המשך חיינו באפריקה 4

לא ידעתי שהיא כבר מסוגלת לקרוא את זה.
המשפט הזה העלה חיוך על שפתי.
אילו היתה בתך בחינוך הרגיל - האם היית מרשה לעצמך לא לדעת מה היא יודעת כבר, ואילו התברר שאינה יודעת עדיין משהו שלפי תכנית הלימודים היא אמורה לדעת כבר - לא היית נלחצת, מתיישבת איתה להכין שעורים ומלחיצה גם אותה?
וככה שתיכן פטורות מהלחץ הזה.

והיא תדאג לדבר איתה, ולארגן הסעות לבנות ביחד.
איזה יופי! ואת חששת שיהיה להן רחוק ולא נוח. תראי איך דברים יכולים גם להסתדר כל כך נחמד.
הוא הגיע לסוף החיים שלו במהירות....
איזה סיפור מדהים.

עדיין לא לגמרי קל
אף פעם החיים לא באמת קלים. אבל כשיש לנו קושי מיוחד בתחום מסוים בחיים, אני חושבת שאנחנו מייחסים את כל הקשיים לשם. אני למשל חשבתי תמיד שאם אמצא סוף סוף אהבה אמיתית ובן זוג לחיים כל בעיותי יפתרו. כל בעיה שהיתה לי היתה אוטומטית מיוחסת לתחום הזה. כשמצאתי את בן זוגי אכן בעיות רבות נפתרו אך בוודאי שלא כל קשיי החיים ובוודאי ובוודאי שהתעוררו קשיים (רק לפעמים מסוג אחר). בכל מקרה, ממש מתרחב לי הלב לקרוא את השינויים שחלים אצלך. דברים לאט לאט זזים וזה נהדר.

הוא לא משך בחוט אפילו פעם אחת
ואוו. הרבה פעמים רואים שאנשים שהיו קרובים למוות, משנים גישה לחיים.
יותר קשה ללמוד מנסיונם של אחרים...
תודה.

אולי כשניתן להם להיות שם, הם לא יציקו עד כדי כך..
הוי גמד,
בזמן האחרון יש לך משפטי מפתח.
תודה.

וככה שתיכן פטורות מהלחץ הזה.
טוב, מודה שאני לא לגמרי פטורה מהלחץ הזה

אבל אם היא היתה בחינוך רגיל, הייתי מיד מתקשרת למורה, כי הרי זה באחריותה לדאוג שהתלמידים ידעו את החומר...
וכאן,טוב, כל הזמן יש הפתעות נעימות, והכרדיט כולו לילדה.

בתשלנוסעים, לפעמים אני באמת תוהה.
אולי הקשיים שיש לי כאן היו תמיד, או היו בכל מיקרה, והמצב, כלומר גלות ובדידות וכדומה, רק מחדדים את הכל, מדגישים את הקשיים.
תודה.

טוב, זה קורה.
כבר אין מנוס מהחום והלחות.
שוב אני עומדת במטבח, מבשלת ונוטפת זיעה.
ועכשיו רק אמצע נובמבר, כלומר זה עדיין לא בשיאו.
מחריד!
צפויים לנו כשלושה חודשים של לחות ברמה מזויעה. ועוד כמה ברמה קשה מנשוא.
(בתשל וכל התלאביביים, זה שם את תל אביב באוגוסט בכיס הקטן...)

ואצלינו יש קרח על המדרכות

ואצלינו יש קרח על המדרכות
ואוו!

בת של נוסעים*

זה שם את תל אביב באוגוסט בכיס הקטן...)
מבינה, מבינה... יענו בנקוק, הונג קונג, דלהי ובלי מיזוג...
ואין מה לעשות, אני צריכה לחזור לעמדת הנודניקית הפרקטית שמאוד מתקשה לקבל את החיים בשלוות ויפאסנה, אלא מיד מנסה לשנות את הקיים. האם אין מצב להכניס מזגן, או לפחות מאוורר? למשל: להתקין מאוורר תקרה. אני יודעת שהבית לא שלכם וכו' אבל אולי איזה פתרון חלקי שיאפשר הקלה? אני מבינה ששאר הבית ממוזג?

ואצלנו היום גשם זלעפות שדווקא די מבעס אותי כי הייתי מאוד רוצה לצאת מהבית עם הגמד הקטן ויש לנו המון סידורים.

יש מזגן בכל חדר, ומאוורר תקרה כמעט בכולם (חוץ מבפינת האוכל).
במטבח יש מאוורר קטן, אין מזגן.
המטבח שלי הוא כמו מאורה, צר ומאורך, בלי חלון החוצה אפילו. את המאוורר אני נאלצת לכבות כשאני מדליקה את האש לבישול. אי אפשר לשים מזגן במטבח, כי אין קיר חיצוני.
מה גם שראיתי בהרבה בתים כאן שבמטבח פשוט מזיעים...
למה? ככה. אין לי תשובה.
אין לנו מזגן מפוצל, אלא מזגן נפרד לכל חדר.
אז עם כל הרצון הטוב שלך ושלי, אין לזה פיתרון.
אם יושבים בחדר אחד, ומדליקים מאוורר תקרה או מזגן, זה אחלה.
אבל למי יש זמן לשבת בחדר אחד? אני כל היום מתרוצצת בין החדרים, שלא לדבר על המטבח.

גם אצלנו התחילו גשמים, וזה מצנן קצת את האויר, למרות שעדיין חם.
יום טוב לכולם.

ובתשלנוסעים, אולי תזדהי כבר?
אני בטוחה שאת כותבת כאן באתר בשם אחר. נו יללה...

היום נכנס לתוקפו שוב "חוק הצפיה בטלויזיה", שאומר שמותר לצפות בטלויזיה רק עד ארוחת הבוקר, ואחר כך בערב.
שעות הצפיה "נזלו" שוב והתארכו לכל היום בזמן שהייתי חולה ,ולא היה לי כוח לשמור על זה.
אתמול הודעתי חגיגית שהחוק הזה נכנס שוב לפעולה החל מהיום!
וראו איזה פלא, שלושת הבנות משחקות ביחד מסיום ארוחת הבוקר.
בנו להן "בתים" בחדר האוכל, שהוא גם חדר משחקים, והאמת, אין לי מושג ממש מה הן עושות שם.
אני שומעת קולות, מוזיקה, מידי פעם אחת מהן באה לבקש עזרה, וזהו.
איזה כיף.
אחה"צ נלך לבריכה. גם איזבלה אמורה להגיע עם הילדים שלה (זאת מהמפגשים בימי חמישי).
אני עייפההההההה מאוד. הלכתי לישון מאוחר, הקטנה לא ישנה טוב בכלל, והתעוררה ב...5:45 בבוקר.
שערוריה! היא אף פעם לא פותחת עיניים לפני 8:00 .
אין לי מושג מה עובר עליה. היא עם מצב רוח מצויין בגדול. רק קצת מצוננת. אולי זאת הסיבה. לא יודעת.
אז אני מסתובבת כמו סהרורית, עם עיניים נפוחות, ומברכת על השקט היחסי בין הבנות.

ראיתי בהרבה בתים כאן שבמטבח פשוט מזיעים

על זה האנגלים אומרים
If you can't stand the heat
get out of the kitchen!

)

אני מכירה את המשפט הזה.
פעם, לפני הצבא, היו אצלנו הרבה "מתנדבים" בקיבוץ, ומתוכם גם הרבה אנגלים, שאחד מהם אהב להשתמש בביטוי הזה.
אבל מה האנגלים יודעים על חום?

רגע...רגע...מה מריצים פה קטעים על אנגלים ולא קראו לי?....

ביררתי עם הפרטי שלי על המשפט והוא אמר -
"מה, אף פעם לא שמעת את זה?".

אבל מה האנגלים יודעים על חום?
זה מזכיר לי כשחזרנו לארץ זה היה בסוף יוני וכל יום הוא היה פותח את הדלת ואומר-
another lovely day today
אמרתי לו שעם הוא מתכוון להגיד את המשפט כל יום במשך 5 חודשים אני אשתגע....

