טוב, אז זהו, אני מעיזה להביא לכאן את סיפור המסע שלנו. לא שהוא היה חבוי, הוא נשלח בתפוצת מייל ופורסם גם באתר אחד של חברים אבל זה עדיין היה אינטימי בשבילי כי הכרתי כמעט את כל מי שקרא אותו. עכשיו אני מביאה את זה כאן. מקווה שזה ייתן לכם השראה ושתהנו ביחד איתנו.
יש יותר מעשרים פרקים אז אחד אחד....לאט לאט...
פרק 1
15 לדצמבר, 2008
שלום לכם אנשים יקרים,
אני כותבת לכם הפעם על יציאה למסע.
אני יכולה להסתכל אחורה על מהלך ארבעים ושתיים שנותי ולראות בהן כמה וכמה מסעות שעברתי בדרך. כולם הביאו אותי לצאת למסע הנוכחי.
מסע שהתחיל אולי לפני יותר משנה כאשר החלטתי להתכנס לתוך עצמי ומכיוון שלא יכולתי אז לקום וללכת אל המסע הפיזי, החלטתי לצאת אליו בביתי שלי, בלי לשנות דבר באורח החיים שנראה מבחוץ.
מבפנים התחלתי מסע של ניתוק מכל הישן שעוד החזיק אותי. התנתקתי מלגעת אישה (ארגון, אתר איטרנט ועשייה שקשורה לריפוי נשי), התנקתי מלכתוב, התנתקתי מכל עשייה שהיא שקשורה לעבר.
הרגשתי שיצאתי למסע חזון בביתי שלי ולא על איזה הר במדבר קסום.
ידעתי שאני יוצאת, לא ידעתי לכמה זמן ומה יקרה בסופו.
לפני כמה חדשים התחלתי להרגיש שמשהו חדש התגבש בי. חלק מהגיבוש הזה היה מציאת שמי החדש, אילני, שהיווה שינוי מאד משמעותי עבורי.
מדהים כמה אות אחת קטנה יכולה לעשות את ההבדל.
משהו קרה בתוך השינוי הזה שאני קוראת לו Alignment, כמו זה שעושים במדפסת כאשר מחליפים בה דיו ומוציאים דף Alignment שבו יש כמה דוגמאות קווים. רוב הקווים נמצאים כמעט אחד על השני אבל יש רק קו אחד שנמצא באמת אחד על השני באופן מדוייק. רק קו אחד שנמצא בהיערכות מדוייקת כזו שמוציאה תדפיסים נקיים, בהירים, קווים נקיים ומדוייקים.
זה מה שקרה לי עם נשמתי ועם מי שאני.
אני לא יודעת איך אני אוכל לתאר לכן את החוויה הזו. הרגשתי כאילו כל חלקי הפזל מתיישבים להם במקום. הרגשתי חיבור לעבר הווה עתיד שלי ושל מי שאני באופן שנתן לי ראייה רחבה כמו שלא היתה לי מעולם.
בנוסף לכלים שרכשתי אולי כל חיי התחלתי להרגיש בשלה לצאת למסע הפיזי.
שיתפתי את אישי – אורי, בקריאה הפנימית שהתעוררה בי לצאת למסע. הקריאה נפלה על זמן מתאים גם עבורו והחלטנו על יציאה למסע. יציאה למסע בקרוואן עם ארבעת ילדינו, שתחילתו נודעת והמשכו וסופו יתגלו לנו תוך כדי ההתקדמות. כל פעם פיסה חדשה של מסע.
למסע עצמו נצא בעוד כשלושה חדשים אבל עצם ההחלטה לצאת אליו כבר התחילה אותו. מבחינה פיזית הקרוואן והאוטובוס שהולך לגרור אותו עומדים כבר מחוץ לבית ואורי משפץ את האוטובוס למצב של נסיעה בתוך סלון.
אבל המסע התחיל בתוכנו ברגע ההחלטה והוא מתרחש יום יום בתוך תהליך ההכנות.
המסע הזה מראה לי כמה כל הכלים שרכשנו שנינו במהלך חיינו, הכין אותנו אליו, ליצירה שלו ולמימוש שלו. כלים פיזיים, רגשיים, מנטליים ורוחניים חוברים להם יחדיו כדי לממש אותו. אני רואה את כל כלי הבריאה המשותפת (Co- creation), יצירת מציאות על ידי מחשבה, אמונה וחזון מתכנסים להם יחד למקום שבו לא יכולתי יותר להתשמש בשום תירוץ ללמה לא לעשות את זה. שלב התירוצים נגמר וכל הכלים כולם, נעמדו מולי כאילו אמרו – עכשיו הגיע הזמן להשתמש בנו.
לא יכולתי גם שלא לעמוד מול התחושה שאני הולכת על התנסות אולטימטיבית. בעבודה שלי אני רוצה לשקף אמונה, הקשבה לקול הפנימי ולעוצמה שבתוכנו הרי שהגעתי למקום שהרגשתי שאני מחוייבת ללכת על זה עד הסוף.
במסע הזה רב הנסתר על הגלוי לעין. המסלול, דרכי הפרנסה, אורך הטיול ויעדיו הם משהו שנבנה שלב אחר שלב. אנחנו לא יוצאים למסע מהסוג שבו הכל מתוכנן מראש – היכן ניהיה, מתי ולכמה זמן.
יש הרבה מאד קסם בתוך מסע כזה והוא מעלה הרבה מאד התמודדויות שחיי היום יום לא מזמנים לנו. אני רוצה לשתף אותכן במהלך המסע בקורותי שלי ושלנו.
אני יוצאת גם עם תחושת שליחות. אינני יודעת עדיין אילו פנים יהיו לה. אני מאמינה שהשליחות תקבל ממשות תוך כדי המסע.
רגע ההחלטה
הרגשתי כמי שעומדת על צוק גבוה מאד, פורשת את שתי ידי כמו כנפיים וקופצת אל תעופה בלתי אפשרית. במשך כמה ימים התחושה הזו התגברה בי עד שהבנתי שאני כבר באמת עפה. השינוי מחיים מאד שגרתיים ובטוחים מתוך היותם מוכרים (אין בהם שום בטחון אחר חוץ מזה שאני מעניקה להם) אל תוך דרך שאינה ידועה אותה אנחנו ממציאים ובוראים, היה מרענן, מעורר את כל החושים ויותר מכל משמח. זה מה שנוטע בנו כל הזמן, גם ברגעים בהם עולה השאלה האם אנחנו עושים את הדבר הנכון, את הידיעה שרכשתי מהספר הרוחני הראשון שקראתי בו בחיי - "לחיות מתוך שמחה" שאומרת שאם הנשמה שמחה הרי שזהו סימן שהדבר הוא נכון.
רגע ההחלטה עורר בי כל כך הרבה חושים רדומים. לנסוע כל יום או יומיים לסופר לעשות קניות, ללכת למקומות המוכרים כמו גן שעשועים או חוף הים לא דורש הרבה יותר מאשר תכנון קצר ונסיעה על אוטומט לאותם מקומות. אבל יציאה למסע שדרכיו לא נודעות מחייב אותי להיות בהקשבה אחרת לגמרי.
החושים שמתעוררים (בינתיים)
חוש ההנהגה. לקחתי על עצמי להנהיג את השבט שלנו במסע הזה. הקריאה באה מתוכי, הכיוון יצא ממני ואורי הצטרף לדרך בלב שלם. ראיתי איך במערכת היחסים הזוגית כל אחד לקח את התפקיד הנכון לו כרגע וזה מחבר אותי אני חייבת לומר לכן, לידע מאד מאד עתיק וקדום שבו הנשים היו אלו שמובילות את השבט בנדודיו אל מקורות מים ומזון בעונות השונות. לקחתי על עצמי את האחריות ליציאה למסע ולקורותיו. ההחלטה הזו מאד מאד משמעותית. הרגשתי שאני לוקחת תפקיד שיש בו המון אחריות ועם זאת הרגשתי בשלה באופן מלא לקחת אותה ולא להניח אותה בידיים אחרות. אורי מצידו תפס את התפקיד של המבצע והוא עושה את זה מושלם. אנחנו עובדים בסנכרון חדש של שניים שיוצרים אחד גדול יותר באופן שבו הכנו את עצמינו אליו במשך הרבה מאד שנים.
להנהיג פירושו לקחת אחריות. יש איזה משהו שמחבר אותי כרגע לאמת וידע הרבה יותר גדולים ורחבים ממה שעיני רואות, ממה שאני יכולה לחוש בפיזי. הידע הזה הוא שמנחה אותי בהנהגה של המשפחה שלי למסע הזה. לא יכולתי יותר להתנגד למקום הזה, לא יכולתי להמשיך ולחיות את חיי בלי לקחת את מקומי הזה. ולכן נעמדתי על הצוק, פרשתי כנפיים ועפתי...
אחת המחוייבויות שלקחתי על עצמי עם ההבנה של התפקיד שלי במסע הזה היא שכל צעד בו יהיה מתוך ההקשבה המלאה שלי להדרכה הפנימית או הגבוהה, לטוויה הנכונה של התהליך מבחינה פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית.
המסע יש בו רבדים שונים ויש לי אחריות להיות ערה אליהם ולעשות איתם מה שנכון כדי שהמסע שלנו יצליח עבור כולנו.
כמה היה קל לי במהלך חיי לתת לאחרים לטוות במקומות שבהם אני הייתי צריכה לקחת אחריות מלאה. זה חלק מההנהגה החדשה שבתוכי, עבורי ועבור משפחתי. אחריות מלאה של הנהגה נשית שיודעת מתי לדחוף, מתי להרפות, מתי לפתוח את הדרך ומתי לתת לאחר להוביל, הנהגה שיודעת להקשיב לצרכים של כולם ועם זה לקחת אחריות והחלטות גם אם לא כולם מסכימים. מתוך החוויה האישית שלי וההתעוררות שלי למקום הזה אני מבינה עד כמה העולם זקוק לכך שניהיה כולנו, הנשים, במקום הזה. חלקנו ננהיג את המשפחה שלנו, חלקנו ננהיג קהילה או מדינה, חלקנו ננהיג שינויים וחלקנו ננהיג המשכיות אבל יבוא יום ואני יודעת שזה יקרה שנשים תדענה בתוך כל תא ותא בגופן, בכל ההילה המקיפה אותן מי הן ומתוך המקום הזה הן ינהיגו את מי שהן אמורות להנהיג.
הנהגה נשית היא הנהגה רגישה ועם זה עוצמתית, נוכחת ועם זה יודעת מתי לפנות את הבמה, היא רואה למרחוק ורואה את הפרטים הקרובים ואת הכל הכל היא לשה ומערבבת ללחם משובח של חיים. המסע שלי הוא המסע שלכן אם תרצו. ביחד נגדל לתוך מנהיגות חדשה בחיינו ובעולם.
הנה תוך כדי כתיבה אליכן מתגבש לו החזון...
חוש הכיוון.
היום במכוניות יש את מערכת הניווט ה GPS שמנחה אותך בכל כיוון לאן לפנות כדי להגיע ליעד מסויים. מי שמתשמש במערכת הזו רבות מספר על כך שהוא מאבד את חוש הכיוון שלו כי הוא סומך על המערכת שתגיד לו לאן לנסוע. מערכת הניווט האוטומטית שיש לנו במכוניות משקפת אובדן יכולת לנווט ברמות הרבה יותר עמוקות בעיני. מערכת GPS מנחה אותנו בחיים כל יום – מתי קמים בבוקר, לאן הולכים, מה עושים ומתי. אנחנו חיים במסגרות ומסגרות שבהן אנחנו מוותרים על היכולת שלנו להפעיל חוש כיוון של החיים שלנו. חוש הכיוון מתעמעם לנוכח כל כך הרבה בטחון אשלייתי שיוצרים החיים המוכרים. ביציאה למסע כזה חוש הכיוון חייב להתחדד. למדתי שיש חוש כיוון למרחקים ארוכים וחוש כיוון למרחקים קצרים. כדי ללכת נכון אני קשובה לשינויים שאנחנו עוברים כרגע בהכנות למסע, מבינה שכל רגע נכון עכשיו יוביל אותנו אל נכון של אחר כך. אני נעה בין הקשבה לחוש הכיוון לטווח הארוך שקשור לאיפה ניהיה בעוד מספר חדשים לזה הקצר – איך סוגרים את הבית, איך מנווטים בין כל הרגשות שצפים ועולים אצל כולנו, איך בונים בסיס פיזי, כלכלי ורגשי לכולנו כדי שהמסע הזה יצליח.
עדיין לא יצאנו למסע הפיזי אז אני לא יודעת איך זה יתבטא שם בחוץ. אני חשה את איך זה יהיה אבל ימים יגידו מה קורה בפועל. חוש כיוון הוא חוש שהיה רדום אצלי הרבה זמן ואני שמחה לשוב ולהשתמש בו. אני מרגישה חוזרת לחיים בזכותו.
יצירה
אצל שנינו, אורי ואני חוש היצירה התעורר. אורי יוצר ובונה כרגע את הבית שלנו – האוטובוס והקרוואן והוא נהנה מכל רגע. אני יוצרת את כל התהליך. תהליך של בריאה משותפת הוא תהליך יצירה מופלא של החיים שלי ביחד עם מקור הבריאה. אין יצירה מופלאה מזו. אני מרגישה שבעזרת מכחול שבידי אני צובעת את התמונה של חיי ומוסיפה לה חלקים בכל יום. זו יצירה ממקום חדש עבורי ואני מרגישה מבורכת להיות בה.
אהבה
. אין ספק שהבריאה המשותפת הזו מעוררת אהבה חדשה. אהבה חדשה לעצמי, לחיים, לאורי, לילדי. האהבה המתעוררת הזו היא עוד סימן עבורי שאנחנו עושים את הדבר הנכון לנו.
ועוד מילה אחת על טיבו של התהליך.
למדתי מתוך ההתנסות שלי עד עכשיו עם המסע שיש עת לחזון ועת לביצוע. שחזון ללא ביצוע נשאר בגדר חלום ושביצוע ללא חזון לא מביא אותי למקום אליו אני רוצה להגיע (פיזית או רוחנית). בתוך התהליך הזה חוויתי שבועות ארוכים של בהירות וראייה מאד ברורה לאן אנחנו הולכים עם כל זה ועכשיו אני חווה שבועיים של כבדות משהו, של יצירה עומדת במקום, של רגשות שמושכים למטה. למדתי שיש מחזוריות לכל תהליך. אינני יודעת מדוע הרגשות הללו עולים, מדוע לסדר חדר לוקח לי שלושה ימים במקום שלוש דקות. אני יודעת שיש רגעים שבהם אני צריכה להניח ולתת לשינויים להיספג לי בגוף ובנשמה. יש רגעים בהם העומס זקוק לזמן כדי להתפוגג. שמעתי משפט יפה שאומר שאנחנו Human Beings ולא Human doings למרות שכולנו עסוקים כל הזמן בעשייה עשייה עשייה.
המהות הנשית היא מהות ה Being ואני מוצאת איתה איזון חדש אחרי ארבע שנים בהן הייתי מאד מאד בלהיות, ב Being. המסע מעורר בי את הצד של ה Doing אבל ממקום חדש שבו יש מקום לאיזון בין השניים.
אני מרגישה כאילו אני יוצאת למסע שטיבו גדול ממני, דרכיו נסתרות ועם זאת אני בוטחת בהן, מסע שיש בו מיזוג של הידע של האבוריג'ינים שאומר שלעולם הם לא יצודו יותר ממה שהם צריכים לאותו הרגע כי הם יודעים שכאשר הם יהיו רעבים שוב, יעבור מולם קנגורו... ושל חווית יציאת מצריים. חווית יציאת מצריים תתבטא בטח עוד בהמשך המסע אבל כרגע היא עולה לי בשני הקשרים – האחד הוא שמסופר שכאשר בני ישראל הגיעו אל הים כשמאחריהם המצרים, הם פחדו להכנס לים. רק אחד העיז והתחיל להכנס לתוך המים ורק כאשר המים הגיעו לו עד הצוואר, הים נפתח. ביציאה למסע הפרטי שלנו, כשהתחלנו אותו לא ידענו איך הים יפתח עבורנו, היתה לנו תחושה חזקה לצאת למסע אבל הפרטים לאיך נעשה את זה לא היו ידועים. והיתה לי הרגשה לצאת לדרך. שהים יפתח ברגע שנעיז להתחיל ולצעוד לכיוון שלנו. וכך היה. כך זה קורה. הים נפתח לנו והדרך נפתחת עם תמיכה מלאה מהיקום לכל צעד שאנחנו עושים. ההקשר השני של יציאת מצריים הוא שאני יודעת בתוכי שבסוף המסע נגיע לארץ המובטת שלנו...
יש לי תודה גדולה לכל התמיכה שאנחנו מקבלים במסע הזה.
וזו רק ההתחלה...
"כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" ד"ר סוס.
באהבה,
עד לפעם הבאה שתבורכו,
אילני
המסע של משפחת אילן
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
-
טדליק_נהנאנע*
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
המסע של משפחת אילן
איזה יופי...
התגשמות של חלום.
המרגיעון: "יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו."
החלום הזה אני מניחה חובק אנשים רבים בעולמנו (גם אם לא את כולם), והנה, אזרת אומץ וכוחות, ונשמע שהגשמתם.
מאחלת לכל החולמים באשר הם (כולל את משפחתי היקרה).
התגשמות של חלום.
המרגיעון: "יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו."
החלום הזה אני מניחה חובק אנשים רבים בעולמנו (גם אם לא את כולם), והנה, אזרת אומץ וכוחות, ונשמע שהגשמתם.
מאחלת לכל החולמים באשר הם (כולל את משפחתי היקרה).
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
האמת היא שבדרך פגשנו המון אנשים שאמרו לנו שאנחנו מגשימים את החלום שלהם ותמיד אמרנו להם - אז קדימה, תצטרפו. ועוד אמת היא שמעולם לא היה לי חלום לצאת ולטייל בקרוואן או בכל דרך אחרת. זה לא היה ברשימת החלומות שלי, אבל זה קרה ואני שמחה על כך. זה כן היה חלום של אורי.
מאחלת לכם שתגשימו.
מאחלת לכם שתגשימו.
-
עצם_מעצמי*
- הודעות: 265
- הצטרפות: 08 נובמבר 2010, 04:02
- דף אישי: הדף האישי של עצם_מעצמי*
המסע של משפחת אילן
בוכה מהתרגשות לקרוא את דברייך
תודה על השיתוף
תודה על השיתוף
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
פרק 2
פרק של פרידות או – איך מעבירים ששה אנשים מבית של 120 מ"ר לבית של 20 מ"ר
כבר כתבתי שהמסע התחיל מהרגע שהחלטנו על היציאה אליו. אנחנו קמים ופותחים דלת ולא יודעים מה נגלה בתוכה. אני מגלה בימים אלו שהכוונה האלוהית גדולה מכל התכוונות שלי וכל תכנון. נפגשתי בצומת החלטה שהיא אחת המשמעותיות ביותר בחיי בשבועות האחרונים ולא כזו מהסוג שתכננתי. לא היתה לי החלטה כזו גורלית מעולם והאמת היא שלא חשבתי גם שאתקל בה.
המשך המסע שלנו הוא פרק של פרידות. עדיין לא יצאנו אבל אנחנו מעבירים כל יום דברים אל הקרוואן, מחסלים את תכולת הבית – מוכרים או מעבירים אותה הלאה או זורקים את מה שכבר לא ראוי לשימוש. התהליך הזה איטי הרבה יותר ממה שחשבתי. בעבר היינו עוברים בין מדינות תוך שבועיים. תוך שבוע הבית היה ארוז או מחולק הלאה והיינו מוכנים למעבר. הפעם הכל הולך לאט יותר, עמוק יותר. ההכנה לכל השינוי הזה הרבה יותר איטית וכאילו מרגישים כל פרידה מכלי החרס שלא יכולים ליסוע איתנו, מספרים שאין לנו מקום עבורם, מהפסנתר האהוב שכל כך חבל לי לוותר עליו, פרידה מדברים דברים דברים.
העיסוק בניקוי הדברים הללו העלה לי את המחשבה עד כמה אנחנו קשורים לדברים. חפצים בבית הם ברובם לא סתם חפצים. הם דברים ששיחקנו איתם, קראנו אותם, הסתכלנו עליהם, ישנו עליהם, אכלנו מהם והם קישטו לנו את הבית.
אבל הם עדיין דברים.
חוויות וחיים אינם תלויים בדברים למרות שכל חיינו מסתובבים סביבם. אנחנו עמלים כדי להשיג אותם, מתגאים בהם, נהנים מהם ובסופו של דבר הם הופכים להיות המייצגים של החיים שלנו והחוויות החדשות שמחכות לנו נדחקות הצידה מחשש שנאבד בעבורן את הדברים.
אז אנחנו העזנו לצאת אל מעבר לדברים והיינו מוכנים לשחרר אותם למען חוויות חדשות ועל כך יש לי תודה גדולה, על האומץ שלנו, על המוכנות ללכת אל מעבר אליהם.
ועם זאת נפרדנו מהם עם הכבוד המגיע להם. ממש עשינו טקס לחפצים משמעותיים, הודינו להם ושחררנו אותם באהבה לבעלים החדשים שלהם שיהנו מהם.
למדתי הפעם, גם בחוויה שאשתף בה בהמשך הפרק הזה, שכשמשחררים משהו באהבה, לא משנה מה הוא, הפרידה ממנו בריאה ואפשר לעבור את האבל כמו את השחרור, את העצב כמו את השמחה שמגיעה אחר כך בשלמות. זה משחרר את שני הצדדים לדרכם ואפשר להמשיך את החיים בלי ההיתפסות לעבר, למה שהיה, למי שהיה.
שינויים כאלו ממחישים איך שהחיים משתנים. הם משתנים בכך שהטלוויזיה היתה איבר בבית שלנו ועכשיו היא איננה. המדף עם הספרים היה ועכשיו הוא איננו. האוטו שלי נמכר וזה ממש משנה את השיגרה.
זה ממחיש לנו את גודל השינוי. יום יום אנחנו חווים את הפרימה העדינה הזו מהחיים המוכרים.
יש חלקים של הפרימה שהם קלים יותר ויש חלקים שמעלים יותר רגשות של עצב ושל חשק לעצור לרגע את הרכבת שעלינו עליה כדי להינות עוד קצת מהמוכר, להינות עוד קצת מהשיגרה המבורכת. ויש חלקים שממש מרגיש כיף לפרום אותם.
התנועה שלנו החלה וכל מה שאנחנו חווים בהכנות כביכול, הם חלק מהמסע עצמו. אני מרגישה מבורכת שהתהליך קורה בקצב הנכון, המדוייק, שמאפשר לנו לחוות את כל השינוי הזה על כל רבדיו.
מישהו כתב שכשאתה בא לעזוב מקום מסויים החיים שלך נהיים פתאום דבש. הכל ניהיה חלק ומסתדר, דברים חדשים קורים וקוראים לך – "הי תשאר פה איתי". זו כנראה הפרספקטיבה שמשתנה. כי אנחנו יודעים שיש לנו עוד כך וכך ארוחות ערב עם החברים, עוד חג אחד ואת פסח כבר נחגוג מי יודע איפה, אנחנו יודעים שהאגם שמאחרי הבית שלנו שפינק אותנו במראה שלו, במים המדהימים שלו, בברווזים שלו ובאנרגיה שהוא העביר לנו, יהיה עוד מעט זכרון מתקופת חיים יפה, אז אנחנו מעריכים אותו עוד יותר.
ועם כל זאת ההרגשה שלי לפחות היא שהמסע כבר אצלי בפנים ושנעים לי להפרד מכל זה, לא כי לא טוב לי אלא להיפך, יש בי המון תודה על כל הטוב שיש לנו כאן ואני שמחה להמשיך הלאה ממקום שטוב לי בו. בחרתי לצאת למסע שאני כל הזמן מרגישה שהוא משהו שתכננתי עוד לפני שהגעתי לכאן ולכן כל נפשי ורוחי וגופי מזיזים אותי אליו. זה כאילו קורה בלי כח, קורה מאליו, הדברים נעים לכיוונו בלי מאמץ ועם זאת עם הרבה חוויות.
עוד מילה אחת בנושא פרידות וזה בנוגע לספרים. פרידה מספרים יכולה להיות מאד לא קלה.
היה גבול לכמה ספרים יכולנו לקחת איתנו ונאלצתי לשחרר הרבה מאד ספרים שאהבתי. ברובם ספרים שלמדתי מהם או ספרי קריאה שאני אוהבת לחזור ולקרוא אותם שוב.
יכולתי לבַכּוֹת את אותם ספרים שליוו אותי בשנים האחרונות אבל אחת האהבות שלי היא דווקא לנקות את המדף תרתי משמע. הספרים מלאי אינפורמציה ומילים ואני מאמינה שתכנם עובר אלי גם אם הם על המדף. זה יוצר עומס במוח שכאשר אני מנקה את המדפים מהספרים, מתנקה גם עומס המידע שלהם. אני משחררת אותם ומאפשרת לידע חדש להגיע אלי, אני משחררת ומודה על כל מה שלמדתי מהספרים הללו ויודעת שיגיעו לידי הספרים הנכונים ברגע הנכון. כבר כמה חדשים לפני ההחלטה על היציאה למסע הסתכלתי על מדף הספרים ואמרתי לעצמי שהגיע זמנם לזוז הלאה, להתפנות ממני. עצלנות, חוסר רצון להפרד מהישן או משהו שרצה להמשיך ולאחוז במוכר מנע ממני לנקות את המדף עוד לפני כן.
עכשיו אני נפרדת מהם באהבה גדולה, מחלקת את חלקם באופן אישי לכאלו שאני יודעת שיהנו מהם, מפנה את המדף הפנימי שלי למשהו חדש, נושמת יותר ברווחה.
עוברים לקרוואן
שבת, ה 17 לינואר 2009 ייזכר בתור יום חשוב ביותר בחיינו. היום מכרנו את המקרר, מכונת הכביסה והמייבש ואת המחשב הגדול. המהלך הזה הכניס את אישי היקר לעצב. נפרדנו מהדברים הגדולים שמסמלים את הבית, את חיי היומיום. התקדמנו צעד ענקי לקראת הפרידה מכל מה שמוכר אל עולם חדש.
אבל מה שהכי חשוב הוא שהלילה אנחנו ישנים לילה ראשון בקרוואן. המיטות שלנו עדיין בבית אבל התחושה שנפרמנו ממנו בגלל כל הדברים שיצאו הביאה את הילדים לבקש לישון כבר בקרוואן. לילה ראשון. כל אחד עבר את זה אחרת. ילד אחד היה מאד רגוע, הוא כבר סידר לו בארון את הבגדים שלו, את הפינה שלו עם תעודת הגמר מקורס המצילים שהוא עבר, עם התמונה הקטנה שלו שהוא היה תינוק שהולכת איתו מבית לבית. אחד הרגיש שהמזרון החדש לא נוח לו וקיטר אבל הוא נרדם הכי מהר מכולנו. אחד התרגש מאד, כעס על כולם, התפרץ רגשית במשך כל היום על אחיו. היה צריך וקיבל חיבוק אחד ארוך ואמא אחת במיטה ביחד איתו עד שנרדם. ואחד, הכי קטן פשוט ינק ונרדם.
אישי מתרגש. כל חיינו המשותפים הוא מדבר על כך שהוא רוצה יום אחד לטייל בקרוואן והנה עכשיו כשזה קורה זה נראה לו מפחיד, עצוב לו להפרד מהמקום אותו הוא אוהב. אבל הוא לא מוותר על החוויה, הוא מבין שכל הרגשות שעולים הם חלק ממנה.
ואני, אני שמחה. גם עלי עברו כמה רגעים מוזרים עם אריזת המטבח היום וההכנה של כלי החרס למכירה מחר בגראג' סייל אבל אני שמחה. דווקא הפסנתר שנמכר אתמול נגע בי יותר מכל המכשירים. אהבתי את הפסנתר, את האפשרות לנגן בו בין כל הבישולים, כביסות וילדים. גם אם נגעתי בו פעם בחודש, הידיעה שהוא נמצא בשבילי כשארצה שימחה אותי.
עכשיו מנגנת בו ילדה מוכשרת שאבא שלה קנה לה אותו במתנה.
אני שמחה שהוא הגיע לידיים אוהבות ומוכשרות. יום אחד יגיע לידי פסנתר אחר ואני אמשיך לנגן. כרגע אני הולכת לנגן על מיתרים אחרים בחיי.
פחדים
הם עולים לאורך כל הדרך, הם ממש מחסומים מנטליים מלהגשים חלום. כל כך ברור לי שהם אלו שמונעים מכולנו להגשים מאוויים וליצור בחפשיות את החיים שלנו.
הם יכולים לעצור אותנו בכל רגע והם אורבים בכל פינה יותר ויותר ככל שמתקרבים אל הביצוע הסופי.
הם כמו שדים כאלו שמתעוררים משינה ארוכה ארוכה בה לא הפרעתי להם. חייתי את חיי באופן כזה שהם יכלו לישון בשקט. עכשיו, כשאני לוקחת יוזמה לשינוי, כשאני מעיזה להפר את חוזה ההירדמות על מצע החיים המוכרים, הם מחליטים להתעורר ולשים חומה ביני ובין ההגשמה של כל זה. אני מודה על כך שיש לי את הכלים לנקות אותם מחיי וכל פעם ששד כזה מתעורר הוא נתקל באחת מהדרכים המופלאות של יצירת הבריאה המשותפת בהם אני משתמשת.
