הילד עושה דווקא

כל פעם שהוא נכנס לבית שימוש הוא מוריד את המים בניאגרה - לפני שהוא עושה פיפי,
ומדי פעם מכבה לאבא את המחשב.
מסבירים לו שלא עושים ככה, מסבירים לו למה, מבקשים ממנו חזור ובקש, וללא הועיל.
אתם כבר מנחשים בן כמה הוא?
מה עושים?

זה רק זה?

רעיונות:
מחשב - אפשר להעלות לשולחן.
ניאגרה - אפשר לתת לו להוריד מים בכל פעם אחרי שאתם בשירותים. הוא יהנה מזה, ימצה את הענין, ודי. אולי.

בן 15? (-;

נותנים לו להוריד את המים אחרי כל שימוש אפשרי, הוא מדליק ומכבה בעצמו את כל האורות בבית, הוא מקלף מלפפון לבד, יש לו מחשב משלו ( ! והוא רק בן שנתיים וחצי) שמותר לו להדליק ולכבות כמה שהוא רוצה.
אז מה עוד חודש זה יעבור? או שזה ימשך עד גיל 15?

ואם תתנו לו לעשות כך לכמה זמן ותראו מה יקרה? אולי זו דרך שלו לנסות ולתפוס אתכם לא מוכנים ממש? בדברים שכאילו לא קשורים אליו?
זה סתם רעיון, מקווה שלא נדחפתי.

יש לי ילד בגיל הזה בדיוק. יש דברים מסויימים שאני פשוט מתעלמת מהם. בהתחלה אומרת שזה לא רצוי ואם אני רואה שזה הופך לדווקא אז אני מתעלמת וזהו. בד"כ לוקח קצת זמן והוא מפסיק. על דברים אחרים אני מגיבה עם קצת יותר נחישות, נותנת לו דוגמאות למקרים שעשו לו דווקא וכמה זה היה לו לא נעים. נראה לי שחלק מהעניין זה להבין שצריך להציב גבולות בנושאים מסויימים ואם זה לא ממש חשוב אז להבין שזה בכל זאת חלק מלהיות בן שנתיים וחצי.

ניסיתם מכות חשמל ?

אחיק -

אולי הילד במרכז מדי?

אמא, זה גיל שבו הם פשוט מוכרחים-מוכרחים ללמוד. אני מציעה שבכל פעם שהוא עושה משהו כזה, תנסי לחשוב על דרך שבה הוא יוכל לעשות את זה עוד יותר. למשל, לפתוח את המכסה של הניאגרה כדי שהוא יוכל לראות איך המתקן שם עובד, אולי לתת לו מתקנים דומים לאמבטיה, הרבה משחקי מים. למשל, כשהוא רוצה לשחק במחשב של אבא, לתת לו לכבות את המסך במקום את המחשב, לתת לו לכבות את המחשב שלו, מכשירים אחרים.

וחשוב לעשות את כל זה בלי להגיד "לא" או להסביר. המסר אליו לא צריך להיות "אל תעשה את מה שאתה רוצה (ואולי תקח משהו אחר)" אלא "אני אעזור לך לעשות את מה שאתה רוצה". (הכוונה למסר לא מילולי -- לא צריך להגיד לו את המלים האלה.) כשהוא ירגיש שאתם מנסים לפעול בהתאם לסדר העדיפויות שלו, סביר שהוא יתחשב יותר בעדיפויות שלכם.

לדעתי, המסר צריך להיות אל תעשה את מה שאתה רוצה. אל תכבה לאבא את המחשב, אל תעזוב לי את היד כאנחנו עוברים כביש, אל תכניס צעצועים למכשיר הוידאו - יש מספיק דברים שאסור לעשות. (אני מקווה שהוא לא קורא את מה שאני כותב ומקבל רעיונות חדשים)

אצלנו, בדיוק בגיל הזה, נעמי לא עושה בדרך כלל את הדברים האסורים. אבל כל ילד הוא אחר. אם עניין האסור לא עובד כרגע, אז תנסו דברים אחרים, כמו שיונת מציעה.

אגב דוגמת המחשב של הילד נראית לי מוטעית. למה לא לכבות את המחשב של אבא אם את שלו אפשר לכבות? לדעתי, אִסרו עליו לכבות גם את המחשב שלו. כך הוא ילמד שמחשב אסור לכבות. חוץ מזה, אני חושב שהמחשב של אבא נמצא על הרצפה. הרימו אותו למעלה, זה הרבה יותר בריא, למחשב ולילד.

אגב אצלנו התחביב של נעמי הוא להתווכח. פעם היא אמרה לי - "אבא אל תתווכח" (לא יודע ממי היא למדה את זה). אז לפעמים היא כל כך מצחיקה שאני לא יכול להתעצבן, ולפעמים טוב שאנחנו שניים ויש אצל מי להירגע.

קודם כל, כן - בעוד חודש זה יעבור.
אותי זה היה משגע - בגלל מפלס הכנרת (השירותים) ובגלל שלימדו אותי שזה רע מאוד (המחשב).
כשזה קרה אצלנו, אוטומטית מה שעשיתי היה לקחת אותו משם ולהסיח את דעתו. לא לאפשר, גם אם הוא היה מגיב בבכי. השיטה של יונת נשמעת לי הרבה יותר טובה, אבל דורשת שלוות נפש שלי פשוט אין (-: זה עבר די מהר. אם זה היה נמשך, אולי הייתי מתחילה לסגור את השיבר בשירותים כדי שיימאס לו מהר מדי. ואני חושבת שיש מגינים מיוחדים למחשב.
ידעתם שביפן, נשים נהגו להוריד את המים בשירותים הציבוריים כשהיו נכנסות, כדי שלא ישמעו מה הן עושות? כדי להתגבר על הבעיה יצרו מנגנון שמשמיע הקלטה של מים יורדים ברגע שנכנסים לתא. (-:

אני רואה ברגעים האלו "קריאה להקשבה". לעצמי, ולו/ לה. קריאה לעצור את השטף שאני נמצאת בו, בעשייה או במחשבה, ולהענות להזמנה לדיאלוג. ומתוך הדיאלוג, שנעשה בתשומת לב לתחושות שלי ולתחושות והבקשות של הגור, למצוא פתרון שמתאים לנו, לאותו רגע, לאותה סיטואציה. זה תהליך מאוד יצירתי, שדורש הרבה סבלנות, וגם נכונות לטעות ולנסות. אבל ההצלחות מתגמלות מאוד.

כשמנסים למצוא פתרון מהיר, קל להסחף לכוחנות. יש לגיטימציה ענקית בחברה מסביב לכפייה וכוחנות כלפי ילדים. יונת האירה את עיניי לפני כמה שנים לכך, דרך דבריה בפורומים אחרים ובאתר שלה. יונת, תודה לך, אחת מרבות. בכל מקרה, אצלי זה הניע תהליך ממושך של חיפוש דרך אחרת, וזה תהליך יפיפה של גדילה.

מיכל, כיף לשמוע! ותודה על הניסוח -- "הזמנה לדיאלוג" -- מכוון בצורה ברורה לגישה שניסיתי להעביר. אני מאמצת!

מסעדה, כתבת: לא לאפשר, גם אם הוא היה מגיב בבכי. השיטה של יונת נשמעת לי הרבה יותר טובה, אבל דורשת שלוות נפש שלי פשוט אין
גם לי קשה לשמור על שלוות נפש בפני בכי של ילדי. וזו אחת הסיבות שאני מנסה להמנע מ"לא לאפשר" -- זה הורס את גם את שלווה שלי וגם את שלהם.

אצלנו באזור השנתיים הבית היה מאורגן כך שצימצמנו למינימום דברים אסורים, ורק עליהם התעקשנו.
זה גם יצא בצד החמים של השנה, אז יכולנו להיות הרבה בחצר שהיא גדולה ומלאה באטרקציות ואתגרים לילדים.
בכל זאת, אני זוכרת אותו מאוד עסוק בשירותים בלשחרר גלילים שלמים של נייר טואלט ולסתום את האסלה, הרושם שלי היה שהוא חוקר שם דברים חשובים ביותר וכשהוא יגיע למסקנות נחרצות, הוא יעבור למשהוא חדש. נתתי לו לחקור.
גם הוידיאו הישן ומיושן שלנו התקלקל שוב ושוב כי הוא דחף פנימה נרות, עפרונות ועוד מציאות שהיו בהישג ידו. אגב, למרות ההתעללות הוידיאו הזה עדיין מתפקד...
מצד שני, למחשב שלנו, למשל, היה מפצל עם מתג, אז פשוט כיבינו אותו כשלא עבדנו עליו ולא היתה אפשרות להדליק ולכבות את המחשב, כלומר הוא יכל ללחוץ על כל הכפתורים חופשי אבל זה לא נדלק.
הדבר ה(כמעט) יחיד שהיה "אסור"- זה לטפס על שולחן האוכל. (בחיי שאני אפילו לא זוכרת למה)
אז כמובן שזה הפך לדבר מושך ביותר.
אישית הגיל הזה כל כך שיעשע אותי, שזה לא עיצבן אותי. אבל נהגתי להוריד אותו כל פעם שטיפס ולומר שאצלנו לא מטפסים על שולחן האוכל. לפעמים זה נמשך בלי סוף, אבל זה פשוט נראה לי כמו משהוא שעוברים אותו, וזה יקח כמה שזה יקח, הנחתי שאם זה לא היה עניין שולחן האוכל, אז זה היה משהוא אחר. אני זוכרת את עצמי במין הלך רוח של אסרטיביות משועשעת.
אהבתי את הגישה שיונת הציגה, זה נראה לי כמו לחוות את המצב מהצד של הילד, במקום להשקיף עליו מגבוה.

אין ספק ששמירה על שלוות הנפש, היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ ולחוות את ההרגשה של האחר, אלה דברים נפלאים שהיו עוזרים לנו לא רק עם הילדים... ובכלל אם כולנו היינו יונת שרון, העולם היה מקום הרבה יותר טוב (אני לא ציני)

ולגבי כיבוי מכשירים בכלל - אולי הילד יבנה מכשירים דמיונים, נניח מחשב או כל מיני מכשירים "אסורים" מלגו או מקרטון, ואז יוכל לכבות אותו במתג הקרטון שידביק בעצמו. הוא גם ילמד שמכבים ומדליקים יותר מידי, המתג מתפרק וצרך להדביק אותו מחדש. זה יתן לו וגם לכם עיסוק הרבה יותר מעניין מהמחשב האמיתי. נעמי למשל עוסקת הרבה בשליחת מכתבים לחבר הדמיוני שלה גודי. את המכתבים היא שולחת בארון שאפשר להכניס בו מעטפות בחריץ בין הדלתות, ולפעמים היא מקבלת מכתבים בחזרה - עם כל מיני ציורים שגודי צייר לה (הוא מאד מוכשר גודי).

עוד עיסוק כיפי שלמדתי לאחרונה, הכנת כדור ענקי מגזרי עיתונים. קודם קורעים את העיתונים לגזירים ארוכים, ממש תענוג, ואחר כך ממלאים שקית פח בגזירים ויוצרים כדור גדול ורך שאין שום סיכון בכיבוי והדלקה שלו.

אגב דוגמת המחשב של הילד נראית לי מוטעית. למה לא לכבות את המחשב של אבא אם את שלו אפשר לכבות? לדעתי, אִסרו עליו לכבות גם את המחשב שלו. כך הוא ילמד שמחשב אסור לכבות - זה שהאבא רוצה שלא יכבו את המחשב של עצמו זה לגיטימי, כמובן, כי זה המחשב שלו. אבל למה בעצם אסור לילד לכבות את המחשב שלו? זה שלו, לא?

