הלגיטימציה להפרד

חייבת להגיב,
"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??
כן, באמת, בהחלט כך הם הדברים.
כומר, יכול להיות שגם הוא ראוי שיעשה עבודה, אבל, זה לא הוא.
כך מעידה "לא בשמי" על עצמה.
משם הוודאות.

ונגיד שהיא צריכה להסתכל פנימה ולא אליו. אז?? תבוא הישועה?? ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד. יכול להיות שמבחינת האדם שהיא תעבור שינוי לטובה אבל זה לא ישנה כלום בזוגיות שלה.
האמונה הזו, היא זו הסוכרת כל עבודה פנימית, היא זו המאפשרת את הבריחה מהתבוננות פנימה.
שכן, בהחלט כן, בהכרח.
שאם רק צד אחד בזוגיות משנה את תפישתו, את עמדתו, ואת תגובותיו - בהכרח הזוגיות כולה משתנה.
אפשר שהשינוי יהיה מפתיע, או שהצד השני לא ינהג כפי שמעוניין מראש הצד המשתנה במודעותו , אבל בהכרח הזוגיות משתנה, בכל פעם שצד אחד, עושה צעד אחד, אפילו קטן, לשינוי עצמי.

היא יכולה אז להיות וותרנית, פשרנית. להחליט לקבל אותו כמו שהוא ולחיות עם זה.
במובן הזה, לקבל אותו כמו שהוא אינו בהכרח וויתור, אלא, שלא וויתור נדרש כאן, וויתור זה מה שקורה עד עכשיו, שנמצאת היא מוותרת על עצמה, על השינוי שהיא עצמה מבקשת אחריו אצלה.
לא נתבקשה להתפשר או לוותר, נהפוך הוא, מתבקשת לברר באמת, בירור פנימי, זה שאינו קשור לא רק אליו אלא לדבר וחצי דבר ממה שמתרחש בחוץ - לדעתה.
במובן הזה מה שנתפש כמתרחש בחוץ - הוא פרשנות האדם למה שמתרחש בחוץ, פרשנות זו - היא המקובעת על פי אמונות הנפש, והיא המתבקשת לבירור מחדש.
שכן, יכולה לפרש את העומקים כתהומות במובן של תחתיות שאול, ויכולה לפרש את העומקים כתהומות במובן ששם יש מי תהום זכים וצלולים.

השינוי שיחול בה לא יגרום לה לאהוב אותו. הוא לא יפתח ביניהם שיח אמיתי, כי אני מאמינה שאם צריך לטפל בזוגיות זה צריך לקרות ביחד ושני הצדדים צריכים לעשות מאמצים כבירים.
כאן, זו אמונתך.
עדיין אין כל הכרח שהיציאה למסע זה, הזוגי, תהיה משותפת. יתירה מכך - אף פעם יציאה זו איננה משותפת. וכאשר צד אחד מהשניים נכנס לבירור עצמי, בהכרח הצד השני מצטרף שם, גם אם נראה שנשאר בנוקשותו.
שינוי, כל שינוי, עשוי להופיע כזעזוע, בו רועדות אמות הסיפים, ויכול להיות כשורה של שינויים זעירים, מעודנים, שמצטרפים יחדיו, להבשלה איטית ובמובנים רבים עמוקה ויציבה.
מכאן, שאם מסכים צד אחד להיכנס לבירור העצמי מבלי כל ציפיות או יעדים קבועים מראש, מובטח לו, לאותו צד, שהתהליך עצמו, יוביל את הזוגיות ליעדיה, יהיה אלו אשר יהיו.
בכל מקרה לא יניב השינוי הזה את ההבטחה הזו, של אגדות הילדים "מאז חיו ב...", שאלה אגדות.
כאן, עולה תמיד האפשרות של פרידה. עדיין פרידה זו, אם אכן מתרחשת מתוך בירור, אפשר שתהיה לא רק ללא מלחמה ומאבקים, אלא בונה ומספקת בעבור שני הצדדים.

זה לא שהיא לתעשה טיפול בעצמה ואז פתאום יהיה שם מי שיגיב אליה. פתאום יהיה שם מישהו שיוזם. פתאום יהיה שם מישהוא שמתעניין, שמפתיע, שמחזר, שמתרגש, שיש לו מה להגיד בנושאים אלה או אחרים, שילך לחברים משותפים בשימחה ועוד ועוד.
מה שזה כן, זה שאם האדם מטפל בעצמו, הוא עשוי להגיע אל נחת רוח - ללא כל קשר לבן/ת הזוג.
עם זאת, על פי הנסיון המצטבר, כל מה שמבקש האדם, באורח פלא, עשוי להתגלות לו, כשהוא מברר את החסד, ומגלה את סד החסד, שכל מה שמבקש - כבר קיים בעולמו.

