הנקת הלב רוצה הגוף מוחה

הבכורה בת 2 וחצי. הקטן בן חודשיים. הקטן יונק בתאבון וזה נפלא לשנינו. עם הגדולה יש דיסוננס.
מתחילת ההריון כאב לי מאד, אבל לא יכולתי להפרד מההנקה.מוקירה ואוהבת את ההנקה ולכן איפשרתי, למרות הסבל.
כמו כן, המרד התמידי הזה ומניירות גיל ההתבגרות של ביתי גרמו לי להתעקש על רגעי החסד האלה של האינטימיות, למרות שהפכו לבלתי נסבלים.
הצלחתי לקצר את ההנקות לכדי כמה שניות ונשיקת פרידה, והיניקה הפכה בחודשים האחרונים של ההריון לסמלית בלבד. כמעט ללא מציצה.
תהיתי מה יתרחש אחרי הלידה כשהפטמות ישובו לרגישותן הרגילה.
והנה אנחנו חודשיים אחרי.
הגוף מקבל את הקטן ודוחה את הגדולה.
כשהוא מחובר, הכל מעולה. כשהיא יונקת (כמובן שזו לא יניקה "תזונתית" אלא התפנקותית כעת, ואין לי בעיה עם זה, נהפוך הוא.) יש לי תחושה שמטרידים לי את הציצי. זו תחושה מענה ממש. פיסית. זה לא כאב, זה דחייה שבאה מעומק הגוף. מלווה בצמרמורת. אני מביטה בה, במורדת הקטנה, השובבה והעצמאית שלי, שהפכה בין רגע מתינוקתי לילדה ענקית, העיניים שלה מביטות בי מכוון הציצי כלפי מעלה, הלב שלי יוצא אליה, הפה שלי מחייך אליה, והגוף שלי צועק: ה צ י ל ו . צאי לי מהציצי! זה כל כך לא נעים!!!!!!!!!!
את מ ט ר י ד ה אותי. מ ת ע ל ל ת.
ואין היא מטרידה או מתעללת כמובן. פשוט כבר מאד לא תינוקת, והגוף כאילו מרגיש את זה. קשה לי להסביר... זה פיסי לכאורה, אבל גם מנטאלי ... וקשור להתנהלות ולהוויה של הבכורה באופן כללי.
קשה להסביר. ולהבין. איך יכול להיות שאני, שרוב הזמן רוצה לגעת בה, לנשק ולחבק, הרבה יותר משהיא רוצה, לא מצליחה להכיל את הנוכחות שלה על השד שלי.
האם מישהי מכירה את התחושה?

אשתף במה שעושה בינתיים:
אומרת לה כשהציצי עייף או כשאני עייפה.
אומרת לה שיונקים רק כשעייפים, לפני השינה.
מנסה לגבש לעצמי "חוקים" חדשים, שיקלו עליי
שוקלת ברצינות להיות קשובה למסרים מהגוף ולהפסיק הנקה.
חושבת להיות לחלוטין אמיתית ולומר לה שהנקה של "תינוק גדול" כמוה, כבר לא נעימה לאמא.
מה אתן אומרות?
תודה מראש.
קוראת כאן המון. פעם ראשונה שכותבת.

הי. נשמע לא פשוט בכלל.
כבר נתקלתי בלפחות שני סיפורים דומים של חברות.
אחד מאוד דומה, אחד פחות אבל עדיין יש קווי דמיון.
אני עצמי לא התנסיתי בהנקת צמד אז אין לי הרבה מה לתרום.
אבל רק שתדעי שכנראה את ממש ממש לא לבד.

אם אני לא טועה בדף הזה מתוארות תחושות דומות של האם,
אולי יעזור לך

בן 4 נגמל מהנקה וחזר בו

כן, תחושה מאד מאד מוכרת, חבל שלא מדברים על זה יותר. אני חושבת שכשהגוף מדבר כל כך חזק, צריך להקשיב לו, ולא להלחם בו עם הראש, כי זה רק מחמיר את המצב. מניסיון.