מה זה משנה אם המחשב שלו? אם רוצים ללמד אותו שלא מכבים ומדליקים מחשב, או כל מכשיר חשמלי אחר, אז גם את שלו לא מכבים ומדליקים. נראה לי הגיוני (אבל אמא של נעמי לא השתכנעה). אני לא הייתי נותן מחשב פועל לילד בגיל הזה בכל מקרה.

ניר, הקטע עם גזירי העיתונים נשמע מדליק,
רק שאצלינו עיתונים הפכו למצרך נדיר.
מדי פעם אני מוצאת איזה מקומון רזה שבקושי מספיק לניקוי חלונות.
כל פעם שבסופר מציעים עיתון בחינם יש לי מין רפלקס כזה לענות "לא תודה יש לי מספיק בעיות משלי". בפעם הבאה אני אקח איזה עיתון יומי שיהיה לנו למלאכת יד.

אבל -
אני לא רואה סיבה ללמד ילד ש"לא מכבים מכשיר חשמלי". אני רוצה שהוא ילמד להתחשב ברצונותיו של אבא לגבי המכשירים החשמליים שלו.

למשל - המפסק של האור בחדר השינה נמצא בגובה שהילדים מגיעים אליו בקלות, והם משחקים אתו הרבה. בד"כ, בעיקר במשך היום, זה לא מפריע לי בכלל. אבל כשחשוך ואני קוראת, זה מאוד מפריע לי.
אתה מציע שאני אחוקק "המפסקים של האור מחוץ לתחום". (נכון?)
לדעתי - זו גזירה שהילדים שלי לא מסוגלים לעמוד בה, ואין לי שום סיבה לאסור עליהם את השימוש במפסק ההוא. אני רוצה שהם יהיו רגישים אלי, ויבינו את המשמעות (הפרקטית) של אור-חושך.
אחד הדברים שאני עושה בנושא הוא - כשהם מבקשים שאני אדליק (או לא אכבה) את האור (בחדרים והזדמנויות אחרים), אני נענית לבקשתם.

אם את רוצה, ענת, אני יכולה להשיג לך טונות של עיתונים.
יש לנו חברה שצריכה לקרוא 3 עיתונים כל יום בשביל עבודתה ודיי מתבאסת עם כל הערימות שנשארו, אז היא תשמח לאללה לתרום עיתונים ליצירות כאלו או אחרות.
יש למישהו רעיון אחר מה לעשות עם עודפי העיתונים? יש כלובים בת"א ובחיפה, אני יודעת, אבל לא תמיד מגיעים עד לשם. אז אולי בינתיים מישהו צריך לצורכי יצירה? עיסת נייר? מישהו?

גילה: אני לא אוהב משחקים שגורמים לנזק - אבל כל אחד צריך לפעול לפי שיקול דעתו.

לגבי המפסקים, אני תמיד הרמתי את נעמי למפסקים שהיא לא הגיעה אליהם כדי שתוכל לכבות ולהדליק בעצמה. היא מאד אוהבת את זה גם היום, וזה מאד נוח שהיא מדליקה או מכבה את האור כשצריך. אבל אני לא מתביש לדרוש ממנה להפסיק לשחק במפסק כי זה מקלקל את המנורה. היא כמעט אף פעם לא משחקת במפסקים, למרות שהיא מגיעה לרובם, כי הם מותקנים אצלנו בגובה נמוך במיוחד - 110 ס"מ במקום הגובה הרגיל של 130ס"מ. זה כי חשבתי שזה יהיה יותר שימושי לילדים בגובה הזה.

ורד , אפשר לעשות מהעיתונים עבודות של עיסת נייר.
פשוט מכינים רצועות של עיתונים ומשקיעים אותם בתוך עיסה של מים ודבק פלסטי (או אפילו שמעתי שאפשר מים+קמח),.
אחרי שהם הושרו זמן מה פשוט מצפים איתם איזו תבנית (בלון מנופח, קערה ישנה ועוד)
ויוצרים פיסול מעניין..

דרך אגב , לאיזה כלובים של נייר התכוונת? לאלה של אמניר של המיחזור?
מה אין אצלכם באזור?

ניר,
מקלקל את המנורה? נורת להט עולה כמה? 5 שקלים? הרבה יותר זול מרוב הצעצועים שלהם!
זה לעומת האפשרות שלהם ללמוד את הנושא, למצות אותו, והעובדה שאני בכלל לא מעסיקה את עצמי (באה להשגיח, דואגת, כועסת, נוזפת, מציעה תחליף, מסבירה, משכנעת) במשחקים האלה שלהם.

גילה - "גזירה שהילדים לא יכולים לעמוד בה"? זו לא קצת הגזמה?
אם זה לא נראה לך שווה התעסקות, אז בסדר, אבל אם נניח שנורת להט היתה עולה 1000 ש"ח, וזה כן היה נראה לך שווה התעסקות - אני בטוחה שתוך זמן קצר היית מלמדת את הילדים שבזה לא נוגעים.
(אני לא פוסלת את הבחירה שלך, אבל זה בגלל שאת החלטת שזה משהו שלא חשוב לך להתייחס אליו, ולא בגלל שהילדים לא מסוגלים להמנע מהפיתוי).

הבעיה עם הגיל הזה, שהגבולות נמתחים ונבדקים. כל רגע משהו אחר...
לי יש רגעים שקשה מאד לשמור בהם על משחקיות והסברים ברוח טובה. יש רגעים שהילד לא מוכן להקשיב להסברים. לפעמים הוא צורח, או משתולל או מתבדח, ואני מבינה שאני צריכה לחפש פאזה אחרת להגיע אליו. הרבה פעמים אני מנסה כל מיני אפשרויות, אבל זה ממש לא תמיד מצליח. וזה יכול די לבעס.

"לא יכולים לעמוד בה" - זה הילדים כשאני לא אתם (מבחירה).

בדיוק היום נשאלתי על הכפתור של המחשב בפורום אחר, ועניתי שאחרי כמה פתרונות מענינים, שדרשו תשומת לב שלי, מה שעזר באופן מוחלט זה להעלות את המחשב לגובה השולחן.
אני לא מאמינה שילד יכול להמנע מללחוץ על מפסק כ"כ זמין (האור) תמיד. אני לא רוצה להעמיד אותו במבחן, ולא רוצה להשגיח עליהם כל הזמן.
בדומה למחשב - אם נורה היתה עולה 1000 ש"ח, והילדים לא היו ממצים את המשחק תוך זמן סביר, אני משערת שהיינו מנתקים את המפסק המדובר (יש אחד אחר, גבוה).
את השקעים - זה משהו שאני לא לוקחת צ'אנס, כיסינו עם פקק. "לא לגעת אף פעם בשקע" גם היא גזירה שהם לא מסוגלים לעמוד בה, לשיטתי.

להבהיר - אין שום דבר שאני "הצלחתי ללמד את הילדים" שהוא מוחלט.
למשל - קשירה בחגורת בטיחות - במרבית המקרים אין בעיה, ברוב של השאר - אני צריכה לשחק משחק מוסכם, ואז אין בעיה, ובשארית אני צריכה להיות באמת יצירתית, או סבלנית, או לחכות קצת, או לשחד, או לריב.

> גילה מתחילה לחשוב שהיא ממש אמא נוראית P-: <

אצלנו משתדלים כמה שיותר לאפשר ולא למנוע, אלא אם כן הם עושים משהו שיכול לסכן את עצמם כמו: חשמל, לקפוץ ממקומות מלחיצים, אש וכדומה.
מכשירים כמו וידאו או מחשב או כל מכשיר שקורץ לילדים לבוא וללחוץ, אני מכסה במסקנטייפ בצבע אטום וכך אני מונעת מהם להתגרות מהיצר הכייפי הזה שללחוץ וללחוץ.
ובינינו מי לא אוהב לילחוץ על מכשירים, אני בטוחה שהרבה מאד אנשים (שהם כבר לא ילדים), כשמיזדמן לידיים שלהם נייר פצפץ הם לא עומדים בפיטוי ולוחצים בהנאה. בכל אופן אצלי זה גורם הרבה הנאה.

דווקא הבנתי את ההגיון הבריא העומד מאחורי ההצעה של ניר סופר ואסביר מדוע,
כשבני החל לזחול החלה אובססיית המכשירים החשמליים,הילד היה ועדיין פשוט מאוהב,אמנם זו קלישאה להגיד כי "כשהוא יהיה גדול הוא יהיה חשמלאי",אך במקרה שלו זה כנראה נכון.
בכול מקרה,הוא השתלט על המאווררים,לא היה לי נוח לאסור עליו כול שתי דקות לגעת במאוורר,אז הנחתי לו לשחק איתם כשהם לא מחוברים לחשמל,ולכך התווספה רשימה ארוכה של מכשירים כגון:הרדיאטור,הטוסטר,הוידיאו,הטלויזיה(פועלת),והמחשב(תחת השגחה).לעומת זאת כאשר הם כן מחוברים אנו אוסרים עליו לשחק בהם "כי זה מסוכן".אבל איך הילד אמור להבדיל בין מחובר לחשמל ולבין לא מחובר?,רגע אחד מותר לו לשחק עם זה,ורגע אחרי ,לא.
מבלבל נכון? אין לו היכולת לעשות את החלוקה הזו שאנו עושים בשבילו.לכן אולי עדיף לעשות איסור "גורף".כדי להעביר את המסר בצורה ברורה יותר.כול מקרה לגופו כמובן.

גם על הבן שלי נאסר בתחילה לשחק עם מאוורר פועל ובכלל הרחקתי אותו (עוד לא היה צורך לאסור בגילו) ממכשירי חשמל מחוברים לשקע.
מאוחר יותר (גיל שנה וחצי בקירוב) הוא למד להפעיל ולכבות מכשירים, כולל מאוורר והיום (שנתיים) הוא שם לב טוב מאוד מה בשקע ומה לא.
אין הגיון לדעתי באיסור גורף.

רציתי לציין שההמלצות שאני נותנת באתר או יותר נכון לומר הדיעות שלי שאני כותבת אותן,
לרוב אינן מיושמות בביתי,לדוגמא:
"האיסור הגוף על מכשירי החשמל",בני משחק חופשי עם מכשירי החשמל בבית,הבעתי את דעתי באופן ספציפי למקרה של "אמא" בראש הדף,או כתגובה להודעה של ניר סופר בהמשך הדף,
לא כול מה שאני כותב משליך ישירות על אורח חיי ועל דרך החינוך שלי בבית.
וזה הסבר גורף לכול ההודעות שלי עד כה.

אני צריכה עזרה! ביתי בת שנה ועשרה חד' עושה לי דווקא.
כשאני אומרת לה - לא, או מנסה בכל מילה אפשרית להסביר לה למה זה לא אפשרי היא פשוט צוחקת לי בפרצוף, וזה לא מזיז לה.
אין הרבה דברים שאני לא מאפשרת, ורוב הדברים שאני לא רוצה שתיגע הם לא בהישג ידה, אז מה תגידו על הדוגמאות האלו:
הכי קשה - אנחנו נמצאים בגן שעשועים ופתאום היא מתחילה לרוץ לכיוון הכביש.
כשאני קוראת לה היא צוחקת ורצה יותר מהר ( המשחק האהוב עליה בבית - שירדפו אחריה ).
אני מנסה לא להתרגש מזה, לתת לה אבל מגיע הרגע שבו אני רואה שזה כבר מסוכן. ואז אני רצה נורא מהר, וגם כבר מאבדת חוש הומור. אבל גם שאני אומרת שאני כועסת זה לא מזיז לה. היא צוחקת. אני מחזירה אותה למרכז, ואז שוב.... היא בורחת.

