המשך חיינו באפריקה 3

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ולמה בעצם הם לא הוזמנו הפעם?
עם הישראלים חגגנו בחג עצמו.
לא קראת? דוקא היה נחמד.
בשבת זה היה אמור להיות אירוע שלי\שלנו, עם אנשים לא יהודים, ניסיון ליצור קשרים.

טוב, הבנתי את העניין של לחלק הזמנות חודש מראש.
לקחתי לתשומת ליבי.

חמוטל, כבר התגעגעתי.
מילותייך נעימות, כרגיל.
ואז אני תופסת את עצמי שזה לא מעודד אותך
זה לא מעודד, אבל צריך להאמר, וזה בסדר.
אני חושבת על זה הרבה, ועוד יותר מאז שבת. .זו אופציה ריאלית שעדיין נידחיית, עוד קצת, בניסיון נואש אחרון להסתדר כאן.
לגבי יום ההולדת, אני מרגישה שלא כדאי לעשות ממש מסיבה
גם על זה אני חושבת הרבה, וגם אני חשבתי להזמין חברה אחת, אולי שתיים, ולעשות משהו כייפי.
נראה. יש לי עוד קצת זמן לחשוב על זה.
לבקש מהמורה חמש דקות בסוף השיעור לשיר הפי ברת'דיי
עשינו את זה ביוםההולדת של השניה. זכרת נכון.
לא בטוח שהחוג הזה יתקיים בתחילת דצמבר. היא עושה הפסקות בכל פעם, ואני לא זוכרת מתי בדיוק. אני אבדוק.
ומה ביחס לסוכות?
כן, סוכות. כבר יצא לי כל החשק לעשות ולהזמין, אבל אולי בכל זאת נזמין את המורה לאירובי. היא מאוד נחמדה באמת.
נראה. זה אומר שאני צריכה לדבר איתה כבר היום, בקשר לשבוע הבא, לא?

מה אני אגיד לכם, אין לי ממש מצב רוח לכלום. די נאכס.
תודה רבה מאוד לכלוכן, שהייתן שם, שיעצתן, שהשתתפתן בהתרגשות ובאכזבה.
נותן לי מן תחושה קלושה שאני לא לגמרי לבד.

[דנה_ה*]

הי אורית,
קוראת אותך, חושבת עליכם מרחוק,
את אף פעם לא לבד באמת.
דנה

[חמוטל_בת_חוה*]

היי אורית
אני עדיין כאן

[קים_קלר*]

אהלן אורית
שלחו אותי לפה לעשות קצת צחוקים....

אז האמת היא שלצחוקים אין לי מצב רוח כל כך....
ואני לא כל כך יודע איך לעזור לך בענייני מצב רוח
כי אני בעצמי קצת מצוברח...
סתם מן חוסר עשייה שכזה היות ואני נאלץ לשבת על התחת ולחכות עד שהעניינים פה יסתדרו..
יש פתגם כזה באנגלית שאומר ש-ידיים חסרות מעש הם כלי עבודתו של השטן-
אני קצת מרגיש ככה לאחרונה...היות ויש לי ים של זמן פנוי ואת רובו אני מעביר בבית
יחד אם ליאון ונטלי....וניצוץ הכי קטן הופך למין ריב כזה מטופש שלא נגמר...

ואחרי שקיטרתי קצת אפשר לעבור הלאה....

ליום ההולדת שלי (שאגב למסיבה הגיעו חצי מהאנשים שהוזמנו אבל בכל זאת היה שמייח(
נטלי קנתה חפישת קלפי טארות של אושו
כל הקלפים ששלפתי לאחרונה
קשורים באיזו שהיא צורה ללחיות את הרגע,להנות כאן ועכשיו ולהתעזר בסבלנות
איך זה שתמיד היקום מבקש ממך בדיוק את ההפך ממה שיש לך זה אף פעם לא ברור לי!

זה כנראה חלק מהפאראדוקס הגדול של הקיום
לפני כמה ימים עזרתי לליאון לעלות במדרגות ומולנו שתי נשים עזרו לזקנה לרדת את אותם המדרגות
וחשבתי על זה שאנחנו באים לעולם חסרי עונים כילדים ועוזבים אותו באותו מצב

ורגע לפני שאני ממש נכנס לקטע של המוות אני אפסיק
ונא לזכור שכל קשיינו והתחבתויותינו ושמחתינו כולם אינם אלא פרור קטן על זקנו של סבא זמן

אז תודה ושלום
הללויה וגמר חתימה טובה

משהו שקרה הרגע - אשתי נכנסה לסלון מנומנמת מהנסיון לשנ"צ קצר ושאלה למה הילד צורח
אמרתי לה "כי הוא חי!"

[בת_של_נוסעים*]

_משהו שקרה הרגע - אשתי נכנסה לסלון מנומנמת מהנסיון לשנ"צ קצר ושאלה למה הילד צורח
אמרתי לה "כי הוא חי!"_

ענק!!
אני אנסה לזכור את זה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה קים.
אולי לא צחוקים, אבל בהחלט חיוך גדול הצלחת להעלות על פני.
וקצת הסחת את דעתי מהרגשת המסכנות שאני שרויה בה.
טוב, בעלי אומר שבעוד 10 שנים אוכל להסתכל אחורה ולצחוק על הכל...
בנתיים יש לי עוד עשר שנים לעבור ...

[ליזה_ליזה*]

אורית, רק עכשיו יצא לי להיכנס ולקרוא
אני מחבקת אותך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב. אני חוזרת.
היו לי ימים בהם לא היה לי חשק לכתוב מילה.
הרגשתי חרא ממש. אפילו הייתי קצת חולה. הגוף שלי הגיב להכל בצורה של מכאובים ומחלה.
היום סוף סוף מרגישה קצת יותר טוב.
במשך הבוקר עדיין הרגשתי די מיואשת.
אחה"צ לקחתי את הבנות לשיעור שחיה. שם, להפתעתי ולשמחתי פגשתי את אנג'לה, אותה אישה מדהימה שעושה חינוך ביתי לילדיה. ילדיה כבר גדולים- הצעירה כבר בת 15 כמדומני, והגדולים כבר נשואים.
לא היה לה הרבה זמן לדבר, וגם אני הייתי עסוקה בלשמור על הקטנה במים, אבל החלטתי לשאול אותה קצת על סדר היום שלה. מסתבר שיש להם סדר יום מאוד נוקשה וברור, שמתחיל בשעה 6:30 בבוקר (!). הם מגיעים למועדון ההוא, עובדים בחדר כושר ובבריכה, ואחר כך חוזרים הביתה ,ובשמונה וחצי מתחילים ללמוד. הכל מאוד ברור ומובנה.
יש תכנית לימודים שכל ילד צריך לעמוד בה, ובסוף הם מקבלים תעודה מ"אגודת החינוך הביתי" (!), שבעזרתה אפשר להתקבל גם למוסדות להשכלה גבוהה.
היא אומרת שהיא אוהבת שהכל מובנה וברור, ושיש סדר יום מסודר, וגם חשוב לה לדעת שיש להם בסוף את התעודה.
אני הבנתי שזה לא מה שאני מחפשת, אבל האשה הזאת נותנת לי השראה, וחשבתי אולי לקחת ממנה רעיונות.
בסוף היא אמרה שאולי נכנס אליה הביתה מחר, אחרי שיעור האירובי של הבנות, ונוכל לדבר עוד קצת.(היא גרה לא רחוק מהבית שלנו).
אז זהו. זה שיפר לי את מצב הרוח. מקוה שזה באמת יצא לפועל, ומחר ניכנס אליה, אדבר איתה קצת, ואגבש דעה איך להמשיך.
אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ,גם עם בנותי וגם בשביל עצמי.
מרגישה צורך להקדיש יותר זמן עשיה עם הבנות..רציתי לכתוב לימוד, אבל זה לא מדויק, כי הקטנה עדיין לא ממש לומדת, ואני לא רוצה לכפות עליהן לימוד. אבל אני כן רוצה שיהיה זמן עשיה משותף, אם זה יצירה או לימוד מסוג כלשהו.
כשיש לי ימים שקשה לי, אני נוטה לעזוב אותן לנפשן, ואז יש בעיקר צפיה בטלויזיה, והרבה כלום חוץ מזה.

