החיוניות שלי חלק שני

למ, ממליצה לך בחום על הדף גמילה ביתית ממתוקים, הוא עוסק הרבה בעניין המתוק. לי באופן אישי הוא היה סופר משמעותי בתהליך שעשיתי.

ניצן, מסכימה, מקבלת, מתחייבת לנסות ליישם בעתיד.
תודה שהסבת את תשומת לבי למילים האלה. לא הקדשתי לזה מחשבה נוספת אבל את צודקת - יש שם משהו.

אני רוצה לשתף אתכן.
יש לי נפילה חדה מאוד במצב הרוח בעקבות הגמילת-גלוטן הזו. אני יודעת שזה קשור לזה כי אני מכירה את הנפילה הזו מ"גמילות" אחרות.
אני גם חושבת שזה הגיוני. אם גלוטן, כמו סוכר לבן, גורם לעליה ברמת הסרטונין, הרי שמניעה שלו יכולה להביא לירידה, גם אם זמנית.

מכיוון שאני לא מפצה על המחסור בהרבה פירות, אז אני ממש מרגישה את הירידה הזאת.
וגם כואב לי הראש.
אכלתי שוקולד מריר מעולה ונראה לי שהוא עזר מעט. זאת הרגשה איומה, נפשית, אבל באופן משונה מאוד, טובה פיזית. אני אכן מרגישה קלה וחזקה יותר.

אני לא בטוחה, למען הדורות הבאים, שאפשר להפחית בגלוטן בצורה כזו אצל אנשים (כמוני למשל) שמצמצמים באכילת פירות מטעמי סוכר. אני עדיין צריכה לחשוב מה לעשות ואיך להמשיך.

מיכל, כאשר הייתי בדיכאון אחרי הלידה, החלטתי באופן מודע להמשיך לאכול גלוטן למרות הנזק הברור שזה הסב לבריאותי המיידית, כדי לא להגיע למצב ממש לא בריא (ברמה הורמונלית ונוירולוגית)
בעקרון אני ממליצה באופן חזק וחד משמעי לעבור את הקטע הזה, כי הוא עובר. יש כאלה שעובר אצלן יותר טוב, יש כאלה שעובר רע (היותר מכורות, בינינו..) לעתים נדירות (כמו שתיארתי על עצמי) אני חושבת שמוטב להשען קלות ובאופן מודע על הקביים האלה, כי זה עדיף מפרוזאק... קצת לפני חתונה זה זמן טוב בעיניי.
בכל מקרה, תשתדלי להמעיט ככל האפשר, לצאת כמה שיותר לשמש (ממש ברמת אמבטיית שמש של 20 דקות ביום מינימום ולצאת החוצה כמה שיותר.) ולעשות פעילות גופנית מתונה (בשיטת בשמת, 14 שניות ביום. רצוי בשמש...

) כל אלה מרימים את המערכות האלה של הדופאמין והסרוטונין מהקרשים. חוץ מזה, תבלי את האוכל שלך בקצת אצות. זה יכול להיות קשור גם לפעילות של בלוטת התריס.
כל הדברים האלה הם לא אבחנות, רק הדרך שאני נוהגת בה לגבי עצמי - אם יש חשד, אפשר להתחזק בלי להוכיח אותו על ידי התנהלות כאילו שיש בעיה. שימי לב שכל ההמלצות שלי דוחפות אל הטבע. שמש, אויר צח, תנועה...
שיהיה בטוב. @}

אגב, אפשר. אם את לא צמחונית. אני לא אוכלת כמעט פירות, לא אוכלת בכלל גלוטן, אורז, ועוד ולא רועבת בלשון המעטה.

אכלתי שוקולד מריר מעולה ונראה לי שהוא עזר מעט.

גם לי שוקולד מריר עזר בתחיל הגמילה מגלוטן.

שליחה על ידי אחת* » 12 אפריל 2011, 21:06

פסח הוא הזדמנות מצויינת להתנסות לשבוע בגמילה מגלוטן. אני לא שומרת מצוות בכלל, אבל נראה לי שאלך על זה השנה לטובת ניקוי הגוף

אחת , דרך צלחה. אחלה רעיון.

אצלי דרעק! יום נהדר עם ערב שנדפק על פרוסת חלה. למה? כי היה וכבר הייתי מרוטה.
אני צריכה לפרק את הסיפור הזה של הערב. משהו שם לא עובד ולמרות ששפכנו על זה ים מילים אני עוד לא משוכנעת שהבנתי מה קורה לי בתוך זה.
משהו שם עוד דורש פיצוח.

(אני בעד להתמכר לסדרה) (מד-מן, true blood, the wire...)

גם לי שוקולד מריר עזר בתחילת הגמילה מגלוטן

אני בעד להתמכר לסדרה
אני הייתי נגד. בכל זאת התמכרתי. זרקנו את המכשיר שמייצר את החומר הממכר מהבית.

הי במבי... כיף שאת פה.

מחשבה על ערב - במקום להילחם במה שקורה לי בערב הייתי רוצה לא להגיע אליו עצבנית. אני אשה מאוד לא עצבנית. לוקחת את החיים בדרך כלל ממש בקלות. לא עושה עניין מדברים. לא מרבה לקטר.
ובכל זאת, בערב, יוצא ממני משהו אחר. מתקשה לסחוב את החיוך שלי עד לשם ומשהו פוקע.
מנסה לחשוב איך להגיע לערב במצב אחר, לראות בו חלק מהיום ולא איזה סרח עודף שאין מנוס אלא לצלוח אותו.
אני רואה את המחשבות שלי נוכח העייפות של הילדים והמטלות של הבית שיש לבצע. הן מחשבות כאלה של "עוד קצת ודי". מחשבות מוחזקות. בעצם, בערב שלי אין הסתכלות והימצאות בהווה.
יש רק מבט לעתיד שבו יש שקט וסדר. שם הבעיה. ובחוסר היכולת הזו להיות בהווה נכנס הלוכל. הוא מדביק אותי בכוח לסוג של כאן ועכשיו.

_אני רואה את המחשבות שלי נוכח העייפות של הילדים והמטלות של הבית שיש לבצע. הן מחשבות כאלה של "עוד קצת ודי". מחשבות מוחזקות. בעצם, בערב שלי אין הסתכלות והימצאות בהווה.
יש רק מבט לעתיד שבו יש שקט וסדר. שם הבעיה._
מזדהה

מחשבה הזויה שעברה לי בראש אבל אולי ניתן יהיה בשינויים קלים להפוך אותה לסבירה - להוריד איזה דרינק כשהעניינים מתחילים להתפרק...
אני יודעת שזה more of the same, ובכל זאת, זה מה שקפץ לי לראש. עוד משככים.
מסמן לי שאני לא בדרך הנכונה.

הי, עוברת. מקווה ששלומך טוב.

_מחשבה הזויה שעברה לי בראש אבל אולי ניתן יהיה בשינויים קלים להפוך אותה לסבירה - להוריד איזה דרינק כשהעניינים מתחילים להתפרק...
אני יודעת שזה more of the same, ובכל זאת, זה מה שקפץ לי לראש. עוד משככים.
מסמן לי שאני לא בדרך הנכונה._

זה קטע עם המשככים האלה.
אני רואה טלוויזיה בערב. אבל אני לא אמא עייפה ועדיין, ברור שזה משכך. הייתי מעדיפה לשבת לדבר עם החתן שלי או לשכב איתו או לשבת במיטה לקרוא ספר או ללכת לטייל בירקון או משהו!
אבל אני מותשת, עצבנית, עצובה ורק רוצה משהו שיטמטם אותי עד שנכנסים למיטה.

נראה לי שיש משהו אנושי ברצון להיות קצת מטומטמים. לא. אני אנסח מחדש כי זה לא נכון. יש משהו אנושי ברצון להרפות לעת ערב, לתת ליום להרגע. הבעיה שאנחנו לא כל כך יודעים איך, אני חושבת. איבדנו את זה.
בגלל זה אני מחפשת טקסים, משהו שיחליף את הבהייה הרגועה באש.

איך עובר עלייך ערב שבת?

מיכל יקרה, אני מסכימה. לגמרי. אבל מתוך התבוננות ב"איך הדברים היו אמורים להיראות" אני מסרבת להיכנע לזה.
בעיקר מפריע לי שהערב הוא כל כך ארוך. הרי הגוף שלנו מתוכנת ללכת לישון עם רדת החשיכה. היינו אמורים להספיק לעשות כל מה שנדרש עד אז וללכת לישון.
במקום זה אנחנו מותחים את הערב כמו מסטיק, יחסית למה שאמור היה להיות אורכו, אפילו אם היינו יושבים קצת מסביב לאיזו מדורה.
וההתארכות הזו... שם המוקש. זה זמן שלא אמור היה להיות לנו בכלל. ואני ממלאת אותו במה שלא אמור היה להיות בכלל.
טלוויזיה (כבר אין לנו), אכילה שלא קשורה לרעב, פעילות נמרצת מדי, פעילות מוחית מעייפת מדי. כל אחד והמילוי שלו ל"עוגיה" הזו.
בעיניי זו תקלה שהזמן שלי עם עצמי או עם זוגי מתקיים מתי שבכלל לא אמור היה להיות זמן. הגוף שלי, וגם הנפש, מגיבים לזה כמו אל קלקול. בדיוק כמו אל קלקול.

אז אני מנסה אחרת. לאט לאט, אבל אחרת.
למשל, על חשבון הילדים אני מסדרת חלקים גדולים מהבית במהלך היום. שיסתדרו לבד. הם מאוד עצמאיים. שימצאו לעצמם מה לעשות.
אני מסרבת לעבוד בערב, לא משנה כמה יש לי על הראש.
אני אוכלת מוקדם (בזמנים טובים) והולכת לישון מוקדם.
אני משתדלת לעשות יוגה ולא לצאת לשוטט ברחובות או ללכת לשחות.
אני משתדלת באמת להוריד את הקצב למינימום ולעשות ממש מעט.

אבל... אני רק משתדלת. הרבה הרבה פעמים זה לא מה שיוצא לי. ואז - קלקול. כשזה יוצא לי אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב וזקוקה להרבה הרבה פחות תיקון.

הפואנטה, שתמיד מגיעה אצלי אחרי מיליון מילים, שלתחושתי, כאשר אני מתכננת טקס, אני נכנעת למצב הקיים. אני מקבלת את הנוסחה של "יש קלקול, בואי נתקן אותו" ברמה המקומית. כשאני דוחה את הרעיון של טקס אני מתעסקת בתיקון של הקלקול הגדול. זה שבכלל הביא אותי לקלקול היומיומי הזה.

מקווה שאני מובנת. יצא לי קצת סלט.

_בעיקר מפריע לי שהערב הוא כל כך ארוך. הרי הגוף שלנו מתוכנת ללכת לישון עם רדת החשיכה. היינו אמורים להספיק לעשות כל מה שנדרש עד אז וללכת לישון.
במקום זה אנחנו מותחים את הערב כמו מסטיק, יחסית למה שאמור היה להיות אורכו, אפילו אם היינו יושבים קצת מסביב לאיזו מדורה.
וההתארכות הזו... שם המוקש. זה זמן שלא אמור היה להיות לנו בכלל. ואני ממלאת אותו במה שלא אמור היה להיות בכלל._
לא יודעת מה לגריין מפה.
כל כך קלעת לנקודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

המאמץ שלי, שעדיין לא מצליח כ"כ, הוא ללכת לישון מוקדם.
שעת ארוחת הערב מוכתבת ע"י אחרים (מתי שהילדה חוזרת מהקונסרבטוריון, למשל), ומה שהייתי רוצה זה שאחרי זה כולנו נלך להתקלח ו- למיטה.

פסח הוא הזדמנות מצויינת להתנסות לשבוע בגמילה מגלוטן

ככה אני התחלתי , והשנה גם בן הזוג!