הרבה אנשים אומרים לי שיש לנו אומץ לצאת למסע הזה. ככל שקו הגמר של החיים העכשווים וקו ההתחלה של החיים החדשים מתקרב, אני מבינה יותר ויותר למה אומרים את זה.
אני לא חושבת שקיים מסלול של שינוי בחיים שאינו מעורב בו פחד. הבעיה מתחילה כשאני נותנת לפחד הזה לנהל את חיי. יש פחד בריא ששומר עלי ויש פחד שאינו בריא שעוצר אותי.
אמרתי לאורי שמה שבחרתי לחוות במסע הזה הוא את החיים שלי מתוך אמונה שלמה. אני לא יכולה חצי אמונה, לא ביקום, לא בעצמי, לא בתהליך, לא בכך שכל מה שיקרה הוא לטובתי ושאני יכולה לברוא את המציאות שלי כפי שאני רוצה. אני מוצאת חוסר טעם בלהמשיך ללמוד את העקרון הזה בלי, לדבר עליו ולחלום אותו, בלי לחיות אותו. באופן הכי חי שיש.
כבר כתבתי קודם שהפעם אני יוצאת למסע אולטימטיבי. אני יוצאת למסע שבו התמודדויות כאלו או אחרות, אם יגיעו, הן יהיו מדרגה נוספת אל עבר החופש שלי. כי זה הכל או לא כלום מבחינתי ולכן פחדים לא יכניעו אותי. מה שחשוב, גיליתי, הוא לדעת מתי הפחדים הללו הם שלי באמת ומתי הם נדבקו אלי מאנשים קרובים שהפחדים שלהם נדבקו אלי והם אינם שלי.
כשהם שלי אני יכולה לטפל בהם, לשנות את הגישה שלי ואת אמונות היסוד שלי שבנו אותם.
האומץ לחיות את חיי באמת כפי שאני בוחרת אותם היא החוויה החזקה של הימים הללו.
אני מבינה מתוכי את משמעות החופש האמיתי. חופש שאינו תלוי בדבר חיצוני.
אנחנו הולכים להתפרנס ממשהו חדש שאנחנו יוצרים. אין שום ביטוח שזה יצליח חוץ מהאמונה והעשייה הכי מושלמת שאפשר כדי שהדבר יצליח. זה פרוייקט שמאחד את כל המשפחה סביבו. אני לא רוצה כרגע לפרט מה הוא הדבר כדי לשמור את האנרגיה מרוכזת לעשייה שלו אבל אני מבטיחה לספר על זה בפעם הבאה. אני רוצה לספר לכן שהצלחנו. אני רוצה לספר לכן שהחלומות מתגשמים, אני מדמיינת שאני מספרת לכן שהפחדים היו שווים את זה. אני רוצה לספר לכן שאמונה ועשייה שווים הצלחה.
עד עכשיו הכל זרם באופן מופלא. האנשים הנכונים היו שם בדרך לעזור לנו, לתת לנו את הטיפים שהיינו זקוקים להם, את ההדרכה, את ההכוונה. כאילו אלוהים פיזר לנו מלאכים לאורך הדרך כדי שייתמכו ויאירו לנו את הדרך כשהיא נעשתה חשוכה.
אני כותבת לכן היום, מהמקום של עוד לא יודעת איך זה יראה. אני אדע בעוד כמה שבועות. חשוב לי לכתוב לכן עכשיו, כשהכל טרי ועומד על רגלי האמונה שלי. לומר לכן שמתוך זה שהחוויה עדיין לא קרתה בפועל, כשאני עדיין בתוך כל הרגשות האנושיים של פחד מאיך זה יהיה, אני יודעת שאני בתוך תהליך קסום ומופלא שהתוצאה שלו יכולה להיות רק דבר אחד – הצלחה.
את המימדים שלה, את הרבדים שלה ואיפה היא התבטאה אני אוכל לספר לכן בפעם הבאה...
כל ניקוי של פחד הוא עוד סוג של פרידה. פרידה ממשהו שהיה חלק ממני ושמר עלי אולי ועכשיו אני משחררת אותו ממני כדי להמריא גבוה יותר, כדי לראות את החיים שלי ממקום אחר.
כן, יש גם פרידות מחלקים כאלו בתוכי.
ואז היא הגיעה.
הפרידה המשמעותית מכולן
יומיים אחרי שכתבתי ושלחתי לכן את הפרק הקודם גיליתי שאני בהריון.
יש לי ארבעה ילדים שיהיו בריאים. עדן בן עשר, גל בן שמונה וחצי, נוגה בת שבע וחצי ואליה מתן בן שנה וחצי. אני יוצאת בקרוב למסע, (כבר סיפרתי לכן?), אני בת ארבעים ושתיים, מבחינתי סיימתי להביא ילדים לעולם.
מה פתאום הריון נוסף. מאיפה זה בא לי?
לקחתי יומיים להיות בשוק. בעיקר בגלל שההכחשה שלי לדבר הזה היתה כה גדולה. שתבינו, במשך חודש וחצי בערך הסתובבתי כשאני לא מכירה את עצמי, אכלתי ללא הפסקה בין הארוחות, הייתי עייפה כל הזמן, לא היה לי מרץ לכלום, הבטן שלי התנפחה, המחזור איחר אבל דבר אחרון שעלה בדעתי הוא שאני בהריון.
כשהלכתי לקנות את הבדיקה הביתית אמרתי לעצמי שאני קונה אותה רק כדי שנשקיט את הראש, שנדע בטוח שאני לא בהריון ונוכל להמשיך בשקט בהכנות למסע.
רק שהבדיקה לא היתה מתואמת עם הציפיות שלי. שני הקווים התנוססו להם בגאווה על המקל הקטן ואמרו הכל. הריון חמישי.
עד היום לא היתה לי שום התלבטות בשום הריון וכל אחד שהגיע התקבל בברכה. הפעם לא הייתי שלמה עם זה.
יום אחרי שגיליתי את זה עוד אמרתי לאורי, "אני לא מבינה מה הסיפור להחליט אם כן או לא, ניקח לנו יומיים שלושה ונחליט מה אנחנו עושים עם זה".
כל יום שעבר הבהיר לי היטב היטב כמה ההחלטה אם להמשיך הריון או לא היא סבוכה רגשית, היא מורכבת, היא בעלת כל כך הרבה משמעות.
שתבינו, לפני כן היו לי ארבעה הריונות עם ארבע לידות. המילה הפלה לא נמצאה בכלל בלקסיקון שלי. משהו בבחינת "לי זה לא יקרה", לא הכרתי את החוויה הזו גם לא משיחות עם חברות שעברו את זה. לא ידעתי בכלל שיש לי חברות שעברו את זה. עד שהתחלתי לשתף במה שאני עוברת.
אני רוצה לשתף אתכן, הנשים המלוות אותנו במסע, בתהליך, בעיקר משום שמה שגיליתי בעקבות כל מה שעברתי הוא שסביבי נמצאות המון נשים, כמעט כולן, שעברו סוג כזה או אחר של הפלה ואבדן הריון וחלקן מסתובבות עם תחושות מאד קשות במשך שנים. עשר ועשרים ושלושים שנה.
התהליך שלי ושל אישי היה שלקח לנו שבועיים להחליט שלא להמשיך את ההריון. בחרנו לפעול בדרך טבעית של לחיצות שמשחררות את ההריון מהרחם. החלטנו לבצע את הלחיצות אחרי המון המון התלבטויות. הרי נוצרים בתוכי חיים. זה לא רק פוטנציאל שיש כל חודש, זהו אחד שהתחיל להתממש. ובכל זאת, כל ההוויה שלי זעקה שלא להמשיך את זה.
באותו בוקר שהחלטנו לעשות את הלחיצות התכוננו לביצוע שלהן ואז אליה מתן החליט שהוא צריך את תשומת הלב שלי. קמתי ואמרנו שנעשה את זה מאוחר יותר. שנינו, אישי ואני היינו צריכים לצאת מהבית וכשחזרנו בצהריים ונפגשנו הרגשנו שנינו שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. שאנחנו משאירים את ההריון.
נשטפנו בהמון אהבה והרגשנו טוב עם ההחלטה.
רק שבמשך שבוע נוסף הלכתי כל יום עם הרגשה שהשתנתה לה בערך כל חצי שעה. פעם זה היה כן להביא עוד ילדה לעולם, פעם זה היה שאני לא מסוגלת לזה יותר ושזה לא נכון לי. נדנדה כזו בלתי פוסקת של כן, לא, כן, לא. כמו בפרח החרצית - אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא אוהבת...
רק שלא מדובר פה בחרצית, מדובר פה בחיים. של כולנו. לא רק של העובר. של כולנו.
ואת זה ראיתי והרגשתי מתוך מקום של אחריות למשפחתי האהובה.
בסופו של דבר ישבתי ועשיתי רשימה על הדף. רשימה של למה כן להביא את הילדה לעולם ולמה לא. הרשימה הראתה לי באופן ברור שבמהות של הענין, מעבר לכל הסיבות המוצדקות לכאן ולכאן, היא מהות של אני לא מסוגלת, לא בוחרת ולא רוצה עוד אמהות.
פשוט לא בנוייה לזה יותר.
מה שבלבל אותי מאד הוא הקשר הרוחני שלי לכל הענין. מבחינה רוחנית היו לי את כל הסיבות למה להמשיך את ההריון. ואני שעובדת הרבה עם הרוח קיבלתי שיעור לרדת לקרקע.
במישור הפיזי הריון ולידה ואמהות חדשה הם דברים שאינם נכונים לי.
קיבלתי החלטה, בשל השלב המאוחר יחסית של ההריון, שבוע 10, לעשות הפלה רגילה אצל רופא כי עבור דרך הלחיצות זה כבר היה מאוחר מידי.
מי שמכירה את דרך חיי יודעת שהחלטה כזו היא לגמרי לא פשוטה לי. הדרך הטבעית לכל טיפול שהוא היתה הדרך של חיי. למרות שתמיד אמרתי שהכי חשוב זו ההקשבה למה שבאמת נכון ואם נכון להשתמש ברפואה קונבנציונלית הרי זה מה שצריך לעשות יצא כך שמגיל שבע עשרה בו אושפזתי בשל דלקת קרום המוח בבית חולים לא ראיתי רופא רגיל. היכולת שלי לרפא את עצמי ואת משפחתי עמדה לנו בכל עת שנזקקנו לכך.
הפעם היה נכון להשתמש בשירותי רפואה רגילה. דווקא הפעם.
בתחילת התהליך, הפלה אצל רופא לא באה בחשבון בכלל. בסופו של תהליך בחרתי בה.
עברתי זמן של אבל. נפרדתי מהנשמה ועשיתי הרבה מאד שיחות איתה, ריפוי, שחרור של שתינו והכרת תודה על כל מה שהיא באה ללמד אותי.
רגעי ההתלבטות היו מאד לא קלים בלשון המעטה. ברגע שקיבלתי את ההחלטה עשיתי את עבודת הריפוי עם הנשמה וקיבלתי את ברכתה לבחירתי. למדתי שאפשר להחליט על דבר כזה ולעבור אותו עם אהבה.
למדתי על טיבה של אהבה ככח מרפא גם ברגע כזה ועל העוצמה שלנו לבחור את מה שנכון לנו מעבר להתניות חברתיות, דתיות או תרבותיות.
למדתי שיש לנשמה שעברה דרכי תפקיד ושהיא עשתה אותו בזמן הקצר שבו היא ביקרה אותי.
בזכותה מתכנס לו מעגל נשים לטקס של שחרור האמהות והנשמות שעזבו אותן, גם אם זה אחרי עשרים שנה, טקס שיאפשר לנשים הללו לחוות אהבה וריפוי עם מה שהן עברו.
בזכותה אני כותבת לכן על נושא כל כך רגיש, כל כך טעון שאני יודעת, מתוך החוויה שלי היום כמה אפשר לעבור אותו עם שחרור של כל הנשמות הנוגעות בדבר כדי לאפשר להן להמשיך את מסע חייהן על פני האדמה או במסע הנצחי מתוך חופש, ללא שיפוט, אחרי שחווינו את האבל והעצב, שנוכל לצאת אל הסליחה, המחילה, הריפוי והאהבה.
כל כך הרבה התניות חברתיות, דתיות ותרבותיות מושלכות על נושא כל כך אישי.
בקליניקה בה עברתי את ההפלה אף אחד לא מדבר עם הנשים על ההיבט הזה.
מי שלא יודעת לעזור לעצמה נשארת אולי להמשך חייה עם פצע לא פתור.
רציתי לומר לכן שהחוויה שעברתי, עם כל המורכבות שלה, עם כל היצף הרגשות שהיא מביאה, היתה גם מרפאת ומעצימה.
אם היה חוזה ביני ובין הנשמה הקטנה הרי שהרשינו לעצמינו לעשות חוזה חדש. חוזה שנכתב מחדש באהבה וסליחה והוא משאיר את אותותיו ככזה. יש ריפוי. יש חופש להמשיך הלאה בשמחה.
נסעתי להביא את הבנים הגדולים לחוג אייקידו שלושה ימים אחרי ההפלה. באחד הרמזורים הרגשתי פתאום שמחה גדולה וחופש אדיר על כך שאני לא בהריון. האמהוּת שלי מאד משמעותית ותופסת חלק נרחב מהיום שלי ובכל זאת, הרגשתי חופש אדיר מתוך הידיעה שאני לא בהריון. ואחרי כמה שניות הופיע הענן הזה של ההתנייה התרבותית – חברתית – דתית שזה לא בסדר. "רק לפני כמה ימים חתכתי חוט חיים של נשמה שרצתה לבוא לעולם הזה דרכי, אז איך אני מעיזה לשמוח על כך?"
אני מבינה שזה בדיוק לב הענין אצל רובנו. תחושת האשם שלא עשיתי משהו שמצופה ממני על ידי החברה או אלוהים וזה להביא עוד ילדה לעולם, מציפה אותי ולא נותנת לי לשמוח באופן מלא.
תחושת האשם שעלתה לי רק סימלה לי את הריפוי הנשי שעוד צריך לעשות. חזרתי לשמוח ולהודות על כל החוויה הזו.
אישה אחת אמרה לי שהנה, הנשמה שבאה דרכי באה לזמן קצר רק כדי שנשים אחרות תוכלנה לרפא את עצמן ממה שהן עברו, בזכות התהליך שאני עוברת.
הנשמה הקטנה הזו באמת עשתה את עבודתה בכך שהיא תרמה לריפויין של עוד נשים שנושאות את הכאב הזה, בכך שאני שמשתפת בחוויה שלי נשים אחרות, היא תרמה לכך שנושא שכל כך לא מדובר, נושא כל כך רגיש ושזקוק לריפוי מקבל במה, מקבל את אור הזרקורים.
רציתי לספר לכן שאפשר גם כך. אני פותחת כאן משהו כל כך אישי שיש בו משהו כל כך אוניברסלי כי פתאום מסתבר לי שכמעט אין סביבי אישה שלא חוותה הפלה ושאם כל כך רבות מאיתנו מסתובבות עם תחושות אשם ועצובות, עדיין באבל ולא משוחררות מהחוויה של סיום הריון אם באופן יזום ואם זו היתה הפלה טבעית, ואם יש משהו בשיתוף שלי שיכול לרפא, שיכול לשחרר אתכן מהמקום הזה אל מקום של הודיה על החוויה שעברתן, אם השיתוף שלי יפתח שיתופים נוספים של נשים שעברו ריפוי בהקשר הזה ושיכולות לתת השראה לנשים נוספות, הרי שכל זה היה שווה.
כל מוות ופרידה שהוא שמסתיימים בריפוי, בהילינג ושחרור הנשמה, משאיר אותנו, אלו הנשארים על פני האדמה ואת הנשמות שממשיכות את מסלולן במסלול האינסוף של היקום, חפשיים להמשך המסע שלנו, המסע הנצחי. מוות שבו הנפטר או הנשאר אינו משחרר את אחיזתו מסיבה כלשהי משאיר את הנשמות תקועות איפה שהוא, לא יכולות להמשיך את מסען הנצחי בחופש ואהבה.
אני מודה על התהליך שעברתי שאיפשר לי לשחרר את עצמי ואת הנשמה הקטנה שחברה אלי.
אני יודעת בתוכי ששתינו ממשיכות את דרכינו ממקום של חופש, כמו שנשמות צריכות להסתובב בעולם הזה, בחופש אמיתי שהוא תוצאה של ריפוי וקבלה ואהבה.
יש לי תודה אישית ומיוחדת לשני מעגלי הנשים שיש לי הזכות להיות חלק מהם פה במקום בו אני גרה. תודה לכן על הדרך שעשינו ביחד בתוך התהליך הזה. שוב הראיתן לי עד כמה מעגל נשים הוא המקום המרפא ביותר לי, כאישה.
עד כמה ההקשבה המקודשת היא מרפאת ועד כמה אתן יקרות לי.
אני מודה לכן הילה, רחלי, ציפורה, דלית, שרי, רקל, סילבי, נירית, מלכי, כרמית, איריס ומאשה.
ותודה גם לחברות שתמכו בתהליך ובהחלמה, טלי, ענבל, גלית.
מודה על כך שאתן חלק מחיי ואוהבת.
********************************************************
אתמול, יום שני, ה 26 לינואר עזבנו את הבית שלנו ועברנו לגור בקרוואן, בפארק בו אנחנו עומדים לעשות את הפרוייקט שלנו.
המסע הפיזי החל. על כל מה שהוא מביא לנו – בפעם הבאה.
מזכירה לעצמי ולכם ש "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס).
אוהבת,
תודה לכן ולכם,
מחבקת עד לפעם הבאה,
אילני
פרק של פרידות או – איך מעבירים ששה אנשים מבית של 120 מ"ר לבית של 20 מ"ר
כבר כתבתי שהמסע התחיל מהרגע שהחלטנו על היציאה אליו. אנחנו קמים ופותחים דלת ולא יודעים מה נגלה בתוכה. אני מגלה בימים אלו שהכוונה האלוהית גדולה מכל התכוונות שלי וכל תכנון. נפגשתי בצומת החלטה שהיא אחת המשמעותיות ביותר בחיי בשבועות האחרונים ולא כזו מהסוג שתכננתי. לא היתה לי החלטה כזו גורלית מעולם והאמת היא שלא חשבתי גם שאתקל בה.
המשך המסע שלנו הוא פרק של פרידות. עדיין לא יצאנו אבל אנחנו מעבירים כל יום דברים אל הקרוואן, מחסלים את תכולת הבית – מוכרים או מעבירים אותה הלאה או זורקים את מה שכבר לא ראוי לשימוש. התהליך הזה איטי הרבה יותר ממה שחשבתי. בעבר היינו עוברים בין מדינות תוך שבועיים. תוך שבוע הבית היה ארוז או מחולק הלאה והיינו מוכנים למעבר. הפעם הכל הולך לאט יותר, עמוק יותר. ההכנה לכל השינוי הזה הרבה יותר איטית וכאילו מרגישים כל פרידה מכלי החרס שלא יכולים ליסוע איתנו, מספרים שאין לנו מקום עבורם, מהפסנתר האהוב שכל כך חבל לי לוותר עליו, פרידה מדברים דברים דברים.
העיסוק בניקוי הדברים הללו העלה לי את המחשבה עד כמה אנחנו קשורים לדברים. חפצים בבית הם ברובם לא סתם חפצים. הם דברים ששיחקנו איתם, קראנו אותם, הסתכלנו עליהם, ישנו עליהם, אכלנו מהם והם קישטו לנו את הבית.
אבל הם עדיין דברים.
חוויות וחיים אינם תלויים בדברים למרות שכל חיינו מסתובבים סביבם. אנחנו עמלים כדי להשיג אותם, מתגאים בהם, נהנים מהם ובסופו של דבר הם הופכים להיות המייצגים של החיים שלנו והחוויות החדשות שמחכות לנו נדחקות הצידה מחשש שנאבד בעבורן את הדברים.
אז אנחנו העזנו לצאת אל מעבר לדברים והיינו מוכנים לשחרר אותם למען חוויות חדשות ועל כך יש לי תודה גדולה, על האומץ שלנו, על המוכנות ללכת אל מעבר אליהם.
ועם זאת נפרדנו מהם עם הכבוד המגיע להם. ממש עשינו טקס לחפצים משמעותיים, הודינו להם ושחררנו אותם באהבה לבעלים החדשים שלהם שיהנו מהם.
למדתי הפעם, גם בחוויה שאשתף בה בהמשך הפרק הזה, שכשמשחררים משהו באהבה, לא משנה מה הוא, הפרידה ממנו בריאה ואפשר לעבור את האבל כמו את השחרור, את העצב כמו את השמחה שמגיעה אחר כך בשלמות. זה משחרר את שני הצדדים לדרכם ואפשר להמשיך את החיים בלי ההיתפסות לעבר, למה שהיה, למי שהיה.
שינויים כאלו ממחישים איך שהחיים משתנים. הם משתנים בכך שהטלוויזיה היתה איבר בבית שלנו ועכשיו היא איננה. המדף עם הספרים היה ועכשיו הוא איננו. האוטו שלי נמכר וזה ממש משנה את השיגרה.
זה ממחיש לנו את גודל השינוי. יום יום אנחנו חווים את הפרימה העדינה הזו מהחיים המוכרים.
יש חלקים של הפרימה שהם קלים יותר ויש חלקים שמעלים יותר רגשות של עצב ושל חשק לעצור לרגע את הרכבת שעלינו עליה כדי להינות עוד קצת מהמוכר, להינות עוד קצת מהשיגרה המבורכת. ויש חלקים שממש מרגיש כיף לפרום אותם.
התנועה שלנו החלה וכל מה שאנחנו חווים בהכנות כביכול, הם חלק מהמסע עצמו. אני מרגישה מבורכת שהתהליך קורה בקצב הנכון, המדוייק, שמאפשר לנו לחוות את כל השינוי הזה על כל רבדיו.
מישהו כתב שכשאתה בא לעזוב מקום מסויים החיים שלך נהיים פתאום דבש. הכל ניהיה חלק ומסתדר, דברים חדשים קורים וקוראים לך – "הי תשאר פה איתי". זו כנראה הפרספקטיבה שמשתנה. כי אנחנו יודעים שיש לנו עוד כך וכך ארוחות ערב עם החברים, עוד חג אחד ואת פסח כבר נחגוג מי יודע איפה, אנחנו יודעים שהאגם שמאחרי הבית שלנו שפינק אותנו במראה שלו, במים המדהימים שלו, בברווזים שלו ובאנרגיה שהוא העביר לנו, יהיה עוד מעט זכרון מתקופת חיים יפה, אז אנחנו מעריכים אותו עוד יותר.
ועם כל זאת ההרגשה שלי לפחות היא שהמסע כבר אצלי בפנים ושנעים לי להפרד מכל זה, לא כי לא טוב לי אלא להיפך, יש בי המון תודה על כל הטוב שיש לנו כאן ואני שמחה להמשיך הלאה ממקום שטוב לי בו. בחרתי לצאת למסע שאני כל הזמן מרגישה שהוא משהו שתכננתי עוד לפני שהגעתי לכאן ולכן כל נפשי ורוחי וגופי מזיזים אותי אליו. זה כאילו קורה בלי כח, קורה מאליו, הדברים נעים לכיוונו בלי מאמץ ועם זאת עם הרבה חוויות.
עוד מילה אחת בנושא פרידות וזה בנוגע לספרים. פרידה מספרים יכולה להיות מאד לא קלה.
היה גבול לכמה ספרים יכולנו לקחת איתנו ונאלצתי לשחרר הרבה מאד ספרים שאהבתי. ברובם ספרים שלמדתי מהם או ספרי קריאה שאני אוהבת לחזור ולקרוא אותם שוב.
יכולתי לבַכּוֹת את אותם ספרים שליוו אותי בשנים האחרונות אבל אחת האהבות שלי היא דווקא לנקות את המדף תרתי משמע. הספרים מלאי אינפורמציה ומילים ואני מאמינה שתכנם עובר אלי גם אם הם על המדף. זה יוצר עומס במוח שכאשר אני מנקה את המדפים מהספרים, מתנקה גם עומס המידע שלהם. אני משחררת אותם ומאפשרת לידע חדש להגיע אלי, אני משחררת ומודה על כל מה שלמדתי מהספרים הללו ויודעת שיגיעו לידי הספרים הנכונים ברגע הנכון. כבר כמה חדשים לפני ההחלטה על היציאה למסע הסתכלתי על מדף הספרים ואמרתי לעצמי שהגיע זמנם לזוז הלאה, להתפנות ממני. עצלנות, חוסר רצון להפרד מהישן או משהו שרצה להמשיך ולאחוז במוכר מנע ממני לנקות את המדף עוד לפני כן.
עכשיו אני נפרדת מהם באהבה גדולה, מחלקת את חלקם באופן אישי לכאלו שאני יודעת שיהנו מהם, מפנה את המדף הפנימי שלי למשהו חדש, נושמת יותר ברווחה.
עוברים לקרוואן
שבת, ה 17 לינואר 2009 ייזכר בתור יום חשוב ביותר בחיינו. היום מכרנו את המקרר, מכונת הכביסה והמייבש ואת המחשב הגדול. המהלך הזה הכניס את אישי היקר לעצב. נפרדנו מהדברים הגדולים שמסמלים את הבית, את חיי היומיום. התקדמנו צעד ענקי לקראת הפרידה מכל מה שמוכר אל עולם חדש.
אבל מה שהכי חשוב הוא שהלילה אנחנו ישנים לילה ראשון בקרוואן. המיטות שלנו עדיין בבית אבל התחושה שנפרמנו ממנו בגלל כל הדברים שיצאו הביאה את הילדים לבקש לישון כבר בקרוואן. לילה ראשון. כל אחד עבר את זה אחרת. ילד אחד היה מאד רגוע, הוא כבר סידר לו בארון את הבגדים שלו, את הפינה שלו עם תעודת הגמר מקורס המצילים שהוא עבר, עם התמונה הקטנה שלו שהוא היה תינוק שהולכת איתו מבית לבית. אחד הרגיש שהמזרון החדש לא נוח לו וקיטר אבל הוא נרדם הכי מהר מכולנו. אחד התרגש מאד, כעס על כולם, התפרץ רגשית במשך כל היום על אחיו. היה צריך וקיבל חיבוק אחד ארוך ואמא אחת במיטה ביחד איתו עד שנרדם. ואחד, הכי קטן פשוט ינק ונרדם.
אישי מתרגש. כל חיינו המשותפים הוא מדבר על כך שהוא רוצה יום אחד לטייל בקרוואן והנה עכשיו כשזה קורה זה נראה לו מפחיד, עצוב לו להפרד מהמקום אותו הוא אוהב. אבל הוא לא מוותר על החוויה, הוא מבין שכל הרגשות שעולים הם חלק ממנה.
ואני, אני שמחה. גם עלי עברו כמה רגעים מוזרים עם אריזת המטבח היום וההכנה של כלי החרס למכירה מחר בגראג' סייל אבל אני שמחה. דווקא הפסנתר שנמכר אתמול נגע בי יותר מכל המכשירים. אהבתי את הפסנתר, את האפשרות לנגן בו בין כל הבישולים, כביסות וילדים. גם אם נגעתי בו פעם בחודש, הידיעה שהוא נמצא בשבילי כשארצה שימחה אותי.
עכשיו מנגנת בו ילדה מוכשרת שאבא שלה קנה לה אותו במתנה.
אני שמחה שהוא הגיע לידיים אוהבות ומוכשרות. יום אחד יגיע לידי פסנתר אחר ואני אמשיך לנגן. כרגע אני הולכת לנגן על מיתרים אחרים בחיי.
פחדים
הם עולים לאורך כל הדרך, הם ממש מחסומים מנטליים מלהגשים חלום. כל כך ברור לי שהם אלו שמונעים מכולנו להגשים מאוויים וליצור בחפשיות את החיים שלנו.
הם יכולים לעצור אותנו בכל רגע והם אורבים בכל פינה יותר ויותר ככל שמתקרבים אל הביצוע הסופי.
הם כמו שדים כאלו שמתעוררים משינה ארוכה ארוכה בה לא הפרעתי להם. חייתי את חיי באופן כזה שהם יכלו לישון בשקט. עכשיו, כשאני לוקחת יוזמה לשינוי, כשאני מעיזה להפר את חוזה ההירדמות על מצע החיים המוכרים, הם מחליטים להתעורר ולשים חומה ביני ובין ההגשמה של כל זה. אני מודה על כך שיש לי את הכלים לנקות אותם מחיי וכל פעם ששד כזה מתעורר הוא נתקל באחת מהדרכים המופלאות של יצירת הבריאה המשותפת בהם אני משתמשת.
הרבה אנשים אומרים לי שיש לנו אומץ לצאת למסע הזה. ככל שקו הגמר של החיים העכשווים וקו ההתחלה של החיים החדשים מתקרב, אני מבינה יותר ויותר למה אומרים את זה.
אני לא חושבת שקיים מסלול של שינוי בחיים שאינו מעורב בו פחד. הבעיה מתחילה כשאני נותנת לפחד הזה לנהל את חיי. יש פחד בריא ששומר עלי ויש פחד שאינו בריא שעוצר אותי.
אמרתי לאורי שמה שבחרתי לחוות במסע הזה הוא את החיים שלי מתוך אמונה שלמה. אני לא יכולה חצי אמונה, לא ביקום, לא בעצמי, לא בתהליך, לא בכך שכל מה שיקרה הוא לטובתי ושאני יכולה לברוא את המציאות שלי כפי שאני רוצה. אני מוצאת חוסר טעם בלהמשיך ללמוד את העקרון הזה בלי, לדבר עליו ולחלום אותו, בלי לחיות אותו. באופן הכי חי שיש.