היום הגדולה רצתה לספור לשניה את הכסף הישראלי שלה.
הוציאה את כל הכסף מהארנק. אמרתי לה שתחלק לסוגים ותספור כמה יש מכל סוג.
היא ספרה ועשתה רשימה כמה יש מכל מטבע (היא יודעת לזהות את המטבעות). אחר כך ישבנו ביחד וסיכמנו את הכל, כשאני שואלת אותה שאלות בכדי "לעזור לי" לחשב.
הנה שיעור נפלא בחשבון, חשבתי לעצמי, והיא עמדה בו בכבוד.
אחר כך עשתה את אותו הדבר עם הכסף הישראלי שלה.
זה היה כיף.

אנג'לה שוב אמרה לי שכדאי לעשות חברות במועדון היאכטות, ושהילדים שלה הכירו דרך שם הרבה חברים.
אני מקוה שנעשה את זה עוד השבוע.

[חמוטל_בת_חוה*]

כל הכבוד לך, אורית, עלית אל פני המים! חבתי עלייך הרבה בימים האחרונים. אפילו דיברתי עם פיטר עלייך. הוא שאל אם יש עוד משפחות חינוך ביתי ואמרתי לו שיש עוד אחת, ושהילדה גדולה. הוא אמר: אז מה, גם בגילאים שונים יש טעם לפגישה
והעיר שהפגישה היא גם בשבילך
נראה לי שחברות במועדון היאכטות זה רעיון טוב, אפילו שזה בטח לא הסטייל שלך בישראל. אבל את לא בישראל, וצריך למצוא פתרון לקושי. בני אדם בסך הכל רוצים להתחבר... אבל הקודים החברתיים שונים קצת בין מקום למקום

חוץ מזה רציתי לספר לך משהו מענין. חבר שלי מקניה היה כאן אתמול לבנות איתנו את הסוכה
הוא אמר שבשפה שלו מקניה המשמעות של המילה סוכה זה לכסות או לעטוף, כמו בשמיכה
מעניין, לא? חג שמח, שיהיה לכם

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה חמוטל.
הפגישה עם אנג'לה היא באמת בעיקר עבורי.
הבנות שלי יהיו עסוקות בלקפוץ על הקפצית הענקית שישלה בחצר. כך הן עשו בפעם הקודמת ונהנו מאוד.
הפגישה נדחתה למחר.

הוא אמר שבשפה שלו מקניה המשמעות של המילה סוכה זה לכסות או לעטוף
בשפה הסווהילית יש המון מילים שדומות למילים בעיברית ובערבית..
כתבתי על זה כבר פעם, מזמן.
זה בהחלט מעניין.

חג סוכות שמח לכולם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחרי החוג אירובי החלטתי לעשות "זמן למידה".
אור רצתה לקרוא איזה קטע באנגלית שקיבלה בחוג, את גאיה הזמנתי ל"שיעור בעברית".
כבר הרבה זמן לא ישבתי איתה על עברית. היא מתחילה להתעניין בכתיבה\קריאה. התחלתי ללמד אותה אותיות בעברית (ליתר דיוק, אחותה הגדולה התחילה ללמד אותה). יש לה מחברת עברית, ויש חוברת עבודה קנויה.
חזרתי איתה על מה שכבר למדנו ביחד, כי זה היה מזמן, והתקדמנו עוד קצת בחוברת העבודה.
היא מתחילה להבין איך קוראים, איך מכמה אותיות נוצרת מילה. זה כיף לראות.
היא לא מסוגלת לשבת על זה הרבה זמן. אחרי כ20 דקות היא כבר יוצאת מריכוז ומתחילה להתבלבל. זה מספיק לה.
והגדולה, איתה קצת נהיה קשה.
אחרי שקראתי את הקטע באנגלית, ביקשתי שתביא לעשות משהו בעברית.
אז היא הלכה ,וחזרה עם מחברת חשבון. בקשה שאכתוב לה תרגילי חשבון.
אוקיי. כתבתי תרגילי כפל בסיסיים. היא כעסה. רצתה רק חיבור. לא עשתה את התרגילים.
פעם היתה שמחה לכל אתגר בחשבון. היום נלחצת גם מדברים פשוטים לכעורה, דברים שאני יודעת שהיא יכולה לפתור במאמץ קטן ומעט מחשבה.
היא קצת כעסה.
ביקשתי שתביא משהו בעברית לקרוא. איזה ספר ילדים פשוט.
"למה?" ,הקשתה.
"כי חשוב לי שתלמדי גם עברית".
"למה?", היא חזרה ושאלה.
"ככה", עניתי, כי זאת השפה שלנו, ואת תרצי לדעת לקרוא כשנחזור לישראל.
הביאה ספר, והיסכימה לקרוא כמה שורות.
האם אני מלחיצה מידי?
האם אני לחוצה מידי?
איפה אנשי ה"אנסקולינג" שירגיעו אותי?...

[רסיסים_של_אור*]

_אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ,גם עם בנותי וגם בשביל עצמי.
מרגישה צורך להקדיש יותר זמן עשיה עם הבנות..רציתי לכתוב לימוד, אבל זה לא מדויק, כי הקטנה עדיין לא ממש לומדת, ואני לא רוצה לכפות עליהן לימוד. אבל אני כן רוצה שיהיה זמן עשיה משותף, אם זה יצירה או לימוד מסוג כלשהו_

מזכירה לך, כמו גם לעצמי, דברים חכמים שאמרו לי אנשים טובים בתחילת הדרך:
אם אני רוצה שהם ילמדו, כדאי שארצה בעצמי ללמוד. אם אני רוצה שהם יעשו, כדאי שארצה בעצמי לעשות. וככה, בכל פעם שאני נלחצת ממצב האי-עשיה הכללי, אני לוקחת את עצמי בידיים ועושה בעצמי (מבשלת, מארגנת, לוקחת ספר, כותבת, מרכיבה פאזל, סורגת, מתקנת, מנקה ועוד ועוד ועוד) ומשם העשיה שלהם כבר נובעת בטבעיות.
וזה עוזר גם לצמצם את הציפיות מהם. מה אנחנו בעצם רוצים ? שהם, בידיהם הזעירות יוציאו אותנו מהאי-עשיה והבעסה שלנו ????