בת של נוסעים*

למה? ככה. אין לי תשובה.
זה דווקא די ברור. בעלת הבית לא אמורה לעמוד במטבח ולבשל. זה התפקיד של העובדים/הטבחית וכו'. כך שבתכנון המקורי לא נראה צורך לבנות מטבח אנושי. ובכל מקרה נראה הכי "הגיוני" שאם במטבח חם במילא אז מה הטעם... אני זוכרת שביקרנו חברים ישראלים בהונג קונג והחברה שלנו הראתה לנו בדירה איזה כוך וסיפרה שזה אמור להיות "חדר" שמיועד במקור לעוזרת/עובדת בית. גם המטבח שלה היה משהו בגודל ובסגנון שהיה לסבתא שלי בשנות ה-50, זה היה בניגוד מאוד קיצוני לדירה המאוד מרווחת. והחברה שלנו ממוצא מרוקני עם בעל ושלושה בנים, שלא תיתן למישהו בחיים אפילו לחתוך אצלה עגבניה במטבח במקומה, באמת לקחה את זה קשה בהתחלה. אני חושבת שכשהם חזרו לארץ היא בנתה את כל הבית החדש סביב המטבח.

הסיבה היחידה שאני לא משתמשת בשמי היא שבעבר כתבתי באתר הרבה יותר, אבל חטפתי מספר פעמים "מקלחות" ממש לא סימפטיות וגם די מתחסדות מכמה כותבות, וזה פשוט עלה לי על העצבים. אין לי דף בית או משהו כזה ולאחרונה אני כותבת רק בדף הזה במילא.

זה דווקא די ברור. בעלת הבית לא אמורה לעמוד במטבח ולבשל
כמובן! תרבות המשרתים הקולוניאלית.
פעם כתבתי על זה משהו, על ההבדל בין תנאי המחיה שלנו לאלה של המקומיים שעובדים אצלנו, ומישהי התחילה להשתולל עלי, אז אני נזהרת מלהזכיר את זה.
זה קיים כאן, ובגדול. זאת מציאות החיים כאן.
הבעיה היא שאני כן מבשלת בעצמי, וזה די מבעס אותי, המטבח בבית הזה.לפחות אם היה יותר מרווח, ועם חלון החוצה

בניירובי היה לנו מטבח די מרווח, עם שני חלונות שצפו לדשא בחצר.
טוב נו, מה אני משווה, בניירובי לא כל כך חם, ובטח שלא לח.
גם בארץ היה לי מטבח נוח, עם חלון לבוסתן, עם עצים וציפורים, ופרחים באביב...(נסחפת לנוסטלגיה...).
אבל בארץ, המטבח היה חלק מחלל של פינת אוכל וסלון, והיה מחומם וממוזג בהתאם לעונה.
, באמת לקחה את זה קשה בהתחלה גם אני. אחרי שנתיים כבר התרגלתי.
טוב, נגמר הדיון על המטבח.
אני בטח עוד אתלונן על זה, זאת המציאות שלי כאן, צריכה "להוציא קצת קיטור".

גם אני מחכה כבר לחזור לארץ, ולו רק בכדי שאוכל להגיד בכל יום
another lovely day today

גם בארץ היה לי מטבח נוח, עם חלון לבוסתן, עם עצים וציפורים, ופרחים באביב...(
לי יש לי מטבח נוח עם חלון לשכנים, עם הכביסה שלהם ותחתונים על החבל כל השנה... בעלי מאוד מבסוט מהעניין. בכל פעם שאני מוצאת אותו משתהה ליד הכיור ואני כבר חושבת שהוא רוחץ איזה כוס, מסתבר שהשכנה ממול מסתובבת עוד פעם באיזה חלוק חצי פתוח. למה אף פעם לא גרים ממול גברברים שמסתובבים עם חזה חלק?
ומישהי התחילה להשתולל עלי, אז אני נזהרת מלהזכיר את זה.
??? אם את לא תזכירי את זה אז מי? את שם. חבל שלא ראיתי את הדיון הזה.

ועם חלון החוצה
מצטערת שאני ממשיכה את הדיון אבל אני חייבת לדעת לאן הולכים כל הריחות? המטבח פנימי בבית??
ואל תרגישי אף פעם אשמה שאת מקטרת. העניין הוא שלדעתי את לפעמים עושה אידיאליזציה (כמו שכבר כתבתי לך בעבר) לדברים וזה מקצין בעבורך את הגעגועים והקשיים.

הדיון על המטבח הוא קצת "אוף טופיק" כאן.
אז רק בכדי לסיים אותו, יש וונטה קטנה, ביציאה מהמטבח, שהיא פונה החוצה. אם זה עוזר? לא יודעת.
הריחות? בטח מטיילים בבית. זה אפריקה! אי אפשר לדרוש היגיון יתר...

הוא לא לגמרי פנימי, קצת קשה לי להסביר, אבל החלון היחידי שבו פונה לפינת האוכל.
ההמשך שלו, ב90 מעלות,זה מזווה, וממנו יש דלת החוצה.
אני חושבת שהחדר שמשמש כפינת אוכל הוא תוספת מאוחרת יותר, ובעבר אולי החלון הנ"ל פנה החוצה.
ובקשר לאידאליזציה, הבית בו גרנו במשך שלוש שנים ,לפני שעזבנו לאפריקה, היה בית שמאוד אהבתי. זה לא אידאליזציה, זו האמת. הייתי מתענגת עליו בכל יום ויום וחוששת מהיום בו אאלץ לעזוב אותו (גרנו בשכירות). והייתי נהנית מאוד לעמוד ושלטוף כלים מול החלון שצופה על הבוסתן. עדיין, בכל ביקור בארץ, כשאנחנו עוברים לידו, אני נשברת ובוכה מאוד.
הלואי ואי פעם נמצא עוד בית שארגיש בו טוב כמו בבית ההוא.

חבל שלא ראיתי את הדיון הזה.
הוא נמצא איפשהו בדף הקודם, המשך חיינו באפריקה 3.
לא חשוב. זה באמת קשה מאוד להבין ולקבל את הפער הגדול שקיים כאן.
אני יודעת שלי לקח המון זמן עד שהבנתי את זה והתרגלתי.
אבל עד היום אני לא מרגישה ממש נוח עם הפער הזה.
זאת המציאות כאן, אז לעיתים אני מזכירה את זה, ולעיתים יש אנשים שמתרעמים.
עכשיו אני גם נזכרת שבהתחלה, עוד בניירובי, מישהי השתלחה בי כשכתבתי משהו על הגנן שהביך אותי והיצחיק אותי כאחד.
אז אני קצת נזהרת עם זה, כי אני באמת יודעת שקשה להבין את כל זה מרחוק.
תודה על ההבנה.