כבר כתבתי קודם שהפעם אני יוצאת למסע אולטימטיבי. אני יוצאת למסע שבו התמודדויות כאלו או אחרות, אם יגיעו, הן יהיו מדרגה נוספת אל עבר החופש שלי. כי זה הכל או לא כלום מבחינתי ולכן פחדים לא יכניעו אותי. מה שחשוב, גיליתי, הוא לדעת מתי הפחדים הללו הם שלי באמת ומתי הם נדבקו אלי מאנשים קרובים שהפחדים שלהם נדבקו אלי והם אינם שלי.
כשהם שלי אני יכולה לטפל בהם, לשנות את הגישה שלי ואת אמונות היסוד שלי שבנו אותם.
האומץ לחיות את חיי באמת כפי שאני בוחרת אותם היא החוויה החזקה של הימים הללו.
אני מבינה מתוכי את משמעות החופש האמיתי. חופש שאינו תלוי בדבר חיצוני.
אנחנו הולכים להתפרנס ממשהו חדש שאנחנו יוצרים. אין שום ביטוח שזה יצליח חוץ מהאמונה והעשייה הכי מושלמת שאפשר כדי שהדבר יצליח. זה פרוייקט שמאחד את כל המשפחה סביבו. אני לא רוצה כרגע לפרט מה הוא הדבר כדי לשמור את האנרגיה מרוכזת לעשייה שלו אבל אני מבטיחה לספר על זה בפעם הבאה. אני רוצה לספר לכן שהצלחנו. אני רוצה לספר לכן שהחלומות מתגשמים, אני מדמיינת שאני מספרת לכן שהפחדים היו שווים את זה. אני רוצה לספר לכן שאמונה ועשייה שווים הצלחה.
עד עכשיו הכל זרם באופן מופלא. האנשים הנכונים היו שם בדרך לעזור לנו, לתת לנו את הטיפים שהיינו זקוקים להם, את ההדרכה, את ההכוונה. כאילו אלוהים פיזר לנו מלאכים לאורך הדרך כדי שייתמכו ויאירו לנו את הדרך כשהיא נעשתה חשוכה.
אני כותבת לכן היום, מהמקום של עוד לא יודעת איך זה יראה. אני אדע בעוד כמה שבועות. חשוב לי לכתוב לכן עכשיו, כשהכל טרי ועומד על רגלי האמונה שלי. לומר לכן שמתוך זה שהחוויה עדיין לא קרתה בפועל, כשאני עדיין בתוך כל הרגשות האנושיים של פחד מאיך זה יהיה, אני יודעת שאני בתוך תהליך קסום ומופלא שהתוצאה שלו יכולה להיות רק דבר אחד – הצלחה.
את המימדים שלה, את הרבדים שלה ואיפה היא התבטאה אני אוכל לספר לכן בפעם הבאה...
כל ניקוי של פחד הוא עוד סוג של פרידה. פרידה ממשהו שהיה חלק ממני ושמר עלי אולי ועכשיו אני משחררת אותו ממני כדי להמריא גבוה יותר, כדי לראות את החיים שלי ממקום אחר.
כן, יש גם פרידות מחלקים כאלו בתוכי.
ואז היא הגיעה.
הפרידה המשמעותית מכולן
יומיים אחרי שכתבתי ושלחתי לכן את הפרק הקודם גיליתי שאני בהריון.
יש לי ארבעה ילדים שיהיו בריאים. עדן בן עשר, גל בן שמונה וחצי, נוגה בת שבע וחצי ואליה מתן בן שנה וחצי. אני יוצאת בקרוב למסע, (כבר סיפרתי לכן?), אני בת ארבעים ושתיים, מבחינתי סיימתי להביא ילדים לעולם.
מה פתאום הריון נוסף. מאיפה זה בא לי?
לקחתי יומיים להיות בשוק. בעיקר בגלל שההכחשה שלי לדבר הזה היתה כה גדולה. שתבינו, במשך חודש וחצי בערך הסתובבתי כשאני לא מכירה את עצמי, אכלתי ללא הפסקה בין הארוחות, הייתי עייפה כל הזמן, לא היה לי מרץ לכלום, הבטן שלי התנפחה, המחזור איחר אבל דבר אחרון שעלה בדעתי הוא שאני בהריון.
כשהלכתי לקנות את הבדיקה הביתית אמרתי לעצמי שאני קונה אותה רק כדי שנשקיט את הראש, שנדע בטוח שאני לא בהריון ונוכל להמשיך בשקט בהכנות למסע.
רק שהבדיקה לא היתה מתואמת עם הציפיות שלי. שני הקווים התנוססו להם בגאווה על המקל הקטן ואמרו הכל. הריון חמישי.
עד היום לא היתה לי שום התלבטות בשום הריון וכל אחד שהגיע התקבל בברכה. הפעם לא הייתי שלמה עם זה.
יום אחרי שגיליתי את זה עוד אמרתי לאורי, "אני לא מבינה מה הסיפור להחליט אם כן או לא, ניקח לנו יומיים שלושה ונחליט מה אנחנו עושים עם זה".
כל יום שעבר הבהיר לי היטב היטב כמה ההחלטה אם להמשיך הריון או לא היא סבוכה רגשית, היא מורכבת, היא בעלת כל כך הרבה משמעות.
שתבינו, לפני כן היו לי ארבעה הריונות עם ארבע לידות. המילה הפלה לא נמצאה בכלל בלקסיקון שלי. משהו בבחינת "לי זה לא יקרה", לא הכרתי את החוויה הזו גם לא משיחות עם חברות שעברו את זה. לא ידעתי בכלל שיש לי חברות שעברו את זה. עד שהתחלתי לשתף במה שאני עוברת.
אני רוצה לשתף אתכן, הנשים המלוות אותנו במסע, בתהליך, בעיקר משום שמה שגיליתי בעקבות כל מה שעברתי הוא שסביבי נמצאות המון נשים, כמעט כולן, שעברו סוג כזה או אחר של הפלה ואבדן הריון וחלקן מסתובבות עם תחושות מאד קשות במשך שנים. עשר ועשרים ושלושים שנה.
התהליך שלי ושל אישי היה שלקח לנו שבועיים להחליט שלא להמשיך את ההריון. בחרנו לפעול בדרך טבעית של לחיצות שמשחררות את ההריון מהרחם. החלטנו לבצע את הלחיצות אחרי המון המון התלבטויות. הרי נוצרים בתוכי חיים. זה לא רק פוטנציאל שיש כל חודש, זהו אחד שהתחיל להתממש. ובכל זאת, כל ההוויה שלי זעקה שלא להמשיך את זה.
באותו בוקר שהחלטנו לעשות את הלחיצות התכוננו לביצוע שלהן ואז אליה מתן החליט שהוא צריך את תשומת הלב שלי. קמתי ואמרנו שנעשה את זה מאוחר יותר. שנינו, אישי ואני היינו צריכים לצאת מהבית וכשחזרנו בצהריים ונפגשנו הרגשנו שנינו שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. שאנחנו משאירים את ההריון.
נשטפנו בהמון אהבה והרגשנו טוב עם ההחלטה.
רק שבמשך שבוע נוסף הלכתי כל יום עם הרגשה שהשתנתה לה בערך כל חצי שעה. פעם זה היה כן להביא עוד ילדה לעולם, פעם זה היה שאני לא מסוגלת לזה יותר ושזה לא נכון לי. נדנדה כזו בלתי פוסקת של כן, לא, כן, לא. כמו בפרח החרצית - אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא אוהבת...
רק שלא מדובר פה בחרצית, מדובר פה בחיים. של כולנו. לא רק של העובר. של כולנו.
ואת זה ראיתי והרגשתי מתוך מקום של אחריות למשפחתי האהובה.
בסופו של דבר ישבתי ועשיתי רשימה על הדף. רשימה של למה כן להביא את הילדה לעולם ולמה לא. הרשימה הראתה לי באופן ברור שבמהות של הענין, מעבר לכל הסיבות המוצדקות לכאן ולכאן, היא מהות של אני לא מסוגלת, לא בוחרת ולא רוצה עוד אמהות.
פשוט לא בנוייה לזה יותר.
מה שבלבל אותי מאד הוא הקשר הרוחני שלי לכל הענין. מבחינה רוחנית היו לי את כל הסיבות למה להמשיך את ההריון. ואני שעובדת הרבה עם הרוח קיבלתי שיעור לרדת לקרקע.
במישור הפיזי הריון ולידה ואמהות חדשה הם דברים שאינם נכונים לי.
קיבלתי החלטה, בשל השלב המאוחר יחסית של ההריון, שבוע 10, לעשות הפלה רגילה אצל רופא כי עבור דרך הלחיצות זה כבר היה מאוחר מידי.
מי שמכירה את דרך חיי יודעת שהחלטה כזו היא לגמרי לא פשוטה לי. הדרך הטבעית לכל טיפול שהוא היתה הדרך של חיי. למרות שתמיד אמרתי שהכי חשוב זו ההקשבה למה שבאמת נכון ואם נכון להשתמש ברפואה קונבנציונלית הרי זה מה שצריך לעשות יצא כך שמגיל שבע עשרה בו אושפזתי בשל דלקת קרום המוח בבית חולים לא ראיתי רופא רגיל. היכולת שלי לרפא את עצמי ואת משפחתי עמדה לנו בכל עת שנזקקנו לכך.
הפעם היה נכון להשתמש בשירותי רפואה רגילה. דווקא הפעם.
בתחילת התהליך, הפלה אצל רופא לא באה בחשבון בכלל. בסופו של תהליך בחרתי בה.
עברתי זמן של אבל. נפרדתי מהנשמה ועשיתי הרבה מאד שיחות איתה, ריפוי, שחרור של שתינו והכרת תודה על כל מה שהיא באה ללמד אותי.
רגעי ההתלבטות היו מאד לא קלים בלשון המעטה. ברגע שקיבלתי את ההחלטה עשיתי את עבודת הריפוי עם הנשמה וקיבלתי את ברכתה לבחירתי. למדתי שאפשר להחליט על דבר כזה ולעבור אותו עם אהבה.
למדתי על טיבה של אהבה ככח מרפא גם ברגע כזה ועל העוצמה שלנו לבחור את מה שנכון לנו מעבר להתניות חברתיות, דתיות או תרבותיות.
למדתי שיש לנשמה שעברה דרכי תפקיד ושהיא עשתה אותו בזמן הקצר שבו היא ביקרה אותי.
בזכותה מתכנס לו מעגל נשים לטקס של שחרור האמהות והנשמות שעזבו אותן, גם אם זה אחרי עשרים שנה, טקס שיאפשר לנשים הללו לחוות אהבה וריפוי עם מה שהן עברו.
בזכותה אני כותבת לכן על נושא כל כך רגיש, כל כך טעון שאני יודעת, מתוך החוויה שלי היום כמה אפשר לעבור אותו עם שחרור של כל הנשמות הנוגעות בדבר כדי לאפשר להן להמשיך את מסע חייהן על פני האדמה או במסע הנצחי מתוך חופש, ללא שיפוט, אחרי שחווינו את האבל והעצב, שנוכל לצאת אל הסליחה, המחילה, הריפוי והאהבה.
כל כך הרבה התניות חברתיות, דתיות ותרבותיות מושלכות על נושא כל כך אישי.
בקליניקה בה עברתי את ההפלה אף אחד לא מדבר עם הנשים על ההיבט הזה.
מי שלא יודעת לעזור לעצמה נשארת אולי להמשך חייה עם פצע לא פתור.
רציתי לומר לכן שהחוויה שעברתי, עם כל המורכבות שלה, עם כל היצף הרגשות שהיא מביאה, היתה גם מרפאת ומעצימה.
אם היה חוזה ביני ובין הנשמה הקטנה הרי שהרשינו לעצמינו לעשות חוזה חדש. חוזה שנכתב מחדש באהבה וסליחה והוא משאיר את אותותיו ככזה. יש ריפוי. יש חופש להמשיך הלאה בשמחה.
נסעתי להביא את הבנים הגדולים לחוג אייקידו שלושה ימים אחרי ההפלה. באחד הרמזורים הרגשתי פתאום שמחה גדולה וחופש אדיר על כך שאני לא בהריון. האמהוּת שלי מאד משמעותית ותופסת חלק נרחב מהיום שלי ובכל זאת, הרגשתי חופש אדיר מתוך הידיעה שאני לא בהריון. ואחרי כמה שניות הופיע הענן הזה של ההתנייה התרבותית – חברתית – דתית שזה לא בסדר. "רק לפני כמה ימים חתכתי חוט חיים של נשמה שרצתה לבוא לעולם הזה דרכי, אז איך אני מעיזה לשמוח על כך?"
אני מבינה שזה בדיוק לב הענין אצל רובנו. תחושת האשם שלא עשיתי משהו שמצופה ממני על ידי החברה או אלוהים וזה להביא עוד ילדה לעולם, מציפה אותי ולא נותנת לי לשמוח באופן מלא.
תחושת האשם שעלתה לי רק סימלה לי את הריפוי הנשי שעוד צריך לעשות. חזרתי לשמוח ולהודות על כל החוויה הזו.
אישה אחת אמרה לי שהנה, הנשמה שבאה דרכי באה לזמן קצר רק כדי שנשים אחרות תוכלנה לרפא את עצמן ממה שהן עברו, בזכות התהליך שאני עוברת.
הנשמה הקטנה הזו באמת עשתה את עבודתה בכך שהיא תרמה לריפויין של עוד נשים שנושאות את הכאב הזה, בכך שאני שמשתפת בחוויה שלי נשים אחרות, היא תרמה לכך שנושא שכל כך לא מדובר, נושא כל כך רגיש ושזקוק לריפוי מקבל במה, מקבל את אור הזרקורים.
רציתי לספר לכן שאפשר גם כך. אני פותחת כאן משהו כל כך אישי שיש בו משהו כל כך אוניברסלי כי פתאום מסתבר לי שכמעט אין סביבי אישה שלא חוותה הפלה ושאם כל כך רבות מאיתנו מסתובבות עם תחושות אשם ועצובות, עדיין באבל ולא משוחררות מהחוויה של סיום הריון אם באופן יזום ואם זו היתה הפלה טבעית, ואם יש משהו בשיתוף שלי שיכול לרפא, שיכול לשחרר אתכן מהמקום הזה אל מקום של הודיה על החוויה שעברתן, אם השיתוף שלי יפתח שיתופים נוספים של נשים שעברו ריפוי בהקשר הזה ושיכולות לתת השראה לנשים נוספות, הרי שכל זה היה שווה.
כל מוות ופרידה שהוא שמסתיימים בריפוי, בהילינג ושחרור הנשמה, משאיר אותנו, אלו הנשארים על פני האדמה ואת הנשמות שממשיכות את מסלולן במסלול האינסוף של היקום, חפשיים להמשך המסע שלנו, המסע הנצחי. מוות שבו הנפטר או הנשאר אינו משחרר את אחיזתו מסיבה כלשהי משאיר את הנשמות תקועות איפה שהוא, לא יכולות להמשיך את מסען הנצחי בחופש ואהבה.
אני מודה על התהליך שעברתי שאיפשר לי לשחרר את עצמי ואת הנשמה הקטנה שחברה אלי.
אני יודעת בתוכי ששתינו ממשיכות את דרכינו ממקום של חופש, כמו שנשמות צריכות להסתובב בעולם הזה, בחופש אמיתי שהוא תוצאה של ריפוי וקבלה ואהבה.
יש לי תודה אישית ומיוחדת לשני מעגלי הנשים שיש לי הזכות להיות חלק מהם פה במקום בו אני גרה. תודה לכן על הדרך שעשינו ביחד בתוך התהליך הזה. שוב הראיתן לי עד כמה מעגל נשים הוא המקום המרפא ביותר לי, כאישה.
עד כמה ההקשבה המקודשת היא מרפאת ועד כמה אתן יקרות לי.
אני מודה לכן הילה, רחלי, ציפורה, דלית, שרי, רקל, סילבי, נירית, מלכי, כרמית, איריס ומאשה.
ותודה גם לחברות שתמכו בתהליך ובהחלמה, טלי, ענבל, גלית.
מודה על כך שאתן חלק מחיי ואוהבת.
********************************************************
אתמול, יום שני, ה 26 לינואר עזבנו את הבית שלנו ועברנו לגור בקרוואן, בפארק בו אנחנו עומדים לעשות את הפרוייקט שלנו.
המסע הפיזי החל. על כל מה שהוא מביא לנו – בפעם הבאה.
מזכירה לעצמי ולכם ש "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס).
אוהבת,
תודה לכן ולכם,
מחבקת עד לפעם הבאה,
אילני
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
פרק 3 - המעבר והפסטיבל
אחת הסיבות שלקח לי הפעם זמן לכתוב אליכם הוא שאני הרבה פחות מגיעה לזמן מחשב וטוב שכך, אבל התוצאה של זה היא שאני כותבת לעתים יותר רחוקות.
להיות בלי מחשב זה בערך כמו להגמל מסיגריות. הרבה מאד זמן פנוי מתגלה כי רק לפתוח את תוכנת המיילים, למחוק את אלו שלא מענינים, לפתוח את אלו שאני חושבת שכן ואז אני מגלה עוד מצגת תמונות מדהימה שאין לי זמן לראות אותה, למחוק את המיילים הללו, לפתוח עוד אתר או שניים שאחד מהם חשוב והשני ממש לא... הרבה מאד דקות יקרות של חיים מתבזבות על האינטרנט.
אז אני שמחה שיש לי אותו, את המחשב, אבל שמחה גם להיות הרבה פחות מחוברת אליו.
כי יש לי הרבה יותר זמן חיים...
וחובה אחת לפני שאני ממשיכה לפרק הזה, ברשימת התודות של הפרק הקודם שכחתי את שמן של שתי נשים יקרות. האחת היא מירה ממעגל הנשים, השנייה היא חברתי – אחותי היקרה אורנה שפרון שהחוכמה הנדירה שלה עזרה לי לראות את הדברים באופן שתמך בי רבות.
ככה זה, כשכותבים שמות יש תמיד סיכוי לשכוח מישהו אז מזל שיש גם אפשרות לתקן את המעוות...
“First plant the seed, the rely on the Almighty”
Rumi
המעבר
עברנו. אתמול בשש וחצי בבוקר הרמנו עוגן, הקרוואן נקשר לאוטובוס, הילדים מרוטי שינה אך מתרגשים, אני נוהגת עדיין באוטו של אורי, הילדים ואורי באוטובוס וכולנו נסענו לפארק שבו נעשה את הפסטיבל.
אורי הסתחרר מעוצמת החופש שהוא הרגיש. הוא אמר שבכל הענין הזה הוא כועס עלי רק על דבר אחר וזה שלא הוצאתי אותנו קודם למסע, שזה קורה רק עכשיו.
הילדים שמחו וצהלו, אנחנו בהרפתקאה. הם קצת מודאגים מכך שיהיו להם כל פעם חברים חדשים שהם יצטרכו להפרד מהם כי ככה זה במסע, הדברים משתנים כל הזמן.
נכון אנחנו אומרים להם, זה זמן של לגלות אחד את השני במשפחה מחדש. הם עוברים עכשיו יומיים של התאקלמות בריבים ומשחקים. הקשר בינהם הוא מדהים ולא מפחידים אותנו רגעי כעס וטינה. זה חלק מהחברות שלהם. יש להם אחווה מדהימה ואחרי יומיים אני כבר רואה את ההשתנות שלהם, את ההסתגלות שלהם למציאות חדשה שבה הם צריכים להמציא את עצמם מחדש.
הפסטיבל
החלק הראשון של המסע היה קרוב לבית הקודם. עברנו לפארק במרחק של פחות מחצי שעה מביתנו הקודם. פארק שבו עמד להתקיים שבוע לאחר שעברנו אליו פסטיבל רנסנס.
הרעיון התחיל עוד כמה חדשים לפני היציאה למסע. חשבנו על לעשות מאהל בדואי באירועים במשך המסע ומשם התגלגל הרעיון לפסטיבל הרנסנס. למי שלא מכיר, יש עשרות ואפילו מאות פסטיבלי רנסנס בכל רחבי ארה"ב, קנדה ואירופה.
חלקם מתקיימים לסוף שבוע אחד וחלקם לארבעה, חמישה ואפילו שמונה סופי שבוע רצופים.
בונים פארק שכולו ברוח הרנסנס. אנשים מתלבשים בהתאם והחגיגה בעיצומה...
התקשרנו לבעלים של הפסטיבל הקרוב אלינו וקיבלנו תגובה חיובית כבר מהשיחה הראשונה.
שלושה חדשים היו לנו כדי להתארגן על כל מה שצריך כדי להקים מאהל אירוח בדואי ולבנות את הקונספט של מה יהיה בו. החלטנו לבסוף על הגשת פלאפל קפה ותה בדואי ובקלווה. אוכל ברוח המזרח התיכון, אוכל עם ניחוח של הבית. לקראת סוף הפסטיבל גם התחלנו להכין את הפיתות שלנו על הסאדג' וזה היה להיט בפני עצמו. בנוסף הרמנו רשת צל עם מחצלות וכריות ושולחנות קטנים. ישראל באמריקה.
היו שני דברים עיקריים שקרו לנו בתקופת ההכנות לפסטיבל. אחד הוא שמלאכים בדמות אדם ליוו אותנו לאורך כל הדרך. אם זו משפחה, אם אלו חברים או אנשים טובים באמצע הדרך שפגשנו לרגע. כולם כאילו התגייסו לתמוך כדי שנצליח. ברגעים קשים, והיו כאלו, הם צצו משום מקום לתת עוד טיפ, עוד עזרה, עוד תמיכה והזכירו לנו שאנחנו בדרך הנכונה.
היו רגעים שרצינו להרים ידיים. בעיקר בשלושת הימים הראשונים של ההקמה של המאהל כשרוח אימתנית הפילה את האוהל שלנו כל יום. עמדנו חסרי אונים וחסרי ידע איך להמשיך.
אורי גם קיבל בקע מרוב לחץ. הכל עמד להתמוטט.
וגם אז, חברים הופיעו לתמיכה ועידוד והצלחנו להרים את המאהל אחרי אתגרים רבים.
המחצלות נפרשו, הקישוטים האותנטיים שאחי שלום וגיסתי לאה קנו לנו בשוק הבדואי בבאר שבע ניתלו, הפניג'אנים והקומקום תה המקוריים הושמו על המדפים, שמנו עלינו את הג'לביות המקוריות והרגשנו... אמריקה... זאת אומרת ישראל.
לא ידענו איך נצליח בפסטיבל ומה שעמד לנו יותר מכל זו האמונה והנחישות והידיעה מבפנים שהכל יהיה בסדר. עשינו את כל מה שידענו לאותו הרגע שצריך לעשות כדי שזה יצליח. למדנו ברגעים האחרונים את הקודים של משרד הבריאות ומכבי האש שצריך לעמוד בהם, הכנו את כל מה שצריך עבורם, כתבנו שלטים ועשינו כל מה שאנחנו יודעים כדי למלא את המקום באנרגיה הנכונה להצלחה. זרענו את הזרע, השקנו את האדמה, כל שנותר לנו הוא לסמוך על אלוהים שהקהל יבוא לאכול. תכננו שזה יהיה מקור הפרנסה שלנו להמשך המסע ורצינו מאד שזה יוכיח את עצמו.
לצאת למסע אינו תלוי בדבר. אין זה משנה כמה כסף יש או אין לנו, כמה ילדים אנחנו מגדלים או בכל דבר אחר. הוא תלוי רק ברצון שלנו לצאת אליו, להיות מוכנים לפגוש את עצמינו בדרך ממקומות חדשים ולהתמסר ללא נודע. לבטוח ולדעת בתוך תוכנו שהכל בסדר.
מישהו אמר פעם שאם יש לך "למה" תוכל להתמודד עם כל "איך". תחילת המסע בהחלט שיקף את האימרה הזו, ידעתי בתוך תוכי שהמסע הזה טומן בחובו מתנות נפלאות ולכן היה לי את הכח להתמודד עם הרגעים הלא קלים. ידעתי שאני ממשיכה. התחושה שעלתה מידי פעם היתה כמו תהליך לידה שבה אין דרך חזרה וצירים, כואבים ככל שיהיו, מסמלים רק את ההתקרבות לרגע המופלא שבו נולדת בריאה חדשה לעולם.
אין מסע אחד דומה למשנהו. יש אינספור דרכים לצאת אליו ולהתנהל בו. אם יש בכם את הקריאה הפנימית לצאת אליו, אל תתנו לשום דבר לעצור אותכם כי הדבר היחידי שיוצר את המגבלה לצאת אליו הוא המחשבות שלנו על המגבלות. הן לא באמת קיימות. הן רק בראש שלנו. תעיזו לצאת אליו, אל המסע, בין אם הוא מסע פנימי בבית ואם הוא יציאה למקומות פיזיים חדשים. היום יותר מתמיד אנחנו נמצאים בתקופה שקוראת לנו לשחרר את כל מה שלא עובד עבורנו, להעיז להשתנות ולשנות ולהיות קרובים יותר מאי פעם אל עצמינו ואל מקור הבריאה. ואצל מקור הבריאה טמון שפע אדיר של אפשרויות. צריך לקום ולצאת מהקופסא, להעיז ולשבור את המוסכמות של עצמינו. העולם שמתגלה לנו מעבר לשיגרה המשכרת והעוטפת בבטחון אשלייתי, העולם שעוד לא גילינו את קצה קצהו אבל כבר הבנו שיש חיים מעבר למה שהפחד כובל אותנו אליו, מרתק. לראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגישה שאני חוזרת לחיים, שיש מציאות שהיא הרבה יותר נכונה לנו וכל מה שהדאיג אותנו בעבורה התברר כפחד ותו לא. "הכל מסתדר בתנועה" כמו שאומר חברינו שמיל. ואכן, הכל מסתדר לטובתנו.
הפסטיבל היה צבעוני ומלא הרפתקאות. הילדים חוו חוויה מדהימה של הכירות קרובה עם קוסמים ולהטוטנים, מוזיקאים ויוצרים אחרים. הם למדו מהם ועבדו עבורם בביתנים שלהם. הם הרוויחו כסף ולמדו על איך זה לנהל עסק. בפסטיבל הזה הם עבדו עבור מישהו, בפסטיבל הבא הם בתקשורת עם הבעלים שלו כדי למכור את הסחורה בעצמם. והם בני עשר ותשע.
הם לומדים על אחריות והתנהלות מול אנשים באופן שהחינוך הביתי קודם לכן היה מוגבל.
כשהם לא עבדו עבור אנשים אחרים הם עזרו לנו בביתן שלנו. בנינו עסק משפחתי שכולם יכולים לקחת בו חלק. זה היה חלק מהרעיון של הפסטיבל, למצוא משהו שכל המשפחה יכולה להיות חלק ממנו.
הפסטיבל היה מלא נשים לבושות מחוך וחצי ציצי בחוץ, גברים שמתחפשים לאבירים או פיראטים ומשחקים את המשחק עד הסוף.
אחד הדברים שאני הכי אהבתי היתה עגלה קטנה וצבעונית, עגלת הפתעות, מלאה בחלונות שכל אחד מהם גילה חיה או גמד, פיה או יצור אחר. עגלה מהאגדות, צבעונית ומלאת חיים. בפנים ישבה אישה שניהלה את כל יצורים הללו והוליכה את העגלה. העגלה היתה בעצם בית על הגב של צב שהניע את ראשו מצד לצד והקסימה ילדים כמבוגרים.
אנחנו גרים עם הקרוואן בפארק ביחד עם קהילת הפסטיבל. בעלי הדוכנים והעובדים הופכים למספר שבועות לקהילה מלוכדת בעלת תרבות משלה. אופי הקהילה גורם לך להכיר את אנשיה מקרוב די מהר. התחברנו לכמה משפחות, אחת מהן היא של בֶּרְט וקת'לין. יש להם שלושה ילדים בחינוך ביתי והם מסתובבים בדרכים כבר ארבע שנים ביחד. הילדים בגילאים 11, 13 ו- 16. ברט הוא קומיקאי וקת'לין מנגנת על נבל. צחקנו הרבה עם ברט, אני לימדתי את קת'לין ובתה רייצ'ל לעשות פיתות על הסאדג' ובערבים ישבנו ביחד עם עוד חברים סביב המדורה.
הילדים התחברו לכל הילדים האחרים שהיו בכפר הקטן הזה, למדו אקרובטיקה מלוליין מנוסה, קיבלו כמה וכמה פעמים קעקועי חינה וחיו בחופש.
יש משהו קסום בקהילה הזו לזמן קצר. אנשים מיוחדים שמתקבצים ביחד ונפרדים אחרי מספר שבועות. כשאתה ותיק בפסטיבלים אתה פוגש את האנשים הללו בפסטיבלים נוספים, כל פעם קהילה קצת אחרת, אנשים קצת אחרים אבל כולם ביחד מעין משפחה.
יש לקהילה הזו אפילו התארגנות משותפת של התרמות למען אנשי פסטיבלי הרנסנס שזקוקים לתמיכה כספית אם זה לצורך טיפולים רפואיים יקרים או מקרי חרום אחרים.
תמיכה קהילתית גרידא. בלי התנהלות בירוקרטית של ארגונים גדולים ועם זאת מאחדת בתוכה כמה וכמה מאות של אנשים.
אנחנו זכינו לתמוך בזוג חברים שהחליט במהלך הפסטיבל להתחתן. הם בחרו את המאהל הבדואי שלנו למקום האירוח ואת הפלאפל והאוכל שלנו ככיבוד.