אני חושבת שזה שזה כל כך חזק, מעיד על כך שאולי אולי אולי (סליחה על הכפירה) הנקת צמד היא פשוט לא דבר כל כך טבעי. (בסייג של תאומים) הגוף שידר ואיפשר ניתוק במהלך ההריון, ולא הלכנו עם זה (במקרה שלי, חלקים מזה היו מאד מאד לטובה, כי היא ייצרה עבורו המון קולוסטרום וזה היה חיוני כי כשהיה פצפון ממש לא היה לו כח לינוק מספיק) אני התבחבשתי עם זה המון המון זמן, בתי היתה בת שלוש כשבני נולד. לקח לי קרוב לשנה של התבחבשויות להוריד אותה ליניקה ספורדית, עם ספירה, עד גבול היכולת שלי.
היום, בת 4.5 עוד יונקת פעם בכמה ימים, בקטנה. הטיפים שיש לי הם - לפנות את הגוף אליה כמה פעמים ביום - היא חייבת לקבל המון מגע וחיבוקים. כשגומלים ככה (וזו גמילה, אפילו אם לא מסיימים את ההנקה. זו הפחתה שבאה ממך ולא ממנה) להעביר כמה שיותר תפקידים גופניים אמהיים אל אבא - שתישן מחובקת עם אבא, שאבא יעזור לה בפשפושים. לקבל את זה שזה מעבר למגע אחר, לפעמים נעים ורך יותר, לפעמים הרבה פחות מדוייק בשבילה. כך או כך, תהיה לזה הסתגלות.
מה שאומרים על זה שהורות לאחד זה כמו זוג עם ילד, והילד הבא הופך את זה ל"משפחה"? זה זה. אי אפשר לשרוד בבחירות החיים האלה, מבלי שאבא יהיה חלק פעיל בעסק.

התחושות שלך נורמליות לגמרי. אין "תשובת בית ספר" לעניין הזה, אבל לי באופן אישי קשה עם כל ה"הציצי עייף" הזה. זה בולשיט (סלחי לי) הציצי לא עייף, האמת לאמיתה היא שהגוף שלך צריך לטפל עכשיו בתינוק קטן מאד, והגוף שלך מאד ברור בזה.
כתבתי אצלי בדפבית מה דעתי על גמילה לא בהובלת הילד, אבל לא כתבתי שהפסקת הנקה טבעית זו פריווילגיה של ילד אחרון או של משפחה עם רווחים מאד מאד גדולים בין היונקים.
רגע, סליחה, יש עוד חלון הזדמנויות להפסקת הנקה טבעית - בזמן ההריון, זה קורה באופן הכי טבעי. מוסיפה, אבל, שבטבע הפרשי הגילאים יותר גדולים מהממוצע המקובל אצלנו.

אגב, אצלי יש מיקוד מאד ברור באופן ההתנסחות. אני לעולם לא אומר "הוא צריך אותי" אני אומר "אני רוצה לעשות כך וכך" או "אני צריכה להניק"
אני עושה את זה כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק שהקושי שמתעורר אצלה הוא לא בתגובה לעצם קיומו, אלא בגלל חוסר הזמינות המלא שלי.

ואם זה לא ברור, אני ספרתי. נתתי לה לינוק לפי בקשתה, והסברתי לה שברגע שאני אחוש חוסר נוחות, אני אספור עד חמש/עשר/עשרים ונסיים. זה מאד הקל עליי את ההתמודדות עם התחושות הלא נעימות, ועליה את ההתמודדות עם הניתוק. (יצא לי כמה פעמים " יניתוק" או "ניקות"

)

לאור מה שכתבת על ההנקה בחודשים האחרונים של ההריון ולתחושות המלוות אותך כעת, אני חושבת שכדאי ברצינות לשקול את הפסקת ההנקה, בהדרגה.
מה שניצן כתבה לגבי העצות כשאני מוסיפה את דעתי:אם היא הפסיקה (שכחה, הצלחת להסיח את תשומת ליבה וכדו') לינוק למשך יומיים רצוף - לדעתי אין צורך בהמשך ההנקה. אפשר מהנקודה הזו להפסיק (אם תרצי שאסביר, אוכל מאוחר יותר, עכשיו הזמן קצוב).

אני מאוד מאוד בעד הנקה ומאוד אהבתי להניק ומנסיוני האישי ברור לי שבמצבים מסוימים עדיף מראש לוותר על הנקה של יותר מילד אחד.

שלום ליאת,

כן, תחושה מאד מאד מוכרת, חבל שלא מדברים על זה יותר.