עוד אחד - יש לה משחקים וכלים באמבטיה. היא משחקת מאוד יפה, אך יש לה תחביב - לשפוך מים מחוץ לאמבטיה! כמובן שה - לא, ממש לא עושה לה כלום, והיא ממשיכה. אחרי פעמיים - שלוש ( לא מאמינה בלהגיד יותר מזה ) אני לוקחת לה את הכלי. ואז יש בכי גדול. (שאותי קורע מבפנים)
ובפעם הבאה, אני חושבת אולי היא למדה ומנסה שוב לתת כשהיא מבקשת..... ממש לא למדה, ושוב....!

עוד אחד - ( אחרון ) יש מעט עציצים בבית, היא לוקחת את האדמה ומפזרת על הרצפה.
בהתחלה היו אלו העלים יבשים שנפלו למטה, אז עשינו מזה כבר פעילות - איסוף העלים לכלי ונקיון העציצים, ואז באה האדמה. שאלתי אותה "מה עשית" ענתה "לכלוך". יופי אמרתי מי ינקה? אמרה רחלי ( פעם היתה כזו מנקה וכבר מזמן זו אני.... ). אפילו שואב האבק הקטן שאני מביאה (והיא בדרך כלל לא אוהבת את הרעש שלו) לא מזיז לה, פתאום אפילו הוא מצחיק.

מה יוצא? שאני לא יכולה לעזוב אותה בלי לחשוש מנזקים. נכון, מים ואדמה, באמת לא סיפור לנקות, אבל הגישה הזו והיחס לבקשה שלי.... מה זה עושה ממני? ואני מבקשת יפה, ומסבירה!

אני חושבת שאולי היא כועסת עלי ( וזו לא ביקורת עצמית ) שבזמן האחרון אני צריכה קצת יותר לעבוד ולכן יוצא שאני פחות זמן איתה. הבנתי את זה שהתחלתי לכעוס בעצמי על המעשים שלה (שאולי יש פה שיקוף).

נועה, קראתי את כל הדף ונראה לי שבנושא האדמה והמים יש פה צורך שלה בחקירה.
היא מקשיבה לך ויודעת היטב את דעתך. זה שהיא לא מתיחסת לא אומר שום דבר על הגישה שלה אלייך,מקסימום אפשר לדבר על הגישה שלה לנושא "האיסור"
והיא ממש לא צוחקת לי בפרצוף היא פשוט צוחקת.אבל עדין מקשיבה טוב טוב למה שאת אומרת לה.

אוי איזו" מעצבנת"
עכשיו השאלה היא האם יש לך אומץ לתת לעצמך לראות כמה מים היא יכולה לשפוך בלי שתעצרי אותה ? כמה עציצים את מוכנה לתת לה להפוך בלי שתעצרי אותה ?? כי אם היא באמת עושה דווקא והיא תבין שלא אכפת לך היא תחדל , אבל אם לא מדובר בדווקאיות אלא בדבר אחר הרי שהוא יתגלה מיד .
בעניין הכביש אין שאלה ברור שלא בודקים אתזה .(בטיחות מעל הכל זוכרת

)
וכן אני יודעת שדרוש המון כוח לעשות את זה השאלה היא כמה באמת את מתעצבנת .

השאלה היא כמה באמת את מתעצבנת
יש ויש, תלוי מתי את שואלת אותי

את המים אני מוכנה יותר "לספוג" את האדמה בבית - פחות.
הריצה שלה בחוץ זה הכי קשה.
היא פשוט צוחקת.אבל עדין מקשיבה טוב טוב למה שאת אומרת לה.
ברור לי. היא צוחקת גם כי היא ילדה שמחה ( תודה רבה! ) והיא מבינה אותי מצויין, היא כמובן גם יודעת להגיד שאימא מבקשת לא....

שליחה על ידי מירי* » 27 מרץ 2005, 08:46

הי נועה,

נראה לי שכדאי להפריד בין תחושת חוסר האונים שלך מזה שהיא לא נשמעת לך לבין הדברים המהותיים שאת מחליטה לאסור עליה.
אולי כדאי שתעשי חושבים בקשר לדברים שאת אוסרת. אחרי שהחלטת, תהיי עקבית. אל תעבירי לה מסר כפול. יש הבדל משמעותי בין משהו שאסור לעשות אותו לבין משהו שלאמא לא מתחשק שתעשי אותו. אני לא חושבת שהאיסורים שלנו צריכים להיות רק בתחום שמסוכן, אני בהחלט חושבת שיש מקום לאיסורים שקשורים למשל בכללי הבית שלכם, כמובן תוך גמישות והתחשבות גם בצרכים וברצונות של הילד.
אחרי שבחרת טוב מה האיסורים, אני חושבת שאת צריכה להיות חד משמעית בקשר אליהם, ואם את לא - תוותרי עליהם. אל תבלבלי אותה, כי זה נראה לי מאוד קשה בגילה להבין את ההבדל בין לשפוך טיפה מים לבין לשפוך המון מים מחוץ לאמבטיה.

עוד דבר חשוב בנושא תקשורת - לדבר על דרך החיוב.

לדוגמא הריצה לכביש: לא להגיד "אסור לרוץ לכביש", אלא מה כן צריך לעשות. אני למשל בקטעים כאלה מרימה קצת את הקול ואומרת "עצור!". זה אולי נשמע כמו פקודה, אבל לחשוב שאנחנו רק "מבקשים" מהם לא לרוץ לכביש זה לשקר לעצמנו, כי בקשה זה משהו שאפשר להגיד עליו גם כן וגם לא.... דבר נוסף - לא לחכות שהיא תהיה קרובה לכביש ואת תהיי חסרת נשימה וחוש הומור, לעצור אותה מיד כשהיא מתחילה.

לגבי המים באמבטיה - אחרי שלקחת לה את הכלי, לפני שאת מחזירה, לשאול אותה בנוסח פוזיטיבי. לא להשתמש ב"ואת לא תשפכי?" אלא ב"את תשפכי מים עם הדלי?". בדר"כ התשובה שלה תהיה כנה, ואז תוכלי להגיב בהתאם. כלומר, אם היא אומרת שתשפוך, לא להחזיר לה. לדעתי אנחנו בשפה היומיומית שלנו הרבה פעמים מנסחים על דרך השלילה, וזה נוסח מבלבל ("את לא תשפכי?" האם כשעונים לא הכוונה ל "לא, אני לא אשפוך" או ל "לא, אני כן אשפוך").

בהצלחה!

שליחה על ידי מירי* » 27 מרץ 2005, 08:48

ושכחתי עוד משהו. אני מאוד מסכימה עם:

האם יש לך אומץ לתת לעצמך לראות כמה מים היא יכולה לשפוך בלי שתעצרי אותה ?

טוב האמת שנכנסתי שוב כדי למחוק אבל ראיתי שזאת כנראה עצה טובה
אז אני לא מוחקת
אבל נראה לי שמירי נסחה את הכוונות שלי בצורה יותר בהירה
ובקשר לקטע של לשאול האםתשפכי זה פשוט נכון .את יכולה לקרוא בדף ארכיון חוכמות של ילדים

צריך להחליט מה חשוב יותר ומה פחות.
למשל עניין הכביש: ברור שזה בין הדברים החשובים. אין לי ילדים (טוב, עניין של שבועיים-שלושה לכל היותר) אבל טיפלתי בעבר בילדים של אחרים. בדרך כלל הייתי בייביסיטר/מטפלת/גננת מאד אוהבת ומשקיענית, בלי הרבה איסורים, הרבה על הידיים, מאפשרת לחקור כל מיני דברים. לפחות ילד אחד שרץ לכביש אצל כולם: אבא אמא סבא סבתא, ניסה אצלי פעם אחת ולא חזר על זה שנית, אצל כולם הוא המשיך. למה? הייתי חד משמעית.
זה היה בגיל שהוא כבר אהב לרוץ, לא לשבת בעגלה. בפעם הראשונה שהוא ניסה לרוץ לכביש (בעיר אחת מאד סואנת ושמה ניו יורק) פשוט לקחתי אותו וקשרתי אותו בעגלה. זו היתה אמירה חד משמעית ומאד ברורה לגבי המעשה שהוא עשה. זה היה אחרי שידעתי שלאחרים הוא רץ לכביש ולא עוזר כשאומרים לו "לא" או מסבירים. בעיני זו תגובה קצת חריפה, ולא הייתי ממליצה עליה בתור פעם ראשונה, אבל במקרה של הסברים וכעס שלא עוזרים הייתי מעדיפה תגובה כזו חריפה על כך שהילד ימשיך לסכן את עצמו או להדאיג אותי בעניין כזה.

בקשר לאדמה ועציצים זה כבר יותר עניין של כמה את מוכנה לתת לה לחקור, האם את יכולה להחליט שאולי תעשו משהו ביחד עם העציץ, מתי ימאס לה לשפוך מים מהאמבטיה ועד כמה זה חשוב לך שהיא תפסיק. אם זה חשוב, אז באמת אפשר לפעול נגד, כמו מה שתיארת - לקחת לה את הכלי. מותר לך לא להסכים ולשים גבולות גם לדברים שלא כוללים בטיחות, פשוט מפני שהם חשובים לך. אין ספק שצריך לעשות סדרי עדיפויות בהקשר הזה, אבל ברור לי ששימת גבולות (אם לא מדברים על איסורים כל היום ורק איסורים) מלמדת גם את הילדה שלך שימת גבולות ואם את מתייחסת למה שחשוב לך אז גם היא לומדת להתייחס למה שחשוב לה, כי את הדמות הראשית שלה לחיקוי.

עירית_לוי

אבל הגישה הזו והיחס לבקשה שלי.... מה זה עושה ממני?

זה המשפט שתפס את עיני, והנה המחשבות שעלו לי.
תראי אם מדבר אלייך:

אולי כאן מתחיל הפלונטר.
במקום בו את קושרת את זה אלייך. כאשר את נותנת למעשים שלה פרשנות מסוג מה זה עושה ממני? , 'מה זה אומר עלי', פרשנות שמשליכה על הערך שלך.
היא לא עושה לך דוקא. היא פשוט עושה.
נניח למשל שטרחת ובישלת ארוחת צהריים, ולא בא לה לאכול. היא משחקת עם האוכל וזורקת אותו לרצפה. הרי אז לא תגידי שהיא לא אוכלת לך. היא פשוט לא אוכלת. אין לה תאבון. נכון?

אני חושבת שלב העניין הוא לא זה שהיא עושה דברים שלא נוחים לך כמו להוציא את האדמה מהעציצים (עושה דוקא), אלא זה שהיא "מזלזלת" (פרשנות!!) בבקשות שלך.

עכשיו, פרשנות כזו גורמת לך להתנגדות מאוד חזקה למה שהיא עושה.
התנגדות למשהו בדרך כלל מעצימה אותו, ודי מהר זה הופך למאבק...

אני מסכימה עם פרח בר.
העובדה שאת תופסת משחקים תמימים של תינוקת (עוד לא בת שנתיים!) והתנסויות וגילוי עולם כ"דווקא" מקלקלת לך את העניין.

אקצר, כי מאוחר ואני חייבת לטפל בכמה דברים (אח, ההתמכרות למה חדש (-; ):
כלל מספר 1: בגיל הזה לא להגיד "לא" בכלל. "עצרי!" זה פתרון טוב במצב מסוכן, ומשדר את הפחד שלך, אבל הכי חשוב: פעולה פיזית. היא רצה לכביש? תיכף ומייד לתפוס אותה (בלי מרדף ארוך) ולכוון אותה: "מהכביש צריך להיזהר, אבל את יכולה לרוץ לכיוון הזה אם את רוצה, ואני אשחק איתך תופסת".