_נראה לי שיש משהו אנושי ברצון להיות קצת מטומטמים. לא. אני אנסח מחדש כי זה לא נכון. יש משהו אנושי ברצון להרפות לעת ערב, לתת ליום להרגע. הבעיה שאנחנו לא כל כך יודעים איך, אני חושבת. איבדנו את זה.
בגלל זה אני מחפשת טקסים, משהו שיחליף את הבהייה הרגועה באש._
רציתי להגיד שזה הכל התנגדויות לשינה. לדעתי זה משהו מהילדות שלנו. אבל אז באה גוגוס החכמה וכתבה את זה -

_במקום זה אנחנו מותחים את הערב כמו מסטיק, יחסית למה שאמור היה להיות אורכו, אפילו אם היינו יושבים קצת מסביב לאיזו מדורה.
וההתארכות הזו... שם המוקש. זה זמן שלא אמור היה להיות לנו בכלל. ואני ממלאת אותו במה שלא אמור היה להיות בכלל._
אני עדיין חושבת שמה שאמרתי יש בו מה להוסיף. ההתנגדות. התנגדות ללכת לישון. איך ממוססים אותה? איך שוברים את כיפת הזכוכית הזו? את המיסטיקה של "חצות הלילה"... שימו לב שגם המאחרים לישון, חצות זה כבר משהו שמשתדלים לא לעבור. ואני לא בנויה למספרים, אני בנויה לאור ולחושך אמיתיים כמו שהם מתבטאים מהחלון (ולא מהנורות)
אנחנו בשעון אחר עכשיו, הולכים לישון סביב שמונה. חלק מהקושי הוא האיש שיש עוד הרבה הרבה מה לפורר אצלו בענייני החיכיון והשינה. זה מדביק את הילדים, גם הם מחכים מרוסקים מעייפות שיהיה מישהו במיטה לפני שהם נכנסים... כמו הגדולים.

אכלתי סושי. עשה לי את הבור הכואב והמעיק בבטן. שניצלים לא עושים. מעניין.
עברנו לגישה שאנחנו מקוים שתלווה אותנו במהלך הטיול - קונים כל שלושה ימים בסופר אוכל אורגני, עד סכום מסויים, ואוכלים רק אותו. שום מסעדות/אוכל מוכן. מגמה חיובית.
עדיין בור בבטן, אבל יעבור.

ניצן, מעניין מאוד מה שאת כותבת. סקרנית לשמוע לאיזו התנגדות את מכוונת. מה הסיבה להתנגד לדעתך.
ההתנגדות שלי נובעת ממשהו פשוט מאוד - אם אני אלך לישון בשמונה, כמו שבאמת בא לי, אני אתעורר בערך בארבע בבוקר ולכן אהיה קרועה מעייפות חלק ניכר מהיום.
התנגדות נוספת נעוצה בעובד הפשוטה שבשעה שמונה עוד יש לי דברים אמיתיים לעשות. לפעמים זה רק לסדר ולפעמים זה ממש כביסות וכאלה.
כלומר, אני מתקשה באמת לסיים את היום שלי בשמונה. זה בגלל שאני עושה יותר ממה שהגוף שלי מתוכנן לעשות.
מעבר לכך שזה מתיש את הגוף זה גם מוסיף עצבים, מגדיל את העייפות שמגדילה גם היא את העצבים וכך בשרשרת אינסופית הכל מתנקז לתוך הצורך... לאכול משהו.
או, במקרה של מיכל, אם אנחנו דומות, לצורך לערוך טקס שיסיט אותנו מתוך המסלול הזה למשהו אחר.

וחוץ מזה, ועף אף שלבי איתך, נעים לי שאת יכולה לכתוב עשה לי את הבור הכואב והמעיק בבטן ואני מבינה למה את מתכוונת ויודעת בדיוק איך את מרגישה בלי שתוסיפי מילה.
הדרך החדשה שבחרתם נשמעת לי מעולה.

וחוץ מזה, ועף אף שלבי איתך, נעים לי שאת יכולה לכתוב עשה לי את הבור הכואב והמעיק בבטן ואני מבינה למה את מתכוונת ויודעת בדיוק איך את מרגישה בלי שתוסיפי מילה.
טוב, אנחנו עוסקות בחידוד תקשורת זה זמן מה.

את בטוחה שתקומי בארבע? אולי תני לזה שבוע?

אולי השעות של הבוקר, לבד ובשקט לא יהיו קשות על הגוף והלב והתזונה? אולי תהיה שם יותר אנרגיה טובה?
לי נראה שכן.

אני יודעת שאקום בארבע. לפעמים בשלוש. אלו שעות נפלאות. אני מכורה לשקט הזה.
הבעיה היא שאני שומרת על שקט כדי לא להקיץ ישנים. כלומר, זה זמן ליוגה, לקריאה, להרהור. לא יכולה בזמן הזה לעשות חלק מהמטלות שיחכו לי שם בערב ולא יאפשרו לי ללכת לישון בשמונה פעם נוספת.
השעות האלה טובות אם כולם קמים בהן. אם החיים מתחילים. או אם גרים בבית ענק שבו לא שומעים שמישהו מתעסק במטבח

בנוסף, יש כאן איש בתמונה. וכאשר אני הולכת לישון בשמונה אני בקושי מספיקה להחליף איתו מילה למרות שאנחנו ביחד בבית מאחר הצהריים. שלא לדבר על לבלות.
זה משהו שאפשר לעשות אותו חד פעמי פה ושם. אי אפשר כרגע לחיות ככה את החיים האלה.

אנחנו עוסקות בחידוד תקשורת זה זמן מה.
וזה נעים ומבורך. @}

תוספת קטנה - כאשר זה קורה לי ואני מקיצה בשלוש או ארבע אני לא מפתחת רעב בערך עד שש. כלומר, לא קורה לי שם מה שקורה בערב.
אני הולכת לנסות להתמודד עם הערב בצורה אחרת. מכינה לי קערה עם פירות יבשים ואגוזים כדי לנשנש תוך כדי.
פתרון שרחוק מהבעיה האמיתית אבל עדיין יכול להועיל.

_פסח הוא הזדמנות מצויינת להתנסות לשבוע בגמילה מגלוטן
ככה אני התחלתי , והשנה גם בן הזוג!_
נמרה, לא נגעת בגלוטן כבר שנה או שפשוט הורדת כמויות בצורה דרסטית עד שזה מרגיש כמו גמילה?
רוצה לשתף קצת?

<יש לי תחושה שכבר שיתפת פה פעם לגבי זה. אולי אני טועה. אולי לא. בכל אופן, אם שיתפת ושכחתי את מוזמנת לשלוח אותי לחפש. לא מאיים עלי בגרוש

>

גוגוס, כל הדברים שכתבת מוכרים לי ומובנים על ידי לגמרי. אני מכבדת את זה מאד, רק רוצה להגיד שזה נשמע לי (ותקני אותי אם אני טועה. סביר שזה המצב...) כמו התנגדות נורמלית לשינוי קונצפציה (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו איך שנשמעות התנגדויות לויתור על בקבוק.

"אבל אז אני אהיה חייבת להיות איתו כל הזמן, ולא אדע את הכמות, ולא אוכל לקחת בייביסיטר ואצטרך ללמד אותו לעשות כך וכך.." כלומר, חשש מויתור על כל היתרונות שיש במצב הקיים.) אני אומרת את זה בשיא הזהירות, כי זה לא יותר מנשמע לי ככה. אני מרגישה שלכל דבר שאמרת, אפשר למצוא תשובה.

_הבעיה היא שאני שומרת על שקט כדי לא להקיץ ישנים. כלומר, זה זמן ליוגה, לקריאה, להרהור. לא יכולה בזמן הזה לעשות חלק מהמטלות שיחכו לי שם בערב ולא יאפשרו לי ללכת לישון בשמונה פעם נוספת.
השעות האלה טובות אם כולם קמים בהן. אם החיים מתחילים. או אם גרים בבית ענק שבו לא שומעים שמישהו מתעסק במטבח
בנוסף, יש כאן איש בתמונה. וכאשר אני הולכת לישון בשמונה אני בקושי מספיקה להחליף איתו מילה למרות שאנחנו ביחד בבית מאחר הצהריים. שלא לדבר על לבלות.
זה משהו שאפשר לעשות אותו חד פעמי פה ושם. אי אפשר כרגע לחיות ככה את החיים האלה._
למה את שומרת על שקט בבוקר ולא בלילה? גם בלילה אפשר להקיץ ישנים. אם כבר, אומרים שבשעות האלה הכי קשה להעיר אנשים.
אולי האינסטינקט שלך לפעילות רוגעת ואישית הוא הכי בריא ונכון ומבורך? שאילו יכולת לעשות את זה בערב במקום בבוקר זה היה פותר בעיות?
הבוקר נשמע כמו זמן שבו את מתירה לעצמך לעשות בשביל עצמך, בעוד שהערב הוא הזמן בו "חייבים" להספיק ולעשות דברים...
למה לא לעשות מזה מנהג משפחתי ולהקיץ יחד לזמן של מותר ושל שלווה?

אל תגידי אי אפשר. את יכולה הכל. <אנחנו נכנסים למיטה בשמונה כרגע. ממנפים את הג'טלג ואת שינוי האוירה... מקווה שנצליח לשמור על זה כמה שיותר זמן...

>
<אני והוא מתעוררים בסביבות חמש בינתיים והילדים בשמונה. מתבטלים במיטה במחשב, ואת המטלות (אולי לא צריך לשטוף רצפה, אבל להאכיל, לנקות, לכבס, ולארגן את התיקים צריך די הרבה..) עושים בבוקר היותר מאוחר.
בפארק הירדן הלכנו תוך שבוע כולנו לישון בשבע בערב... הקצנו עם הנץ החמה.
ברגע שחזרנו לבורגנות, הכל התעופף לעזאזל (ולי עלתה רק המילה "התנגדות".)

וגם,
כאשר זה קורה לי ואני מקיצה בשלוש או ארבע אני לא מפתחת רעב בערך עד שש. כלומר, לא קורה לי שם מה שקורה בערב.
זה ממש מחזק את דעתי שחלק מהבעיה של הרעב ההזוי בערב, זה כי יש שיבוש בהורמונים של השינה. מעין ג'טלג תמידי כזה. במקום לישון עם החשיכה ולקום עם השמש.

מסכימה מסכימה מסכימה. ועדיין לא רואה את עצמי עושה את זה מעבר לפעם פה פעם שם.

הצליח לי. כמות גדולה מדי ומבושל אבל שום דבר שיושב לי על המצפון.
המתכון? מודעות גבוהה (בגלל הדף הזה) וכניסה למצב קליל עם הילדים. הרבה צחוקים ושמחה סביב כל התארגנות הערב במקום מחשבות על בית מסודר ושקט.
זה עבד יופי.
כמה אפשר להחזיק את זה לאורך זמן? תשאלו אותי בעוד שבוע. או מחר...

הבת שלי בברטיסלבה. תחרות מקהלות בינלאומית.
אז הערב, לאיש כנראה לא התחשק לעשות ארוחת ערב, ולילד התחשק סושי, אז צ'יק צ'ק יצאנו לסושיה שבמרחק כמה דקות הליכה מאיתנו.
(פה מגיעה תודה לפליי ליידי שבזכותה הייתי מוכנה ולבושה וכל מה שהייתי צריכה לעשות היה להחליף לבגד יותר "יפה" תוך דקה ורבע ויאללה, יצאנו).
הילד מאוד אוהב סושי צמחוני, בעיקר מאקי ואינארי אבל גם אורמאקי, ומאוד אוהב מרק מיסו. היה טעים מאוד. הילד רצה קינוח. האיש לא הסכים לקנות קינוח במסעדה, אבל בדרך הביתה עברנו דרך סניף השופרסל החדש והוא נכנס עם הילד למחלקת האפייה וקנה 4 בורקס גבינה + 4 רוגעלעך. שני אלה הם לא בדיוק הטעם שלי, אבל בכל זאת ייבבתי קלות על החשיפה לכל כך הרבה דברים טעימים...
אז מייד האיש והילד החליטו שצריך למצוא גם לי משהו טעים, "לפנק את אמא".