זה היה די מדהים לראות איך הקהילה התגייסה להרים חתונה.
עשינו לכלה מעגל ברכות לקראת החתונה ביחד עם אמא שלה שהגיעה במייוחד לאירוע ועם חברות. לחתונה אחת נידבה שימלה, אחרת צעיף לבן, אחת עשתה לכלה את השיער, אחרת איפרה, אחת ניגנה בנבל, אחד הביא את הכלה ואמה בכרכרה ידנית מקושטת עד למקום הטקס ואחד התנדב לחתן אותם והייתם צריכים לראות את הדמות שלו, כמו לקוחה מהסרט "חתול שחור, חתול לבן" של הבמאי אמיר קוסטריצה, איש צבעוני שלא מפסיק ללגום מהוויסקי שלו מחתן שני אנשים וחותם את הטקס ב "מזל טוב"..... כל זה על שפת אגם פסטורלי, אנשי פסטיבל מיוחדים והרבה הרבה פרגון ואהבה.
ככה תוך פחות משבוע התארגנה לה חתונה.
חמישה סופי שבוע של קסם היו לנו במהלכם גילינו שהשלט שכתבנו על המאהל שלנו – "הפלאפל הכי טוב" הצדיק את עצמו. אנשים חזרו לאכול אותו לפעמים פעמיים ביום ואלו שביקרו בפסטיבל כל שבוע או עבדו בו ואכלו אצלינו, שבו ואכלו בו יום אחר יום.
פעם ראשונה שעשינו פלאפל כזה וההצלחה היתה אדירה. היו תגובות כמו – "זה הפלאפל הכי טוב שאכלתי בחיים שלי" או – "זה פלאפל יותר טעים מזה שאכלתי בירושלים" ועוד כאלו.
הרגשנו מבורכים שאנחנו יכולים להאכיל אנשים באוכל בריא וטעים ולהינות מכך בעצמינו.
האנשים נהנו מהאווירה המיוחדת של המאהל הבדואי ואנחנו, אנחנו הרגשנו בבית, הרי פיתות על הסאדג' וקפה שחור ומחצלות, זה כמו בבית.
התחלתי גם לקרוא בקפה. בהתחלה חששתי קצת מהנושא אבל קיבלתי הוראה די מפורשת ממקור הבריאה לעשות את זה.
חשבתי שמא אני לא אראה כלום בכוס הקפה אבל עברתי עוד מכשול קטן בדרך אל החופש של להיות כל מה שאני והעזתי לקרוא את כוס הקפה הראשונה והשנייה והשלישית והידע זרם וזרם והייתי פתוחה להקשיב לקול המקור כדי לדעת מה אני צריכה לראות בכוס הקפה לטובתו הגבוהה של אדם מולי.
הרי החלטתי לסמוך במסע הזה על המקור, מקור הבריאה, אלוהים, באופן אולטימטיבי ולכן אני מעיזה לקפוץ אל מים חדשים, מעיזה לחשוף עוד חלקים בתוכי שעד עכשיו לא קיבלו ביטוי.
אני מתחילה להיות מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן.
אורי אומר שהוא משתהה מהיכולת שלי להכיל את הילדים, אותו, את הבית, הבישולים, הסדר, הרגשות של כולם וביחד עם כל זה ליצור את עצמי בדרך שבה אני עושה את זה.
אני חושבת שזו מהות של אישה.
המקום שלקחתי על עצמי, להוביל את המסע רק מעצים את כל התכונות הללו. אני מאמינה שבכל אישה יש את התכונות הללו באופן טבעי. השאלה היא רק האם אנחנו מרשות לעצמינו להוביל, להיות המנהיגות של המשפחות שלנו בלי לעמעם את העוצמה והחוכמה שלנו למול מערכת היחסים או הילדים.
יש רגעים בהם אני מאבדת את הכיוון ואני רואה איך כל בני המשפחה מתחילים להתבלבל.
אני יודעת אז שיש לי אפשרות לאבד כיוון לזמן קצר, יש לי אחריות לחזור ולהוביל.
זה מאד מעצים התהליך הזה.
שיתפתי את אורי שאחד הדברים שאני לומדת במסע הזה הוא את תהליך קבלת ההחלטות כאשר יש המון שינויים שמתבקשים מאופן החיים שלנו. זהו תהליך שונה מקבלת החלטות בחיים קבועים.
אני עדיין לומדת את התהליך הזה, הוא מרתק, הוא מחזיר אותי לידע מאד קדום של הנהגה ושל יותר מהכל – חיים עם אמונה וידיעה פנימית עמוקה שהכל, אבל הכל, בסדר.
בפסטיבל הזה יצרנו קשרים ואספנו ידע שישמש אותנו להמשך פסטיבלים נוספים. יש לנו כמה יעדים שהם העוגנים שלנו וסביבם אנחנו בונים את ההתקדמות שלנו במסע, מאמינים בכל לבנו שהיקום עומד לתמיכה בכך שנוכל להגשים אותם, יודעים שאנחנו על המסלול הנכון, מרגישים מאושרים ויודעים שמקור הבריאה תומך בשני הורים, ארבעה ילדים, קרוואן אחד ארוך ואוטובוס להצלחה וחוויה מעצימה.
"לך אחר האושר העילאי שלך והיקום יפתח דלתות היכן שפעם היו קירות" (גוזף קמפבל)
החיים בקרוואן
צפוף כבר אמרתי?
הכי צפוף זה המטבח. אם במקרה משאירים כוס עם מים ליד הכיור או השולחן הקטן רוב הסיכויים שמשהו אחר שיונח שם יגרום לה להשפך תוך זמן קצר... הכל צריך לחזור למקום ורצוי שמהר.
מרחב המטבח שלי הצטמצם לכדי עשירית בערך מגודל המטבח שהיה לי קודם אבל אחרי שאפיתי בו את העוגה הראשונה נרגעתי. אפשר לבשל בו הכל, כל הענין הוא יעילות שנדרשת הרבה יותר מאשר במטבח רגיל ואני חייבת לציין שאני עומדת בזה בהצלחה.
חדרי השינה צפופים והמיטה שלנו לא משאירה לי הרבה מקום לישון ברווחה כמו שאני אוהבת.
מסך הטלוויזיה שהיה לנו, 37 אינץ' הוא עכשיו מסך מחשב נייד של 17 אינץ'. ניסינו להכניס טלוויזיה קטנה אבל גם היא תופסת יותר מידי מקום. עדיף מסך שטוח.
המשרד מתפרס על שני מדפים בגודל של 70 על 20 סנטימטר ושולחן האוכל הוא גם השולחן המשרדי לעת מצוא.
הכנסנו לתוך הקרוואן והאוטובוס את החיים שלנו והעבודה. באוטובוס שני שלישים משמשים כמחסן לכל הציוד של הפסטיבלים ושליש אחד משמש לישיבה מאד מרווחת על ספה ועוד כמה כסאות ושולחן. שיהיה נוח לשחק, לישון, לכתוב במחשב כשכולם עסוקים או לראות סרטים בדרכים הארוכות.
כל החיים שלנו נכנסו מצד אחד לקופסא ומצד שני יצאו ממנה.
כל כמה שהמרחב של הבית קטן, המרחבים של הבחוץ גדלו פי אני לא יודעת כמה. עדיין לא יצאנו את פלורידה למרות שאנחנו כבר בצפונה (אנחנו גרנו בדרום פלורידה) כך שהנוף עדיין די דומה אבל אם קודם גרנו בעיר הרי עכשיו אין כמו ההרגשה שהחצר הקדמית והאחורית שלנו היא רצף של טבע ואגמים ויערות. הבית הוא לא רק הקירות של הקרוואן וחצר גדולה ככל שתיהיה. הבית הוא החצר הגדולה של העולם.
התחלנו את המסע בהיפטרות מהרבה מאד דברים ואנחנו מגלים שעדיין יצאנו עם יותר מידי חפצים. אנחנו ממשיכים לחלק ולתת את הקיאק שלנו ועוד דברים שגילינו שאפשר בלעדיהם ושהם מקלים על המשקל של המסע. תרתי משמע. שיחררתי אפילו שלושה שטיחים מסיני שהבאתי מהארץ והם איתי כבר חמש שנים בערך. החיים באופן הזה מעניקים ערך שונה לדברים. לא שאין להם ערך אבל עכשיו הערך שלהם הוא בנתינה ובכך שאנחנו רואים איך אנשים אחרים שמחים לקבל אותם. לנו חשוב להיות קלים כרגע.
יש כל מיני כללים לחיים בקרוואן. כשאנחנו לא מחוברים למקורות של מים, חשמל וביוב אנחנו צריכים ללמוד להיות מאד חסכניים בשימוש של כל זה. אנחנו ניהיים יצירתיים בכל הנוגע לשימוש בשירותים למשל, מקלחות ושטיפת הכלים.
חשובה לנו השמירה על הסביבה ואנחנו מחפשים דרכים איך אפשר לחסוך במים בלי להשתמש בכלים חד פעמיים, איך למחזר שקיות ובעתיד גם איך לייצר לעצמינו ביו דיזל משמן של מטבח.
אחד הדברים הכי כייפים בחיים בקרוואן הם שלא משנה לאן אנחנו זזים, ברגע שהחנינו אותו במקום, יש לנו את הבית שלנו איתנו. רק צריך לשחרר את הקרוואן מהאוטובוס, לפתוח חלונות ולהוריד את המדרגות והבית ממשיך לתפקד איפה שהפסקנו. זו חוויה מופלאה לטייל עם הבית על הגב ועם הקצב האיטי שהאוטובוס מושך את הקרוואן ונוסע בו אנחנו בהחלט מרגישים כמעט כמו צב...
חוויה עם אינדיאנים
ישבתי בפארק. אליה מתן התינוק ישן, הילדים ואורי נסעו לסידורים ואיפשרו לי שעתיים של שקט. אתמול כשרצינו לעזוב כבר את הפארק הרגשתי שזה עדיין לא נכון ולא ידעתי למה. בגוף שלי היה חוסר שקט כזה שהתחייבתי להקשיב לו כשהוא מגיע, לדעת שהוא מסמן לי לעצור ולהקשיב כדי למצוא את המסלול הנכון. במסלול הנכון הגוף נרגע ופתוח. מסלול נכון יכול להיות גם להשאר ולא לזוז עד שיתבהר מה הוא המשכו.
התיישבתי אז למדיטציה והקשבתי. הפארק שחנינו בו נמצא באיזור די גדול שהיה מעוז של אינדיאנים בעבר. באדמות הללו קבורים אינדיאנים רבים והאדמה הזו נשארה אדמת מריבה לאורך שנים. השבט שהיה חי כאן נקרא הסמינול וזהו השבט היחידי בארה"ב שלא חתם על ההבנות עם ממשלת ארה"ב בהקשר להסדר איתם. עד היום הם נושאים כאב וכעס גדול על העוול שנעשה להם. והאדמה ספגה כל זה, נשמות שהיו כאן לא השתחררו ואנרגיות שצריכות להשתחרר נשארו כאן תקועות. במדיטציה התבקשתי להשאר כאן לפחות עוד יום אחד ולעשות עבודה אנרגתית לניקוי של המקום. בלב שלם הודעתי לאורי שאנחנו נשארים כאן לפחות עוד יום אחד. הילדים לא הגיבו על כך בשמחה אבל כשנובעת ממני החלטה ואני שלמה איתה הם מתאימים את עצמם אליה. ממילא כמעט כולנו עברנו יום לא קל עם עצמינו ככה שהרצון לעבור ולזוז אל מקום אחר הוא חלק מרצון להרגיש יותר טוב. רק שזה עוד לא הזמן ואני קשובה לכך.
היום, יום אחרי, אנחנו מתארגנים לתזוזה וכולם שמחים. יש אווירה של שמחה ורוגע מה שמראה לי עד כמה זה היה נכון.
אז בשעתיים שקיבלתי היום התיישבתי קודם כל לעשות את מה שהתחייבתי אליו. עשיתי עבודה אנרגתית של ניקוי והאינדיאנים הופיעו בה בשם "האנשים החפשיים". כשסיימתי את הניקוי ביקשתי מהם ומאמא אדמה שיישלחו לי סימן בדמות בעל חיים שהעבודה אכן הושלמה, ביקשתי סימן שהריפוי נעשה ושאני יכולה להמשיך בדרכי.
בערב הגיע הסימן.
אורי יצא בלילה אל השולחן שבחוץ כדי לנקות אותו משאריות ארוחת הערב. כשהוא הושיט יד אל הגריל הוא ראה על השולחן נחש.
כולנו יצאנו לראות אותו. נחש צהוב ארוך ולראשונה בחיי הרגשתי כלפי החיה הזו – מקסים. הדרך שבה הוא התפתל על השולחן וירד ממנו היתה מרהיבה.
פקח של הפארק שעבר במקום במקרה אמר שהוא עובד בפארק כבר שמונה שנים וזו הפעם הראשונה שהוא רואה פה נחש.
ידעתי שהוא הגיע בשבילנו, ידעתי שקיבלנו אישור על הניקוי שנעשה ואת ברכתם של האנשים החפשיים ואמא אדמה להמשך המסע.
הנחש סימל לי את הריפוי, את האפשרות שלנו להשיל מידי תקופה את האני הישן ולהתחדש והוא סימל לי את אנרגיית החיים, הקונדליני שמפעמת בנו יותר ויותר. הרגשתי מבורכת להמשיך בדרכי ושחלק מהרצון והבקשה שהיו לי לפני היציאה למסע לפגוש את האינדיאנים באיזו שהיא צורה במהלכו, התחיל להתגשם. הכי מצחיק הוא שזה קרה במרחק של עשרים וחמש דקות מאיפה שגרתי בארבע שנים האחרונות, בפארק שידעתי עליו אבל לא יצא לי אף פעם להיות בו. אורי אומר שכל מה שאנחנו מחפשים נמצא תמיד במקום אחד והוא מתחת לאף...
צודק.
עדן קם הבוקר ואמר לי שמהרגע שהוא קם הוא מרגיש מעולה, הוא סיפר לי שהוא קם עם חיוך והוא היה בשיתוף פעולה מלא עם כולנו כמו שהרבה זמן לא חווינו אותו. כולנו הרגשנו טוב היום, פתוחים, הרמוניים אחד עם השני ונרגשים לקראת הנסיעה. היום, ה 22 למרץ 2009 אנחנו מתחילים להצפין.
ואני, למדתי עוד על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות במסע המשותף הזה, למדתי עוד על הלסמוך לעשות את מה שנכון לי ולהקשיב למקור האינסופי של היקום, להיות מחוברת לאלוהים כדי לזרום עם המסע בכל רגע שלו כי אין לאן להגיע חוץ מאשר אל כאן ועכשיו.
אנחנו נוסעים באוטובוס, מתחילים את היציאה מפלורידה וכולי התרגשות. הפרימה שלי מפלורידה התחילה לפני פחות משנה כשיום אחד נסעתי באוטו שלי ובאחד הרמזורים הרגשתי
שחוט אחד מתוך מליארדי החוטים שקושרים אותי למקום התחיל להיפרם. הרגשתי שהתחילה תנועה בחיי, עדיין לא היה שמץ של מושג איך זה ייראה, אבל התחילה תנועה לכיוון שינוי שחלק ממנו יהיה מעבר מפלורידה.
ועכשיו זה קורה. אנחנו על הכביש צפונה, בדרך הארוכה ליציאה מהמדינה שבה חייתי בארבע שנים האחרונות, בה ילדתי את ילדי הרביעי, בה גדלתי והשתניתי וניהייתי האישה שאני היום.
בדרך אנחנו נוסעים לאורך האוורגליידס, שמורת הביצות של פלורידה ואנחנו רואים מאות תנינים שיצאו לברך אותנו לשלום, עומדים על גדת התעלה ומתחממים בשמש.
תחושת החופש שמפעמת בכולנו היא מדהימה. אני קולטת לאט לאט את גודל השינוי שאנחנו יוצאים אליו. שינוי מדהים ומרגש.
אמרנו לילדים שלהבדיל מנסיעות אחרות, שלא ישאלו מתי מגיעים כי אם בכלל צריך להגיע אז אולי זה יקרה רק בעוד שנתיים...
הנסיעה היא חלק מהחיים שלנו עכשיו, בשביל זה הכנו אוטובוס עם ספה ושולחן, מרחב מחייה גדול שמאפשר משחקים, לראות סרטים, לקרוא או לישון.
היום הגענו לחברה שלנו שגרה בצפון פלורידה. אמריקה האמיתית כמו שאורי קורא לזה.
מיאמי, לוס אנג'לס וניו יורק אינם נחשבים אמריקה האמיתית. רוב האמריקאים חיים בעיירות קטנות, בשטחים גדולים ורחבים ובטבע. מאחרי המקום שבו החנינו את הקרוואן יש יער קטן והלכנו לטייל בו, אני והילדים. נזכרתי כמה זמן כבר לא עשיתי את זה והתמלאתי אושר על כך שיצאנו מהעיר, מהבטון, מהצפיפות והפארקים המסודרים בלבד אל טבע אמיתי. פעם גרנו בחוף הכרמל מקום בו כל טיול, אפילו למכולת, היה מעין טיול בטבע. התגעגעתי לזה מאד.
הילדים שבו לטפס על העצים, לגלות מקלות ואבנים, לשבת על האדמה וסתם לבהות או לרוץ לרוץ לרוץ.
חזרנו מלוכלכים מהאדמה השחורה, שמענו את איוושת הרוח בעלים כשאף מכונית לא מפריעה את הצלילים הללו, שמענו וראינו נקר אדום ראש והיינו ביחד, אנחנו והטבע. הכי פשוט והכי כיף בעולם.
אחה"צ, אורי אני ואליה על המחצלת בחוץ, שעת בין הערביים. הילדים הלכו עם חברים למשחק כדורגל ואנחנו בשקט, רואים ציפור קרדינל אדומה מקפצת על העץ ומריחים את ריחו המשכר של הפרדס הקרוב שמגיע עם הרוח הקלילה. שלווה נופלת עלינו כשאנחנו מבינים עד כמה התקרבנו אל עצמינו מאז תחילת המסע. ככל שמתקדם הזמן הכל נכנס למקומו. כל התקלות שהיו באוטובוס ובקרוואן, תקלות של התחלה, כבר תוקנו, אנחנו נכנסים לשגרה מבורכת של שינויים נעימים.
מתכננים את היציאה לחלק הבא, נסיעה לקנזס שם מתקיים פסטיבל נוסף שבו נקים את המאהל. קנינו לנו אוהל רנסנסי מפואר שלוקח פחות משעה להקים אותו. אנחנו מתמקצעים.
הדברים ממשיכים להסתדר באופן מופלא כמו כלים שלובים ואנחנו מרגישים מבורכים.
אחת הסיבות שלקח לי הפעם זמן לכתוב אליכם הוא שאני הרבה פחות מגיעה לזמן מחשב וטוב שכך, אבל התוצאה של זה היא שאני כותבת לעתים יותר רחוקות.
להיות בלי מחשב זה בערך כמו להגמל מסיגריות. הרבה מאד זמן פנוי מתגלה כי רק לפתוח את תוכנת המיילים, למחוק את אלו שלא מענינים, לפתוח את אלו שאני חושבת שכן ואז אני מגלה עוד מצגת תמונות מדהימה שאין לי זמן לראות אותה, למחוק את המיילים הללו, לפתוח עוד אתר או שניים שאחד מהם חשוב והשני ממש לא... הרבה מאד דקות יקרות של חיים מתבזבות על האינטרנט.
אז אני שמחה שיש לי אותו, את המחשב, אבל שמחה גם להיות הרבה פחות מחוברת אליו.
כי יש לי הרבה יותר זמן חיים...
וחובה אחת לפני שאני ממשיכה לפרק הזה, ברשימת התודות של הפרק הקודם שכחתי את שמן של שתי נשים יקרות. האחת היא מירה ממעגל הנשים, השנייה היא חברתי – אחותי היקרה אורנה שפרון שהחוכמה הנדירה שלה עזרה לי לראות את הדברים באופן שתמך בי רבות.
ככה זה, כשכותבים שמות יש תמיד סיכוי לשכוח מישהו אז מזל שיש גם אפשרות לתקן את המעוות...
“First plant the seed, the rely on the Almighty”
Rumi
המעבר
עברנו. אתמול בשש וחצי בבוקר הרמנו עוגן, הקרוואן נקשר לאוטובוס, הילדים מרוטי שינה אך מתרגשים, אני נוהגת עדיין באוטו של אורי, הילדים ואורי באוטובוס וכולנו נסענו לפארק שבו נעשה את הפסטיבל.
אורי הסתחרר מעוצמת החופש שהוא הרגיש. הוא אמר שבכל הענין הזה הוא כועס עלי רק על דבר אחר וזה שלא הוצאתי אותנו קודם למסע, שזה קורה רק עכשיו.
הילדים שמחו וצהלו, אנחנו בהרפתקאה. הם קצת מודאגים מכך שיהיו להם כל פעם חברים חדשים שהם יצטרכו להפרד מהם כי ככה זה במסע, הדברים משתנים כל הזמן.
נכון אנחנו אומרים להם, זה זמן של לגלות אחד את השני במשפחה מחדש. הם עוברים עכשיו יומיים של התאקלמות בריבים ומשחקים. הקשר בינהם הוא מדהים ולא מפחידים אותנו רגעי כעס וטינה. זה חלק מהחברות שלהם. יש להם אחווה מדהימה ואחרי יומיים אני כבר רואה את ההשתנות שלהם, את ההסתגלות שלהם למציאות חדשה שבה הם צריכים להמציא את עצמם מחדש.
הפסטיבל
החלק הראשון של המסע היה קרוב לבית הקודם. עברנו לפארק במרחק של פחות מחצי שעה מביתנו הקודם. פארק שבו עמד להתקיים שבוע לאחר שעברנו אליו פסטיבל רנסנס.
הרעיון התחיל עוד כמה חדשים לפני היציאה למסע. חשבנו על לעשות מאהל בדואי באירועים במשך המסע ומשם התגלגל הרעיון לפסטיבל הרנסנס. למי שלא מכיר, יש עשרות ואפילו מאות פסטיבלי רנסנס בכל רחבי ארה"ב, קנדה ואירופה.
חלקם מתקיימים לסוף שבוע אחד וחלקם לארבעה, חמישה ואפילו שמונה סופי שבוע רצופים.
בונים פארק שכולו ברוח הרנסנס. אנשים מתלבשים בהתאם והחגיגה בעיצומה...
התקשרנו לבעלים של הפסטיבל הקרוב אלינו וקיבלנו תגובה חיובית כבר מהשיחה הראשונה.
שלושה חדשים היו לנו כדי להתארגן על כל מה שצריך כדי להקים מאהל אירוח בדואי ולבנות את הקונספט של מה יהיה בו. החלטנו לבסוף על הגשת פלאפל קפה ותה בדואי ובקלווה. אוכל ברוח המזרח התיכון, אוכל עם ניחוח של הבית. לקראת סוף הפסטיבל גם התחלנו להכין את הפיתות שלנו על הסאדג' וזה היה להיט בפני עצמו. בנוסף הרמנו רשת צל עם מחצלות וכריות ושולחנות קטנים. ישראל באמריקה.
היו שני דברים עיקריים שקרו לנו בתקופת ההכנות לפסטיבל. אחד הוא שמלאכים בדמות אדם ליוו אותנו לאורך כל הדרך. אם זו משפחה, אם אלו חברים או אנשים טובים באמצע הדרך שפגשנו לרגע. כולם כאילו התגייסו לתמוך כדי שנצליח. ברגעים קשים, והיו כאלו, הם צצו משום מקום לתת עוד טיפ, עוד עזרה, עוד תמיכה והזכירו לנו שאנחנו בדרך הנכונה.
היו רגעים שרצינו להרים ידיים. בעיקר בשלושת הימים הראשונים של ההקמה של המאהל כשרוח אימתנית הפילה את האוהל שלנו כל יום. עמדנו חסרי אונים וחסרי ידע איך להמשיך.
אורי גם קיבל בקע מרוב לחץ. הכל עמד להתמוטט.
וגם אז, חברים הופיעו לתמיכה ועידוד והצלחנו להרים את המאהל אחרי אתגרים רבים.
המחצלות נפרשו, הקישוטים האותנטיים שאחי שלום וגיסתי לאה קנו לנו בשוק הבדואי בבאר שבע ניתלו, הפניג'אנים והקומקום תה המקוריים הושמו על המדפים, שמנו עלינו את הג'לביות המקוריות והרגשנו... אמריקה... זאת אומרת ישראל.
לא ידענו איך נצליח בפסטיבל ומה שעמד לנו יותר מכל זו האמונה והנחישות והידיעה מבפנים שהכל יהיה בסדר. עשינו את כל מה שידענו לאותו הרגע שצריך לעשות כדי שזה יצליח. למדנו ברגעים האחרונים את הקודים של משרד הבריאות ומכבי האש שצריך לעמוד בהם, הכנו את כל מה שצריך עבורם, כתבנו שלטים ועשינו כל מה שאנחנו יודעים כדי למלא את המקום באנרגיה הנכונה להצלחה. זרענו את הזרע, השקנו את האדמה, כל שנותר לנו הוא לסמוך על אלוהים שהקהל יבוא לאכול. תכננו שזה יהיה מקור הפרנסה שלנו להמשך המסע ורצינו מאד שזה יוכיח את עצמו.
לצאת למסע אינו תלוי בדבר. אין זה משנה כמה כסף יש או אין לנו, כמה ילדים אנחנו מגדלים או בכל דבר אחר. הוא תלוי רק ברצון שלנו לצאת אליו, להיות מוכנים לפגוש את עצמינו בדרך ממקומות חדשים ולהתמסר ללא נודע. לבטוח ולדעת בתוך תוכנו שהכל בסדר.
מישהו אמר פעם שאם יש לך "למה" תוכל להתמודד עם כל "איך". תחילת המסע בהחלט שיקף את האימרה הזו, ידעתי בתוך תוכי שהמסע הזה טומן בחובו מתנות נפלאות ולכן היה לי את הכח להתמודד עם הרגעים הלא קלים. ידעתי שאני ממשיכה. התחושה שעלתה מידי פעם היתה כמו תהליך לידה שבה אין דרך חזרה וצירים, כואבים ככל שיהיו, מסמלים רק את ההתקרבות לרגע המופלא שבו נולדת בריאה חדשה לעולם.
אין מסע אחד דומה למשנהו. יש אינספור דרכים לצאת אליו ולהתנהל בו. אם יש בכם את הקריאה הפנימית לצאת אליו, אל תתנו לשום דבר לעצור אותכם כי הדבר היחידי שיוצר את המגבלה לצאת אליו הוא המחשבות שלנו על המגבלות. הן לא באמת קיימות. הן רק בראש שלנו. תעיזו לצאת אליו, אל המסע, בין אם הוא מסע פנימי בבית ואם הוא יציאה למקומות פיזיים חדשים. היום יותר מתמיד אנחנו נמצאים בתקופה שקוראת לנו לשחרר את כל מה שלא עובד עבורנו, להעיז להשתנות ולשנות ולהיות קרובים יותר מאי פעם אל עצמינו ואל מקור הבריאה. ואצל מקור הבריאה טמון שפע אדיר של אפשרויות. צריך לקום ולצאת מהקופסא, להעיז ולשבור את המוסכמות של עצמינו. העולם שמתגלה לנו מעבר לשיגרה המשכרת והעוטפת בבטחון אשלייתי, העולם שעוד לא גילינו את קצה קצהו אבל כבר הבנו שיש חיים מעבר למה שהפחד כובל אותנו אליו, מרתק. לראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגישה שאני חוזרת לחיים, שיש מציאות שהיא הרבה יותר נכונה לנו וכל מה שהדאיג אותנו בעבורה התברר כפחד ותו לא. "הכל מסתדר בתנועה" כמו שאומר חברינו שמיל. ואכן, הכל מסתדר לטובתנו.
הפסטיבל היה צבעוני ומלא הרפתקאות. הילדים חוו חוויה מדהימה של הכירות קרובה עם קוסמים ולהטוטנים, מוזיקאים ויוצרים אחרים. הם למדו מהם ועבדו עבורם בביתנים שלהם. הם הרוויחו כסף ולמדו על איך זה לנהל עסק. בפסטיבל הזה הם עבדו עבור מישהו, בפסטיבל הבא הם בתקשורת עם הבעלים שלו כדי למכור את הסחורה בעצמם. והם בני עשר ותשע.
הם לומדים על אחריות והתנהלות מול אנשים באופן שהחינוך הביתי קודם לכן היה מוגבל.
כשהם לא עבדו עבור אנשים אחרים הם עזרו לנו בביתן שלנו. בנינו עסק משפחתי שכולם יכולים לקחת בו חלק. זה היה חלק מהרעיון של הפסטיבל, למצוא משהו שכל המשפחה יכולה להיות חלק ממנו.
הפסטיבל היה מלא נשים לבושות מחוך וחצי ציצי בחוץ, גברים שמתחפשים לאבירים או פיראטים ומשחקים את המשחק עד הסוף.
אחד הדברים שאני הכי אהבתי היתה עגלה קטנה וצבעונית, עגלת הפתעות, מלאה בחלונות שכל אחד מהם גילה חיה או גמד, פיה או יצור אחר. עגלה מהאגדות, צבעונית ומלאת חיים. בפנים ישבה אישה שניהלה את כל יצורים הללו והוליכה את העגלה. העגלה היתה בעצם בית על הגב של צב שהניע את ראשו מצד לצד והקסימה ילדים כמבוגרים.