_בקיצור המקסימום שיכול לקרות לפי המלצתך הוא וויתור, כניעה. זה להגיד "לי לא מגיע זוגיות כפי שאני מצפה, אפילו לא חלקית.
וככה לחיות את החיים הקטנים והפחדנים ללא הרבה אושר וחדווה. לנתב את החסכים אל הילדים, חברים, תחביבים ולחיות בשותפות ולא בזוגיות.
אבל היא מבקשת שינוי, ובצדק. היא רוצה חבר. היא רוצה זוגיות נורמלית. היא לא מבקשת משהו בשמיים. רק צריך להתחיל מאיזו נקודה... מהקשבה. לפי מה שתיארה אין מי שיקשיב. הוא לא מקשיב לא לבת זוגו, לא לסביבתו ובעיקר לא לעצמו._

שוב, המקסימום שעשוי לקרות זה שהיא תמצא את האיש הזה, כפי שהוא, כמתאים לה בדיוק, ושכל אלה, כבר קיימים, ושהוא לא העניין.
שכן כאשר מסכימה לשינוי, עשויה לגלות שמי שמסתיר את האור, את האהבה, ואת התגובות הקיימות כלפיה - זו היא עצמה.

האם זה ברור עד כאן?

<שלם>

ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד.

לקבל, להיות פתוחה, להבין ולהכיל, אלו לא סוגי השינוי היחידים שאנשים צריכים לעשות.
אולי היא דווקא צריכה ללמוד לדרוש בצורה שתתקבל תגובה? אולי היא צריכה ללמוד להיות נשמעת?

"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??

הוא או היא זה לא העניין. זה הרי הוא והיא, מה שביניהם. אבל לכל אחד מהם יש 100% אחריות על המתרחש ביניהם.
וזה אומר שגם לה יש 100% אחריות.
יש כאלה שחושבים שאתה יוצר את החיים שלך במלואם, לגבי זה אני לא תמיד בטוחה.
אבל אין לי ספק שאתה יוצר את הזוגיות שלך.
היא לא קורית לך, נופלת עלייך משמיים, בגלל בחירה כלשהי, חשובה ככל שתהיה, כמו בחירת בן הזוג.

אני מאמינה שאתה יוצר את הזוגיות שלך, יום יום, דקה דקה, תגובה תגובה. ואתה יכול גם לגרום לשינוי בה, לא רק על ידי שבירת הכלים.

כל מילה של צפריר, כל מילה.

_לקבל, להיות פתוחה, להבין ולהכיל, אלו לא סוגי השינוי היחידים שאנשים צריכים לעשות.
אולי היא דווקא צריכה ללמוד לדרוש בצורה שתתקבל תגובה? אולי היא צריכה ללמוד להיות נשמעת?_
בדיוק. מסכימה עם גםפלונית ב-ד-י-ו-ק.

כיף שחסכו לי

צפריר
ברור, אם כי אני לא מצליחה להיות משוכנעת בוודאות בדבריך ויכול להיות שיש הרבה ידע ונסיון השנים אצלך-אני לא ראיתי את זה קורה ולכן ספקנית.
יש בי אמונה שמה אני _עושה או כל בת זוג אחרת שלא מסופקת ממערכת היחסים שיש לה, ניסתה כל מיני דרכים שונות ומשונות לפני שהגיעה לנקודה הזאת.
בטח ניסתה לדבר, לוותר, לדלג על דברים, לפתוח בשיחה, לא להאשים ועוד ועוד.
אני משערת שאם ניסתה אז לא אחת. ואז כשאתה מגלה שאתה דופק על דלתות נעולות שוב ושוב-אתה משתגע.
מתחיל לקרוא קריאות שבר, ולהגיע למקום שהם נמצאים בו כרגע.
חבל שהיא לא נוכחת לאשר או לא לאשר את דברי.

חייבת,
ואז כשאתה מגלה שאתה דופק על דלתות נעולות שוב ושוב-אתה משתגע.
איני יודעת מה חושבת על כך זו שפתחה את הדף, אבל מנסיוני אני יודעת שכאשר אני דופקת שוב ושוב על דלתות נעולות, לפני שאני משתגעת, אני מתחילה לחפש דלתות אחרות.

זה לא פשוט. אנחנו מותנים לגמרי בתגובות שלנו בגלל כל מיני אמונות ומחשבות שאנחנו אוחזים בהן. ואז למעשה אנחנו לא נמצאים במצב של בחירה, אלא פועלים בתגובה לבן הזוג למשל. אבל כשמרפים לרגע מהאמונות הללו (אמונה בצדק למשל, או ציפיות לא ראליות) , מתגלית דרך אחרת. דרך שבה אנחנו יכולים לבחור את התגובה שלנו, לא לפעול על אוטומט.

לצערי (או שלא) אצל רובנו (כולל אצלי כמובן) הרבה פעמים אנחנו מוכנים להרפות מהאמונות שמשביעות אותנו מרורים רק אחרי שאנחנו סובלים מספיק. אבל אז כשמחליטים להפסיק לסבול - וזה לא משנה אם זה ביחד עם בן הזוג או בנפרד ממנו, כי הרי אפשר להמשיך ולסבול גם אחרי הפרידה - מוצאים את הדרך לכך. וזה אף פעם לא קורה אפילו רגע אחד לפני הזמן המתאים.