לעציץ: עשתה את זה פעם אחת? תעשה שוב. אם העציצים יקרים לך, זה הרגע להרחיק אותם מהישג ידה (אותם וכל דבר אחר שלא תאהבי את הניסויים בו) עד שהיא תגיע לגיל שבו היא תהייה מסוגלת להבין איך חשוב לך שיטופלו החפצים שלך. בינתיים, היא עושה דברים נכונים מבחינתה, ואין לה שום דרך לדעת מה תאהבי ומה לא. ולהיות יצירתית ולהחליף את המלה "לא" בלי רחמים.

שופכת מים? אמרת פעם אחת: "חמודה, אפשר לשחק במים בתוך האמבטיה, לא החוצה" והיא ממשיכה? טוב, אז זה בדיוק הרגע לסיים את האמבטיה. בלי כעס. פשוט "יופי, גמרנו, בואי נשטוף אותך וננגב". היא אמורה לקלוט שאת לא כועסת, אבל שאין אפס: את לא מאפשרת דברים שלא מתאימים לחוקי הבית. בלי "לא" ובלי הסברים (הכי גרוע... הם מפסיקים להקשיב לנו P-: ) מעבר לאמירה קצרה אחת ויחידה שמבהירה את העניין.

אכן, אי אפשר לעזוב ילד בגיל הזה לבד בלי חשש מנזקים, אלא אם כן בדקת את כל הבית בעיניים של ילדה חכמה, נבונה, סקרנית, מלאה חיוניות ושמחה, וראית מה צריך לסלק משם. מינימליזם ביתי, זה שם המשחק בגיל הזה (-;
ושוב: לא להגיד לא. לא להסביר מעבר להסבר הראשון הקצר. לא להתווכח. לא לשכנע. פשוט לפעול ולא לאפשר. באהבה, אבל בלי שום התקפלות. שידור ברור: זה כן, זה לא, ואין מרווח פעולה.

אה, שכחתי:
כרגע, היא לא עושה דווקא. היא לומדת ומשחקת עם אמא האהובה.
אבל אם תמשיכי בגישה שלך כיום, היא תהפוך להיות ילדה שעושה "דווקא".

שליחה על ידי שולה* » 28 מרץ 2005, 00:50

לא חושבת שביתי עושה "דווקא", אבל לא יודעת בדיוק איפה לשאול (אם יש דף מתאים יותר, אשמח להפניה).
היא בת שלוש, ויש לנו המון עימותים בנושא לבוש. מתפשטת בכל הזדמנות , לשמחתי בעיקר בבית, ולא רוצה ללבוש בחזרה את הבגדים, טוענת שלא קר לה (למרות שהיא קפואה...).
הבוקר שלנו מתחיל ככה: קמה, מתחילה ללבוש בגדים שהכנתי לה או שהיא בוחרת לעצמה, באמצע מתחילה לבכות שהיא לא רוצה את הבגדים האלו. לא עוזר אם אני מציעה לה לבחור אחרים. בד"כ, חוזרת למיטה. אני מכינה ארוחת בוקר, בימים טובים היא מגיעה בשלב כלשהו למטבח לבושה (יודעת להתלבש בעצמה). בימים פחות טובים, למשל כשתכננו להגיע למקום כלשהו, ואין לי את כל הזמן שבעולם לחכות, היא יכולה לבכות שעה ארוכה עד שאני מאבדת את הסבלנות ומתעצבנת. לא עוזר שאני מחבקת אותה ומציעה לעזור לה, היא בתוך "קריזה", התקפת זעם, וכלום לא מצליח לקצר את זה. זה נגמר כשזה נגמר, והיא מיד שוכחת מזה, רק אני נשארת עצבנית ולפעמים כבר מראש אין לי כוח לצאת מהבית, כי אני יודעת במה זה כרוך.
מה היא מנסה להגיד לי שאני מפספסת?

היא עושה דברים נכונים מבחינתה, ואין לה שום דרך לדעת מה תאהבי ומה לא
זהו, שלא בדיוק. היא כבר בשלב שהיא מבינה מצוין, וגם אומרת ש זה לא, אבל בכל זאת עושה.
אפשר לראות במבט שלה שהיא מחפשת אותי, לראות אם אני רואה, ואז כשאני מתקרבת היא "מגבירה את הפעילות"
בגינה היא רצה מהר יותר, ובבית שופכת מה שאפשר.

_אולי כאן מתחיל הפלונטר.
במקום בו את קושרת את זה אלייך. כאשר את נותנת למעשים שלה פרשנות מסוג מה זה עושה ממני? , 'מה זה אומר עלי', פרשנות שמשליכה על הערך שלך.
היא לא עושה לך דוקא. היא פשוט עושה._
אני מבינה איך המשפט הזה מתפרש, לא ממש לזה התכוונתי, אבל אפשר גם להתייחס אליו.
'מה זה אומר עלי', פרשנות שמשליכה על הערך שלך.
הערך של המילה. ובמקרה הזה שלי. כמו שאמרה בשמת, לזה אני חוששת. אני מבינה שאין טעם להגיד כי זה הופך את המילה שלי, אולי גם במקומות אחרים ללא ממש שווה.

_אני חושבת שלב העניין הוא לא זה שהיא עושה דברים שלא נוחים לך כמו להוציא את האדמה מהעציצים (עושה דוקא?), אלא זה שהיא "מזלזלת" (פרשנות!!) בבקשות שלך.
עכשיו, פרשנות כזו גורמת לך להתנגדות מאוד חזקה למה שהיא עושה.
התנגדות למשהו בדרך כלל מעצימה אותו, ודי מהר זה הופך למאבק..._
נכון, ואני רואה את המאבק מתפתח, וזה מאוד כואב לי.
"הזילזול" הוא בחוסר היכולת להקשיב (במקרה הזה לי

) והוא מעלה את הפחד - שהריצה לכביש היא הסמפטום הכי כואב שלו, שהיא לא ממושמעת . לא כי אני רוצה אותה yes men, להפך ! אני מאוד מתמקדת בעצמאות שלה וכל מי שמכיר אותה יודע שהיא תמיד יודעת מה היא רוצה......
אלא שכל כך מעט אני משתמשת ב לא וכשזה יוצא זה באמת חשוב לי. חשוב לי שהיא תבין שזה לא
אני רוצה ערך למילה שלי, וחושבת שבטח אני דורשת יותר מידי ממי שעוד לא בת שנתיים, וזה הקושי.
ערך למילה שלי, כי בכל זאת אני זו שנמצאת איתה, וממני היא מקבלת מה שהיא רוצה וצריכה. ממני היא מבקשת דברים ויש לי "הזכות" גם לבקש ממנה. וללמד הקשבה לזולת זה חלק חשוב בחיים. ( בעיקר לילד שלא הולך לגן ).
ואפשר כבר להתחיל "לטפטף" את זה בגיל קטן.

בלי "לא" ובלי הסברים (הכי גרוע... הם מפסיקים להקשיב לנו ) מעבר לאמירה קצרה אחת ויחידה שמבהירה את העניין.
זהו בדיוק! זה מה שאני יודעת וכך עושה. קראתי גם את המאמר של יונת שרון על פילים לבנים. מקסים.
ופה הפחד שלי, שאני ממשיכה להגיד למרות שכבר אמרתי, זה הופך את הדברים לחסרי ערך, בעיקר אם אח"כ אני פתאום נותנת לה......

נועה,
אני רוצה ערך למילה שלי כשתדעי שיש ערך למלה שלך גם היא תדע.
בעיקר אם אח"כ אני פתאום נותנת לה...... גבולות זה חשוב. יש משהו יותר חשוב. התחושות וה"נכון" שלך.ובתוך זה יש התמודדות והתלבטות. כך את משדרת לה -את מי שאת ושזה בסדר.

שבנושא האדמה והמים יש פה צורך שלה בחקירה
היא חוקרת אותך,אותה ואת מה שביניכן.
ממש עבודת חקירה(-:

שולה
אולי תנסי גם ב ילדים ובגדים
מה היא מנסה להגיד לי שאני מפספסת?

שליחה על ידי מירי* » 28 מרץ 2005, 11:14

בשלב שהיא מבינה מצוין, וגם אומרת ש זה לא אני מאמינה שבגיל הזה יש בשבילם הבדל בין לא שלהם לבין לא של אחרים. כלומר, זה מאוד ברור לה למה היא לא רוצה משהו. אבל אם את לא רוצה משהו שהיא כן רוצה, נראה לי קשה לה לתפוס למה ה"לא" שלך "מנצח" את ה"כן" שלה.

אפשר לראות במבט שלה שהיא מחפשת אותי הגיוני. היא יודעת שזה יוציא ממך תגובה שמאוד תשעשע אותה. הדרך לשנות את זה, היא לשים הרבה יותר דגש בתגובות שלך על עידוד מאשר על כעס. אני בעצמי "נפלתי" בעניין הזה לאחרונה: בן השנתיים וחצי שלי זרק אוכל על הרצפה, ואני התרגזתי "אסור לזרוק אוכל על הרצפה!", אז הוא צוחק ואני ממשיכה בטון פולני "זה לא מצחיק". אז הוא מסביר לי (למפגרת) בסבלנות "אבל אמא, לי זה כן מצחיק". הגיע לי

"הזילזול" הוא בחוסר היכולת להקשיב אם זה באמת חוסר יכולת (ולא חוסר רצון), אז זה לא זלזול.

ממני היא מבקשת דברים ויש לי "הזכות" גם לבקש ממנה. בעיני זו טעות להעמיד את שתיכן באותו מקום. אורנה שפרון כתבה כאן איפשהו על זה שמתפקידנו להיות המנהיגים במשפחה, וזה לא סותר התחשבות ברצונות ובצרכים של ילדים. זה שהיא מבקשת ממך לא דומה לזה שאת מבקשת ממנה.

סבלנות, היא תלמד. הרבה מהלימוד שלה יהיה דרך דוגמא אישית, ושם את צריכה לשים את הדגש.

ואני רואה את המאבק מתפתח אל תשתתפי במשחק הזה. אל תאבקי איתה. את רוצה ערך למילה שלך? תעמדי בה. וזה נכון לכל האינטראקציות שלך בחיים, לא רק עם ילדתך (אפרופו דוגמא אישית).

למה בעצם לא להשתמש במילה "לא" או ב- "אני לא מרשה" ?

למה בעצם לא להשתמש במילה "לא" או ב- "אני לא מרשה" ?
כי פשוט התברר שזה לא יעיל.
זה מוביל לדפוס של מאבק. זה עובד כשהצד שאומר לא גם מסוגל לתגבר את זה באלימות.
מה שקשה לנו הוא שזה הדפוס שטבוע בנו. בחלקנו גם התלוו לזה מכות מסוגים שונים, או איום במכות, או איום בעונש מכל סוג.
ה"לא" ודומיו שייכים למשפחת השימוש בעונשים.
הואיל ואנחנו לא רוצים לפנות לדרך של אלימות, זה לא יעיל לנו להתחיל עם "לא".
לכן מה שעובד:

להגיד "כן" - למצוא בכל סיטואציה את מה שאפשר להגיד עליו כן.
להגיד "עצרי!" במצבי סכנה (הטון מבהיר שזה מצב סכנה)
להימנע ממלים בכלל, לעצור במעשים תמיד (פשוט לא לאפשר, בליווי הסבר מילולי מינימליסטי ביותר - לא כזה שנועד לשכנע או להתנצל, אלא פשוט הבהרה של המציאות, בטון ענייני, לא כועס, ואוהב. שיהיה ברור: היא בסדר, אבל את הפעולה הזאת לא עושים כאן, תודה ושלום.)

את רוצה ערך למילה שלך? תעמדי בה
וגם דעי באמת את הערך שלך.