אנחנו גרים עם הקרוואן בפארק ביחד עם קהילת הפסטיבל. בעלי הדוכנים והעובדים הופכים למספר שבועות לקהילה מלוכדת בעלת תרבות משלה. אופי הקהילה גורם לך להכיר את אנשיה מקרוב די מהר. התחברנו לכמה משפחות, אחת מהן היא של בֶּרְט וקת'לין. יש להם שלושה ילדים בחינוך ביתי והם מסתובבים בדרכים כבר ארבע שנים ביחד. הילדים בגילאים 11, 13 ו- 16. ברט הוא קומיקאי וקת'לין מנגנת על נבל. צחקנו הרבה עם ברט, אני לימדתי את קת'לין ובתה רייצ'ל לעשות פיתות על הסאדג' ובערבים ישבנו ביחד עם עוד חברים סביב המדורה.
הילדים התחברו לכל הילדים האחרים שהיו בכפר הקטן הזה, למדו אקרובטיקה מלוליין מנוסה, קיבלו כמה וכמה פעמים קעקועי חינה וחיו בחופש.
יש משהו קסום בקהילה הזו לזמן קצר. אנשים מיוחדים שמתקבצים ביחד ונפרדים אחרי מספר שבועות. כשאתה ותיק בפסטיבלים אתה פוגש את האנשים הללו בפסטיבלים נוספים, כל פעם קהילה קצת אחרת, אנשים קצת אחרים אבל כולם ביחד מעין משפחה.
יש לקהילה הזו אפילו התארגנות משותפת של התרמות למען אנשי פסטיבלי הרנסנס שזקוקים לתמיכה כספית אם זה לצורך טיפולים רפואיים יקרים או מקרי חרום אחרים.
תמיכה קהילתית גרידא. בלי התנהלות בירוקרטית של ארגונים גדולים ועם זאת מאחדת בתוכה כמה וכמה מאות של אנשים.
אנחנו זכינו לתמוך בזוג חברים שהחליט במהלך הפסטיבל להתחתן. הם בחרו את המאהל הבדואי שלנו למקום האירוח ואת הפלאפל והאוכל שלנו ככיבוד.
זה היה די מדהים לראות איך הקהילה התגייסה להרים חתונה.
עשינו לכלה מעגל ברכות לקראת החתונה ביחד עם אמא שלה שהגיעה במייוחד לאירוע ועם חברות. לחתונה אחת נידבה שימלה, אחרת צעיף לבן, אחת עשתה לכלה את השיער, אחרת איפרה, אחת ניגנה בנבל, אחד הביא את הכלה ואמה בכרכרה ידנית מקושטת עד למקום הטקס ואחד התנדב לחתן אותם והייתם צריכים לראות את הדמות שלו, כמו לקוחה מהסרט "חתול שחור, חתול לבן" של הבמאי אמיר קוסטריצה, איש צבעוני שלא מפסיק ללגום מהוויסקי שלו מחתן שני אנשים וחותם את הטקס ב "מזל טוב"..... כל זה על שפת אגם פסטורלי, אנשי פסטיבל מיוחדים והרבה הרבה פרגון ואהבה.
ככה תוך פחות משבוע התארגנה לה חתונה.
חמישה סופי שבוע של קסם היו לנו במהלכם גילינו שהשלט שכתבנו על המאהל שלנו – "הפלאפל הכי טוב" הצדיק את עצמו. אנשים חזרו לאכול אותו לפעמים פעמיים ביום ואלו שביקרו בפסטיבל כל שבוע או עבדו בו ואכלו אצלינו, שבו ואכלו בו יום אחר יום.
פעם ראשונה שעשינו פלאפל כזה וההצלחה היתה אדירה. היו תגובות כמו – "זה הפלאפל הכי טוב שאכלתי בחיים שלי" או – "זה פלאפל יותר טעים מזה שאכלתי בירושלים" ועוד כאלו.
הרגשנו מבורכים שאנחנו יכולים להאכיל אנשים באוכל בריא וטעים ולהינות מכך בעצמינו.
האנשים נהנו מהאווירה המיוחדת של המאהל הבדואי ואנחנו, אנחנו הרגשנו בבית, הרי פיתות על הסאדג' וקפה שחור ומחצלות, זה כמו בבית.
התחלתי גם לקרוא בקפה. בהתחלה חששתי קצת מהנושא אבל קיבלתי הוראה די מפורשת ממקור הבריאה לעשות את זה.
חשבתי שמא אני לא אראה כלום בכוס הקפה אבל עברתי עוד מכשול קטן בדרך אל החופש של להיות כל מה שאני והעזתי לקרוא את כוס הקפה הראשונה והשנייה והשלישית והידע זרם וזרם והייתי פתוחה להקשיב לקול המקור כדי לדעת מה אני צריכה לראות בכוס הקפה לטובתו הגבוהה של אדם מולי.
הרי החלטתי לסמוך במסע הזה על המקור, מקור הבריאה, אלוהים, באופן אולטימטיבי ולכן אני מעיזה לקפוץ אל מים חדשים, מעיזה לחשוף עוד חלקים בתוכי שעד עכשיו לא קיבלו ביטוי.
אני מתחילה להיות מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן.
אורי אומר שהוא משתהה מהיכולת שלי להכיל את הילדים, אותו, את הבית, הבישולים, הסדר, הרגשות של כולם וביחד עם כל זה ליצור את עצמי בדרך שבה אני עושה את זה.
אני חושבת שזו מהות של אישה.
המקום שלקחתי על עצמי, להוביל את המסע רק מעצים את כל התכונות הללו. אני מאמינה שבכל אישה יש את התכונות הללו באופן טבעי. השאלה היא רק האם אנחנו מרשות לעצמינו להוביל, להיות המנהיגות של המשפחות שלנו בלי לעמעם את העוצמה והחוכמה שלנו למול מערכת היחסים או הילדים.
יש רגעים בהם אני מאבדת את הכיוון ואני רואה איך כל בני המשפחה מתחילים להתבלבל.
אני יודעת אז שיש לי אפשרות לאבד כיוון לזמן קצר, יש לי אחריות לחזור ולהוביל.
זה מאד מעצים התהליך הזה.
שיתפתי את אורי שאחד הדברים שאני לומדת במסע הזה הוא את תהליך קבלת ההחלטות כאשר יש המון שינויים שמתבקשים מאופן החיים שלנו. זהו תהליך שונה מקבלת החלטות בחיים קבועים.
אני עדיין לומדת את התהליך הזה, הוא מרתק, הוא מחזיר אותי לידע מאד קדום של הנהגה ושל יותר מהכל – חיים עם אמונה וידיעה פנימית עמוקה שהכל, אבל הכל, בסדר.
בפסטיבל הזה יצרנו קשרים ואספנו ידע שישמש אותנו להמשך פסטיבלים נוספים. יש לנו כמה יעדים שהם העוגנים שלנו וסביבם אנחנו בונים את ההתקדמות שלנו במסע, מאמינים בכל לבנו שהיקום עומד לתמיכה בכך שנוכל להגשים אותם, יודעים שאנחנו על המסלול הנכון, מרגישים מאושרים ויודעים שמקור הבריאה תומך בשני הורים, ארבעה ילדים, קרוואן אחד ארוך ואוטובוס להצלחה וחוויה מעצימה.
"לך אחר האושר העילאי שלך והיקום יפתח דלתות היכן שפעם היו קירות" (גוזף קמפבל)
החיים בקרוואן
צפוף כבר אמרתי?
הכי צפוף זה המטבח. אם במקרה משאירים כוס עם מים ליד הכיור או השולחן הקטן רוב הסיכויים שמשהו אחר שיונח שם יגרום לה להשפך תוך זמן קצר... הכל צריך לחזור למקום ורצוי שמהר.
מרחב המטבח שלי הצטמצם לכדי עשירית בערך מגודל המטבח שהיה לי קודם אבל אחרי שאפיתי בו את העוגה הראשונה נרגעתי. אפשר לבשל בו הכל, כל הענין הוא יעילות שנדרשת הרבה יותר מאשר במטבח רגיל ואני חייבת לציין שאני עומדת בזה בהצלחה.
חדרי השינה צפופים והמיטה שלנו לא משאירה לי הרבה מקום לישון ברווחה כמו שאני אוהבת.
מסך הטלוויזיה שהיה לנו, 37 אינץ' הוא עכשיו מסך מחשב נייד של 17 אינץ'. ניסינו להכניס טלוויזיה קטנה אבל גם היא תופסת יותר מידי מקום. עדיף מסך שטוח.
המשרד מתפרס על שני מדפים בגודל של 70 על 20 סנטימטר ושולחן האוכל הוא גם השולחן המשרדי לעת מצוא.
הכנסנו לתוך הקרוואן והאוטובוס את החיים שלנו והעבודה. באוטובוס שני שלישים משמשים כמחסן לכל הציוד של הפסטיבלים ושליש אחד משמש לישיבה מאד מרווחת על ספה ועוד כמה כסאות ושולחן. שיהיה נוח לשחק, לישון, לכתוב במחשב כשכולם עסוקים או לראות סרטים בדרכים הארוכות.
כל החיים שלנו נכנסו מצד אחד לקופסא ומצד שני יצאו ממנה.
כל כמה שהמרחב של הבית קטן, המרחבים של הבחוץ גדלו פי אני לא יודעת כמה. עדיין לא יצאנו את פלורידה למרות שאנחנו כבר בצפונה (אנחנו גרנו בדרום פלורידה) כך שהנוף עדיין די דומה אבל אם קודם גרנו בעיר הרי עכשיו אין כמו ההרגשה שהחצר הקדמית והאחורית שלנו היא רצף של טבע ואגמים ויערות. הבית הוא לא רק הקירות של הקרוואן וחצר גדולה ככל שתיהיה. הבית הוא החצר הגדולה של העולם.
התחלנו את המסע בהיפטרות מהרבה מאד דברים ואנחנו מגלים שעדיין יצאנו עם יותר מידי חפצים. אנחנו ממשיכים לחלק ולתת את הקיאק שלנו ועוד דברים שגילינו שאפשר בלעדיהם ושהם מקלים על המשקל של המסע. תרתי משמע. שיחררתי אפילו שלושה שטיחים מסיני שהבאתי מהארץ והם איתי כבר חמש שנים בערך. החיים באופן הזה מעניקים ערך שונה לדברים. לא שאין להם ערך אבל עכשיו הערך שלהם הוא בנתינה ובכך שאנחנו רואים איך אנשים אחרים שמחים לקבל אותם. לנו חשוב להיות קלים כרגע.
יש כל מיני כללים לחיים בקרוואן. כשאנחנו לא מחוברים למקורות של מים, חשמל וביוב אנחנו צריכים ללמוד להיות מאד חסכניים בשימוש של כל זה. אנחנו ניהיים יצירתיים בכל הנוגע לשימוש בשירותים למשל, מקלחות ושטיפת הכלים.
חשובה לנו השמירה על הסביבה ואנחנו מחפשים דרכים איך אפשר לחסוך במים בלי להשתמש בכלים חד פעמיים, איך למחזר שקיות ובעתיד גם איך לייצר לעצמינו ביו דיזל משמן של מטבח.
אחד הדברים הכי כייפים בחיים בקרוואן הם שלא משנה לאן אנחנו זזים, ברגע שהחנינו אותו במקום, יש לנו את הבית שלנו איתנו. רק צריך לשחרר את הקרוואן מהאוטובוס, לפתוח חלונות ולהוריד את המדרגות והבית ממשיך לתפקד איפה שהפסקנו. זו חוויה מופלאה לטייל עם הבית על הגב ועם הקצב האיטי שהאוטובוס מושך את הקרוואן ונוסע בו אנחנו בהחלט מרגישים כמעט כמו צב...
חוויה עם אינדיאנים
ישבתי בפארק. אליה מתן התינוק ישן, הילדים ואורי נסעו לסידורים ואיפשרו לי שעתיים של שקט. אתמול כשרצינו לעזוב כבר את הפארק הרגשתי שזה עדיין לא נכון ולא ידעתי למה. בגוף שלי היה חוסר שקט כזה שהתחייבתי להקשיב לו כשהוא מגיע, לדעת שהוא מסמן לי לעצור ולהקשיב כדי למצוא את המסלול הנכון. במסלול הנכון הגוף נרגע ופתוח. מסלול נכון יכול להיות גם להשאר ולא לזוז עד שיתבהר מה הוא המשכו.
התיישבתי אז למדיטציה והקשבתי. הפארק שחנינו בו נמצא באיזור די גדול שהיה מעוז של אינדיאנים בעבר. באדמות הללו קבורים אינדיאנים רבים והאדמה הזו נשארה אדמת מריבה לאורך שנים. השבט שהיה חי כאן נקרא הסמינול וזהו השבט היחידי בארה"ב שלא חתם על ההבנות עם ממשלת ארה"ב בהקשר להסדר איתם. עד היום הם נושאים כאב וכעס גדול על העוול שנעשה להם. והאדמה ספגה כל זה, נשמות שהיו כאן לא השתחררו ואנרגיות שצריכות להשתחרר נשארו כאן תקועות. במדיטציה התבקשתי להשאר כאן לפחות עוד יום אחד ולעשות עבודה אנרגתית לניקוי של המקום. בלב שלם הודעתי לאורי שאנחנו נשארים כאן לפחות עוד יום אחד. הילדים לא הגיבו על כך בשמחה אבל כשנובעת ממני החלטה ואני שלמה איתה הם מתאימים את עצמם אליה. ממילא כמעט כולנו עברנו יום לא קל עם עצמינו ככה שהרצון לעבור ולזוז אל מקום אחר הוא חלק מרצון להרגיש יותר טוב. רק שזה עוד לא הזמן ואני קשובה לכך.
היום, יום אחרי, אנחנו מתארגנים לתזוזה וכולם שמחים. יש אווירה של שמחה ורוגע מה שמראה לי עד כמה זה היה נכון.
אז בשעתיים שקיבלתי היום התיישבתי קודם כל לעשות את מה שהתחייבתי אליו. עשיתי עבודה אנרגתית של ניקוי והאינדיאנים הופיעו בה בשם "האנשים החפשיים". כשסיימתי את הניקוי ביקשתי מהם ומאמא אדמה שיישלחו לי סימן בדמות בעל חיים שהעבודה אכן הושלמה, ביקשתי סימן שהריפוי נעשה ושאני יכולה להמשיך בדרכי.
בערב הגיע הסימן.
אורי יצא בלילה אל השולחן שבחוץ כדי לנקות אותו משאריות ארוחת הערב. כשהוא הושיט יד אל הגריל הוא ראה על השולחן נחש.
כולנו יצאנו לראות אותו. נחש צהוב ארוך ולראשונה בחיי הרגשתי כלפי החיה הזו – מקסים. הדרך שבה הוא התפתל על השולחן וירד ממנו היתה מרהיבה.
פקח של הפארק שעבר במקום במקרה אמר שהוא עובד בפארק כבר שמונה שנים וזו הפעם הראשונה שהוא רואה פה נחש.
ידעתי שהוא הגיע בשבילנו, ידעתי שקיבלנו אישור על הניקוי שנעשה ואת ברכתם של האנשים החפשיים ואמא אדמה להמשך המסע.
הנחש סימל לי את הריפוי, את האפשרות שלנו להשיל מידי תקופה את האני הישן ולהתחדש והוא סימל לי את אנרגיית החיים, הקונדליני שמפעמת בנו יותר ויותר. הרגשתי מבורכת להמשיך בדרכי ושחלק מהרצון והבקשה שהיו לי לפני היציאה למסע לפגוש את האינדיאנים באיזו שהיא צורה במהלכו, התחיל להתגשם. הכי מצחיק הוא שזה קרה במרחק של עשרים וחמש דקות מאיפה שגרתי בארבע שנים האחרונות, בפארק שידעתי עליו אבל לא יצא לי אף פעם להיות בו. אורי אומר שכל מה שאנחנו מחפשים נמצא תמיד במקום אחד והוא מתחת לאף...
צודק.
עדן קם הבוקר ואמר לי שמהרגע שהוא קם הוא מרגיש מעולה, הוא סיפר לי שהוא קם עם חיוך והוא היה בשיתוף פעולה מלא עם כולנו כמו שהרבה זמן לא חווינו אותו. כולנו הרגשנו טוב היום, פתוחים, הרמוניים אחד עם השני ונרגשים לקראת הנסיעה. היום, ה 22 למרץ 2009 אנחנו מתחילים להצפין.
ואני, למדתי עוד על הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות במסע המשותף הזה, למדתי עוד על הלסמוך לעשות את מה שנכון לי ולהקשיב למקור האינסופי של היקום, להיות מחוברת לאלוהים כדי לזרום עם המסע בכל רגע שלו כי אין לאן להגיע חוץ מאשר אל כאן ועכשיו.
אנחנו נוסעים באוטובוס, מתחילים את היציאה מפלורידה וכולי התרגשות. הפרימה שלי מפלורידה התחילה לפני פחות משנה כשיום אחד נסעתי באוטו שלי ובאחד הרמזורים הרגשתי
שחוט אחד מתוך מליארדי החוטים שקושרים אותי למקום התחיל להיפרם. הרגשתי שהתחילה תנועה בחיי, עדיין לא היה שמץ של מושג איך זה ייראה, אבל התחילה תנועה לכיוון שינוי שחלק ממנו יהיה מעבר מפלורידה.
ועכשיו זה קורה. אנחנו על הכביש צפונה, בדרך הארוכה ליציאה מהמדינה שבה חייתי בארבע שנים האחרונות, בה ילדתי את ילדי הרביעי, בה גדלתי והשתניתי וניהייתי האישה שאני היום.
בדרך אנחנו נוסעים לאורך האוורגליידס, שמורת הביצות של פלורידה ואנחנו רואים מאות תנינים שיצאו לברך אותנו לשלום, עומדים על גדת התעלה ומתחממים בשמש.
תחושת החופש שמפעמת בכולנו היא מדהימה. אני קולטת לאט לאט את גודל השינוי שאנחנו יוצאים אליו. שינוי מדהים ומרגש.
אמרנו לילדים שלהבדיל מנסיעות אחרות, שלא ישאלו מתי מגיעים כי אם בכלל צריך להגיע אז אולי זה יקרה רק בעוד שנתיים...
הנסיעה היא חלק מהחיים שלנו עכשיו, בשביל זה הכנו אוטובוס עם ספה ושולחן, מרחב מחייה גדול שמאפשר משחקים, לראות סרטים, לקרוא או לישון.
היום הגענו לחברה שלנו שגרה בצפון פלורידה. אמריקה האמיתית כמו שאורי קורא לזה.
מיאמי, לוס אנג'לס וניו יורק אינם נחשבים אמריקה האמיתית. רוב האמריקאים חיים בעיירות קטנות, בשטחים גדולים ורחבים ובטבע. מאחרי המקום שבו החנינו את הקרוואן יש יער קטן והלכנו לטייל בו, אני והילדים. נזכרתי כמה זמן כבר לא עשיתי את זה והתמלאתי אושר על כך שיצאנו מהעיר, מהבטון, מהצפיפות והפארקים המסודרים בלבד אל טבע אמיתי. פעם גרנו בחוף הכרמל מקום בו כל טיול, אפילו למכולת, היה מעין טיול בטבע. התגעגעתי לזה מאד.
הילדים שבו לטפס על העצים, לגלות מקלות ואבנים, לשבת על האדמה וסתם לבהות או לרוץ לרוץ לרוץ.
חזרנו מלוכלכים מהאדמה השחורה, שמענו את איוושת הרוח בעלים כשאף מכונית לא מפריעה את הצלילים הללו, שמענו וראינו נקר אדום ראש והיינו ביחד, אנחנו והטבע. הכי פשוט והכי כיף בעולם.
אחה"צ, אורי אני ואליה על המחצלת בחוץ, שעת בין הערביים. הילדים הלכו עם חברים למשחק כדורגל ואנחנו בשקט, רואים ציפור קרדינל אדומה מקפצת על העץ ומריחים את ריחו המשכר של הפרדס הקרוב שמגיע עם הרוח הקלילה. שלווה נופלת עלינו כשאנחנו מבינים עד כמה התקרבנו אל עצמינו מאז תחילת המסע. ככל שמתקדם הזמן הכל נכנס למקומו. כל התקלות שהיו באוטובוס ובקרוואן, תקלות של התחלה, כבר תוקנו, אנחנו נכנסים לשגרה מבורכת של שינויים נעימים.
מתכננים את היציאה לחלק הבא, נסיעה לקנזס שם מתקיים פסטיבל נוסף שבו נקים את המאהל. קנינו לנו אוהל רנסנסי מפואר שלוקח פחות משעה להקים אותו. אנחנו מתמקצעים.
הדברים ממשיכים להסתדר באופן מופלא כמו כלים שלובים ואנחנו מרגישים מבורכים.
-
גילית_ט*
- הודעות: 1561
- הצטרפות: 20 דצמבר 2006, 13:10
- דף אישי: הדף האישי של גילית_ט*
המסע של משפחת אילן
ואנחנו מרגישים מבורכים שאת משתתפת אותנו, תודה, מקסים, מעורר השראה ומחשבה.
-
עצם_מעצמי*
- הודעות: 265
- הצטרפות: 08 נובמבר 2010, 04:02
- דף אישי: הדף האישי של עצם_מעצמי*
המסע של משפחת אילן
אכן,שובר לבבות הסיפור שלכם
כמיהה
תודה
כמיהה
תודה
-
עולם_חדש_מופלא*
- הודעות: 833
- הצטרפות: 18 יולי 2010, 13:26
- דף אישי: הדף האישי של עולם_חדש_מופלא*
המסע של משפחת אילן
ואנחנו מרגישים מבורכים שאת משתתפת אותנו, תודה, מקסים, מעורר השראה ומחשבה.
המסע של משפחת אילן
איזה מסע מרתק ! מעורר השראה.
איפה אתם עכשיו ? עדיין נודדים בפסטיבלים ??
איפה אתם עכשיו ? עדיין נודדים בפסטיבלים ??
המסע של משפחת אילן
_אכן,שובר לבבות הסיפור שלכם
כמיהה_
ואנחנו מרגישים מבורכים שאת משתתפת אותנו, תודה, מקסים, מעורר השראה ומחשבה.
תודה על כנות ושיתוף בתובנות ובחיים, ותודה על "סיבוב בחו"ל" שהרגשתי כשקראתי אותך..
שבוע מבורך!
כמיהה_
ואנחנו מרגישים מבורכים שאת משתתפת אותנו, תודה, מקסים, מעורר השראה ומחשבה.
תודה על כנות ושיתוף בתובנות ובחיים, ותודה על "סיבוב בחו"ל" שהרגשתי כשקראתי אותך..
שבוע מבורך!
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
תודה שאתם איתנו בחוויות...
פולה - לשאלתך, אנחנו גם במסע וגם על סף של יצירת מקום קבוע עם קהילה ובסיס. הפכנו את הפסטיבלים לעסק ככה שאנחנו בונים לנו מסלול שייאפשר גם טיולים וגם קביעות, בשאיפה לאיזון הכי טוב שאפשר. כרגע אנחנו בטקסס בונים בנין של קבע (חלק מהפסטיבלים בנויים ממש כמו עיר מתקופת הרנסנס) ומתחילים עונה די עמוסה בפסטיבלים עד סוף מאי. הפכנו את כל הדבר הזה לאורח חיים.
דרך אגב, השנה באה אלינו בת של חברים מהארץ להיות איתנו בערך ארבעה חדשים. בזמן שהיא איתנו היא מטיילת ובסופי השבוע היא שומרת לנו על אלייה בן השלוש וחצי שמתרוצץ בפסטיבל וצריך השגחה. שנה הבאה נצטרך עוד פעם מישהי (הבת הזו תיהיה כבר בשנת שירות או בצבא) אז המשרה פתוחה למעוניינים...
פולה - לשאלתך, אנחנו גם במסע וגם על סף של יצירת מקום קבוע עם קהילה ובסיס. הפכנו את הפסטיבלים לעסק ככה שאנחנו בונים לנו מסלול שייאפשר גם טיולים וגם קביעות, בשאיפה לאיזון הכי טוב שאפשר. כרגע אנחנו בטקסס בונים בנין של קבע (חלק מהפסטיבלים בנויים ממש כמו עיר מתקופת הרנסנס) ומתחילים עונה די עמוסה בפסטיבלים עד סוף מאי. הפכנו את כל הדבר הזה לאורח חיים.
דרך אגב, השנה באה אלינו בת של חברים מהארץ להיות איתנו בערך ארבעה חדשים. בזמן שהיא איתנו היא מטיילת ובסופי השבוע היא שומרת לנו על אלייה בן השלוש וחצי שמתרוצץ בפסטיבל וצריך השגחה. שנה הבאה נצטרך עוד פעם מישהי (הבת הזו תיהיה כבר בשנת שירות או בצבא) אז המשרה פתוחה למעוניינים...
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
לומדים לחיות את החיים – הפרק הרביעי
Twenty years from now you will be more disappointed by the things that you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor.
Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.
הנסיעה של שעות באוטובוס מוציאה מכולנו את הכל. אתם יכולים לתאר לעצמכם ארבעה ילדים, מתוכם שני בנים בגיל סוער של 9 ועשר, בת דעתנית בת 7 ותינוק בן שנה ושמונה חדשים דעתן בפני עצמו, אבא בעל דם חם ואמא בעלת מזג סוער לא פחות,ביחד בנסיעה ארוכה.... יש רגעים של משחק מדהים ביחד, שאלות ותשובות, שיחות ביננו ובינם, בינם לבין עצמם וכל אחד עם עצמו ויש רגעים של התפרקות. הבנים הולכים מכות, התינוק מתנתק ומחפש את השקט שלו במשחק עם המכוניות שלו, הבת מקבלת מהבנים מכות וצועקת ואני חושבת ברגעים כאלו על זה שמזל שהמציאו את הנשימה העמוקה. אני מתנתקת גם כן מהבלגן, מבינה שזה חלק מהמסע הזה, יודעת שזה עובר ולא מתרגשת מזה. לאורי ולי יש הסכם שהוא אחראי על הנהיגה המסובכת (ניסיתי ונהגתי איזה עשר דקות את הרכבת שלנו שהיא באורך של 20 מטר!!!!) ואני עם הילדים. משאיות שעוקפות אותנו מעיפות את הקרוואן וצריך לדעת איך להחזיר אותו לקו ישר עם האוטובוס. הצלחתי לעמוד בזה אבל זה דורש הרבה מאד תשומת לב ואם אני נוהגת אז אורי יושב מאחורה עם הגן גורים שלנו והוא מעדיף לנהוג...
אז אני איתם ויש לנו הרבה מאד רגעי קסם. אני הכי אוהבת את הרגעים שהילדים נצמדים לחלון, אליה הקטן נדחק בינהם והם מגלים עולמות חדשים. לפעמים אנחנו רואים צבי או ארנבת, לפעמים זה פרחים חדשים או אגמים נרחבים, לפעמים סתם בוהים בחלון וחולמים. כל אחד והחלום שלו.
יש לנו נוהלים ליציאה לנסיעה. נוהל הכנת קרוואן, נוהל הכנת אוטובוס, נוהל הכנה רגשית של כולנו ליום שהולך להיות ונוהל מציאת פארק לשינה.
אמריקה ערוכה באופן מדהים לטיול בקרוואנים. יש פארקים אינספור לחניית קרוואנים בלילות ויש תחנות מנוחה על הכבישים הראשיים שבחלק מהמדינות אפשר גם לישון בהם בלילה.
יש תחנות דלק שבהן אפשר לרוקן את מערכת המים והביוב המצטברים ובהן יש שפע של מידע על פארקים מעניינים ומכיוון שהעוגנים שלנו כרגע הם פסטיבלים בהם אנחנו יוצרים את המאהל הבדואי שלנו ומתפרנסים ממנו, אנחנו משלבים טיול שעובר בין הנקודות הללו.
האמת היא שמצאנו פתרון מופלא למימון של טיול. פסטיבלים אנחנו מגלים יש בכל מקום והם מתקיימים במשך כל השנה. המוצר שלנו מבוקש ופותח לנו הרבה אפשרויות בחירה. כרגע אנחנו מתרכזים במרכז ומערב ארה"ב אבל אם רק נרצה נוכל לעבור למזרחה.
איזה כיף זה לחיות כשאנחנו בוחרים את המסלול.
זה לא משנה איפה אנחנו חיים ובמה אנחנו עוסקים אני מאמינה שכולנו בוחרים כל רגע ורגע את מסלול חיינו. רק שבחיים כאלו שטיול או מסע הם חלק בלתי נפרד ממנו, המטפורה של בחירת המסלול מקבלת משמעות ממשית.
כל מקום שאנחנו עוברים בדרך יכול להיות תחילתו של סיפור חיים. אני חושבת לי על כמה אנשים גרים בכל המקומות הללו, כמה סיפורי חיים, כמה אפשרויות.
השטחים העצומים מעוררים רצון להקים כאן משהו. כפר, חווה, מרכז ספא וריפוי או כל דבר אחר. כמה חלומות אפשר להגשים כאן.
כמה שטחים יש באמריקה. אנחנו עוברים חוות עצומות שאורי אומר שכל המושב שבו הוא גר בילדותו אינו שווה לגודל של חווה אחת אותה אנחנו רואים. "הכל ענק באמריקה" מקבל כאן זווית ראייה חדשה שכשאנחנו עושים הכירות עם החוות הללו.