חייבת,
במובן הזה, האם אותן דלתות, לכשיפתחו, ימנעו את השיגעון הזה?
כאן, לא פעם את עצמך נוכחת לדעת שכאשר נדמה לך שדבר אחד בלבד, יביא לך את נחת הרוח, משאלה אחת ספציפית שתתמלא במלואה, שאחריה העולם יהיה טוב וחמים, והתגשמה משאלתך, עדיין נמצא התסכול הזה, רודף אחרייך, ולא מגיעה אל אשליית האושר הנצחי, זה המצמית חיים, ולא מאפשר יציאה מאיזון וחזרה לאיזון, כהיבט הזה של מתח החיים.

שכן, גם במקרה הזו בו מדובר, וגם במקרה הספציפי של מי שאת היא, כאשר דופקת שוב ושוב על דלתות ולא נמצאת נענית, נמצאות הדלתות האלה לא נעולות כלל, אלא לתפישת היד המכה בעוז על הדלת, ויכולה בקלות רבה, פשוט לסובב את ידית הדלת ולגלות שזו מעולם לא היתה נעולה.
כך לגבי דלתות חיצוניות ובעיקר לגבי דלתות פנימיות.
שהשערים האלה נמצאים לאורך כל החיים, ולא נמצאים נעולים, אלא מוסתרים מתוך כך שהעין המתבוננת לא השכילה להתבונן ולהבחין שהחסד, נמצא כל כך קרוב, עד כי נסתר.

כך, בכל מקרה, הבעיה, היא הפתרון.
והבעיה אף פעם אינה חיצונית, אלא עולה מתוך תפישת הנפש - שיש בכלל בעיה.
אז, כאשר מזהה את הבעיה הפנימית, נמצא הכל בידיה.
וכאשר מי שאת מזדהה עם הסיפור הזה, מתוך אמונותייך, לא שמה לב לכמה עובדות העולות מתוך הסיפור.

שכאשר מבקשת תגובה, לא מבקשת תגובה אלא תגובה מסוימת, וכאשר עולה תגובה וזו אינה נראית לה ראויה, היא עצמה סוגרת דלתות.

מכאן, שעל פני להשליך את אמונותייך ותפישתך האישית, על הסיפור הזה, יכולה מי שאת היא, לבחון את אמונותייך, את תפישתך, ולראות מחדש, כיצד מניחה כוח על ההיבטים החיצוניים, כגורמים להתחוללות הפנימית.
אז, יכולה לראות כיצד בקלות רבה, יכולה לפנות פנימה, ולבחון מחדש את ההתחוללות העולה מבפנים, ומשם, במובנים רבים, כל שינוי פנימי, נמצא משנה את כל העולם, שכן אז נראה העולם - אחרת.

שכן, אמונה זו בנסיבות כגורמות להתנהגותך, לא מותירה לך אלא את ההשתגעות הזו, שגם היא חסד שלם.

תודה רבה.

<שלם>

הדף הזה, על כל מה שנאמר בו, הופך קרביים.
תודה לך מה אני עושה
על שפתחת אותו.
@}
>זהו יום טוב והדרך טובה והכל כפי שצריך להיות<

אורנה וצפריר תודה

נפעמת מהמחשבה שאתם שנים פעילים באתר ועדיין לא מאסתם בהגיגים ובעיות של אחרים. חזקו ואמצו. ויש מה ללמוד.

צפריר. אתה לא יודע כמה קלעת בתשובתך שכן, אני רק מחכה שיפול לי איזה אסימון ואולי אגלה עולם חדש מופלא.

חייבת,
צפריר. אתה לא יודע כמה קלעת בתשובתך שכן, אני רק מחכה שיפול לי איזה אסימון ואולי אגלה עולם חדש מופלא.
במובן הזה, הכל גלוי, ומי שנמצאת מסתירה את הגלוי, היא אותה דמות המייצגת את הזר, שבתוכך, שמתעקש לסדר את זר הפרחים באופן הזה, ובכך מעצים את הרז, את הסוד והנסתר, בעוד, אין כל צורך באסימון, אלא רק בהסכמה.

הסכמה זו, היא להתבונן, ולהפריד אבחנה מבקורת.
כך: כל בקורת שנמצאת מחסרת ממנה את הערכים המתלווים לה, שנמצאים דומיננטיים בה, בבקורת, הופכת לאבחנה.
לשם כך, משהה את תגובותיה, ומגלה למשל שלא חייבת להגיב אלא מתפתה להגיב.

ובמובן הזה, טוב אם מתבוננת על אכזבותיה מהמציאות בכל פעם שהאירועים לא משרתים אותך - לדעתך, מחדש, ואז, מתבוננת כיצד את עצמך - יכולה לשרת את האירועים, לטובת המציאות.

אז, עשויים ליפול כל כך הרבה אסימונים, עד שקול הפעמונים הזה לא רק שירנין את ליבך, אלא עשוי לגלות לך שמה שמחפשת נמצא עולה אל מול עינייך, ואז, בהשתאות - מודה.
במובן הזה מודה ב, ומודה על.