[רסיסים_של_אור*]

וגם רציתי להגיד שהבוקר עיינתי שוב בספר "בלמידה מתמדת" והוא עזר לי להזכר למה בעצם אני עושה (או לא עושה) את מה שאני עושה (או לא עושה...) וחיזק אותי בהתנהלות היומיומית (הזדהתי עם התחושות של אור לגבי התרגול בחשבון, כי אני מרגישה שלפעמים אני מלחיצה את הגדול סביב נושא הקריאה ורק משניאה עליו את כל הסיפור, אז אני לומדת להרפות ולא לצפות ולאפשר לו לעשות את הדברים בקצב שלו והכי הכי הכי אני משתדלת לזכור להאמין בהם !!! )

[רסיסים_של_אור*]

והנה דוגמא... (קראתי אותך כאן והבטחתי לעצמי להיות יותר קונקרטית ולא סתם מדברת באויר).
ישבתי עם הגדול שלנו, הצעתי לו שנשחק באותיות המגנטיות שיש לנו. בכל פעם אחד מאתנו כותב לשני שם של חיה והשני מנחש (קורא? ) מה נכתב ולהיפך. נהנו מזה כל-כך. הרגשתי איך אני מתאפקת מאד מאד לא "לעזור" לו, לתת לו להתמודד, לנסות ורק כשצריך אותי להיות שם בשבילו. הוא כל-כך נהנה מההצלחות שלו ועשינו את זה באופן כל-כך חווייתי ולא מנסה ללמד...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך רסיסים, על כל המילים.
מה שתיסכל אותי עם הגדולה היה שפעם (כשהיתה אולי בגיל של הגדול שלך, היום היא כמעט בת 9) היתה עושה שורה שלמה של תרגילים בחשבון בשמחה, לפי בקשתה, ועוד היתה מסיימת ואומרת "איזה כיף זה" ומבקשת עוד.
גם לימוד אותיות וקריאה היה פעם נעשה ביתר שמחה מצידה.
והיום זה פתאום השתנה, ואני לא בטוחה למה.
אולי זה פשוט המצב הכללי של חוסר שמחה, שמשפיעה גם על הרצון ללמוד

[חמוטל_בת_חוה*]

יכול להיות שיש ירידה באנרגיה, אבל גם יכול להיות שהיא פשוט משקיעה אנרגיה במקומות אחרים
שמתי לב שגם אצלינו יש תקופות יובש בנושאים מסוימים. פתאום שלושה חודשים לא נוגעים בחשבון, ובסוף השלושה חודשים פתאום יש קפיצה בהבנה, כאילו שהשקענו שלושה חודשי הסבר.... אז תתחזקי, הכל בסדר

[רסיסים_של_אור*]

_מה שתיסכל אותי עם הגדולה היה שפעם (כשהיתה אולי בגיל של הגדול שלך, היום היא כמעט בת 9) היתה עושה שורה שלמה של תרגילים בחשבון בשמחה, לפי בקשתה, ועוד היתה מסיימת ואומרת "איזה כיף זה" ומבקשת עוד.
גם לימוד אותיות וקריאה היה פעם נעשה ביתר שמחה מצידה.
והיום זה פתאום השתנה, ואני לא בטוחה למה._

בארוחת הצהריים עם הילדים, פתאם נזכרתי שכתבת שהגדולה הלכה קצת לבית ספר במקום הקודם שהייתם בו, מאילוצים חברתיים וכו', יכול להיות שזה הקשר ? או שאני לגמרי לא בכיוון...

[הגמד_חיוכון*]

חזרתי אחרי ששבק לי המחשב וקראתי את ההתפתחויות שלכן מיד כשנכנסתי.
מקוה שלאט לאט חוזר לכם הצבע לעיניים.
פעם אמר חיים שוסטר בציפורי לילה ברדיו. שהאדם אינו מבין כמה הזמן שלנו כאן על פני האדמה הוא בר חלוף.
אנחנו מאוד מתעכבים על עצב וכעס ורגשות סוערים פשוט מפני שאנו בנויים כך, אבל מבחינת הנצח- אנו נותנים לכל הרבה יותר מידי מקום בראיה כללית של הזמן החולף- הכל עובר מהר מהר ומשתנה וגודל ונעשה אחר ועובר הלאה והלאה. בכל אופן דבריו עזרו לי אז, להבין כמה מצבים בחיים יכולים להשתנות,
ושעליי פשוט לזכור תמיד שהכל עובר... לא תמיד מצליחה לזכור זאת, לא תמיד פשוט לנו ליישם כל מיני תובנות רציונליות... במיוחד כשהרגש כאן הוא השולט..
אבל מספיק פעם אחת שזה מרומם את רוחינו הנפולה לרגע, לדעת שזה לא לעד...
מקוה שתתחזקי יחד עם בנותייך ותמצאו את הדרך שלכן לשלוה ולשמחה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חמוטל, הזכרת לי שגם אצלנו זה בעצם ככה. תודה. התחזקתי.
רסיסים, אני לא יודעת אם זה יכול להיות עדיין קשור לבי"ס, כי היא הפסיקה ללכת לפני כמעט שנה. זה הרבה זמן.
תודה על ההתיחסות.. ו...סליחה שאני מטרידה אותך בארוחת הצהריים

מקוה שתתחזקי יחד עם בנותייך ותמצאו את הדרך שלכן לשלוה ולשמחה.
תודה לך גמד.

אתמול היינו אצל אנג'לה.
היה לי כל כך נעים פשוט לשבת ולדבר איתה.
הרגשתי נינוחה , לא הייתי צריכה לשחק משחקים ולעטות מסכות.
היה לי בקושי שעה להיות אצלה והרגשתי ממש בלחץ של זמן להספיק לשאול את כל השאלות לשמוע את כל הסיפורים שלה. ביקשתי שתספר לי על השיטת הלימוד שלה. טוב, היא מאוד מקפידה על לימודים. שולחים לה מדרוא"פ חוברות לימוד, לכל ילד לפי גילו. היא הכינה חדר שהיא קוראת לו "המשרד", בו לכל ילד יש חלק בשולחן, ממש תחום במעין קירות, שבו יש לו את חומר הלימוד שלו. לכל ילד יש גם לוח בו הוא כותב לעצמו מה הוא אמור לעשות היום, וכל דבר שהוא מסיים, הוא מסמן. חוץ מזה יש "מבחנים", והיא שולחת אותם לדרוא"פ בכדי שירשמו ציונים, ובסוף מקבלים תעודה שאומרת שהילד סיים בית ספר ומוכן להמשיך לאונברסיטה. הכל מתוייק ומתועד.
היא אומרת שזו הדרך היחידה בה היא יכולה להתמודד עם זה. שהיא צריכה לדעת מה המצב של כל אחד מבחינה לימודית, ורוצה את התעודה בסוף. היא אוהבת שהכל מסודר וברור.
אמרתי לה שזה מה שנפלא בעיני בחינוך הביתי, שבעצם כל משפחה עושה את זה קצת אחרת, וזה ממש יפה לראות..
היא אמרה בחיוך שהיא עצמה לא היתה יכולה לעמוד באיך שאני עושה את הדברים. אני מצידי עניתי שאני לא הייתי יכולה לעשות את זה כמוה
היא באה מכיוון מאוד דתי (נוצרי, כמובן), וגם בחלק מחומר הלימוד רואים את זה. מכניסים את הדת לטקסטים הכתובים.
יש נושאים שהם חובה, ויש בחירה- כמו שפה נוספת, שאפשר ללמוד "אפריקנס" (שזו השפה בדרום אפריקה), אבל היא בחרה עבור ילדיה צרפתית..
יש להם גם שיעורי מוסיקה-פסנתר או חלילית, ופעם בשבוע חברת באה ועושה איתם "חוג בישול ויצירה".
היה לי מעניין לשמוע על הדרך שעשתה בחייה , ואיך התגלגלה והיגיע לחינוך ביתי, ובכלל ,לשמוע על הדרך בה הם עושים את זה. היא גם התעניינה בדרך שלי. היא אמרה שבדיעבד, היא היתה צריכה לתת לאחד הילדים, שהתקשה בלימודים בהתחלה, יותר חופש ומשחק, אבל היה לה קשה לשלב את זה עם הלימוד של האחרים, והיא מצטערת על כך.
והכל נאמר בנעימות, מתוך התעניינות, בלי שום ביקורת.
עזר לי להרגיש שוב שפויה ובסדר.
לפני שנפרדנו היא שוב אמרה לי שאם קשה לי אני תמיד יכולה להרים לה טלפון, ואפילו שהיא מאוד עסוקה (מה שנכון!), היא תמיד יכולה למצוא זמן לדבר איתי.
הודתה לה מאוד, ואמרתי לה שהיא נותנת לי כוח.
נפרדנו.

