.
מנגנון מעניין.
הגעתי לתחתית שאני לא זוכרת כמוה שנים! אני ממש במו ידי קניתי פסטרמה, ובצק עלים וסוגים ומינים שונים ומשונים של שוקולדים ועוגיות ועוד ועוד שאני מתביישת אפילו לכתוב..
ואמרתי לעצמי כל הזמן את מה שאתן אומרות פה, שמתישהו זה ייעצר בעצמו, לא להלחם בזה, באיזשהו רגע זה נהיה מגעיל מדי...
האמת, לקח לזה די הרבה זמן וכבר כמעט רציתי לכתוב פה שהתיאוריה לא עובדת...
אבל באמת, בימים האחרונים פתאום חזר לי החשק לסלט שלי ומצאתי את עצמי בוחרת בזה על פני דברים אחרים אפילו שזה דרש התעסקות והכנה.
ממש חזר לי החשק לירקות!! אני כל כך מאושרת...
אז כמובן שעדיין יש עוד דרך ארוכה, עד שאגיע אפילו למצב של לפני שלושה חודשים אבל לפחות השתנתה המגמה.

ולסיום, גוגוס, חייבת להגיד לך שאת כזאת חמודה!
היחס האישי שאת נותנת פה לכל כותבת פשוט עושה הרגשה חמימה ונעימה של בית

/שימי לב למה שניצן כתבה למעלה: שהרעב הזה הוא סימפטום של ההתמכרות לגלוטן.
זה לא רעב טבעי, אלא רעב של קריז.
צריך לעבור את הקריז.

את אוכלת מספיק כמויות? של סלט ירקות, פירות, שקדים, אגוזים, כאלה? כי רשמת רק עוף דגים ביצים בטטה.

שליחה על ידי למ* » 11 אפריל 2011, 23:12

תודה רבה גוגוס ובשמת

הסיבה שכתבתי על להוריד את הכל (גלוטן, אורז) היא ברוח דברים שכתבו גוגוס וניצן בדף הזה ובדף תזונה אינסטינקטיבית על כך שהורדת כל המרכיבים החשודים מאפשרת לזהות מה נכון לי ומה לא. גם תיאור השינוי שחל אצלם נתן לי חשק לנסות. בעיות עור וטפילים מכל מיני סוגים שהוחמרו לאחרונה הן טריגר מצויין לשינוי נפשי ותזונתי.

אעשה עוד קצת חושבים ואתן לדברים להתעכל אצלי עוד קצת - אני בדרך כלל לא הולכת בכח. קניתי המון ירקות שבדרך כלל אין אצלי ואכלתי כמויות בארוחת ערב (אני לא רגילה לאכל הרבה ירקות ופירות). בכל זאת גמרתי את הארוחה עם תחושה של רעב (שנעלמה אחר כך). והצורך הזה במתוק אחר כך.
חוזרת לקרוא מהתחלה.

_ולסיום, גוגוס, חייבת להגיד לך שאת כזאת חמודה!
היחס האישי שאת נותנת פה לכל כותבת פשוט עושה הרגשה חמימה ונעימה של בית_

את אוכלת מספיק כמויות? של סלט ירקות, פירות, שקדים, אגוזים, כאלה? כי רשמת רק עוף דגים ביצים בטטה.

אני אוכלת ירקות. ותפוח או שניים. כי יותר מדי סוכר עושה לי רע. ואני אוכלת שקדים, די הרבה.

יכול להיות שזה באמת קריז. בכל מקרה סתמתי אותו בשעועית לבנה. (ושוקולד מריר. אוי!)
מחר בטח יהיה הקשה בימים, אבל אני רוצה לצלוח אותו ולהגיע ליום רביעי. לראות אם זה באמת עושה לי משהו בגוף...

גוגוס, מבליחה קצר קצר מאיזה מלון דרכים זול באמצע מדינת ניו יורק... רק כדי להגיד שתפסיקי למחוק את הימים הגרועים. תני להם את הכבוד המגיע להם.
זה קרה. צריך להתייחס לזה כדי לשים לב לתגובה לזה, לא לשים סכי עיניים.
באהבה.

