המאבק למען בני

[רסיסים_של_אור*]

איזה כיף לשמוע

[ב_דחילו*]

איתי הפך לילד עליז ושמח, חברותי, משתתף, פטפטן ללא הפסקה... איזה יופי @}

[אמא_נוגי*]

היום היתה הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית. זהו תהליך שהחל בחודשים האחרונים, אנחנו הרגשנו ש"כבר די" והיא עדיין רצתה להיות בטוחה ביכולות שלו. עכשיו כשכבר הגיע יומולדת חמש הגענו להסכמה הדדית שאיתי התפתח בצורה משמעותית, מתמודד היטב עם פחדים וחרדות, אינו נמנע מפעילות שעשויה לאיים עליו, יוצר קשר טוב עם חבריו, ובקיצור למרות שכל אחד מאיתנו יכול להמשיך טיפול פסיכולוגי במשך שנים על גבי שנים ועדיין לא להרגיש בשל, הרי שגם אצל איתי תמיד נגלה ונמצא עוד דברים שאפשר לעבוד עליהם.
מה שבעיקר השתנה זו יכולת ההתמודדות שלנו עם הקשיים שלו היום ואני מקוה שגם אלו שיהיו בעתיד, וגם יכולת ההתמודדות של איתי.
אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שהוא ילד מיוחד, יחיד במינו, אני יודעת שבכל צעד בהמשך חייו הממסדיים אנו עשויים להתקל ב"אנשי חינוך" עם מעט מעוף, ומעט מאוד יכולת לראות מה מסתתר מאחורי הילד המקסים הזה. ברור לי שתמיד אצטרך להיות על המשמר, תמיד אצטרך להיות בתמונה ולשמור שלא תהיה עוד מורה בדרך שלא תדע איך להתמודד ותחליט לפטור את עצמה מהאתגר...
דוגמאות ליכולות של איתי:

איתי בדרך לגן פוגש את אחת המטפלות הולכת למרכולית לקנות מצרכים:
ס: איתי רוצה לבוא איתי למרכולית?
איתי: לא תודה ס. את מבינה ? זה לא שאני לא רוצה להיות איתך אבל בגן החברים מחכים לי...

ליומההולדת של איתי הגיעו יותר משני שלישים של ילדי הגן, ואין לי ספק שזה לא רק בגלל ההורים.

איתי מפחד ממפלצות שעלולות להגיע בלילה, הוא מבקש כוס מים ליד המיטה ומסביר לי:
"אני יודע שאין דבר כזה מפלצות, אבל בלילה כשאנ מתעורר אני לא תמיד זוכר את זה, אז אני קם ושותה קצת מים ומיד נרגע, ואז אני לא צריך לקרוא לכם"

בשנה האחרונה איתי קרא לנו פעם אחת בלבד עקב חלום רע. וזה לא שאני חושבת שהוא לא מתעורר, אני יודעת ששכן כי הוא מספר לי, אני גם יודעת שהוא פשוט מתמודד עם הפחדים בכוחות עצמו ולא זקוק לנו.

איתי יודע לבטא את פחדיו בצורה מאוד רהוטה, לא צריך לנחש, לא צריך לשער השערות, הוא פשוט מספר.

איתי מתמודד עם שאלת המוות, הוא ממציא רעיונות:
"בואי נגיד לאלוהים שבמקום לקחת אליו הורים לילדים שיקח נזירים, כי הם לא מתחתנים ואין להם ילדים"

איתי מספר על כל מה שקורה לו, אם טוב לו או רע לו, בדיוק מה קרה היום בגן, אם הציקו לו, עם מי הוא שיחק. לפעמים הוא מדבר כל כך הרבה...

איתי הפך לאגרסיבי, נכון קשה לי מאוד להתמודד עם זה, אבל מילד שקט שהכול יכול לקרות לו והוא לא ימחה הוא הפך לילד שעומד על שלו, נלחם על זכויותיו. נכון יותר כאב ראש לנו, אבל מי פילל שזה יקרה לפני שנה?

אין מתקן בגן משחקים שאיתי לא מנסה, על הכל הוא מטפס, גם דברים מסוכנים. הוא מתגלש במגלשות שהן בעצם צינורות, הוא גולש בעמודי מתכת מהם חשש, הוא נתלה ומושך את עצמו למעלה. כן הוא חוזר עם המון כתמים כחולים, אבל היום הוא עושה הכול, כמו כל הילדים.

[רוני_בלוני*]

הי נוגי, את בטוחה שאת לא מדברת על הילדה שלי?! זה כל כך דומה שזה מדהים!
הוא חכם, הוא מביע עצמו יפה, יש לך ילד מקסים!