כתבתי על זה לא מעט נדמה לי בדף של הנקת צמד
ממליצה לך להיכנס לקרוא קצת.
גם אני ברגע שנכנסתי להריון עם השני לא יכולתי לסבול את ההנקה של הבכור אבל המשכתי להניק אותו מסיבות זהות לשלך ואז עוד המשכתי להניק אותם יחד במשך 10 חודשים
ולי באופן אישי זה היה כמעט בלתי נסבל.
הייתי מניקה את שניהם כאשר מהצד של התינוק היה לי נעים מאד ומהצד של הבכור היה לי נורא.
זאת החוויה האישית שלי.
היה לי קשה מאד לגמול את הבכור עד שבעלי אמר לי לדמיין שזה כמו טקס חניכה
שאני שולחת אותו (את הבכור) לדרכו עם הרבה אהבה ואמונה בו.
כל פעם שאמרתי לו לא על הציצי דמיינתי את עצמי מציידת אותו בתיק קטן ומביטה בו מתחיל דרך חדשה...
אחרי שהוא נגמל גיליתי מערכת יחסים חדשה לגמרי איתו.
אני זוכרת עד היום (עברו מאז 7 שנים בערך) כשבוע אחרי שהוא נגמל את שנינו שוכבים יחד על הספה ומדברים ומפטפטים ופתאום קלטתי כמה זה שונה ומיוחד,
עד אז אם הייתי שוכבת לצידו בתנוחה כזאת הוא מיד היה פונה לציצי ואחרי שהוא נגמל החלו להירקם בינינו יחסים שונים וחדשים... זה היה נפלא ומפתיע (-:

בהצלחה

גם אני חוויתי זאת.
המשכתי להניק את הגדול. לא רציתי למנוע ממנו הנקה רק בגלל שמגיע אחות.
היה לי קשה מידי. חטפתי דלקת חריפה בשד גם כתוצאה מעייפות ותשישות. זה היה גדול על הגוף שלי. וכמובן הקדימות בהנקה היא של האח הצעיר ולכן גמלתי את הגדול.
בכלל כשהמשפחה גדלה מבינים טוב יותר שהשיקולים הם לא 'בלעדיים' כלומר פונקצית המטרה היא כבר לא מקסימום טוב ליחיד אלא טובת כולם תחת המיגבלות של טובת האינדיבידואל לפי סדר קדימויות. (מצטערת על הכנסת מתימטיקה לתחום ההנקה והמשפחה...)

אמרתי לעצמי שזה לא כל-כך עצוב: הבאתי לו אחות. מתנה גדולה! וגם הוא ינק תקופה די ממושכת וחשובה (שנה ותשעה חודשים)

וואו!אני נמצאת עכשיו באמצע הריון ומרגישה ממש ממש כפי שאת מתארת.
מאוהבת בקטנה (בת כמעט שנתיים וחצי), אבל זמן ההנקה נהיה קשה ביותר. ממש אי נעימות ואי נוחות פיסית קשה, לרב.
רב ההנקות כבר קצרות מאוד ואני גם סופרת עד לניתוק והיא בדר"כ מקבלת את זה יפה.אני ממש משתדלת לא לשדר את חוסר הנוחות,
אבל לפעמים זה קשה לי ואני יודעת שהיא חשה ברמה מסוימת את תחושותי וזה עצוב לי לחשוב שזה יהיה הזכרון שלה מההנקה..
ולמרות הכל, מתקשה להיות זו שגומלת, בעיקר כשאני מרגישה שהיא עדיין זקוקה לזה.
מצטערת שאין לי דברי עידוד, עד עכשיו שקעתי עם עצמי בנושא הזה.תודה שפתחת את הדף @}

רונה, אני אומרת לך את זה מדם ליבי - יהיה לה הרבה יותר כואב וקשה להגמל כשאת תהיי כל כולך בתינוק קטן, למרות שזה נראה כאילו בלתי אפשרי שבבת עינך תרד מן הכס - זה דרכו של עולם.

מזדהה עם רונה. גם בת שנתיים וחצי. והאמת היא שלמזלי הרב אני מניקה. בדיוק עברנו שפעת ארוכה ועקשנית שהתפתחה אצלה לדלקת באוזן. בחיי שאין לי מושג איך עוברים מחלה בלי הנקה (אולי במקרה הזה זה היה מקל עלי, כי גם אני חליתי, ועוד לא החלמתי. ובכל זאת.), ואני מברכת על כל יום שהיא יונקת כשיש חום והתאבון שלה לא משהו וזה הדבר היחיד שמחזיר אותה לישון.

יחד עם זאת, יש לי מחשבות גמילה, או לפחות הגבלה משמעותית (צריך לישון בלילה לפעמים. כדאי להתחיל עם זה לפני הלידה).