תודה רבה.

<שלם>

ובמובן הזה, טוב אם מתבוננת על אכזבותיה מהמציאות בכל פעם שהאירועים לא משרתים אותך - לדעתך, מחדש, ואז, מתבוננת כיצד את עצמך - יכולה לשרת את האירועים, לטובת המציאות.
אחחח יפה, תודה (-:

אני עוד חושבת..

קראתי את הדף הזה מתחילתו ועד סופו. מדהים.
מה אני עושה, האם תסכימי לספר מה קורה אתך היום?

זה נראה בדיוק כמו הדף שרציתי לכתוב...
אני נמצאת בסיטואציה די דומה...
בגדול הוא בסדר, הוא אבא מקסים מקסים, המשפחה מתפקדת (שלושה ילדים קטנים), אבל החיים איתו שואבים אותי.
לא יכולה להיות איתו טבעית, לא יכולה להיות איתו מאושרת.
תפיסות העולם שלנו שונות לגמרי.
היינו פעמיים לייעוץ (בפעם הראשונה, היועצת המליצה לי להיפרד).
10 פעמים החלטנו שאנחנו עורכים שינוי.
זה עובד, יום, יומיים, שבוע, חודש...ואז זה חוזר...
הצורך שלו לשלוט בכל, הדרישות האינסופיות שלו, החוסר יכולת שלו להעניק חום, או אפילו להתעניין באיך עבר היום...
אבל עם הילדים הוא מקסים.
ואם אניעושה את עצמי מספיק קטנה, אז אפשר לסחוב עוד...
הילדים מתים עליו.
ואני כל הזזמן שואלת את עצמי אם מותר לי להקריב את המשפחה, את הילדים בשביל האושר הפנימי שלי?

מצטערת שאני אנונימית. דווקא לא היה אכפת לי להיות גלויה איתכן. אני מכירה פה המון נשים...אבל אני לא בטוחה שהוא לא עובר אחריו על המחשב(כבר פרץ לי למייל בעבר), וכרגע לא מוכנה לחסוף מפניו איפה אני עומדת...

שליחה על ידי רחל* » 10 יוני 2010, 22:30

נשמע לא קל, בטח יש ימים שיותר קל לך, אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?
בהצלחה

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?

הלוואי...
האמת היא שזה היה ככה עוד לפני החתונה... כל הסביבה שלי התחננה שלו אתחתן. אבל הייתי צעירה וחשבתי שאוכל לכבוש את העולם...שהאהבה תשנה הכל...
מאז, עברנו שתי סדרות של ייעוץ זוגי (קצרות, הוא אף פעם לא באמת נתן את עצמו שם). ואני בטיפול 7 שנים כשמטרת הטיפול מלכתחילה היתה לנסות לראות איך אני יכולה לשנות/להשפיע...
והשבוע פתאום הבנתי. הוא לא ישתנה לעולם. הוא לא יוותר על השליטה לעולם. הוא לעולם לא יראה בי מישהי ששווה לו...

נשמע שאת יודעת... ועכשיו נותר תהליך היישום שהוא דרך בפני עצמה...
יישר כח

והשבוע פתאום הבנתי. הוא לא ישתנה לעולם. הוא לא יוותר על השליטה לעולם. הוא לעולם לא יראה בי מישהי ששווה לו...

קודם כל ההבנה שהוא לא ישתנה היא הבנה מאוד חשובה. מקווה שלא בשביל זה הלכת לטיפול.
אם את תשתני אז אולי, אולי הדינאמיקה תשתנה. יש באתר הזה נשים שהצליחו לעשות את זה.
וגם, גם אם כלפי חוץ נראה לך שהוא לא רואה בך מישהי ששווה לו, לדעתי בתוך תוכו זה הוא רואה עצמו לא שווה לך, ואולי זה משהו שהוא לא יכול לגעת בו.

והמרגיעון מעניין ואולי שווה מחשבה: מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ.

אם את תשתני אז אולי, אולי הדינאמיקה תשתנה. יש באתר הזה נשים שהצליחו לעשות את זה.

השתניתי המון. וכן, גם הדינמיקה ביננו השתנתה.
אני כבר לא מפחדת ממנו.
אבל הוא לא מוכן לוותר על השליטה. ואני אף פעם לא יודעת מתי יבוא ההתקף זעם הבא, או האיום הבא, או העלבונות הבאים. וגם אם זה לא נוגע בי כמו פעם, גם אם אני כבר לא מתמוטטת מזה, הייתי רוצה להתקשר באמצע היום לבן זוגי בלי לחשוש מאיך תיגמר השיחה.

אני חושבת שניסינו המון. כל אחד לחוד, וגם ביחד. ומגיע עת, שאמרים זהו. חבל. וממשיכים הלאה. אי אפשר לגשר על כל הפערים.

לדעתי בתוך תוכו זה הוא רואה עצמו לא שווה לך, ואולי זה משהו שהוא לא יכול לגעת בו.
יכול להיות מאד.
אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה...