בלילה היה לי קשה להרדם. המון מחשבות מלאו את ראשי, על הביקור אצל אנג'לה, על מה יהיה ואיך, ואם בכלל.
היום עוד יום.
בוקר טוב.

[אמא_בהלם*]

היי - קראתי את קורתיך בשלושת הימים האחרונים - תוך כדי הנקות
אנחנו באיטליה כבר שלוש שנים (אני הברזתי באמצע כדי להיות בהריון וללדת בארץ) עכשיו אני כאן עם התינוק
מכירה מאוד הרבה מהדברים שעוברים עליך
ומרגישה שיש לי מה להוסיף
היו לי כאן המון חברויות מאולצות בהתחלה - חברויות של עניים של חוסר ברירה - ערבים שלא נהניתי מהם - פגישות שאפילו כעסתי אחריהן - המון מפגשים שניסיתי להתחמק מהם
איכשהו בסוף זה נדבק (לא עם כולם) אבל פתאום אחרי הרבה זמן - אפשר לשמוע מין קליק כזה של התחברות - ואז נעשה נוח ונעים - ומה שאולי אנחנו טועים לחשוב שהוא רק ישראלי נוצר גם אם אנשים שהתרבות שלהם שונה משלנו
אולי תוכלי למצוא בזה משהו... ואולי לא - בכל אופן רציתי להגיד את זה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אמא בהלם,
מוצאת, מוצאת הרבה.
רק שלעבור את התקופה הזאת של
חברויות מאולצות בהתחלה - חברויות של עניים של חוסר ברירה - ערבים שלא נהניתי מהם וכולי וכדומה זה כל כך שוחק. ואין לי מושג כמה זמן עדיין צריך לעבור עד ש
אפשר לשמוע מין קליק כזה של התחברות .
הלואי ובעוד שנתיים אוכל להגיד לדברים דומים לשלך.
המון תודה.

[אמא_בהלם*]

בוקר טוב
זה משתנה מבחינת הזמן - מה שמדהים אבל זה שהחיבורים האלה נוצרו לא בזכותי - אלה יותר בגלל שאנשים המשיכו להתקשר ולהתעקש לשמור על קשר (עד היום לא ברור לי למה...)
מה שעוד עלה לי אבל קצת לא היה לי נעים להגיד - זה שבתיכון בעצם עברתי את אותו דבר - היו תקופות שלא ממש אהבו אותי ואז גיליתי את חברויות האין ברירה האלה - אחת מהן אגב היא חברה כל כך טובה שלי עד עצם היום הזה למרות שאני באירופה והיא בארצות הברית
כמובן שעכשיו עברנו עיר ואני לא מכירה כאן אף אחד וצריך להתחיל הכל מהתחלה (הדברים שמבדרים את היקום?)
אז אולי השורה התחתונה היא לקבל את המצב החרא ולנסות להתרומם משם - אני כותבת את זה גם לעצמי כי אני מנסה ביאוש לקושש לי חברות שהן אמהות חדשות
וכל יום עולה השאלה האם לחזור לארץ ולהשאיר את הבעל כאן - אין לי תשובה לזה - וזה כל כך מתסכל

[אמא_בהלם*]

רציתי עוד להגיד לך
שאולי הסיפור של המסיבהשאףאחדלאבא זה כדי לחוות את "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות" ברגע שהגעת לשם ואת כבר לא מפחדת יותר מהמקום הזה - את יכולה להיות חופשיה - ולפעול ממקום הרבה יותר משוחרר שהרי את יודעת שתוכלי גם לגרוע מכל.
מתחבר לנושא של לשבור את המסגרת של עצמך - להרחיב את האפשריות שלך
עם כל הקושי זה הרי דבר נהדר להצליח להשתנות במובן של דברים שהיו קשים לי פעם לא מפריעים לי יותר - זה יכול להביא למיצויי גדול יותר של הפוטנציאל - מי יודע מה טמון בך? אולי זה יופי כל כך גדול שמבקש להשתחרר ומטפס בעקשנות מעל המכשולים שאנחנו בעצמנו מציבים בפניו?

[אמא_בהלם*]

וסליחה שכתבתי כל כך הרבה - תמחקי את מה שלא לעניין

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אמא בהלם (שם מוזר. קצת קשה לי לפנות אלייך כך... ), תודה שאת כותבת.
כל פיסת עידוד מתקבלת בשמחה, ודברייך כאן רלוונטים מאוד למצבי עכשיו. אז הכל נישאר!

הבעיה שלי היא שבעצם, אני באפריקה כבר שנתיים, ואני שחוקה משנתיים של קושי, כי גם בניירובי, בה גרנו לפני כן, לא מצאתי חברה.
כאן אני רק שמונה חודשים, ועצם ההתחלה החדשה במדינה החדשה נראה שלקחה ממני את שארית כוחותיי.
כרגע אני מרגישה קצת חסרת כוחות..
מסתכלת בערגה קדימה, לקיץ שיבוא, בכדי שאוכל לנסוע שוב לביקור בארץ.
והפעם אסע ליותר מחודש, כך החלטתי. בשני הביקורים שהיו הייתי בקושי חודש בארץ, מפני שזה פרק הזמן שבעלי מקבל חופשה. הפעם הבנתי שאני רוצה יותר. אסע חודש לפניו, עם הבנות. .אמנם זה מסע לילי מפרך וארוך, עם חניית ביניים מתישה באתיופיה, אבל זה שווה לי. אמנם לבנות יהיה קצת קשה לחכות עד שאבא יגיע, אבל גם זה שווה לי.
ועד אז יש לי זמן להחליט אם אני רוצה לחזור הנה בסוף הביקור...

היום ,סוף סוף, נרשמנו כחברים במועדון היאכטות .
עכשיו צריך להתחיל ולהגיע לשם, להנות מחוף הים, להנות מערבי- הפיצה, ולקוות שאולי נצליח דרך שם להתחבר לאנשים.