אנחנו בלואיזינה. עוברים אותה כמעט בנסיעה רצופה. אנחנו נוסעים על כביש מהיר אבל פחות מרכזי מהכביש המהיר שנוסע מפלורידה מערבה, לחוף המערבי. אנחנו מעדיפים כשאפשר לקחת את הדרך הפחות מטויילת ולעבור בתוך המדינות עצמן, לא רק לידן. אנחנו נוסעים המון המון. אני מתרחבת בתוכי כשאני חווה את האנרגיה של אלבמה, לואיזינה וטקסס. אמריקה חדשה מתגלה לפני.
משהו שמחבר אותי הרבה יותר לאדמה מאשר העיר ההומה מיאמי. משהו שמחבר לפשטות של החיים. אני אגלה את זה עוד ועוד במהלך שהותי במרכז המערבי של ארה"ב, מה שנקרא
ה Mid West .
אנשים
"אלוהים שם את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. תמיד" רוני, מנהל בפארק בטקסס.
בכל טיול אפשר לראות נופים ואפשר לפגוש אנשים. אנחנו נהנים משני המפגשים כשאנחנו עוצרים בפארק מקסים בטקסס, שוב בכביש שאינו כביש ראשי תודות לספר פארקים שרכשנו ושמביא אותנו לפארקים שאינם יושבים דווקא על דרכים ראשיות. הפארק יושב על אגם קסום עם יער עבות של עצי מחט. הילדים מיד מוצאים את עצמם על החוף שעל שפת האגם ואנחנו מדברים עם רוני. רוני מנהל בפארק וחי שם כבר שמונה שנים. איש מענין שאיבד הכל בחיים ומצא את אלוהים שלו במקום הקסום הזה. למרות כל מה שהוא עבר הוא מלא תודה על גן העדן שהוא נמצא וחי בו. אנחנו מתחילים ללמוד את אנשי הכפר, אנשי העיירות הקטנות, אנשים מסוג שונה ממה שאפשר למצוא בערים הגדולות.
אני מתחילה להתאהב באמריקה. זו אמריקה האמיתית, אמריקה שאינה חיה את האורות של הערים הגדולות וגם לא את הדרישות שהן מציבות לחיים. אלו אנשים שחיים חיים.
אנחנו שוהים בפארק הזה יומיים בהם הילדים ממשיכים להתקרב אל עצמם, כל אחד אל עצמו ואחד אל השני. זו הפעם הראשונה מאז שיצאנו מביתנו ועברנו לקרוואן שאנחנו חונים במקום שאינו פסטיבל או אצל חברים. שאנחנו נמצאים עם עצמינו והטבע, אין הסחות דעת ואין רעשים מיותרים שמושכים את תשומת הלב. הילדים בתהליך מופלא של מציאת היצירתיות שלהם והחברות החדשה בינם לבין עצמם בתוך המערכת הזו וכולנו מרגישים איתה טוב.
אנחנו ממשיכים להפטר מדברים מה שמביא את כולנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו של החיים. משחקים עם מה שיש ומה שיש זה בחוץ, קוראים ספרים שאנחנו קונים בחנויות יד שנייה והנה עדן שחשב שהוא לא ייקרא משהו אחר ממה שהוא קרא קודם, מסתגל ומוצא עניין בספרים מסוג חדש, כי זה מה שיש.
מושך אותי לדבר עם אנשים ולהכיר אותם מקרוב. אמריקה שכל כך מורגלת בריחוק מתגלה כאמריקה של אנשים שכן אוהבים קירבה ושל אנשים שמוכנים לשתף לעומק במי שהם. כולם רוצים שיאהבו אותם, כולם רוצים להרגיש שמתעניינים בהם ואני מסוקרנת להכיר את אנשי המיד ווסט. אנשים חמים ומיוחדים אני מוצאת. אנחנו נמצאים בקנזס. אמצע שומקום, כך זה נראה בהתחלה. אבל החלטתי שכל מקום שאליו אני מגיעה יקרה לי בו איזה שהוא קסם, איזה שהוא נס. והנס הזה הוא אנשים. יש אנשים יקרים ומדהימים בכל מקום ואני פתוחה להכיר אותם.
זכינו להכיר כאן את קן ואת לארי. לארי הוא בעל המקום, בעל הפארק שמכסח את הדשא כל יומיים. רעש מכונות כיסוח הדשא מרעיד את הקרוואן הרבה יותר ממה שהדשא יכול להכיל כך נראה לי. הוא משבח בדרכו החמימה והעדינה את ילדינו שעשו לנו את הכביסה המשפחתית בחדר הכביסה המקומי.
קן עובד אצל לארי וגר בפארק הקרוואנים הזה והוא חי במהלך חייו בכל אחת מחמישים המדינות של ארה"ב. שאלתי אותו למה הוא בחר לחזור דווקא לכאן, וויצ'יטה, עיר קטנה בקנזס שאחר כך קראנו עליה שהיא נחשבת לאחת מהמקומות בעלי איכות החיים הגבוהה יותר באמריקה, אבל לנו היא נראתה ממש המרכז של שומקום.
קן השיב לנו תשובה טיפוסית לאפיים של בני המיד ווסט. הוא חזר כאן כדי לחיות ליד הוריו המזדקנים. הוא חזר כדי להיות קרוב למשפחה. אנשי המיד ווסט הם בעלי ערכי משפחה חמים ושל ביחד.
קן הוא עולם ומלואו של אדם כל כך שונה מאיתנו. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם אבל אליה הקטן שמרים אליו את ידיו הקטנות כדי שהוא יישא אותו על הידיים ממיס אותו.
"אל תצלמו את זה" הוא מבקש בצחוק... "זה יישבור לי את התדמית של מישהו שלא אוהב ילדים".
אבל הלב הרך שלו מתגלה כשאלייה לא עוזב אותו ומחבק אותו. הוא מדבר איתנו שעות ואנחנו אוהבים להקשיב. להכיר עוד אדם שהוא עולם ומלואו של חוכמה ורגשות ואהבה וכאב ורוצה לגעת בזה. רק שנקשיב לו. השאלות שאנחנו שואלים אותו הן כאלו שאולי לא שאלו אותו מעולם. אנחנו באמת מתעניינים ורוצים להכיר אותו מקרוב.
אין כמו אנשים.
אין כמו אהבה לאנשים.
יציאה מעבדות לחירות בפסח בקנזס
ערב לפני ערב פסח הגענו לוויצ'יטה, קנזס. קנזס היא חלק ממה שנקרא ה – MID WEST של ארה"ב. למיד ווסט יש מאפיינים שונים מתרבות ועד מזג אויר.
קנזס היא רמה ענקית יחסית במונחים של הרמה שאני הכרתי בחיי בישראל, רמה שלא נגמרת של שטחים נרחבים של עשב יבש בעונה הזו, עצי מחטים שירוקים כל השנה ועונה של אביב שמתאפיינת בגשמים וסערות שיכולות להתפתח גם לסופות טורנדו. יום אחרי חג הפסח היתה פה סופה כזו, היתה אזהרת טורנדו. אורי הכין אותנו על איך מתנהגים במקרה שיש טורנדו כאשר במקרה שלנו זה לא כל כך פשוט כי הקרוואן עשוי כאילו מקרטון וכל הפארק הזה הוא אוסף של קופסאות כאלו, קרוואנים ללא כל בנין ממשי להסתתר בו. החלטנו על מעבר לאוטובוס או פריצה למחסן המקומי במידת הצורך. נותר לנו להתפלל. באותו היום נהרגו חמישה אנשים בסופות טורנדו בטנסי וארקנסו. חלק מהילדים די פחדו. זה מענין לעמוד מול סכנות של אמא טבע, סכנות שאינן צפויות. בפלורידה היינו נתונים להוריקנים אבל אותם לפחות היה אפשר לצפות. טורנדו היא סופה שמתפתחת בבת אחת, אפשר לדעת עליה זמן קצר מאד לפני שהיא מתהווה. בזמן שאורי לימד את כולנו על סופות הטורנדו, ובדיוק כשהוא סיפר על כך שיש אזעקות במקרה של היווצרות סופה כזו נשמעה באויר אזעקה כזו. זה היה מוזר לשמוע אזעקה שמזהירה מאמא טבע ולא משום דבר אחר...
אז הגענו לכאן יום אחד לפני סדר פסח. זה היה יום ההולדת שלי. היתה לנו נסיעה מאד ארוכה של יומיים מטקסס לקנזס והגענו כולנו די שפוכים. האנרגיה השונה של המקום ביחד עם הנסיעה הארוכה הביאה אותנו לצורך אדיר במנוחה. הגענו למקום שבו נשהה שבועיים וזה עושה שקט. אחרי נדודים של חודש בערך אנחנו ניהיה קבועים לשבועיים. כולנו צריכים את זה.
האביב בתקופה זו יכול להיות מקסים ויכול להיות גשום וקר. אנחנו זכינו לעונה גשומה וקרה יחסית. יש ימי שמש חמימים שבהם כולנו בחוץ הרבה ויש ימים כמו היום, גשם כל היום, כולנו דחוסים בקרוואן, צריכים ללמוד להסתדר אחד עם השני בתוך הקופסא הקטנה שלנו. אנחנו צריכים גם להתחיל להכין את הלאפות לפסטיבל הקרוב והמקום היחידי שאורי ואני מצליחים להפעיל את הגזייה עם הסאדג' המאולתר מווק ברזל הפוך ולעשות שם את הלאפות הוא האוטובוס שמוכיח את עצמו יעיל כחדר נוסף בשעת הצורך.
שאלה ששמחתי שלא שואלים אותי בשבועות האחרונים – "איפה תיהיו בפסח?"
היציאה האמיתית שלי מעבדות לחירות היא לא לשאול את עצמי היכן אני בפסח הפעם. אמרנו לעצמינו שאם זה יסתדר לחגוג עם חברים אז יופי ואם לא אז נחגוג עם עצמינו איפה שניהיה. לא ידענו היכן בדיוק ניהיה בערב החג. מצאנו את עצמינו ב וויצ'יטה קנזס, בפארק הקרוואנים המבודד משהו, כמעט אין נפש חיה בחוץ, בטח שלא יהודים.
ביום של ערב החג שכבתי במיטה רוב שעות היום, חולה ותשושה. שעתיים בערך לפני החג קמתי והחלטתי לעשות ארוחת חג משפחתית ולחגוג את הערך החשוב ביותר של פסח עבורי, היציאה מעבדות לחירות. יציאה מעבדות לחירות בכל המובנים של החיים. החופש לחגוג את החג עם עצמינו בלי הלחצים המיותרים של החג היה מופלא. תוך שעתיים הצלחתי לעשות קניות, לבשל מרק עוף עם קניידלעך (היה ממש מרגש למצוא מדף של אוכל כשר בסופר המקומי), להכין דג ותפוחי אדמה, סלט ולערוך שולחן עם מפה לבנה, מצות ויין ופרחי בר מקומיים שנוגה אספה יום קודם.
דיברנו על היציאה מעבדות לחירות הפרטית של כל אחד. החופש שלי היה הפעם להבין שבני משפחתי מעדיפים לאכול ולשתות מאשר לשיר ולדבר על דברים עמוקים כמו חופש וזו היתה יציאה אמיתית מעבדות לחירות עבורי, לשחרר את הציפיות שלי שהם יתעניינו במה שאני מתענינת ואז להתאכזב שהם לא.
חירות היא פנימית ושיר הוא בלב. לחגוג את ערב הפסח בוויצ'יטה, קנזס, רחוקים מכל מה שהוא מוכר וידוע, לשחרר דפוסים של צריך או לא צריך ולעשות את החג כי הלב מרגיש להגיד תודה והערכה לדרך שלנו ולאלוהים. החופש הפעם היה אמיתי ומוחשי.
במקום הזה היה לי עוד מפגש עם נשמות אינדיאניות שהיה מאד אישי ומרגש ולימד אותי על השבט המקומי. בתחושה מוזרה של שייכות למקום שלא הכרתי קודם סיימנו את השהות שלנו בפארק הזה.
To live a creative life, we must lose our fear of being wrong.
אנחנו מצאנו את עצמינו מתמקצעים עוד בהכנת האוכל והקמת המאהל. יש לנו כבר אוהל רנסנסי לתפארת שבו אנחנו מניחים את האביזרים המזרח תיכוניים שלנו כמו המחצלות, הקישוטים והקומקומים האוטנטיים.
פסטיבל קצר של יומיים שלאחריו אנחנו נוסעים לאוקלהומה השכנה מדרום. האיזור אליו אנחנו מגיעים מפתיע אותנו ביופיו. לא ידענו למה לצפות באוקלהומה אבל גילינו מדינה עם גבעות ירוקות יפהיפיות והרבה מאד מים. בחרנו שוב פארק מתוך הספר פארקים שלנו והגענו לפארק הסוקויה.
פארק טבע מהמם ביופיו. התעוררנו הבוקר ולא שמענו דבר מלבד ציוץ ציפרים. הפארק ענק, 2,400 אייקר שהם כ 9,700 דונם ומרוחק מכל כביש שהוא. הגענו לכאן אחרי נסיעה של יום אחד שבו גמענו 400 ק"מ. אחרי שעברנו בקנזס שבועיים עם מזג אוויר שרובו היה מאד סוער אנחנו מגיעים לאוקלהומה לשבוע של שמש נעימה. אנחנו ממשיכים את ההכירות שלנו עם הטבע ואנשי המיד ווסט והמפגש מאד מאד מענין. העובדה שאנחנו לא רק מבקרים במקומות הללו אלא גם חיים בהם מעצם העובדה שאנחנו עובדים במקום מעניקה לנו הזדמנות לחוות את האנשים והאנרגיה של המקום לא כתיירים אלא כמי שחי בו.
התעוררנו לתוך הטבע הזה וטיילנו כולנו ביחד טיול בוקר אל האגם הגדול שסביבו מתפרס הפארק ואל תוך היער שם ראינו צבאים. עצרנו ליד חוות הסוסים של המקום ומחר נלך כולנו לרכב עליהם לטיול של שעה. בינתיים ליטפנו אותם במשך שעה ארוכה, סוסים יפים וכל כך שייכים לנוף המקומי, נוף המערב הפרוע שהיום הוא מיושב ומלא חוות רחבות ידיים.
התקופה היא האביב, העצים שהיו בתרדמת חורף מתעוררים לתוך לבלוב ירוק מרגש. החיים חוזרים אל היער במחזוריות הטבע ואנחנו נמצאים כאן בתקופה היפה הזו. בשבוע ששהינו בפארק אנחנו זוכים לראות את העצים מתמלאים בלבלוב הירוק שלהם ואת היער כולו כאילו מתכסה בשמיכה ירוקה רעננה. אורי שם לב לעובדה הזו יום אחד ואז התחלנו לעקוב אחרי השמיכה המתעבה הזו יום יום.
ליד האגם הקסום פגשנו ציפורים אקזוטיות וצבעוניות שלא הכרנו קודם. ציפור אצילית אחת תפסה את עיני במיוחד. הלכתי ועקבתי אחרי זוג ציפרים כאלו שעפו בין העצים. הציפור פותחת את הזנב שלה כשהיא עפה כמו מספריים. והיא אכן נקראת ככה. ציפור מספריים והיא הציפור הלאומית של אוקלהומה, כך אני לומדת מאוחר יותר. בנוסף לציפור הזו אנחנו מוקפים בשלדגים קטנים בצבע טורקיז מהמם, פינקים קטנים וצבעוניים והקרדינל האדומה שצובעת את היער הירוק בנקודות אדומות קפצניות. חגיגה של צבעים ושל קולות ציפצוף ושירת ציפרים מרגשת.
בזמן שאני עובדת בקרוואן ומנהלת את ענייני העבודה שלנו הילדים חוקרים את הטבע בחוץ. הם עומדים על גזע עץ גדול שנפל ומנסים לתפוס לטאות. שלושת הגדולים חוקרים ולומדים על כל מה שנמצא בו, אורי מדליק מדורה ואלייה מצטרף פעם אל הגדולים, פעם אל אורי ופעם לינוק אצלי. הוא מסתובב ערום וחפשי וכמו הילדים האחרים נראה כמו עוד פרח במרחב הטבעי והפרוע הזה.
אורי מגלה פתאום איילה שעומדת ממש ליד הקרוואן שלנו ואוכלת עשב. היא לא מתרחקת גם כשאנחנו מגלים אותה ומתקרבים אליה קצת. איילה לבנת זנב, אנחנו חושבים שהיא בהריון ורואים מקרוב את העיניים השחורות הגדולות שלה כשהבנים מנסים להתקרב אליה עוד. אורי מלמד אותם את דרך ההתנהלות של גששים, איך ללכת בשקט בלי להבהיל את החיה והם מצליחים ללכת בעקבותיה עוד כמאתיים מטר ומתקרבים אליה עד לכדי שניים שלושה מטר עד שעדן מועד על אחד הענפים והיא בורחת.
אורי ואני מבינים כל פעם יותר לעומק את עומק השינוי של החיים שלנו.
אנחנו לא מטיילים טיול שנגמר בעוד חודש ואפילו חדשיים. אנחנו מגלים דרך חיים. אנחנו זוכים לטייל במקומות קסומים ולעבוד תוך כדי בעבודה מהנה של יומיים בשבוע אם זה פסטיבל רצוף ולפעמים יש כמה וכמה שבועות בלי עבודה בכלל.
אנחנו לומדים על עצמינו כל כך הרבה דברים שחלקם הגדול יתברר לנו בטח רק שנים אחר כך.
מתוך המקום הזה אני יכולה להתסכל מאיפה באתי. פורט לודרדייל, מיאמי, פלורידה, מעוז של פלסטיק ורכוש, הישגיות וריצה אחרי מה? אחרי ארבע שנים שחיינו שם אנחנו עוצרים לפעמים לרגע להעריך את גודל השינוי שיצרנו לעצמינו. כמה קל להיסחף לחיות בעיר הגדולה, בריצה אחרי כל כך הרבה דברים לא חשובים לנו ולתת לחיים לברוח בין האצבעות.
חשבתי על כמה אנחנו מוציאים על טיפולי נפש גוף ורוח כדי לתקן את מה שיצרו החיים הלא אמיתיים שלנו? כמה אנשים שאיתם באתי במגע ורוצים לעצמם ריפוי כזה או אחר היו יכולים להשיג אותו אם רק היו יודעים לבחור את אורח החיים הבאמת מתאים להם? אנחנו זוכים לזמן גדילה משותפת עם הילדים, משהו בעל ערך אמיתי עבורנו.
חגגנו את פסח לפני כשבועיים והמשמעות הכי חשובה שלו בעיני, היציאה מעבדות לחירות הידהדה בי למול המסע שלנו. אמרתי לאורי שהחופש הגדול ביותר הוא לחיות ללא פחד. וההיפך לחיים ללא פחד הם חיים עם אמונה ואהבה.
מתוך החיים הלא דתיים שלי אני מחזקת את האמונה שלי בבורא עולם כל יום ויום שעובר.
האלוהות אליה אני מתחברת היא אוניברסלית ולא דתית במובן המקובל של המילה אבל אני רוצה להגיד לכם שללא האמונה באלוהים אני לא יודעת איך הייתי מתקדמת במסע הזה.
הייתי צריכה אולי הרבה יותר ידוע ומוכן מראש, הייתי הרבה פחות סומכת על כך שהדברים הנכונים יקרו לי ברגע הנכון ובזמן הנכון. אני אעשה את מה שאני צריכה לעשות מתוך הקשבה לאלוהים ולהדרכה הפנימית והגבוהה שלי ולכן זה יעשה בזמן הנכון, במקום הנכון, ובזרימה ואהבה.
וכך אני בוחרת לחיות.
המסע שלנו אינו רק טיול יפה או מענין. זוהי יצירה של דרך חיים והיא יותר מהכל מאמנת אותנו בלחיות את הידיעה שאנחנו היוצרים של חיינו.
ועכשיו, כשאני יושבת כאן בתוך הקרוואן וכותבת ויש יום כל כך יפה בחוץ, הילדים משחקים להם בשמש ואני עוזבת את הבפנים לטובת משחק וטיול עם הילדים בחוץ.
יותר מהכל המיד ווסט לימד אותנו להיות במקום הזה של לא צריך לרוץ לשום מקום, הכל בסדר, הכל רגוע ואפשר לחיות ללא דאגה.
בזמן שאורי ואני יושבים יום יום ליד המדורה, הילדים עסוקים, מזג האויר נפלא ופסטיבל חדש של חמישה שבועות מתחיל בעוד שבוע אנחנו מסתכלים על עצמינו ושואלים – באמת אפשר לחיות ככה? אורי מגלה שהוא מסוגל לחיות ללא דאגה, זה מוזר לו בהתחלה. כמו חליפה חדשה שנתפרה לו אחרי שכל חייו הוא היה רגיל לאחרת. אני לומדת שאפשר לחיות בלי לרצות להשיג עוד הישג, בלי לרצות להרים עוד פרוייקט או להשפיע בתנועות גדולות. אני לומדת במיד ווסט להרגיש טוב עם משפחתי ועם חיי היום יום שלי ולדעת להיות מסופקת מכך.
אנו משילים מעצמינו ציפיות ולומדים לעשות דבר מאד מאד פשוט.
קוראים לו – לחיות.
24-Apr-09
הילדים
ככל שעובר הזמן במסע אני יכולה לראות יותר ויותר את השינויים שהילדים עוברים ואת ההשפעה של המסע עליהם. היום, כמעט שלושה חדשים אחרי שעזבנו את ביתנו ועברנו לקרוואן אני רואה אותם כמו פרחים באביב, נפתחים ומפיקים ריח ניחוח של חיים.
ההתחלה היתה הסתגלות. נכון שהם באו מחינוך ביתי פתוח (חוץ מגל שהיה בכיתה ב' בבית ספר רגיל בשלושת החדשים שלפני היציאה למסע) כך שהמעבר לחיים ללא מסגרת בית ספר היתה מעין המשך לחיים בבית אבל בכל זאת היה מעבר לסגנון חיים אחר והמעבר הזה דרש תקופת הסתגלות.
כרגע אנחנו בפארק הסוקויה באוקלהומה. במקום יש מרכז טבע קטן והילדים בחרו ללכת לשם איך שהגענו לפארק. הם שהו שם שעות עם האחראית במקום ולמדו ממנה על כל החיות שנמצאות שם. הם לקחו ממנה דף עבודה ושקית נייר ולמחרת בבוקר, ביוזמתם, הלכו לחפש ביער את כל מה שנמצא ברשימה. מילים שהם לא הבינו הם שאלו אותנו וביחד, שלושתם, עדן, גל ונוגה, יצאו בהתלהבות ללמוד על הטבע במקום.
אנחנו לא יזמנו שום דבר בנושא. לא שאלנו אותם אם הם רוצים ללמוד על המקום, לא דחפנו אותם לדבר עם האחראית על מרכז הטבע ולא ייעצנו איך ללמוד.
הכל היתה בחירה שלהם ואנחנו, תפקידנו הסתכם בכך שחשפנו אותם למקום הזה ובטחנו בסקרנות הטבעית שלהם וביכולת הלמידה שלהם.
יום למחרת הם גילו שאפשר להתנדב כאן במרכז הטבע וביוזמתם הביאו לנו את הניירות הדרושים כדי לרשום אותם להתנדבות, הם דאגו להחזיר אותם חתומים למרכז ולברר האם הם התקבלו לעבודה. היום זה היום השני שבו הם מבלים שם שעות בלנקות את הכלובים של הקויוטה והשועלים, נחשים ונשרים. הם יכולים גם לבחור לשחק במחשב או לראות סרטים אבל הם בחרו דבר שונה. מתוך רצונם שלהם.
ואני למדתי לכבד אותם גם אם הם בוחרים לשבת מול המסך.
ברגע ששיחרתי את הציפיה שלי לאיך למידה צריכה להיראות, מתי היא צריכה להיעשות ובאיזה קצב, התחלתי למצוא ילדים שיודעים לאזן בין פעילות למנוחה, בין שיעמום ליצירה, בין ריקנות ולהתמלאות ובין ספיגה לעיכול.
הילדים מקבלים מכך הרבה מאד בטחון אישי פנימי. הם לא צריכים להוכיח לנו שום דבר כדי להיות אהובים ורצויים ואם הם ייבחרו למלא משימה שהם לקחו על עצמם או לא, זוהי אחריותם שלהם.
למדתי אני לבטוח שאם ילד רוצה להתקדם למקום כלשהו, הוא ייצור לעצמו את התנאים לכך.
אני אוהבת לראות את הילדים שלנו לומדים כי הם רוצים ללמוד.
מאז שהגענו לכאן לפארק המקסים הזה הם בתהליך חקירה ולמידה מתמשך בלי שאורי או אני ביקשנו מהם.
המפגש שלהם עם עולם המבוגרים מוליד תובנות והחכמה מדהימים ומרגשים.
אני צומחת וגודלת עוד אל תוך האפשרות שאם גם בגידול הילדים שלנו נפתח את האמון ונבטח, נבטח בכך שהם באמת ילדים של אלוהים ומה שנכון להם הם יגלו בעצמם, נבטח ביכולת הלמידה שלהם והתקשורת עם החברה, נבטח שהעולם שהם ייצרו יכול להיות אולי יותר טוב מזה שאנחנו יצרנו ואם רק נפנה את השטח, ננקה אותו מהדיעות שלנו ומהאמונות שלנו ונשאיר להם דף חלק להביא את שלהם, נוכל לצפות בעולם חדש שלם שנוצר לנגד עיננו.
נוכל לתת לאלוהים לגדל אותם רוחנית בזמן שאנחנו דואגים לצרכיהם הפיזיים והרגשיים.
במילה אחת – נאהב. כשאנחנו אוהבים אנחנו מזינים רגשית הכי בריא שאפשר, גם אם זה אומר לשים גבולות. כשזה בא מאהבה זה נעשה נכון ובריא. האוכל שאנחנו מכינים מזין הרבה יותר כשהוא מבושל באהבה. השאר נשאר מרחב פתוח ליצירה שלהם את עצמם ואת העולם.
וכדי לאהוב אותם באופן בריא אנחנו צריכים ללמוד דבר לא פחות חשוב שאולי הוא אבן היסוד לאהבה ללא תנאי לילדינו והוא – לאהוב את עצמינו.
היום זה היום הרביעי ברציפות שהילדים הולכים להתנדב במרכז הטבע כשהם רצים לשם כל יום בשמחה. הכרנו במרכז בחור צעיר שעובד שם בשם דריי, איש צעיר יפהיפה, מוצאו חציו אפריקאי וחציו שבט האפאצ'י. למדנו על כך שיש שבטים אינדיאנים שלקחו לעצמם עבדים כושים ויש כאלו שהרגישו שווים להם מההתחלה והתחתנו איתם.
למדנו גם על כך שאוקלהומה נחשבת למדינת האינדיאנים. כשממשלת ארה"ב פינתה אותם מכל מיני התיישבויות שלהם ברחבי ארה"ב, הם התכנסו באוקלהומה. יותר מחמש מאות שבטים מצאו כאן את ביתם, מרצון או שלא מרצון. בזמן השהות שלנו כאן נלמד עליהם עוד.
הילדים חזרו היום מהמרכז עם נחש לא ארסי שהם מצאו על הכביש, צבעו ירוק כמו העלים הרעננים של העצים פה ביער. חיפשנו באינטרנט איזה סוג הוא ומה הוא אוכל והם יצאו ליער לחפש לו חרגולים וצרצרים. עד שהם חזרו הוא הפסיק לזוז. כנראה נדרס על הכביש ומת. הנחש הוחזר אל האדמה.
למידה מתוך החיים.
ועד לפעם הבאה,
תבורכו בחיים עם חופש,
אילני
Twenty years from now you will be more disappointed by the things that you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor.
Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.
- Mark Twain
הנסיעה של שעות באוטובוס מוציאה מכולנו את הכל. אתם יכולים לתאר לעצמכם ארבעה ילדים, מתוכם שני בנים בגיל סוער של 9 ועשר, בת דעתנית בת 7 ותינוק בן שנה ושמונה חדשים דעתן בפני עצמו, אבא בעל דם חם ואמא בעלת מזג סוער לא פחות,ביחד בנסיעה ארוכה.... יש רגעים של משחק מדהים ביחד, שאלות ותשובות, שיחות ביננו ובינם, בינם לבין עצמם וכל אחד עם עצמו ויש רגעים של התפרקות. הבנים הולכים מכות, התינוק מתנתק ומחפש את השקט שלו במשחק עם המכוניות שלו, הבת מקבלת מהבנים מכות וצועקת ואני חושבת ברגעים כאלו על זה שמזל שהמציאו את הנשימה העמוקה. אני מתנתקת גם כן מהבלגן, מבינה שזה חלק מהמסע הזה, יודעת שזה עובר ולא מתרגשת מזה. לאורי ולי יש הסכם שהוא אחראי על הנהיגה המסובכת (ניסיתי ונהגתי איזה עשר דקות את הרכבת שלנו שהיא באורך של 20 מטר!!!!) ואני עם הילדים. משאיות שעוקפות אותנו מעיפות את הקרוואן וצריך לדעת איך להחזיר אותו לקו ישר עם האוטובוס. הצלחתי לעמוד בזה אבל זה דורש הרבה מאד תשומת לב ואם אני נוהגת אז אורי יושב מאחורה עם הגן גורים שלנו והוא מעדיף לנהוג...
אז אני איתם ויש לנו הרבה מאד רגעי קסם. אני הכי אוהבת את הרגעים שהילדים נצמדים לחלון, אליה הקטן נדחק בינהם והם מגלים עולמות חדשים. לפעמים אנחנו רואים צבי או ארנבת, לפעמים זה פרחים חדשים או אגמים נרחבים, לפעמים סתם בוהים בחלון וחולמים. כל אחד והחלום שלו.