אנונימית כרגע אני כל כל מזדהה איתך, ממש בימים אלה נפלה ההחלטה הסופית- מתגרשים.
יש לנו שני ילדים קטנים שנתיים ושלוש, אבל זה בלתי נמנע.
לא מצליחה להרגיש חופשייה לידו, לא נהנית מחברתו.
במקרה שלי זה היה כבר מההתחלה, אני התאהבתי הוא רצה זיונים, ואני המשכתי להגיע אליו מדי פעם
עם דחף לא מוסבר, במבט לאחור רציתי לכבוש. וכל פעם נפגעתי וכל פעם חזרתי,וכל פעם ברחתי אבל לא הצלחתי להוציא אותו מהמחשבות למרות שידעתי שזה הדבר הנכון.
ב"מקרה" היינו יחד בלילה שאבא שלו נפטר בפתאומיות, ואני שאבי גם נפטר הייתי לצידו ותמכתי בו
ועזרתי לו.
למרות שראיתי את האופי החרא שלו, חי במלחמה מתמדת מול כל העולם,נראה לי שחשבתי שאני אוכל לשנות אותו וגם קסם לי הצורה החופשית שבה הוא אמר את כל מה שהוא הרגיש ולא שמר בבטן (עבורו נימוסים זה צביעות), והייתי שם בשבילו, מלטפת, מחבקת אוהבת.
הלב שלו נפתח, בפעם הראשונה בחיי (והייתי בת 30 ) הרגשתי באמת אהובה, וזה היה מדהים.
לא באמת הסתכלתי עליו בעיניים פקוחות .הייתי מאוהבת.
הוא לא אהב שהתאמנתי בחליל (בדיוק התחלתי ללמוד),הוא לא אהב לשמוע מוזיקה ערבית ואני מאוד התחברתי לריקודי בטן ולמוזיקה זה היה המקום שעשה אותי הכי שמחה,
ניסיתי להמשיך למרות ההערות ובסוף ויתרתי, ויתרתי על עצמי כבר מההתחלה.
תוך חודש עברנו לגור יחד ביום שישי, ביום שבת גיליתי שאני בהריון.
הייתי בבהלה, כשסיפרתי לו על ההריון הוא לא הבין בדיוק וחשב שאני רק חושבת שאני בהריון, ואמר שאם אני בהריון אז סבבה, כשהבין שזה אמיתי הוא שמח באמת מכל הלב, ידעתי שאני ממשיכה עם ההריון, היה לי ילד בבטן והוא צריך להיוולד, זה היה כזה פשוט.
ואז התחתנו שכל פעם אני נותנת לו את המקום שלי מתוך רצון לפיוס ולרצות.
הייתי עוד בהריון בחודש שביעי כשידעתי שטעיתי וחשבתי על גירושים בפעם הראשונה.
כשניסתי לדבר איתו זה היה כמו לדבר בשתי שפות שונות, הכל אצלו מאוד פשוט,אימפולסיבי,שחור או לבן, נימוסים הם צביעות, להגיד את הדעה שלי זה לפתוח ויכוח.
ואני שכלפי חוץ ובמקום העבודה כולם חושבים שאני אסרטיבית ועצמאית, ואני באמת מאוד עצמאית, מוצאת את עצמי כבר פעמיים בזוגיות עם אותו דפוס, אני מלאה בפחד בזוגיות, כאילו שלא מגיע לי להיות אני, אולי אני תמיד מחפשת מבן הזוג אישור לזה שאני בסדר.
ופגשתי בדיוק את האדם, שבחיים שלא יגיד לי שאני בסדר, וישתמש בשפה לא נעימה כך שהרגשתי שאין לי טעם להגיד את מה שאני חושבת כי הוא לא מבין אותי, אנחנו בערוצי תקשורת נפרדים לחלוטין, אז שתקתי.
יונתן נולד ואפילו שהוא היה תנוק מלאך, אמיתי, היה לי קשה, המעבר להיות אמא עם כל הקשיים של חוסר שינה, חוסר שיתוף, פעם אחת אמרתי לו בהערה קטנה שקשה לי, והתגובה שקיבלתי הייתה מה זאת אומרת קשה,תתמודדי, מה אני אניק אותו בלילה?
תוך כדי שאני כותבת אני נזכרת במליון מקרים קטנים כמו שבהריון בחודש תשיעי הייתי סוחבת ארגז עם 7 בקבוקים מלאים בקרח (לא היה לנו חשמל, וכל יום היינו מביאים בקבוקים למקרר)
לא משנה, אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה, אבל לפעמים באמת פשוט אין פרטנר וכבר הגעתי לנקודה שאמרתי לעצמי בואי תעבדי על עצמך אני יודעת שיש לי הרבה עבודה, אבל אני לא יכולה מולו,הכוח שלי נמצא אצלו.
היום אנחנו עם שני ילדים קטנים שלוש ושנתיים, מדהימים, אבל כבר ספגו רעלים מהקשר שלנו, כי הבן כבר חלה במחלה אוטו אימונית שתודה לאל עברה, אבל מבחינתי זה מעיד על משהו עמוק יותר. מאז הלידה כבר לא הייתי מאושרת,
ולמרות כל זה גם לי היה מאוד קשה עם המחשבה להתגרש אבל יש ילדים.. מה נפרק?
התשובה ברורה לי ועכשיו גם לו ומתחיל מסע שאני מקווה שננהל אותו בצורה בוגרת, באמת בשביל הילדים,
ואני כל כך פוחדת שזה לא יתנהל יפה, הוא אוהב את הילדים באמת, אבל אינטיליגנציה רגשית אצלו לא קיימת.
כמו שילד מרביץ לו אז הוא מכה חזרה לא בצורה כואבת פיזית, אבל הפגיעה הנפשית בילד..
ואם הילד אומר שהוא לא אוהב , אז גם הוא לא אוהב אותו..
והוא לא רוצה לספר לילדים שאנחנו נפרדים, לא עכשיו,כי הוא פוחד שזה יפגע והוא לא מקשיב כשאני אומרת שלהרגיל אותם למצב חדש בלי לדבר עליו זה יותר גרוע, גם לא כשפסיכולוגית אמרה לנו את זה במפורש אצלה היה נראה שהוא הבין, אבל אח"כ הוא שוב חזר לעמדתו ומאוד קשה לי עם זה.
הוא נכה רגשית, והוא רוצה משמו רת משו תפת, לדעתי סיבה סמויה לזה היא המזונות.
ואני מוכנה לזה , רעיונית זה נשמע לי נכון, ילד צריך אבא ואמא.
אבל האם ספציפית אנחנו מתאימים לזה? בורר שהשאלה שלי היא אם הוא מתאים לזה, אבל הוא לא מוכן שיבדקו אותו.
איך אני פועלת כך שהוא יגיע למסקנות לבד? שיבין שמשמו רת משו תפת זה לא סתם מושג שמנפנפים בו , יש לו משמעות הלכה למעשה והרבה אחריות וסבלנות.
אני אסיים כאן , מעולם לא כתבתי כל כך הרבה באינטרנט, ואיפה שהוא בא לי לכתוב עוד ועוד, אבל זה כבר נראה לי מוגזם, בכל אופן השבת הילדים איתו אצל אמא שלו, ושוטטתי לי באינטרנט והגעתי לאתר הזה במקרה, למרות שפעם לפני שנים הייתי מבקרת מדי פעם, אני מאוד אוהבת את נקודת המבט של האנשים שכותבים כאן,ישר כח.
שבת שלום