מצד שני יש משהו בהנקת צמד (עוד לא מנסיון, אלא רק תחושת בטן) שמרגיע את היונק הגדול וקצת מקל על השינוי הגדול. אם האמצעית שלי עוד היתה יונקת כשהקטנה נולדה, אולי היה לנו יותר קל עם השינוי הדרסטי שעבר עליה אז. והיא גמלה את עצמה בזמן ההריון.

וואו,
בהריון השני הנקתי את הגדול בקושי שהלך והתגבר. הגעתי למצב שמראש אמרתי - עכשיו נספור עד 5/ 10 / 20 ואז די לינוק.
ממילא הרגשתי שהיניקה אצלו כבר לא היתה ממש צורך אלא משחק. (החלב נגמר בשבוע 10, המשכתי להניק עד שבוע 23 אם אינני טועה).
באיזשהו שלב הוא הפסיק לבקש.
הייתי בטוחה שאמשיך להניק את הבוציק אחרי לידת הציפלוף, במהלך ההריון אחרי הגמילה הוא שאל אותי אם יוכל שוב לינוק כשהחלב יחזור. (הסברתי לו שהחלב נגמר כי הוא כבר גדול, אבל יחזור שוב כשיוולד תינוק). אמרתי שאם ירצה - הוא יכול.
אחרי שנולד הציפלוף הפטמות שלי היו פצועת וממש לא יכולתי לשאת מגע. בוציק ניסה לגעת בחזה שלי מספר פעמים וממש נרתעתי (:-(). הסברתי לו שאני פצועה. אבל כל כך לא רציתי לדחות אותו שאמרתי שהוא יכול לנסות לינוק אם הוא רוצה.
הוא התקרב, עשה פרצוף נבוך ווויתר. המראה והרעיון של פטמות פצועות לא משך אותו בלשון המעטה, והוא אמר שכשהן יחלימו הוא יינק. (בינתיים אני עדיין עם כאבים אבל כבר התרגלתי...). אני חושבת שהסיטואציה נראתה לו מוזרה אחרי ארבעה חודשים של גמילה.
כשבוע אחרי ראה חלב שאוב בבקבוק (סיפרתי שנלצתי לחזור לשאיבות בזמנו...) שאל אם הוא יכול לשתות. נתתי לו לטעום בכפית.
הצהיר: "לא משהו" ומאז לא מרשה לי אפילו על שריטות/ דלקת עיניים / וכדומה לטפטף לו חלב אם.
יש לו משיכה למגע בחזה שלי ואני מזדהה עם הכותבות מעלה, המגע שלו מאד לא נעים לי. מעבר לרגישות שקיימת אצלי ממילא (ווזו ספאזם, כאבים, גירויי ועוד), המגע פשוט צורם לי, ואני נאלצת שוב ושוב לדחות אותו בטענה שכואב לי. (בעוד בכל הזדמנות אני משתדלת לחבק אותו ולנשקו כל עוד הוא מאפשר לי )

נדמה לי שחסרה מילה בשם הדף, או שלא הבנתי...?
האם זה צריך להיות הנקת צמד הלב רוצה הגוף מוחה
אם כן, אני אשנה.