כפי שהתברר, בעלי הלך ישר למחלקת מוצרי החלב לחפש בין הדברים המכונים "מעדני חלב".
אני דווקא נמשכתי לדוכן שבאמצע, שבו דבר ראשון ראיתי את החמאות הצרפתיות, ודבר שני ראיתי את הקממבר והברי הצרפתיות.
ומה שהכי התחשק לי - בתור "קינוח" - היה ברי צרפתי.
האיש אמר שיקנה את זה יותר בזול במקום אחר, ופנה לבדוק במדף שהוא תייג כ"קינוח" או "פינוק". הוא שאל אם אני רוצה כזה או כזה, ואני פשוט הסתכלתי על כל הצבעים האלה, חשבתי על הסוכר שבזה, וממש לא התחשק לי. לא סוכר, לא מתוק, לא זבל. למען האמת, באמת רציתי ברי צרפתי...

אז שתי הנורות שנדלקו לי בראש (תקציר וסיכום) היו:

כשהיתה לי הזדמנות לבחור, הגוף שלי רצה חלבון עם שומן ולא סוכר עם כימיקלים.
האיש שלי תרגם את ה"פיצוי על מוצרי הגלוטן" למוצרי חלב מומתקים, כמקובל בתרבות, ולא הבין שהברי היה מה ש אני רציתי בתור הקינוח.

הילד חזר הביתה מפוצץ, אבל אחרי שירד המפלס בבטן, אכל עוד שני בורקסים ורוגלע אחד (עוד רגע מגיע ל-20 קילו, ואני סופרת כל גרם).

וגם על זה חשבתי.
הנה אני מסלקת מהתפריט שלי את הדברים האלה.
ואיך אני נותנת לו בשיוויון נפש מוחלט לאכול את הג'אנק הזה?

אני נותנת לו כי אחרי כשמונה שנים של אלרגיות מטורפות למזון, של תפריטים מוגבלים בצורה קיצונית (אסור מוצרי חלב, אסור גלוטן, אסור סוכר, וכמובן לא שום דבר עם כימיקלים), ראיתי שהילד לא גדל גם ככה, כי אין לו שמחה מהאוכל, כי הוא מרגיש מסכן ומקופח ולא יכול להשלים עם ההגבלות, כי הוא רוצה רק ובעיקר מה שאסור לו.
ועשיתי לו כל כך הרבה טיפולים שהחלטתי לסמוך על זה שהוא לא אלרגי יותר למזון.
ולראות מה קורה אם מתירים את הרצועה.
והילד התחיל לגדול, וגם הפסיק להיות אנמי, בעוד שקודם היה אנמי מאכילת המזונות ה"אסורים" (כי הוא איבד דם מהמעי בגלל האלרגיות). והוא שמח. והוא נהנה לאכול. ואז מתברר שהוא אוכל בשמחה ירקות ופירות, שהוא לא ממש אוהב לחם - הוא אהב לחם רק כשהיה לו אסור, עכשיו שמותר לו הוא כמעט לא נוגע בלחם, שהוא אוכל אוכל "אמיתי" מבושל ביתי, וגם אוהב סושי צמחוני שהוא אמנם לא ממש מזון בריאות, אבל בסך הכל זה מזון נטול מוצרי חלב, גלוטן, כימיקלים וכדומה. מרק מיסו אפילו נראה לי ממש בריא...

אז באותו זמן שאני משנה את התזונה שלי לכיוון יותר בריא, אני מאפשרת לילד שלי לאכול ללא הגבלות, כולל זבל.

יום רביעי ללא גלוטן.
הדכדוך, אגב, עבר כלא היה. (הפסיכולוגית שלי מאוד מוכשרת.)
חוץ מהטיפול גם עוזר שאני פשוט, תוך ארבעה ימים, נראית כל כך הרבה יותר טוב. זה לא יאמן בכלל.

אני לא יודעת אם גיליתי את האור, אבל כיף לי. ואני אוכלת המון אגוזים ושקדים ושקדיה אהובתי ואני מרזה. היש משמח מזה?

(ובכלל, ללחם כוסמין שאני אוכלת בשנה האחרונה, יש, עם כל הכבוד, טעם של סוליה. לא להאמין שהייתי מכורה לחתיכת סוליה הזאת.)

הטעות היחידה והמרגיזה של היום הייתה לאכול בבית התילאנדי. זה היה כבד ולא טעים וישב לי. היה לי ברור שכך יהיה.

Glycemic index gives an idea of how quickly the starch in food converts to blood sugar. The slow carbohydrates are to be preferred and the fast ones avoided. This will reduce the need for insulin production. If you eat a diet low in carbohydrates you will reduce your weight because you avoid the cravings caused by low blood sugar. A meal high in carbohydrates forces the release of insulin to regulate the high levels of blood sugar. The result is the opposite - low blood sugar. This is the "catch 22" you have to avoid. The answer is to eat food that does not make you hungry

מתוך הבלוג של הרופאה (זה בהקשר של דיאטה ולכן מדובר פה על ירידה במשקל, אבל לענייננו זה ניסוח ממש יפה של הקשר בין אכילת דגנים לבין הבור בבטן).

חוץ מהטיפול גם עוזר שאני פשוט, תוך ארבעה ימים, נראית כל כך הרבה יותר טוב. זה לא יאמן בכלל
מיכל, את מוכנה לפרט? מאיזה בחינה את נראית יותר טוב?

כשהיתה לי הזדמנות לבחור, הגוף שלי רצה חלבון עם שומן ולא סוכר עם כימיקלים.

_יום רביעי ללא גלוטן.
הדכדוך, אגב, עבר כלא היה. (הפסיכולוגית שלי מאוד מוכשרת.)
חוץ מהטיפול גם עוזר שאני פשוט, תוך ארבעה ימים, נראית כל כך הרבה יותר טוב. זה לא יאמן בכלל._
כמות הנוזלים שנאגרת מעמילנים לא תיאמן פשוט.

_יום רביעי ללא גלוטן.
הדכדוך, אגב, עבר כלא היה. (הפסיכולוגית שלי מאוד מוכשרת.)_
גם הפסיכולוגית, גם זה שעברת את הקריז הראשוני. אצלי הטיפול היה בד בבד עם דיאטת קנדידה יסודית של חצי שנה. עד היום אני לא יודעת למה לייחס את הצלחתו המסחררת. כנראה לשילוב

שליחה על ידי ממ* » 14 אפריל 2011, 09:27

אני נותנת לו כי אחרי כשמונה שנים של אלרגיות מטורפות למזון, של תפריטים מוגבלים בצורה קיצונית (אסור מוצרי חלב, אסור גלוטן, אסור סוכר, וכמובן לא שום דבר עם כימיקלים), ראיתי שהילד לא גדל גם ככה, כי אין לו שמחה מהאוכל, כי הוא מרגיש מסכן ומקופח ולא יכול להשלים עם ההגבלות, כי הוא רוצה רק ובעיקר מה שאסור לו.

בשמת, אני איתך לגמרי בעניין זה. אין להתעלם ממורכבות הסיטואציה. אם בנך כל כך רזה וענייני התזונה שלו היו כל כך (כל כך!) מסובכים, הכי חשוב שיפתח חדוות אכילה ושירגיש כמה שיותר כאחד האדם. זה בעדיפות ראשונה.

אני בינתיים מסתדרת יפה ללא גלוטן, חוץ מהיום ההוא שבו בלעתי המון לחם.

_הצליח לי. כמות גדולה מדי ומבושל אבל שום דבר שיושב לי על המצפון.
המתכון? מודעות גבוהה (בגלל הדף הזה) וכניסה למצב קליל עם הילדים. הרבה צחוקים ושמחה סביב כל התארגנות הערב במקום מחשבות על בית מסודר ושקט.
זה עבד יופי.
כמה אפשר להחזיק את זה לאורך זמן? תשאלו אותי בעוד שבוע. או מחר..._

עכשיו ראיתי את זה... מגניב!
נראה לי שכמו כל השינויים אפשר להחזיק את זה רוב הזמן. אבל את יודעת מה, כמו שאת אומרת, לחשוב חיובי.
זהו. זה השתנה.
אתמול מצאת את המתכון לערב טוב. יקח זמן לחדד את זה, אבל עלית על זה. (זה נכון? או שאני מגזימה?)

מיכל, את מוכנה לפרט? מאיזה בחינה את נראית יותר טוב?

חברה שלי סיפרה לי על מאמן כושר אישי של העשירות והמפורסמות שהתראיין לאיזו תכנית בידור ואמר שהוא עוזר להן "להראות מדויקות בשמלהכלה."
אז אני מאמצת. לא יכולה להסביר את זה, אני בספק אם ירדתי במשקל, אבל אני פשוט נראית קצת יותר מצומצמת. והעור סבבה.

אני פשוט נראית קצת יותר מצומצמת.
(-:
אהבתי! איזו הגדרה מצוינת!

באמת חשבתי יותר בכיוון של עור, חיוניות וכאלה.
אני כבר כמה פעמים חוויתי את זה שאחרי כמה ימים של תזונה טובה לי אני נראית לעצמי הרבה יותר טוב. פשוט כיף לי להסתכל במראה. באמת לא נראה לי שזה קשור למשקל ולרוב זה אחרי כמה ימים כך שלא נראה לי שזה שינויים עמוקים יותר. חשבתי שזה פשוט כי אני מרגישה יותר טוב אז מיד נראה לי שאני גם נראית יותר טוב. אף פעם לא הצלחתי להבין אם זה באמת רק בראש שלי (ההבדל, השינוי) או שזה נראה באמת. לא בטוח שזה באמת משנה, אבל בגלל זה שאלתי, כדי לראות איך זה נחווה אצל אחרים... (בגדול, נראה לי שאת מתארת את אותו הדבר).

כמות הנוזלים שנאגרת מעמילנים לא תיאמן פשוט.
ניצן או מישהו, אפשר לקבל הסבר למשפט הזה?
איך הוא מתקשר למשפט שאני פשוט, תוך ארבעה ימים, נראית כל כך הרבה יותר טוב. זה לא יאמן בכלל.

אני מזדהה איתך בשמת.
גם בכורתי בת שבע וחצימ תכף, שוקלת 16 קילו ביום טוב!!!
אני בטוחה שאם הייתי מאפשרת לג'אנק להכנס הביתה היא היתה אוכלת כל היום...
וגם אני כל הזמן בהתלבטות...כי היא כלכך אלרגית שזה מרגיש לי ממש איום ונורא לאפשר לה את כל הזבל...

שאם הייתי מאפשרת לג'אנק להכנס הביתה היא היתה אוכלת כל היום
מה שאנחנו עושים זה שהג'אנק כמעט לא נכנס הביתה (בורקס ורוגלך זה דבר נדיר פה), ולמרבה ההפתעה - כמעט כל האוכל שהוא אוכל הוא אוכל אמיתי. אבל עצם זה ש"מותר" לו ושזה אפשרי ושבאירועים או כשמתארחים או במסעדות אין מגבלה, אז זה פותח לו את התיאבון.
למשל:
כשאסור היה לו הכל, הוא כל הזמן רצה לחם, גנב חתיכות של לחם מאחותו למשל. מרגע שמותר לו, מתברר שהוא לא ממש אוהב לחם. מלפפון הוא אוכל יותר בחשק. במיוחד פרוסות מלפפון שעל כל אחת מהן נחה חתיכה קטנה של זית סורי אורגני בכבישה ביתית של נאות סמדר P-:
כשאסור היה לו הכל, טען שהוא אוהב קוטג'. עכשיו מותר לו קוטג' כמה שהוא רוצה. לא נוגע בה בכלל.
אוכל עוף וירקות מוקפצים על אורז, קציצות במיץ עגבניות (אורגני (-: ) עם פירה, התחיל לאכול סלט ירקות (במשך שנים נגע רק בירקות חתוכים), וכן הלאה.
כל הזמן ביקש "מעדני חלב" למיניהם. בסוף התברר שהכי טעים לו יוגורט פשוט עם בננה חתוכה בתוכו...