יש לנו נוהלים ליציאה לנסיעה. נוהל הכנת קרוואן, נוהל הכנת אוטובוס, נוהל הכנה רגשית של כולנו ליום שהולך להיות ונוהל מציאת פארק לשינה.
אמריקה ערוכה באופן מדהים לטיול בקרוואנים. יש פארקים אינספור לחניית קרוואנים בלילות ויש תחנות מנוחה על הכבישים הראשיים שבחלק מהמדינות אפשר גם לישון בהם בלילה.
יש תחנות דלק שבהן אפשר לרוקן את מערכת המים והביוב המצטברים ובהן יש שפע של מידע על פארקים מעניינים ומכיוון שהעוגנים שלנו כרגע הם פסטיבלים בהם אנחנו יוצרים את המאהל הבדואי שלנו ומתפרנסים ממנו, אנחנו משלבים טיול שעובר בין הנקודות הללו.
האמת היא שמצאנו פתרון מופלא למימון של טיול. פסטיבלים אנחנו מגלים יש בכל מקום והם מתקיימים במשך כל השנה. המוצר שלנו מבוקש ופותח לנו הרבה אפשרויות בחירה. כרגע אנחנו מתרכזים במרכז ומערב ארה"ב אבל אם רק נרצה נוכל לעבור למזרחה.
איזה כיף זה לחיות כשאנחנו בוחרים את המסלול.
זה לא משנה איפה אנחנו חיים ובמה אנחנו עוסקים אני מאמינה שכולנו בוחרים כל רגע ורגע את מסלול חיינו. רק שבחיים כאלו שטיול או מסע הם חלק בלתי נפרד ממנו, המטפורה של בחירת המסלול מקבלת משמעות ממשית.
כל מקום שאנחנו עוברים בדרך יכול להיות תחילתו של סיפור חיים. אני חושבת לי על כמה אנשים גרים בכל המקומות הללו, כמה סיפורי חיים, כמה אפשרויות.
השטחים העצומים מעוררים רצון להקים כאן משהו. כפר, חווה, מרכז ספא וריפוי או כל דבר אחר. כמה חלומות אפשר להגשים כאן.
כמה שטחים יש באמריקה. אנחנו עוברים חוות עצומות שאורי אומר שכל המושב שבו הוא גר בילדותו אינו שווה לגודל של חווה אחת אותה אנחנו רואים. "הכל ענק באמריקה" מקבל כאן זווית ראייה חדשה שכשאנחנו עושים הכירות עם החוות הללו.
אנחנו בלואיזינה. עוברים אותה כמעט בנסיעה רצופה. אנחנו נוסעים על כביש מהיר אבל פחות מרכזי מהכביש המהיר שנוסע מפלורידה מערבה, לחוף המערבי. אנחנו מעדיפים כשאפשר לקחת את הדרך הפחות מטויילת ולעבור בתוך המדינות עצמן, לא רק לידן. אנחנו נוסעים המון המון. אני מתרחבת בתוכי כשאני חווה את האנרגיה של אלבמה, לואיזינה וטקסס. אמריקה חדשה מתגלה לפני.
משהו שמחבר אותי הרבה יותר לאדמה מאשר העיר ההומה מיאמי. משהו שמחבר לפשטות של החיים. אני אגלה את זה עוד ועוד במהלך שהותי במרכז המערבי של ארה"ב, מה שנקרא
ה Mid West .
אנשים
"אלוהים שם את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. תמיד" רוני, מנהל בפארק בטקסס.
בכל טיול אפשר לראות נופים ואפשר לפגוש אנשים. אנחנו נהנים משני המפגשים כשאנחנו עוצרים בפארק מקסים בטקסס, שוב בכביש שאינו כביש ראשי תודות לספר פארקים שרכשנו ושמביא אותנו לפארקים שאינם יושבים דווקא על דרכים ראשיות. הפארק יושב על אגם קסום עם יער עבות של עצי מחט. הילדים מיד מוצאים את עצמם על החוף שעל שפת האגם ואנחנו מדברים עם רוני. רוני מנהל בפארק וחי שם כבר שמונה שנים. איש מענין שאיבד הכל בחיים ומצא את אלוהים שלו במקום הקסום הזה. למרות כל מה שהוא עבר הוא מלא תודה על גן העדן שהוא נמצא וחי בו. אנחנו מתחילים ללמוד את אנשי הכפר, אנשי העיירות הקטנות, אנשים מסוג שונה ממה שאפשר למצוא בערים הגדולות.
אני מתחילה להתאהב באמריקה. זו אמריקה האמיתית, אמריקה שאינה חיה את האורות של הערים הגדולות וגם לא את הדרישות שהן מציבות לחיים. אלו אנשים שחיים חיים.
אנחנו שוהים בפארק הזה יומיים בהם הילדים ממשיכים להתקרב אל עצמם, כל אחד אל עצמו ואחד אל השני. זו הפעם הראשונה מאז שיצאנו מביתנו ועברנו לקרוואן שאנחנו חונים במקום שאינו פסטיבל או אצל חברים. שאנחנו נמצאים עם עצמינו והטבע, אין הסחות דעת ואין רעשים מיותרים שמושכים את תשומת הלב. הילדים בתהליך מופלא של מציאת היצירתיות שלהם והחברות החדשה בינם לבין עצמם בתוך המערכת הזו וכולנו מרגישים איתה טוב.
אנחנו ממשיכים להפטר מדברים מה שמביא את כולנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו של החיים. משחקים עם מה שיש ומה שיש זה בחוץ, קוראים ספרים שאנחנו קונים בחנויות יד שנייה והנה עדן שחשב שהוא לא ייקרא משהו אחר ממה שהוא קרא קודם, מסתגל ומוצא עניין בספרים מסוג חדש, כי זה מה שיש.
מושך אותי לדבר עם אנשים ולהכיר אותם מקרוב. אמריקה שכל כך מורגלת בריחוק מתגלה כאמריקה של אנשים שכן אוהבים קירבה ושל אנשים שמוכנים לשתף לעומק במי שהם. כולם רוצים שיאהבו אותם, כולם רוצים להרגיש שמתעניינים בהם ואני מסוקרנת להכיר את אנשי המיד ווסט. אנשים חמים ומיוחדים אני מוצאת. אנחנו נמצאים בקנזס. אמצע שומקום, כך זה נראה בהתחלה. אבל החלטתי שכל מקום שאליו אני מגיעה יקרה לי בו איזה שהוא קסם, איזה שהוא נס. והנס הזה הוא אנשים. יש אנשים יקרים ומדהימים בכל מקום ואני פתוחה להכיר אותם.
זכינו להכיר כאן את קן ואת לארי. לארי הוא בעל המקום, בעל הפארק שמכסח את הדשא כל יומיים. רעש מכונות כיסוח הדשא מרעיד את הקרוואן הרבה יותר ממה שהדשא יכול להכיל כך נראה לי. הוא משבח בדרכו החמימה והעדינה את ילדינו שעשו לנו את הכביסה המשפחתית בחדר הכביסה המקומי.
קן עובד אצל לארי וגר בפארק הקרוואנים הזה והוא חי במהלך חייו בכל אחת מחמישים המדינות של ארה"ב. שאלתי אותו למה הוא בחר לחזור דווקא לכאן, וויצ'יטה, עיר קטנה בקנזס שאחר כך קראנו עליה שהיא נחשבת לאחת מהמקומות בעלי איכות החיים הגבוהה יותר באמריקה, אבל לנו היא נראתה ממש המרכז של שומקום.
קן השיב לנו תשובה טיפוסית לאפיים של בני המיד ווסט. הוא חזר כאן כדי לחיות ליד הוריו המזדקנים. הוא חזר כדי להיות קרוב למשפחה. אנשי המיד ווסט הם בעלי ערכי משפחה חמים ושל ביחד.
קן הוא עולם ומלואו של אדם כל כך שונה מאיתנו. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם אבל אליה הקטן שמרים אליו את ידיו הקטנות כדי שהוא יישא אותו על הידיים ממיס אותו.
"אל תצלמו את זה" הוא מבקש בצחוק... "זה יישבור לי את התדמית של מישהו שלא אוהב ילדים".
אבל הלב הרך שלו מתגלה כשאלייה לא עוזב אותו ומחבק אותו. הוא מדבר איתנו שעות ואנחנו אוהבים להקשיב. להכיר עוד אדם שהוא עולם ומלואו של חוכמה ורגשות ואהבה וכאב ורוצה לגעת בזה. רק שנקשיב לו. השאלות שאנחנו שואלים אותו הן כאלו שאולי לא שאלו אותו מעולם. אנחנו באמת מתעניינים ורוצים להכיר אותו מקרוב.
אין כמו אנשים.
אין כמו אהבה לאנשים.
יציאה מעבדות לחירות בפסח בקנזס
ערב לפני ערב פסח הגענו לוויצ'יטה, קנזס. קנזס היא חלק ממה שנקרא ה – MID WEST של ארה"ב. למיד ווסט יש מאפיינים שונים מתרבות ועד מזג אויר.
קנזס היא רמה ענקית יחסית במונחים של הרמה שאני הכרתי בחיי בישראל, רמה שלא נגמרת של שטחים נרחבים של עשב יבש בעונה הזו, עצי מחטים שירוקים כל השנה ועונה של אביב שמתאפיינת בגשמים וסערות שיכולות להתפתח גם לסופות טורנדו. יום אחרי חג הפסח היתה פה סופה כזו, היתה אזהרת טורנדו. אורי הכין אותנו על איך מתנהגים במקרה שיש טורנדו כאשר במקרה שלנו זה לא כל כך פשוט כי הקרוואן עשוי כאילו מקרטון וכל הפארק הזה הוא אוסף של קופסאות כאלו, קרוואנים ללא כל בנין ממשי להסתתר בו. החלטנו על מעבר לאוטובוס או פריצה למחסן המקומי במידת הצורך. נותר לנו להתפלל. באותו היום נהרגו חמישה אנשים בסופות טורנדו בטנסי וארקנסו. חלק מהילדים די פחדו. זה מענין לעמוד מול סכנות של אמא טבע, סכנות שאינן צפויות. בפלורידה היינו נתונים להוריקנים אבל אותם לפחות היה אפשר לצפות. טורנדו היא סופה שמתפתחת בבת אחת, אפשר לדעת עליה זמן קצר מאד לפני שהיא מתהווה. בזמן שאורי לימד את כולנו על סופות הטורנדו, ובדיוק כשהוא סיפר על כך שיש אזעקות במקרה של היווצרות סופה כזו נשמעה באויר אזעקה כזו. זה היה מוזר לשמוע אזעקה שמזהירה מאמא טבע ולא משום דבר אחר...
אז הגענו לכאן יום אחד לפני סדר פסח. זה היה יום ההולדת שלי. היתה לנו נסיעה מאד ארוכה של יומיים מטקסס לקנזס והגענו כולנו די שפוכים. האנרגיה השונה של המקום ביחד עם הנסיעה הארוכה הביאה אותנו לצורך אדיר במנוחה. הגענו למקום שבו נשהה שבועיים וזה עושה שקט. אחרי נדודים של חודש בערך אנחנו ניהיה קבועים לשבועיים. כולנו צריכים את זה.
האביב בתקופה זו יכול להיות מקסים ויכול להיות גשום וקר. אנחנו זכינו לעונה גשומה וקרה יחסית. יש ימי שמש חמימים שבהם כולנו בחוץ הרבה ויש ימים כמו היום, גשם כל היום, כולנו דחוסים בקרוואן, צריכים ללמוד להסתדר אחד עם השני בתוך הקופסא הקטנה שלנו. אנחנו צריכים גם להתחיל להכין את הלאפות לפסטיבל הקרוב והמקום היחידי שאורי ואני מצליחים להפעיל את הגזייה עם הסאדג' המאולתר מווק ברזל הפוך ולעשות שם את הלאפות הוא האוטובוס שמוכיח את עצמו יעיל כחדר נוסף בשעת הצורך.
שאלה ששמחתי שלא שואלים אותי בשבועות האחרונים – "איפה תיהיו בפסח?"
היציאה האמיתית שלי מעבדות לחירות היא לא לשאול את עצמי היכן אני בפסח הפעם. אמרנו לעצמינו שאם זה יסתדר לחגוג עם חברים אז יופי ואם לא אז נחגוג עם עצמינו איפה שניהיה. לא ידענו היכן בדיוק ניהיה בערב החג. מצאנו את עצמינו ב וויצ'יטה קנזס, בפארק הקרוואנים המבודד משהו, כמעט אין נפש חיה בחוץ, בטח שלא יהודים.
ביום של ערב החג שכבתי במיטה רוב שעות היום, חולה ותשושה. שעתיים בערך לפני החג קמתי והחלטתי לעשות ארוחת חג משפחתית ולחגוג את הערך החשוב ביותר של פסח עבורי, היציאה מעבדות לחירות. יציאה מעבדות לחירות בכל המובנים של החיים. החופש לחגוג את החג עם עצמינו בלי הלחצים המיותרים של החג היה מופלא. תוך שעתיים הצלחתי לעשות קניות, לבשל מרק עוף עם קניידלעך (היה ממש מרגש למצוא מדף של אוכל כשר בסופר המקומי), להכין דג ותפוחי אדמה, סלט ולערוך שולחן עם מפה לבנה, מצות ויין ופרחי בר מקומיים שנוגה אספה יום קודם.
דיברנו על היציאה מעבדות לחירות הפרטית של כל אחד. החופש שלי היה הפעם להבין שבני משפחתי מעדיפים לאכול ולשתות מאשר לשיר ולדבר על דברים עמוקים כמו חופש וזו היתה יציאה אמיתית מעבדות לחירות עבורי, לשחרר את הציפיות שלי שהם יתעניינו במה שאני מתענינת ואז להתאכזב שהם לא.
חירות היא פנימית ושיר הוא בלב. לחגוג את ערב הפסח בוויצ'יטה, קנזס, רחוקים מכל מה שהוא מוכר וידוע, לשחרר דפוסים של צריך או לא צריך ולעשות את החג כי הלב מרגיש להגיד תודה והערכה לדרך שלנו ולאלוהים. החופש הפעם היה אמיתי ומוחשי.
במקום הזה היה לי עוד מפגש עם נשמות אינדיאניות שהיה מאד אישי ומרגש ולימד אותי על השבט המקומי. בתחושה מוזרה של שייכות למקום שלא הכרתי קודם סיימנו את השהות שלנו בפארק הזה.
To live a creative life, we must lose our fear of being wrong.
- Joseph Chilton Pearce
אנחנו מצאנו את עצמינו מתמקצעים עוד בהכנת האוכל והקמת המאהל. יש לנו כבר אוהל רנסנסי לתפארת שבו אנחנו מניחים את האביזרים המזרח תיכוניים שלנו כמו המחצלות, הקישוטים והקומקומים האוטנטיים.
פסטיבל קצר של יומיים שלאחריו אנחנו נוסעים לאוקלהומה השכנה מדרום. האיזור אליו אנחנו מגיעים מפתיע אותנו ביופיו. לא ידענו למה לצפות באוקלהומה אבל גילינו מדינה עם גבעות ירוקות יפהיפיות והרבה מאד מים. בחרנו שוב פארק מתוך הספר פארקים שלנו והגענו לפארק הסוקויה.
פארק טבע מהמם ביופיו. התעוררנו הבוקר ולא שמענו דבר מלבד ציוץ ציפרים. הפארק ענק, 2,400 אייקר שהם כ 9,700 דונם ומרוחק מכל כביש שהוא. הגענו לכאן אחרי נסיעה של יום אחד שבו גמענו 400 ק"מ. אחרי שעברנו בקנזס שבועיים עם מזג אוויר שרובו היה מאד סוער אנחנו מגיעים לאוקלהומה לשבוע של שמש נעימה. אנחנו ממשיכים את ההכירות שלנו עם הטבע ואנשי המיד ווסט והמפגש מאד מאד מענין. העובדה שאנחנו לא רק מבקרים במקומות הללו אלא גם חיים בהם מעצם העובדה שאנחנו עובדים במקום מעניקה לנו הזדמנות לחוות את האנשים והאנרגיה של המקום לא כתיירים אלא כמי שחי בו.
התעוררנו לתוך הטבע הזה וטיילנו כולנו ביחד טיול בוקר אל האגם הגדול שסביבו מתפרס הפארק ואל תוך היער שם ראינו צבאים. עצרנו ליד חוות הסוסים של המקום ומחר נלך כולנו לרכב עליהם לטיול של שעה. בינתיים ליטפנו אותם במשך שעה ארוכה, סוסים יפים וכל כך שייכים לנוף המקומי, נוף המערב הפרוע שהיום הוא מיושב ומלא חוות רחבות ידיים.
התקופה היא האביב, העצים שהיו בתרדמת חורף מתעוררים לתוך לבלוב ירוק מרגש. החיים חוזרים אל היער במחזוריות הטבע ואנחנו נמצאים כאן בתקופה היפה הזו. בשבוע ששהינו בפארק אנחנו זוכים לראות את העצים מתמלאים בלבלוב הירוק שלהם ואת היער כולו כאילו מתכסה בשמיכה ירוקה רעננה. אורי שם לב לעובדה הזו יום אחד ואז התחלנו לעקוב אחרי השמיכה המתעבה הזו יום יום.
ליד האגם הקסום פגשנו ציפורים אקזוטיות וצבעוניות שלא הכרנו קודם. ציפור אצילית אחת תפסה את עיני במיוחד. הלכתי ועקבתי אחרי זוג ציפרים כאלו שעפו בין העצים. הציפור פותחת את הזנב שלה כשהיא עפה כמו מספריים. והיא אכן נקראת ככה. ציפור מספריים והיא הציפור הלאומית של אוקלהומה, כך אני לומדת מאוחר יותר. בנוסף לציפור הזו אנחנו מוקפים בשלדגים קטנים בצבע טורקיז מהמם, פינקים קטנים וצבעוניים והקרדינל האדומה שצובעת את היער הירוק בנקודות אדומות קפצניות. חגיגה של צבעים ושל קולות ציפצוף ושירת ציפרים מרגשת.
בזמן שאני עובדת בקרוואן ומנהלת את ענייני העבודה שלנו הילדים חוקרים את הטבע בחוץ. הם עומדים על גזע עץ גדול שנפל ומנסים לתפוס לטאות. שלושת הגדולים חוקרים ולומדים על כל מה שנמצא בו, אורי מדליק מדורה ואלייה מצטרף פעם אל הגדולים, פעם אל אורי ופעם לינוק אצלי. הוא מסתובב ערום וחפשי וכמו הילדים האחרים נראה כמו עוד פרח במרחב הטבעי והפרוע הזה.
אורי מגלה פתאום איילה שעומדת ממש ליד הקרוואן שלנו ואוכלת עשב. היא לא מתרחקת גם כשאנחנו מגלים אותה ומתקרבים אליה קצת. איילה לבנת זנב, אנחנו חושבים שהיא בהריון ורואים מקרוב את העיניים השחורות הגדולות שלה כשהבנים מנסים להתקרב אליה עוד. אורי מלמד אותם את דרך ההתנהלות של גששים, איך ללכת בשקט בלי להבהיל את החיה והם מצליחים ללכת בעקבותיה עוד כמאתיים מטר ומתקרבים אליה עד לכדי שניים שלושה מטר עד שעדן מועד על אחד הענפים והיא בורחת.
אורי ואני מבינים כל פעם יותר לעומק את עומק השינוי של החיים שלנו.
אנחנו לא מטיילים טיול שנגמר בעוד חודש ואפילו חדשיים. אנחנו מגלים דרך חיים. אנחנו זוכים לטייל במקומות קסומים ולעבוד תוך כדי בעבודה מהנה של יומיים בשבוע אם זה פסטיבל רצוף ולפעמים יש כמה וכמה שבועות בלי עבודה בכלל.
אנחנו לומדים על עצמינו כל כך הרבה דברים שחלקם הגדול יתברר לנו בטח רק שנים אחר כך.
מתוך המקום הזה אני יכולה להתסכל מאיפה באתי. פורט לודרדייל, מיאמי, פלורידה, מעוז של פלסטיק ורכוש, הישגיות וריצה אחרי מה? אחרי ארבע שנים שחיינו שם אנחנו עוצרים לפעמים לרגע להעריך את גודל השינוי שיצרנו לעצמינו. כמה קל להיסחף לחיות בעיר הגדולה, בריצה אחרי כל כך הרבה דברים לא חשובים לנו ולתת לחיים לברוח בין האצבעות.
חשבתי על כמה אנחנו מוציאים על טיפולי נפש גוף ורוח כדי לתקן את מה שיצרו החיים הלא אמיתיים שלנו? כמה אנשים שאיתם באתי במגע ורוצים לעצמם ריפוי כזה או אחר היו יכולים להשיג אותו אם רק היו יודעים לבחור את אורח החיים הבאמת מתאים להם? אנחנו זוכים לזמן גדילה משותפת עם הילדים, משהו בעל ערך אמיתי עבורנו.
חגגנו את פסח לפני כשבועיים והמשמעות הכי חשובה שלו בעיני, היציאה מעבדות לחירות הידהדה בי למול המסע שלנו. אמרתי לאורי שהחופש הגדול ביותר הוא לחיות ללא פחד. וההיפך לחיים ללא פחד הם חיים עם אמונה ואהבה.
מתוך החיים הלא דתיים שלי אני מחזקת את האמונה שלי בבורא עולם כל יום ויום שעובר.
האלוהות אליה אני מתחברת היא אוניברסלית ולא דתית במובן המקובל של המילה אבל אני רוצה להגיד לכם שללא האמונה באלוהים אני לא יודעת איך הייתי מתקדמת במסע הזה.
הייתי צריכה אולי הרבה יותר ידוע ומוכן מראש, הייתי הרבה פחות סומכת על כך שהדברים הנכונים יקרו לי ברגע הנכון ובזמן הנכון. אני אעשה את מה שאני צריכה לעשות מתוך הקשבה לאלוהים ולהדרכה הפנימית והגבוהה שלי ולכן זה יעשה בזמן הנכון, במקום הנכון, ובזרימה ואהבה.
וכך אני בוחרת לחיות.
המסע שלנו אינו רק טיול יפה או מענין. זוהי יצירה של דרך חיים והיא יותר מהכל מאמנת אותנו בלחיות את הידיעה שאנחנו היוצרים של חיינו.
ועכשיו, כשאני יושבת כאן בתוך הקרוואן וכותבת ויש יום כל כך יפה בחוץ, הילדים משחקים להם בשמש ואני עוזבת את הבפנים לטובת משחק וטיול עם הילדים בחוץ.
יותר מהכל המיד ווסט לימד אותנו להיות במקום הזה של לא צריך לרוץ לשום מקום, הכל בסדר, הכל רגוע ואפשר לחיות ללא דאגה.
בזמן שאורי ואני יושבים יום יום ליד המדורה, הילדים עסוקים, מזג האויר נפלא ופסטיבל חדש של חמישה שבועות מתחיל בעוד שבוע אנחנו מסתכלים על עצמינו ושואלים – באמת אפשר לחיות ככה? אורי מגלה שהוא מסוגל לחיות ללא דאגה, זה מוזר לו בהתחלה. כמו חליפה חדשה שנתפרה לו אחרי שכל חייו הוא היה רגיל לאחרת. אני לומדת שאפשר לחיות בלי לרצות להשיג עוד הישג, בלי לרצות להרים עוד פרוייקט או להשפיע בתנועות גדולות. אני לומדת במיד ווסט להרגיש טוב עם משפחתי ועם חיי היום יום שלי ולדעת להיות מסופקת מכך.
אנו משילים מעצמינו ציפיות ולומדים לעשות דבר מאד מאד פשוט.
קוראים לו – לחיות.
24-Apr-09
הילדים
ככל שעובר הזמן במסע אני יכולה לראות יותר ויותר את השינויים שהילדים עוברים ואת ההשפעה של המסע עליהם. היום, כמעט שלושה חדשים אחרי שעזבנו את ביתנו ועברנו לקרוואן אני רואה אותם כמו פרחים באביב, נפתחים ומפיקים ריח ניחוח של חיים.
ההתחלה היתה הסתגלות. נכון שהם באו מחינוך ביתי פתוח (חוץ מגל שהיה בכיתה ב' בבית ספר רגיל בשלושת החדשים שלפני היציאה למסע) כך שהמעבר לחיים ללא מסגרת בית ספר היתה מעין המשך לחיים בבית אבל בכל זאת היה מעבר לסגנון חיים אחר והמעבר הזה דרש תקופת הסתגלות.
כרגע אנחנו בפארק הסוקויה באוקלהומה. במקום יש מרכז טבע קטן והילדים בחרו ללכת לשם איך שהגענו לפארק. הם שהו שם שעות עם האחראית במקום ולמדו ממנה על כל החיות שנמצאות שם. הם לקחו ממנה דף עבודה ושקית נייר ולמחרת בבוקר, ביוזמתם, הלכו לחפש ביער את כל מה שנמצא ברשימה. מילים שהם לא הבינו הם שאלו אותנו וביחד, שלושתם, עדן, גל ונוגה, יצאו בהתלהבות ללמוד על הטבע במקום.
אנחנו לא יזמנו שום דבר בנושא. לא שאלנו אותם אם הם רוצים ללמוד על המקום, לא דחפנו אותם לדבר עם האחראית על מרכז הטבע ולא ייעצנו איך ללמוד.
הכל היתה בחירה שלהם ואנחנו, תפקידנו הסתכם בכך שחשפנו אותם למקום הזה ובטחנו בסקרנות הטבעית שלהם וביכולת הלמידה שלהם.
יום למחרת הם גילו שאפשר להתנדב כאן במרכז הטבע וביוזמתם הביאו לנו את הניירות הדרושים כדי לרשום אותם להתנדבות, הם דאגו להחזיר אותם חתומים למרכז ולברר האם הם התקבלו לעבודה. היום זה היום השני שבו הם מבלים שם שעות בלנקות את הכלובים של הקויוטה והשועלים, נחשים ונשרים. הם יכולים גם לבחור לשחק במחשב או לראות סרטים אבל הם בחרו דבר שונה. מתוך רצונם שלהם.
ואני למדתי לכבד אותם גם אם הם בוחרים לשבת מול המסך.
ברגע ששיחרתי את הציפיה שלי לאיך למידה צריכה להיראות, מתי היא צריכה להיעשות ובאיזה קצב, התחלתי למצוא ילדים שיודעים לאזן בין פעילות למנוחה, בין שיעמום ליצירה, בין ריקנות ולהתמלאות ובין ספיגה לעיכול.
הילדים מקבלים מכך הרבה מאד בטחון אישי פנימי. הם לא צריכים להוכיח לנו שום דבר כדי להיות אהובים ורצויים ואם הם ייבחרו למלא משימה שהם לקחו על עצמם או לא, זוהי אחריותם שלהם.
למדתי אני לבטוח שאם ילד רוצה להתקדם למקום כלשהו, הוא ייצור לעצמו את התנאים לכך.
אני אוהבת לראות את הילדים שלנו לומדים כי הם רוצים ללמוד.
מאז שהגענו לכאן לפארק המקסים הזה הם בתהליך חקירה ולמידה מתמשך בלי שאורי או אני ביקשנו מהם.
המפגש שלהם עם עולם המבוגרים מוליד תובנות והחכמה מדהימים ומרגשים.
אני צומחת וגודלת עוד אל תוך האפשרות שאם גם בגידול הילדים שלנו נפתח את האמון ונבטח, נבטח בכך שהם באמת ילדים של אלוהים ומה שנכון להם הם יגלו בעצמם, נבטח ביכולת הלמידה שלהם והתקשורת עם החברה, נבטח שהעולם שהם ייצרו יכול להיות אולי יותר טוב מזה שאנחנו יצרנו ואם רק נפנה את השטח, ננקה אותו מהדיעות שלנו ומהאמונות שלנו ונשאיר להם דף חלק להביא את שלהם, נוכל לצפות בעולם חדש שלם שנוצר לנגד עיננו.
נוכל לתת לאלוהים לגדל אותם רוחנית בזמן שאנחנו דואגים לצרכיהם הפיזיים והרגשיים.
במילה אחת – נאהב. כשאנחנו אוהבים אנחנו מזינים רגשית הכי בריא שאפשר, גם אם זה אומר לשים גבולות. כשזה בא מאהבה זה נעשה נכון ובריא. האוכל שאנחנו מכינים מזין הרבה יותר כשהוא מבושל באהבה. השאר נשאר מרחב פתוח ליצירה שלהם את עצמם ואת העולם.
וכדי לאהוב אותם באופן בריא אנחנו צריכים ללמוד דבר לא פחות חשוב שאולי הוא אבן היסוד לאהבה ללא תנאי לילדינו והוא – לאהוב את עצמינו.
היום זה היום הרביעי ברציפות שהילדים הולכים להתנדב במרכז הטבע כשהם רצים לשם כל יום בשמחה. הכרנו במרכז בחור צעיר שעובד שם בשם דריי, איש צעיר יפהיפה, מוצאו חציו אפריקאי וחציו שבט האפאצ'י. למדנו על כך שיש שבטים אינדיאנים שלקחו לעצמם עבדים כושים ויש כאלו שהרגישו שווים להם מההתחלה והתחתנו איתם.
למדנו גם על כך שאוקלהומה נחשבת למדינת האינדיאנים. כשממשלת ארה"ב פינתה אותם מכל מיני התיישבויות שלהם ברחבי ארה"ב, הם התכנסו באוקלהומה. יותר מחמש מאות שבטים מצאו כאן את ביתם, מרצון או שלא מרצון. בזמן השהות שלנו כאן נלמד עליהם עוד.