אתמול היה לי טלפון מאבא שלי.
הוא סיפר לי שבעל של חברת ילדות שלי חלה במחלה קשה, שהוא מאושפז, ושלה קשה מאוד.
ליבי התכווץ מעצב.
אני כבר לא ממש בקשר עם אותה החברה, אבל בילדותינו היינו מאוד קרובות, ויש לי פינה חמה בלב עבורה תמיד.
אני עדיין פוגשת אותה בשבילי הקיבוץ בביקורים שלי, ואנחנו תמיד מתחבקות בשמחה.
ועכשיו, כשהיא ובעלה עוברים תקופה קשה כל כך, אני רחוקה כל כך, וכל שיכולה לעשות זה לכתוב לה מייל
ישבתי וכתבתי לה והתחלתי לבכות..
לבכות את הקושי שלהם, את המרחק שלי ממנה, ואת המרחק שלי מהבית שלי.

[אמא_לביאה*]

הי
גם אני בין הקוראות אותך
שולחת לך
וירטואלי אבל מקווה שעוזר קצת...
שבתשלום

[אמא_בהלם*]

הצטערתי לשמוע על הבעל של החברה - אולי יש לך יותר מקום וזמן להיות שם בשבילה ממרחק כי כך את מעריכה יותר את הימצאותה בחייך?
שתהיה שבת שלום
וחייבת לשאול - למה לא ללכת לכנסיה עם אנג'לה? לא כדי להתנצר, סתם כדי להתחבר

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי אמא לביאה.
נעים להכיר ,ותודה. מתקבל בשמחה.

אמא בהלם
- אולי יש לך יותר מקום וזמן להיות שם בשבילה ממרחק כי כך את מעריכה יותר את הימצאותה בחייך?
יש בזה משהו. חשבתי על זה גם בעצמי.
אבל אני יודעת שאם הייתי בארץ, הייתי מרימה אליה טלפון לשיחות ארוכות, לעיתים קרובות, בזמן משבר שכזה, וזה מה שחסר לי עכשיו.
כרגע אני מחכה שתענה על המייל שלי.
ובקשר לכנסיה, חשבתי על זה הרבה וברצינות, אבל זה לא הרגיש לי נכון. הם לא מתכנסים לכוס קפה...
בבוקר יש sunday school לילדים,בו הם לומדים על סיפורי התנ"ך והברית החדשה, ואחר כך הם מתכנסים לשירי דת ודרשה של הכומר.
הרגשתי חוסר נוחות גדול בכל פעם שחשבתי על העניין, אז עזבתי את זה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אבל אני יודעת שאם הייתי בארץ, הייתי מרימה אליה טלפון לשיחות ארוכות, לעיתים קרובות, בזמן משבר שכזה, וזה מה שחסר לי עכשיו.
כרגע אני מחכה שתענה על המייל שלי_
לפעמים אין כמו הדואר הישן והטוב. מכתב של 4-5 עמודים על נייר אמיתי, עם דיו אמיתית, כתב יד אמיתי, תמונה או ציור של הבנות בתוך המעטפה... יכול לעודד אותה (עד כמה שאפשר) הרבה יותר ממיילים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קומהגימל, אני לא סומכת על הדואר כאן.
אנחנו באפריקה, המכתב עלול להעלם ולא להגיע, או, לחלופין, להגיע אחרי חודש וחצי או יותר...
זה לא מתאים לסיטואציה. היא צריכה עידוד עכשיו!
תודה.

[אמא_בהלם*]

בוקר טוב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בוקר טוב?
אצלי עכשיו ערב...
תודה על הברכה. לך בחזרה.

הוזמנו לארוחת צהריים אצל אחת המשפחות, כל הישראלים היגיעו. וגם זוג צעיר יהודי-אמריקאי.
היה נחמד. הבנות שחו בבריכה , האוכל היה טעים מאוד.
דיברתי קצת עם הזוג האמריקאי. הוא מרצה כאן באוניברסיטה. היגיעו לשנה אחת לפני כחודשיים.
סיפרתי להם שאנחנו מחנכים בבית, ושקשה לנו מאוד לפגוש אנשים ולהתחבר, ושאחרי שמונה חודשים עדיין אין לנו אפילו חבר אחד. הבחורה מיד אמרה שיש להם כאן איזו חברה קנדית, "היפית" כהגדרתה, שייתכן ותוכל לחבר בינינו.
וגם יש להם שכנים, טנזנאים, שיש להם שתי בנות בערך בגיל של שתי הגדולות שלי.
אני מיד קפצתי על ההזדמנות והחלפתי איתם טלפונים.
צריכה לקוות שאולי אצליח ליצור איזהשהם קשרים נעימים דרכם.

[אמא_בהלם*]

מחזיקה אצבעות

[הגמד_חיוכון*]

אני מיד קפצתי על ההזדמנות והחלפתי איתם טלפונים
הולמת אותך האקטיביות הזו...

[מ_י*]

הי
לא הייתי כאן לאורך זמן כבר הרבה זמן
ולכן רק עכשיו קראתי את קורות החודש האחרון
הצטערתי מאד על ענין המסיבה... נגעה לי כל כך ללב הקטנה שלך עם ה"איפה שולחן החתונה?". שורה ענקית.
מוכרים לי מאד תיסכולים כאלה מקנדה, התחושה שבכלל לא משדרים על אותו שדר. ובקשר להזמנות מראש, פעם הבת שלי התחברה עם איזו ילדה וחשבתי שיהיה נחמד להן לשחק אחר הצהריים. התקשרתי לאמא, והיא הוציאה לוח שנה ותיאמה לי תור בעוד שלושה שבועות! כך שמסיבה, כנראה, מחייבת הזמנה שלושה חודשים מראש. (מזכיר לי גם פעם שהתקשרו אלינו לקבל תרומה לאיזה ארגון באמצעות רכישת כרטיסים מוזלים לקרקס. לקח לי זמן לקלוט, שמוכרים לי כרטיסים להופעה שתתקיים בעוד עשרה חודשים!)
בקיצור, אולי באמת התנגשות תרבויות. אבל בעצם זה לא מרגיע. זאת בדיוק הבעיה .

בינתיים אני יכולה לשמח את לבך בכך, שכאשר חוזרים - שלופס! את פה. זה כל כך מוכר ובבית, שאני לא מרגישה בכלל שנעדרתי. אפילו מקומות שלא הייתי בהם שלוש שנים ויותר לא מרגישים לי כיאלו לא הייתי בהם. זה כל כך מופנם אצלי. או שירים שאני שומעת ויודעת שלא שמעתי אותם כמה שנים. הכל מוכר, מתנגן. והישראלים, הישראלים. אפילו כשהם גועליים הם יותר נחמדים מן הקנדים. או אם נדייק: יותר אנושיים.

רק מוזר לפגוש כל מיני מכרים עם הילדים הענקיים שלהם. אז מרגישים שהיתה פה איזו קפיצה בזמן.

ודווקא לבעלי קשה כאן. בכלל הוא בתקופה מבאסת, גם מקצועית וגם מלווה את אביו שחלה בסרטן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אמא בהלם וגמד, תודה על התמיכה.