שליחה על ידי ממ* » 14 אפריל 2011, 13:15

קוסמת, אני הייתי מנסה את השיטה של בשמת: מותר לפעמים בחוץ.
אני לא מכניסה שום ג'אנק הביתה אף פעם. אבל בחוץ מרשה ממתק ליום. אם לא הייתי מרשה, היתה התעסקות עם זה כל היום. עכשיו המסגרת ברורה. גם אם חורגים ממנה, חוזרים אליה. הרוגע והתחושה שלה שהיא לא מקופחת שווים את זה והפסדי יוצא בשכרי.

ואיך שכחתי, בכלל באתי לשתף אתכן בעוד תובנה ענקית שהיתה לי מקריאת הדף של ד"ר דאלקויסט השבדית.
מעניין, שברגע שמשהו מגיע משבדית, פתאום יש לו מוחשיות ונוכחות בשבילי שלא התחברה משום מקום אחר. זה כאילו, גם מוכר וגם זר בעת ובעונה אחת. ההזרה יוצרת תשומת לב לפרטים, והמוכרות והביתיות גורמות לפרטים להיות מוחשיים ובולטים ביתר שאת, בעוד שהפריטים המוכרים בארץ, פשוט שקופים כבר, רואים דרכם ולא אותם.

אז פתאום הבנתי מדוע כל כך טוב לי אחרי ארוחה של דג סלמון.
הסלמון הוא דג שמן! איך לא זכרתי את זה קודם...
ואני אוכלת אותו עם טונות של חמאה! שאני שמה בגושים על הסלמון כשהוא כבר עובר לצלחת שלי, כך שהחמאה לא עוברת חימום.
מה שאומר, שהארוחה שמנה במיוחד, עשירה במיוחד בשילוב של שומנים. אגב, אם חושבים על זה - עוד תובנה

, אז זה בדיוק הצירוף שהמליץ עליו ווסטון פרייס כשדיבר על השילוב של "שמן מכבד של דגי קוד" עם "חמאה איכותית"
(נו, זאת מהגריין על חמאה שנחבצה באביב מחלב של פרות שרעו באחו את העשב הצעיר שצמח אחרי החורף... לא מחלב של פרות שכלואות ברפת ואוכלות תערובת שבה עצמות תרנגולות וכיוצא באלה מעדנים מלבבים שמתאימים אבולוציונית וביולוגית לקיבת הפרה S-: ).

אחרי ארוחה כזאת, ממש אין לי קריז.
לא מתחשק לי אף פעם "משהו מתוק" או לחם או שום דבר כזה.
אני מרגישה טוב, עירנית, חזקה ושמחה.

אז מעבר לשילוב שמתאים למזגי לפי עקרונות הרפואה הערבית (תיכף אסביר), השילוב של דג שמן עם המון חמאה מאזן את משק האינסולין בגוף שלי ולא יוצר היפו או היפר גליקמיה בשום צורה! מדהים ומהמם! אין, אני הולכת להיות מנויה קבועה של "ג'קו"
אז מה השילוב שלי?

חתיכות סלמון נורבגי טרי (לא קפוא) אפוי בתנור, בלי כלום או עם מעט מאוד חמאה ועם המון שיני שום (הן נשארות די מוצקות ועוקצות בזמן הקצר שלוקח לסלמון)
המון גושי חמאה על הסלמון אחרי שמעבירים לצלחת
משהו כבוש בכיוון החריף. למשל, מלפפון חמוץ לא כל כך מתאים, שומר כבוש כן, עמבה הינדי כן בתנאי שהיא אמיתית ואוכלים חתיכות מנגו ולא סתם רוטב נוזלי
סלט ירקות או ירקות בתנור (בטטה אפויה בקליפתה הולכת מעולה עם הסלמון) או פסטו או אפילו פירה טרי (שוב, עם המון חמאה...). לא חייבים להסתפק באחד מהם... (רמז עבה).

הקשר לעקרונות התזונה מהרפואה הערבית העתיקה: לי אישית יש עודף לחות, ולכן הדג, שהוא לח בטבעו, בעייתי לי. אבל: האפייה שלו, בשילוב עם שום, בשילוב עם חריף - כל אלה מייבשים וכך מאזנים את עודף הלחות לכיוון היובש.

עכשיו עזבי את הרדוקציה וממה זה מורכב, ותראי שאת אוכלת אוכל יותר טבעי, ומתאים לאקלים קר, שזה האקלים שיותר מתאים לך גנטית ככל הנראה.
כולל המשיכה לדגים ולירקות שורש.

נסענו לצפון לסוף שבוע משפחתי ואני כבר רואה איך זה מתחיל לנגוס לי בתזונה שלי. אז הנה מה שאני רוצה בסופ״ש הזה: פשוט לא לאכול לחם, בבקשה. ולהתנתק מהאינטרנט! קטלניותו של האייפון... רק עכשיו הרמתי את הראש וקלטתי כמה ירוק הכל. סופ״ש מצוין ושבת שלום. מיכל בז

הו לא! נשארתי מאחור...

בשמת, שני עניינים לי אליך בנוגע לילדון.
1) סתם כי לא מתאפקת - אם אני עושה חשבון הגיוני, נדמה שהקינוח(ים) שקניתם במיטב כספכם בסופר עולים בערך כמו קינוח אחד שווה במסעדה. מעבר לכסף, שילמתם גם את המחיר של שיטוט במקום זדוני ביותר ומתן אפשרות בחירה מתוך דברים שאת לא מאמינה בהם. אולי שווה לשקול להזמין קינוח אחד לשולחן ודי. הרי מה כולם רוצים בסוף הארוחה? כפית או שתיים של משהו מתוק (ותובנה שזה אומר שהם אכלו משהו שלא מתאים להם

). בכל אופן, זה מה שעושים אצלנו נוכח מחירם המופקע של קינוחים ורעילותם. לוקחים אחד לשולחן עם הרבה כפיות וזהו. כשיושבים במסעדה שווה אפשר לסמוך על חומרי הגלם שיהיו לפחות איכותיים, גם אם הם מרכיבים מנה בכלל לא רצויה.
2) אני באותה סירה איתך מול הילדים. הגעתי למסקנה שחייב להיות הבדל בין היחס שלי לאוכל שלי לבין היחס שלי לאוכל של הילדים. בהינתן שכבר הסכמנו שמאבקים ותהליכים חיוביים לא דרים בכפיפה אחת אזי כל מה שתאלצי אצל הילדים דינו להיכשל. מה שאת עושה בשביל עצמך זה משהו אחר כי את מסוגלת לייצר תהליך חיובי על סמך הבחירה שלך. מאחר ואת כל זה את יודעת נותר רק להשלים עם העובדה שהילדים שלנו חיים בעולם שיוצר לנו קונפליקט, ללמד אותם כל מה שאפשר על הנושא, לזרוק מהבית כל מה שלא נראה לנו וזהו. אני חושבת שממש אסור להתייסר על זה. וזה בלי שום קשר למצב הספציפי של הילדון. הדבר הקובע הוא הדרך החינוכית שלעולם אינה נושאת פרי מתוק מתוך מאבק. יום אחד כל הילדים שלנו יגיעו לבאופן ויארגנו לעצמם קבוצת תמיכה לשינוי תזונתי. כל אחד מהם ילך את כברת הדרך הנחוצה לו כדי להתמודד עם השפע המסוכן של העולם שלנו. וזהו. זה מה יש. אני מצמצמת את כברת הדרך הזו אבל מכירה לגמרי בכך שהיא תהיה. אני יודעת שזה נשמע פסימי אבל זו דווקא האופטימיות שלי שמדברת. אני רואה את הדוגמה האישית שלי ואת מה שכבר הצלחתי להשיג (היום הגדול אמר לי משום מקום שהוא בכלל לא אוהב לחם! הייתי בשוק) ואני יודעת שיהיה בסדר. וגם אצלך כך.

ממ, שיגעון על ההצלחה שלך! נהדר. מדגישה לך משהו בנוגע ליום ההוא עם הלחם - הניסיון שלי לגבי עצמי הוא שככל שיותר נגמלים כך צריך פחות כדי להימנע מקריז. הכוונה היא שיכול להיות שמנת הלחם הגדולה פתרה לך בעיה גדולה והציבה אותך בנקודת ההתחלה ואת לא מודעת לזה. כלומר, ממנת הלחם הזו הספירה של הגוף מתחילה לגמרי מחדש. ויכול להיות שבגלל שאת במצב טוב בעצם תוכלי למשוך ככה יפה איזה שבוע.
יכול להיות שהגוף שלך עובד אחרת. אבל... אם תראי שבעוד כמה ימים פתאום בא לך עוד קריז תדעי מאיפה הוא בא ודברי עם עצמך במקום לאכול את הלחם כי אחרת המעגל הזה לא נפסק.
מאחלת לך בקלות.

מיכל, כיף לשמוע את השמחה שלך ואת המודעות שלך. שיהיה לך בהצלחה רבה ובהנאה רבה.

הדכדוך, אגב, עבר כלא היה. (הפסיכולוגית שלי מאוד מוכשרת.)
לא מתאפקת כי זה קופץ לי - עם כל הכבוד לפסיכולוגית שלך, אם הדכדוך עבר אז זו את. זו את המוכשרת. השינוי הוא שלך. לא לתת לאף אחד לנגוס לך בקרדיט. יש אנשי מקצוע מעולים, זה נכון, אבל הם שם בשביל לאפשר. מה שאנחנו עושים זה שלנו. את את את. את מוכשרת.

שליחה על ידי ממ* » 14 אפריל 2011, 15:41

_הכוונה היא שיכול להיות שמנת הלחם הגדולה פתרה לך בעיה גדולה והציבה אותך בנקודת ההתחלה ואת לא מודעת לזה. כלומר, ממנת הלחם הזו הספירה של הגוף מתחילה לגמרי מחדש. ויכול להיות שבגלל שאת במצב טוב בעצם תוכלי למשוך ככה יפה איזה שבוע.
יכול להיות שהגוף שלך עובד אחרת. אבל... אם תראי שבעוד כמה ימים פתאום בא לך עוד קריז תדעי מאיפה הוא בא ודברי עם עצמך במקום לאכול את הלחם כי אחרת המעגל הזה לא נפסק._
גוגוס, את באמת חמודה. לא סתם הן אמרו את זה פה

מאוד מעניין מה שאת אומרת. אני חשבתי על זה אחרת, שהגוף לא התרגש מהגלוטן ונתן לי להמשיך. אבל, אולי את צודקת וזה הביא אותי לנקודת האפס. אנסה את הדרך שלך ובפעם הבאה אדם עם עצמי במקום לאכול את הלחם
בסך הכול, אם לוקחים את התיאוריה של ניצן שזה לוקח לפעמים שנים, אני באמת בתהליך של שנים. אבל בעצם לאחרונה, לפני ההתגייסות הזו, אכלתי די הרבה לחם.

אני כל הזמן שוכחת לספר שהגמילה צריכה לבוא במקביל לגמילה מקפה. הגמילה מקפה אורכת לי שנים. משלוש כוסות לפחות והרבה כדורים נגד כאבי ראש שמכילים קפאין, אני עכשיו בשני חצאי כוסות (שני חצאי כפיות) ביום. את הכדורים עזבתי לפני שנתיים או יותר ואני כבר לא חושבת עליהם בכלל. פעם לא הייתי מעבירה יום בלי כדור או יותר. אצלי הכמיהה לבצק מקבילה לכמיהה לקפה--מטרתה להעלות את לחץ הדם ולהרים את הראש.

גוגוס, ספרי איך הולך לך. יאללה, עדכונים.

ממ, להיגמל מיותר מדבר אחד בו זמנית זה לא פשוט. בעיקר אם את מזהה התמכרות אמיתית. ועדיין, אני מצביעה בעד הדרך שלך. מורכבת ואיטית. זה באמת לוקח המון שנים. ולדעתי זה בסדר גם אם אחרי המון שנים לא נגמלים לגמרי אלא פשוט לא נופלים בפראות כזו. לו הייתי יודעת שבסוף הדרך אוכל לאכול פרוסת לחם פעם בכמה זמן והכי הרבה זה ייצר נפילה קטנה ואני אקום ממנה, הייתי לוקחת בשתי ידיים.