111

יואו. קראתי את מה שכתבת והרגשתי שאין לי אוויר.
התיאור שלך את בעלך מזכיר לי את האקס שלי.
אז לקחתי לי כמה דקות הפסקה, כדי להתייחס לדברים שלך קצת יותר ממרחק ופרספקטיבה של 4 שנים אחרי פרידה,
שגם לי הייתה ועדיין מסע של ריפוי וגדילה.

_התשובה ברורה לי ועכשיו גם לו ומתחיל מסע שאני מקווה שננהל אותו בצורה בוגרת, באמת בשביל הילדים,
ואני כל כך פוחדת שזה לא יתנהל יפה,_
_והוא לא רוצה לספר לילדים שאנחנו נפרדים...
הוא נכה רגשית, והוא רוצה משמו רת משו תפת, לדעתי סיבה סמויה לזה היא המזונות.
ואני מוכנה לזה , רעיונית זה נשמע לי נכון, ילד צריך אבא ואמא.
אבל האם ספציפית אנחנו מתאימים לזה? בורר שהשאלה שלי היא אם הוא מתאים לזה, אבל הוא לא מוכן שיבדקו אותו.
איך אני פועלת כך שהוא יגיע למסקנות לבד? שיבין שמשמו רת משו תפת זה לא סתם מושג שמנפנפים בו , יש לו משמעות הלכה למעשה והרבה אחריות וסבלנות._
זה באמת מצב מסובך.
את בעצמך מבינה שנכות רגשית כמו שאת מזהה אצלו לא ממש מסתדרת עם פרידה בוגרת וגם לא עם משמורת משותפת.
הוא בכלל מסכים לפרידה או שאת יזמת והוא נגרר?
אם הוא נגרר אז אחרי הפרידה עלול לעלות בו הרבה זעם שיפגע מאוד ביכולת שלו לשתף פעולה בהסדר של משמורת משותפת.
כדי לקבל מושג על הדינאמיקה של משמורת משותפת ממליצה לך לקרוא את הדף פרידה ומשמורת.
לדעתי, שם אפשר ללמוד כמה כבוד ושיתוף פעולה זה דורש. וגם אז זה קשה.

הפרידה הזו היא השבילך תהליך לשנות את אותה תוכנה פנימית שלך שאומרת שאת לא בסדר.
שבגללה את מחפשת מבן הזוג אישור לזה שאני בסדר.
ובגללה התחתנת עם האדם שבחיים לא יגיד לי שאני בסדר,
אז בכל צומת דרכים כזו של החלטות, כמו ההחלטה אם משמורת משותפת או לא, את קודם כל חייבת להבין ולהאמין ולהרגיש אני בסדר!
ובשום אופן לא לחכות לאישור שלו לזה.

