איך? אני מרגישה שככול שאני חושבת עליו יותר כך הוא מדכא אותי . אני שוקעת ברחמים עצמיים ובעוד סיבות לכאבים - חברים שנטשו וכו'.
_איך עובדים עם הכאב בלי שהוא יצמית? אני חיה עם כאב פיזי ורגשי כול הזמן, רק רוצה להיפטר ממנו.
דווקא לתמוך האחרים קל לי יותר._
האתגר הגדול כאן הוא אי הזדהות.
לחוות את הכאב מבלי להזדהות איתו, מבלי להאמין לתוכן ולפרשנות שנלווית אליו.
וכאשר חווים זאת כך, עם מנות קטנות יותר של הזדהות או אפילו לעיתים לגמרי ללא הזדהות - החוויה היא הרבה פחות מחלישה. את זוכרת מי את באמת, את נשארת במרכז שלך, וכאשר את נזרקת אל בור הכאב את חוזרת מהר יחסית אל הציר המרכזי שלך (כמו בובת נחום תקום עם מגנט חזק
).
זוהי מיומנות רגשית שאפשר לרכוש. שכל אחד יכול. זה דורש משהו, דורש לעבוד על זה, ולהכוונן לזה - אבל זה אפשרי.
עם אחרים קל לך יותר ואת יכולה להכיל אותם בזמן שהם חווים כאב - בדיוק בגלל הסיבה הזאת של אי הזדהות: כי את לא מזדהה עם הכאב שלהם. כי את לא מאמינה לו, כי את לא מאמינה שזוהי האמת.
כמובן שאת כן מאמינה להם שכואב להם, כי באמת כואב להם, אבל את לא שותפה לכל התוספות הנלוות, לכל המסקנות והפרשנויות הסובייקטיביות שלהם.
למשל, בואי נניח שאת תומכת בחברה שמתחילה לעבוד במקום עבודה חדש. ובואי נניח שהסיטואציה הזאת מציפה בה חוויות רגשיות לא נעימות. למשל, פחד שלא יאהבו אותה, או פחד שלא יעריכו אותה כאשת מקצוע, או פחד להיכשל, או פחד שלא יראו אותה, או פחד שהיא לא תחוש משמעותית. אחד מאלה, בהתאם למטען הרגשי ולמשקע שהיא נושאת עימה.
ואז היא מגיעה לעבודה בימים הראשונים, נניח עם פצע פתוח של ערך עצמי, פצע של "אני לא מספיק חכמה", והפצע הזה מיד "מכניס אותה לסרטים". מדוע? כי בסביבת עבודה חדשה יכולים להיות המוני רגעים שהיא יכולה לפרש מתוך המשקפיים של "אני לא מספיק חכמה". המוני רגעים בהם היא יכולה לפחד ש"הם יגלו שאני לא מספיק חכמה". יש לה המון מידע חדש לקלוט והרבה רגעים בהם היא יכולה לטעות. והיא "בסרטים", והיא חווה פחד וכאב.
ואת רואה אותה מהצד, ואת
יודעת שזוהי לא האמת. את יודעת שזוהי לא האמת שהיא "לא מספיק חכמה". את יודעת שהיא כן. את תומכת בה, את אמפטית לכאב שלה, אך את לא מזדהה איתה ולא מאמינה ל"סרטים" שלה. כן, עם אחרים זה קל
.
השאיפה היא שאת תוכלי להכיל את עצמך בעת כאבך כמו (או כמעט כמו) שאת מכילה את החברים שלך. שאת תחווי את הכאב - אבל תמשיכי לתפקד, תמשיכי לנשום ותישארי נוכחת. שאת תדעי ברגעי האמת שמה שאת חווה זהו כאב של פצע ישן ולא האמת ביחס אליך. שאת
לא לא-אהובה או לא-משמעותית (או אחד מהחבר'ה האלה).
אני מניחה ומנחשת שעיקר הסבל שלך נובע מהפרשנות שלך ביחס לערך שלך ומידת היותך אהובה, רצויה ומשמעותית. אני לא מקלה ראש בחוויה עצמה, אני יודעת שזה מכאיב להיות לבד כאשר רוצים להיות ביחד
. ועדיין, אני חושבת שעיקר הסבל מגיע כתוצאה מהפרשנות. מההזדהות. ואלה הן חדשות טובות! כי אם נפחית מההזדהות - נפחית במידה ניכרת מהסבל.
נקודה נוספת -
הזכרת שאת נמצאת בטיפול. זה נהדר. את בטח יודעת שכאשר את בחרת להיכנס לתהליך טיפולי של צמיחה, את בחרת לפתוח את הפצעים הללו על מנת לרפא אותם. אפשר לומר שאת בחרת להציף מסה גדולה יותר מהרגיל של כאב אל פני השטח שלך. ומה שתא חווה כעת זה לא מקרי. זו לא רגרסיה. ברוב בתהליכים שאני מכירה מקרוב יש הצפות כאלה, וזה חיובי. זה לא נעים אבל זה מבורך. זה אומר שנוגעים בדברים בהם צריך לגעת. כי רק כאשר המשקעים עולים אל פני השטח הם יכולים למצוא את הדרכם החוצה.
אני מזכירה את הנקודה הזאת משום שכאשר זוכרים את זה, זוכרים שזו בחירה שלנו, וזוכרים שההקשר הוא הקשר של צמיחה – זה יכול להקל. כאשר את מבססת את ההקשר הזה שוב ושוב - את הופכת מקורבן חסר אונים שהכאב תקף אותו בניגוד לרצונו בסימטה אפלה – לבעלת הבית שהזמינה את הכאב לעלות מהמרתף של ביתה על מנת להראות לו את דלת היציאה. בנוסף, כאשר ההקשר הזה קיים הוא מאיץ את תהליך הניקוי. הוא נותן לו תוקף חזק יותר ככזה.
לגבי איך –
יש כל מיני דרכים.
הנה שתיים שמצאתי כיעילות (ואולי אפילו הזכרתי פה פעם בדף שלך? לא מצליחה להיזכר כרגע):
- בכל רגע שכאב תוקף (או כל רגש לא נעים אחר) – את מזכירה לעצמך את ההקשר ואת עיקרון אי ההזדהות. למשל: "הכאב הזה עולה בתוכי כעת על מנת להתנקות ממני. אני לא מזדהה איתו. זה מרגיש אמיתי לגמרי אבל אני יודעת שזוהי לא האמת". גם אומרת את זה אם את לא לגמרי מחוברת למשפט או מאמינה לו. את בונה אותו לאט לאט כמו אמת חדשה בתוכך. כאמור - זה אמור גם להקל וגם להאיץ את התהליך.
- להתרחב ולנשום. האינסטינקט בעת כאב הוא להתכווץ ולהפסיק לנשום. זה קורה גם עם כאב רגשי, לא רק פיזי. מבחינה הישרדותית זהו מנגנון יעיל. מבחינה התפתחותית זהו מנגנון מעכב משום שהכיווץ משאיר את הכאב הרגשי בפנים ולא מאפשר לו לצאת החוצה ולהתנקות. את יכולה לשים לב לכיווץ פיזי שעולה לצד הכאב הרגשי, להרחיב את המקום שמתכווץ, לדמיין אותו מתרחב ולנשום.
זה על קצה המזלג. אם יש פה משהו שדורש הרחבה או הבהרה – בשמחה.
