החיוניות שלי חלק תשיעי

[תפילה_לאם]

לא הייתי לוקחת שאריות של העוגה כי אז הייתי גם אני אוכלת אותה
הקטע הוא שלקחתי הביתה בכוונה תחילה לאכול את השאריות.


ואם כבר אוכלת עוגה אז משתדלת לאכול בכיף ולהנות מזה! לפחות לקבל אפקט בריאותי נפשי טוב..
לגמרי. במקרה המתואר אני חושבת שאכלתי בשמחה בבוקר והתבאסתי אחרי (ואולי גם תוך כדי?) שאכלתי בלילה.

[תפילה_לאם]

שאולי בשבילך זה דווקא טוב דיאטה?
הו, לב, אתגרת אותי. חוזרת לקרוא מה שכתבת בניסיון לפענח את ההצעה.

איחולי רפואה שלמה ל{{}}__צוואר שלך!

אוקיי. נדמה לי שהבנתי מה את מציעה.
למה לא בעצם? אם כל אלה טובים לך, למה לאלץ את עצמך לזוז מהם רק כי באופן זז?
כי כנראה שגם דיאטה לא טובה לי. אני לא מצליחה להתמיד בה לאורך זמן, גם היא מאפשרת לי לאכול כמו אמש חביתה ממש טעימה ממיליון ביצים עם שמנת חמוצה ורסק עגבניות.

[תפילה_לאם]

זה עובד לי מצוין.
נדמה לי, תמי, ממה שאני זוכרת שקראתי בעבר בתיאורייך, שהגדרת לעצמך רפרטואר ברור מאוד של מאכלים שאת אוכלת, ושדברים אחרים פשוט לא באים בחשבון.
ואולי עבורי זה היה קל יותר.
כי כשהאפשרויות פתוחות יותר (לפעמים אפשר ככה, ומותר קצת ככה וכו'), יש הרבה התמודדות עם בחירה - כמו שכבר הדיינו בעבר - וזה מתיש ויותר מדי פעמים אני בוחרת לא טוב.
אבל לומר לעצמי ש-1,2,3 יוצאים מהרפרטואר שלי באופן מוחלט ממש מצער אותי. מה, אף פעם יותר אני לא אאכל 1,2,3?
רק שאם אני אומרת "טוב, לפעמים אני כן אאכל..." - הלפעמים הזה מתרחב לי בקלות...
מלכוד.


אז למה את מביאה עוגה?
שאלה טובה ואני לא בטוחה שיש לי תשובה משכנעת, רק שבתכל'ס זה מה שעשיתי...
אפשר לומר בצורה הגיונית, שכיוון שבאותו בוקר הייתה לנו בבית הכנסת מיני חגיגה לכבוד בת המצווה של התאומות, וגם ככה מאז שבת החתן של אחותי, אני משתדלת להגיע לתפילות שבת, העדפתי לא להשאיר לעצמי התעסקות עם חיתוך פירות בשבת על הבוקר אלא להכין עוגה ב(לחץ של) יום שישי.
ובצורה פחות הגיונית - התחשק לי. רציתי להכין עוגה טעימה ולאכול אותה. דרך אגב, עוגת שמרים קנויה שהייתה על השולחן לא דגדגה לי וגם לא עוגת שוקולד ביתית בציפוי שוקולד עם סוכריות (בעעע) ועוד עוגה. רק עוגת גבינה נוספת סקרנה אותי.
אני כן מכווננת להימנע ממאכלים מסוימים , אבל לא תמיד בא לי להמשיך לתחזק את זה.
נגיד, ראיתי בסופר סוג חדש של שוקולד. החלטתי לקנות ולנסות. היה לי טעים ושוב די לא הצטערתי. בפעם אחרת הצלחתי להזכיר לעצמי שאמנם הוא היה באמת טעים (בשונה מהרבה שוקולדים שאהבתי פעם, והיום אולי מפתים אותי, אבל בפועל הם לא כל כך טעימים לי), אבל שאין צורך למרוח את עצמי מבפנים שוב בדבר הזה. מה יהיה היום בסופר?

[תמי*]

אבל לומר לעצמי ש-1,2,3 יוצאים מהרפרטואר שלי באופן מוחלט ממש מצער אותי. מה, אף פעם יותר אני לא אאכל 1,2,3?
אבל למה לומר לעצמך משהו מוחלט?
הרי ברור שהמוחלט הזה לא מחזיק, לא אמיתי ולא כלום.

תאמרי לעצמך משהו הגיוני, אבל תבניתי וברור. למשל שעכשיו שבוע (או חודש) את אוכלת .... [תמלאי כרצונך] ולא אוכלת עוגות.
או, משהו שאנחנו עושים לפעמים בבית: כל השבוע לא מתקרבים לג'אנק לסוגיו ואז ביום שישי הולכים לגלידה ממש שווה וקונים מנת גלידה טעימה (לא תמיד לגלידה ולא תמיד בכלל הולכים, ולא כולם משתתפים, אבל הרעיון ברור).
ככה אין "לפעמים" עמום שמתרחב בקלות. יש סדר שבנוי בצורה שנעימה ומתאימה לך.
אבל אצלנו זה מצליח רק כשאין בבית את מה שאנחנו לא רוצים לאכול וכן יש דברים שאנחנו כן רוצים לאכול.

התחשק לי. רציתי להכין עוגה טעימה ולאכול אותה.
לא תמיד בא לי להמשיך לתחזק את זה.
אני קוראת את ה"בא לי" ו "לא בא" לי שלך והם מאוד מוכרים לי. משתפת שבמקרה שלי, כשיצרתי את הסדר התזונתי המאורגן (שמתאים לי - הוא עבר ועובר שינויים מעת לעת), מאוד פחתו ענייני ה"בא לי" ו"מתחשק לי" ו"לא בא לי" - שמאוד ניהלו גם אותי הרבה שנים.
אולי זה ההפחתה של כמויות הסוכר והקמח, לא יודעת.
אבל זה היה מאוד דרמטי.
כבר הרבה זמן שאני פחות מרגישה את זה. אני לא תמיד אוכלת מדויק, במיוחד מבחינת כמויות, וגם לעיתים מבחינת סוגי המזון שאחרים כאן במשפחה אוכלים ואני מצטרפת למרות שיודעת שזה לא נעים לי. כלומר, זה לא מתנהל מושלם כמו שהייתי רוצה שיהיה. אבל - אין לי קרייבינג ואני גם לא משתוקקת נורא לאיזה משהו מסוים ולא מרגישה את החשקים הללו שדוחפים לכאן או לכאן. גם בסופר- לא ממש רואה את כל האזורים האלה, לא מתעכבת בהם, לא חושבת עליהם.
הקיצור, ממה שאת כותבת כבר תקופה ארוכה נשמע לי שאת ראשית צריכה להחליט מה את רוצה (להנות מעוגת ביסקוויטים או לצמצם היקפים) ואז לבנות מערך מאורגן (עם כותרת של דיאטה או של שדרוג החיים) תכנון בסיסי שניתן לסטות ממנו, משהו שמעניק נחמה וגם את האפשרות לסמן לעצמך כוכביות קטנות של בסדר ולא בסדר, שלפעמים יש להן תפקיד במערך הרגשי

[מיכל_בז*]

לי כבר אין מרווח בכלל. פעם, נניח שהחלטתי לא לאכול דברים מסוימים, אז היה עובר זמן עד שהגומיה נמתחה ונשברתי. עכשיו זה עניין של יום, בחיי.

תפילה, אני ממש שמנה. כבר מגרדת אוביסיטי מלמטה. אני לא מוצאת חן בעיניי ככה וגם לפעמים מרגישה שקשה לי לזוז. אבל בימים אלה אני מרגישה ממש במבוי סתום.

[גוונים*]

כמה זמן באמת לוקח לחתוך סלט
לוקח! גם עם חסה קצוצה. אין מה להשוות בכלל ללהכין פרוסה עם משהו שלא לדבר על לחטוף איזה חתיכת עוגה/עוגיה וכד'.
זה כביכול רק חמש דקות (לעומת שתי שניות) אבל אצלי זה חתיכת מוקש החמש דקות האלו.


ראיתי בסופר סוג חדש של שוקולד. החלטתי לקנות ולנסות
הממ.. גם אני.. השוקולד פרה החדש עם הקרמל?? לעזאזל, זה ממש היה טעים. אני כן הצטערתי שקניתי. הייתי שמחה לא לדעת על קיומו.


_כי כשהאפשרויות פתוחות יותר (לפעמים אפשר ככה, ומותר קצת ככה וכו'), יש הרבה התמודדות עם בחירה - כמו שכבר הדיינו בעבר - וזה מתיש ויותר מדי פעמים אני בוחרת לא טוב.
אבל לומר לעצמי ש-1,2,3 יוצאים מהרפרטואר שלי באופן מוחלט ממש מצער אותי. מה, אף פעם יותר אני לא אאכל 1,2,3?
רק שאם אני אומרת "טוב, לפעמים אני כן אאכל..." - הלפעמים הזה מתרחב לי בקלות...
מלכוד._
שוב מזדהה מאוד.

[מיכל_בז*]

תמי, את יכולה לשתף מה את עושה?

[תפילה_לאם]

למשל שעכשיו שבוע (או חודש) את אוכלת .... [תמלאי כרצונך] ולא אוכלת עוגות.
טוב, זה נשמע יותר מציאותי בשבילי ממה שהבנתי קודם.
אבל איכשהו יש תקופות, שהמצב/ היכולות שלי קרובים יותר למה שמיכל תיארה:
עכשיו זה עניין של יום, בחיי.
גם קשה להגדיר שדווקא ביום X יהיה מותר לאכול איזו שטות נחמדת, כי, הנה, מחר חגיגת בת המצווה של התאומות. לא אאכל? ומחרתיים יש לנו חתונה. ובמוצ"ש שבע ברכות. ובשבוע הבא אני נוסעת עם בעלי ללילה במלון לכבוד יום הולדתי/ יום הנישואין. ובהמשך השבוע בן דוד שלי מתחתן...
וגם נראה לי שלפחות עכשיו אני כבר בתקופה שמתחילה להתקרב לצורך תדיר יחסית במתוקים, כך שאולי הגדרה של ממתק פעם/ פעמיים בשבוע תספק את הרצון במתוק, אבל חוששתני שהיא תהיה תדירה מדי על מנת לצמצם היקפים.
ועוד עניין הוא שכנראה המתוק רק מעורר את הרצון במתוק נוסף, לא?

אולי זה ההפחתה של כמויות הסוכר והקמח, לא יודעת.
בסך הכול הפחתּי מאוד, בטח את הקמח, אבל בזמנים מסוימים אני חוזרתלקצת יותר סוכר ואז עוד קצת ועוד...


וגם לעיתים מבחינת סוגי המזון שאחרים כאן במשפחה אוכלים ואני מצטרפת
גם כן נקודה משמעותית, אף שהרבה פעמים המאכלים שאני מגישה להם לא מושכים אותי במיוחד. נגיד, קינוח של רוגאלאך קנויים בקופסה בליל שבת.

אבל בימים אלה אני מרגישה ממש במבוי סתום.



אבל אצלי זה חתיכת מוקש החמש דקות האלו.
בוודאי. גם אצלי, אבל כשאני מנסה לבחון את ברצינות, אני יכולה לשאול: באמת אין לי כמה דקות לחתוך סלט?
אולי נכון יותר שאני עייפה, שאני רוצה לדעת קודם שהורדתי לי מהראש את רשימת המטלות הקבועה של הערב, שאני חושבת שיהיה נחמד אם לשם שינוי האוכל יגיע אליי בעצמו... ובחודשים האחרונים בעלי ויצאנו הרבה יותר, כמעט פעם בשבוע, כשחלק ממה שהגדרתי כסיבה לצורך הזה שלי היה הרצון לאכול בחוץ בלי לטרוח. (גם כשהבאתי מהבית ירקות בייבי וממרחים היה אחלה.)

השוקולד פרה החדש עם הקרמל?? לעזאזל, זה ממש היה טעים.
א-הה...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוכלת תפריט די קבוע שמורכב ממספר מסוים ומוגבל של אפשרויות.
זה מאוד נוח כי זה חוסך המון התעסקות עם האוכל - מראש ברור מה קונים, מה יש בבית, וההתמודדות עם הבחירה לא מתישה.
האפשרויות הן ירקות בכל צורות הטיפול וההגשה, פירות, אגוזים למיניהם, שמן זית, ביצים, קצת גבינות קשות ומדי פעם בשר. (אין הפתעות מעניינות).
לא אוכלת סוכר וקמח. סוכר מפיל אותי ללופ של קרייבינג ועוד צרות רבות.
לא מחזיקה בבית מה שלא אכיל (כן יש אצלנו לחם ופסטת כוסמין ואורז - דברים שבני המשפחה אוכלים ואני משתדלת לא).
אוכלת סלט גדול בבוקר או בצהריים, לא קצוץ אלא קל הכנה (חסות וכדומה), עם הרבה שמן זית, ביצים וטחינה,
ובהמשך היום מה שמכינים אצלנו לכל המשפחה: פסטת אפונה ברוטוב עגבניות או פסטו/ מרקים/ עוף / ירקות בתנור.
במהלך היום אני מנשנשת אגוזים, פירות ותמרים אם רוצה.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל, כשהורדתי סוכר (ואכלתי הרבה), מה שעזר לי היה להוסיף לתזונה הרבה שמנים וחלבונים. בכמויות. זה היה כך תקופה ואחר כך התאזן.

[תפילה_לאם]

כשהורדתי סוכר (ואכלתי הרבה), מה שעזר לי היה להוסיף לתזונה הרבה שמנים וחלבונים.
היום בסופר אכלתי זיתים וקממבר...

[מיכל_בז*]

מיכל, כשהורדתי סוכר (ואכלתי הרבה), מה שעזר לי היה להוסיף לתזונה הרבה שמנים וחלבונים. בכמויות. זה היה כך תקופה ואחר כך התאזן.

כן, מכירה. גם אני עשיתי את זה. אבל היום אני מרגישה אחרת. אני מרגישה שלא בא לי להגביל את עצמי בשום צורה. זה כמובן לא מתיישב עם לרדת במשקל אבל כל כך שבעתי מגבלות, ממש לא יכולה לסבול את המחשבה. מצד שני, לא בא לי לזלול גם ואני לא בטוחה שאני בכלל יודעת איך לאכול "נורמלי". אם ידעתי, מזמן שכחתי.

[תמי*]

אני מרגישה שלא בא לי להגביל את עצמי בשום צורה
מבינה. אז לא. זו כנראה לא הדרך שלך. כל אחת והדרך שמתאימה לה.
אני חושבת שהאתגר זה למצוא את הדרך שמסתדרת לך.
אני בכלל לא יודעת איך לאכול "נורמלי"
אבל מה זה נורמלי? אני חושבת שהפואנטה היא למצוא איך לאכול כך שאת מרגישה יחסית טוב (לאו דווקא מושלם) גם ברמה הגופנית וגם ברמה הנפשית - לא בעונש, לא במאמץ יתר, לא בסבל.

השאלה מה נחווה עבורך כמגבלה, כהצטמצמות מבאסת. הרי אין מצב שאת לא חיה בתוך הגבלות כלשהן. תמיד יש מגבלות והגבלות, לא?
את לא אוכלת הכל. לא הכל זמין לך ממילא. אני לפעמים לא קונה משהו כי הוא יקר מדי. אבוקדו בתחילת עונה. אני מגבילה את עצמי. או שיש דברים שאין בישראל, או שאין במכולת ליד הבית, או שאין זמן להכין. זה נורא מבאס? לאו דווקא.

[אישה_במסע*]

_אני בהחלט מתחברת גם לתפיסה שטוענת שידאטה גורמת לעלייה במשקל וגם לתפיסה ההפוכה שטוענת שיציאה מהפס של הקפדה תזונתית כלשהי גורמת לעלייה במשקל.
אם מה שמחליף את הדיאטה הוא לא קשב עדין אלא.. כלום, שני התרחישים הסותרים יכולים לקבל היתכנות, בעיני._

בעיניי, התרחישים האלו לא סותרים בכלל. לדעתי דיאטה גורמת לעלייה במשקל. אבל, אחרי יציאה מדיאטה, גם כן יש עלייה במשקל. השאלה היא אם אחרי היציאה הזו יש איזשהי התאזנות, או לא. לתקן משהו משובש זה לא אותו הדבר כמו לא לשבש אותו מלכתחילה, ודיאטה גורמת לשיבושים שנשארים גם אחרי שמפסיקים אותה.

(וגם, מציעה פה את הרעיון שלהשמין עם הגיל זה טבעי. לכל הפחות, נתקלתי בלא מעט עדויות לזה. וגם, יש עדויות שמה שנחשב ל "עודף משקל קל" בריא יותר בגילאים מבוגרים יותר. אבל בסוגריים, כי מה שהיה פעם שונה ממה שקורה היום.)

מיכל,


היום אין לי עצות פרקטיות, בכלל. רק אמפתיה לכל המתמודדות, ואיחוליי הטובים שלוחים לכולכן

[מיכל_בז*]

תודה אשה.

האמת שיש לי חדשות מגניבות. כהרגלי אני בטיפול והפעם יש לי סופר פסיכולוגית. כשסיפרתי לה על תחושת התקיעות שמלווה אותי היא הציעה שננסה טיפול שנקרא (אם שמעתי נכון) MDA שקשור לעוררות של שתי האונות על ידי תנועות עיניים מהירות. נשמע קשקוש בלבוש? ובכן, מסתבר שמשתמשים בו בעיקר אצל סובלים מפוסט טראומה כדי לשחרר ולהעלות דברים תקועים.

אז:

1. אני אספר איך היה.
2. אני ממש מתרגשת ושמחה כי נו, סוף סוף משהו חדש. אולי זה יעזור? ומה יתגלה שם?

[תמי*]

מיכל, שמעתי וקראתי על זה - אשמח לשמוע חוויות. זה לא נשמע קשקוש, אני יודעת שיש כבר עדויות תומכות רציניות,
תחזרי לספר?

[יולי_קו]

גם אותי זה מאוד מעניין.

[מיכל_בז*]

תמי, יש לך מושג איך קוראים לזה בעברית? גגלתי ולא מצליחה למצוא.

[גוגוס*]

תפילה אהובה,
אני כותבת לך לרגע כמו ללקוחה שלי ולא כמו לחברה שאת. מותר לי?
זה אומר שכל מה שאני כותבת לך כאן בהקשר של הסיפור שלך הוא הצעה מתוך העולם המושגי שאני עובדת איתו. מזכירה לך שאת לא אמורה לקבל את זה או להסכים גם אם זה סדור ורהוט (אם יצא לי במקרה ככה), אלא לבדוק - הממ... מה מזה מהדהד לי בבטן כנכון עבורי? מה מזה מתחבר לחוויה שלי ולכן עשוי לשרת אותי?
ההקדמה הזו אמורה לאפשר לי לדלג על לכתוב שוב ושוב "לדעתי" ו"תבדקי" וכו' וכו'. אבל אני באמת מתכוונת אליהם גם כשאני לא כותבת אותם
על חלק מהדברים לא עניתי כי כבר נתת לאחרות תשובות שהבהירו לי דברים.