אני במצב מעולה. תודה ששאלת. בעצם הערב אתמול הסתיים במרק ירקות מיותר לגמרי. בלי גלוטן ובלי גבינה או משהו כזה אבל עדיין מיותר לגמרי. איך יודעים? כי קמתי עם צרבת. כדי שחלילה לא אחשוב שזה הכל בסדר. מזון מיותר ומבושל עושה את זה. וטוב שככה. תודה לגוף שלי שהוא לא מתעצל ולא מעגל פינות ומזכיר לי שוב ושוב.
יש לי אחלה יום היום עד כה. שייק וסלט טעים והכל טוב.
החלק הפצצתי - עבר עלי היום משהו קשה. אפילו קשה מאוד. לא יודעת עד כמה אתן מכירות אבל חוויתי טראומה משנית לא פשוטה. מי שלא אומר לה כלום, אין דבר. משהו קשה זה מספיק מובן. וכל ישותי כמהה לשוקולד כדי להעלים את האיום הזה. כל ישותי, בחיי. ונסעתי על אבן גבירול שהוא רחוב השוקולד בכבודו ובעצמו ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי כל כך הרבה עד שעברתי אחד אחרי השני על פני כל הפתחים שצועקים "שוקולד". בסוף החלטתי לעצור. פשוט לעצור. ולחשוב מחשבה רציפה אחת. המחשבה הזו אמרה "סלט". אז עצרתי מייד בלחם ארז וקניתי סלט. אכלתי אותו בהנאה מרובה, נשמתי עמוק ולא הזדקקתי יותר לשוקולד.
וזו היתה הרגשה נפלאה.

לא מסכימה בקשר לילדים. מבחינתי זה סמים, ואני מוכרתי מילדות. אז גם אם אמא מעשנת מדי פעם, וגם אם זה הכי נורמטיבי בסביבה שלי, יותר חשוב לי לשמור על הגוף שלהם תוך הגנה מתמדת על הנפש (שמירה לא להחשף, הסברים וכו') יותר מוצלח בעיניי שהילדים יהיו בקטע של לגזור לי סיגריות מאשר בקטע של עישון בעצמם.

בשמת אין בעיה עם חימום חמאה, היא לא שמן זית ולא דבש. היא רק הופכת לגי (חמאה מזוקקת)
אבל חמאה קרה זה יותר טעים

.
אני אנסה את הפטנט שלך מחר.
היום הכנתי לי "רוטב" לדג מקרם פרש (30% שומן בערך) עם עירית, שמיר ושום קצוצים.
זה גם טעים, אבל קצת התבאסתי שלא הרגשתי את הטעם של החמאה (שהיא הסיבה האמיתית שאני מתעגעת ללחם)

הדרך הכי טובה לשמור על הילדים זה לחיות את שינוי התזונה וכך גם אם מגיל מסויים נוצרים או מתרחבים השוליים של הג'אנק (אלן קאר) זה הרבה פחות גרוע ממה שקורה בסביבה ותמיד המצב שבו הילדים אוכלים בעיקר כמו ההורים שלהם נשאר בתוקף.

חמאה לא נשרפת ב-180 מעלות? את בטוחה?
וואו איך בא לי הרוטב שעשית!
(טוב, השבוע כבר אי אפשר לעשות הזמנה, בשבוע הבא אנחנו בים המלח ברביעי חמישי, בקיצור, הסלמון שלי יחכה. זוממת להוסיף לו עוד איזה דג, אולי ממי הדן...).

ניצן, רק למען הסר ספק, אני לגמרי מסכימה איתך ברמה העקרונית.
זה פשוט לא פרקטי לי. כמו הרבה דברים אחרים שאני חושבת שהם נפלאים אבל בפועל בוחרת אחרת.
ומה שאני כותבת לא מצדיק את הבחירה הזו. הוא פשוט משקף התבוננות מאוד ריאלית על החיים שלי. כזו שגם עובדת.
ואני שמחה מעומק הלב על זה שבדבר כזה, שהוא כל כך חשוב, את מצליחה לחיות חיים שעולים בקנה אחד, או לפחות נשמעים מאוד קרובים, עם מה שאת באמת מאמינה בו.

הי מיכל שץ , בתאבון לך...
בשמת, למרות שהדיון הזה ברטבים רחוק ממני שעות אור, אני רואה לנכון לציין שכל חושיי מתקוממים נגד חימום החמאה.
הדרך הרגילה שלך, הנחת החמאה על הדג החם, נשמעת לי הרבה יותר ידידותית לחמאה ולגוף שלך. סתם תחושת בטן, תרתי משמע.
ובתאבון גם לך.

הערה אחרונה להיום - אני חוששת שיש לי התמכרות למוצרי חלב. התמכרות שונה מזו שיש לי לגלוטן. התמכרות מהסוג של משיכה למשהו שעושה ממש רע אבל לא קל לשים את האצבע על מה זה הרע הזה בדיוק.
אני אוהבת מאוד מוצרי חלב. ממש ממש טעים לי. כמעט בכל צורה שלהם. ויכולה לאכול מהם המון בהנאה.
ואחרי זה אני מרגישה לכאורה מצוין. ואז... אחרי כמה זמן... אני רואה פתאום פצעונים, וכתמים על העור, ושאר ירקות שמתבטאים תמיד בהשהייה.
יש לי תחושה פנימית עמוקה שזה עושה לי ממש רע ושמאחר והיכולת שלי לצורך מוצרי חלב איכותיים באמת מוגבלת מאוד אני פשוט צריכה להעיף את זה מהתפריט לגמרי.

מודה שנזכרתי בזה בגלל הקרם פרש של מיכל שץ , קראתי את זה וחוויתי בו זמנית משיכה עזה ורתיעה עזה ופתאום הבנתי שמעולם לא כתבתי על הקושי הזה שלי בדף הזה. קשה לי עם מוצרי חלב. אני נמנעת מהם רוב הזמן אבל לפעמים יש לי התפרצויות כאלה קשות. מזכיר קצת את מה שכתבתי בעצמי ל ממ. שהגוף די גמול אז בשביל למנוע קריז אני צריכה די מעט. אבל זה עדיין קריז.

לי הם עושים גזים. מכיוון שכאשר אני אוכלת כמו שצריך אין לי כמעט בכלל גזים, אנחנו לוקחים אותם ברצינות - אם משהו גורם לגזים, הוא לא אמור להיות בתוך הגוף.
כנ"ל קטניות מעובדות (ואני מתכוונת לכאלה שמייבשים ומוכרים בתוך שקית, גם אורגניות, גם מונבטות..) אפונה ושעועית ירוקות ממש לא עושות אפקט כזה.

אוכלת אוכל יותר טבעי, ומתאים לאקלים קר.
העמבה הינדי שלי לא ממש מתאים לאקלים קר, לא?

נדמה שהקינוח(ים) שקניתם במיטב כספכם בסופר עולים בערך כמו קינוח אחד שווה במסעדה.
חחח בהתחלה הבנתי אותך הפוך.
תשמעי, זה האיש קבע. אני לא התערבתי ולא שברתי לו את המלה. הוא החליט לא על הקינוח במסעדה. כמו כן, האיש עשה חשבון בינו לבין עצמו שעדיף לקנות 8 פריטים בסופר שישמשו את הילדון ואותו במשך כמה זמן, מאשר להוציא את אותו הסכום על פריט אחד במסעדה ברגע אחד.

לוקחים אחד לשולחן עם הרבה כפיות וזהו.
גם אנחנו. אבל היינו שלושה, מתוכם שניים לא רצו בכלל.

לא יודעת עד כמה אתן מכירות אבל חוויתי טראומה משנית לא פשוטה.

(זה בטח קוד למשהו שאני אמורה להבין אבל אני לא מנחשת)

לא מסכימה בקשר לילדים.
וגם אם זה הכי נורמטיבי בסביבה שלי, יותר חשוב לי לשמור על הגוף שלהם תוך הגנה מתמדת על הנפש
ניצן, אם מה שכתבת קשור באיזושהי צורה למה שאני סיפרתי על הילד שלי, אז זה ממש בטעם רע, תסלחי לי.

אני כבר שנים כותבת באתר הזה שאלה סמים וגו' (יש אפילו גריין מדברי בנושא).
ובכל זאת,
אני לא דיברתי על "ילדים".
אני דיברתי על מקרה מורכב ומיוחד במינו של ילד אחד.
ולא מדובר בילד כמו הלביבות טפו טפו טפו חמסה חמסה שיש לך בבית. מדובר בילד שהפסיק לגדול למשך יותר משנה ולא מדביק את הפער הזה, שנמצא בפער גובה של ראש מילדים בני גילו, שבגיל 7 שקל 15 קילו.

וזה עוד מעבר לעובדה הפרוזאית שלך יש פרטנר לתזונת הילדים שלך. לגבי הפרטנר שלי, זה מי שבחר בורקסים ורוגלך מקמח לבן, מרגרינה וסוכר.

אני תיארתי פה את המצב המורכב ש אני חיה בו, עם התהליך שאני עוברת, עם הבחירות האישיות שלי, עם המאבק האישי שלי לזקק את התזונה שלי לכיוון שאני בוחרת למען עצמי - כאשר באותו זמן אני גם משחררת את הבן שלי מכל מאבק בשביל ולמען התהליך האישי שלו.
כי אני כאמא רואה את הבן שלי, ואת הצרכים שלו, ברגע הזה בזמן.
ואני כאמא רואה, ששנים של תזונה מוגבלת מסיבות אלרגיות יצרו אצלו כזה קריז ל"סמים", שכל עוד זה אסור ונחשק וגונבים את זה, זה לדעתי עושה יותר נזק לילד מאשר לאכול ולגלות בהדרגה שהוא בעצם בכלל לא אוהב.
וגם עשה לו נזק אדיר, שהוא לא רצה לאכול את מה שהיה מותר לו. ולכן נתקע על 15 קילו במשך כמה שנים (!). ולא היה לו תיאבון.
ועכשיו, תוך שנה וחצי עלה 5 קילו, מ-15 ל-20!
לא בלי מאמצי על שלי, אבל בכל זאת.

ויחד עם זה, אני מודעת היטב לעובדה שכאמא אני יכולה לכוון הרבה מאוד. כמו שאני מתעקשת על שמן דגים, אני שמה על השולחן ירקות חתוכים. אני פועלת בהרבה דרכים מאוד מודעות לעודד את מה שאני חפצה ביקרו.

לגבי תולדות הילד, בקשה מיוחדת של בשמת.
מי שרוצה להסביר דווקא לי מה רע בג'אנק, הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף, וכן תזונה ללידת תינוק בריא.
ואידך זיל גמור.

אני חוששת שיש לי התמכרות למוצרי חלב. התמכרות שונה מזו שיש לי לגלוטן
אני אגיד לך מה התיאוריה שלי:

לדעתי, הגנטיקה שלי מתאימה למוצרי חלב (כנראה גם שלך).
אבל, מוצרי החלב הזמינים לנו בשוק הם תעשייתיים שהופקו בשיטות איומות (חליבת יתר, תזונת הפרות מזעזעת, תנאי הפרות מזעזעים, אין מרעה חופשי, אין אוויר נקי, יש עומס ברפת, חומרי הדברה, החלב מופרד בצנטריפוגה שהורסת את המולקולות במקום בקיפוי השומן שעולה למעלה ובשיטות מסורתיות אחרות, עובר תהליכים הרסניים ומועבר בפלסטיקים לצרכן. שלא לדבר על המחלבות הקטנות שבכלל עושות גבינות מאבקת חלב במקום מחלב טרי שהגיע הבוקר למחלבה )-: ).

אז הכמיהה למוצרי החלב מוזנת על ידי "תחליף" נחות וזול, גרוע ומזיק.