הרבה מחשבות מתרוצצות בראשי.
מאוד רוצה לדבר עם חברות בארץ, אבל לא יכולה להתקשר כל יומיים. רק פעם ב... כי זה יקר. אני מתקשרת דרך המחשב. אין לנו בבית קו טלפון. רק טלפון נייד. אז מידי פעם מרשה לעצמי להתקשר. ואז בוחרת בקפידה למי. ותמיד יש את אלה שלא דיברתי איתן כבר חודשים ארוכים. ולפעמים בא לי מאוד להתקשר, וסתם , לא יודעת למה לא עושה את זה. לעיתים נדמה לי שאולי לא יהיה לנו על מה לדבר, ותהיה מן שתיקה מביכה שכזאת. בפגישות פנים מול פנים זה מעולם לא קרה, אבל אולי, בגלל הריחוק והמרחק... סתם פחדים מדומים, מן הסתם.
וחושבת הרבה על מה ש הגמד חיוכון כתבה, כמדומני, שאולי אם ניתן לגעגועים פשוט להיות שם, יהיה יותר קל.
לא לנסות להילחם בהם, או להדחיק.
וכשאני מצליחה בזה, פתאום יורד מן לחץ גדול שכזה. ואני יכולה להתבונן בחור ההוא שאני קוראת לו געגועים, ולתת לו מקום. ואז גם הדמעות מצטרפות, כי זה מקום כואב ורגיש.
אולי פשוט לאהוב אותו, את הגעגוע. הוא מלווה אותי כבר שנתיים, ותמיד ראיתי בו מן אוייב שמפריע לי בחיי בניכר.
אבל עכשיו אני מצליחה לראות אחרת. הוא חבר, והוא לא מפריע. הוא מלווה אותי בכל מקום, נכון. אבל זה בגלל שאני בארץ זרה, לא בבית. וזה בסדר.
לפעמים זה מציף, ואז זה קשה להכיל. אבל גם זה בסדר .
הקושי הוא לא לתת לגעגוע לשאוב את כולי. שהרי הגדרתי אותו כחור, וככזה, הוא שואף להתמלא.
איך לחיות איתו בשלום, בלי ליפול לתוכו ולהעלם.
הרבה זמן הייתי כך. נעלתמתי ב"חור הגעגועים" ולא רציתי לצאת.
עכשיו אני מנסה, צעד צעד, למצוא את דרכי כאן. והגעגוע מלווה אותי.
לעיתים זה מפתה ליפול לתוכו. זה קל ואפילו נעים. להתרפק על המוכר והאהוב.
לכן ניסיתי לדחוק את זה הצידה.
אבל זה, מן הסתם, בילתי אפשרי בעליל.
אז מה כן?
אולי לתת לו מקום. להבין שזה בסדר שיש את הגעגוע בזמן שאני מנסה למצוא את מקומי במקום חדש וזר.
לחזור ולהתרפק עליו מידי פעם, ואז לחזור לחיי, כאן בניכר.
עד שיגיע היום בו נוכל לחזור הביתה.

חושבת עלייך.
מבינה אותך.
מעריכה אותך.
את משהו מיוחד.

@}

_חושבת עלייך.
מבינה אותך.
מעריכה אותך.
את משהו מיוחד._

וואו, כל מילה

(אפשר להתקין אצלך במחשב סקייפ?)

אבל עד היום אני לא מרגישה ממש נוח עם הפער הזה
ביום שתתחילי להרגיש ממש בנוח עם הפערים האלה, תדעי שישנה בעיה! תודה לאל שאת נשארת עם עצמך והוויתך.

איך היה בברכה?

איך היה בברכה?
כיף, כמובן.

תמר ודליתוש תודה

(אפשר להתקין אצלך במחשב סקייפ?)
יש...
"נססטי" לכל מי שנמצא בניכר.

צריכים לקנות חולצות טריקו לשתיים הגדולות.
קנינו בביקור בארץ, אבל מאז עברו כבר כמעט 5 חודשים, ואתן בטח יודעות שבגדים נישחקים במהירות אצל ילדים, והגדולה פתאום מקטרת ש"אין לה מה ללבוש", ומתגנבת לארון הבגדים שלי...
אב איפה משיגים כאן חולצות טריקו פשוטות? גופיות טריקו?
בעיה גדולה.
במעט החנויות שאפשר למצוא בהן את המצרך היקר הזה, הן יקרווווות בטירוף.
בבסטות ברחובות בהן אני נוסעת, לא ראיתי בכלל חולצות טריקו.
חשבתי וחשבתי.
החלטתי לשאול את העוזרת שלי אולי היא יכולה לקנות חולצות עבורן.
היא אמרה שנראה לה שכן. הרי היא יכולה להגיע למקומות שלי אסור להתקרב אליהם (כי אני לבנה), ותקנה במחירים שאני בחיים לא אקבל כאן (כי היא...מקומית).
מחר אתן לה חולצה לדוגמא, שתדע את הגודל, וכסף.
נראה מה תביא לנו.

רק עוד משהו קטן.
כשחזרנו אחה"צ משיעור אירובי של הבנות, הן ניצמדו לטלויזיה, ואני למחשב.
ראיתי את התגובות שלכן ומאוד התרגשתי.
תודה גדולה לכן.
אחר כך ניכנסתי למטבח, הכנתי חומוס, ועוגה פשוטה- מקמח מלא, קוואקר וקוקוס, מתכון שמצאתי באתר הזה מתישהו, איפושהו. ופתאום הרגשתי ממש טוב. כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
ולכן יש חלק בזה.
אני אוהבת אותכן.

הדיון על המטבח הוא קצת "אוף טופיק" כאן.
רק עוד שנייה - אפשר להעמיד מאוורר הקטן על הריצפה בפתח המטבח בזמן שמזגן עובד בחדר הסמוך (סלון). המאוורר יכניס אויר קר למטבח בגובה נמוך שאולי לא יפריע לבישול.
משהו שעשינו בארץ פעם - אמנם לא בכיוון המטבח - עזר לא מעט.

היייייייי דגנית.
הכניסה למטבח פונה למסדרון שאין בו מזגן

.
לפעמים, המזגן שפועל בחדר האוכל, מכניס קצת קרירות נעימה למטבח דרך שלבי החלון.
אבל אם אין אף אחד בחדר ההוא, חבל לי שהמזגן יעבוד לחינם, רק בשביל משב קל למטבח.

קראתי את התיאור שלך על הבילויי בחוף הים - חייבת להודות - יותר מפעם אחת
וכל פעם זה נראה לי קסום יותר
ואני חושבת ווואו איזה כיף זה ילדים שהם כבר קצת יותר גדולים שאפשר ללכת איתם לחוף הים, ואיזה כיף זה שיש חוף ים בכלל, ושחם
פה הפעילו את הפריזר בעוצמה

חבל לי שהמזגן יעבוד לחינם, רק בשביל משב קל למטבח. זה שייך ל פולניות עכשיו (-;
למה שלא תראי את זה כאילו המזגן של פינת האוכל שייך למטבח?
שימי את המאוורר על שולחן האוכל בכיוון המטבח ויאללה.
אורית - מדובר בשעתיים מקסימום וחיים רק פעם אחת.
< דגנית עקשנית>

אוקי, דגנית, הבנתי אותך.
מדובר בשעתיים מקסימום וחיים רק פעם אחת.

הצחיק אותי המשפט הזה.

חושבת ווואו איזה כיף זה ילדים שהם כבר קצת יותר גדולים שאפשר ללכת איתם לחוף הים, ואיזה כיף זה שיש חוף ים בכלל, ושחם
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.

אנחנו כאן משוועים לקרירות.,והייתי שמחה מאוד לתינוק...

היום יש מפגש.
השניה אומרת לי :"אוף, למה צריך בכלל ללכת למפגשים, אם צריך לחזור משם? זה כיף, אז לא בא לי ללכת משם, אז למה בכלל אנחנו הולכים לשם אם צריך לחזור הביתה אחר כך?"

אתמול היתה לי "נפילה" ,אחרי הhi של לפני יומיים. גם היום נשארתי עם קצת מועקה.
היום יש יומולדת לבעלי. הבנות מתכננות לו "מסיבת הפתעה". רק אנחנו . הן הכינו קישוטים, שנתלה אחר כך, כל אחת אספה כמה שמוצעס משלה לתת לו מתנה, אני אכין עוגה. הגדולה אפילו אירגנה לקנות לו משהו שביקש.
הן מתרגשות מאוד לקראת זה.
נצטרך לחזור מהמפגש מוקדם הפעם, בכדי להיות כאן לפניו ולקבל את פניו בשמחה.

היי אורית

איבדתי את המייל שלכם אבל רציתי לאחל לבנזוגך היקר

יומולדת שמח ומאושר!!!

תודה לאפיס. יגיע אליו.
כל הכבוד שזכרת.!

זוכרות שנתתי כסף לעוזרת בכדי לקנות חולצות טריקו?
נתתי לה סכום ששוה ערך לבערך 50 שקלים. עבור מקומי זה הרבה כסף.
אני הייתי יכולה להשיג בסכום שכזה כשלושה-ארבעה פריטים בבסטות של הבגדים יד שניה שבצידי הדרך.
היא הביאה לנו הבוקר שקית עם לא פחות מ 18 חולצות! גם לקטנה כמה, למרות שלא ביקשתי. שתיים אני לקחתי, כי הבנות לא רצו. בקיצור, חגיגה שלמה. איזה כייף זה.
עכשיו אני יודעת שכשצריך בגדים, אני יכולה לבקש ממנה ולקבל ערימה.