_בשבת ערכנו קידוש, כמה זוגות חברים, לחברה שמתחתנת השבוע. סוכם שאנשים יביאו עוגות ופירות.
התחשק לי להכין עוגת ביסקויטים, והיא יצאה מפתה, ואכן הייתה לי טעימה ולא רק לי = נשים אחרות החמיאו לי עליה בהתפעלות, ודווקא קטנתי זנחה אותה לאחר טעימה קלה בטענה שהיא "מרה מדי" (שוקולד 60% בציפוי).
בקידוש עצמו אכלתי פרוסה מהעוגה הנ"ל ועוד את הפרוסה שקטנתי העבירה אליי_

זמנים כאלה הם התנסות טובה בשאלה "מה אני צריכה?" בהקשר הפיזי. לי אין שום בעיה עם שום כמות עוגה שאת אוכלת, אבל הפרוסה של קטנתך מצלצלת כמו לא משהו ששירת איזשהו צורך שלך, פיזי או אחר.
הבעיה עם השאלה הזו היא שרבים שואלים אותה עם שיפוט מובנה. כאילו מה שאת עשויה להיות צריכה הוא מראש לא בסדר ואז המטרה שלה היא למנוע ממך את מה שאת בעצם רוצה, כי בטח תגלי שאת לא צריכה אותו.
יש פה איזו למידה בהקשר הזה, שאיננה פשוטה כלל וכלל, לשאול את השאלה הזו כאילו את האמא של עצמך, ואת קצת חולה ומסכנה, ואמא שלך שואלת אותך - מתוקתי, אהובתי, יפתי, מה את צריכה? איך אפשר לספק משהו אצלך שמבקש התייחסות או תשומת לב?
יש לזה מוסיקה אחרת לגמרי ושווה לך לבדוק אם בארגז הצלילים שלך בכלל יש את התקליט הזה. ואם לא, לייצר לעצמך אחד כזה.
אז אכלת פרוסת עוגה כי היית צריכה... מה?
ואכלת את זו של קטנתך כי היית צריכה... מה?
וגם אם לא ידעת מה את צריכה כשאכלת, מעניין לשאול בדיעבד - מה זה שירת? איזה צורך שלי זה מילא?
למשל, וזה הניחוש שלי, הוא ששתי הפרוסות באופנים קצת שונים שירתו את הצורך שלך בחופש, בחירות לבחור ולא להיות מוגבלת.
ואם זה העניין, אז יש לך פה תמרור שאומר לך - הצורך שלך בחופש אמיתי לבחור מבקש תשומת לב. התטפלי בו?


מה שבלם אותי מלקחת עוד מהעוגה שלי היה שידעתי שארוחת הצהריים בפתח וגם הפדיחה של ההתחזרות מול כולם.
תנועת בלימה כזו היא מורכבת. קודם כל, זה שאת קוראת לה בלימה ולא בחירה מדליק אצלי שאלה והיא חוזרת לנושא של החופש לבחור.
מעבר לכך, יש פה שני אלמנטים. הראשון הוא חישובי ולגמרי הגיוני ונחוץ המון פעמים בסביבת השפע שלנו. לדעת שבאה ארוחה ולהחליט להשאיר לה מקום מכל סיבה שהיא.
השני הוא האופן שבו את נראית בעיניי אחרים. בתוך זה יש לפחות שני אלמנטים. הראשון הוא חשוב ונחוץ - אחרים מסמנים לנו מה מקובל, והרבה פעמים מה שמקובל הוא גם מה שנחוץ לנו, בהישען על הרעיון של חוכמת ההמונים. רוב האנשים יודעים לאכול במידה סבירה (גם אם היא באופן קבוע יותר ממה שהם צריכים) ולרצות להיענות לכלל הזה זה מועיל. בשביל שזה יועיל צריך למסגר את זה ככה - לראות את הבושה והמבוכה בתור היעזרות בסימנים חברתיים שיש מאחוריהם שכל והגיון ופשוט להשתמש בהם. עם הזמן, הבושה העתידית פוחתת ומה שנשאר זה רק ההיעזרות.
כמו שאם תלכי לאכול עם מלכת אנגליה תשימי לב למה שקורה סביבך כי הצורך שלך להשתייך יהיה מאוד נוכח לך, והוא יקדים את הצורך לאכול מה שלא נחוץ לך רק כי זה משרת איזה צורך אחר מדרגה אולי יותר נמוכה.

תבדקי אם צורת החשיבה הזו על מבוכה או בושה מדברת אליך. זו דרך להמיר משהו מצער (כניעה לקודים חברתיים על רקע רגשות שליליים שהם מעוררים) במשהו מועיל ונקודתי.

_מראש כשלקחתי - לא הייתה אצלי שאלה של "האם?" (רק אחר כך התעוררה שאלת ה"כמה?").
הייתי רעבה, ידעתי שהעוגה אמורה להיות מוצלחת (בטעמה), אני לא מכינה כזאת לעיתים קרובות. היה לי ברור שאאכל ולא התחרטתי.
את השאריות לקחתי הביתה._
פעם חברה לימדה אותי כלל שבעיניה היה קשור למחלקת נימוסים - לא לוקחים אף פעם שאריות הביתה. שאריות נשארות למארחים. אני אוהבת את הכלל הזה גם כי הוא מנומס בעיניי וגם כי כמעט תמיד אני מביאה לאירוח דברים שבעצם אני לא רוצה שיישארו לי ויקרצו לי ונוח לי להשאיר אותם וללכת.
אני מעדיפה להצטרך להכין לעצמי עוגה חדשה אם אחשוק בה, במקום פשוט להתמודד עם זה שכבר יש בלי שתכננתי שתהיה לי עוגה בבית.
אני אישית מאוד לא מחבבת את החשיבה של "לא מכניסים אויבים הביתה" או כל דבר שנעשה כדי לא להיתקע מול פיתויים שבעצם מרמזים על איזו חולשה שלי בקבלת החלטות. כשיש לי נימוק חברי ונעים אני דובקת בו, ובמקרה שלך לגמרי יש לי אחד כזה. לא יודעת אם יתאים לסיטואציות דומות אצלך.
מה שכן, אני מוצאת שכמעט כל "שלילה" בהקשרים האלה אפשר בקלות יחסית להמיר בחיוב, ואז לבדוק - זה סתם סמנטיקה עבורי או שזה באמת מדבר אלי?
אם כן, הרווחתי. אם לא, אני פשוט ממשיכה לחפש את הנימוק הפוזטיבי שעוזר לי. תמיד יש אחד כזה.

ובמוצ"ש יצאתי להופעות "שבת ארגון" של תאומותיי ובלי היסוס (ואף בגאווה) הבאתי איתי את קערת הסלט שנשארה מסעודת הצהריים פלוס אבוקדו שחתכתי פנימה.
הגאווה שלך מטרידה אותי
למה אוכל טוב שהבאת לעצמך מעורר גאווה?
אם גם לך זה מנצנץ כמו סוג של שיבוש, שווה לעשות עם זה משהו. כמו בהצעה הקודמת שלי, נדרשת פה שיחה פנימית שחוקרת את היחס שלך לאוכל טוב ומזין, את היחס שלך להתכוננות מראש, ואחרי זה מוצאת את הנקודות החזקות והחיוביות שעוזרות לך לפתח קו שבו זה פשוט הדבר הקל והנכון לעשות - לדאוג לעצמך למה שטעים לך. על מה שכל כך בסיסי אין ממש סיבה לטפח גאווה. לדעתי היא מאותתת לך שאת במחלקה אחרת של מאבקים, ולכן כשאת "מנצחת" את גאה בעצמך. משהו שם דורש שחרור.

_אבל אחרי שחזרנו, הייתי מבואסת כמו שתכננתי להיות מכך שנדפק לי (שוב) זמן הצעדה השבועית עם חברותיי ולחוצה מכל מה שעוד יש לי לעשות ושבוזה לקראת יום אל"ף שעומד בפתח ועוד בתחושה של אי-ודאות בשל השנ"צ (למעשה, שנאחה"צ), שהקטנה הפליגה אליה בטעות, ולא היה ברור מתי אפשר יהיה להרדים אותה.
וכמו שכשאקדח מופיע במערכה הראשונה אף אחד לא מופתע, כשהוא יורה במערכה השלישית, כך אין להתפלא שאכלתי את כל שאריות העוגה._
נהדר! החלק הנהדר הוא שאת יכולה להביט אחורה ולראות את כל המהלך הרגשי שלך, ויותר מזה - את התכנון שלו. כלומר, ברגע שבו תכננת להיות מבואסת, שם יכולת להתערב. הרבה הרבה לפני שבכלל יצאת מהבית, כשרק קלטת שמשהו עתיד לבאס אותך. הרבה לפני המפגש המחודש עם העוגה.
הרגע הזה, שבו את מזהה מבעוד מועד שהצרכים החשובים שלך בסכנה, הוא הרגע שבו הם באמת מתחילים להיות בסכנה. כי את מרימה ידיים על הסיפוק שלהם ואין דבר מבאס יותר מזה.
במחשבה שבה את הכי חשובה בעולם, והצרכים שלך הם לפני הכל, את מארגנת את העולם ככה שהם יהיו מסופקים. אין לי את הלו"ז שלך, אבל אני מבטיחה לך שאם היינו יושבות ומשוחחות, היינו מוצאות דרך שבה מה שחשוב לך מסופק, גם אם חלקית, גם אם ליד. אבל לא היית נשארת בתחושה קורבנית כזו שמשהו דפק לך את האפשרות לספק צורך חשוב שלך.
כשאת מתבאסת, זה הזמן לקרוא לאמא שהיא את, ולשאול - אהובה, מתוקה, חשובה שכמותך - מה את צריכה? איך אני יכולה לעזור לך לספק, ולו באופן חלקי, את הצורך הזה? איך אני יכולה לעזור לך לספק צורך שקרוב לזה? איך אני יכולה לעזור לך לספק צורך כלשהו כדי שהרעיון שהצרכים שלך הכי חשובים בעולם יקבל חיזוק מיידי?

טוב, ברור שבשביל זה לקחתי אותן.
בטח. וזה לגטימי לגמרי. אם את צופה שתהיי מסכנה וקורבנית, ואין לך מנגנון התמודדות נוסף, אז סביר לגמרי שתכיני לעצמך את המנגנון שאת כבר מכירה ועובד עבורך היטב. אל תצטערי לרגע. זו בסך הכל עוד סיטואציה שמראה לך שאת יודעת לטפל בעצמך, אבל שמשהו בטיפול שלך בעצמך קצת מוגבל ומבקש תשומת לב. זה הכל. בפעם הבאה, אם כל זה מדבר אליך, תנסי לתכנן אחרת איך את מטפלת בעצמך. אם זה ידפוק לך על הדלת ותרצי עזרה - תגידי.

בניתוחים האלה אני מתלבטת תמיד אם אמנם נכון הקישור של מצב הרוח שלי לאכילה ה"רגשית", או שרק למדתי לקשר ביניהם מקריאה כאן וכיו"ב, ובתכל'ס אכלתי כי זה טעים לי.
למה צריך לבחור?
אכלת כי זה טעים. קודם כל כי זה טעים. זה כל כך טעים, עד שזה גם ממש מרגיע. כלומר, לטעם הנהדר יש פשוט אפקט מאוד חזק, זה הכל. אנחנו יודעים מה סוכר עושה לנו במוח וכל מה שנשאר זה להכיר בכך, שיש טעמים שנושאים תכונות חיוביות חזקות ולכן אנחנו משתמשים בהן לטובתנו. ולהרגיע את עצמנו בהיעדר מנגנון אחר זה לגמרי לטובתנו. זה עדיף על המון דברים אחרים.
המטרה שלך היא לייצר לעצמך בחירה. כלומר, שתדעי שבצר לך, אם לא נערכת היטב והצרכים שלך לא מסופקים והם מעוררים בך רגשות לא נוחים, יש לך אפשרות לאכול, אבל גם לעשות דברים אחרים שירגיעו אותך. ואחרי שתרגעי ותרגישי יותר טוב תוכלי לנהל עם עצמך את השיחה הפנימית הזו שאני מציעה לך כאן.
וכל החיבור לאכילה הרגשית צריך להתבצע רק אם הוא משרת אותך. אם הוא לא משרת אותך או מרגיש מאולץ פשוט תזנחי אותו.

אבל אני מתחילה להשתכנע שה"טעים לי"/ "אין לי זמן" הוא לא סיבה עמוקה דיה. יכולתי לאכול שמנת חמוצה עם דבש, וזה היה טעים לא פחות (אם הייתי זוכרת את קיומה של האופציה). בהחלט קיים רכיב של "מגיע לי" לאכול את העוגה - אני טרחתי עליה, אני עסוקה ועמוסה והולכת להופעות שתקועות לי כמו וכו' וכו'.
ואת צודקת. מותר לך להיות צודקת ושזה יהיה בסדר? בהחלט טרחת. את בהחלט עמוסה. בהחלט מגיע לך כל דבר שאת מתייגת כטוב ורצוי. למה לא?
העניין הוא שהעוגה הזו מגיעה לך בכל מקרה. גם אם לא טרחת עליה והיא סתם שם. גם אם אינך עמוסה. מגיע לך כל מה שאת רוצה. ברגע שהתודעה הזו מתבססת (ויש דרכים לבסס אותה אבל אין לי זמן או בלנות לפרט אותן כרגע ולדעתי את יכולה לקדם את זה בעצמך) את פורמת מיידית את הקשר בין הקורבנות לבין העוגה. ומה שנוצר לך במרחב החדש והנפלא הזה הוא... בחירה!
כשאת אוכלת את הקורבנות שלך את לא בוחרת, גם אם את מנהלת דיאלוג פנימי שנראה כמו בחירה. במקום לבחור, את מצדיקה בחירות וזה עולם אחר לגמרי. זה ברור, נכון?

ואחרי שאכלתי הצטערתי, כי הכמות הייתה מוגזמת, והעוגה אפילו לא הייתה טעימה כמו בבוקר. (אולי כי אכלתי ישר מהמקרר, ובבוקר היא עמדה קצת בחוץ?) אז כאילו, בשביל מה הכנסתי לעצמי את הקמח והסוכר המיותרים האלה?
כי היית צריכה. כי... הרגשת מסכנה ולא היתה לך דרך התמודדות טובה יותר. מה שכן, יש לך כאן המחשה טובה לכך שזה לא היה הטעם והטעים לי, אלא משהו אחר. כי זה לא היה מאוד טעים, אבל זה הכי טוב שהצלחת לעשות במצב הקורבני שנקלעת אליו.
מותר לך. כמעט כולם עושים את זה. זה בסדר גמור וזו הזמנה לבחון את הקורבנות שלך ואת דרכי ההתמודדות שלך איתה.

וכשאני נכנסת לתקופות האלה של יותר ויותר הִתפּתוּת לממתקים, אני מתקשה לראות את עצמי נחלצת מהן, ואולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה, כי באמת לוקח לי זמן להיחלץ.
החשיבה של היחלצות היא חשיבת דיאטה, איסורים והגבלות. מציעה לך לנסות לקרוא את זה ככה ולבדוק מה דעתך על זה. העוגה היא לא האויב שלך. היא סתם ערימה של גבינה וסוכר ועוד כל מיני. את לא צריכה להיחלץ משום דבר אלא לחזק את הקול הבוחר שלך. הוא הפוך מקורבנות והוא ממש מתחנן לתשומת לבך.

מקווה שמשהו מזה יועיל ושולחת הרבה אהבה. יש אחוז מאוד קטן באוכלוסייה שמפיק תועלת מאיסורים והגבלות לאורך זמן. אני חוששת שאת לא נמצאת בתוכו ולכן הייתי מציעה לך לכוון את כל השקעת המשאבים שלך ליצירת קול בוחר ברור במקום לקביעה של מגבלות חדשות והצטערות כשהן שוב לא עובדות.

אגב, בשביל משהו שאני כותבת אני קוראת עכשיו המון מחקרים על דיאטות. מה מבסס דיאטה, מה עובד ומה לא, ולמי. ונתקלתי באיזה מאמר שתיאר את המאפיינים שעבורם דיאטות עובדות. ובמן נונשלנטיות כזו, כאילו זה בכלל לא בעיה להיות כזה, תיארו שם מבנה אישיותי בלתי אפשרי ממש. ברור שלחלק מסוים באוכלוסיה יש אותו, אבל למה לחשוב שדווקא אני כזו, אם כל פעם שניסיתי לבדוק אם אני כזו למדתי שאני לא?
יש לנו אישיות, ויש לנו הרגלים וציפיות מהחיים, ולהתעלם מזה ולחשוב שנוכל פשוט להיות אחרים זו תקלה רצינית בעיניי. צריך ללמוד לעבוד היטב עם מה שיש לנו (ולבחון שוב ושוב את הקצוות של זה, כי בשוליים לגמרי יש לנו אפשרות לשינוי) ולהפיק ממנו את המירב במקום לנסות להיות משהו שאנחנו לא.

ומעניין לעניין, באחת ההרצאות ששמעתי לאחרונה הציגו קריקטורה של איש שהולך לרופא והרופא אומר שלו שהוא צריך להתעמל שעה ביום. האיש עונה - אבל אין לי שעה ביום להתעמל. הרופא שואל אותו - ויש לך 24 שעות ביממה להיות מת?
זה הצחיק אותי, אבל זה הכי לא מועיל שיש כי זה פונה למה שלא קיים באיש הזה, ומחזק את הצד הקורבני שלו במקום לחזק דברים אחרים. זה הזכיר לי את האימרה המפורסמת שגם ללאונרדו דה וינצי' היו רק 24 שעות ביממה. ואת התשובה שלי שמזכירה שני דברים: מן הסתם מישהו בישל וכיבס וניקה בשבילו החל משלב די מוקדם בחייו וגם הוציא לפועל חלקים עצומים מהחלומות שלו בלי שהוא לכלך את הידיים. ובנוסף - אני פשוט לא לאונרדו דה וינצ'י! שנינו בני אדם, אבל לשמחתי אני אני.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל:
עיבוד מחדש והקהייה שיטתית באמצעות תנועות עיניים.

[קול_פעמונים*]

גוגוס כתבת מאוד יפה ומענין וחשוב.

[גוגוס*]

מאוד שמחה שגם אחרות מצאו בזה עניין וטעם. תודה על המשוב הנעים.

לא יכולה שלא לקנא קצת בליאונרדו שבישלו, כיבסו וניקו לו.
באמת? אני קינאתי בעיקר בכל "עוזרי המחקר" שבטח היו לו
טוב, וגם בכל השאר. אבל בכל השאר אני מוצאת טעם לא מבוטל בלעשות בעצמי, בעוד שאת החלקים השחורים והמונוטוניים של העבודות שלי אני פחות מחבבת וכבר מזמן לא מוצאת בהם טעם. פשוט אין לי עדיין איך לשלם עליהם או את מי לסנג'ר בשבילם...
גם זה יגיע...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני מוצאת טעם אבל רק בלעשות קצת מכל השאר הזה (:
כמו שכתבת על האוכל, הכי נעים זה להרגיש שאפשר לבחור מה כן ומה לא.

[תפילה_לאם]

השאלה מה נחווה עבורך כמגבלה, כהצטמצמות מבאסת.
אני חיה מגיל אפס בהגבלה ברורה של האכילה: לא לאכול בשר עם חלב, לא לאכול חמץ בפסח, לצום בצומות וכו'.
אני לא יודעת אם ההגבלה הזאת לא מעיקה עליי, כיוון שהיא ברורה ומוחלטת, או כיוון שלא אני קבעתי אותה.


רק אמפתיה לכל המתמודדות, ואיחוליי הטובים שלוחים לכולכן
גם זה משהו. @}


מיכל, גם אותי זה מאוד מעניין.

אני כותבת לך לרגע כמו ללקוחה שלי ולא כמו לחברה שאת. מותר לי?
הה, הצחקת אותי. אני תמיד מתרשמת, שאת כותבת ללקוחות בידידותיות השמורה לחברות, ומצ'פרת את החברות בידע המקצועי.

ההקדמה הזו אמורה לאפשר לי לדלג על לכתוב שוב ושוב "לדעתי" ו"תבדקי" וכו' וכו'. אבל אני באמת מתכוונת אליהם גם כשאני לא כותבת אותם
אוקיי. משתדלת לזכור...