אצלנו קיימים חרדות של ממש בלילה והילדה לא ישנה בחדרה - איך איתי הצליח להתמודד עם זה?
אצלנו הפחד מעבישים, מאלוהים, מ"אנשים" שמורגשים רק בלילה.
פרטי, אם תוכלי, עם איזה דברים נוספים התמודדתם בעזרת הפסיכולוגית, תני לי קצת טיפים.

[מ_י_כ_ל*]

אמא נוגי, איזה יופי!
כל כך מחזק!

[עינת_טל*]

קראתי עכשיו את כל הדף.
יש איזשהו אתר אינטרנט שבו הורים יכולים לדבר בינהם על קשיים כאלו כמו שעברתם ?
את הסיפור שלך כמו אחרים, לדעתי, צריך לפרסם בעידן שבו רבים האיבחונים המטפלים היועצים וכו' שמבלבלים להורים את המוח (סליחה על הבוטות),ומאיימים על הקול הפנימי שלהם,שיודע להנחות,לכוון ולנווט.ראיתי הרבה מדי הורים שנופלים במירוץ הזה ומאבדים את המרכז שלהם.
זה מעצבן אותי.

[אמא_נוגי*]

הי רוני.
מצחיק שאת שואלת אותי על הטיפול הריגשי, עד היום לא ממש הבנתי מה בדיוק קרה שם, אני רק יודעת שאיתי מאוד השתנה, אני לא בטוחה שאפשר לזקוף את זה רק לטיפול. אין לי ספק שעברנו דרך ארוכה בהתמודדות שלנו וגם לא ניתן לבטל את השפעות הגן החדש שמאוד עזר לו.
הטיפול כלל פגישה שבועות של איתי עם הפסיכולוגית בלווית אחד מאיתנו, כאשר התחלפנו (שבוע הוא, שבוע אני) על פי בקשתה. מהלך הפגישה השתנה מפעם לפעם. אני לא ממשהבנתי מה בדיוק אמור להיות תפקידי שם, האם אני אמורה להעלות נושאים? האם אני אמורה להיות משתתפת פעילה? האם אני רק צריכה להיות שם כדי שירגיש בטוח?
היו לנו גם פגישות נפרדות של שנינו איתה בלי איתי, בהן העליתי את השאלות האלו, אולם עד היום קשה לי לומר שקיבלתי תשובה חד משמעית, בעיקר זרמתי עם התחושות הפנימיות שלי.
בדרך כלל כן ניסיתי להעלות נושאים שהפריעו במהלך השבוע, ניסיתי לגרום לאיתי לדבר עליהם, לפעמים הוא שיתף פעולה ולפעמים לא, הרבה פעמים הוא יזם בעצמו שיחה, והיו פעמים שבשלב מסוים הוא אמר "די, דיברנו מספיק". חלק נוסף של הפגישה היה פעילות כלשיהא, בדרך כלל הוא בחר, לפעמים הפסיכולוגית כיוונה אותו. לדוגמא: היו בובות בחדר, הוא היה בוחר בובה ונותן לה שם, ובהמשך משתף אותה באופן פעיל במשחקים, לאורך כל המפגשים הוא דיבר על כך שבסוף הוא יעשה מסיבה לכל הבובות, וזה אכן קרה במפגש האחרון.
הרבה פעמים ניסינו להעלות פחדים דרך משחק עם הבובות, דרך חילופי תפקידים. פעם הוא היה ה"אריה המפחיד" וכאן היתה חשובה התגובה שלי (ואני חייבת לומר שלא תמיד הייתי בטוחה שאני עושה נכון), ולפעמים אני שיחקתי את ה"חיה המפחידה".
שיחקנו גם במשחקי ציורים, מישהו מתחיל קשקוש והשני צריך להלשים אותו לציור עם תוכן. היה מעניין לראות אילו ציורים ואלו סיפורים סביב הציורים איתי חיבר.
בסך הכול איתי נהנה במפגשים האלו, הם לא איימו עליו, הוא ראה אותם "כחוג".
אני חייבת לומר שחלק גדול מהחרדות שלו התבטאו במהלך המשחקים הללו, כאשר בעצם דרך ההתמודדות שלי ושל הפסיכולוגית היו אמורות להקנות לו דרכי התמודדות, או רעיונות להתמודדות. אבל בסופו של דבר אני חייבת לומר שאת רוב ההתמודדויות הוא עשה בעצמו.
הפחדים מהחושך, מ"מפלצות" או יצורים שבאים בחושך הוא פתר בעצמו עוד לפני שהיינו מודעים להם.
הוא התחיל לבקש כוס מים ליד המיטה, שמתי לב שהוא מכסה את העיניים שלאחת הבובות שבמיטה שלו. כששאלתי למה הוא הסביר ששתיית מים בלילה עוזרת לו כשהוא מפחד, כי כך הוא מצליח לזכור שאין באמת מפלצות, העיניים של הבובה מפחידות אותו בלילה, אבל הוא אוהב אותה ולא רוצה לוותר עליה, אז הוא פשוט מכסה אותן כך שאם הוא מתעורר הוא לא רואה אותן.
אלו רעיונות שלו, לא שלי!
אני חושבת שהוא פשוט פיתח בטחון פנימי , מה שמאפשר לו גם לעשות יותר, גם בתחום הפיזי. הוא לא מפחד לטפס, הוא לא מפחד לנסות. אני רואה את זה גם באוכל, הוא מוכן לנסות כל מאכל, מקסימום לא יהיה לו טעים. (זה נשמע כאילו אני הפולניה הכנסתי לו לראש, אבל זה באמת בא ממנו)
העיניין הגדול ביותר היה התמודדות עם המוות. הוא לא הפסיק לשלאול שאלות וכאן אני חייבת לומר שבאחת השיחות שלנו עם הפסיכולוגית היא פשוט נתנה לנו כלים להתמודדות ששונים מהדרך שבה התמודדנו לפני כן. היא עודדה אותנו להיות יותר כנים לגבי משמעות המוות, העובדה שאי אפשר לחזור מהמוות שזה סופי. כי איתי כל הזמן ניסה לחפש דרכים איך אפשר להחזיר אנשים מהשמים.
היא גם עודדה אותי, עד כמה שזה היה קשה לי אישית, לומר בצורה ברורה מה זה מוות, לא להשתמש במטאפורות כמו "שמים" "גן עדן" וכדומה. אבל במקביל היא טענה שההתעסקות שלו בכך מבטאה חשש ופחד שאנחנו (ההורים שלו) נמות, ולכן היה עלינו לשים דגש על כך שמי שמת בדרך כלל מבוגר מאוד, חולה מאוד ומאחר ואנחנו לא חולים ולא מבוגרים אנחנו לא נמות בקרוב.
לאור נסיון החיים שלי (אובדנים של אנשים בגילאים מאוד צעירים) היה קשה לי עם זה , הרגשתי שאני מסלפת את האמת במידת מה והעדפתי יותר להתעלם. אך מאחר והיא הדגישה עד כמה זה חשוב שהוא יהיה בטוח בנוכחות שלנו , עשיתי את זה, עם כל הקושי ואני חייבת לומר שזה עבד. הוא היום הרבה פחות אובססיבי בעניין. הוא מדבר על זה ביותר רציונליות ויש הרושם שהוא פחות מפחד מזה.