הבנות קישטו את חדר האוכל בכל הקישוטים שהכינו אתמול. הן מתרגשות לקראת הערב.
הכנתי עוגות (בצורת לב...).
יש לי תכנית, שאם הבנות ירדמו בשעה סבירה, אולי נצא קצת, רק בעלי ואני. לא עשינו את זה כבר...שנים.
נראה אם נצליח.

עכשיו נוסעים קצת למפגש.
אני לא בשיא המרץ היום. כמו שכבר כתבתי, קצת יצא לי האויר.
מקוה להתאושש במפגש.

סיפור: (כבר מזמן לא סיפרתי ספורים המקום והמקומיים)
אחד העובדים במשרד של בעלי, הגיע איזה יום וביקש לצאת לחופשה קצרה כי my mother,she deid again .
נכון תירוץ טוב?

אחד העובדים במשרד של בעלי, הגיע איזה יום וביקש לצאת לחופשה קצרה כי my mother,she deid again
זה טוב אורית! D-:

מזל טוב לזוגך!!!

מזל טוב לבן זוגך!
ושאלה - את נשואה לאבא שלי??? - איקון פעור פה-
סתאאם
פשוט גם לו יש יום הולדת היום....

תודה על הברכות., בשם הזוג.

וואו, ערוסי, מזל טוב.
זאת יטבת. כתבתי לכם פעם וקיבלתי ממכם את המייל. אני אכתוב לכם מתישהוא...
זה סתם כי לא נעים לי "לנצל" את ערוסי האיש בשאלות מקצועיות D-:
בנתיים אני קוראת על חייכם באפריקה באתר וזה מעניין ומרגש עד מאוד. מקוה בשבילכם רק לטוב.
יום הולדת שמח

והייתי שמחה מאוד לתינוק...

נו.................................... אמרה הפולניה.

והייתי שמחה מאוד לתינוק...
לא משהו שהמוח שלי מסוגל לתפוס בשלב זה אבל אוקי...
בטח אם זה היה לפני חודשיים הייתי מציעה לך את שלי ... אבל מאז כבר הספקתי להתאהב בו כך שהוא נשאר כאן לצמיתות

נו.................................... אמרה הפולניה.
נן באמת. יש לי כוחות להתמודד גם עם עוד תינוק?
אני בקושי מתמודדת עם עצמי כאן, ועם הבנות שכבר נמצאות...
אבל חלומות על כך יש.

לא משהו שהמוח שלי מסוגל לתפוס בשלב זה
זה מגיע, בסביבות גיל שנתיים... חכי חכי.

תינוק, אה? אסור להגיד את המילה הזאת כשאני בחדר... את רוצה שאני יעשה לך בושות כמו שעשיתי לערסית? בכל אופן בתור המזכירה האישית של כולכן כאן, עליי להזכיר לכן שאין דבר כזה אמצעי מניעה מאה אחוז, חוץ מהאקמול, שמחזיקים אותו בין הברכיים ולא עוזבים.... אז תמיד יש איזה סיכוי. ואם זה ב"ה היה קורה לך, היית מוצאת כוחות יקירתי

זה מגיע, בסביבות גיל שנתיים... חכי חכי.
קטנציק בן שנה וחצי, אבל עדיין מפחדת מפחדת. השנה הראשונה טריה מידי, גם עכשיו לא פיקניק אבל יותר טוב. בעל לא רוצה בכלל לשמוע על זה מסיבות כלכליות. ומה אני אגיד, אין עבודה...

ומחשבה שעלתה בי בעקבות ההערה הענקית של העובד לגבי אימא שלו. מלבד באתר את כותבת? אולי יום אחד ספר על חייכן באפריקה? על חינוך ביתי? לי שני הדברים נשמעים רחוקים כמעט באותה מידה - בעצם חינוך ביתי נשמע לי עוד יותר רחוק ומעניין.

אז תמיד יש איזה סיכוי.
אני בונה על זה

... את רוצה שאני יעשה לך בושות כמו שעשיתי לערסית?
לא מפחיד אותי.

במקרה אני קצת עוקבת אחרי הערסית וקראתי חלק מההתכתבות שלכן.
עיצות חשובות רשמתי לעצמי...
אף פעם לא היתה לי בעיה להיכנס להריון, אם רציתי.
וחוץ מזה, מה שצריך לקרות, קורה.
ובזה הסתיים הדיון על הריון לאורית, כן או לא.

מלבד באתר את כותבת?
לא.
סיפורים קטנים על המקומיים שסביבנו הייתי כותבת יותר בעבר.
את מוזמנת להציץ בדפים הקודמים, שמצויינים בראש הדף.
עכשיו אני מתרכזת יותר במה שאני עוברת, אבל אם יעבור לידי עוד משהו דומה, מבטיחה לשתף.
על חינוך ביתי, יש את האתר של החינוך הביתי באופן:חינוך ביתי.
הדף שלי, משום מה ,לא עבר לשם. אולי בגלל שהוא מדבר לא רק על חינוך ביתי.
שם יש הרבה סיפורים אישיים על כך.

על מי אני עובדת?
לא כיף לי בכלל ואני מאוד רוצה הביתה.
יש לי גוש בגרון.
יש לי ריגשות אשמה כלפי הבנות שלי ,שאולי אין להן מספיק פעילות, שלא לדבר על חברה.
ואני כל הזמן מפנטזת על חזרה לארץ, רק חוששת לעשות זאת ללא בעלי.
עסוקה בלשכנע את עצמי שהכל בסדר, ושאני מסתדרת, אבל בפנים לא בסדר בכלל!
>משבר<

משבר

אני איתך אורית!!! אני מבינה שזה מפחיד לחשוב על עזיבה ללא בעלך. מזדהה. גם אותי זה היה מפחיד. בסך הכל יש איזה טעם בחיים המשותפים.... אפילו עם הקשיים

אורית - אני חייתי ללא בעלי בארץ במשך שישה חודשים של ההריון - היו בזה דברים טובים ודברים פחות טובים..
בכל אופן אני לעולם לא שוללת את האפשרות הזו ואני תמיד אומרת שאם יהיה לי כאן רע מאוד במשך תקופה ארוכה - אני לא אשאר כאן!
אני אסע לפחות לתקופה, לנסות משהו אחר, לראות איך מסתדרים וכו'
אני לא מכירה כמובן את המצב שלכם לאשורו שלא לדבר על הדינמיקה הזוגית - אבל אני לא חושבת שלבן הזוג שלי מגיעה אשה מודוכאת ומתוסכלת ואני לא חושבת שלי מגיעה להיות כזאת...
כרגע אני עוד מחזיקה מעמד, אבל...
אני מעיזה להציע לך אולי לעשות ניסיון לבלות יותר חודשים בשנה בישראל - לחלק את הזמן שלך בין שם לכאן וכך את תדעי שגם כשאת שם זה לזמן מוגבל ותוכלי להנות מהדברים שהסביבה שם מציעה בלי העצב והתסכול של - זה רק מה שיש....
(אני מודדת את הנמאס לי מאיפה שאני - לפי הגעגעוע לחומוס או לחלופין לפסטה...)
תודה על הביקור שלך אצלי - התרגשתי

לחלק את הזמן שלך בין שם לכאן
בין שם לכאן??? -איקון מופתע-
אבל אני בכלל לא כאן! אני שם! ואני רוצה להיות כאן!!!