אם לא הייתי אוכלת את הפרוסה שקטנתי העבירה אליי הייתי בוודאי לוקחת פרוסה אחרת "נקייה". זה לא היה ה"להיות פח זבל", כמו שאמא שלי קוראת לזה.
כך ששאלות ה"מה אני צריכה?" היו מקבלות לדעתי תשובה דומה על אכילת שתי הפרוסות.
ואני מוצאת שהשאלות האלה הרבה פעמים לא במקום בשבילי. זה גם עניין של זמן, וזה גם מתוך חוסר חשק להתעמק ולחפור - כאילו, בא לי לאכול עוגה עכשיו ולא לערוך מחקר פסיכולוגי על עצמי.

הבעיה עם השאלה הזו היא שרבים שואלים אותה עם שיפוט מובנה. כאילו מה שאת עשויה להיות צריכה הוא מראש לא בסדר ואז המטרה שלה היא למנוע ממך את מה שאת בעצם רוצה, כי בטח תגלי שאת לא צריכה אותו.
מממ... לא. נראה לי שאני מבינה את השאלה ואת הרווח שהיא אמורה להביא איתה = מציאת המענה הנכון לצרכיי, ואם לא יישום מעשי של המענה, לפחות מודעות בנוסח " הדבר הנכון בשבילי עכשיו הוא X, אבל אני פונה לעוגה, כי זה מה שמסתדר לי יותר".
אלא שלהתחיל לפענח מה באמת חסר לי...
ואולי בעצם לא קשה לפענח. בלי לעמוד מול עוגות ולבלום ולהרהר אני יודעת שסביר שאני זקוקה בכל רגע נתון לעוד שינה, למסאז' בגב (בעלי הזמין למחר!), לחברה אוהדת, למגע נעים ולמילות הערכה, לזמן פנוי ולאוכל טוב. אה, וגם לתנועה ולאוויר טרי. ואז, כאילו, מה הטעם בלשאול את עצמי "מה אני צריכה?"? אני אצליח לספק את זה?

אז אכלת פרוסת עוגה כי היית צריכה... מה?
ליהנות מהטעם שלה?
באמת קשה לי לקבוע אם תמיד יש משהו מעבר לזה. אבל אני מזכירה לעצמי שהרצון ליהנות מהטעם של העוגה היה כנראה קיים בעוצמה פחותה, לו היו מסופקים צרכים אחרים שלי.
אם אני מצליחה לצאת מהמנהרה של הבולמוס, אני מגלה שהתחושה כעבור כמה רגעים היא לא של החמצה אלא של רווח. כלומר, אמש למשל הייתה לנו סעודת שבע ברכות (כחלק מעלילות אותה החתונה...). ואחרי שאכלתי שני קינוחים סוכריים, עמדתי לקחת את המנה השלישית. בכל זאת עצרתי לרגע, ואז הייתה איזו פעילות, ויצאתי מאווירת ה"עוד קינוח - עוד קינוח", ואמרתי לעצמי כמו הרבה פעמים בעבר, שאם הייתי כבר אוכלת את הקינוח הנוסף, עד הרגע הזה כבר הייתה מתפוגגת ההנאה ממתיקותו, בדיוק כמו שבלי לאכול אותו אנילא מרגישה ברגע זה את ההנאה ממנו, ומה שנשארתי איתו הוא דווקא היעדר השטות הזאת בתוך הגוף שלי.
אבל לא תמיד אני מצליחה לזכור או מצליחה לעצור.

ואם זה העניין, אז יש לך פה תמרור שאומר לך - הצורך שלך בחופש אמיתי לבחור מבקש תשומת לב. התטפלי בו?
איי איי איי. אני מנסה לטפל בו, אבל זה מצריך תשומת לב עצומה, וכנראה שהמענה שהצורך מקבל הוא טיפה בים.
קצת עוזר לי, כשאני חושבת על כך שזה שלב בחיים, ושזה ישתפר, אבל ברגעים קשים אין לי פרספקטיבה.
כמובן שאפשר לומר שגם עכשיו אני יכולה לתת לעצמי יותר חופש או שהבחירות שלי הן חופשיות, אבל אני חושבת שברגע שיצרתי לעצמי מציאות כלשהי (ילדים), לא יהיה בסדר לבחור לאפסן אותם כמה שיותר, כך שיש רק תשובה אחת נכונה (עם קצת וריאציות על הנושא).

תבדקי אם צורת החשיבה הזו על מבוכה או בושה מדברת אליך. זו דרך להמיר משהו מצער (כניעה לקודים חברתיים על רקע רגשות שליליים שהם מעוררים) במשהו מועיל ונקודתי.
נראה לי שכן!

שאריות נשארות למארחים.
בעל הבית בדיאטה, והם סירבו להיתקע עם כל העוגות...
וזה השתלב לי עם הרצון שלי לקחת מה שנשאר להמשך נשנוש...
אני פשוט ממשיכה לחפש את הנימוק הפוזטיבי שעוזר לי. תמיד יש אחד כזה.
עוד לא מצאתי.

מקווה לחזור הערב...

[אישה_במסע*]

_אני פשוט ממשיכה לחפש את הנימוק הפוזטיבי שעוזר לי. תמיד יש אחד כזה.
עוד לא מצאתי._
לי לא תמיד יש נימוק פוזיטיבי. הנימוק הנגיטיבי יכול להיות אמיתי בדיוק כמו הנימוק הפוזיטיבי, ולפעמים אפילו יותר.

[גוגוס*]

אני לא יודעת אם ההגבלה הזאת לא מעיקה עליי, כיוון שהיא ברורה ומוחלטת, או כיוון שלא אני קבעתי אותה
לא בטוחה שזה משנה. מה שמשנה זה שיש הגבלה אחרת שכן מעיקה עליך ומבקשת התייחסות.

השאלות האלה הרבה פעמים לא במקום בשבילי. זה גם עניין של זמן, וזה גם מתוך חוסר חשק להתעמק ולחפור - כאילו, בא לי לאכול עוגה עכשיו ולא לערוך מחקר פסיכולוגי על עצמי
מבינה אותך לגמרי, ותשובתי הראשונה לזה היא שמה שלא משרת אותך באופן קבוע או נחווה אצלך לא נעים אמור לעוף.
לצד זה, אני עונה לך בטון אחר לטובת העתיד, שאולי בו כן תמצאי בזה טעם.
ה"בא לי" הוא מאוד שונה מה"מה אני צריכה?". קודם כל כי לתפישתי הוא מגיע מהעולם של הרצונות ולא של הצרכים, ושנית משום שאת תופשת אותו כרגע כנקודתי ובהווה, בעוד שאת ה"צריכה" את תופשת כרגע כמשהו גדול וכולי.
ההנחה שלך, שלשאול את זה זה לבצע מחקר פסיכולוגי, להתעמק ולחפור, מלמדת אותי שאת משייכת את השאלה הזו למקום שונה מזה שאליו אני משייכת אותה.
מותר לך לגמרי, וכאמור, כל עוד זה כך פשוט אל תשמשי בה כי ברור שזה מעיק!
השאלה הזו אמורה להיות המקום שבו את לגמרי לגמרי לא חופרת ומעמיקה ובטח שלא עושה טיפול פסיכולוגי. השאלה הזו, בגירסה מסוימת שלה, היא הדבר הכי נעים וקליל בעולם. היא מקום של טיפוח עצמי, הנאה ופינוק.
היא קצרה, התשובה עליה קצרה ואינטואיטיבית, ואני יודעת היטב שבשביל לראות אותה ככזו צריך לעבור איזו דרך בהתייחסות שלך אל עצמך. מותר לך לגמרי לא לרצות לעבור את הדרך הזו, או סתם לא להאמין בה, או להחזיק בעמדה שהיא לא תוביל אותך למקום שבו השאלה הזו נמצאית בשבילי.

להתחיל לפענח מה באמת חסר לי...
גם פה...
אני יודעת שזה נראה מהצד סמנטי, וזה בטוח כך בהרבה מקרים, אבל לשאול מה אני צריכה זה ממש ההפך המוחלט מלהבין מה חסר לי.
אם מישהו מזמין אותך לחשוב על מה שחסר, ברור שלא תרצי את זה. זה מדכא.
אם מישהו שואל אותך - אהובה, איך אפשר לדאוג עכשיו למה שעושה לך הכי נעים וטוב ומסופק? - אז את במקום תודעתי אחר לגמרי. לפחות בעיניי
זו אלה עכשווית, בהווה, עם כוונה ברורה לספק תכף ומייד.

סביר שאני זקוקה בכל רגע נתון לעוד שינה, למסאז' בגב (בעלי הזמין למחר!), לחברה אוהדת, למגע נעים ולמילות הערכה, לזמן פנוי ולאוכל טוב. אה, וגם לתנועה ולאוויר טרי. ואז, כאילו, מה הטעם בלשאול את עצמי "מה אני צריכה?"? אני אצליח לספק את זה?
זו התוצאה המתבקשת של מענה על השאלה "מה חסר לי?"
וזה באמת חסר טעם. וזה גם בעיקר בעיקר בעיקר מאוד כללי ומעמיד את חייך באופן כללי בסימן של חסר ושל צרכים לא מסופקים בצורה כמעט כרונית.
אני מכוונת למשהו אחר ואני אנסה לתת דוגמה משלי.
נגיד אני יושבת בארוחה גדולה או ניצבת מול בופה ואני מרגישה צורך כמעט כפייתי לאכול ולאכול ולאכול, בעודי מתעלמת כליל מהשאלה "האם אני רעבה?"
כשאני אשאל את עצמי מה אני צריכה אז קודם כל יהיה לי די ברור שאני לא צריכה עוד אוכל, אם אני לא רעבה. וזה, בפני עצמו, מועיל. בנוסף, התשובה תהיה סופר נקודתית. למשל... אני צריכה כעת להרגיש שייכת. ואז סביר שאלך לחפש מישהו שאני גם מכירה וגם גורם לי באופן די קבוע להרגיש טוב ונעים ואשב לדבר איתו.
או שאני אגלה שאני צריכה אוויר או תנועה, ואז אני אקפוץ החוצה ממש לחמש דקות.
או שאני אגלה שאני צריכה הערכה כי אני מרגישה קצת קטנה בחברה הזו ואז אפנה לאישי האהוב ואומר לו - נכון שאני שווה לאללה? וסביר שאקבל ממנו חיוך ומילה טובה.
ואלו דוגמאות קטנות מאוד ופרטיות מאוד מהצד שלי. אני מקווה שזה תורם קצת להבנה.

לא תמיד אני מצליחה לזכור או מצליחה לעצור
כאמירה מאוד כללית שלא תמיד נכונה, אני בעיקרון נגד עצירות כפויות. או במילים אחרות - אל תצטערי שאת לא זוכרת או לא עוצרת.
השאלה שהצעתי לך היא מאוד חתרנית בהקשר הזה כי היא מאפשרת לך לפגוש את עצמך ואת הצרכים שלך בלי לעשות משהו שנוגד את מסלול הנסיעה שלך. היא מאפשרת לך לעשות בדיוק מה שאת רוצה בעודך נותנת תשומת לב לצרכים שלך. ולפעמים התוצאה היא עצירה (אבל היא לא מרגישה כפויה או כזו שצריך לזכור במיוחד) ולפעמים התוצאה היא מחשבה מועילה בעודך אוכלת ולפעמים היא מחשבה מועילה שפשוט משחררת את הקינוח הנוסף בלי שום שריר. אבל תמיד יוצא ממנה משהו טוב, כי בעודך חיה את בחירותייך את נותנת מקום של כבוד לצרכים הפשוטים, המקומיים, האקטואליים שלך. מה רע?

ברגע שיצרתי לעצמי מציאות כלשהי (ילדים), לא יהיה בסדר לבחור לאפסן אותם כמה שיותר, כך שיש רק תשובה אחת נכונה (עם קצת וריאציות על הנושא)
המממ... מציעה לך נקודת מבט נוספת לעיונך. הפער בין לא לאפסן ילדים לבין מה שאנחנו עושים איתם בפועל הוא לרוב עצום. בתוכו יש מרווח עצום שמאפשר המון סגנונות של הורות מעולה.
חוזרת שוב לעצמי לרגע כי אני חושבת שאני דוגמה מאוד טובה להורות מעולה שיש בה אפס קורבנות או תחושה של היעדר בחירה. סליחה שאני מחמיאה לעצמי, אבל אישה צריכה לדעת במה היא טובה ואם יש משהו שאני מקבלת עליו פרגון ומחמאות לרוב זה ההורות שלי. וההורות שלי שונה מהותית מזו של רוב האימהות שאני רואה סביבי. אני פשוט עושה מעט. או מעט ביחס לאחרות, ואין לי רגע של צער על זה בטח שלא אשמה.
ההורות שלי, בדומה לזו של ההורים שלי (שתמיד היתה מופלאה בעיניי ולעולם לא אדמה לה) מתמקדת באהבה פשוטה ולא בעשייה. אני פשוט אוהבת את הילדים שלי באופן אקטיבי. אני מחבקת, מנשקת, מקשיבה ונוכחת, ממלאת את הצרכים הבסיסיים וזהו בערך. אני לא מסיעה לחוגים, לא מכינה שיעורי בית, כמעט ולא מגיעה לאירועים חברתיים, לא מארגנת ימי הולדת או מפגשים אחרים, לא עושה שום דבר שמכביד עלי בתכלס.
אני מכינה ארוחה אחת ומי שזה לא טוב לו שירעב או יכין בעצמו. אני מנקה ומסדרת רק כמה שנחוץ לי ולכן אין לי גרם של קורבנות שם. אני מאצילה סמכויות בשפע. אני מסנג'רת את הילדים שלי לכל משימה שאני חושבת שהיא בתחום היכולת שלהם בלי קשר לרצון שלהם.

אני לא חושבת שאת צריכה שההורות שלך תהיה כמו שלי, כי אנחנו שונות. הפואנטה של הפיסקה הזו היתה שילדים מאושרים ונהדרים, ואמא מאושרת, יכולים כולם לצמוח במערכת שבה האמא עושה בעצם מעט מאוד, עושה בעיקר מה שהיא באמת רוצה, ואין לה בכלל שאלה אם המעט הזה נחשב "לאפסן" או לא.
כלומר, ההנחה שלך שהילדים הם איזשהו נתון היא לא נכונה. קיומם נתון בהחלט, אבל מה שאת מחליטה לתת להם גם כשלא בא לך איננו נתון. הוא לבחירתך לגמרי. וגם אם תתני הרבה הרבה פחות ברמה המעשית הם יכולים לגדול היטב. זו עובדה שאני מקיימת בעצמי והיא משחררת אותי ממשא מאוד כבד שהיה יכול להיות מנת חלקי ולדעתי הוא לא הכרחי. אולי הוא גם לא חייב להיות מנת חלקך?

בעל הבית בדיאטה, והם סירבו להיתקע עם כל העוגות...
נהדר. יוצאים החוצה וזורקים לפח הקרוב. ההחלטות של אנשים אחרים לא יכולות להיות המניע להחלטות שלך. אם התכוונת להשאיר וללכת - לכי והשאירי. בפח. אבל מאחר ש זה השתלב לי עם הרצון שלי לקחת מה שנשאר להמשך נשנוש... אז מה שנשאר לשאול זה למה בעצם רצית להמשיך לנשנש מזה. והתשובה, לדעתי, נמצאת באכילה רגשית שהתחילה לבנות את עצמה הרבה הרבה קודם. ולו היתה מקבלת התייחסות הבנייה שלה היתה נעצרת.

איך להתייחס לזה בפועל? זה תלוי בך. הצעתי לך דרך אחת. אם היא לא עובדת בשבילך, אולי צריך לחפש דרך אחרת. ממה שכתבת עולה שהדרכים של הבלימה, עצירה, שלילה, לא עובדות היטב עבורך. גם הדרך שבה את בודקת ומחפשת חסרים לא עובדת בשבילך.
יכול להיות שתמצאי עניין בצורה שבה הצגתי עכשיו את השאלה "מה אני צריכה?" ויכול להיות ששווה לך לחפש דרך פוזיטיבית אחרת להתמודד עם מה שמבקש תשומת לב. גם בנוגע לזה, הצעתי לך ראייה אחרת של האימהות שלך, שכנראה מייצרת לא מעט אכילה רגשית.
בשביל לקדם כל אחד מאלה נדרש תהליך ומחוייבות לדרך, ואותם לצערי לא אוכל לעזור לך לקדם כרגע.

אני מקווה שגם אם כל הצעותיי לא מתאימות כרגע, הן לפחות תעוררנה מחשבות על הדרכים שאת כבר מכירה ולא עובדות, ואולי תתנה איזה קצה חוט לגבי חיפוש עתידי.

שפע אהבה בינתיים

[יולי_קו]

ציל,
גם התשובה הזו עשתה לי קצת סדר בראש, כאמא שכמעט לא מכינה שיעורים עם הילדים, ומביאה רק את הקטנה לחוגים.
גם אני נחשבת אמא מעולה, אוהבת ונוכחת, ושונה מהאמהות מסביבי.

(חוץ מדבר אחד שאני מתעבת ומתביישת בו שלא קורה לעיתים קרובות, יש התפרצויות של אלימות ממש בין הבן הבכור שלי וביני, ואני לא שולטת בזה. הנה, אמרתי).

[גוגוס*]

יש התפרצויות של אלימות ממש בין הבן הבכור שלי וביני, ואני לא שולטת בזה. הנה, אמרתי

מאחלת לך למצוא דרך... להגיד את זה החוצה זו הרבה פעמים ההתחלה. כולי אמפטיה, באמת.

[מאי*]

פואנטה של הפיסקה הזו היתה שילדים מאושרים ונהדרים, ואמא מאושרת, יכולים כולם לצמוח במערכת שבה האמא עושה בעצם מעט מאוד, עושה בעיקר מה שהיא באמת רוצה, ואין לה בכלל שאלה אם המעט הזה נחשב "לאפסן" או לא.

גוגוס, כתמיד כתבת דברים מקסימים אבל המשפט הזה קצת צבט לי... אני מגדלת ילד עם צרכים מיוחדים (ADHD, ODD, SPD, וזה רק מה שאובחן עד היום) ועל אף שגישת ההורות המוצהרת שלך היא האידיאל שלי, בפועל הייתי חייבת לשנות אותה מאד-מאד כי האלטרנטיבה היא לשלוח את הילד לפנימיה של הרווחה...גם אני וגם בן הזוג נדרשים להורות סופר-אקטיבית, על אף שגם אני מסנג'רת, דורשת שיעשה דברים, וכו' וכו'. זכור לי שגם לתפילה יש ילדה עם צרכים מיוחדים, אם כי שונים לגמרי, לכן אני מציינת את זה כאן. הורות לילדים מיוחדים היא הורות שונה לחלוטין, לחלוטין. זה יותר כמו עבודה במשרה מלאה שאין בה חופשות ואי אפשר להתפטר ממנה, ובמקום לקבל משכורת אתה צריך להוציא עוד כסף

וכן, אני למשל מוצאת את עצמי אוכלת הרבה יותר סוכר וזבל מאז שהתחלנו חינוך ביתי לילד עם הצרכים המיוחדים. ההורות שתמנע נזקים נוספים לילד הזה היא הורות שדורשת ממני כמויות עצומות של חשיבה ותכנון אנרגיה רגשית ואני בפירוש מוצאת את עצמי לפעמים אוכלת עוגיה אחרי עוגיה פשוט כתחליף לכדור הרגעה פסיכיאטרי. אין לי זמן לצאת לנשום אוויר או לעשות יוגה או לעבוד בגינה. אני יכולה רק לסמם את עצמי קצת עם סוכר כדי שאוכל לתפקד הלאה ברמת תפקוד סבירה. וזה משהו שאני שומעת הרבה מהורים לילדים כאלה (אצל חלקם, במקום נשנוש אינסופי של עוגיות, יש כבר שתיית אלכוהול...)

