הכל התחיל אחרי ארוחת הערב של יום שישי, היתה אוירה מצויינת צחקנו המון, שהם נראה מצויין צחק וסיפר סיפורים, וכולנו שמנו לב לעובדה שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, בעקבות המעבר שלנו לתזונה יותר בריאה, מה שעזר לו להפטר מאאסתמה והאלרגיה שלו.
הילדים נרדמו אנחנו עוד ישבנו ופטפטנו. ש'הם מספר - ביקשתי מחדרי שתיהיו קצת יותר בשקט, ואז כולם אמרו, טוב נהיה בשקט, אמא שאלה יש עוד משהו שמפריע לך, ואני אמרתי כן, אבל לא משנה, עכשיו אני יודע שכנראה התחיל לכאוב לי הראש", האורחים הלכו הביתה, שמואל ישב לראות טלוויזיה אחרי יום עבודה ארוך, ואני ישבתי לי מול המחשב, עובדת על האתר החדש שלנו, עד שכבר היה די מאוחר ונשכבתי לישון.
כמה דקות אחר כך ש'הם הגיע אלי למיטה, שאלתי אותו אתה רוצה לישון איתנו? אם כן תביא לך את השמיכה שלך,
בזמן שאני כותבת שורות אלו הכל עולה לי ואני ישר מתחילה לבכות, על כל התקופה האחרונה שהיתה כל כך קשה, למזלנו הרב עכשיו חצי שנה אחרי הארוע, שהם מרגיש מצויין, משתפר ומתקדם מאוד יפה, הוא חזר הביתה אחרי 3 חודשים בבית חולים, חזר ללמוד בבית הספר, וטפו טפו הוא מרגיש מצויין, הוא הולך, עדיין לא טוב אבל משתפר מיום ליום, וגם ביד הוא מתחיל להשתמש.
והוא עובד קשה בפיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק.
כמה שניות אחרי שש'הם נשכב הוא פתאום התישב והתחיל לצרוח, צרחה איומה שבחיים שלי לא שמעתי משהו צורח כך (בדיעבד הסתבר שזה מכאב נוראי), שאלתי אותו ש'הם מה קרה? הוא לא ענה לי, שה'ם מספר - "רציתי מאוד להגיד שכואב לי הראש אבל לא הצלחתי" עזרתי לש'הם לקום מהמיטה, ולקחתי אותו לחדר שלו כדי שלא יעיר את שאר הישנים בבית, באמצע הדרך הוא פשוט התמוטט לי, נפל לי מהידים, כמו סמרטוט.
מהר קראתי לשמואל שיבוא לעזור לי לסחוב את ש'הם למיטה, ש'הם המשיך לבכות, הוא היה עם עניים פקוחות, אך לא ענה לנו כשדיברנו אליו, אחר כך הסתבר לי שהוא, איבד את ההכרה.
אחרי זמן קצר ש'הם נרגע, חשבתי שאולי הוא חלם חלום רע, ונבהל מאוד, אבל אז עוד פעם הוא התחיל לבכות, ואז להקיא, שמואל אמר משהו פה לא בסדר, ומיד התקשר מיד לאבא שלי שיבוא לקחת את ש'הם לבית החולים.
באמצע הלילה, אבא שלי הגיע תוך 2 דקות, הם בקושי סחבו את ש'הם לרכב, אני נשארי בבית עם אניה, הם התחילו לנסוע לבית החולים, ואבא שלי התקשר אלי ואמר שלדעתו צריך להזמין אמבולנס, כי ש'הם מקיא ללא הפסקה, מיד הזמנתי אמבולנס שפגש אותם באמצע הדרך לבית חולים צפת, באמבולנס ש'הם קיבל עזרה ראשונה, ניקו לו את הגרון, בדקו לו לחץ דם, לקחו בדיקות דם, כשהגיעו לבית החולים, נעשו כל הבדיקות האפשריות לנסות לגלות מה יש לשהם, היתה שם רופאה, מאוד טובה שהתעקשה, לא ויתרה, ועשתה את כל הבדיקות האפשריות,
בנתיים אני בבית מטפסת על הקירות, לקח שעתיים מרגע שש'הם הגיע לבית החולים עד שגילו מה קרה לו, הכניסו אותו לצילום C.T ובצילום התגלה שיש לו דימום בראש, בעקבות מום מולד שנקרא A.
.M (הסבר בהמשך)הרופאים החליטו לקחת אותו באמבולנס לבית חולים רמב"ם, ואני חושבת לעצמי, עוד שעה שהדם ממשיך לזרום במוח... וטיפסתי עוד יותר גבוה על הקירות, (בדיחה של ש'הם)
בבית חולים רמב"ם, חיכו לש'הם, בהתחלה התלבטו עם לעשות לו ניתוח מיד או לחכות ולראות אם הדימום נמשך, אחרי התלבטות קצרה הוחלט להכניסו מיד לניתוח, הניתוח התבצע על ידי ידי רופא מצויין שעד היום אנחנו מודים לו על כך שהציל את החיים של ש'הם שלנו. ד"ר גיל סבירי.
הניתוח נמשך שעתיים שלוש בערך, במהלך הניתוח שאבו את הדם, ניקו את האזור, והוציאו את ה - A.