- אני חייתי ללא בעלי בארץ במשך שישה חודשים של ההריון
את חיית לבדך, זה אחרת.
יש לי שלוש בנות. הן צריכות יציבות.
אני לא יכולה לטרטר אותן בכל כמה חודשים לכאן ולשם.
כשאנחנו בארץ, ואני מתמוגגת מכל רגע, אחרי כשלושה שבועות הן מתחילות להתחרפן קצת. נהיות לא שקטות. חסרה להן הפינה שלהן והשקט של הבית שהוא רק שלהן ולא של מישהו אחר, והדברים שלהן, והסדר של הבית שבו כל אחד יודע את מקומו. וכל זה חוץ מהגעגועים לאבא, שנעשים קשים. (אני יודעת מה זה, כי בעלי היה נוסע לחודש כמעט כל שנה מהעבודה).
זה לא כל כך פשוט כשיש ילדים.
אבל ,כפי שכבר כתבתי, אני מתכננת את הביקור הבא לעשות יותר ארוך לבנות ולי. (בעלי מקבל חופשה רק לחודש).
חודש לא מספיק לי. נראה איך הבנות יסתדרו עם זה.

תודה חמוטל.

יש לי שלוש בנות. הן צריכות יציבות.
ידעתי שתגידי את זה.....
ואני חושבת שאפשר להגיד אותו דבר על החינוך הביתי החופשי

זה לא כל כך פשוט כשיש ילדים.
זה ברור לי - אבל זה כבר עיסוק בפרטים - אם תחליטי לחיות חצי חצי אז נכון המון דברים ישתנו ויהיו להן ולך קשיים - אחרים ממה שיש לכן היום - אבל זו כבר בחירה בקושי המועדף.
מישהו כבר אמר כאן - חיים רק פעם אחת - מה הטעם לסבול?

אוריתי יקרה, חוזרת אלייך לרגע כי זמני קצר.
רוצה לומר לך שמבינה ומזדהה איתך ביותר. יש לי ה-מון רגעים כאלה שאני חושבת: על מי אני עובדת?

עכשיו אני כאן, אבל ממש קצת אחרי ההחלטה לקחת את הדירה פה ולהישאר, חשבתי- מה, מה היה קורה אם הייתי לוקחת את איה ונוסעת לכמה חודשים לארץ ללא אהובי... (זה היה אחד השיקולים- לא להיות יותר מידי בנפרד מאיה וממני, ואם היינו חוזרים עכשיו לארץ היינו צריכים להיפרד לפחות ל3 עד 6 חודשים).
היו כמה ימים שחשבתי- רק טוב תעשה לי הפרידה הזו. וגם היום אני חושבת כך. עברתי את מחסום הפרידה. לא נראה לי שזה כל כך נורא, אחרי שנתקלתי בכל כך הרבה אנשים שמכורח הנסיבות היו חייבים. ועשו זאת וחוו דברים טובים ופחות, ושרדו! אבל היו מאושרים בהחלטה.
אני החלטתי- בפעם הבאה שאני חווה סבל מתמשך כזה אני הולכת למצוא הודעה על דירה מרוהטת בתל אביב לכמה חודשים ומשם אחליט הלאה.
זה בשבילי סוג של פיתרון. לא לשבת ולסבול. גם אני צריכה פינה משלי עם איה בארץ ולא מתאים לגור אצל אימי או קרובים. ולכן יש הרבה שמשכירים לקצת זמן וזה נראה לי הגיוני כדי להגיע להחלטה הבאה... ובנוסף- בארץ אני מרגישה שיש רשת כזו של תמיכה. ואם ארגיש שם שקשה לי זה יהיה מגובה בהרבה שיחות ותמיכה מידית ולא רבע שעה בטלפון כי אי אפשר לדבר הרבה או להספיק, ויש גם המון משפחה שיכולה לעזור עם איה.
בכל אופן- זו דעתי, מקוה שאני תורמת לך קצת חומר למחשבה. ובכל אופן, עם כל החלטה שתעשי אני איתך כי רק את יודעת מה כדאי לך לעשות.

הגמד חיוכון
אמרה את מה שרציתי להגיד בצורה הרבה יותר טובה....

ואני חושבת שאפשר להגיד אותו דבר על החינוך הביתי החופשי
אז אולי את לא ממש יודעת מה זה חינוך ביתי חופשי... או מה נותן לילדי יציבות... (אמא-אבא, בית, פינה לכל אחד כו')
אבל לא עד זה הדיון.

חיים רק פעם אחת - מה הטעם לסבול?
אני אמרתי.

אחת הבעיות היא שאין לי בית בארץ.
לחיות אצל הסבתות לאורך זמן זה קשה ולא נוח בעליל.
ואולי את צודקת, והכל רק תירוצים...

ידעתי שתגידי את זה.....
אני אומרת את זה מניסיון של מעברים רבים שהביאו "תקופות מעבר".
ראיתי איך כולם הגיבו, כולל אני.
זוועה.

תודה גמד.
אני בחיים לא אגור בתל אביב... ייתכן ומשכירים לתקופות קצרות גם בצפון?...
דברייך מעודדים.
ונותנים לי נקודה למחשבה.

_הגמד חיוכון
אמרה את מה שרציתי להגיד בצורה הרבה יותר טובה...._

שבוע טוב @}

יש לי שלוש בנות. הן צריכות יציבות.

את כותבת כמה שחשוב לך לתת לבנות יציבות בחיים.
באיזה מחיר?
עד כמה את מוכנה להיות לא יציבה בכדי שתהיה להן "יציבות"?
האם אמא שנמצאת במשבר, חולה, מיואשת - עדיין יכולה להעניק יציבות?

אני קוראת אותך מתחילת המעבר שלכם לאפריקה ואני חייבת להגיד לך שב- 80% מהזמן
את נשמעת לא מאושרת.

אני בטוחה שאם תחליטו על סידור כזה (שאת כאן עם הבנות) ותסבירו להן בצורה נעימה והגיונית (עם כל הפלוסים והמינוסים)
הן ישתפו פעולה - ואת תרגישי טוב כי תקבלי מהן פידבק על כך.

הפואנטה שלי - כמה את יכולה לתת להן כשאת במצב נפשי-פיזי לא טוב?
ויש לך את האפשרות לשנות זאת.

ייתכן ומשכירים לתקופות קצרות גם בצפון?...
בוודאי שכן - בתור צפונית אני אומרת לך את זה...
וגם הרבה יותר זול!

אם אתם בארץ הרבה זמן הבנות נכנסות לאטרף, נדמה לי שאמרת שם למעלה
גם אצלינו זה ככה
אחת הבעיות שלי זה שאין לי בית בארץ
זו באמת בעיה, מבחינת זמן ארוך. אפשר לארגן חיים שבהם את נוסעת פעמיים בשנה לארץ עם הבנות, כל פעם נגיד לשלושה חודשים, ובעלך בא באמצע לשבועיים שלושה? או משהו כזה, שישבור את הזמ הקשה... לתכנן את זה לזמנים היותר קשים בשנה, נגיד בזמנים של החום הגדול...לבוא לישראל בחורף.... מצד שני הדיון הזה משונה לי ברמה מסוימת. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק. כאילו שאם אתם כבר שם אז באמת מעניין האתגר של להיות שם... אולי זה הפלמחניקיות הידועה, שלא עוזבים את הפעולה באמצע