[אישה_במסע*]

לתפילה יש ילדה עם צרכים מיוחדים, אם כי שונים לגמרי
אני חשבתי יותר על זה שלתפילה יש פשוט יותר ילדים. וזה משפיע על דברים, ולו בצורה הפיזית והפשוטה ביותר - יותר ילדים צריכים יותר אוכל, לובשים יותר בגדים שצריך לכבס, וכו'. וזה בלי להכנס לדברים הפחות פשוטים...

לדעתי, אם הילדים וההורים מאושרים בהורות בה האמא עושה מעט מאוד, זה לגמרי בסדר (ואפשר וכדאי להתעלם מהרעש החברתי שאומר שבשביל דברים טובים צריך להתאמץ ואם אין מאמץ אז בטח משהו לא בסדר, ומהרעש שאומר שאמא טובה צריכה להיות XYZ). אבל אם לא מצליחים למצוא איזון בו כולם מאושרים והאמא עושה מעט מאוד, זה לא מעיד שמשהו לא בסדר. אלא רק שאנשים הם שונים, ושמשפחות הן שונות. וזה גם כן לגמרי בסדר.

[תפילה_לאם]

וואו, כמה כתבתן. מנסה לעמוד בקצב ומודה מאוד על ההשקעה! @}

לא בטוחה שזה משנה. מה שמשנה זה שיש הגבלה אחרת שכן מעיקה עליך ומבקשת התייחסות.
אני מנסה לבחון למה זה לא מעיק עליי, כי אולי אפשר היה לקחת משהו משם למקומות שאני כן מרגישה את המועקה.

ואלו דוגמאות קטנות מאוד ופרטיות מאוד מהצד שלי. אני מקווה שזה תורם קצת להבנה.
כן. תודה. בכלל דוגמות מדברות אליי הרבה יותר מכללים.
מעניין אותי, גוגוס, אם יכולות להופיע אצלך תשובות כמו "מסקרן אותי גם לטעום את הקינוח הזה והזה והזה" (דוגמה קונקרטית מהערב, אני במלון עם בעלי!!!) או "היה לי טעים לאכול מהמאכל הזה. אני רוצה עוד, כי נעים לי להרגיש את הטעם". התשובות האלה הן כנראה ברובד הרצונות ולא ברובד הצרכים, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת לחשוף משהו עמוק יותר מתחת להן. כלומר, האם סביר שתמיד או כמעט תמיד תשובה כזאת תטמון בחובה צורך רגשי (או פיזי) בסיסי יותר?

סליחה שאני מחמיאה לעצמי
את מה זה חמודה ואני באמת מלאת הערכה להורות שלך.
יש הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות בהתנהלות ההורית שלי (אולי בעיקר מסנג'רת את הילדים שלי לכל משימה שאני חושבת שהיא בתחום היכולת שלהם בלי קשר לרצון שלהם), ואני לא מגיעה ליצור את השינוי הזה בגלל שלל גורמים.


תהליך ומחוייבות לדרך, ואותם לצערי לא אוכל לעזור לך לקדם כרגע.
אופס, אולי גם אני לא אוכל לעזור לעצמי לקדם אותם כרגע...

תעוררנה מחשבות על הדרכים שאת כבר מכירה ולא עובדות, ואולי תתנה איזה קצה חוט לגבי חיפוש עתידי.
בהחלט. תודה רבה!

הקטע הוא שבמסגרת ה"בא לי" המככב אצלי בא לי שדברים יתקדמו עכשיו (ומהר! כי נראה לי שאפשר לומר שהם אכן מתקדמים כבר זמן מה) ולא בעתיד המעורפל.


יוליקו היקרה,
מבינה אותך. מאחלת לך למצוא דרך...
@}

[אישה_במסע*]

תשובות כמו "מסקרן אותי גם לטעום את הקינוח הזה והזה והזה" (דוגמה קונקרטית מהערב, אני במלון עם בעלי!!!) או "היה לי טעים לאכול מהמאכל הזה. אני רוצה עוד, כי נעים לי להרגיש את הטעם"
בעיניי, אלו התשובות הפשוטות ביותר. התשובות שאמורות להיות כשאין שיבושים. לדעתי אין צורך לחפש בעיות איפה שאין אותן מלכתחילה.

[תפילה_לאם]

מאי,
מאחלת לך שתראו פירות לעמלכם ושייעשה קל יותר ויותר בקצב ניכר לעין.

אכן יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים, אבל בשלב זה של חיינו (בשונה מאשר כשהייתה בגן חובה, למשל) אני חושבת שהעומס העיקרי הוא כי יש לי פשוט יותר ילדים. אבל ברור לי שאפשר היה לצמצם לא מעט ממנו בהאצלת סמכויות, כמו שכתבה גוגוס. איכשהו אני מדשדשת בתוך המציאות שלי בכללותה, מנסה לחדש פה ושם ולא מצליחה במיוחד. זאת רק דוגמה נקודתית.


(ואפשר וכדאי להתעלם מהרעש החברתי שאומר שבשביל דברים טובים צריך להתאמץ ואם אין מאמץ אז בטח משהו לא בסדר, ומהרעש שאומר שאמא טובה צריכה להיות XYZ).
גוונים שאלה אותי על ארגון בת המצווה של התאומות בדף שלי. לא יצא לי לספר, אבל עכשיו זה משתלב בדיוק:
התרשמנו שמאז שחגגנו לבכורה לפני שלוש שנים ומשהו עלו הסטנדרטים. התאומות הן בין הצעירות בשנתון, כך שהן הספיקו לחגוג עם חברותיהן בהרבה אירועים ולשים לב למאפיינים. כך למשל, צלם מגנטים - די חובה. ומה עם סרט בכיכובן או קליפ של שיר כהפתעה העבורן?
ואני ממש לא הייתי בקטע!
יצא שהבנות משכו לצד אחד = מבחינתן, למה שהאירוע שלהן יהיה מרשים פחות? וכאילו חלק מההנאה הוא בהכללת התוספות האלה.
אני מצידי העדפתי איזושהי פשטות מרצון.
ובעלי ניסה לתווך.
בסופו של דבר, על אף חששותיהן הייתה חגיגה שמחה ומהנה להן, לחברותיהן ולנו.
אבל העמידה הזאת על להתעלם מהרעש החברתי ובכלל זה רעש מצד אמא שלי מצריכה הרבה כוחות, אולי אפילו יותר מהכוחות הנדרשים על מנת להזמין צלם לשמחה!

[אישה_במסע*]

אבל העמידה הזאת על להתעלם מהרעש החברתי ובכלל זה רעש מצד אמא שלי מצריכה הרבה כוחות, אולי אפילו יותר מהכוחות הנדרשים על מנת להזמין צלם לשמחה!


אני אישית לא יודעת מה לעשות עם ילדים שהפנימו רעש חברתי. זה מסובך, ואני מניחה שצריך לשמור על איזשהו איזון מסובך ו... לא יודעת. אני אישית נוטה להתייחס למצבים בהם אני רוצה לעשות משהו שהוא העסק שלי, ונתקלת בהמון התנגדות, בתור קריאה לתשומת לב. כנראה יש פה איזה עניין עמוק יותר. אבל כשזה ילדים, וידלים שכבר לא כאלו קטנים, עם דעות משל עצמם? מה הגבול בין זה שאת לא חייבת להשתתף בדברים שאת לא רוצה לקחת חלק, לבין זה שילדים לא יכולים לעשות המון דברים, ולפעמים לא לעזור להם זו פשוט התנהגות לא חברית ולא נחמדה?

כשאני חגגתי בת מצווה, אז בערך כולם עשו אירוע כתתי או שכבתי. אפילו לא עלה בדעתי שאני אעשה אירוע כזה. לא יודעת למה. בתור בת מצווה נסעתי לים עם עוד חמש או שש נערות, אני חושבת. שחינו, עשינו על האש. היה כייף.

אני לא חושבת שההורים שלי היו משלמים על אירוע לו הייתי מבקשת. יקר מידי, ולא משהו שחשוב להם במיוחד, ושווה להקריב למענו. איכשהו, ההתנהגות שלהם נראית לי לגיטימית בהחלט ונכונה, אבל כשמדובר על אנשים אחרים אז אני נותנת יותר משקל לרצון של הילדים וללחץ חברתי ולכל מיני דברים, ומרגישה שלא לחגוג בת מצווה בכלל זה איכשהו מסוכן ומעורר חשש. לא ממש ברור לי למה, חוץ מזה שזה בברור לא רציאונלי.

זה רעש חברתי ממש רועש, הדבר הזה, אם הוא מצליח לבלבל אותי למרות שכל זה מאוד תיאורטי מבחינתי. אם הגעת למצב בו הצלחת להפריד בין האות לרעש, זה מרשים מאוד @} כי אני כרגע לא מצליחה.

[תפילה_לאם]

חוזרת אחורה:

זה פשוט הדבר הקל והנכון לעשות - לדאוג לעצמך למה שטעים לך. על מה שכל כך בסיסי אין ממש סיבה לטפח גאווה. לדעתי היא מאותתת לך שאת במחלקה אחרת של מאבקים, ולכן כשאת "מנצחת" את גאה בעצמך. משהו שם דורש שחרור.
אני לא זוכרת למה התכוונתי כשכתבתי על הגאווה שחשתי, אבל אני משערת שאכן התכוונתי לכך שהעשייה הזאת לא מובנת מאליה עבורי - להספיק להכין לעצמי ושמה שאני מכינה יהיה משהו טוב

כלומר, ברגע שבו תכננת להיות מבואסת, שם יכולת להתערב.
אה, כן. אני באמת מרוצה שאני מסוגלת להצהיר שתכננתי להיות מבואסת. וזה דפוס קיים, לא מקרה חד-פעמי.

_אין לי את הלו"ז שלך, אבל אני מבטיחה לך שאם היינו יושבות ומשוחחות, היינו מוצאות דרך שבה מה שחשוב לך מסופק, גם אם חלקית, גם אם ליד. אבל לא היית נשארת בתחושה קורבנית כזו שמשהו דפק לך את האפשרות לספק צורך חשוב שלך.
כשאת מתבאסת, זה הזמן לקרוא לאמא שהיא את, ולשאול - אהובה, מתוקה, חשובה שכמותך - מה את צריכה? איך אני יכולה לעזור לך לספק, ולו באופן חלקי, את הצורך הזה? איך אני יכולה לעזור לך לספק צורך שקרוב לזה? איך אני יכולה לעזור לך לספק צורך כלשהו כדי שהרעיון שהצרכים שלך הכי חשובים בעולם יקבל חיזוק מיידי?_
מרגש אותי מה שכתבת, אפילו שכבר הכרתי את הרעיון. וכנראה גם כיוון שאני לא רואה איך לענות על השאלה הזאת, גם לאחר שקראתי את הדוגמה המבהירה שלך בהמשך.

בפעם הבאה, אם כל זה מדבר אליך, תנסי לתכנן אחרת איך את מטפלת בעצמך.
תודה.

זה כל כך טעים, עד שזה גם ממש מרגיע.
אז במקרה שונה - כמו הערב, כשהיינו בכיף רק אני עם בעלי ואכלתי לי בשמחה מכל מיני קינוחים כאן במלון, האם הטעים הוא פשוט טעים או שאני מחפשת אותו כבר מתוך הרגל או מתוך כך שאני לא יכולה להתנתק מזה שכשנסענו בצהריים נודע לנו שאחת הבנות השתחררה הביתה בשל הקאות ושכמובן עוד פחות מיממה אני חוזרת לשגרה על כל העומס שלה?
<כל התשובות נכונות?>

מגיע לך כל מה שאת רוצה. ברגע שהתודעה הזו מתבססת (ויש דרכים לבסס אותה אבל אין לי זמן או בלנות לפרט אותן כרגע ולדעתי את יכולה לקדם את זה בעצמך) את פורמת מיידית את הקשר בין הקורבנות לבין העוגה. ומה שנוצר לך במרחב החדש והנפלא הזה הוא... בחירה!
מעניין. אני כבר יודעת לומר שמגיע לי מה שאני רוצה, ושחשוב גם לי וגם לסביבה שיהיה לי טוב.
לא בטוחה עד כמה אני מפנימה, ובעיקר ברור לי שאני לא מצליחה ליישם.

יש לך כאן המחשה טובה לכך שזה לא היה הטעם והטעים לי,
וואלה.
הערב במלון אכלתי את הקינוחים בתשומת לב. השארתי בצלחת חלק. הלכתי שוב למזנון ורחרחתי (!) מתוקים שלא טעמתי לפני כן והחלטתי לוותר עליהם.
אבל אם לחזור לעוגת הגבינה-ביסקויטים מלפני שבוע וחצי, יש מקרים שאני מתחילה לאכול משהו מתוך ציפייה שהוא יהיה טעים, ואז מתחוור לי שהציפייה לא מתממשת, ואני... ממשיכה לאכול - אולי הטעם ישתנה...

יש אחוז מאוד קטן באוכלוסייה שמפיק תועלת מאיסורים והגבלות לאורך זמן. אני חוששת שאת לא נמצאת בתוכו.
א-הה.

לכוון את כל השקעת המשאבים שלך ליצירת קול בוחר ברור.
נעשה ונשמע.
<מתכוונת שהמטרה המוצהרת נראית לי מעולה, אבל לא רק שלא ברור לי מה המשאבים שעומדים לרשותי ואיך להפעיל אותם בכיוון הזה, גם לא ממש ברור לי איך תיראה המציאות לאחר שייווצר הקול הזה.>

[גוגוס*]

מאי יקרה לי מאוד,
סליחה אם דרכתי בלי כוונה במקום רגיש. את יודעת, אין שום כלל חברתי או התנהגותי שמתאים לכולם. אז זה קצת כמו לדבר על יתרונות הנקה ולדעת שיש בקהל אמא שלא הניקה כי... ומכאיב לה לשמוע את זה.
זה מצער אותי ממש עד הנימים, לדרוך ככה, אבל אני חושבת שלפעמים זה בלתי נמנע. השתדלתי לדבר על עצמי בהקשר הזה בדיוק בשביל שכל אחת תוכל לגזור מזה רק מה שהיא צריכה, אם בכלל.
אני חושבת שכמעט כל אחת מאיתנו תרגיש לא מובנת או חריגה בצרכים שלה וההשקעה שלה יחסית לאימהות אחרות. בתור אמא לשלושה, אמא לילד אחד נראית לי הרבה פחות מאותגרת ממני, אבל תפילה בטח מסתכלת עלי וחושבת לה פחחחח...
ואמא לילד עם צרכים מיוחדים מסוימים יכולה להסתכל על האחרת, שיש לה ילד עם צרכים מיוחדים הרבה פחות תובעניים ולחשוב כמה הן רחוקות.
ולצד זה אפשר גם לנוע הפוך ולהתמקד בעיקרון שיכול להיות משותף. מצד אחד, לעשות מה שנראה לנו נכון ובא לנו בקלות ובשמחה, ומצד שני - לעבוד על קבלה אוהבת של כל מה שבחרנו לעשות אבל לא בא לנו כרגע בשמחה.
ובכל מקרה - הורדת הכובע בפני ההורות שלך וההתמודדות המאתגרת הזו. אני בכנות מלאה מלאת הערצה ויש לי כבוד אדיר למה שאת עושה.

אני מסכימה איתך שזה מייצר אכילה רגשית ואני חושבת שיש נסיבות שבהן אפשר רק להודות על קיומה של אכילה כזו ועל האפשרות הזולה שלנו לייצר קצת שקט בצורה כה פשוטה ויחסית לא פוגענית.
הרבה אהבה שלוחה אליך בעקבות מה שכתבת. אני מקווה שאת מרגישה.

[גוגוס*]

מסקרן אותי גם לטעום את הקינוח הזה והזה והזה.
בעבר היה לי מזה המון. אהבתי אוכל טוב ומיוחד ומסקרן ומושקע. זה די עבר לי כי נוצר אצלי חיבור די ברור בין האוכל הזה לבין תחושות לא מאוד נעימות אחר כך. זה היה תהליך מאוד הדרגתי ואטי וגם היום יש פעמים שהוא נסוג בפני משהו מעניין אבל זה קורה לעתים רחוקות.
זה לא אומר שזה מה שיקרה או צריך לקרות לך. פשוט עניתי על השאלה הישירה שלך.
אני חושבת שיש המון סוגים של אכילה שבכלל לא קשורים לשום אכילה רגשית ונובעים מסקרנות לטעום או מהרגלים או דפוסים או אפילו מחוסר תשומת לב ופיזור דעת.
החיבור לאכילה רגשית צריך להתבצע רק אם הוא קל, ברור, ותשומת לב אליו משרתת משהו ומקדמת אותנו.

"בא לי" המככב אצלי בא לי שדברים יתקדמו עכשיו (ומהר! כי נראה לי שאפשר לומר שהם אכן מתקדמים כבר זמן מה) ולא בעתיד המעורפל.
אוח, כמה מבינה אותך...
הניסיון הפרטי שלי מראה שזה לא עובד ככה. זה מקום שבו יש לך רצון אבל אין לך הסכמה. ובלי הסכמה לשינוי ולקצב שלו הוא פשוט לא יתרחש. הסכמה אפשר לטפח ולגדל אבל זה לפעמים לוקח הרבה זמן. בכל מקרה, לא הייתי נלחמת בקצב כי הוא מעיד על משהו שעדיין לא מתאים או לא בשל או לא מוכן ברמת התנאים של חייך ולאו דווקא באיזו רמה פסיכולוגית או רגשית.

העשייה הזאת לא מובנת מאליה עבורי - להספיק להכין לעצמי ושמה שאני מכינה יהיה משהו טוב.
אני חושבת שבמקום הפשוט של זה, דבר כזה ייצר שמחה ולא גאווה. יש כל מיני "לא מובן מאליו" ולהצליח לעשות משהו כזה יכול לעורר כל מיני רגשות. שמחה פשוטה היא דבר בסיסי כשזה קורה, וגאווה אולי מלמדת על אזור אחר שמופעל. אבל זה קצת פסיכולוגיה בגרוש שאני לגמרי לא מתעקשת עליה
בסך הכל חשבתי שזו נקודה מעניינת לשים לב אליה, כמו תמיד - רק אם היא משרתת אותך.

אני לא רואה איך לענות על השאלה הזאת, גם לאחר שקראתי את הדוגמה המבהירה שלך בהמשך.
אהובה, זו שפה אחרת לגמרי ממה שרובנו רגילים לדבר. אין לצפות שמייד זה יתיישב אצלך.
אתן לך דרך אחרת לנסות את זה.
אם השאלה "מה אני צריכה עכשיו?" לא מבינה משהו מועיל, נסי את זו - מה יכול לקרות עכשיו שיהפוך את הכל לנפלא?
או במילותיו של מרשל החכם - How can you make life wonderful?
ואז את יכולה להרשות לעצמך ממש להתפרע עם הדימיון. נגיד שאת באירוע חברתי וכל מה שאת מדמיינת זה שאת בעצם חוזרת הביתה. או שאת מדמיינת שמישהו בא לדבר איתך וכולו הערכה. או שאת מדמיינת שפתאום נכנסת קבוצה של חברותייך הטובות. או כל דבר אחר...
הדימיון שלך יכול לעזור לך לראות מה את צריכה ולחפש דרך לייצר את זה דרך חיפוש של הדבר הכי קרוב. זו דרך נוספת להתחבר לצרכים המיידיים שלך והפואנטה היא שבמידת האפשר את לא נעצרת במה שאת צריכה אלא ממשיכה לחפש דרך לספק אותו. זה מעבר מאוד חד מפאסיביות מסוימת שמקבלת דברים כמו שהם לאקטיביות שבונה מציאות. לפעמים יש לזה מחיר לא מבוטל, אבל אולי על זה נדבר בפעם אחרת...

<כל התשובות נכונות?>
רק את יודעת. תבדקי איזו הכי משרתת אותך.
אני מוסיפה לך כחומר למחשבה שתשובה נוספת יכולה להיות שהמערכת שלך כל הזמן בכוננות דיאטה (=הימנעות עתידית קרובה ממה שאהוב) ולכן כאשר יש לה שפע ותירוץ היא פשוט ממלאת את המצברים.