אני חושבת חלק גדול מאוד מהטיפול היה היכולת שלנו להסתגל לילד שאיתי, לקבל אותו כמות שהוא ולעזור לו להתמודד. אני בהחלט חושבת שבבטיחון שאנחנו למדנו להקרין לו הוא זכה לביטחון משלו.
זה על קצה המזלג.
אם יש לך עוד שאלות קונקרטיות אשמח לעזור.

[שרון_ג*]

את כותבת דברים מאד מרגשים, יקירתי.
הם מרגשים גם משום ששמעתי אותך אומרת דברים שונים, ואני שמחה לשמוע את האופטימיות והחיוביות שבקולך.

[רונית_שם_בדוי*]

לאמא נוגי
במקרה נקלעתי לאתר הזה במהלך חיפוש אחר יורם פלד שממנו התרשמתי בתוכנית טלויזיה לא מזמן. אני מנהלת משפחתון וזכיתי השנה לסייעת מדהימה לילד עם קשיים שהיה במשפחתון שלי, אין לי מילים לתאר את הבחורה המיוחדת הזאת ואת השינוי וההתקדמות שגרמה לילד זה, אני מכנה אותה בעלת "נוכחות מרפאת", היא הקפיצה אותו בכל התחומים כמה רמות קדימה, אני לא רוצה לפרט יותר כדי לשמור על פרטיות הילד, אך אם את מעוניינת להכיר אותה כחונכת פרטית לילד אשמח לדבר איתך ולתת לך פרטים נוספים. טל.5419179-052

[שואלת*]

אמא נוגי, עברו שנתיים מאז שכתבת כאן לאחרונה. יש לי כמה שאלות: כמה זמן ארך הטיפול הפסיכולוגי? שנה? שנתיים? האם הרגשתם אתם, את ובעלך, התנגדות לטיפול בשלב כלשהו? מה קורה איתכם היום?

[חרדה*]

אמא נוכח, את עוד כאן? הדף שלך הדהים אותי ונתן לי המון כוח. אם יום אחד תחזרי תני עדכון

[חרדה*]

אמא נוגי. כמובן.