למה בעצם לא להשתמש במילה "לא" או ב- "אני לא מרשה" ?
ראי wiki:PositiveCommands. כללית: כשאומרים לילדים (במיוחד כל כך קטנים) משהו ספציפי, לא משנה אם מקדימים את זה במלה "לא", זה יוצר אצלם תמונה כל כך ברורה של הדבר הזה עד שהם כמעט לא יכולים להמנע מלעשות אותו. ככה גם אמירות כמו "תזהר, אתה תיפול" גורמות להם ליפול.
עדיף להגיד להם מה כן לעשות (נגיד, "בואי נשפוך את זה לכאן" (במקום על הרצפה)), אולי אפילו בלי לדבר -- פשוט לעשות את מה שרוצים שהם יעשו.

להימנע ממלים בכלל, לעצור במעשים תמיד
אני מסכימה עם זה. וזה מה שהיתי עושה בדר"כ.
משום מה נפלתי לצורך במאבק, פתאום אני דורשת ממנה... וזו אולי סיטואציה שמזינה את עצמה.
אם מסכימים להימנע ממילים "לחפש ערך למילה שלי" הופך נושא לא מאוד רלוונטי. אני מבינה שאני מובילה למאבק בתגובה שלי, בעצם כך שאני "דורשת" ממנה להקשיב או לעשות את מה שלי נראה חשוב.

צריכה לבדוק את עצמי למה הגעתי למקום הזה. כנראה "דורשת" את מקומי
וגם דעי באמת את הערך שלך.
תודה על השיקוף.

בשביל אחרים שקוראים ואולי בבעיה דומה אספר שאני מנסה לתת לה בחוץ לגעת הרבה בחול, ועדיף רטוב, זה כתחליף ( זול ) לאדמת העציצים.
לאט, ואולי מהר

ככל שיתחמם אתן לה גם מים לשפוך בחוץ, הכל כדי לספק את החקרנות שלה ולאפשר לה מקום של כן, גם אם אצטרך להגיד פעם לא במקום אחר.

בנושא הריצה שלה, עוד לא ממש מצאתי את הפתרון. היא קצת יותר מקשיבה לי, לצערי זה קורה אם איום - נחזור הביתה! או משהו אחר שעולה בדעתי.
כן אני רואה שצריך לפתח את היצירתיות - איך לפתות אותה לבוא כשהיא רוצה דווקא ללכת לחצר של השכנים, או שכבר מאוחר.
וגם מנסיון, עדיף להתרחק מכל כביש! אם אפשר. ( אבל אז איך ילמדו ? )

שליחה על ידי נועה* » 29 מרץ 2005, 08:24

לגבי המים באמבטיה, את יכולה לשים לה דלי או גיגית גדולה, שהיא תוכל לשפוך מים לתוכם במקום על הרצפה.

עדיף להתרחק מכל כביש! אם אפשר. ( אבל אז איך ילמדו ? )
איך ילמדו? בקלות: היא עלייך במנשא כשאת חוצה כביש בזהירות? לומדת.
היא תעבור כבישים בעצמה בגיל 9-10? אז יש לה עוד איזה חודשיים-שלושה ללמוד... (-;
בינינו, תראי, ברמה שמתאימה לגילה - היא כבר יודעת.
הם משתנים כל כך מהר. עוד מעט זה כבר לא יהיה בכלל "משהו".

יש לי תהיה בנוגע לעצירה הפיזית: בני בן השנתיים וחודשיים מזה מספר חודשים שונא שאני (או מישהו אחר) משתמשת בכוח שלי (כלומר בזה שאני גדולה וחזקה יותר, אני לא מכאיבה כמובן) כדי להרחיק אותו מ"אזור סכנה" כשלהו. אני נמנעת מזה ככל יכולתי כי אני ממש מרגישה כמו ענקית שמפעילה כוח על גמד.

כך שלמעשה כאשר אנו מגיעים לחילוקי דעות לנקוט פעולה פיזית כמו לקחת אותו ממקום זה האמצעי האחרון. תמיד הנחתי שזה ככה אצל כל בני הגיל הזה.

עירית_לוי

קראתי גם את המאמר של יונת שרון על פילים לבנים. מקסים.
את יכולה לשים קישור אליו?

קישור

כשאומרים לילדים (במיוחד כל כך קטנים) משהו ספציפי, לא משנה אם מקדימים את זה במלה "לא", זה יוצר אצלם תמונה כל כך ברורה של הדבר הזה עד שהם כמעט לא יכולים להמנע מלעשות אותו.
טוב, זה לא מסביר מדוע אין לומר 'לא', זה רק מסביר מדוע מוטב להמנע מהתנסחות במשפטים מלאים...

מילים אחרות: כשילד, כמו במקרה כאן, מרוקן את אדמת העציץ בבית, אפשר מיד כשהוא נתפס 'על חם', פשוט לגשת אליו ולומר: 'לא! איני מרשה'. לא חייבים לומר 'איני מרשה לרוקן את האדמה מהעציץ ולפזרה ברחבי הבית'.

ולכן, מבחינתי, שאלתה של טרה רוסה בעינה עומדת: מדוע אין לומר 'לא'? האם זה בגלל החשש מ"נטיעת" הרעיון או התמונה במוחו של הילד (שאז, במקרים מסויימים, תרגילי ניסוח עשויים לפתור הבעיה) או בגלל שיש משהו פסול או מזיק בעצם האיסור?

קודם כל, לא אמרתי לא לומר לא. רק אמרתי למה זה לא יעיל בתור אמצעי מניעה. לדוגמא: "אל תשפוך את המים" יגרום לרוב הילדים בגיל הזה לעשות שלולית. זה קצת אחרת אם הילד כבר באמצע השפיכה, ואז ה"לא" יכול להעביר יותר מידע מועיל. במקרה כזה, כדאי שיבוא מיד אחריו איזה "כן" כדי שהילד לא ישאר תקוע עם התמונה של מה לא לעשות. למשל, "אוי, אל תשפוך -- הנה לך סמרטוט לנגב".

לגבי השאלה האם יש משהו פסול או מזיק בעצם האיסור -- אצל רובנו כן. לרובנו קשה מאוד לומר "לא" נייטרלי בלי נימת כעס, אכזבה, מיאוס. בנוסף, רובנו משתמשים ב"לא" הרבה יותר ממה שהילדים מסוגלים לקלוט, ואז הם מפתחים חרשות למלה הזו. אם מצליחים להשתמש ב"לא" רק כשבאמת צריך (נגיד: לא יותר מפעם ביום) ולומר זאת בטון נייטרלי, סתם כהעברת מידע -- סביר שלא תהיה עם זה בעיה. וראי גם הודעתה של מיכל מ בדף עקרון הרצף בחברה מודרנית התאריך 3.9.2003.

קיימות אלטרנטיבות אחרות למילה " לא " :
במקום " לא לרוץ לכביש " - אפשר לאמר " כביש " בטון תקיף וברור ( זה עוצר את הילד מיד ).
במקום " לא זורקים אוכל על הרצפה " - אפשר לאמר "האוכל נשאר בצלחת " , או " סיימת ? אפשר לפנות את הצלחת ? ".
במקום " לא אוכלים מהרצפה " - אפשר להציע שואב אבק קטן ולנקות ביחד .
במקום " לא לצייר על הספה " - אפשר לאמר " מציירים על נייר/ עיתון/ בריסטול/ יומן " . רצוי להקצות פינת יצירה בבית , כך זה הרבה יותר ברור .

ללמוד לוותר , לא מתוך חולשה וריפיון ידיים , אלא מתוך הכרה בתהליך הלימוד שהילד חווה באותה התנסות , להכיר בה ולתת לה את המרחב הראוי .
אם הילד מתעקש , אפשר לאמר - " בפעם הבאה נעשה אחרת " , ולשכוח מזה .. זה מרכך את תחושת התסכול של ההורה , והטון עצמו יוצא רך ומכיל יותר .

מסכימה עם כל מלה של יונת שרון , וגם עם כל ההצעות הטובות של נילי לי .

מדוע אין לומר 'לא'?

ילד השומע את המילה " לא " אינו מבין את המשמעות העומדת מאחוריה , מאחר ואין הוא בדק זאת בעצמו . כל אשר נותר מהדהד באוזניו זהו אותו איסור מציק .
מכאן אותו ילד אשר היה שקוע מאד בבדיקת מסלול נפילת המים מהבקבוק לרצפה , הפך לילד " העושה דווקא " - כלומר הפך לילד הבודק את תגובת ההורה לאותה סיטואציה . והוא יבדוק זאת שוב ושוב , בבוקר , בצהריים , לפני האוכל או אחרי האוכל , כשאמא שמחה או עצובה וכו.
למעשה אותו הילד המדען הפנה את המחקר שלו לנתיב אחר , החשוב לא פחות , וזוהי האינטארקציה שלו מול ההורה .

הבנה זו יכולה להביא אותנו להכיר בילד כייצור סקרן , ולעזור לו לממש את הסקרנות בצורה שתתאים למשפחה .
איסור שרירותי מהווה כמחסום הן לנו כהורים והן לילד .
אף אחד אינו נשכר מכך .

אין בעיה עם מילת האיסור לכשעצמה ,אך צריך לבדוק מה מניע אותנו כהורים , לחשוב רגע לפני שאנו אוסרים דבר מה ולבדוק האם בכך אנו מונעים מהילד התנסות חשובה .
הסיבות יכולות להיות : הצורך לגונן , להגן , רתיעה מלכלוך ובאלגן ,עייפות , צורך בשליטה ( שכלל אינה קשורה לילד אך אנו משליכים זאת עליו ) ועוד .

בכך שאנו אומרים " לא " אנו לא מאפשרים לילד במקרים רבים לחקור את עולמו ובכך לפתח חוש אחריות שנובע מתוך עצמו .
עדיף לטעת תחושת בטחון בילד שאנו נמצאים שם בשבילו להנחותו ולהדריכו מאשר לקבוע כלל שרירותי שאינו בר משמעות עבורו .

לדוגמא :

ילד אשר אשר רוצה " לשחק " עם חשמל : עדיף להיות לצידו , להנחותו , להזהירו , תוך נקיטת אמצעי זהירות ( כגון נטרול חשמל מאותו אזור ) .
אפשר לאמר שמותר לגשת לחשמל רק בהשגחת מבוגר , ובכך לפתח בו חוש אחריות עם התחושה שיש הורה הנמצא שם להדריכו .
רב הסיכויים שסקרנות זו תבוא לידי מימושה בזמן קצר והילד יחדול מלעסוק בכך .

לאפשר לילד להתקרב לתנור חם , לגעת באש , לטעום ממשקה חם בהשגחה .
התנסות אחת קצרה כשבריר השניה מספיקה בשביל תהליך הלמידה .
התנסות בהשגחה עדיפה מילד אשר ינסה כל זאת בהסתר ובכך יביא עצמו לסכנה אמיתית.
כמו כן , התנסות בהשגחה חושפת את הילד להבעות פנים , לדריכות , למילות אזהרה אמיתיות הבוקעות מגרוננו - ולכך השפעה הגדולה פי כמה וכמה מאיסור מוחלט , כעס ועונש לילד אשר העז להתקרב לתנור חם .

אשמח אם תנוח הרוח על מישהו והוא יתייחס להודעה שלי, קצת למעלה (30.3)

.

מיצי החתולה

ארחיבי דברייך ואוכל להתייחס .