_אני כבר יודעת לומר שמגיע לי מה שאני רוצה, ושחשוב גם לי וגם לסביבה שיהיה לי טוב.
לא בטוחה עד כמה אני מפנימה, ובעיקר ברור לי שאני לא מצליחה ליישם._
יקרה, זו דרך. כמעט אף אחת שאני מכירה לא עוברת מהמצב שבו למדת לחיות לתוך המגיע לי הברור מאליו הזה.
יש כאלה שנוחת עליהן בבום וההבנה לא עוזבת אותן, אבל רוב הנשים שאני מכירה עוברות עם זה דרך, קצת רדימה וקצת אחורה וכאלה...
לדעת להגיד זה המון. תגידי הרבה, בסוף תשכנעי אפילו את עצמך, מה את יודעת...

יש מקרים שאני מתחילה לאכול משהו מתוך ציפייה שהוא יהיה טעים, ואז מתחוור לי שהציפייה לא מתממשת, ואני... ממשיכה לאכול - אולי הטעם ישתנה...
הניסיון הפרטי שלי הוא שהטעם אכן משתנה, אבל לרעה

המטרה המוצהרת נראית לי מעולה, אבל לא רק שלא ברור לי מה המשאבים שעומדים לרשותי ואיך להפעיל אותם בכיוון הזה, גם לא ממש ברור לי איך תיראה המציאות לאחר שייווצר הקול הזה.
החלק האחרון שלך הוא משמעותי מאוד בעיניי. להיות בעמדה בוחרת ולשנות את החיים סביב זה זה פחד אלוהים. ואני אגלה לך מראש שלסביבה יש הרבה מה להגיד כשאמא נהיית פתאום לא קורבן ויש לה קול בוחר ברור.
פ-ח-ד א-ל-ו-ה-י-ם
בטח שזה יחלחל גם אליך...
כמו כל אישה ואמא את רוצה להיות אהובה. את רוצה שתהיה הרמוניה. את רוצה שלכולם יהיה כמה שיותר טוב ונוח.
מה פתאום שדווקא את, אחרי שבנית את מפעל חייך בעמל כה רב, תהיי זו שמקלקלת את זה ולוקחת סיכון של כעס, תסכול, צרימות ותלונות? זה הרי ממש אדיוטי, נכון?
ובכן, נכון. באמת שזה נכון.
אבל איכשהו אני רואה סביבי שנשים בסביבות גילאי הארבעים קמות בוקר אחד ומשהו בתוכן מבשיל ואומר - לא עוד! והמחיר האישי שהן שמות לב אליו פתאום נהיה בלתי נסבל. ואז קורה שינוי, לפעמים בכוח ולפעמים ברכות ולפעמים בערבוב של שניהם.
ביני לבינך - אני מאחלת לך שזה מה שאת מבשלת כי דעתי האישית היא שאלו חיים יותר טובים לכולם. אחרי הבום הראשוני או המזדחל - לכולם יותר טוב. אבל זה דורש סבלנות רבה ונחישות רבה עוד יותר ואיזה קול פנימי שלא מוותר על להיות מי שאת, לספק את הצרכים שלך, ולחיות את חייך במלואם לפי מיטב הבנתך...

[מאי*]

זה קצת כמו לדבר על יתרונות הנקה ולדעת שיש בקהל אמא שלא הניקה כי... ומכאיב לה לשמוע את זה.
מצחיק, אני בדיוק האם הנדירה הזו שלא יכולה להניק מסיבות אנטומיות לחלוטין, ובכל זאת כיף לי לקרא על הנקה ויתרונות ההנקה האמת שבדרך כלל אני טיפוס מאד לא מרחם על עצמי, ואני חושבת שבעיקר צבט לי לקרא אותך כי באמת תכננתי להיות כזה הורה ולא יצא...

בכל מקרה, את בסדר גמור ותודה על המילים מחממות-הלב. מבחינתי התגובה שלי רשומה שם בעיקר עבור אימהות אחרות עם ילדים מאתגרים מהממוצע כדי שיקראו גם שלפעמים הורות משתלטת על החיים שלך למרות כל הרצון הטוב, וזה בסדר אם לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים, כמו תזונה אידיאלית בכל הזמנים. ואת לגמרי צודקת שהחוויה של כל הורה היא ממש אינדיבידואלית ואין טעם להסיק מזה לזה. בדיוק לאחרונה קראתי ריאיון עם אם עם עשרה ילדים, כולל ילדה מאתגרת עוד יותר משלי (חוץ מבעיות התנהגות גם פיגור ובעיות בריאות...), והבנתי עד כמה אין גבול למורכבות הפוטנציאלית של הורות...

[אישה_במסע*]

אבל אני משערת שאכן התכוונתי לכך שהעשייה הזאת לא מובנת מאליה עבורי.
אני, כשאני עושה משהו שבעיני הוא נכון ושעשיתי אותו מול התנגדות, גאה בעצמי. גם כשאני עושה משהו שלא מובן מאליו מבחינתי אני גאה בעצמי. ולא משנה כמה מובן מעליו המשהו הזה הוא עבור אדם אחר.

[תמי*]

יש אחוז מאוד קטן באוכלוסייה שמפיק תועלת מאיסורים והגבלות לאורך זמן. אני חוששת שאת לא נמצאת בתוכו.
אני מנסה לבחון למה זה לא מעיק עליי, כי אולי אפשר היה לקחת משהו משם למקומות שאני כן מרגישה את המועקה.

אני לא מסכימה שיש אחוז קטן באוכלוסיה שמפיק תועלת ואפילו חדווה מהגבלות ואיסורים. הנה הדוגמא של תפילה להגבלות שלא מעיקות עליה בכלל. בכל הדתות יש הגבלות ואיסורים, ואנשים מקפידים עליהם ומפיקים הרבה: משמעות ושמחה וערך. גם בהיבטים אחרים, בלי קשר לאיסורים דתיים, באמנות למשל, ידוע שמסגרת מגבילה היא מאוד פרודקטיבית - הסונטה למשל (: ואני חושבת על עוד כמה הקשרים אחרים (חיי מין למשל). בחיי כולנו יש שילוב (לא תמיד איזון) בין חופש ומגבלות, ואני חושבת שהתנועה ביניהם יכולה לייצר הרבה ענין והנאה.

אני כן מסכימה שכשההגבלות והאיסורים נחווים כמעיקים - זה בעייתי וחסר תועלת לרוב.
אבל אני גם חושבת שמענין לראות איך הפרספקטיבה שלנו על הגבלות ואיסורים יכולה להשתנות - ומה שנחווה לאחד כהגבלה מעיקה (נידה למשל) נחווה בעיני מישהו אחד כהגבלה מרגשת.
כשאני החלטתי להוציא כל מיני מזונות מהתפריט שלי היתה בי התרגשות כזו - זה היה ניסוי מרגש מבחינתי - זה לא היה מעיק.
כמובן ששהתרגשות לא נשארת לאורך זמן.
אבל אז נכנס הדבר השני - מתפתחים הרגלים. למשל, לא לגשת למזנון שוב ולרחרח קינוחים (:
האם הטעים הוא פשוט טעים או שאני מחפשת אותו כבר מתוך הרגל.
אני חושבת, תפילה, שההרגל הוא לאו דווקא החיפוש של ה"טעים", אלא כל הסיטואציה. ההרגל למשל של לקחת קינוח בסוף אוכל. או של לאכול עוגה בשלב מסוים (כשנפגשים). או של להשאר לשבת סביב השולחן הרבה זמן.
כתבת איפשהו למעלה שבאחת הארוחות קמת ויצאת החוצה ושמחת אחרי זה שלא המשכת לאכול.
אני חושבת שזה המפתח.
לא לשבת הרבה בזמני ארוחות ונשנושים. לקום, ללכת לשירותים ולעשות סיבוב, לנשום אויר, לראות איפה הילדים, לחזור עם תה חמים בידיים.

[מיכל_בז*]

אני קצת מבלתקת כי כתבתן המון אבל בא לי לשתף כל עוד יואב פה ישן לי על הציצי.

עשה לי מאוד טוב להחליט שאני עם דיאטות גמרתי. זאת החלטה מאוד פנימית, מאוד צלולה ומאוד מבהילה. אבל איכשהו אני נושמת לתוך זה ומרגישה איך לאט לאט אני מתאזנת. זה מדהים.
הלוואי שאני אצליח להישאר במקום הזה.

[גוגוס*]

התגובה שלי רשומה שם בעיקר עבור אימהות אחרות עם ילדים מאתגרים מהממוצע.
מאי, אני איתך. תודה שכתבת!

אני לא מסכימה שיש אחוז קטן באוכלוסיה שמפיק תועלת ואפילו חדווה מהגבלות ואיסורים.
את צודקת. בא לך לעזור לי לדייק את זה? זו אמירה כללית מדי כשהיא ככה כאילו בלי קונטקסט.
אני מסכימה לגמרי שזה עניין של איזון ושבכולנו יש הנאה מאיסורים. איסורים יכולים להיות מאוד מתגמלים.
אז למה בכל זאת התכוונתי? קודם כל, דיברתי על אוכל ולא על איסורים והגבלות באופן כללי.
כשזה נוגע לאוכל, אני חושבת שבלי המון מאמץ נוכל למצוא דפוסים שמהם מופקת הנאה כזו.
למשל, כאשר האיסור נגזר מכלל מוסרי שחשוב לנו מאוד או מכלל דתי שבחרנו לאמץ או מכך שגדלנו ככה מינקות.

אם אני מדייקת את עצמי אז הייתי אומרת שיש אחוז קטן באוכלוסייה שמפיק תועלת אמיתית מהגבלות יזומות על התזונה שאין מאחוריהן משהו ממשי עבור האדם המגביל את עצמו. אם ההגבלה היא למען מטרה כללית כמו שינוי המשקל, תחושה פיזית טובה יותר או טיפול במשהו נקודתי וגם מדובר בהגבלה על משהו שהאדם הזה אוהב מאוד - הסיכוי להנאה קטן יחסית. לא בלתי קיים, שהרי את עצמך (תמי) נהנית מהגבלות כאלה, אבל רוב האוכלוסייה תחווה שם בעיקר את ההגבלה וזה יתפתח לתסכול ותנועת בומרנג. זה הניסיון האנושי.
זה עולה לא רק ממחקר על דיאטות אלא ממחקר על דברים הרבה יותר כבדי משקל ממשקל. לקחו אנשים והביאו לכך שבתנאים אופטימליים (בישלו להם, טיפלו בהם, נתקו אותם מדאגות החיים) התזונה שלהם השתנתה לגמרי והם נפרדו מבעיות בריאותיות ממש כבדות שהיו עלולות להביא למותם.
רובם, בחזרה לחיים הרגילים שלהם, ועם כל ההתנסות והלימוד והתוצאות, חזרו לאכול דברים שמזיקים להם והמחלות חזרו. נדמה לי אפילו ששניים מהם נפטרו זמן קצר יחסית אחרי החזרה לשיגרה.
הדבר הזה לא עובד עבור רובנו ולדעתי צריך לקחת את זה בחשבון. אני מאוד בעד לנסות הגבלות כי לא תמיד אנחנו יודעים באיזו קבוצה אנחנו. אני גם בעד לחזור על ההתנסות אם החיים משתנים מהותית כי לפעמים אלו התנאים ולא מי שאנחנו. אבל אם ניסינו שוב ושוב וזה לא עובד אז הדבר הנכון הוא לשחרר את זה, כי להתנסויות הללו יש גם מחיר, לא רק רווח.

_כתבת איפשהו למעלה שבאחת הארוחות קמת ויצאת החוצה ושמחת אחרי זה שלא המשכת לאכול.
אני חושבת שזה המפתח.
לא לשבת הרבה בזמני ארוחות ונשנושים. לקום, ללכת לשירותים ולעשות סיבוב, לנשום אויר, לראות איפה הילדים, לחזור עם תה חמים בידיים._
אני מסבה את תשומת הלב לכמה שלילה יש פה עד שמגיעים לחלק ה"רצוי". לשמוח שלא המשכתי לאכול זה דבר לא רצוי בשבילי. אני רוצה להיות במקום שבו שמחתי במה שכן עשיתי. אם אני עסוקה במה שלא עשיתי אני במקום שלא טוב לי בו. זה המקום של הגאווה (אצלי...). הוא אולי נעים באותו רגע אבל אצלי הוא ישר בונה קיפוח שיבוא לבקר אותי במערכה הבאה. וכל הפעולות ה"טובות" שעשיתי נצבעות בצבע הזה של "מה זה מונע" במקום לבחור במילוי הצרכים שלי.
כי ככה, במקום להבין שאני זקוקה לתנועה או לחום של הילדים או לאוויר צח ולבצע את מה שנחוץ לי, אני פשוט בוחרת משהו שמונע משהו אחר. בחוויה שלי זו התנהלות לא מספקת שיוצרת אצלי חוסר דיוק שכל מטרתו הימנעות. בשבילי יש לזה מחיר כבד.

להתמקד ב"לא לשבת" הרבה בהקשרים מסוימים - אותו דבר. זה לחפש פתרונות שמאפשרים לי הימנעות ואני לא רוצה להימנע בכלל. או שאני אסדר את המערכת שלי לתוך פוזיטיביות ובחירה במה שכן, או שאני אשחרר. לעבוד מתוך השלילה וההימנעות זו ממש תקלה בשבילי ואני חושבת שבמקרה הזה תפילה דומה לי יחסית (וכנראה למרבית האוכלוסייה...).

אגב, מה שלי הכי עוזר כשאני מול הרבה אוכל ואני מרגישה את האוטומט שלי עובד זה לדבר עם האוכל. פעם, לפני שנים, כתבתי פה על שיחות שלי עם פיתה. זה ממש כלי יעיל עבורי. אני מראש מרשה לעצמי לאכול מה שבא לי, אבל כמו שאני לא אגע באדם אחר בלי לשוחח איתו קודם ככה אני במקרים האלה לא אוכלת לפני שאני משוחחת בלבי או בראשי עם האוכל הזה. זה יוצר אצלי שחרור ממש רך ונעים של האכילה הזו עם אפס הימנעות.

[גוגוס*]

אני נושמת לתוך זה ומרגישה איך לאט לאט אני מתאזנת. זה מדהים.
מעניין, מיכל. אם יתחשק לך לשתף עוד, איך ומתי ולמה זה קרה, כולי אוזן (ובטח לא רק אני).

[אישה_במסע*]

להתמקד ב"לא לשבת" הרבה בהקשרים מסוימים - אותו דבר. זה לחפש פתרונות שמאפשרים לי הימנעות ואני לא רוצה להימנע בכלל. או שאני אסדר את המערכת שלי לתוך פוזיטיביות ובחירה במה שכן, או שאני אשחרר. לעבוד מתוך השלילה וההימנעות זו ממש תקלה בשבילי ואני חושבת שבמקרה הזה תפילה דומה לי יחסית (וכנראה למרבית האוכלוסייה...).
אני חושבת שמול דברים מזיקים חשוב ממש לעבוד בהמנעות. למשל, אם אני עומדת ליפול מעץ, אז אני ארצה להמנע מלפול מהעץ. אני לא אתמקד בפעולה החיובית של לשבת על ענף כזה או להעביר את מרכז המסה שלי לאנשהו או להאחז בענף אחר. ההמנעות ממשהו שלילי היא החשובה. כי זה מה שימנע ממני ליפול. לדעתי, המנעות משלילי היא תגובה טובה מול דבר שלילי. היא לא טובה בתור הבייס ליין.
לשבת על העץ כשאני כל הזמן עסוקה בלנסות לא ליפול נשמע מבאס ממש. אבל גם ליפול מהעץ כי לפעול מתוך שלילה זה רע, לא נשמע לי מוצלח במיוחד.

שלא לדבר על זה שאם האפשרויות שיש בפני הן פוזיטיביות, אז לבחור להמנע יכול להיות אסטרטגיה טובה לאורך זמן. לפעמים אני בוחרת להתלבש יפה ובוחרת פוזיטיבית מה ללבוש. ולפעמים אני בוחרת ללבוש משהו לא מכוער. כלומר, לא אכפת לי מה ללבוש, כל עוד לא יציק לי בעין מרוב שהוא מכוער. וזו לגמרי אסטרטגיה יציבה שאין לה שום מחירים. ולהפך - בחירה פוזיטיבית בבגדים יפים זה השקעת מאמץ מיותר לדעתי. לבחירה פוזיטיבית פה יש מחיר.

ואחרי כל זה - לי המנעויות באוכל לא עובדות.

וגם.. נקודת המפתח מבחינתי הייתה בכלל שבאחת הארוחות קמת ויצאת החוצה ושמחת אחרי זה שלא המשכת לאכול.
לפעמים שינוי הפרספקטיבה משנה את ההחלטה. אם הפסקה של דקה משנה את ההחלטה המתקבלת, איזו החלטה יותר (אמיתית? נכונה? תקפה?) - זו שהתקבלה בלהט הרגע או זו שהתקבלה ממרחק מה? אני נוטה לטובת ההחלטות-ממרחק.

[תמי*]

וואי, גוגוס, הצחקת אותי עם השיחות עם הפיתה.

בא לך לעזור לי לדייק את זה?
כן, זה דורש עוד מחשבה. אני לא בטוחה שאצליח בכך עכשיו.
אם אני מדייקת את עצמי אז הייתי אומרת שיש אחוז קטן באוכלוסייה שמפיק תועלת אמיתית מהגבלות יזומות על התזונה שאין מאחוריהן משהו ממשי עבור האדם המגביל את עצמו.
מבינה לגמרי מה שאת אומרת, ומכירה קצת מחקרים ועדויות. הנקודה ברורה. דיאטות לא עובדות. וודאי.
ובכל-זאת, אני חושבת שעדיין צריך כאן לדייק. או לפחות אני צריכה.
כי דיאטה, כמו זו שבודקים אותה וכאן מקטרים עליה היא אכן מעיקה, מעיקה.
אבל, יש הגבלות תזונתיות אחרות שמביאות איתן משהו אחר. נניח צום. הגבלה קיצונית. אנשים בקרבתי שבחרו לצום (בצורה שיטתית - שעות מסוימות ביממה או בשבוע) - מאוד מרוצים מהענין.

חוץ מזה, באופן אישי, אני לא מרגישה שאני נהנית מעצם המגבלות בתזונה, אלא שאני נהנית מהמסגרת שבחרתי בה (שיש בה שפע לא מינוס). אני חווה את העוצמה של הבחירה. האם זה מובן? מוכר? אני חושבת שזה הצד המרגש גם בהקשרים אחרים של מגבלות בעולם צרכני מטורף. ונדמה לי שתפילה יכולה להתחבר לזה. נניח, לבחור איך לחגוג את הבת-מצווה (חוויה מוכרת) - מבחוץ זה יכול להיראות כמגבלה, כ"דיאטה", אבל זה לא בהכרח כך בחוויה הפנימית.
כשאני חושבת על זה יש לי לא מעט דוגמאות לנסח בשלילה (כמו, אני לא אוכלת במקדונלדס), שהחוויה שמצטרפת אליהם היא חיובית, לא שלילית. סוג של שחרור והקלה, לא עול ועונש.