.M - שהוא מום מולד, מעין פקעת של ורידים ועורקים מפותלים אחד בשני, שהחיבור בניהם מאוד דק, כך שסביר להניח שמתי שהוא במשך החיים הם יקרעו וידממו.אני הגעתי לבית החולים אחרי הניתוח של ש'הם שהוא כבר היה בחדר טיפול נמרץ, מונשם ומורדם מחובר למיליון מכשירים שעם הזמן למדתי להבין מהם, למדתי לקרוא את הצג על המסך, את המספרים שמראים את מצבו של ש'הם, הלחץ התוך גולגלתי, ועוד כל מני נתונים, שמנו לב שכל פעם שאמא ובעיקר אבא נכנסו לחדר ישר המספרים התחילו לעלות באופן מפתיע, בגלל זה היה כמה פעמים שהיינו צריכים להסתתר מאחורי העמוד שכי שש'הם לא ירגיש בנוכחות שלנו, כיון שזה לא טוב, שהלחץ התוך גולגלתי עולה.
במשך שבוע ישבנו ליד המיטה של ש'הם כשהוא מורדם, מונשם, מוקפא ומקבל אין סוף תרופות, כשכל הזמן הזה אנחנו מדברים אליו, מספרים לו סיפורים, משמיעים לו מוסיקה שהוא אוהב, ומנסים להבין איפה הוא מסתובב, ומה עובר עליו..
כשש'הם התעורר שאלנו אותו ש'הם איפה הסתובבת כל השבוע האחרון, ש'הם לא הבין על מה אנחנו מדברים, ואמר מה שבוע? אולי יום ישנתי.
עוד לפני הניתוח קיבלנו את כל האינפורמציה על התופעה הזו, שנקראת A.
.M שישב בצד ימין של המוח של ש'הם מאז שהוא נולד, ליד אזור האחראי על התפקוד המוטורי של צד שמאל, הדימום הורס את התאים האחראיים על התפקוד, מה שאומר שכש'הם יקום מהניתוח, יד ורגל שמאל שלו יהיו משותקות.כמובן שבגלל שש'הם הוא ילד ולילדים יש יכולת הבראה מצויינת, והמוח שלנו הוא איבר נפלא שמסוגל להתגבר על תופעות שכאלו ,על ידי כך שאיזור אחר במוח לוקח על עצמו את האחריות, על התפקוד של היד והרגל, סיכוי גדול שש'הם ישוב להשתמש ביד ורגל שמאל.
כמובן שתהליך השיקום יהיה ארוך בערך שנה, ועם עבודה קשה של ש'הם.
אחרי שש'הם שכב שבוע מורדם, ואנחנו לידו יום ולילה, הודיעו לנו הרופאים שהגיע הזמן להעיר את ש'הם, לאט לאט הם הורידו לו את חומרי ההרדמה, וכשש'הם התעורר, הוא היה מאוד מצחיק וכל מה שאמרנו לו לעשות הוא עשה, תרים את הרגל תזיז את היד, ישר ש'הם ביצע את הבקשה.
ש'הם התחיל להתעורר אז ראינו שבאמת יד ורגל שמאל לא זזות, וכשביקשנו ממנו להרים את יד שמאל הוא הרים את יד ימין, הינו צרכים לשבת לידו יום ולילה ולדאוג שלא ינסה למשוך את כל האינפוזיות והמכשירים שהיו מחוברים אליו, לקח לו כמה ימים להתעורר. בהתחלה הוא לא הצליח לדבר, עד היום אנחנו צוחקים (כמובן שיחד עם ש'הם), על איך שהוא דיבר מצחיק כשהוא התעורר מהניתוח, והמילה הראשונה שהוא הוציא מהפה היתה, הההי או (ויהי אור) כשהאחות הדליקה את האורות.
כשהרופאים ראו שהוא התעורר יפה והכל בסדר החליטו להעביר אותו למחלקה הכיררורגית שם שהם נשאר שבוע, לש'הם זה נראה כמו שבועיים, כשבשבוע הזה הוא מתאושש מהניתוח, מתבדח המון, מספר המון בדיחות, וטוען שהוא יותר מצחיק מעדי אשכנזי, בזמן הזה כמו כל התקופה לש'הם היה הרבה מצב רוח טוב, מה שעזר לכולנו להמשיך הלאה ולתמוך בו עם המון אהבה וסבלנות.
בהתחלה ש'הם לא הצליח להחזיק את עצמו ואת הראש שלו, הושבנו אותו על כיסא גלגלים עם תמיכה לראש. לאט לאט ש'הם התחזק ואפילו הצליח לקום מהמיטה וללכת כמה צעדים כמובן עם תמיכה, ואם הדרכה של הפיזיוטרפיסטית, שהם למד מהר מאוד איך לתמרן עם כיסא גלגלים ביד אחת ומצא לעצמו הובי חדש, חראקות במסדרונות בית החולים.
אחרי שבוע במחלקה הכירורגית עברנו לבית חולים תל השומר למחלקת שיקום ילדים, קיבלנו חדר עם מיטה לש'הם ולאחד מההורים וכך כמעט 3 חודשים גרנו שם שבוע אני עם ש'הם ושבוע שמואל, מספר ש'הם"בהתחלה היה לי מוזר ולאט לאט התרגלתי והכרתי חברים".
בזמן שאני כותבת שורות אלו הכל עולה לי ואני ישר מתחילה לבכות, על כל התקופה האחרונה שהיתה כל כך קשה, למזלנו הרב עכשיו חצי שנה אחרי הארוע, שהם מרגיש מצויין, משתפר ומתקדם מאוד יפה, הוא חזר הביתה אחרי 3 חודשים בבית חולים, חזר ללמוד בבית הספר, וטפו טפו הוא מרגיש מצויין, הוא הולך, עדיין לא טוב אבל משתפר מיום ליום, וגם ביד הוא מתחיל להשתמש.
והוא עובד קשה בפיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק.
גדול ממני @}