היי אורית,
שמחה שדבריי תרמו לך קצת. הדוגמא שלי היתה ת"א, כי קרוביי גרים שם, אך כמובן התכונתי לדירה שמושכרת לטווח קצר ויש את זה ממש בכל מקום בארץ.
כשרע ומר לי, אני נזכרת בתקופה שעבדתי פעם אצל בוסית גינגית קשוחה ופסיכופטית ביותר, בעלת אלף פנים שהיתה חמוצה באופן מדהים. לעולם לא חייכה ואמרה בוקר טוב, לעולם הרגשתי מושפלת ומבולבלת לידה. גם כשידעתי היטב מה עלי לעשות... היא היתה צועקת עלי השכם והערב ואני לא התפטרתי ולא התפטרתי... היתי צעירה אז, בת 26 אני חושבת. עד שיום אחד הייתי חייבת להתפטר כי הייתי חייבת ליסוע למשך הקיץ.
ואז פתאום היא התעצבנה ונעלבה שאני עוזבת (כשלי היה ממש ברור שהיא מיחלת להעלמותי לנצח...), ועוד יותר חשוב: פתאום היו לי חיים!
פתאום הבקרים היו נעימים, היה לי כיף לחיות... פתאום לא הייתי עצבנית יותר! נהניתי משיחה, מחיפוש עבודה, ולמרות שדאגתי מה יהיה עם מציאת עבודה חדשה, היה לי אושר מושלם לא לחוות שוב מציאות חשוכה ומרה. ככה זה היה 9 חודשים!!! 9 חודשים שלא הבנתי כמה רע לי ואמרתי- יהיה בסדר, זו עבודה, אפשר לצחוק על הכל, וגם לאעוזבים את הפעולה באמצע ... וכו וכו.
מה, מה קרה? למה היתי חייבת לסבול? בדיעבד, אני מודה לאותה חלי מטורפת חסרת גבולות, מכל הלב שלמדה אותי שיעור חשוב בחיים.
לא לסבול ללא צורך! יכולתי מזמן לעזוב את המציאות ההיא. היום כל פעם שרע לי אני חושבת: האם זה כמו חלי עכשיו? האם אני אגיד שוב חבל שלא עשיתי את זה וזה מזמן? וזה עוזר לי המון בהמון מקרים. כמובן שאני עדיין אומרת למה לא עשיתי את זה מזמן".. על דברים,אבל ללא חלי הייתי אומרת: "למה לא עשיתי את זה ממש ממש מזמן..."
טוב, לא התכונתי להשתלט פה על המקום בדף... רק רציתי להציע לך עוד צורת הסתכלות על הדברים.
גם אם משתמע מדבריי שאני מעודדת אותך לעזוב. לא כך הוא...!
אני מעודדת אותך להחליט החלטה משלך, לדעת מה כדאי לך. לא לשקוע ולחרוק את שינייך. ואני גם סתם מעודדת אותך... רוצה לעודד... מקוה שמצליחה..

אני מעודדת אותך להחליט החלטה משלך
גם אני
אבל גם
לדברים, כמו בחינוך החופשי הביתי, יש קצבים משלהם, וגם לפעמים צריך בחיים את הקצבים היותר איטיים
חזקי ואמצי

תודה רבה לכולכן, על ההשתתפות, ההזדהות והעיצות.
כולכן מעודדות ומחזקות אותי בימים הקשים .
אני לוקחת פסק זמן לחשוב על הדברים, על איך אני רוצה להמשיך ואיפה.

לפעמים , כשמגיעים למסקנה שהאפשרות לעזוב היא אמיתית,לא מפחידה , קיימת , אפשרית
אז פתאום לא רוצים, לא מוכרחים לעזוב
ובעצם רק רוצים לדעת באמת שהאופציה הזו לא סגורה מבחינה פיסית ונפשית
אם מגיעים לשם במקרה לומדים שההישארות היא מבחירה

לא עוזבים את הפעולה באמצע
אני תמיד אומרת משהו הפוך: טירונות כבר עשיתי.

_ייתכן ומשכירים לתקופות קצרות גם בצפון?...
דברייך מעודדים._
בתים/דירות בקיבוצים (ללא כל קשר לחברות כמובן או משהו כזה) במקומות נהדרים ויפים.

ככה זה היה 9 חודשים!!! 9 חודשים שלא הבנתי כמה רע לי
לי זה היה שנתיים! מתוכם 9 חודשים הייתי בהריון. אני חושבת שההריון היה לי כל כך קל כי בסוף ידעתי שלפחות לבוס הזה אני לא חוזרת! (העבודה היתה נהדרת - הוא היה בלתי נסבל) עד היום לפעמים אני חולמת עליו.

דרך אגב חלמתי עליך אורית, חלום ארוך משוגע לחלוטין. יש לך שיער שחור ארוך? בכל מקרה החלום אם יש לו סמליות כלשהי הוא בעיקרו עלי אז לא כתבתי אותו. אם תרצי אכתוב אותו. בכל אופן חלק נכבד ממנו היה ביקור שלי במטבח אצלך...

ולעניין ההשארות, אני מעלה כמה שאלות, לא בשביל לקבל ממך תשובות, אלא אולי יעזור לך בחשיבה ובקבלת החלטות לעתיד.

האם את יכולה להגדיר יחד עם בעלך תאריך יעד? עד מתי נשארים? ייתכן שחלק כל כך גדול מקשיי ההתאקלמות הוא חוסר הוודאות הזה. לכמה זמן באנו? מתי חוזרים? מה קורה איתי כאן? איתנו? עם הבנות?
הוא חוסך בעבור הבית - אולי כבר הגיע הזמן? אולי אפשר כבר להתחיל לחשוב על כך? גם לחזור לארץ מתישהו ואז להתחיל לבנות ולגור בשכירות עוד שנים זה לא תמיד סימפטי ויקר. אולי אם יהיו תכניות קצת יותר ברורות יהיה לך קצת יותר קל.

מחבקת עם הסימנים החמודים

פלוני אלמונית, תזדהה בבקשה.
אני לא אוהבת שכותבים לי בעילום שם, גם אם אלה מילים חכמות...
תודה.

יש לך שיער שחור ארוך?
ממש לא

ואוו, אני מגיעה אלייך בחלומות.,ועוד ביחד עם המטבח שלי.
לכבוד הוא לי

הוא חוסך בעבור הבית - אולי כבר הגיע הזמן?
עדיין לא.
אנחנו מדברים הרבה פעמים על החזרה, מתי, כמה,ולמה.
ברור לו שאני רוצה לחזור בהקדם.
קשה להגיד זמן בדיוק, אבל בעלי יודע שברגע שזה אפשרי, אני לא כאן.
התשובות לא תמיד ברורות.
גם כאלה שמגיעים לאפריקה עם חוזים מוגדרים, תמיד יש אפשרות להאריך.
אנשים מגיעים עם חוזה לשנתיים-שלוש, ונשארים 6-7-10 שנים באפריקה.
כי יש נוחות בצורת בחיים כאן, וכמובן שגם כלכלית.
אחרי רווחה כלכלית כמו שחווים בחברות שמעסיקות כאן ישראלים, לעיתים מפחידה החזרה לארץ.
שמעתי את זה מהרבה ישראלים.
גם בעלי חושש מזה. מה יעשה כשיחזור סוף סוף. איך יתפרנס בכבוד?.
זה מעסיק אותנו.ואין לנו תשובות כרגע.

חמוטל, היצעת נסיעה לארץ פעמיים בשנה.
טיסות מישראל לכאן ובחזרה הן מאוד יקרות. לכן אנחנו מגיעים רק פעם אחת בשנה.
אבל אולי ביקור ארוך יותר לבנותיי ולי.
זאת אפשרות יותר רלוונטית.
הבעיה היחידה היא שאצטרך לערוך את המסע הארוך והמפרך והמתיש הזה לבדי עם שלוש בנות.
ככל שהזמן עובר, זה נראה לי יותר ויותר אפשרי...

. אולי אם יהיו תכניות קצת יותר ברורות יהיה לך קצת יותר קל.
אולי...

מסכימה עם הרבה מהדברים החכמים שנכתבו לך כאן, ואין לי הרבה מה להוסיף, רק לנסות לחזק אותך. אני מסכימה עם מנג בין לגבי השמונים אחוז מהזמן, למרות שלי זה נראה קצת יותר...

וגם עם דברי ה פלוני אלמונית מעליי, על כך שלפעמים טוב רק לדעת שיש אופציה והבחירה היא שלך, אבל גם: אני חושבת שאת עוברת דברים חשובים עכשיו, ו רונית סלע כתבה על זה יפה בגיליון האחרון של באופן, משהו על הקלות והקושי בחיים.
בעצם, רציתי רק להגיד שאני פה, קוראת, וחושבת עלייך. מאמינה שבגדול יש שיפור כל הזמן, רק קשה לראות את זה מבפנים... חיבוקים.

(ליזה ליזה).