אם אני עסוקה במה שלא עשיתי אני במקום שלא טוב לי בו. זה המקום של הגאווה (אצלי...). הוא אולי נעים באותו רגע אבל אצלי הוא ישר בונה קיפוח שיבוא לבקר אותי במערכה הבאה.
למה?
לפעמים אני שמחה שלא עשיתי משהו שכולם עושים (קניות בבלאק פריידי), בלי להרגיש קיפוח. כי ברור לי שלא עשיתי כי בכלל לא רציתי לעשות, לא כדי להיות נגד, אבל אני גם שמחה מעמדת הנגד... (:
עם זאת, ברור שההצעה העקרונית שלך לסדר את המערכת שלי לתוך פוזיטיביות ובחירה במה שכן, היא טובה.
בדוגמא של לקום מהשולחן, אני חושבת שזה קל. אני מצאתי שבעצם הישיבה הזו בארוחות רבות משתתפים לאורך זמן רב היא ממש לא נעימה לי. אז אני קמה לא כדי לא לאכול, אלא כדי לחלץ איברים ולנשום קצת. כשאני ממשיכה לאכול ליד השולחן זה בעצם בגלל שאני לא קמה ולא להיפך.

אני לגמרי מסכימה עם אם ניסינו שוב ושוב וזה לא עובד אז הדבר הנכון הוא לשחרר את זה, כי להתנסויות הללו יש גם מחיר, לא רק רווח

מיכל - ברכות על השחרור. עשה לי מאוד טוב להחליט שאני עם דיאטות גמרתי. ספרי חוויות בהמשך? מה זה אומר?

[גוגוס*]

אנשים בקרבתי שבחרו לצום (בצורה שיטתית - שעות מסוימות ביממה או בשבוע) - מאוד מרוצים מהענין
מבלי לומר דבר על אנשים שאיני מכירה, צום הוא דבר אופנתי. ממה שאני מכירה, רוב האנשים שהתחילו עם זה ודיווחו על זה בצורה מאוד חיובית נטשו את זה אחרי כמה זמן. המטרה של צום הרבה פעמים היא ללמוד להבחין ברעב שלנו ולאכול ממנו. רבים מבינים את העניין ואחרי זה לא צריכים יותר לצום אלא פשוט לאכול כשהם רעבים.

אני לא אוכלת במקדונלדס
אני גם. אבל פשוט כי זה מגעיל אותי נורא. אם היה לי טעים הייתי אוכלת.
אם הייתי בוחרת להחרים אותם בגלל דברים כמו תנאי ההעסקה שלהם או מדיניות הפרסום שלהם אז סביר שהייתי מאוד נהנית מהבחירה הזו אבל לא בגלל האוכל אלא בגלל תחושת הבחירה המוסרית.

בעיניי קניות, בת מצווה ושאר דוגמאות הן לא אוכל, ויש מצב שמשהו באוכל מתנהג לנו אחרת.
אולי לא ואני פשוט טועה בהכללות שלי, אבל ככה זה נראה לי.
יש המון החלטות שכוללות הימנעות ולרוב הן מהקטגוריה של "סיגריות". זה קל כי אין שם באמת שום דבר שאני צריכה או שטוב לי. אוכל הוא מתעתע כי אני תמיד צריכה אותו ורוב הזמן יהיה בתוכו משהו שטוב לי, אפילו אם אלו רק קלוריות. אז יותר קשה שם במחלקת ההימנעות.

לעולם לא אשכח איך פעם בצבא דיברתי בטלפון עם אמא שלי וסיפרתי שאני בדיוק אוכלת בורגר קינג ודיווחתי על זה בסוג צער. אמא שלי אמרה לי - מה רע?
עניתי לה - מה רע? אמא, את רצינית?
והיא ענתה לי כך - בשר זה טוב. לחמניה זה לחם זה טוב. קצת רטבים שיש בהם בטח קצת ירקות זה טוב. עגבניה וחסה ובצל ומלפפון חמוץ זה טוב. וצ'יפס זה תפוחי אדמה. נו, מה רע?
זו בדיוק הבעיה בעיניי. זו ארוחה. ככזו, יש בה גם משהו טוב ונחוץ. תעתוע שכזה שעלי באופן אישי מקשה להימנע.

לפעמים אני שמחה שלא עשיתי משהו שכולם עושים (קניות בבלאק פריידי), בלי להרגיש קיפוח. כי ברור לי שלא עשיתי כי בכלל לא רציתי לעשות, לא כדי להיות נגד, אבל אני גם שמחה מעמדת הנגד... (:
כן, זה ערך מוסף שמקנה לך בונוס של עליונות כלשהי. אני אישית, כשאני מזהה את זה בתוכי, יודעת שאני לא במקום שטוב לי. הבחירות הכי מעולות שלי הן אלו שלא מזיז לי בכלל מה עושים אחרים בנוגע אליהן.
אם אני עסוקה באוכל שלי ככה אז אני לא במקום טוב. אני במקום משווה שבונה את עצמו כנגד משהו אחר ואני אישית ממש לא מחבבת את זה, גם אם זו לא המטרה אלא רק תוצר לוואי שלה.

הישיבה הזו בארוחות רבות משתתפים לאורך זמן רב היא ממש לא נעימה לי. אז אני קמה לא כדי לא לאכול, אלא כדי לחלץ איברים ולנשום קצת. כשאני ממשיכה לאכול ליד השולחן זה בעצם בגלל שאני לא קמה ולא להיפך.
מאוד מאוד מאוד מזדהה. זה בדיוק שיח של צרכים בעיניי, לזהות את המניע האמיתי ואת הסדר הנכון של הדברים עבורי ולפעול ממנו. המציאות היא אותה מציאות ויש דרכים שונות להתבונן בה.
דרך התבוננות אחת צפויה לייצר בי הימנעות וקיפוח, ודרך אחרת, שיכולה להיות לי אמיתית בדיוק באותה מידה - לא! אז אם קיימת בתוכי הדרך שלא, אני אבחר בה ואגיד לה... כן

זה מה שהצעתי קודם לתפילה כשאמרתי לה שלכל דבר יש נימוק פוזיטיבי ושלי זה עוזר לגלות אותו. ואם אין כזה, אני מתמודדת בדרכים אחרות אבל אני לא זורמת עם הנימוקים השוללים. הם מגרדים לי שיכבה עדינה משמחת החיים שלי.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא מסיעה לחוגים
גוגוס, איך זה? הכל במרחק הליכה?!

[גוגוס*]

הכל במרחק הליכה?!
לא בדיוק...
יש הרבה במרחק הליכה (זה ישוב קטן עם מערכת עניפה, למרות שגם בתל אביב לא נסעתי לשום חוג...) ויש לא מעט דברים בבית הספר מייד אחרי הלימודים וגם זה במרחק הליכה.
יש הרבה דברים לא במרחק הליכה אבל סירבתי להירשם אליהם. בעיניי אין שום חוג שבעולם ששווה לחץ של נסיעות אחרי הצהריים בשביל ילד אחד, כאשר השאר או נגררים או מוזנחים.
האיש חשב שהיו דברים חשובים ששווים את הנסיעה והודעתי לו שאני לא נוסעת ושאם משהו מאוד חשוב בעיניו אז הוא מוזמן להסיע וכך היה. הילדים כבר יכולים להישאר בבית לבד כשהוא מסיע וזה נופל על הימים שבהם הוא איתם אחרי הצהריים. אני עצמי לא הייתי נוסעת. חוגים מעולים לא חשובים בעיניי ואני לגמרי מסופקת מהרמה שיש בישוב עצמו.
יחד עם זאת, ונוכח הדיון שהציפה פה מאי, אני לגמרי מקבלת את זה שלמישהו יש ילד מוכשר באופן מיוחד וזה כן דורש התגייסות או שיש ילד שצריך חוג שהוא בעצם טיפולי וזה שווה נסיעה.
בכל אופן, זו לא היתה אמירה עקרונית נגד נסיעות אלא רק דוגמה למשהו שהרבה הורים עושים ומקטרים עליו, כשבעצם אפשר לצמצם אותו או להעלים אותו לחלוטין במקרים רבים.

[תמי*]

ויש מצב שמשהו באוכל מתנהג לנו אחרת.
כן, נראה שכן.
בכל זאת, אני חושבת שמעניין לפרק את הנושא של ההגבלות ולהבין אותו יותר. חושבת על הדברים.
אני לא זורמת עם הנימוקים השוללים.
מבינה.
מרגישה שעבורי זה לא ממש רלוונטי ברמה של הסמנטיקה.
כלומר, הניסוח לא ממש משנה. מה שחשוב זה איך אני מול העניין, מה החוויה הפנימית שלי - האם היא פוזיטיבית. האם יש בה בחירה ושמחה ולא מועקה.
הרטוריקה כשלעצמה לא מספיקה.

[גוגוס*]

מעניין לפרק את הנושא של ההגבלות ולהבין אותו יותר.
מסכימה לגמרי. אני עצמי לא נעולה פה על שום דבר. יש לי את הדרך שלי, אבל היא לגמרי לא נתפשת אצלי כמשהו סגור ושלם ושאין בלתו.

הניסוח לא ממש משנה.
הוא משנה רק אם הוא משקף חוויה פנימית שלא שמת לב אליה. ואז מה שקורה זה שהתשומת לב לסמנטיקה מצמיחה תשומת לב עמוקה יותר. או, שבגלל שינוי שנראה סמנטי על פניו - החוויה מתחילה להשתנות. בעיקר - מכזו שאין בה רשות לכזו שיש בה.
אין ספק שזה הרבה פעמים סמנטיקה, ולכן אני תמיד מקפידה לכתוב - שימי לב אם זה רק סמנטיקה עבורך. כי אז באמת אין בזה טעם. אבל לפעמים... יש

לקוחות שעובדות איתי הרבה פעמים מזהות בדרך הזו שני דברים חשובים.
ראשון - התרווחות גדולה מול הפוזיטיביות, מה שמעורר בהן חשק גדול לעבור לצד הבוחר
שני - את זה שאין להן בכלל שפה פוזיטיבית. הן התרגלו לחשוב על כל שינוי של התזונה במושגים שוללים ומצמצמים וגם כשהן בתוך משהו אחר אז השפה שלהן לא משקפת אותו. לדעתי, בעיקר כאשר נמצאים במקום הטוב, שווה מאוד שהשפה תשלים את זה ותשקף את המציאות הפנימית ובכך תתרום עוד רובד לחוויה טובה ממילא.

הרטוריקה כשלעצמה לא מספיקה
קבלי מאה אחוזי הסכמה
<אגב, מהסיבה הזו תמיד שנאתי את שיטת המנטרות, שבה אם משננים משהו מספיק פעמים הוא נהיה מציאות. אני לא חושבת שזה עובד אם המציאות הפנימית נשארת בעינה ואני לא מחבבת את ה"מתוך שלא לשמה בא לשמה">

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוגים מעולים לא חשובים בעיניי.
טוב, את ממש מנתצת פה מבלי משים תפיסות עולם עמוקות מאוד (אצלי). מהמם.

מה חשוב בעיניך?

[גוגוס*]

מה זה משנה מה חשוב בעיניי? בכל אופן, דברים מקבלים אצלי דירוגי חשיבות כתלות בטירחה שהם גורמים לי, וחוגים זו טירחה גדולה כי זה כל שבוע וזו מחויבות גדולה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מנסה לחשוב למה אני מסיעה את הילדים שלי לחוגים, וברוב הזמן חושבת שזו בחירה טובה, למרות שבהחלט קיים בזה מימד של מאמץ.
הם לומדים שם דברים שלא הייתי מלמדת אותם (אומנות, נגינה, מחול, דרמה, כל סוג הדברים האלה), נחשפים למורים מוצלחים הרבה יותר מאלה שיש להם בבית הספר (עם כל הרצון הטוב ובית הספר הבאמת נחמד שלהם), הם מאוד נהנים מזה (לא הולכים לחוג אלא אם ילד ממש ממש מבקש) והאלטרנטיבה היא לבלות זמן בבית (שׁזה נחמד, אבל כל אחה״צ? או עם חברים (שזו טרחה במידה דומה עבורי)). שאלתי מה חשוב בעיניך כי אמירה כזו של ״לא עושה בעבור הילדים שלי מה שגורם לי טרחה״, ממש הפילה אותי מהכיסא. תהיתי במה מחליפים את המאמץ.

[יולי_קו]

ציל,
ומה עם לימוד שחיה לרמה יחסית גבוהה כך שגם אם קצת יסחפו בים ויהיו בלחץ יוכלו לשרוד? זה קרה לי ובאמת היה לי מזל שאני יודעת לשחות במידה סבירה.
את מוותרת על זה?

[אישה_במסע*]

או עם חברים (שזו טרחה במידה דומה עבורי)

אני הייתי משחקת בשכונה עם השכנים. הייתי הולכת ברגל לחוגים. חוג אחד היה במרחק קילומטר וחצי בערך, והייתי הולכת עליו עד כיתה ד' או ה'.
לאחי הקטן לא הייתה שכונה. אבל הוא יותר חברתי ממני, והחיים החברתיים שלו עובדים מצויין. וזה למרות שהוא כמעט אף פעם לא הזמין חברים הביתה. וכן, גם הוא הלך (ורכב על אופניים) לחוגים.
בעיני ההורים שלי, האפשרות של להסיע לחוגים או לבית הספר באופן קבוע לא היו קיימות. כמו האפשרות להסיע לחוגים. השאר היה צריך להסתדר מסביב לזה. והכל הסתדר מצויין!
אני חושבת שמה שהיה אצל ההורים שלי במקום המאמץ זה אמון.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

במקום המאמץ זה אמון.
יש לי הרבה אמון (ואמונה) בילדים שלי. אבל הם לא יכולים ללמד את עצמם לנגן (לא ככה), או לשחות באמת (צריכה לרשום אותם לחוג שחייה...) ועוד כל מיני מיומנויות שאני לגמרי רואה בעצמי אחראית בסיוע להם לרכוש אותן. יש הרבה מקום באתר הזה לאמון, וזה עולה גם מהדברים שגוגוס כתבה, איזו מין תפיסה של- זה יהיה בסדר. ויכול להיות שזה באמת יהיה, ויכול להיות שלא, ויכול להיות שמי שיצמח להיות בינוני יכול היה להיות מצוין, ויכול להיות שמי שירצה מאוד להתאמן יעשה את זה גם בלי כל תמיכה, אבל אולי אם תהיה תמיכה לזה שלא בטוח אם הוא רוצה, הוא יגלה שכן, וזה יישמח אותו מאוד?

[אישה_במסע*]

אני ואחי הלכנו לחוגים. הלכנו - לא הוסענו לשם על ידי הורינו.

בגילאים יותר מאחורים, הוא מצא דרכים להגיע למקומות שהוא רצה להגיע עליהם - נסע באופניים לעיר אחרת, או התארגן על טרמפ עם חברים. ההנחה הייתה שהוא זה שאחראי על למצוא איך להגיע לאן שהוא רוצה, ושהוא יכול לעשות את זה. לי כמעט ולא היו דברים לעשות מחוץ לעיר, וכשהיה, נסעתי באוטובוס.

ואגב, אחי הקטן לא מזמן החליט שהוא רוצה ללמוד לנגן בגיטרה - והוא למד. לבד, מסרטונים ביוטיוב. והוא מנגן על גיטרה יפה. והוא אכן התאמן בלי תמיכה. יכול להיות שלו להורים שלי היה חשוב שנלמד נגינה, והיו שולחים אותנו לחוגי נגינה במקום חלק מחוגי התנועה שהיו לנו, היינו נהנהים מזה. ואני הייתי לומדת לנגן במשהו, והוא היה מנגן מוקדם יותר. אבל יכול להיות, שלו הוא היה הולך לחוגים (ולא לחוג ספורטיבי אחד, שזו הייתה הנורמה אצלנו) אז הוא לא היה יכול ללמד את עצמו לנגן.

לי נראה שהריק שההורים השאירו לנו נתן לנו ללמוד איך למלא אותו בעצמנו. בעיניי, זה חשוב יותר מהיתרונות של לחשוף ילדים לכל מיני דברים. לחוגים יש מחיר. קל לא לשים לב אליו באווירה שמעודדת לחשוף ילדים לכל מיני דברים - ובאמת יש יתרונות בחשיפה. ואם משהו מאוד חשוב לך אז לדעתי לגמרי תמצאי חוג של זה ותשלחי אותם לשם. אבל אני חושבת שמה שנתנו לי היה נפגע מעודף חוגים. לחוגים יש מחיר, ללהסיע ילדים לחוגים יש מחיר - מחיר לילדים, לא להורים.

אותי אישית לא מדאיגה האפשרות שילד לא ייחשף לנגינה ולא יצטיין בזה. זה לא חשוב לי, כנראה כי זה לא היה חשוב להורים שלי, אז אני לא מרגישה שפספסתי משהו, למרות שאולי הייתי יכולה לנגן ולהנות מזה מאוד (ואני אפילו יודעת באיזה כלי). גם כי זו פשוט המציאות שלי, והיא מאוד טובה ובכלל לא מדאיגה. וגם כי הדברים האחרים שקיבלתי, הסמויים מהעין, חשובים בעיניי לאין שיעור.

<תודה על שלא הבנת את האמירה שלי בנוגע לאיך שאני ואחי הלכנו לחוגים למרות שלא הסיעו אותנו אליהם. זה אפשר לי לחשוב ולהבין מה אני חושבת על חוגים, ולמה אני לא מסכימה עם הנארטיב שחוגים זה טוב, וכמה שיותר - יותר טוב.>

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואני אפילו יודעת באיזה כלי.
איזה?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שמה שנתנו לי היה נפגע מעודף חוגים.
אני לגמרי מסכימה ומעריכה מאוד זמן שקט ונטול הפרעות. במקרה שלנו- שני ילדים שמנגנים על כלי נגינה, לאחד מהם שני שיעורים בשבוע ולשני שיעור אחד (כמובן בימים שונים של השבוע). זה חמש דקות נסיעה מהבית, אבל אי אפשר ללכת. מצד שני, מרכז המוזיקה נהיה קצת כמו בית שני שלנו, אנחנו מכירים שם את כולם וכולם מכירים אותנו, אנחנו שם הרבה אז מגיעים במקרה גם לכל מיני קונצרטים ופעילויות אחרות שיש שם. אני לא יודעת איך שמים דברים כאלה על כפות המאזניים ומחליטים לגבי הערך של זה. אני כן יכולה לומר שזה הולך ונהיה קל יותר משנה לשנה (נניח, כשאין תינוקות מעורבים בכל הסיפור הזה) ובטח אם כולם לגמרי בעניין

[אישה_במסע*]

איזה?
תוף אפריקאי. כמו דרבוקה אבל גדול יותר. מתישהו בעתיד אני אקנה לי אם לא תוף כזה, אז דרבוקה.

זמן שקט ונטול הפרעות.
הנקודה מבחינתי זה לא הזמן השקט ונטול ההפרעות, אלא האמונה שנוכל למלא אותו בדברים בעצמנו, ובאופן כללי האמון ש האלטרנטיבה היא_ לא _לבלות זמן בבית אלא שהילדים ימצאו כל מיני דברים לעשות בעצמם - ושהם יכולו לעשות אותם בלי שתצטרכי להתאמץ בשביל זה.

מה שכן, מוסיפה את ההסתייגות שבימינו העולם מקשה יותר ויותר על ילדים להסתדר בצורה עצמאית, והוא מאורגן יותר ויותר על ההנחה שההורים יסיעו ויעשו, וגם על ההנחה שמכונית זו הדרך לעבור ממקום למקום, וזה מקשה על החיים. באסה שאי אפשר ללכת למרכז המוזיקה ברגל...

(אני גרה בעיר קטנה, וכל העיר היא מרחק הליכה מבחינתי, ויצא לי גם ללכת לעיר השכנה כמה פעמים.)

באופן כללי, לדעתי במקרים כאלו יש הבדל בין לארגן את החיים שלך מתוך אקסיומה כלשהי, ובין לשנות אותם אחר כך. זה לא רק הפרטים הטכניים של האפשרות ללכת. זה שאם יש איזשהי אקסיומה בסיסית, אז גם דברים אחרים בחיים מתארגנים סביבה ואז הם נוטים להשתלב אחד לתוך השני באופן אורגני.