מיכל, גם אני בעד להמשיך. סביר מאוד שהגוף שלך בכלל לא רעב, רק הבולען של הגלוטן. שעועית זה בסדר גמור לעכשיו. גם אורז. אל תישברי.
העם איתך, מחזיק לך אצבעות.
וחוץ מזה, כהרגלי, מסבה את תשומת לבך למצב התודעתי שלך. התנגדות במקום שמחה. זה קשה יותר.
שבי עם עצמך ותנסי למצוא את השמחה שבזה. כי יש.
פעם ראשונה בחייך את בניסיון גמילה מחומר מאוד ממכר. ואת מצליחה! איזה כיף!

אז כמובן שעדיין יש עוד דרך ארוכה, עד שאגיע אפילו למצב של לפני שלושה חודשים אבל לפחות השתנתה המגמה.
גוונים, זה המשפט הכי חשוב שלך. זה המשפט שאומר שאת יודעת בדיוק מה את עושה ואת בדרך הנכונה.
מה שקרה לך קרה גם לי בחודש האחרון. הגעתי לתחתית של התחתית. למיץ של הזבל. והנה... עולים.
תישארי איתנו. זה באמת עוזר. שמחה בשבילך שאת כבר מטפסת מהבור.

למ, תודה שהבהרת את עצמך.
תראי, מה שאני עשיתי, ה"להוריד הכל" הזה, לא חייב להיות בכוח. הוא יכול להיות בכיף, בשמחה, בהתלהבות.
אם זה עושה לך חשק לכי על זה. הכי הרבה תשני למשהו אחר. מה כבר קרה?
אני חושבת שמי שמתחשק לה על זה צריכה לנסות. כי יש לזה אפקט מהמם וזה מלמד המון (למשל, להבדיל בין רעב להתמכרות...) ובעיקר כי זה כיף.

מבליחה קצר קצר מאיזה מלון דרכים זול באמצע מדינת ניו יורק... רק כדי להגיד שתפסיקי למחוק את הימים הגרועים. תני להם את הכבוד המגיע להם.
הי ניצ, אני לא באמת מוחקת. נראה לך שעם המודעות העצמית המפותחת שלי אני באמת יכולה למחוק משהו? פחחח.... אין מצב.
מה שאת שומעת זה את היכולת החדשה והנרכשת שלי לסלוח לעצמי. לקבל במקום לכעוס. לא דבר של מה בכך.
אבל תודה שאת שומרת עלי! גם לי מגיע

ותודה גם למחממות הלב. אני שמחה להיות פה ואין לכן מושג מה זה עושה לי לראות מצטרפות חדשות. זה פשוט אדיר. ולדעתי זה מחזיק פה את כולנו, זה שיש כאן פעילות ענפה ושוטפת.
אז תודה גם לכל מי שדחפה אותי לפצל את הדף ולשנות את השם. מי היה מאמין שלמה שאין לי חשק לעשות יהיה כזה אפקט מוצלח?
אין כמו גמישות. שיעור לחיים. עכשיו צריך גם לזכור אותו.

מיכל, רעיון ליום הזה - כשאת מרגישה את הרעב הזה (קריז) נסי להתרחק מאוכל. לשים על הגב את התיק שקנית לעצמך ולצאת החוצה בלי כסף לקנות משהו.
הרי כל מה שתאכלי לא יסתום את הקריז, חוץ מלוטן. את אוכלת הרבה ומגוון בניסיון להיפטר מקריז. אנחנו כבר יודעות שזה לא עובד.
אז נסי לחשוב חיובי, להתרחק מאוכל ולעשות משהו מהנה אחר.
בהצלחה!

אלוהה יעקב גוגוס!

אמהות באמת ערות בעשרה לשבע, הא? ואני תמיד קיוויתי זה מיתוס.

תודה רבה. זה עומד להיות יום גדוש-גדוש, אני חושבת שזאת לא תהיה בעיה.

השעועית דווקא כן עזרה. אני חושבת שבאמת הייתי רעבה מאוד. על אמת. התסכול נבע בעיקר מזה ששועית היה הדבר האחרון שבא לי לאכול אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר...
אני מבינה את למ כשהיא מחפשת רעיונות פרקטיים, גם לי זה קשה.