אין בעיה עם מילת האיסור לכשעצמה ,אך צריך לבדוק מה מניע אותנו כהורים , לחשוב רגע לפני שאנו אוסרים דבר מה ולבדוק האם בכך אנו מונעים מהילד התנסות חשובה .
מניסיון שלי, כשהילד הפרטי שלי מתחיל "לעשות דווקא" זה מעיד על מצוקה שלו - רעב, עייפות, עצבים, לחץ. יש בהחלט מצבים שבהם ברור לי שאין לאפשר לו להתקרב לתנור או לגז, אלא יש להשכיב אותו לישון. זה בד"כ כרוך בבכי. לא רואה איך אפשר לפתור את זה.
אנחנו במאבק גדול כרגע, של כפתורי הטלוויזיה וכפתורי הגז וציורים בטוש על הספה וכל מיני דברים שהם גם אסורים וגם התנסויות חשובות. אני בעיקר רואה אותם ככלי מצידו להביע חוסר שקט או מצוקה, או לשקף לי חוסר שקט או מצוקה שלי.
מעבר לתובנות, זה בראש ובראשונה מעייף ומתיש - קשה מאוד להכיל את הסיטואציה שלוש פעמים: גם הקושי שלו, גם הקושי שלי וגם לקרוא בין השורות שבעצם הוא סירב לאכול ארוחת ערב והוא נורא רעב ולכן משתולל.
ואכן, לאחרונה רוב הזמן אני נכשלת בהכלה. לאוצר המלים שלו נכנסה לאחרונה המילה "די!" .מעניין מאיפה שמע אותה.

_הבנה זו יכולה להביא אותנו להכיר בילד כייצור סקרן , ולעזור לו לממש את הסקרנות בצורה שתתאים למשפחה .
איסור שרירותי מהווה כמחסום הן לנו כהורים והן לילד .
אף אחד אינו נשכר מכך._
מעצבן אותי אפילו לשמוע על סקרנות עכשיו.

<חרא של אתר>

<קומ"ג אחרי 48 שעות ארוכות>

הי קרוטונית
במצבים כאלה אני אומרת מה כן אפשר או צריך. נגיד... "על הכפתורים של ה&&& אפשר ללחוץ" ולוקחת אותו ביד לכיוון הדבר המותר.
אני בטוחה שזה דבר לא חדש לך..

אבל שני דברים נראים לי חשובים:
זה בד"כ כרוך בבכי. לא רואה איך אפשר לפתור את זה.
שבכי, זה לא דבר נורא. להיפך, זה דבר טוב. ילד שלא בוכה הוא לאו דווקא ילד מאושר. גם פה אני בטוחה שאני לא מחדשת לך. פשוט תזכרי שערב שנגמר בבכי גדול אחרי מאבקים, זה לא רע. זה אומר שהזאטוט פרק מטען שישב לו על הלב, הוא פשוט סיפק לעצמו עילא ראויה לבכי ואיזה יופי שזה אפשרי!
תני לו לבכות כמה שהוא רוצה, ולהתעצבן כמה שטוב לו.

והדבר השני, אותו למדתי רק לאחרונה, מאז שאני אמא לשניים, זה ש.. ווללה, איך להגיד את זה...
אנחנו לא מושלמות, you know אז לא תמיד את מסוגלת להכיל אותו ולהיות מקבלת וזורמת ורגועה, אז מה?
תהיי את. פשוט איך שאת. את מרגישה שאת מתפוצצת? תתפוצצי. קורה.
תהיי מקבלת ומכילה בפעם אחרת...
זה לא שאת כל הזמןרודה בו ומדכאת אותו. זה נקודתי, אז תני לזה.
הכל עניין של פרופורציות - פעם אחת להיות קצרת רוח או עצבנית או לא קשובה, נו...
את 100%.

במצבים כאלה אני אומרת מה כן אפשר או צריך. נגיד... "על הכפתורים של ה&&& אפשר ללחוץ" ולוקחת אותו ביד לכיוון הדבר המותר.
הו, זה הרבה אחרי השלב הזה. אני מדברת על שלב ההשתוללות, או הבכי ההיסטרי. שום תחליפים לא יעזרו (אלא הציצי המרוט והמסכן שכבר מבקש רחמים).

תודה על התמיכה...

אני מדברת על שלב ההשתוללות, או הבכי ההיסטרי
אל דנטה כתב בדיוק אתמול משהו שנראה לי רלבנטי בדף חינוך ללא כפייה, על כך שלפעמים צריך להענות למה שהילד אומר באופן לא מילולי, גם אם לכאורה זה אומר לעשות את ההפך ממה שהוא מבקש באופן מילולי.

יש לי בן בן שנתיים, ותינוקת בת חודשיים אוטוטו. מגיל כלום הגדול התקשה מאוד להעסיק את עצמו , ותמיד פנה אלי ל"שעשוע". עכשיו אני מן הסתם לא יכולה לרוץ אליו כל רגע, או שאני סתם עייפה ואין לי חשק לבדר. מה שחשבתי פעם זה שאם אני פשוט אנוח לי בשקט אז הוא ישתעמם להיות בחברתי וימצא לעצמו עיסוק. הבעייה היא שהעיסוק שהוא מוצא לו זה כל מה שאנחנו לא מרשים (והתופעה התחילה עוד לפני שאחותו נולדה): לשחק עם הממיר של הלויין - שאם זה יתקלקל חבל לנו על הזמן והכסף.... לפתוח מקרר, לנסות לטפס על הפסנתר, על השיש, וכו'. זה לא שיש כל כך הרבה איסורים בבית, ואני באמת מנסה להוריד אותם למינימום ולתת תחליפים מתאימים , אבל זה לא עוזר. ואני מרגישה כל כך רע שאני צריכה לכעוס עליו, כי הוא באמת כזה מתוק וטוב....
מה לעשות? אין שום אפשרות לא לתת גבולות, וגם אמא זה לא בדרן 24 שעות... הצילו!

_אנחנו במאבק גדול כרגע, של כפתורי הטלוויזיה וכפתורי הגז וציורים בטוש על הספה וכל מיני דברים שהם גם אסורים וגם התנסויות חשובות. אני בעיקר רואה אותם ככלי מצידו להביע חוסר שקט או מצוקה, או לשקף לי חוסר שקט או מצוקה שלי.
מעבר לתובנות, זה בראש ובראשונה מעייף ומתיש - קשה מאוד להכיל את הסיטואציה שלוש פעמים: גם הקושי שלו, גם הקושי שלי וגם לקרוא בין השורות שבעצם הוא סירב לאכול ארוחת ערב והוא נורא רעב ולכן משתולל.
ואכן, לאחרונה רוב הזמן אני נכשלת בהכלה. לאוצר המלים שלו נכנסה לאחרונה המילה "די!" .מעניין מאיפה שמע אותה_

תראו איזה יופי, איך גלגל מסתובב. עברה חצי שנה ונכנסתי לדף הזה לכתוב אותה הודעה בדיוק

(וזה אחרי ששלשום החמאתי לעצמי שהנה מצאתי דרך נעימה לפתור את מאבקי השליטה).

הפעם המאבק ניטש בנושא ארוחת ערב כן-או-לא (אני יודעת שהוא רעב ושכדאי שלא יילך לישון על בטן ריקה, כי אח"כ יהיו בלילה צרחות ודרישות לחלב. אבל הוא לא משתכנע ממני שהוא רעב. הוא צורח חצי שעה בעצבים ורעב, ורק אח"כ מסכים לאכול, אחרי שהרס לשנינו את מצב הרוח והאוכל שלי התקרר בינתיים), ובנושא ללכת-לישון-כשעייפים-או-לא (שוב הדווקא הזה, ושוב אני מכניסה את שנינו לפינות שאי אפשר לצאת מהן, ומצטערת ומתחרטת). הבהרתי שלא אתן לו להמשיך את המגמה של השבוע האחרון, בה הוא מבקש הרדמה, יונק שלושת רבעי שעה ומייבש אותי, ואז קם ומכריז שהוא לא עייף, וחוגג עד 10 בלילה בסלון. ההבהרה עלתה לשנינו בדם יזע ודמעות. בסוף נרדם, איך לא, שוב עם ציצי.

יש לי תחושה שדווקא בימים שבהם אנחנו נמצאים כמה שיותר ביחד לבד, דווקא אז מתחילים הדברים האלה. ככל שהוא איתי יותר, כך הוא מסרב ללכת לישון לפניי.

מה אם תנסי ארוחת ערב טיפה יותר מוקדם? האם הוא יושב מול צלחת האוכל ואומר שהוא לא רעב, או שהוא פשוט טוען לחוסר רעב כשאת מדברת על הכנה/שואלת מה הוא רוצה וכד'?
אני קבעתי חוק שאומר, שבזמן ארוחת הערב, גם מי שלא רעב יושב מול הצלחת ולא חייב לאכול. כי כשהם יושבים, רואים מזון ואנשים אוכלים, וגופם במנוחה לרגע על הכסא, הם יכולים לחוש פתאום את הרעב. זה תמיד עובד (אצלנו). חוק נוסף אצלנו הוא, שאוכלים בזמן ארוחת הערב ולא אחריה. זה קשור למשהו אחר, שברגע שמגיע הזמן לישון בכורי פתאום נזכר שהוא רעב כדי לא להיכנס למיטה. אז בזמן ארוחת הערב, אני מזכירה לו שעכשיו אוכלים. ואם הוא טוען שאינו רעב, אני מזכירה לו שאחר כך אין אוכל.

בעניין ההרדמה - יש מצב לנתק ציצי משינה? ולהגיע נניח למצב שהוא יונק יניקה-לפני-השינה בסלון, ואז עוברים לחדר ואת איתו עד שהוא נרדם? קוראת עם פנס ראש, או גולשת עם הלפטופ אם יש לך?

יש לי חברה, שאצלה בבית קיים החוק הבא: היא מרדימה בשעה שמונה. מי שלא מסכים ללכת לישון בשעה הנקובה, היא לא מתווכחת איתו, אבל זה אומר שא. הוא מפסיד את טקס השינה (שיר, סיפור, מה שיש לכם) וב. שירותי אמא בע"מ לא ניתנים החל משעה זו. היא צופה בטלוויזיה, גולשת, עובדת, ווטאבר, אבל היא לא משעשעת, לא מקריאה, לא ממש מתייחסת. תחשבי אם את יכולה להשתמש במשהו מזה.

יש לי חברה, שאצלה בבית קיים החוק הבא: היא מרדימה בשעה שמונה. מי שלא מסכים ללכת לישון בשעה הנקובה, היא לא מתווכחת איתו, אבל זה אומר שא. הוא מפסיד את טקס השינה (שיר, סיפור, מה שיש לכם) וב. שירותי אמא בע"מ לא ניתנים החל משעה זו.
אחלה חוק. הייתי מאמצת אותו כבר אתמול, אבל אני מניחה שאצל החברה שלך לא מתרחש התסריט שתארה פלונית אלמונית- הבעייה היא שהעיסוק שהוא מוצא לו זה כל מה שאנחנו לא מרשים שבמקרה שלי זה עיסוקים מסכני חיים למיניהם, או הרס שיטתי של חפצים חיוניים (מחשב למשל).

מיצי, עצות מצוינות. יש אצלנו ארוחות משותפות בוקר וערב, יושבים לשולחן ואוכלים יחד, אבל בימות הקיץ זה לא קרה המון פעמים (בערב) כי היה לו חם מכדי לאכול והוא הסתפק בשתייה או פירות. עכשיו התקופה הזו נגמרה ושוב הוא זקוק לארוחה. אשתדל ליישם.

יש מצב לנתק ציצי משינה?
יש מצב דחוף דחוף שהיה כבר צריך להיעשות ועכשיו הגיע זמנו...