את הגירושים אני יזמתי פשוט אני לא יכולה יותר , אין לי אויר לידו, אני מפחדת ממנו -לא פיזית, ממש לא, אבל מהדינמיקה וצורת התקשורת.
קל לו עם זה שאני זו שאומרת אני לא מוכנה להשתנות בשבילך יותר (מבחינתו השינוי שאני צריכה לעשות זה להבריק את הבית כל יום, לבשל ארוחה חמה ולהזדיין כל יום, כן זה המונח שהוא משתמש בו והשתמש בו מההתחלה,זה כל כך מגעיל אותי .. ועדיין לא ידעתי להתרחק).
אני יוצאת כאן הלא בסדר שמפרקת משפחה, והוא, הוא מבחינתו השתנה כל כך, אני הבעייתית,לדעתו אם אני רק ארצה (עם קמץ באלף) ואעשה אותו מאושר הוא יעשה אותי מלכה.. כמה שהוא לא מבין אותי, אנחנו ממש בעולמות אחרים.
וכשהוא כועס/פגוע הוא לא יודע לשלוט על המילים שלו, כך כשדיברנו על זה שזה סופי, הוא שלח קללות לאויר, ובבוקר שאחרי ליד הילדים הוא היה חייב להכנס לויכוח, הוא הרי לא יכול לשלוט על עצמו.
ברגעים כאלה אני ממש לא מעריכה אותו, ואז הכל ברור לי, אבל אחרי יומיים כשהוא נרגע הוא מדבר על כמה חשוב לו שנסיים את זה בצורה חברית, וטובה, ומנסה לשכנע אותי להורות משותפת, בלי מזונות, והגבלת מרחק.
ואני בחוסר החלטיות שלי מתפתה להסכים, העיקר שזה יגמר בטוב ולא נכנס לקונפליקטים מול הילדים.
אני הלכתי אחריו פיזית וכרגע אני גרה רחוק מהמשפחה שלי ומהחברים שלי, ובגלל שחשוב לי שהוא יהיה בחיים של הילדים הרי הוא אבא שלהם והוא אוהב אותם, אני מוכנה להשאר באזור ולהגבלת המרחק, פתאום נראה לי שאולי אני טועה אבל אני כל כך פוחדת מלהכנס לעימותים מולו, בדיוק כמו בזוגיות ומוכנה לותר ולהתפשר על מה שמגיע לי, והסיבה שאני זו שצריכה לותר ולהתפשר היא שאני הרי חזקה ואני אצליח לעמוד בהכל... אולי אני נותנת לעצמי יותר מדי קרדיט.
תודה ראויה לאהבה אתמול אחרי שכתבתי הגעתי לדף פרידה ומשמורת ואני עדיין קוראת בו, אם את מוכנה אני אשמח שתשתפי אותי במקרה שלך, דוקא מנקודת המבט של 4 שנים קדימה, אני מקווה לשאוב מזה כוחות.
מתחילה להכין לי רשימה של נושאים שקשורים, למזלי יש לו אחים רציונליים שלהם הוא מקשיב וחשובה לו דעתם עליו מאוד, אמרתי לו שאני לא מוכנה לדבר איתו בלי שאחותו וגיסו יהיו נוכחים (אחרי שהוא אמר לי לגבי ארון ששאלתי אותו אם הוא רוצה, שאני אכין לי ממנו ארון קבורה. והכי מדהים אותי שגם אחרי ששמעתי אותו אומר את זה והילדים לא היו בבית , ויכולתי והייתה לי את כל הלגיטימציה להתפרץ נשארתי יושבת לידו רגועה, ואני כועסת על עצמי שלא העמדתי אותו במקום). ואנחנו נפגשים היום בערב ארבעתנו, חשוב לי בעיקר שיהיה ברור שהוא יוצא מהבית בשבועיים הקרובים ושאנחנו מדברים עם הילדים מיד ולא מחכים, כי כרגע הם מבולבלים ולא מבינים ואף אחד לא אומר להם כלום, פתאום נוסעים לסבתא רק עם אבא , פתאום לפעמים אבא לא ישן בבית בגלל עבודה ואני חרדה מהפגיעה הנפשית שזה עושה להם.
ואני גם יודעת מה אני רוצה ומוכנה להסדרי ראיה נרחבים , כלומר פעמיים באמצע השבוע ללא לינה וכל סוף שבוע שני כולל לינה, כאשר חגים וחופשים חצי-חצי.וכשהם יגדלו קצת או כשזה יבוא מהילדים אז אולי נתחיל לינה גם אצלו במשך השבוע, אבל זה מה שאני רוצה, בתכנון שלו כל השבוע הם איתי עד חמישי (יבוא לבקר באמצע השבוע) ומיום חמישי בלילה עד ראשון בבוקר הם איתו, אמרתי לו שלזה אני לא מוכנה. נקודה. סופי שבוע חצי חצי, גם אני רוצה להנות מחברתם ולא רק לבלות את השבוע שהוא בד"כ זמן שוחק.
וכאן נעצרנו , וגם את הנושא הזה אני אעלה היום בפגישה עם אחותו וגיסו.
בלי קשר קבענו גם פגישה גם עם גוף מגשר שקוראים לו גדות בב"ש שכולל גם מגשר, עו"ד ומטפלת אני מקווה שהם יעזרו לנו לראות את הדברים בצורה מפוקחת ועניינית.
אני ממש מקווה שאני עושה את הבחירות הנכונות לילדים שלי, ברור לי שאם אני משחררת את הלביאה שבתוכי אני אזכה בכל הדברים הפיזיים משמורת, מזונות גם דרך בית משפט וגם דרך הרבנות. אבל זה יהיה רע לילדים מבחינת הקשר עם אבא והרעל שהוא יטפטף להם עליי, אז בינתיים אני מקווה שהרוחות ירגעו.
בתוך כל התהליך הרגשי והבירוקרטי של פירוק הזוגיות ותמיכה רגשית בילדים , אני יודעת שיש לי גם הרבה עבודה על עצמי, אני יודעת שאני בסדר, אני באמת יודעת את זה, אבל בזוגיות ורק בזוגיות אני נהיית כל כך קטנה, אני כל כך פוחדת להיכנס לעימותים, עוד מעט יהיה לי רגע לנשום ולעשות את העבודה עם עצמי כרגע אני ממקדת את כל הכוחות שלי בילדים ובהסכם שאמור להחליט על עתידם.
תודה על האפשרות לשתף ולקרוא.