בהצלחה לכולנו!
זה מזכיר לי את התחלת הניסוי. באמת נורא כיף שעשית את השינוי.

_ולסיום, גוגוס, חייבת להגיד לך שאת כזאת חמודה!
היחס האישי שאת נותנת פה לכל כותבת פשוט עושה הרגשה חמימה ונעימה של בית_
מחרה, מחזיקה ומחזקת. את באמת מותק גוגוס.

אמהות באמת ערות בעשרה לשבע, הא?
את באמת חושבת שהשעה שבה כתבתי היא השעה בה התעוררתי? לא רוצה להוציא לך את החשק להביא ילדים לעולם אבל זו פשוט השעה שבה הצלחתי להביא את עצמי לענות. היא רחוקה מאוד מהשעה שבה באמת התעוררתי.
ותודה על המילים החמות. אגב, מרגישים שאת באיזו נקודת זינוק. כיף לך. וכיף כפליים שאת עושה את זה לפני החתונה.
נדמה לי שהיית תחת הרושם בעמוס מדי לברים כאלה. והנה, מסתבר שהתחלות חדשות ומרגשות זה לפעמים בדיוק מה שנחוץ כדי לצלוח תקופות מורכבות.
שיהיה לך יום מקסים ונעים עם המון אוכל משמח.

אמהות באמת ערות בעשרה לשבע, הא?
את באמת חושבת שהשעה שבה כתבתי היא השעה בה התעוררתי? לא רוצה להוציא לך את החשק להביא ילדים לעולם אבל זו פשוט השעה שבה הצלחתי להביא את עצמי לענות. היא רחוקה מאוד מהשעה שבה באמת התעוררתי.
ותודה על המילים החמות. אגב, מרגישים שאת באיזו נקודת זינוק. כיף לך. וכיף כפליים שאת עושה את זה לפני החתונה.
נדמה לי שהיית תחת הרושם שעמוס לך מדי לדברים כאלה. והנה, מסתבר שהתחלות חדשות ומרגשות זה לפעמים בדיוק מה שנחוץ כדי לצלוח תקופות מורכבות.
שיהיה לך יום מקסים ונעים עם המון אוכל משמח.

יש לי תחושה שהיום הזה הולך להיות אחלה אבל שהערב יאתגר אותי.
אני מכירה את הדינמיקה הפרטית כבר כל כך טוב עד שאני פשוט רואה את זה מתקרב.
אז אני כותבת את זה כאן כדי לתמרץ את עצמי להתעלות מעל זה.

ואם כבר... אז פסח מתקרב. האירוע יהיה אצלנו. טרם ישבתי לתכנן מה אני מכינה אבל אני כבר רואה איך החג הזה הולך לחרבש לי תוכניות.
בחנוכה האחרון הצלחתי מעל למשוער. נדמה לי שסיכמתי עם עצמי על סופגניה אחת קטנה ולביבה אחת או משהו כזה.
זה ממש הצליח. אני חושבת שכאשר יתקרב המועד אני אחליט מראש על הקו האדום שלי. אחרת סתם יהיה קשה נורא ורווי בתסכול.
לא בא לי על תסכול. אני במצב שמח וחיובי ומעדיפה את עצמי ככה.

_הי ניצ, אני לא באמת מוחקת. נראה לך שעם המודעות העצמית המפותחת שלי אני באמת יכולה למחוק משהו? פחחח.... אין מצב.
מה שאת שומעת זה את היכולת החדשה והנרכשת שלי לסלוח לעצמי. לקבל במקום לכעוס. לא דבר של מה בכך.
אבל תודה שאת שומרת עלי! גם לי מגיע _
לא חשבתי, אם להיות כנה, שאת מוחקת. אני יודעת כמה שאת מודעת, זו באמת תכונה נדירה ומאד ניכרת, לא הטלתי ספק.
אבל קשה לי עם השפה...

אם תגידי "מוחקת" מספיק פעמים זה מה שיקרה בסוף.
מה על "לקבל" או (סליחה על השלילה

) "לא להשאב" ?