מ י, "לונג טיים".
מזדהה מאוד עם כל מה שכתבת. . גם
בקיצור, אולי באמת התנגשות תרבויות. אבל בעצם זה לא מרגיע. זאת בדיוק הבעיה .
ועדיין אין לי מושג אם אצליח לגשר על הפער, אבל אני ממשיכה לנסות וקופצת על כל "עצם שזורקים לי".
בטוח שיש כאן אנשים ש"לא תקוע להם מקל בתחת",כאלה נינוחים ונעימים. אני רק צריכה למצוא אותם (סליחה על הבוטות).
וגם
שכאשר חוזרים - שלופס! את פה. זה כל כך מוכר ובבית,.
תודה שכתבת. נותן לי הרגשה של שפיות, שלא אני המצאתי את כל מה שאני מרגישה וחווה כאן.
הרבה כוח לבעלך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חמותי באה לביקור.
הביאה מתנות לבנות ,ולי...סבון ושמפו.
איזה כיף זה, שאני יודעת שיש לי סבון נורמלי לתקופה הקרובה

[אמא_בהלם*]

דווקא בקטע של אלה שתקוע להם מקל בתחת - אני תמיד חושבת שאולי המפגש בינינו עשוי לסייעלהם לשלוף אותו החוצה באיזה שהוא שלב....
אבל האמת שגם נעים להשתנות קצת לאבד קצת מהישראליות
בעלי בפעם האחרונה שהיה בארץ עמד המום בקפה ארומה וניסה להשיג שירות - הוא עמד יפה בתור וחיכה שיפנו אליו ומסביבו היו מלא ישראלים אינדיאנים נדחפים - עד שקלטתי אותו אבוד לגמרי וזינקתי לעזור לו
מצחיק...
דבר נוסף שהיה לנו קשה בטירוף להתגבר עליו הוא חוסר באוכל מוכן - פה מבשלים הרבה יותר - קונים חומרי גלם ומבשלים - וגם קונים אותם כמעט כל יום כי המקררים נורא קטנים - אבל היום אנחנו כל כך אוהבים את זה שקשה לנו להתרגל הפוך
שיהיה לכם יום ראשון מוצלח משפחתי ומספק

[אורית_אוקו_ערוסי*]

- אני תמיד חושבת שאולי המפגש בינינו עשוי לסייעלהם לשלוף אותו החוצה
אולי, אבל בשביל להגיע אליהם ,אני צריכה לעבור את מחסום ה"מקל בתחת"=שלום מנומס וחיוך מאולץ, ואת זה אני לא מצליחה לעשות...
לי דוקא נעים בישראליות. למדתי כאן גינונים מגינונים שונים, למדתי קצת לשוחח שיחת חולין (דבר שעדיין קשה לי ודי משעמם בעיני), למדתי חיוכים מאולצים ונימוסי יתר, ועדיין נעים לי יותר ב"נינוחות הישראלית" ,גם אם היא בוטה לעיתים. .

גם כאן אין כמעט אוכל מוכן וזה מכריח לבשל יותר, כבר התרגלתי. זה בריא יותר, אז זה בסדר לי.
לפחות מקרר גדול מספיק יש לנו
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בשורה משמחת.
היה לי טלפון קודם, מאשה שאיני מכירה.
היא הציגה את עצמה ואמרה שקיבלה את הטלפון שלי מאנג'לה.
היא אמרה שהיא ועוד כמה אמהות מקיימות "קבוצת תמיכה" לאמהות וילדים.זה התחיל כקבוצה לאמהות ותינוקות, אבל עכשיו חלק גדלו והן החליטו להזמין ילדים בכל הגילאים. היא עצמה עם ילדיה בבית, אבל הם עדיין קטנים -3 ושנה.
היא הזמינה אותנו להצטרף אליהן .
מסתבר שהן לא נפגשו כבר חודשיים בערך, ועכשיו מנסות להחיות את המפגשים השבועיים.
כל כך התרגשתי. הייתי ממש על סף דמעות.
הפגישה היא ביום חמישי אחה"צ.
לשניה יש בלט בשעה הזאת, אז אמרתי לה שנגיע אחרי. היא אמרה שזה בסדר.
חוג שהבלט יוצא לחופשה בעוד שבועיים, וזה יקל עלינו להגיע למפגשים.
בסיום השיחה ניגשתי לבנות ושסיפרתי להן בהתרגשות על זה.
הגדולה התרגשה מאוד, השניה התרגשה התרגשות מהולה בחששות. כמה אופייני להן
בקיצור, הלוואי, הלוואי וזו תהיה תחילת דרכנו אל השמחה כאן.
אמן.

[אמא_חדשה*]

אמן

@}

[אמא_בהלם*]

אמן

[קרן_שמש*]

[הגמד_חיוכון*]

|L|:-)

[מיצי_החתולה*]

<קוראת>
<וגם מחזיקה אצבעות>

[מנג_בין*]

אני מתרגשת איתך !!
@} @} @}

<הדף שלך כבר נורא א-ר-ו-ך וכבד ולוקח מיליון שנה עד שהוא עולה, יש סיכוי שתערכי אותו?>

[בת_של_נוסעים*]

אורית יקרה
לא יכלתי להיכנס כמה ימים,
אם היית יכולה לקרוא את מה שאני ואני חושבת אחרים קוראים, היית אולי יכולה לראות שמאחורי כל הפחדים, החששות, התסכולים, האכזבות, את כל הזמן מתקדמת ומתקדמת ועושה שינוי ופועלת ויוזמת. הנה, לאט לאט, את מחליפה טלפון, מזמינה, נפגשת.
_היה לי טלפון קודם, מאשה שאיני מכירה.
היא הציגה את עצמה ואמרה שקיבלה את הטלפון שלי מאנג'לה_ והנה גם את מקבלת צלצול, כי מישהו פתאום שמע... כי את יזמת קודם. אל תזלזלי בזה. כל הפעולות שלך גם הקטנות מזיזות דברים. וגם אם המפגש לא יצא לפועל, התקשרי לאותה אימא, תבקשי "לחבור" אליה ולאימהות אחרות. שקצה החוט הזה לא יתנתק. דבר אחד לא ברור לי. אם יש עוד ישראלים כדוגמת אלו שהיו אז במסיבת יום ההולדת והוזמנתם אליהם בראש השנה או שעכשיו הייתם אצלהם, למה בעצם הקשרים לא יותר מתהדקים? לאו דווקא בשביל הבנות אלא בשבילך לפחות.


ועדיין אין לי מושג אם אצליח לגשר על הפער, אבל אני ממשיכה לנסות וקופצת על כל "עצם שזורקים לי".
בדיוק על זה אני מדברת. אני לא חושבת שזה היה קודם, את נפתחת הרבה יותר.
וחייבת להעיר משהו:
בסיום השיחה ניגשתי לבנות ושסיפרתי להן בהתרגשות על זה.
ואולי כדאי להבא לא מיד לספר הכל לבנות. לא לעורר תקוות כל כך גבוהות, הרי אכזבה יכולה להיות. המפגש יכול להתבטל או לא להיות פורה בשבילן בשלב זה. אני הייתי נזהרת לעורר ציפיות כאלה אצלן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לכל המעודדות.
בת של נוסעים יקרה.
יש כאן שתי בחורות ישראליות. אחת היא גיסתי, והשניה היא אשה נחמדה, אבל אין לי הרבה משותף איתה. אנחנו נפגשים בחגים ואירועים, אבל לא יותר מזה.
רצתי לספר לבנות כי התרגשתי כל כך, והייתי חייבת לספר למישהו, ורק הן היו בסביבה.
ואל תדאגי, אחרי כל הקשיים שעברנו, גם הן זהירות בציפיות. הן עברו ביחד איתי את כל השנתיים האלה ,להזכירך. אנחנו ביחד בזה, לטוב ולרע. אני שמחה שסיפרתי להן. גם להן זה נותן משהו לצפות לו, שבב תקוה, כמו לי.
אני בהחלט אומרת להן שנראה מה יהיה ואיך יהיה, ןשאני עדיין לא בטוחה למה לצפות.
אבל זה הפיח מעט תקוה בכולנו.
תודה על העידוד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מסתבר שהן לא נפגשו כבר חודשיים בערך, ועכשיו מנסות להחיות את המפגשים השבועיים.
נהדר