כל הכבוד לך. נשמעת לי בחורה יציבה וחזקה. קבלי(())
פתחתי גם דף בנושא פרידה: לא נמשכת לבעלי ומפחדת להתגרש
אני רגע לפני היציאה מהארון

לא נמשכת לבעלי מפחדת להתגרש

בטח יש לגיטימציה להיפרד. זה נורא טבעי להיפרד. אחרי שמתחתנים, כבר צריך לחשוב על הפרידה. אפילו ספקטור נפרדת אחרי ששיבחה כל כך את א' שלה. עכשיו צריך נושאים חדשים לכתיבה בעיתון אז היא עוזבת אותו.
וחוץ מזה עורכי דין צריכים להתפרנס. בלי גירושים יהיה להם ממש קשה. רק פלילים ונדל"ן. ומה עם חוקרים? הרבנים רוצים לראות בסרט שבאמת יש בגידה. (וידוא חדירה). וגם פסיכולוגים לילדים. בקיצור כל הסיבות הטובות.
רק שאלה אחת ששאלתי את עצמי כשהיה כבר מאוחר. הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית) והסקס החדש והמסעיר גם הוא רק בהתחלה, עד שמתחילים השטיקים הרגילים.

הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון.
ואם אין אהבה כבר, אין משיכה, אין עניין, אין תקשורת טובה ויעוץ שעולה הון לא עוזר, בכל זאת להישאר? או לחכות כמו ספקטור לאהבת האמת שתתפרץ לחיינו בסערה? ומה אם זה לא יקרה אף פעם? נחייה במדבר ריגשי? כמה זמן אפשר לחיות אם איש שמחבר הפך להיות זר קטננוי ומתחשבן? אני מאמינה שאישי יהיה להיט בשוק הפו"פ, שדווקא לי יהיה יותר קשה בגלל שאין לי כסף ואני אמנם נראית סבבה אבל לא ממש מעולה כדי לסנוור את עיני הגברים שמודדים ומחשבים

וחוץ מזה עורכי דין צריכים להתפרנס. בלי גירושים יהיה להם ממש קשה. רק פלילים ונדל"ן. ומה עם חוקרים? הרבנים רוצים לראות בסרט שבאמת יש בגידה. (וידוא חדירה). וגם פסיכולוגים לילדים. בקיצור כל הסיבות הטובות.
רק שאלה אחת ששאלתי את עצמי כשהיה כבר מאוחר. הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית) והסקס החדש והמסעיר גם הוא רק בהתחלה, עד שמתחילים השטיקים הרגילים._

כמה שאת צודקת !!!

הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית)

מה פתאום להתפשר? בסיבוב השני לא צריך להתפשר על כלום. יש כבר ילדים ועכשו אם יגיע מישהו שווה, אז סבבה, ואם לא - אז הרבה יותר כייף לחיות עם הילדים בשמחה ובאוירה טובה, מאשר עם מישהו שיש לגביו סימני שאלה. אפילו עדיף לפרנס לבד, לעבוד מסביב לשעון בשביל לגמור את החודש, מאשר לשאול את עצמנו בכל יום מחדש למה אנחנו עדיין כאן.

ודרך אגב, גרוש עם ילדים וחובות זה בכלל לא פשרה, כל עוד הוא יפה מבפנים ומבחוץ.

באופן טבעי

באופן טבעי