רק רציתי לעדכן שבעקבות הדף הזה ערכתי עם עצמי כמה ימים אינטנסיביים של חשבון נפש
(ידעתי כבר הרבה זמן שאני צריכה, אבל כל הזמן נראה לי שיש עוד מספיק זמן עד שאצטרך להחליט אם אני הולכת על הנקת צמד,
או שפשוט אזרום עם המצב ונראה מה יהיה כבר אחרי הלידה)
בכל אופן, הבנתי שבשביל לעשות איזהשהו צעד ולהפסיק לשגע את עצמי ובמיוחד את המתוקה הקטנה שלי, אני חייבת להחליט החלטה כלשהי
ולעמוד בה, כדי שיהיה ברור לשתינו מה קורה ואני לא אצטרך להתלבט מה לעשות בכל פעם שהיא מבקשת לינוק. הרגשתי גם שהמצב ממש מותיר אותה באפלה
ושהיא לפעמים רוצה לינוק אבל לא מעזה לבקש כיוון שהבינה כבר שיש לי איזו בעיה עם זה. ברור שהיא לא יכלה להבין בדיוק מה עובר עלי אבל אין ספק
שהיא הרגישה לא בטוחה כבר עם הסיטואציה ונשבר לי הלב מזה.
בסופו של דבר החלטתי שאשאיר הנקה או שתיים באופן קבוע וההחלטה נפלה על הנקת ההתעוררות (מהלילה ומהשנ"צ) כיוון שאלה נראו לי הזמנים הכי קריטיים בשבילה.
הודעתי לה על ההחלטה..
מרגע שהחלטתי הופתעתי כמה הדברים התגלגלו בקלות יחסית: לא האמנתי שהיא תתחיל להירדם בכזו קלות (יחסית) בלילה בלי ציצי ותעבור ימים שלמים בלי לבקש..
בשבועות האחרונים היא מוותרת די הרבה על שנת הצהריים, כך שנותרנו למעשה רק עם הנקה אחת ביום (זו של ההתעוררות בבוקר) ואפילו עליה היא מוותרת מדי פעם
(אני לא מציעה בכלל, נותנת רק אם היא מבקשת).
לפני כן היא ינקה פחות או יותר לפי דרישה: בין פעמיים לחמש פעמים ביום בערך (את הנקות הלילה הפסקתי בחודשים הראשונים של ההריון)
אז כמובן שלא הכל חלק וורוד - בהתחלה עוד נתתי לה מדי פעם "מחוץ" להחלטה והיא עדיין מבקשת לפעמים בזמנים של עייפות, אבל כבר ממש לא עושה עניין גדול מסירוב עדין שלי.
אני מרגישה שאני יכולה להישאר עם ההנקה האחת הזו כרגע ואפילו מתקשה עדיין לוותר על ההנקה שלה לחלוטין, משהו בי עדיין לא משחרר לגמרי..
אז תודה לכל מי ששיתפה כאן מחוויותיה, עזרתן לי מאוד

שלום רונה. כיף לך. אני כבר שבוע וחצי מסרבת, והלב שלי שותת דם.
לא כל כך ניסיתי הגבלה לפעם ביום, הייתי מפוזרת מדי, ולא שיטתית, וזה גרם לה לבקש בכל מני רגעי מצוקה והתפנקות, וגם כשהצלחתי לרווח בין הנקה להנקה מאד, לא יכולתי לשאת כל מגע שלה בציצי שלי. כשהבנתי שזה כך, ושאני למעשה ממש חרדה מהרגע בו תבקש, פשוט הודעתי שדי.
השתמשתי במלה פשוט, אבל לא רק שזה לא פשוט, אני קרועה מזה. זה גמר אותי לגמרי. אני כל הזמן רואה בעיני רוחי, אמהות אפריקאיות עם שניים על הציצים, ואני לא מאמינה שהגוף שלי בגד בי ככה . או הנשמה. או מה שזה לא יהיה.
נקרע לי הלב עליה, על אהובתי הקטנה גדולה. היא ממשיכה לבקש. (שנתיים ושמונה אמרתי? עם התנהגות של בת 16 אמרתי?) כל יום אני אומרת שאתקשר ללה לצ'ה לשאול אם אחרי שבוע וחצי, אני יכולה להתחרט ולהחזיר אותה לציצי.
בא לי לבכוווווווווווווווווות.
אבל עדיין, רק זכרון פניה היונקות המביטות בי מלמטה למעלה, והיניקה ה"מטרידנית" שלה, מעורר בי צמרמורת, מהרחם כלפי מעלה....................
ןלגבי בלה שנדמה לה....
שם הדף במקור, ולא הצלחתי לתקן כי לא הבנתי איך, היה "הנקה- הלב רוצה, הגוף דוחה". לא מצאתי חשיבות ל"הנקת צמד", אלא להנקה עצמה, מפני שאין לי שום בעיה עם ה"צמד". אני חווה איזון רגשי בנוגע לכך שיש כעת שניים ולא אחת.... מה גם שנראה לי שנשים אולי חוות תחושה כזו לגבי הנקת יחיד???.......... לא יודעת......
אשמח לכן, אם תשני.
רו נה שוב.....
מקנאה בך... שיהיה בקלות, בהנאה, ובאהבה.
הלוואי שיעבור לי כבר ואוכל להשלים עם המציאות החדשה..... יש כאן מישהי מלה לצ'ה? קריצה.