הילדים חזרו היום מהמרכז עם נחש לא ארסי שהם מצאו על הכביש, צבעו ירוק כמו העלים הרעננים של העצים פה ביער. חיפשנו באינטרנט איזה סוג הוא ומה הוא אוכל והם יצאו ליער לחפש לו חרגולים וצרצרים. עד שהם חזרו הוא הפסיק לזוז. כנראה נדרס על הכביש ומת. הנחש הוחזר אל האדמה.
למידה מתוך החיים.
ועד לפעם הבאה,
תבורכו בחיים עם חופש,
אילני
-
ה_עוגיה*
- הודעות: 3541
- הצטרפות: 15 יוני 2003, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של ה_עוגיה*
המסע של משפחת אילן
תודה @}
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
אני לוקחת אותכם היישר לפרק חם מהתנור, פרק של עכשיו. הפרקים של השנתיים הקודמות ייצאו אולי בספר, אולי בהמשך...
פרק ראשון, סוף שנה תחילת שנה.
31 לדצמבר, 2010
שוב בדרכים.
יש לנו פסטיבלים בפלורידה ואחד במקביל בטקסס בפברואר. אורי יחזור לטקסס ואני אשאר לעבוד בפלורידה, עם הילדים.
נראה שכולם מוצאים את מקומם בקלות במשאית. אני יושבת עם נוגה ואלייה על הספה מאחורה. אורי עם הבנים מקדימה. נוגה משחקת בבובה שג'ויס נתנה לה ונשכבת כשראשה לכיווני. אלייה, לידה, נשכב עליה כשראשו נשען על הטוסיק שלה, כמו כרית. נראה שהתזוזה עושה לכולם טוב למרות שאנחנו עוזבים כאן ברגשות מעורבים. היה לנו טוב פה. אני אוהבת את Pine Valley ואת Greenbrier ואת טקסס בכלל. נראה שלאט לאט היא הופכת להיות מרכז שלנו.
עצרנו ביער שרווד לשני לילות לסיים שילוט, לחגוג את סיומה של 2010 ותחילתה של 2011 ולהבריא. הילדים היו חולים וכמעט כבר הבריאו אבל אני ניהייתי חולה. הכתפיים נתפסו לי בצורה ממש חזקה ולמרות שלא היה לי חום כאבו לי העיניים כאילו יש חום. היה נורא קר. אחד הדברים שקרו לי זה שלא הצלחתי להפשיר כבר כמה ימים. לא הצלחתי לחמם את הגוף מבפנים. לא עזרו לי הג'ינג'ר, הקינמון, הבקבוק החם, החימום בבית, המסג' שקיבלתי מג'ניפר. מבפנים לא הפשרתי. ביקשתי עזרה מאמא אדמה, שתשלח לי איזה מחמם טבעי ישר מהאדמה אבל איפה שהיינו אין הרבה צמחייה. רק המון עצים שהתברר לי אחר כך שהם בדיוק מה שהייתי זקוקה לו...
לפני כמה ימים חשבתי על כך שהרבה אנשים מסביבנו מכינים את עצמם למצב שבו הם ייצטרכו לסמוך על הידע שלהם והטבע כדי לאכול. כישורי הישרדות הם דבר נלמד עכשיו על ידי הרבה אנשים. אנחנו במשך השנים אספנו ידע וכלים שיכולים לשרת אותנו בחיים ללא אספקת מזון מוכרת אבל רחוקים עדיין מלדעת את כל מה שצריך לכך. כמה שאנחנו יודעים, יש עוד הרבה מה ללמוד.
חשבתי לעצמי בענין הזה של משבר מזון שאולי יגיע לעולם: מאיפה אני רוכשת את הידע הזה? איך זה יכול להיות שאני אמורה לדעת את הדברים הללו אבל אין לי מאיפה ללמוד? ובאותה השנייה גם נתתי לעצמי את התשובה המרגיעה – אם אני זקוקה לידע הזה הוא פשוט יגיע אלי. פיתחתי, מסתבר, אמון מספיק עמוק ביקום שהוא יספק את כל צרכי. רק ההבנה הזו כבר עשתה לי טוב. אמון כזה עמוק הוא לא דבר שנולדתי איתו כלל וכלל. להיפך, רוב חיי חייתי על פי פחד. פחד שאני לא מספיק (טובה, יפה, מוכשרת, יכולה, ראוייה ועוד כאלו), פחד שלא יהיה, פחד שאולי לא, פחד שאולי כן, פחד מאנשים, פחד מהעולם. איזו השקפת עולם שונה היא לבטוח. לבטוח בי, לבטוח באמא אדמה, לבטוח ביקום, לבטוח באנשים, לבטוח בכך שתמיד יש לי את כל מה שאני זקוקה לו.
השקפת עולם הרבה הרבה יותר נעימה אני חייבת לומר.
אז ככה, עם ההרגשה שאם אני אצטרך את הידע הזה הוא יגיע אלי, נרגעתי. משבר מזון יהיה רק אם אני אהיה מוכנה אליו. לא יתחילו את המהפכה בלעדי...
יומיים אחרי, אנחנו ביער שרווד, היכן שאנחנו בונים את הביתן שלנו. יער שרווד הוא מקום מאד מיוחד. הפסטיבל שקורה בו הוא פסטיבל רנסנס אבל יש חזון מאחרי המקום שמחזיק אותו אחד מהבעלים של המקום, אריק. החזון הוא ליצור קהילה סביב הפסטיבל הזה שנמשך 7 שבועות ועוד פסטיבלים במהלך השנה והרוח של המקום היא אהבה, שלום, טקסים של חגים וטבע וחגיגה.
קראתי לפני כמה ימים במאמר על השנתיים הקרובות שמדבר על כך שהן יכולות להיות רנסנס של העידן שלנו. חשבתי על זה שכך קוראים לפסטיבלים שאנחנו חלק מהם – רנסנס. הם יכולים להיות לא רק תזכורת לתקופת הרנסנס הקדומה אבל גם בסיס ומרחב ליצירת הרנסנס החדש. ביער שרווד, בטקסס, זה קורה.
הטיפוסים של הפסטיבלים הללו הם טיפוסים מאד צבעוניים ומעניינים. חלקם אוּמנים בשטחם – נפחות, תכשיטנות, סנדלרות ועבודות עור, מוזיקאים, מנפחי זכוכית, מעצבי ותופרי בגדים ברוח התקופה, הרבליסטים ועוד, ולא מעט מהם מחזיקים בתפיסת עולם מאד מעניינת, בהחלט יוצאת מהשיגרה, מעוררת בנו השראה. תפיסת עולם של אנשים שחיים מחוץ למסגרת של הסיסטם. אנחנו מתוודעים כל פעם לעוד אנשים ומכירים אותם יותר ויותר לעומק.
אחד מהם הוא ג'ינקס. בחור בן 25 שקיפץ ופיזז לפני הביתן שלנו לפני כמה ימים. הוא עצר כשהוא קלט שאנחנו מדברים עברית וסיפר לנו בהתרגשות שהוא התגייר, הוא לומד עם רבי, הוא מעריץ את היהדות ובכלל את החיים. המאכל האהוב עליו הוא לטקס. לביבות תפוחי אדמה. הוא רוצה לעבוד איתנו בביתן שלנו אבל בינתיים יש לנו מספיק עובדים, אולי, אם נראה שאנחנו עמוסים נקח אותו.
ביום שבת, שאחרי ה New year’s eve אני בבית, מתאוששת קצת מהמחלה שתקפה אותי והשריר התפוס בכתפיים ועושה את השלט האחרון שנותר לי לכתוב, שלט התפריט. אורי הולך למדורה ומדבר עם ג'ינקס. כשאני מגיעה לשם אחרי כשעתיים הוא חוזר ואומר לי משהו שהוא אמר לי כבר יום קודם לכן – לאנשים כאן יש ידע מדהים, זה פשוט מסעיר כמה שהם יודעים על כל מה שקשור לטבע כאן, לצמחים, לחיים בפשטות ולהתקיימות מהטבע, לא מהסופרמרקט. אילו צמחים ועצים ראויים למאכל וריפוי, לאיזון של החומציות של המים, לבישול, איזה שורשים או עלים או מחטים טובים למה, איך לזהות אותם ואיך להשתמש בהם.
ג'ינקס מסתבר, הוא אחד מהם. לא רק שהוא צאצא של אינדיאנים, הוא גם לומד את הנושא כבר 16 שנה או יותר נכון לומר, חי אותו. סבא שלו העביר לו ידע והוא ממשיך ולומד וחי את התשוקה שלו – החיים דרך הטבע והוא להוט ללמד אותנו כל מה שהוא יודע. לקראת הנסיעה לפלורידה הוא מלווה לי שני ספרים על הנושא וכבר הספקתי ללמוד ממנו ומקאובוי (עוד טקסני שורשי שגדל עם המקסיקנים שלימדו אותו את רזי המדבר וצמחיו) על הסגולות של מחטי עץ האורן. גם הרמב"ם כותב על הסגולות של עץ האורן אבל ספר עם ידע על המדף לא שווה עיצה אחת מאיש בשר ודם ברגע הנכון. זו בדיוק התרופה שהייתי זקוקה אני – שלא הצלחתי לחמם את הגוף שלי ולילדים שמשתעלים. מחטי עץ האורן מלאים בשומן ואנרגיה והם תורמים להמרצת מחזור הדם ויעילים גם לברונכית.
זה מצחיק, כי לפני כמה ימים כשעוד היינו ב Pine Valley והילדים השתעלו ואני הכנתי שוב ושוב תה מהצמחים היבשים שיש לי בצנצנות, התפללתי שיהיה לי איזה צמח חי שאני קוטפת ישר מהאדמה כדי להכין להם תה. אין כמו צמח שהגיע ישר מהאדמה. אבל מסביבי היו רק עצי אורן וקצת אלונים.
עצי אורן... אתם מבינים? אורי תמיד אומר שכל מה שאנחנו צריכים נמצא תמיד מתחת לאף שלנו. אז במקרה הזה זה היה אולי מעל האף אבל כל כך קרוב...
התה עזר לי להפטר מהשיעול תוך כמה שעות והיום, אנחנו כבר בפלורידה, קטפתי מחטים בשרניות וטריות והכנתי תה מחטי אורן עם ארומה מיוחדת במינה, עם דבש, לכולנו. הריח שמופץ בבית מהסיר שמעלה את אדי האורן כבר שווה. ריח מדהים.
תמיד הרגשתי קרובה אל הצמחים והעצים. שמי במקור היה אילנה דגני. אילנה הוא אילן. מאוחר יותר בחיים אורי בחר את שם משפחתי החדש – אילן. (מה שמעניין הוא שרק בשלב מאוחר שלי חיי הצעירים הבנתי ששמי הוא עץ. כל חיי מעולם לא חשבתי על כך אבל זה רק שיקף את הנתק הגדול שהיה ביני לבין מי שאני. כשהנתק הזה החל להתאחות, גם ההבנה של המשמעות של השם שלי השתקפה לי במראה).
תמיד אהבתי לחבק עצים, אני מרגישה שזה אחד המקורות היפים והנעימים לחום ואהבה הדדי. תמיד הרגשתי שהצמחים מדברים אלי, העצים מספרים לי משהו. לא תמיד ידעתי להקשיב להם.
עכשיו הידע הזה מתגלגל לידי ועיני וליבי וכבר סיכמנו עם ג'ינקס שעם החזרה שלנו מפלורידה אנחנו יוצאים כולנו לשטח איתו, הילדים אורי ואני, ללמוד על הצמחים המקומיים של טקסס והשימוש בהם למאכל וריפוי. מסתבר למשל שמבלוטי האלון אפשר לעשות קמח...
אני מקווה שלא יהיה משבר מזון בעולם ושנדע שפע כולנו של כל מה שאנחנו צריכים, אבל הידע הזה שחשבתי עליו לפני כמה ימים, הגיע לפתחי.
אנחנו בפלורידה. יש איזה תיקון בחזרה שלי לפלורידה הפעם. בשנה שעברה הגעתי לכאן במצב אחר לגמרי. למי שזוכר את הפרק ההוא, לא הפסקתי לבכות איזה שבועיים. הפעם אני חוזרת לכאן בשמחה. קודם כל, הפשרתי. אחרי כמה שבועות של קור בלתי פוסק, החום והשמש של פלורידה עושים לי טוב.
וחוץ מזה אני מרגישה שיש לי לסגור פה כמה מעגלים. אורי ואני התלבטנו רבות מי מאיתנו יעשה את הפסטיבל של פלורידה ומי את של טקסס ביער שרווד. היו לזה כל מיני שיקולים אבל מעבר להם היתה לי תחושה פנימית שלא יכולתי להתעלם ממנה, שיש סיבה לכך שאני אגיע לכאן. זו היתה הרגשה בגוף. מין ידיעה כזו שאין לה הסבר. לכן היה לי קשה להתמודד עם הטיעונים הנכונים של אורי לכך שאני צריכה להישאר בטקסס עם הילדים. התנדנדנו עם ההחלטה עד הרגע האחרון. אורי כעס אתמול, רגע לפני שיצאנו. משהו לא הסתדר לו עם זה שכולנו נוסעים, הוא דבק בדעתו שאני צריכה להשאר בטקסס אבל אני, התכווצתי קצת למול הכעס שלו ולא יכולתי להסביר, עוד לא היו לי המילים להגיד לו, רק ידעתי בגוף, בשקט, שזה מה שנכון.
הגוף שלי שהוא המצפן שלי לא מאכזב אותי גם הפעם. אנחנו כבר בפלורידה, בנסיעה, אבל אני מרגישה שאני במקום הנכון.
המחזוריות הזו של המסע מעניינת ככל שהוא מתארך ועוברת שנה ועוד שנה. אנחנו עומדים בפתחה של השנה השלישית של המסע.
כמה מרתק.
.
פרק ראשון, סוף שנה תחילת שנה.
31 לדצמבר, 2010
שוב בדרכים.
יש לנו פסטיבלים בפלורידה ואחד במקביל בטקסס בפברואר. אורי יחזור לטקסס ואני אשאר לעבוד בפלורידה, עם הילדים.
נראה שכולם מוצאים את מקומם בקלות במשאית. אני יושבת עם נוגה ואלייה על הספה מאחורה. אורי עם הבנים מקדימה. נוגה משחקת בבובה שג'ויס נתנה לה ונשכבת כשראשה לכיווני. אלייה, לידה, נשכב עליה כשראשו נשען על הטוסיק שלה, כמו כרית. נראה שהתזוזה עושה לכולם טוב למרות שאנחנו עוזבים כאן ברגשות מעורבים. היה לנו טוב פה. אני אוהבת את Pine Valley ואת Greenbrier ואת טקסס בכלל. נראה שלאט לאט היא הופכת להיות מרכז שלנו.
עצרנו ביער שרווד לשני לילות לסיים שילוט, לחגוג את סיומה של 2010 ותחילתה של 2011 ולהבריא. הילדים היו חולים וכמעט כבר הבריאו אבל אני ניהייתי חולה. הכתפיים נתפסו לי בצורה ממש חזקה ולמרות שלא היה לי חום כאבו לי העיניים כאילו יש חום. היה נורא קר. אחד הדברים שקרו לי זה שלא הצלחתי להפשיר כבר כמה ימים. לא הצלחתי לחמם את הגוף מבפנים. לא עזרו לי הג'ינג'ר, הקינמון, הבקבוק החם, החימום בבית, המסג' שקיבלתי מג'ניפר. מבפנים לא הפשרתי. ביקשתי עזרה מאמא אדמה, שתשלח לי איזה מחמם טבעי ישר מהאדמה אבל איפה שהיינו אין הרבה צמחייה. רק המון עצים שהתברר לי אחר כך שהם בדיוק מה שהייתי זקוקה לו...
לפני כמה ימים חשבתי על כך שהרבה אנשים מסביבנו מכינים את עצמם למצב שבו הם ייצטרכו לסמוך על הידע שלהם והטבע כדי לאכול. כישורי הישרדות הם דבר נלמד עכשיו על ידי הרבה אנשים. אנחנו במשך השנים אספנו ידע וכלים שיכולים לשרת אותנו בחיים ללא אספקת מזון מוכרת אבל רחוקים עדיין מלדעת את כל מה שצריך לכך. כמה שאנחנו יודעים, יש עוד הרבה מה ללמוד.
חשבתי לעצמי בענין הזה של משבר מזון שאולי יגיע לעולם: מאיפה אני רוכשת את הידע הזה? איך זה יכול להיות שאני אמורה לדעת את הדברים הללו אבל אין לי מאיפה ללמוד? ובאותה השנייה גם נתתי לעצמי את התשובה המרגיעה – אם אני זקוקה לידע הזה הוא פשוט יגיע אלי. פיתחתי, מסתבר, אמון מספיק עמוק ביקום שהוא יספק את כל צרכי. רק ההבנה הזו כבר עשתה לי טוב. אמון כזה עמוק הוא לא דבר שנולדתי איתו כלל וכלל. להיפך, רוב חיי חייתי על פי פחד. פחד שאני לא מספיק (טובה, יפה, מוכשרת, יכולה, ראוייה ועוד כאלו), פחד שלא יהיה, פחד שאולי לא, פחד שאולי כן, פחד מאנשים, פחד מהעולם. איזו השקפת עולם שונה היא לבטוח. לבטוח בי, לבטוח באמא אדמה, לבטוח ביקום, לבטוח באנשים, לבטוח בכך שתמיד יש לי את כל מה שאני זקוקה לו.
השקפת עולם הרבה הרבה יותר נעימה אני חייבת לומר.
אז ככה, עם ההרגשה שאם אני אצטרך את הידע הזה הוא יגיע אלי, נרגעתי. משבר מזון יהיה רק אם אני אהיה מוכנה אליו. לא יתחילו את המהפכה בלעדי...
יומיים אחרי, אנחנו ביער שרווד, היכן שאנחנו בונים את הביתן שלנו. יער שרווד הוא מקום מאד מיוחד. הפסטיבל שקורה בו הוא פסטיבל רנסנס אבל יש חזון מאחרי המקום שמחזיק אותו אחד מהבעלים של המקום, אריק. החזון הוא ליצור קהילה סביב הפסטיבל הזה שנמשך 7 שבועות ועוד פסטיבלים במהלך השנה והרוח של המקום היא אהבה, שלום, טקסים של חגים וטבע וחגיגה.
קראתי לפני כמה ימים במאמר על השנתיים הקרובות שמדבר על כך שהן יכולות להיות רנסנס של העידן שלנו. חשבתי על זה שכך קוראים לפסטיבלים שאנחנו חלק מהם – רנסנס. הם יכולים להיות לא רק תזכורת לתקופת הרנסנס הקדומה אבל גם בסיס ומרחב ליצירת הרנסנס החדש. ביער שרווד, בטקסס, זה קורה.
הטיפוסים של הפסטיבלים הללו הם טיפוסים מאד צבעוניים ומעניינים. חלקם אוּמנים בשטחם – נפחות, תכשיטנות, סנדלרות ועבודות עור, מוזיקאים, מנפחי זכוכית, מעצבי ותופרי בגדים ברוח התקופה, הרבליסטים ועוד, ולא מעט מהם מחזיקים בתפיסת עולם מאד מעניינת, בהחלט יוצאת מהשיגרה, מעוררת בנו השראה. תפיסת עולם של אנשים שחיים מחוץ למסגרת של הסיסטם. אנחנו מתוודעים כל פעם לעוד אנשים ומכירים אותם יותר ויותר לעומק.
אחד מהם הוא ג'ינקס. בחור בן 25 שקיפץ ופיזז לפני הביתן שלנו לפני כמה ימים. הוא עצר כשהוא קלט שאנחנו מדברים עברית וסיפר לנו בהתרגשות שהוא התגייר, הוא לומד עם רבי, הוא מעריץ את היהדות ובכלל את החיים. המאכל האהוב עליו הוא לטקס. לביבות תפוחי אדמה. הוא רוצה לעבוד איתנו בביתן שלנו אבל בינתיים יש לנו מספיק עובדים, אולי, אם נראה שאנחנו עמוסים נקח אותו.
ביום שבת, שאחרי ה New year’s eve אני בבית, מתאוששת קצת מהמחלה שתקפה אותי והשריר התפוס בכתפיים ועושה את השלט האחרון שנותר לי לכתוב, שלט התפריט. אורי הולך למדורה ומדבר עם ג'ינקס. כשאני מגיעה לשם אחרי כשעתיים הוא חוזר ואומר לי משהו שהוא אמר לי כבר יום קודם לכן – לאנשים כאן יש ידע מדהים, זה פשוט מסעיר כמה שהם יודעים על כל מה שקשור לטבע כאן, לצמחים, לחיים בפשטות ולהתקיימות מהטבע, לא מהסופרמרקט. אילו צמחים ועצים ראויים למאכל וריפוי, לאיזון של החומציות של המים, לבישול, איזה שורשים או עלים או מחטים טובים למה, איך לזהות אותם ואיך להשתמש בהם.
ג'ינקס מסתבר, הוא אחד מהם. לא רק שהוא צאצא של אינדיאנים, הוא גם לומד את הנושא כבר 16 שנה או יותר נכון לומר, חי אותו. סבא שלו העביר לו ידע והוא ממשיך ולומד וחי את התשוקה שלו – החיים דרך הטבע והוא להוט ללמד אותנו כל מה שהוא יודע. לקראת הנסיעה לפלורידה הוא מלווה לי שני ספרים על הנושא וכבר הספקתי ללמוד ממנו ומקאובוי (עוד טקסני שורשי שגדל עם המקסיקנים שלימדו אותו את רזי המדבר וצמחיו) על הסגולות של מחטי עץ האורן. גם הרמב"ם כותב על הסגולות של עץ האורן אבל ספר עם ידע על המדף לא שווה עיצה אחת מאיש בשר ודם ברגע הנכון. זו בדיוק התרופה שהייתי זקוקה אני – שלא הצלחתי לחמם את הגוף שלי ולילדים שמשתעלים. מחטי עץ האורן מלאים בשומן ואנרגיה והם תורמים להמרצת מחזור הדם ויעילים גם לברונכית.
זה מצחיק, כי לפני כמה ימים כשעוד היינו ב Pine Valley והילדים השתעלו ואני הכנתי שוב ושוב תה מהצמחים היבשים שיש לי בצנצנות, התפללתי שיהיה לי איזה צמח חי שאני קוטפת ישר מהאדמה כדי להכין להם תה. אין כמו צמח שהגיע ישר מהאדמה. אבל מסביבי היו רק עצי אורן וקצת אלונים.
עצי אורן... אתם מבינים? אורי תמיד אומר שכל מה שאנחנו צריכים נמצא תמיד מתחת לאף שלנו. אז במקרה הזה זה היה אולי מעל האף אבל כל כך קרוב...
התה עזר לי להפטר מהשיעול תוך כמה שעות והיום, אנחנו כבר בפלורידה, קטפתי מחטים בשרניות וטריות והכנתי תה מחטי אורן עם ארומה מיוחדת במינה, עם דבש, לכולנו. הריח שמופץ בבית מהסיר שמעלה את אדי האורן כבר שווה. ריח מדהים.
תמיד הרגשתי קרובה אל הצמחים והעצים. שמי במקור היה אילנה דגני. אילנה הוא אילן. מאוחר יותר בחיים אורי בחר את שם משפחתי החדש – אילן. (מה שמעניין הוא שרק בשלב מאוחר שלי חיי הצעירים הבנתי ששמי הוא עץ. כל חיי מעולם לא חשבתי על כך אבל זה רק שיקף את הנתק הגדול שהיה ביני לבין מי שאני. כשהנתק הזה החל להתאחות, גם ההבנה של המשמעות של השם שלי השתקפה לי במראה).
תמיד אהבתי לחבק עצים, אני מרגישה שזה אחד המקורות היפים והנעימים לחום ואהבה הדדי. תמיד הרגשתי שהצמחים מדברים אלי, העצים מספרים לי משהו. לא תמיד ידעתי להקשיב להם.
עכשיו הידע הזה מתגלגל לידי ועיני וליבי וכבר סיכמנו עם ג'ינקס שעם החזרה שלנו מפלורידה אנחנו יוצאים כולנו לשטח איתו, הילדים אורי ואני, ללמוד על הצמחים המקומיים של טקסס והשימוש בהם למאכל וריפוי. מסתבר למשל שמבלוטי האלון אפשר לעשות קמח...
אני מקווה שלא יהיה משבר מזון בעולם ושנדע שפע כולנו של כל מה שאנחנו צריכים, אבל הידע הזה שחשבתי עליו לפני כמה ימים, הגיע לפתחי.
אנחנו בפלורידה. יש איזה תיקון בחזרה שלי לפלורידה הפעם. בשנה שעברה הגעתי לכאן במצב אחר לגמרי. למי שזוכר את הפרק ההוא, לא הפסקתי לבכות איזה שבועיים. הפעם אני חוזרת לכאן בשמחה. קודם כל, הפשרתי. אחרי כמה שבועות של קור בלתי פוסק, החום והשמש של פלורידה עושים לי טוב.
וחוץ מזה אני מרגישה שיש לי לסגור פה כמה מעגלים. אורי ואני התלבטנו רבות מי מאיתנו יעשה את הפסטיבל של פלורידה ומי את של טקסס ביער שרווד. היו לזה כל מיני שיקולים אבל מעבר להם היתה לי תחושה פנימית שלא יכולתי להתעלם ממנה, שיש סיבה לכך שאני אגיע לכאן. זו היתה הרגשה בגוף. מין ידיעה כזו שאין לה הסבר. לכן היה לי קשה להתמודד עם הטיעונים הנכונים של אורי לכך שאני צריכה להישאר בטקסס עם הילדים. התנדנדנו עם ההחלטה עד הרגע האחרון. אורי כעס אתמול, רגע לפני שיצאנו. משהו לא הסתדר לו עם זה שכולנו נוסעים, הוא דבק בדעתו שאני צריכה להשאר בטקסס אבל אני, התכווצתי קצת למול הכעס שלו ולא יכולתי להסביר, עוד לא היו לי המילים להגיד לו, רק ידעתי בגוף, בשקט, שזה מה שנכון.
הגוף שלי שהוא המצפן שלי לא מאכזב אותי גם הפעם. אנחנו כבר בפלורידה, בנסיעה, אבל אני מרגישה שאני במקום הנכון.
המחזוריות הזו של המסע מעניינת ככל שהוא מתארך ועוברת שנה ועוד שנה. אנחנו עומדים בפתחה של השנה השלישית של המסע.
כמה מרתק.
.
-
עצם_מעצמי*
- הודעות: 265
- הצטרפות: 08 נובמבר 2010, 04:02
- דף אישי: הדף האישי של עצם_מעצמי*
המסע של משפחת אילן
כמה אני אוהבת הרפתקאות
כמה מייחלת להיות במקום הזה שנותן אמון מלא בעולם שייספק את כל צרכיינו,בכל מקום וזמן
כמה כמהה לחיות תוך הרמוניה עם הטבע,ללמוד את רזי ההשרדות והקיום הפשוט,הבסיסי
(בעקבות הקריאה אותך התגלגלתי איכשהוא גם לדף http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]lynx program[/po]
מרתק ומעורר השראה
תודה על השיתוף
כמה מייחלת להיות במקום הזה שנותן אמון מלא בעולם שייספק את כל צרכיינו,בכל מקום וזמן
כמה כמהה לחיות תוך הרמוניה עם הטבע,ללמוד את רזי ההשרדות והקיום הפשוט,הבסיסי
(בעקבות הקריאה אותך התגלגלתי איכשהוא גם לדף http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]lynx program[/po]
מרתק ומעורר השראה
תודה על השיתוף
-
נועה_ברקת*
- הודעות: 895
- הצטרפות: 30 יוני 2002, 17:11
- דף אישי: הדף האישי של נועה_ברקת*
המסע של משפחת אילן
הי אילני
איכשהו התגלגלתי לקרוא את המסע שלך היום (ועצרתי רק בחלק מהמקומות, בגלל שאין לי זמן עכשיו להכל) ואני אומרת: וואו. לפני שנה פעם ראשונה בחי חוויתי את ארצות הברית והריח של זה נודף ממה שאת כותבת: אפשרויות, חופש, בחירה, חיים. כל כך רחוק מישראל שבה אני מרגישה צריך להסכים ל: מחויבות, אין ברירה ומוות. תמשיכי לכתוב עוד ועוד, זה מרפא אותי וכשתרגישי שהגיע הזמן - אני רוצה לערוך את זה....
איכשהו התגלגלתי לקרוא את המסע שלך היום (ועצרתי רק בחלק מהמקומות, בגלל שאין לי זמן עכשיו להכל) ואני אומרת: וואו. לפני שנה פעם ראשונה בחי חוויתי את ארצות הברית והריח של זה נודף ממה שאת כותבת: אפשרויות, חופש, בחירה, חיים. כל כך רחוק מישראל שבה אני מרגישה צריך להסכים ל: מחויבות, אין ברירה ומוות. תמשיכי לכתוב עוד ועוד, זה מרפא אותי וכשתרגישי שהגיע הזמן - אני רוצה לערוך את זה....
-
אילני_אילן*
- הודעות: 39
- הצטרפות: 18 ספטמבר 2006, 15:12
- דף אישי: הדף האישי של אילני_אילן*
המסע של משפחת אילן
תודה לקוראות והמשתתפות...
נועה, אני אכתוב לך למייל.
באהבה,
אילני
נועה, אני אכתוב לך למייל.
באהבה,
אילני