היי. מותר להצטרף?
רציתי לכתוב ב
גמילה ביתית ממתוקים אבל כיוון שהדף הזה פעיל כל כך... בחרתי בו.
אני מתחילה להגיד את המילים "התמכרות לסוכר" בקול רם, לאנשים שהם לא בעלי, ובעבודה.
(!!!)
מזלי שאני עובדת עם הרבה אנשים שמבינים אותי. או לפחות מתנהגים ככה... שואלים שאלות ענייניות כדי להבין מאיפה אני באה ומה אני מצפה. מבינים כשאני מבקשת להוציא לא-אוכל מטווח הראייה שלי. הם לא
באמת מבינים, כי עובדה שהם ממשיכים לשאול מדי פעם, האסימון לא יורד... אבל הם מכבדים.
זה הצוות שאני עובדת אתו.
אבל יש גם אנשים אחרים.... אתמול קיבלתי קריזה מבחורה אחת שעובדת בגן ילדים שלנו, דווקא בחורה מתוקה, ששאלה איפה חבילת העוגיות המתועשות שסטודנטית אחת השאירה לנו.
אמרתי לה שבטעות זללתי את כולן אתמול, הסברתי בהתנצלות שאני מכורה לסוכר.
זה היה שקר גס ומחפיר. ביום האתמול אני זללתי בטעות שלוש מהן, והן הבחילו אותי במידה כזאת שלמחרת באתי לעבודה ועל המקום זרקתי את כל שאר העוגיות לפח.
(אח, כל כך כיף לזרוק לא-אוכל לפח!!)
לסבר את האוזן, העוגיות האלה היו שם על המדף לפחות שבוע, אולי שבועיים. ואיכשהו הסתדרתי אתן, כלומר בלעדיהן (אני זאת ששמתיאותן על המדף הגבוה, לפני כן הן היו מונחות ברשעותמימות על השולחן) עד יום האתמול ההוא...
ואז היה לי רגע שבירה בסוף היום, הייתי רעבה ועייפה וכבר גמרתי את כל האוכל שלי, וכמעט בדרך הביתה, כשטראאח! נשבר הרצון ואכלתי והתגעלתי.
בקיצור, ניסיתי להסביר את זה לאניסה, הגננת, ואמרתי לה שאם יש בחדר הזה לא-אוכל (השתמשתי במילה הקונבנציונלית "עוגיות"), כדאי מאוד לאנשים להחביא אותו, כי אם הוא בטווח ההישג שלי לא תצמח מזה טובה רבה, לא לי ולא לאלה שבאמת רוצים לאכול את זה.
אז מה היא אומרת לי??? שלא, שאני צריכה להתגבר על זה (או משהו דומה), להיפטר מההתמכרות הזאת עד שעוגיות שמונחות על השולחן לא יזיזו לי.
'תעצבנתי.
אמרתי לה שהכלל הראשון בנוגע למכורים-לשעבר זה "תתרחקו מהפיתוי". שאין לי בעיה שהדבר הזה חי בסופרמרקטים, אבל כשהוא בטריטוריה שלי זה משהו אחר, לא משהו שאני יכולה לעמוד בפניו.
יצאתי מהשיחה בהרגשה שאו שבכלל לא מכבדים אותי, או שבכלל לא מבינים אותי.
ובכל אופן הרגשתי בודדה במערכה. מאוד.
עכשיו אני חושבת, שרק השני נכון.
אנשים באמת לא מבינים. הם חושבים שזה אוכל.