הי ליאת,
לא קראתי בכלל מה כתבו לך כי רצתי בדחיפות לתחתית הדף להגיד לך, שאני מכירה את המצב אחד לאחד. אני עברתי בדיוק את מה שאת עוברת. אבל בדיוק. עם ילדות במרווח גילאים דומה. הגדולה שלי ינקה ללא הגבלה סביב השעון ממש עד ערב הלידה השניה (למזלי במקרה גמלתי מהנקת לילה שבועיים לפני הלידה. לגמרי במקרה אבל זה הציל אותי). לא רציתי לנשל אותה מהשד מיד למרות שזה מה שבא לי לעשות, ועברנו גמילה מאוד הדרגתית וממושכת וקשה במשך חצי שנה. במשך חצי שנה הנקתי שתיים כדי לא לגמול במכה וזה היה עינוי. את מוזמנת לקרוא את סיפורנו בדף סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי .

ועכשו משקראתי את כל הדף, אני מתחרטת שהגעתי אליו באיחור.
אכן נושא מאוד מאוד חשוב שאני מופתעת לקרוא כמה נשים כאן בבאופן מרגישות ככה. הדף של הנקת צמד ממש לא מעביר את התחושה הזו, ולו היו מספרים לי קודם שאני עלולה להרגיש ככה הייתי שוקלת את העניין יותר בכובד ראש בזמן ההריון, במקום "לזרום" (למרות שקשה לי להאמין שהייתי עושה דברים אחרת. נתתי כל עוד יכולתי, כי היא היתה צריכה את זה מאוד. אני לא מאמינה שהייתי מצליחה לגמול בהריון).
אני חושבת שזה שזה כל כך חזק, מעיד על כך שאולי אולי אולי (סליחה על הכפירה) הנקת צמד היא פשוט לא דבר כל כך טבעי.
אז אם ניצן אמרה את זה, אז גם אני ארשה לעצמי לומר זאת.
וטוב שהדף הזה נפתח וההצעה של בלה לשים את נושא הנקת הצמד בשם הדף הוא רעיון מעולה בעיני כי הוא שם את הזרקור על הנושא שבהחלט ראוי לדף משלו: תחושות דחייה בהנקת צמד.

לדעתי השם המתאים לדף הוא מה שקיצקיצ מציעה
תחושות דחייה בהנקת צמד
מצטרפת ל
לו היו מספרים לי קודם שאני עלולה להרגיש ככה הייתי שוקלת את העניין יותר בכובד ראש בזמן ההריון, במקום "לזרום

מה גם שנראה לי שנשים אולי חוות תחושה כזו לגבי הנקת יחיד???
אני הרגשתי ככה לגבי הנקת יחיד. עדיין ברציונל המשכתי לחשוב שזה חשוב, אבל כל פעם שהוא התקרב לציצי הרגשתי איך הסבלנות הולכת למקום אחר.
בסופו של דבר זה הרגיש לי יותר עוול להישאר במצב שבו הוא חווה דחייה ממני מאשר לגמול. אז גמלנו. היה קשה.

כמובן שאפשר להרגיש כך גם בהנקת יחיד, אבל יש מקום לפתוח דף שמתייחס ספציפית למקרה של הנקת צמד, של הנקה שרק אתמול היתה מספקת ופתאום כניסתו של התינוק ערבבה את התחושות.

לא בטוחה לגבי שם הדף. מדובר פה על מצב לפני (או לקראת) הנקת צמד, אם בכלל. או שתחושת הדחייה מההנקה היא בגלל ההריון, לא בגלל הצמד. כשאנחנו הורמונליות, זה משפיע על הכל.

ומעדכנת בגזרתי, רק בגלל שאני במצב דומה.
הלידה צפויה עוד כמעט שלושה חודשים. ילדונת בת שנתיים ו-7 יונקת בעיקר לפני השינה ובבוקר. החלטתי שאני לא מניקה יותר בלילה. זו ההנקה שהכי מציקה לי, ובאופן כללי לסרב לה במשך היום יותר קל לי. וגם אם היא באה אלי בלילה, אני מחבקת אבל לא מניקה. כשהמטרה במקור היתה לעזור לה לישון כל לילה. לפחות לקראת הלידה. (גם אני רוצה לישון לפעמים).
בינתיים זה לא עובד.
כלומר, אני לא מניקה. אבל היא עוד מתעוררת. היה לילה אחד של שינה רצופה (וברור שדווקא בלילה הזה אחותה הגדולה התעוררה מכאבי בטן ב-5. ברור.). אתמול בלילה היא התעוררה ובאה אלי, כרגיל אמרתי לה שלא יונקים ובואי לחיבוק. היא ממש רבה איתי. ובכתה. ונרדמה אחרי 20 דקות מחוסר ברירה.
הפתיעה אותי התגובה שלה הלילה, בעיקר כי כבר יותר משבוע (אולי שבועיים?) שהיא לא יונקת בלילה, ורק כשהיא קמה בבוקר (ולא תמיד ברור לי שבוקר. עשרה לשבע וחושך בחלון) היא מבקשת לינוק ומקבלת. ובדר"כ חיבוק ולישון עם אמא מספק אותה. ובאופן כללי חשבתי שהיא התרגלה.