אנחנו צריכות לחיות עם איזו עז או כבשה או פרה בחצר. וגם לדעת מה לעשות איתה... (דווקא ניסיתי ללמוד לחלוב עז. פחחחח. נראה לי שאם ילמדו אותי כל יום במשך כמה שבועות, בסוף זה ייכנס לי לידיים...).

וואי בשמת נראה לי שהילדים שלנו ממש דומים!!!
את עושה לי חשק לשחרר קצת מולה...
פשוט כל כך קשה כשמוצרי חלב סותמים לה את האוזניים, גלוטן עושה לה כאבי בטן ומתוק מזמין לה תולעים!!!
אני אנסה בכל זאת לשחרר קצת יותר...

פשוט כל כך קשה כשמוצרי חלב סותמים לה את האוזניים, גלוטן עושה לה כאבי בטן ומתוק מזמין לה תולעים!!!
אוי הילדים שלנו ממש דומים!!!!

אבל עכשיו חשבתי על עוד משהו: אני לא רק "משחררת". אני עושה מה שהומלץ גם לנו בכל הדפים בנושא התזונה פה: מציפה באוכל טוב, ואז הג'אנק תופס פחות מקום. למשל, כל איזה שעתיים עושה משהו לאכול, שכולל: שקדיה, מרק עוף אורגני שהכנתי, ירקות חתוכים, חיים, מוקפצים או מבושלים בכל מיני צורות, מרק ירקות, מרק כרובית, איזה פרי, קציצות עם פירה, שניצל עם תפוחי אדמה בקוביות, סלט, מלפפון פרוס כנישנוש, יוגורט עם בננה (בשבילו זה ממתק).
אחד הפטנטים שלי הוא 3 ארוחות צהריים: מוקדמת, אמצעית ומאוחרת. נגיד, מרק כרובית עם מלפפון שעשיתי טרי ב-12. אחר כך פירה עם שניצלים (אגב, אני שמה הרבה נבט חיטה גרוס בתור פירורי לחם). ולבסוף מרק עוף עם הגזר והעוף חתוכים בפנים. או מקפיצה פלפל אדום שלם במחבת ברצועות, שלי מת על זה.
ראיתי שאם אני שמה על השולחן צלחות קטנות חמודות עם עגבניות חתוכות, מלפפון פרוס, פלפל אדום ברצועות, מלפפון כבוש אורגני ביתי פרוס, כל מיני ילדים רעבים באים לראות מה מתבשל ובינתיים מנקים את הצלחות עוד לפני התחלת הארוחה...
או שעם הארוחה אני מגישה ברוקולי או אפונה ירוקה מאודים.
אם לא הייתי מגישה, אף אחד לא היה מבקש. כיוון שאני מגישה, זה נאכל.

בשמת, אני בעד מה שאת עושה. אני נגד הקונפליקט הפנימי. את עושה טוב ואת יודעת את זה. אז שלום לקונפליקט הפנימי. אני גם חושבת שהוא מייצג את הקונפליקט הפנימי שלך ביחס לעצמך או, נכון יותר לומר, את השאלות שיש לך עצמך לגבי התזונה שלך.
לכשעצמי, תחושת הבטן שלי מצביעה נגד
הגנטיקה שלי מתאימה למוצרי חלב (כנראה גם שלך).
יכול להיות שלך זה מתאים. אישית אני מפקפקת ביכולת של מוצרי חלב להתאים למישהו גנטית אבל זה באמת וויכוח עקר כי לכי תדעי...
גם כשאני אוכלת מוצרי חלב ממש משובחים שאני מרגישה שיכולה לסמוך על המקור אני חשה הנאה של מכורה ולא הנאה גופנית כזו כמו שיש לי כשאני שותה שייק ירוק. זה ממשפחה אחרת.

לא יודעת עד כמה אתן מכירות אבל חוויתי טראומה משנית לא פשוטה
לא קוד. פשוט נשטפתי בגל של הטראומה של אדם אחר. חושף את העיסוק שלי אז השארתי קצה ודי.
תודה על החיבוק.

אישית אני מפקפקת ביכולת של מוצרי חלב להתאים למישהו גנטית אבל זה באמת וויכוח עקר כי לכי תדעי...
אבל נמצא שהגוף של אותן אוכלוסיות שגידלו עדרים לחלב כן מותאם לעכל אותו. היהודים בהחלט היו רועי צאן נודדים והעשירים שבהם גידלו גם בקר, בשלושת אלפים השנים האחרונות לפחות. ואם יש לי גם גנים אירופיים כלשהם, אז גם הם מותאמים.
שוב, ההתאמה מוגבלת, ואם חושבים על זה - אבל פה באמת צריך עוד לחשוב על זה - הייתי אומרת, שמוצרי החלב היו בעבר, באוכלוסיות הרועים, מזון חי, כי הוא נצרך טרי עוד באותו יום, או לאחר התססה מסוגים שונים (קצרה יותר ליוגורטים ולבנה למיניהם, ארוכה יותר לגבינות צהובות למיניהן).
לעומת זאת, בימינו מוצרי החלב המתועשים הם מזון מת. מת מפני שחומם עד שהרגו בו כמעט הכל, ואחר כך העבירו אותו תהליכי עיבוד שהרגו את השאר.
אולי זה מזכיר את ההבדל בין מוצרי סויה מודרניים - לבין רוטב סויה מסורתי ואורגני שהותסס שנה ללא שימוש בחיטה או בתוספות מודרניות מערביות אחרות שנועדו להוזיל את המוצר ולקצר את משך תקופת הייצור שלו.

הרוטב המסורתי - מוצר מותסס שמועיל לאנזימים בקיבה שלנו.
המוצר המודרני - ג'אנק מת ורעיל.

בשמת, אני לא מדברת כאן מידע ולא מעמדת מוצא של התאמה גנטית.
מבחינתי, זה שאנשים צרכו משהו המון זמן עוד לא אומר שזה נכון לצרוך אותו או הגיוני אבולוציונית. זה פשוט משהו שאנשים התחילו לעשות מכל מיני סיבות.
אולי הסיבות שלהם לא היו טובות? אולי זו היתה טעות להתחיל עם זה בכלל?
כל גופי מתמרד נגד הרעיון של צריכת חלב אם של חיה אחרת או של אם אחרת. זה בעיניי הכי לא מותאם גנטית שיכול להיות.
זו תחושת בטן, זה הכל. לפעמים יש מזון שאני מרגישה שמולו אין לי צורך בידע או במחקר. משהו פיזי אומר לי - זה לא הגיוני.

ואגב סויה, אני מרגישה כך גם לגבי מותסס. נדמה לי שכבר עסקנו בזה פעם בעבר הרחוק של הדף הזה.
אני מרגישה שמזון מותסס באשר הוא, הוא מזון מת לגמרי. ממש ממש מת. אין לי מושג אם הוא מועיל לאנזימים בקיבה שלי אבל גם אם כן, אני מרגישה שהתועלת שלו לגוף שלי נמוכה מהנזק של הכנסת מזון מת לגמרי.

באופן כללי אני מרגישה שיש הרבה פיתוחים והמצאות של האנושות שנולדו כתוצאה מצורך כלשהו. ואם הצורך הזה נעלם אז אין סיבה אמיתית להמשיך ולצרוך את המזון הזה. אפשר פשוט להמשיך ולאכול את הכל טרי. לדעתי אכילה של הכל טרי תגלה שיש בזה הכל ומספיק. ואולי בתזונה כזו בכלל לא עולה שום צורך בחיזוק האנזימים בקיבה כי הכל בסדר איתם

לדעתי אכילה של הכל טרי תגלה שיש בזה הכל ומספיק
כולל בשר ציד נא?
אבל אנחנו דווקא מותאמים לאכילת בשר לא נא. צלוי במדורה או מעושן (מיובש בעשן מדורה) או מיובש (מיובש באוויר, תלוי על חבלים כמו כביסה על חבל).

אנחנו דווקא מותאמים לאכילת בשר לא נא.
משהו מרגיש לי לא נוח עם השימוש במילה "מותאמים". זה נשמע כמו קביעה עובדתית. וגם גורפת.
אני לא בטוחה שאני יודעת למה אנחנו מותאמים ואני לא בטוחה שמישהו בכלל יודע מרוב גלגולים שעברנו.
לי למשל מאוד טעים בשר נא ודג נא. בלי שום עיבוד. גם עוף, גם בקר, גם פירות ים. וגם הגיוני בעיניי לאכול את כל אלו. אלו דברים שאני יכולה לדמיין את עצמי משיגה לבד לו חייתי בתרבות אחרת. עוף או חיה קטנה אחרת. דג ממים רדודים. שרימפס.
צלוי מרגיש לי מת. מיובש מרתיע אותי כי אני ישר מדמיינת זבובים. מעושן איכשהו נראה לי הגיוני אבל מדורה לא נראית לי הגיונית. הבערת אש מרחיקה אותי מהטבע החייתי שלי ומקרבת אותי לטבע האנושי שלי.
נא לגמרי מסתדר לי טוב. טעים לי מאוד ובכמות קטנה גם ממריץ אותי. טיפה יותר ממה שנחוץ והופ, אני בכיוון התחושתי השלילי.
ככל שמזון דורש ממני יותר דיוק כך אני יודעת שהוא מחובר יותר לאיזו ידיעה פנימית ועמוקה שלי. בחלבון מעובד מן החי לא נדרש לי דיוק כזה. פועל יותר בדיכוטומיה של טוב/רע ובעיקר רע.

מעניין.

חברות יקרות, קמתי הבוקר עם ידיעה פנימית חזקה שהאינטרנט מקרב אותי קצת יותר מדי לטבע האנושי שלי

לוקחת לעצמי זמן דיאטה של כמה ימים.
סוף שבוע נפלא לכולכן וליל סדר נטול מפגעים מכל סוג שהוא, למי שחוגגת.

שליחה על ידי ממ* » 15 אפריל 2011, 11:45

אישית אני מפקפקת ביכולת של מוצרי חלב להתאים למישהו גנטית אבל זה באמת וויכוח עקר כי לכי תדעי...
אני חושבת שזה כמעט בלתי אפשרי לבדוק דברים כאלה. כן אפשרי לבדוק אישית. אגב, אפשר ממש לערוך בדיקה באמצעות צמצום התפריט והוספת סוגי מזון בהפרשים של שלושה ימים-שבוע.

_חברות יקרות, קמתי הבוקר עם ידיעה פנימית חזקה שהאינטרנט מקרב אותי קצת יותר מדי לטבע האנושי שלי happy
לוקחת לעצמי זמן דיאטה של כמה ימים._
התנקות נעימה מהרשת, גוגוס

שליחה על ידי ממ* » 15 אפריל 2011, 12:02

בשמת, אני חושבת שניצן הגיבה לדברים של אחרות (בהם שלי). ברור שהמקרה של בנך הוא מיוחד ביותר ודורש התייחסות שמביאה בחשבון את כל המורכבות.

לא מסכימה בקשר לילדים. מבחינתי זה סמים, ואני מוכרתי מילדות. אז גם אם אמא מעשנת מדי פעם, וגם אם זה הכי נורמטיבי בסביבה שלי, יותר חשוב לי לשמור על הגוף שלהם תוך הגנה מתמדת על הנפש (שמירה לא להחשף, הסברים וכו') יותר מוצלח בעיניי שהילדים יהיו בקטע של לגזור לי סיגריות מאשר בקטע של עישון בעצמם.