שירותי אמא בע"מ לא ניתנים החל משעה זו.
זו שיטה שאני מכירה, היא עבדה פעמים ספורות, אבל החל מגיל מסוים רוב הזמן היא לא עובדת - הוא דורש תשומת לב שלי, או שהוא רוצה לשבת לצפות איתי בטלוויזיה ואני לא רוצה שיצפה כ"כ הרבה. אין מצב שיעסיק את עצמו ברמת עייפות כזו.

עייפה והלומה וחבולה - הוא קם בחמש בבוקר ושנינו במצב לא משהו. מקווה לארגן את הערב בצורה הולמת.

אצלנו עובדות כמה שיטות. בעניין מכשירים חשמליים אז את הכפתור של המחשב הרסו החתולים לפני שנים ולכן לא ניתן להדליק או לכבות דרכו בקלות וזו בעיה אחת שנפתרה, כל השאר דאגנו שהיא תלמד גם להפעיל וכך מבקשים ממנה למשל "תדליקי בבקשה את המאורר חמודה" והיא שמחה מאוד לעזור ולהשתתף ופתאום המשחק שלה הפך למשהו יעיל וכך היא פשוט מחכה שיבקשו ממנה, כשהולכים לישון התפקיד שלה הוא לכבות את האור של הדגים (אחרת הם היו סובלים מדיסקוטק לילי) ואת האור הקטן שמעל המיטה ובבוקר להדליק להם את האור ולתת להם אוכל, ככה גם הוידאו, כשהתחילה לזחול היתה דוחפת דברים פנימה, קנינו מן מכסה כזה שמכסה את הכניסה, היא היתה פיצית וקיבלה את העניין יפה, עד כדי כך שאם היינו שוכחים את המכסה היתה מנסה מיד להחזיר אותו למקום, מאוחר יותר כשגדלה וגם התחילה להבין עניין לימדתי אותה מה כל כפתור עושה לפי יכולותיה המתקדמות, היום היא יודעת להכניס ולהוציא את הקלטות שלה וללחוץ על ההפעלה, כדי שלא יהיו תקלות עם קלטות הפוכות יחד איתה סימנתי את הקלטות עם מדבקות עגולות וככה היא יודעת לאן לכוון תמיד גם אם אין סימונים מיוחדים על הקלטת (בדיוק עכשיו היא שמה לעצמה את אריק איינשטיין לילדים, ביקשה שהעביר לה להתחלה וכשהגיע ציינה "סיים!" ורצה להפעיל) היא לא מנסה יותר לדחוף דברים לא לעניין לתוך הוידאו. בעניינים אחרים שלהם הפתרון קשה יותר אז יש לנו שתי שיטות שבינתיים עובדות האחת היא הספירה עד עשר, סופרים יחד איתה. היא יודעת שיש לה זמן מוגבל (נגיד,לשבת ליד כסא הנהג ולעשות כאילו היא נוהגת לפני שהולכים לקניות) ומתארגנת בהתאם, אני ממש רואה איך היא מנסה להספיק את כל הרצונות שלה בספירה הזו, מגיעים לעשר והיא מניחה ובאה לבד בדרך כלל או מבקשת "עוד קצת..." או "עוד עשר ודי!" ואז זה נתון לדיון אם באמת עוד עשר או עוד חמש או משהו ספציפי פעם אחרונה ודי או שזהו זה ולפעמים עושים גם דברים שלא כל כך רוצים לעשות, גם את זה היא מבינה היטב כי כבר באמת קיבלה מספיק הזדמנויות להשלמה (זה אף פעם לא בא ללא דיון ומייד, תמיד אופציה אחרונה כשקלו כל הקיצים).
אני תמיד גם מנסה לארגן את הזמן יחד איתה נאמר הבוקר קבענו שצריך ללכת לחנות טבע כי נגמרו לנו האומגה שלוש שלה (מכורה...) ברור שזה יקרה אחרי שהיא תסיים את כל ענייני הבוקר שלה שנראה שהבוקר כוללים הלבשת פו הדוב, הפשטת פו הדוב, משחק בכדור וצפיה באריק איינשטיין, בדרך כלל כשהיא מסיימת היא אומרת "עכשיו ללכת לקנות X " או "לשחק בגינה" או "לרדת לדשא" והאמת היא שנכון, אני האמא אבל אני עדיין צריכה להתחשב גם ברצונות שלה ולהבין שגם לה יש רצונות משלה גם אם הם לא ממש ברורים לי תמיד ולפעמים נראים תמוהים, אם נגיד קורה שאנחנו ממש ממהרים אז מסבירים שממהרים, עושים קצת ספירות ו"פעם אחרונה ודי" ובדרך כלל זה זורם יפה משם.
אני מאמינה שעניין ה"דוקא" הזה זה סוג של דרך בשבילם להגדיר את המיקום שלהם בעולם, להיות חלק, "להשתין טריטוריה" אם תרצו, כדי שכל העניין יעבור חלק כי בכל זאת צריכים לחיות אחד ליד השני ואם באמת רוצים להמנע משטפונות של דמעות, נפשות מאוד לא שלוות ומלחמות ניצחות צריך להיות מאוד קשובים ויצירתיים, לפעמים זה מעייף, אני מודה, אבל אני מוצאת את זה הרבה פחות שוחק וגוזל אנרגיות מאשר לחיות במריבות מתמידות, מה גם שברור לי ששכרו בצידו. טוב, בטח אמרתי פה המון דברים שנראים מובנים מאליהם להרבה אנשים...
הרעיון המרכזי בקיצור הוא: גם ילדים בני שנתיים יכולים להיות פרטנרים מצויינים למסעמתן ולדעתי העניין הזה הוא גם הכרחי להם להתפתחות העצמאית שלהם, כשמוצאים את דרך המלך שעובדת עם הילד הספציפי שני הצדדים יוצאים הרבה יותר מנשכרים מכך. ילדה בת שנתיים שיודעת להתלבש לבד, לערוך את השולחן, לערבב טחינה, להכין לעצמה שולחן עבודה עם צבעים זו עזרה לא קטנה שרק גודלת. הורה שיודע להקשיב לילד שלו ולתת לו את הביטחון הרצוי הוא מלווה נהדר לחיים.

יש מצב לנתק ציצי משינה?
במקום: לא להניק במיטה בחדר שינה.
להניק בשכיבה בסלון. ככה, לא משדרים שהילד הולך לישון. אלא סתם יונקים. הילד העייף נרדם. אחר כך מעבירים אותו למיטה.

אני קבעתי חוק שאומר, שבזמן ארוחת הערב, גם מי שלא רעב יושב מול הצלחת ולא חייב לאכול. כי כשהם יושבים, רואים מזון ואנשים אוכלים, וגופם במנוחה לרגע על הכסא, הם יכולים לחוש פתאום את הרעב. זה תמיד עובד (אצלנו). חוק נוסף אצלנו הוא, שאוכלים בזמן ארוחת הערב ולא אחריה. זה קשור למשהו אחר, שברגע שמגיע הזמן לישון בכורי פתאום נזכר שהוא רעב כדי לא להיכנס למיטה. אז בזמן ארוחת הערב, אני מזכירה לו שעכשיו אוכלים. ואם הוא טוען שאינו רעב, אני מזכירה לו שאחר כך אין אוכל.
בעיניי הגבלות על אוכל, על זמני ארוחה וכו', הן מתכון לבעיות אכילה ומאבקי כוח סביב אכילה שיכולים להוביל אחר כך לבעיות אכילה.
אכילה, רעב שובע ומה שצריך כדי לקיים את המנגנון הזה הם ענייניו הפרטי של אדם, ולדעתי כדאי להניח לכל אחד לקבוע כיצד הוא יספק את צרכיו באופן אוטונומי.

מה שכן, זה לא אומר שהמסעדה צריכה להיות פתוחה 24 שעות ביממה וכו' - אבל זו שאלה ש גיל. ילד בן 6 יכול לקחת משהו מהמקרר, ילד בן שנתיים - לא.
ומותר לילד לא להיות רעב בשעה שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות רעב. ומותר לו להיות רעב אחר כך. ככל שנרפה מהמאבק הזה - כך זה יתאזן.

מה שכן 2,
אפשר להשביח את התנאים כדי שהארוחות המשותפות יעלו יפה. אוכל מוקדם יותר זה באמת רעיון טוב. אוכל שאוהבים, בצורות חדשות, צבעים מגרים וכו'. הכנה משותפת. אולי מוסיקה כייפית ברקע. אולי לנתק את זה מטקס השינה שהילד לא רוצה לעבור. לנסות להפריד בין השניים. ייתכן באמת שהילד לא רוצה לאכול כי הוא מרגיש שתיכף גם משכיבים אותו לישון ואת זה הוא לא רוצה. אז לנתק בין השניים.

בכלל, אצלי ההרדמה בסלון פתרה הרבה בעיות. ייתכן שאם זה יסתדר - גם ארוחת הערב תסתדר.

הממ. אז מה עשינו בעצם - במקום לשכב בחושך 45 דקות, אשכב בסלון 45 דקות.
לעשות משהו תוך כדי הוא לא ייתן לי (לא בשלב שבו אנחנו נמצאים).

הבנתי - לעשות כאילו זו "סתם הנקה" ולא הנקת הרדמה.

בדיוק.
לשחרר את כל אנרגיות ההרדמה. להפסיק לקוות לזה, לייחל לזה, פשוט לשחרר.
את הרי יודעת שזה תמיד מה שבסוף עובד...

אני פשוט השלמתי עם זה שהילדה שלי הולכת לישון מאוחר.
כלומר לא השלמתי אבל הבנתי שהילדה שלי שקמה בשמונה בבוקר וישנה צהריים מאחת עד שלוש וחצי +- , תישן בלילה בערך בעשר, אחת עשרה. אבל אני גם ידעתי לאחרונה שהיא תיכף תתחיל לקום מוקדם לגן וזה יסתדר פחות או יותר.
מה שעוד עשיתי זה להעיר אותה משנ"צ אחרי שעה וחצי, בדיוק כשהיא מסיימת מחזור שינה וקל להעיר (אתמול זה לא עבד והיא ישנה שעתיים וחצי והלכה לישון באחת עשרה). ואז בלילה היא פשוט מספיק עייפה כדי ללכת לישון בשעה סבירה(תשע בערך )

לגבי ארוחת ערב- מתי הוא אוכל לפני זה? אולי תנסי להגיע לארוחת ערב יותר רעבים? אם הבת שלי אוכלת תפוח ועוגיה בחמש וחצי אז אח"כ היא כבר לא רעבה בשבע וחצי, אז אולי זה העניין.
אני לא מכריחה אותה אף פעם לבוא לאכול איתי. אני מכינה ארוחת ערב וקוראת לה לבוא. אם היא לא באה אני יושבת לאכול. בדרך כלל היא באה (בעיקר אחרי שאני אומרת לה שיש ביצה קשה).

בכלל נראה לי שהמון פעמים צריך לשנות את ההסתכלות על הילד ולהגיד: אדם זה לא רוצה לאכול ארוחת ערב/ ללכת לישון, מה הסיבה?
תמיד דבר ראשון נחשוב על תיאוריות מסובכות שדחפו לנו לראש כגון- שינה זה מוות קטן והילד מפחד מזה, או לא רוצה להפרד מההורים וכו' וכו' וכו' אבל תחלס' אם זה היה מבוגר היינו חושבים שהוא פשוט לא מספיק עייף. זאת תהיה שלי כי אני יודעת (או שאמרו לי) שאצל ילדים הדברים הם שונים אבל אני אף פעם לא ממש בטוחה.