אני משתדלת להיות אופטימית, ולקוות שאולי תוך כמה שבועות (לא קרוב מדי ללידה) היא באמת תתרגל ותתחיל לישון יותר טוב. ורצוף.

עברה בי עכשיו מחשבה לגבי ההנקה בהריון. כן, הפטמות רגישות. כן, כבר לא נשאר כל כך חלב וזה כואב כשיונקים על ריק (במיוחד כשהיא נרדמת והשיניים שלה נסגרות, אאוץ'!). הסבלנות הולכת ונגמרת, והעייפות הולכת וגואה.
אבל גם הקטנים היונקים המתוקים (והמציקים, המעצבנים, העקשנים) שלנו מושפעים מההריון. גם אם לא לגמרי במודע, הם חשים בשינוי הגדול שהולך להתרחש. לא קל פה לשני הצדדים.
(והלואי והיה לי פתרון, או טריק. בינתיים לא מצאתי).

לא חושבת ש"טבעי" להניק בהריון את הילד הקודם. הגוף צריך להתכונן ללידה ולהנקה של ילד חדש. ההנקה גוזלת ממנו משאבים.
חוץ מזה, לא ברור לי משהו. הרי אומרים שהרכב החלב משתנה בהתאם לגדילה ולהתפתחות של הילוד. אז כשהגדול יונק הוא יונק חלב בהתאם להתפתחות הילוד (כלומר, קולוסטרום ואחר כך חלב ואחר כך חלב עשיר יותר או משהו בסגנון) או להיפך? כי הגדול בטח לא צריך קולוסטרום וכו' אז מה המשמעות של ההנקה מבחינתו? (חוץ מזה שזה מציק לאם). והאם יניקת הגדול לא משבשת את השלבים "הנכונים" בהרכב החלב עבור הילוד?
אם מישהי יודעת אשמח.

הרי אומרים שהרכב החלב משתנה בהתאם לגדילה ולהתפתחות של הילוד. אז כשהגדול יונק הוא יונק חלב בהתאם להתפתחות הילוד (כלומר, קולוסטרום ואחר כך חלב ואחר כך חלב עשיר יותר או משהו בסגנון) או להיפך?
כן הגוף מתחיל בייצור הקולסטרום עבור התינוק החדש
והגדול יונק אותו הרבה ילדים נגמלים בשלב הזה כי החלב מלוח או לא טעים או לא זורם מהר כמו שהם אוהבים (כי בקולוסטרום אין שפריצים ) יש פעוטות שכל כך אוהבים לינוק שזה לא משנה להם הטעם ולכן הם ממשיכים בתקופת ההריון וגם לאחר לידם האחים שלהם , המשמעות היא קודם כל הקרבה לאם ומיד אחריה חיזוק המערכת החיסונית.
בכל מקרה הגוף תמיד יספק לקטן שביונקים את הצרכים שלו בחלב ויניקת הגדול אינה יכולה לפגוע בהרכב החלב עבור התינוק .
לדעתי כן כדאי להוסיך את המילה צמד בשם הדף

לא בדיוק הדף המתאים, אבל הסיפור כבר דובר כאן, אז אני ממשיכה..
אני ממש ימים לפני לידה שניה. את הקטנה (גדולה בעצם) גמלתי לפני חודשיים-שלושה
וחשבתי שכבר עברנו לפאזה אחרת.
ופתאום, בעשרה ימים האחרונים, היא פתאום מבקשת שוב לינוק (כאילו משום מקום.. כמובן שמרגישה שהלידה קרובה ויש המון שינויים בבית וכו')
אני מוצאת את עצמי חסרת מענה.. לא יודעת כ"כ איך להגיב. מצליחה לסרב ולעבור הלאה, לרב ללא מחאה גדולה
אבל מרגישה שהעניין לא סגור אצלה ורוצה למצוא איזו דרך לסגור את המעגל הזה באופן חיובי.
ממש לא רוצה שהזכרונות מההנקה ישארו שליליים/זכרונות של חוסר.
בקיצור, אם למישהי יש עצה, אשמח לשמוע. תודה