לי דווקא נראה שאת צריכה לסגור את הבלוג ולהתרכז בהווה המציאות שלך נראה לי שזה יקל
הכתיבה לטאמי יוצאת מציאות בה את מאד מסכנה
קחי הפסקה קצרה וראי מה קורה אולי המצב ישתפר

את הטירונות כבר גמרתי
גדול

לסגור את הבלוג? יואו, אורית, זה לפעמים נראה לך אופציה? זה מאד ממכר, לא? לי דווקא נראה שזה תראפויטי לכתוב ולקבל תמיכה

, זה לפעמים נראה לך אופציה?
לא ממש.

? לי דווקא נראה שזה תראפויטי
גם לי.
לפעמים אני עושה הפסקה לכמה ימים.
אבל תמיד בסוף חוזרת.
כשאין עם מי לדבר בכלל, זו האופציה שלי לשיחה\דיאלוג \ תמיכה וכולי וכדומה.
תודה.

פתאום אתמול ירד לי האסימון, שבעוד כמה ימים יש מסיבת יומולדת, בעוד אני "ישנה בעמידה".
צריך להתחיל להתכונן, להכין, לקנות.
בעלי בא עם הצעה "גאונית", לקנות פיצות כחלק מהכיבוד. כך אכין רק עוד קצת נישנושים, שתיה, עוגה, וזהו.
צריכה לקנות ממתקים לשקיות ההפתעה.
וכמובן, בכדי לעשות את הכל יותר מאתגר, השניה אתמול חלתה.
כל הלילה עם חום גבוה.
הבוקר ירד החום, אבל היא עדיין קצת חלשה.
רק שזה לא יעבור לגדולה עכשיו...

אורית,
מה שלומך? איפה את?

@}

היום המסיבה.
אני על הרגליים מהבוקר במטבח.
כבר כואב לי הגב.
הגדולה מתרגשת עד כלות, עם כאבי בטן כבר שלושה ימים.
השניה רוטנת כל הזמן שהיא לא אוהבת ימי הולדת, ושלא תהיה מסיבה היום...
ובעוד שעתיים מגיעים האורחים.
הפעם הם יגיעו בטוח.

אני רוצה להגיד שאני עם רגשות מעורבים.
מצד אחד, מתרגשת מאוד, כי ביתי הבכורה כבר בת 9.
מצד שני, שוב אירוע שמדגיש לי את הריחוק מהבית.
אני עורכת מסיבה לחבורה של אנשים כמעט זרים לי, עם גינוני טקס שאני לא ממש אוהבת,אבל כבר די מכירה.
אפילו הילדים שיגיעו אינם חברים קרובים, אלא רק קצת חברים, שהבת מחבבת.
וזה מתסכל אותי.
חצי יום הייתי על סף דמעות.
בכל פעם מזכירה לעצמי שזה לא הזמן המתאים להתפרק.
בולעת וממשיכה בהכנות.
הבת תהנה. אני יודעת. כי כל מי שרצתה שיבוא ,אכן יגיע.
לי זה עוזר להבין שאני באמת רוצה הביתה.

היי אורית,

איתך בהכנות ובהתרגשויות... מכירה מאוד את ההרגשה של עשיה ובתוכה רצון להתפרק כל רגע.. מהבחינה הזו העשיה וההכנות יכולים להיות ממש ריפוי בעיסוק. כל הזמן להיות עסוקים ועירניים... יגיע גם הרגע של ההתפרקות בסופו של דבר. חיב לצאת מתישהוא.
מחזקת אותך ומעריכה אותך כל כך על מה שאת עושה כרגע עבור בתך. מגייסת את כל כולך. ולא מותרת בתוך כל זה על ללמוד ולהבין דברים בדרכך.
לי זה עוזר להבין שאני באמת רוצה הביתה מזדהה. ברגעים האלה זה צף ועולה וחזק יותר מאיתנו ומהכל מסביב.
לדעת מה רוצים עכשיו זה המון, זה חשוב. תשמרי על ההרגשה הזו ואולי כשיהיה רגע של מנוחה תהרהרי ותיכנסי למקום הזה שוב כדי לדעת.
שיהיה כיף ונעים.

הבת תהנה. אני יודעת. כי כל מי שרצתה שיבוא ,אכן יגיע
וזה נראה לי העיקר כאן . וזו גם התקדמות עצומה. משהו שלפני כמה חודשים לא היית עושה כלל. וכולכם תהנו והכל יהיה בסדר. וזה לא במקום הארץ - זה עכשיו בשביל עכשיו כדי שיהיה קל יותר.
וגם לנו יש יום הולדת היום במשפחה אז אני רצה להתקלח.
שיהיה לכולנו אחהצ מקסים

בהצלחה במסיבת יומההולדת !
יהיה מצוין - את תראי !!
@}

קשה לי לכתוב.
לא יודעת, המילים לא יוצאות.
תודה לך גמד, על ההזדהות והעידוד.
גם לך בתשלנוסעים.
. משהו שלפני כמה חודשים לא היית עושה כלל
את צודקת. וגם לא היה את מי להזמין...
הרבה מזה הוא בזכותכן.
בזכות העידוד והעיצות שלכן הצלחתי לעשות משהו שמתאים גם לסביבה וגם לנו.
תודה.
גם לך, מנג בין יקירתי.

אז ככה.
הגדולה נהנתה מאוד.
כולם היגיעו, היא ואני ניגנו בחלילית, אחר כך היזמנתי את הילדים שרוצים להשתתף בהצגה שנכין ביחד, לבוא ולהתחפש.
בעיקר הגדולים יותר נענו. הקטנטנים נשארו לשחק עם האמהות.
לקח לנו איזה חצי שעה להפיק הצגה.
אני חשבתי שירצו להיות נסיכים, נסיכות, מכשפות, אבירים, פיות וכדומה.
נחשו למה כולם התחפשו...
לתלמידים ולמורים

ועל זה היתה ההצגה, על בית ספר .
מילא. לא רציתי להחליט עבורם. אז השארתי את זה כך.
(די עצוב בעיני שהם אפילו לא מסוגלים לראות מעבר לבית הספר, אפילו במסיבת יומולדת. אבל זה שלי.)
השתדלתי להתערב כמה שפחות, רק בכדי לוודא שזה לא יהיה רציני מידי, שיהיה גם מצחיק ומבדר, ושכל אחד יוכל לבחור בעצמו פחות או יותר מה לעשות ולהגיד, כלומר שאף אחד לא ישתלט ויגיד לכולם מה לעשות.
הילדים של היום...
אחר כך עוגה עם נרות, שקיות הפתעה, פתיחת מתנות.
וזהו. נגמר.
חצי מהזמן השניה והקטנה היו עסוקות בלבכות. כי מה פתאום י מסיבה לגדולה בלבד, ורק היא מקבלת מתנות כל כך כייפיות, וכל הילדים החברים שלה באים (=השניה), ובכלל, מה זה כל הילדים האלה שפלשו לנו לבית (=הקטנה).
אז בעלי היו עסוק איתם, בכדי שלא יפריעו לחוגגים.
גם זה עבר. עכשיו כולם בחדר השינה משחקות עם הבובה החדשה של הגדולה (כלומר, הגדולה עם החדשה, והשניה עם שלה).
כולם נרגעו מכל ההתרגשות, לטוב ולרע.
אני עם רגליים כואבות, והבעל הלך לשחק כדור סל עם חברים.

איזה כיף שיש עוזרת.
אני הייתי עסוקה כל היום בהכנות, והיא דאגה לכלים,כביסה, ניקיון.
ואחרי המסיבה, עזרה לי לנקות ולסדר.
בלעדיה...הייתי צריכה שבעלי ישאר לעזור לנקות...

לילה טוב לכולם.

תודה לכל מי שכתבה ברכות לביתי.
זה שימח אותה מאוד.

כולם היגיעו
איזה יופי של "תיקון" לאירוע הקודם!

הגדולה נהנתה מאוד.
אני כל-כך שמחה לשמוע (לקרוא

).
חשבתי עליה היום, תיארתי לעצמי שהיא מתוחה ונרגשת וזה נפלא לדעת שהכל עבר בשלום.