עניין החשיפה הוא הקריטי פה, ניצן. כל עוד יכולתי להימנע מלחשוף את בתי, עשיתי זאת באופן ממש הרמטי. ככל שהיא גדלה, זה לא אפשרי. ממש לא אפשרי. זה הופך לעיסוק אינסופי, שכנועים, הסתבכויות. כשהיא אצל חברות ומגישים ממתקים, זה מסובך מדי למנוע ממנה. מחר חברה שלי לוקחת אותה למוזיאון. בטוח שהן יקנו גלידה, כי הבן של החברה אוכל גלידה כשיוצאים. אין שום אפשרות שהם יישבו לאכול גלידה, ובתי לא תאכל, משום שכך כל הטיול הנפלא יתמצה ברצון שלה לגלידה. כמה הוראות אני יכולה לתת לחברות שלי? אני נותנת, אבל זה מוגבל. עדיף לי שתיהנה מהמוזיאון.
אני כן לימדתי אותה להסתפק בממתק ביום. לא תמיד זה עובד, אבל זה שווה יותר מכל הבלגן שנוצר עקב זה שהיא גדלה ומסתובבת בעולם ורוצה ממתקים ואני כל היום עסוקה בלמנוע ממנה. הרגשתי אז שהעיסוק הופך למעיק וחסר חדווה.
וכל זה כשהיא אף פעם לא ראתה אותי אוכלת ג'אנק, ובכלל מושג הממתק והקינוח ו"המשהו המתוק" הוא לא קיים אצלינו בבית. אפילו כשהיא אוכלת בננות מיובשות בשמש, זה לא מקוטלג כמשהו מתוק.

שליחה על ידי אחת* » 15 אפריל 2011, 14:37

_עניין החשיפה הוא הקריטי פה, ניצן. כל עוד יכולתי להימנע מלחשוף את בתי, עשיתי זאת באופן ממש הרמטי. ככל שהיא גדלה, זה לא אפשרי. ממש לא אפשרי. זה הופך לעיסוק אינסופי, שכנועים, הסתבכויות. כשהיא אצל חברות ומגישים ממתקים, זה מסובך מדי למנוע ממנה. מחר חברה שלי לוקחת אותה למוזיאון. בטוח שהן יקנו גלידה, כי הבן של החברה אוכל גלידה כשיוצאים. אין שום אפשרות שהם יישבו לאכול גלידה, ובתי לא תאכל, משום שכך כל הטיול הנפלא יתמצה ברצון שלה לגלידה. כמה הוראות אני יכולה לתת לחברות שלי? אני נותנת, אבל זה מוגבל. עדיף לי שתיהנה מהמוזיאון.
אני כן לימדתי אותה להסתפק בממתק ביום. לא תמיד זה עובד, אבל זה שווה יותר מכל הבלגן שנוצר עקב זה שהיא גדלה ומסתובבת בעולם ורוצה ממתקים ואני כל היום עסוקה בלמנוע ממנה. הרגשתי אז שהעיסוק הופך למעיק וחסר חדווה._

כל כך מזדהה.
ניצן, אם לא אכפת לך לפרט, אשמח לשמוע איך זה מתנהל אצלכם?
האם היא הולכת לבד לחברות, לקרובי משפחה? ואז היא יודעת בעצמה מה לאכול ומה לא?

וכל זה כשהיא אף פעם לא ראתה אותי אוכלת ג'אנק, ובכלל מושג הממתק והקינוח ו"המשהו המתוק" הוא לא קיים אצלינו בבית. אפילו כשהיא אוכלת בננות מיובשות בשמש, זה לא מקוטלג כמשהו מתוק.

אחת, תיקנתי לך את הציטוט (כל מה שמופיע בין מקפים תחתיים יהיה בפונט מוטה של ציטוט). אפשר למחוק אחרי שראית

באתי לשתף בסיפור קטן:
כאמור, בת ה-13 שלי בבראטיסלאבה, תחרות מקהלות בינלאומית.
היום היו כל המקצים של התחרות (הבנות שרו סה"כ 12 שירים ב-3 מקצים שונים).
לקחו אותן לצהרים, איפה?
במקדונלדס!
מה אכלת?
"צ'יפס ומיץ תפוזים".
זה הכל? מה, לא רצית איזה המבורגר או משהו?
"לא, אמא, את יודעת שאני לא אוכלת במקדולנדס [בנימה של: א-מא, כאילו דאאא!], אבל פשוט לקחו אותנו לשם אז נאלצתי להזמין משהו ".

שכחתי לספר שהיא אמרה שהאוכל במקדונלדס מגעיל...

_לא מסכימה בקשר לילדים
וגם אם זה הכי נורמטיבי בסביבה שלי, יותר חשוב לי לשמור על הגוף שלהם תוך הגנה מתמדת על הנפש
ניצן, אם מה שכתבת קשור באיזושהי צורה למה שאני סיפרתי על הילד שלי, אז זה ממש בטעם רע, תסלחי לי._
עוד לא קראתי מהשורה הזו הלאה. מיד מודיעה שאין שום קשר אלייך, הגבתי לחלוטין למה שגוגוס תארה כגישה שלה.
יש לי הרגשה שאני לא אוהב את מה שאני עומדת לקרוא הלאה, אז מבהירה את זה לפני הכל.

ובאופן כללי, אם את חושדת בי בטעם רע, קודם כל תוודאי במאה אחוז שהבנת אותי נכון.
הולכת להמשיך לקרוא בברכיים קרות.

בשמת, קראתי עוד, מתנצלת על האי הבנה. ממש ממש אי הבנה. אין שום צורך להסביר לי את הנסיבות שלך, אני מכירה אותן היטב. ההתייחסות שלי, כאמור, היתה בלעדית לדברים של גוגוס.

_כל כך מזדהה.
ניצן, אם לא אכפת לך לפרט, אשמח לשמוע איך זה מתנהל אצלכם?
האם היא הולכת לבד לחברות, לקרובי משפחה? ואז היא יודעת בעצמה מה לאכול ומה לא?_
כרגע אנחנו אצל חברים אמריקאים לשבועיים. הם אוכלים טוסטים עם גבינה לארוחת בוקר, חומוס מקופסא לצהריים, וביצה עם גבינה מותכת לארוחת ערב.
יש לנו צידנית, אנחנו מכינים לעצמנו ארוחות מתי שבא לנו, אוכלים ביחד כשזה מתאים, חולקים מה שמתאים (היום הכנתי סלט פירות עם חמאת שקדים אמיתית אורגנית חיה מלאה)
הסיטואציות היחידות שבהן היה אישיו עם האכילה היה כשהיינו מגיעים לסבתות והרבה מהאוכל היה מבושל ולא מתאים לילדים והם היו רעבים ויושבים לארוחה עם מלאן אנשים שכולם אוכלים אוכל שלא מתאים להם. פה הולך מעולה.

טוב, מעניין איך שהנושאים האלה מתגלגלים לידיים שלך ברגעים הנכונים
למרות שכותרת הדף לא מרמזת על תזונה עניין המה שאני רמגישה שנכון לי לעומת מה שאמור להיות נכון לי מעסיק אותי בזמןה אחרון.

אשמח להפנות זרקור לתהייה שלי, שמעוררת שאלה רחבה יותר אם תרצו?

למשל, כדגומא אני יודעת שמה שעושה לי טוב זה:

חלבונים מכל סוג שהוא
אחוזי שומן סבירים במזון (כלומר מוטב הרבה מדי מאשר מעט מדי, כן כן, מספר שעות ללא אחוזי שומן סבירים מעט עושים לי תחושה של חור בבטן, תרתי משמע - אולקוס)
פחמימות - בדגש על ריקות, לעיתים גם מלאות אבל חלק קטן מהן (אורז מלא רע לי וכו')
מתוקים במינון בינוני ולא בבולמוס
מזונות מבושלים ביתיים
ירק בצורתו החיה פחות טוב לי
פירות - אהבה ועדנה גדולה וכמה שיותר יותר טוב

כל אלו פשוט עושים לי טוב. נעים, ויטלי, שלם, רגוע, שמח, ללא מיחושים. ללא חורים.

אלא מה - כשאני אוכלת ככה קורים כמה דברים אחרים שהם הם עושים לי רע: קצת כמו, בזבוז כסף עושה מאוד טוב במיידי נכון? אבל בגלובלי - מעורר נזקים לכיס.

למשל:

עלייה במשקל. התזונה שלי כשהיא כביכול מיטבית גורמת לי להראות פרה
מאוד קשה לי למצוא נקודת איזון כשאני אוכלת שוקולד. אז מתוק ברמה מסויימת חשוב לי וטוב לי (בלי מתוק או פחממות אני עצבנית כעוסה עייפה ועצובה) אבל ימים/שעות שהתזונה בהם מאוזנת הופכים מהר מאוד למשהו לא מאוזן כששוקולד למשל נמצא בסביבה. וזה יוצר מאבק. ומאבק לא עושה לי טוב מנטלית וגם לרוב.. אני מובסת. מה שמחזיר אותנו לסעיף הקודם..
אני בטוחה שהתזונה הזו טובה לי ברמת התחושה הפיזית והמנטלית אבל בבדיקות הדם הטריגילצרידים לא משהו.

ופה הדילמה -

יש דברים נקודתיים שברור לי שהם חשובים לי והם מאזנים. למשל פרופ' בלום מהצפון גילתה במחקר לפני כמה שנים שדיאטה שמותאמת לרמות הסרטונין של המטופל בעלת סיכויי הצלחה והנאה גבוהים פי כמה מדיאטה אחידה עפ המלצות כלליות. בזה אני מאמינה.
במקרה שלי - כשאני אוכלת הכי מאוזן כביכול לפי כל ההמלצות של דיאטניות הפירמיד הוכו' (אחוזי שומן לא גבוהים לפי האחוזים הנכונים, הלרבות בירק חי, בשר רזה, וכו') אחרי 3-4 ימים מתפתחות אצלי סחרחורות, עייפות, חולשה, עצבנות שמוקלים רק ע"י ארוחה בעלת אחוזי שומן גבוהים מהממוצע, פחממות ריקות בכמות נאה, ו/או משהו מתוק. ולאמדובר בנפילת סוכר חד פעמית או באי הקפדה עלתזונה מאוזנת. להיפך - אכילה מאוד מוקפדת ו"נכונה" מלאה בכל טוב עפ הגדרות דיאטניות.

הדילמה היא איפה עובר הגבול הדק בין הדבר הזה שאני מבינה אותו לבין התחושה הסובייקטיבית תקראו לזה אינסטנקטיבית שאלו המזונות שטובים לי, כי אולי אני באמת לא מכירה משהו אחר.
אולי אם הייתי חיה על מזון נא (שכיום לא מספק אותיכ לל) לאורך חצי שנה בליווי ספורט אולי אלו יחד ייצרו תחושה חיונית יותר, אבל בשביל הלגיע לשםצריכים לעבור כמה חודשים של גמילה כביכול מהמזונות הנוכחיים שכוללים סחרחורות וכו'?

אני מתחבטת למה בעצם אנחנו קוראים תזונה אינסטנקטיבית כשלא מדובר בתזונה אינסטנקטיבית אלא בפרשנות שלנו לזה.

אני אתן עוד דוגמא - אני חושבת שיש מטרה לתחושת הסימום המופלאה לאחר ארוחת פסטה גדולה. או תחושת הכבדות והרפיון לאחר נתח בשר, פחממות וקינוח ראוי - התחושות מקסימות ומבורכות בעיניי. כלומר אני מבינה את הרצון להרגיש קל רוב הזמן וגם לי זה חשוב, אבל אני חושבת שיש נקודות ביום, שכן חשוב לאפשר לגוף את הרוגע הצרוף וההנאה הפיזית מהאוכל, להיכנע לו ממש, קצת כמו אחרי סקס.. ולפרגן לעצמנו את ההנאה הזו בלי תחושה של גועל.
לכן אינסטנקטיבית ניתן לומר שאני מרגישה צורך בזה, ויבואו אחרים ויאמרו שתחושת הכבדות/הסימום נובעת מזה שהגוף נטול אנרגיה בגללהצורך של הקיבה לעכל שילוב/מרכיב/כמות של מזון לא בריא. שזו גם שאלה שאין לי עליה תשוב המלבד - ככה זה נכון לי. מה דעתכן?