רונה
שתהיה לך לידת בריאות ושמחה!
אני הנקתי בצמד וגם מידי פעם הרגשתי רגשות כמו בדף הזה (לא באותה עוצמה)
אבל את יודעת שכל אחת היא שונה, וכל לידה וכל תינוק(ת)
בטח כבר גילית שהורות היא עבודה קשה

מה אני מנסה להגיד?
שאין מנוס, שזו עבודה קשה. לנסות ולחדד לעצמך ולדייק בדיוק מה את מרגישה וחשה לעומק ולרוחב לגבי ההנקה של הגדולה. (מצד אחד, אין לך הרבה זמן, אבל מצד שני הריון ולקראת לידה מעצימים ו 'מתרכזים' תהליכים).
את יכולה להעזר בלכתוב לעצמך מסודר, או חופשי בזרימה אסוציאטיבית, לדבר על זה, לעשות דמיון מודרך, אולי אפילו לשאול את היונקת לשעבר 'איך מרגישים כשיונקים?' (או משהו דומה שלא יקשה עליה אבל יעזור לך להבין אותה) או כל דרך אחרת
ואז לראות איפה את נמצאת בדיוק, ולאיפה את רוצה להגיע, ומה ואיך
ואז, מתוך הידיעה הברורה שתגיעי אליה, לה - יהיה הרבה הרבה הרבה יותר קל לקבל
גם אם תסבירי לה בקצרה וגם ללא מילים

שווה לנסות ו"לסגור מעגל" לפני הלידה. לא בטוח שיצליח, ואולי לא לגמרי, אבל אם את מרגישה שאת רוצה - שווה לנסות.

ועוד כיוון:
קשרת את הרצון שלה בהנקה בשינויים בבית לקראת הלידה. אולי תנסי מהכיוון הזה -
לדבר איתה על הלידה, לראות אם יש לה פחדים\חששות\תפישות לגבי מה ואיך יהיה שמטרידים אותה.
ואולי מול הבירור והאוורור הזה היא תרצה ותצטרך פחות. אולי אל מול חששות ולא-נודע היא מתמודדת על-ידי שיבה למקום הבטוח והמנחם ההוא.
אחרי שיתאווררו דברים (ובטוח שיתאווררו - אם כי לא לגמרי בטוח שיפתרו הכל או בכלל) יהיה יותר קל להגיע למקום פנוי אצלה ולנחם ולהעניק את כל מה שהיא צריכה ואת (ובן הזוג) יכולים לתת - גם ללא קשר להנקה.
<ובמאמר מוסגר, אני שוב ושוב רואה להפתעתי איזה רעיונות יש לקטנטנים לפני לידה נוספת במשפחה, בכל גיל. שווה תמיד לשוחח איתם. לתפוש רגע נכון. בכורי שלי, למשל, האמין בלידת אחותו (הוא היה בן 4+) ש: מהבטן שלי הרי יצא הוא, ואם עכשיו הבטן שלי שוב תוציא אותו, והתינוק יהיה הוא, אז מי יהיה הוא עצמו? מין פחד של להנמג... אחרי שזה התברר, (בטעות) המון ביטויי קושי נעלמו בשנייה אחת... )

בהצלחה!

זאת אני מלמעלה..

ממש לא רוצה שהזכרונות מההנקה ישארו שליליים/זכרונות של חוסר.
תראי,
אם את לא מעונינת לחזור להניק את הגדולה לפי דרישה עד גמילה עצמית- כנראה שתצטרכי להתמודד עם הקושי הזה...
אני כן הנקתי טנדם, אבל מרגע שהקטן נולד ההנקה של הגדול היתה כרוכה בהרבה הגבלות וויכוחים, ולצערי הרב אחרי 3.5 שנים אידאליות של הנקה לפי דרישה בשמחה רבה משני הצדדים, בשנת ההנקה האחרונה שלו הגדול שלי חווה הרבה סירובים ותסכול סביב ההנקה. גם אני לא רציתי שזה יהיה מה שהוא יזכור מההנקה, אבל כנראה שאי אפשר להתחמק מזה שברגע שהילד הראשון הופך לשני, החיים שלו (ושלך) הופכים יותר מורכבים, וזה לא מתבטא רק בהנקה- ממש לא.

באופן טבעי

באופן טבעי