כולם נרגעו מכל ההתרגשות
ואיך את מרגישה עכשיו?
קחי לעצמך ממני חיבוק גדול מלא בחיזוקים ותמיכה כי פשוט מגיע לך!!

@} @} @}

יואו אורית כל הכבוד עך הארוע.
אחר כך היזמנתי את הילדים שרוצים להשתתף בהצגה שנכין ביחד, לבוא ולהתחפש
בכלל לא חשבתי שתהיה כזו תוכנית אומנותית! וואו. בטח שהיא נהנתה, המון אקשן! למרות התלמידים והמורים...

מקוה שתהיה שנת לילה טובה מלאה בסיפוק על משהו קטן ובעצם גדול מאוד שהצלחת להרים!

שמחתי לקרוא
והתרגשתי בשבילך
זאת נשמעת מסיבה ממש נהדרת- בוודאי ישארו לה זכרונות לתמיד
איזה כיף לעשות הצגה ביום הולדת!
אני מבינה שהיה לך קשה כל האירוע ומקווה שאת שמחה בתוצאה
הרבה אהבה מכאן
הלואי שיהיה לך ולכם כל מה שאתם מיחלים אליו

שוב תודה לכולם.
בוקר חדש.
בעלי שאל אותי איך היה. עניתי לו שאין לי מושג, כי הייתי כל כך עסוקה, ואני באמת לא יודעת אם נהנו כולם.
האח של בעלי אמר שנראה לו שנהנו.
הבת אמרה שהחברים שלה אמרו שהיה כיף.
שמחתי לשמוע את זה.
כל הזמן חששתי שילדים האלה רגילים לימי הולדת גרנדיוזים יותר, עם מתנפח\ליצנים והפעלות יותר רציניות ופעילויות שונות.
ושלנו היה כזה צנוע, והבית שלנו קטן ו...
כל ריגשי הנחיתות שלי צצו פתאום

.
אבל נראה שזה רק שלי, ושבאמת כולם נהנו.

עכשיו הבנות (תוך כדי בהיה בטלויזיה), אוכלות את קצת הממתקים שנשארו משקיות ההפעה, והתחלקו בשאריות ההפתעות.
הגדולה עדיין מלטפת באהבה את הבובת "בראץ" החדשה.

_אני חשבתי שירצו להיות נסיכים, נסיכות, מכשפות, אבירים, פיות וכדומה.
נחשו למה כולם התחפשו...
לתלמידים ולמורים
ועל זה היתה ההצגה, על בית ספר .
מילא. לא רציתי להחליט עבורם. אז השארתי את זה כך.
(די עצוב בעיני שהם אפילו לא מסוגלים לראות מעבר לבית הספר, אפילו במסיבת יומולדת. אבל זה שלי.)_

היי, רגע, בית הספר הוא כנראה הג'ונגל המודרני בו מתרחשות האגדות שלהם...
מותר להם (ואפילו רצוי) להתעסק בו ולנסות לעבד את החוויות שהוא כופה עליהם, דרך הצגה.

בית הספר הוא כנראה הג'ונגל המודרני בו מתרחשות האגדות שלהם...
בית הספר עוטף את כל ישותם ולא משאיר להם אפשרות לשום דבר מעבר לו!
אין בו שום אגדה. כל מה שהם רצו זה מורה נוזפת ומענישה ותלמיד כזה או אחר.
אלה חוויות חייהם. רק בזה הם מסוגלים להתעסק.
אין דמיון שעף אל מעבר.
מותר להם (ואפילו רצוי) להתעסק בו ולנסות לעבד את החוויות שהוא כופה עליהם, דרך הצגה.
ייתכן.
לכן לא ביקשתי לשנות את זה.

אורית איזה יופי לשמוע על המסיבה המוצלחת.
מאוד התעצבתי שאני לא נמצאת שם איתכם כדי לקחת חלק בארוע.
אבל שמחתי לשמוע שהיה נחמד והעיקר שאור מאושרת.

איזה יופי אורית
רעיון מקסים, ההצגה
אפילו שהילדים המסכנים נראה שהיו זקוקים בעצם לפסיכודרמה.... קטעים. לפחות הילדים שלנו לא בג'ונגל הזה
דרך אגב, בקשר לספרים, התמונה מתבהרת לי. יש לי רעיונות עכשיו. ומהרעיונות יהיה בקרוב גם ביצוע

כל הכבוד לך על ההפקה המוצלחת @}
ליזה ליזה.

אפילו שהילדים המסכנים נראה שהיו זקוקים בעצם לפסיכודרמה....

. אולי בפעם הבאה...

תודה לכן שרון,חמוטל וליזה.

ועכשיו...אני שוב מרגישה חולה.
זה קורה לי הרבה בזמן האחרון.
צצים מכאובים, ואני חולה כל כמה שבועות. מה זה חולה? פשוט מרגישה חלשה מאוד, סחרחורות, עייפות.
הגוף שלי מאותת לי.
ואני צריכה כבר להתעורר ןלהקשיב לו.
החור הזה בתוכי, זה שחשבתי שאולי יתמלא אם תהיה לנו חברה ופעילויות נעימות, עדיין שם.
אני מתחילה באמת לחשוב שרק השיבה הביתה תמלא אותו, תבריא אותי.
וזה לא רציונלי, לחלוטין לא.
כלומר, חשבתי שהכל משתפר, כי יש לנו מפגשים ואני מאוד מחבבת את האמהות שם, יש לנו חוף ים כייפי וזמין, ובריכה גם.
אבל משהו מרגיש עדיין ריק, חסר. וזה עמוק בפנים. כבר הספקתי לידחוק את זה הצידה בחודשים האחרונים.(ואני טובה בלהדחיק), אז זה יוצא לי במכאובים ומחלות.
על מי אני מנסה לעבוד? על עצמי?!
עדיין דוחה את הקץ. ואולי זה כל מה שזה, דחיית הקץ עבורי. לא יודעת.
אני באמת רוצה לחזור הביתה, עדיין יותר מכל דבר אחר.
אני באמת לא רוצה לחזור ללא בעלי.
אני במלכוד. ייתכן ואצטרך לחשוב על פשרה. אני שונאת פשרות. הן תמיד מן משהו כזה באמצע.

אנונימי

היי אורית
מה שלומכם?
שמעתי שהייתה אצלכם רעידת אדמה, מקווה ששלום לכולם

מי זה הדואג? נו באמת, הכוכבים האלה!
אלינו לא היגיעה רעידת האדמה.
תודה על הדאגה.

גם מודאגת ומחכה לשמוע מכם.

אה! זה מה שקורה כשמחזיקים את המסך פתוח יותר מדי...טוב, שאלה יהיו הצרות שלנו (-:
אהבה לכולכם.

חברה?? איזו מהם??

"הואשמתי" שאני כותבת כאן רק על הרע.
אני לא חושבת שזה נכון.
אני משתדלת לכתוב גם כשקורים דברים כייפים, וכשההרגשה משתפרת.
נכון שבזמן האחרון זה לא קרה הרבה. היו מן ימים כאלה שנראה כאילו שום דבר לא זורם לי כמו שצריך ביום יום.
(חוץ ממסיבת היום ההולדת...).
אבל אם הולכים אחורה בבלוג, אפשר לראות גם דברים טובים וכייפים.
אבל, נו, רוב הזמן אני כנראה מבועסת, אז זה מה שיוצא.
פתאום ירד לי האסימון שהיומולדת כבר בעצם מאחורי ואין שום פרוייקט ברקע, לא חג שצריך להרים, שום אירוע גדול או אירוח מאולץ.
ואבן נגולה מעל ליבי.
איזה כייף.
אמנם חנוכה מתקרב, אבל זה חג כייפי שאנחנו אוהבים מאוד.
ואח שלי יגיע אלינו מקניה לשבוע של החג, אז זו שמחה כפולה.-נרות חנוכה, סופגניות ולביבות, סביבון פלא, משפחה אהובה.
להזכיר לעצמי שאני יכולה להוריד הילוך ולהרגע.

ובעוד אני כותבת והדברים עולים תוך כדי כתיבה, הדמעות עולות גם הן...