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 08:46

הסיטואציות היחידות שבהן היה אישיו עם האכילה היה כשהיינו מגיעים לסבתות והרבה מהאוכל היה מבושל ולא מתאים לילדים והם היו רעבים ויושבים לארוחה עם מלאן אנשים שכולם אוכלים אוכל שלא מתאים להם.
מה שמעסיק אותי (עם הילדים שלי) זה כשהם הולכים לחברים ולמשפחה בלעדיי.
ואז עם כל הרצון הטוב, גם אם אני מציידת אותם במזון שאני רוצה שהם יאכלו, הסיכוי קלוש.
את אתם מתמודדים עם סיטואציה שבה הילדים בלעדיכם? (או שהם עוד קטנים מדי?)

אחת, אני חוששת שהניק שלך בא לידי שימוש נרחב בדפים אחרים (על יחסים זוגיים מאוד בעייתיים). אמנם, לא נפתח דף בית, אבל זה עלול לבלבל. אני במקומך הייתי מחליפה אותו. לשיקולך, כמובן

ניצן יקירתי, חשדתי בכשרים וקפצתי סתם. סליחה

חושבת, ההמלצות של הדיאטניות והפירמידה לא סתם עשו לך רע.
ההמלצות האלה שקריות ומבוססות על אנטי-מדעיות, או כמו שמקובל ביחס לתפיסות בטחוניות: חמישים שנה שבויות בקונצפציה, שלא היתה מבוססת על שום ידע מדעי וניזונה ממאמצי-על להשתיק את כל החוקרים וכל המחקרים שהפריכו את הקונצפציה.
הכי טוב להפסיק להאמין לדיאטניות.

את גם תביני מה ההבדל בין הצורך לאכול שומן (שטוב לך) לבין המשיכה באותו מצב לפחמימות וסוכרים ריקים (שרעים לך), כי שניהם באים לפתור את אותו ה"קריז". הקמח והסוכר מזינים את ה"קריז" בזה שהם ממשיכים את התנודות החזקות במשק האינסולין בגוף וכך מעוררים שוב ושוב תשוקה לזבל ולמתוק, בעוד שהשומנים מאזנים ומרגיעים את השתוללות האינסולין ולכן הם הכיוון הנכון לגוף שלך.

אני חושבת שיש מטרה לתחושת הסימום המופלאה לאחר ארוחת פסטה גדולה
תחושת סימום "מופלאה"? אולי עדיף לקרוא לזה פשוט היפוגליקמיה? זה נותן יותר פרופורציות אולי.

תחושת הכבדות והרפיון לאחר נתח בשר, פחממות וקינוח ראוי - התחושות מקסימות ומבורכות בעיניי
נתח הבשר, מעולה.
הפחמימות וה"קינוח", שהוא עוד פחמימות, יעני - מבול הסוכרים הפשוטים שהפלת על הלבלב שלך - עושים שוב עומס של טריגליצרידים בדם, וכמובן השתוללות של האינסולין בגוף. במיידי: זו נפילה של הגוף. לטווח ארוך: השמנה, לחץ דם גבוה, סכרת ומחלות לב.

לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לזהות את הכבדות, הריפיון והסימום כמו מה שהם: ביטויים של קלקול ונזק.

שליחה על ידי נטע* » 16 אפריל 2011, 15:28

חמאת שקדים אמיתית
איך מכינים?

מעדכנת!
אז הצלחתי. לא אכלתי לחם כל הסופ"ש.
הייתי רוצה להגיד איזה יום זה של אי-אכילת גלוטן, אבל אני לא יודעת. כמו שאני לא יודעת כמה זמן אני לא מעשנת.
אני יכולה לברר, גם את זה וגם את זה, אבל אני לא רוצה. אני מתחילה להבין למה גוגוס התכוונה כשהיא דיברה על "כל הכבוד" הבעייתי.

לא אכלתי לחם, אבל גם לא אכלתי טוב והרגשתי כל כך רע וכבד.

זה משונה. שנים אני אוכלת לפי מה שאומרים לי. זה התחיל בדיאטניות בגיל הנעורים והמשיך במרפאים אלטרנטיבים בשנים האחרונות. אני חושבת שלראשונה בחיי אני אוכלת את מה שאני חושבת שטוב.
לקח לי המון זמן להגיע לזה, המון בעיות רפואיות והמון מחקר והכוונה וקריאה. אבל לאט-לאט אני יודעת מה טוב לי (כרגע) לאכול.
אני מופתעת ושמחה כל הזמן מהגילויים האלה. זה שווה זהב.

בקיצור, גוגוס-שנמצאת-אי-שם, תודה רבה על הדף הזה.

_אני מופתעת ושמחה כל הזמן מהגילויים האלה. זה שווה זהב.
בקיצור, גוגוס-שנמצאת-אי-שם, תודה רבה על הדף הזה._
באתי להדהד את הדברים האלה (-:

אני ממש הקשבתי לגוף שלי בימים האחרונים, וכל פעם שממש "בא לי" מתוק - אכלתי כמות נכבדת של ברי צרפתי שמן.
עובד.
פשוט עובד.
איך זה לא היה מסודר לי כל כך ברור בראש קודם?

זה כנראה גם כן תהליך (כאילו דא...).
פתאום עכשיו יש לי סדר. מתחשק לי מתוק --> מכאן שזו תגובה של האינסולין בגוף --> כלומר, "קריז" --> מכאן שהדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות עכשיו זה להזריק עוד סמים בתור תרופה לקריז --> מכאן שהדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות הוא לאכול משהו שעושה ההיפך --> שומן!

כי:
סוכר = סמים
קמח

סוכר

סמים
(הסבר: כל הפחמימות הפשוטות פועלות בגוף אותה פעולה. הקמח פועל כמו סוכר. נכון שהכי גרוע קמח לבן וסוכר לבן, אבל זה לא אומר שסוכר חום וקמח כוסמין אורגני מלא הם מזון בריאות... P-: )
צריכת סוכר --> גורמת ל"קריז" (העליות והנפילות במשק האינסולין בגוף, גורמות ל"בור" הזה של הרעב הכואב והכמיהה למתוק/בצקי).
צריכת שומן --> מאזנת את המערכת. לא גורמת לעודף אינסולין בדם או לתנגודת לאינסולין וכו' וכו'.

אפשר, כמו הערבים בגליל, לשתות שליש כוס שמן זית.
אפשר ללקק כפית או כף של שמן קוקוס ישר מהצנצנת.
אפשר לאכול גבינה איכותית שמנה או הרבה חמאה או שמנת מתוקה (רצוי אורגנית, בשמנת לא אורגנית מוסיפים עכשיו גם מייצבים )-: וזה עוד לפני שהזכרתי שחומרי הדברה ושאר רעלים מצטברים דווקא ברקמות השומניות יותר של בעלי החיים).
אפשר לאכול בשר שמן של חיות יבשה, אוויר או ים.

אחת, אני חוששת שהניק שלך בא לידי שימוש נרחב בדפים אחרים (על יחסים זוגיים מאוד בעייתיים). אמנם, לא נפתח דף בית, אבל זה עלול לבלבל. אני במקומך הייתי מחליפה אותו. לשיקולך, כמובן
תודה עורכת.
כרגע שיניתי נקודתית כדי שיובן שאני לא ההיא משם

אני חושבת שלראשונה בחיי אני אוכלת את מה שאני חושבת שטוב.
הללויה.

חוזרת לכאן כי אני במצוקה. ואין לי חשק לנהל על זה שיחה אמיתית עם אנשים שמגיבים בקול. סליחה שאני נופלת עליכן כאן אבל הכל מתחבר לי.
היום בבוקר הורדמה כלבתי מזה 11 שנה. התברר שהיא כבר הרבה מאוד זמן נושאת בגופה לוקמיה שהשחיתה לאטה כל חלקה טובה ונשאר רק סבל שפתאום היא לא יכלה להחניק יותר. אתמול, בערב החג, ארבע שעות לפני שכל האורחים מתייצבים אצלי בבית, כל זה התגלה בביקור של שעתיים וחצי אצל הוטרינר.
היה חג משונה. הכל על אוטומט. להיות ולא להיות. היום בבוקר נגמר.
עשיתי כמה דברים כדי לסמן לעצמי את הכאב הזה. אני מודה שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי היתה שאני רוצה עכשיו אוכל מזיק, קפה, סיגריה ולרבוץ כל היום מול המחשב. אני רוצה כל מה שאי פעם היה התמכרות שלי וכל מה שעכשיו התמכרות שלי כדי לאלחש את הכאב הזה.
ואני רוצה את זה עכשיו ושאף אחד לא יגיד כלום.
הלכתי לארומה ושתיתי קפה שכבר שנים לא שתיתי והידיים ששמו שני סוכר עשו את התנועות שלהן בצורה כל כך מוכרת. כאילו שום דבר לא נשכח באמת. ואכלתי קוראסון שכבר לא אכלתי מי יודע כמה זמן. ואני מול המחשב ואני כנראה גם אעשן היום מתישהו כשאתגלגל לאיזו פיצוציה שמוכרת סיגריות בודדות.
ומה שעוד חשבתי עליו, בלי הלקאה עצמית, פשוט חשבתי, שאין פלא שלכלבה שלי היתה לוקמיה.
היא אכלה מיומה הראשון זבל. את הזבל התעשייתי הכי משובח והכי יקר אבל עדיין זבל. גוף חי לא אמור לאכול כופתאות דחוסות משקית מרשרשת. וזה מה שקורה לו מתישהו אם הוא כן.
ופתאום זו היתה תזכורת איומה לקשר בין מוות וחולי לבין תזונה וגם לכך שכל האהבה בעולם לא יכולה למוסס את הקשר הזה.
אז כן, אני עצובה ומדוכאת והחיים נפלו עלי. ואני אצא מזה. אפילו די מהר כי אני כזאת. קמה על הרגליים וממשיכה לצעוד.
אבל עכשיו... ככה.
וחוץ מזה בא לי לפתוח עם עצמי דף חדש. בא לי להוציא מכל הכאב הזה משהו טוב ולהתחיל משהו טוב בשביל עצמי. אני כבר מרגישה עמוק בבטן איזה שבוע שפרידה מהכלבה שלי מתקרבת בלי שהיתה לכך שום אינדיקציה. הענן השחור הזה הוריד עלי גשם שוטף וברד דוקר ושלג מקפיא. אני רוצה להביא איזו קשת בענן ואחריה... שמש.

רק עכשיו קראתי אחורה. מיכל ובשמת, תודה על המילים החמות. בדיוק מה שהייתי צריכה, איך ידעתן?
ומיכל, את מדהימה. ממש מדהימה. ומרגשת. איזה כיף זה לעשות מה שאנחנו רוצים. בלי שמישהו יגיד לנו או ייעץ או יפקח.
ובשמת, אחלה תובנות. ממש לוקחת לתשומת לבי. זה כאילו שכבר ידעתי את זה אבל מאיך שכתבת זה התיישב עלי.

כאמור, מצר על כך שאין לי את היכולת לקרוא את כל הדף.
מציץ פנימה לשניה כדי לברך אותך על שמו החדש!

גוגוס, רק רציתי להגיד שקראתי ושאני משתתפת בצערך. האבל הזה מוכר לי, גם אם לא מגוף ראשון והוא מפתיע בעוצמתו. אני חושבת. אני שולחת חוזק. מיכל בז

גוגוס!

(אין לי הרבה מילים... מזדהה)

גוגוס, כמה מצער לשמוע על הכלבה שלך!

אני חושבת המון על העניין הזה של האכלת בעלי חיים ב"מזון לכלבים" או הזבל הזה שאנחנו מאכילים את העכברון הלבן של הבן שלי (נולד בחינוך ביתי ונמסר לבני כמתנת יומולדת מחברתו, לאחר שנגמל מהנקה). כבר שנים, מאז שקראתי את ווסטון פרייס ואת הניסויים של "פוטנג'ר" על החתולים והבשר הנא.

דרך אגב, אני מזכירה שוב, שביני לבין ניצן שוררת הסכמה מלאה לגבי:
סוכר = סמים.

ואף על פי כן אני מאפשרת (אני חושבת שזו המלה הכי פחות לא מדוייקת... כתבתי ומחקתי כמה חלופות ונשארתי עם זאת) לבן שלי לצרוך סמים כרגע.
(אין אייקון על זה)

גוגוס,