אני אפרט יותר למה אני מתכוונת, כי נראה לי שמרב שאני נזהרת לא לדרוך על יבלות אני יוצאת לא ברורה.
אני יודעת שיש לא מעט גברים שיש להם נשים מאד אימהיות ו"רצפיות" עד שזה קצת דוחק אותם מתפקיד המטפל או מהמקום שלוקח אחריות והחלטות הוריות. כאילו השלב הזה כשהם עוד תינוקות ומחוברים לאמא מתארך והולך, והם כבר מורגלים לקחת את כיסא טייס המשנה, בפרט כשאמא גם בבית ומבלה את רוב הזמן עם הילדים ויש להם איזה ריתמוס שלהם שהאבא רק מפר אותו..
זה תיאור מצב מבחינתי, לא משהו שיפוטי.
חוץ מזה, יש את עניין האהבה כטיפול, על פני האהבה כ"רגש". כשמטפלים במישהו/במשהו אז אוהבים אותו. כשאוהבים מישהו/משהו אז מטפלים בו. (
אמא שאוהבת יותר זה הזיכוך של זה, אבל גם בית, לא מטופל, לא אהוב. מטופל, אהוב. חיית מחמד. אותו הדבר.) יש גברים שלא מחליפים חיתול ולא מקריאים סיפור, והנשים מתקוממות, ונראה לי שהן לא מתקוממות (רק) על זה שהן מחליפות חיתול בלעדית, אלא על זה שהן רוצות את האהבה הטיפולית הזו לילד שלהן מהאבא שלו.
קיצור, נראה לי, ואולי אני טועה פה בענק, שבאיזשהו מקום הוא מרגיש שהילדות "שלך". (אני לא מתבלבלת נכון? יש לכם בנות, נכון?
![:S :-S](./images/smilies/phased.gif)
מוח גבינה שוויצרית) ורוצה להרגיש שהילד גם שלו. לא רק שלו, גם שלו. לי תמיד היתה תחושה, והתחזקה עם הבת ועם הבן, שאמהות ובנות זה משהו שמחובר דרך הבטן לשושלת אדירה של נשים. והגברים עוזבים את בית האבות והאמהות ומתחברים לאיזו שושלת כזו בנישואין. ושהצורך הזה להתחבר לשושלת גברית הוא מאד חזק. עד כדי הצורך להטביע ממש חותם פיזי על רך נולד ולהגיד "זה שלי. זה אני. זה בשר מבשרי."
אז אני מבינה את הדבר הקמאי הזה מהבטן, אני לא מבינה את הביטוי הזה שלו, האלים. ומציעה (אם אני לא לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי OFF פה) לחתור לכיוון שבו הילדות הרבה יותר שלו. דרך טיפול והחלטות. ממש ממש עכשיו. אפילו לא מחר. כבר עכשיו. זמן איכות, התארגנות למחר, לא יודעת מה. וכשהילד יבוא, לתת לו להיות קצת אמא שלו. זה, נראה לי, הרבה יותר עמוק מהצורך שלו לחתוך עורלות, אם את שואלת אותי.
אבל כאמור, אולי אני הכי בסרט
![:) :-)](./images/smilies/happy.gif)