לו היית אמא שלי, אז המצב עם מרכז המוזיקה לא היה נוצר מלכתחילה. גם בגלל נסיעה, וגם כי זו מוזיקה. אבל היה משהו אחר, לדעתי טוב לא פחות. רק שזה ממש לא אומר שכדאי לוותר על הדברים הטובים שיש לך עכשיו, בגלל איזו מציאות אלטרנטיבית בה אחד הילדים שלך כמעט עבר לגור בתנועת הנוער שלו, והמרכז שלה משמש לו כבית שני...

<אני מניחה פה רק מתוך הניסיון שלי שאם לא היה חוג מוזיקה, היה משהו אחר מוצלח בערך באותה המידה במקומו. זו הנחה שמבוססת אך ורק על הניסיון שלי ו ועל הדרך שלי להעריך חשיבות של דברים, והיא לא מחייבת אף אחת, ולא מבוססת-עובדות בשום דרך. היא מבוססת על אמון, ועל אמונה.>

[תמי*]

זה חמש דקות נסיעה מהבית, אבל אי אפשר ללכת.
פלונית - את יכולה ללכת איתם לשם ברגל, לא?
זה מה שאני עושה במקום להסיע.
משתדלת ממש שכל פעילויות אחר הצהריים יהיו במרחק הליכה, במקום לבטל לגמרי פעילויות כאלה, ומלווה ברגל, לפעמים רק בחזור כשמחשיך כבר - תלוי בגיל ובבתנועה שיש בדרך.

[תמי*]

לקוחות שעובדות איתי הרבה פעמים מזהות בדרך הזו שני דברים חשובים.
את זה אני מאוד אוהבת.
אוהבת לעבור דרך השפה כדי לזהות דברים חשובים, וחושבת שזו דרך מצוינת שאת מציעה (:

בענין השינוי הפנימי כשמדובר באוכל והנושא של הגבלות -
אני חושבת שצריך כל הזמן לחזור לענין הגופני-פיסי. מבחינתי זו היתה פריצה כשהבנתי שבתחום הזה לא הכל עובד דרך המחשבה, ההבנה, והרגש. והמשמעות של זה היתה שכל עוד הייתי תלויה בסוכרים, לא יכולתי בכלל לברר דברים לעומק. קשה להסביר את זה, אבל אחרי שנים ארוכות מאוד של התנסות והסתבכות עם שלל שיטות תזונה, דיאטות, הפרעות אכילה, כאבים שונים ומשונים, טיפולים, ובירורים (עשרות שנים ): והרבה תסכול) - הצלחתי להרגע ולעשות משהו אחר.
וזה קרה רק אחרי שנפרדתי מכל הסוכרים (אחרי חודש בערך) ובמקביל הצפתי את עצמי בהרבה מאוד אוכל טוב וטעים בלי לרעוב לרגע. משהו השתנה ברמה הגופנית בצורה דרמטית.
השחרור היה כל-כך אדיר, כל-כך נעים, תחושה של הקלה עצומה.
ואחרי זה כל מה שעד אז היה בגדר הגבלות תזונתיות - בכלל לא נחווה כך. יכולתי לחשוב פשוט מה אני רוצה לאכול ומה לא, והצלחתי פתאום לעבור תהליכים רגשיים שקודם היו לגמרי חסומים בפני.
אני כל הזמן חושבת שאם הייתי מנסה את זה פעם, בנעוריי, זה היה חוסך ממני כל-כך הרבה כאב מיותר.

ועם זאת, כמובן, הרבה אנשים אחרים מספרים סיפורים חזקים לא פחות על כך שדרך דומה לא עבדה להם.
מה שאני נשארת איתו זו ההבנה שלהשפעה החומרית - הכימית של המזון עלינו יש תפקיד ביכולת שלנו להתמודד איתו.

[תפילה_לאם]

אם הגעת למצב בו הצלחת להפריד בין האות לרעש, זה מרשים מאוד.
אה, פספסתי את דברייך, אישה, כשכתבתי.
לא יכולה לומר שמצאתי את האיזון הנכון, אבל משהו עשיתי. הנקודה החשובה מבחינתי היא שזה הצריך הרבה אנרגיה.


זה די עבר לי כי נוצר אצלי חיבור די ברור בין האוכל הזה לבין תחושות לא מאוד נעימות אחר כך.
אשרייך.
אני מייחלת לחיבור הזה. ולמען האמת, הוא התחיל להיווצר אצלי! אני כבר די יודעת שבאכילה של כל מיני מאכלים עתירי קמח (פסטה, לחמניות) לוקח זמן עד שאני מרגישה שבעה, וכנראה שבינתיים אני אוכלת יותר מדי, גם כיוון שנגררת לאכול עוד ועוד (לחמניות טריות בחמאה טעימות מאוד!...), ואחר כך מרגישה כבדות חונקת. כך יוצא שנדיר יחסית שאני מתחילה לאכול מאכלים כאלה. גם הצורך לברך ברכת המזון אחרי לחם עוזר לעצלנית כמוני להימנע מאכילת לחם...

פשוט עניתי על השאלה הישירה שלך.
יופי. היה לי חשוב לקרוא את העדות הזאת.

_אני חושבת שיש המון סוגים של אכילה שבכלל לא קשורים לשום אכילה רגשית ונובעים מסקרנות לטעום או מהרגלים או דפוסים או אפילו מחוסר תשומת לב ופיזור דעת.
החיבור לאכילה רגשית צריך להתבצע רק אם הוא קל, ברור, ותשומת לב אליו משרתת משהו ומקדמת אותנו._
מעולה. גם את זה טוב לי לקרוא.

וגאווה אולי מלמדת על אזור אחר שמופעל.
כן, זה מתחבר לי למשהו שכתבתי פעם - שאחד הגורמים שמקלים עליי לפעמים לאכול חיוני הוא הגאווה על ש"אני אוכלת אוכל טוב". מול "את זה?! מה פתאום?! אני לא אוכלת דברים כאלה".
זה איזשהו כלי בארגז הכלים שלי. הוא לא יפה והוא גם... מממ... "תלוי בדבר" יותר מדי, אבל הרבה פעמים הוא נכנס לשימוש אוטומטי ויש בו אפקטיביות, גם אם נקודתית.

ולחפש דרך לייצר את זה דרך חיפוש של הדבר הכי קרוב.
זה האתגר.

להיות בעמדה בוחרת ולשנות את החיים סביב זה זה פחד אלוהים.
לא בטוחה שהייתי ברורה. התכוונתי שאני לא יכולה לדמיין בבהירות את המשמעות של הבחירה, לאן אני שואפת אם אני בוחרת לטפח את היכולת הזאת, איך תיראה המציאות שלי.
אבל מצאתי עניין גם במה שכתבת.
קול פנימי שלא מוותר על להיות מי שאת, לספק את הצרכים שלך, ולחיות את חייך במלואם לפי מיטב הבנתך...
כן, אני חולמת על מציאות כזאת. מתקדמת אליה בינתיים במהירות איטית ומתכננת להגביר את הקצב כשהקטנה תגדל עוד קצת, תיגמל מהנקה וכו'.
חלק מהעיכוב הוא שאני לא סגורה על מה שאני רוצה.
אני מוצאת הבדל בין מימוש החיים שאני רוצה בהקשר לשאיפות גדולות, להישגים, לעשייה לבין בחירה במה שמתאים לי ברגע נתון, שהרי ייתכן מאוד שמישהי (אני) תתכנן את השבוע שלה באופן שכולל זמנים שמוקדשים לשאיפות שלה, להנאה שלה, לצרכים שלה, אבל ברגע נתון היא תעשה משהו שדי לא מתחשק לה בגלל הנסיבות (זה יכול להיות משהו קטן כמו להחליף מצעים רטובים באמצע הלילה או משהו משמעותי יותר).

עד כאן בינתיים...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה חמש דקות נסיעה מהבית, אבל אי אפשר ללכת.
פלונית - את יכולה ללכת איתם לשם ברגל, לא?_
משלל סיבות - אי אפשר. אבל אני לא חושבת שזה היה משנה את אופי הדברים (ללכת למקום שהוא לא הבית אחרי בית הספר, לחכות לאח שעושה שם משהו בזמן שלאח השני אין שם פעילות בזמן הזה).

[יולי_קו]

מתחשק לך לפתוח דף על אמהות-ללא-מאמץ?
תוכלי לכתוב בו גם על עברית והילדים שלך, ומה ואיך את עושה, אם בכלל, בשביל שידברו/יקראו/יכתבו בעברית.

[מיכל_בז*]

עד שאחד מהבנדיטים יתעורר, אני אספר על השבוע הללא דיאטה המפחיד שלי. למה מפחיד? כי לראות כל בוקר אשה שמנה כמו שאני עכשיו וכמו שמעולם לא הייתי ולא לעשות כלום בקשר לזה, זה מפחיד.

הכול התחיל כשפתאום שקעה אצלי ההבנה העצובה אך משחררת שהגעתי למצב שכל איסור שהוא, מיד מותח לי את הגומיה ואני זוללת כמו משוגעת. פתאום קלטתי שזה לא רק שאני כבר לא רוצה לעשות דיאטה (ובדיאטה אני לא מדברת על חלי ממן, אלא על כל פורמט תזונתי שכולל בתוכו איסורים), אני לא יכולה. זהו, נגמר הכוח, הכפתור שהיה לחיץ פעם, נשחק. אני לא מסוגלת ברמה כזאת שכל נסיון פשוט גורם לי להשמין.

ואז היו לי כמה ימים... מאוזנים. מאוד נעימים. אכלתי מה שבא לי וכשלא אכלתי, לא חשבתי על זה. זה נדיר בשבילי. ואכלתי פחות, כי משהו היה לי טבעי ונעים ומאוזן. זה עבר לעת עתה כי שוב נכנסתי לפחד ולחץ ופאניקה. זאת המראה, אני לא מרוצה ממה שאני רואה והראש מיד רץ לדפוסים המוכרים: "טוב, זה הלחם שמשמין אותי, ממחר לא אוכל לחם." ואני ממש מרגישה איך אני מושכת במושכות ומזכירה לי שכרגע, זה לא עובד וכנראה שכשזה יעבוד, זה יראה אחרת. לא תכנית היסטרית, אימפולסיבית שאין לי סיכוי לעמ

[שקטה*]

גוגוס, מתחשק לך לפתוח דף על אמהות-ללא-מאמץ? זה קשור לאוכל, חוגים ובטח עוד מלא דברים וסופר מרתק.

[גוגוס*]

כמה הערות קטנות (קטן זה עניין יחסי...)

חוגים - העמדות שלנו מוכתבות הרבה פעמים על ידי האפשרויות שלנו ועל ידי ניסיון חיינו.
לילדים שלי יש המון חוגים ברמה מספקת לדעתי בישוב עצמו, ולכל דבר הם יכולים ללכת ברגל בעצמם. אז זה בוודאי גורם לי לא להחשיב חוגים מעולים (כי אין לי ממש כאלה) וגורם לי להירתע מנסיעות (כי אני לא ממש צריכה אותן).
מהצד השני, לי עצמי בכלל לא חשובה נגינה. גדלתי בלי לנגן על כלום וכך גם אחי ואחותי. התוצאה של זה היתה יותר זמן פנוי שגרם לכולנו במידה מסוימת להיות אנשים שרים ורוקדים. אח שלי, שמעולם לא למד לרקוד, היה עומד שעות מול הטלביזיה ומלמד את עצמו תנועות של רקדנים והוא רקדן בחסד.
אני למדתי ממנו המון וכך גם אחותי. הכישרון המוסיקלי שלנו פשוט היתרגם למשהו אחר שלמדהו בעצמנו וכולנו לא סתם רוקדים אלא רוקדים ממש טוב. מעולם לא חסרה לי נגינת כלי ולכן לא חשוב לי אם הילדים שלי ינגנו או לא.
יחד עם זאת, לאבא שלהם מאוד חשוב על רקע הסיפור האישי המאוד שלו עם נגינה בכלי. מאחר שיש פה מורה מצוינת בישוב שבאה הביתה בא לציון גואל. לולא היתה, אין מצב שהייתי מביאה אותם לשום קונסרבטוריון רחוק כי זה לא חשוב לי למרות שהדעה הרווחת היא שזה חשוב לא משנה מה.
ובמידה דומה אין שום דבר אחר שחשוב לי מאוד. שחייה הילדים שלי למדו בישראל ולומדים כאן במסגרת בתי הספר קורס כזה של 12 שבועות. מספיק לי.
הילדים שלי לא יהיו אומנים גדולים. הם לא יהיו ספורטאים גדולים. הם לא יהיו שום דבר גדול שלומדים בחוג. ולמרות הצרה הזו הם ילדים פצצה, יודעים להעסיק את עצמם, חכמים ומוכשרים בהמון דברים. אז לא נוצר לי שום תמריץ בחיי לחפש חוגים מיוחדים או רחוקים ובעיקר לא - גם וגם.
הזמן בחיים מוגבל. חוג במקום רחוק בא על חשבון משהו אחר, ובמקרים רבים מאוד הוא בא על חשבון הילדים האחרים במשפחה או על חשבוני. בשום חישוב שאני עושה זה לא מסתדר לי בעד החוג הרחוק.

תפילה, מאוד שמחתי לקרוא אותך. תודה על הדברים שבחרת להגיב עליהם.

מיכל, תודה רבה על השיתוף שלך. מקסים ומעורר השראה.
נקודה קטנה שאולי תעזור לך בהמשך היא לשים לב לאמירה פנימית כמו "המזון הזה והזה משמין". אין חיה כזו. אין שום אוכל משמין. השמנה היא ריכוז של מרכיבים והיא לא תלויה בשום גורם בודד. באותה צורה, גם על אף אחד מאבות המזון אי אפשר לומר שהוא משמין.
אני חושבת שזה מועיל לזכור את זה.

תמי, אני פשוט מתה על הדרך שלך. ואני מאוד מזדהה עם התחושה הזו שרכיבי מזון מסוימים מקשים מאוד להבין מה קורה בכלל. התקלה המרכזית היא שאנשים רבים עשו ועושים את הניסוי, מבינים לגמרי מה הגוף הפרטי שלהם לא מחבב, אבל המערכת שלהם לא מסוגלת להישאר במצב הנעים הזה לאורך זמן משלל סיבות.
אגב, אולי יעניין אותך לדעת שאחת הסיבות היא הכללת יתר. למשל מצב שבו מישהי מבינה מהתנסות שהגוף שלה לא מחבב חלב, ומזה מסיקה שהיא צריכה להסיר את כל מוצרי החלב מהתפריט ונכנסת למצב מאוד מגביל שהיא לא יכולה לעמוד בו. כשהיא "נשברת", הכל קורס לה. זאת, בשעה שאולי חלב ניגר לא נוח לה, אבל גבינות קשות דווקא יכולות להתקבל היטב, או יוגורט, או כל אחד מאלה פשוט בכמות מסוימת או בזמנים מסוימים.
אני כותבת את זה כי זה רלבנטי גם עבור הסוכר. המון אנשים אכלו סוכר במהלך המון דורות. ורובם לא חוו שום שיבוש מאלו שהדור שלנו מייחס לסוכר. אני לומדת מזה שיש פה מנגנון הרבה יותר מורכב שיכול להיחשף באמצעות הימנעות מסוכר, אבל שלא דורש בהכרח את המשך ההימנעות המוחלטת הזו לאורך זמן.

אימהות ללא מאמץ היא לא דף שאני אפתח משתי סיבות. אני לא מחבבת דברים שמוגדרים דרך השלילה שלהם וזו לא הדרך שלי. אני לא חושבת על האימהות שלי כמשהו שהוא "ללא". האימהות שלי פשוט בעדי ובגלל זה מבחוץ היא נראית אולי כמו התחמקות ממאמץ.
שנית, זו לא האימהות שלי אלא החיים בכלל. החיים שלי בעדי ואני לא אוהבת להתאמץ אז אני מסדרת אותם כך שהם לא רק יהיו בעדי אלא גם יתנהגו בהתאם.
אם למישהו יש עניין בדף כזה ויש לה שם מתאים אז בשמחה.

[מיכל_בז*]

אתמול כתבתי וכתבתי ואז החשיך המסך. לערוך בסמארטפון גדול עלי ולפתוח מחשב עכשיו גדול עליי אפילו כפליים אז זה יצטרך להישאר ככה. סליחה.

[יולי_קו]

מיכל יקרה,

קודם כל אני שמחה לראות שאת עוברת פה.
רוצה לשתף שהתחלתי ללמד עברית וזה נהדר.
אז אם תכננת לתת לי טיפים את יכולה להוריד את הסעיף הזה מהרשימה העמוסה שלך.
אנחנו מתפננים. כל שיעור הולך מצויין. אני אפילו לא מתכוננת לרוב. יש לי כמה ספרי בסיס, ואני מוסיפה ביטויים ושירים מידע כללי.
תודה על הרצון לעזור.

בקשר לדיאטה/ שומן/ הרזיה/ בריאות יש לי רעיון לכיוון אחר:
לא להתמקד במבט חיצוני על הגוף. לכסות את המראות בבית. הדגשתי את המלה ׳בבית׳, כי ברור שלא תשמידי את כל המראות בעולם.
את ממילא מודעת לעודפים, אז די. אין מה להתמקד במה שמציק ולחטט בזה.
גם המשקל (המכשיר) יכול להעלם. די. לא צריך אותו. מה אכפת לך המספר שמופיע בו?

עכשיו אפשר להתמקד בלעשות לך טוב בגוף ובנשמה! ולא פחות חשוב- זמן לעצמך. לא אמא, לא בת זוג, מיכל מיכל מיכל.

למשל עיסוי פעם בשבוע (שיאצו או רפלקסולוגיה או עוצמת הרכות או כל טכניקה שנעימה לך וזמינה לך והמטפל נעים לך), או ללכת לספא, חאמם, וכדומה.
למשל חוג ריקוד או הליכה בטבע, או לימוד סידור פרחים יפני או חוג אוריגמי או סריגה או ציור או משהו. משהו בשבילך עם אנשים אחרים. משהו לא ׳שימושי׳. לא בהכרח.
אנשים חדשים, דם חדש, זמן טעינת סוללות.

להניח לסוללות שלך להיטען.
תני לעצמך להיות משמעותית בתקציב ההוצאות המשפחתי. את חשובה! תשקיעי בעצמך. את זקוקה לזה!

מה דעתך?

[תמי*]

גוגוס, הכללת יתר - מושג מעולה. עברתי שם כמובן בדרך, ובאמת נדרשתי לדייק. זה נכון שהקטגוריות שאיתן אנחנו חושבים על האוכל כשלעצמן מוגבלות ובעייתיות.
אגב סוכר- גם כאן אני לא מדייקת.
כי אני למשל אוכלת תמרים. והיתה תקופה שלא העזתי, כי הרי ידוע שתמרים מלאים בסוכר. חששתי שזה ישפיע עלי לא טוב, כמו סוכרים אחרים.
וכשהעזתי גיליתי שזה לא נכון.
מצד שני, אנחנו חושבים בקטגורית והכללות, כך שזו תמיד עבודה של בדיקה ודיוק.
מיכל - איזה יופי מה שאת מספרת. נשמע שמצאת את הדרך שלך ואת רק צריכה להעז להמשיך בה.
צריך סבלנות כשמדובר בשינוי אמיתי.

[גוגוס*]

מיכל, חשבתי עליך בעקבות דברים שכתבתי דווקא לתמי, על זה שהאנושות אוכלת כבר המון שנים סוכר ולכן הבעיה לדעתי היא לא בסוכר או בכל רכיב מזון אחר אלא בזמינות והכמות.
אחד הכלים שאני משתמשת בהם הרבה הוא "הבחירה הכי טובה שלי".
זה כלי שלא פוסל שום דבר, מכבד את שיקול הדעת שלך (שלוקח בחשבון גם צרכים לא תזונתיים), ומכוון לראייה חיובית מאוד של מה שאת בוחרת ולכן גם מחזק את הקול הבוחר שלך.