_אני פשוט השלמתי עם זה שהילדה שלי הולכת לישון מאוחר.
כלומר לא השלמתי אבל הבנתי שהילדה שלי שקמה בשמונה בבוקר וישנה צהריים מאחת עד שלוש וחצי +- , תישן בלילה בערך בעשר, אחת עשרה_

החמוד שלי קם בחמש-שש

הוא צריך לישון לפני תשע. הוא עייף ולא מתפקד בתנאים אחרים, או נגרר לשנות צהריים של שלוש שעות.
החל מהחודש-חודשיים האחרונים אני בד"כ מגבילה שנ"צ לשעתיים או שעתיים ורבע גג.

לענייני אוכל - נכון מה שכתבו כאן אינדיאנית והצעה, אבל אני לא דוחפת אוכל (בשביל זה יש סבתות...

). זה לא איזה משטר פרוסי אצלנו שצריך להקל ולהגמיש. אני מציעה, מחכה, מציעה שוב, משתדלת לא לנדנד. את הארוחות אנחנו מכינים יחד, הוא עוזר לסדר את התחתיות לצלחות, מביא דברים בסיסיים וכולי. מבחינתי הוא יכול גם לישון בלי ארוחת ערב, אבל אז הוא מתעורר בלילה רעב וצורח לחלב ולציצי.

לגבי ההתערבות והשעון הביולוגי שלו - מקבלת את העיקרון. אבל ילד שמתרוצץ בתשע בערב בסלון, משפשף עיניים, לא מרוכז, עצבני מרעב, וטוען שוב ושוב "אנ'לא עייף, לא רוצה לאכול, לא רוצה לישון", לי ברור שכאמא אני צריכה לדאוג להפסיק את המצב הזה. לטובתו ולטובת המערכת המשפחתית שלנו.

אגב, כל זה התחיל מחדש בחג, אחרי שבירת השגרה (הרדמה מאוחרת, שינה אצל הסבים וכולי).

בכלל נראה לי שהמון פעמים צריך לשנות את ההסתכלות על הילד ולהגיד: אדם זה לא רוצה לאכול ארוחת ערב/ ללכת לישון, מה הסיבה?
ייתכן שהוא לא מספיק עייף פיזית, הוא לא מצטיין בהשתוללויות ולפעמים צריך ממש להמריץ אותו לרוץ ולקפוץ. אתמול היה אחה"צ בבית, אבל עם הרבה פעילות גופנית של ריקודים וריצות ובימבות. לא יודעת....

יחד עם זאת נראה לי שיש סיבה נוספת - הוא מרגיש שאני במצב רוח לא משהו בתקופה האחרונה, מחכה שכבר יילך לישון (גם אם אני לא משכיבה אותו מוקדם) כדי להתעמק ולברר דברים לעצמי. והוא לא מוכן לתת לי להישאר לבד במצב כזה. מאוד יפה מצדו, אך מאוד-מאוד קשה לי. הוא "לא מרשה" לי לחיות את חיי הבוגרים (שגם ככה הם דלים למדי בתקופה האחרונה, הא-הא, כבר בערך 2.8 שנים). אני מוצאת עצמי לוקחת ותובעת אותם תוך כדי מאבק. לאחרונה אני חושבת שהוא הפך ממורכז מדי, תובעני ולא מסוגל להעסיק את עצמו (בניגוד לפעוט שהוא היה) או שסתם גיל שנתיים צנח עלינו באיחור.

אני להיפך, בכלל לא להגמיש לדעתי. להציע אוכל בשעת הארוחה וזהו. לא רוצה לא צריך. אם את מציעה והוא מסרב אז את מציעה יותר מידי לדעתי. זה לא נוקשות זה סדר הגיוני. הוא בטח אוכל לפני השנ"צ, אז כשקמים אוכלים ארוחת ארבע והארוחה הבאה היא ארוחת ערב, זהו. (או לפי תדירות הרעב שלו, כמובן שזה משתנה מילד לילד)

כל זה התחיל מחדש בחג, אחרי שבירת השגרה
משפט מפתח כמובן. מציעה נשימה עמוקה, ומכיוון שעכשיו יהיו מלא חגים אז ממש עמוקה עד שזה יעבור.
וכן הרבה פעמים צריך גם לעייף פיזית אחרי הצהריים כדי לישון בערב, כמו שאת בטח יודעת....פעם אחת הלכתי עם הילדה לגן שעשועים וכשחזרנו ביקשה לראות סרט במחשב. אחרי חצי שעה שלא שמעתי ממנה באתי ומצאתי אותה מרוחה על השולחן ישנה. כמה צחקתי...(בטח גם לכם יש ימים כאלה)

אנחנו שחררנו את עניין הארוחות, ארוחת הערב היתה לנו אישיו רציני, זאת הארוחה היחידה שאנחנו עושים באופן שוטף יחד עם אבא ולכן היא שונה גם באנרגיות וגם במנהגים. היתה לנו תקופה שכל הארוחה היא היתה על הרצפה לידי בוכה בלי שום סיבה, סתם מיללת. בלילה היא היתה רעבה כי לא אכלה כלום וגם ישנה זוועה וגם אני ממש לא ישנתי. לא שינינו כלום מלבד את האנרגיות שלנו, את הלך החשיבה. מעבר לזה שאצלנו דווקא כן עובד העניין שאם היא רעבה לפני שעת ארוחת הערב אני נותנת לה לאכול, מבחינתי זה ממש לא אישיו אם היא אוכלת את האוכל בזמן שנקרא "ארוחת ערב" או מנשנשת אותו לפני הדגש הוא על אוכל טוב, ירקות, חמאת שומשום לפעמים חלוה, דברים שמזינים ולא סתם נזללים ללא ערך כמובן. המסקנה שלנו מחודש ככה היא שקודם כל היא מגיעה פחות רעבה ומשום מה זה פותח לה את התאבון. בדרך כלל אוכלת מה שיש ומבקשת עוד. אין יותר מריבות ובכי (אולי כי היא מגיעה פחות רעבה ופנויה רגשית להתמודדות עם סיטואציה מעט שונה מהלך הרוח היומי). אני בטוחה שעוד מליון פעם יחזרו סיטואציות כאלה ואחרות וזה לא פתרון קסם תמידי אבל כמו שאינדי אנית יקירתי אמרה, בכל סיטואציה כזו צריך לעצור ולבדוק את המניעים. יצירתיות זו מילת המפתח עם ילדים באשר הם ולא כל דרך מתאימה לכל ילד או לכל הורה ובכלל לכל הזמן... בסוף אני מניחה שהם גדלים, עוזבים את הבית ומכינים לעצמם חביתה ואז ההורים נשארים לאכול בדממה ארוחת ערב לבד... איזה בדידות

א מרגיש שאני במצב רוח לא משהו בתקופה האחרונה, מחכה שכבר יילך לישון (גם אם אני לא משכיבה אותו מוקדם) כדי להתעמק ולברר דברים לעצמי. והוא לא מוכן לתת לי להישאר לבד במצב כזה. מאוד יפה מצדו, אך מאוד-מאוד קשה לי. הוא "לא מרשה" לי לחיות את חיי הבוגרים (שגם ככה הם דלים למדי בתקופה האחרונה, הא-הא, כבר בערך 2.8 שנים). אני מוצאת עצמי לוקחת ותובעת אותם תוך כדי מאבק. לאחרונה אני חושבת שהוא הפך ממורכז מדי, תובעני ולא מסוגל להעסיק את עצמו (בניגוד לפעוט שהוא היה) או שסתם גיל שנתיים צנח עלינו באיחור.

זו פיסקת המפתח בעיניי.

לאחרונה קרה לי משהו עם הילד שלי. משהו בו מאוד השתנה, בבת אחת. התנהגותית. חשבתי שמדובר בקושי שלו, במצוקה ושהוא צריך תמיכה. חשבתי אפילו לפנות להומיאופתיה. הפוקוס היה עליו.
ואז קיבלתי עצה נהדרת: תבדקי איפה את נמצאת בסיפור הזה.
אז בדקתי. ואז ראיתי שאני לא פנויה אליו, שאני לא סבלנית שאני לא שם בשבילו - גם אם פיסית אני נוכחת כתמיד.

ומה קרה?
רק הבדיקה הקטנה הזו עם עצמי, והתובנות שעלו בעקבותיה - היא לבדה - גרמה לשינוי מדהים. הילד חזר לעצמו.

בקיצור - נאמר כאן הרבה פעמים וזה נכון כתמיד - ילדינו הם מראה. ואם יש קושי איתם, זה מעיד על משהו שצריך התייחסות והתבוננות אצלנו. ולפעמים כל מה שצריך זו אותה התבוננות ואותה מודעות.

ממליצה בחום. (בעלון האחרון במאמר של ארני זקס היא כותבת על פספוסים בהקשר של בלי חיתולים אבל גם על פספוס בתקשורת עם הילד, כפספוס של האמא. כמשהו שהאמא צריכה לעבוד על עצמה. האמא בפוקוס, לא הילד).

חוצמזה -
קרוטונית,
נראה לי שהתחלתם את תקופת המעבר משנת צהריים, לחיים ללא שנת צהריים. זה לוקח כמה חודשים עד שזה מתאזן, אבל זה מתאזן. יהיו ימים שבהם הוא לא יישן שנ"צ, ובימים האלה הוא ילך לישון מוקדם כי הוא יהיה עייף וירצה בזה. ויהיו ימים של הרדמה מאוחרת. ולאט לאט תגדל המכסה של הימים בלי השנ"צ...
זו תקופה וזה עובר וזה מוכר.

מצטרפת להצעה של אינדיאנית - אל תציעי יותר מדי אוכל.
פעם אחת, להניח במקום שהוא רואה ושזה נגיש לו (אולי להעביר את זה לשולחן בסלון שהוא נמוך יותר?) וזהו.
שחררי.
ונתקי את זה מעניין השינה.

ומעבר לכך, תמצאי לך את הזמן שלך שיהיה ברגעים אחרים ביממה. נסי לשחרר (כרגע, זה עוד יחזור) את הזמן אחרי שהוא הולך לישון כזמן שאת מייחלת לו. שחררי. שחררי הכל - ושניכם תקטפו חזרה את הפירות המתוקים של האיזון שישוב אליכם.

תודה לכולן על העצות, אני מפנימה ומהרהרת.

וואו יש כאן כל כך הרבה דברים שלא חשבתי עליהם.

שלום לכולם,
לא מצאתי מקום מתאים (וכמה שחיפשתי!) אז מה? רק הילד שלי כזה?
הוא בן 3 וחצי. יודע להתלבש לבד בכל הגוף כמעט ולהתפשט לבד בחלק התחתון - אבל פשוט לא מוכן.
האם להמשיך להלביש אותו לא פוגע בעצמאות שלו? בביטחון שלו שהוא יכול לבד?
להתעקש איתו לא עובד, והוא פשוט נשאר עם הפיג'מה כל היום (גם אם זה טרנינג ב28 מעלות והוא מזיע לגמרי)
האם אני יכולה בלב שקט להלביש ולהנעיל ילד בגיל כזה?
תודה מראש

שאלה - מה בעצם מפריע לך?
העצמאת שלו ? איך הוא בשאר התחומים ? האם הוא תלותי ?
בוא נגיד שכרגע זה נוח לו, בא לו עוד להיות "תינוקי" בא לו להתפנק
מה בוער?
מנסיוני
תני לו את הזמן שלו, זה יגיע,
והיה ותראי שזה לא מגיע לפי אמות הזמןשנראה לך.
הצעה: תני לו לקבוע זמן בו יתחיל להתלבש לבד
כמו בסוף הקיץ, ביומהולדת של...וכוו..
כך הוא יחוששמקשיבים לו ושהשליטה בידיו
יש ילדים ששוכחים אז בתאריך היעד מזכירים להם.
לדעתי
חשוב לזכור
לכל ילד יש קצב משלו לא נכון להאיץ (ברוב) הילדים.