פה מבשלים הרבה יותר - קונים חומרי גלם ומבשלים - וגם קונים אותם כמעט כל יום כי המקררים נורא קטנים -
אני חושבת שזה ההפך הם מסתפקים במקררים קטנים, בגלל ההרגל שלהם לרדת כל יום לשוק ולקנות מעט מצרכים ("היום נבשל חצילים" - קונים שני חצילים).
אלה אנחנו, הישראלים, ששרוטים קצת - מחזיקים מקררי ענק ומקפיאים נפרדים, כדי לאחסן כמויות של אוכל לשבועות וחודשים, כאילו מחר בבוקר מתחיל מצור על העיר נכון שלפעמים יוצא יותר זול לקנות כמויות ואוכל קפוא (בסופרים זולים וכאלה), אבל זה לא יותר משתלם מאשר לרדת לשוק ולבחור דוכן עם הסחורה הכי טרייה, ולקנות בדיוק כמה שצריך.

[אמא_בהלם*]

אבל זה לא יותר משתלם מאשר לרדת לשוק ולבחור דוכן עם הסחורה הכי טרייה, ולקנות בדיוק כמה שצריך.
זה בדיוק הרעיון...

[יוטי*]

הי אורית
מחזיקה לך אצבעות גם.
משמח לשמוע על "קבוצת התמיכה" ועל חמותך שהביאה לך שמפו וסבון. אם יגמר לך תודיעי ונשלח לך מתנה (אני רצינית!!!).
בהצלחה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בוקר טוב.
היום היגיע.
אני מתרגשת, למרות שמנסה להרגיע את ההתרגשות .
מנסה לא לצפות להרבה. בכל זאת, מפגש ראשוני, זה לא תמיד קל וזורם, במיוחד עם הבדלי המנטליות.
התקשרתי אתמול לאותה האשה, ושאלתי אם להביא משהו. במפגשים בארץ כל אמא היתה מביאה משהו לאכול, וזה נראה לי רעיון טוב, הרי ילדים תמיד רעבים...
בהתחלה היא אמרה "לא, אין צורך. אחת האמהות מארגנת פופקורן ועוגיות. זה בסדר. רק תבואו."
עניתי שאולי אוכל להביא פופקורן. לא רציתי לבוא ביידיים ריקות.
אז היא אמרה "טוב, תביאי פופקרון".
ואז התחילה במסכת הנימוסין שחשבתי שאוכל להתחמק ממנה "you are so kind, thank you very much", וחזרה על זה אין סוף פעמים.
טוב, אולי זה משהו שאצטרך להתרגל אליו.
אני מתגעגעת ל"אחלה, תודה ", פשוט וקולע...
(בסוף הכנתי גם בראוניז... רוצה לעשות רושם טוב, וגם לדאוג שלבנותיי יהיה מה להכניס לפה )

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בעקבות ההערה של מנג בין, אני שוקלת פתיחת דף חדש.
מה דעתכן?

[אמא_בהלם*]

תפתחי רק תודיעי לאן את הולכת....
עזבי זה נחמד הטינק יו טינק יו (אני מעבירה חטייס אוטומטי...)
מישהי מלונדון פעם סיפרה לי איך - בכי....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איך היה המפגש?
האמהות היו נחמדות.
היו ארבע או חמש אמהות.
הצלחתי לדבר ממש רק עם המארחת, שהיתה מאוד נחמדה ופתוחה לשיחה.
לבנות היה קשה.
הגדולה התאכזבה, כי לא היו ילדים בגילה. הגדולה ביותר היתה בת 6.
השניה, טוב, לה קשה בקבוצה, וקשה לה עם אנשים חדשים.
הקטנה, בהתחלה בכתה שרוצה הביתה, לא הרשתה לאף אחד לגעת בבראוניז שהבאנו ("העוגה שלי!"), אבל בסוף נרגעה ושיחקה עם המשחקים שהיו בבית. לגילה זה התאים יותר מלכולם.
ולי...היה נחמד, ראשוני. ייתכן ואני יכולה להתחבר יותר עם האמהות האלה. זה ייקח זמן.
אבל משום מה, לאחר שעזבנו, הרגשתי ביתר שאת את הזרות שלי ואת חוסר השייכות.
לא בגלל שלא התקבלנו יפה, נהפוכו, התקבלנו בזרועות פתוחות.. קצת קשה לי להסביר.
אולי אני פשוט עדיין רוצה את החברות הישראליות שלי בחזרה. פשוט הרגשתי ביתר שאת את השוני שלי, וזה כאב.
נשארתי עם גוש בגרון, שוב.
הייתי רוצה להגיע לשם שוב, בשבוע הבא, בכדי לנסות ולהעמיק את הקשרים. אולי משהו יתהווה.
בוודאי אצטרך לשכנע את הבנות לזה, וזה לא יהיה קל, במיוחד עם השניה.
מה גם שאת חלק מהזמן אני צריכה לבלות עם הבנות בחוץ. האמהות היו בתוך הבית, בזמן שהקטנים שיחקו בחוץ עם המטפלות...

[אמא_בהלם*]

פעם הייתי מפנטזת שיהיה לי מבטא איטלקי
חשבתי שאוכל להתאמן הרבה על הר' המתגלגלת - לקרוא הרבה ספרים עד שאשלוט ברזי השפה על בוריים
שקלתי אפילו לקנות דיסקים עם שירי ילדים כדי להכיר את שירי הילדות המשותפים של כולם
איפה שהוא ידעתי שאני צריכה להמיר את כל העבר שלי בשביל העתיד - כמו לשכוח מאיפה באתי ומהי השפה שלי באמת
ואיך לאכול בידים
וקפה בחלב אחרי הצהרים
אבל אי אפשר - וגם לא רוצים - אנחנו זרים פה ואחרים ותמיד נהיה - אבל אולי נמצא כמה אנשים על הדרך שאפשר לתקשר איתם על בסיס של מכנה משותף אחר....

[עינת_טל*]

היי,
אני לא מסתובבת כאן הרבה לאחרונה,וסגרתי את הבלוג,
אבל באתי לאמר שחשבתי עלייך כשישבתי לי בשקט מול הכרמים שהולכים ונעשים חומים מיום ליום.
מזלי כאן שאני זרה בין זרים,וכולם יודעים היטב שכל אחד הגיע מרקע אחר.אז זה מבחינתי קהילת הזרים וקהילת המקומיים.איכשהו למדתי לדלג בין החלקים שאני פחות אוהבת ולאחוז באלו שכן אוהבת
וכך נהיו חברויות.שאין להשוותן עם החברויות הישראליות ,אבל למה לי ?כבודן במקומן מונח.
האם יש בסביבתכם אנשים כמוכם שבאו לשם בעניין עבודה והם אינם מקומיים ?
אחוות זרים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי עינת.
נעים לשמוע ממך.
רוב האנשים שאני מתרועעת איתם הם זרים כאן.
כל חמשת האימהות שהיו במפגש הן "זרות" כאן, מדרום אפריקה ,והיתה אחת מלוכסנת עיניים, שלא הספקתי לשאול מאיפה היא.
ויש כאן ,כמובן, מכל העולם, אנשי שגרירויות ואנשי עסקים, ואנשי או"ם וכולי וכדומה, מכל אירופה, מחבר -העמים, מבריטניה, מהמזרח הרחוק, ממדינות ערב, מכל מקום אפשרי.
כל אלה נחשבים זרים, ואלה הם אלה שבהם אני פוגשת.
כך שכן, כולם כביכול זרים כאן. חלקם גרים כאן כבר שנים ארוכות, חלקם פחות.
אבל, משום מה, זה לא נותן לי, לפחות בנתיים, תחושה טובה יותר.
אולי כשאצליח ליצור קשרים קצת יותר משמעותיים וארוכי טווח, זה יעשה את השינויי.