כשקשה לך, ואת מאוד לא רוצה להיות בתודעת דיאטה, פשוט שאלי את עצמך - מהי הבחירה הכי טובה שלי כרגע?
ותראי מה יוצא לך.
לוקח זמן להתאמן על זה, כי הראש שלך עוד ימשיך לחשוב כמה זמן שמה שאת רוצה הוא רע ולא מזין ואף מזיק, אבל יש לזה המון ערך עם הזמן.
התוצאה בפועל היא שאחרי כמה זמן את פשוט בוחרת דברים שיותר מתאימים לך, גם בתוך מצבים שבהם את אוכלת בלי קשר לרעב או בתוך רעב כבד או בתוך כל מצב שמרחיק אותך מצרכי הגוף.

[מיכל_בז*]

_אחד הכלים שאני משתמשת בהם הרבה הוא "הבחירה הכי טובה שלי".
זה כלי שלא פוסל שום דבר, מכבד את שיקול הדעת שלך (שלוקח בחשבון גם צרכים לא תזונתיים), ומכוון לראייה חיובית מאוד של מה שאת בוחרת ולכן גם מחזק את הקול הבוחר שלך._

גוגוס, תודה רבה. זה באמת אחד הכלים שאני משתמשת בהם לצד אנינות, שזה כלי שאני חוזרת אליו עכשיו במלוא הרמת האף ותחושה קלה אך נעימה של התנשאות. אתמול בדיוק קלטתי שאני אוכלת פחות שטויות כי אין לי את ההרגשה של: "מחר דיאטה אז היום אני חייבת לזלול את כל העולם, לפני שכל זה ייגזל ממני." או התחושה שיש ששוברים דיאטה של לעזאזל עם הכול וגם ככה החלקתי במדרון אז אני אחגוג על זה.

כרגע אני מרגישה שיש לי שני אתגרים ואף אחד מהם לא קשור למה שאני אוכלת. באופן מוזר זה לא כזה רלוונטי. האתגר הראשון שזה להיות בטוב עם מה שאני רואה במראה, לקבל את עצמי כמו שאני ולהשלים עם זה שאולי אני אפילו אשמין עוד.
האתגר השני הוא האכילה הרגשית. מלחץ, משעמום, מבאסה (!). זה קשה. לעצור, לנשום, לנסות להבין מה יהפוך הכול לנפלא? (מיד אימצתי, זאת שאלה כל כך שמחה ואופטימית.)

בעצם יש עוד אתגר, הכי קשה. לדעת, להרגיש ולראות שאני בתוך תהליך, שהוא אולי החיים עצמם. יש בולמוסים עדיין, אולי תמיד יהיו. אני מרגישה יותר מאוזנת אבל זה הולך ובא כל הזמן.

[גוגוס*]

אנינות.
אני איתך. תמיד תמיד תמיד מגיע לך אוכל טוב. את הכי יקר ואיכותי שהכסף שלך יכול לקנות. אבל ממש תמיד.

זה קשה. לעצור, לנשום, לנסות להבין מה יהפוך הכול לנפלא?
אני מציעה לך בחום לבדוק מה קשה לך ופשוט לדלג עליו. אם את בתוך "זו התמודדות קשה" את בעצם בתוך חשיבה של דיאטה, פשוט ביחס למשהו אחר.
אז תבדקי... מה קשה?*
לעצור זה קשה? אל תעצרי. תבחיר בעשייה שמתרחשת תוך כדי האכילה. את תראי שלאט לאט היא מתבססת יפה ואת יכולה לבחור מתי לקיים אותה בקלות. זה רק לוקח זמן.

לנשום זה קשה? אל תנשמי. תמשיכי במסלול שבו את נמצאת ואם יהיה רגע שיתאים בו להתמקד בנשימה - שיבוא אז.

לנסות להבין מה יהפוך את הכל לנפלא זה קשה? אז אל. את יכולה אחרי שסיימת את הסיבוב של האכילה הרגשית לשאול אז מה יהפוך את הכל לנפלא. אל תדאגי, זה לא הולך לאיבוד וישרת לך את ערימת השכבות שנצברת שם לפעם הבאה.

את רואה איך התמודדות עם אכילה רגשית יכולה פשוט להפוך להיות הדיאטה החדשה שלך ואיך גם... לא?

אנחנו רואים את זה בהמון דברים. אנשים כל כך זקוקים לשליטה, כל כך זקוקים לזה שמשהו יהיה קשה, עד שהם ימצאו אותו ויהי מה. מלמדים אנשים להתבונן ברעב ושובע והם הופכים את זה לדיאטה שאפשר להיכשל בה. מלמדים אותם להנות מאוכל מעולה והם הופכים את הטוב למשהו שאפשר להיכשל בו.
אל תפלי בזה. הדרך הזו היא נעימה נעימה נעימה. היא מסקרנת והיא משמחת. המינוס היחיד באמת שלה זה הזמן.
הדבר היחיד לשחרר זה את הרצון שהכל יקרה עכשיו ומהר ולדעתי את כבר לא שם.

מה נשאר? להנות. זה הכל.

[יולי_קו]

לדעת, להרגיש ולראות שאני בתוך תהליך, שהוא אולי החיים עצמם.
בדיוק. נפלא.

[תפילה_לאם]

אוף, אני ממש לא עומדת בקצב, אפילו שהכול מעניין אותי ומסתעף לכיוונים מרתקים וחשובים ורלוונטיים.
בינתיים שאלה אחת למיכל: כשאת אומרת לעצמך שלא תהיינה יותר דיאטות - האם את מאמינה לעצמך?...
אולי ההבדל בינינו בנושא הזה הוא שאני עדיין לא למודת דיאטות עד כדי כך שאשבע מהן לחלוטין (סתם לוקח לי הרבה זמן עד שאני מוצאת עיתוי שבו אני מצליחה להתחיל ולהתמיד בהגדרות שאני בוחרת לי), ובעיקר כי אני עדיין מאמינה בתוך תוכי שהכול עניין של כוח רצון/ התפריט הנכון או כל נוסחת קסם אחרת. P-:
אולי גם השנים שבהן התבסס אצלי דימוי הגוף והשנים שאחריהן, שבכולן הייתי רזה - לפחות יותר ממה שאני עכשיו... - יצרו אצלי קושי לקבל את המראה החדש.
נראה לי שבאיזה שבוע וחצי של אכילת שטויות משוחררת יותר חיסלתי את כל מה שהרווחתי בחצי שנה מאוזנת יותר. טוב אולי לא הכול אבל...

[מיכל_בז*]

האמת שכן, אני מאמינה לעצמי. אני גם מאמינה שאני אתאזן, אגיע לרוויה מאוכל בלאי "אסור" ויהיה לי נעים עם עצמי. אני מאמינה לי כי נסיון העבר מוכיח שכשמשהו נמאס לי, הוא נמאס לי ואז דברים טובים קורים.

[תפילה_לאם]

יש לי גם נקודות בנושא האנינות שהזכרת, אבל לא עכשיו.

[גוגוס*]

פלונית אלמונית, העברתי את המיני דיון על המאמץ לדף שלי כי לדעתי הוא לא שייך לכאן. מוזמנת לשם אם זה עוד מעניין אותך.

[תפילה_לאם]

הגריין שעלה בגורלי בראש הדף:

• צריך כנראה לעבור סדרה ארוכה של גמילות קטנות עד שיש בכלל מוכנות למשהו מחייב יותר. ברמה התודעתית.

כלומר, צריך לייצר רצף של הצלחות ונפילות עד שמפסיק בכלל להיות חשק ליפול. משהו בחוויה הזו צריך להצטבר לאיזו מסה קריטית. (גוגוס מתוך החיוניות שלי חלק שני)*

[תפילה_לאם]

בנושא האנינות
באמת פיתחתי אנינות טעם מאז שנחשפתי לחיוניות.
נורא כיף שהרבה מאכלים לא מוצלחים לא מפתים אותי כבר (בדרך כלל).
אבל זה לא כיף שמאכלים מסוימים עדיין מפתים אותי, ואז אני טועמת ומגלה שהם לא טעימים כל כך (כמו אתמול כשהתכוונתי להרשות לעצמי מהשוקולד החדש בסופר ולא היה ממנו, וקניתי אחר), ואני רוצה שהם כן יהיו טעימים, כי קשה לי להשיג תחליף.
זה לא שאני מיליארדרית שיכולה לדאוג לאספקה קבועה של המאכלים הכי הכי.
כשנסעתי עם בעלי אמש לחגיגת בר-מצווה אצל בן דודו, היה לי כיף לחשוב שאתפנק בארוחה מושקעת שמישהו יטרח להכין עבורי. והתאכזבתי שאף שהאוכל היה יוקרתי (האירוע היה בכמה וכמה רמות מעל מה שאנחנו הפקנו לבנותינו שבועיים קודם לכן), הוא לא היה לי טעים במיוחד, בעיקר הקינוחים.

[תפילה_לאם]

חוזרת אחורה:

(בישלו להם, טיפלו בהם, נתקו אותם מדאגות החיים)
הה, למה לא לקחו אותי למחקר הזה??? עד 120 כמובן!

זה יוצר אצלי שחרור ממש רך ונעים של האכילה הזו עם אפס הימנעות.
לא יודעת. אולי אני פשוט באיזה בור של עייפות ושל ריקון מצברים (אפילו שהקטנה שלי כבר לא קטנה כל כך ולפעמים ישנה לילות שלמים), שאני פשוט לא מסוגלת לערוך שיחות כנות עם פיתות (או במקרה שלי עם טבלות שוקולד).
לפעמים אני חושבת שכשהילדים יגדלו עוד קצת יהיה פחות עומס, ואז יהיו לי כוחות להניע תהליכים כאלה של שינוי, של פיתוח ושל טיפוח. ואולי אפילו פחות אצטרך את התהליכים כי הכוחות שיתפנו ושיתחדשו לי כבר יעשו חלק לא מבוטל מהעבודה.
אבל עד שאגיע ליום המיוחל, אם באמת יש יום כזה אי שם ב-2020 ומשהו, לא אדע...

זו שהתקבלה בלהט הרגע או זו שהתקבלה ממרחק מה? אני נוטה לטובת ההחלטות-ממרחק.
גם אני, רק שלפעמים בלהט הרגע אני מתעקשת להתכחש לעדיפות של ההחלטה שתבוא, אולי גם כי אני יודעת מה תהיה ההחלטה העתידית, ואני לא רוצה לוותר על ההחלטה החפוזה...

ונדמה לי שתפילה יכולה להתחבר לזה. נניח, לבחור איך לחגוג את הבת-מצווה (חוויה מוכרת)
הבעיה שאני מזהה בבחירה הזאת את תחושת העליונות שהיא מביאה איתה או לפחות את שביעות הרצון מכך שאני עונה לדימוי שמצטייר בעיניי כיפה וכרצוי, גם אם לא בטוח שאני נהנית מהפעולה עצמה. (רלוונטי לא רק לחגיגת בת המצווה אלא גם לאי רכישת סמרטפון, המשך הנקה בגיל מתקדם יחסית וכד'.)
וברור לי שאני לא רוצה לפעול ממניעים כאלה. S-: הם גם לא מוכיחים את עצמם לאורך זמן (לפחות בהקשר של האוכל, כי בדוגמות האחרות בינתיים זה עובד לי לא מעט זמן).

_וזה קרה רק אחרי שנפרדתי מכל הסוכרים (אחרי חודש בערך) ובמקביל הצפתי את עצמי בהרבה מאוד אוכל טוב וטעים בלי לרעוב לרגע. משהו השתנה ברמה הגופנית בצורה דרמטית.
השחרור היה כל-כך אדיר, כל-כך נעים, תחושה של הקלה עצומה._
מעניין מאוד, תמי. אם אני מבינה נכון, את אומרת שלפעמים הסוכרים בעצם ממסכים את התחושה שלנו, מערפלים או מסממים. זה מתחבר לי לכתבה המדהימה הזאת על השליטה של החיידקים בגוף של המאכסנים שלהם.
באמת היה מעניין לנסות דבר כזה.
אלא שיש שתי בעיות: האחת - שאני מתקשה בכלל לדמיין את עצמי מוותרת על סוכרים באופן מוחלט למשך חודש. השנייה - שאני אוכלת לפחות מעט חלה בשתי סעודות שבת כחלק מ"המוציא" בפתיחת הסעודה. אבל אולי זה משהו שאפשר להגמיש אותו גם בלי גושפנקה של צליאק. אולי מתישהו אבדוק.

[אישה_במסע*]

וברור לי שאני לא רוצה לפעול ממניעים כאלה.
למה? לשאוף להדמות לאישה האידיאלית בעיני זה מניע מצויין לדעתי.

הם גם לא מוכיחים את עצמם לאורך זמן
זו טענה טובה, חוץ מזה שהם כן. לפחות לי. ונראה שגם לך בדברים שלא אוכל.

אז למה לא להחליט שאת לא משתמשת בזה בהקשר של אוכל - כי זה לא עובד, ואין טעם לעשות מה שלא עובד - וזהו?

[תמי*]

אם אני מבינה נכון, את אומרת שלפעמים הסוכרים בעצם ממסכים את התחושה שלנו, מערפלים או מסממים.
זה בדיוק כך עבורי.

האחת - שאני מתקשה בכלל לדמיין את עצמי מוותרת על סוכרים באופן מוחלט למשך חודש. השנייה - שאני אוכלת לפחות מעט חלה בשתי סעודות שבת
אני חושבת שרק הראשונה היא בעיה. השניה לא. מעט חלה בסעודת שבת לא תפגע בהתנסות.
השאלה אם את רוצה לנסות לוותר, אם זה נשמע לך משהו מענין במובן החיובי.

הבעיה שאני מזהה בבחירה הזאת את תחושת העליונות שהיא מביאה איתה או לפחות את שביעות הרצון מכך שאני עונה לדימוי שמצטייר בעיניי כיפה וכרצוי
אני מבינה את מה שאת כותבת. אבל אני מפרידה בין תחושת עליונות - שזה באמת לא משהו חיובי בעיני, ובין שביעות רצון - שזה מעולה בשבילי.
אם אני רוצה לחיות בפשטות נניח, ובוחרת בחירות כאלה (אפרופו חגיגות וקניות) אז אני מרוצה, וזה בסדר. זו הנאה חיובית. לא נראה לי בעייתי.
אם אני גם מוצאת את עצמי מתנשאת על כל מי שבוחר אחרת - זה כבר פחות מוצלח. אבל השניים לא בהכרח הולכים יחד.
ז"א - מותר לך להיות מרוצה שאת בוחרת משהו. זה בהמשך לשיחה למעלה עם גוגוס: לא כל שביעות רצון היא הרי התנגדות למשהו, לפעמים היא פשוט שמחה.

[תפילה_לאם]

למה? לשאוף להדמות לאישה האידיאלית בעיני זה מניע מצויין לדעתי.
כי נראה לי שיש אצלי משקל רב יותר למניע של ההתנשאות. חשבתי על זה קצת בימים האחרונים, ונראה לי שהפרדוקס-לכאורה של הביקורתיות היתרה על הסביבה וההתנשאות וכו' מול הדימוי העצמי הנמוך מתיישב היטב: הכלי (הלא יעיל) שלי כדי להרגיש שאני שווה הוא לפסול את כל השאר.
וזה מה-זה מגעיל.

השניה לא. מעט חלה בסעודת שבת לא תפגע בהתנסות.
אם כך - התניסיתי כבר. כשרק התחלתי לאכול בדרך החיונית כמו שתפסתי/ תופסת אותה, שמרתי באדיקות אולי חודשיים על אי אכילת קמח ואי אכילת סוכר למעט "המוציא" של שבת בקטנה.
אני לא זוכרת שחשתי משהו מיוחד, ואם כן - קשה לי מאוד להפריד בין תחושות גופניות פרופר לבין התלהבות שהיא קרובת משפחה הדוקה של לשאוף להדמות לאישה האידיאלית או של הגאוותנות, כלומר, שאני מתלהבת ומרגישה טוב מעצם זה שאני אוכלת נכון וטוב וכולם סביבי לא מבינים.

[אישה_במסע*]

_הכלי (הלא יעיל) שלי כדי להרגיש שאני שווה הוא לפסול את כל השאר.
וזה מה-זה מגעיל._
אני לא חושבת שזה מגעיל (כל עוד את לא פוגעת באחרים ואומרת את זה בלב). זה טבעי למין האנושי. ואם אין לך כלי טוב יותר להרגיש שווה, לא הייתי מוותרת במקומך על הכלי שיש לי, אלא מחפשת כלים יותר טובים.

[טלי_ב*]

מצטרפת לכך שזה לא מגעיל אלא טבעי.
נדמה לי ש עירית לוי כתבה על זה משהו - כולנו חווים לפעמים נפילות בערך העצמי ואני חושבת שכולם גם התנסו בכלי הזה של הנמכת אחרים בראשנו כדי להרגיש טוב יותר.
ואני רוצה להאיר זווית אחרת שאולי מסבירה למה זה לא כזה פרדוקס - ביקורתיות ושיפוט ומתן ציונים לאנשים הם גם הלך רוח כללי, או תפיסת חיים כללית, שאפשר להחזיק בה ( גם בלי להסכים איתה. אולי נכון יותר לקרוא לזה תבנית או דפוס). וכשיש דפוס כזה הוא פועל גם פנימה וגם החוצה. כשהוא פועל פנימה הוא מייצר ירידה בערך העצמי... כך שזה לא בהכרח רק הערך העצמי שמוליד ביקורתיות, אלא גם הביקורתיות שמולידה קשיים עם הערך העצמי.

[טלי_ב*]

ואם כבר אנחנו בעניינים האלה, אז לדעתי את בהחלט יכולה לטפוח לעצמך על השכם שבכלל שמת לב למניע הזה וגם הרגשת מספיק בטוחה עם עצמך כדי לבטא אותו!

[אישה_במסע*]

אם כבר אנחנו בעניינים האלה, אז לדעתי את בהחלט יכולה לטפוח לעצמך על השכם שבכלל שמת לב למניע הזה וגם הרגשת מספיק בטוחה עם עצמך כדי לבטא אותו!
מסכימה מאוד. זה לגמרי לא טריוויאלי.

[תפילה_לאם]

לא הייתי מוותרת במקומך על הכלי שיש לי.
לא חושבת שאני ממש יכולה לוותר עליו. זה יצטרך להיות תהליך ארוך. (המממ... מאיפה הביטוי הזה מוכר לי? P-: )

כך שזה לא בהכרח רק הערך העצמי שמוליד ביקורתיות, אלא גם הביקורתיות שמולידה קשיים עם הערך העצמי.
מסכימה בהחלט. מבקרת את עצמי ללא הרף...

שבכלל שמת לב למניע הזה וגם הרגשת מספיק בטוחה עם עצמך כדי לבטא אותו!
טוב, גיל ארבעים, שהפציע לו לפני בשמיי לפני כחודשיים, היה צריך להביא בכנפיו איזו תובנה או הבשלה, לא?
וברצינות, תשומת הלב למניע הזה התעוררה אצלי בהדרגה בשנים האחרונות וכבר הזכרתי את הנושא באופן חלקי יותר פה ושם.
לא יודעת אם אני מרגישה בטוחה על מנת לבטא אותו. קודם כול, כאן זה אינטרנט. אף אחד לעולם לא ידע שזאת אני. (פחחחחחח גדול) וחוץ מזה, זה קצת הפוך על הפוך כזה: אני אכתוב כמה שאני גרועה, ואז אולי אוכל להרגיש טוב עם עצמי שאני כזאת שאקלית, שאני שמה לב לחסרונותיי החבויים ואפילו מצהירה עליהם. ועל הדרך גם אולי תימצאנה כמה צדיקות שתעודדנה אותי לטפוח לעצמי על השכם, ולרגע אני גם אשתכנע.
<טוב, זה כבר הולך ונהיה פתלתל מדי.>