. פשוט הרגשתי ביתר שאת את השוני שלי, וזה כאב.
השוני לא היה כי הן היו טנזנאיות... פשוט כי אני הרגשתי שונה ולא ממש שייכת.
שוב, אולי בגלל שזה היה מפגש ראשון, וזה יקח עוד קצת זמן עד שארגיש שייכת. לא יודעת.

אולי אני פשוט עדיין רוצה את החברות הישראליות שלי בחזרה.
לא אולי...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אמא בהלם, תודה על העידוד.
וגם לך, עינת.

[מנג_בין*]

פשוט כי אני הרגשתי שונה ולא ממש שייכת
אורית יקירתי, זה בסה"כ היה המפגש הראשון ! אל תחמירי עם עצמך כל-כך.
זוכרת את היום הראשון בצבא? בלימודים? בעבודה חדשה? באימהות?
חוצמזה, בטח כולן מכירות את כולן ויותר קל להן בגלל זה ואילו את חדשה שצריכה להיכנס לתוך
הקבוצה וזאת בהחלט משימה לא פשוטה, אבל אפשרית!

הרגשתי ביתר שאת את הזרות שלי ואת חוסר השייכות
אני מאוד מבינה אותך. גם אני מרגישה ככה כשאנחנו מבקרים את ההורים של בעלי היקר.
ההצעה שלי -

• תשתפי אותן בחוויות שלך מהפגשים שהיו נערכים בארץ.

מה עשיתם, איך התארגנתם, מה היה נהוג לעשות בימים מיוחדים (כמו ימי שישי/חגים).

• תשתפי אותן בקשיים שלך להתאקלם בארץ זרה, ובגעגועים לישראל.
• תשתפי אותן בהנאות בדברים החיוביים שיש כשחיים בארץ זרה. (למידת שפה, מפגש עם תרבויות

אחרות)
ואולי פתאום תגלי שיש לך יותר מהמשותף איתן ממה שחשבת...

[מנג_בין*]

ואני כמובן בעד לפתוח דף חדש !
(אולי - התחלות חדשות בטנזניה ? )

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מנג בין יקירתי, תודה על העידוד.כפי שאת כותבת את זה, זה כבר לא נראה כל כך נורא...
זמן...זמן...זמן... תעשה כבר את שלך...

[אמא_בהלם*]

אני דווקא מוצאת שיותר קל לתקשר לא על בסיס הזכרונות - שעבורך הם בוודאי מאוד טעונים - נראה לי שיהיה קשה להעביר את זה לחברות החדשות - ועדיף לבנות משהו חדש - לא על בסיס הגעגעוים שכבודם במקומם מונח - אבל שוב, לדעתי קשה לאנשים להבין.

[אמא_בהלם*]

וגם לי קוראים עינת...

[מנג_בין*]

אמא בהלם אני רוצה לחדד את מה שכתבתי -
הכוונה שלי לא היתה לתקשר על בסיס הזכרונות אלא לשתף את שאר האמהות בקבוצה בזיכרונות מהמפגשים שהיו נערכים בארץ.
אולי אפשר לקחת משם רעיונות למפגשים בטנזניה, לשתף אותן בחוויות שהיו מאותם מפגשים וכו'...
התחלת הקשר יכולה להתבסס על "אנחנו באות מאותו מקום" ואי-אפשר להתעלם מהגעגועים והזיכרונות.

לדעתי קשה לאנשים להבין
מה קשה להבין? להיפך - אותן אימהות "זרות" יכולות להבין את אורית הכי טוב כי הן "באות מאותו מקום".
הן נמצאות באותה סיטואציה בדיוק ואולי יכולות לתת לאורית כלים להתמודדות עם אותן תחושות.

[בת_של_נוסעים*]

(בסוף הכנתי גם בראוניז... רוצה לעשות רושם טוב, וגם לדאוג שלבנותיי יהיה מה להכניס לפה )

מצויין!!! לא נפלת עם "הפולניות" של "לא צריך, תודה"... ויצאת גדולה. תהיי בטוחה שנרשמו לך נקודות!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

. תהיי בטוחה שנרשמו לך נקודות!
אני מקוה מאוד. תודה.
גם התקשרתי אל אותה מארחת אתמול, והודייתי לה שב על שהזמינה אותי, והחלפנו עוד כמה מילים.
היצעתי לה שאפשר לאפות עוגיות עם הילדים. אני התכוונתי למפגשים, אבל נראה לי שהיא חשבה על מפגש אישי, ודיברה על אחד הבקרים בשבוע הבא, ופחות או יותר היזמינה את עצמה "לבוא לראות איפה אני גרה".
ואני הלכתי עם זה. היא תודיע לי מתי יש לה בוקר פנוי, ותגיעה, אני מקוה.
דבר מוביל לדבר, כמו שאמרה בת של נוסעים, אולי בסוף באמת ארגיש כאן טוב

- אותן אימהות "זרות" יכולות להבין את אורית הכי טוב כי הן "באות מאותו מקום".
זה גם מה שאני חשבתי.
אתמול פגשתי במסעדה את המורה לאירובי עם אחת האמהות שהיתה במפגש.
הן ניגשו ודיברנו קצת (בעמידה). היה קטע בו אמרתי להן שאני מאוד מתגעגעת הביתה, וגם לחברות שלי.
חייבת לציין ששתיהן הנהנו בהבנה.
האמא מהמפגש גם אמרה שהרבה אמהות לילדים קטנים מרגישות כאן מבודדות, בגלל צורת החיים, ולכן הן יצרו את הקבוצה ההיא, בכדי להיפגש עם עוד אמהות\נשים.

[ליזה_ליזה*]

התעדכנתי עכשיו אחרי הרבה זמן.
אורית, כל כך שמחה לשמוע על ה"מפגשים", שלמרות שזה שונה וקשה זה הדבר הכי קרוב למפגשים של הארץ שהיה לך עד כה באפריקה, וזה בהחלט מרגיש כמו קרן אור דקה מבעד המילים שלך. מקווה שתתמידו ותתרגלו ותתקבלו ותתאקלמו בהם למרות פערי הגיל והתרבות. מתארת לי שצריך סבלנות של ברזל והמון כוח רצון בשביל זה. מאחלת לך את כל אלו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פחתי דף חדש, המשך חיינו באפריקה 4 .
מוזמנים לשם.
מי שיודע איך עושים בראש הדף את פירוט כל חלקי הבלוג, כמו שהוא בתחילת הדף הזה, מוזמן לעשות גם בדף החדש.
לי אין מושג איך.
אבל אני חושבת שאוכל להוסיף את הדף החדש בדפים הקודמים, היכן שזה כבר קיים.
תודה מראש.